רקע
ראובן בריינין
ד"ר פּאול נתן
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: הועד להוצאת כל כתבי בריינין ניו-יורק; הת"ש

מאריענבאד, 17 ביולי, 1908.

לפני עשרה ימים התועדתי בברלין להד"ר פאול נתן, המנהיג ורוח החיה של “חברת העזרה של יהודי אַשכנז”, ודברתי אתו שעות אחדות רצופות בענינים העומדים ברומו של עולם הפּוליטיקה. ההתודעות הראשונה, הרושמים הראשונים ערכם גדול בכלל ובעיני בפרט. יש שאָנו מכירים את איש-שיחנו בהפגישה הראשונה כל צרכו, ואין אָנו יודעים יותר על אדותו גם אחרי שלשים שנה של ידידות תכופה ופגישות של יום יום. להפך: ההרגל, הפּגישות, המשא ומתן התמידי עם הידיד מאפילים את העין, מקהים את חודה של הרגשתנו וממעטים את דמות הכרתנו. העיקר: בהתועדות הראשונה צריכה להיות הדעה צלולה, ההכרה ברורה, ההרגשה חדה ולטושה והעין בהירה כל צרכה.

הרושם שעשה עלי פּאול נתן, שיכולים אָנו לחשוב אותו כיום להעסקן היהודי היותר גדול והיותר מצוין בעולם הישן והחדש: ד"ר פּאול נתן, הוא קודם לכל בן תרבות. הקולטורה המערבית היתה לחלק מדמו ובשרו. הכרתו היהודית, הלאומית, הגזעית, שהיתה נרדמת בו, כפי הנראה, עד לפני חמש שנים – הכרתו זו מתעוררת ומתגברת בו מיום ליום. בדבר אחד מצא חן בעיני עד מאוד: הוא רוצה ללמוד, הוא שואף להרחיב, להעמיק את חוג ידיעותיו בנוגע להיהודים והיהדות. אחרי אשר ענה על שאלותי דברים ברורים ומדויקים, ואני חפצתי להפּטר מעל פּניו, לא נתן לי. הוא כמעט הכריחני להרציא לפניו בהרחבה את השקפותי ודעותי על שאלת היהודים והיהדות, ולספּר לו מרושמי נסיעתי ברוסיה בחדשים האחרונים.

והד"ר נתן האזין והקשיב לכל הגה היוצא מפּי בשים לב. צריך להעיר, כי העסקנים היהודים, מהטפּוס הישן, במערבא וגם באַרצות המזרח, לא הורגלו להטות אָזנם אל אשר יאמרו הסופרים העברים, הלאומיים הקיצונים.

הד"ר נתן עשה עלי רושם של איש מיושב השוקל כל הגה וכל מעשה. הוא איננו איש הרגע ואיננו בעל התפּעלות. מאחרי כל מלה היוצאת מפּיו עומד איש, שיש לו שדרה חזקה. את ישרו ובור לבבו הננו מרגישים בדברנו אתו תיכף ומיד. אחרי הכבוד הזול איננו רודף. מסקירה ראשונה יש להכיר, שהוא הוא האיש שנוצר לעבוד בעד אידיאָה גדולה. גאון בודאי איננו. איש-יהודי המתרומם מעל למקומו וזמנו גם כן בודאי איננו. כנפים, ומה גם כנפי נשר, בודאי אין לו. אולם הוא איש שלמד הרבה ויודע הרבה. איש המסוגל לעבודה מרובה וכבירה. איש שיש לו רצון חזק, והוא, במינו, אָדם שלם. מעלתו המיוחדה: הוא שואף להרחיב גבול הכרתו וגבול יכלתו במקצוע העבודה הלאומית (לכסות עינים: פילנטרופּית) שהוא שקוע בה ראשו ורובו. נוסף לזה: הוא איש עשיר ורווק ואינו תלוי בדעת אחרים. יש לו הרצון ויש לו גם היכולת, היכולת החמרית והמוסרית, להקדיש את חייו, כוחותיו ועתותיו לעמו, וגם חלק מכספו הוא מקדיש לזה. ובתנאי הקיום של המשטר הקפּיטלי, בתנאי החיים של חברתנו עתה אין כל יכולת לעבוד חפשי וביושר לבב בעד רעיון גדול למי שהוא תלוי במצבו החמרי באחרים, למי שצריך, שאָנוס למכור זמנו בעד ככר לחם.

ד"ר נתן לא ימריא עוף, אַך גם על מקומו אינו עומד. הוא מתנועע קדימה. בשיחתי אתו הגדתי לו כדברים האלה: הלא יודע אני את אדוני מתוך כתביו, כי אדוני חושב מחשבות פּוליטיות, מדיניות, על כן יפלא בעיני הדבר, איך זה מוצא אדוני קורת-רוח וספּוק הנפש במעשי החברה “עזרה של יהודי אַשכנז”, שאדוני הוא מנהיגה ונשמת חייה. הלא כל עבודת הצדקה להאומה העברית אין זו אלא עבודה סיזיפית, צדקה לשעה, רווחה לרגע. מכים ושודדים את היהודים במקום פּלוני, במדינה אַלמונית – ובאָה החברה ושולחת להשדודים ולהמוכים או ליתומי הנהרגים – כסף. אין בטוחות, שמחר או תיכף לא יהיה שם “פּוגרום” חדש. היהודים נודדים מפּני הדחק והלחץ, בכל המובנים, ממדינה זו למדינה אַחרת – והחברה נותנת להם איזו תמיכה, או עוזרת ומסיעת להם, להנודדים, באיזה דבר. ואין בטוחות, שמחר לא יהיו אנוסים לנדוד ממקום גלותם החדשה עוד הפּעם למדינה אַחרת, בקצוי ארץ, מעבר להרי חושך, – או, שלא יהיו אנוסים לשוב בצער אל הארץ, אשר משם נמלטו.

על זה ענה אותי פּאול נתן בדברים האלה:

– אלו הוכיחו לי כי אפשר באמת ליסד מדינה יהודית בארץ ישראל, כי אָז בודאי הייתי מוסר נפשי לרעיון זה, אולם אין אני רואה כיום את האפשרות. לפי דעתי אי-אפשר לפתור את שאלת היהודים כשהיא לעצמה, אי-אפשר לצמצם אותה בארץ אַחת, במדינה אַחת. שאלת-היהודים וקיומם סבוכה ומסובכה בשאלת האנושות הכללית, בהתקדמותה והתפּתחותה. כל מה שמקדים את האנושות, כל מה שמועיל להתפּתחותה הרי זה מועיל לפתרון שאלת-היהודים. ושאלת-היהודים שונה ומשונה היא בכל מדינה, לפי מדת התפּתחותה, לפי תנאי קיומה הפּוליטיים, לפי מצב תרבותה, לפי תנאיה הכלכליים והחברתיים וכדומה. פּתרון אחד כללית אין לשאלת-היהודים. ופתרון זה אינו יכול להיות בבת אַחת. ועד אשר ימצא הפּתרון הראוי הלא דרושה עזרה תמידית, או עזרה לשעה בעת צרה ופורענויות, לאחינו במקומותיהם. הלא אי-אפשר לעזוב את כל האומללים האלה בלי משען, בלי הצלה פורתא. וחיי עולם אינם דוחים את חיי השעה. פּתרון גמור אין אני רואה כיום לשאלת היהודים, יען כל זמן אשר האנושות מתיחסת לשאלת האמונה והדת בצורה זו שקבלה היום, אין ביד ההתבוללות להביא גאולה לישראל, וכל זמן אשר היחוסים המדיניים האינטרציונליים טבועים בחותם הידוע לנו היום, אין תקוה להביא גאולה לעמנו על ידי יסוד מדינה יהודית. גם בבחינה זו הנני רואה את הדברים כהויתם. חסרים לנו אותם הכחות הדרושים לנו להסיר כל אותם המכשולים המונחים על הדרך ליסוד מדינה יהודית. וכל זמן אשר אין אָנו יכולים לתת פּתרון גמור לשאלת-קיומנו הננו מחויבים להציל מה שיש להציל, הננו מחויבים לכוון אל הרוחות המנשבות בעולם המדיני. אם נחזיק, נשכיל, נרומם את רוח היהודים במקום זה, ונתמוך אותם במקום אַחר תמיכה חמרית, אם נתן להם את היכולת במקום אחד לחזק מצבם המדיני, ובמקום אַחר – את מצבם המוסרי, אם פּה נתמוך את העמיגראציה, ושם – את ההתישבות, אם פּה נרחיב בין היהודים את ההשכלה הכללית, ושם – את הלמודים העברים. אם כה נעשה הננו עושים מה שיש עתה לעשות.

בדברי את הד“ר נתן על אדות הנחיצות לאחד את כל המוסדות הלאומיים, והחברות והאגודות של צדקה אשר במדינות שונות, בהעולם הישן והחדש, ולתת להם תכונה לאומית כללית ולבחור מהם ועד מיוחד תמידי, כלומר: ליסד כאין סנהדריה בגלות אשר בידה יהיו מסורים על עניני היהודים, למען תהיינה כל הפּעולות מכוונות למטרה אַחת ועל פּי פּרוגרמה מעובדה ומסוימה. בקצור: הצעתי לפני הד”ר נתן את תמצית מאמרי “סנהדרין” (שנדפּס בלוח היובל של “אחיאָסף” לשנת תרס"ג). אָז השיבני נתן כדברים האלה: הרעיון של פּרלמנט עברי קבוע בגולה באיזו מדינה שתהא שהוא יהיה המרכז החי, המשפּיע והמושפּע בכל עניני העם היהודי החמריים והרוחניים – הרעיון הזה כשהוא לעצמו בודאי נכון הוא ומושך את המוח והלב. אולם התגשמותו והוצאָתו אל הפּעולה של רעיון ענקי אשר כזה הוא דבר כבד ולעת עתה גם נמנע. רעיון גדול כזה אי-אפשר להוציאו לפעולה בבת אַחת, כי אם בהדרגה. צריך להתקרב לתכלית כזו בדרכים שונים ופסיעה אחרי פּסיעה. לראשונה צריך רעיון כזה, מטעמים פּוליטיים, לצאת ולהתפּרסם בעולם על ידי אחינו אשר באַמריקה. והרעיון הזה צריך להתגשם בתחלה בצורה של התאַחדות כל המוסדות הצבוריים אשר בישראל בשביל רכוז עניני האמיגרציה של כל היהודים, שלא יתנגדו זה לזה, ושלא יהא האחד בונה מה שהשני סותר, או להפך, ושלא יהא האחד מחזיר מה שהשני שולח. התאַחדות כללית בצורה כזו תהא מובנה להממשלות האירופּיות ושל אַרצות הברית. התאַחדות כזאת לא תמשך עליה גם חשדים, ולא יפזרו מכשולים ומעצורים על דרכה.

וההתאַחדות של כל האגודות והמוסדים בישראל בצורה מסוימה כזו תוכל וגם תהיה מוכרחת, על פּי טבע קיומה ופעולתה, להתפּתח ולעלות למדרגת פּרלמנט עברי.

השיחה ביני ובין הד“ר פּאול נתן אָרכה ונגעה בצירי מחשבה שונים ובקוטב שאלת היהדות. נתן הרבה לשאול את פּי ע”ד מחשבתי ודעתי על אדות השאלות החיות והמעסיקות עתה את עולמנו. הוא הטה אוזן לדברי, ואני – לדבריו.

ד“ר נתן עשה עלי רושם טוב, אַך לא כביר; נעים, אַך לא מצודד את הנפש. הצד האשכנזי, במובן היותר טוב ומעולה, גובר בו, בנתן. אולם כאיש המתרומם מעל הבינוניות, עלתה בידו להשתחרר במשך זמן קצר מדעות-קדומות ומקובלות, מנקודות-השקפה נושנות ומהשפּעת החנוך והסביבה שגודל בה. ד”ר פּאול נתן נברא מאותה העיסה, שממנה לועסת החברה והפּוליטיקה את המיניסטורים שלה, את מנהיגי המפלגות ואת נשיאי הפּרלמנטים. מיניסטר היה נתן יכול להיות גם באַשכנז, אַך מושיע לעמו – לא.

המלצות קוראים
תגיות