¹

תרנ"א

שנת תרנ“א תשאר חקוקה בזכרוני לנצח. בשנה הזאת הייתי בארץ ישׂראל! יצאתי מביתי ביום השבת, ו' אד”ר (2/14 פברואר 1891), ואחר נסיעה כבדה וקשה מאד, אחר שהיינו גם בסכנה ואניתנו חשבה להשבר אצל הר הכרמל, באתי בשלום ליפו יום ה' י“ח אד”ר (14/26 לפברואר). הרושם הראשון לא היה טוב מאד: הימים ימי הגשמים ורחובות העיר הצרות והעקומות מלאות חלאה וזוהמא עד לגועל נפש.

כ“ו אד”ר (22 פברואר) יצאתי מיפו לראות את הקולוניות העבריות אשר סביבותיה. הייתי בראשון לציון, ועד-אל-חנין, רחובות, גדרה, קוסטיניה, וביום ה' ב' אד“ש שבתי ליפו. מצב הקולוניות בכלל העיר בי עצב ויגון מעורב ברגשי אהבה ושׂמחה. נעים לראות בפעם הראשונה עובדי אדמה מאחינו בארץ אבותינו, אבל המגרעות הרבות אשר תגלה עין חודרת בכל מהלך הענין לא תוכלנה לשׂמח את הלב, ביחוד, אחר ההפרזות הגדולות שהבאתי אתי מחו”ל, אשר סופרי א“י מפיצים בכה”ע…

ט“ז אד”ש (14/26 מרס) בקרתי את “מקוה ישׂראל”, ודבּרנו הרבה על מצב הענינים עם הדירקטוֹר מר הירש.

י“ט אד”ש (17/29 מרס) יצאנו מיפו לתור את הגליל. ראשית דרכנו היתה באניה לבירות. שם עליתי על הר הלבנון והתענגתי מאד על מראה “ההר הטוב הזה”.

כ“ד אד”ש (22 מרס) באתי לחיפה, ובו ביום עליתי על הר הכרמל וראיתי את הככר מסביב ואת המערה אשר ההגדה תכנה בשם “מערת אליהו”.

כ“ח אד”ש (26 מרס) יצאנו מחיפה, ודרך נצרת וטבריה (שם בקרנו את הקברים המיוחסים לרמבה"נ, רבי עקיבא וכו' ורחצנו בחמי טבריה) באנו לראש פנה יום ה' ר"ח ניסן (28 מרס).

ב' ניסן (29 מרס) בקרנו את יסוד המעלה ומשמר הירדן, ולעת ערב שבנו לראש פנה. בדרך מיסוד המעלה למשמר הירדן עברנו את הירדן דרך גשר “בנות יעקב”.

יום ב' ה' ניסן יצאנו מראש פנה לשוב לחיפה. עד הקולוניה האשכנזית “טפחא”, כמהלך שש שעות, רכבנו על בהמות, וב“טפחא” חכּתה לנו ספינה קטנה בים כנרת וישבנו בה ללכת לטבריה. הנסיעה הזאת בים כנרת הביאה לנו עונג גדול ונפלא, ובערב היום ההוא באנו לטבריה.

ז' ניסן שבנו לחיפה ולמחרתו יצאנו משם ובאנו לעת ערב לזכרון יעקב.

י"א ניסן (7/19 אפריל) עזבנו זכרון יעקב ודרך פתח תקוה שבנו ליפו בערב היום ההוא.

ערב פסח בבוקר באתי ירושלימה, ובו ביום הייתי אצל “הכותל המערבי” לתפלת מנחה. משם הלכנו לביהכ“נ הנקרא חורבת ר”י החסיד, ומעל הגג ראינו מרחוק הר הבית והר הזיתים.

יום ה' ראשון של פסח סבבתי את הר הבית ועליתי על הר הזיתים דרך “עמק יהושפט”, אף בקרתי את המערה הגדולה הנקראת על שם שלמה המלך, והמערה אשר מנגד לה, הנקראת על שם ירמיהו הנביא.

שני של פסח בקרתי “מערת כלבא שׂבוע” ו“קברי מלכי דוד”.

ד' של פסח הייתי בחברון, ובדרך בקרתי “קבר רחל”, ובערב שבתי ירושלימה.

יום ד', שביעי של פסח, בקרתי את הר הבית ובתי תפלות המושׂלמים אשר עליו. אהה! מי יוכל לתאר את הרגש האיום והנעים גם יחד אשר מלא אז כל חדרי לבי? רגעי קודש כאלה מעטים מאד בחיי אדם.

יום א', כ"ה ניסן (21 אפריל), שבתי מירושלים ליפו.

יום ג‘, י"א אייר (5/17 מאי) שעה שלש אחר חצות עזבתי את יפו ואת הארץ חמדת נפשי, אחר שִבתי בה שנַים ושמונים יום, לשוב לגלוּתי ולצרותי בתוך אחי אשר בגולה. וביום ה’ בבוקר באנו לטריפולי, העיר האחרונה בסוריא אשר עברנו עליה. משם ראיתי בפעם האחרונה את הלבנון והחרמון עם השלג אשר על ראשם, ובו ביום יצאנו משם ללכת הלאה, וארץ סוריא עם הרריה נעלמו מעיני.

שלום שלום לך, ארץ קדומים, משׂאת נפשי וחלומי בהקיץ! שלום לכם, הררי עד, הררי יהודה ואפרים, כרמל ולבנון! האוסיף עוד לראותכם?…

ביום השבת כ"ה אייר (18.30 מאי) שבתי בשלום לביתי.

במשך ימי נסיעתי מיפו לאודיסא כתבתי את מאמרי “אמת מארץ ישׂראל”, אשר נדפס אח“כ במה”יע “המליץ” גליון 125 – 134 שנת 1891 ועורר רעש גדול במחנה חו"צ. אך לא היו ימים מועטים ומהלך המעשׂים הראה לדעת, כי הצדק אתי – ותשקוט המלחמה נגדי.

ימים אחדים אחר שובי לביתי נולד בין אַחינו בוורשא הרעיון לשלוח מַלאכוּת לחו“ל להשתדל לפני גדולי אחינו שם לטובת ישוב א”י. גם אותי קראו ללכת לחו“ל, והסכמתי רק בתנאים ידועים, בנוגע לסדר עבודת המַלאכוּת, תנאַי לא נתקבלו, ועל כן לא הלכתי, אך בסוף השנה חָזקו עלי דברי אחינו בוורשא לבוא אליהם להוָעץ על דבר עניני המַלאכוּת אשר הסתבּכו מאד ולא יכולתי עוד להשיב את פניהם. ובכן הלכתי לוורשא ושהיתי שם מן ד' אלול עד י”ב בו. שם עסקנו בעניני המַלאכוּת ועשׂינו גם סדרים חדשים בעניני ב"מ.