רקע
אחד העם
מגלת-סתרים של אחד העם
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: דביר; 1956

1

בימי האביב שנת תרס"ג היה הדבר. הלומי רעם-קישינוב ישבנו איש בביתו באודיסה בלב קרוע ומורתח, מלא “חרון אין-אונים”. כשבאו הידיעות המבהילות לעירנו הקרובה אל החללים, נשמט קולמוסי מידי ולא יכולתי לשוב אל עבודתי ההיסטורית ימים רבים. עדיין לא הורגלנו בפורעניות כאלה, כי הפּרעות שקדמו להן כעשׂרים שנה גרמו רק לפחד-מות ולא למיתות משונות במדה כזו. כשעברו ימי האבלות הראשונים היינו מתכנסים לפונדק אחד, אני ורעי הסופרים שגרו בשכונה אחת, קרובה לחוף הים: אחד העם, ביאליק, רבניצקי ובן-עמי והיינו מטכּסים עצה מה לעשׂות. במוחי נקר רעיון אחד: ליסד לשכת-חשאין, שתאסוף את כל הידיעות מעיר-ההרגה ותמציאן לאנשי שלומנו בחוץ לארץ, כדי שיפרסמו אותן בכתבי העתּים ויעוררו את הקהל באירופה ובאמריקה למחאות כנגד ממשלת-הזדון שברוסיא. לרעיון זה נצטרף בשׂיחותינו עוד אחד: לקרוא לסדוּר הגנה עצמית מזוינת בכל קהלות ישׂראל העלולות לפוֹגרוֹמים (הגנה מעֵין זו נוֹסדה בימים ההם ע"י מפלגת הפועלים היהודים באודיסה). אבל איך לעשׂות את הדבר הזה, בשעה שמלאכי החבלה של המיניסטר פליבה היו בודקים בחוֹרים ובסדקים לשם בעוּר-חמץ של “ריבוֹלוּציה יהודית”? טפּלנו הרבה בעריכת הצעת הכרוז שכתבתי בלשון המדינה, ולבסוף החלטנו לכתבו עברית (כתריס בפני המזיקין!), ועל אחד העם הוטלה כתיבת ההצעה.

אחד העם עשׂה את שליחותו באופן הראוי לסופר שכמותו. בסגנונו הבּהיר סכּם את השקפתנו היסודית: שפרעות ההמון הם תולדה מוכרחת מהפוליטיקה הצוררת של הממשלה ואין זו בת-חורין להפּטר מהרוחות המזיקות שהעלתה לאויר העולם בהשבעותיה, אפילו אם תרצה בזה. ובכן עלינו לעמוד על נפשנו ולסַדר הגנה עצמית, כדי שיראו שׂונאינו שאין אנחנו כצאן לטבח ושהבאים להרגנו מעמידים בסכּנה גם את נפשותיהם. ליתר זהירות נאמר בכרוז שעלינו להשתדל שגם הממשלה תכיר בזכותנו הטבעית להגן על חיינו. למטרה זו צריך לקרוא לאספה כללית של נבחרי הקהלות הראשיות, שתסַדר את ההגנה ותעסוק גם בשאלות חשובות אחרות העומדות על הפרק, כמו סדור האֶמיגרציה מארץ הדמים, באופן שלא תהא מנוסת-בהלה אלא תנועה מסודרת בארץ היציאה ובארצות הכניסה.

לכתחלה חשבנו לחתוֹם על הכרוז את שמותינו ולשלחו לפרנסי הקהלות הראשיות ברוסיא ולרבניהן הרשמיים מאלה המסורים לרעיון הלאומי. אבל בינתים נוֹדע לנו שממשלת פליבה מתעתּדת לגזור איסוּר חמוּר על כל נסיון של סדוּר הגנה-עצמית מצד היהודים (וכך עשׂתה בקרוב בצירקוּלאר הידוע). ובכן אם יפול אחד מכרוזינו בידי פקידי הממשלה – אנו מסכּנים את נפשות החותמים. ע“כ החלטנו לחתום על הכרוז בשם סתמי: “אגודת סופרים עברים” ולהודיע בעל פה ליחידי סגולה מאנשי שלומנו, מי ומי נכנסו לאגודה זו. כך נחתם הכרוז ביום העשׂרים באפריל תרס”ג, כשני שבועות אחרי הטבח בקישינוב, ונשלח לתעודתו בכמות של מאה אכּסמפּלרים לערך.

הכרוז מצא מסלות ללב קוראיו. רעיון ההגנה היה מרחף באויר בימים ההם ובערים רבות התכוננו במשך הקיץ גדודי-הגנה למרות האיומים של הממשלה. אולם גם רעיון האגיטציה בחוץ לארץ שכבר צמח גם בעיר הבירה פּטרבּוּרג, לא הוסר מעל הפרק. קרוב לזמן ההוא נתוַעדנו באודיסה באספת סופרים ופרנסי הצבּוּר, שהשתתפו בה גם אורחים מקישינוב (זוכר אני את הד“ר כהן-ברנשטיין שבא לאודיסה בחזרו מפּטרבורג ואת הרצאתו ע”ד שׂיחותיו עם ראשי הממשלה בענין הפרעות). ושם החלטנו לשלוח לקישינוב את משוררנו ח“נ ביאליק לחקור את פרטי המאורעות ולרשום את כל אשר יראה וישמע לשם הרצאה מפורטת בשביל אחינו שבמערב. ביאליק שהה בקישינוב שבועות אחדים, חקר, דרש והתבונן בעין פקוחה ובלב של משורר לאומי. עד שהספּיק להכין לדפוס את רשימותיו, כבר נתפרסמו בכה”ע של כל חלקי העולם פרטי המאורע ממקורות אחרים. אבל דבר אחד נשאר לנו לפליטה מנסיעת ביאליק, היא שירתו הנפלאה “בעיר ההרגה” (בהוצאתה הראשונה: “משׂא נמירוב”) שהשאירה באלפי לבבות רושם יותר עמוק מכל הספּוּרים המבהילים של כתבי העתּים.

ואלה דברי אחד-העם בכרוז הנזכר, שראוי הוא לקבעו בתוך המעולים שבמאמריו:

אחים!

ההרג והבזה בקישינוב, אשר כמוהם לא באו עלינו מימי חמלניצקי וגוֹנטא – מחייבים אותנו לפקוח עינינו ולראות מַעמדנו בארץ הזאת כמו שהוא, למען נדע לבחוֹר דרכּנו ולא נוסיף עוד להשלות נפשנו בנחמות-הבל ותקוות-שוא. ובתור סופרי ישׂראל, אשר מצב עמם נוגע עד לבם, מבקשים אנו רשות מכם להציע לפניכם את השקפתנו על הדבר הזה.

לא מקרה בודד הוא מעשׂה-קישינוב ולא בזדון לבם של איזו יחידים נוּכל לתלות כל האשם. אמנם, רשעים יחידים, המסיתים בנו את ההמון והולכים לפניו, הם תמיד הסבּה הקרובה במקרים כאלה, אבל לא בהם מקור הרעה, כי אם במצבנו בכלל. לולא היינו משוללים הזכויות האנושיות היסודיות, לולא ראה ההמון בכל יום את שפלותנו במדינה ואת השׂנאה והבוז השופעים עלינו מלמעלה, – לא היה כוחם של מסיתים יחידים גדול כל-כך, להביא את ההמון הזה לידי שוד ורצח לעיני השמש. אבל בהיותנו מושפלים ומדוכאים לאין גבול על ידי חוקי המדינה עצמם, בהיותנו מרמס כל הימים לכל אשר רגל לו ושׂונאינו מנַבּלים בלי הרף אותנו ואת כל הקדוש לנו ואין מוחה בידם, בהיותנו נמצאים במצב שפל כזה וההמון הגס רואה את שפלותנו ושומע את חרפתנו יום יום, – הלא חזיון טבעי ומוכרח הוא, כי החנוך התמידי הזה משריש בלב עם הארץ אמונה חזקה, שהיהודי אינו קרוּא אדם ואין שום חוב להתנהג עמו בדרכי צדק, כמו עם שאר בני אדם: כי לא רק רכושו וכבודו, אך גם חייו הפקר הם ודמו לא ידָרש.

אם גם נניח2, שהממשלה העליונה לא תחפוץ בהרג וחמס3 ורוצה להגין עלינו מפני מעשׂים כאלה, המפריעים שלום המדינה בכלל, הנה אף היא4 אין בכוחה לבטל את התולדות כל זמן שהסבּות המחייבות אותן קיימות ועומדות. אי אפשר לשבּוֹר את החבית ולשמור יינה. כוח ההשפעה התמידית של מעשׂי יום יום גדול הרבה יותר מכוחה של פקודה יחידה הנשלחת מגבוה, ולוּ גם בסגנון היותר נמרץ, בעת שהצרה קרובה או כבר באה. הפקידים המקומיים בערי המדינה, שהורגלו לקבּל תמיד פקודות ואזהרות לרעת היהודים ולהוציא את הפקודות האלה לפעולה בלי רחמים וחנינה, לא יוכלו להתהפך לשעה אחת, על פי גזרה פתאומית, מאויבים לאוהבים, ולהרגיש בשעת הסכנה את חובתם לעמוד לימין היהודים נגד אחיהם בני עמם. ובעשׂותם חובתם שלא ברצונם, לא יפּלא הדבר, כי יעשׂוה רמיה, בלב ולב, או גם – כמו שראינו בקישינוב – לא ישלטו ברוחם ויתנו גם הם ידם לעושׂי הרעה.

והחקירה והדרישה, המשפט והעונש, הבאים אחר המעשׂה – הנוּכל לשׂים מבטחנו בהם, כי יפול פחדם על ההמון ולא יזיד עוד להתנפל עלינו? לא נדבּר פה על החזיון הכללי הידוע כי גם העונשים היותר קשים אין בכוחם לבער חוטאים מן הארץ במקום שיש סבּות פנימיות הגורמות להוליד חוטאים כאלה. אין אנו צריכים להאמת הכללית הזאת, אחר כי ידענו היטב על פי נסיון של עשׂרים שנה ויותר, מה הן תוצאות כל החקירות והמשפטים על דבר “הפּרעות” הנעשׂות ביהודים, כמה הנענשים ומה הם העונשים. וגם על זה אין להתפלא, הן גם חוקרי הדין וגם השופטים עצמם אך בני אדם הם, שקשה להם להתגבר על רגשי לבם. ואל השׂנאה והבוז, שהם מרגישים ליהודים בכל עת, מתחבּר עוד במקרים כאלה גם כעס עצור על היותם מוכרחים להעיד בעצמם על עמם, כמה רחוק הוא עוד מן הקולטורה האמתּית, ולשים עונש על אחיהם הקרובים ללבבם בשביל שנגעו ביהודים. כל זה מביאם להטות שלא מדעתם כלפי חסד ביחוסם אל הנאשמים, להמעיט דמותה של האמת בשעת החקירה ודמותו של הצדק בשעת המשפט.

ועל מה איפוא, אחים, נוּכל להשען, כי לא יתפשט האסון עוד הפעם בכל הארץ, כמו לפני עשׂרים שנה, והפעם עוד ביֶתר עוז, כמו שנראה על פי ההתחלה בקישינוב? ולמה איפוא נאבּד כוחנו ונשפיל כבודנו, בבקשנו עֵזר והצלה מחוצה לנו, אחרי ראותנו על פי הנסיון, כי ההצלה לא תבוא ולא תוכל לבוא מן החוץ, כל עוד מצבנו בארץ ישאר כמו שהוא – והוא הלא ישאר כמו שהוא מי יודע עד מתי עוד? דמעות ותחנות – אלה האמצעים היחידים שבהם השתמשנו מאז החלו הפּרעות ועד עתה – לא הועילו לנו ולא הצילונו מן האסון אשר בא עלינו עתה. ההרג בקישינוב – זאת היא התשובה על כל דמעותינו ותחנותינו. והאמנם נחשוב להסתפק גם לעתיד אך בדמעות ותחנות?

חרפה היא לחמשה מיליון נפש אדם להטיל עצמם על אחרים, לפשוט צוארם להורג ולצעוק לעזרה, מבלי נסות כוחם להגין בעצמם על רכושם וכבודם וחייהם. ומי יודע, אם חרפתנו זאת לא היא הסבּה הראשית להבזותנו בעיני עם הארץ ולשׂימנו כעפר לכּל? בין העמים הרבים והשונים, היושבים בארץ הזאת, אין גם אחד זולתנו אשר יתן גווֹ למכּים וכבודו לכלימה, מבלי לעמוד על נפשו בכל שארית כוחו. רק היודע להגין על כבודו מכוּבּד גם בעיני אחרים. לוּ ראו אזרחי הארץ, כי גם לסבלנותנו יש גבול, כי גם אנו, אף כי לא נוּכל ולא נחפוץ להתחרוֹת אתם בשוד וחמס ואכזריות, נכונים אנו וגם יכולים, בכל זאת, להגין בעת הצורך על היקר וקדוש לנו עד נטף דמנו האחרון, – לוּ ראו זאת בפועל, כי אז – בזה אין ספק – לא היו מתנפלים עלינו בקלות דעת כזו; כי אז לא נועזו איזו מאות שכּוֹרים לבוא במקלות וקרדומות שבידם על עדת יהודים גדולה, שיש בה כארבעים אלף נפש, להרוג ולחמוס כאוַת נפשם.

אחים! דמי אחינו בקישינוב צועקים אלינו: התנערו מעפר והיו לאנשים! חדלו מבכי ותחנונים, חדלו מלפרושׂ כפיכם אל שׂונאיכם מנַדיכם, כי יבוא ויושיעוכם, תושיע לכם ידכם!

אורגניזציא תמידית נחוצה לנו, בכל מקומות מושבותינו, אשר תעמוד על המשמר ותהיה נכוֹנה תמיד לקדם פני האויב ברגע הראשון ולאסוף עד מהרה אל מקום הפּרעות כל איש אשר כוח בו לעמוֹד במקום סכנה. והננו חושבים כי גם הממשלה העליונה צריכה להכּיר את צדקתנו, אם5 נבקש רק את הדבר הזה: כי יתנו לנו להגין על עצמנו בכוחנו אנו. אם שלילַת הזכויות האנושיות הביאה אותנו למצב כזה, שגם דמנו הוּתּר בעיני יושבי הארץ – האמנם יחפצו לשלול ממנו גם את הזכות הטבעית של כל בריה חיה, להגין על חייה עד כמה שכוחה מגיע?

מובן מאליו, כי הדבר הזה עודנו דורש התבוננות מרוּבּה, איך להוציאו לפעולה, ואנחנו לא באנו בזה לדון על הפרטים. מגמתנו היתה רק להעיר לבכם על היסוד הכללי, שעליו אנו צריכים לבסס מעשׂינו לעתיד, לבל יהיו חיינו תלואים מנגד כל הימים. אבל, בשביל לסַדר את הדבר לכל פרטיו, צריך לפי דעתנו, לקרוא אספה כללית של נבחרי כל העדות הראשיות אשר בארצנו. אספה כזו צורך השעה היא ואין לדחותה. כי מלבד השאלה היסודית, אשר רמזנו עליה בזה, עוד מתעוררות גם שאלות נכבדות אחרות, לרגלי השנוי שבא במצבנו. הנה, למשל, שאלת האֶמיגרציא, אשר גם עד כה היה חסרון-הסדרים מורגש בה מאד, – בודאי תסתבּך בקרוב עוד יותר, כי גדול הפחד בכל תחום המושב וביחוד בערי הדרום, ואפשר לראות מראש, כי תתגבר בהן האֶמיגרציא, הרבה יותר מאשר עד כה. ועוד שאלות שונות בחיינו דורשות עתה פּתרון בחָזקה, ועל האספה יהיה לשׂים לבה להן ולבקש פּתרונן במועצות ודעה.

התעוררו, אחים, כי בא מועד; ובתקוָתנו החזקה, כי בין ראשי העדות ושאר העוסקים בצרכי הכלל ימצאו אנשים אשר יבינו ערכּה של השעה הזאת בחיינו ויקדישו כוחם להוציא את הצעתנו לפעולה, – הננו חותמים בברכת אחים

אגודת סופרים עברים /אחד-העם, ש. דובנאוו, בן-עמי, י. ח. רבניצקי, ח. נ. ביאליק/

20 אפריל 1903

נ.ב. הננו מבקשים להודיע תוכן מכתבנו זה לכל המשׂכילים ואנשי המעשׂה שבכל מקום. וחסד יעשׂו עמנו אלה מהם אשר יואילו להודיענו דעתם על הענין כל פי הכתובת הזאת:


  1. הקדמה זו של שמעון דובנוב לכרוז הבא, ביחד עם הכרוז גופו, נדפסה ב“התקופה” תרפ“ח, כרך כ”ד, למלאת כ"ה שנה לטבח קישינוב.  ↩

  2. נמחק: “אין ספק אמנם, כי הממשלה” וכו' / התקון בפנים הוא שלי, הוצע בשעת העריכה. – ש.ד. /  ↩

  3. נמחק “ובלב שלם” רוצה וגו' / המחק בפנים הוא שלי כנ"ל – ש.ד. /  ↩

  4. נמחק: “אבל גם הממשלה העליונה” / השנוי שלי כנ"ל. – ש.ד. /  ↩

  5. נמחק: “אם במקום בקשת עֵזר והגנה ועונש החוטאים” נבקש וגו'. – ש.ד.  ↩

המלצות קוראים
תגיות