רקע
שולמית הראבן
כסאות־הקש שלי
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: תל אביב: עם עובד; 1980

באותם הימים התחילו הרבה אנשים ריקים ובקלי־דעת לעסוק בספרות, והדבר כאב לי מאוד. אולי הוא שגרם לתסבוכת שהסתבכתי בה. מה לי ולספרות, הלא אשה ערירית אני, עוד מעט פנסיונרית, עובדת במחלקת החשבונות של קופת־חולים, מספרים אני רואה, סופרים לאו דווקא. אלא שאני הולכת הרבה להרצאות, ויש בירושלים הרבה הרצאות, כל זאת מפני שאני אוהבת את הספרות, ולא בדרך סנטימנטלית, כמו שחובבנים אוהבים אותה, מפני שאני מן הקפדנים ולא מן הרגשנים. לא ילדה כזאת של גימנסיה שגילתה בחור וחרוזים בשבוע אחד.

והנה נראה שבתקופה האחרונה מתירים להרבה פוחזים לא רק לפרסם, אלא גם להרצות באולמות, והרבה פעמים אני יושבת ונפגעת, שומעת ונפגעת, הולכת הביתה בתחושה של עלבון. כנראה דעתי היתה נתונה לכך אותו יום שמסרתי את כסאות־הקש שלי לתיקון, אחרת לא היה קורה מה שקרה. וזה מה שקרה.

משנתיבּשו כסאות המטבח שלי בהרבה ימות שרב, והקש הקלוע שלהם החל להישבר, הלכתי ומסרתי אותם לקישוש לאדם אחד שבית־מלאכתו בתוך כוך מקורה ואפל, באזור שרבים בו קולות מחרישים של פטישים ומקדחות חשמליות, ואינני יודעת איך אנשים עובדים בו ואינם צריכים לאטום את אזניהם. בעל־המריצה שהוביל את הכסאות שלי הוריד אותם באמצע הסמטה, קיבל שכרו והלך; ואני לא אהבתי לראות את הכסאות שלי עומדים כך כאורחים בלתי־קרואים. במטבח שלי היו יפים, כאן הם עניים בפתח. בעל בית־המלאכה לקח אותם בזלזול והניחם באחת הפינות, בין הרהיטים הקבצנים, בין כסא מתנדנד שבטנו קרועה לבין ארגז גדול מלא סחבות. “בעוד שבועים־שלושה”, הפליט. “הכי טוב חודש.” קשה היה לראות את פניו מחמת האפלולית ששררה בכוך. לא ידעתי מדוע עלי להמתין זמן רב כל־כך למלאכה שאינה קשה במיוחד, אבל הוא אמר, באי־רצון בולט, שאין הוא עושה בעצמו את העבודות האלה – האלה, כוונתו עבודות זולות כאלה – אלא מוסר אותן לקבוצה של זקנים שעובדים לאט־לאט, כעיסוק, ולא כעבודה של ממש. שאלתי מדוע אין אני יכולה למסור בעצמי את הכסאות שלי לזקנים הללו, ולחסוך בכך זמן, אבל הוא טען שיאן מוסרים את כתבתם. פתאום עלתה חמתו, הרים כסא אחד שלי ביד שוברנית, ואמר:

“אני לא צריך אותם גברת, קחי אותם בכלל אם את רוצה. רק צרות יש לי מזה, צרות מהזקנים, צרות ממס־הכנסה. בן־אדם מבקש לעשות טובה ואין לו מזה כלום”.

השפלתי ראשי, שלא היה זולתו אדם אחר באזור אשר יסכים לקחת את הכסאות שלי, ולא עניתי. הוא הפנה אלי כתף עבה וכעוסה, ואמר:

“טוב תתני את השם שלך לאשה הזאת, ומקדמה גם כן.”

רק עכשיו ראיתי שאשה גוצה יושבת בפינת הכוך ליד דלפק ישן נושן, אולי מן המאה הקודמת, כאשר לבלרים כתבו בעט ובאותיות תמות, ועל הדלפק ניירות, כל זה גרוטאה על־גבי גרוטאה. אבל כנראה לניהול חשבונות של בית־המלאכה עוד יש בו תועלת. האשה נעצה בי עינים כל העת, כמסתבר, עינים עזות טורדות, ולא הבינותי מדוע יש כל־כך הרבה איבה במקום הזה. נקבה סכום, ואני שאלתי אם אני יכולה לשלם בצ’ק.

“מה הכתובת שלך,” גערה בי האשה.

אינני יודעת מדוע, אולי מחמת הגערה שלה, אולי מפני שעוד היה ראשי טרוד בהרצאה של הערב הקודם, שהכעיסה אותי מאוד, מרצה חסר־אחריות היה שם – השיבותי:

“בית הסופר”.

“אה,” אמרה האשה, “את סופרת”.

עד היום אינני יודעת מדוע עשיתי בראשי סימן של הן. הבושה מכסה את פני. אלא שעובדה היא עובדה, כך עשיתי ואינני יודעת למה. שקרים שאדם מסוגל לומר בכוך אפל וברוב רעש, אולי לא יגיד לעין השמש, במקום־רואים. ועוד, אינני אוהבת תואר זה, סופר, שתמיד נדמה לי שלא סופרים נוטלים אותו לעצמם בדרך־כלל, אלא מבקרי ספרות, מורים, פרופסורים, ואפילו אותם מרצים מן הריקים, וכיוצא באלה אנשים המבלים ימיהם באזור הרעש הגדול שסביב הדממה הדקה. ופרט לכך, נדמה לי תמיד שאדם הוא סופר רק ברגע כתיבתו, וברגע שנסתיימה מלאכתו חדל להיות סופר, והוא עובר־אורח, או אוכל, או אולי תופר כפתור במעילו. מה עלה בדעתי ברגע ההוא בכוך האפל, חיי שאינני יודעת.

האשה התרוממה קמעה ממקומה והושיטה מולי יד מצביעה, מלוא אָרכה של זרוע גוצה מושטת.

"אז למה את כותבת עלי? איזו רשות יש לך לקחת חיים של אנשים ולכתוב עליהם? "

כיון שצעקה עלי, הבהילה אותי. בשנים קודמות עובדת הייתי בקופת־חולים לא בחשבונות, אלא בקבלת חולים, והיו שם חולים גברתנים שצעקו עלי מאוד, ולא יכולתי לעמוד בפני חמתם, חליתי מאוד והעבירוני לחשבונות. בימינו שוב אין אדם בטוח שהוא יודע על עצמו הכול. כל אדם ברחוב יודע עליך יותר משאתה יודע, פסיכולוג, סטטיסטיקן, עתונאי, ואם עומד מולך אדם ומאשים אותך, שוב אינך בטוח לעולם שאתה חף מפשע. ואם אתה חף, הרי המודחק שבך בודאי אינו חף.

“הלא אינני מכירה אותך,” ניסיתי לומר לה, אבל היא הרימה קולה עוד יותר:

“זה לא חשוב. אתם הסופרים יודעים הכול. אנשים רעים מספרים לכם, אנשים משחיזים לשון, ואתם שומעים וכותבים ומרויחים כסף עלינו, מהצרות שלנו אתם חיים, שיהיה לכם עונש משמים, תישרפו כולכם”.

שאלתי אותה סליחה, לאיזה סיפור־חיים היא מתכוונת, והיא התחילה לצחוק:

“תביטו־נא איך שה יא מיתממת. אכלה ומחתה פיה ושואלת באיזה סיפור.”

"אבל אינני יודעת – "

גחנה מולי, פניה רעים אחרי הצחוק, ופסקה:

“את יודעת.”

אחר־כך חזרה וישבה במקומה, גוצה מאוד, עיניה נוצצות באפלולית בנצחנות של כפתורי־לַכה שחורים. כל אותה העת היה הגבר שבכוך מביט לפינה אחרת, וגבו אלינו, אבל ניכר בו שאין המתרחש זר לו. לפעמים שני אנשים יושבים בשתי פינות של חדר, ובכל־זאת גופיהם מדברים זה עם זה, ואפילו באהבה מסותרת. וכאן כל דיבור־הגוף שבין השנים היה דיבור של מלחמה, של איבה נושנה ונושכת.

יצאתי משם. מחוץ לפתח הכוך היה מקום אחד שלא היה מקורה, ודרך פתח זה זרם אור־שמש עז. במקום השמש עמד בחור בגופיה אפורה וניסר קרש גדל־מידות במנסרת־יד. שבבים התעופפו לכל עבר והתנוצצו במעופם לתוך הסמטה האפלה כדבורים, או כגצי־זהב. אך הגצים לא הכאיבו, לפי שכמה מהם נתישבו על כתפו של הבחור ולא זע כמו שאנשים נכוים זזים.

“תסלח לי,” אמרתי, “רציתי לשאול אותך משהו.”

הוא עצר בניסורו והביט לעברי בקפידה, מפני שהפסקתי אותו בעבודתו. כבר לא הייתי בטוחה שאני רוצה לשאול את שאלתי, אבל כיון שהפרעתי, הפרעתי. אמרתי לו:

“תגיד לי בבקשה, האשה שעובדת כאן בדלפק לא משונה קצת?”

ומיד ברגע ששאלתי התחרטתי, כי מה אני יודעת, אולי הבחור המנסר הוא בנה של אותה אשה, ומה זה אני פתאום. אבל הוא השיב במנוחה:

“האשה לא משונה.”

אחר־כך חזר ואמר:

“האשה ההיא לא משונה”.

אמר וחזר למלאכת הניסור.

הצטערתי מאוד ששאלתי אותו, הרי הוא אדם עובד בידיו, מי אם לא בחורים כמוהו מקיימים את העולם, ואני הפרעתי. לא נתמזל מזלי בסמטה הזאת. נפניתי משם, מדלגת על ערימות שבבים בין אור וצל, ועל מפתחות שבדיים ובריחים גדולים, יצאתי מן הסמטה, עברתי עוד סמטה מקורה שבה, בשקים קרועים, ערימות ירק שהתליע מן השוק החקלאי הסמוך, ולבסוף חזרתי אל הרחובות המוארים ואל הדברים שאני מכירה.

המטבח שלי בלי הכסאות היה ריק ומוזר, אבל הוא היה שלי. הכרתי את כל פרטיו. ראיתי שבמקום בו עמד אחד הכסאות הללו ליד קיר, נתקלף מעט הצבע ונוצר סדק. אשה קרצפנית אני, אוהבת שהכול יהיה סדור יפה, נטלתי קופסה של חומר השמורה אתי תמיד, ומברשת קטנה של צבע, החלקתי, שיפצתי. המטבח עמד בנקיונו. אותו יום לא עמד בי כוחי ללכת להרצאה, אדם יוצא מן הבית ואיננו יודע במה ייתקל, לפעמים יש לו כוח להפתעות שבעולם, לפעמים אין. יצאתי לטייל לפנות־ערב, כמו שאני נוהגת בימים שאין הרצאות בשום מקום, פגשתי את תיאו שטיין, שגם הוא במטיילים. עמדנו ושוחחנו במקום־העורבים, ליד הקריה.

עורבים הרבה יש בירושלים, ותיאו שטיין היה אומר שהעורבים הללו הם גלגול של חיילי הלגיון הרומאי העשירי, שנשארו אחרי המצור, ומרוב ששדדו וגנבו, ירדו ממשמעתם. סימנך – שלעולם אין אדם רואה עורב מת. דרורים מתים יש, יונים דרוסות יש, בולבולים נופלים מקנם יש, עורב מת אין. מדבר היה אליהם לטינית, וטען שהם מבינים אותו היטב, אלא שפיקחים הם ומשתדלים להעלים. בכל־זאת היו נקבצים תמיד לא־הרחק ממנו בלכתו, מביטים בו, ידענים, אם בחורשת אוגוסטה־ויקטוריה, בקטע ההולך לעבר המדבר, או ליד הקריה, בלגלוג קולני ויבש של קבצנים יודעי־ערכם, או אולי קבוצה ותיקה של מהגרים שלעולם לא ישובו. גדולים היו, שחורים־אפורים, דלגנים שכל דילוג שלהם גבעה קטנה באויר, בקיאים ורגילים בכל אבני־העיר הבולטות. רומי המרופטת.

בשנים האחרונות יוצא תיאו שטיין לטיולי הערבית שלו בלי אשתו. מחבבת אני אותו, רואה אותו מרחוק פוסע פסיעה גסה של זקנים ספורטיביים, מכנסיו קצרים, תרמיל קטן של החברה להגנת הטבע תלוי על כתפו כעין תיק של מפות, משקפיו וברכיו מאדימים באור השקיעה השפוך עלינו רחב. עד לפני כמה שנים מטייל היה יחד עם אשתו, והיא אשה גזוזת־שיער כנער, ויפת־פנים להפליא. ניגוד מפתיע היה בין הראש הנערי הזה לבין הגוף הנפוח מאוד, גולש מכל אפשרות של קו, כאילו גופה נוזלים שרק השמלה מחזיקה אותם. כך אירע לה בשל סמי־ההרגעה הרבים שהיא נוטלת יומם ולילה בפקודת הרופאים, כמעט הם מזונה. כיון שהתיאשו מלרפא אותה, אמרו לפחות ירגיעו אותה, בעצם סימן לכשלון, כל ההרגעה הזאת.

כשהלך תיאו שטיין עם לוטה, לא היתה הליכתו ספורטיבית, ולא נשא תרמיל, אלא פסע לאט, תומך בה היטב, כזהיר בנוזלים הללו שלא יישפכו. הרבה זוגות מזקינים מטיילים כך בירושלים לפנות־ערב, כשהחום פג והברכה חוזרת. בכלל יושב אדם בירושלים ונדמה לו שאינו יודע במה זכה, כל הזמן נותנים לו ונותנים לו, רוח קרירה ושקיעות יפות, עכשיו גם גנני העיריה שהם אנשים חרוצים ושותלים דברים יפים מאוד. ובכן פעם אחת ראיתי אותם מטיילים כך, ומשאית הגיחה סמוך לסעדיה־גאון וחתכה דרכם, לא דבר מיוחד־במינו בימים אלה לש נהיגה פרועה, כל אדם נבעת כמה וכמה פעמים ביום בשל משאיות מחוצפות כאלה. אלא שלוטה שטיין נבהלה הרבה יותר מן המידה הדרושה, והתחילה לצעוק “תיאו, תיאו” בקול בוכים רם, והוא תפס כתפיה כבצבת וצעק "שקט, שקט שיהיה. " הלכו לדרכם, הוא נוזף בה בחומרה, והיא בוכה.

מאז מחלתה לא היתה לוטה אומרת לי שלום, אבל בשנים האחרונות חדלה לצאת בכלל, ורק תיאו המטייל בגפו היה עוצר תמיד להחליף עמי כמה מלים בטיוליו. תמיד עוצרים ועומדים היינו ולא הולכים יחד, ואפילו שנינו מטיילים, כמין סימן, מפני שהמטיילים הם זוגות, ואילו תיאו שטיין ואני איננו זוג, אלא נפגשים באקראי. מין אנינות היא בין תיאו שטיין לביני. עומדים ולא הולכים.

לוטה שטיין היתה נכנסת לאשפוז ויוצאת, נכנסת ויוצאת לעתים קרובות, ובעצם היה תיאו פנוי־ממש רק באותם ימים שבהם היתה היא מסוגרת בבית־החולים. בימים שהיתה בבית טיפל בה הרבה, בישל, תפר את מכפלות שמלותיה שתמיד היתה קורעת בשל הגמלוניות המסוממת שלה, ברגלי־הבובה הנפוחות; ורק בערב מוכרח היה לצאת ולו לרבע שעה, לחלץ את עצמותיו. לעת הטיול היה נועל היטב את הדלת ומנתק את הטלפון ואת פעמון הכניסה במברג המצוי בכיסו תמיד, כדי שתהיה אשתו חסויה מפני כל מגע עם זרים. מראה זר, קול זר, יכול היה להפחידה עד כדי התקף של בכי שלא תמיד אפשר היה להרגיעו בהמון התרופות שבבית, ולעתים צריך היה תיאו שטיין להחזירה לבית־החולים באמצעה חופשתה. גם זה קרה.

לוטה שטיין, אומרים, נזקקת היתה לטיפול עוד בהיותה תלמידת גימנסיה. בת תשע־עשרה הגיעה מאירופה ועדיין לא גמרה ללמוד בבית־ספר, שום דבר לא יכלה להתחיל ולגמור כראוי, ומה היה לה לשבת בין בנות השש־עשרה והשבע־עשרה, כולן זריזות. אפשר שלא היתה צריכה להינשא, אבל תיאו שטיין התעקש, בבית־הספר לא היה לה טוב, והמשפחה השלתה את עצמה. לא היה שיפור, היתה הרעה. בשנה השניה או אולי השלישית אחרי שהכירו במחלתה באופן רשמי, וכבר ידעו שאין לה מרפא, היה מעשה בשרברב אחד שעבד בכל דירות הבית במשך שבוע ימים, והוא בחור לקוני ומקורזל שלבש מדי־צבא מרופטים לעבודה, ולא הבין את התאהבותה החולה של לוטה שהתאהבה בו לפתע. סבורה היתה שתהיה לה אהבה אירופאית, חצרנית, שהבחור יבוא עם צרור פרחים, שיכתוב אליה מכתבים. בעצם מי אמר שאין זכותה לכך. באותם הימים עוד לא היתה נפוחה מן הסמים, רק ערמומיות זרה היתה בעיניה, אש ערמומית. אבל השרברב לא הבחין, אולי גם לא הביט בעיניה; ואם התמסרותה המידית, הגמורה, כמעט מרגע היכנסו למטבח, הפליאה אותו, הרי במופלא ממנו לא חקר. פועל טוב היה, מבוקש, גמר את התיקונים בשמונה דירות הבית המשותף והלך לדרכו, לעבודות אחרות. היא רצתה ללדת, אמר לי תיאו שטיין, היא רצתה ללדת. ואני לא ידעתי היכן להסתתר מפני הבושה.

מאז כנראה הורע לה עוד יותר. עדיין היתה ממלאה אז את תפקידיה כעקרת־בית, יום כן יום לא, מעולם לא ידע תיאו שטיין אם ימצא ארוחה בבואו אם לאו, ובימים בהם תיפקדה נהגה לערוך את השולחן לשלושה. מסבירה היתה לתיאו שאותו שרברב עתיד לחזור בכל רגע, ועליה לקבל את פניו יפה, שהרי הם מאוהבים ועתידים לצאת מכאן. אחר־כך חדלה לתפקד. תקופה מסוימת היה גם תיאו שטיין מציב בצייתנות שלוש צלחות על השולחן, כדי להפיס את דעת אשתו, עד שיום אחד חש שאינו יכול עוד, אמר לרופא של לוטה שיותר לא יערוך שולחן לשלושה ואפילו כל הפסיכיאטרים שבעולם אומרים לו שיערוך. עד כאן כוחו ולא יותר.

אינני יודעת מה אמר הרופא ללוטה, אולי סיפר לה שהשרברב נסע לאמריקה, או למילואים, לעתים יש לצערנו הרב צורך בערמה כזאת של כחש, אף־על־פי שנדמה לך תמיד שהעולם מתמעט בשל כך וגם אתה מתמעט. מכל־מקום מעתה הסתפקה לוטה בשתי מערכות אוכל בבואה הביתה, לה ולתיאו, רק לפעמים היה איזה הבהוב עולה מתוך דעתה והיתה אומרת: “כן, כן, אבל בשבוע הבא כבר נצטרך לשים שלוש צלחות, נכון תיאו?” והוא היה חורק שינים ואומר: “אולי. נראה.”

וגם תקופה זו חלפה. עכשיו היתה לוטה שטיין ישנה רוב הזמן, וכשלא ישנה, רוב הזמן, וכשלא ישנה, אכלה ממתקים. הדלת היתה צריכה להישאר נעולה היטב תמיד.

היתה תקופה שבה היה תיאו נלחם בדברים, אינו משלים. תנועותיו היו אז תנועות של מי שמגרש מעליו זבובים, או מים מאיזו ממטרה בלתי־פוסקת. ממטרה שרודפת אחריך. מן התקופה הזאת אני יודעת פרטים על מה שהתרחש בבית, כי לפעמים היה תיאו שטיין בא לביתי, מסוער מאוד, וסיפר, לעתים במישרין, לרוב בעקיפין. קשה היה לו. ישב, לא היה רגוע. פעם אחת כופף שינים של מזלג־עוגה, שן אחר שן, ואפילו לא הרגיש. ואני הייתי צריכה למסור אחר־כך את המזלג לתיקון ליד מחנה־יהודה. ופעם אחת אמר:

“הדור הזה חושב שהוא המציא את המין. האמהות והסבתות שלהם עשו הרבה יותר ודיברו הרבה פחות. פעם היתה אשה נעזבת על־ידי אהובה, מה עשתה? הלכה לגיגית הכביסה שלה, חבטה וחבטה יום שלם, קירצפה וקירצפה על קרש הקרצוף עד שנקלף העור מידיה, ובערב הכביסה נקיה והארוחה על השולחן ואיש לא ינחש שקרה לה דבר־מה. לא בעלה וודאי לא ילדיה. היום יש לכולן מכונות־כביסה, או מוסרות למכבסות, אין מה לחבוט, לכן כולן רצות לפסיכיאטר.”

הגשתי לו קפה עשוי היטב, שאצלי בבית אין לא מן הנמסים הללו ולא מן השקיות, תה הוא תה וקפה הוא קפה, והוא שתה בשקיקה ואמר: “ברוך ממציא הקפה.” הודה והלך.

ואם כן היה תיאו שטיין בא לפעמים, לפני שנים, ואם הפסיק לבוא, הרי זה מפני שהיתה בינינו אי־נעימות. למען האמת, אמרה לי פעם אשה אחת שעובדת אתי בקופת־חולים שאולי תיאו שטיין הוא מה שכינתה “פתרון” בשבילי, ואני נפגעתי מאוד מכך. פתרון למה לי אם אין לי בעיה. והנה אירע פעם אחת, באותה תקופה של מלחמות תיאו במצבו, כמו שחיין במערבולת שעושה בידיו וברגליו עוד ועוד מערבולת, שהוא בא אלי בשבת בצהרים, פסימי מראש, והציע מה שהציע בחצי פה. ואני מיד אמרתי לאו תקיף. כנראה הוא עצמו לא קיוָה שיהיה אחרת. נשארנו מַכרים טובים של שעת הדמדומים, אבל רק ברחוב ולא בבית. הלא אמרתי כבר, יש איזו אנינות בין תיאו שטיין וביני.

כמה ימים אחרי המאורע הזה לא היתה דעתי נינוחה. פנייתו העליבה אותי, כמו באותו יום שפרצו גנבים בלילה למשרד קופת־חולים, ואצלי על השולחן הלא אין כסף ולא היה להם מה לקחת, רק חשבונות אצלי ולא כסף, אבל הם בכל־זאת חיפשו והפכו הכול. באתי בבוקר וראיתי וחליתי מזה כמעט, שאני אשה כל־כך מסודרת, ועכשיו הכול הפוך. ככה גם פנייתו של תיאו שטיין. יסלח לי הסולח, אבל אני, שקרובה אני לגיל חמישים, פנסיונרית עוד מעט, מחפשת אני איזה יופי באנשים, ותיאו שטיין איננו יפה. בכלל איננו יפה. אולי צריכה אני להסביר כאן איזה יופי אני מחפשת, ובכן מחפשת אני יופי של גבר שיהיה דומה לארץ הזאת שבה אני חיה, וחיה מאהבה שלמה, אין לי בלעדיה כלום. איזו צחיחות חסרה לי באנשים, והלא יש בהם כל־כך הרבה מיותר. תיאו שטיין הוא גבר רהוט, ותרבותי במחילה, וההיגוי הזר שיש בו. ותנועות הידים. וההסבר העצמי, ההתנצלות. כאילו זה חשוב. יש אנשים שאדם רוצה לקחת מטאטא ולטאטא קצת מהדיבורים שלהם ולהוציא החוצה, לא אגיד שתיאו שטיין מהרעים שבהם, אבל גם צחיח איננו. לא חלש הוא במעשיו, זה נכון, אבל לא זה החוזק שהוא גם יפה בעיני. אולי מתפלאים שאני מתעקשת, הלא בהרבה דברים בחיים אני מתעקשת. והחברה הזאת בקופת־חולים, מה תגידו, פתרון היא מחפשת לי.

כל זה היה לפני שנים, ואני מספרת, מפני שיש קשר בין תיאו שטיין לבין מעשה הכסאות שלי. לפני שבוע עמדנו כך ושוחחנו סמוך למוזיאון ישראל, ושיבחנו מאוד את הגננים שעשו לנו מקום יפה, אלא שמכלל היופי הזה הגיע המקום לכלל גיחוך: מנהג פשט בעיר שכל כלה שמתחתנת באה בבגדי־הכלולות החשובים שלה, ועם חתנה המדדה לידה, להצטלם בין הפרחים ליד המוזיאון, והצלם עומד לו או שוכב לו בין הפרחים, ומצלם אותם זויות־זויות, אותה הרבה ואותו מעט, היכל הספר עטרה לראשה, עמק המצלבה שוכב מובס לרגליו, כפתור חליפה ופרח. וכך הם מגחכים עלינו את המקום, ואחרי לכתם על הכביש הרבה נורות של מצלמת־הבזק, כאילו קולנוע.

ובעוד אנו משוחחים, תיאו שטיין ואני, והנה מחזה שאינו שגרתי: כלה, מלוא לבושה הלבן, הינומה שלראשה מופשלת לאחור, סיגריה בפיה, יושבת לבדה ליד הגה המכונית שלה, תוי־פניה גסים, והיא נוהגת מהר מאוד ובכעס ניכר. לא ידענו מנין היא נוסעת כך, או לאן היא נוסעת, ומדוע אין מי שינהג אותה למחוז חפצה ביום הזה, ומדוע היא כועסת. אילו היינו תיאו שטיין ואני אנשים צחקנים, אולי היינו צוחקים. אבל לא צחקנו. תיאו שטיין אמר: “נו כן, כן, יש כל מיני כובשים.”

העורבים ישבו על הסלע שכתוב עליו “קרית בן־גוריון”, כאילו הוא בית־קפה שלהם, וליגלגו בלטינית. תיאו שטיין עמד לידי והריח גבעול של רוסמרין שקטף בעמק המצלבה, ריח טוב, יבש, חריף, ופתאום שאל אותי אם הוא יכול לבוא באיזה יום בשבוע ולשתות אצלי קפה. קפה כמו ששתה אצלי במטבח, עוד לא שתה. ואז באתי במבוכה, מפני שנזכרתי איך ישבנו אז במטבח שלי, תיאו שטיין ואני, וכרגע אין לי כסאות במטבח, כבר ששה שבועות מאז מסרתי אותם לקישוש ועדיין לא הלכתי לקחת אותם, כל־כך לא נעם לי זכרונו של אותו יום שבו מסרתי אותם, והמקום ההוא, והאשה הגוצה שבגללה הסתבכתי בכזב. אין לי כסאות, כבר התרגלתי לחסרונם, אולי מפני שאני מתרגלת מהר לחסרון, מה שיש מרגיז אותי ולא מה שחסר. והמטבח איך־שהוא מרוּוח יותר, נקי יותר, כשאין על מה לשבת. אני מה אני צריכה, אוכלת פרוסה בעמידה ושותה כוס קפה.

אמרתי לתיאו בחצי־פה שמטבחי ריק כרגע, אחרי שיהיו לי כסאות מתוקנים בבקשה, למה לא. והוא ראה את המבוכה שלי וכנראה חשב שאני מסרבת, זכר לפגישה הקודמת, אמר עוד כמה מלים מן השפה ולחוץ, והלך לו, מריח את הרוסמרין.

הדבר הזה דירבן אותי ללכת מיד למחרת היום ולקחת את הכסאות שלי. סוף־כל־סוף כמה זמן יכול אדם להתחמק מפני מה שיש לעשות. ועוד החלטתי שברגע שיהיו הכסאות בבית, אזמין בעצמי את תיאו שטיין ואפילו בטלפון, מקופת־חולים. אין אני מאלה שמטלפנים שיחות פרטיות מהמשרד, למי יש לי לטלפן, אבל פעם אחת, באופן יוצא־מן־הכלל.

הלכתי לאזור התעשיה ועברתי עד קצה הסמטה, כשנתברר לי שלא מצאתי את הכוך ההוא. כוכים רבים היו שם, כוך של צורף, כוך של סנדלר, כוך של מוכר צעצועים של פלסטיק שגם קצת כלי מטבח היו לו, ואת הכוך ההוא לא יכולתי למצוא. הרעש היה מחריש כתמיד, המקדחות קדחו, המסורים ניסרו, רק את הכוך לא מצאתי. עברתי על־פני הסמטה, וחזרתי ועברתי פעמים אחדות, ולא הבינותי כיצד קרה שאני תועה כאן, הרי את הסמטה הזאת הכרתי עוד מילדות ולא היתה אפשרות שאתעה בה. עצמתי עיני למחצה, והלכתי בלי להביט, כדי שרגלי תלכנה מעצמן אל המקום שהן יודעות, ולא הועלתי כלום. אין ואין.

פקחתי עיני שוב. בחור אחד אמנם עבד ליד שולחן־ניסור שבחוץ בשמש, וגם עליו עפו שבבים, אבל לא היה זה אותו בחור, והכוך שלפניו עמד לא היה אותו כוך אפל ושקוע, אלא חנות של ממש, שתוכה נצבע בצבע בהיר וטרי, ורהיטים של עץ כפרי מלבין בפתחה. עכשיו גם ראיתי מדוע לא מצאתי את המקום, וזה מפני שהסירו את הקמרון המקרה את הסמטה במקום ההוא, עכשיו הכול שם שמש. וכשאור של מקום משתנה, כל עצם המקום כאילו משתנה וקשה להכירו. כאן היה אור, ואני הלכתי לחפש מקום של חושך.

שאלתי את הבחור על החנות שהיתה פה קודם, שבה קיבלו כסאות לקישוש, והוא לא ידע דבר.

“אתם נמצאים פה מזמן?” שאלתי.

“אני חדש לגמרי, אולי בעל־הבית יודע.”

ניגב ידיו בשולי מכנסיו והלכנו יחדיו לשאול את פי בעל־הבית, אף־על־פי שלא רציתי חס ושלום להפסיק אותו מעבודתו. אבל הוא כנראה רצה בעצמו להפסיק, אולי סקרן היה, ונכנס אתי.

בעל־הבית היה בחור שמנמן וזריז, אדיב, אותה אדיבות שאינה באה מן הלב אלא שכדאית היא לסוחר בכל מקום, ועל אצבעותיו שתים או שלוש טבעות של זהב. לא היה לו מושג מה אירע לבעלים הקודם של המקום. גם הוא חדש פה, סוכנו של אדון אוּרפלי, הגברת ודאי יודעת אם היא מן הותיקים, אורפלי מאותם שיש להם כמה־וכמה חנויות, כמה וכמה סמטאות. הבעלים אמנם קפדן, אבל כדאי לדבוק בו. והרי זה כמו שאומרים מי שמתחכך בכסף רב, קצת יירד גם עליו. בעצם שמע משהו כשנכנסו לכאן, ענין שהיה עם משטרה, אולי הרביצו, מישהו קיבל שבץ, כמדומה, איננו זוכר, אבל הרי זה כפי שהגברת יודעת, מוציאים על אדם שהיה לו ענין, וכבר לא ברור לאנשים אם הוא גנב או גנבו אצלו. שומר נפשו ירחק. ולמה לנו לעסוק במה שכבר היה. האמת, אולי היו פה איזה חפצים ישנים כשנתחלפו הבעלים, ודאי זרקו אותם מזמן, אדון אורפלי לא היה מחזיק אותם. כסאות? ישנים? של קש? למה לגברת, הרי אין היא זקנה חלילה, זקנים דבקים ברהיטים הישנים שלהם, ומי שיש לו רוח צעירה קונה חדש, רואים על הגברת שיש לה רוח צעירה. הנה, יש לו מבחר יפה כל־כך עד שהגברת תשכח שהיו לה בכלל כסאות של קש. אולי בוק? ואלי טיק יפה? עיבוד ספרדי, זה הולך עכשיו?

כיון שאיש אדיב היה, ולא מן הרשעים, שאלתי אותו שמא הוא יודע מי הם אותם זקנים שלהם מוסרים כסאות של קש לתיקון, ואלי נמסרו להם הכסאות שלי לפני שהיה אותו ענין סתום עם המשטרה. הבחור עצמו לא ידע, אבל כיוון שעזרן היה, מיהר לטלפן אל חברו בחנות אחרת, אף היא של אדון אורפלי, שעה ארוכה דיבר, ונפנה, וכבר היתה הכתובת בידו: בית־מלאכה שליד בית־אבות פלוני, בקרית היובל, באזור השיכונים החדשים, אם הגברת ירושלמית, ודאי היא ירושלמית, רואים עליה מיד, ודאי תמצא את המקום. זה בבית ישן איפה שהיתה הגבעה של בית מזמיל, השיכונים חדשים אבל הבית עצמו ישן, מפתנים גבוהים יש שם שאינם מתאימים לזקן כלל, זקן הרי אינו יכול לטפס ולהרים את רגלו גבוה, ישבור רגל חלילה, ושבירת רגל קשה לזקן. ויש אומרים שבכוונה התקינו את המפתנים האלה, כדי שלא יוכלו לברוח, הגברת הרי יודעת שזקן מאבד את זכרונו, גם את שמו איננו זוכר, כל המשטרה מחפשת אחריו. הרבה כספי ציבור מתבזבזים. כל טוב לגברת, כל טוב, אמר, חלילה אין צורך לשלם בעד הטלפון. אני בטוח שעוד תחזור הגברת אלינו, אפילו סתם לבקר, לראות את המבחר, כל הכבוד.

נסעתי לקרית היובל. מצאתי את המקום, שחבוי היה בין בתים חדשים וגבוהים מאוד, שבכל קומה מן הקומות שלהם תלויה היתה כביסה צבעונית, אדום וירוק וכחול, ואני חשבתי שלולא הכביסה הזאת, חושבים היינו שאנחנו בקסרקטין, חלילה, טוב שיש לאנשים לפחות כביסה אישית שלהם.

בבואי לבית, נתברר שהיום איננו ככל הימים: חגיגה מתקיימת היום בבית־המלאכה. אשה ששׂערה השחור כמין חוד־קסדה יורד על המצח, ופניה שטוחים ולבנים, כל־עצמה דומה לתנשמת, קידמה פני בפתח: לא שאי־אפשר להיכנס, חלילה, להיכנס אפשר, אפילו לשתות כוס של מיץ מהול גם כן אפשר, אדרבה, אבל לשאול בעניני עבודה אי־אפשר, לפחות עד שתגמר החגיגה. מתי תיגמר החגיגה? קשה לדעת: זקנים אלה, משהם מתחילים לחוג, קשה עד מאוד להחזירם למיטות. והרי אין עיננו צרה בשמחתם, חלילה, אמרה האשה־התנשמת, הרבה סבלו בחייהם עד שהגיעו לכאן, הרבה לא נשאר להם, שישמחו להם.

נכנסתי. דגל המדינה כיסה קיר שלם ממול. עציצי ירק דליל, רדום, עיטרו את הקירות האחרים, פיקוס ופוטוס והיהודי הנודד. הזקנים והזקנות, שסבר פניהם טוב, עמדו או ישבו או כירכרו בזהירות במקום אחד, בחיוך מאיר, לכמה מהם כובעי־ליצנים של קרטון צבעוני קשורים לפדחתם, ואני באתי במבוכה, כי זקנים לצים אינני אוהבת. את סבא שלי איש לא ראה בצורה שאינה מכובדת, ולא את אבא שלי, וגם אותי לא יראו. אבל לא היתה בהם רשעות, רק איזה התילדות, כאילו מצהירים הם על עצמם, במאור־פנים גמור, שבעצם אינם חשובים, שכבר מזמן משכו ידיהם מן האמונות והדעות והטעמים והקטטות, ועתה רק השמש המפזזת על לחייהם, והעוגה, והמיץ, טוב, טוב. ואני איך יכולתי לשאול כאן מה אירע לכסאות־הקש שלי שנעלמו. זקן אחד בא והפציר בי שאוכל מן העוגה, בפולנית אמר, מויה דז’יאצקו, ילדתי, ואני טעמתי כדי לשמחו ויצאתי משם, נבוכה מאוד. לרגע שכחתי את ענין המפתנים הגבוהים, וכמעט מעדתי, אלא שהאשה בעלת פני התנשמת אחזה במרפקי. ידה היתה קרה מאוד, פניה קרובים אלי וקשים לי. הייתי מבוהלת.

לא ידעתי מה לעשות עתה. השעה היתה קרובה לשקיעה, והשמש ירדה נמוך. נזכרתי שאפילו אינני יודעת מה יש הערב בבית־הסופר, מאז אותו כזב טיפשי שלי הולכת אני לשם פחות ופחות, כאילו הכול קראו על פני את הבושה הזאת. האמת נראתה לי קרובה מאוד, ורק עיני טחו מראותה. אולי צריך להירדם, אמרתי בלבי, אולי החלום ישחרר את התשובות שאינן נמצאות ביקיצה.

המטבח היה ריק מאוד בלי הכסאות, את תיאו שטיין הרי לא אוכל להזמין בצורה כזאת, רבונו־של־עולם, בלי כסאות אפילו, וחשבתי לרגע שמא כדאי לי לחזור אל הסמטה, אל אותו בחור שמנמן וממולח וטוב־לב משוליותיו של אדון אורפלי, ולהזמין בכל־זאת מן הבוקי־טיקי הזה, אף־על־פי שאיננו משורש הנשמה שלי, ולעולם לא יהיה. כל סבר הדברים אמר לי כאילו, וַתרי, וַתרי, אל תהיי עקשנית כל ימיך, העולם עוזר לוַתרנים. בין כך ובין כך ראיתי שהסדק בקיר המטבח, אותו סדק שמרחתי וצבעתי בקפידה כזאת, חזר ונפער, וכנראה לא הצבע בלבד הוא שנפגם מחמת השפשוף, אלא שהקיר כולו אינו כתקנו, ענין קשה הרבה יותר. פה נחוצים פתרונות יותר גדולים, אמרתי לעצמי בקול רם, ולא היה לי מושג מה הם.

כסאות־הקש שלי, שכבר ויתרתי עליהם בלבי, ריחפו אי־שם בחלל, בריקוד אטי וצף.

המלצות קוראים
תגיות