א

נתכה חמת הפולנים על היהודים, שלא נכנעו בפניהם ולא בחרו בקוחרז’בסקי לדומה, והרי הם מקַימים את העונש, שהזהירו עליו מראש: הטילו חרם על היהודים. לפי שעה עוד לא הוברר, עד כמה הצליח החרם. יש מודיעים, שעסקני־הצבור של הפולנים הפקידו בווארשה שומרים מיוחדים לשמור על כל בתי המסחר של היהודים, לבל תבואם רגל פולני, וכי כבר פשט החרם ועבר גם אל מחוץ לגבולות ווארשה. אחרים מודיעים, שהחרם מעשה־נערות הוא ואין השפעתו נכרת.

בידיעותיהם של הראשונים, אנו יודעים, שגדולה היא אחדותם הצבורית של הפולנים. בכל זאת קשה להאמין, שהצבור הפולני ישמע תיכף לכל אשר יצווה מבלי שיהרהר תחלה, שמא עתיד הצווי להביא לו רעה תחת טובה. אי־אפשר שהצבור הפולני יקבל ויקים תיכף את החרם ולא יאמר לנפשו: כל מַטֵה שתי קצוות יש לו, באחת לוקה המוכה ובשניה – המכה. אם אנחנו נדיר את עצמנו מן היהודים, כלום לא ישלמו הם לנו מדה כנגד מדה ולא ידירו את עצמם ממנו? לפיכך נראה לנו, שמוגזמות הן הידיעות על הצלחתו של החרם. ולא יפה עושים המפריזים. זה שנים אחדות הקדישו הפולנים מלחמה עלינו. אנחנו לא רצינו בה, אף לא הכשרנו אותה, אלא מכיון שהם עמדו ואסרו את המלחמה נענינו להם וקבלנוה עלינו גם אנו. הם אומרים לנצחנו, ליטול מאתנו את זכיותינו, להטיל את שעבודם עלינו, לעשותנו עבדים, החיבים להכנע לרצון הבעלים. אנחנו לא נתן להם לנחול נצחון כזה. מודים אנחנו בזכויותיו ההיסטוריות שיש לו לעם פולניה על אדמת פולניה, אבל באדנותו לנו אין אנו מודים אף רגע אחד. מזכיותינו שלנו לא נותר אפילו כמלוא נימא. ואולם אם אנו נלחמים בפולנים באונס, משום שהם הטילו עלינו בעל־כרחנו מלחמה זו, הֵרֵעה גם לנו וגם להם, אין זאת אומרת, שצריכים אנחנו להרחיב את התהום בינינו ובינם. אי־אפשר למלחמה שלא תהא גוררת שנאה אחריה, אבל דוקא משום שכבר יש סבות ואמתלות לשנאה דייה, אסור לנו להוסיף עליהן. אנחנו, השותים את קובעתה של השנאה זה אלפי שנה, היודעים שארסה של זו מכיון שנזרק אל תוך הנפש שוב אינו פוסק מלפעפע עד העולם, – אנחנו חיבים להזהר שלא להרבות שנאה בעולם. די לו לעולמנו באותה מדת השנאה, שהיא “מחויבת המציאות”. והמפריזים לספר על הצלחתו וכחו של החרם הלא בהכרח הם זורעים שנאה חדשה בלבבות, בהכרח הם מרחיבים את התהום, המפרידה ביננו ובין העם ההוא, שהמוני יהודים עתידים לחיות בארצו הרבה תקופות ויובלות. אל נא נשכח גם אנו, שכל מטה שתי קצוות יש לו, שרעלה של השנאה קשה לא רק לשנוא, כי אם גם לשונא.

וכשם שלא יפה עושים המפריזים מצד זה, כך לא יפה עושים גם המפריזים מן הצד השני, הקוראים לחרם מעשי־נערות ופוטרים אותו בנבואה, כי יום־מחר לא תהיה לו תקומה עוד. חוששים אנחנו, שנבואתם לא תתקים. מדותיו של “פאני קוחאנקו” עדיין לא נמחו מלב בני־בניו, פאני קוחאנקו לא יכול גם לצייר לעצמו, כי ימצא בגבולות אחוזותיו יהודי, אשר יעשה דבר ולא רוחו, יהודי אשר לא יזדרז לעשות את רצונו, ואפילו אם רצון זה אינו אלא תערובות שגעון ותאות־פרא. אם מרד יהודי ולא וִתר על דמותו האנושית לא ידעה חמת נקמתו של הפרא שבעה: נפגעה אדנותו. ואש זרה זו של תאות האדנות, – עכשו קוראים לה בפולין “הונור”, – לא שקעה עדיין גם בדמי בני־בניו של פרא זה. האם לא יַראו אפוא את כח ידם ליהודים, שמרדו ולא בחרו באיש הרצוי להם, לאדונים? האם לא יעשו את כל אשר בידם, כי יצליח החרם וידעו המורדים את אשר עוללו לעצמם?

וצריך להוסיף: אלו נכנעו יהודי פולניה ובחרו בקוחרז’בסקי לא היו נפטרים גם אז מן המלחמה הכלכלית. קוחרז’בסקי עצמו הוא שהורה הלכה, שאי־אפשר להם לפולנים לבל יקדישו מלחמה כלכלית על היהודים. אלא שאלו עשו היהודים את רצון נוגשיהם ובחרו בקוחרז’בסקי היו מודים על־ידי כך, שידיהם כפותות מעשות דבר להגן על נפשם בשעת הסכנה, עכשיו שמרדו ולא בחרו בקוחרז’בסקי הורו לכל, שבני־חורים הם, שכופרים הם לגמרי באדנות בני־בניו של פאני קוחאנקו, והודיעו למפרע, שידיהם מותרות להגן על עצמם כשיהיה צורך בדבר.

ומה הוא המעשה שעל יהודי־פולניה לעשות בשעת חרום זו? יש מציעים להוציא מחברות פולניות כדי לברר להמוני־העם את מהלכן האמתי של הבחירות ואת צדקתם של היהודים, כי לא בעטו בפולנים אלא נשמרו לנפשותיהם. אחרים אומרים ליסד עתון פולני גדול. שמטרתו תהיה לסתום את התהום שכרו הפולנים בינם ובינינו. אל נפיר את העצות האלה: אם הועיל לא יועילו גם הזיק לא יזיקו, ואם באמת יצליחו לסתום זרת אחת מן התהום, לכלות רסיסים אחדים שנאה, דַיָן. אבל סוף־סוף המעשה היחידי שיש בו ממש, שעל יהודי־פולניה לעשות הוא – כי יהיו מוכנים כראוי לקראת המלחמה הכלכלית, שהוקדשה עליהם בעל־כרחם. כשם שהחנות היהודית יש לה צורך בקונה פולני, המלון היהודי – באכסנאי פולני, כך יש לה לחנות הפולנית צורך בקונה יהודי, למלון הפולני – באכסנאי יהודי, למקום־הרפואה הפולני – באורחים יהודים, לקונצרט הפולני – בשומעים יהודים, וכשם שהשכיר והמשרת היהודים מתפרנסים מבעליהם הפולנים, כך מתפרנסים השכיר והמשרת הפולנים מבעליהם היהודים. כשם שהפולנים יש להם יכולת להוכיח, כי עם אחד ומאוחד הם גם בהיות המוניהם נתונים בשלש ארצות, כך צריך שתהא היכולת גם לנו להוכיח שעם אחד ומאוחד אנו בכל ארצות פזורנו וכל היורד לחייהם של יהודי ארץ אחת אנו נפרעים גם ממנו במקומו וגם מבני־בריתו בארצות אחרות.

ושוב אנו חוזרים ואומרים: אין אנחנו היהודים רוצים להרבות שנאה בעולם, אין אנו רוצים גם במלחמה החדשה, שהפולנים מקדישים עכשיו עלינו, אבל אם הם רוצים בה, הרי אין לנו דרך אחרת אלא להכון לקראתה ולקבלה עלינו. אנו איננו מטילים חרם על הפולנים, ולא עוד, אלא שאם יבטל במהרה החרם, שהם הטילו עלינו עכשיו לנקום בנו נקמת “אדנותם”, הרי אנו מוכנים גם לשכוח את הרעה הזאת שבקשו לעשות לנו. לא רק להרבות שנאה, אלא גם לנטור שנאה אין אנו רוצים, אבל אם החרם הזה יצליח ולא יבטל, יזכרו נא עסקניה פולניה ומנהליה, כי בני־חורים אנחנו וידינו מותרות להגן על עצמנו בשעת הצורך.

ב

מכל העברים קשרו עלינו מלחמה כללית.

בווארשה נצחונו הפולנים נצחון גדול: הוציאו את כל היהודים מהנהלת החברה לקרדיט עירוני. וברור הדבר: עכשו הכרעו גם הלבבות המעטים, שמתחלה היו מהססים וחוששים, שמא מוטעית היא הפוליטיקה של חרם ודחיה. הנצחון היא הראיה המכרעת, המבטלת את כל הספקות, הוא ההוכחה המוחלטה, שהמנצחים המה הצדיקים והמנוצחים – החטאים. ונוח לו לאדם שיהיה חבר לצדיקים משיהיה חבר לחטאים.

הנצחון בווארשה עתיד להגביר את התיאבון גם בגליציה המתקנאת תמיד בירך “הממלכה”. החרם גוּפוֹ החל בגליציה זה כמה, גם בעיר וגם בכפר. ה“קולקה רולנישטה” כמעט שנבראה בכונה תחילה להרע ליהודים ולדחוק את רגליהם בכל מקום. וכשראו סטאפינסקי וסטויאלובסקי, שאין החרם מצליח כרצונם, הסיתו את ההמון בסוקולוב, שבא לגליציה להרצות בערים אחדות על הציונות ומלחמת העברית בארץ־ישראל, העלילו עליו שקרא לפולניה “פגר מובס” וצעירי־הדור השתמשו בעלילה זו לערוך דמונסטרציות סוערות ולהלהיב את הלבבות ל“מלחמת־מצווה” ביהודים. עכשו יבוא הנצחון בווארשה ויוסיף להם כח. וכבר התחילה העתונות הפולנית בגליציה “לפרש ולבאר” את הנצחון הזה ולהסיק מתוכו את כל המסקנות, שהגיון־המלחמה מחיב אותן.

בינתים באה ידיעה מרומניה: הלאומיים הוציאו כרוז לכל העם ובו נאמר: “כל פת־לחם הבאה מידו של רומני – לפיו של רומני היא צריכה לשוב. אם אנו קונים סחורה מאת היהודים, הרי בממוננו אנו מפטמים עם, המבקש לבלוע אותנו כנחש”. את הכרוז מפיצים ברבים בקרב כל המעמדות והגילים, אפילו בקרב תלמידי בתי־הספר התיכונים והנמוכים, ואין איש מוחה. ומובן, בארצם של יורגו וקוזה לא ישוב כרוז כזה ריקם, כי־אם יצליח אשר שלחוהו.

ומהו המצב ברוסיה הלא אנו יודעים כולנו. צָרור את היהודי ודחוק את רגליו בכל מקצועות הכלכלה – זוהי השיטה. לפני שנים שלש אמרו: “הַלְאָמַת הקרדיט”. עתה נמצא הבטוי הזה קצת “מגוּשם”, “לא־מדעי”, והתחילו אומרים: “דמוקרטיזציה של הקרדיט”. המלים נשתנו, אבל הכונה נשארה כשהיתה: הכשרת צרה לעסקי־הממון של היהודים. במיניסטריון־הפנים מונחות שלש מאות ספרי־תקנות של חברות למניות ואין מאשר אותם: חוששים לממון היהודי, המשתתף בחברות הללו. ועוד ועוד עובדות ומעשים “ישנים” של יום־אתמול, אשר ישכיחום עובדות ומעשים חדשים, של יום־מחר…

אלו עמדנו בתקופתם של התמימים ההם, שכתבו מאמרים וספרים שלמים להוכיח, ששאלת־היהודים לא שאלתנו שלנו היא, אלא שאלת הגויים אשר סביבותינו – היינו גם אנו מרמים את עצמנו ואומרים: הללו, הקושרים עלינו מלחמה כלכלית, סתומי־עין הם ואינם רואים, כי בהכשילם את כחם ההמוני והמסחרי של היהודים, המעורים בארץ, רעב הם מביאים לכל הארץ. ואולם אנחנו כבר נרפאנו מתמימות זו ואנו יודעים, כי לא עורים הם האנשים האלה, אף לא קצרי־ראות, כי־אם מרחיקי־ ראות. אמנם הם רואים, שהיום הם מביאים רעה לארצם, אבל הם צופים לימים רחוקים – שתחדל הארץ מהיות זקוקה למפעליהם ההמוניים והמסחריים של היהודים. ומה קל יהיה להכחיד את היהודים, לגרשם, להורידם עד מדרגת האזרחות התחתונה כשלא יהיה עוד למדינה צורך בתפקידם הכלכלי. אין זה עורון, אלא פוליטיקה כלכלית, היודעת להיכן היא גופה נוטה ולהיכן היא מטה את ההולכים אחריה.

אנחנו, שאיננו רואים ואיננו רוצים לראות את האמת הקרובה הזאת, אנחנו הננו העורים. ולפיכך אין אנו שמים לב כראוי למלחמה הנוראה, המקפת אותנו כנחש בריח. איש איש מאתנו, כי תדביק הרעה אותו, ירעד, יחרד ויעשה את כל אשר יוכל להנצל ממנה. אבל אין הצבור כולו עומד על סכנת מלחמה זו. גם בימים “הטובים” ההם, הקרובים־הרחוקים, כשהמה הרחוב שלנו מרוב “עבודת־ההוה”, היתה משמעותה של “עבודה” זו הרצאות “מדעיות” על “אַרְטֶלִים”, חניות משותפות וכדומה מן “המפעלים” שהיום נמסרו להם אדוקי “עבודת־ההוה” ולמחר נשכחו שכחת־עולמים. לכל היותר היתה משמעותה של “עבודת־ההוה” וכוחים סוערים, אם חיב היהודי להיות דוקא מן החלוץ, העובר לפני המהפכה הפוליטית, המתחוללת בארץ־מגוריו, או שרשאי הוא להיות גם מן המאסף. על פוליטיקה סוציאלית יהודית ממשית, שיש לה היקף שלם של ענינים מעשיים, המיוחדים לה, כונות מיוחדות ותכנית ברורה, – על פוליטיקה סוציאלית יהודית כזו לא שמענו גם אז דבר לא מפי עסקנינו ולא מפי סופרינו. עכשיו, “כששקט” הרחוב, אין זה בכלל מסימני “הנמוס המעולה” לעסוק בדברים, היוצאים מגבול האצילות וחיי־הרוח. אנדרזי נימוייבסקי – הוא יכתוב בכל כח כשרונו הגדול ואנטישמותו העמוקה את מאמרו המאה והאחד על צרכי־עמו הכלכליים, על המלחמה הכלכלית ודרכיה, על נצחונם של יוצרי החרם ומקימיו, והסופר שלנו אציל־הרוח הוא כל־כך, עד שאין לו בעולמו אלא תכלת־שמים והבהוב־כוכבים, צלילי־ערב ושירת־בוקר, וכל היוצא מגדר התפיסות האלה לא לו הוא.

והמלחמה הכלכלית עושה את שלה. אין היא מחכה ליום שתמצא אותנו מוכנים לה. אדרבה, גבוריה מכַונים לבוא עלינו בפתע־פתאם, כשאיש ואיש מאתנו מתבודד לו עדיין בפנתו ונלחם על נפשו לו לעצמו באין חבר ועוזר לו. ואנחנו – נקרא נא לדבר בשמו המפורש – הלא לכך אנו צריכים, כי לא תחדל בארצות מגורינו הזיקה ההכרחית למפעליו ההמוניים והמסחריים של היהודי, כי כחו ויכלתו הכלכליים של היהודי יגדלו ולא יתמעטו. בכל ארצות־הגולה אנו צריכים לעבודת־הוה ממשית, לפוליטיקה סוציאלית יהודית, ש“ידה בכל, זמנה – עת לעשות ומקומה – כל פרץ ובדק”. הֲנֵעָגֵן לשעה “המאושרה” ההיא, שעסקנינו וסופרינו, ירדו מעל מרומי־האולימפוס לארץ ויורו לנו את הדרך לעבודת־הוה ופוליטיקה סוציאלית כאלה? השעה הזאת תרחק לבוא ואין לחכות לה. מוטב, שהעומדים ראשונה במערכה, אנשי המסחר והממון שלנו, יהיו הראשונים גם לעבודה זו. להם, לאנשי המסחר והממון שלנו, הגיעה עתה השעה לחשוב מחשבות על ועידה מיוחדה, שתדון על עניני המסחר והתעשיה שלנו בכל הארצות. ואין לה לועידה לעבוד את עבודתה בהסתר, כי אין לנו להסתיר מעיני הבריות את רצוננו להגן על עמדתנו הכלכלית בעולם. אבל אין היא יכולה להיות גם ועידה של פרסום מרובה, משום שבעיקר היא צריכה להתכונן למטרות מעשיות. והמטרה הראשונה היא – אחוד כחותיהם של המסחר והתעשיה שלנו.

ג

יום־יום נשמע קול שופרה של המלחמה הכלכלית, שקשרו וקושרים עלינו. הנה שמועות רעות באות גם מאיזמיר. רע המעשה על יון, כי לא הצליחה להכניס לרשותה גם את העיר הגדולה והיפה הזאת, ש“כולה שלה”, שהרי היא עורכת מדורה חדשה, מסכסכת את תושבי איזמיר ואגפיה בממשלת עותומניה, והמצב, השורר שם עתה, דומה לזה של מוקדון ואלבניה ערב מלחמת־הבלקנים. חסרה רק הפצצה הראשונה. ואולם חזקה על הידים האמונות, שבשעה הראויה תדענה לשים אותה במקום הראוי…

הכל כבר מוכן ומזומן לירושה. עלה ורש. מי מעכב? – היהודים, הכרוכים אחרי עותומניה. וכחם ויכלתם הכלכליים של יהודי איזמיר מרובים והשפעתם נסוכה על כל המחוז. ובכן – מלחמה כלכלית בהם, למען הכשיל את כחם והסר את השפעתם. וכבר הוכן נשק בדוק ומנוסה למלחמה – החרם. אמנם החרם עוד טרם הוכרז מפורש וכל־זמן שידה של עותומניה תקיפה אפשר שהיונים לא יהגו אותו באותיותיו. אבל למעשה כבר החל. וכבר יש דואגים לכך – אם בגלוי או בסתר –, כי היונים המחרימים יצליחו. מכים את הכפתור בסלוניקי וחרדים הלבבות – הללו משמחה ותקוה והללו מדאגה ופחד – באיזמיר. בסלוניקי, שידי יהודים יצרו את עשרה במשך דורות, שעוד לפני שנים מעטות היה שובתת כולה את שבתותינו ומועדינו שלנו, נעשה עתה המקום צר ליהודים והם יוצאים אותה שַיָרוֹת־שַיָרוֹת. יוצאים לא העניים, הסבלים, כי־אם האמידים, אנשי־המסחר. יוצאים, משום שאין הם יכולים לעמוד בפני המלחמה הכלכלית, שקשרו עליהם היונים משעה שדגלם הונף על העיר. צורות שונות לובשת המלחמה הזאת, הכל לפי צורך השעה, ועל כולן שורה הברכה ממרומים, מן האקרופוליס אשר באתונה.

ומי יודע אם מחר לא יארע ליהודי־איזמיר את שאירע היום ליהודי־סלוניקי? לבנו אומר לנו, כי אש המלחמה, שנקשרה על יהודי סלוניקי ואיזמיר, לא קל־מהרה תשקע. ולא עוד, אלא שממנה יזרקו לפידים בוערים גם לערים אחרות, שנקרעו מעותומניה המנוצחת ונכנסו לרשותם של המנצחים.

מהו, אפוא, המעשה, שצריכים לעשות יהודי סלוניקי, איזמיר והערים האחרות למען הנצל, עד כמה שאפשר, מן הרעה הגדולה, האורבת להם? – אותו המעשה עצמו שצריכים לעשות יהודי המדינות והארצות האחרות, שגם שם שעלתה בהם המלחמה הכלכלית לרוששם ולכלות את השפעתם: – לאַחד את כחותיהם בטרם עבר מועד. תטען האנטישמיות כל היום, שאנחנו מבקשים להיות השליטים בכל מקצעות המסחר והממון, תטען ותחרוק שן כנפשה שבעה: אנו מוכרחים להיות אם לא השליטים הרי, לכל־הפחות, שליטים בכל מקצועות המסחר והממון בכל ארצות־פזורנו, משום שאלמלא כן תקומה לא תהיה לנו שם.

אחרי מלחמת הבלקנים עשו מוסדינו הפילנטרופיים שבמערב כמה וכמה דברים טובים לתועלתה של היהדות הבלקנית, שגדולות וקשות היו הריסותיה. בפירוש אנו אומרים: כמה וכמה דברים טובים. ואף־על־פי־כן צריכים אנחנו להוסיף ולאמר: לא זו הדרך. או ביתר דיוק: לא זו בלבד היא הדרך. לא רק למלא נפשם של הרעבים המרובים, שנתוספו לנו בבלקנים, היו צריכים מוסדינו אלה, כי־אם גם ללמד דרך לאלה, שבהם עוד טרם נגע ההרס הכלכלי, כי לא ירדו גם הם למדרגת רעבים. אין ספק, כי זו היא עבודה קשה וסבוכה הרבה יותר מסִפּוּק לחם לרעבים, אבל גם הרבה יותר חשובה ופוריה.

לפי הנשמע עתידה להיות בקרוב בקושטה ועידה כלכלית ללשכות המזרחיות של “בני־ברית”. זו תהיה הועידה הראשונה, שבה ישתתפו רוב מפורסמיה ועסקניה של היהדות המזרחית, משום שרוב טוביה של יהדות זו נמנים על “בני־ברית”. כמדומה, שבמזרח אין אף קהלה יהודית אחת, שאין בה לשכה של “בני־ברית”. הלשכות הללו כבר הבליטו כמה פעמים את כח השפעתן. גם עבודת־העזרה לנגועי־המלחמה נעשתה בעיקרה על־ידי הלשכות בכל מקום. במלחמת־העברית, שפרצה זה לא כבר בארץ־ישראל בגלל ההחלטות הידועות של קורטוריון הטכניקום, מלאה לשכת “בני־ברית” הראשית אשר בקושטה תפקיד חשוב. היא פנתה ללשכה המרכזית שבניו־יורק והציעה לה בשם כל הלשכות המזרחיות, שתשפיע על חברי הקורטוריון האמריקנים כי הם יכריעו את השאלה לטובת הלשון העברית. והצעה זו הצליחה. עתה הכין מצבה של היהדות המזרחית תפקיד חדש גדל־ערך “לבני־הברית”, ראשי ההסתדרות הזאת במזרח ועורכי הועידה הבאה צריכים לדעת מראש, שהפעם הם נאספים לא רק לשם עבודה של צדקה וחסד, אף לא רק לשם תקון הענינים הרוחניים של הקהלות, כי־אם גם – ואולי ביחוד – לשם סדור כחותיה הכלכליים של היהדות המזרחית, למען תוכל עמוד במלחמה, שהוקדשה עליה. ואם ימלאו את תפקידם זה כראוי זכור תזכור להם היהדות המזרחית את זכותם הגדולה הזאת, – ואולי לא רק היהדות המזרחית בלבד.