רקע
אחד העם
רשימות חדשות
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: דביר; 1956

1

כבר רמזתי למעלה, שראשית חנוכי נתנה לי ה“חסידות”, שעל ברכיה נולדתי וחייתי את השנים הראשונות משנות ילדותי. אבי היה אחד מראשי חסידי סדיגורא בעיר מולדתי, וכמובן חנך אותי על פי דרכּו. הייתי מתפלל עמו בקלויז של חסידי סדיגורא ולמדתי לכבּד את ה“רבי” מסדיגורא (ר' אברהם יעקב בן הצדיק מרוז’ין) כבוד אלהים. את שעותי החפשיות מן ה“חדר” הייתי מבלה בהקלויז שלנו והייתי קורא ספרי חסידות ואחרים שנמצאו שם. בהתחלת שנת תרכ“ט, ואני אז בן שתים עשׂרה, לקחני אבי עמו בנסעו אל ה”צדיק" לחג הסוכות, כי רצה אבי שלפני ה“בר-מצוה” שלי יברכני ה“רבי” ויתן לי “שמירה” מיד ליד, וגם יגיד לי איזו דברים כבושים. בלינו את כל ימי החג בסדיגורא בקורבת ה“צדיק” וילדיו (“די קינדערלאך”). באחד הערבים (כמדומה לי, ליל שׂמחת “בית השואבה”) לא היתה סעודה בבית ה“צדיק” עצמו ואבי הלך לסעודת “הילדים” ולקח גם אותי עמו. באנו אל ה“סוכה”, והיא היתה מלאה אנשים, וזקן אחד, גליצאי, עמד על יד השלחן והיה מבדח את דעת ה“קינדערלאך” (בנו בכורו של “הרבי” וחתנו היותר מפורסם) בספוריו הגסים והמלאים נבּוּל פה. הדברים היו כל כך גסים עד שגם אני, נער בן שתים עשׂרה, הבנתי כמעט הכל. וכל הנאספים צחקו בכל לבם. פתאום עצם אחד מן ה“קינדערלאך” את עיניו בדבקוּת גדולה וקרא: “איפה יהושע’קה” (חזן מפורסם בין חסידי סדיגורא, שבא גם הוא לימי החג). וכשמצאו את יהושע’קה אמר לו הנ“ל: יזמר “יצוה צור חסדו”. החזן התחיל לזמר והצדיק הצעיר סגר את עיניו ושמע את הזמר ודבקותו הלכה וגדלה עד שתפס בידיו כלי-המלח, שעמד לא רחוק ממנו, והתחיל לדפוק בו על השלחן והמלח הלך והתפזר בכל ה”סוכה". וכך נמשך הדבר עד שגמר החזן את הזמר. הסצינא הזאת, ביחוד ההעברה הפתאומית מקלות-ראש ונבּוּל פה לדבקות כזו, עשׂתה עלי רושם רע מאד, והרושם הזה פרץ פרצה גדולה בחסידותי.

ביום בואנו לסדיגורא הלכתי עם אבי “לקבּל שלום” (המבטא הזה פירושו בלשון החסידים ללכת לקבּל פני הרב, שעמד במקרים כאלה על מפתן חדרו וידו פשוטה, וכל האורחים החדשים נגשו אליו ולחצו את ידו). כשהגיע תור אבי נגשנו שנינו אל הרב ולחצנו את ידו ככל האורחים האחרים, ולפי שאבי היה מן החסידים החשובים דבּר עמו הצדיק איזו רגעים. הרבה שנים אחרי כן, כשהייתי כבר “מחוץ למחנה”, העידו איזו מן החסידים שהיו באותו המעמד, כי אחר שלחצתי אני את ידי ה“צדיק” קנח את ידו בחגורתו.

הרבה הייתי יכול לספּר על הימים שבלינו בסדיגורא אצל הרבי, אבל לא זה מגמתי הפעם. העיקר הוא, שהתוצאה מכל זה היתה, שהנחתי בסדיגורא את חסידותי ושבתי הביתה “מתנגד” גמור. עוד קודם לזה התחלתי לעסוק בלמוד התנ"ך וספרות ימי-הבינים, וכששבתי מסדיגורא גדלה עוד שקידתי בכל אלה וגם התחלתי לדקדק במצוות שהחסידים אינם מקפידים עליהן (למשל, תפלה בזמנה). אבי, שהיה איש פקח, למדן וגם קצת משׂכיל, הצטער מאד על השנוי הזה שבא בדרכי חיי והיה מביא למקום מגוריו את האריות שבחבורת החסידים, שמא יצליחו להחזירני למוטב, אבל זאת לא עלתה בידו.

זאת היתה הפעם הראשונה והאחרונה שראיתי פני צדיק מפורסם. הוא עצמו עשׂה עלי אמנם רושם עמוק, כן בצורתו הנפלאה וכן בדרכיו ודבּוּרו, אבל כל זה לא הספיק לגדור את הפרצה שנעשׂתה בחסידותי על ידי מנהגי ילדיו וקהל חסידיו שם. לאט לאט התפרדה החבילה לגמרי. למרות מה שהייתי עוד שנים רבות בסביבה החסידית ההיא, נפרדתי מהם ולא היה ביני ובינם שום קשר. הם עשׂו את שלהם ואני הייתי עסוק בשקידה עצומה בלמודי ולא שׂמתי לב להם.

-————

תקופת ה“התנגדות” שלי לא ארכה הרבה. אחרי זמן קצר הייתי ל“משׂכיל”. יחיד הייתי בעולמי בכפר מגורי משפחתנו, והייתי יומם ולילה מחפּשׂ את דרכי ועובר מהשקפת-חיים זו לאחרת. וכל זה רק בעזרת ספרים ואיש אין אתי להורותני דרך החיים. ספרים היו בחדרי הרבה, כי אבי נתן לי רשות לקנות ספרים כחפץ לבי. וכך הלכה וגדלה הספריה של אבי, שהיתה עומדת בחדרי ואני הוספתי עליה לעתים קרובות מה שמצאתי וקניתי. כמובן, הספריה הזו כולה קודש, מספרות העתיקה וספרות ימי הבינים2. אבי בעצמו היה אוהב לקרוא גם ספרי השׂכלה, אבל רק ספרי מדע והיסטוריא, וגם את אלה לא חשב לספרים, כי אם לצעצועים. פעם אחת נכנס לחדרי ומצא על שלחני ספר “גן-נעול” לרנ“ה וויזל, וזה האחרון היה נחשב בעיני ה”חסידים" לאפיקורס גדול, כמעט לא פחות מהרמבמ"ן. וכשראה אבי את הספר הזה מונח על שלחני נתכרכמו פניו ורגעים אחדים לא אמר כלום. אחרי כן פנה אלי ואמר בטוֹן שקט: “שמע נא, אתה אינך עוד נער והרשות בידך לקרוא מה שתחפוץ, אבל דבר אחד אני מוכרח לאמור לך: ספרים כאלה אינני יכול להסכים שתכניס לתוך הבּיבּליוֹתיקא שלי, ואם תחפוץ דוקא לעסוק באלה אקח את ספרי מחדרך”. כמובן, לא יכולתי להסכים לזה והוכרחתי להבטיח, שלא אוסיף עוד לקנות ספרי השׂכלה כאלה.

את מצבי אז יבין הקורא על פי מקרה אחד שאספּר בה. במקרה נודע לי שם “הצופה” של ערטֶר“. חפצתי מאד לראותו ולקרוא אותו. אבל לא ידעתי איך להשׂיג זה. פעם אחת, באחד מידי הסתיו, בא לכפר מגורינו אחד המוס”ים, שהיה עובר ממקום למקום, כמו שהיה המנהג אז. התחלתי לחפּש בין ספריו, אולי אמצא ביניהם דברים שאחפוץ לקנות, והנה פתאום אני רואה ביניהם את “הצופה” של ערטר. מה לעשׂות? לקנות את הספר ולהניחו בין הספרים חשבתי לאי-אפשר אחר השׂיחה עם אבי שהזכרתי למעלה, אבל מצד אחר לא נתן לי לבי להשיב את הספר אל המו"ס ולבלתי השתמש במקרה זה שבא לידי. נלחמתי עם יצרי, אך סוף סוף לא יכולתי להתגבר וקניתי את הספר. זה היה לפנות ערב, וכשהכל הלכו לישון והייתי בטוח שאיש לא יכֹּנס אל חדרי עד הבוקר, הוצאתי את הספר וקראתי בו כל הלילה עד שגמרתיו, וכשבא המשרת בבוקר השכּם והסיק את התנור, השלכתי את הספר אל התנור ולא נשאר שום סימן שקרה איזה דבר.

רק ספרי ר' קלמן שולמן היו זכאים בעיני אבי והרשה גם לי לקרוא בהם. באופן שהידיעות הראשונות בהיסטוריא רכשתי לי מן המקור הזה. ואילו הייתי כותב מאמרים בימי ילדותי היו בודאי כתובים בסגנונו של ר' קלמן שולמן.

ואולם צריך אני להוסיף, שבמשך הזמן נשתנה המצב במקצת. בעירה קרובה לכפר מגורינו (“פליסקוב”) היה איש אחד – “משׂכיל” במובן היותר טוב ומסור מאד להפצת ההשׂכלה (שמו היה: ר' שלום רפופורט) – והוא היה בא לעתים לא רחוקות אל ביתנו, לרגלי עסקים שהיו לו עם אבי. וכשנתוַדעתי אליו, חמל עלי והתחיל להביא לי מזמן לזמן ספרי השׂכלה למקרא. ביחוד זוכר אני, שמידו קבּלתי אני למקרא שירי אד“ם הכהן ומיכ”ל בנו. הוא אמנם היה נזהר – בדעתו את השקפותיו של אבי – שלא להביא לי ספרי “אפיקורסות”, אך בכל זאת נתרחבה על ידו הרבה ידיעתי בספרות ההשׂכלה.

-———-

בהיותי כבר בן עשרים ושתים הייתי בפעם הראשונה בוורשא. גבר בי החשק לראות את משׂכילי וורשא, ובראשם את הסופר הזקן רא“ב גוֹטלוֹבּר, שישב אז שם והוציא את עתונו “הבוקר אור”, שאני הייתי מחותמיו וקוראיו. אבי הרשה לי לעשׂות כן בתנאי שלא אכניס לביתנו את “השחר”, שהיה מפורסם אז, הוא ועורכו סמולנסקין, כמקור הכפירה3. בוורשה לא היה לי אז שום מכיר ומודע זולתי הסופר והמו”ס המפורסם אז אליעזר יצחק שפירא, שהייתי לעתים קרובות קונה ספרים ממנו אבל לא ידעתיו פא"פ. מובן מאליו, שבבואי לוורשה פניתי קודם למכירי זה. הוא הזמינני לבוא אל ביתו בערב ושם מצאתי כמעט את כל משׂכילי וורשא, שהביטו עלי, כמובן, מגבוה והייתי כחגב בעיניהם, וכן הייתי בעיני. אחד מהם – הוא ר' ישׂכר-בֶּר הלוי איש-הורוויץ, משורר ידוע בימים ההם – הסתכל בי ופנה אל בעל-הבית בקול רם בשאלה: מי הוא הצעיר הזה? ואני לא הייתי אז לא סופר ולא בכלל אדם מפורסם ועל כן לא יכול בעל-הבית למצוא לי איזה תואר מיוחד, וענה בפשטות:

  • זה – צעיר מערי המדינה הקונה פה ספרים.

המשורר הביט עלי רגע ואמר במרירות: בעוד איזה זמן גם צעירים כאלה לא יהיו לנו… – הקוֹמפּלימנט הזה, כמובן, לא מצא חן בעיני, אבל שתקתי ולא עניתי כלום.

בערב ההוא החלטנו עם בעל הבית, שמחר נלך למערכת “הבוקר אור” לראות את גוֹטלוֹבּר. וכן היה. באתי ממחרת לשפירא, והלכנו יחד אל הזקן. הוא גר בקומה העליונה בבית אחד גבוה, ועד שאפשר היה לגשת אל מעונו צריך היה לעבור דרך מעלות רבות חשכות ובלתי נקיות ביותר. סוף סוף באנו ונכנסנו לחדר קטן ואפל, שכמעט לא היו בו רהיטים מלבד שלחן, כסא ומטה, כולם שבורים ובלתי נקיים, עד שקשה היה לי לשבת על המטה, כמו שבקשני בעל הבית לעשׂות. את השׂיחה בפרטות אינני זוכר עוד, אבל הזקן בעצמו, שהיה בעל קומה ובעל צורה, עשׂה עלי רושם עמוק. הבטתי על כל סביבי ובקשתי, איפה המערכת של “הבוקר אור”, וכשלא מצאתי לא יכולתי להתאפק ושאלתי על זה את הזקן עצמו. הוא הניח את שתי ידיו על השלחן וענה בלעג מר: הנה זאת היא המערכת. נדהמתי בשמעי זאת, כי בדמיוני ציירתי לי את הדבר באופן אחר.

גוטלובר היה הולך ומדפיס אז את זכרונותיו בהמשכים ב“הבוקר אור”, ועל זה שאלתיו: מדוע הוא מסַפּר רק על אחרים ואינו אומר כלום על מאורעות חייו עצמו. על זה ענה לי: "בעיר מגורי היתה אשה אחת, שחלתה במחלת הטיפוס ודבּרה הרבה מתוך חום, והכל על הדבר חברתּה, כי פלונית עשׂתה כך ועשׂתה כך וכו'. וכשהבריאה שאלו אותה, מדוע דבּרה בשעות החום רק על פלונית ולא על עצמה. ועל זה ענתה: “כשפלונית תחלה במחלת הטיפוס ותדבּר מתוך קדחת תספּר היא עלי”.

גם את המשורר מר יצחק גוֹלדמן מחבּר הספר “הפחד בלילות” הכרתי בבית מר שפירא, והוא היה אז במיטב עבודתו, אך לא קשרתי אתו שום מו"מ.

עוד פגישה אחת אני זוכר מאותם הימים, והיא היתה בחנותו של ר' אליעזר יצחק שפירא: איש צעיר כבן י“ז או י”ח, ושפירא נבּא לו גדולות ואמר שהוא עלוי שבעלויים. זה היה ר' נחום סוקולוב או ר' דוד פרישמן. לדאבון לבי, אינני זוכר עוד מי משניהם היה הצעיר שראיתי אז. אבל בכל אופן לא טעה בעל הבית בחשבו אותו לאחד מגדולי הדור הבא.

בכלל, צריך אני לאמור, שחברת המשׂכילים בוורשה לא עשׂתה עלי רושם נעים ביותר, ובשובי לביתי הרגשתי, כי אהבתי אל ההשׂכלה העברית ירדה הרבה מעלות אחורנית. מני אז התמכּרתי יותר ללמוד לשונות אירופא, וקראתי הרבה בספרים, הכתובים בהן, כדי להשלים את השׂכלתי, אחר שלא יכלה עוד העברית להשׂביע את רעבוני.

-————

את ההרגל לעשן סיגרטות סגלתי לי עוד ב“חדר”, בהיותי כבן י“א. אבי, כמובן, נלחם בהרגלי זה באמצעים הנהוגים אז, אבל לא הועיל כלום. ובאותם הימים חי באחוזתו, לא רחוק מעיר מולדתי, הרופא הגדול פּירוגוב. ובאחד הימים לקחני אבי והובילני אל פירוגוב לשאול בעצתו, ולאחר שבדק הרופא הגדול הזה את גופי פנה אלי באשכנזית (רוסית לא ידעתי אז), ואמר: “שמע נא, ילד, אם תוסיף לעשן – תמות”. הדברים האלה עשׂו עלי רושם עמוק, וכששבתי עם אבי לביתנו, החלטתי לבלתי עשן עוד, אבל עוד מעט הרגשתי, שאיזה דבר חסר לי, וצריך אני למלאותו במקום הטבּק. מה עשׂיתי? חפשׂתי בין ספרי אבא ומצאתי ספר “מלאכת מחשבת” הוצאה ראשונה השלמה (בהוצאות מאוחרות קצרו את הספר), ושם יש גם ראשי פרקים מאלגברא וגיאומטריא. יסודות האלגברא עשׂו עלי רושם מעֵין מין כשוף, שכותבים אותיות וסוף סוף מקבּלים מספרים. התחלתי ללמוד בעצמי את החלק הזה ולבי נמשך מאד אחר הלמוד הזה, עד ששכחתי את הסיגרטות. זמן היה לי די והותר, כי ה”רבי" היה נוהג לנוח בצהרים כשתי שעות, ולזמן הזה היה נותן לתלמידיו דף גמרא לחזור עליו בעצמם, והוא היה אחרי כן בוחן אותם אם יודעים מה שקראו (בלשון החדר היה זה נקרא “א לייענען”). ולפי שאני לא הייתי זקוק להקדיש לזה זמן, כי ידיעתי בתלמוד היתה אז כבר מספיקה לקרוא דף בתלמוד ולהבינו בלי קושי, הייתי עוסק בזמן הפנוי ההוא בלמוד האלגברא. וכה נמשכתי אחרי הלמוד הזה עד שבשובי בערב מן החדר לבית אבא, הייתי כותב פורמולות אלגבריות על כל הדלתות והחלונות. את זה ראה אבי זקני – איש זקן וחסיד נלהב – וחשב, שאני עוסק בעניני כשפים, ועל כן פנה אל אבי ואמר לו: “אתה רואה מה שעושׂה הילד, והיודע אתה מה זה? צריך לחקור ולדרוש הדבר אצל המלמד”.

החקירה והדרישה, כמובן, גלתה סוף-סוף את סודי ולקחו ממני את הספר “מלאכת מחשבת”. כה נגמר למוד המתמטיקה שלי אז, ועוד הפעם נשאר לבי ריק. ואז התחלתי עוד הפעם לעשן, ומני אז נעשׂה לי ההרגל הזה כטבע שני עד היום הזה. אבל צריך אני להודות, שראשית ידיעותי במתמטיקא קניתי לי אז על פי המקרה הזה. ואחר שנים רבות, כשלמדתי את המתמטיקא על פי ספרים יותר מתאימים למטרה זו, היתה לי הידיעה שקניתי בחדר לעזר רב.

אגב אורחא, אפשר כדאי לספּר, כי באותה העת המאוחרת היה הספר הראשון במתמטיקא שלמדתי (כמובן, בעצמי) – ספר “יסודי חכמת השעור” של רח"ז סלונימסקי, ואת הספר הזה הייתי מחזיק במקום נסתר (ב“בית הכסא”) ושם למדתי בו. כי בבית לא יכולתי לבלות זמן בדברים כאלו, מאימת אבי ושאר הסביבה.

כך היינו רוכשים ידיעות בימים ההם!

-——–

הזכרתי למעלה את אבי זקני (מצד אמי), אשר שם קץ ללמוד האלגברא שלי. כמדומני, שראוי האיש הזה להקדיש לו פה איזו דברים.

הוא היה ממקורבי הרבי מרוּזין, וכשברח זה האחרון לחו“ל, לא התדבק זקני בשום צדיק אחר, אלא היה חי כל הימים בזכרונותיו מזמן שהיה הרבי שלו בקירוב מקום, והיה מספּר לנו לעתים קרובות אֶפּיזוֹדות מאותם הימים. הוא מת בן שמונים וחמש בקירוב, ואני אז כבן עשׂרים וחמש. בימי נעוריו היה חבר לעיריה בעיר מגורינו, ואח”כ כשהכרתיו כבר אני, היה מעֵין “עורך דין”, כלומר: היו באים אליו יהודים לשאול בעצתו בענינים משפטיים, והוא היה כותב להם גם בקשות על שם הפקידים בלשון רוסית. ועוד דברים כאלה. הוא היה כותב ומדבר רוסית כמעט כהוגן, אעפ"י שלא היה לו מושׂג כל שהוא מן הדקדוק הרוסי, ועד עתה אינני מבין איך השׂיג זה. למדן גדול לא היה, אבל היה בר-אורין והיה לומד תמיד בלילות משניות על הסדר. הרבי מרוזין היה מאמין בו ובידיעותיו בחוקים הרוסים, וכשהושיבו את הרבי בבית האסורים, היה זקני היועץ הראשי שלו, וזה האחרון היה אחרי כן מסַפּר תמיד על דבר הימים ההם.

פעם אחת ספּר לנו את המקרה הזה:

כשהביאו את “הרבי” לזיטוֹמיר בשביל לחקרו על ידי איזה פקיד עליון, לקח עמו את אבי זקני שיהיה המליץ בינו ובין הפקיד (הרבי עצמו לא ידע, כמובן, את השׂפה הרוסית), וכשבא יחד עם הרבי לפקיד הנזכר, שאל הפקיד שאלות רבות, ואבי זקני תרגם לו והשיב בשמו מה שהשיב. וכששבו אח"כ במרכבתם, שאל הרבי את אבי זקני: “מה שאלך האיש”? הוא ספּר לו את השאלות, והרבי הוסיף לאמור: “ומה ענית לו”? “עניתי לו – אמר אבי זקני – על שאלה פלונית כך וכך”. הרבי צחק ואמר: “שקר טוב!” “ומה ענית על השאלה השניה?” “כך וכך”. – “שקר עוד יותר טוב”. וכשראה הרבי, שאבי זקני מתפלא על שהשקר מוצא חן בעיניו, אמר לו הרבי: “מבין אתה? הלא אצלם השקר הוא האמת, והאמת היא השקר, ועל כן כל מה שהשקר יותר טוב הוא נראה להם יותר כאמת”. בשנותיו האחרונות היה חוזר כמה פעמים על ההבטחה שנתן לו הרבי מרוּזין, כי הוא יביאהו לגן-עדן ולא יסבול יסורי הגיהנום.

ועוד אֶפיזוֹדה אחת אספּר פה. כשברח הרבי מרוּזין לחו"ל חלקו ביניהם את ירושתו (כלומר עדות החסידים שבכל עיר) בניו של ר' מרדכי מטשרנוביל, אשר התישבו בערים שונות במרכזי החסידוּת “הרוּזינית”. גם בעירנו התישב אחד מהם. וההמון נמשך אחריו והיה שואל בעצתו על כל מקרה, כמו שהיה נוהג לפנים לשאול בעצת הרבי מרוזין. אבל זה היה רק ההמון, והחסידים ממדרגה יותר גבוהה נשארו נאמנים להרבי מרוזין. אבי זקני היה, כמובן, מאלה האחרונים. פעם אחת בא אל הרבי הצעיר “מוכסן” מאיזה כפר סמוך, לבקש מאת הרבי על ירידת גשמים, כי לא היו גשמים זמן רב והנהר הסמוך היה הולך ומתיבש, וכמובן, לא היו הריחַים יכולים לעבוד. הרבי הבטיח ובו ביום התחיל גשם לרדת, וירד כל היום. חסידי הרבי החדש היו צוהלים ושׂמחים על “המופת” הזה, והחסידים הזקנים של רוזין היו אבלים והורידו לארץ ראשם. ביום שאחר זה הוסיף הגשם לרדת, וכן ימים אחדים בזה אחר זה, והנהרות נתמלאו מים יותר מדי ושטפו את המַעבּרות בכפרים הסמוכים וכל הנהרות “הלכו אל הים” והתיבשו, וכל הריחַים בסביבה עמדו מלעבוד. באחד הימים פגש אבי זקני באחד מן החסידים החדשים, וזה האחרון השתדל להתחמק ממנו, אבל הוא עצרהו ואמר לו: “אל נא תבוֹש ברבך החדש. הוא בודאי צדיק גדול, וכשבאו לבקש אותו על ירידת גשמים צוה לשׂר של גשמים למסור לו את המַפתח של ארוּבות השמים. הוא פתח את אלה והתחילו גשמים יורדים, אבל כשהגיע הזמן לסגור לא ידע איך לעשׂות זה; אבל אין דבר, הוא עוד צעיר, וברבות הימים ילמוד גם לסגור”.

טפוסים כאלה אפסו אצלנו זה כבר, והדור החדש כבר לא ראה אותם – ועל כן חשבתי לנכון לתת פה את הדברים המעטים האלה.

-————

“תקופת החדר” שלי לא ארכה הרבה. כבר ספּרתי, שבהיותי כבן שתים עשׂרה, עקרנו את דירתנו לכפר, וכמובן נגמרה בזה התקופה הנזכרת. את ראשיתה אינני זוכר כמעט, אבל אבותי ספּרו לי, כי בהיותי כבן שלש הובילוני אל החדר של מלמד דרדקי מפורסם בעיר ללמדני קריאה עברית וראשית ההבנה בחומש. ותנאי התניתי, שילמדוני רק שלש שורות ביום, אבל המלמד התחיל לרמותני וללמדני יותר מזה. אז מחיתי נגדו לפני הורי ובכיתי הרבה בכי, וסוף סוף העמדתי על דעתי.

אינני זוכר עוד בדיוק כמה נשארתי בחדר זה, אבל כמדומה לי, ששהיתי שם כשלש שנים ולמדתי את הקריאה ולהבין בחומש, וכמדומה שגם לקרוא “רש”י" למדתי שם. מני אז עברתי פעמים אחדות מ“חדר” אחד ל“חדר” אחר יותר גבוה, אבל לא נשארו בזכרוני דברים ראויים להרשם פה. רק זאת אני זוכר, שבהיותי בן עשׂר כבר היה לי מלמד מיוחד, שלמדני רק ש“ס ופוסקים. וזוכר אני את הזמן שהייתי לומד אצל אחד מן המלמדים האלה גמרא וסימן כ”ה ב“חושן המשפט” (הלכות שקוּל הדעת), והיינו נוהגים ללמוד תחלה את ה“טוּר” עם ה“בית יוסף” ואחר כך את ה“שולחן-ערוך” עם מפרשיו לכל סעיף וסעיף. גם חלקים מן ה“יורה-דעה” למדתי בחדרו של רבי זה ג“כ בשיטה זו. וזוכר אני ירחי הסתיו מאחת השנים ההן, שהייתי הולך מבית אבי לחדר מורי בבוקר השכם, בעוד היה חושך על פני חוץ, והיינו לומדים את הדברים האלה כל שעות הבוקר עד שעת התפלה. כמובן, בהיות השעה מוקדמת כל כך, הייתי יוצא מביתנו מבלי לטעום כלום. ואעפ”י שהייתי בן-יחיד להורי, לא חסו עלי וקימו בי “ספי ליה כתוֹרא”. רק בשעה מאוחרת היו מביאים לי מביתנו מעט חמין, שהספיקו להצטנן בדרך. רבי היה גר בחדר אחד, והשלחן הקטן שהיינו לומדים על ידו עמד אצל המטה, שבּה היתה ישנה כל הזמן אשת הרבי, והקור בחדר הזה היה נורא. כך היינו מבלים שעות הבוקר בכל יום. רק בעשׂר או באחת-עשׂרה הפסקנו את הלמוד והלכנו להתפלל אל הקלויז של חסידי סדיגורא, שלא היה רחוק מחדרו של רבי. שם היינו מתחממים אצל התנור ומתפללים.

כך עברו השנים הראשונות משנות ילדותי!

ואולם, כאמור למעלה, בהיותי כבן שתים עשׂרה בא הקץ לכל זה בעברנו לגור בכפר. שם היה לי חדר מיוחד נאה מלא ספרים ושם הייתי יושב ולומד עם “רבי” מיוחד, ששׂכר לי אבי, אבל גם הצל הזה של “חדר” עבר מהרה, כי בהיותי כבן חמש-עשׂרה חשבתי עצמי למוכשר כבר לעסוק בתורה לבדי בלי עזרת מלמד ואבי הסכים לכך, ומני אז לא היה לי עוד שום מורה דרך, וישבתי ועסקתי בתורה (ואחרי כן גם בחכמה) לבדי, ושקדתי על למדי יומם ולילה.

רבי היה נוהג לקרוא אחר התפלה איזו מספרי מוסר (“חובת הלבבות” וכדומה) וגם אני נהגתי כמוהו, וביום השבת הייתי קורא פרשת השבוע בספר “עקידת יצחק”, כי החסידים העידו, שהרבי מסדיגורא עצמו העיד על ספר זה שהוא ספר כשר ומוּתר לקרוא בו, ועל ידי ספר זה נכנסתי להיכל הפילוסופיה שלנו, וקראתי עוד הרבה ספרים אחרים מן המין הזה, ואת הספר “עקידת יצחק” ידעתי כמעט בעל-פה וגם נסיתי לחקות את סגנונו, ועדיין, כמדומני נמצאה באַרכיב שלי דרשה, שכתבתי באותו הסגנון.

גם ההערות לש“ס ופוסקים מאותו הזמן עוד שמורות באַרכיב שלי לזכרון. כמובן, ב”תקופת ההשׂכלה" שלי, כתבתי תחת אלה שירים ומליצות, כמנהג הימים ההם, אבל את אלה האחרונים כבר שׂרפתי וכמעט לא השארתי זכר להם לפני צאתי מאודיסא.

_____

מראשית ילדותי, בהיותנו יושבים עוד בעיר ואני אז כבן עשׂר או אחת עשׂרה – הורגלתי להבּחן בלמודים. כי כבר אז נמצאו “שדכנים”, שדאגו לעתידותי והציעו לאבי “שדוכים” שונים בשבילי, אחר שנתפרסם שמי בהסביבה בתור “עלוּי”, ולפי שבמקומותינו לא היו “ישיבות” ולא היה המנהג, ששלט בליטא, כי העשירים היו בוחרים “חתנים” מבחורי ה“ישיבה” – לכן היו מתנפלים על מקרים כאלה, שהיו במקומות שונים בחורים, שנבּאו להם עתידות גדולים בעניני הלמודים, והעשירים היו מתחרזים זה בזה בבחירת חתנים כאלה. גם אני הייתי בין האלה הבחורים, שיצא להם שם בתור “חתנים” רצויים, והעשירים אשר חפצו להשתדך בי, היו שולחים לעירה למדנים “מבינים”, שיבחנוני בלמודים, כדי לדעת אם אמת בפי השמועות שנתפרסמו על אודותי. וכך היו כמעט בכל שבוע באים אלי אל ה“חדר” אנשים זרים, אשר לא ידעתים עד אז, לבחון אותי בלמודי ש“ס ופוסקים. בשנים האחרונות לפני היותי ל”חתן" היו מתחרים. אחד איש עשיר ועם הארץ, והשני – המשפחה המיוחסת, שבאמת בתחתנה בי. המדוברת היתה יתומה מאביה – הרב מזיטומיר, שמת בדמי ימיו, וכמובן לא היתה לה נדוניא. והראשון היה מפורסם אז בסביבתנו בתור עשיר גדול, שהיה מוכן לתת לבתו נדוניא הגונה. אבי רצה לקיים את המצוה כהלכה והחליט, שישאלו אותי במה אני בוחר. את הדבר הזה מסרו למלמדי אז שהוא ידבּר עמי. הוא עשׂה כן, ואני הייתי במבוכה ולא ידעתי מה לענות. בלבי הייתי נוטה יותר לשדוך עם העשיר, כי יראתי את הקדוּשה והחסידוּת היתרה ששלטה במשפה המיוחסת. אבל בושתי להגיד זאת למלמדי בפה מלא, ובמקום תשובה ישרה הזכרתי לו מאמר התלמוד: “לעולם ימכור אדם כל מה שיש לו וכולי” ולא גמרתי את המאמר, בחשבי שמלמדי יבין את כונתי, שחפצתי לרמז, כי נשׂיאת תלמיד חכם לא היתה חשובה ביותר בעיני חכמי התלמוד, שהרי מאמר אחד גומר: “וישׂא בת תלמיד חכם”, ומאמר אחר, שגם הוא מתחיל ככה, גומר: “ויקח מנעלים לרגליו”. אבל המלמד את הבין את כוָנתי וחשב פשוט, שהכוָנה לאותו המאמר הגומר בבת תלמיד חכם. וכך נחתך הגורל ואחר זמן מועט יצא אבי למקום מושב ראש המשפחה המיוחסת באותה העת וגמר את השדוך. הכלה לא נמצאה שם, כי היא היתה אצל אבי אמה במקום רחוק משם. אבל המחותנת העמידה לפני אבי את בתה היא, שהיתה באמת יפת-תאר, ואמרה לו: רואה אתה את בתי זו? אני מבטיחך, שהכלה שלך אינה גרועה ממנה. ועל סמך זה מצא אבי לאפשר לגמור את השדוך…

אבל התחלתי את הפרק בדבר הבחינות ורוצה אני לגמרו גם כן באותו הענין.

מלבד הבוחנים, שהיו באים לחדרי מעת לעת, היה מנהגו של אבי לבחון אותי גם הוא עצמו בכל שבת, אחרי שקם משנתו בצהרים, ובהתאם לשיטת החנוך שלו היה דרכּו לגמור את הבחינות תמיד במכת-לחי, בין שהייתי ראוי לכך ובין לא. ובאותו הרגע היתה אמי פותחת דלת חדרה ואומרת לו: “עוד הפעם מכּה? יכּך הרעם!” ובזה נגמרו הבחינות כמעט תמיד והייתי חפשי לצאת החוצה לשׂחק עם חברי עד תפלת “מנחה”.

כמובן, היה זה עוד בעת שגרנו בעיר, קודם שיצאנו אל הכפר, כי בכפר לא היו לי חברים ולא השתתפתי בשום שׂחוק נערים.

ובדברי על שיטת החינוך של אבי, אוסיף עוד לספּר מקרה אחד: המנהג בביתנו היה, כשישבו אל השלחן לסעודה היה כל אחד מביא עמו ספר לקריאה ברגעים שבין תבשיל לתבשיל. אבי עצמו היה מביא על הרוב “מדרש רבּה”, ואני הייתי בוחר בספרים שונים מתוך הספריה של אבא. פעם אחת נגש אבא אלי לראות את הספר, שהבאתי עמי, וזה היה ספר “שב שמעתתא”, שמחַבּרו היה בעל “קצות החושן”. אבי פנה אלי ואמר: “יודע אתה שהמחבּר כתב את ספרו זה בהיותו בן שמונה עשׂרה?” – ידעתי – עניתי. “ואתה – הוסיף אבי – כשתהיה בן שמונה עשׂרה לא תבין אפילו מה שכתבו בו”. הדבר הזה חרה לי מאד, מפני שבאמת הבנתי הכל כבר אז (שהייתי כבן אחת עשׂרה), עם כל הפלפולים העמוקים שבּו. אבל זה היה אחד היסודות של החנוך, שנתן לי אבא: להשפילני בעיני עצמי, ואיני יודע לאיזו מטרה כיון בזה.

אף על פי שגרתי בכפר כל מיטב שנות נעורי, לא למדתי שם לאהוב את הטבע. הבית אשר בו גרנו שם (לפני זה גר בו בעל האחוזה עצמו), היה בית גדול, ובו חדרים גדולים הרבה והיה מוקף גן גדול שנמשך עד שׂפת הנהר, אשר עבר דרך הכפר. אבל אני הייתי טרוד בלמודים וספרים, ולא שׂמתי לב אל הדר הטבע. אפילו לרכוב על סוס כהוגן לא למדתי. כל יחוסי אל טבע המקום היה רק זה, שהייתי מטייל לעתים קרובות בין שׂדי התבואות של הכפר. ואף גם השירים העברים, שקראתי בתקופת השׂכלתי על מחזות הטבע, לא עצרו כוח להטותני מן הדרך הזה, כי הייתי כולי טבוע בלמודים – מתּחלה רק למודי קודש, ואחר כן גם למודי חול – ושום דבר אחר לא לקח את לבי.

חדרי היה סמוך לאולם גדול, שבּו היה אבי מקבּל אורחים חשובים, בין יהודים ובין לא יהודים. אלה האחרונים היו על הרוב מפקידי הממשלה, שכשהיו מבקרם את סביבתנו, היו נוהגים לבוא אלינו ללון, כי היה ביתנו המקום היותר נוח להם לאכול את ארוחת-הערב ולמצוא מנוח בלילה. ובהיות חדרי, כאמור, למעלה, סמוך לאולם האורחים, היה קולי נשמע באולם, כשהיינו עסוקים בלמודים אני ומלמדי. פעם אחת התאכסן אצלנו אחד מראשי פקידי המקום. ואחר שנפרד אבי ממנו, בלכתו בערב לחדר, שהוקצע לו ללינת הלילה, נכנס אבי אל חדר-האוכל שלנו, ששם היו באותה השעה אורחים משלנו, ובשׂחוק על שׂפתיו ספּר, שהפּקיד שמע את קולי בחדר הסמוך ושאל את אבי, מה הקול הזה, והוא, אבי, ספּר לו, ששם יושב בנו ועוסק בלמודים, ואגב אורחא ספּר לו גם כן, שאני בעל כשרונות והוא מקוה, שאהיה לרב בישׂראל. על זה אמר לו הפקיד: “אם הוא בעל כשרונות, למה אתה מחזיק אותו פה ומלמדהו דברים, שכבר בטלו מן העולם, ולמה לא תשלחהו לעיר גדולה, שילמוד בגימנסיא ואחרי כן באוניברסיטא, ויהיה באמת איש מלומד?” מה שענה לו אבי לא ספּר לנו, אבל הוא סיים את ספּוּרו: “ועתה צא ופרש דבר כזה לגוי!” פני המסובים העידו בהם, שהם אינם צריכים לפירוש, והדבר הוא פשוט ומובן להם, ורק מוחו של גוי אינו יכול לתפוס אותו.

ובהיותי כותב על חיי בכפר, רוצא אני להזכיר שני צעירים, שהם לבדם הנעימו מעט את חיי השממון שלי באותן השנים, והם מר אליעזר זולוזיצקי ומר משה פרידמן. הראשון היה חתנו של אחד מגרי הכפר, והשני – קרובו של אבי ואחד הפקידים בעסקיו. שניהם היו יודעי ספר, והייתי מבלה עמהם שעות רבות. שניהם הלכו אחרי שנים רבות לאמריקא. האחרון הצליח שם בעסקיו והנהו חי עוד בתור סוחר מהוגן בעירו. והראשון, שגם הוא עשׂה שם איזה עסק, לא הצליח, ולפני זמן-מה מת שם. כך כתב לי פרידמן (אני מקבל מזמן לזמן מכתבים מאתו).

-———-

בשנים הראשונות לשבתי באודיסא היה מנהגי לבקר, כמעט בכל יום, את בית וַעד החברה לישוב א“י, שמזכירה הראשי היה, כידוע, המנוח רמ”ל ליליענבלום, ביום אחד – וזה היה בימי הוכּוּחים החריפים, שהיו ביני ובין רמל“ל ב”המליץ" בשאלות שונות, – ישבתי בבית הוַעד יחד עם רמל“ל אצל החלון ושׂוחחנו על דבר איזה ענין. והנה נגש אלינו יהודי אחד מערי המדינה, שהיה כמדומני, ראש חו”צ בעירו, ופנה אלינו בדברים האלו:

  • סלחו לי, רבותי, אם אשאל מאתכם שאלה. אנחנו בערי המדינה חושבים על פי הוכּוּח שביניכם ב“המליץ”, שאתם אויבים בנפש ומוכנים לירד איש לחיי רעהו, והנה אני רואה, שאתם יושבים פה ומשׂוחחים יחד בשלום וברעוּת, ואם הדבר כן, הלא תוכלו לברר את השאלות, שבהן אתם מחולקים, בשלום ובשלוָה בע“פ פה על יד החלון, ולמה זה תבלבלו את מוחנו אנחנו הקוראים במאמריכם בכה”ע?

זו היתה ההשׂגה על מהות הוכּוּח הספרותי, ששלטה עוד אז בין הקוראים העברים, ושהגיעה להם בירושה מן התקופה הקודמת, תקופת ההשׂכלה, שאז היו באמת לפרקים גם גדולי הסופרים מבזים זה את זה בפומבי בכה“ע בזלזולים גסים, שאינם ספרותיים כל עיקר. די להזכיר, בתור דוגמא, את ה”וכּוּח" בין יל“ג ואר”ז, אשר אנחנו, משׂכילי אודיסא, הדפסנו מחאה נגדו, כמו שהזכרתי למעלה (“רשימות ישנות”).

ובדבּרי פה על המושׂגים, ששלטו באותו הזמן בין הקוראים העברים בנוגע לספרות, אוסיף עוד דברים אחדים בנוגע להמושׂגים אז, ששלטו בין הסופרים עצמם.

בסוף שנת תרנ“ו כשישבתי בברלין למטרת יסוּד “השלח”, באו אלי ידיעות שעל פיהן נדמה לי, כי יותר נוח יהיה ליסד את עתוני בקרוקא ולהדפיסו שם בביהד”פ של פישר. בשביל כך החלטתי ללכת ליום או יומים לקרוקא, כדי לראות את המצב בעיני. בדרך בין ברלין וקרוקא חליתי ובאתי לקרוקא חולה ממש, והוצרכתי אחרי כן לשכב במטה ימים אחדים. וכשנודע הדבר למשׂכילי העיר היו, כמובן, באים לבקרני בכל יום. בין המבקרים היה אז סופר מפורסם (בעיקר בז’רגונית), שנמצא אז במקרה בקרוקא. כמובן, שדבּרנו כמה פעמים על העתון שאני אומר ליסד ועל הדרכים שעלי לבחור בהם בשביל להבטיח את הצלחתו. פעם אחת בא אלי הסופר הנזכר ואמר לי: “שמע נא, רעיון נפלא בא בלבי, ואני בטוח, שאם תקבּל את הצעתי תצליח במפעלך החדש, וזה הדבר: הלא אתה ידעת, שבשביל הצלחת עתון יהודי צריך לפנות לאנשים פרטיים רבים ושונים, לשלוח להם את העתון, ולבקש מהם שיחתמו עליו ויעזרו בכלל לקיומו. באופן אחר אי-אפשר. לצורך זה צריך לאסוף שמות ואדריסות בכל הארצות ובכל הערים, ואתה, כמדומני, אינך מוכשר לעבודה כזו. והנה נזכרתי, כי לפני זמן קצר התחיל סופר אחד להוציא עתון בעברית, ואחר שהוציא חוברות אחדות נשתתק, וכנראה חדל העתון מלצאת. והנה הסופר הנזכר הוא בעל נסיון ובקי בענינים האלו ובודאי קודם שהתחיל להוציא את עתונו אסף את האדריסות הנחוצות, ובודאי יש לו “אדרעסענבוך” מלא וגדוש, ומאחר שזה לא נצרך לו עתה, בודאי יסכים למכור לך את ה”אדרעסענבוך" שלו במחיר לא רב, ועל פי זה תמצא את דרכך ותדע למי לשלוח“. העצה ה”נפלאה" הזאת פקחה את עיני לראות באיזו אַטמוֹספירא של שנוֹררוּת אני נמצא. וכמעט החלטתי באותו הרגע לעזוב את הכל ולברוח הביתה. אבל אחרי כן, כמובן, שקט רוחי ולא ברחתי, אלא שבתי לברלין במקום שהשנוֹררוּת הספרותית לא היתה בולטת כל כך, ונגשתי להוצאת “השלח”. אינני צריך להוסיף, כי את ה“אדרעסענבוך” לא קניתי ואת “השלח” לא שלחתי לשום מצנַט, כי אם רק לאלה, שחתמו בעצמם ברצונם הטוב.

בדברי פה על ימי שבתי בברלין, לרגלי הוָסד “השלח”, נזכרתי במקרה אחד, שחושב אני אותו ראוי להרשם לזכרון.

בברלין הייתי בא לפעמים לביתו של הד"ר קַרפּלס (מחַבּר ספר “תולדות הספרות העברית” בגרמנית). פעם אחת ישבתי אצלו ביום השבת לפנות ערב. והנה נכנסה המשרתת ושאלה אותו איזה בגדים להכניס אל הארגז. מתוך זה הבנתי, שהוא מתעתּד לנסוע לאיזה מקום. קמתי וחפצתי ללכת, והוא שאלני, מדוע אני ממהר כל כך, ואמרתי לו, שאינני רוצה לגזול זמנו קודם נסיעתו. הוא ענה, שהנסיעה היא רק לפוֹזנא, במקום שירצה הערב על היינה. אמרתי לו: “ובכן צריך אתה להכין עצמך אל ההרצאה”. הוא שׂחק בכל פה ואמר: “את ההרצאה הזאת כמה פעמים הרציתי כבר? בודאי עשׂרות פעמים!” וכשראה שאני משתומם על זה, אמר לי: את הדבר הזה למדתי בהיותי עוזר לוועסטערמאן (עורך הירחון הידוע בגרמניא), כי פעם אחת, אחר שהרצה דובוא-רימונד (Dubois-Reymond) את הרצאתו המפורסמת “שבע חידות העולם”, שלחני וועסטערמאן אליו לבקשו, שירשה לנו לתת את ההרצאה בירחוננו. על זה ענני: “את ההרצאה אתן לכם, אבל רק אחר שאחזור עליה לפני אספות כמה מאות פעמים”. “גם אני – הוסיף קרפלס – כבר קראתי וחזרתי וקראתי את ההרצאה הזאת במקומות שונים ולפני אספות שונות ואני יודע כבר, איפה הקהל שׂוחק ואיפה הוא מקשיב בשׂים לב, ואינני צריך לשום הכנות”. אני שמעתי כל זה בתמהון רב, כי אני בעצמי מעודי לא הרציתי על ענין אחד שתי פעמים ולא ידעתי, כי מנהג העולם הוא לעשׂות כמו שעושׂה קרפלס.

-————-

באותם הימים שהתגוררתי בברלין (תרנ“ו – תרנמ”ז), למדתי להכיר את היחיד מן המיסדים הראשונים של חכמת ישׂראל, שהיה עוד בחיים (צוּנץ, גַיגֶר וכו' כבר מתו קודם) – והוא ר' משה שטיינשניידר. הביאני אל ביתו והציגני לפניו תלמידו המובהק ד“ר מַלטֶר (גם הוא עתה כבר שוכן עפר). שטיינשניידר היה אז, כמדומני, למעלה משמונים, אבל צריך היה לשמוע את דבוּרו השוטף ומלא חיים, ולראות אותו מטפּס ועולה במהירות על ארגזי הספרים, להוציא ספרים וכת”י, שחפץ להראות לי, כדי לדעת איזה מקור חיים היה באיש הנפלא הזה, וקשה היה להאמין, שאיש חי כזה בלה כל ימיו בין קטלוגים ורשימות ספרים שונים! מזה למדתי, שלפעמים אין בין תכוּנותיו הפרטיות של אדם שום קשר עם מקצוע העבודה, שבחר לו בחיים.

ובהזכירי פה את שם ד“ר מַלטר נזכרתי בחבורה הנעימה של צעירים מלומדים, שהיו אז בברלין בביה”מ ללמודי היהדות, ושהם הנעימו לי שם את חיי הבדידות בארץ נכריה. אחדים מהם כבר הלכו לעולמם (ברדיצבסקי, מלטר, ניימַרק) ויִתרם עודם בחיים ועובדים עבודת עמם ומפורסמים כל אחד במקצוע שלו (עֶהרנפּרייז, טהוֹן וכו'). ובכל פעם שאני חושב על הימים ההם אני זוכר את כולם בחבּה וכבוד.

-———-

למעלה הזכרתי את אופן פגישתי בוורשא עם גוֹטלוֹבּר, ורוצה אני פה להזכיר עוד פגישה אחת בוורשא עם אחד מגדולי הדור ההוא, והוא – רח“ז סלונימסקי. נפגשתי עמו בביהד”פ של ר' יצחק גולדמן, ששם היה מדפיס את “הצפירה”. את השׂיחה עם רחז"ס בפרטות אינני זוכר עוד, אבל דבר אחד עשׂה רושם עמוק בנפשי: במשך השׂיחה שאלתיו במה הוא עסוק עתה, והוא ענני במרירות: “אני כותב חדשות שונות” (כך נקראה מחלקת החדשות ב“הצפירה”). לאחר שנים נפגשתי עמו עוד הפעם בוורשא במשׂרד “אחיאסף”, והוא היה אז כבר לא שלם בדעתו. ותיכף, כשראני, התחיל לספּר לי על הסכסוכים שהיו אז בינו ובין סופר אחר מפורסם יותר צעיר בענין “הצפירה”. וספּרו לי אז במשׂרד “אחיאסף”, שכּך מנהגו לבוא לעתים קרובות, ולהציע בכל פעם את טענותיו מחדש. מצבו עשה עלי רושם נורא.

-———-

עוד לא נכתבה ההיסטוריא של הצהרת בלפור והעבודה שקדמה לה. עם כל ה“אכזבות” שבאו לנו אחרי כן, תשאר ההצהרה הזאת מגדל אור מיוחד במינו על הדרך החשוכה של גלוּתנו, בהיות זאת הפעם הראשונה, שהודו אומות העולם במציאותנו הלאומית ובזכויותינו על א"י בתור עם.

בזכרי את הימים ההם בלונדון, לבי בי יהמה, התקוות היו גדולות ואנחנו עבדנו בתמימות ואמונה, בחשבנו שבאמת באה העת להגשמת האידיאל הלאומי שלנו. זה היה בשנים האחרונות של המלחמה הגדולה, ובלונדון לא היה עוד איש מן ההנהלה הרשמית של ההסתדרות הציונית, ורק ד“ר ח. ווייצמן לבדו – שלא היה עוד אז ראש ההסתדרות – עשׂה מה שעשׂה על דעת עצמו. ומפני שהמצב הזה, שהכל נעשׂה על דעת יחיד, היה בלתי נורמלי, – יעצתי לד”ר ווייצמן להשתדל, שיבואו מרוסיה איזו מראשי ההסתדרוּת. ובאמת לאחר-זמן מה באו ר' נחום סוקולוב והמנוח ד“ר טשלינוב. אך בינתים יסד ד”ר ווייצמן מועצה פרטית להועץ עמה בכל שאלה קשה, וגם אני הייתי אחד מחברי המועצה הזאת, וזוכר אני, שהיתה מתאספת במשׂרד הציוני (ברחוב פיקדילי) והיו מתוַכּחים בה על כל השאלות, שהיו עומדות על הפרק, והפּרוֹטוֹקוֹלים של הישיבות האלו היו מלאי ענין. לצערי, אינני יודע איפה נמצאים עתה הפרוטוקולים האלו. בכל אופן צריך היה לבקש ולמצוא אותם ולמסרם לספריה הלאומית בירושלים בתור דוקוּמנט היסטורי, שערכו גדול מאד.

ובזמן מאוחר מעט, כשכבר באו המנהיגים הנזכרים למעלה, בטלה המועצה הזאת מאליה, אחר שכבר היו על המקום מנהלי-ההסתדרות הרשמיים, שיכול היה הד"ר ווייצמן להתיעץ אתם. ואולם אני גם אחרי כן הייתי משתתף בעבודה לפרקים. כשצריך היה להגיש לממשלה נוסח ההצהרה הרצוי לנו, הושיבו ועדה לחבּוּר הנוסח, וגם בזו השתתפתי, אם כי לא בקביעות. לפי הרשום בזכרוני, הגישו אז לממשלה את הנוסח שלנו במַחבּרת, שנדפסה שלש פעמים בזו אחר זו בשנויים שונים, ואם לא אשגה, נמצאים אכסמפּלרים מכל שלשת הנוסחאות באַרכיב שלי. אבל הממשלה, כידוע, חתמה על נוסח משלה ולא השגיחה הרבה במה שדרשנו אנחנו.

ובאחד הערבים, כחצי הלילה, בא אל ביתי ד"ר ווייצמן, פניו מאירות, ובידו פסת ניר, ואמר לי: “הנה!”

זה היה הדוקומנט הידוע מני אז בשם “הצהרת בלפור”. הוא, ווייצמן, קבּל אותה לפני שעות מעטות ומהר להביאה אלי עוד בטרם נתפרסמה בקהל.

מה יפים ומה נעימים היו הימים ההם, ימי “ירח הדבש” של תקוותינו!…

ולדוגמא על האוֹפּטימיסמוס, ששלט אז במחננו, רוצה אני להזכיר רק דבר אחד, שהוא, כמדומה לי, מספיק להראות לנו את מצב הרוחות בימים ההם.

באחת הישיבות של המועצה הנזכרת למעלה נתגלגלו הדברים על המכשולים העומדים על דרכּנו. אנכי סכּמתי את אלה בדברים מעטים וביניהם חשבתי, כמובן, כאחד המכשולים היותר גדולים – את השאלה הערבית. על זה ענני אחד מראשי המנהיגים, שהמכשול הזה איננו מסוכּן לנו כלל, כי הממשלה האנגלית מביטה על הערבים, כמו על “Natives” חצי-פראים, ואותנו היא חושבת לאירופאים בני תרבות.

כך שגינו אז בדמיונות וחלומות!

ואולם זה היה עוד זמן הגון לפני קבּלת “הצהרת בלפור”, ואחר קבּלתה של זו, באותה האספה הגדולה, שהיתה לכבודה בלונדון, ושבּה השתתפו גם אחדים מן המדינאים האנגלים, נשמעה כבר “שירה” אחרת, ואחד מן המדינאים ההם, מן היותר מפורסמים בינינו, בתור אוהב הציונות, אמר בנאומו, שהוא מצייר לו פתרון שאלת "המזרח הקרוב " בצורת ברית משולשת בין הערבים, היהודים והארמנים, וכל אחד משלשת הלאומים האלה יהיה שׂורר בארצו: הערבים בארצותיהם, היהודים בארץ יהודה, והארמנים בארמניא…

וכשאני רואה עתה מה עלתה לו לעם הארמני האומלל ומה מצבו עתה, אינני יכול לעצור בעד השׂחוק המר המתעורר בקרבי, ואני אומר לעצמי: אִלו הייתי מסוגל, כרבים אחרים, למצוא חצי נחמה בצרות של אחרים, די היה לי להסתכל במצבם של הארמנים, בשביל להתנחם במקצת על צרותינו אנחנו.

-————-

כבר ספּרתי למעלה (“רשימות ישנות”), שנשׂאתי (או יותר נכון השׂיאוני אבותי) אשה בשנת תרל“ג בטרם מלאו לי שבע עשׂרה שנה. אשתי, כאמור שם, היה ממשפחה חסידית מיוחסת מאד, ומצד אביה היא נכדת הצדיק המפורסם אז, ר' יעקב ישׂראל מ”טשרקסי“. זה האחרון היה אז כבר זקן מופלג ולא יכול לבוא לחגיגת החתונה, שהיתה בעיר “אוברוטש” בפלך וואהלין עיר מגורי אבי-אביה. לאחר זמן-מה התחילה המשפחה לדרוש שנלך, אני ואשתי, לטשרקסי, לראות פני הזקן, וסוף סוף הסכמתי לכך מפני הנמוּס. ובסוף הקיץ (בשנה ההיא או שלאחריה – איני זוכר בדיוק) הלכנו לשם. הצדיק, מפני זקנתו, לא היה יכול לשבת בימי שבתות בראש השלחן, כנהוג, והיה ממלא תפקיד זה אחד מנכדיו הרבים, שהיו באים אל ביתו לעתים קרובות. גם לאותה השבת בא נכד אחד, שהיה אחרי כן “צדיק” לעצמו, וכשבאתי הלכתי לראות גם אותו. בין שאר הדברים דבּרנו ג”כ על היום שבּו נשוב לבתינו. אני אמרתי לו, שאלך ביום השלישי, והוא ענה, שאם כן, הוא ילך ראשונה, מפני שחפץ ללכת ביום הראשון. לא ידעתי היטב את הסבּה, אבל עניתיו: “לא, אני אלך ראשונה”. הוא שׂחק לדברי, ולא הוספנו לדבּר על זה. הדבר היה באמצע השבוע. ביום הששי הלך הוא לבית המרחץ ונתקל באיזה מסמר, שפצע את רגלו, והרופא צוָה עליו לשכב במטה. ביום השבת לא היה, איפוא, מי שישב בראש השלחן, ונפל הגורל עלי, שאשב במקום ה“צדיק” בראש השלחן. וכה נעשׂיתי פתאם ל“צדיק” עורך שלחנות, בעוד שבלבי פנימה כבר היתה ה“חסידוּת” פגומה מאד. הדבר הזה היה כבר ידוע, כמעט, בין החסידים, ובכל זאת לא נמנעו מלחטוף את ה“שירַים”4 שלי באותה הסעודה. וביום השלישי, יום הקבוע לנסיעתי הביתה, נכנסתי לאותו הנכד, שפצע את רגלו, בשביל לקחת ממנו ברכת הפרידה, ומצאתיו עדיין שוכב במטה. ובכן נתקימה נבואתי ואני הלכתי ראשונה, וכך הייתי ל“בעל מופת” שלא במתכַּון.

שכחתי לספּר מאותה השבת עוד דבר אחד. לאחר התפלה נכנסו חשובי החסידים לחדר התפלה של ה“צדיק” (זה היה חדר מיוחד על יד בית-המדרש הכללי) לאמור לו “שבתא טבא”, והוא ספּר להם בדרך שׂחוק: “מה תאמרו על עזותו של פלוני ה”גבאי“? היום בבוקר התחלתי לעבור על פרשת השבוע, שנים מקרא ואחד תרגום, נדמה לי, שהפרשה היא “שופטים”, וכשכבר קראתי מקצתה, נגש הוא, ה”גבאי“, ואמר לי: לא, “רבי”, פרשת השבוע היא “כי תצא”. החסידים שתקו, אבל שנים מהם, שעמדו על ידי ושמעתי את שׂיחתם, היטב חרה להם, ואחד אמר לחברו: “עזות כזו! כש”הרבי” קורא “שופטים”, ודאי כך צריך הוא לעשׂות ואין רשות להפסיקו".

-————–

כבר רמזתי למעלה, שמשנת החמש עשׂרה (בקירוב), לא היו לי לא “מלמדים” ולא מורים, ועסקתי בלמודי לבדי בלי מורה דרך. בשנים הקודמות למדתי ב“חדר”, וגם אחר שעזבתי את החדר והיה לי מלמד מיוחד – כמעט רק גפ“ת ו”פוסקים“, אבל עתה שהייתי חפשי לסדר למודי בעצמי, התחלתי לקבוע עתים גם ללמודים אחרים. ביחוד שקדתי על התנ”ך. פרשת השבוע הייתי לומד בשבתות עם פירש“י, ראב”ע ורמב“ן, ועל הרוב גם ה”עקדה“, ובימות החול הייתי עוסק הרבה בנ”ך, שכמעט לא ידעתי עד אז. ממפרשי הנ“ך הייתי עוסק ביחוד בפירוש הרד”ק, שהיה מושך את לבי בפשטות סגנונו ויושר הגיונו.

אבל גם את התלמוד לא הזנחתי. עוד מראשית ימי ילדותי הורגלתי ללמוד “גמרא” גם בעצמי. הסבּה הראשונה היתה זו, שאני בכור וצריך הייתי לעשׂות סיום מסכת של התלמוד בכל ערבי פסחים, כדי להפּטר מתענית הבכוֹרים, כידוע. ובשביל כך הייתי מתחיל בפורים, או קודם, ללמוד איזה מסכת קטנה (בערבים אחרי שהייתי חפשי מן החדר), וסדרתי כך, שאסיים את המסכת בערב הפסח. ואחרי כן, כשהייתי כבר אדון לעצמי, הייתי לומד את התלמוד עם מפרשים שונים (ביחוד אהבתי את המפרשים הספרדים, כמו חדושי הריטב"א, וכדומה), וגם את הפוסקים לא הנחתי, ביחוד ספרי שו“ת, שבהם נעשׂיתי בזמן קצר בקי גדול. גם ללמודים אחרים הקדשתי הרבה זמן ולא הנחתי מקצוע בספרות העברית שלא עסקתי בו מעט או הרבה. אבל יותר מכל אהבתי את הספרדים בכל מקצוע, ועד כמה שאפשר היה לי, שקדתי על ספריהם. למשל, בדקדוק השׂפה ידעתי היטב את ה”מכלול" של הרד“ק (את הקודמים לו לא ידעתי אז, כי לא היו הספרים בידי)5. בפילוסופיא הדתית היה, כמובן, ה”מורה נבוכים" הולך בראש, ואחריו קראתי כל מה שבא לידי במקצוע זה.

אבל מעט מעט התחלתי ללמוד גם שׂפות אחרות וספרויות אחרות, ועל ידי זה, כמובן, הוצרכתי לקצר בלמודים העברים יותר ויותר.

אמרתי בפרק הקודם, שהייתי רגיל לקרוא פרשת השבוע גם עם פירוש הראב“ע. אבל זאת עשׁיתי רק זמן ידוע, כי משכוני אחריהם סודותיו של הראב”ע, שהייתי אוהב לבקש להם פתרונים, ועל הרוב גם מצאתי. אבל ברבות הימים נמאס עלי הדבר, והביאני לידי כך ספר אחד, שאיננו מפורסם בקרבנו, כראוי לו, והוא ספר “אמונת חכמים” מאת אחד מחכמינו האיטלקים ר' אבי עד שׂר-שלום בזילאה. הוא היה מקובל גדול ומסור מאד לעניני “הקבּלה”, ורוב הספר הנזכר מוקדש לענינים האלו. אבל יש בו גם פרקים רבים נגד הפילוסופים שלנו, וביחוד נגד הראב“ע. לפעמים הוא מדבּר עמו קשות יותר מדי, אבל רוב דבריו בנדון זה צודקים. ביחוד אני מרגיש תודה לו בעד דבר אחד שלמדתי ממנו והייתי מחזיק בו כל ימי. בדבּרו על סודות הראב”ע, הוא אומר בין שאר דברים, שכלל זה נקוט בידך: מי שיש לו באמת מה להגיד, הוא משתדל להגיד בלשון פשוטה ומובנת לקהל הקוראים. ומי שמַרבּה בסודות ובלשון סתומה, סימן הוא, שאין לו מה להגיד, ועל כן הוא בוחר בסגנון סתום, כדי למשוך לב הקוראים שיעמלו בהבנת הסגנון ויחשבו שבזה השׂיגו איזה דבר, – אחר שעצם התוכן לא היה קונה לו לבבות. ויכול הייתי לקרוא בשם הרבה ספרים, שנתפרסמו בקהל יותר מכדי ערכּם, רק בשביל הסגנון הקשה, הנותן ענין לקוראים לעמול בפירוש הדברים, לא פחות מספרי הרעב"ע.

ובדבּרי פה על ספרותנו מימי הבינים, חפץ אני להזכיר רעיון, שהיה ממלא את לבי כמעט מימי ילדותי, אך לצערי, לא יצא אל הפועל עד עכשיו, והוא: שתוָסד חברה מיוחדת להוציא הטוב שבספרות ימי הבינים, כלומר עד תקופת ההשׂכלה. בין המון גלים של דברי הבל יש לעתים קרובות בספרות ההיא (ספרי שו"ת, ספרי מוסר ודרוש וכו') דברים הראויים להשאר זכרון לדורות. הספרות הזאת הולכת ומשתכחת בדורנו, ובעוד זמן-מה תשתכח, אולי, לגמרי. ואולם באמת יש בתוכה דברים חשובים בתור זכרונות היסטוריים או רעיונות פילוסופיים, שצריך היה לשמרם. והנני מצייר לי את הענין בצורה כזו: שתוָסד חברה של חובבי “ספרות ימי הבינים”, אשר חבריה יקבּלו עליהם לחובה לעבור לאט לאט על כל הספרות ההיא, להעתיק מתוכה את הראוי להשתמר, ולהוציא כל זה לאור בקובצים מיוחדים לכך. כמה פעמים דבּרתי על זה עם אנשים, שחשבתי אותם ראויים לכך, אבל לא הצלחתי למשוך לבבות לדבר הזה. מבקשים בני אדם מַטמונים בביבּליוֹתיקות ושׂמחים, כשמוצאים איזו דברים בכת"י, ואל המַטמונים, המתגוללים בביתם בתוך הספרים, המצויים בידי רבים ואינם יקרי המציאות – לא ישׂימו לב!

-————–

כבר ספּרתי למעלה, שבראשית שבתנו בכפר היה לי תמיד מלמד מיוחד. על דבר אחד המלמדים האלה רוצה אני לספּר פה, דבר שקשה לספּר, אבל בהיותו אופיי מאד, כמדומה לי, שראוי לפרסם זה.

מלמדי זה (כמובן מחסידי סדיגורא) היה למדן ו“חסיד” גדול. בהיותו במיטב שנותיו, ומשפחתו היתה גרה בעיר מושבו, ורק הוא לבדו היה אצלנו בכפר, היה עלול מאד למקרה לילה לעתים תכופות. זה היה בימי החורף, כשהקור היה גדול, וערמות שלג כסו את כל הדרכים. והנה היה מנהגו של רבי לעמוד בחשכת הלילה, ללבוש את בגדיו וללכת רגלי לעיר הקטנה הסמוכה, בשביל לטבול ב“מקוה” לפני התפלה. שום דבר לא יכול לעצור אותו מלמלאות את הדבר הזה, אשר חשב לחובתו, וכששב מן העיר, שהיתה במרחק כשלשה קילומטר מכפרנו, היה שׂמח וטוב לב, כאיש היודע, שמלא את חובתו, מבלי להשגיח כלל על האנשים הסובבים אותו, שהרבה מהם ידעו את סבּת “טיולו” בשעה כזו ובאויר כזה. הכרת חובה כזו לא ראיתי אחרי כן בין כתּות אחרות, שהייתי חי בהן. וכמה פעמים חשבתי בדעתי, שאילו היתה הכרת החובה חזקה כל כך, למשל, במחנה הציונים, היה כל הענין מקבּל צורה אחרת, יותר מתאימה.

-———-

בין האנשים, אשר הכרתי והיה לי עמהם מו“מ בחיים, היו אחדים שראויים מאיזה צד לעשׂות להם מַזכרת, וחושב אני שמזמן לזמן, כשיתגלגלו הדברים לכך, אשתמש בחומרה. ופה אחפוץ להזכיר אחד מהם, והוא הסופר והמורה, שהיה ידוע בזמנו – רי”ל דאווידאוויטש (או “בן דוד”).

בשבתי עוד בכפר, היו לי שתי אחיות צעירות ממני, שאבי, כמנהג החסידים, חשב לנחוץ ללמדן איזו דברים גם מלמודי חול. לתכלית זו הביא פעם אחת מורה (איני זוכר אם מקיוב או מברדיטשוב) ליטאי, אשר אז לא ידעתיו עוד בשמו הספרותי. אחרי כן נגלָה הדבר, שהוא הוא הסופר ה“ריפוֹרמַטוֹר” ראובן אשר ברוֹדס (בעל הספּוּר “הדת והחיים”, שהרעיש עולם בימיו). ואולם, מאיזו סבּה, ששכחתי כבר, עזב ברודס את ביתנו לאחר זמן קצר, ואבי הביא מורה אחר ג"כ ליטאי, שהיה שמו קיבריק, ועל האיש הזה רוצה אני לכתוב פה.

בתור אדם לא היה גדול, ולא היו לו מעלות מוסריות גדולות, המציינות את אנשי המעלה. ובכל זאת ראוי הוא להשאיר לו זכרון, בהיותו איש מצוין במובנים אחרים. כמו שהתברר אחר כמה שנים, לא היה שמו קיבריק. ומעשה שהיה כך היה. בראשית ימי ילדותו היה חבר לאיזו חברה ריבוֹלוּציונית בווילנא, וזה גרם לו – את הפרטים אינני זוכר עוד – שצריך היה להסתר כמה שנים מפני רדיפת הממשלה, וכמובן, לא היה לו פּספּוֹרט – הדבר העיקרי, שהיה האדם ברוסיא זקוק לו אז, בשביל שיוכל לחיות. פעם אחת עבר על פני הבית, ששם קבּלו הפקידים, בשנה ההיא, את אנשי הצבא החדשים, והוא שמע, שאיש אחד מאלו שצריכים היו להתיצב לפני הפקידים המקבּלים שם את אנשי הצבא, לא בא, ושמו הוא קיבריק, ובכן לא חשב הרבה והחליט תיכף להשתמש במקרה הזה, שבא לידו. הוא נכנס אל הבית והודיע לפקידים, שהוא הוא קיבריק המבוקש, ותיכף עמד לפני הבקורת, ונתקבל לצבא בשם הזה בלי חקירות ודרישות, אחר שלא עלה בדעתם של הפקידים, שיעשׂה הצעיר הזה דבר שלא נשמע מעולם: שיחפוץ אדם להכּנס לצבא במקום איש שאין לו שיכות כלל עמו. וכה היה לאיש צבא ועבד בחַיִל הרבה שנים בשם קיבריק, עד שגמר את חוקו, ואז קבּל פּספּוֹרט בתור איש צבא משוחרר, ששמו קיבריק. הדברים האלו נודעו לנו אחר הרבה שנים, אבל בעת שבא אלינו אל הכפר לא ידענו כלום מזה. וכה היה בבית אבי הרבה זמן ולמד את אחיותי רוסית ועברית ועוד למודים אחרים. וכשיצאנו מן הכפר להשתקע באודיסא, עבר גם הוא לשם והיה למורה עברי. כמובן, היה מבאי ביתנו לעתים קרובות, ואני אהבתי את חברתו, בהיותו איש משכיל ופקח ובעל כשרונות מצוינים. אינני זוכר עוד, איך נהיה הדבר, כשהתחיל ד“ר קנטור להוציא את העתון “היום” נהיה קיבריק לסופרו התמידי, וכתב מכתבים מאודיסא, אעפ”י שידיעתו בעברית היתה אז עוד מועטת מאד. ובאחד הימים נודע לי פתאום, שקיבריק שלנו הלך אל חוקר הדין וספּר לו את תולדות חייו בפרטות, כמו שהבאתי אותן פה. כמובן, העמידו אותו לדין, והדבר היה לפלא בין השופטים, כי לא שמעו דוגמתו מעולם, אבל סוף הדבר היה, כי נקו אותו מעונש והחזירו לו את שמו האמתּי, כמו שהיה לפני הקראו בשם קיבריק, כלומר: י. ל. דאווידאוויטש. לא ארכו הימים והתחיל לכתוב בעברית מאמרים שונים בעניניי החנוך והלמוד6. גם בבקורת המקרא התחיל להתעסק באודיסא והצליח בזמן קצר להיות בזה כמעט בעל מקצוע.

וכבר הזכרתי למעלה (“רשימות ישנות”, ג' חשון תר"ן), שהיה דאווידאוויטש גם הראשון, אשר יסד חברת “שׂפה ברורה” באודיסא, ונסה את כוחו להשתמש בעברית בתור שׂפה חיה, אך בזה לא הצליח הרבה.

-—————–

ובעודי עומד בענין הזכרת נשמות שכבר אינן, רוצה אני להשאיר זכרון פה לאיש אחר מבני חבורתנו באודיסא, איש שלא היה לא סופר ולא מורה, כי אם בעל-בית בעל-אוּרין, ובכל זאת היה מבני החבורה, והיה חביב על כולנו מפני נפשו העדינה וטוב לבו הגדול. שמו היה ר' שבתי ווישניאק. הוא היה עושׂה טובות לבני אדם בכל ענין, שהיה ביכלתו, ובכלל היה נחמד לבריות ואהוב וחביב על כל מכיריו. בחייו הפרטיים היה כמעט נזיר, במאכל ומשתה היה “צמחוני” (וועגעטאריאנער). ופעם אחת, זוכר אני, שנתתי לו במתנה ספר וכתבתי על השער שיר בדרך הלצה, שהתחלתו היתה: “לר' שבתי האדם היקר, אוכל תבן כבקר” (יותר לא אזכור). בשנות הרבוֹלוּציא הראשונות עזב (איני זוכר עוד את הסבּה) את אודיסא, והלך לבקוּ ושם לא היו ימים מועטים ונהרג ע“י אחד הטטרים, והוא אז במיטב ימי העמידה. תנצב”ה.

-————

על דבר אגודת “בני משה” כבר כתבו הרבה ויש גם ספר מיוחד לתולדות ב“מ (מאת ש. טשרנוביץ). אבל דבר אחד עיקרי לא נזכר, כמדומני, בשום מקום. הכל מיחסים יסוּד האגודה אלי, כאִלו בלבי נולד הרעיון, ואני הוצאתיו לפועל על דעת עצמי. ובאמת אין הדבר כך. רעיון יסוּד אגודה חשאית מעֵין זו נולד באמת בעת ההיא בארץ ישׂראל. שם היתה אז חבורה שלמה של אנשים צעירים פחות או יותר, אשר שגו ברעיון זה: להלחם במכשולים בדרך חשאית. בין האנשים האלה היה גם ברזילי (ר"י אייזנשטדט). וכשבא הוא לאודיסא התרועע עם המנוח רא”א לוּבּרסקי, ושניהם החליטו (אינני יודע מי מהם היה המעורר), שאני צריך לעמוד בראש האגודה הזאת. אני לא ידעתי כלום על המו“מ שהיה ביניהם על הענין הזה. אבל באחד הימים בא אלי רא”א לוברסקי והזמינני לבוא לישיבה חשובה מאד, שתהיה באותו ערב בבית בן אחיו ר' יעקב לוברסקי. הבטחתי לבוא, ובאתי באמת, וכשנפתחה הישיבה, היה הדבר תמוה בעיני, שעיני כל המסובים היו פונות אלי, כאילו חכּו, שאני אבאר להם את מטרת הישיבה הזאת. כנראה, כולם חשבו, ואולי אמרו להם כך, שאני הוא אשר קראתי לישיבה, ואני אגַלה להם את מטרתה. ובאמת, כאמור, לא ידעתי על זה יותר מאחרים, וקוראי הישיבה האמתיים היו ברזילי ורא“א לוברסקי. מתוך המו”מ נגלָה הדבר, כמו שאמרתי למעלה, שמטרת הישיבה היתה יסוּד אגודה חשאית מעֵין זו של “בני משה”, והם נתנו עיניהם בי, שאני אהיה מיסדה ומנהלה. הם חשבו אותי לראוי לכך, בהיות אותם הימים ימי פרסום של מאמרי הראשון “לא זה הדרך”, אשר בו מצאו סמוכים לרעיון זה. ובאמת מצא הרעיון חן בעיני, והסכמתי לעסוק בזה. וכך נוצרה האגודה אחרי מו“מ בישיבות אחדות, ואני לקחתי עלי להיות ראשה ומנהיגה. מעט מעט נכנסתי בענין זה, והייתי מקדיש לו הרבה זמן ועבודה, וברזילי היה מעין אפּוֹסטוֹל, שהלך למקומות שונים למצוא חברים לאגודה ולחַזק את פעולותיה. ולפי שבזמן קצר נתפרסם הדבר בכל החוגים הקרובים לדבר, שאני מיסד האגודה, לא חשבתי לאפשר לגלוֹת את הדבר כמו שהיה, כדי שלא להביא בזה נזק למצב האגודה. אבל סוף סוף האמת צריכה להוָדע, שהרעיון הזה ע”ד יסוּד אגודה מעֵין ב“מ הובא לאודיסא ע”י ברזילי ולא אני הייתי מחוללו.

-————-

למעלה הזכרתי את הוכּוּחים שהיו ביני ובין רמ"ל ליליענבלום, ורוצה אני להוסיף פה איזו פרטים בנוגע לאותו הענין.

הוכּוּחים האלו נתחדדו ביחוד בסבּת החברה ב“מ, שרמל”ל היה בראשיתה אחד מחבריה ואחרי כן יצא מתוכה ונעשׂה לראש מתנגדיה. ובשנת תרנ“ב הדפיס ב”המליץ" פיליטון בשם: “לשומרי רוח ורואה בעבים” (הקוראים הבינו כאִלו שומרי רוח הוא רמז לב"מ בכלל, ורואה בעבים הוא רמז אלי בתור ראש האגודה, אבל הוא עצמו לא הודה בזה, אלא אמר שלשון יחיד של המלה “ורואה” הוא רק טעות הדפוס והוא כתב באמת “ורואים”). זו היתה התנפלות חריפה מאד על ב“מ. אני עניתי לו אז ב”המליץ" במאמר גדול (בשם “חסידים ואנשי מעשׂה”) שנדפס בהמשכים בגליונות 55 עד 60 (כ’–כ“ה אדר תרנ”ב), וכשאספתי אחרי-כן את מאמרי לקובץ “על פרשת דרכים” חלק ראשון, השמטתי את המאמר הזה, בחשבי אותו ל“וכּוּחי” ביותר, כמו שרמזתי על זה בהקדמה ראשונה לעפ“ד. ואולם עתה, שעברו הרבה שנים כל כך מני אז וגם מל”ל איננו, אולי כדאי לפרסם קטעים מן המאמר הזה (ארבע וחמש נקודות מראות על השמטות קטנות וגדולות):

“אם השעה הזאת טובה וכשרה היא למלחמות פנימיות בין חו”צ, וביחוד למלחמת “המעשׂה והמחשבה” – מסופק אני מאד. לפי דעתי לא היו עוד ימים לחבת ציון, שהיה המעשׂה צריך למחשבה ושניהם צריכים לשלום כימים האלה. אבל מר ליליענבלום (“המליץ” גליון 35–33) חושב כפי הנראה להפך, כי דוקא בשעת צרה זו, כשכוח “המעשׂה”, ערכּו וכבודו, ירדו פלאים7 אין דבר המזיק לו יותר מן ה“המחשבה”…

מַחבּרת קטנה בשם “שני חזיונות” יצאה לאור לפני ירחים אחדים, ומחַבּרה8, אשר מזמן לזמן הוא מוציא מַחבּרות כאלו למקרא העם9, בודאי לא חשב ולא קוָה, כי מַחבּרתו זאת תהיה למקור וכּוּחים ארוכים על דבר שאלות כלליות. והנה בא מר לל"ב וחלק לו את הכבוד הזה, אם גם שלא לשמו, כי אם לשם מלחמה כללית, נגד הדעה הצפוּנה בתוכה (אשר ראשיתה רואה מר מל"ל במאמרי “לא זה הדרך”) ונגד כל המחזיקים בה.

הדעה הזאת תלמדנו, לפי עדותו של מר לל“ב, “שהמעשׂה החמרי בעניני הישוב” הוא לע”ע טפל, והעיקר הוא המחשבה, היינו הכוָנה, הפצת הרעיון של חבת ציון וכל הכוָנות, השייכות לה…

ובכן מוצא פה מר מל“ל רק המשך המלחמה הישנה בין בעלי המעשׂה והמחשבה בישׂראל מימי האלכסנדרונים עד המתנגדים והחסידים, וכנראה “באו עתה חסידים ממין זה גם בין חו”צ ואומרים, כי האצילוּת בענין הישוב נחוצה יותר מן המעשׂה”…

אבל מר מל“ל הפליא מאד לקצר דברי המַחבּרת באופן הדרוש למטרתו, ועל כן בטרם נעבור אל טענותיו מוכרח אני לבוא אחריו ולמלא את דבריו, כלומר, אעתיק מתוך המַחבּרת עוד איזו דברים אשר השמיט מר מל”ל10

אחרי המלואים האלה, המבארים לנו מה הוא “המעשׂה”, אשר המחַבּר חושב לטפל… מוצא אני באמת בכלל דבריו את תמצית הדעה, אשר השתדלתי גם אני להפיץ בעם במאמרים שונים. הדעה הזאת תחשוב לעיקר לא את “המחשבה, היינו הכוָנה”, כי אם את המעשׂה, רק במחשבה תחלה, והמלחמה שבינה ובין דעת מר ליליענבלום אינה המלחמה הישנה “בין המחשבה והמעשׂה”, כי אם – הישנה עוד יותר – בין הסדר והערבוביא, בין המתינות והבהלה, בין מעשׂי הטבע ומעשׂי המקרה. בהנהגת חו“צ עד היום רואה היא רק ערבוביא ובהלה. במעשׂיהם הרוחניים הנם מחַקים את החנוָנים, העומדים בפתח חנוּתם ומרבים בשבח סחורתם, כדי לעורר תאוַת המון הקונים, וכשהתאוָה התעוררה והקונים נכנסים ורואים, שאין בכוח ה”סחורה" למלא את חצי תאוָתם, יבזו הקונים את החנוָנים, והמה את הקונים, ומשניהם יחד יחוּלל שם ה“סחורה” ותתבזה על הבריות; – ובמעשׂיהם החמריים הנם משתדלים רק להרחיב חוג הפעולה בא“י מבלי להביא בחשבון מדת הכוחות הפועלים, החמריים והמוסריים, למען דעת אם יספיקו לפעולות גדולות, ומבלי גם לאַחד ולסַדר כראוי את הכוחות הדלים, אשר יֶשנם… למראה כל אלה, אין צורך להיות “מבעלי חב”ד”, ורק במעט דעה בלבד יש די, למען קרוא בגרון בלי חשׂך: “לא זה הדרך!” – כי אין תקוה לבנין העם להבּנות, כל זמן שלא יצלח לנו להגדיל את הכוח לפי גודל העבודה…

עתה נשמע גם מה יענה על זה לל"ב11….

ראשונה הוא מטיל ספק, אם המדות הרעות, השולטות בעמנו, כפירוד הלבבות, מורך לב, שפלות הרוח וכו', תוכלנה להפריע אותנו מלהשׂיג מטרתנו בא“י, ולפי דעתו, נמצאות מדות כאלו, “לא פחות מאשר אתנו”, גם אצל עמים אחרים, ביחוד, אצל אלה שהיון משועבדים, כמו בולגריא, ואעפ”כ קמו לתחיה ויהיו מוכשרים…

ומר מל“ל רוצה בזה לבטל כל שיטת “בעלי חב”ד שבחו”צ" מצד ההגיון והאפשרות, והשיטה הזאת תאמר, כי ההתישבות עצמה במדה גדולה לא תוכל לצאת אל הפועל במהרה בימינו, כי חו"צ, המשתדלים להרבות את הישוב בכמות על חשבון האיכות, משחיתים את ההתישבות ביסודה, בצעדה הראשון, ולא יגיע בדרך זה לעולם לברוא ישוב אמתּי וקים…

נגד השיטה הזאת לא אמר כאן מר מל"ל כלום,לא מצד ההגיון, ולא מצד האפשרות. אם המדות הרעות אינן מפריעות בהחלט את העם היושב בארצו ועובד אדמתו מלקום לתחיה מדינית, – מפריעות ומפריעות הן עם מפוזר ומפורד, עם סוחר ומוכר, מלהתקבץ למקום אחד ולכוֹנן שם ישוב גדול של עובדי אדמה על יסוד חזק ובסדר נכון. אם לא תעלה ארוכה לעמנו על ידי שיארך זמן הנדודים, אין מזה עוד ראיה שאפשר לקצר זמן הנדודים, על ידי מעשׂים מטורפים, בלי הכנות וכוָנות…

היש לנו אנשים – מוסיף מר מל"ל לשאול – שכוחם לא רק בפיהם, לסוֹל לנו דרך אחרת?

כמה זרה היא שאלה זו בפי מר מל"ל, אשר זה מעט, בראשית מאמרו, ילגלג על “עשׂית עושׂים” שאני רוצה בה! “היש לנו אנשים?” – בעמנו בכלל יש אנשים, אך לא לנו הם. וזה הוא כל אסוננו, וזה הוא עיקר טענתנו אליכם, “אנשי מעשׂה”, שאתם יוצאים לעשׂות מעשׂה ענקים בכוח של גמדים…

אם נאבה ללכת בגדוֹלות ונפלאות של לשם יחוד – משׂיאנו מר מל“ל עצה הוגנת – עלינו להקדים שלשה דברים: א) שימָצאו אנשים, שיקנו כל אדמת א”י לצמיתות, כדי שלא יבואו אחרים לרכּוש להם הקרקעות בשעה שנעסוק אנחנו בכוָנות; ב) להמציא לאחינו בארצות פזוריהם מנוח ולחם, שיהיה להם פנאי לעסוק בכוָנות; ג) להיות בטוחים, כי עם המנוחה והלחם לא יחסר גם המזג של הרוח הלאומי, ובכל עת שיאמרו בעלי הכוַנות: הבה נלכה, כי באה העת! נשליכה בחפץ לב את משכנותינו ונשׂים פעמינו לארץ אבותינו.

פה גִלה מר מל“ל את כל לבו, את “הפוליטיקה הפנימית והחיצונית” שלו ושל חבריו, אשר תביאם לבחוֹר בפעולה חטופה ומבוהלת ותעוֵר את עיניהם מראות את התולדות היוצאות מזה. הם יראים, מצד אחד, “שלא יבואו אחרים לרכּוש להם הקרקעות בשעה שנעסוק אנחנו בכוונות”; ומצד אחר – שמא חלילה ייטב מצבנו ונמצא “מנוח ולחם” בארצות פזורינו, ואז אינם בטוחים שנאבה “להשליך משכנותינו ולשׂים פעמינו לארץ אבותינו”. ועל כן מוכרחים הם למהר ולחטוף את הקרקעות כל זמן שאינן בידי אחרים, ולמהר ולהושיב אותנו בא”י כל זמן שיחסר לנו מנוח ולחם.

חכמי המדינה שלנו שוכחים, איפוא, כי ה“קרקעות” גם עתה אינן הפקר, שכּל הקודם זכה, כי גם עתה הנן בידי אחרים, וגם ה“אחרים” האלו, שמר לל“ב מבטלם בלבו ורואה אותם כאִלו אינם, יודעים להשתמש בזכותם על הצד היותר טוב, ואינם מוכרים את קרקעותיהם, אלא בקושי גדול ובמחיר רב. ואם בכל זאת נקוה, כי יצלח לנו להוציא את הקרקעות מידם, הוא רק בתנאי, אם נדע להתקרב למטרה זו לאט לאט בלי שאון ורעש, ובכל אופן – כמו שנוכחתי למדי משנה זו – לא על ידי “חטיפה” ולא על ידי חסרי מנוח ולחם, שאין להם פנאי לעסוק בכוָנות. המנוח והלחם, אשר מר לל”ב ירא אותם, פן יקלקלו את “המזג של הרוח הלאומי”, הם בעיני, להפך, דברים מוכרחים לההתפתחות הטבעית של עבודתנו, ורק מי ששני אלה לא יחסרו לו, יכול להשתתף בה ולעשׂותה כראוי. אם רוב בני עמנו עתה הם, לדאבון לבנו, חסרי מנוח ולחם ואין להם פנאי “לעסוק בכוָנות” – אל יעסקו! ועוד אפשר לעסק “הכוָנות” להתקיים על ידי המועט, שיש לו פנאי לזה. אבל אם הייתי יכול באמת למַלאות אחר עצת מר לל"ב: להמציא לכל אַחינו מנוח ולחם, הייתי עושׂה זאת בחפץ לב, מבלי לדאוג כלל, פן לא יאבו ללכת “בעת שיאמרו בעלי הכוָנות: הבה נלכה”! – מפני שבאמת לא יעלה על לב “בעלי הכוָנות” לעולם לקרוא את הקריאה הזאת. כי אם אך תהיה ההליכה ברוח “הכוָנות”, אז לא תצטרך לקריאות פתאומיות כאלה באיזו עת מוגבלת, אלא תתפתח מאליה בכל עת, בלי הפסק ובלי דחיפה חיצונית ומקרית, ככל תנועה פנימית, שיסודה עמוק בלבב…

מר לל“ב פגע בדרך הילוכו גם במאמרי “אמת מא”י”, ומשער, “כי המבט הנאצל על ענין הישוב גרם ל”אחד-העם" לצאת במאמרו, המלא צבעים שחורים ומבהילים, אם גם יכול היה למצוא גם אורות, וכל הצללים עצמם, כמו שהגידו לי איזה שבים מאה“ק, אינם חשכים כל כך”.

אין נפשי להתוַכּח פה עם מר ליליענבלום על דבר “האצילות” אשר במאמרי הנ“ל, טענות כאלו כבא באו בכה”ע אחר שנדפס מאמרי, וכבר השבתי עליהן בזמנן. אבל על דבר “הצבעים השחורים” צריך אני להעיר, כי אם מקבּל מר לל“ב עדות השבים מאה”ק ופוסל רק את עדותי בלבד, מפני “המבט הנאצל”, – אז אוּכל גם אני להעיד עדים מן השבים, בלי כל “מבט נאצל”, אשר ספּוּריהם היו שחורים הרבה מצבעי אני, ואשר התרעמו מאד על הסופרים, כי הוליכו שולל אלפי אנשים בבשׂורותיהם והבטחותיהם הכוזבות…

גם על הערתי הקצרה “עוד מעט פילוסופיא”, שנדפסה לפני שבועות אחדים ב“המליץ” פקח לל"ב את עיניו12. לפי דבריו הבאתי שם ראיה מדברי אוּאייט וגולדסמיט, בנוגע לישוב ארגנטינא, “שגם הם דורשים, שהחלוצים יהיו בעלי מדות טובות וכו' “. ועל זה הוא קורא: מאריה דאברהם! מי מכחיש, כי הדעה הזאת טובה להלכה? אבל הן לארגנטינא נמצא גואל, העושׂה הכל בכספו, וציון נדחה היא דורש אין לה. תוצאות ההבדל הזה שתים הנה. הרשות להגואל לאמור: בכספי רוצה אני לתמוך אך ביד החלוצים, שיהיו כרצוני; אך מי נתן לנו רשות לאמור לאנשים המתישבים בא”י על חשבון עצמם: לא מצאתם חן בעינינו? עוד זאת: ישוב ארגנטינא מסוּר ביד יחיד והכוח בידו לרחק ולקרב. אבל דבר ישוב א”י מסור לא ליחיד בעל כוח, אך להמון העם, ופילוסופיא שתאמר במצב כזה: פנו דרך לה' – או שתהיה כקול קורא במדבר, או, מה שיותר גרוע, שתחסום הדרך לגמרי בעד העוברים.

אבל הדברים שהבאתי שם בשם אוּאייט וגולדסמיט, מוכיחים לא רק שגם הם דורשים (כדבר טוב ומועיל אך לא מוכרח), שיהיו החלוצים בעלי מדות טובות, כי אם עוד יותר – שגם הם תולים כל הצלחת הישוב בתנאי זה; מוכיחים איפוא לא רק “שהדעה הזאת טובה להלכה”, כי אם – שתנאי מוכרח הוא במעשׂה. ואם כן הלא הדברים קל וחומר: ומה ישוב ארגנטינא, “המסור ביד יחיד והכוח בידו לקרב ולרחק” בכל עת שירצה, ויכול איפוא לתקן כל שגיאה בדבר בחירת החלוצים, להרחיק את הבלתי ראויים, וגם אחר שכבר נתישבו שם, ואעפ“כ מקפידים ראשי הישוב כל כך על תכוּנת החלוצים ותולים בזה כל תקוָתו ואחריתו, – קל וחומר לישוב ארץ-ישׂראל, “המסור לא ליחיד בעל כוח, אך להמון העם”, וכל מעוּוָת, אחר שנעשׂה, אין מי שיתקנוֹ, – שבודאי אין תקוה להצלחתו, אם תהיה ההתחלה על ידי אנשים שאינם מהוגנים, ובודאי לא רק רשות בידינו, אלא אף חובתנו היא להשתדל בכל כוחותינו, שלא ישתתפו בו אנשים כאלה. ובמה כוחנו? על זה משיב מר לל”ב בעצמו, בתתו מקום לפחוד, שמא עתידה ה“פילוסופיא”, האומרת, פנו דרך לה', “לחסום את הדרך “לגמרי” בפני העוברים”. הוא מודה איפוא, שהפילוסופיא הזאת יכולה אולי לחסום את הדרך, אלא שהוא מוסיף “לגמרי”, כדי להטיל אימה על הצבּוּר, אבל אנכי מאמין, שאם תצלח לחסום את הדרך, יהיה זה רק בפני אלו, שחסימה יפה להם ויפה לארץ…

ובטרם אחתום רוצה אני להשתמש במקרה הזה, כדי לשוב ולהזכיר לחו"צ ענין אחד, שכבר נשכח:

מר לל“ב אומר, כי “באנו עתה חסידים ממין זה בין חו”צ”. אבל טעות היא בידו. “חסיד” אחד “ממין זה” היה כבר בין חו“צ עוד בראשית התנועה, בשנת תרמ”ב, ושמו יהודה ליב ליבַנדא. לפני איזה ירחים בא לידי במקרה מכה“ע “ראזסוויעט” לשנת 1882, ובקראי כה וכה, פגשתי במאמרו של ליבנדא בשם: ——-מילים בקירילית, עמוד-ת”צ סריקה 26, והשתוממתי לראות, כי כחכם עדיף מנביא, ראה כבר אז, באיזה דרך מוליכים אותנו אנשי המעשׂה, ובלשונו החדה הפליא לצייר את כל החזיונות המעציבים, כל אותו “תוהו ובוהו”, שעתיד לצאת מן המעשׂה “בלי ההכנות”, הכל כאשר עינינו רואות היום. וַתהי עצתו, לקנות לנו תחלה לבות טובי העם, להפיץ את “הרעיון של חבת ציון וכל הכוָנות השייכות לה”, בקצרה – לעסוק “בהכנות וכוָנות”, ככל אשר יאמרו “חסידי זמננו” ועוד יותר מהם. – אבל גם אז היתה כבר יד אנשי המעשׂה תקיפה, והרידקציא של מכה“ע הנ”ל שׂמה את דבריו לאַל, ובמאמרים ארוכים הוכיחה, כי “אין צורך בהכנות וכוָנות, והעיקר הוא המעשׂה”.

מן העת ההיא עברו עשׂר שנים. בכל השנים האלו עשׂו אנשי המעשׂה את שלהם וחוקי החיים עשׂו את שלהם: הללו בנו והללו החריבו; הללו שבו ובנו, והללו שבו והחריבו. עד שבאה השנה האחרונה, ואנשי המעשׂה התנשׂאו פתאום כאריות ובקול ענוֹת גבוּרה נגשו אל המלאכה, והבנין התרחב והתגדל משעה לשעה, במהירות נפלאה, – וחוקי החיים התנשׂאו לעומתם, ובדחיפה אחת שבו והחריבו את הכל במהירות עוד יותר נפלאה. עתה, הנה על מרום החורבות החדשות, בתוך כל השממה והדממה אשר מסביב, מה אנו שומעים? עוד הפעם השירה הישנה לכבוד “המעשׂה”. עוד הפעם אותות ומופתים מדברי תורה ומדברי הימים, מצד ההגיון והאפשרות, כי שקר ההכנות והבל הכוָנות, רק “מעשׂה” גדול, רק מעשׂה, בלי כל הקדמות. והכל חדש מחודש כאִלו לא טענו אנשי המעשׂה את טענותיהם גם אז, וכאִלו לא הראו המעשׂים עצמם ותולדותיהם מי היה הצדיק בריב ההוא, לפני עשר שנים.

למראה כל אלה תתעורר בלבנו מאליה השאלה המעציבה: ואחר עשׂר שנים מהיום – מה יהיה?…."

-———-

עבר זמן הגון ולא הוספתי כלום על הקטעים האלו, כי עד כה שאבתי ממַעין הזכרון, אשר פסק פתאום מלהוציא לי חומר חדש. והנה באו לעזרתי חברי היקרים מר ח. נ. ביאליק ומר י. ח. רבניצקי, אשר חבּרו בשבילי רשימה של שאלות בנוגע לזכרונות, שעליהן הם מבקשים ממני תשובה. והנה החלטתי להשתמש בשאלות האלו, ולהשתדל לתת להן תשובה מתוך זכרוני.

א. “ראשית התעוררות הכּרתו, ומה הם שׂרידי זכרונותיו מאותו הזמן”.

שאלה קשה היא זו, ואינני יודע מה להשיב. ראשית התעוררות ההכּרה הוא פּרוצס, שנעשׂה על הרוב שלא מדעת, וקשה אחרי כן לספּוֹר את צעדיו. כמדומני, שזכרוני הראשון הוא חלום מפחיד, שהעירני משנתי בקול פחדים באמצע הלילה, והורי השתדלו להשקיט את רוחי. הייתי אז, כמדומני, בן שלש, והיינו יושבים אז כמעט מחוץ לעיר מולדתי, ששם אבי אמי היה לו בית. ואני זוכר את הבית הזה, אשר עזבנוהו אחר איזה זמן, אינני זוכר מאיזו סבּה.

מאותו זמן אני זוכר רק ראשית לכתי אל ה“חדר”, וזה כבר ספּרתי למעלה. ועוד גם זאת אני זוכר: כשהיתה אם אמי קוראת פרשת השבוע ב“טייטש חומש” ושאר ספרי מוּסר בז’רגון, הייתי אוהב לשבת אז אל צדה, והיא היתה קוראת בקול, שאשמע גם אני, כי לא ידעתי עוד אז לקרוא בעצמי.

ב. “הפרצופים שראה בראשונה”.

חוץ מאבי ואמי ושאר בני המשפחה נחקק בזכרוני רק פרצוף אחד של איש גבּן בר אוּרין חברו של אבי אמי, שהיה בא כמעט בכל ערב (ולפרקים היה סועד עמנו) ללמוד משניות יחד עם אבי זקני. זה האחרון היה קפדן מטבעו, והיה גוער בחברו לעתים קרובות, כשזה לא הבין יפה את המשנה. הרבה אנשים לא היו באים אל ביתנו ועל כן היו ה“פרצופים” שנשארו בזכרוני מאותם הימים מעטים ומטושטשים מאד.

ג. “אביו ואמו, תאור אפיָם ותכוּנותיהם ויחוּסם אליו בימי ילדותו הראשונים”.

על השאלה הזאת כבר עניתי במקצת במקומות שונים בעמודים הקודמים. אבי היה בנעוריו למדן גדול ואחד מחשובי חסידי סדיגורא. מקום הולדתו – העיר ההיסטורית הקטנה פוהוריבישצי, ובנשׂאו אשה מעיר סקווירא נשאר שם אחר חתונתו, והתחיל לעסוק במסחר, וה' הצליח דרכּו ועשׂה חַיִל והיה לאחד מעשירי העיר (לפי מושׂגי הימים ההם). על פי אפיוֹ היה נוח לכעוס, ולעתים קרובות סבלנו מזה אנחנו בני המשפחה, ביחוד אני, שהייתי הבכור בין הילדים, והוא דרש ממני הרבה במובן הלמודים, מפני שהייתי בעל כשרונות, והוא קוָה ממני גדוֹלות. אמי היתה ג"כ אשה רתחנית, אבל יותר נוחה לבני הבית. בכלל היו חיי ביתנו בלתי נעימים, והייתי שׂמח כשיכולתי לבלות איזה זמן מחוץ לבית.

ד. “אבות ההורים, תולדות היוחסין ואגדות משפחתיות”.

אבי היה ממשפחה מיוחסת מאד, ואמי היתה בת בעל-בית פשוט. (אם כי בר אוּרין ורחים ומוקיר רבנן). גם הוא היה איש מעולם המעשׂה ועסקן בצרכי צבּוּר בעירו. כמו שכבר ספּרתי, היה אבי זקני זה אחד המקורבים של הצדיק מרוּז’ין. ובהיותו יודע מעט שׂפת המדינה (רוסית) וחוקיה, היה הרבי משתמש בו, כשהיה לו ענין עם הממשלה. יותר אין לי מה לספּר על אבותי ואבות אבותי מצד אמי, שהיו כולם בעלי-בתים חשובים בעיר הנ"ל (סקווירא), וחוץ מאבי אמי היתה כל המשפחה אנשים פשוטים שלא הצטיינו בשום דבר. מצד אבי היתה המשפחה יותר מצוינת, והיו בה הרבה לומדים ורבנים שקנו להם שם טוב בסביבה ההיא. את אבי-אבי בעצמו לא הכרתי, כי מת בהיותו עוד צעיר לימים, ואני נקראתי על שמו (אשר צבי). לפי מסורת המשפחה מוֹצָאנו הוא מעיר בראדי אשר בגליציא, אבל לא נשאר לזה שום זכר ממשי בחיי המשפחה.

ה. “עיר מולדתו, תכוּנתה הכללית ותכוּנות תושביה. אנשי צורה ואנשי מעשׂה בה”.

עיר מולדתי (סקווירא) היא עיר יהודית אוקראינית רגילה ואינה מצטיינת בשום דבר, זולת זה, שאחר בריחת ה“רבי” מרוּז’ין לחו“ל ובני ר' מוטילי מטשרנוביל חלקו ביניהם את הירושה אחריו, נתישב אחד מהם, ר' יצחק (ר' איציקל), בסקווירא, וכה נתיסד שם מרכז של חסידוּת שהלך וגדל ברבות הימים, והיה אחרי כן מן היותר מפורסמים באוקראינא. בימים הראשונים היתה מַחלוקת תמידית בין חסידי ר' איציקל ובין שׂרידי חסידי רוז’ין, שכמובן עוד נשארו בעיר. מתּחלה קבּלה המחלוקת צורה של התחרות פשוטה, אבל מעט מעט נוצרו דברים שונים, שהיו מעֵין נושׂא המחלוקת (למשל “ויקרב קץ משיחיה”, שהרוז’ינאים היו משמיטים את המלה “קץ”), וזוכר אני שנתחזקה המחלוקת בגלל בית תפלה שלהם (קלויז) שרצו הרוז’ינאים לבנות מחדש, וחסידי ר' איציקל התנגדו לזה בכל תוקף, מפני שחשבו, בצדק, שהדבר הזה יחַזק את השפעתם של מתנגדיהם בעיר. הדבר הביא לידי מלשינות ומעשׂים מכוערים משני הצדדים, אבל סוף סוף גברו הרוז’ינאים ובנו בנין יפה בשביל ה”קלויז" שלהם. ואני, עם היותי אז כבן עשׂר או אחת-עשׂרה, הייתי בקי בכל פרטי הענין, והייתי מתענין בו הרבה, לפי שאבי היה אחד מראשי השתדלנים מצד הסדיגוראים, ובכל קלישות ידיעתו בלשון המדינה, היה יוצא ובא אצל הפקידים בנוגע לענין הזה.

“אנשי צורה”, כלומר אנשים שהיו מצוינים באיזה דבר, כמעט לא היו בעיר. כל תושביה היו סוחרים פחות או יותר, ועסקו בעניניהם הפרטיים ובעניני החסידות שלהם אם מכתּה זו או מכתּה זו. בין חסידי סדיגורא אני חושב לאפשר להזכיר רק שם אחד מהם: ר' ישעיה-יוסל (שם משפחתו שכחתי). וכשהיה הרבי מסדיגורא צריך לגמור את בית-התפלה בירושלים, שהתחילו בו עוד לפני זמן ונפסק בנינו מאיזו סבּה, שלח לירושלים את ר' ישעיה-יוסל, וצוָה עליו שלא יעזוב את ירושלים עד גמר הבנין. וכן עשׂה החסיד: עזב את ביתו ואת כל עניניו והלך לירושלים וישב שם, כמדומני, כשנה וחצי עד גמר הבנין (הוא בית הכנסת הנקרא בירושלים על שם ר' נסים ב“ק – אחד מן בהכנ”ס היותר יפים שם).

ו. “קרובי משפחה ומכרים. פרצופים וטפּוּסים”.

כבר אמרתי למעלה, שאינני זוכר שום קרובים ומכּרים, שיהיו ראויים לדבּר עליהם ביחוד. כל הטפּוּסים שאפשר היה לראות בעיר זו, אפשר היה לראות בכל עדה יהודית באוקראינה בימים ההם. רחוקים היו כולם מחיי העולם בכלל, והצטמצמו באינטרסים הפעוטים של היהדות בימים ההם, ובזה מצאו ספּוּק לנשמתם. רק בערבי שבתות אחר תפלת הערבית היו מתאספים בצד המזרח של ה“קלויז”, והיו עוסקים בעניני פוליטיקא, כלומר, אלה שבמשך השבוע היו בעיר הפלך או במקומות אחרים, היו מספרים שמועות שונות ששמעו שם על דבר חיי המדינות, ואחרים היו מתפלפלים בכל אלה, עד שהגיעה השעה לשוב הביתה.

ז. “מלמדיו הראשונים וחבריו”.

כבר ספּרתי, כמדומני, למעלה, שהורי מסרוני אל החדר של מלמדי הראשון בהיותי כבן שלש. המלמד היה מלמד-דרדקי מפורסם בעיר, וב“חדר” בליתי, כמדומה לי, שתי שנים ומחצה או שלש, ולמדתי שם לקרוא עברית וגם להבין ראשי פרקים בפירוש רש“י, שהיה נחשב אז ללמוּד בפני עצמו, כלומר, למדנו סדר השבוע כולו בלי פירושים, רק פרשה אחת או שתים למדנו עם פירוש רש”י, באופן שבפרשה זו היה הפירוש עיקר והמקרא טפל לו. בחדר הזה כמעט לא היו לי חברים, כי הייתי, כמדומני, צעיר מכולם, ובמשׂחקיהם כמעט לא השתתפתי. את המלמד לא הרבינו להכעיס, כמו שהיו נוהגים בחדרים האחרים, שהמלמדים בהם היו ידועים לאנשים רגזנים ומתנהגים עם הילדים שלא כהוגן. מן החדר הזה יצאתי לחדר יותר גבוה, שהמלמד בו היה ידוע לבעל מקרא ואצלו למדתי, כפי הרשום בזכרוני, גם ספר “משלי” וגם ראשי פרקים בתלמוד, שהיו מפורסמים אז בשם “לקח טוב” (קטעים שונים מן התלמוד). בחדר הזה היו לי חברים מעטים מאד וממנו, כמדומני, עברתי כבר למלמד פרטי, כלומר לא לחדר המקבּל תלמידים מכל הבא לידו, כי אם מלמד יותר גבוה, שהיה מקבּל רק תלמידים אחדים מן היותר מצוינים ללמוּד התלמוד וגם “סימנים” שונים מן ה“פוסקים” (שלחן-ערוך, ולפעמים גם “סימני” “הטור”, המתיחסים לאותו הענין). על התקופה ההיא נשארו בלבי רק זכרונות מעטים, מפני שבאמת לא היו בה שנויים רבים, ואני זוכר רק זאת, שאחר זמן קצר כבר הייתי לומד אצל מלמד פרטי, ששׂכר אבי לי לבדי ולמדתי עמו יומם ולילה ש"ס ופוסקים.

בינתים עברנו מן העיר אל הכפר (כמו שכבר ספּרתי) ושם בודאי לא היו לי חברים בלמודי והייתי מתבודד כל הימים עם ספרי לבדי. ובמשך שנים אחדות הייתי ללמדן גדול בקי בש“ס ופוסקים, עד שמצא אבי לאפשר לפטר את מלמדי ולהניח לי לעסוק בלמודי בלי עזרת אחרים. ובאותו הזמן כבר הייתי בחור כבן חמש-עשׂרה ומעלה, למדן וגם חצי משׂכיל, כי הייתי עוסק, לא בעזרת אבא וגם נגד חפצו, גם בתנ”ך ומפרשים וגם בספרי השכלה שונים, ביחוד מימי-הבינים, ובכל אלה עשׂיתי חיל. ביחוד הייתי אוהב ספר “עקידת יצחק” לר' יצחק עראמה, וגם נסיתי לחַבּר דרשות בסגנונו, וכמדומה לי, שעדיין נמצאה שארית מאלה באַרכיוו שלי.

ח. “הספרים החביבים עליו ביותר באותו הזמן”.

בראשית ילדותי, בעודנו יושבים בעיר, הייתי עני מאד בספרים חוץ מש“ס ופוסקים, והייתי אוהב לקרוא ביחוד ספרי “שאלות ותשובות”, שנמצאו במספר הגון בין ספרי אבי. ואחרי כן בעברנו לכפר, הייתי קונה ספרים על דעת עצמי (כמו שכבר הזכרתי למעלה), וקראתי הרבה בספרות הדרוש והמוּסר, מעֵין ספר “בינה לעתים” של ר' עזריה פיגו. אך גם מספרי הלכה לא הנחתי ידי, באופן שבהיותי כבן שבע עשׂרה או שמונה עשׂרה (תקופת “חתונתי” ואחריה), כבר ידעתי באופן מצוין את הספרות העברית של ימי-הבינים לכל ענפיה, וכבר הייתי מפורסם בגלילי (כמו שכבר הזכרתי) לבקי גדול, ביחוד בספרי “שו”ת”.

ט. “תכוּנות עצמו בימי ילדותו. שעשועים וטיולים. פגישות שגרמו לו נחת רוח או צער”.

מלבד המשׂחק בקרטין עברים (“קוויטלעך”), ששׂחקתי לפעמים בימי חנוכה, לא ידעתי שום שעשועים בילדותי. וגם במשׂחק האישקוקי הייתי משתעשע שנים אחדות, אבל אחרי כן כשהייתי כבר לאיש, מצאתי שהצדק עם אלו האומרים, שבשביל למוד הוא שׂחוק יותר מדי, ובשביל שׂחוק – למוד יותר מדי, ומשכתי ידי מזה. וזוכר אני, שהשׂחוק האחרון באישקוקי שׂחקתי עם בני בלילה האחרון של הפּוֹגרום באודיסא באוקטובר 1905, כשקול היריות נשמע מכל הצדדים וחפצנו להסיח דעתנו מזה מעט. ואין צריך לאמור טיולים, מלבד ההליכה לאיזה כפר בסביבתנו, כשאבי היה לו עֵסק שם עם ה“פריץ” בסביבה. זוכר אני טיול כזה, שישבתי במסדרון בית “הפריץ” כל העת שהיה אבי עסוק עמו בעניני משׂא ומתן, ואחרי כן שבנו הביתה. זה היה כל העונג שבטיול, וכדומה לו היו גם טיולים אחרים.

על דבר פגישות שגרמו לי נחת רוח או צער – אין מה לדבּר, כי עניים יותר מדי היו החיים, ולא היה בהם מקום לדברים כאלה, זולתי פגישה לעתים עם אנשים שבאו לבחון אותי בלמודים, כמו שכבר ספּרתי למעלה. כמובן, פגישות כאלו תלויות בסופן. אם עלתה הבחינה יפה – גרמה לי עונג, ואם לא – לא.

י. “ימי הנערות. מלמדיו ולמודיו. טפּוּסי המלמדים”.

על הענינים האלו כבר דבּרתי למעלה, וכמדומה לי שאין מה להוסיף.

יא. “הישיבה בכפר. הסביבה החדשה (הטבע ובני אדם) והשפעתה עליו”.

כבר רמזתי למעלה, שהישיבה בכפר נתנה לי יכולת לשקוד על למודי בבדידות. הטבע אם כי היה יפה מאד לא עשׂה עלי שום רושם, והייתי נתון ללמודי, כאִלו ישבתי “בישיבה” באיזה “וולוֹז’ין” ועסקתי בלמודים.

כמדומה לי, שכבר הזכרתי לנעלה, שהיו באים אל ביתנו לעתים קרובות הרבה מחשובי חסידי סדיגורא והרבה למדתי משׂיחותיהם, כי היו כולם מידידיו הקרובים של אבי, וכשהיו באים היה זמן מעֵין יום טוב אצלנו. ביחוד זוכר אני שנַים מהם, אשר בואם היה עושׂה רושם מיוחד, והם: ר' דוד’ל הוֹרנשטין מו“ץ מברדיטשוב ור' שפטיל הורוויץ ראש החסידים שם. שניהם היו מפורסמים מאד בין חסידי סדיגורא. הראשון בתור בעל הלכה ומדע והשני בתור בעל אגדה. וכשהיו באים היו השׂיחות מקבּלוֹת צורה מענינת מאד. בזמן מאוחר כשכבר הרגיש בי אבי שלבי נוטה מדרכי החסידים, הביא פעם את ר' שפטיל להתוַכּח עמי. וישבנו כל הלילה, אך, כמובן, נשאר כל אחד בשלו. כמדומה לי שכבר הזכרתי את הוכּוּח הזה למעלה ב”רשימות נושנות".

קשה עלי לקרוא בשם את הספרים, שהיו חביבים עלי באותו הזמן, לפי שעסקתי בענינם הרבה מאד ובכל מקצוע היו ספרים מיוחדים, שהייתי קורא אותם בתענוג מיוחד. ואולם בכלל אוּכל לאמור, שהספרים היותר חביבים עלי באותו הזמן היו מספרות הספרדים (“מורה נבוכים”, “עקידת יצחק” ועוד), ואולם גם מספרים אחרים לא הנחתי ידי, למשל ספרי כרוֹניקא (“יוחסין” “שבט יהודה”, “סדר הדורות” ודומיהם).

יב. “בית אביו בכפר. טפּוּסי האורחים שהיו מצויים בבית אביו”.

כבר כתבתי למעלה קצת דברים השיכים לשאלה הזאת. הורי (ביחוד אמי) היו מכניסי אורחים במדה רחבה, וביתנו היה תמיד מלא אורחים, רובם עניים שבאו אלינו לאכול או לקבּל נדבה והלכו תיכף. אבל היו גם הרבה אורחים “חשובים”, שבאו בעניני משׂא ומתן עם אבי, והרבה היו נשארים גם ללון. היו באים גם חסידים מן הסביבה (ורובם כמובן מחסידי סדיגורא) והיו יושבים יום או יומים והולכים להם.

מה היה הטפּוּס של רוב החסידים ההם אפשר להבין על פי אֶפּיזוֹדה זו: פעם אחת נכנס אחד מאלה לחדר למודי, ומצא על השלחן בין שאר ספרים גם גליון אחד מעתון “המגיד”13. הוא הוציא מכיסו את מטפחתו ומבלי להגיד דבר כסה את ידו במטפחת, ותפס את הגליון והשליכהו תחת השלחן. זה היה חתנו של רב העיר הסמוכה. לעומת זה היו טפּוּסים ממינים אחרים, שמעט כבר הזכרתי למעלה (למשל ר' שפטיל הורוויץ מברדיטשוב וכדומה). ואף על פי שאני הייתי כמעט תמיד סגור בחדרי ועוסק בלמודי ולא הייתי מבלה זמן הרבה בחברת האורחים, בכל זאת היו גם יוצאים מן הכלל, ביחוד כשבאו שלוחים מחצר הרבי, שאבי היה עושׂה סעודה לכבודם, ובסעודות כאלה הייתי משתתף גם אני ושותה בצמא את שׂיחותיהם של “הגדולים” האלה.

לרגלי עסקיו של אבי, היו באים לפעמים גם אורחים ממין אחר: פקידי הממשלה ובעלי-אחוזות נוצרים מן הסביבה. ועל אורחים כאלה כבר ספּרתי מעט למעלה, אבל בכלל לא היה לי עסק עם אלה.

י"ג. “הספרים החביבים עליו באותו הזמן. חברים ואנשים שהשפיעו עליו”.

בהיותי עוסק כמעט יומם ולילה בקריאת הספרים ממינים שונים, קשה לי להגיד איזו מהם היו חביבים עלי ביותר. בהיותי עוד נער קטן חבּבתי ביותר ספּוּרים או ספרים המביאים ספּוּרים שונים, למשל “קב הישר”, “יוסיפון”, “שבט יהודה” וכדומה. בזמן יותר מאוחר נתחבּבו עלי יותר ספרי דרוּש ומוּסר, ובהם ביחוד, כמו שכבר ספּרתי, ספר “עקדת יצחק” וספרים בדומה לו. בעניני הלכה חבּבתי ביחוד ספרי שו"ת וגם חדושי הספרדים (למשל, “חדושי הריטב”א וכדומה) על התלמוד.

חברים, שאוּכל לאמור שהם השפיעו על התפתחותי בין בשבתי עוד בעיר ובין בעברי לכפר, לא אזכור, וכמדומני שלא היו לי. חברי היוֹתר נאמנים היו הספרים, שבקריאתם בליתי את כל זמני והם מלאו את מחסורי כמורה דרך14.

י"ד. “מי מגדולי ישׂראל בעבר ובהוה פעלו על דמיונו והיו לו למופת”.

לא אדבּר על הקדמונים ממש מתקופת התלמוד והגאונים (למשל, ר' יוחנן בן-זכאי), כי אלה בכללם הם יותר צורות אגדיות, שקשה לאמור, שהם פעלו בדרך ישרה על התפתחות האישיות. אבל מתקופת ימי הבינים כבר רמזתי למעלה, שהייתי נמצא ביחוד תחת השפעת הרמב“ם וההולכים בעקבותיו בדורות מאוחרים, במובן ההתמכּרות ללמודים הכוללים, והמשתדלים לאַחד את “התורה עם הפילוסופיא”, למשל יש”ר מקנדיא. בדורות החדשים משכו את לבי, ביחוד, הרמבמ“ן (מנדלסון), שד”ל, רנ"ק, גייגר (אברהם) ודומיהם. אבל באמת קשה לי להראות באצבע על מי מגדולי ישׂראל (חוץ מן הרמב"ם) בימי הבינים ובעת החדשה ולאמור שזהו שפעל, ביחוד, על התפתחותי ומשך את לבבי. כל חכמי ישׂראל בכל הדורות משכו את לבבי והשתדלתי לשאוב מכל המקורות שהשׂיגו ידי. כשהתחלתי לקרוא גם בלשונות אחרות – וזה היה בזמן מאוחר מאד, כשהייתי כבר איש גדול בשנים – נמשכתי ביחוד אחר הספרות הפילוסופית של האנגלים (לוק, יוּם ודומיהם), אף על פי שבעיקר קראתי את הספרות האשכנזית, וגם הפילוסופים הנזכרים קראתי ראשונה בהעתקה אשכנזית.

ט"ו. “חצר הרבי בסקווירא. שאר רביים, גבאים, מקורבים וטפּוּסי חסידים מצוינים”.

על דבר חצר הרבי בסקווירא אין לי מה לספּר, כי בהיותי בן אחד מראשי חסידי סדיגורא, שהיתה כמעט מַחלוקת תמידית שולטת בינם ובין הרבי מסקווירא, לא הורשיתי לבקר את החצר בסקווירא, וכמדומה לי שראיתי את הרבי הזה, עם היותי גר בעירו עד שנת הי“ג מימי חיי, – רק פעם אחת או שתים. על דבר שאר חסידים, גבאים, מקורבים וכו', ספּרתי כבר למעלה מה שעלה על זכרוני, ויותר אין לי לע”ע מה לספּר.

ט"ז. ה“בר מצוה”. “הרהורי תשובה”.

ה“בר-מצוה” שלי היתה כבר בהיותנו יושבים בכפר, ואבי עשׂה משתה גדול לכל בני הסביבה, שבאו בעגלות מערים וכפרים שונים (מסלת הברזל עוד לא היתה אז בסביבה ההיא). ומשתה מיוחד לעניים, שבאו למאות מכל המקומות הקרובים, וקבּלו מלבד המשתה גם נדבות. כמובן, דרשתי גם דרשה תלמודית לפני הנאספים, אבל אינני זוכר את תכנה. ואולם, כמדומני, שכבר ספּרתי פרטים שונים על דבר ה“בר-מצוה” ב“רשימות ישנות”. יותר אינני זוכר. על דבר הרהורי תשובה אינני זוכר כלום.

י"ז. “שאיפות להשתלמות מוסרית. ספרי יראים. התפתחות טבעו ותכוּנתו. נטיות רוחו, שאיפותיו וחלומותיו”.

כבר כתבתי, שבעברנו לשבת בכפר, הביא לי אבי מלמד מיוחד. הוא היה חסיד נלהב, אבל היו לו מדות מיוחדות. אחת מאלו היא, שהיה נוהג לקרוא אחר התפלה בכל יום בבוקר איזה ספר מוּסר, ואת המנהג הזה קבּלתי גם אני ממנו. על הרוב הייתי קורא “חובות הלבבות” או “מסלת ישרים”, והקריאה הזאת פעלה בלי ספק על התפתחותי המוסרית. מענין לציין, כי ב“חובות הלבבות” הייתי מדלג על פי הוראת מלמדי על “שער היחוד”. בכלל, בכל היותי קורא ספרי פילוסופיא, השתדל מורי להרחיקני מספרים או חלקי ספרים העוסקים בשאלת מציאות ה‘. ובנוגע לזה, היו החסידים מסַפּרים ספּוּר זה, שהרבי מרוז’ין היה אוסר לקרוא “מורה נבוכים” בפרקים הנוגעים בענין זה, ונתן טעם לדבר, שהרי אפשר שיקרא אדם פרק הכולל ספקות בנוגע למציאות ה’ ובטרם יספיק לקרוא את התשובות לספקות אלו יצטרך להפסיק את הקריאה מאיזו סבּה, והרי הוא חי זמן ידוע בלי אלהים. ואולם בכלל הייתי קורא בתשוקה יתרה ספרי הפילוסופיא הדתית מימי הבינים, עד כמה שאפשר היה להשׂיג אותם במקום מגורי. והם פתּחו בי את הנטיה למחשבות מופשטות על כל דבר, ביחוד על שאלות דתיות.

כבר ספּרתי שהשׂיאוני אבותי אשה עוד קודם שמלאו לי שבע-עשׂרה שנה, ובהיותי חפשי מדאגת פרנסה, כי כל מחסורינו היו על אבי, ישבתי ועסקתי בתורה ובספרות עד מקום שידי הגיעה אז. אבל אז כבר התפתחו בקרבי הגעגועים להשתלם, מלבד בלמודים העברים, גם בלמודים הכלליים באיזו אוניברסיטא בחו“ל. לתכלית זו הייתי פעמים אחדות בחו”ל: בברסלוי, בברלין, בווינא ובלייפציג, אבל כמו שספּרתי כבר לא יכולתי להשאר בשום מקום, כי קשה היה עלי מאד לשבת על ספסל בית הספר, אחר שהייתי כבר תלמיד חכם גדול ונחשב כמעט לגאון בסביבות מקום מגורי, וגם אשתי ואחרי כן גם בתי, שכמובן נשארו בביתנו, משכו את לבי לשוב הביתה. וכך הייתי הולך וחוזר בכל פעם בלי כל תוצאות במובן זה. בערים הנזכרות לא התוַדעתי לאיש מגדולי ישׂראל אז (ככה לא בקרתי בברסלוי את גרטץ ובוינא לא בקרתי את סמולנסקין, כי בושתי מפני עצמי להתוַדע אליהם בתור צעיר הרוצה להיות תלמידם, בעוד שבאמת הייתי ראוי אז כבר להיות חברם בלמודי היהדות). אבל סוף סוף נואשתי מן הרעיון הזה, והחלטתי להשתלם בלמודים, יהודיים וכלליים עד כמה שאוּכל לעשׂות זאת בעצמי, והייתי שוקד על למודי לבדי בכל כוחותי. ובאותן השנים למדתי את כל המעט שהספקתי ללמוד בימי נעורי, כן בלמודים העבריים וכן בלמודים הכלליים. למדתי לשונות ומדעים מכל המינים. בלמודי המתמטיקא ובחכמות הטבע לא הצלחתי הרבה, כי כנראה אין לי כשרונות למדעים האלה. אבל לעומת זה עלתה בידי לאסוף ידיעות הגונות בפילוסופיא, היסטוריא ובכלל במדעים שקוראים עתה “מדעי הרוח”.

י"ח. “ימי הבחרות. התוַדעותו לספרי השׂכלה. ספרי מחקר”.

כבר כתבתי, כמדומני למעלה, שקריאת ספרי השׂכלה ומחקר התחילה אצלי כבר בהיותי בכפר, וגם שם הייתי סובל הרבה מחסרון ספרים. ספרי השׂכלה התחלתי לקרוא בעזרת משׂכיל ידוע בסביבתנו (ר' שלום רפּפּוֹרט ז"ל), אשר היו לו עניני משׂא ומתן עם אבא, וכשהיה בא אלינו, היה מביא לי ספרי השׂכלה למקרא. ספרי מחקר מימי הבינים התחלתי לקרוא הרבה קודם, כי אבי לא היה קנאי כל כך והיה מרשה לי לקרוא ספרים כאלה אם אינם קיצוניים. היתה לנו ספריה חשובה, שאני בעצמי קניתיה מעט מעט (כמובן על חשבון אבא), וכל מיטב ספרי פילוסופיא מימי הבינים נכנסו לאחדים לספריתנו, והייתי עוסק בהם בשקידה. מלבד אלה היתה לי נטיה גדולה לדברי הימים, וכל הכרוֹניקות העבריות נמצאו ג“כ בספריתנו (סדר הדורות, קורא הדורות, צמח דוד, שבט יהודה ועוד הרבה). ספר “שם הגדולים” מאת חיד”א ידעתי כמעט בעל פה, ועוד גם עתה נמצא בידי האכּסמפלר הזה מספרית אבא, והוא מלא הערות שלי מימי ילדותי.

מן הסופרים, שספריהם קראתי ראשונה, היה העיקרי ר' קלמן שולמן, כי עליו נתן אבא את הסכמתו, וגם הוא עצמו היה אוהב לקרוא את ספרו של שולמן “דברי ימי עולם” ואחרים. גם הספּוּרים הראשונים שקראתי היו כמדומה לי ספריו של שולמן “מסתרי פריז” ו“הריסת ביתר”, והרבה דמעות שפכתי על דפי הספרים האלה. עכשו המנהג להתלוצץ בשולמן ועבודותיו, אבל תמה אני אם יש עוד סופר שספריו הביאו כל כך תועלת לבני הנעורים בדור שעבר. לצערי לא הכרתי את האיש פנים אל פנים, אבל מתוך ספריו למדתי הרבה, והנני מרגיש בלבי תודה עמוקה לו על כל מה שנתן לי בראשית התפתחותי. בין הסופרים שבאתי עמהם במו“מ בכתובים אחרי כן, נמצא שם שולמן רק פעם אחת15, כי חיינו בשני עולמות זרים זה לזה, ולא היו לנו ענינים משותפים. איך נתוַדעתי לגוטלובר ולח”ז סלונימסקי כבר ספּרתי למעלה. גם על דבר התוַדעותי לאר“ז ואיך נעשׂיתי לסופר בהשפעתו – ספּרתי ג”כ למעלה. עם שאר “עמודי ההשׂכלה”, כמעט לא היה לי מו“מ, וצר לי, ביחוד, שלא הכרתי פנים אל פנים את יל”ג, אע"פ שבעת מותו הייתי כבר סופר בישׂראל. גם מכתבים לא החלפתי עמו מסבּות שונות.

י"ט. “חברים. אנשים משׂכילים בסביבתו”.

באודיסא עצמה מקום מגורתי במשך הרבה שנים היתה לנו חבורה חשובה של משׂכילים וסופרים, ובראשם ר' מנדלי מוכר ספרים. אל החבורה ההיא התיחסו כל טובי הסופרים, שגרו אז באודיסא, בין בעברית, בין בז’רגון ובין ברוסית (ר' שמעון דובנוב, בן-עמי ועוד רבים אחרים). החבורה הזאת היתה באמת מצוינה בהשׂכלתה ובמדותיה, והיתה אולי החזיון היותר יפה בספרותנו בימים ההם. אך מלבד הסופרים התלקטו אל החבורה הזאת גם אנשים משׂכילים סתם, שבהשׂכלתם ובהליכותיהם היו ג"כ ראויים להתחשב בין המשׂכילים הנבחרים. הרבה מהם כבר גמרו את חשבונותיהם עם החיים, והרבה התפזרו לכל רוח, ובאודיסא, כמדומה לי, לא נשאר כמעט איש מהם. וביחוד אני זוכר בגעגועים את הדבר, אשר מת בלא עתו, ר' א. ל. לווינסקי, הפיליטוֹניסט המפורסם, אשר חיִינו אתו יחד כאחים במשך הרבה והרבה שנים, וכשיצאתי אני מאודיסא ללונדון, עזבתיו שם בריא ושלם ולא חשבתי, שכבר קרב קצו. יהי זכרו ברוך.

במשך השנים ההן, שעשׂיתי בלונדון, מתו מחבורתנו הרבה מחברינו: ר' יעקב לוּבּרסקי, ר' זאב פרנקפלד באודיסא, ר' א"א לוּבּרסקי (נויורק), ר' יהושע אַיזנשטדט (ברזילי) בג’יניבה ועוד אחרים. יהי זכר כולם לברכה.

כ'. “השאיפה להשתלמות למודית. מדעים שמושיים ומדעי הרוח”.

“השאיפה להשתלמות מדעית” היתה אצלי מראשית ימי נעורי. כל זמן שלא קראתי בשום לשון חוץ מעברית, שקדתי על מעט הספרים, שנמצאו אז בעברית: ספרי חז“ס, שבילי דרקיעא, מלאכת מחשבת ועוד. ובראש כולם “הלכות קדוּש החודש” של הרמב”ם. אחרי כן, כשהתחלתי לקרוא תחלה בגרמנית, ואחרי כן ברוסית, התמכּרתי בשקידה לספרי הלמוד הנמצאים במספר גדול בשתי הלשונות, וכמובן למדתי לבדי, בלי סדר, כל ספר שעלה בידי להשׂיג. בזמן הראשון השקעתי עצמי ביחוד בספרי השמוּש (מתמטיקא ומדעי הטבע), אבל לאט לאט גברה נטית רוחי ועברתי ללמודי הרוח (היסטוריא, ספרות ופילוסופיא) ועסקתי בכל אלה כפי יכלתי בלי כל עזרה מן הצד. את הלשונות האחרות (צרפתית, אנגלית ורומאית) למדתי בזמן מאוחר, כשישבתי כבר באודיסא (משנות הארבעים ואילך).

כ"א. “ספרים וסופרים החביבים עליו מן הספרות הכללית והעברית”.

מן הספרות הכללית נתחבּבו עלי ספרי האנגלים, ביחוד הפילוסופים לוק, יוּם ודומיהם. את הצרפתים קראתי אך מעט, כי לא אהבתי את הסגנון המליצי שלהם. באשכנזית אהבתי את ספרי ההשׂכלה שלהם 16 וכדומה לו, את המעמיקים ביותר (קנט, הגל וכו') לא אהבתי ביותר, ולא עסקתי בהם הרבה. את הספרות היפה לא חבּבתי מעולם ולא קראתי מהם זולתי היותר מפורסמים, ביחוד באשכנזית (שילר, גטה וכו'). מן הספרות העברית חבּבתי בעיקר את הספרות הפילוסופית מן הרמב“ם עד הרנ”ק, ובהם הגיתי יומם ולילה עד שנפתחו לפני שערי הספרות הכללית, ומהם ירשתי גם את החבּה לספרי הדקדוק של הספרדים, שנתנו למין ספרות זה צורה מדעית יפה (“מעשׂי אפוד”, “הרקמה” ודומיהם).

כ"ב. “אירוסין וחתונה. קרובי משפחה של אשתו. הסביבה החדשה. פנים חדשות”.

על אירוסי וחתונתי עם בת קדוֹשים כבר דבּרתי לפני זה. העולם החדש, שנכנסתי לתוכו על ידי כך, לא נתן לי הרבה, ואחרי זמן קצר עזבתיו, והסירותי מעלי את כבליו. אבל צריך אני להכּיר תודה לאשתי, שכשבא זמני להלחם מלחמת השׂכלתי, ואבותי הפריעוני מלעבור לעולם ההשׂכלה כחפצי, לא היתה היא בין המפריעים, כי אם להיפך, השתדלה לחַזק את רוחי, אם כי זה היה כמובן נגד רצון בני משפּחתה, שהיו כולם רביים וצדיקים, אשר כל השׂכלה תעבה נפשם.

“סביבה חדשה” לא היתה לי, כי מיד אחר החתונה (כשנַים שלשה חדשים) עזבתי את כולם, ושבתי לבית אבי בכפר, ששם הייתי כמעט חפשי לנפשי בבחירת למודי ובכל דרכי חיי.

כ"ג. “כניסה למסחר ולעסקי האב. העסקים השונים ומדת השתתפותו בהם, עליות וירידות”.

אבי היה אז סוחר חרוץ ולא היה לו כל צורך, שאכנס אני במסחר. הוא חפץ, שאני אשב על התורה והעבודה יומם ולילה. רק כדי לחנכני בהלכות המסחר לשם העתיד, היה נותן לי דברי מסחר לעשׂות, ביחוד כשיצא מביתנו לאיזה מקום אחר לרגלי מסחריו. ובכל זאת, בכל אותן השנים שישבנו בכפר, הייתי משתתף בעניני מסחרנו פחות או יותר, ביחוד בימי הקיץ, כשהיה אבי יוצא לחו“ל להתרפּא. עוד לפני זמן-מה מצאתי בארכיון שלי מכתבי מסחר שהייתי כותב לאבא, כשהיה בחו”ל. כל זמן שישבנו בכפר היו עסקינו קבועים: עבודת האדמה בכפר, בית משׂרפות יי"ש, עסקי יערות, פטוּם שוָרים ועוד דברים שהיו קשורים בהנהלת עסקי הכפר. אבל כשנגמרה (מפני חוקי מאי) חכירת הכפר, והוצרכנו לצאת אל אחת הערים בתחום המושב, נשבתו סדרי המסחר שלנו.

כבר כתבתי למעלה כי יצאנו לגור באודיסא בשנת תרמ“ו. שם קנינו בית מלאכה לשמן ובית משׂרפות יי”ש וגם בימ"ס של תבואות היה לנו באודיסא, אבל לא הצליח ה' את מעשׂינו וירדנו מטה מטה. וכן נמשך הדבר שנים אחדות עד שבטל המסחר שלנו ואבי ואני נפרדנו. הוא הוכרח לבקש איזו פרנסה והלך לשם זה לעיר קיוב, ששם היו לו מכירים רבים בין הסוחרים, ואני פניתי אל הספרות והלכתי לוורשא ושם הייתי למנהל “אחיאסף”. (שכחתי להזכיר למעלה, כי בשנים האחרונות לשבתנו בכפר היה לנו שכן רע, הוא הגרף איגנַטיוב בעל “חוקי מאי”, שקנה את הכפר הסמוך. הוא היה מכבּד את אבי והיה מקבּל אותו ברצון, וגם פעמים רבות היה בא אלינו יחד עם אשתו, והיה אוהב לדבּר הרבה על מצב היהודים, אבל גם פה היה דיפּלוֹמַט, כלומר שקרן. על הפגישות האלו עם איגנטיוב נתפשטו אגדות שונות, שאיזו מהן נתפרסמו גם בדפוס, אבל האמת היא רק מה שאמרתי פה).

כ"ד. “טפּוּסי סוחרים אנשי צורה”

אחד מאנשי צורה מן הסוחרים כבר הזכרתי למעלה, הוא ר' שלום רפפורט מעיר פליסקוב, סוכן חברת אחריות. אחרים באמת אינני זוכר, כי בהיות כל הסביבה שלי חבר החסידים קשה היה להפריד בין גברא לגברא, כי היו כל החסידים כמעט מטפוּס אחד, בהיותם מחונכים כולם ברוח אחד. כל זמן שהיו היהודים חוכרי כפרים, כלומר עד חוקי מאי, היו בין הכפריים האלה גם אנשים מענינים מעט או הרבה, אבל מאז עברתי אל העיר, אינני זוכר טפוסים מענינים בין הסוחרים העירוניים.

-—————

תל-אביב, כ“ה סיון תרפ”ו. (1926.7.6).

מסבּות שונות לא הוספתי פה כלום במשך זמן רב. עתה הנני חושב לשוב לאט לאט למַחבּרות האלו ולהוסיף עליהן. ובפרק הראשון הקצר הזה, אני רוצה רק להעיר את הקורא, שישׂים לב, כי כל חיי שעברו נחלקו לחמש תקופות: א) תקופת עיר מולדתי, ששם שהיתי עד היותי כבן שתים עשׂרה, ועסקתי בעיקר בתלמוד ופוסקים בחברת מורה, שנתן לי אבי. על התקופה הזאת כבר העירותי פה במקומות שונים ואפשר שעוד יקרה לי לשוב אליה. ב) תקופת הכפר – מיום שעזבתי את עיר מולדתי (בשנת תרכ"ח) והלכתי לגור יחד עם אבי ומשפחתו לכפר שחכר אז אבי מאדון אחד. בכפר ההוא קניתי לי רוב מה שיש לי בקנינים רוחניים (תנ"ך, שׂפת עבר וידיעות כלליות). התקופה ההיא ארכה, עד שיצאתי מכפר מגורי לאודיסא בחודש ניסן תרמ“ד, שש עשׂרה שנה בקירוב. ג) תקופת אודיסא או תקופת הספרות, שנמשכה עד התחלת תרס”ח (דצמבר 1907). בתקופה ההיא נקבע מקומי בעבודתנו הלאומית ובספרותנו. ד) תקופת לונדון. בדצמבר 1907 עזבתי מסבּות שונות את אודיסא וישבתי בלונדון. ישבתי שם עד דצמבר 1921. בלונדון לא נשתנו חיי הרבה, כי חיי היהודים-האנגלים לא משכו את לבי, וחייתי בעיקר בחברת משׂכילים ציונים רוסיים, כמו שהורגלתי ברוסיא. והשנים היו ברובן שנות המלחמה. שמלאו את כל הלבבות במהומותיהן ולא הניחו לא זמן ולא אפשרות לעסוק בענינים צדדיים מלבד השאלות הלאומיות. התקופה הזו ארכה 14 שנה. ה) תקופת ארץ ישׂראל. בכ“ו כסלו תרפ”ב עקרתי סוף סוף את דירתי לארץ ישׂראל – דבר שהייתי משתוקק אליו ומקוה לו הרבה עשׂרות שנים. בט' טבת פ"ב (9 ינואר 22) הגעתי לארץ ישׂראל עם אשתי ובני וכלתי על מנת להשתקע.


  1. רשימות אלו הכתבתי, לבקשת חברי, למזכירי קטעים קטעים, כפי שעלו במצודת זכרוני, ברגעי התגברותי על חולשת גופי. משום כך אין לבקש בהן לא סדר זמנים ולא קשר פנימי של השתלשלות המאורעות, וכל שכּן שלמוֹת ההרצאה.  ↩

  2. אחרי מות אבי מכרה אמי את הספריה הזאת בעד איזו מאות רו"כ, ועד היום לבי דוַי, כשאני זוכר את זה. מצב משפחתו של אבי היה רע אז, וגם מצבי אני לא היה טוב, והוכרחתי להסכים למכירת הספריה ולא הנחתי לעצמי אלא ספרים אחדים לזכרון.  ↩

  3. זמן רב אחר כך, כשהייתי כבר סופר בעל שם, נמצאו אנשים בין הסופרים, שנסו לעשׂותני לתלמידו של סמולנסקין. האמת היא שלא קראתי, ואף לא ראיתי את “השחר” ואת ספריו של סמולנסקין, עד שהתישבתי באודיסא, בהיותי אז כבר למעלה משלשים, בעל השקפת עולם מסוימת ומוגבלת, ששאבתי ממקורות אחרים לגמרי.  ↩

  4. כידוע, החסידים הסובבים את שלחן ה“רבי”, לאחר שטעם זה מן המאכל, מתנפלים על הקערה וחוטפים משם כל אחד איזו חתיכה, וזה נקרא “שירים”. לפעמים, “הרבי” עצמו מכבּד איזו מן המקורבים בחתיכת “שירים”.  ↩

  5. בזמן מאוחר השׂגתי גם את “ספר הרקמה” מר‘ יונה בן ג’נאח ועוד איזו ספרים מלפני הרד"ק (מַחבּרות מנחם בן סרוק וכו') ולאחריו (“מעשׂה אפוד” ועוד)  ↩

  6. הוא כתב מאמרים אלה בשנה הראשונה של “השלח” ותרגם לעברית ספרו של ספּנסר על החנוך, שהוציאה חברת “אחיאסף” בוורשא (בשנת תרנ"ד).  ↩

  7. זה היה זמן קצר אחר המַשבר של “הוַעד הפועל” ביפו.  ↩

  8. המו“ל והסופר הידוע בן אביגדור, אשר היה עוד אז חבר לאגודת ב”מ, ואחר שנים רבות יצא להלחם נגדה במרירות רבה.  ↩

  9. “ספרי אגוֹרה” הידועים.  ↩

  10. פה באו איזו ציטטות מן המַחבּרת, שאינני חושב לנחוץ עתה להעתיקן פה.  ↩

  11. פה השמטתי הרבה דברים, הכוללים טענותיו של מר לל“ב מספּוּרי התורה ומדברי חז”ל וכו' – טענות שאין צורך להשׂיג עליהן עתה.  ↩

  12. הערה זו לא נכנסה לקובצי “עפ”ד", מפני שלא נחשבה בעיני לקבעה זכרון לדורות.  ↩

  13. כבר ספּרתי שהיו עתונים, שאבי אסר להביא אותם לביתנו. גזרה זו הלכה והוקלה במשך הזמן, אבל בראשית שבתנו בכפר התיר אבי לחתום רק על “הלבנון” ו“המגיד”, וכל שאר העתונים יומיים או חדשיים היו פסולים.  ↩

  14. על חבר אחד יוצא מן הכלל (ר' שלום רפּפּוֹרט) כבר סיפרתי למעלה.  ↩

  15. אגרות אחד העם כרך ששי עמ' 102 (מן י“ב טבת תרנ”ב).  ↩

  16. מילה בלתי נתנת לקריאה – הערת פב"י.  ↩

המלצות קוראים
תגיות