תרנ"ב

המַלאכוּת שבה מחו“ל לפני ראש השנה, ואחינו בוורשא גמרו לקרוא לתכלית זו אספה כללית. בהסכמת הועד פה נקבעה האספה לשלישי בחשון. אנכי נקראתי לבוא, אך מסבּות שונות מאנתי ללכת, ורק אחר שלא מצא הוַעד איש אחר לשלוח שם, הוכרחתי להעתר לו, ובכן הלכתי לוורשא בתור ציר הוַעד להאספה ושהיתי שם מן יום ו' ה' חשון עד יום ד' עשׂרה בו. אל האספה באו כל טובי חו”צ, יותר מארבעים איש, ושם נעשׂו תקנות שונות בנוגע לדרכי העבודה של “הוַעד המרכזי” אשר הבטיחה חכי"ח ליסד. גם אנשים נבחרו, ואני בתוכם, ללכת לתור את ארצות טורקיא ואסיא, כחפץ הברון הירש. אם יצאו כל הדברים האלו אל הפועל? – כשאני לעצמי, מסופק אני מאד. בכל אופן לא במהרה יהיה כל זה.

י“ח כסלו (7דצמבר) נתקבל מיפו מבן טובים¹ חשבון הקופה של הוה”פ, והנה נמצאה מגרעת העולה לסך 175000 פרנק! בו ביום באו שני צירים מחדרה לקבּוֹל לפני הוַעד על מעשׂי חנקין, העושׂה בחדרה כאדם העושׂה בתוך שלו, וגם הקוּשנות לא יאבה למסור להם, ויש ידים מוכיחות, כי כל הקולוניא בסכנה גדולה מצד בעלי חובותיו של חנקין. – אלה הן תוצאות פעולת שנה אחת עם כל הרעש והשאון!…

יום ב, כ' כסלו (9 דצמבר), נאסף אל עמיו ראש חובבי ציון, ד"ר יהודה ליב פינסקר. “מפני הרעה נאסף הצדיק”. יהי זכרו ברוך!

תרנ"ג (באניה)

יום ז‘, ג’ תמוז (5/17 יוני). יצאתי מביתי מאודיסא באניה “צאר” לארץ ישׂראל.

יום ג‘, ו’ תמוז (8/20 יוני). באניה נמצא גם האדון ביליאיב, מזכיר ראשון בקונסולאט הרוסי בירושלים. דבּרתי עמו הרבה על דבר מצב בני ישׂראל בא"י, ובין יתר הדברים הצטדק על כי הקונסולאט אינו מגין כראוי על היהודים נתיני רוסיא. הסבּה היא, לדבריו, כי היהודים אינם ממלאים חוקי הפּספּורט ואינם משלמים את הדרוש כדי לחַדש תמיד את הפּספּורט.

ג', י"ג תמוז (15/27 יוני). היום בבוקר באתי ליפו באניה “קורנילוב” (אשר עברנו אליה באלכסנדריא). אף כי היתה בידי טִסקירִי מקונסטנטינופול לזמן שני חדשים, הוכרחתי בכל זאת להכּנס על ידי הסרסורים ובקשיש. הכניסה הזאת עכרה את רוחי מאד.

ו', ט"ו תמוז (18/30 יוני). הלכתי במסלת הברזל לרחובות. שם כמעט כל אדמת הזרע שוממה, בעוד שסמוך לה, אדמת רמלה זרועה, ובעברי ראיתי את הערבים אוספים תבואתם. הרושם זה לעומת זה הוא מעציב מאד.

הבנינים שלא נגמרו, “החליל” היושב בקולוניא ושומר שלא יבנו, שוברים את הלב.

דבּרתי הרבה עם הקומוניסטים על דבר מצבם, על דבר גפנים ועבודת שׂדה, וסוף סוף הוכרחו להודות, כי אלמלי היו אכרים אמתּים היו יכולים למצוא לחמם בזריעה, ועֵד על זה הוא האחד הנמצא בתוכם, שמואל גורודיסקי, שעובד כראוי ומוציא מאדמתו גם לחם וגם ירקות וכל הדרוש לחיי אכר.

יום ראשון שבתי ליפו.

ד‘, כ“א תמוז (5 יולי–23 יוני), הייתי ב”פתח-תקוה". האדמיניסטראטור ה’ גרוֹס הראני את הכרמים וכל יתר הדברים שראוי לראותם. האכרים זורעים רק מעט. גם גני הירק על הרוב אינם נעבדים.

הייתי גם בבית-הספר בשעת הלמודים. הרושם הוא לא טוב ממה שיעשׂה עלינו “חדר גדול” בצפון רוסיא.

ה' כ“ב תמוז (6 יולי–24 יוני), הלכתי עם הד”ר מַזיא לראשון לציון. הקולוניסטים שם עצבים מאד. אינם רואים תקוה לצאת באיזה זמן מעבדוּת לחירות, כי תוצאות היין אינן כמו שחשבו לפנים.

בקרתי את בית-הספר ובחנתי את התלמידים ולא שׂבעתי נחת.

שבתי ליפו ביום הראשון.

ה', כ“ט תמוז (12 יולי–31 יוני). הלכתי לגדרה בלוית האגרונום קיזרמן מאודיסא. הבתים החדשים שנבנו בעת האחרונה נותנים למושבה מראה נעים, ובכלל עושׂה היא עתה רושם יותר טוב מאשר בהיותי שם בפעם הראשונה בתרנ”א.

יום ו' בבוקר הלכנו לשעות אחדות לעקרון. כל האכרים היו עסוקים בהבאת החטים מן השׂדה אל הכפר. לבי שׂמח ורחב למראה עברים אכרים אמתּים בא"י. אבל במדה זו גדל עצבוני, בזכרי כי גם המושבה הזו האחת סופה להיות למטעים ברצון האדמיניסטרציא. לקחתי עמי שבּלים אחדות לזכרון ושבתי לעת ערב לגדרה.

ביום השבת דבּרנו הרבה עם הקולוניסטים על דבר עשׂית היין ומכירתו, שהם דואגים לזה הרבה, ובצדק. כולנו הסכמנו משהשוק היותר מוכשר ליין ארץ ישׂראל הוא באנגליא ואמריקא.

ביום ראשון שבתי ליפו.

ד‘, ו’ אב (7/19 יולי), באתי ירושלימה. מר סולומיאק חכּה לי בתחנת המסלה והוליכני בלאט דרך התחנות, באופן שנצלתי מן הקלון אשר ישׂבעו אחינו מצד שוטרי הממשלה.

בירושלים מצאתי אחדים ממיודעי מאז (בן-יהודה, יעבץ וכו') ועוד נוספו לי שם מכירים מנכבדי המשׂכילים. כולם קבּלוני בסבר פנים יפות וחפצו מאד שאשתקע בארץ. מר גרוס מווינא הציע לפני, שישתדל אצל הקונסול מאוסטריא שיקבּלני תחת חסותו.

היחס בין משׂכילי ירושלים רע מאד. כל אחד שׂונא את חברו ומשתדל להשפילו.

ואחר שבקרתי כל המקומות ההיסטוריים (ובליל תשעה באב, מוצאי שבת – את ה“כותל”) שבתי ביום ב', י"א אב, ליפו.

ג', י"ט אב (1 אוגוסט–20 יולי). שלחתי אל “המליץ” אמת מארץ ישׂראל מאמר שני. בדם לבבי כתבתי את המאמר. אהה! מתי תהיה “אמת” כזאת נעדרת?

ד', כ"ז אב (9 אוגוסט–28 יולי). אחר שכל עמלי לקבּל רשיון להשאר בארץ לא הועיל לי, יצאתי ביום הזה מארץ ישׂראל בלב נשבר ונדכא מאד באניה הצרפתית “סיניגל” ללכת ללונדון דרך מרסיליא. בלונדון קויתי לפעול לטובת ישוב ארץ ישׂראל, וגם למצוא לי איזה עסק בקשר עם אודיסא, ועם זה גם ללמוד אנגלית כראוי, כי מאד אחפוץ להגיע בה עד מדרגת סופר כל שהוא.

ה', כ“ח אב (10 אוגוסט-29 יולי). באניה נמצא גם מר שייד השב לביתו מא”י. התוַדעתי אליו ודבּרנו על דבר הישוב. גם הוא מסכים, שהקולוניות צריכות מעתה להיות על יסוד מזרע תבואות. הוא מלא חֵמה על חו"צ והקולוניות החפשיות ואומר, כי כל האסון הוא, שאינם שומעים לעצת האדמיניסטרציא של הברון. הוא מבטיח, כי בגליל יכולים מעתה הכל לקנות קרקעות(?), כי בקרוב יוּתר הבנין ברחובות וכי הפחה מירושלים יקבּל עתה תחת חסות תוגרמא את כל החפץ.

ה‘, ה’ אלול (5/17 אוגוסט). עוד הפעם שׂיחה עם מר שייד. על השאלה מה יהיה סופה של “זכרון יעקב” אין לו תשובה נכוֹנה, אלא: “נראה מה יהיה סוף היין”. על שאלתי: לאיזו מטרה מהפּכים גם עקרון למטעים, אחר שהוא עצמו מודה כי המטעים עוד לא נתבררו? – נסה להשיב תשובות דחוקות, אבל לבסוף הוכרח להודות, כי המטרה האמתּית היא, שלא יהיו הקולוניסטים אדונים לעצמם, אלא תלויים תמיד בחסדי הנדיב, ויוכרחו לקבּל עליהם מרותה של האדמיניסטרציא.

ביום הנ"ל בערב באתי למרסיליא.

פריס, ג‘, י’ אלול (10/22 אוגוסט). אחר שבאתי ביום א' ללונדון ושהיתי שם שני ימים ולא מצאתי את האנשים אשר יש לי אליהם מכתבים, כי כולם יצאו את העיר וישובו רק בימי החג, החלטתי ללכת לפריס לשבועות אחדים, ובאתי פריסה היום בערב.

ה', י“ב אלול (12/24 אוגוסט). בקרתי את הרב לוּבצקי… אצלו התוַדעתי להסופר מר לוּדביפּוֹל והוא היה לי למורה דרך כל ימי שבתי בפריס. במשך הימים התוַדעתי גם למר מאירסון ויֶתר חו”צ מבני רוסיא. כולם קבּלוני בכבוד והראו לי אותות אהבה ורעוּת.

מן הצרפתים למדתי לדעת בפריס את הרב הכולל ר' צדוק הכהן. כמותו ירבו בישׂראל. הוא חכם וטוב לב, אבל מפני טרדותיו הרבות אינו יכול לשׂים לב היטב לעניני ארץ ישׂראל. הכּרתי גם את הפרופ' יוסף הלוי, איש מלומד, שאין לו מושׂג נכון מעולם המעשׂה, אבל רצונו גדול ואהבתו לעמו תיקד בקרבו כאש.

תרנ"ד

פריס, ד‘, ג’ תשרי (1/13 ספטמבר). בקרתי את הד“ר שוורצפלד (משנה למנהיג עניני החסד של הברון הירש). דבּרנו על דבר א”י וארגנטינה. על דבר א“י הוא אומר, כי הרעיון מצד עצמו הוא רם ונשׂא, ורק פעולות חו”צ ושאונם מרחיקים אותו מלהשתתף בזה. ועל דבר ארגנטינא, תקוָתם היא, כי אחר שיבררו הם, שיש אפשרות ליסד שם קולוניות עבריות, תוָסד חברה עוד יותר גדולה למטרה זו בתור עסק טוב. את הפרעות המדיניות אין לירוא, והארבה גם כן אינו מסוכן מפני שיש אמצעים לכלותו, וכשיהיו להם הרבה קולוניות כאחת ילחמו בו.

ה‘, ד’ תשרי (2/14 ספטמבר). היתה ישיבת הוַעד לישוב א“י של הברון רוטשילד והרב רצ”כ קרא גם אותי…

מר שייד הציע מה שפעל בקושׂטא. נקראו מכתבים מארצות שונות ע“ד קניות קרקעות. אני בארתי להוַעד, כי במכרם קרקע לבני רוסיא, עליהם לקבּל על עצמם אחריות הכּניסה, ואם לא יוכלו הקונים להתישב ישיבו להם את נזקם. מר שייד הודה סוף סוף, כי אין לע”ע תקוה לבטול אִסוּר ההתישבות, רק זאת יקוה, כי בדרך ארעי אפשר יהיה להשׂיג רשיון להושיב משפּחות שאין הוַעד מקבּל עליו אחריות ההתישבות².

בערב היום הזה עזבתי את פריס לשוב ללונדון.

-————-

לונדון

ו‘, ה’ תשרי (3/15 ספטמבר). באתי ללונדון. בו ביום בקרתי את לשכת חו“צ ולא מצאתי את הד”ר הירש. הלכתי למזרח העיר וברוב עמל מצאתי משכן המגיד “מכבי”. הוא שׂמח עלי מאד והלך אתי לבקש מעוֹן, אבל לא מצאנו. פניתי אל מר רפופורט, סופר ה“וואסחאד”. גם אותו לא מצאתי. אך ביום השבת בא אלי, וביום א' הלך אתי ושׂכר למעני מעון בבית האלמנה הארריס, אשר גָר שם הוא תחלה, ברחוב גראסווענאר רד. 35 (קאננאנבורי), וביום ב' (5/17 ספטמבר) עברתי שמה.

ב‘, ח’ תשרי (5/17 ספטמבר). בקרתי את הד“ר הירש, דבּרתי עמו הרבה על דבר יא”י ומצב חו"צ פה. הרושם אינו טוב ביותר. שׂכרתי לי מקום לתפלה ביום הכפורים בבית-מדרש קטן סמוך למעוני, ושם אוצר ספרים עברי גדול.

ד', י“ז תשרי (15/27 ספטמבר). הייתי בבית הרב הכולל ד”ר הרמן אַדלר, בהיות בידי מכתב אליו מהרב רצ“כ מפריס, אך לא מצאתיו, כי הלך לביתו אשר במערב העיר וישוב אל ה”סיטי" רק אחר החג.

בו ביום בקרתי עוד הפעם את הד"ר הירש. הוא הגיד לי כי הקולוניל גולדסמיד הוא עתה בסקוטלנד, ובשובו בקרוב ילך לפריס. בקשתיו שיציבני לפניו בטרם ילך פריסה, והבטיחני לעשׂות זאת.

ה', י“ח תשרי (16/28 ספטמבר). היום התחלתי לכתוב הזכרונות בספר הזה. עד פה כתבתי על פי הערות מפוזרות שנמצאו בידי או עפ”י הזכרון. מעתה אכתוב דבר יום ביומו בפרטות³.

ה', כ"ה תשרי (5 אוקטובר–23 ספטמבר). הייתי בפעם הראשונה במערכת העתון “דז’ואיש קרוניקל”. לא התוַדעתי לאיש.

בקרתי את הרב ד“ר אדלר, מסרתי לו את המכתב שהיה לי אליו מאת הרב רצ”כ מפריס ובקשתיו שיגביל לי זמן פנוי שאוכל לדבּר אתו בהרחבה על דבר עניני הכלל. הוא הגביל יום א' הבא כחצות היום.

אתמול קניתי במקרה את האנציקלופדיא של הספרות האנגלית של Zaamber ואקרא בו בשעות הפנויות, והקריאה הזאת תענגני ותשכיחני מעט את מצבי.

א', כ“ח תשרי (8 אוקטובר–26ספטמבר). בקרתי את הד”ר אדלר. הוא מוצא שאין ראוי לעשׂות מרכז לישא“י בלונדון, אלא הכל צריך להיות בפריס, בשביל הברון. מלבד זה, אין הוא עצמו יכול לעשׂות מאומה לצרכי הכלל, מפני שטרוד מאד בעסקי הרבנות. לפנים בימי אביו היו באנגליה רק יהודי אנגליה וגרמניה והיתה הרבנות קלה. עתה, משבאו נדחי רוסיה, קשה מאד לשׂאת טרחם ומשׂאם. הם מַרבים במחלוקת, מבקשים חטאים בעניני כשרוּת, וידיו מלאות עבודה תמיד בעניני שחיטה ולשמור מחלוּל שם ישׂראל. עתה היה בדובלין חלול השם, מַחלוקת עד הכאה בביהכ”נ, וקבּל מכתב מכומר אחד משם, המבקשו להשתדל שלא יבואו שמה עוד יהודים מרוסיה, כי אין עוד מקום בשבילם. הוא קרא באזני את המכתב הזה, גם הראה לי גליון ממכה“ע “איזראעליט” היוצא לאור במיינץ, ששם קול צעקה מלונדון על מיעוט כשרוּת. “וכמה שאנו משתדלים אי אפשר לצאת ידי חובותינו בעיניהם. הייתי יכול, ב”ה, לעשוֹת הרבה בענינים כלליים, אבל עניני השחיטה ושאר שאלות מקומיות אוכלים כל עתותי ובריאותי והנני כאסור בחבלים מבלי אפשרות לפַנות לבי לענינים אחרים”.

היוכלו בני עמים אחרים להבין זאת? רב הכולל באנגליה אינו יכול לעשׂות מאומה בעניני הכלל בעת צרה כזאת, מפני שטרוד בעניני שחיטה!!

ב', כ“ט תשרי (9 אוקטובר–27 ספטמבר). שלחתי כרטיס של ברכה למל”ל לחג יובלו.

א‘, ה’ חשון (3/15 אוקטובר). הייתי היום ב“הייד-פּרק” וראיתי את הדימוֹנסטרציא הגדולה שעשׂו בני לונדון, בחפצם להביע חבּתם להפועלים במכרי הפחמים, אשר זה כשני חדשים חדלו מלעבוד בסבּת סכסוכים עם בעליהם, ובני משפּחתם גוועים ברעב.

מה נעים לראות עם גדול וחפשי, בגַלוֹתו את לבו תחת כפּת השמים!

א‘, י"ב חשון (10/22 אוקטובר). התראיתי עם קול’ גולדסמיט וד’אביגדור בביתו של האחרון. שניהם עושׂים רושם טוב. אך בקיאותם בעניני הישוב אינה גדולה, גם כוחם פה, לפי הנראה, מוגבל.

ה', ט"ז חשון (14/26 אוקטובר). הנני היום קצת חולה ולא אוּכל לצאת מחדרי. לא טוב להיות חולה בארץ נכריה.

המון דמיונות וחלומות ספרותיים ממלאים לבי בימים האחרונים ומכתבי אשתי ורעי מחזקים חלומותי. האומנם עוד יזרח שמשי, או רק הניצוץ האחרון הוא?…

א', י“ט חשון (17/29 אוקטובר). אכלתי בצהרים אצל מר פראג בחברת מר אדם רוזנברג מניו-יורק והרבינו שׂיחה עד הערב על דבר עניני א”י בכלל ועיניהם עם הנדיב בפרט.

ב‘, כ’ חשון (18/30אוקטובר). כתבתי לדיזנגוף וללוּד-ביפּוֹל לפריס (לשניהם ע"ד מעשׂי פריס בקשר עם נסיעת גולדסמיט ורוזנברג). יתר היום בליתי בחברת מר רוזנברג, ובערב היתה לנו ישיבה קטנה בבית קול' גולדסמיט (הוא, אנחנו, ד’אביגדור, פראג) ועלתה בידי להביאם לידי החלטה, שיקבעו להנדיב זמן איזו חדשים למלאות הבטחותיו בדבר ביטול אסור הכניסה, ואם לא – לא יקנו האדמה.

ה‘, ל’ חשון (9נובמבר–28 אוקטובר). היום היתה הצירמוֹניא של הלורד מיר (Lord-mayor’s show). מראה זר מאד! עם גדול ועסקן כעם אנגליא, הטרוד תמיד בענינים גדולים ונכבדים, מוצא נחת בשׂחוק ילדים כזה! אבל יחד עם זה נעים לראות אלפי אנשים מתקבּצים במקום אחד, ורגש הסדר וההכנעה מפני משפטי ארצם מלוה אותם גם פה ותנופת יד קלה של שוטר אחד דיה להביא סדרים בכל ההמון הרב ולעצור בעד כל הזרם.

הקור מתגבר. האנגלים הורגלו לשבת בחדרים קרים, ובני הבית שאני גָר בו שׂוחקים עלי כי ארעד מקור.

ו, ח' כסלו (5/17 נובמבר). בפתחי את כיס השטרות, והנה שני השטרות האחרונים שהיו לי, על סך 10 לי“ש, אינם. לפי השערתי אבדו לי בבית הבנק. אבל איך שיהיה נשארתי בלונדון בכיס ריק. רגש לא נעים מאד. הוכרחתי לדרוש מביתי כסף ע”י טלגרמא.

ה, י"ד כסלו (11/23 נובמבר). ביום הזה בערב הנני יוצא מפה לפריס. איזו תועלת יצאה לי משבתי פה? בעניני מסחר לא אדע עוד, אולי תצא. אבל בענינים רוחניים… כל התועלת היא, שסרה מעלי הנטיה הגדולה לצד אנגליא אשר שׂררה בנפשי לפנים. עתה רואה אני, כי גם האנגלים יש להם יתרונותיהם ומגרעותיהם ככל יתר העמים. רק בהבדל הזה כי לנו, בני הקוֹנטיננט, מגרעות עמי הקונטיננט מגרעותינו הן ונוּכל להבינן ולהתרגל בהן, בעוד שהתכוּנות הזרות והרעות של האנגלים אינן מובנות לנו ולא נוּכל להתרגל בהן על נקלה. ובכל זאת עם גדול ורם הוא.

והיהודים האנגלים, ועניני הכלל אשר קויתי מהם… בושה תכסה את פני, לא אדבּר.

¹

בימים האלה חגו האשכנזים – וכל העולם עמהם – “חג הרוח”, במלאת מאה שנה ליסוּד האוניברסיטא הברלינית. הכל יודעים פרשת החג הזה מתוך כה"ע הכלליים, אלא שאני בתור יהודי, מצאתי בו גם “צד יהודי” ומצפה הייתי, שאיזה מן העתונים שלנו יעיר את הלבבות על צד זה שבדבר. אבל, עם היותי קורא הרבה עתונים יהודים, בעברית ובשאר לשונות, לא מצאתי בהם מה שבקשתי, עד שבא הדבר לידי בהיסח הדעת במקום שלא בקשתיו: – באחד מחשובי העתונים האנגליים (Daily News).

“חג המאה של האוניברסיטא הברלינית – אומר מכ”ע זה – צריך היה שיעורר את האנגלים לא רק לשלוח ברכות, כי אם גם לחשוב מחשבות… האוניברסיטא הזאת נוֹסדה בשנה 1810, בעת שנשבר גאונה של מדינת פרוסיא והיתה מדרס לרגליו של נַפּוֹליוֹן. ומה נפלא הדבר, שבעת כזאת נולדה המחשבה ליסד אוניברסיטא! אין זאת כי אם הבינו הוּמבוֹלדט וחבריו, כמה גדול יהיה כוחה של האוניברסיטא לעורר לתחיה את רוח העם. מעולם לא הראו בני אדם באופן יותר בולט את אמונתם בכוח פעולתן של “אידיאות” ובאותו הרעיון האמתּי, שגבוּרתה של ממלכה נוצרת בבית תלמודו של הפלוסוף ולבּוֹרטוֹריא של איש מדע לא פחות מבאהלי אנשי הצבא ואוצרי הנשק. בשביל למצוא דוגמתו של החזיון הזה, עלינו לשוב אלף ושמונה מאות שנה לאחור, לאותו “הרבי” היהודי, אשר ברגע חורבנה של מדינת היהודים, כששאלהו טיטוס, מה בקשתו ותנתן לו, – ענהו: “תן לי יבנה וחכמיה”. יבנה וחכמיה הצילו רוח האומה היהודית בעת שאנשי החיל היהודים היו במתים ו“המדיניוּת” היהודית היתה לאָין; ותועלת מעֵין זו הביאה גם האוניברסיטא הברלינית לעם פרוסיא. האנגלים שאינם מכבּדים הרבה את המחשבה המופשטת והלמודים הבלתי מעשׂיים, טוב יעשׂו אם ישׂימו לבם אל המוּסר היוצא מזה".

אם ישמעו האנגלים לעצה זו – איני יודע, אך גם אם לא ישמעו אין בזה סכּנה גדולה לקיומם. עדיין יש לו לקיום זה על מה שיסמוך גם מבלעדי “המחשבה המופשטת”, ועדיין יש לו לעם זה גם “בעלי מחשבה” במספר הגון, למרות “מעשׂיוּתו”. ואולם אנו היהודים, שכּל קיומנו עומד זה אלף ושמונה מאות שנה על “יבנה וחכמיה”, “יבנה” זו הולכת וחרבה לעינינו, וחכמיה מתמעטים והולכים מיום ליום, – אנו הרי צריכים היינו לכאורה לשמור מכל משמר את האמונה “בכח פעולתן של אידיאות” ולהוסיף חזוּק לאמונה זו על ידי הטעמת כל חזיון המסייע לה. כי – עד שתבּנה לאומיותנו על יסודות “מעשׂיים” בהסכם לתורת אוֹפּנהיימר או לתורות אחרות בדומה לה – סוף סוף הרי אין לנו שיור כי אם “האידיאות המופשטות” של היהדות, שבהן אנו אוחזים וצפים על פני המים, השואפים לבלענו.

"צריכים היינו… אבל מי זה אשר יַסכּן בעצמו להגן על אמונה “ריאקציונית” כזו, בעת שגָלוי וידוע כבר לכל בר בי רב בקרבנו, שרק שוק החיים עם צרכיו “הממשיים” הוא הכוח היחידי המושל בעולם, ואידיאות מופשטות אינן אלא צעצועים בלי שום ערך מעשׂי? את התורה הזאת משננים לצעירינו והמונינו זה כמה שנים, ואף גם עתה, אחר “הלקח הטוב” של השנים האחרונות, עדיין רבּו המעלים גרה מאותו מזון שבא אל קרבם לפנים. וכשבאים צעירים אובדי דרך ומוציאים את התולדה המעשׂית מתורה זו, אנו מתמרמרים וצועקים: “בוגדים! מוכרי קיום אומתם וכבודה בעד נזיד עדשים”!

“בוגדים” – במה? באידיאה מופשטת! כי מה היא החובה לשמור על קיום האומה וכבודה אם לא אידיאה מופשטת? והרי למדונו רבותינו, שהאידיאה המופשטת אינה כלום, ו“החיים” הם הכל. “בוגד” הוא איפוא זה שבוגד בצרכי החיים לשם אידיאה מופשטת, ולא זה שדוחה את האידיאה המופשטת מפני צרכי החיים…

מה שזרענו אנו קוצרים, – ועדיין אנו הולכים וזורעים.

לונדון, י“א תשרי תרע”א

¹

בימי האביב שנת תרס"ג היה הדבר. הלומי רעם-קישינוב ישבנו איש בביתו באודיסה בלב קרוע ומורתח, מלא “חרון אין-אונים”. כשבאו הידיעות המבהילות לעירנו הקרובה אל החללים, נשמט קולמוסי מידי ולא יכולתי לשוב אל עבודתי ההיסטורית ימים רבים. עדיין לא הורגלנו בפורעניות כאלה, כי הפּרעות שקדמו להן כעשׂרים שנה גרמו רק לפחד-מות ולא למיתות משונות במדה כזו. כשעברו ימי האבלות הראשונים היינו מתכנסים לפונדק אחד, אני ורעי הסופרים שגרו בשכונה אחת, קרובה לחוף הים: אחד העם, ביאליק, רבניצקי ובן-עמי והיינו מטכּסים עצה מה לעשׂות. במוחי נקר רעיון אחד: ליסד לשכת-חשאין, שתאסוף את כל הידיעות מעיר-ההרגה ותמציאן לאנשי שלומנו בחוץ לארץ, כדי שיפרסמו אותן בכתבי העתּים ויעוררו את הקהל באירופה ובאמריקה למחאות כנגד ממשלת-הזדון שברוסיא. לרעיון זה נצטרף בשׂיחותינו עוד אחד: לקרוא לסדוּר הגנה עצמית מזוינת בכל קהלות ישׂראל העלולות לפוֹגרוֹמים (הגנה מעֵין זו נוֹסדה בימים ההם ע"י מפלגת הפועלים היהודים באודיסה). אבל איך לעשׂות את הדבר הזה, בשעה שמלאכי החבלה של המיניסטר פליבה היו בודקים בחוֹרים ובסדקים לשם בעוּר-חמץ של “ריבוֹלוּציה יהודית”? טפּלנו הרבה בעריכת הצעת הכרוז שכתבתי בלשון המדינה, ולבסוף החלטנו לכתבו עברית (כתריס בפני המזיקין!), ועל אחד העם הוטלה כתיבת ההצעה.

אחד העם עשׂה את שליחותו באופן הראוי לסופר שכמותו. בסגנונו הבּהיר סכּם את השקפתנו היסודית: שפרעות ההמון הם תולדה מוכרחת מהפוליטיקה הצוררת של הממשלה ואין זו בת-חורין להפּטר מהרוחות המזיקות שהעלתה לאויר העולם בהשבעותיה, אפילו אם תרצה בזה. ובכן עלינו לעמוד על נפשנו ולסַדר הגנה עצמית, כדי שיראו שׂונאינו שאין אנחנו כצאן לטבח ושהבאים להרגנו מעמידים בסכּנה גם את נפשותיהם. ליתר זהירות נאמר בכרוז שעלינו להשתדל שגם הממשלה תכיר בזכותנו הטבעית להגן על חיינו. למטרה זו צריך לקרוא לאספה כללית של נבחרי הקהלות הראשיות, שתסַדר את ההגנה ותעסוק גם בשאלות חשובות אחרות העומדות על הפרק, כמו סדור האֶמיגרציה מארץ הדמים, באופן שלא תהא מנוסת-בהלה אלא תנועה מסודרת בארץ היציאה ובארצות הכניסה.

לכתחלה חשבנו לחתוֹם על הכרוז את שמותינו ולשלחו לפרנסי הקהלות הראשיות ברוסיא ולרבניהן הרשמיים מאלה המסורים לרעיון הלאומי. אבל בינתים נוֹדע לנו שממשלת פליבה מתעתּדת לגזור איסוּר חמוּר על כל נסיון של סדוּר הגנה-עצמית מצד היהודים (וכך עשׂתה בקרוב בצירקוּלאר הידוע). ובכן אם יפול אחד מכרוזינו בידי פקידי הממשלה – אנו מסכּנים את נפשות החותמים. ע“כ החלטנו לחתום על הכרוז בשם סתמי: “אגודת סופרים עברים” ולהודיע בעל פה ליחידי סגולה מאנשי שלומנו, מי ומי נכנסו לאגודה זו. כך נחתם הכרוז ביום העשׂרים באפריל תרס”ג, כשני שבועות אחרי הטבח בקישינוב, ונשלח לתעודתו בכמות של מאה אכּסמפּלרים לערך.

הכרוז מצא מסלות ללב קוראיו. רעיון ההגנה היה מרחף באויר בימים ההם ובערים רבות התכוננו במשך הקיץ גדודי-הגנה למרות האיומים של הממשלה. אולם גם רעיון האגיטציה בחוץ לארץ שכבר צמח גם בעיר הבירה פּטרבּוּרג, לא הוסר מעל הפרק. קרוב לזמן ההוא נתוַעדנו באודיסה באספת סופרים ופרנסי הצבּוּר, שהשתתפו בה גם אורחים מקישינוב (זוכר אני את הד“ר כהן-ברנשטיין שבא לאודיסה בחזרו מפּטרבורג ואת הרצאתו ע”ד שׂיחותיו עם ראשי הממשלה בענין הפרעות). ושם החלטנו לשלוח לקישינוב את משוררנו ח“נ ביאליק לחקור את פרטי המאורעות ולרשום את כל אשר יראה וישמע לשם הרצאה מפורטת בשביל אחינו שבמערב. ביאליק שהה בקישינוב שבועות אחדים, חקר, דרש והתבונן בעין פקוחה ובלב של משורר לאומי. עד שהספּיק להכין לדפוס את רשימותיו, כבר נתפרסמו בכה”ע של כל חלקי העולם פרטי המאורע ממקורות אחרים. אבל דבר אחד נשאר לנו לפליטה מנסיעת ביאליק, היא שירתו הנפלאה “בעיר ההרגה” (בהוצאתה הראשונה: “משׂא נמירוב”) שהשאירה באלפי לבבות רושם יותר עמוק מכל הספּוּרים המבהילים של כתבי העתּים.

ואלה דברי אחד-העם בכרוז הנזכר, שראוי הוא לקבעו בתוך המעולים שבמאמריו:

אחים!

ההרג והבזה בקישינוב, אשר כמוהם לא באו עלינו מימי חמלניצקי וגוֹנטא – מחייבים אותנו לפקוח עינינו ולראות מַעמדנו בארץ הזאת כמו שהוא, למען נדע לבחוֹר דרכּנו ולא נוסיף עוד להשלות נפשנו בנחמות-הבל ותקוות-שוא. ובתור סופרי ישׂראל, אשר מצב עמם נוגע עד לבם, מבקשים אנו רשות מכם להציע לפניכם את השקפתנו על הדבר הזה.

לא מקרה בודד הוא מעשׂה-קישינוב ולא בזדון לבם של איזו יחידים נוּכל לתלות כל האשם. אמנם, רשעים יחידים, המסיתים בנו את ההמון והולכים לפניו, הם תמיד הסבּה הקרובה במקרים כאלה, אבל לא בהם מקור הרעה, כי אם במצבנו בכלל. לולא היינו משוללים הזכויות האנושיות היסודיות, לולא ראה ההמון בכל יום את שפלותנו במדינה ואת השׂנאה והבוז השופעים עלינו מלמעלה, – לא היה כוחם של מסיתים יחידים גדול כל-כך, להביא את ההמון הזה לידי שוד ורצח לעיני השמש. אבל בהיותנו מושפלים ומדוכאים לאין גבול על ידי חוקי המדינה עצמם, בהיותנו מרמס כל הימים לכל אשר רגל לו ושׂונאינו מנַבּלים בלי הרף אותנו ואת כל הקדוש לנו ואין מוחה בידם, בהיותנו נמצאים במצב שפל כזה וההמון הגס רואה את שפלותנו ושומע את חרפתנו יום יום, – הלא חזיון טבעי ומוכרח הוא, כי החנוך התמידי הזה משריש בלב עם הארץ אמונה חזקה, שהיהודי אינו קרוּא אדם ואין שום חוב להתנהג עמו בדרכי צדק, כמו עם שאר בני אדם: כי לא רק רכושו וכבודו, אך גם חייו הפקר הם ודמו לא ידָרש.

אם גם נניח², שהממשלה העליונה לא תחפוץ בהרג וחמס³ ורוצה להגין עלינו מפני מעשׂים כאלה, המפריעים שלום המדינה בכלל, הנה אף היא⁴ אין בכוחה לבטל את התולדות כל זמן שהסבּות המחייבות אותן קיימות ועומדות. אי אפשר לשבּוֹר את החבית ולשמור יינה. כוח ההשפעה התמידית של מעשׂי יום יום גדול הרבה יותר מכוחה של פקודה יחידה הנשלחת מגבוה, ולוּ גם בסגנון היותר נמרץ, בעת שהצרה קרובה או כבר באה. הפקידים המקומיים בערי המדינה, שהורגלו לקבּל תמיד פקודות ואזהרות לרעת היהודים ולהוציא את הפקודות האלה לפעולה בלי רחמים וחנינה, לא יוכלו להתהפך לשעה אחת, על פי גזרה פתאומית, מאויבים לאוהבים, ולהרגיש בשעת הסכנה את חובתם לעמוד לימין היהודים נגד אחיהם בני עמם. ובעשׂותם חובתם שלא ברצונם, לא יפּלא הדבר, כי יעשׂוה רמיה, בלב ולב, או גם – כמו שראינו בקישינוב – לא ישלטו ברוחם ויתנו גם הם ידם לעושׂי הרעה.

והחקירה והדרישה, המשפט והעונש, הבאים אחר המעשׂה – הנוּכל לשׂים מבטחנו בהם, כי יפול פחדם על ההמון ולא יזיד עוד להתנפל עלינו? לא נדבּר פה על החזיון הכללי הידוע כי גם העונשים היותר קשים אין בכוחם לבער חוטאים מן הארץ במקום שיש סבּות פנימיות הגורמות להוליד חוטאים כאלה. אין אנו צריכים להאמת הכללית הזאת, אחר כי ידענו היטב על פי נסיון של עשׂרים שנה ויותר, מה הן תוצאות כל החקירות והמשפטים על דבר “הפּרעות” הנעשׂות ביהודים, כמה הנענשים ומה הם העונשים. וגם על זה אין להתפלא, הן גם חוקרי הדין וגם השופטים עצמם אך בני אדם הם, שקשה להם להתגבר על רגשי לבם. ואל השׂנאה והבוז, שהם מרגישים ליהודים בכל עת, מתחבּר עוד במקרים כאלה גם כעס עצור על היותם מוכרחים להעיד בעצמם על עמם, כמה רחוק הוא עוד מן הקולטורה האמתּית, ולשים עונש על אחיהם הקרובים ללבבם בשביל שנגעו ביהודים. כל זה מביאם להטות שלא מדעתם כלפי חסד ביחוסם אל הנאשמים, להמעיט דמותה של האמת בשעת החקירה ודמותו של הצדק בשעת המשפט.

ועל מה איפוא, אחים, נוּכל להשען, כי לא יתפשט האסון עוד הפעם בכל הארץ, כמו לפני עשׂרים שנה, והפעם עוד ביֶתר עוז, כמו שנראה על פי ההתחלה בקישינוב? ולמה איפוא נאבּד כוחנו ונשפיל כבודנו, בבקשנו עֵזר והצלה מחוצה לנו, אחרי ראותנו על פי הנסיון, כי ההצלה לא תבוא ולא תוכל לבוא מן החוץ, כל עוד מצבנו בארץ ישאר כמו שהוא – והוא הלא ישאר כמו שהוא מי יודע עד מתי עוד? דמעות ותחנות – אלה האמצעים היחידים שבהם השתמשנו מאז החלו הפּרעות ועד עתה – לא הועילו לנו ולא הצילונו מן האסון אשר בא עלינו עתה. ההרג בקישינוב – זאת היא התשובה על כל דמעותינו ותחנותינו. והאמנם נחשוב להסתפק גם לעתיד אך בדמעות ותחנות?

חרפה היא לחמשה מיליון נפש אדם להטיל עצמם על אחרים, לפשוט צוארם להורג ולצעוק לעזרה, מבלי נסות כוחם להגין בעצמם על רכושם וכבודם וחייהם. ומי יודע, אם חרפתנו זאת לא היא הסבּה הראשית להבזותנו בעיני עם הארץ ולשׂימנו כעפר לכּל? בין העמים הרבים והשונים, היושבים בארץ הזאת, אין גם אחד זולתנו אשר יתן גווֹ למכּים וכבודו לכלימה, מבלי לעמוד על נפשו בכל שארית כוחו. רק היודע להגין על כבודו מכוּבּד גם בעיני אחרים. לוּ ראו אזרחי הארץ, כי גם לסבלנותנו יש גבול, כי גם אנו, אף כי לא נוּכל ולא נחפוץ להתחרוֹת אתם בשוד וחמס ואכזריות, נכונים אנו וגם יכולים, בכל זאת, להגין בעת הצורך על היקר וקדוש לנו עד נטף דמנו האחרון, – לוּ ראו זאת בפועל, כי אז – בזה אין ספק – לא היו מתנפלים עלינו בקלות דעת כזו; כי אז לא נועזו איזו מאות שכּוֹרים לבוא במקלות וקרדומות שבידם על עדת יהודים גדולה, שיש בה כארבעים אלף נפש, להרוג ולחמוס כאוַת נפשם.

אחים! דמי אחינו בקישינוב צועקים אלינו: התנערו מעפר והיו לאנשים! חדלו מבכי ותחנונים, חדלו מלפרושׂ כפיכם אל שׂונאיכם מנַדיכם, כי יבוא ויושיעוכם, תושיע לכם ידכם!

אורגניזציא תמידית נחוצה לנו, בכל מקומות מושבותינו, אשר תעמוד על המשמר ותהיה נכוֹנה תמיד לקדם פני האויב ברגע הראשון ולאסוף עד מהרה אל מקום הפּרעות כל איש אשר כוח בו לעמוֹד במקום סכנה. והננו חושבים כי גם הממשלה העליונה צריכה להכּיר את צדקתנו, אם⁵ נבקש רק את הדבר הזה: כי יתנו לנו להגין על עצמנו בכוחנו אנו. אם שלילַת הזכויות האנושיות הביאה אותנו למצב כזה, שגם דמנו הוּתּר בעיני יושבי הארץ – האמנם יחפצו לשלול ממנו גם את הזכות הטבעית של כל בריה חיה, להגין על חייה עד כמה שכוחה מגיע?

מובן מאליו, כי הדבר הזה עודנו דורש התבוננות מרוּבּה, איך להוציאו לפעולה, ואנחנו לא באנו בזה לדון על הפרטים. מגמתנו היתה רק להעיר לבכם על היסוד הכללי, שעליו אנו צריכים לבסס מעשׂינו לעתיד, לבל יהיו חיינו תלואים מנגד כל הימים. אבל, בשביל לסַדר את הדבר לכל פרטיו, צריך לפי דעתנו, לקרוא אספה כללית של נבחרי כל העדות הראשיות אשר בארצנו. אספה כזו צורך השעה היא ואין לדחותה. כי מלבד השאלה היסודית, אשר רמזנו עליה בזה, עוד מתעוררות גם שאלות נכבדות אחרות, לרגלי השנוי שבא במצבנו. הנה, למשל, שאלת האֶמיגרציא, אשר גם עד כה היה חסרון-הסדרים מורגש בה מאד, – בודאי תסתבּך בקרוב עוד יותר, כי גדול הפחד בכל תחום המושב וביחוד בערי הדרום, ואפשר לראות מראש, כי תתגבר בהן האֶמיגרציא, הרבה יותר מאשר עד כה. ועוד שאלות שונות בחיינו דורשות עתה פּתרון בחָזקה, ועל האספה יהיה לשׂים לבה להן ולבקש פּתרונן במועצות ודעה.

התעוררו, אחים, כי בא מועד; ובתקוָתנו החזקה, כי בין ראשי העדות ושאר העוסקים בצרכי הכלל ימצאו אנשים אשר יבינו ערכּה של השעה הזאת בחיינו ויקדישו כוחם להוציא את הצעתנו לפעולה, – הננו חותמים בברכת אחים

אגודת סופרים עברים /אחד-העם, ש. דובנאוו, בן-עמי, י. ח. רבניצקי, ח. נ. ביאליק/

20 אפריל 1903

נ.ב. הננו מבקשים להודיע תוכן מכתבנו זה לכל המשׂכילים ואנשי המעשׂה שבכל מקום. וחסד יעשׂו עמנו אלה מהם אשר יואילו להודיענו דעתם על הענין כל פי הכתובת הזאת:

¹

כמדומה לי, שכבר נזכר ב“הצפירה” דבר “המכתב החוזר” ששלחו לפני איזה שבועות מנהלי “הכּלוּבּ החדש” בסַלוֹניקי אל סופרים ועסקנים שונים בכל הארצות. במכתב ההוא מצויר מצב היהדות בטורקיה בצבעים שחורים מאד. כל עדה ועדה מופרדת לכתות שונות – לאומיים, ציונים, מתבוללים וכו' – המתגרות זו בזו בתמידות, וכשעומדת על הפרק איזו שאלה צבּוּרית, למשל בחירת רב, או מנוי מנהל לבית הספר, יתגלע הריב ביתר עוז, בהיות כל כתּה רוצה דוקא, שיהיה הרב או המנהל מבני בריתה. ובין כה וכה מתדלדלת עלובה זו – “היהדות העותומנית”. ובכן שואלים בעלי המכתב, מה לעשׂות בשביל להשלים בין הכתּות ולהביא את כולן לידי הכרה, שהרמת מצבה של “היהדות העותומנית” היא חובתן הכללית, הקודמת לכל התורות הפרטיות של כתּה וכתּה לבדה.

מכתב-חוזר זה נשלח גם אלי והשבתי עליו (ביום כ"ו חשון). ולפי שבודאי יש קוראים ל“הצפירה” גם בטורקיה, לכן נראה לי, שיש תועלת מה בפרסום תשובתי: אולי ימָצאו בין אחינו שם אשר ישמעו, ויתעורר לבם להתבונן בדברים.

-———–

"השאלה הגדולה אשר עוררתם חשובה היא לא לכם לבדכם, כי אם לכל בני עמנו. מעת צאת ישׂראל בגולה היה לב האומה, מרכז חייה, הולך ועובר מארץ לארץ. בבל, ספרד, צרפת, אשכנז, פולין – כל אחת מן הארצות האלה היתה בזמן ידוע מרכז חיי עמנו, מרכז, שממנו יצאו קוי אור להאיר חשכת הגלוּת גם בארצות אחרות, ועד שלא שקע שמשו של רוח עמנו בארץ אחת, זרחה לו השמש בארץ אחרת, והמרכז עבר מזו לזו. עתה הנה הגיע עמנו עוד הפעם לתקופה של מַעבר. בכל ארצות הגולה היהדות הולכת ויורדת. במזרח אירופה מעוֹני ורוב צרה, ובמערב – מעושר ורוב טובה; שם היהדות יורדת מפני שהיהודים יורדים, ופה היהדות יורדת, מפני שהיהודים עולים. אם כה או כה, הנה אין מרכז עוד ליהדות, אשר בו יתפתח רוח עמנו על פי דרכּו ואשר ממנו יצא שפע רוחני לכל יתר חלקי עמנו המפוזרים, לאחדם כולם לעם אחד ברוח.

"בעת צרה כזאת נפתח לנו פתח תקוה במזרח – במדינה העותומנית. הרוח החדש אשר בא לשלוט במדינה הזאת ירימנה למעלה גבוהה בהתפתחותה ויעשׂנה מוכשרת להחיות עם רב יותר מעתה, וגם רבבות גולי עמנו יוכלו למצוא מקום בתוכה, לתועלתה ולתועלתם גם יחד. קהלות חדשות תוָסדנה בה, והקהלות הישנות תגדלנה בכמות ובאיכות, ובאין מפריע תוכלנה כולן יחד לעלות מעלה מעלה גם ברוח, וברבות הימים תהיה המדינה הזאת למרכז היהדות אשר אותו אנו מבקשים. כי כמה דברים מכשירים אותה לכך ביותר. בה נמצאה הארץ אשר היתה ערש היהדות ומקור רוח עמנו, בה תשלוט רוח מזרחית הקרובה לרוח עמנו יותר מן המערבית, בה חיו בני עמנו בשלוה תמיד ושמרו נחלת עמנו הרוחנית בתם-לבב, ובה אין עוד תרבות גדולה ועצומה, כמו באירופא ובאמריקה, הבולעת כתנים כל הקרב אליה. מפני טעמים אלו ועוד אחרים היו עינינו נשׂואות אל המדינה הזאת בשנים האחרונות. ובצפּיתנו צפּינו, כי היהודים העוֹתוֹמנים יהיו הראשונים להבין כל ערכּו של הרגע הגדול בחייהם עתה ובעצמת-רוח יגשו אל העבודה להכין עצמם לקראת התעודה הגדולה, אשר ההיסטוריה עומדת לשׂים עליהם בעתיד: להיות למקור חיים לעמנו המפוזר ומפורד ולשׂאת דגל היהדות ביד רמה.

"והנה אנחנו רואים, לצערנו הגדול, כי לא כן הדבר. בעוד עינינו אנחנו נשׂואות אליכם, עיניכם אתם נשׂואות אל המערב ונוטים אתם לחַקות דרכי עמנו שם, מבלי להשגיח בתורת הנסיון, המלמדת אותנו, כי בדרכים ההם הגיעו היהודים בארצות המערב לכליון רוח האומה והולכים וקרבים לטמיעה גמורה בגויים.

"אינני מומחה לשפוט על חייכם הפנימיים, אבל הלא גָלוי הדבר, כי לולא רוח הטמיעה אשר באה בלב רבּים בקרב קהלותיכם, לא היה מקום לריבות בתוכן על כל אלה השאלות שהזכרתם במכתבכם. שכחו נא רגע את השמות החדשים: “נַציוֹנַליסמוס” “ציוניסמוס”, אבל זכרו נא שם אחד ישן נושן: “עם ישׂראל”, ושאלו נא את נפשכם, אם רוצים אתם, שיתקיים העם הזה קיום בריא, קיומו של עם חי ומתפתח על פי רוחו, ולא קיומו של גוף בלי נשמה, שאבריו נפרדים ומתפזרים אחד אחד. אם רוצים אתם בכך, הנה כל השאלות נפתרות על נקלה. העדה אשר תחפוץ לחיות כחלק מעם ישׂראל המתיחס על המדינה העותומנית, ולא רק כעותומנים המתפללים בנוסח יהודי; אשר תחפוץ לחַנך את בניה כבנים לעם ישׂראל ולמדינה העותומנית, ולא רק כעותומנים מזרע היהודים, – עדה כזאת תדע מאליה, מי הוא הראוי להיות לה לרב מורה דרך, או לעמוֹד בראש בית הספר, ולא תהיה מריבה בין אחים על דבר השם בלבד: אם יקָרא הרב או המורה בשם “לאומי”, “ציוני”, או לא יקרא כן.

“אך הנה נראה הדבר, כי לא כולכם תוכלו להשיב “הן” על השאלה הנזכרת, ובמכתבכם הלא תזכירו גם אתם את הכתּה אשר חרתה על דגלה: “אַסימילציוֹן”, אשר תחפוץ לנהל את היהדות העותומנית בדרך הטמיעה של יהודי המערב. ואם הדבר כן, לחנם טרחתם כל הטורח הזה לעשׂות שלום בין כל הכתּות. אי אפשר לאַחד שני הפכים בנושׂא אחד, ואין שלום בין יש ואַין, בין הרצון לחיות ובין התשוקה לכליון, במצב כזה באמת אין דרך אחרת בלתי אם להלחם – ולנַצח”.

¹

הידיעה שבאה ב“הצפירה” (גליון 75 על דבר “ישוב יהודי חדש באל-עריש וה”הערה הקצרה" שבאה על זה אחרי כן (גליון 76) מביאות אותי לפנות אל הקהל היהודי – וביחוד אל העתונים של הקהל הזה בכל הלשונות – בשאלה אחת קטנה:

עד מתי תהא רשות נתונה לכל הרוצה להיות “מושיעם של ישׂראל” – שיבוא ו“יושיע”? בפני רודפינו מן החוץ אין אנו יכולים לעמוֹד, אבל האמנם קצר כוחנו גם מלהגן על עצמנו מפני מושיעינו מבפנים?

הנה זה שנים אחדות הואילו איזו אנשים (או ביֶתר דיוק – הואיל איש אחד) ליסד אוֹרגַניזציה חדשה לתשועת ישׂראל ולקרוא לה בשם הגדול והנכבד: אַללגעמיינע יודישע קאלאניזאציאנס-אַססאציאַציאן“, שם ארוך וקשה למבטא, אבל נוח “להתכּוץ” בר”ת: “איק”א“. ונקל היה להבין מיד, שלא בא השם הארוך אלא בשביל קצוּרו, הדומה לקצוּר שם אחר מפורסם… ומני אז עובר לפנינו חזיון יחיד במינו, שאיני יודע, איזה שם נאה לו יותר: “קוֹמידיה” או “טרגיקוֹמדיה”. נוֹסדה אוֹרגניזציה ברעם ורעש – ותיכף נתעלמה מן העין ולא נודע במה היא עוסקת ומה הם האמצעים שבידה ועד כמה הם מתאימים לשמה. רק מזמן לזמן, אחר הפסקות ארוכות של תרדמה, היא מתעוררת פתאם ומַתחילה מיד לצלצל ברעש גדול בכל הפעמונים שידה מַשׂגת, ואנו שומעים אז גדולות ונפלאות: כמה עצום כוחה וכמה גדולים מעשׂיה וכמה חשובים מנהיגיה – ואחר הרעש, עוד הפעם דממה ותרדמה: אין כוח ואין פעולה ואין פועלים… כה הולך הדבר ונמשך שנה אחר שנה, והקהל עומד ומסתכל במנוחת נפש, כאִלו אין הדבר נוגע לו כלל, וכה”ע שלנו עוזרים לה, לבריה נפלאה זו, למשוך בפעמון בשעת יקיצתה, ואינם מפריעים מנוחתה בשעת תרדמתה, כאִלו אינם מוצאים בכל זה שום דבר היוצא מגדר הרגיל. ולא עוד אלא שנמצאים אנשים חשובים, העוסקים באמת בצרכי עמנו וישובוֹ, בתוך חברים או מנהיגים לאוֹרגניזציות אחרות, – שאינם נמנעים מלקרוא שמם על אוֹרגניזציה זו, אע"פ (או מפני) שיודעים, שאין היא דורשת מהם שום עבודה או קרבן של ממש, רק יקרא שמם עליה, בשביל להגדיל כבודה בעיני הבריות.

והיינו יכולים עוד להבין את הדבר, אִלו אפשר היה להצדיקו על פי הכלל הידוע, החביב על בני עמנו כל-כך: “אם לא יועיל, לא יזיק”. אבל באמת גם אמתלא זו אין לה מקום כאן. בכלל הרי כל אוֹרגניזציה למטרה לאומית גדולה, מכיון שנוֹצרה, אי אפשר שתהיה כאִלו לא נוצרה ולא תעשׂה שום רושם, לא חיובי ולא שלילי ואם אינה מביאה תועלת, מביאה היא נזק בעצם מציאותה, ככל אבר מדולדל שאינו ממַלא תפקידו בגוף. ואולם בנדון שלפנינו אין אנו צריכים ללמוד דבר הנזק “מכּללא”, כי גָלוי הוא לעין. אוֹרגניזציא זו, כאמור, יש לה גם שעות של “יקיצה”, שגם בהן אמנם אינה עושׂה כלום, אבל רוצה היא שתהא נראית כעושׂה. ולמטרה זו היא משתמשת באמצעים שאיני רוצה לכנותם בשם הראוי להם. עודנו זוכרים את “הבשׂורות” שפרסמה לפני שנתים על דבר השתדלותה בקוֹנסטנטינוֹפּוֹל וההבטחות הגדולות שהצליחה לקבּל מאת הממשלה הטורקית ואז עדיין לא הגיעה שעתן להגָלוֹת. ועודנו זוכרים כמו כן את המשׂא ומתן שנתעורר אז בקונגרס הציוני האחרון על דבר אופן השתדלותה בקוֹנסטנטינוֹפּוֹל. אין ספק אמנם, שהפרזה יתרה היתה באשמה שהטילו עליה, כי הלשינה לפני הממשלה הטורקית על האוֹרגניזציא הציונית. בודאי לא הלשינה על אחרים, אלא הטעימה את מטרתה היא, שאין בה מן השאיפות המדיניות כלום. ואולם מכלל “לאו” זה יכלה הממשלה לשמוע ממילא את ה“הן” ביחס לאוֹרגניזציה אחרת העוסקת בהשתדלות דומה לזו, ויחד עם זה לא היתה לה, להממשלה הטורקית, שום סבּה להאמין להאורגניזציה החדשה על דברתה, שהיא באמת אינה משתתפת בשאיפות המדיניות, ונמצא שה“הן” נתקבל כודאי, וה“לאו” הוטל בספק… בינתים הגיעה שוב לאיק“א תקופת התרדמה, וזמן רב לא נשמע עוד מאומה על דבר “ההבטחות הגדולות” שנתנו לה בקונסטנטינופול ולא נודע מתי תגיע שעתן להגָלוֹת, – עד שנגלָה הסוד פתאום בהיסח הדעת לפני איזו שבועות במקום שלא פללנו לשמעו: בבית-הנבחרים הטורקי, בשעת המו”מ “הציוני”. אז שמענו מפי אחד המיניסטרים הטורקים גלוי-דעת ברור, שמתוכו למדנו שני דברים: א) שהממשלה הטורקית באמת לא טרחה כלל לירד לעומקם של ההבדלים הדקים שבין האוֹרגניזציות השונות, הבאות להשתדל לפניה בדבר הישוב היהודי, ולמרות כל אותה “ההטעמה” מצד איק“א, נתחלפה לה זו בהאורגניזציה הציונית, והשתדלן שבא לקונסטנטינופול לדבּר בשם האספה של איק”א נקרא בפי המיניסטר בפשטות גמורה: “שלוּחו של הקונגרס הציוני”. ב) שאותן “ההבטחות הגדולות” שהביאה אז איק"א מבירת טורקיה היו מוגזמות מעט… לפי דברי המיניסטר הטורקי פנה אז “שלוחו של הקונגרס הציוני” (קרי: שלוחה של איק"א) לשני מיניסטרים. אחד מהם לא רצה לראותו כלל, והשני אמנם נתרצה לדבּר עמו ושמע הצעותיו – ודחה אותן! –

וכשקראתי כל זה בכה“ע, אמרתי בלבי: אין רע בלא טוב. עתה בודאי ישׂימו כה”ע שלנו את לבם לדבר ויפרשוהו כהוגן, שיבין גם הקהל הגדול, כמה מן העלבון הלאומי יש במצב כזה, שכּל הרוצה ליטול לעצמו שֵם “מושיע” בא ונוטל, וכל הרוצה לצַחק בנו בבשׂורות בדויות בא ומצחק, – אבל, לצערי, לא באה תקוָתי. הרבה עתונים יהודים בלשונות שונות באים לידי, ובשום אחד מהם לא מצאתי את אשר בקשתי, כאִלו עשׂו קנוניא ביניהם, שלא לבייש אנשים מכובדים שכוָנתם רצויה בודאי…

ולא יפּלא איפוא, כי גם אחר גִלוי-סוד זה לא נפל לבם של בעלי איק“א ולא נתמעטה ה”אֶנרגיה" שלהם בעבודת ה“צלצול” שהם מומחים לה כל-כך. והפעם הזמין להם הקב“ה מציאה יקרה בלי יגיעה יתרה. כמו שמעיר בעל ה”הערה הקצרה" הנזכרת למעלה – ועדוּתו מכוּונת אל האמת – נתאחדו עוד לפני ירחים אחדים יהודים ממקורות שונים (ביאליסטוק, לודז' וכו') בשביל לקנות כברת אדמה בסביבות “רפיה” אשר בוַעדי אל-עריש. הדבר נעשׂה בדרך הרגילה בא“י: באמצעות סרסורים ומו”מ ארוך עם המוכרים, מו“מ שדורש פקחות יתרה ותחבולות שונות ושאין ה”קול" יפה לו כלל. זכורני, לפני איזה זמן, כשנתפרסמו בכה“ע הידיעות הראשונות על ענין זה, יצא אחד מן המתעסקים בדבר (מר מ. שיינקין) במחאה גלויה נגד הפרסום הזה (איני זוכר באיזה מכ"ע), ומתוך דבריו ניכר היה, כמה זקוק הענין לזהירות וצניעות וכמה חרדים המתעסקים, שלא יקולקל הכל בעֵקב הפרסום. ובמשך כל אותו הזמן לא היתה לה לאיק”א שום שייכות לענין זה, ואיני יודע איך נטפלה לו פתאום גם היא. בעל ה“הערה הקצרה” (שכנראה, בקי הוא היטב בכל פרטי הדבר) אומר: כי “איק”א באה אח“כ והיא רוצה לקחת איזה חלק בענין זה”. רוצה לקחת איזה חלק“! – ובזכות “הרצון” הזה באים בעלי איק”א ללונדון “לצודד נפשות”, ולמטרה זו הם מפרסמים מאמרים מיוחדים לא רק במכה“ע היהודי Jewish Chronicle, כי אם גם בעתונים כלליים (Daily Mail ועוד)², שהרבה מאות אלפי קוראים להם בין האנגלים ונקראים הרבה גם במצרים, ובמאמרים האלה מתארים בלשון מדבּרת גדוֹלות את הישוב היהודי החדש, העומד להפּתח עתה בסביבות “רפיה”, ומטעימים ביחוד מה שהמקום הזה, אע”פ שהוא חלק מא“י, נחשב על מצרים ועומד תחת חסותה של אנגליה, ובלי שום בושה מיחסים כל הענין לעבודתה של איק”א, שהיא היא שחקרה ודרשה את המקום “במשך שמונה עשׂר החדשים האחרונים ומצאה אותו טוב ונאה לישוב, ומיסדה (ד"ר נ.) על ידי האֶנרגיה העצומה שלו, הביא את הענין עד הלום ולא נח ולא שקט עד שהצליח ליסד חברה מיוחדת לישוב זה” וכו' וכו', ופה מוסיפים (כדי להפיס דעתם של אלו שעבדו באמת לטובת הדבר מראשיתו): “בעזרת שתי אגודות, אחת בביאליסטוק ואחת ביפו”. קשה מאד להאמין, שאין האנשים האלה מבינים את הנזק העצום שיוכל הרעש הזה להביא להתפתחות הישוב במקום ההוא, אם באמת יש תקוה להתפתחותו. אבל מה בכך? בשׂכר זה אפשר שימצאו בלונדון עוד “מכובדים” אחדים שיתנו ידם לאיק"א, כלומר, שיַרשו בטובם להזכיר גם שמותיהם בין חברי הוַעד שלה. –

ובכן הנני חוזר ושואל: עד מתי נבּיט במנוחת נפש אל החזיון המשונה הזה, כי תמצא בקרבנו אוֹרגניזציה מיוחדת, אשר מראשית ברייתה ועד היום, מן השם שנטלה עד “עבודתה” האחרונה בלונדון, הראתה כוחה וגבורתה אך בריקלמה צעקנית, שלא הביאה ואינה עלולה להביא לידי שום פעולה ממשית, אבל עלולה להזיק לפעולת אחרים? וכי שמעתם מימיכם אוֹרגניזציה מעשׂית, “ישובית”, חיה ורועשת במשך כמה שנים ולא הספיקה בכל אותן השנים לקנות אף ארבע אמות קרקע ולהושיב אף נפש אחת באיזה מקום שהוא? – אמנם אין לנו יכולת לסתום פיהם של הרועשים או לבטל את האוֹרגניזציה שלהם. אבל יש ויש לנו יכולת – אם אך נדאג קודם כל לכבוד עמנו ועבודתנו הלאומית, ולא לכבודו של פלוני או אלמוני – להגיד לאנשים האלה בקול רם, באזני כל ישׂראל, מה שאנו חושבים על מעשׂי תעתועים כאלה, ואם יוָכחו, שאין “הפעמונים” מועילים עוד לבלבל דעת הקהל, – יחדל ה"צלצול מאליו.

והנה הרגשתי הפעם צורך בלבי להיות המתחיל במצוה זו, ורוצה אני לקוות, שיבואו אחרים ויגמרוה.

לונדון, י“ח ניסן תרע”א.