רקע
פרדריק מריאט
רֶדי הזקן: פרשת מעשיו ומותו
פרדריק מריאט
תרגום: נתן אלתרמן (מאנגלית)
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה
שפת מקור: אנגלית
פרטי מהדורת מקור: הוצאת הקיבוץ המאוחד; תשל"ו

 

פרק ראשון

הדבר היה בחודש אוקטובר שנת –– 18. האוניה “פּאציפיק” שטה בלב האוקינוס הרחב. מפרשיה היו מועטים מאוד, כי הסערה העזה שהתחוללה בים עמדה לקרוע את הבד לקרעים. נחשולים אדירים רדפו את האוניה המבקיעה לה דרך במים הגועשים. לעתים זקפה את ירכתיה וחרטוֹמה העמיק שקוע במצולה, ונדמה היה, כי הנה צללה האוניה במים. אבל ספינה זו היתה מוצקת למּדי, ורב־החובל גם הוא ספּן מנוסה ועשה ככל שהשיגה ידו לבטחון אוניתו, ואחר כל אלה השליך את יהבו על ההשגחה העליונה.

כל ספינה אחרת לא נראתה לעין באוקינוס. השמים נתכסו עננים אפלים, אשר נישאו בזעף על כנפי הרוח. נחשולים עלו כהרים גבוהים וחזרו ונתרסקו לכרבולות־קצף לבנות ורחבות, ורוח הסוּפה יללה ונהמה בין התרנים.

מלבד רב־החובל ושני תופשי ההגה נמצאו על הסיפון עוד שני אנשים: האחד – נער צעיר לימים, בן שתים־עשרה לערך, והשני מלח זקן וידוע־סער שתלתליו הלבנים התנפנפו ברוח. הוא התהלך הנה והנה בירכתי הספינה ועיניו נשואות אל מעבר למעקה.

ראה הנער נחשול כבד מתנשא ועולה מאחורי הספינה, מיהר לאחוז בידו של הזקן וקרא בקול:

– הגל הגדול הזה ישתער עלינו, רדי!

– לא, אדוני הצעיר ויליאם, לא ישתער. האין אתה רואה כיצד מרימה הספינה את זנבה לעומתו וכיצד הוא עובר מלמטה? אך אילו קרה כדבר הזה מה היה אז בסופך? אלמלא נאחזתי בדופן ואלמלא החזקתי גם בך ודאי שהיית נסחף הימה.

– אין אני אוהב ביותר את הים, רדי; טוב היה לוּ חזרנו כבר בשלום ליבשה – ענה הנער. נדמה לי כי הגלים רוצים לנפץ את הספינה לרסיסים, לא כן? ואתה, האם כבר נטרפה עליך ספינתך ביום מן הימים, והאם פלט אותך הים אל אי שומם?

– כן, אדוני הצעיר, ויליאם, נטרפה גם נטרפה – ענה הזקן. כעת תן לי את ידך ואני ערב לך כי נגיע עד מדרגות הסיפון בלי שתמעדנה רגלינו. וכאשר יתבהר מזג־האוויר אספר לך כיצד נטרפה ספינתי.

בראותו כי ויליאם הגיע בשלום לפתח התא חזר המלח הזקן לסיפון. זו היתה שעתו לעמוד על המשמר.

רדי הקברניט, זה שמו, – חמישים שנה ומעלה עברו עליו במלאכת הספנוּת. בעודו בן שש־עשרה נספח כשוליה לאונית־פחמים שהפליגה בים. רוחות רבות השחימו את פניו, קמטים עמוקים נחרשו בלחייו, ועם־זאת היה עוד גבר אמיץ ונמרץ. שנים רבות שירת באונית־מלחמה ועבר בכל אזורי האקלימים השונים. הוא היטיב לנהוג בספינה, וידע, כמובן, קרוא וכתוב. בספר התנ"ך שלו קרא וחזר וקרא פעמים רבות. בספינה “פאציפיק” כיהן במשרת הסגן השני לרב־החובל.

“פאציפיק” עשתה את דרכה ל“ווילס הדרומית החדשה”, ובה מטען יקר של כלי־מתכת אנגליים ושאר סחורות. רב־החובל היה איש־מסעות מובהק, ספן בקי במלאכתו ועל אלה אדם טוב, עליז ונוח לבריות. אוֹסֹבּוֹרן היה שמו. סגנו הראשון, מאקינטוּש, היה סקוטי נוקשה, סר וזעף, הממלא את חובתו בדייקנות רבה – והקפיטן אוסבורן אמנם בטח בו, אך לא אהבוֹ ביותר.

הנער הצעיר, ויליאם, אשר זה עתה הצגנו אותו בפני הקורא, היה הבן הבכור למשפחת נוסעים: אב, אם וארבעה בנים, שנמצאו באותה ספינה. אביו, מר סיגרב, ניהל במשך שנים רבות משרד ממשלתי בסידני, בירתה של וילס הדרומית החדשה, ועתה נמצא בדרכו חזרה לאחר חופשה של שלוש שנים. הוא קנה בשעתו מאת הממשלה כמה אלפי אקרים אדמה, ומאז עלה מחירה במידה מרובה, ועדרי הצאן והבקר שרעו עליה הכניסו לו רווחים גדולים.

מרת סיגרב היתה אשה חביבה, אך חלושה בגופה. בניה – ויליאם, נער נבון ואמיץ ועם־זאת מלא עליצוּת וצחוק; טומאס, בן שש, ילד קל־דעת אך טוב־לב, שובב העוסק תמיד באיזו מריבה; קארולינה, ילדה בת שבע, ואלברט, ברנש קטן וחסון, אשר טרם מלאה לו שנה אחת. הוא היה נתון להשגחתה של נערה כושית, אשר באה לסידני מ“כף התקווה הטובה” ונלוותה על מרת סיגרב בדרכה לאנגליה. הנה כי כן, מנינו מספר לכל הנמצאים בספינה “פאציפיק”. אך אין לשכוח גם את שני כלבי־הצאן השייכים למר סיגרב ואת הטרייר הקטן, כלבו האהוב של הקפיטן אוסבורן. הסערה רפתה לאחר ארבעה ימים, ומאז הלכה הלוך ושכוֹך, עד כי שב הים למנוחתו. עטופת פרווה ישבה מרת סיגרב באחד מכסאות־המרגוע, בירכתי הספינה, ומסביבה – בעלה ובניה השמחים עמה למזג־האוויר היפה. והנה ניגש אליהם הקפיטן אוסבורן, לאחר שערך את תצפית השמש.

– ובכן, מר טומי, השמח אתה על שחלפה הסערה?

– לי לא־איכפת כלל – ענה טומי – אני רק שפכתי את המרק שלי, אבל יוּנוֹ נפלה מן הכיסא והתגלגלה עם התינוק עד שניגש אבא והרים את שניהם.

– חובלתי בראשי כהוגן – אמרה יונו בבת־צחוק.

– כן, ונס מן השמים הוא שראשך עטוף כובע־צמר עבה וטוב, – ענה הקפיטן אוסבורן בצחוק.

– שעת־הצהרים היא, לפי השמש, סיר, – אמר מאקינטוש, הסגן הראשון, לרב־החובל.

– אם כי חשב־נא את חשבון קווי־הרוחב, ואני אקבע בינתיים את קווי־האורך על־פי התצפיות שערכתי הבוקר. בעוד חמישה רגעים, מר סיגרב, אהיה מוכן להראות לך בדיוק את מקומנו במפה.

– הנה הכלבים עולים אל הסיפון, – אמר ויליאם. – בטוח אני כי גם הם שמחים כמונו למזג־האוויר היפה. בוא הנה, רוֹמוּלוּס! הנה, רימוּס! – רימוּס!

– אכן, סיר, – אמר רדי שנזדמן אף הוא לשם, – שמות משונים יש להם לכלביך אלה, מעודי לא שמעתי כמוהם.

רב־החובל ומר סיגרב ציינו את מקום הספינה על פני המפה, חישבו ומצאו כי הספינה נמצאת במרחק מאה ושלושים פרסה מ“כף התקווה הטובה”.

למחרת הבוקר הגיעה “פאציפיק” לכף ועגנה במפרץ. עמדה ונצטיידה במי שתיה ובצרכי מזון וחזרה ופרשה לרוח את כנפי מפרשיה הרחבים. לפי כל הסימנים קיוו המפליגים לנסיעה מהירה, כי זה ימים רבים אשר הספינה שטה ברוח נוחה ומפרשים טפוחים. אך הדבר לא נמשך כן. לפתע קמה דממה.

ביום השלישי לשוך הרוח ירד הבארומטר במידה רבה. הקפיטן אוסבורן היה בטוח כי סערה עזה עומדת להתחולל הפעם, ומיד נזדרז לקדם את פניה. והוא לא טעה: לעת חצות נצטברו העננים, נערמו ערימות ערימות, והברק חצה בהם מכל עבר. והרוח הלכה הלוך וגבור.

– רדי, – אמר הקפיטן אוסבורן, – מה דעתך, התסיע אותנו הרוח?

– אמנם, קפיטן, אינני סובר כי תתמיד הרוח בכיוון אחד. כעת הנה היא נושבת בחוזקה מצפון. אך נדמה לי כי בקרוב תפנה לצד אחר ותשׂתער ביתר כוח, וככל אשר נמהר להגיף את “חלונות־המוות” כן ייטב לנו.

מר סיגרב וּויליאם נמצאו במקרה בקירבת מקום, והקשיבו לשיחה הזו. לשמע המלים “חלונות־המוות” הביעו עיניו של וילי חרדה קלה. רדי הרגיש בכך ואמר:

– זהו השם האווילי שבו הכתירו את תריסי־המגן המכסים על חלונות התאים, לבל יחדרו לתוכם המים בעת שהספינה מהלכת לנוכח הרוח. ובכן, אל לך להפחיד את אמא, ואל תספר לה כי הנה הגיפו את “חלונות־המוות”.

– אבל, רדי, – אמר הקפיטן אוסבורן, – מדוע אתה סבור כי הרוח תשנה את כיוונה?

– אמנם אינני בטוח בדבר; ייתכן כי טעיתי, – ענה הזקן. רוח זו היא צפונית־מזרחית, אין ספק, – רדי ניגש אל קופסת־המצפן והסתכל במצפן. מר סיגרב וּויליאם ירדו למטה. לאחר שהלכו חזר רדי אל הקפיטן ואמר:

– קפיטן, אני ביקרתי כבר בקווי־הרוחב האלו והנני ספן זקן, כידוע לך. משהו המרחף כעת באוויר ומשהו משלושת ימי הדממה האחרונים מזכיר לי יותר מדי את אשר ראיתי כאן לפני ימים רבים. בטוחני, כי נזכה לסערה, אשר אם גם תיפול מן ההוּריקן בעוצמתה, הנה תעלה עליו מבחינה אחרת – היא תימשך יותר מרוחות ההוּריקן בדרך כלל. התבוננתי יפה־יפה, וגם הציפורים העידו לפני על כך. אותן מנחה החוש הטבעי שאינו טועה לעולם. דממה זו לא היתה אלא שעת־מנוחה לרוחות, והן החליפו כוח על־מנת לשוב ולשפוך את חמתן שבעתיים. זו דעתי.

– יפה, הריני נכון להסכים לך, רדי. אם כן צריך להוריד את האיסקריה1 העליונה ולגולל את המפרשים, גדולים כקטנים. הטה את מפרשי־הסערה לאחור והשפל את ה“מוט”. נתחיל, קדימה!

יקר היה כל רגע. אך סיימו בהכנות והנה הפכה הרוח ובאה כסוּפה עזה צפונית־מזרחית. הים התגעש כהרף־עין. המפרשים העליונים נתקפלו אחד־אחד ו“פאציפיק” טסה באפילה במים הזועמים כשהרוח מכה בדפנותיה. בעמל רב הצליחו שלושת המלחים תופשי הגלגל לכוון את ההגה, כי הנחשולים הכבדים הלמו בכוח אדיר בדופן הספינה. הרקיע היה שחור כזפת, ורק קצף הים התוסס מכל עבר הבזיק באור חיוור. מלח מיסכן אחד נגרף מעל הסיפון וכל נסיון להצילוֹ היה עולה בתוהו. הקפיטן אוסבורן נאחז באחת היתדות ואמר למאקינטוּש הנמצא על־ידו:

– מתי יבוא הקץ לזה, לפי דעתך?

– בשעה שיבוא הקץ לספינה, – ענה הסגן בקול עמוּם.

קול נפץ – רעם רועם – קול צווחה – וכשחזר אליהם אור עיניהם ראו והנה ניפץ הברק את התורן הקידמי כנפץ קיסם דק, ואש אחזה בספינה. ההגאיים כאילו הוכו בסנוורים ונדהמו ממכת הברק, לא יכלו לכוון את הספינה וזו עמדה וסובבה על עומדה; התורן הראשי נפל הימה ובן־רגע נשתררו הרס, מהומה ופחד.

לאושרם של נוסעי הספינה עלו נחשולים כבדים וניתכו מעל למדור־המלחים וכיבו חיש־מהר את השלהבות. לולא זאת והקיץ הקץ על כולם. אך הספינה היתה כעת חסרת־אונים. גלים הלמו בזעף בשברי התרנים, אשר צפו עם הרוח כשהם קשורים לספינה ביתריהם. מיד לאחר שנתאוששו מן המהלומה מיהרו רדי והסגן הראשון אל הגלגל, על־מנת לנסות ולהטות את האוניה לעבר הרוח. רדי הצליח להשפיע על שניים מן המלחים כי ישובו אל ההגה ונתן אות למאקינטוּש. שניהם פנו לאחורּ, נטלו גרזינים בידיהם וקיצצו את כל חבלי התורן האחורי: חלקו העליון וחלקו האמצעי נפלו המימה – והגדם שנותר מן התורן הקדמי דיוֹ להטות את הספינה לעבר הרוח. לאחר חקירה ודרישה נתברר כי ארבעה מלחים ניספו במהומה וכעת נשארו מהם רק שמונה, מלבד הקפיטן אוסבורן ושני סגניו.

לעולם אין הסכנה מביאה את הספנים לידי יאוש כל עוד יש להם תקוות־מה להינצל בכוחותיהם־הם. מאקינטוּש אסף את המלחים וחיבל תחבולה; עמד ומצאּ קורת־עץ והידקה לגזע התורן העשן עוד. בקורה זו השחילו חבל והמפרש הראשי הונף עליו. מעתה יכלה הספינה להחיש את מהלכה עם הרוח ולהישמע להגה, על אף המהלומות הכבדות שהלמו בה הגלים הזועפים.

ושוב בא הלילה, אך המנוחה לא באה עמו. כוחות האנשים אפסו מרוב עמל וסער. מדי פעם היו הקפיטן אוסבורן ורדי יורדים אל תוך התא, כדי לעזור לנוסעים ולעוֹדד את רוחם.

האיר היום השלישי לסערה, אבל אותות הסכנה לא חלפו. הגלים, שהסתערו בלי־הרף על אחורי הסיפון, גרפו את קופסת־המצפן, והקפיטן שוב לא יכול לקבוע את כיוונה של הספינה או את המרחק שעברה. הפרצות שבדפנותיה ובתחתיתה העידו על הנזקים הרבים שנגרמו לה, וברור היה כי אם יימשך הסער לא יעמוד בה כוח להוסיף ולהתנגד לעוצמת הגלים.

פניו של רב־החובל הביעו דאגה רבה. אחריות כבדה רבצה עליו. עלול הוא לקפח ספינה יקרה ומטען יקר, גם אם לא יקפחו כל האנשים את חייהם. הספינה קרבה כעת למקום שבו היה הים זרוע איי־אלמוג נמוכים; הגלים והרוח עתידים היו להטיל שמה את האוניה, והאנשים חדלי־ישע הם לקדם את פני הרעה.

רדי עמד לצדו של הקפיטן אוסבורן, והלה אמר:

– אין זה מוצא חן בעיני. אנו נישאים לקראת הסכנה ואין בידנו להושיע. אבל היזהר־נא, רדי, הנחשול עולה!…

אך הספיק רדי לתפוס בשתי ידיו את מוטות־הברזל והנה ניתך על גבי הספינה שפך־מים עצום, שהשמיט את הקרקע מתחת רגליהם. הם נאחזו בכל כוחם וסוף־סוף חזרו ועמדו על רגליהם.

כל אותו לילה טסה הספינה באפילה עם הרוח. בעלות השחר נרגע הים, אך “פאציפיק” הוסיפה לשוט עם הגלים, כי רבים מדי היו נזקיה, ואסור היה להפקיר את דפנותיה לעוצמת הלמותם. האנשים התכוננו להציב תורני־ארעי. הספנים העייפים היו עמוסי עבודה ושקדו על המלאכה, ורב־החובל ושני סגניו מנצחים עליהם. מר סיגרב וּויליאם יצאו אל הסיפון.

ויליאם נשא את עיניו בתמהון. ראה כי התרנים הגבוהים, על כל יתריהם ומפרשיהם, נעלמו כולם, וחורבן ועזובה שררוּ מקצה הסיפון ועד קצהו.

 

פרק שני

מר סיגרב וּויליאם ירדו לתוך התא ומצאו כי המלאכה מרובה גם שם. טבח הספינה הביא לילדים מרק־אפונה חם. טוֹמי חטף את הקערה מידה השמאלית של יוּנוֹ, אשר נשאה את התינוק בידה השניה, ושפך את המרק על פני קארולינה; זו פרצה בבכי. נחפזה יוּנוֹ לעזור לקארולינה והחליקה על הריצפה יחד עם התינוק; התחיל התינוק מיילל מרוב פחד, אם כי לא נחבל בגופו. לאושרם נכנס מר סיגרב ברגע הנכון. הרים את יוּנּוֹּ עם התינוק, וניחם את קארולינה הקטנה שלא נצרבה ביותר, אחרי ככלות־ֹהכל, כיון שהמרק הספיק להתקרר.

– מסה טוֹמי הוא ילד רע מאוד, – צעקה יוּנוֹ בשפשפה את רגלה. מסטר טומי עצמו מצא לטוב לו לשתוק… הוא נענש כראוי. הטבח שטף את הריצפה והסדר שב אל כנו.

ואנשי הסיפון שקדו על מלאכתם. הנגר טרח להקים אחד מתרני־המשנה שנותרו, במקום התורן הראשי, והמלחים חיזקו את היתרים. למזלם הרע ניבעה פרץ בספינה, והעבודה הופרעה מאוד, כיון שארבע ידיים עסקו במשאבות.

מצבם היה עגום למדי, והנה נתרגשה עליהם צרה חדשה שהביאה לידי תוצאות חמורות. בעת שהקפיטן אוסבורן עמד על המעקה ופקד על האנשים, ניתר חלק התורן עם המפרש הקשור אליו ופגע בקפיטן עד לאבדן חושיו. המלחים סירבו להישמע למאקינטוש ולרדי ועמדו להתייעץ ביניהם לבין עצמם.

סירה אחת טובה נמצאה באניה, ועוד סירה קטנה, שנופצה כמעט לרסיסים. כל המותר נסחפו הימה. המלחים הציעו להטעין בסירה השלימה כלים וצרכי מזון, לקחת עמהם את רב־החובל האומלל ולהימלט מן הספינה הרעועה. אי־לזאת הודיעו כי בסירה אין מקום לנוסעים, אבל מאקינטוש ורדי רשאים להצטרף אליהם, אם רצונם בכך.

רדי סירב להימלט מן הספינה.

– אני אשאר תקוע פה – כה אמר. הריני מאחל לכם הצלחה בכל לבי. אבל, מר מאקינטוש, רק אחת אבקש ממך, ומקווה אני כי לא תשיב את פני ריקם: אם תצילו את נפשותיכם, אל תשכחו את האנשים אשר השארתם פה על הספינה והשתדלו לחפש אותנו בין האיים.

לאחר שאטם רדי את אוזנו ולא נעתר למאקינטוש והמלחים אשר הפצירו בו להימלט עמהם ולעזוב את הספינה על נוסעיה – הבטיחו לו למלא את בקשתו. הסירה הורדה המימה והפליגה צפונה־מזרחה.

*

רדי עמד שעה קלה כשידיו שלובות על חזהו והסתכל דומם בסירה המתרחקת. מר סיגרב עמד לצדו. רגשי־התמרמרות מילאו את לבו ולא נתנוהו להוציא הגה מפיו. ככל אשר רחקה מהם הסירה כן נדמה לו כי ניצוץ התקווה הולך ודועך, וכי אשתו ובניו והוא עם הזקן העומד לצדו נדונו לכלייה. פניו היו כפני אדם שנואש מכול וכול. לבסוף פתח רדי ואמר:

– כסבורים הם כי סופם להינצל וסופנו למות, מר סיגרב. והנה שכחו כי יש עוד כוח עליון והוא אשר יגמור אומר.

– אמנם כן, – ענה מר סיגרב, – ובכל־זאת מה כוחנו כי נייחל, הרי האוניה טובעת, ומסביבנו יצורים חלשים וחסרי־אונים. הריני מודה בגלוי כח אינני רואה כל פתח הצלה.

– לוּ נואשתי ממצבנו הייתי אומר זאת בגלוי – ענה רדי. אלא שהתקווה קיימת תמיד, אפילו בעת הרעה הגדולה ביותר, ויש לבטוח באל עליון, שמבלעדיו לא יפול דרור אחד ארצה. הספינה מלאה עד מחציתה מים, כי החיבורים נפתחו בטלטולי הסוּפה ומהלומות הגלים הכבדות. אבל הנה שׁך הסער והונח לה לספינה. מדדתי ומצאתי כי במשך שתי השעות האחרונות לא עלו המים במידה מרובה, וייתכן כי גם להבא לא יעלו כיון שהחיבורים שבים ומתאחים ולכן, אם יימשך מזג־האוויר הטוב, ברצון האלוהים, אין לחשוש לטביעת הספינה. אנו נמצאים כעת בין האיים ולא מן הנמנע הוא, וקרוב לוודאי, כי נצליח לעלות כאן על היבשה ולהציל את נפשותינו.

הספינה פילסה לה דרך לאיטה. שככה הרוח ונרגע הים, והספינה התנודדה מתונות מצד לצד, כי כבדו עליה המים אשר באו לתוכה. המפרש הקטן שנמתח על גדם התורן לא דחף אותה אלא במהירות של שלוש פרסאות לשעה.

סוף־סוף הראה רדי למר סיגרב אצת־ים הצפה במים.

– הבט־נא, אדוני, – אמר רדי. – זו כשלעצמה אין בה כדי להוכיח שאנו קרובים ליבשה, אבל הציפורים הללו, המרחפות שם על פני הגלים, לעולם אינן מתרחקות מן החוף. הנה ארד והבאתי את קוואדראנט וקבעתי לפחות את קוו־ הרוחב שאנו נמצאים בו, ואם תיראה היבשה נוכל לנחש, בקירוב, להיכן הגענו.

– שעת הצהרים קרובה, – העיר רדי בהסתכלוֹ בקוואדראנט, – השמש עולה לאט־לאט. הנה המפה, אדוני. הנה סימנתי את קוו־הרוחב שלנו. הרואה אתה, אדוני, הקו עובר דרך קבוצת־איים זו, ולדעתי אנו נמצאים ביניהם או בקירבת מקום אליהם.

לאחר שעה קלה הבחין מר סיגרב בעצים מספר שניראו תחילה כתלויים באוויר, ורק אחר־כך נתגלה כי מחוברים הם לקרקע. לבסוף ראו לפניהם אי־אלמוגים נמוך המכוסה כולו עצי קוֹקוֹס.

בשעה מאוחרת אחרי־הצהרים נמצאה הספינה במרחק כבל אחד מן האי ולא נתעכבה עדיין. לאחר שנתקרב עוד יותר נשמע קול חריקה בתחתיתה – נתרסקו שיחי האלמוגים, הגדלים כיערות מתחת לפני המים. שוב חרקה הספינה, הפעם ביתר־שאת, נחבטה פעם ושתיים ולבסוף נהדפה בחוזקה, נישאה על גבי גל גדול ורבצה לבטח ללא ניד וזיע. רדי הניע את ההגה, כדי לייצב את עמדתה. הוא התבונן סביב וראה כי הספינה קבועה ומוטלת פנים ועורף על גבי שטח של סלעי אלמוגים.

הגברת סיגרב והילדים נבהלו מאוד בהיוודע להם כי נתקעה הספינה באי־אלמוגים, וכי המלחים ברחו ועזבו אותם לנפשם. אבל רדי נתאושש כבר ועמד לתקן את הסירה הקטנה, על־מנת להעבירם ליבשה. בלילה ישן על סיפון האוניה הטרופה ועם עלות השחר העירוהו הכלבים שלקקו את פניו.

– הוי, אמר הזקן בקומו מן הלול אשר עליו שכב – שלושתכם גם יחד תהיו לנו לתועלת בקרוב, אם אינני טועה. רד, ויקסן, רד, יצור עלוב. אדון טוב היה לך, וחושש אני כי אבד לנצח.

– עמוֹד – כעת הבה ונראה – הוסיף רדי בדברו לעצמו, ראשית־כל כן, מוטב כי אביא לוח ונייר לרשום הכל, מפני שזכרוני לקה כבר ברבות הימים.

רדי הניח את הלוח על הלול וכתב עליו בגיר: – שלושה כלבים, שתי עזים ובילי הגדי (דומה כי יש לנו ארבעה חזירים); עופות (במספר גדול); שלוש או ארבע יונים (אני בטוח); הפרה (זו המליטה ואינה רוצה לקום; חושש אני כי ניאלץ לטבחה); נוסף על כך האייל השעיר והכבשים השייכות למר סיגרב – מקנה רב. כעת, מהם הדברים אשר עלינו לקחת בראש־וראשונה, לאחר שנרד כולנו ליבשה – תורן ומפרש ראשי להקמת אוהל, פקעת חבלים או שתיים. מזרון או שניים בשביל הגברת והילדים, שני גרזינים, פטיש ומסמרים, צרכי מזון – כן, ומשהו לבתר בו את הבשר. ודי בכך לפי שעה. – רדי הזקן גמר לכתוב ופנה הצידה. – כעת אבעיר את האש, אשפות את דוּד המים ודרך אגב אבשל כמה נתחי בשר לקחתם איתנו ליבשה. ואז אקרא למר סיגרב כי נדמה לי שיום זה יהיה לנו יום עבודה מרובה, ותהי נא עלינו ברכת אלוהים.

הסירה תוקנה במעטה קנבוס, ורדי קבע בו מסמרים ומשח עליו שכבת זפת רותחת. הוא ומר סיגרב ירדו בסירה וחתרו לעבר היבשה.

בהגיעם לחוף נוכחו לדעת כי אין לראות כלל את הנעשה בלב האי; כה עבה היה סבך אגוזי הקוקוס. אבל לימינם, במרחק רבע פרסה לערך, ראו מפרץ חול קטן שהצמיח שיחים נמוכים ואחריהם שוב סבך אגוזי הקוקוס.

– זה יהיה מקום מגורינו – אמר רדי בהצביעוֹ לעבר ההוא. – הבה נשב בסירה, מר סיגרב, ונשוט לשם. אין הדרך רחוקה ביותר, אבל עמל רב צפוי לנו בהעברת החפצים.

לאחר רגעים מספר הגיעו למפרץ. המקום לא היה עמוק והמים זכים כבדולח. מתחת לקרקעית הסירה ניראו צדפים יפים ודגים מתרוצצים לכל עבר.

שוב יצאה הסירה לדרכה והביאה ליבשה את טומי, את יוּנוֹ ואת הכלבים. ויליאם נשאר בספינה כדי להשגיח על אמו. רדי שׂם בתוך הסירה כמה מכשירים, ביניהם זוג מגרפות שמצא בלכתו להביא את הכלבים, ושוב הגיעו למפרץ. טומי הסתכל מסביבו שעה ארוכה ולא הוציא הגה מפיו. אך למראה הצדפים בחול צרח מרוב היפעלות והתחיל מאסף אותם בחפזון רב. הכלבים נבחו וקפצו מסביב מלאי שמחה על שנמצאו שוב ביבשה. יוּנוֹ חייכה בהביטה על סביבותיה ואמרה לרדי: “מה יפה המקום הזה!”

אחר הדברים האלה עמדו רדי ומר סיגרב וקשרו מוט אחד לשני עצי תומר ומתחו עליו מפרש לשם הקמת האוהל. הוסכם ביניהם כי מר סיגרב יחזק את האוהל, ורדי ישוב לספינה על־מנת להודיע למרת סיגרב ולוויליאם על כל הנעשה.

– אעשה וגם אצליח – ענה מר סיגרב – ויוּנוֹ תעזור לי למתוח את היריעה.

– כך. ובינתיים, יוּנוֹ, אחזי במגרפה ויישרי את ריצפת האוהל עד שתהיה יפה וחלקה. גרפי את כל עלי הקוקוס הרקובים ושימי לבך לראות אם אין תולעים רוחשות ביניהם. ואתה, אדון טומי, אל תרחיק לרוץ מכאן ואל תגע בגרזינים, פן יחתכו אותך לגזרים. אגב, מר סיגרב, אם יקרה דבר־מה ותהיה זקוק לעזרתי, מוטב שתירה ברובה ואני אחזור מיד אל החוף. אבל אין זה מתקבל על הדעת… – אמר רדי. ירד לסירה והתחיל חותר לקראת הספינה.

בהגיעוֹ לשם ירד לתא המפרשים לקחת עמו יריעת קנבוס ומפרש ראשי שנמצא שם. גם מחטים וחוטים מצא שם. אך הספיק לאסוף את כל אלה ולהגיע עד הסולם, והנה נשמע קול יריה, ומרת סיגרב פרצה מתוך התא בבהלה רבה. תפש רדי את רובהו, קפץ לתוך הסירה ומיהר לחתור לחוף. בהגיעוֹ לשם, חסר־נשימה כמעט, כיון שבעת החתירה היה גבו מופנה ליבשה ולא ראה דבר, מצא את מר סיגרב ויונו עושים במלאכת האוהל, והאדון טומי יושב על האדמה ומתייפח בקול. וזה דבר היריה: בעוד מר סיגרב ויוּנוֹ עושים במלאכה זחל טומי ונתקרב אל הרובה שעמד סמוך לעץ קוקוס, ולאחר שהשתעשע בו זמן־מה נגע בהדק. הקנה היה מופנה למעלה והכדור השיר שני אגוזים גדולים שנפלו סמוך לטומי. לוּ פגעו בו – היו הורגים אותו בלי שום ספק. ידע מר סיגרב איזו בהלה תקום בספינה לשמע היריה, ולפיכך נזף בו בקול גדול; והאדון טומי ישב ושפך דמעות כמים כדי להוכיח עד מה הוא חוזר בתשובה.

לאחר שהועלו כל החפצים על החוף תקע רדי את מוט האוהל השני וחזר לספינה. כך הלך ושב עוד פעמיים והביא עמדו כלי מצע נוספים, חבילת ביסקוויטים, שק תפוחי־אדמה, צלחות, סכינים ומזלגות, כפות, קדרות, כלי־מטבח אחרים ועוד חפצים שונים. הוא הורה ליוּנוֹ כיצד מחברים את האריג והמפרשים לשולי האוהל הראשון, כדי שיהיה סגור היטב מסביב. יוּנוֹ הפליאה לעשות בחוט ומחט. ורדי שמח לראות כי תוכל להמשיך במלאכה בלעדיהם ואמר:

– מר סיגרב, עוד שתי שעות לפנינו בטרם יחשיך היום. מוטב כי נעלה מיד את מרת סיגרב ליבשה. ובכן, אם רצונו בכך נלך ונביא אותה ואת הילדים. סבור אני כי נוכל לנוח יפה הלילה, ואם יעלה רצון מלפני האלוהים ושלח לנו יום נאה מחר ויכולנו לעבוד יותר. עלינו להזדרז ולהעלות את החפצים אל החוף. סערה אחת עלולה לנפץ את הספינה לרסיסים.

לאחר שמרת סיגרב וכל החבורה הגיעו בשלום, ערך מר סיגרב תפילת הודיה, וכולם באו באוהלים למנוחת הלילה.

מר סיגרב היה הראשון שהקיץ למחרת הבוקר. יצא מן האוהל והביט על סביבותיו. השמים היו בהירים. רוח קלה רפרפה על פני המים ורצי הגלים השתברו אחד אחד על חול המפרץ הלבן. משמאל למפרץ התנשאה היבשת בדמוּת גבעות קטנות ומאחוריהן נמשך סבך עצי הקוקוס. רכס נמוך של סלעי אלמוגים הזדקף מימין, כחומה שעלתה מתוך הים, והגיעה עד שיחי החוף במרחק מאה צעדים, בערך. הספינה “פאציפיק” כמפלצת ענקית אשר עלתה על שרטון, השלימה יפה את מראה הנוף.

הכלבים העירו את ויליאם בנביחותיהם, ובזכרוֹ את מצוות אביו כי עליו להיזהר לבלתי העיר את רדי הזקן, לבש את בגדיו ויצא מתוך האוהל.

– אולי מוטב שאקרא ליוּנוֹ, אבא? – אמר ויליאם – חושב אני כי אוכל להעירה מבלי להעיר את אמא.

– אם כך, קום ועשה, בני. ואני אבדוק בינתיים את כלי־המטבח אשר הביא רדי עמו מן הספינה.

לאחר שעה קלה חזר ויליאם לאביו והודיע כי האם ישנה שינה עמוקה ויוּנוֹ קמה מבלי להעיר אותה ואת שני הילדים.

– יפה. הבה ננסה להכין משהו לארוחת־הבוקר, ויליאם. עלי קוקוס אלה ודאי שיעלו אש גדולה.

– אבל, אבא, כיצד נבעיר את האש וגפרורים אין לנו ולא כלי־הצתה.

– אמנם כן, אבל יכולים אנו להתקין פה כלי־הצתה מאבק־שריפה לאחר שנרטיב אותו ונמרחנו על פני סחבה, פיסת־נייר או קיסם רך. בשתי דרכים אפשר להבעיר את אבק־השריפה: אם בעזרת אבן־חלמיש, ואם בקרני־השמש הנצברות לתוך נקודת־השריפה של זכוכית מגדלת.

– וזכוכית מגדלת איפה נקח?

– אנו נשלוף אחת מעדשות המשקפת.

ויליאם הכין איפוא נייר־הצתה והדליקוֹ בעדשת המשקפת, ולאחר שעה קלה עלתה לפניהם אש נאה. מר סיגרב מצא על שפת המפרץ שלוש אבנים גדולות לשפּוֹת עליהן את הדוּד, וכעבור חצי שעה היו המים רוֹתחים והתה מוכן.

כל אותו יום עסקו בהעברת החפצים הדרושים להם. מפרשים קטנים, יתרים, חוטים, קנבוס, חביונות, משׂורים, מפסלות, מסמרים גדולים, קרשי בוֹקיצה ואלוֹן – כל אלה הועלו לחוף. לאחר שסעדו סעודת־צהרים כהלכה חזרו לעבודתם. העבירו את השולחנות והכיסאות אשר בתא, את כל הבגדים, חפיסות נרות, צרורות קפה, אורז וביסקוויטים – שניים שניים למספר; כמה וכמה נתחי בשר משומר, מי שתיה, אבן משחזת, ואת תיבת סמי־המרפא אשר למרת סיגרב.

בעלותו שוב על הסיפון אמר רדי:

– בסירתנו העלובה ניבעו פרצים רבים ולא נוכל להעביר בה כל משא לפני שנתקן אותה. נדמה לי כי עבדנו היום עבודה מרובה, מר סיגרב, ומוטב כי נעביר לחוף את בעלי־החיים בטרם יחשיך היום. אינני מאמין כי יצליחו להגיע לחוף בשחייה, אבל אין הם מטען נוח לסירה. נעשה איפוא נסיון בחזיר אחד. הנה ארד להביאוֹ ובינתיים כיפתו־נא אתה ומסטר ויליאם את העופות והטלתם אותם בסירה.

רדי ירד למטה ומיד נשמעה נחרת החזיר, רדי שב ועלה לסיפון כשהחזיר תלוי על שכמו ברגליו האחוריות, ומיד הטילוֹ הימה. החזיר פירכס זמן־מה במים, אחר־כך היפנה את ראשו ושחה לעבר החוף.

– הוא מישיר יפה ליבשה, – אמר רדי שעקב אחריו יחד עם מר סיגרב וּויליאם2, אבל כעבור רגע פרצה קריאה מפיו:

– הוא אשר חשבתי – אבד החזיר!

– כיצד? – שאל מר סיגרב.

– הרואה אתה, כתם שחור מתנועע מתחת לפני המים? זהו הכריש. והוא יתפוס אותו, את השחיין האומלל שלנו – הנה. חבל! – אמר רדי כשהחזיר נעלם במים בקול טפיחה כבדה. – ובכן שכוֹלנו אותו! טוב אשר קרה הדבר בו ולא באחד מילדיך, מר סיגרב, אבל יותר מזה לא יפול בחלקו של הזולל. נרד לעקוד את ארבעת החזירים הנותרים ונעלה אותם על הסיפון. הנה יש לנו כבר מטען הגון בסירה.

לאחר שנתמלאה הסירה חתר רדי לחוף ומר סיגרב עם ויליאם העלו על הסיפון את העזים והכבשים כדי להעבירם בפעם הבאה. רדי חזר לאחר שעה קלה.

– זוהי נסיעתנו האחרונה היום, ואם בכוחי לנבא את מזג־האוויר, הרי נסיעתנו האחרונה למשך כמה וכמה ימים.

הם באו לתוך הסירה שהיתה עמוסה ושקועה במים בכובד שקי־החיטה, ואף־על־פי־כן הגיעו בשלום לחוף. לאחר שהעלו על היבשה את העזים והכבשים הרביץ אותם ויליאם ליד האוהל במנוחה. ואילו החזירים והעופות נפזרו לכל עבר, כדרכם תמיד.

 

פרק שלישי

מכאן ולהבא לא נרבה דברים על פרטי חייה של החבורה באי, אך כדאי לספר כיצד חקרו רדי וויליאם את עברו השני, אשר היה עתיד לשמש להם מקום לגור בו.

רדי הקיץ משנתו לפני עלות השחר והעיר את ויליאם. התרמילים היו טעונים כבר. בכל אחד מהם נמצאו שני בקבוקי-מים עטופים עלי-קוקוס לבל יישברו בעת הטלטול; וכמה נתחי בשר. תרמילו של רדי, הגדול מזה של ויליאם, הכיל גם כמה צנימים ומכשירים. רדי חגר למותניו שני חבלים, כדי לקשור בהם את הכלבים בשעת הצורך, ולאחר שעמסו את תרמיליהם נטל בידיו את הגרזן ואת הרובה, ושאל את ויליאם אם לא יקשה עליו לשאת על שכמו מעדר קטן. ויליאם השיב הן. עם הנץ החמה פנו שניהם אל חורשת עצי הקוקוס ולאחר שעה קלה נשארו האוהלים הרחק מאחוריהם.

– וכעת, מסטר ויליאם, – אמר רדי, לאחר שעברו כעשרים יארדים, – היודע אתה מה הם הסימנים שיורו לנו את דרכנו חזרה? הן עלולים אנו לטעות ביער ושביל להדריכנו אין.

– אינני יודע, – ענה הנער.

– נעשה את אשר יעשו תמיד האמריקאים ביערותיהם. אנו נצרוב את העצים.

– לצרוב את העצים? לשלח בהם אש?

– לא, לא, מסטר ויליאם. הם קוראים לזה צריבה, אך כוונתם לפצל את קליפת-העץ במכת גרזן חדה, כדי למצוא לפי סימן זה את הדרך חזרה. בכל עץ עשירי יצרבו צרבת, אחת מימין ואחת משמאל, ואין בזה כל טורח כיון שעבודתם נעשית אגב הליכה. ובכן – הבה ונתחיל. אתה פנה לעבר השני כי לך קל יותר לעבוד בידך הימנית, ואני – נוח לי גם בשמאל. החתכים שייחרתו בעצים תוך כדי מגע קל בגרזן יורו את הדרך ביער לאורך ימים. וכעת, מסטר ויליאם – עניין אחד הוא שמטרידני ביותר: היש מים באי הזה? אם אין – עלינו להסתלק מכאן במוקדם או במאוחר, כי אם גם נמצא מים בחופרנו בחול, הרי תפלים הם המים וגורמים למחלות. מעטים המים שהבאנו עמנו ואם ישתנה מזג-האוויר לרעה לא יעלה בידנו להציל אפילו טיפה אחת מתוך הספינה הטרופה. לפי שעה נוכל לחפור בחול אם נצמא, על-כן הבאתי עמי את המעדר.

– אין אתה מסיח את דעתך מכל דבר, רדי, אך לאן פנינו מועדות כעת?

– לצד מבוא הרוח, ומקווה אני כי נגיע שמה בטרם יחשיך היום.

– מה פירוש מבוא הרוח?

– באיים הללו נושבות הרוחות על-פי-רוב בכיוון אחד. המקום שבו עלינו ביבשה, נמצא בצד מוצא הרוח וכעת היא נושבת בגבנו. זקף-נא אצבע והרגשת בה אפילו בין העצים.

אך כילה רדי את דבריו והכלבים קפצו קפיצה והתחילו נובחים.

– מה הדבר? – קרא ויליאם.

– עמוד במקומך, – ענה רדי והיטה את רובהו – הנה אלך ואראה.

רדי צעד בזהירות והרובה נטוי לפניו. הכלבים נהמו ונבחו. פתאום פרצו מתוך ערימת עלי-קוקוס כל החזירים שהובאו לאי, ומיהרו להימלט על נפשם מפני הכלבים הרודפים אחריהם.

– הרי אלה הם החזירים, מסטר ויליאם – אמר רדי בחיוך, – לא פיללת כי חזיר-בית פשוט יפיל עלינו אימה. שובה, רוֹמוּלוּס, רימוּס, חזוֹר! – הוסיף רדי בקראו לכלבים, – ובכן, מסטר ויליאם, הנה התחילו ההרפתקאות.

למעלה משעה בקעו שניהם בחורשת עצי-הקוקוס ונתנו סימנים באילנות. אחר-כך ישבו על האדמה וסעדו פת-שחרית. שני הכלבים רבצו על-ידם.

– אל תיתן להם מים, מסטר ויליאם, אף לא בשר מלוח. רק צנימים יאכלו.

– הלא צמאים הם. וכי אסור להשקותם?

– לא, ראשית-כל יחסרו לנו המים, ושנית – רוצה אני להצמיאם.

הם המשיכו את דרכם ומקץ חצי שעה הרגישו כי האדמה שוב אינה אדמת-מישור כשהיתה. פעם עלו בגבעה ופעם ירדו בשיפוע.

– שמח אני לראות כי האי אינו שטוח כל-כך במקומות האלה. יש תקווה כי נמצא כאן גם מים, מסטר וילי.

העליות והמורדות הלכו ו רבו, אם כי עצי-הקוקוס נעשו צפופים יותר. הם הוסיפו ללכת והסתכלו מפעם לפעם במצפן.

– במצפן ובגרזן לא נמהר ללכת – העיר רדי, – אך מראש הגבעה הזאת נראה לי כי היער קלוש יותר.

– אמנם כן, רדי, נדמה לי כי שבתי לראות את השמים הכחולים.

– עיניך טובות מעיני, מסטר ויליאם, הנה עד מהרה יתחוור לנו הדבר.

הם ירדו לתוך בקעה קטנה ושבו ועלו בגבעה. כאשר הגיעו עד ראשה קרא ויליאם בקול: “הים, רדי, הנה הים!”

אין לתאר מראה נאה יותר מן המראה אשר נגלה לעיניהם. במרחק רבע מיל מן החוף נסתיימה לפתע-פתאום חורשת עצי-הקוקוס, ושיפוע תלול באורך שלושים רגל גלש מן המקום, שבו נמצאו כעת, לתוך מישור המצמיח דשא ושיחים, מישור הנמשך עד למרחק חמישים יארדים מן החוף. חול לבן ומסנוור השתרע שם ורכסי-סלע צרים חוצים בו פה ושם וחודרים עד ללב האי. המים היו כחולים מאוד, ורק קצף-הגלים הכסיף על סלעי האלמוגים, הנמשכים למרחק מילין רבים מן המפרץ, ועל שיני הסלעים המבצבצות מפעם לפעם מתוך המים.

רדי עמד שעה קלה ולא דיבר דבר. עיניו תרו את האופק ימינה ושמאלה. הוא סקר את הכפים הרחוקים והעיף מבט ל אורך כל האי. לבסוף אמר ויליאם:

– במה אתה חושב, רדי?

– חושב אני כי עלינו למהר ולחפש מים.

– ומדוע אתה כה מודאג?

– מפני שאינני רואה כל אי גם במבוא הרוח, כפי שחשבתי קודם, מסטר ויליאם, ולפיכך פחתה התקווה להינצל מן המקום הזה. המפרץ אמנם יפה הוא מאוד, אך סלעיו רבים ומבוא אינני רואה בו, על-כן אין הוא נוח כלל וכלל. אך אל נא נמהר להוציא משפט. הבא נשב כעת לארוחת-הצהרים ואחר-כך נוסיף לתוּר. אך עמוֹד! – בטרם נזוז מכאן נסמן את העצים הסמוכים למקום שבו יצאנו מן היער, פן לא נמצא את “הצרבת” שלנו בהיותנו נחפזים לשוב.

מיד לאחר שגמרו את ארוחתם ירדו ראשית-כל אל חוף הים ורדי היפנה את מבטו לעבר המישור, לראות אם יש בו נקיק או בור העלולים להכיל מים חיים.

– יש כאן מקום אחד או שניים, – העיר רדי בשלחוֹ את ידו, – ובהם ניקוו המים בימות הגשמים. עלינו לחקור אותם היטב, אך לא כעת. מחר נמצא לנו שעה פנויה לכך. רצוני לדעת אם נוכל להעבר את סירתנו הקטנה בין הסלעים הללו, ועל-כן נקדיש את שארית היום לחקירת החוף, מסטר ויליאם, ומחר ננסה למצוא מים חיים.

– מה זה! – קרא פתאום ויליאם והצביע על החול, – מה הדבר העגול והכהה הזה?

– דבר שלקראתו אני שמח מאוד, מסטר ויליאם. הרי זה צב. הם באים הנה בעונה זו להטיל את ביציהם וטומנים אותן בחול.

– הנוכל לצוד אותם?

– ודאי, אם רק נדע להתקרב אליהם בחשאי. נוהגים לתפוס אותם בראשם ולהפכם על הגב. אין הם יכולים לשוב ולהתהפך בכוח עצמם.

שניהם חזרו לרמה שבקצה חורשת הקוקוס, צברו ענפים ועלים והכינו לעצמם מצע רך וטוב.

– כעת נלגום מעט מים ונעלה על משכבנו. ראה נא, ויליאם, מה נתארכו צללי העצים. עוד מעט ושקעה השמש.

– ואולי אשקה עכשיו את הכלבים, רדי? ראה נא, רימוס המיסכן מלקק את דפנות הבקבוקים.

– לא, אל תיתן להם מאומה. אמנם אכזריות רבה היא זו, אך מחר אהיה זקוק לתבונתם ומחסור המים יחדד את חושיהם.

כאשר נתעוררו למחרת הבוקר האירה השמש במלוא זוהרה. צמד הכלבים סבל יסורי-צמא, וויליאם ראה בצער עמוק כיצד הם פושטים לשון, נושמים בכבדות ונושאים אליו את עיניהם.

– ועכשיו, מסטר ויליאם, – אמר רדי, – הבה וניגש תחילה לבקעה הקטנה מימין, ואם לא נצליח למצוא דבר, נוסיף לחפש בכיוון שהמים זרמו בו בימות הגשמים.

ויליאם שמח מאוד ללכת, והם יצאו לדרך. הכלבים יצאו בעקבותיהם. רדי לקח מאת ויליאם את המעדר ונשא אותו על שכמו. לאחר שעה קלה הגיעו לבקעה, והכלבים היטו את ראשיהם לאדמה והתחילו מריחים בה ומתרוצצים אנה ואנה. רדי התבונן בהם.

– שים לב, רדי, רוֹמוּלוּס ורימוּס מתאמצים לחפור בכפות רגליהם במקום הזה.

– אודה לאל על כך, מסטר ויליאם. לא פיללת כלל עד מה ישמחו אותי דבריך, לאמיתו של דבר התחלתי כבר דואג מאוד.

– אבל מדוע הם חופרים באדמה?

– מפני שהריחו בה מים, המיסכנים! הנה רואה אתה כי כדאי היה שישאו ביסורים שעות אחדות. אפשר מאוד כי הם מצילים כעת את כל חבורתנו, כי שתיים דרכים היו לפנינו: למצוא מים או לעזוב את האי. עכשיו הבה ונעזור להם במעדר, עוד מעט ובאו על שכרם.

רדי ניגש למקום שבו חפרו הכלבים באדמה. הם הגיעו כבר לשכבה הלחה, והיו שקועים במלאכתם עד כי קשה היה להרחיקם משם בטרם העמיק רדי שתי אמות באדמה והמים התחילו נוטפים מן המעדר, וכעבור ארבעה-חמישה רגעים יכלו הכלבים לטבול בהם את חוטמיהם ולשתות כאוות-נפשם.

– הנה לפנינו מעיין לא אכזב, סיר, – אמר רדי, – אבל עלינו להטות אותו הלאה לבין העצים לבל תכנו השמש. בצינת היער לא יחרב המעיין. אם נשאר באי נאלץ לעבוד כאן עבודה מרובה. מקום זה שאנו עומדים בן יפה הוא לבנות בו את ביתנו.

בעזרת הסימנים שנתנו בעצים עשו ויליאם ורדי את דרכם במהירות רבה וכעבור שעתיים חצו את היער, זו הדרך אשר ארכה לפני כן שמונה שעות תמימות.

בלילה השתוללה סערה איומה. רעמים חזקים ענו להבהובי הברק. הילדים נתעוררו ובכו מפחד עד אשר חזרו ונרדמו. גבר החושך וחמת האיתנים ניתכה במלוא כוחה.

עם עלות השחר יצא רדי מן האוהל. הסופה רפתה. שלח את מבטו למקום שבו נתקעה הספינה לבין הסלעים, הספינה נעלמה. השלד נבלע בסער, ורק שברי חלקיו וחפצי מטען צפו פה ושם וטולטלו עם הגלים המתנפצים אל סלעי החוף.

– ידעתי מראש, – אמר רדי למר סיגרב שבא אחריו, – הבט־נא, סיר, הסוּפה החריבה אותה כליל. אות הוא לנו כי אין להתמהמה, יש להתחיל מיד בעבודה. עת לעשות בטרם באו ימות הגשמים. הזמן קצר, סיר, והמלאכה מרובה.

הם ירדו למפרץ. רדי לקח עמו חבל עבה וחזק, ובעוד הגלים מטילים לחוף חביות וקורות משרידי האוניה עצרו אותם מר סיגרב ורדי מהיסחף חזרה, וגילגלו או גררו אותם בחבל למקום בטוח על היבשה. רוב היום עבר עליהם בעבודה, ובכל זאת לא הצליחו לצוד אפילו את החלק הרביעי מכל החפצים שצפו בים או במבוא המפרץ.

נראה הדבר כי זרם תמידי זרם מן הים לתוך המפרץ וכל החפצים שצפו הרחק על פני המים הלכו ונתקרבו לאט־לאט. וכל דבר שהגיע לחוף נימשה מיד.

אחר הדברים האלה התחיל רדי עוסק בתיקון הסירה ומר סיגרב החליט לחקור יחד עם ויליאם את עברו השני של האי.

הכול היה מוכן כבר לשם העברת המחנה הקטן לצד מבוא הרוח. רדי בדק את הסירה והתקין בה תורן ומפרשים. ויליאם ומר סיגרב המשיכו למשות את החפצים השונים שנפלטו לחוף וצברום במקום בטוח. בייחוד נתנו את דעתם על החפצים העלולים להתקלקל באין מחסה.

לאחר כמה וכמה טיולי-סיור העבירו למקום החדש את החזירים, את העזים, את האוהלים ומספר רב של חפצים. ביום, שבו עברוּ הגברת סיגרב ופעוטיה – עבדו ויליאם ומר סיגרב כל הבוקר בחפירת המעיין.

לפני ארוחת הצהרים – ארוחת מרק וצלי, מבשר צב שנלכד בידי רדי, – גילגל ויליאם חבית ריקה, שהובאה ממקום-החנייה הישן לבור המעיין.

צלי הצב נעם לחך האוכלים לא פחות מן המרק. לאחר שנזונו ימים רבים בבשר-שימורים גרם להם המזון הטרי הנאה רבה.

– וכעת נסיים את פרשת המעיין, – אמר ויליאם מיד לאחר הארוחה.

– אתה עובד עבודה קשה, ויליאם – אמרה אמו.

– אני חייב לנהוג כך, אמא, עלי לדעת כל מלאכה.

– ידוע תדע, – אמר רדי.

לתמהונם הרב מצאו את הבור שחפרו לפני שעתיים והנה הוא מלא מים.

– אבא, – אמר ויליאם, – עלינו להוציא את כל המים מן הבור, או אז נוכל לקבוע בו את החבית.

– חשוֹב קצת בדבר, ויליאם, – אמר מר סיגרב, – הן המעיין נובע בכוח רב ולא על-נקלה נעשה זאת. האין לפנינו דרך אחרת?

– מדוע, אבא? הן החבית תצוף על פני המים, לא כן? – השיב ויליאם.

– אמנם כן, היא תצוף, אבל האם אי-אפשר להשקיע אותה למטה?

– הה, כן, יודע אני, עלינו ליקוב נקבים בתחתית החבית עד כי תימלא מים ושקעה בעצמה.

– הוא הדבר, סיר – ענה רדי. – כך חשבתי גם אני, והנה הבאתי עמי את המקדח הגדול.

רדי קדח כמה חורים בתחתית החבית. המים נכנסו לתוכה והיא שקעה לאט־לאט, לאחר שפיה נמצא על פני שטח המים, מילאו את הבור סביב סביב באדמה ומלאכת המעיין נשלמה.

– מחר יהיו המים זכים כבדולח, וכך יהיו תמיד אם לא ידליחום, – אמר רדי. – כעת נלך להביא את יתר החפצים מתוך הסירה.

 

פרק רביעי

למחרת הבוקר אחרי הארוחה אמר מר סיגרב:

– כיון שעבודתנו רבה כל־כך, רדי, עלינו לקבוע לנו תכנית מראש. הסדר והשיטה הם עיקר בעבודה, מחר יום ראשון לשבוע, ואם עד כה לא יכולנו לכבדוֹ כראוּי מאז הושלכנו לחוף, סבורני כי חובה היא עלינו לעשות זאת עכשיו.

– כן, סיר, – ענה רדי, – לוּלא יצאו הדברים מפיך הייתי אוֹמרם אנוכי. וכעת, סיר, עניינינו הדחופים ביותר מחוץ לבניין הבית, הם – לחרוש חלקת-שדה, לשתול תפוחי אדמה ולזרוע את הזרעים אשר עמנו. גם בריכת צבים נקים פה, נצוד ונשימם בתוכה, כל עוד לא תמה העונה.

–הצדק אתך – ענה מר סיגרב, – אבל במה נתחיל?

– לדעתי, יש להתחיל בבריכת הצבים, היא תעסיק אותך, סיר, את יוּנוֹ ואת מסטר ויליאם רק ימים מספר. עזרתכם אינה דרושה לי בשבוע הבא, אני אבחר לי מקום ביער, לא הרחק מכאן, ושם נברא את העצים ונפנה שטח אדמה לבנות עליו קמעה קמעה את מעוננו. ולאחר עונת הגשמים נוכל להעביר הנה את כל אשר לו ממקום-חנייתנו הראשון. כל השבוע אגדע עצים ואנסר קורות לבניין הבית. ואחר-כך נאזור כולנו את כוחותינו ונקימנו בחפזון. חלונות ואח נתקין אחר-כך, על-כל-פנים יהיה לנו גג לראשנו ומקום לישון בו.

– האם באמת חושב אתה לגמור את כל זה בעוד מועד? מתי, לפי דעתך, יתחילו הגשמים?

– כעבור שלושה או ארבעה שבועות. אין לקבוע את זמנם בדיוק, אך יש לשער כי לא יאחרו לבוא. ייתכן, כי בשבוע הבא אהיה זקוק לעזרת שניים מכם, ואולי תעזרו לי כולכם. לפי שעה עלי לחזור למפרץ.

– לשם מה?

– האין אתה זוכר, סיר, את עגלתך, דו-אופנים שנפלטו לחוף? צחקת בראותך אותה ואמרת כי תועלת רבה לא נפיק ממנה פה; אבל, מר סיגרב, הגלגלים והצירים יועילו לנו הרבה. שביל רחב נפלס למקום שבו אני כורת את העצים, ומשם נוביל את הקורות על גלגלים ולא נצטרך לשאתן או לגררן על פני האדמה.

מר סיגרב ורדי ירדו למפרץ. רדי התבונן שעה קלה בסלעים ואמר:

– הרואה אתה, מר סיגרב, אין להרבות במים לבריכת הצבים, כיון שקשה ללכדם במים עמוקים. זקוקים אנו לשטח קטן המוקף חומת אבנים נמוכה שתעצור בעד הצבים מלהימלט, כי אין הם יודעים לטפס, אם גם יודעים הם לטייל על פני שיפועי חול, ובכן, סיר, סלע זה שלפניך גבוה הוא מעל פני המים והמקום שבינו ובין החוף עמוק למדי; סלעי החוף, החוסמים כמעט את כל העבר הזה, ימנעו בעדם מלהימלט בדרך היבשה. כדי להשלים את בניין הבריכה עלינו לחסום איפוא רק את שני הצדדים הנותרים.

– כן, רואה אני כי המלאכה לא תיקשה עלינו ביותר אם רק נמצא אבני סלע כדרוש, – ענה מר סיגרב.

הם המשיכו את דרכם לאורך החוף עד שהגיעו למקום שרדי בחר בו לגינה. שכבת האדמה היתה פוריה, אם גם לא עמוקה ביותר.

– רואה אתה, סיר, – אמר רדי, – יכולים אנו להקים את הגדר לאחר עונת הגשמים, ובינתיים נעבד את הגינה, אם מזג-האוויר יהיה נוח לעבודה. הזרעים ותפוחי-האדמה לא יעלו עד תום עונת הגשמים. לפי שעה עלינו לעדור את האדמה ולזרוע במהירוּת. את השיחים הללו ננכש בלי טורח רב, כי האדמה כאן היא אדמה קלה; הפעם נזרע רק חלק מן הזרעים אשר לנו, כיון שאין בידינו לעשות גינה גדולה השנה. אולם את התפוחים עלינו לשתול ויהי מה.

הם הוסיפו ללכת עד שהגיעו למקום שבו עלתה האדמה בשיפוע, והעצים נסתבכו עד כי קשה היה לעבור ביניהם.

– הנה המקום, סיר – אמר רדי, – העצים כאן עבים ביותר ואני חושב לעשות מהם קורות לביתנו. במקום המערה נקים את צריפנו. ובשעת הצורך, סיר, – אם כי אין לפנינו סכנה – נוכל להפוך אותו על-נקלה למקום מבצר והגנה, בעזרת גדר כלונסאות שנקים בין העצים, כמנהג בני הודו המזרחית.

– צדקת, ידידי הטוב, אך סבור אני כי לא נהיה זקוקים לכך.

– גם דעתי כדעתך, סיר, אך אשרי האיש הנכון לכול.

על־כל־פנים, רבה העבודה לפנינו ולא עת לעסוק בזה.

ימים מספר שקד כל איש על מלאכתו. מר סיגרב הכין את הגינה. הוא עבד עבודה קשה, ומדי פעם לאחר שניכש חלקת אדמה, הטיל על טומי לשאת את אחד השיחים למרחק-מה ולצברם לערימה אחת. טומי עשה זאת בל חשק רב ורוחו לא היתה טובה עליו. לאחר שמר סיגרב ניכש חלקה הגונה בגרזן, התחיל עוקר את השורשים והופך את הרגבים במעדרו. טומי השתעשע ואביו לא השגיח עליו במשך שעה כמעט. לפתע התחיל הנער צועק, וכששאל אותו מר סיגרב מה קרה לא ענה דבר אלא הגביר את יללותיו ולחץ את בטנו בידיו. הוא סבל כנראה כאבים גדולים. מר סיגרב הביא את הילד לאוהל והאם יצאה לקראתו נרעשה ומבוהלת. על כל השאלות לא ענה דבר, ואביו ואמו לא יכלו לנחש מה אירע לו. שמע רדי הזקן כי מסטר טומי אינו מפסיק את יללותיו, עזב את מלאכתו ובא לשאול פשר דבר.

– נראה לי, סיר, כי הבחור בלע דבר-מה מיוחד במינו. אמור לי, טומי, מה זללת שם?

– גרגרים, – געה טומי.

– הוא אשר חשבתי, גברתי – אמר רדי, – אגש ואראה מה טיבם של הגרגרים הללו, – ומיהר למקום שבו עבד מר סיגרב. מרת סיגרב חששה מאוד שמא בלע הילד גרגרי-רעל, ומר סיגרב חיפש בין סמי-המרפא למצוא שמן-קיק. חזר רדי וראה שמר סיגרב אוחז בידיו את הבקבוק על-מנת להלעיט ממנו את טומי.

– לא, סיר, – אמר רדו והראה לו ענף צמח, – אינני סבור כי יש לתת לו משהו ממין זה, הוא בלי בעצמו מנה הגונה, הבט וראה, סיר, אם אינני טועה – ואני בטוח כמעט שהצדק אתי – הרי זה צמח הקיקיון, ומר טומי לא בלע אלא כמה גרגרים ממנו, אמור לי, טומי, אכלת מזה?

– כן! – ענה טומי בבכי.

– הוא אשר חשבתי. השקיהו משקה חם, גבירתי, וייטב לו חיש מהר; אין בכך כל סכנה, אך הדבר ישמש לו לקח לבל ישוב לאכול גרגרים או צמחי קיקיון.

רדי צדק, ובכל זאת היה מר טומי חולה במשך כל היום, ובשעה מוקדמת השכיבוהו לישון.

לאחר כמה ימים הודיע ויליאם כי הוא ויוּנוֹ ישלימו למחרתו את בריכת הצבים. מר סיגרב הכשיר שטחי אדמה לנטוע בו את מחצית השק תפוחי-אדמה שהצילו מתוך האוניה הטרופה. לאחר יום או יומיים יוכלו איפוא להקדיש את זמנם לכריתת העצים והובלתם.

ויליאם ורדי יצאו לדרכם בסירה, ובטרם החשיך היום שבו ועמהם גלגלי המרכבה וסרניה, ועוד כמה חפצים שלקחו עמהם, ככל אשר יכלה הסירה לשאת. הם משכו אחריהם גם כמה קורות עבות שנועדו, לדברי רדי, לשמש מזוזות לבית. מר סיגרב הפסיק את עבודתו באותו יום כדי לעזור ליונוֹ; הוא שב והודיע כי בריכת הצבים אמנם לא נשלמה עדיין לגמרי, אבל הצבים לא יוכלו עוד לצאת בבואם לתוכה.

– כעת, מר ויליאם, – אמר רדי, – אם אינך רוצה לישון תלך אתי הלילה וניסינו לצוד כמה צבים. העונה מתקרבת אל קיצה, ובקרוב יעזבו את האי.

– כן, בחפץ לב.

– ובכן, עלינו לחכות עד שיחשיך. אור הירח לא יהיה רב הלילה וגם זו לטובה.

מיד לאחר שקיעת השמש ירדו ויליאם ורדי אל החוף. וישבו בחשאי על אחד הסלעים. לאחר רדי צב זוחל על החול. הוא רמז לוויליאם שילך אחריו בלי קול ודברים והתחיל צועד לאט־לאט לאורך המים כדי להימצא בינו ובין הים.

הצב הרגיש בהם ופנה לים, אבל הם באו לקראתו. רדי אחז בו והפך אותו על גבו.

– הרואה אתה, מר ויליאם, כך הופכים את הצב. היזהר לבל יתפוס אותך בפיו פן יתלוש נתח מבשרך. זכוֹר ואל תשכח. ועתה לא יזוז עוד מכאן, כי אין בכוחו להתהפך בעצמו. אנו נמצא אותו כאן מחר בבוקר. נוסיף ללכת לאורך החוף ונשתדל למצוא צבים אחרים.

רדי וּויליאם שהו על שפת הים עד לאחר חצות ובמשך הזמן הספיקו להפוך ששים צבים גדולים עם קטנים.

– חושב אני כי דיינו הפעם, מר ויליאם. עבדנו יפה הלילה והכינונו מזון לימים רבים. בכל-זאת נצא שוב לאחר שלושה או ארבעה ימים, שמא נוכל להוסיף עליהם עוד. ומחר נשים את כולם בבריכה.

– ואיך נישא את הייצורים הגדולים האלה?

– אין צורך לשאת אותם, נפרוש תחתיהם יריעה ישנה ונגררם על-נקלה על פני החול החלק.

– ומדוע לא נצוד גם כמה דגים, רדי, ויכולנו להטילם לבריכת הצבים.

– יפה, מחר בלילה אתקין שתי חכוֹת.

לאחר פת־שחרית הלכו כולם לחורשה ולקחו עמהם את הגלגלים, את הסרן וכמה חבלים חזקים. מר סיגרב ורדי כרתו את העצים קשרו אותם לסרן ויוּנוֹ וּויליאם הסיעום למקום שבו עתיד היה להיבנות הבית.

הם לא הצטערו בהגיע שעת הצהרים, כי העבודה היתה קשה מאוד; טומי הירבה לזלול, אם כי לא עשה מאומה, עד כי אמו נאלצה להרחיקוֹ מן הסעודה.

אותו לילה יצאו ויליאם ורדי לצידם על אף עייפותם, והפכו עוד שמונה צבים. הם המשיכו לכרות את עצי הקוקוס ולייבש את הקורות, ובסוף השבוע, הוחלט לגשת לבנין. הראשון לשבוע עבר בתפילה ומנוחה. בליל שני הפכו עוד תשעה צבים וצדו שלושה דגים גדולים, ובבוקר היום השלישי התחילו לבנות את הבית.

* *

מן הקירות אשר משה מתוך המפרץ התקין רדי את המזוזות ואת מסגרות החלונות. ארבעה עמודים תקע באדמה, עמודי הפינה, ובעזרת מר סיגרב התקין חריצים בכל קורה משני צדדיה, ובהיותן נתונות זו על גבי זו לסירוגין נתחברו יפה לעמודי התווך, ומעתה נחוץ היה רק לסתום את הסדקים שביניהן בעלי קוקוס הדוקים ולחוצים יפה. עבודה זו הוטלה על ויליאם ויוּנוֹ לאחר שתמה הסעת הקורות ולאט לאט קם הבית מן המסד ועד הטפחות. רק האח טרם הותקנה בבית, כי לשם כך דרוש היה חמר או צדפים שרופים לסיד, לשם תערובת בחצץ ומלט. במשך שלושה שבועות עבדו האנשים עבודה קשה, לאחר שהוקמו הקירות התחילו עוסקים בתיקרה. רדי התקין מיכסה חזק ובטוח מעלי קוקוס רחבים שנתהדקו בקורות כבדות, הקשורות מעל לגג בחבלים חזקים. לאחר שלושת השבועות שימש הבית מחסה בטוח בפני הסגריר. והדבר היה דבר בשעתו, כיון שמזג האוויר התחיל משתנה. השמים נתעננו ועונת-הגשמים התחילה. גשם זועף ניתך עליהם יום אחד ואחר כך שב האוויר ונתבהר.

– הזמן קצר, סיר - אמר רדי למר סיגרב. – קשה, אבל עלינו לעבוד עוד ימים אחדים, יש להתקין את הבית מבפנים למען תוכל הגברת לגור בו.

הקרקע שבין הקירות נכבש היטב לפני עשותם את הריצפה. דרגש הוקם בגובה שתי אמות מעל פני האדמה, לאורך שני הקירות, וכוסה אריג קנבוס והיה למשכב בלילה. לפני הסער הראשון בעונת החורף הפליגו רדו וּויליאם בפעם האחרונה בסירתם, כדי להביא את הכיסאות והשולחנות. המצעות ויתר החפצים הובאו לתוך הבית, ולידו הקימו סוכה קטנה למטבח עד שתיבנה האח.

במוצאי שבת, בשעה מאוחרת בלילה, עברה המשפחה לביתה החדש ולמחרת הבוקר התחולל הסער הראשון. הרוח נשבה בכוח רב ועצי הקוקוס הצליפו בצמרותיהם זה בזה בהתכופפם לאדמה. הברקים היו תכופים וחזקים, הרעם החריש את האזניים והגשם שטף בלי הרף. הצאן ברחו ממקומות המרעה וחסו בצל העצים, הכלבים רבצו מתחת לדרגשים, ואור היום חשך עד כי גם בשעות הצהרים אי אפשר היה לקרוא בספר.

– זוהי איפוא עונת-הגשמים אשר עליה דיברת, רדי, אמרה מרת סיגרב. – האם ככה יימשך הדבר בליי הרף? ומה יהיה עלינו כל הימים האלה?

– לא, גבירתי, השמש תזרח לפעמים, אך לא לזמן רב. נוכל לצאת מדי פעם ולעשות את מלאכתנו גם בחוץ, אבל אולי יעברו עלינו גם ימי גשם שלמים בלי הפסק ואז נצטרך לעבוד בבית, בטוח אני כי העבודה לא תחסר.

– מה טוב כי יש לנו גג מעל לראשנו! לולא זאת היינו טובעים ממש במבול המים.

– ידעתי גם ידעתי, גבירתי, לכן מיהרתי כל-כך לגמור את בניין הבית. נודה לאלוהים כי היה בעוזרינו.

למחרת הבוקר נתבהרו השמים והשמש הופיעה במלוא אורה.

בימות הגשמים אירעו כמה מקרים חשובים בחיי החבורה. בוקר אחד מצא רדי את נאני, העז השחורה, והנה שני גדיים קטנים רכים לצידה. קארולינה וטומי צעקו מרוב שמחה למראה הייצורים החביבים, ואפילו אלברט הקטן מחה כף לאות רצון.

מר סיגרב וויליאם עשו חיל במלאכת הדייג ויום אחד העלו בחכתם שמונה דגים גדולים. טומי דרש בכל עוז להכינם לארוחת הצהרים והם ערבו לחיכם לאחר בשר השימורים, שבו נזוֹנוּ בזמן האחרון.

בשעות הגשם היה רדי מספר להם על חייו הארוכים ורבי־המאורעות, ובעת שמזג- האוויר היה נוח לעבודה עמלו כולם לבנות את הלול. לאחר ששלמה המלאכה מינו את קארולינה הקטנה לפקח על העופות והאפרוחים.

אך בעיקר חשוב היה המחסן הגדול אשר הקימו ליד הבית, לשים בו את כל החפצים מיד לאחר שיובאו מעברוֹ השני של האי, רדי הקפיד מאוד לבחור את המקום המתאים לבניין זה.

– אני חושב כי המחסן ישמש לנו גם מקלט ומבצר בעת סכנה, ועל-כן בחרתי בחלק היער העבות ביותר. המקום קרוב לבית ואם נסוֹל את השביל המוביל אליו בעקלתון, לא ייראה הבניין לעין. אינני חושב אמנם כי נהיה זקוקים לו בזמן מן הזמנים. אין זה אלא אמצעי זהירות שאינו טעוּן עבודה מרובה.

– צדקת, רדי, – אמר מר סיגרב, – אין לדעת את אשר יבוֹאנוּ.

– היודע אתה, סיר, – בינינו לבין עצמנו, – נוהגים הילידים במקומות אלה לשוט בסירותיהם מאי לאי, על-מנת לאסוף אגוזי קוקוס. אינני יודע אם האיים אשר בקירבתינו מיושבים, זאת אמרתי לך, אך מוטב כי לא תגיד מאומה למרת סיגרב, כי למה תגרום לה דאגה.

 

פרק חמישי

באחת הסערות הגדולות, אשר התחוללה מיד לאחר גמר העבודה, פגע הברק ביונו המיסכנה. נפץ הרעם זיעזע את הבית וריח-גפרית מילא אותו. לאחר שהתאוששו הגברים ראו והנה עשן רב עולה מסביבם. לאוזניהם הגיעו יללות הפחד של הנשים והילדים, יוּנוֹ שבה לאיתנה כעבור שעה קלה; ורדי ומר סיגרב התחילו בודקים, שמא נגרם לבית נזק חמוּר. הברק חדר לאגף הקיצוני אשר בו חשבו להקים את האח, דוד־הברזל נמס בחלקו ורעה מכול – נאני, העז השחורה, נהרגה. אמנם הגדיים נשארו בריאים ושלמים.

לאחר האסון הזה הותקן כלירעם בצמרות התמרים, על-יד הבית והמחסן.

– ובכן, רדי, – אמר מר סיגרב לאחר שכילו את מלאכתם, - מה נעשה כעת?

– לפי דעתי, סיר, עלינו לאסוף מיד לערימה אחת את ענפי הקוקוס אשר נגדעו ושימשו לנו חומר דלק. מסטר טומי ויוּנוֹ גיבבו כבר ערימה גדולה למדי, ולדעתי נוכל לסיים את העבודה הזאת לפנות ערב. את העצים נערוך בצורה כזו שהגשם לא ירטיבם ביותר, ואם מזג־ האוויר לא יתננו לצאת את הבית לזמן-מה,נעסוק בבריכת-המלח ובריכת-הדגים.

הדבר יימשך שבוע ימים לפחות. ואחר-כך שוב לא תהיה העבודה מרובה בבית.

– הלא באנו לחקור את האי, לא כן, רדי? – שאל ויליאם, – אני משתוקק לעשות זאת.

– כן, מסטר ויליאם, אלא שבזה נעסוק לאחרונה. אנו נעזוב את המקום הזה למשך שניים או שלושה לילות, אך לשם כך עלינו לחכות למזג-אוויר יפה,

– ואיך נתקין את בריכת-המלח, רדי? הרי עלינו לחצוב בסלע מוצק!

– אמנם כן, מסטר ויליאם, אבל יש עימי במחסן שלושה או ארבעה מקדחי-ברזל, קצרים ועבים וחדים מאוד. ואם נשתמש בפטיש תיגמר העבודה במהירות יתירה, כי סלע האלמוג קשה הוא מאוד בשכבתו העליונה, ואילו תוכו רך ביותר.

כל היום עבר עליהם בסידור ענפי הקוקוס. רדי ערך אותם בדמות ערימת תבן משולשת, ומעליה כיפה את הענפים הארוכים למען יירד עליהם הגשם בשיפוע.

– וכעת, – אמר רדי ברדתו מעל הסולם – עלינו לשמור על הערימה עד אם יעברו ימות הגשמים.

מר סיגרב נאנח ועיניו הביעו דאגה. רדי הרגיש בזאת ואמר:

– כן, עלינו להתכונן לעונת הגשמים. בטוח אני שהקפיטן אוֹסבוֹרן, אם רק נשאר בחיים, יחפש אותנו. ויתר-על-כן, גם מאקינטוּש היה עושה את כל אשר ביכולתו למעננו, אך ייתכן שכולם אבדו, אם כי אם הצלחנו להינצל. כי מה כוחה של סירה קטנה בלב-ים? ואם אבדו האנשים – נשהה כאן שנים על שנים, עד אשר יגלו את עקבותינו. עלינו לבטוח באלוהים, סיר.

– נכון, רדי. ואם כך רצונו של אלוהים, חלילה לנו מלהתאונן. כבשתי את רוחי ככל אשר יכולתי, ואחזיק מעמד ויהי מה.

– מובן מאליו, סיר, מכל-מקום אל לנו להתייאש, לא טוב הדבר להתמרמר על הגורל וגם תועלת הרבה אין בזה.

למחרת היום התחילו במלאכת הבריכה לדגים, בדעתם היה להטיל את הדגים לתוך בריכה קטנה, למען תוכל יוּנוֹ לשלותם בכידון ולבשלם. רדי ניצח על המלאכה והנה הוקם קיר נמוך במי המפרץ, בקירבת החוף.

– כמעט שהזנחנו עבודה אחרת ועלינו להתחיל בה מיד, – אמר רדי, – אם כי בריכת הדגים קודמת.

– איזו עבודה, רדי?

–מקום רחצה לנו ולילדים, ודאי שנהיה זקוקים לכך בימות החום, אך עלינו לדחות את הדבר עד עבור החורף. עלי לאמר לך, סיר, כי אם אמנם אינני משגיח על סביבותי במימי החוף, הנה אהיה זהיר מאוד במים המגיעים לברכי; אי אתה יודע, כמה חצופים הכרישים במקומות הללו, ויש לנהוג זהירות מרובה בתוך המים. הן זוכר אתה את גורל החזיר המיסכן…

– לפלא הוא בעיני, כיצד מתקיימים פה החזירים.

– אין להם מחסור במזון, סיר.

– אבל האם יכולים הם לאכול את אגוזי הקוקוס?

– לא את האגוזים הבשלים. אוכלים הם את אגוזי הבוסר הנושרים מן העצים, ונוסף לזאת רבים כאן שורשי הצמחים. אם נשהה כאן זמן רב תימצא לנו שעת-כושר לעסוק בספורט נאה: בציד החזירים, אבל עלינו להיות זהירים מאוד, מסטר ויליאם. בעת שהבאנו אותם היו אלה חיות-בית נוחות, אך במרוצת הזמן עלולים הם ליהפך לפראים ואכזרים. וחזיר-בר הוא חיה נוראה.

באחד הבקרים, בהיותם פנויים מעבודה, קמו רדי ומר סיגרב, לקחו את החכות ויצאו לדייג. בעברם בגן ראו כי נבטי הזרעים מבצבצים כבר מתוך האדמה, אותה שעה פנה ויליאם אל אביו ושאל:

– איים רבים בקירבתנו אינם מיושבים כלל, לא כן?

– אמנם כן, האיים הקרובים אלינו ביותר ריקים, כנראה, מאין יושב. על-כל-פנים לא שמעתי מפי עוברי-ים על תושבי האיים הללו,

– ומי הם האנשים המצויים באיי הימים האלה בכלל?

– שונים כאן האנשים. הניוּ-זילאנדיים הם המפותחים ביותר ביניהם. אך נראה שגם הם אוכלים עדיין בשר אדם. רבים מתושבי ארץ ואן-דימן ואוסטראליה נמצאים בשפל המדרגה האנושית. הם עולים אך במעט על חיות-היער.

לאחר כמה ימים, לפני ארוחת הבוקר, באה יוּנוֹ ובסינרה שש ביצים אשר מצאה בלול.

– טומי אוהב ביצים, – אמר טומי בראותו אותן.

– נכון, אבל טומי לא יקבל עכשיו אף אחת מהן, טומי איננו חולה.

– טומי סובל מכאב בטן, – ענה טומי.

– נדמה לי, כי טומי בודה זאת מלבו. אך אם הוא סובל מכאב בטן יזיקו לו גם הביצים.

– טומי סובל מכאב ראש,– ענה הנער.

– ביצים מזיקות לחולי ראש, טומי, – ענה האב.

– טומי סובל בכל גופו.

– ובכן על טומי לשכב במיטה ולקבל מנת שמן קיק.

– טומי איננו רוצה שמן קיק, טומי רוצה ביצים.

– טומי לא יקבל ביצים, – ענה האב, – ודי לו בבדותות. אם נאסוף ביצים רבות, יקבל טומי אחת מהן, אם יהיה בחור טוב. כך ולא אחרת.

ושוב לא דוּבר בזה, אולם כעבור שלושה או ארבעה ימים חדלו התרנגולות להטיל ביצים. מרת סיגרב השתוממה מאוד, כי בנוהג שבעולם תרנגולת המתחילה להטיל ממשיכה בזה ואיננה מפסיקה מיד. ביום החמישי, בהסב כל החבורה לארוחת- הבוקר, והנה נפקד מקומו של טומי. מרת סיגרב שאלה לאן נעלם הנער,

– חושש אני, גבירתי,– אמר רדי הזקן, – כי מסטר לא יבוא היום לא לארוחת הבוקר ולא לארוחת־הצהרים.

– מה כוונתך, רדי? הנני ואספר לך, גבירתי. ההפסקה שבאה בהטלת הביצים הפליאה אותי מאוד, חשבתי, שמא תעו התרנגולות והתחילו מטילות במקום אחר. התחלתי מחפש והנה מצאתי קליפות ביצים מתחת לעלי קוקוס; אמרתי בלבי: לו עשתה זאת חיה, – נניח, כי ישנה חיה כזאת באי שלנו,– לא היתה נזהרת כל־כך להצניע את הקליפות. הבוקר נעלתי את דלת הלול ופתחתי רק את הצוהר שבו נכנסים העופות לעת ערב לשבות על מוטותיהם, אחר-כך עמדתי על המשמר מאחורי העצים וראיתי את מסטר טומי הולך ומתקרב ללול. ניסה לפתוח את הדלת וראה כי סגורה היא, עמד והתגנב פנימה דרך הצוהר… מיד הורדתי את הסוגר והדבקתיו במסמר. וכעת הוא נתון שם בפח, אשר טמן לו בעצמו.

– האם נשאיר שם את הזולל הזה כל היום? – שאלה מרת סיגרב, אשר נהנתה מאוד מסיפור המעשה.

במשך שעה תמימה שכב טומי בלול בשקט ואחר-כך התחיל צורח, אך לשווא – איש לא שם אליו לב. בצהרים נשא את קולו ביתר עוז, אך ללא הואיל. רק לפנות ערב נפתחה דלת הלול ומסטר טומי היואיל לצאת משם. מראה פניו היה מגוחך מאוד. הוא ישב בת מבלי להוציא הגה מפיו.

– ובכן, מסטר טומי, כמה ביצים בלעת היום? שאל רדי.

– טומי לא יבלע עוד אפילו ביצה אחת, – ענה השובב

– אם תוסיף לעשות כך, – אמר מר סיגרב, – תמצא שכל זולל סופו רעב – כאשר אירע היום, למשל.

אחר הדברים האלה, יצאו רדי וּויליאם לחקור את אחד מחלקי האי. הם שהו בדרך שניים או שלושה ימים. גם את הכלבים לקחו עמהם. בין השאר מצאו בננות, אגסים דוקרים וגוּיאבה, באדמת הביצות גילו את צמח הבטטה המשמש בארצות הטרופיות במקום תפוח-יאדמה. בין סבכי הבטטה גילו הכלבים את החזירים והתחילו רודפים אחריהם. רדי וּויליאם ראו לשמחתם והנה שלושים הם החזירים למספר גדולים וקטנים, והם הפשילו את זנבותיהם והתחילו בורחים בנחירות ובמהירות רבה על פני שדות-המרעה עד הגיעם לעצי הקוקוס.

אחרי שהחוקרים שבו מטיולם סיפר ויליאם בפרוטרוט על כל אשר ראו בדרך והראה לאביו את הצמחים המופלאים אשר מצא. מר סיגרב הכיר ביניהם את גפן- הבר, את הקנבוס ואת צמח החרדל. נימנו וגמרו לגדור את שטח הבטטה בשיחי אגסים דוקרנים, כדי לשמור עליו מפני החזירים.

 

פרק ששי

רדי נעוֹר כרגיל הראשון, התייצב במעלה הגן, נשא את עיניו, הסתכל בים ובחן את האופק. הוא דימה לראות אוניה שטה צפונית⁻מזרחית וקרב את המשקפת לעיניו. אמנם לא טעה – אוניה.

לבו של האיש הזקן התחיל דופק בחוזקה. הוריד את המשקפת ושאף רוח פעמים אחדות עד אשר נרגע במקצת. כעבור רגע הקריב אותה שוב לעיניו וראה, כי האוניה היא דו⁻תרנית ופניה מועדות לאי.

מיהר רדי ורץ אל סלע הדיוּג, ישב והתחיל מהרהר: האם בכוונה שלחו את הספינה אליהם, או בדרך מקרה היא נמצאת כאן. הוא נטה האמין, כי אין זה אלא מקרה, כי מי יכול היה לדעת שהם ניצלו ונמצאים על האי הזה? האוניה חיפשה כנראה מים ואולי תפנה ותעבור מבלי לגשת אליהם.

רדי קפץ שוב על רגליו, התבונן במשקפת ומיהר הביתה. ויליאם היה לבוש כבר. אך הנותרים שכבו עוד במיטותיהם.

– ויליאם – פנה אליו רדי בצאתם את הבית – דבר סוד לי אליך, ואתה הבטח לי שלא תספר לאיש. הדבר יתברר במשך שעות אחדות. – ויליאם הבטיח.

– דוּ⁻תרנית מתקרבת לחוף, – אמר רדי, – ייתכן כי תציל אותנו וייתכן כי תעבור מבלי להרגיש בנו. אם ייוודע הדבר להוריך תהיה אכזבתם קשה מנשוא.

ויליאם נתן עיניו ברדי. שעה קלה לא יכול להוציא הגה מפיו. התרגשותו היתה גדולה מאוד.

– הה, רדי, מה מאושר אני! תמיד האמנתי, כי האל הטוב יחלצנו מפה. וכי יודע אתה, כמה סובלים הם בשתיקה, אבי המיסכן ואמי?

אני יודע, מסטר ויליאם, אני יודע ומבין. הם משתדלים בכל כוחם להתגבר על געגועיהם. עכשיו עלינו לפעול במהירות ולגשת לעבודה לפני ארוחת⁻הבוקר. אך לפני כן אראה לך את האוניה.

רדי השעין את המשקפת על גזע עץ הקוקוס וכיוון אותה אל הספינה. ויליאם קירב את עיניו לעדשות.

– היא שטה ישר אל החוף, אך אל תדבר בקול רם. הנה אשאיר פה את המשקפת ואנו שנינו נתחיל בעבודה. במחסן מונח הגרזן. בוא, מסטר ויליאם, בוא מהר בטרם ייצא אביך את הבית.

ויליאם ורדי פנו למחסן לקחת את הגרזן. רדי בחר בעץ הקרוב ביותר לים, כרת אותו, גדע את צמרתו, וסחבוֹ בעזרת ויליאם, למקום הגבוה ביותר.

– וכעת מסטר ויליאם, לך, הבא את המגרפה וחפרת כאן בור; ובבור נתקע את המוט והנפנו עליו את הדגל. אני אביא גלגל⁻תנופה וחבלים, והדגלים יתנשאו רק בהתקרב הספינה. לאחר שתכרה את הבור תבוא לארוחת⁻הבוקר כאילו לא קרה מאומה.

שניהם הקימו את המוט והדגלים היו מוכנים להנפה אחר כך שבו רדי וויליאם לערימת חומרי⁻הדלק והביאו משם הרבה זרדים, כדי להעלות עשן ולעורר את תשומת⁻לבם של נוסעי הספינה. הדבר נמשך שעה קלה בלבד, בינתיים המשיכה הספינה את דרכה לקראת החוף.

– הרוח חזקה למדי, מסטר ויליאם, – אמר רדי, – והספינה תגיע הנה במהרה, אם לא תיבהל מפני הסלעים. הם נראים כעת יפה לעין, כי על⁻כן הים סוער במקצת.

– אני מקווה שהם לא יבהלו, – ענה ויליאם, – מהו, לדעתך, המרחק המפריד בינינו?

– כחמישה מילין, מסטר ויליאם, לא יותר. אבל הרוח שינתה מעט את כיוונה. היא פנתה לצד דרום ומתגברת לאט. ירא אני, פן תקום סערה, אם גם לא תימשך זמן רב. בוא, מסטר ויליאם, ונניף את הדגלים, כעת ירגישו בהם על⁻נקלה. חלילה לנו להחמיץ את השעה.

ויליאם ורדי הניפו תחילה את הנס, ואחריו את הדגל שנשא עליו באותיות גדולות את השם “פּאציפיק”.

– וכעת, – אמר רדי, לאחר שקבע את היתדות, – הבה ונבעיר אש ועלה עמוד⁻העשן לעיניהם.

לאחר שניצתו עלי⁻הקוקוס שפכו עליהם רדי וּויליאם מים, ועמודי⁻עשן כבדים התנשאו למעלה. הספינה הלכה הלוך והתקרב, ושניהם ציפו לה בדומיה. פתאום ראו והנה מר סיגרב ואשתו, יוּנוֹ עם אלברט בזרועותיה, טומי וקארולינה רצים בכל כוחם לשפת הים. את הסוד גילה, כמובן, טומי. הוא טייל לאורך החוף, לאחר שעייף מעבודתו הקשה, והרגיש בדגל המתנופף ובספינה השטה לעבר האי. מיד רץ הביתה בצעקות: אבא, אמא, קפיטן אוסבורן שב הנה, שב הנה באוניה גדולה". וכולם מיהרו ובאו למקום אשר בו עמדו ויליאם ורדי.

– הה, רדי, למה לא סיפרת לנו מאומה? – קרא מר סיגרב, כל עוד רוחו בו.

– לא רציתי כי יוודע הדבר קודם זמנו, ענה רדי, אמנם עכשיו היינו הך. כוונתי היתה אך לטובה, מר סיגרב.

– באמת, אבא.

מרת סיגרב עלתה בסלע ופרצה בבכי. מר סיגרב היה נרגש לא פחות ממנה. לבסוף שאל: הרואים אותנו?

– לא, סיר. רציתי לחכות עד שירגישו בנו ואז אמרתי להודיע לך על כך – ענה רדי.

– הם משנים את הכיוון, רדי – אמר ויליאם.

– כן, רדי, הם פונים כלפי הרוח, מפחדים להתקרב יותר מדי לסלעים.

– הרי לא ייתכן כי יעזבו אותנו כאן! – קראה מרת סיגרב.

– לא גבירתי, אבל אין הם רואים אותנו.

– הם רואים רואים! – פרץ ויליאם בצעקה והטיל את כובעו באוויר – ראו, הנה הם מניפים דגל!

– נכון, סיר, הם הרגישו בנו. תודה לאל!

מר סיגרב חיבק את אשתו אר נפלה בזרועותיו בבכי. הוא נשק לילדים ולחץ את ידו של רדי הזקן. לשמחתו לא היה גבול. וילאם שמח לא פחות ממנו. יוּנוֹ צחקה מתוך דמעות וטומי תפש את קארולינה הקטנה בשתי ידיה ויצא במחול.

לאחר שנרגעו מעט העיר רדי:

– מר סיגרב, אין ספק שהם הרגישו בנו ועלינו לצאת עכשיו בסירתנו לקראתם. אנו מכירים את המעברים בין הסלעים ולהם זר המקום. אינני סבור כי יעזו לשלוח לנו סירתנו עד אם תישוך הרוח. רואה אתה, אדוני, הנה גברה שוב הרוח.

– האינך חושב שהיא תוסיף להתגבר, רדי?

– לדאבוני עלי לאמר: כן. הסערה תיפתח מדרום וכל עוד תימשך לא יעזו הספנים להתקרב לחוף ולשוטט בין הסלעים. לא מחכמה יעשו כן. אחר כמה שעות יתברר הכול.

אותה שעה התחילה הספינה מתרחקת. היא פנתה לצד צפון והתייצבה מרחוק.

– הם עוזבים אותנו – קרא ויליאם בעצב.

– נבלים, חסרי⁻לב – התמרמר מר סיגרב.

– אל תאמר כזאת, סיר, – ענה רדי. – תסלח לי, מר סיגרב, על דברי הקשים. אך לוּ הייתי אני מפקדה של דוּ⁻תרנית זו, הייתי נוהג בדיוק כמוהם. הסוּפה חזקה והמקום שבו הם נמצאים מסוכן מאוד. לא ברור עדיין, אם יש בדעתם לעזוב אותנו. לאחר שהרוח תשקוט מקווה אני לראותם שוב.

איש לא השיב להערותיו הצודקות של רדי. אך האנשים ראו כי דוּ⁻התרנית עוזבת אותם ולבם נתמלא צער. כולם עמדו בדומיה, ובמידה שהאוניה הלכה הלוך והתרחק, כן הלכו תקוותיהם ונמוגו. הרוח גברה מאוד. סער איום וגשם האפילו על האופק. הספינה לא נראתה לעין. מר סיגרב פנה לאשתו ותמך בה בזרועו. הם התרחקו משפת הים מבלי אמור דבר. הנותרים, מלבד רדי, הלכו אחריהם.

כל הלילה השתוללה הרוח והגשם ירד בלי⁻הרף. הילדים ישנו, אבל מר סיגרב ואשתו ורדי וּויליאם, שנתם נדדה. הם הקשיבו ליללת הסוּפה ומחשבות מרות ניקרו במוחם. זה היה הלילה הקשה ביותר שעבר עליהם באי.

לפני עלות השחר לבש רדי את בגדיו ומיהר לרוץ לחוף. הסערה לא פסקה עדיין. הוא סקר את האופק במשקפת ונוכח כי אין זכר לדוּ⁻תרנית.

רוח הסופה נשבה עד הערב, והלילה לא הביא אתו כל תמורה. למחרת הבוקר השכים רדי לקום, כרגיל, וּויליאם ליווה אותו לחוף.

– רדי, רדי – קרא פתאום ויליאם והצביע לעבר הסלעים לצד דרומית⁻מזרחית, – מה שם? הבט, סירה!

רדי כיוון את המשקפת – דוּגית היא, מסטר ויליאם, ואנשים בתוכה.

– מה? מאין באו הנה, רדי? הבט, סירתם מטלטלת בין הגלים, הם יאבדו במים. הבה נחוש לקראתם, רדי!

התחילו רצים לאורך החוף עד שעמדו נוכח הדוּגית המתקרבת.

– הם באים, כנראה, מן האי הגדול, – אמר רדי והביט שוב במשקפת, – שני אנשים בסירה ושניהם מתושבי האיים. הם נלחמים על נפשם וכנראה עייפו מאוד, אבל במקום המסוכן ביותר עברו בשלום.

– נכון, ענה ויליאם, עוד מעט ויגיעו למים שקטים יותר. אבל גלי החוף גם הם עזים מאוד.

– אם יעמוד בהם כוחם, לא יאונה להם כל רע. הם נוהגים יפה בסירתם.

עוד הם מדברים והדוּגית קרבה במהירות ליבשה. בכוחותיהם האחרונים חתרו האנשים במשוטים כדי לעבור את שפך הגלים על פני הסלעים ונפלו אין⁻אונים בתחתית הסירה.

– הבה נמשה את הדוּגית ליבשה, – אמר רדי, – שתי נשים בדוּגית והן מתות כמעט.

הנשים היו צעירות לימים, אך כתובת⁻קעקע השחיתה לגמרי את צורת פניהן, שהיו ודאי רעננים ונעימים.

– האם ארוץ ואביא להן דבר⁻מה, רדי?

– כן, מסטר ויליאם. בקש מיוּנוֹ שתיתן לך משהו מן המוכן לארוחת⁻הבוקר, מאכל חם.

ויליאם שב חיש⁻מהר ובידו קערת דייסה. רדי הכריח את הנשים המתעלפות⁻למחצה לבלוע מנה הגונה, והן שבו לאט⁻לאט לאיתנן. ויליאם מיהר לספר להוריו על הביקור המפתיע ושב מיד איתם ועם שאר בני הבית. הם משו את הסירה, הרחיקוה מן הים כל כמה שיכלו לבל תישבר לרסיסים. בתוכה לא מצאו מאומה, מלבד מחצלת ושני משוטים. במשוטים ובדפנית הסירה נחרתו פיתוחים מוזרים.

– הרואה אתה, סיר? – אמר רדי, – הנשים הללו נסחפו עם הסוּפה מאחד האיים הקרובים בצד דרומית⁻מזרחית. הן התאבקו עם הרוח שני ימים וכנראה לא בא אל פיהן כל מזון ואף לא טיפת מים. לפלא הוא בעיני, כיצד הגיעו לאי.

– נכון הדבר, – אמר מר סיגרב, – אבל לאמיתו של דבר אינני שמח לבואן. פירושו של דבר, כי אין אנו בטוחים כאן, ושכנים בלתי⁻נעימים ודאי יבקרו אותנו בקרוב.

– ייתכן, – ענה רדי, – אבל שני יצורים אלה בלבד אינם מפריעים לנו ואינם מסכנים אותנו במאומה. ואולי תלמודנה לדבר אנגלית ותשמשנה מתורגמנים בינינו ובין ילידי האיים, אם הללו יבואו לכאן. ייתרן שבזכותן נינצל מרעה גדולה.

– האם ילידי האיים מסוכנים עד כדי כך, רדי?

– אין ספק, סיר. פרא הוא פרא. כמוהו כילד הרוצה לקחת לעצמו את כל אשר יראה בעיניו. ביחוד חשקה נפשם בחפצים נאים, כגון כלי⁻ברזל שונים. אם יבואו הנה יכולים אנו להחביא חלק מרכושנו ולמסור להם את היתר. בשכר זה נציל אולי את נפשותינו, אבל אין להתנחם בתקוות כאלו. ואני הייתי בוחר להגן על עצמי מאשר לצפות לחסדם.

– אבל איך נעצור כוח לעמוד בפני המונים?

– עלינו להתכונן, סיר. אם נצליח להתבצר והרובים יהיו בידינו ודאי שנתגבר עליהם.

מר סיגרב פנה הצידה ולאחר רגע דממה אמר:

– לא נעים ביותר לשוחח על התבצרות ועל פראי אדם בעוד שרק לפני יומיים קיווינו לעזוב את האי. הה, לוּ הופיעה שוב הספינה!

– הרוח נרגעת לאט⁻לאט. לעת ערב יהיה מזג⁻האוויר יפה ועלינו לעמוד על המשמר. על⁻כל⁻פנים אין אני מתייאש עוד.

לאחר זמן⁻מה הביאו את הנשים לתוך הבית. מרת סיגרב קיבלה אותן בסבר פנים יפות, ויּונוֹ הכינה למענן נזיד עדשים. הן אכלו מעט ונרדמו חיש⁻מהר.

כעבור ימים אחדים נחו הנשים האינדיאניות לגמרי מטלטול הדרך והסבל הרב שעבר עליהן, ורכשו להן במשך זמן קצר כמה מלים אנגליות. רדי החליט לצאת למסע חקירות ביום השני הבא, אבל פורענות חדשה הפירה את תכניותיו.

בשבת בבוקר, בעת סיבובו הרגיל ליד הבית ועל החוף, ראה רדי לפתע, והנה דוגית האינדיאנים נעלמה, כל הזמן היתה מוטלת על היבשה ומן⁻הנמנע היה כי הגלים סחפוה. לבו ניבא לו רעות. הביט במשקפת בכיוון האי הגדול והבחין כתם כהה זע על פני המים במרחק רב מן החוף. ויליאם ניגש אליו.

– מסטר ויליאם, – אמר רדי, – חושש אני שמא ברחו הנשים האינדיאניות בדוגית שלהן. מהר וראה אם הן נמצאות בקירבת הבית או במקום אחר והודעת לי מיד.

ויליאם שב לאחר כמה רגעים והודיע כי הנשים נעלמו ולקחו איתן הרבה מסמרים גדולים ומטילי⁻ברזל מן המחסן.

– רע הדבר, מסטר וילאם, רע מאוד. והרעה גדולה אפילו מזו של דוּ⁻התרנית אשר לא שבה אלינו.

– מדוע? הרי יכולים אנו לחיות גם בלעדיהן, רדי.

– נכון, סיר, אבל לאחר שתשובנה השתיים אל בני שבטן, תראינה להם את השלל שהביאו ותספרנה מה רבים הדברים הנאים אשר עמנו, ואז יעלו עלינו האינדיאנים בהמוניהם. מוטב היה לוּ שרפתי את הדוּגית.

מיהרו והודיעו את הדבר למר סיגרב וערכו מועצת מלחמה.

– שימעו לדברי, – אמר רדי. – בדרום האי מצאנו מרעה ומספוא לצאננו, אבל חשובים מכל הם צמחי הבטטה, שבהם נוכל להתפרנס בימות החורף. כדי לשמור עליהם מפני החזירים עלינו לחפור תעלה ולהקים גדר מסביב לחלקה.

וכיון שמזג⁻האוויר יפה כעת ולא ישתנה במשך כמה חודשים, על⁻כן הנני מציע לתקוע את אוהלינו בחלק ההוא של האי ולהעביר שמה את כל המשפחה. שם בטוחים אנו מצרה יותר מאשר פה.

– התכנית היא נפלאה, רדי, – אמר מר סיגרב, – לפי שעה נרחק ממקום⁻הסכנה ושם נטכס עצה, מה עלינו לעשות להבא.

– זה הדבר, סיר. הנשים לא תמהרנה להגיע לאי שלהן, כי הן שטות נגד הרוח וגם הזרמים החזקים יבקרו אותנו בקרוב ויפנו, כמובן, מיד לבית.

– אבל, רדי, האומנם עלינו לעזוב לעולם את המקום הזה? האם לשווא כל העמל אשר השקענו בו לעשות את חיינו כאן טובים ונוחים? – שאל ויליאם.

– לא, מסטר ויליאם, לא לעולם. הנה המשך תכניתי. כאשר נגמור את עבודתנו ליד צמחי הבטטה נשאיר לזמן⁻מה את מרת סיגרב ואת הילדים באוהלים, ואנו הגברים נעבוד כאן. נעזוב את הבית, בו אנחנו יושבים כעת ונגדור את המחסן אשר בין עצי הקוקוס, עד כי נוכל לעמוד בפני התקפה פתאומית. פה נגור, שכן אי⁻אפשר להימצא באוהלים בימות הגשמים.

– וכיצד חושב אתה לבצר את הבנין? – שאל מר סיגרב.

– הנני ואסביר לך, סיר: אם יבואו הפראים לכאן נגן על עצמנו בנשק חם. אדם אחד מאחורי גדר⁻עמודים יוכל לעמוד בנקל בפני עשרים איש המזויינים רק בכידונים ובמקלות. ובעזרת האלוהים נכה אותם שוק על ירך.

– תכניתך טובה בעיני, רדי, – אמר מר סיגרב – ומה טוב אם נתחיל מיד בעבודה.

 

פרק שביעי

בשעת הסעודה סיפרו את דבר התכנית למרת סיגרב. היא הבינה עד כמה ירבה בטחונם על⁻ידי כך והסכימה ברצון.

אין לספר כאן על כל המקרים שאירעו להם בשבתם בדרום האי עד שעזבו את אוהליהם ועברו לחסות בבית כאשר התחילה שוב עונת הגשמים.

אוהליהם היו נטויים ליד חורשת הקוקוס, בקירבת מקום למעיין.

נווה⁻הקיץ היה יפה מאד בעיני מרת סיגרב.כפי שניבא רדי מראש,היו החזירים באים לרעוֹת במטעי הבטטה ולפיכך הוחלט להקים מיד את הגדר. הכבשים והעזים מצאו מקום מרעה טוב, ורדי ומר סיגרב התחילו לבצר את מקום המחסן.

האנשים לא נתנו עוד את דעתם על אוניות שתאסופנה אותם מן האי. לבם היה נתון לסכנה הנשקפת להם מאת הפראים.

בהיות מר סיגרב ורדי עסוקים בגדר העמודים, הפיל רדי ביריית רובהו חזיר אחד. הם הביאו את הציד למקום החנייה שבין עצי הקוקוס. מסטר טומי ראה את גופת החזיר התלויה במוט, באחד האוהלים, ומיד התחיל מתפאר בפני קארולינה הקטנה שהנה יקום ויירה שוב בחזיר המת ברובה אשר נשאר באוהל ללא השגחה.

קארולינה נבהלה מאוד ומיהרה לברוח. בעמל רב השעין טומי את קת⁻הרובה בכתפו ולחץ על ההדק.

למזלו הרע של טומי נמצא כדור בקנה ומכיון שלא הסמיך יפה את הקת לכתף ניתר הרובה לאחוֹר בעת היריה והיכה בפניו ועקר שתי שיניים מפיו. הלחי נפצעה והאף התחיל זב דם.

אבל לגיבורנו הקטן היו צפויות בעתיד הרפתקאות מסוכנות הרבה יותר, כפי שתיווכחו מתוך קריאת הספר.

*

עונת השרב עברה על בני הבית בעבודה מרובה. עבודה רבה השקיעו גם במחנה האוהלים, אבל על⁻פי⁻רוב עמלו בהקמת גדר העמודים מסביב למחסן במפרץ. בלי⁻הרף הטרידו אותם המחשבות על סכנת הפראים. לאחר שהוקמה הגדר מסביב לבטטה, הוסכם, כי אין להשאיר את מרת סיגרב ואת יוּנוֹ עם הילדים לבדם בתוך האוהלים. עליהם לשוב לבית, עד שיותקן המחסן למקום דירה.

סוף⁻סוף הגיע היום, והמעון החדש עמד על מכוֹנוֹ. הכול היה נוח ונאה. האנשים עייפו מאוד, ובשעה מוקדמת עלו על מיטתם לאחר שקבעו את פרשת העבודה למחר. מרת סיגרב אמרה שהיא תטפל בילדים ותעבוד במטבח, ויוּנוֹ תוכל לעזור לגברים בשעת הצורך. השכם בבוקר באו רדי וּויליאם לבריכת הצבים העלו מתוכה צב אחד והביאוהו למרת סיגרב, כדי שתתקין אותו לארוחת⁻הבוקר.

לאחר התייעצות קצרה עם מר סיגרב סימן רדי מסביב למחסן את השטח, שבו יגדע את העצים; כי בדעתו היה לשים רווח של עשרים יארד בין הגדר ובין הבנין מכל צדדיו.העצים אשר על גבול הקו המסומן נותרו לשמש עמודים, שביניהם יניחו קורות בגובה ארבעה⁻עשר רגל, למגן בפני התקפת הפראים.

הם גדעו את כל העצים שבתחום הקו המסומן, וגם עשרה יארדים מחוצה לו כדי שיהיה להם מקום לעבוד בו. רדי תקע מסמרים בקוֹרוֹת הרוחב בין העצים וכעת ראו מה טוב כי לקחו עמהם מתוך האוניה הטרופה הרבה מסמרים גדולים. מר סיגרב גדע את העצים ויליאם ויוּנוֹ ניסרו אותם לפי המידה הדרושה וגלגלום אל רדי. הלה לא הספיק לערך את כל הקורות שהובאו אליו, לכן ניפנו ויליאם ויוּנוֹ לצבור בינתיים את הענפים לצורך הסקת החורף ומר סיגרב בא לסייע לו לרדי. עבודת⁻פרך עבדו באותו יום ושמחו בבוא העת לנוח ולישון. לפני⁻כן אמר רדי לויליאם:

– אני חושב, סיר, כיון שאנו נמצאים כאן שוב, עלינו להציב משמרת לילה. אני לא אעלה על משכבי עד בוֹא החושך, כלומר עד תשע, בערך, וכל עוד אוּכל אסקור היטב את האופק במשקפת. אין לחשוש, כי הפראים יגיעו הנה בלילה, אבל הם עלולים להופיע לפנות⁻ערב או השכם בבוקר. על⁻כן צריך אחד מאתנו לקום לפני עלוֹת השחר, כלומר בין שתים ושלוש, ולהביט למרחוק שמא יראה בבואם. אם לא, הרי יכולים אנו לשוב ולשכב במנוחה גמורה. עלינו לשים לב לרוח ולמזג⁻האוויר העלולים לעזור להם או להפחידם. אמנם הרוח לא תחסר בתחילת ימות הגשמים, אבל אם תהיה קלה לא ימנעו לחתור גם נגדה. הרבה שקלתי בדעתי, מסטר ויליאם, ונדמה לי, כי אם יבואו אלינו נתראה אתם פנים בתחילת החורף, כי אז אין הרוח נושבת בקביעות מעבר אחד, כמו עכשיו, אלא משנה את כיוונה מדי פעם בפעם, וייתכן שהם יניפו את המפרשים ויבואו הנה בלי טורח רב, כי לחתור נגד הרוח והזרם לאורך שלושים או ארבעים מילין, אין זו עבודה קלה. ובכן, מסטר ויליאם, עלינו להיות זהירים ולהשגיח בשבע עיניים. אינני רוצה להפחיד את אביך ואת אמך, אבל לך אני מספר את כל אשר עלינו לעשות.

– דעתי כדעתך, רדי. אני אשתדל לקום מבעוד לילה ואביט היטב במשקפת עד עלות השחר. אתה תהיה שומר הלילה ואני שומר הבוקר.

הם נפרדו; ומהיום ההוא והלאה התחילו ויליאם ורדי עומדים על המצפה כאשר החליטו.

*

סוף⁻סוף שלמה מלאכת הגדר. ויכוחים רבים נתעוררו בשאלת⁻הדלת. לבסוף הוחלט להתקינה מעץ אלון חזק, ולהקים מאחוריה שני עמודים; בין העמודים האלה אפשר להניח קורות זו על גבי זו, ובשעת הצורך תימצא הדלת חסומה ומבוצרת. אחרי הדברים האלה הכשירו את המחסן לשמש להם מקום לגור בו.

בסוף השבוע שלמה מלאכת הגדר והדלת. ושוב התחילו לגדוע עצים לשם הקמת אגפי הבית. העבודה קדחה. מר סיגרב, ויליאם ויוּנוֹ גידעו את העצים והובילו אותם בעזרת הגלגלים לצד הגדר, לאחר שניסרום לקורות. רדי ריצף בינתיים את הריצפה בקרשים אשר הביא מן המחסן, והנה לפתע נאלצו להפסיק את מלאכתם ולצאת לאגור את הירקות. אחר⁻כך שבו לעבודתם.

שבועיים עברו עליהם בעבודה מאומצת ובלתי⁻פוסקת, עד אשר תם ונשלם הבנין. הוא היה דומה לבית הקודם, אבל גדול יותר ומחולק לשלושה חדרים. הדלת היתה בחדר האמצעי, הוא חדר⁻האוכל וחדר הישיבות. גם חלון קרעו בו. שני החדרים הנותרים שימשו חדרי⁻שינה, אחד למרת סיגרב והילדים, והשני לגברים.

– ראה נא, פנה רדי אל ויליאם בהיותם לבדם. מה הועילו לנו הקרשים הללו, חצי שנה היינו מאבדים לוּ נאלצנו לנסר את העצים לשם ריצוף הריצפה וליתר העבודות.

– כן, ומה טוב שיש לנו מדפים כה רבים מסביב. מתי נעבור לגור בבית הזה?

– ככל אשר נמהר לעשות זאת, כן ייטב לנו, מסטר ויליאם, עוד רבה העבודה לפנינו, אך נוכל לעשותה גם מחוץ לגדר.

– מה יהיה על הבית הישן? – שאל ויליאם.

– מוטב שנשמור בו לעת עתה חלק מן החפצים והחומרים שלנו, עד שנקים מחסן שני בשטח הגדוּר.

– אם כן, נערוך בו את כל החביות; הללו תופסות מקום רב.

– אחת מהן, הגדולה, תישאר כאן, מסטר ויליאם, אניח אותה בקרן⁻זווית.

– מה נעשה בה, רדי?

–נמלאנה מים, מסטר ויליאם.

– אבל הרי המעיין קרוב לכאן יותר מאשר לביתנו הישן?

– יודע אני, אבל ייתכן, כי לא נוכל לצאת מכאן, ואם נצמא למים…

– אני מבין, רדי, עד מה זהיר אתה!

– עסק ביש, לוּ חדלתי מלהיזהר בגילי, מסטר ויליאם. אין אתה מתאר לעצמך עד כמה אני משתוקק לראות את כולכם חוסים במבצר הזה, לא אנוח ולא אשקוט עד אם תהיו כולכם בתוכו.

– אבל למה איננו באים לגור פה?

– מדוע? מפני שרבה עדיין העבודה. אינני רוצה למהר, כדי שלא להדאיג את אמך; עלולה היא לחשוב כי הסכנה קרובה. ואמנם, מסטר ויליאם, הסכנה קרובה באמת. לבי אומר לי. המחשבות מנקרות במוחי ואינני יכול להבריחן. רוצה אני שתציע להם לעקור מיד הנה, לדירה החדשה. הכול מוכן כמעט ואת השאר אסיים עוד הלילה.

לאחר השיחה הזאת הציע ויליאם בעת הצהרים לעבור למחרת היום לבית החדש, באמרוֹ, כי המקום נוח יותר לגור ולעבוד בו. מר סיגרב הסכים לכך, אבל מרת סיגרב אמרה, כי יש לחכות עד שיהיה הבית מסודר כולו ומוכן לקבל את דייריו.

– אבל גברתי, – אמר רדי – אין הדברים נעשים אלא אם כן יש מי שיעשה אותם. כל דבר לא ינוח במקומו עד שתהיה בו ידה של עקרת⁻הבית.

– נעניתי לך, רדי – אמרה מרת סיגרב, – רואה אני, כי גם אתה יוצא נגדי, כמוהם. מחר נעבור לבית החדש כרצונכם.

– באמת, גברתי, מוטב שנמהר לעשות את הדבר. זה החודש האחרון למזג⁻האוויר היפה ועוד רבה העבודה לפנינו. אנו נעבוד ביתר מרץ לאחר שנעבור שמה.

– ובכן, הוחלט, רדי, אתה הפוסק האחרון; מחר נעביר את המטלטלים שלנו לדירתנו החדשה.

– תודה לאל, – אמר רדי בלחש. רק ויליאם אשר נמצא בקירבתו, שמע את דבריו.

יום המחרת עבר עליהם בעקירת הדירה והעברת החפצים. את הלילה בילו כבר בבית החדש. רדי בנה צריף קטן ונאה, מטבח ליוּנוֹ. גם השבוע הזה עבר עליהם בעבודה מרובה. צורכי המזון וכלי השימוש חולקו לשניים: הכלים הדרושים מיד הובאו לתוך הבית הישן וגם חבית אבק⁻השריפה ותיבות הכדורים הובאו שמה ליתר בטחון; ואילו כלי⁻הברזל והמסמרים, הקנבוס, חבית הבשר ושק הקמח הובאו לבית חדש, שנועד לכתחילה לשמש מחסן, והיה מרווח ביותר. ריצפתו היתה גבוהה ארבע אמות מעל פני האדמה, מחשש הטחב. רדי דאג גם למלא קמעה קמעה את חבית המים והתקין מגוּפה בתחתיתה.

– ובכן, מר סיגרב, – אמר רדי בשבת. – בשבועות האחרונים עבדנו יפה, אבל כעת – חסל. דירתנו נוחה ויפה. חפצינו מוגנים מגשם ומרוח וכעת נוכל לחיות ברווחה. ויליאם ואני נלך לצוד כמה צבים, כי עונתם הולכת ומסתיימת. נוסף לזאת עלי לתקן את הסירה כדי שנוכל לערוך טיול קצר ולראות מה שלום הבטטה.

– והבננות והגוֹיאבה – הוסיף טומי.

–את אלה שכחנו לגמרי,– העירה מרת סיגרב.

– נכון, גבירתי, העבודות התכופות השכיחו אותם מלבנו.אין זה פלא. אתקן את הסירה ואביא מהם ככל אשר אוּכל.

– עלינו לזרוע את זרעינו ולשתול את תפוחי⁻האדמה לפני ימוֹת הגשמים, רדי.

– אמנם כן, סיר. ויפה שעה אחת קודם, כי מזג⁻האוויר הנוֹח לא יימשך הרבה. על⁻כל⁻פנים נוכל לזרוע בהפסקות, בין גשם לגשם, עת יתבהרו השמים. וכעת עלי ללכת אל הצבים. לילה טוב, סיר. בוא, מסטר ויליאם.

ויליאם ורדי ירדו אל החוף, בדרך פגשו ביוּנוֹ אשר חזרה מן המטבח. רדי יעץ לה לצבור עצי דלק במידה רבה, ככל אשר תוכל, ולהניחם בקרן⁻זווית בקירבת מקום.

– יפה, מסה רדי, – אמרה יוּנוֹ, – הבינותי. עלינו להיות מוכנים לעיתוֹת בצרה.

– תפסת את העניין, – אמר ויליאם, – שלום עליך.

ויליאם ורדי הצליחו לצוּד שישה צבים והטילוּם לתוך הבריכה, הבריחו את הדלת ועלו על משכבם.

 

פרק שמיני

עוד שבוע עבר⁻חלף לו. רדי עסק בתיקון הסירה, וּויליאם ומר סיגרב היו מעדרים בגן. גם בבית רבתה המלאכה, ביחוד בכביסת לבנים. מרת סיגרב ויוּנוֹ ואפילו קארולינה הקטנה עבדוּ בלי ליאוּת, וטומי היה הפעם לתועלת כאשר לא היה מימיו. כל פעם הלך לשאוב ולהביא מים.

לפני הנץ החמה פתחו רדי וּויליאם את שער הגדר וירדו לחוף. עם זריחת השמש כיוון רדי, כרגיל, את משקפתו הימה לצד מזרח. ויליאם ראה שהוא מסתכל בנקודה אחת מבלי לומר דבר ושאר:

– האם אתה רואה משהו, רדי, למה זה תתבונן ככה?

– חושש אני שעיני הזקנות אינן מטעות אותי, – ענה רדי, – בעוד רגעים מספר יתברר הכול. כן, מסטר ויליאם, הוסיף לאחר שתיקה קצרה, צדקתי. חושב אני כי הכתמים הכהים הניראים מרחוק הם⁻הם המפרשים.

– מפרשים? של מי? – שאל ויליאם בחופזה.

– של דוּגיות האינדיאנים, מסטר ויליאם; ידעתי, כי יבואו, קח את המשקפת והבט בעצמך, מסטר ויליאם, עיני עייפו מרוֹב מתיחוּת.

– כן, אני רואה אותם, – השיב ויליאם, כשמבטוֹ נעוץ במשקפת והוסיף:

– עשרים⁻שלושים סירות לכל הפחות, רדי.

– ובכל סירה כעשרים או שלושים איש, מסטר ויליאם.

– אל אלוהים! איך נעמוד בפניהם, רדי? אמא תיבהל כל⁻כך. ומה נעשה כעת?

– אנו יכולים לעשות הרבה, ויליאם,אנו מחוייבים לעשות הרבה. אמנם מאות פראים שטים אלינו, אבל אל תשכח, כי יש לנו מבצר אשר לא על⁻נקלה יכבשוהו. ובידינו הרבה רובים וכדורים. אנו נוּכל לעמוד על נפשנו כי אין בידיהם מאומה, זולת כידונים ואַלוֹת.

– כמה הם ממהרים לשוּט, רדי! ודאי יגיעו הנה כעבור שעה.

– לא, סיר אף לא כעבור שעתיים. סירותיהם גדולות מאוד. תן⁻לי ואעקוב אחריהם עוד רגעים מספר כדי לעמוד על טיב כוחותיהם, ואתה רוץ בינתיים הביתה ורמוז לאביך שירד אלי. אחר⁻כך תכין את כל הרובים ותעביר את חביות אבק⁻השריפה לבית המבוצר. קרא ליוּנוֹ ותעזור לך. אנו נספיק להכין הכול. לאחר שתגמור מוטב כי תבוא ותצטרף אלינו.

ויליאם מיהר למלא את שליחותו ואחר שעה קלה הופיע מר סיגרב.

– רדי, סכנה נשקפת לנו. בטוחני. ויליאם לא סיפר לי מאומה, ודאי מפני שלא רצה להפחיד את האם. מה קרה?

– מר סיגרב, הפראים באים אלינו במחנה גדול, חמש⁻מאות או שש⁻מאות איש מספרם. אנו נהיה מוכרחים להגן על עצמנו בכוח ובגבורה.

– הסבור אתה כי אין לנו כל תקווה מול מחנה עצום כזה?

– יש ויש, סיר. שלושה רובים מאחורי גדר מבוצרת טובים מכל כידוניהם ואלותיהם; אם רק לא ייפצע איש מאתנו. כל הדרוש לנו נמצא במבצר. ליוּנוֹ יש די דלק, וחבית המים הגדולה תספיק לנו לפחות לשניים או שלושה שבועות.

מר סיגרב מיהר הביתה והודיע לאשתו את החדשה המבהילה.

– הרי ידעתי כי הדבר יתרחש ביום מן הימים, – אמרה מרת סיגרב. – אין זו הפתעה בשבילי, וכל אשר תוּכל אשה עלובה כמוני לעשות – אעשה. אין אני חסרה אומץ⁻לב להגן על ילדי.

מר סיגרב ואשתו נצטרפו לוויליאם, רדי ויוּנוֹ אשר נמצאו כבר בבית הישן. הילדים ישנו ולא היה כל צורך להשגיח עליהם.

מן הבית יכלו לראות יפה את דוגיות הפראים. רדי גילגל חבית אחר חבית לתוך המבצר ומדי פעם סקר במשקפת את המחנה המתקרב. הכל עבדוּ במרץ. גם מרת סיגרב אזרה את כל כוחותיה. עזרה לגלגל את החביות או נשאה למבצר את כל אשר היה בכוחה לשאת. כעבור שעה העבירו לחצר המבוצרת את הדברים הנחוצים ביותר. הדוגיות היו רחוקות עדיין ששה או שבעה מילין מן החוף.

– עוד שעה לפחות תעבור, עד אשר יגיעו, סיר, – אמר רדי, – הסלעים לא ינעמו להם ביותר ואני מסופק אם יעלו ליבשה אפילו כעבור שעתיים. יש לנו פנאי. יוֹּנו תביא את הגלגלים. וּויליאם יקח את הכידון ויגש אתי לבריכת הצבים והבאנו כמה מהם הביתה. ואתה, מר סיגרב, טוב תעשה, אם תוציא את הרובים ותבדוק אותם.

– כן, ואחר⁻כך יש להטעינם, הוסיפה מרת סיגרב. יוּנוֹ ואני, שתינו נוכל לעשות זאת ולהגיש לכם את הנשק כשהוא מוכן ליריה.

הם הציבו כמה חביות בפינות הגדר והניחו עליהן קרשים לעמידה, כדי להשקיף אל מעבר לגדר ולירות באויב בשעת הצורך. מרת סיגרב לימדה מהר כיצד מטעינים רובה ויוּנוֹ הקשיבה רב קשב בעת השיעור.

– וכעת, סיר, כולנו מוכנים, – אמר רדי הזקן, – מרת סיגרב ויוּנוֹ יכולות להיפנות לילדים ולהכין את ארוחת⁻הבוקר.

– ארוחת⁻הבוקר מוכנה! הדוּד רותח זה כבר, – אמרה יוּנוֹ.

אחר שהלבישו את הילדים, קרא מר סיגרב לרדי, אשר עמד בחוץ והסתכל בסירות. כל החבורה עמדה והתפללה תפילת שחרית למגן ומושיע בעת צרה.

פתאום הודיע מר סיגרב, כי הפראים הגיעו לחוף. רדי וּויליאם עמדו על המצפה, מוצנעים בין עצי הקוקוס ועקבו אחרי מעשיהם עד הרגע האחרון.

עשר סירות הגיעו לחוף ורבים מן הפראים עלו כבר על היבשה. היתר חתרו עדיין במהירות בין הסלעים; כולם משוחים בצבע, חמוּשי כידונים ואַלוֹת ונושאים מגינים עדוּיי נוצה. אין זאת כי לא לשלום באוּ. ראשית⁻כל התחילו מעלים את סירותיהם ליבשה, והסירות היו כבדות מאוד והדבר נמשך זמן רב למדי.

ויליאם נטל את המשקפת כדי להתבונן בהם יפה ואמר לרדי:

– פרצופים אכזרים ופרועים! אם יתגברו עלינו ודאי לא ישאירו אותנו בחיים.

– ודאי, מסטר ויליאם, עלינו ללחום בגבורה ולא ליפול בידיהם. להורגנו הם רוצים. בזה אין שום ספק, ומי יודע, אולי יאכלו אותנו אחר⁻כך… אבל אין זה חשוב ביותר.

ויליאם נזדעזע לשמע הדברים האלה, ואחר אמר בקול בטוח:

– אלחם עד נשימתי האחרונה. הבט, רדי, הם רצים בכל כוחם.

– כן, סיר, הם רצים אל הבית הישן. אסור לנו לשהות עוד פה, בוא, מסטר ויליאם.

– נדמה, כי לפני רגע ראיתי סירת מפרשים מעבר לגן, רדי.

– אפשר מאוד, סיר, בלילה נפרדה סירה אחת מחברותיה. בוא מהר, הם מתחילים ליילל.

בן⁻רגע הגיעו לשער המבצר. סגרו אותו מאחוריהם וחיזקוהו בקורות קוקוס שנתמכו בעמודים הפנימיים.

– השער בטוח למדי, – העיר רדי, – וכעת נבטח באלוהם ובכוחינו.

יללת הפראים הפילה אימה על מרת סיגרב. טוב שלא ראתה את גופותיהם הצבועים ואת פניהם האכזרים, כי אז היתה נבהלת שבעתיים. אלברט הקטן וקארולינה נלחצו אליה מלאי חרדה. הם לא בכו, אלא הביטו לכאן ולכאן, לראות מאַין בא הרעש הנורא. מסטר טומי היה עסוק מאוד; הוא מיהר לגמור את ארוחת⁻הבוקר וזלל ככל אשר יכול, כיון שאיש לא הפריע בעדו הפעם. יונו היתה עסוקה בחוץ, עבדה יפה ונהגה בגבורה. מר סיגרב נקב חורים בין הקורות לשים בהם את קני⁻הרובים, כדי שיוכל לירות בפראים מבלי להיראות לעיניהם. ויליאם ורדי עמדו על המשמר כשרוביהם טעוּנים.

– כעת טרודים הם בבית הישן, סיר, – אמר רדי. אבל הדבר לא יימשך.

– הם באים, קרא ויליאם.

– צדקת, מסטר ויליאם. הנה עמדו. הם לא פיללו למצוא כאן מבצר כהלכה, והדבר הפתיע אותם. ראה: הנה נתכנסו יחד לטכס עצה. אותו ברנש גבוה – הוא, כנראה, אחד ממפקדיהם. שמע⁻נא, מסטר ויליאם, אמנם החלטתי להילחם בהם בכל כוחי, אך אין ברצוני להיות הפותח בדבר. על⁻כן אציג את עצמי לפניהם מעל לגדר, והיה אם יתקיפוני, אזי רשאי אני לירות בהם.

– היזהר, רדי.

– אל תפחד, מסטר ויליאם, הנה הם באים.

רדי עלה על החבית וניגלה לעיני הפראים; הללו פלטו קול יללה מחרידה ופרצו קדימה. כשנים⁻עשר כידונים הוטלו בו בידיים שאינן מחטיאות את המטרה; ואילמלא זריזוּתוֹ של רדי, אשר הספיק להסתתר ברגע הנכון מאחורי הגדר, לא היה נשאר בחיים. כארבעה כידונים ננעצו בגדר, הנותרים חלפו מלמעלה ונפלו ארצה בקצה החצר.

– וכעת, מסטר ויליאם, קלע למטרה! – בטרם הספיק ויליאם לירות, ירה מר סיגרב, אשר השגיח מן הפינה שמא יאמרו להקיפם פתאום, והפיל את ראש החבורה הגבוה.

גם רדי וּויליאם ירו, ועוד שניים נפלו ארצה לקל יללות חבריהם. יוּנוֹ הגישה את הרובים הטעוּנים וקיבלה את הריקים. מרת סיגרב ביקשה את קארולינה שתשגיח על אחיה הקטן, ציוותה על טומי שיתנהג כאדם מבוגר, נעלה עליהם את הדלת ומיהרה לעזור ליוּנוֹ בטעינת הרובים.

מטר כידונים פילח את האוויר. למזלם יכלו המגינים לירות באויב מבלי לסכן את חייהם. היללות גברו והפראים התחילו תוקפים את החצר מכל עבריה. הזריזים ביותר טיפסו על הגדר כחתולים, אך כל ראש שהופיע למעלה נתקבל ביריה קולעת להפליא, וגופותיהם שבו ונתגלגלו למטה. הקרב נמשך למעלה משעה, ולאחר שאיבדוּ הפראים הרבה מאנשיהם הפסיקו את ההסתערות, והמגינים יכלו לשאוף רוח.

– התקפה זו לא הביאה להם רווחים גדולים, – אמר רדי, – אנו מצידנו נלחמנו כהלכה, ואתה, ויליאם, הרי אתה יורה כאילו נולדת ורובה בידך. אף פעם לא החטאת את המטרה.

– הסבור אתה, כי הפראים ילכו להם עכשיו? – שאלה מרת סיגרב.

– הה, לא, גבירתי. הם ינסו את כל האמצעים שבידם בטרם יעזבו אותנו לנפשנו. עליך להבין, כי אנשים אמיצי⁻לב הם, וברור, כי הריחו כבר את ריח אבק⁻השריפה, שאם לא כן היו רובינו מפתיעים אותם יותר.

– זוהי גם דעתי, – אמר מר סיגרב, – רעם היריה מפיל אימה על הפראים בשמעם אותו לראשונה.

– אמנם כן, סיר, אני בטוח כי לא בפעם הראשונה הם מתראים פנים עם בני אירופה.

– האם הלכו כבר, רדי? – שאל ויליאם, אשר ירד ממקום המצפה שלו אל אמו.

– לא, סיר, אני רואה אותם יושבים במעגל בין העצים, ונדמה לי, כי הם נואמים. כך דרכם של השבטים הללו.

– יפה. וכעת אני צמא מאוד, – אמר ויליאם, – יוּנוֹ, הביאי⁻נא מעט מים.

יוּנוֹ הלכה למלאות את בקשת ויליאם, ובן⁻רגע חזרה כל עוד רוחה בה.

– הה, מסה! הה, מיסי! אין מים! נעלמו המים!

– נעלמו המים! – קראו כולם פה אחד.

– אף טיפה לא נותרה בחבית!

– הרי מילאתי אותה על גדותיה, – אמר רדי בקול עמוּם, ובטוח אני שאין בה כל פירצה. ואיך קרה הדבר?

– מיסי, נדמה לי כי אני יודעת, – אמרה יוּנוֹ, – את זוכרת ששלחת לפני יומיים, בעת הכביסה, את מסה טומי לשאוב מים מן הבאר בדלי קטן. והוא היה הולך ושב חיש⁻מהר, ואַת אמרת לו שהוא ילד טוב. עכשיו הבינותי: מסה טומי לא הטריח את עצמו לרדת למעיין. הוא הביא את המים מן החבית, עד שהריק אותה לגמרי.

– רע הדבר, מר סיגרב, – אמר רדי.

מר סיגרב הניע בראשו.

רע הדבר, אם לא יעזבו הפראים את האי עד מהרה ימותו אנשי המבצר בצמא, או יוכרחו להיכנע. גם במקרה זה אין להם תקווה להישאר בחיים.

יוּנוֹ לא חשדה הפעם בכשרים. השבחים שזכה להם טומי בגלל זריזותו מצאו חן בעיניו ועל⁻כן שלף את המגוּפה מתוך החבית ומיהר להביא מדי פעם בפעם את המים לכביסה. וכך אזלו המים מן החבית. כעת עמד טומי ובכה בכי רב והבטיח שלא יוסיף לגשת עוד לחבית.

– הבטחותיו איחרו במעט – העיר מר סיגרב, – נגזר עלינו משמים שכל תכניותינו הרבות והמחושבות לקראת התקפת האויב תוּפרנה מתוך עצלוּתו של ילד, ועלינו לכוֹף ראש ולידוֹם.

– לוּ היו לפחות מעט מים בשביל הילדים, לא הייתי דואגת, – אמר מרת סיגרב, – אבל לראות בצערם של הפעוֹטוֹת… האם החבית ריקה לגמרי, יוּנוֹ?

יוּנוֹ הניעה בראשה. – ריקה כולה, מיסי, אין מאומה.

מרת סיגרב החליטה להיווכח במו עיניה ונכנסה לתוך הבית בלווית יוּנוֹ.

– רע ומר, רדי, – אמר מר סיגרב, – מה לא היינו נותנים עכשיו במחיר גשם קל!

– אין סימן לגשם קרוב, – ענה רדי, – ועלינו לבטוח באל עליון שלא יעזבנו בצרה.

– לוּ שבו הפראים להסתער! – אמר ויליאם, – כל כמה שימהרו לבוא, כן ימהר הפתרון לבוא.

– אינני סבור, כי יתקפונו מבעוד יום. יש לשער, כי בלילה יעשו זאת, והתקפת⁻לילה מדאיגה אותי יותר מהתקפה לאור היום.

– ומה נעשה, רדי?

– ראשית⁻כל נגביה את הגדר בעזרת קרשים, וחלק ממנה נעלה לגובה רב עד שקשה יהיה להם לטפס בה. ועל⁻ידי כך נקטין את שטח הסכנה. עלינו להכין עצים למדורה, לבל נילחם בחושך. אמנם לאורה יוכלו גם הם לראות את הנעשה מאחורי הגדר והיכן אנו נמצאים אך כיון שלא יצליחו להטיל בנו את כידוניהם, אין הסכנה גדולה ביותר.את המדורה נבעיר באמצע החצר ונוסיף עליה הרבה זפת להגדיל את הלהבה. מובן שלא נדליקנה עד אם תחל ההתקפה. ואז נוכל לראות לאן ינסו לחדור, ולאן עלינו לכוון את רובינו.

– יפה דרשת, – אמר מר סיגרב, – לולא המחסור במים הייתי בוטח בכוחנו.

– אנחנו נסבול הרבה, מר סיגרב, אין ספק, אבל מי יודע, מה ילד יום?

– כן, רדי, הרואה אתה את הפראים?

– לא, סיר, הם עזבו את מקום התייעצותם ואין אני שומע את קולם, ודאי מטפלים הם במתיהם ובפצועיהם.

וכאשר חשב רדי, כן היה, הפראים לא הוסיפו לתקוף באותו יום, הוא, ויליאם ומר סיגרב היו עסוקים מאוד בהכנות הנוספות. הם קבעו את הקורות מעל לגדר והגביהו את שלושת אגפי המבצר בחמישה רגל, עד כי מן הנמנע היה לטפס ולעבור עליהם. אחר⁻כך מילאו חבית⁻זפת גדולה עלי קוקוס מעורבים בגזרי עצים, כדי להבעיר אש מאירה. ארוחת⁻צהרים וערב לא אכלו, כי רק בשר מלוח וצבים היו עמהם ולפי עצת רדי לא נגעו בזה, לבל יגבר צמאונם.

הילדים סבלו קשה. אלברט הפעוט בכה וצווח: מים, מים. קארולינה, תינוקת מיסכנה, ידעה כי אין מים לשתות ושתקה, אם כי סבלה היה רב. אך דווקא טומי, האשם בכל האסון, הרעיש עולמות בצווחותיו, עד שהוציא מכליו את ויליאם, והלה כיבד אותו בסטירת⁻לחי מצלצלת. טומי המיסכן עבר מיד מצעקה לאנחות. כי פחד, שמא יקבל מנה כפולה ומכופלת.

 

פרק תשיעי

לעת לילה נבלע בכי התינוקות בייללות הפראים שהתחילו בהתקפה כפי שחזה רדי מראש.

הם הסתערו בבת אחת מכל העברים וניסו לעבור מעל לגדר. כידונים הוטלו מפעם לפעם, וברור היה כי כוונתם להתפרץ פנימה בהמון. לולא הגביה רדי את הגדר היו הפראים מפיקים את זממם בלי ספק. כי בטרם הבעירו את המדורה טיפסו כמה מהם למעלה, אך נהרגו מיד ביריות של ויליאם ומר סיגרב.

לאור הלהבה קל היה לקלוע בפראים שנמצאו מבחוץ ורבים מהם נפלו חללים. ההתקפה נמשכה למעלה משעה, וסוף-סוף נוכחו המתנפלים כי לא יצליחו ונסוגו לאחור באספם את מתיהם ופצועיהם.

– אני מקווה שהם ישובו לסירותיהם ויניחו לנו, – אמר מר סיגרב לרדי.

– מי יתן ויאמנו דבריך, סיר. אין זה מן הנמנע, אבל בטחון גמור אין בלבי. סובר אני, מר סיגרב, כי טוב היה לוּ יכולנו לעקוב אחרי מעשיהם מן המצפּה. הרואה אתה את עץ הקוקוס ההוא? – המשיך רדי והצביע כלפי אחד העצים, אשר שימש סוֹמכה לגדר, – הריהו גבוה מן האחרים. אם נתקע בו מסמרים במרחק אמה זה מזה, נוכל לטפס עליו על-נקלה ולהשקיף על כל המפרץ, או אז נדע את כוונותיו של האויב.

– אמת הדבר, אך כל המטפס בעץ, האם לא יסכן את חייו?

– לא, סיר, הן רואה אתה כי כל העצים שלפני הגדר נגדעו, ואפילו פרא אחד לא יוכל לעבור כאן מבלי שיראה אותו הצופה. והוא יספיק לרדת מן העץ בטרם יטיל הלז את כידונו.

– ודאי הצדק אתך, רדי, אך מוטב לבל נעשה זאת עד עלות השחר, כי ייתכן שאחד מהם אורב עדיין לרגלי הגדר.

– ייתכן, סיר, ועל-כן לא נעשה זאת לפני אור הבוקר. לאושרנו נשארו איתנו הרבה מסמרים גדולים.

מר סיגרב נכנס לבית. רדי הפציר בוויליאם שיישן שתים-שלוש שעות, כי הוא עצמו יעמוד על המשמר עד הבוקר, וכשיצא מר סיגרב ינוח גם הוא מעט.

– לא אוּכל להירדם, רדי, דעתי נטרפת עלי מרוב צמא, אמר ויליאם.

– כן, סיר, קשה מאוד… אני חש זאת בעצמי. אבל מה מרגישים הילדים האומללים? הם ראויים יותר לרחמים.

– צר לי ביחוד על אמא, רדי, – ענה ויליאם, – אין לשער את סבלה כשהיא שומעת את אנחותיהם ואין בידה לעזור להם.

– אני מבין ללב האֵם, מסטר ויליאם, אבל התאושש נא, אולי יפליגו הפראים מחר, ואז נשכח את כל אשר עבר עלינו.

– אני בוטח באלוהים, רדי, כי כן יהיה, אבל נדמה לי, כי הפראים גמרו-אומר ולא יסוגו.

– כן, סיר, הברזל הריהו כזהב בעיניהם, ומה לא יעשו אנשי התרבות בגלל הזהב? בוא, מסטר ויליאם, שכב לפחות אף אם לא תישן.

בבית מצא מר סיגרב את ילדיו בוכים למים, למרות שידוליה של האֵם, אשר ניסתה להשקיטם כשעיניה זולגות דמעות. יוּנוֹ יצאה החוצה והתחילה חופרת באדמה בתקווה רופפת, שמא תימצא מים, אך לשווא. כעת שבה גם היא חפויית ראש. לא היתה דרך אחרת בלתי אם להתאזר בסבלנות; אך אין לדרוש אורך-רוח מאת ילדים קטנים, ורק קארולינה הקטנה כבשה את ראשה ולא הוציאה הגה מפיה. סיגרב שהה כמה שעות עם אשתו, עזר לה להשקיט את הילדים וניחם גם אותם ככל אשר יכול. לבסוף יצא החוצה ומצא את רדי הזקן עומד הכן על משמרתו.

– רדי, מוטב לי כי אעמוד מאה פעמים בפני התקפות הפראים מאשר להימצא חמישה רגעים בבית ולראות בסבלם של אשתי וילדי.

– אמנם כן, סיר, – ענה רדי, – אך אל יאוש. חזק ואמץ, מר סיגרב! ייתכןן כי אחרי מפלתם השניה, יעזבו הפראים את האי.

– מי יתן, רדי, – אמר מר סיגרב, – וכעת שכב לישון מעט, ואני אעמוד במקומך.

– אמנם, סיר, אנמנם קצת. תעיר אותי כעבור שעתיים, כאשר יאיר היום, והתחלתי אני בעבודה ואתה תנוח.

– חושב אני כי לא אוּכל לישון מרוב דאגה, רדי.

– מסטר ויליאם אמר לי כי לא יוכל לישון מרוב צמאון, סיר, אבל הבחור המיסכן נרדם יפה.

– ליל מנוחה, רדי.

מר סיגרב עמד על חבית המצפה ושקע בהרהורים מרים, הוא התפלל לאלוהים שיחלצם מן הסכנה ומן הסבל הרב. ואחר-כך נרגע ושקט.

רדי נעוֹר עם עלות השחר והתייצב במקומו של מר סיגרב; מר סיגר לא חזר הביתה, כי אם שכב ליד ויליאם על ענפי הקוקוס, אשר שימשו לפני-כן משכב לרדי.

הוא הביא פטיש ומסמרים וקרא את ויליאם לעזרה. האחד עסק במלאכה והשני עמד על המשמר והשגיח שמא מתקרבים הפראים. לאחר שעה קלה הגיע לקצה הגזע, עד ראשית הענפים, וכעת יכלו לראות יפה את כל המפרץ וגם את הנעשה ביבשה. ויליאם קבע את המסמרים האחרונים, העיף מבט על סביבותיו וירד למטה.

– ראיתי הכול, רדי. הם הרסו את הבית הישן ורבים מהם שכבו לנוח על ידו. וכמה נשים מהלכות אנה ואנה ליד הסירות.

– ודאי הרסו את הבית על-מנת לזכוֹת במסמרים, – אמר רדי.

– האם לא ראית גופות מתים ביניהם?

– לא, אך מיד אשוב ואעלה. שפתי צורבות ונפוחות, רדי, העור מתקלף מעליהן. מעולם לא חשבתי כי כה איום הוא הצמאון. נדמה לי כי עונשו של טומי המיסכן גדול מעוונו.

– ילד איננו חושב על תוצאות, מסטר ויליאם. בעת שהוציא את המים לא ראה מראש את האסון אשר ימיט על כולנו. מעשה קונדס היה זה, אין לקרוא לזה בשם אחר.

– קוויתי למצוא אגוזי קוקוס וטעיתי.

– גם לוּ מצאת – לא היו מועילים לנו במאומה, בעונה זו אין החלב מצוי בהם. אם הפראים לא יעזבו היום את האי, מסטר ויליאם, נהיה מוכרחים לחבל תחבולה. רצוני שתעלה לראות, אולי עומדים להפליג.

ויליאם טיפס שוב ושהה למעלה רגעים מספר. ברדתו אמר:

– המחנה הומה כנחיל דבורים. מניתי מאתיים וששים איש בתחמושת מלחמה ובקובעי-נוצות. הנשים שואבות מים מן המעיין. ליד הסירות נמצאות רק שמונה, תשע נשים וכולן כאחת טופחות בידיהן על ראשן. לא יכולתי להבחין יפה, אבל נדמה לי שכך הוא.

– יודע אני, מסטר ויליאם, הן חותכות את בשרן בסכינים ובכלי-נשק אחרים. כך דרכם של השבטים הללו. המתים מוטלים בתוך הסירות ונשותיהם מבכוֹת אותם. אולי עכשיו, לאחר שאספו את מתיהם לתוך הסירות, יפליגו מכאן. אך אין כל בטחון בדבר.

*

היום השני עבר עליהם בצפייה להתקפה חדשה. לפני-הצהרים ראו מעל המצפה, כי הפראים ישבו במעגל רחב לטכס עצה. האחד עמד במרכז והתחיל נואם ומנופף את אלתו וכידונו. אחרי-הצהרים נסתיימה המועצה. הפראים נפוצו לכל עבר, והתחילו גודעים את עצי הקוקוס ואוספים את הזרדים.

רדי עקב אחריהם שעה ארוכה ולבסוף ירד למטה. – השמש התחילה שוקעת, מר סיגרב, אמר רדי, לדעתי, אין לחכות להתקפה הלילה, אבל מחר עלול להתרחש משהו רציני מאוד. הפראים גודעים את העצים ומאספים חבילות זרדים.

– לשם מה הם עושים זאת, לפי דעתך, רדי?

– אולי רוצים הם לערום אותם כסוללה, ואולי כוונתם לשלוח בהם אש ולשרוף את הגדר.

– החושב אתה כי יצליחו?

– לא בלי אבידות קשות. ייתכן גם שננצח אותם, אך אם כה ואם כה כבד יהיה הקרב, כבד מכל הקרבות שידענו. הנשים מוכרחות להימצא על-ידנו ולהטעין את הרובים, למען נוכל לירות בלי-הרף. אלמלא העשן הרב לא הייתי חושש מפניהם. קורות הקוקוס של הגדר, אשר קליפתן עליהן, יחרכו אמנם, אך לא יתלקחו על-נקלה, בעוד אשר ערימות הזרדים שלהם יבערו באש חזקה אשר תאכלם חיש-מהר.

– אבל איך נעצור כוח להילחם נגדם בתוך האש והעשן המחניק, בעת שהצמאון מענה אותנו כל-כך? העייפוּת בלבד תכריענו.

– נקווה, כל עוד יש תקווה, ונעשה, כל עוד יש מה לעשות, מר סיגרב, – ענה רדי, – זכור-נא, כי אם יקרני משהו ואם תראו כי מפלתכם קרובה, עליכם להימלט בעשן לתוך הסבך ולמהר לאוהלים. הפראים יעוטו על השלל ולא ייצאו לרדוף אחריכם ואולי יניחו לכם גם אחר-כך, לאחר שישיגו את מבוקשם.

– מדוע אמרת, – אם יקרני משהו, רדי? – אמר ויליאם.

– כי אם יקימו את הסוללה ויעלו בה עד ראש הגדר יכול אני להיפצע או להיהרג, וכן גם אתה.

– ודאי, – השיב ויליאם, – אך עוד לא הגענו לידי כך, הדבר יעלה להם בזיעת אפיהם.

*

במשך שני הימים הללו בא רק אוכל מעט אל פּיהם. המזון הגביר את צמאונם ואפילו הילדים סירבו לאכול. כשל כוח סבלם של האנשים ומרת סיגרב המיסכנה היתה קרובה לטירוף-דעת.

לאחר שמר סיגרב נכנס לבית קרא רדי לוויליאם ואמר לו: מסטר, אנו מוכרחים להשיג מים. איני יכול לראות בגסיסתם של הילדים ובעינויי אמך. החלטתי, ויליאם, לרדת אל המעיין ולהביא מים. אולי אצליח ואולי לא, אבל חובה עלי לנסות ויהי מה.

– ומדוע לא אלך אני, רדי? – אמר ויליאם.

– כמה סיבות לדבר, – ענה רדי, – ובעיקר מפני שאינני חושב, כי תצליח כמוני. אני אלבש את גלימת המלחמה ואת קובע-הנוצות של הפרא אשר נפל לתוך החצר, ולא אקח אתי נשק, פרט לכידון, לבל אוסיף משא על משא חביוֹנת המים שתהיה בידי. וכעת שים לב: אתה תפתח לפני את הדלת, ולאחר צאתי תתמוך אותה מיד באחת הקורות. הקורה תעצור בעדם מלהתפרץ פנימה במקרה התקפה, עד שתחזק את השער בקורות האחרות, עמוֹד על המשמר עד שובי והיה נכון להכניסני. הבינות את דברי?

– כן, הבינותי, רדי, אבל מה גדול יהיה האסון אם יקרה אותך משהו בדרך.

–אין מוצא אחר, ויליאם. עלינו להשיג מים ויהי מה, ומוטב לנסות כעת מאשר אחר-כך, בזמן שמשמרותיהם תהיינה רבות יותר. עכשיו הנה הפסיקו את עבודתם ופתחו בסעודה. רק אחת הנשים עלולה לפגוש אותי בדרכי.

רדי הלך להביא את החביוֹנה שבית-קיבולה ששה או שבעה גלונים. עמד וחבש את מצנפתו של הפרא, התעטף בגלימתו, שם על כתפו את החבית הקטנה ואחז בכידון. ויליאם סילק בזהירות את הקורות אשר תמכו בדלת ואחרי שנוכחו כי איש אינו אורב ליד הגדר, לחץ רדי את ידו של הנער, עבר את שטח הקרקע והגיע לעצי הקוקוס. ויליאם עשה ככל אשר הורה אותו רדי, סגר את הדלת, סמך אותה בקורה אחת לשם זהירות ונשאר עומד על המשמר. רגש רפיון ובדידות תקף עליו. עמד והקשיב לכל רעש קל, ואפילו רשרוש העצים ברוח מילא את נפשו חרדה. כך עמד רגעים אחדים והרובה מוכן לצדו.

– באה שעתו לשוב כבר, – חשב ויליאם, – המרחק אינו מגיע למאה יארד ובכל-זאת לא שמעתי עד עכשיו כל רעש. – דימה לשמוע צעדי אדם הולך וקרב בזהירות. – כן, אמנם קול צעדים הוא. רדי חוזר בשלום. ויליאם שלח ידו אל הקורה להזיזה ולפתוח את הדלת, ולפתע הגיע לאוזניו קול המולה וטפיחת אדם נופל. סילק את הקורה ופתח את הדלת בו ברגע שרדי קרא בשמו. תפש ויליאם את הרובה וקפץ החוצה. ראה והנה רדי נאבק עם אחד הפראים. הלה התגבר עליו, וכידונו היה נטוי מול חזהו. כהרף-עין כונן ויליאם את הרובה וירה. הפרא נפל מת.

– מהר וקח את המים, ויליאם – קרא רדי בקול חלש, אני אנסה להיכנס בזחילה, אם אוּכל.

ויליאם הביא את החבית פנימה ונחפז לשוב אל רדי, אשר עמד כורע על ברכיו. מר סיגרב פרץ החוצה לקול היריה ובמצאוֹ את דלת החצר פתוחה רץ אחרי ויליאם וראה אותו מתאמץ להקים את רדי. שניהם יחד הכניסו אותו כושל ומתנודד לתוך החצר, נעלו את הדלת ושבו אליו.

– נפצעת, רדי? – שאל ויליאם.

– כן, בחורי הטוב. כן. חושש אני כי נפצעתי עד מוות. כידונו פילח את חזי. מים! תנו לי מים!

– אהה! לוּ היו! – אמר מר סיגרב.

– יש לנו מים, אבא, – קרא ויליאם, – אך רב המחיר אשר שילמנו בעדם.

ויליאם רץ להביא ספל, שלף את מגוּפת החביוֹנה, יצק מעט מים והגישם לרדי, שלגם אותם בתשוקה.

– וכעת, ויליאם, הניחני על ערימת הענפים הזו. מזג-נא מים ליתר בני הבית ולאחר שישתו כולם שובה אלי בחזרה. אל תספר למרת סיגרב, כי נפצעתי. ראה בקשתיך.

– אבא, שא אתה את המים וסלח לי – אמר ויליאם, – אינני יכול לעזוב את רדי.

– כדבריך, נערי, – אמר מר סיגרב, – אולם שתה נא אתה תחילה.

ויליאם, שכוחותיו אפסו כמעט, שתה מן המים, ומיד שבה אליו רוחו. הוא טיפל ברדי הזקן שנשם בכבדוּת, אך לא הוציא הגה מפיו. מר סיגרב מיהר להשקות את בני הבית.

 

פרק עשירי

לאחר שהלך מר סיגרב הלוך וחזור פעמיים לרוות את צמאונם של הילדים והנשים, בא לעזור לוויליאם, אשר התחיל פושט מעל רדי את בגדיו, כדי לבדוק את הפצע שנפצע.

– מוטב שנשכיב אותו על ענפי הקוקוס האחרים, שם יהיה לו נוח יותר, – אמר ויליאם.

רדי לחש: עוד מים… ויליאם מילא את בקשתו, ואחר-כך העביר אותו למקום טוב יותר. מיד לאחר שהשכיבוהו שם, היפנה רדי את ראשו ופלט דם מפיו.

– כעת הוטב לי במקצת, – אמר בלחישה, – הסר את התחבושת, ויליאם, זקן שכמוֹתי לא נאה לו להיות חרד על דמו המעט.

מר סיגרב וּויליאם בדקו את הפצע. הכידון העמיק לחדור לתוך הריאות. ויליאם קרע את כותנתו לפסים ועשה ממנה תחבושת כדי לעצור בעד שטף הדם.

הטלטול ממקום למקום החליש מאוד את רדי, אך לאט-לאט שבה רוחו אליו, עד אשר התחיל מדבר בלחש.

מר סיגרב יצאה מן הבית וקראה:

– היכן הוא האיש האמיץ והטוב, רוצה אני לברך אותו ולהודות לו.

– הוא נפצע, יקירתי, – אמר מר סיגרב, שניגש אליה ותפש אותה בזרועה, – ירא אני כי הפצע אנוּש, ולא סיפרתי לך עד כה.

אחר-כך מסר לה בקצרה את כל הקורות, והוליך אותה למקום משכבו של רדי. מרת סיגרב כרעה על ברכיה, חיבקה את ידו ופרצה בבכי

– אַל לך לבכות בגללי, גברתי היקרה, – אמר רדי, זקנתי וימי היו ספורים גם בלעדי זאת. אך צר לי שלא אוּכל להיות לכם עוד לעזר.

– זקן טוב ויקר – אמרה מרת סיגרב לאחר דומיה קצרה, – מי יודע מה יהיה גורלנו ברצון האלוהים הכל-יכול, אך כל עוד אחיה לא יישכחו הדברים אשר עשית למען ילדי ולמעני.

היא גחנה עליו, נשקה לו במצחו ופרשה לעבר הבית כשעיניה זולגות דמעות.

– ויליאם, – אמר רדי, – קשה לי לדבּר כעת. הרם נא את ראשי ועזבני. מוטב לי כי אשכב בשתיקה. זה כבר לא סקרת את הסביבה, שוב הנה בעוד חצי שעה. הניחני כעת לבדי, מר סיגרב, אם אנמנם מעט ויוטב לי.

ויליאם ומר סיגרב מילאו את דבריו ועלו על מקומות המצפה.

– רע הדבר, ויליאם, – אמר מר סיגרב, לאחר שסיימו את התצפית.

ויליאם הניע בראשו: לוּ רק הרשני ללכת במקומו! ירא אני, כי נפצע פצע אנוּש.

– לדעתי אין לו תקווה, ויליאם, מחר, אם יתקפו אותנו הפראים, נרגיש בחסרונו. ואני חושש מאוד לתוצאות הקרב.

– מה אומר ומה אדבר, אבּא?… אך מרגיש אני כי לאחר שרווח לנו, רב כוחי כפליים.

– גם אני מרגיש בזה, בני היקר, אבל במה נחשבים אנו השניים מול מחנה עצום שכזה?

– אם אמא ויוּנוֹ יטעינו את הרובים בשבילנו, נוכל לעשות לא פחות מאשר עשינו עד כה בהיותנו שלושה אנשים עייפים וצמאים.

– ייתכן, ויליאם יקירי, עלינו לאמץ את כל כוחותינו, כי נלחמים אנו על חיינו ועל חיי היקרים לנו.

ויליאם ניגש אל רדי, ראה אותו מנמנם ושב וחזר אל אביו. הם העבירו את החביוֹנה לתוך הבית והפקידו אותה בידי מרת סיגרב. לאחר שריווּ את צמאונם התחיל הרעב מציק להם. יוּנוֹ וויליאם עמדו וטיגנו בשר צב וכל בני הבית סעדו את לבם.

ויליאם הלך כמה פעמים לפקוד את רדי, ולפני עלות השחר ראה והנה עניו פקוחות.

– כיצד אתה מרגיש עצמך, רדי?

– נוח לי וקל לי, ויליאם, וגם כאבי איננו רב. אך חושב אני כי קרוב הקץ. שמע וזכור, ויליאם! אם תאלצו לברוח מכאן אל תשים לב אלי. השאירני במקומי, בין כה וכה לא אחיה הרבה, ואם תטלטלו אותי אמות מיד.

– מוטב לי למות יחד אתך מאשר להשאיר אותך כאן, רדי.

– לא, סיר, אתה טועה. עליך להציל את אמך, את אחיך ואת אחותך. הבטח לי שתעשה כדברי.

ויליאם היסס.

– אני מזכיר לך את חובתך, מסטר ויליאם, יודע אני את המתחולל כעת בנפשך, אבל עליך להתגבר על זאת. אם לא תבטיח לי אצטער צער רב.

ויליאם לחץ את ידו של רדי ולא דיבר דבר. לבו היה מלא על גדותיו.

– הם יבואו עם אור הבוקר, ויליאם, כך אני חושב. השעה אינה דוחקת. עלה על המצפה וחכה עד עלות השחר. עקוֹב אחריהם ככל אשר תוכל מבלי שתהיה סכנה נשקפת לך, אחר-כך תרד אלי ותספר את אשר ראית.

קולו של רדי נחלש לאחר הדיבורים המרובים.

הוא רמז לוויליאם שילך והלה טיפס בעץ הקוקוס. עם עלות השחר ראה ויליאם והנה הפראים עוסקים בעבודתם. צברו את כל חבילות הזרדים לערימה אחת מול הבית הישן והיו טרודים מאוד בהכנותיהם לקראת ההתקפה. כל אחד מהם שׂם לבסוף חבילה על כתפיו והמחנה כולו זז לעֵבר החצר. ויליאם מיהר לרדת מן העץ וקרא לאביו. הרובים היו כולם טעונים ויוּנוֹ ומרת סיגרב עמדו הכן ליד מעקה הקרשים, לחזור ולהטעינם בעת היריות.

– לכשנהיה בטוחים, כי לא נחטיא את המטרה נירה בהם מיד, כי מוטב שנעצור בעדם בראשית דרכם.

כמה מן הפראים נתקרבו כדי חמישים יארד, ואז ירו שניהם ושניים מן החבורה נפלו. הם המשיכו לירות בעוד האויב מתקרב ובמשך עשרת הרגעים הראשונים הפילו חללים הרבה, אחר-כך התחילו הפראים מתקרבים בשורה רחבה יותר והחזיקו את חבילות הזרדים לפניהם כמגינים. ניגשו והתחילו עורכים את החבילות. מר סיגרס וּויליאם ירו בהם עדיין, אך לא הצליחו כבתחילה.

אם כי אנשים רבים נפלו מהם הנה נערמה ערימת הזרדים עד לחורי הגדר\ שבהם נתקעו קני הרובים. הערימה נערמה במשופע, מן הגדר לאדמה, וברור היה שהפראים אומרים לעלות עליה ולכבוש את החצר בסערת מלחמה.

לאחר שגמרו את עבודתם, נסוגו לאחור עד עצי הקוקוס.

– הם הלכו, אבא, – אמר ויליאם, – אך שוב ישובו וירא אני כי הפעם אבדנו.

– גם אני חושב כך, בני האמיץ, – ענה מר סיגרב, – הם נסוגו רק כדי להתכונן להתקפה כללית והפעם יצליחו לפרוץ פנימה. רוצה הייתי שיציתו את הערימה, בתוך העשן נוכל אולי להימלט כעצתו של רדי. כעת נדמה לי, כי אבדה כל תקווה.

– אל תספר דבר לאמא, – אמר ויליאם, – נגן על עצמנו עד הסוף ואם נפול במערכה, אין זה כי אם רצון האלוהים.

מחנה הפראים התחיל נוהר לעבר הגדר. הם פתחו בקול ילל אשר החריד את לבות מרת סיגרב ויוּנוֹ, אך הן לא פסקו ממלאכתן. כאשר חזרוּ הפראים כדי חמישים יארדים קידמו הכדורים את פניהם. הם ענו בייללה והגיעו כבר לקצה השיפוע של ערימות הזרדים. אך לפתע-פתאם נשמע רעש אדיר אשר החריש את צווחוֹת הפראים ואת זמזום הכדורים גם יחד; ואחריו נשמע קול נפץ בין עצי הקוקוס. שני הצדדים נדהמו. הדבר נישנה ושוּלש, האדמה נתרטשה כולה והפראים נפלו חומרים-חומרים.

– תוֹתח-אניה הוּא זה, אבא, – קרא ויליאם, – ניצלנו, ניצלנו.

– אמנם כן, תותח הוא, ניצלנו! – ענתה מרת סיגרב בתמהון עצום.

הפראים הפסיקו את ההסתערות, המומי מבוכה. שוב נשמעו יריות תותח, פעם וּשתיים ושלוש, והכדורים הכבדים באו ביעף כשהם בוקעים וּמרטשים בעצי הקוקוס. מיד פנו הפראים עורף וּמיהרו אל סירותיהם. אף אחד מהם לא נראה עוד לעין.

– ניצלנו, קרא מר סיגרב. הוא קפץ מעל מעקה הקרשים וחיבק את אשתו אשר כרעה על ברכיה ונשאה כפיה בתפילה לאלוהים.

ויליאם מיהר לעלות על עץ הקוקוס וקרא לעומדים מלמטה.

– ספינה גדולה, אבא! והיא יורה בפראים הבאים בסירות. הם נופלים על שמאל ועל ימין, ורבים קופצים המימה. סירה מלאה אנשים מזוינים מתקרבת לחוף. הם עולים על היבשה ליד הגן. הנה הם באים אלינו. – ויליאם מיהר לרדת מן העץ.

מיד התחיל מסלק את הקורות משער החצר וּבסלקוֹ את הקורה האחרונה שמע את צעדי מושיעיהם. הוא פתח את הדלת וכעבור רגע נמצא חבוק בזרועותיו של קפיטן אוֹסבוֹרן.

*

בטרם אסיים את הסיפור עלי לבאר לקוראי הצעירים, כיצד הצליח הקפיטן אוֹסבוֹרן להופיע ברגע הנכון. נזכור נא את דוּ-התרנית אשר באה לפני כמה חודשים ואת אכזבתם המרה של אנשי האי, בראותם כי הספינה מתרחקת על אף הדגלים המוּנפים.

אמנם אנשי הספינה הרגישו בסימניהם, והבחינו גם בשם “פאציפיק” שעל הדגל המוּנף, אף הסופה העזה אשר התחוללה נשאה אותם הרחק לצד דרום. רב-החובל חשב כי לא ימלא את חובתו כלפי בעליו אם יאבד זמן רב על-מנת לשוב לאי, כי מיטען הספינה היה מסוג הסחורות הנפסדות באחרן מועד השוק. על-כן החליט לשוט בכל כוח מפרשיו לסידני, מחוז-חפצו.

הקפיטן אוֹסבוֹרן היה עדיין נטול חושים בעת שמאקינטוּש וּמלחי “פאציפיק” הניחוהו בסירה. אך לאט-לאט שב לאיתנו וּלאחר ליל סערה, שבו התאמצו האנשים בשארית כוחותיהם לעמוד בפני הגלים, סיפר לו מאקינטוּש את כל הקורות אותם והסביר לו מדוע הוא נמצא בסירה בודדת בלב ים. במשך היום רפתה הרוח וּלמזלם פגשו אוניה מארץ ואן-דימן אשר אספה אותם.

הקפיטן אוֹסבוֹרן היה בטוח, לאחר שמעוֹ את דברי מאקינטוּש, כי משפחת סיגרב אבדה יחד עם הספינה והודיע על זאת, כחוק, לבעליה של “פאציפיק”. בארץ ואן-דימן הלך לבו שבי אחרי יפי המקום וטיב האדמה הפוריה. הסכנה הרבה שעברה עליו גם היא ודאי המריצה אותו לחדול מן הספנוּת, וּלפיכך החליט לקנות לו חלקת-אדמה וּלהתיישב. הוא רכש לו חווה, עדרי צאן וּבקר, והפליג לסידני לקבל את מכונות-העבודה, אשר הזמין באנגליה. אותה שעה הגיעה לסידני דו-התרנית והודיעה על כמה אנשים לבנים היושבים באי קטן, אשר הניפו דגל ועליו השם “פאציפיק”.

הקפיטן אוֹסבוֹרן מצא את רב-החובל והלה סיפר לו את פרטי הדבר. חישב ומצא כי לפי קווי האורך והרוחב אין האי רחוק מן המקום שבו נמצאה האוניה בהיטרפה, וּמכאן למד כי משפחת סיגרב ניצלה מאסון. הוא פנה מיד לנציב של וילס הדרומית החדשה וסיפר לו על כל המאורע. הנציב ענה, כי הוא נכון להעמיד לרשותו אונית-מלחמה ממשלתית, אם הוא עצמו ישתתף במשלחת. אמנם קשה היה לקפיטן אוֹסבוֹרן לנטוש את חוותו, אך הסכים מיד וכעבור כמה ימים הפליגה האוניה. הם באו לאי באותו בוקר שבו הגיע צי הדוּגיוֹת של הפראים, ולוּ הספיק רדי להסתכל במשקפת, כאשר העיר לו ויליאם במהרם לבוא לתוך החצר, היה נוכח לדעת, כי אוניה היא זו ולא סירה שנפרדה מעל ריעותיה בלילה, כאשר חשב.

האוניה עמדה בקירבת הסלעים וסירה נשלחה לחפש מקום שתוכל לעגון בו. אנשי הסירה ראו אגב חיפוּשיהם את דוגיות הפראים ושמעו קול היריות בעת ההתקפה הראשונה. עד שחזרו לאוניה בא הערב. הם סיפרו את אשר ראו בדרך, וּבטרם החליטו את המעשה אשר יעשו התחילה התקפת הלילה ושוב נשמעו יריות הרובים. הקפיטן אוֹסבוֹרן השתוקק מאוד לעלות מיד ליבשה, אך כיון שהפראים באו במספר רב מאוד ואנשי האוניה היו רק עשרים-וחמישה למספר, מצא המפקד, כי מעשה זה יהא נועז מדי.

סירת-התצפית מצאה מים עמוקים ומקום טוב לעגון בו וכל ההכנות נעשו כדי לצאת שמה עם עלות השחר, אך למזלם הרע עברו שעות רבות ורוח לא נשבה ורק למחרת הבוקר, בעת שערכו הפראים את התקפתם האחרונה, הגיעו למקום. מיד פתחו באש תותחים אשר הבריחה את הפראים, כידוע לנו, והקפיטן אוֹסבוֹרן עם כמה מאנשיו הפליגו בסירה לעבר החוף והגיעו לחצר המבוצרת.

קוראי ודאי יתארו לעצמם, אם יוכלו, מה גדלה שמחתם של מר סיגרב ואשתו למראה ידידם הוותיק. הסכנה חלפה כליל. המלחים אשר עלו ליבשה יצאו בפקודת רב-החובל לחקור את האי, שמא נמצאים בו עוד פראי אדם, אך מחוץ למתים לא נשאר איש. כולם ברחו. מר סיגרב סיפר לקפיטן אוֹסבוֹרן את אשר קרה לרדי והלה נחפז לראותו.

רדי הכירוֹ מיד, כלומר הכיר את קולו, כיון שעיניו כהוּ כבר ולא ראו דבר.

– זה הקפיטן אוֹסבוֹרן, יודע אני, – אמר רדי בקול רפה, באת לעת הנכונה, סיר, ידעתי שתבוא ותמיד אמרתי זאת. אני האדם הנוטה למוּת מודה לך.

– אני מקווה שעוד לא הגעת לכך, רדי, רופא בא אתנו באוניה, ואני אשלח לקרוא לו.

– כל רופא לא יעזור לי, סיר, – אמר רדי, – בטרם תחלוף שעה ואני מת. מודה אני לאלוהים על שהציל את המשפחה, אבל אני, קפיטן אוֹסבוֹרן, הגיעה שעתי.

הזקן שילב את ידיו על חזהו ושקע לכמה רגעים בתפילה דוממת.

– נסור נא הצידה, – אמר הקפיטן אוֹסבוֹרן, – אין הוא רוצה שיפריעו לו. אשלח לקרוא לרופא, אם כי מרגיש אני שאין בזה תועלת, צל המוות כבר פרוּש עליו.

מר סיגרב ואשתו פרשו בלווית הקפיטן אוֹסבוֹרן, כשהם נרגשים עד לעומק נפשם. ויליאם נשאר לצדו של הגוסס כדי להגיש לו מים בעת שירצה. לאחר שעה קלה פקח רדי את עיניו.

– אתה פה, ויליאם? אינני רואה אותך. שמע נא, נערי היקר, חפור לי קבר בין העצים, על התל שליד המעיין. שם רוצה אני לשכב. טומי הקטן והחביב, אל תספרו לו, כי הוא גרם למותי. הבא אותו הנה כעת. תבואנה גם יוּנוֹ וקארולינה לאמור שלום לרדי הזקן.

ויליאם מיהר הביתה ומסר בדמעות לאביו ואמו את דברי רדי. כולם יחד באו להיפרד ממנו. רדי קרא בשמותיהם אחד אחד והם כרעו על ברכיהם ונשקו לו. הוא ברך אותם לשלום בקול רפה אשר נשמע לבסוף כאנחה חרישית. כולם עמדו בדממה ועיניהם מלאו דמעות, רק ויליאם כרע על ברכיו והחזיק בידו. ראשו של הזקן צנח אחורנית. היה האיש ואיננו.

– בא קצו, – אמר מר סיגרב בקול עמום, – הוא הלך לקבל את שכרו, שכר אדם טוב וישר.

*

רדי הזקן נקבר כרצונו בין העצים אשר על המעיין. רב-החובל של האוניה ציווה על מלחיו להתקין לו ארון ולחפור את הקבר במקום אשר הראה ויליאם. הארון נעטף בדגל האנגלי, וששה ספנים נשאו אותו על כתפיהם. משפחת סיגרב, מלחי האוניה ורב-החובל ליוו את המת למקום מנוחתו. מר סיגרב ערך את תפילת-האשכבה לקול בכיה החרישי של יוּנוֹ. אחר זאת שבו כולם בדממה. לבקשת ויליאם ציווה רב-החובל על נגר האוניה שיקים גדר מסביב לקבר ולוּח-מצבה, אשר עליו חרתו את שם הנפטר ויום מותו. לאחר ששלמה המלאכה הלך ויליאם עם רב-החובל להודיע לבני הבית, כי הסירה מחכה להם להובילם לאוניה. עצובים ואבלים על אובדן ידידם הזקן שלא זכה להפליג עמהם לסידני עזבה החבוּרה את האי.

מעל סיפון האוניה המשיכו להסתכל באי. העוגן הורם והמפרשים נמתחו. בפעם האחרונה ראו עיניהם את קברו של רדי.

הספינה שטה מהר על פני המים, והאי הלך הלוך וקטון מרגע לרגע. כעבור זמן-מה נעלמה היבשת מאחורי האופק, ורק צמרות הקוקוס ביצבצו מרחוק.

הרוח היתה נאה, ולאחר נסיעה נוחה שארכה למעלה מארבעה שבועות תמימים הגיעו לסידני-קוֹב, לנמל אשר אליו חתרה בשעתה גם האוניה הטובה – “פאציפיק”.


  1. אִסְקַרְיָא נ‘ [יוונית: isto keraia] קורת־רוחב, קורה המחוברת אל התורן העיקרי ועליה נמתח המפרש (תענית כא.) מתוך: אבן–שושן / המלון החדש; כרך א–כ, עמ’ 47ב – הערת פב"י.  ↩

  2. “וּוליאם” במקור המודפס, צ“ל: וּויליאם – הערת פב”י.  ↩

המלצות קוראים
תגיות