רקע
אחד העם
"היהדות העותומנית"
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: דביר; 1956

1

כמדומה לי, שכבר נזכר ב“הצפירה” דבר “המכתב החוזר” ששלחו לפני איזה שבועות מנהלי “הכּלוּבּ החדש” בסַלוֹניקי אל סופרים ועסקנים שונים בכל הארצות. במכתב ההוא מצויר מצב היהדות בטורקיה בצבעים שחורים מאד. כל עדה ועדה מופרדת לכתות שונות – לאומיים, ציונים, מתבוללים וכו' – המתגרות זו בזו בתמידות, וכשעומדת על הפרק איזו שאלה צבּוּרית, למשל בחירת רב, או מנוי מנהל לבית הספר, יתגלע הריב ביתר עוז, בהיות כל כתּה רוצה דוקא, שיהיה הרב או המנהל מבני בריתה. ובין כה וכה מתדלדלת עלובה זו – “היהדות העותומנית”. ובכן שואלים בעלי המכתב, מה לעשׂות בשביל להשלים בין הכתּות ולהביא את כולן לידי הכרה, שהרמת מצבה של “היהדות העותומנית” היא חובתן הכללית, הקודמת לכל התורות הפרטיות של כתּה וכתּה לבדה.

מכתב-חוזר זה נשלח גם אלי והשבתי עליו (ביום כ"ו חשון). ולפי שבודאי יש קוראים ל“הצפירה” גם בטורקיה, לכן נראה לי, שיש תועלת מה בפרסום תשובתי: אולי ימָצאו בין אחינו שם אשר ישמעו, ויתעורר לבם להתבונן בדברים.

-———–

"השאלה הגדולה אשר עוררתם חשובה היא לא לכם לבדכם, כי אם לכל בני עמנו. מעת צאת ישׂראל בגולה היה לב האומה, מרכז חייה, הולך ועובר מארץ לארץ. בבל, ספרד, צרפת, אשכנז, פולין – כל אחת מן הארצות האלה היתה בזמן ידוע מרכז חיי עמנו, מרכז, שממנו יצאו קוי אור להאיר חשכת הגלוּת גם בארצות אחרות, ועד שלא שקע שמשו של רוח עמנו בארץ אחת, זרחה לו השמש בארץ אחרת, והמרכז עבר מזו לזו. עתה הנה הגיע עמנו עוד הפעם לתקופה של מַעבר. בכל ארצות הגולה היהדות הולכת ויורדת. במזרח אירופה מעוֹני ורוב צרה, ובמערב – מעושר ורוב טובה; שם היהדות יורדת מפני שהיהודים יורדים, ופה היהדות יורדת, מפני שהיהודים עולים. אם כה או כה, הנה אין מרכז עוד ליהדות, אשר בו יתפתח רוח עמנו על פי דרכּו ואשר ממנו יצא שפע רוחני לכל יתר חלקי עמנו המפוזרים, לאחדם כולם לעם אחד ברוח.

"בעת צרה כזאת נפתח לנו פתח תקוה במזרח – במדינה העותומנית. הרוח החדש אשר בא לשלוט במדינה הזאת ירימנה למעלה גבוהה בהתפתחותה ויעשׂנה מוכשרת להחיות עם רב יותר מעתה, וגם רבבות גולי עמנו יוכלו למצוא מקום בתוכה, לתועלתה ולתועלתם גם יחד. קהלות חדשות תוָסדנה בה, והקהלות הישנות תגדלנה בכמות ובאיכות, ובאין מפריע תוכלנה כולן יחד לעלות מעלה מעלה גם ברוח, וברבות הימים תהיה המדינה הזאת למרכז היהדות אשר אותו אנו מבקשים. כי כמה דברים מכשירים אותה לכך ביותר. בה נמצאה הארץ אשר היתה ערש היהדות ומקור רוח עמנו, בה תשלוט רוח מזרחית הקרובה לרוח עמנו יותר מן המערבית, בה חיו בני עמנו בשלוה תמיד ושמרו נחלת עמנו הרוחנית בתם-לבב, ובה אין עוד תרבות גדולה ועצומה, כמו באירופא ובאמריקה, הבולעת כתנים כל הקרב אליה. מפני טעמים אלו ועוד אחרים היו עינינו נשׂואות אל המדינה הזאת בשנים האחרונות. ובצפּיתנו צפּינו, כי היהודים העוֹתוֹמנים יהיו הראשונים להבין כל ערכּו של הרגע הגדול בחייהם עתה ובעצמת-רוח יגשו אל העבודה להכין עצמם לקראת התעודה הגדולה, אשר ההיסטוריה עומדת לשׂים עליהם בעתיד: להיות למקור חיים לעמנו המפוזר ומפורד ולשׂאת דגל היהדות ביד רמה.

"והנה אנחנו רואים, לצערנו הגדול, כי לא כן הדבר. בעוד עינינו אנחנו נשׂואות אליכם, עיניכם אתם נשׂואות אל המערב ונוטים אתם לחַקות דרכי עמנו שם, מבלי להשגיח בתורת הנסיון, המלמדת אותנו, כי בדרכים ההם הגיעו היהודים בארצות המערב לכליון רוח האומה והולכים וקרבים לטמיעה גמורה בגויים.

"אינני מומחה לשפוט על חייכם הפנימיים, אבל הלא גָלוי הדבר, כי לולא רוח הטמיעה אשר באה בלב רבּים בקרב קהלותיכם, לא היה מקום לריבות בתוכן על כל אלה השאלות שהזכרתם במכתבכם. שכחו נא רגע את השמות החדשים: “נַציוֹנַליסמוס” “ציוניסמוס”, אבל זכרו נא שם אחד ישן נושן: “עם ישׂראל”, ושאלו נא את נפשכם, אם רוצים אתם, שיתקיים העם הזה קיום בריא, קיומו של עם חי ומתפתח על פי רוחו, ולא קיומו של גוף בלי נשמה, שאבריו נפרדים ומתפזרים אחד אחד. אם רוצים אתם בכך, הנה כל השאלות נפתרות על נקלה. העדה אשר תחפוץ לחיות כחלק מעם ישׂראל המתיחס על המדינה העותומנית, ולא רק כעותומנים המתפללים בנוסח יהודי; אשר תחפוץ לחַנך את בניה כבנים לעם ישׂראל ולמדינה העותומנית, ולא רק כעותומנים מזרע היהודים, – עדה כזאת תדע מאליה, מי הוא הראוי להיות לה לרב מורה דרך, או לעמוֹד בראש בית הספר, ולא תהיה מריבה בין אחים על דבר השם בלבד: אם יקָרא הרב או המורה בשם “לאומי”, “ציוני”, או לא יקרא כן.

“אך הנה נראה הדבר, כי לא כולכם תוכלו להשיב “הן” על השאלה הנזכרת, ובמכתבכם הלא תזכירו גם אתם את הכתּה אשר חרתה על דגלה: “אַסימילציוֹן”, אשר תחפוץ לנהל את היהדות העותומנית בדרך הטמיעה של יהודי המערב. ואם הדבר כן, לחנם טרחתם כל הטורח הזה לעשׂות שלום בין כל הכתּות. אי אפשר לאַחד שני הפכים בנושׂא אחד, ואין שלום בין יש ואַין, בין הרצון לחיות ובין התשוקה לכליון, במצב כזה באמת אין דרך אחרת בלתי אם להלחם – ולנַצח”.


  1. נדפס ב“הצפירה” ח' טבת תרע"א, 8 ינואר 1911.  ↩

המלצות קוראים
תגיות