המקרה הביאני למסבה לא-גדולה של עלמות ובחורים. חצים פועלים וחצים משכילים. אחד מהם ספּר דבר-מה, וכל בני החבורה הטו אוזן קשבת. ראשיתו של הספּור לא שמעתי, ואת אשר שמעתי מפּי המספּר הנני מוסר פּה בלשונו וסגנונו:
–…רק בן שבע-עשרה שנה הייתי והריבולוציה ברוסיה התלקחה אָז בעצם תקפה. ואני, עבדכם, הייתי אחד מעמודיה היותר חזקים. עוד בהיותי בן ארבע-עשרה קראתי שביתות הפּועלים בבתי-עבודה שונים. כן עשיתי בערים שונות. הבעלים חתו מפּני, והפּועלים סרו למשמעתי ומנהיגיהם נכנעו לפני. אמרתי היתה חוק, חוק ולא יעבור. הבולשת, שוטרי-החרש בקשוני בשבעה נרות, ובידי עלתה תמיד להשתמט מפּניהם. הם, המזיקים ומלאכי-חבלה, רדפו אחרי, פּרשו רשתות לרגלי ולא חסו על כסף הממשלה רק למען תפוס אותי, ואני – התחמקתי מתחת לחוטמם, כאלו הייתי רוח ולא בשר. ואם לפעמים תפשוני בכף וישימו רגלי בסד וזרועותי בכבלי-ברזל, גם אָז ברחתי מן המשמר ונמלטתי. לחנם שלחו אחרי מחפּשים ומרגלים בכל קצות הארץ, לחנם הניעו את כל הערים והכפרים בכברה – לא מצאוני. בהיותי בן חמש-עשרה כבר יריתי מאקדחי על חיל הצבא, על השוטרים ועל הפּקידים, ובתוך עצם המהומה והמבוכה נמלטתי. פּעם פּגעו בי אמנם כדורי קני-הרובה של החיל ויפצעו רגלי הימנית וזרועי השמאלית, אך, למרות פּצעי האנושים שזבו דם רב, נחבאתי באחד המרתפים האפלים והרטובים ששה ימים. בכל הימים האלה לא בא כל אוכל אל פּי וגם מים לא שתיתי. פּצעי רגלי וזרועי צרבו כאש בוערה וחום הקדחת הגדיל צמאוני, אַך גם במצב כזה ארגתי במוחי מזימות ותחבולות לשבר ולמגר את שלטון-הזרוע ברוסיה ולהרוס את כל אשיות הממשלה. בליל-אופל התגנבתי ממחבואי, ומפּני שיראתי ללכת את בית-הנתיבות, יען כי העמידו שם שומרים מזוינים לארוב לי, רצתי ארבעים מיל רגלי אל העיר הסמוכה, אף כי מכותי היו עוד טריות ופצעי רגלי לא נרפּאו. גם על נתיבי זה היו טמונות מלכודות רבות לרגלי, אך נפתולי-שד נפתלתי עם כל האורבים לנפשי. אחרי תלאות ופגעים רבים באתי בשלום אל עיר הפּלך נ. בכיסי לא היתה אַף פּרוטה אַחת. הייתי עיף ורעב ככלב, שבור ורצוץ וגם בית לנוח בו לא היה לי. הקריה היתה זרה לי. בגדי מגואלים ונעלי קרועות. כל הוני ורכושי היה האקדח בכיסי. מה לעשות? רעיון נפלא האיר פתאום כברק את מוחי. חשבתי ועשיתי. השעה היתה מוקדמת בבוקר. חכיתי עד אשר פּתחו את אחד הבאנקים. נכנסתי, הוצאתי את אקדחי, קראתי לפקידי הבאנק: “שאו ידיכם!” – הם עשו כאשר צויתי להם, ואני חטפתי בחפּזון חבילה של שטרות-הממשלה מאחד ארונות-הברזל. לא הספּקתי לצאת, והנה שני שוטרים מזוינים נצבים לקראתי וחוסמים בעדי את הפּתח. יריתי באחד מהם כדור-מות בלבו, והשני ברח. ואני קפצתי מתוך חלון המסדרון החצרה. שם טפסתי על קיר אחד הבתים ועליתי אל הגג. מן הגג ירדתי דרך ארובת-העשן אל אחת העליות, ומשם נמלטתי דרך צנורות ומרזבים אל סימטא, מסימטא למבוא ומשם – לקרקף. וכעבור שעה התגנבתי בזחילה מן הקרקף, לבל ירגישו בי, ואבוא לחנות-בגדים גדולה ואקנה לי חליפות שמלות ונעלי תחש, סרתי לבית-המלון היותר מהודר בעיר ואצו להביא לי ארוחה דשנה ויין שאמפּוניה.
גרתי עשרים וארבע שעות באותו בית-מלון, שרק גדולי השרים והרוזנים מתאכסנים בו, ושלמתי בעד לינה אחת ושלש ארוחות מאות אחדות. ובצאתי משם נתתי להמשרתים, להשוער ולהנערים אשר על הפּתחים מנות יפות כיד המלך. להקטן והפּחות שבהם – לא פּחות מחמשה רובל. והם האמינו, כי בן נסיכים אָנכי וישתחוו ויכרעו לפני בהכנעה רבה.
בידי נשארו עוד סכומים הגונים, כי השטרות אשר חטפתי בהבאנק היו כולם בני מאָה רובל. עוד חבילה שלמה של שטרות כאלה מלאו את כיסי בגדי ומלתחתי החדשה. את מספּרם לא מניתי.
ואחרי הרגישי, – ולהריבולוציונרים יש חוש הרגשה מיוחד בדברים כמו אלה – כי סכנה היא להשאר בעיר-הפּלך אף עוד יום אחד, הלכתי לגלב ואקנה מידו פּאָה נכרית של שערות לבנות. שניתי את פּני הצעירים לפני זקן. הסתכלתי בראי ואקרא בהתפּעלות: הריני כבן שבעים שנה ואיש לא יכירני! שכרתי עגלה ואסע לעיר קטנה סמוכה. ובבואי העירה, הסירותי את זקני הלבן מעל סנטרי ואת הפּאָה הנכרית הלבנה מעל ראשי, רחצתי את פּני למשעי ואהיה עוד הפּעם “בחור כהלכה”. שם התודעתי אל בת נסיך, שבאָה מפּטרבורג לנוח באחזותה, שהיתה לא רחוקה מן העירה, במקום פּרדסים וגנים, ברכות ויערות-אורן. איך התודעתי להנסיכה הצעירה, שבאָה מחצר המלך? זוהי מעשיה ארוכה. רק בקיצור אספּר לכם: אָנכי טיילתי על יד האחוזה, הנסיכה הצעירה והיפה כבת-מלכה ראתה אותי מרחוק פּעם ושתים, ואמצא חן בעיניה. נפגשנו, התודענו ונפשותינו דבקו. הנסיכה העדינה התאהבה בי “עד ממעל לאָזניה”. בחור יפה וחסון כארז הייתי וקסם על שפתי. גיליתי לאהובתי זאת את סודותי הריבולוציוניים, ולא עברו ימים מועטים עד כי היתה בעצמה לריבולוציונרית, ותשבע לי, כי תעזור על ידי להרוס עד היסוד את ממשלת העריצים.
אחר עת מועטה נודע לי, כי הבולשת שומרת עקבי. גליתי זאת לאהובתי, הנסיכה, ובאותו יום השיגה למעני תעודת-מסע על שם נוצרי, ויחד נסענו לעיר המלוכה. ושם הייתי, הודות לאהובתי, יוצא ונכנס בחצר המלך, ואמצא חן בעיני רבי הממשלה. גליתי להם סודות, בדויים מלבי, מכנופית המורדים ומ“פלוגת המלחמה”, ובעזרת הנסיכה, שהיתה לפלגשי, נודעו לי סודי סודותיה של הממשלה. ידעתי את מוצאם ומובאָם של כל בני משפּחת המלך ושריו. זמן קצר הייתי לבעל דו-פּרצופים, אחת בפה ואחת בלב. את היום הייתי מבלה בין נסיכים ורוזנים, שרים ויועצים, ובלילה הייתי בא בסוד “הועד של הפּועלים” הידוע, בחברת ראשי המורדים ואבי אבות הריבולוציה. בקצור המעשה: בעזרתי ובעצתי הרגו את הנסיך הגדול, שלשה מיניסטורים וחמישה שרי-פּלך. אָנכי התויתי את התכנית, סדרתי את מערכות משליכי כדורי-הדינאמיט לרחובותיהם, ואָנוכי דאגתי להצלתם של אלה האחרונים. השגתי למענם תעודות-מסע ואתן כסף על ידם לנסיעתם מעבר לגבול.
פּעמים לאין ספּורות ביום החלפתי את בגדי, שניתי את טעמי ואת צבע פּני ככרום. עשרים פּעמים ביום שניתי את שמי ואת שם-משפּחתי. עשר פּעמים ביום החלפתי את דירתי ושכונתי.
בספירות הממשלה חרדו מפּני כמפּני שד-בלהות, ולא ידעו מי אָנכי ואיה מקום משכני. שוטרי-חרש למאות בקשוני כל הימים והלילות, ואני הייתי מדבר אתם, לוחץ את כפּות ידם והם לא ידעו מי ומה אָנכי. השלכתי מפּיהם טרף. בבוקר הייתי אחד הנסיכים, בצהרים – שר חיילים או פקיד-הממשלה ובערב – עגלון, משרת, נושא מכתבים. היום לנתי מחוץ לעיר בבית אכר, ולמחרת לנתי בבית-מלון יקר, שפּנו בו בשבילי ובשביל משרתי ועבדי – ריבולוציונרים – מתחפּשים – עשרים חדרים מרווחים, קומה שלמה, ולמחרתים לנתי בארמון רוזנים, כאחד הכליפים בארצות הקדם. פּזרתי כסף כאפר וזהב לא נחשב בעיני למאומה. שמונים פּלגשים ועלמות לאין מספּר היו לי בימים ההם. ובהודע להנסיכה הצעירה, כי בגדתי באהבתי אליה, אכלתה הקנאה ותגל לשרי-הממשלה את מצפּוני ומעשי. בבוקר לא-עבות אחד תפשוני, הושיבונו במצודה וגזר-דיני יצא להתלות. חברי הריבולוציונרים השתמשו בכל התחבולות להציל את חיי, אַך מאומה לא עלתה בידם. נשאר לי רק יום אחד עד התליה. בן שמונה-עשרה הייתי אָז, ואת האמת אגיד, כי לא היה לי חפץ במות, אף כי כבר שלחתי בידי שרים ופקידים גבוהים אל עולם האמת. איך להנצל מהתליה? רעיון נפלא הבריק במוחי. קראתי בערב לפקיד המצודה לגלות לו סוד כמוס של ראשי המורדים. הוא בא. ואך נכנס לתאי דקרתיו במטיל ברזל, ששברתי מהרשת שעל החלון. את מטיל הברזל השחזתי מתחילה ברצפּת תאי. עוד פּקיד המצודה מתבוסס בדמו וגוסס, ואני פּשטתי את בגדי השרד שלו ואלבשם. בכיס מעילו מצאתי את צרור המפתחות של המצודה. יצאתי החוצה. המשרתים, השומרים והפּקידים הקטנים חלקו לי כבוד צבא. הם האמינו, כי אָנכי הוא פּקיד המצודה, ואני פּתחתי בהמפתחות אשר בידי את השערים ועקבותי נעלמו. תעיתי באישון לילה, רצתי, דלגתי, עד כי נחבאתי במקום-סתרה, בבורות ושיחים. כעבור שעה מועטה הקשבתי שעטת פרסות סוסים של הדולקים אחרי. אז רצתי אל הנהר הקרוב, נהר רחב ומימיו שוטפים בעוז. פּשטתי בגדי הפּקיד מעלי ואשליכם אל הנהר, לבל יגלו על-ידם את עקבות מנוסתי. ערום כביום הולדתי חציתי בגלי הנהר, כי שוחה הייתי מנעורי. מי הנהר היו קרים, ואני הייתי עיף ונבהל. במסירת נפש הגעתי אל החוף מעבר השני. נפלתי אין אונים והכרתי אָבדה לי. הקיצותי בבית-חולים. בדיתי לי שם חדש, בדיתי גם מעשיה ארוכה ומסובכה: קפצתי אל הנהר לאבד את עצמי לדעת, כי אהובתי בגדה בי. הרופאים טפּחוני, כלכלוני, החזיקוני, ולי לא היה כל חפץ להשאר עוד בבית-החולים. סכנה היה בדבר, שמא יכירוני ואָז – אָבדתי. אָז התניתי אהבים להאחות-הרחמניה, שכלכלה מחלתי, בתולה זקנה ומכוערה כמכשפה. החלטנו לברוח מבית-החולים. היא השיגה למעני בגדי חופש וגם צרור כסף נתנה על ידי. עלי היה לברוח לראשונה, והיא אחרי. כמובן, שהמכוערת לא ראתה עוד את פּני. אני ברחתי לקרית המלוכה ושם מצאתי את חברי הריבולוציונרים אשר לא היה קץ לשמחתם על הצלתי את נפשי. כל הלילה שתינו לשכרה ונשיר שירי מרד. למחרת החילותי לעבוד באחד הדפוסים של המורדים, שהיה מסותר באחד המרתפים בשכונת הפּועלים. ממעל להמרתף הנעלם היתה פּתוחה חנות של חלב וגבינה. בעלת החנות היתה אחת “החברות”, שעבדה להריבולוציה באמונה גם בגופה – היא היתה הפּילגש של כל מסדרי האותיות – וגם ברוחה. יותר משנה בקשו שוטרי חרש את מקום הדפוס הכמוס הזה. חכו בכל יום, כי יגלוהו. ובאותם הימים היה דרוש להוציא כרוזי-מרד במספּר רב. מכל דפוסי המורדים נשאר רק אחד, ואותו הפקידו בידי וברשותי, ועלי היה להגן עליו.
החלבנית שלנו עגבה עלי, ואני שהייתי חביב הנסיכות והרוזנות מאַסתי ב“רשות-רבים” זו. אָז נקמה בי את נקמתה. גלתה להשוטרים את מקום הדפוס. ובערב אחד צבאו המזיקים במספּר רב על פּתח המרתף. אחרי חליפת יריות משני העברים לכדו אותנו. גזר דיננו יצא להשלח לסיביריה לכל ימי חיינו. חברי הנוצרים נשארו שם עד היום הזה לעבוד עבודת-פּרך. ערלים – אין טפּת מוח בקדקדם: סיביריה – תהא סיביריה. גם שם יש להשיג יין שרף וגם שם ישנן נקבות. אולם אני ברחתי דרך סאכאלין ליאפּוניה.
ביאפּוניה עברתי דרך שבעה מדורי גיהנם. “הייתי על הסוס ומתחת לסוס”, שפת היאפּונים לא שמעתי, דרכי חייהם היו זרים לי, ובהמלטי שמה לא היתה פּרוטה בכיסי. אָחזתי שם בכל הפּרנסות שבעולם. שכחתי את הריבולוציה. הייתי שם חליפות סבל, לץ מרקד בחבל, חוכר בית-קהוה אירופּי וגם סחרתי ומכרתי בטוקיה כל מיני סחורות. וגם בעיני בנות היאפּונים מצאתי חן. וכעבור שנים אחדות הייתי שם לעשיר. היה לי גם ארמון וכל סגולות הארץ. היאפּונים חשבוני לאחד האצילים הרוסים. ולבסוף למדתי את לשוני לדבר גם בשפת הארץ, לדבר יאפּונית, אך לא לכתוב. השד בעצמו לא ילמד שם מלאכה זו. וכאשר נמאסו עלי החיים ביאפּוניה, החלטתי ללכת לאמריקה. באתי באָניה לסאן-פראנציסקו. הייתי שם לסוחר בסחורות יאפּוניה: כלים ובגדי נשים מצוירים ושמשיות מרוקמות משי, ומסחרי פּרץ בארץ. אָז עמדתי בראש חברות של צדקה. פּתחתי בסן-פראנציסקו גם בית-עבודה ואלפים פּועלים היו עסוקים בו. קראו אצלי פּעמים אחדות גם לשביתה, ואולם בכל פּעם הייתי אני המנצח, ופועלי – המנוצחים. פּעם אחת צויתי לחיל-הצבא לירות על ראשי השובתים, בהיותם נכונים לעשות פּרעות ושמות בבית-עבודתי. שלשה מן השובתים נהרגו. לא חפצתי להיות סדן, על כן הוכרחתי להיות פּטיש, מכה במקום מוכה. מלחמתי הריבולוציונית ברוסיה נשכחה מלבי. אָז נער הייתי. לא ידעתי את החיים. האמנתי, כי אשנה סדרי-עולם, אולם המציאות הורתני אחרת: טוב להיות עשיר ובעל נכסים מהיות עני עובד ואובד ברישו ובמחלת-השחפת. חי נפשי, כי כך הוא הדבר. אולם דא עקא, כי גם העושר לא לנצח הוא. חזר מעט גלגל הצלחתי אחורנית – ותבוסתי היתה שלמה. ואחרי אשר קראתי שמיטה לנושי, יראתי את חמת המשפּט בסאן-פראנציסקו ואברח לקנדה…
– ומה מעשיך עתה בקנדה? – שאל אחד המסובים בסקרנותו את המספּר.
– מה אני עושה פּה? הנני סגן-הקטב (אונטער-פּרעסער) בבית-עבודה, ששם תופרים מכנסים להמין האנושי. שכרי? שמונה דולארים לשבוע, ועתה לך וקרא בחוצות: “אני שלמה המלך!” מי זה יאמין לי?…
פּתאום הפסיק המספר את דבריו ויבקש כוס טה. בני החבורה שמעו בבת-צחוק לכל הגבורות והנפלאות של סגן הקטב. אולם עלי עשה הספּור של אותו החייט רושם מיוחד: ראיתי לפני בדאי בן טפּוס חדש. שמעתי נפלאות מפּי שלומיאל הכזבן בן דורנו.
אולי מספּר, אולי משורר או אחד הלצים הוא החייט הזה, והוא גם את כשרונו לא ידע.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.