בחדש נובמבר שנת 1907, התודעתי בלבוב בפעם הראשונה להפּרופיסור שמעון אשכנזי (פּרופיסור מן המנין בהאוניברסיטה הפּולנית שבלבוב) המלמד להתלמידים הפּולנים את ההסטוריה החדשה שלהם, ובמקצוע זה כתב ספרים מצוינים ונודעים. הפּרופיסור אשכנזי הוא, בשנים האחרונות ה-SPIRITUS RECTOR של הפּוליטיקה המעשית הפּולנית ברוסיה. הפּרופיסור אשכנזי הוא כעת היהודי היחידי התופס מקום מאוד נכבד בעולם הפּולנים, והוא המשפּיע על שאיפותיו, תכליותיו ותקותיו המדיניות. החברה הפּולנית מתימרת באשכנזי. הנסיכים הפּולנים, כמו פּוטוצקי, מבקרים אותו בביתו. מכירים הם לו תודה על אשר נפח רוח חיים בההסטוריה החדשה של עם הפּולנים, על אשר ידע לשות חן והדר ולשפּוך קסם מיוחד, בתור איש-המדע, על גבוריה של פּולין מהתקופות האחרונות בטרם כבות נרם, על אשר ידע להטעים במלים יפות את האידיאלים הקולטוריים של האומה הפּולנית.

והפּרופיסור אשכנזי בקשני לבקרו בביתו בלבוב, וביום השני לחודש נובמבר (שנת 1907) בשעה העשירית בבקר באתי אליו. כשתי שעות דברתי אתו בחדר עבודתו, שהיה מלא ספרים. הספרים היו פּזורים גם על השולחנות, גם על הכסאות והספה והתגוללו גם על רצפּת הבית.

הפּרופיסור אשכנזי הוא כבן ארבעים. הוא גבוה, דק, רזה ומלא תנועה. התואר “גבוה” כמעט שאינו הולם אותו. יותר נכון הוא לכנות אותו בשם “ארוך”. גופו הוא, – אם אדבר בלשון היפולטטן, – אינטליגנטי, וכלו הוא כעמוד של כסף-חי. מכל דבור, מכל נגוד, מכל רושם של התפּעלות הוא מזדעזע בכל גופו, וכשהוא מדבר הוא יושב וקם, מתמתח בכל גופו ונגש ומתקרב ישר אל הדובר אתו ומניע בידיו ואצבעותיו על פּניו. אנכי התרחקתי בזהירות ובנמוס מעט מעט מעליו, למען ברוא מרחק ידוע בינינו. אלם הוא התקרב אלי ודבר אתי פּנים אל פּנים ממש, כאלו חפץ להשפּיע עלי לא רק ברוחו, כי אם גם בגופו, שהוא כלו “צרור-עצבים”. פּניו ארוכות וצנומות, – כאלו הוא זן ומתפּרנס רק מגרוגרות של רבי צדוק, – ואינטליגנטיות מאוד ועיניו גדלות ויפות. וכל צורתו אצילית, ומצחו מפיק חכמה, והוא כמעט קרח. והליכותיו הן הרכבה משל הליכות אציל פּולני חביב ונמוסי ומשל רב עברי, עלוי עברי בעל התפּעלות. והוא דבר אתי אשכנזית בהברה ובהטעמה פּולנית, והיה מתיגע להמציא למחשבותיו מלים.

ובשאלי אותו על אדות התיחסותו אל היהודים והיהדות, ענה אותי כדברים האלה: הנני יהודי בנפשי ורוחי, וגם פּולני בנפשי ורוחי.

הא כיצד? שאלתיו.

פשוט הדבר, – ענני, – יהודי נולדתי והנני יוצא חלצי רבנים, יחוסי הוא שלשלת ארוכה של רבנים וגאונים בפּולין. גם אבי הוא בר אורין, וקורא ותיק של הספרות העברית החדשה, וגם שירים בש"ע, כמדומה לי, כתב, וגם אני למדתי בילדותי עברית וגם שירים עברים כתבתי. ופּולני אני, יען כי הנני פּוליטיקאי-ריאלי: אני מתחשב עם העובדות, עם המעשים. יודע אני אמנם את כל חסרונותיהם של הפּולנים; אין אני מעלים עיני מהפּגימות והלקויים שבנפשותיהם; הנני מודה שגם הפּולנים אינם נקיים מאנטישמיות. אולם אין ספק בלבי שהפּולנים אַנטישמיים הם הרבה פּחות מהאַשכנזים וגם מהצרפתים. שווה נא בנפשך: מספר היהודים היושבים בפולין, בפולניה הרוסית ובגליציה, עולה לשלשה מליונים, כלומר 16 אחוזים, ואלו היו במספר כזה בצרפת, האם לא היו רודפים אותם הרבה יותר? צרפת הנאורה אין בכוחה לעכל את שמונים אלף יהודיה. וכמה עזה השנאָה להיהודים באַשכנז. אין ספק שהפּולנים הם הרבה יותר טובים ויותר צודקים ביחוסם להיהודים. ואם דואגים אָנו למצבם של היהודים באַרצות פּולין, אָז צריכים ומחויבים אָנו להטעים את פּולניותם של היהודים בארצות האלה.

– אולם הלא היהודים עם המה, אומה מיוחדה בפני עצמה, ואיך יכולה היא לוותר על לאומיותה היא ולהתעטף בטלית שאולה, להיות אשר היא איננה. ואיזה צדק ויושר יש בזה?

– לפי דעתי: היהודים הם לא עם, וגם לא “לא-עם”. חסרים להם אותם הדברים, הקנינים העושים את קבוץ-האנשים לעם, אולם יש להם קנינים כאלה, שבשבילם אין הם יכולים להחשב ללא עם.

– ואם כן הם, לפי דבריך, איזה מין סתמי (צוויטערדינג)?

– אָמנם כוונת לדברי!

– ואיזה דברים וקנינים חסרים לנו, שבשבילם אין אָנו יכולים להחשב לעם?

– אין לנו לא ארץ ולא שפה לאומית.

– יש לנו ארץ שעשקוה זדים ואָנו שואפים אליה, אָנו יגעים, מעת שהתחילה הציונות, להשיגה ולרכוש אותה עוד הפּעם. וגם שפה לאומית יש לנו היא השפה העברית.

– העובדה היא שאין לנו עתה ארץ. ואת השאיפות והגעגועים אליה אין אני חושב לכלום. בהפּוליטיקה הממשית אין מתחשבים עם חלומות ודמיונות. וגם השפה העברית היא מתה, יען שאין היא מדוברת בפי העם.

– דוקא הפּוליטיקאים הממשיים מתחשבים עם הגעגועים של עם, עם ה“אימפונדרביליים”. העם שהיתה לו ארץ, ארץ אשר רכשה בקרבנות רבות ואשר הרטיבה בדמי לבבו ובמוח עצמותיו, ארץ אשר בה פּרחה ובה צמחה הקולטורה המקורית שלו, ארץ אשר לא חדלה אַף רגע, מיום שנתגרש מעליה, מלחלום על אדות שיבתו אליה. לעם כזה יש ארץ, אם גם לפי שעה זרים מושלים בה. העיקר הוא כי בני עמנו חושבים ומאמינים שיש ושתהיה להם ארץ, ארץ אבותם. וגם שפתנו לא מתה היא, אחרי שיש לה ספרות חיה, אחרי שהיא הולכת ומתפּתחת ומשתלמת, אחרי שהעם יודע ומכיר ומאמין שיש לו שפה, אחרי שהעברית היא שפת חכמינו ומשוררינו, אחרי שכל ילדינו לומדים אותה, אחרי שהשפה העברית מסוגלה ומוכשרה לבטא היטב כל המושגים החדשים. אולם העם אינו פוסק מלהיות עם אם גם אָבדה לו ארצו, מבלי תקוה, אם גם שכח את שפת אבותיו, אם רק העם חושב את עצמו לעם, כי זהו העיקר.

– כל זה יפה ונאה בעולם הרוח, בעולם המחשבה והרגש. אַך במציאות, בפועל, אין לנו ארץ ואנחנו יושבים על אדמה נכריה, אשר גם אותה השקינו בדמנו. והתפּתחותה של השפה העברית איננה אומרת כלום. השפה העברית של היום היא מין אספּרנטה, שפה עשויה ומלאכותית.

ואני השתדלתי להוכיח לו, כי צעירינו בגליציה, כל הדור ההולך, אינם חושבים את עצמם לפולנים. הדור הצעיר בגליציה החל להרגיש ולהכיר את לאומיותו העברית, על כן כל משפּטיו והוכחותיו לשוא, יען כי החיים הם נגדו.

– אי משום הא לא איריא, – השיב לי אַשכנזי, – הרבים ודעת הקהל אינם מוכיחים כלום. וההסטוריה של צרפת בימי הריבלוציה הגדולה הוכיחה זאת. ובכלל עשירה היא ההסטוריה האנושית בדוגמאות מכריחות ומוכיחות כאלה, שיחידים הרואים את הנולד והמרחיקים ראות מרגישים ומכירים את האמת, את התועלת האמתית של האומה ואת מהלך ההסטוריה ונטיתה ההכרחית, בעוד אשר הרבים עוורים המה לראות את הדברים האלה, וחרשים המה מהאזין לקול התולדה הקורא אליהם.

הפּרופיסור אַשכנזי הוא יהודי פּקח, אולם בן-הגלות. אזרח הוא בעולמו ובאַרצו שהוא יושב בה. תופס הוא מקום בהחברה הפּולנית ויודע להחזיק מעמד, מבלי אשר יתפּתל, מבלי אשר יכחיד את יהדותו. הוא הראה לי כי על פּתחי חדריו במעונו ישנן מזוזות, למען יראו כל הנוצרים הבאים אל ביתו תיכף בהכנסם כי יהודי הוא, יהודי שאינו רוצה להעלים את מוצאו, ושהוא מטעים את זאת בכל האפשר ובכל הצריך. אַשכנזי השתדל להוכיח לי, שהוא גם בעד הקולטורה העברית, בעד האידיאַלים העברים, רק לא בעד הציוניות והטעמת הלאומיות העברית, דבר שמזיק בפועל להיהודים באַרצות פּולין ואינו מועיל להם כלום, רק מוליכם בתוהו. הפּרופיסור אַשכנזי, שקוע הוא בעבר, מתבונן לראשונות וכלו הסטורי, ואין לו אותם הכשרונות והדמיונות הדרושים לאיש מלומד משכיל להתאַזרח, להתאַקלם בספירת העולם המתהוה, המתרקם, והנמצא עדיין במצב ערפלי. אַשכנזי שקוע עתה בעולם הפּוליטיקה של הפּולנים שיש להם קרקע, סביבה, אַטמוספירה, שיש לה גם ודאיות ובסיס במדה ידועה. והעולם הפּולני הוא העולם שהוא נושם בו, ונפגש בו עם התקיפים, והוא מקבל בו שכר, כבוד ושם, העולם שהוא מקבל בו בכל רגע השפּעה וחוזר ומשפיע עליו. את העולם הזה לדחות, לבטל, ולהעקר מתוכו בשביל עולם, שרק יהודים אמתים, או גאונים, מחדשים, אמיצי-רוח, משוררים שהם במדרגת נביאים מסוגלים לחוש בו, בשביל עולם ערפלי, דמיוני כזה שהוא דורש רק קרבנות ואינו מבטיח ונותן מאומה, לדחות את העולם הפּולני, – הממשי, הודאי, בשביל עולם הציוניות המוטל בספק – לעשות פּסיעה כזו לא די להיות מלומד, לא די להיות יהודי על פּי המסורה, מסורת-המשפּחה, לזה דרוש להיות אָדם-גדול, אידיאליסטון גדול, לזה צריך להית הרצל, אולם אנשים כהרצל לא יולדו בכל תקופה.

אין הספק דוחה את הודאי – זאת מצוה נטית-הקיום. זה מצוה ההגיון האנושי המצוי הנקרא “בריא”. לדחות את הודאי מפּני הספק, מפּני ספק ספקא, לעזוב את ההר הממשי, ולרדוף אחרי צל הרים, הרים יותר גבוהים – לזה דרוש מין אָדם אחר, “חומר-אנושי” יותר דק.

במרוצת שיחתי את אַשכנזי, כאשר נלחץ אל הקיר והבאתיו בין המצרים, הגיד לי: "אם תוכיח לי את אפשרות הדבר להגשים את הרעיון הציוני, אם תראה לי כי מדינת-היהודים היא בגדר היכולת, אָז אהיה הראשון להרים את הדגל הציוני, אָז הנך “אישי”.

– הנני מתפּלא כי איש כאדוני מדבר דברים כאלה. האפשר להוכיח באותות ומופתים את האפשרות, את היכולת של דבר כזה? לכל עם ישנן שאיפות ידועות, שאיפות מדיניות ולאומיות, ואחרת אינו יכול. והדורשים בני העם הפּולני כי יוכיחו להם באותות ומופתים ששאיפותיהם המדיניות הן בגדר היכולת. אם אדוני, בתור יהודי, אינו מרגיש שאיפות לאומיות-מדיניות, אָז על ידי היקשי הגיון ומופתי-השכל לא אשנה את השקפותיו ודעותיו. לנגד כל ראיה וראיה יש להביא מן ההסטוריה ראיה מתנגדת.

וכן הרבינו שיחה בענינים שונים. נוכחתי שהוא באמת “רעאַל פּאָליטיקער”, איש ההגיון והמוח. איש שאינו מעוטף באַטמוספירה של סודיות ושל רמזים. הוא אינו מבקש דבר, כי כבר מצא. אפשריותיו הרוחניות, המוסריות, הפּוליטיות כבר מוגבלות ומצומצמות הנה למדי, כבר נכונות וערוכות בידו, יותר נכון: במוחו, – תשובות על כל מיני השאלות הפּוליטיות הנוגעות למצב היהודים בפולין, בגליציה.

ברלין, 29 בדצמבר, 1907.