“והיה הדבר כי נפלה העיר נולה בידי הברברים, ופאולינוס בישוף דהתם, אחרי אשר איבד כל אשר לו בעיר, והוא שבוי בידיהם, התפלל לאלהים ואמר: בי אדוני, הסר־נא מעלי רגש זה של אבדן, שהרי גלוי וידוע לפניך שעוד לא נגעו האנשים האלה בדבר אשר הוא שלי.”
גברת דוֹלי יעקבוּס, שבשנים האחרונות הגיעה לכלל אהבה עצמית שקטה ובטוחה, ישבה ליד שולחן הכתיבה שלה, מהססת כיצד לסיים מכתב. המכתב היה מיועד לבעלה. למן הבוקר מצא חן בעיניה שהוא בכנס אדריכלים במַלטה, ושהיא יכולה לכתוב למלטה, לכתוב את התיבה ואלטה, שהיא תיבה אבירית וקלה ודומה לפרש צעיר בגלימתו, המזנק ארצה ומסיר את כפפות הרכיבה בתנועה נאה: ואלטה. רק בשעת כתיבת המכתב נעשתה לה המציאות קשה להיתפס: וכי מה היא יודעת באמת על כל המקומות הללו, מה החלל שמאיר יעקבוס תופס בתוכם, נכון או זר. מעולם לא יכלה לתאר לעצמה איך בעלה נראה שעה שאיננוּ לידה. אולי יש לו קיום אחר, פנים אחרות.
גברת דולי יעקבוס נטלה את העט והמשיכה בכתיבה:
“השעה עכשיו עשר, הרבה אור מגיע אל השולחן דרך ענפי הזית הגדול. אתה זוכר, לא הייתי בטוחה שאתה מתכנן נכון את החלון הזה, כל־כך גבוה, ועכשיו אני שמחה בו: האור בדיוק במידה הנכונה ובשעות הנכונות. הבית נעים, מאיר. כשאני יוצאת העירה, וחוזרת – לא לעתים קרובות, כי הגשם רב עדיין ובין גשם לגשם כל העיר מנסה לסדר את עניניה – נדמה לי לפעמים כאילו היה מישהו בבית, היה ונעלם עוד לפני שעליתי במדרגות. אני מביטה בראי ומחפשת מי היה. אולי זה סימן שאתה חושב עלי ועל הבית. אם יש בדעתך להביא לי צעיף תחרה ממלטה, אנא הבא לי צעיף בצבע לבן או זהוב או שנהב, ועל־כל־פנים לא שחור. וכיוָן שאינני יודעת איך מתחלקים עיסוקיך שם, אזכיר לך רק מה שלימדת אותי בעצמך: Surtout, pas trop de zèle1, ידידי. להתראות”.
עברה על המכתב במהירות: מכתב שיעבור את ביקרתו הדקיקה של בעלה. אין בו ממין השאלות הטרחניות, איך אתה מבלה, מתי אתה חוזר. אין בו הטלת עול מסוג אני מתגעגעת, קשה לי בלעדיך. מאיר יעקבוס לימד אותה כבר מזמן שהתכליתיוּת היא תכונה פלבאית מובהקת. שנה, שנתים אחרי נישואיהם למדה כבר לא לשאול מה יהיה. יהיה, היה מאיר משיב במנוחה. לפעמים היה חס על חרדותיה ומוסיף: במעמדך, דולי, כבר אינך צריכה להיות תכליתית.
גברת דולי יעקבוס נטלה מעטפה ארוכה, סגרה בה את המכתב, ורשמה את כתובת המלון בואלטה, ביד נטויה במקצת. כתב־ידה נתיחד מאוד: אות ארוכה, גבוהה, אישית, מרובעת בקצותיה, כאילו ישבה וטרחה והמציאה לעצמה גרפיקה פרטית. רק חתימתה היתה קטנה ומקופלת מאוד, מחסה בתוך מחסה בתוך מחסה. גרפולוג אחד אמר לה פעם שהיא מציירת בחתימתה עובר ברחם, ונחרדה מאוד. ארבע הפלות רצופות שסיבתן לא נתבררה מעולם הותירו אותה בלי ילדים, וברוגזה מתמדת של אדם קצר־רוח, המבקש שלמות ואינו מבין מדוע איננה, הלא מזמן היתה צריכה להיות פה. רוגזה זו החלה לפוג רק בשנים האחרונות. כעת טיפלה בביתה ובבעלה, ובעציצים הרבים, במידה של אופטימיות. הביטה בעצמה בראי בשביעת־רצון ובביקורת קלה. שמעה הרצאות בון־ליר ובאוניברסיטה, היו לה מרצים שאינה מחמיצה, היכרויות לשעה אקדמית קלה, נענועי ראש מטור כסאות למשנהו, פקחות בהפסקות. האהבה העצמית ירדה עליה לאט, בהדרגה, צומחת לה בטח בתוך אהבה גדולה יותר, מקיפה יותר, לדירה היפה, לספרים ולתמונות, לנעלים הטובות, שלא מן האימום הישראלי הגס, למסעדות ולכרטיסי האשראי, כן גברת יעקבוס, כמובן, גברת יעקבוס – ולנוף העיר העתיקה שחלונות ביתה משקיפים עליה מלמעלה למטה. הנוף הזה היה בעיניה כעין הצגה פרטית מן היציע שלה, שונה משעת־אור לשעת־אור. חברה אחת מן האוניברסיטה, שנזדמנה לשם פעם, ישבה מול החלון הרחב, טובלת באמבט האור ההרודיאני, ודממה שעה ארוכה, עד אמרה לבסוף:
"ואת יכולה לראות את המראה הזה יום־יום ושעה־שעה בלי חרדה? "
דולי יעקבוס הנידה כתף.
"וככה את מסתכלת כל הזמן מלמעלה? " – המשיכה האורחת בפליאה. "פשוט מסתכלת מלמעלה? "
“כנראה שאני פרפר,” אמרה דולי יעקבוס. אחר־כך נתעקמו פניה באותו חיוך עקלני שאיהב אותה על הרבים, ואמרה: "אבל דעי לך שאני עובדת קשה מאוד כדי להיות פרפר. "
עשירה היתה מכדי שתעורר חמלה אמיתית בלב אנשים, אבל הבריות היו אומרים לעתים קרובות: מסכנה דולי. איש לא ידע בעצם מדוע. בשנה שעברה ציירה באטיק, וחילקה מתנות רבות, אלא שהלכלוך הכרוך בצביעת הבד נמאס עליה בסופו של דבר. תחת זאת ניסתה ידה באמנות ההאיקו. בעצם מבקשת היתה לשלוח לבעלה, במקום מכתב, כמה מכתמי האיקו, אלא שלא היתה בטוחה שהללו יעמדו היטב בטיסה, במרחק, בים הרובץ ברגע זה בינה לבין בעלה ונראה לה מוגזם מאוד. וכי מה אדם צריך יותר משלושה־ארבעה רחובות סביבו, חשבה לא־פעם. רק מי שלא היה מימיו פליט, יש לו יומרות של ים, של מרחבים, של חלל. ודולי יעקבוס היתה פליטה אך לפני עשרים וחמש שנה. עד היום הזה מדהים אותה שמציתים הסקה בבית, והיא בוערת, בוערת ומחממת, והגשם נשאר בחוץ. באמת נשאר בחוץ. בלי אחיזת־עינים.
נתברר שהבולים אזלו, וכיון שממילא ביקשה להיכנס לחנות מעדנים בלב העיר, החליטה לנסוע. בשבתה במכוניתה הקטנה הושיטה יד למגירה ושלפה ממנה זוג נעלי־בית רקומות, שבהן העדיפה לנהוג, נעלים רכות שהפכו גם את המכונית למין חדר פרטי. הראי הראה לה פנים מחודדות, נאות, רמיזה של חתימת שפם על השפה העליונה. ולא שהיתה לה חתימת שפם, אלא שהעור היה כהה מעט יותר. בכל תצלומיה נאלצה להבהיר את השפה העליונה. חזרה דולי ותיקנה את זוית הראי, ונעצה את המפתח. למרות הקור ששרר עדיין, ניצת המנוע מיד, ושמחה בו.
העיר רצה לקראתה, מבולבלת עד מאוד. אנשים התקשו להחליט אם לפתוח את המטריות או לקפלן, אלה שפותחים הרוח הסועה סוחפת את מטריתם והופכת אותה מפנים־החוצה, כמין משפך; אלה שמקפלים, בא מטח של גשם ומרטיב אותם. אלה ואלה קצרי־רוח, צעדם פעם גדול, להימנע משלולית, ופעם קטן, לצמצם עצמם מול הרוח. שער הנשים היה סתור; כמה נערות רצו בצחקוק לתפוס את מטפחותיהן שעפו. על הבתים נראו כתמי גשם שלא נתאדו עדיין, ובשמים שבין גגות הבתים רצו כתמי ענן, שהשמש נאבקת להופיע בעדם בפסקי־זמן בלתי־קצובים. ילדים השיטו סירות־נייר בשלולית מלוכלכת, עד שמשאית אפורה שנהגה טרוד במחשבות חלפה בשלולית ופיזרה לכל עבר מים מזוהמים, קרעי־נייר וצעקות. האבן העירונית כהה ועייפה. נדמה היה לה שכל הרחוב מדיף ריח קשה של פרוות־כלבים רטובה, ולרגע ביקשה לחזור בה ולהסתגר שוב בנקיותו ובחומו של הבית, שההסקה בוערת בו, בוערת ומחממת, אבל כיון שיצאה, יצאה.
חנתה במגרש־חניה לא־הרחק מנחלת־שבעה. משרדו של מאיר יעקבוס היה סמוך לכאן, בקומת־הגג של אחד מגורדי־השחקים הללו החותכים את העיר כאילו הם שונאים אותה ומבקשים להתרחק ממנה לגובה. אדם פרטי אינו בונה דברים כאלה לעצמו; רק חבורות של אנשים בונות אותם, כדי להתעשר מן העיר. אותה חברה קבלנית עצמה שבנתה את הבית היא שהעסיקה את השומרים ואת עובדי הנקיון של בית־הקומות כולו, ואפילו את עובדי מגרש־החניה הסמוך, ופעם גונב לאזניה של גברת יעקבוס שלא הכול כשורה בעבודות הללו, שאין משלמים לאנשים את המגיע להם. משהו נלחש, משהו סופר לה תוך כדי רחיצת המכונית. היה זמן שביקשה לערב עצמה בעניניהם, חשבה שראוי שיהיה להם ועד הולם שיבוא וידרוש, לא שהיא בקיאה חלילה, אבל הרי יש לאנשים ועדים, לפעמים שובתים אפילו, הרי כתוב בעתון. כיון שראתה בסבלם של אנשים והנושא הציק לה, העלתה אותו יום אחד במשרדו של מאיר. היתה שעת אחרי־הצהרים, והיא באה לאספו הביתה. במשרד היו אותה שעה מאיר ואחותו בלהה העובדת עמו, אדריכלית אף היא, אשה גרושה שלוש פעמים, רזה מאוד ואוהבת תכשיטים. בשפה רפה אמרה דולי יעקבוס ניצול, אמרה שעות נוספות, אמרה ועד. בלהה הרימה ראשה מעל לנייר המשורטט, כל תכשיטיה דמומים כאדישים, ואמרה:
“קצת קשה לי להבין, דולי, למה את מתעקשת להיות אוטובוס.”
לא רצתה להיות אוטובוס. חדלה. אבל משהו מרצונה הטוב כלפי האנשים הללו כאילו נשמר, ממין הדברים שהכול יודעים אותם ואינם יודעים מדוע, והיו מחייכים אליה במיוחד ושואלים לשלומה. פה־ושם היתה אף היא שואלת, ונענית. ידעה אפילו שהעובד אותו יום במגרש־החניה התגרש לא־מכבר מאשתו, אחרי יסורים מרובים ומשפטים אין־קץ. עכשיו, משחנתה לפי הוראותיו שדמו יותר לבקשה מיוחדת, הביטה בו בעיון מבעד לחלון מכוניתה, ואחר־כך שלפה פנקס קטן מתיקה ורשמה:
הגבר הגרוש – חולצתו מגוהצת יותר מהרגיל (מכבסה), וכתפיו שמוטות יותר מהרגיל (מסעדות).
הפנקס וההתבוננות השרו עליה רוח טובה. סבורה היתה שהיא יודעת להתבונן. לדולי עין חדה, אמרה לעצמה. סגרה את התיק, ובאותו רגע קרב העובד אל החלון, בוקר טוב, הגברת, מה שלומה, אולי לרחוץ את המכונית. חייכה אליו מלוא הפה, אותו חיוך השמור עמה תמיד לנאמני הבית: כמה יפה מצדך, אבל לא, תודה, לא היום, החניה תהיה קצרה הפעם, אבל בהחלט תזכיר לי בפעם הבאה, הלא אתה יודע כמה אני שכחנית, באמת אינני יודעת מה הייתי עושה בלעדיך. בדברה חשה שהיא מפריזה בדיבור, מפריזה בחיוך. מאיר היה אומר אותו דבר עצמו בשתי מלים ובתנועת־יד קצרה. גם העובד בא במבוכה ולא ידע מתי נאה לו לפרוש, אולי יש ברצונה להמשיך לדבר, אלא שאותו רגע נכנסה מכונית נוספת למגרש והצילה אותו מעמידתו.
נעלה את הדלת וציינה בלבה שבחג הקרוב ביותר כדאי להביא לאדם הזה מתנה על אדיבותו, פורים בשבוע הבא, אולי איזה דיאודורנט תוצרת חוץ. באמת חבל עד כמה אנשים בארץ המיוזעת הזאת אינם מבינים את חשיבותו של דיאודורנט. מתנה שיהיה בה גם מן היעיל, גם מן המשמח. וכיון שדולי יעקבוס לא היתה מן השוטות, נתבקשה לה השאלה מה יהיה כאשר ייגמר אותו בקבוק של דיאודורנט יקר, שהרי איש העובד במגרש־החניה ומשלם מזונות רבים לאשתו, לא יוכל להרשות לעצמו להתרגל לדברים כאלה; והיא, דולי יעקבוס, ובעלה, הרי לא יוכלו לקיים את רמת הדיאודורנט של האיש במגרש־החניה כל ימי חייו, כל חג, כל שבת אולי, אבסורד. אבל בינתים השמש יצאה וגם ענניה של דולי נתפזרו: מילא, תהיה מחוה חד־פעמית. מה הרע בשמחה חד־פעמית של אדם? יום כך, יום כך, גם הפרח נובל.
כיון שהצליחה גם הפעם לא להיתפס לתכליתיות יתירה, שתמיד יש עמה דאגה, נעשתה דולי יעקבוס שמחה יותר. אשה מסודרת היתה מטבעה, ולא אהבה להשאיר ענין שאינו פתור, גם לא בדל מחשבה. ישרה שמלתה והלכה לעבר הבנין. מעלית מהירה ושקטה הביאה אותה עד לקומה העליונה, מקום משרדו של בעלה.
הדלת היתה פתוחה. בלהה ישבה שם בגפה, גחונה על מחוגה ונייר שקוף. תמיד היא גחונה שם. מנורה נמוכה, חריפה, מיקדה אור עז על השולחן, וטבעותיה של בלהה נצצו בזוטו־של־אור, כעין רתיחה שולית.
“זו את,” אמרה בלהה יעקבוס בלי חמדה. הטבעות דממו לרגע וחזרו לבעבע.
“את לבד? איפה אסתר?”
נתכוונה דולי למזכירתם, בחורה גבוהית, כעורה, בלתי־נעימה, לעסנית, חובשת פאה של שיער לא־לה, שמעולם לא למדה לדבר בטלפון כדרך הנימוס. בעצם לא היו מאיר ובלהה זקוקים למזכירה, ואותה אסתר לא היתה זקוקה למשרת המזכירות, אלא שהוריה של אסתר, שהיו מן הותיקים והמכובדים שבעיר, קרובים ומחותנים כפול־שלושה למשפחת יעקבוס, ביקשו על נפשה. בלהה היתה סרקסטית:
“אסתר עבדה כל־כך קשה כל השנה. שלקחה חופש. עכשיו שמאיר נסע, היא בטוחה שמגיע לה.”
“אולי באמת מגיע לה.”
בלהה הביטה בה במבט מלעיג, שכלל הכול והזכיר הכול, את כהותה וקהותה של אותה אסתר, את המסטיק שהיא לועסת, את כל השידור המשתדר ממנה, אומלל־בכוונה וצייקן. דולי יעקבוס המעיטה את עצמה בפני כל־כך הרבה מציאות. נדמה היה לה שיש איזו צביעות ביסורי אסתר שמאיר ובלהה נטלו עליהם, מין חוסר־ברירה חסוד שנתקשתה להבינו.
“מה את עושה עכשיו, בלהה?”
בלהה נתקפדה. שנוא היה עליה לדבר על עבודתה עד שנסתיימה.
“מה שהתחלנו לפני כל הנסיעה הזאת.”
“מה זה?”
“עיצוב כניסות בקטע ג' ברובע. מאיר לא סיפר לך?”
ידעה בלהה היטב שמאיר אינו מספר.
“תראי.”
אבל בלהה כיסתה על הנייר:
“עוד אין מה לראות. את גם לא תביני.”
שוב ושוב חשה דולי שאין לה מה לעשות במשרד הזה, בעולמו היומיומי של מאיר. בכל פעם שהיתה מטלפנת, ואותה אסתר משיבה בקול של בול־עץ, היתה נתקפת דכאון ושוכחת לשם מה טילפנה. לא־פעם שכחה ענין דחוף שהיה לה לומר, ולא העזה לטלפן בפעם נוספת, כאילו היא נשענת בוהה על מעקה מול הים, ודברים נופלים מידיה לתוך המים וצוללים ואין להם תקנה.
“בלהה, אני הולכת עכשיו לדואר. יש משהו דחוף למאיר?”
“תסתכלי על השולחן שלו.” נתאדשה בלהה וחזרה למדידות שלה. שני צמידים כבדים צילצלו על ארכובות ידיה.
דולי יעקבוס קרבה אל החלון, שבעצם לא היה חלון אמיתי, אלא זגוגית קבועה לנצח, אין אפשרות לפתחה כלל. לא חשה בנוח למראה אור יום יחד עם חשמל דולק עירום, בלא אהיל, בחדר. משהו ראתה בכך ממראות החירום, מראות שאינם מן החיים הרגילים, איזו תחושה של כלאים, כמעט חטא שאנשים חוטאים לדברים הטבעיים, הזורמים להם בנחת במהלכם הנכון. קומה זו שהיא יותר מדי גבוהה, מסחררת, החדר הסגור מאוד, ממוזג־האויר־לנצח, שחלונותיו אינם נפתחים לנצח, אור עז זה שעל השולחן בשעה אחת־עשרה בצהרים, בעוד שבחוץ מסתוללת רוח סועה של אביב מוקדם מדי – היה בכל אלה משהו המדריך את המנוחה, כמעט מדכא. ביקשה דולי לצאת החוצה, אל האויר, אל הרוח הזאת, ואפילו תהיה רוגמת אותה בקרעי־נייר ועלים. לעתים היה במערבולת האויר הדוהר משב של רוח דרומית, שאין לטעות בה, מרחיבת־נחירים ומעוררת תשוקה מדברית חריפה, רוח שרק בירושלים אדם חש אותה בראשית אביב ובסתיו, לנסוע, לנסוע, לדהור, להתמכר.
בתוך החדר לא הוחש מאום מכל זה. בלהה יעקבוס היתה סגורה בחוג־האור הלבן, ומתוך האור שלה אמרה:
“יש שם משהו מסבתא חיה שמאיר עוד לא ראה, מצווה עלינו שנאטום לה את החלונות בחדר־האוכל, הפונים לעבר השיכונים החדשים. אומרת שאיננה יכולה להביט עליהם, בכל פעם שהיא רואה איך כיערו לה את ההר שלה, עולה לה לחץ הדם.”
תמיד אפשר לדבר על סבתא חיה, בחיבה ובחוסר ישע. סבתא חיה היא אנדרטה, ולאנדרטאות מותר הכל. בת שמונים ותשע, אינה מודה אלא בשמונים ושבע, ועודנה עושה מטעמים של חג לכלות שלה: מסכנות, אין להן כוח. פעם אחת ערכה ביקור־מלכות בביתם של מאיר ודולי, ישבה שעה ארוכה מול החלון הרחב, המשקיף על העיר העתיקה מלמעלה למטה, ואמרה כן, כן. כל זה היה בעצם שלה. יכלה להביט כך. מעולם לא היתה פליטה צעירה ורעבה, בעלת שם־משפחה מגוחך שצריך להחליפו בארץ חדשה. אחר־כך הביטה סבתא חיה בדולי במבט בוחן מאוד, ושאלה אם יש לה מקקים במטבח. דולי הסתירה חיוך ואמרה לא, סבתא חיה, אין. וסבתא חיה אמרה בהדגשה:
“אני משבחת אותך.”
אם־אמם של מאיר ובלהה גרה בבית עתיק, רב־קמרונים, עם בית־שימוש שהוא מחוץ לבנין, יוצאת לשם קיץ וחורף, יום ולילה, ואינה מסכימה שיתקינו לה מקום מודרני בתוך הבית, כדרך שנכדיה מאיר ובלהה מפצירים בה זה שנים. בחדרים נקיון מנקר־עינים, צח יותר מצח, וילאות לבנים ומפה לבנה מאוד־מאוד ועליה פמוטים כבדים של כסף, ממורטים כל־כך כאילו מרוב צחצוח הם כבר מאירים בעצמם, גם בלילה. מאיר סיפר פעם שבילדותו פחד לישון בחדר שבו הפמוטים, מחמת אורם. היה מתעורר וחושב שהוא רואה פנס של גנבים. בחדר־השינה של סבתא חיה מפת־עולם גדולה, מכסה קיר שלם, ובמפה נעוצים דגלונים קטנים. רבים נכדיה וניניה של סבתא חיה, דור ששי בירושלים, והיא רוצה לדעת בכל עת היכן כל אחד מהם נמצא. דגל כתום שעליו כתוב נורית נעוץ בלונדון. דגל כחול־בהיר שעליו כתוב אלישע וטלי נעוץ בצהלה. דגלו האדמדם של יואב נעוץ אי־שם בסיני, אף־על־פי שיואב אינו משרת כלל בסיני, אבל סבתא חיה סבורה שאם צבא, אז סיני. היתה שם פעם, עם בעלה המנוח, הרופא, ועם איזו משלחת של בריטים, רוכבת כדרך הגברות לצדו האחד של האוכף, ונשאר לה זכר פראי של צוקים, עורבים וסכנות. ציור יותר מזכרון. אולי גם נשארו לה געגועים חתומים, שבגללם היא מדברת עכשיו על יואב־שבסיני, וכלל איננו בסיני, בהערכה עצומה, גם אם אינה זוכרת את פניו כל־צרכם.
סבתא חיה אינה מרוצה שכל כך מעט דגלונים בירושלים, ובארצות־הברית שלושה. בין הדגלונים של ארצות־הברית גם דגלונה של עדי, שנישאה שם בכנסיה קתולית, וסבתא חיה ביקשה לעקור את הדגלון הזה כליל מן המפה שלה, אלא שנמלכה והשאירה אותו, נעוץ כלאחר־יד, עקמומי. זכרה דולי יעקבוס היטב את הרגע, לפני כמעט עשרים שנה, שבו קמה סבתא חיה ממושבה, ונעצה בלב ירושלים דגלון צהוב־לימון שעליו כתוב מאיר ודולי. כבר היו נשואים שבועים, אבל דומה היה לכולם שזאת החתונה האמיתית. תמו נדודיה של דולי. ההר שמעבר לחלונות היה חשוף ועזי, מועד לפורענות שאיש זולת דולי לא חשש מפניה. עכשיו, משנעוץ דגלה במפתה של סבתא חיה. חשה שמותר גם לה לא לחשוש.
עמדה דולי במשרדו של בעלה, לוחצת מצחה אל החלון המסוער, החתום לצמיתות, וישבה במשרד בלהה בחוג האור העז, מקללת חרש חישוב שלא נסתייע, וכל תכשיטיה רותחים רתיחה עמומה, ובמעלה ההר ישבה סבתא חיה בביתה, זועמת על השיכונים החדשים שפלשו וביישו את זקנתה, ואין לה כוח לעומתם.
במשרד הדואר היה תור־אנשים גדול. המאוורר לא פעל. בראש התור עמד נער־שליח של משרד כלשהו, ועמו כמה עשרות של מכתבים רשומים למשלוח. כלה ענינו של זה, הגיעו לתור שני חיילים ודרשו את זכותם להתקבל בלי להמתין. הדוחק נעשה רב, כאילו מחצית העיר החליטה להזדקק למשרד הדואר בשעה זו ממש, ולכולם משלוחים רבים. הפקיד היה אטי ואובד־עצות, וכמה אנשים מן העומדים בתור החלו רוטנים בקול רם. דולי יעקבוס ביקשה לצאת, אלא שכבר היתה קרובה יותר לאשנב מאשר ליציאה, ולצאת לתוך הדוחק והדוחַס היה כנראה קשה יותר מאשר לעמוד בסבלנות. מצחה נתכסה זיעה.
בתור לפני גברת דולי יעקבוס עמדה נערה צעירה, קטנה מאוד, רזה אותו רזון כהה של ילדים שלא התפתחו יפה, קופי במקצת. רק חזה ועכוזה בולטים, מחודדים, כמין גבשושיות תותבות שאינן שייכות לגופה. צמוקה היתה וחריפה, עלובה, כאילו נעצר גידולה מחמת המצוקה עוד ברחם, דגם־אדם יותר מאשר אדם שיש עמו אור, נר עשש. הדיפה ריח חריף של בושם סיגליות, זול שבזול, ועמו ריח סיגריות וריח זיעה. אל־נכון שימש לה הבושם תחת רחצה יומית, אל־נכון ישנה היא בבגדיה, בלחץ העומדים בתור ונדחפים אלה על אלה, היה שערה המקורזל נתון ממש מתחת לחטמה של גברת דולי יעקבוס. לבושה היתה מכנסי־ג’ינס קטנטנים, כשל בובה, פתוחים כלשהו, וחולצה סגולה נוצצת מדוכן השוק. בין החולצה לבין המכנסים נוצרה רצועה של בשר עירום, דל עד־רחם, ועליו פלומת שיער כהה כשל בעל־חיים. נראתה מרוכזת, מעושנת ורעה. צווארה לא היה נקי.
ראתה גברת יעקבוס שבידיה שני מכתבים רשומים למשלוח ממשרדו של עורך־הדין יצחקי, מרחוב בן־יהודה. את עורך־הדין יצחקי הכירו גברת יעקבוס ובעלה היטב, נמנו עם באי ביתו הגדול במושבה הגרמנית, והיה הדבר כאילו אין הנערה זרה לגמרי. באותה שקידה ששקדה דולי יעקבוס תמיד להיות חביבה אל הנחותים ממנה, ואולי גם מחמת הבדידות, המורגלת כל־כך שכבר כמעט לא חשה בה בעצמה, חייכה אל הנערה חיוך מעודד. דוחק העומדים והרוטנים גדל, אף כי נדמה היה שכבר לא יוכל לגדול, ודולי יעקבוס ניסתה להשתחרר במקצת מן הלחץ, אלא שברגע של תדהמה תפסה פתאום שהנערה הכהה, המדולדלת, לא זו בלבד שאיננה זזה, אלא שהיא אף נדחקת אליה, דוחקת פיה הכהה בבירור אל שדה הימני של גברת דולי יעקבוס, הנתון בתוך שמלת־משי רכה, כמו גור־חתולים מגשש. להבה של אש בלתי־מצויה עברה בגופה של גברת יעקבוס, ועמה פחד עמום. ביקשה שוב להרחיק, ענין קשה בלחץ העומדים ונעים כמו גל וכבר אינם שומרים אפילו על מראה־עינים של תור – אלא שכאן לא היה עוד מקום לספק: הנערה אכן נדחקה אל שיפולי בטנה של דולי יעקבוס, בהזמנה גלויה ומפורשת. הבחינה שחום גופה של הנערה לוהט, קופיפי, כבקדחת מתמדת. הנערה הרימה פניה לפתע והביטה בגברת דולי יעקבוס בחוצפה חדה של ידענית.
דולי יעקבוס הוצפה גל חום כבד, טרופי ולח. במהירות הסיטה ידיה לאחור, שלא לגעת במתני הנערה, וקפצה פיה בקפידה נעלבת, אלא שידעה, במין שקיעה, ברפיון, שלא תוכל להתגבר עוד על גל החשק שגאה בה, חרפה שאינה יודעת גבול. הבחינה היטב גם ביסוד הסדיסטי של גל־התשוקה החדש הזה, לדרוס, לפרוע. אך כמדומה שהנערה לא זו בלבד שלא חששה, אלא נראתה כיודעת היטב את כל המתרחש, ידענות ותיקה כימות עולם. טירונית אני לעומתה, חשבה דולי יעקבוס, טירונית מאוד. עצמה עיניה וידעה שבעוד רגע תקרב עצמה אל זו העומדת לפניה וממתינה לה בידענות כזאת. אלא שאותו רגע שלח מנהל סניף הדואר פקיד שני לאשנב, התור נתרופף מהר, והנערה נפנתה ושלחה את מכתביה הרשומים כאילו לא אירע דבר. יצאה מבית־הדואר בלי להביט בגברת יעקבוס.
דולי יעקבוס ביילה את המכתב לואלטה, שם שכבר לא היה פרש ולא היה גיאוגרפיה אלא צליל של סתם, קנתה כמה בולים נוספים, ושילשלה את המכתב לתיבה כששה להיפטר ממנו. תרה אחרי הנערה, אך זו כבר נעלמה בין העוברים־והשבים, הרחוב בלעה. עלתה דולי יעקבוס במעלה הרחוב, ישבה בבית־קפה אפלולי, גמעה משהו במהירות, וחשבה שהסערה שככה במקצת; רק בצאתה שוב לרחוב בן־יהודה חלשה עליה דעתה, ומדרונו של הרחוב נראה לה פתאום כמדרון חלול כל־כך, שלא תוכל לעלות ולרדת אלא בזחילה על ארבע. תמהה על כל האנשים ההולכים בו ואינם חשים בזוית המצוק. אני לא אוכל לרדת את זה, אמרה לעצמה כמעט בקול. בכל־זאת החלה פוסעת לעבר מכוניתה, כמהססת. אלא שאז נזדמן לה מכר, בחור גבוה וצחקן אחד מן האוניברסיטה, מכורבל כולו כנגד הרוח הסועה, והלך עמה כברת־דרך מושיעה, עד שנעלם בפסיעות־ענק, מותיר אחריו רוח טובה, וצער על חפזונו ועל לכתו.
תמיד היתה דולי יעקבוס תוהה מה פירושו של בית. כל־כך הרבה בתים כל־כך הרבה דירות לאנשים, חשבה, וכל אדם יש לו מקום אחד, דירה אחת, שבה הוא יודע היכן כל חפץ וחפץ מונח. רק בבית אחד מכל עשרות אלפי הבתים שאליהם אין לי מפתח, חשבה דולי, אני יודעת שבחדר־השינה משמאל, במגירה העליונה של השידה, מונחת אפודה ארוכת־שיער חומה; רק בבית אחד מכל הבתים האטומים, האלמוניים, אני יודעת למצוא, בלי שמץ היסוס, מערכת צלחות שהביא מאיר מספרד. את מצית הגז. את המטאטא. את המצעים בלא־גיהוץ. הפעם, בשבתה בתוך המכונית בלי נוע, לא היתה בטוחה עוד בקשר־הידיעה הזה שבינה לבין ביתה. נדמה היה לה שאם תשוב עכשיו, המפתח לא יתאים לדלת כלל, והיא תישאר לכודה בחלל החוץ. ואם המפתח יתאים, זכרון הדברים לא יתאים: האפודה לא תהיה במגירה העליונה של השידה, שמא אין שם בכלל שידה; שמא עומד שם שולחן שאינו מוכר; שמא כל הבית שהיא יודעת אינו אלא חלום, ובבואה תמצא דירה זרה ורהיטים זרים, לא היא שמה אותם במקום זה. במקום הורדיה שלה יהיה משטח־בטון, ועליו גנרטור של העיריה, אולי, רועם ורועש ומגרש אותה. אולי פועלים. אולי יש צו־הריסה לבית, והיא לא שמעה.
העבירה יד על מצחה, להיפטר מן הסיוט. לא בפעם ראשונה בא לה סיוט כזה בשבועים־שלושה האחרונים. חולמת היתה שמישהו זר, שצריך להיות בעצם מוכר לה היטב, פלש לתוך ביתה, ואין היא יודעת מי, אינה יכולה לפענח; נלחמת בסוד הכעור, המלעיג, מתעוררת היתה לא־פעם בצעקה חנוקה. כשהיה מאיר בבית, היה מקיץ אותה; כעת היא לבדה, והיקיצה באישון־לילה קשה. לא־פעם השאירה את מנורת־הלילה דולקת לידה. אבל תשתית הבהלה נשארה.
לא טוב, אמרה לעצמה דולי יעקבוס, בתמיהה כלשהי, לא טוב. כמבקשת להתעשת, נעצה את המפתח, והחליטה לנסוע אל סבתא חיה.
אם היה עדיין מזג־אויר מוזר בחוץ, הוא לא הורגש בביתה של סבתא חיה, שתמיד היה בו מזג־אויר משלו. מאיר אמר פעם שסבתא חיה היא האדם האקולוגי האחרון של המשפחה: את הפטרוזיליה שלה אינה קונה בחנות, חלילה, אלא מגדלת אותה, בצד הרבה תבלינים אחרים, בצד תאנה ולימון בחצר: הלא בושה ללכת לחנות בשביל לימון, אמרה. את הבושם למסדר־המצעים שלה בארון היא מלקטת בהר, או מבקשת מאחת נכדותיה שתלקט לה כאשר גבה כואב; ביצה היא לידידה ארוחה, ואין היא יכולה להבין את הריצה שאנשים רצים בימינו וגורמים לעצמם מחלות של קרבים ושל לב, חס ושלום. אנשים אינם חיים עוד כמידת אדם, היא אומרת, איבדו את הצניעות, בונים גבוה וחיים גבוה ומדברים גבוהה־גבוהה, מעליבים את הבריאה. משרדים יש להם, כולם יש להם משרדים. למזלם של מאיר ובלהה, מעולם לא היתה במשרדם, שכן, מי יודע, אולי היתה מניפה מקלה ומלקה אותם על שום החלונות הללו שאינם מיועדים לפתיחה כלל, רמאות של חלונות, שחצנות של בית. פעם אחת יצאה העירה לקנות בד לשמלה, ראתה את המחירים, וזרקה את הבד חזרה על הדלפק: חצופים, אמרה למוכרת, אתם חצופים. גמרה בלבה שלא תקנה עוד דבר עד שתפחת החוצפה מן העולם: לא ממנה ייבנו הספסרים. לפני כמה שנים היתה בתל־אביב, וחזרה זועמת. מאז מלה של גנאי בפיה: זה מהשפלה. מביאים לה בחג קופסת־שוקולד מגונדרת, מעונבת ומפורכסת, והיא מעווה פיה בבוז: זה מהשפלה?.. דולי הביאה לה פעם ספר של מחבר צעיר, קראה ופסקה: זה מהשפלה. והכול יודעים שאין מביאים לסבתא חיה פרחים שאדם לא גידל בעצמו, בגינתו. לחנויות הפרחים בעיר היא קוראת אטליז של פרחים. בעיצומה של מלחמת יום־הכיפורים, משקצה באפיית העוגות לחיילים, יצאה להתרוצץ בעיר. מצאוה בתחנת אוטובוס הנוסע להדסה: נתחשק לה לראות את חלונות שאגאל. האוטובוסים באותם ימים או שבאו, או שלא כל־כך באו; דולי ראתה אותה יושבת לה על אדן של אבן בתחנה, חצי שעה ויותר. הציעה לה לנסוע במונית, וסבתא חיה נזפה בה: מה זה עלה בדעתך. וחוץ מזה המונית נמוכה, אי־אפשר לראות כלום והאוטובוס גבוה, לפחות רואים משהו.
עכשיו כבר איננה יוצאת. התעייפה, אותה עייפות שקטה שאין עמה צמאון נוסף, לא לתאוה ולא למחצית תאוה. לא פוחדת למות, אמרה פעם לאחד מבני המשפחה. מעולם לא רבתי עם הגוף שלי, ולא אתחיל לריב אתו עכשיו. פתחה את הדלת לדולי בחיוך בהיר: בואי, תעזרי לי לחתוך שעועית במטבח. סבתא חיה מעולם אינה חותכת שעועית כדרך העצלנים, לרוחב. תמיד־תמיד באורך, הסכין עוברת דרך הקטניות שבתרמיל, חוצה אותן, והטעם אחר לגמרי.
ישובות היו במטבח, מול שעון־המטוטלת השחור, האור חודר ואינו חודר בעד לוילונות־מלמלה מעוּמלנים, קצרים. בעצם, לא ידעה דולי לשם מה באה הנה. אם ביקשה להשיח את אשר עם לבה – בעצמה לא ידעה את אשר עם לבה. בתוכה היה איזה חושך שלא הבינה פשרו, אבל בגללו לא רצתה לחזור עדיין הביתה. היתה באותו מצב של ציפיה עיורת שבו אדם יודע במעורפל שדברים יצטרכו לבוא על פתרונם, אבל אינו יודע איזה דברים ואיזה פתרון. וסבתא חיה חותכת שעועית ומספרת:
“פעם, כשהיה מנחם זכרונו לברכה חי, באו שני אברכים בשבת בבוקר: דוקטור, קומט. לאן? שואל מנחם. לרבי שלנו התקף־לב. כבר קם מנחם זכרונו לברכה ללכת אתם, לקח את התיק שלו, ואז התערבתי אני: איך אתם רוצים שיבוא אתכם, אמרתי, הלא שבת היום, במכונית לא יוכל לנסוע לשכונה שלכם. אמרו האברכים: שיבוא ברגל. אמרתי: זה – לא. בעלי כבר עבר את השבעים, אמרתי להם, ולא ילך ברגל. אמרו האברכים: רגע אחד, גברת, אנחנו נלך להתיעץ. יצאו החוצה להתלחש, פששש פששש, פששש, וחזרו: דוקטור, קומט. איך? אני שואלת. והם משיבים: במכונית שלו. אבל הרי יזרקו אצלכם אבנים, אמרתי. דוקטור, קומט, הם אומרים, הכול יהיה בסדר, רק שיסע לאט־לאט אחרינו. יושב לו זכרונו לברכה במכונית שלו, שממילא כבר מזמן לא יכולה לנסוע מהר, לא הוא ולא היא, נוסע לאט־לאט, ושני האברכים הולכים לפני המכונית וצועקים פעם לימין, פעם לשמאל: שא! שא!.. מגיע מנחם עד מחסום השבת של המשטרה, והשוטרים חולמים, לא עלה בדעתם בכלל שמישהו ייכנס למאה שערים באוטו בשבת – עד שהם חולמים, שני האברכים מזיזים את המחסום, ומנחם נכנס. רץ השוטר אחריהם נדהם לגמרי וצועק: היי, שאבס! מסתובבים אליו האברכים ואומרים: שא!.. וככה מנחם נוסע באמצע השבת בתוך מאה שערים, וכל מי שצועק שאבס, אלה אומרים לו שא! שא!.. בדק את הרבי, נתן לו מה שנתן, זכרונו לברכה, וחזר. צחקנו הרבה.”
“איך חזר? עם האברכים?”
“לא, בלי.”
“ואיך היה?”
“זרקו אבנים, כמובן. אלא מה?.. דולי, את צעירה. פני את כל הפסולת הזאת ושימי מים בקומקום. איפה מאיר?”
“מאיר במלטה. בכנס אדריכלים.”
סבתא חיה עיקמה פיה:
“מה פתאום מלטה? מה יש לבחור לחפש במלטה?.. מתי הוא חוזר?”
“אינני יודעת,” הודתה דולי. “הוא לא אמר בדיוק. אולי בשבוע הבא.”
סבתא חיה לא היתה מרוצה.
“איזה מין דבר זה, שבעל נוסע למלטה־שמלטה ואשתו אפילו לא יודעת מתי הוא חוזר. אתם דור טיפש. את בטח אפילו לא יודעת מה שכתוב בכתובה שלך. בכתובה שלך כתוב שלא יסע למדינות הים אלא ברשותך. ביקש ממך רשות?”
“נתתי לו רשות, סבתא חיה,” חייכה דולי, ובלבה אפלולית נושנה, מורגלת. – “ואת יודעת שהוא היה נוסע גם בלי רשות. ככה הם הגברים.” – פתאום העזה ואמרה: “אולי היה יותר טוב לולא היינו מתחתנות עם גברים? אולי אשה צריכה בעצם אשה?”
אבל סבתא חיה נאטמה לגמרי, נופפה ידיה כמבוהלת:
“איזה מין שטויות אלה, באמת, מה שאתם מדברים. אשה צריכה אשה, נו באמת. פוי. מה זה, תל־אביב?”
דולי הניעה כפותיה בתנועה ארוכה. רכה מאוד, כאוספת אל חזה את הראש המקורזל ממשרד הדואר, ברוך עצום. כמי שאוסף פרח. קמה ממקומה:
“סבתא חיה, אמזוג לך את התה, רק שאני כבר מוכרחה ללכת. אל תקומי.”
אבל סבתא חיה קמה. רק בקבר, אמרה, אני לא אוכל ללוות את האורחים שלי בלכתם. נשקה על לחיה בדלת, נשיקה קרירה של אדם שכבר אין חיות רבה בשפתיו: ותגידי למאיר שאני לא מרוצה ממנו שהוא נוסע ככה. וחוץ מזה, אני צריכה שהוא ובלהה יסדרו לי את סתימת החלונות איפה שאמרתי לו. יש מספיק לעשות בירושלים. שיפסיק להתרוצץ.
הבית, בשובה, היה חם ונקי מאוד, ריחו אותו ריח שאין לטעות בו של בית אמיד. פשטה מעילה וישבה ליד השולחן. עייפה מראש, כאילו נתלתה מעליה פורענות חמורה ומחייבת, ועדיין אין לה כוח להתחיל אותה. אחר־כך, לא ברור מנין, נמצא לה מרץ חד וקצר: עכשיו, מיד, הערב, עליה למצוא את עצמה על כל פירושיה. הלא היא חייבת לדעת. פישפשה דולי יעקבוס בארון, הוציאה את כל האלבומים, מחפשת, מחפשת בלהיטות אחרי תצלומיה־שלה, מעטים ונדירים, מימי הפליטות שלה. בשום אופן לא יכלה לפגוש את עצמה בצילומים אלה. שום זיק לא ניצת. אולי, חשבה, אולי, לו נשאר לי איזה־שהוא צילום ילדות, מגיל ארבע, או חמש, אולי אז. אבל צילומים כאלה לא היו עוד בשום מקום שבעולם. היה זה כאילו נולדה דולי פעמים, וחייה הראשונים, האמיתיים אולי, נקטעו בגיל ארבע־עשרה. אחר־כך התחילו חיים חדשים, התחפשות לימימה וקציעה וקרן־הפוך.
בגל עצום של חמלה סדיסטית חזרה ועלתה בתוכה הנערה מבית הדואר, אולי אותו רגש עצמו שעל פיו ילדה משחקת בבובה באהבה גדולה, ורגע אחרי זה היא מענישה אותה ותולשת שערה. איזו חרפה, חשבה דולי בפה חרב, איזו חרפה נפלאה, הלא אני כמעט זקוקה לה. וכבר היא מתכננת איך יושבות שתיהן כאן, ליד השולחן הזה, לומדות אנגלית, דולי מלמדת בסבלנות ולפעמים גם בלא סבלנות, בקוצר־רוח שהופך להיות כעס ארוטי; וכיון שהיום חם והמיזוג אינו פועל, הן מורידות את החולצות. מקלחות זו את זו. צעד אחד – והנערה בידה, ציפור גגות ומרזבים, דלה ובקיאה.
אחרי חצות חלף הגל כלעומת שבא. נגמר, חשבה בעייפות, נגמר. כמעט עשיתי שטות נוראה, אבל נגמלתי ממנה בזמן, תודה לאל. איזה צרות אדם מסוגל להמציא לעצמו, באמת. השאירה את מנורת־הלילה דולקת, נטלה כדור שינה, ונרדמה תרדמה שקועה, אטומה ואוטמת.
בעשר בבוקר המחרת, מבלי שידעה רגע לפני־כן מה היא עתידה לעשות, כבשה דולי יעקבוס את מושב מכוניתה, טרקה את הדלת בפה קפוץ ובהכנסת הילוכים אלימה. חנתה שוב במגרש־החניה הקבוע, שאדם אחר, זר, עבד בו אותו היום, ופנתה בצעדים מהירים למשרדו של עורך־הדין יצחקי. עלתה במדרגות כמעט בריצה, בבולמוס שמא תשקול ותתחרט. משרדו של עורך־הדין יצחקי לא היה משרד מבודד, אלא שני חדרים בתוך המון רב של חדרים שכניסתם מתוך מסדרון נושן, קלוף, ושם כמה משרדים נוספים, חדרי־שירותים שנעילתם במפתח ישן, ענק, וחדר קטן שבו אדם זקן, אלמותי כמדומה, מכין תה וקפה ליושבי המסדרון. ככל שהוא מזקין, מגשי־הנחושת שלו מצוחצחים יותר, וכוסותיו, אומרים, מלוכלכות יותר.
בעוד דולי יעקבוס מביטה בשלטים, נפתחה דלת חדר־השירותים בקצה המסדרון, והנערה בחולצה הסגולה יצאה משם, נועלת את החדר פעם ופעמַים. נראתה עוד יותר קטנה מאשר במשרד הדואר. ברק של נצחון מרושע, נושן, ניצת בעיניה בראותה את גברת יעקבוס. קרבה אליה, כולה ריכוז של חוצפה, יותר ממידתה של נערה קטנה אחת.
“היית רוצה לעבוד אצלי?” שאלה גברת יעקבוס. חשה שקולה, הנעים בדרך כלל, איבד כל הצללה; מדברת היא בטון אחד, כבול־עץ.
“שמה אני אעשה אצלך,” אמרה הבחורה בשמץ בוז, “ספונג’ה אני לא עושה. אני עובדת אצל עורך־דין, אני.”
"אני יודעת, אמרה דולי יעקבוס, “את שליחה של עורך־דין יצחקי. את רוצה להתקדם? רוצה שאלמד אותך אנגלית?”
הבחורה הביטה בה, אטומה לגמרי.
“זה לא יעלה לך פרוטה,” אמרה דולי יעקבוס. “תבואי אלי כל יום ללמוד שעה, שעה וחצי.”
אבל הבחורה הניעה ראשה בספקנות.
“את תתחרטי,” אמרה. את כל העיצורים היתה מהגה בהדגשה, כמתיזה את האותיות. מתריסה.
“מוכנה לנסות?”
זו הביטה בה בשאלה. צריכה היתה לשם כך לזקור ראשה, שכן היתה גברת יעקבוס גבוהה ממנה בהרבה. ריח של עוגת־שומשמין שזה־עתה נלעסה פשט ממנה.
“מתי את גומרת לעבוד כאן?”
“אני? בשש.”
“בסדר. תהיי בשש על־יד בית אגרון. אני אחכה לך במכונית שלי.”
“אני? אני לא יכולה היום. אני החבר שלי מחכה לי.”
כבר, כבר מתחילה ההשפלה הזאת, חשה דולי יעקבוס בסכין הננעצת בה לאט, כמעט ברוֹך. כבר אני תלויה ברצונות שלה, בחבר שלה, שאולי קיים ואולי איננו קיים, נראה שאיננו. חמלה איומה הציפה את עיניה. הניחה יד ברוך על לחיה של הנערה:
“בסדר, ילדה קטנה, שיהיה מחר.”
דומה היה שאין הבחורה יודעת כלל איך לקבל לטיפה של סתם, שכן מיד עירסלה מתניה ערסול של יצאנית, כאילו ציפו ממנה לכך. דולי יעקבוס בלעה מחנק חם, הסתובבה על עקבה והחלה לרדת. אבל הבחורה נשענה על המעקה וקראה אחריה:
“הי, גברת!.. גברת!.. תשמעי, גברת. אני מסכימה. שיהיה היום.”
ודולי יעקבוס נחלשה מרוב אושר.
בבית המתין לה מכתב ממאיר, אכספרס כדרכו תמיד. לא מיד פתחה אותו. היו גם שני טלפונים. חברה ביקשה להזמין אותה ואת מאיר לארוחת־ערב ביום ששי, אבל משנודע לה שמאיר טרם חזר, נזדרזה לומר: טוב, אז נדחה את זה עד שיחזור, בּי, דולינקה, ד"ש לגבר. אחר־כך טילפנה סבתא חיה, הפעם זקנה, קנטרנית ומרוגזת: למה מאיר עוד לא חזר, למה עדיין לא מטפלים בחלונות שלה, האם הם חושבים שהיא תחיה לנצח. שכחה לגמרי את ביקורה של דולי מיום אתמול.
ופרט לאלה, לא היה מה לעשות. התשוקה היתה עתה לשורה של הכנות מעשיות: ארוחה במקרר, צלחות על השולחן, תקליט שהיססה הרבה בבחירתו, חולצה חדשה מתנה לנערה, מוטלת באריזתה בחדר־השינה. קנתה אותה בחנות לבגדי ילדים, שכן מידות קטנות כאלה אין בחנות רגילה. שלוש פעמים יצאה העירה לקנות, ושלוש פעמים חזרה. הכול נעשה חדש ואפל והכרחי. מהר, מהר.
בית אגרון היה לבן מאוד בדמדומים. אובך אפור עלה מן האקציות, מתערב בעשן המפלטים של המכוניות הרבות, ועמודי הרחוב וגדרות־העצים הצהובות בלטו על רקע האובך כאילו יש להם הרבה מאוד כוח. לדולי יעקבוס היתה תחושה של מציאות מוגברת: כל הצורות נעשו משמעותיות, הכול צוֹפן, שצריך לדעת לקרוא אותו, גם לָבנה של אבן־הגויל המצפה את הבנין, גם פנס זה המבקש לומר משפט ברור. אור הדמדומים היה כהה מאוד באוֹבך ובעננים הנמוכים, ולא התפלאה: הרי מאמש כבר הולך האור וכהה עליה, הלא הרבה לפני אמש, אור אחרון של פורענות בטוחה לגמרי. לאהבתי אני מחכה, אמרה לעצמה, לאהבתי הדלה המכוערת, בזיעה ובריח הסיגליות הסינתטיות, ואני כסותה ועונתה לא אגרע. לא אגרע.
חיכתה וחיכתה. הבחורה לא באה. קומץ בחורים שפניהם למורשה עברו ליד המכונית, מביטים ביושבת בתוכה באדישות. אם צעירה צעקה על בנה, צעקות נואשות, למוּדוֹת, כמעט טקסיות. שני עתונאים זרים ממכיריה, פניהם לבית אגרון, הבחינו בה וניפנפו בידם לברכה עליזה. פתאום החלו האקציות מדברות זו עם זו, נוגעות זו בזו, במשב רוח ערבית. העיר עירבלה את מערבל־הערב שלה, מעגלים בתוך מעגלים: עוד מעט ארוחת־ערב, עוד מעט לילה, עוד מעט אורות רחוב ובתי קולנוע וחבורות צמודות וריחו של פופ־קורן חם. הערבולים נתעבו והלכו והיו לחושך מוצק. הבחורה לא באה.
בשעה שבע, שפופה ודואבת וקר לה, לחצה דולי יעקבוס על דוושת מכוניתה ופנתה הביתה. איזה מזל, חשבה, שהיא לא יודעת את שמי ואת כתבתי, עוד זה היה חסר לי, היתה באה ומנסה לסחוט, ואלי אפילו עם החבר שלה יחד, גברת אל תתחכמי, אנחנו יודעים עליך, מי יודע. אולי מחלות מין. מדוע מעסיק יצחקי בחורה נוראה כזאת. הלא צריך… הלא צריך…
נחפזה להיכנס הביתה, שנראה לה עתה ביתו של מאיר, בגדיו בארון, נעלי־הבית, איזו חרפה, באמת, מה שעלה בדעתה לעשות בבית זה, אפילו החולצה הקנויה בחנות לבגדי ילדים מונחת על צדו־שלו של המיטה. בסומק סילקה את החולצה והשליכה אותה לאשפה. אני לא עשיתי כלום, מאיר, אמרה בלבה, רק התכוונתי לעשות, אבל כוונה אינה מעשה, נכון, מאיר?.. הסיטה את הוילון הכבד, ומולה השתרע היפה בנופי תבל, הר הבית והר ציון, הכול ישנו, אישרה לעצמה, הכול קיים, כל המוני הבתים הטבולים עכשיו בתוך הלילה כאילו הם, ורק הם, הבתים האמיתיים לגמרי, רק להם מגיעה כל הברכה שבעולם. ובתוך הבית: התמונות במקומן, הספרים לא נעלמו, הרגל חלוצת־הנעל טובעת בשטיח המשהדי בהנאה חושנית. איך יכולתי, רבונו־של־עולם, איך יכולתי, בולמוס שכזה.
פתאום גמלה ההחלטה בלבה לטלפן אל מאיר. אמנם הוא אסר זאת עליה בכל תקפו של אדם רציונלי, אמנם חששה לרגע הכעס והתמיהה שלו – אבל מוכרחה היתה לשמוע את קולו, ואפילו לספר לו על החלונות של סבתא חיה. ואפילו לקבל את מספר הטיסה החוזרת, דברים של סתם. הסבירה למרכזנית הבינלאומית שאין היא יודעת את המספר, אך מדובר במלון פ’ניקס, בואלטה. כן, ואלטה בירת מלטה, נכון. שוב נראתה לה ואלטה פרשית ואבירית ואלגנטית מאוד. קשה היה רק לתאר לעצמה את מאיר מהלך שם ברחובות ומכוניתו אינה עמו: מזמן הפך מאיר להיות קנטאוּר, חציו אדם חציו רכב; אולי רק במיטה הוא כפשוט־קליפות ותורפתי מאוד. תמיד הוא במכונית. מי יודע מה כוחו של מאיר ברחובות ואלטה באין רכבו עמו.
עד שהשיחה הגיעה, הכינה לעצמה כריך, והחלה לאכול אותו ישובה על־גבי משען הכורסה, רגל על רגל יחפה. עוד מעט אדבר עם מאיר, חשבה, אשמע את הקול התמה כלשהו, לא רק עכשיו, תמיד, כאילו החיים עצמם מתמיהים אותו בעצם. מאיר יעקבוס, אדריכל, אדם שתמיד קל לו יותר לדבר על עיצוב הכניסות ברובע ג' מאשר על המתרחש בתוכו. היינו קצת מנוכרים לאחרונה, מאיר, חשבה דולי, אבל אנחנו נהיה בסדר, נכון?… עכשיו נדבר, ויהיה בסדר, נכון?..
הכריך נגמר. דולי הלכה למטבח לקחת תפוח, ואותה שעה צילצל הטלפון. הניחה את התפוח הבלתי־רחוץ על האדן, ורצה יחפה אל הטלפון.
מרכזנית שיחות־החוץ אמרה לה להמתין. אחר־כך היתה שיחה ערה עם מרכזנית בואלטה. אחר־כך – עם המודיעין במלון. קולות שונים, מדברים אלה עם אלה ממרחק עצום, ענין שדולי מעולם לא הבינה כל־צרכו. מרכזנית המלון אמרה בצרפתית: רגע אחד בבקשה. אחר־כך: מאדאם יעקבוס, שיחה בשבילך.
“הלו?” נשמע באזניה של דולי קול מוכר, בלתי־נעים, של אשה. לרגע לא הבינה: הלא זה קולה האטום של אסתר, זו הכעורה, לועסת המסטיק, בעלת הפיאה. אסתר המזכירה. אחר־כך הבינה. לאט־לאט הניחה את השפופרת.
מרכזנית שיחות־החוץ לא הרפתה. צילצלה שוב: השיחה שלך לואלטה, גברתי. אני מתחרטת, אמרה דולי, הואילי נא לבטל, אני מתחרטת.
אז זהו זה, אמרה דולי בקול רם, בדירה הריקה, זהו זה כל הזמן, הלא בעצם ידעתי.
אבל איזה שחקנים אנחנו.
כיבתה את האור וישבה על אדן החלון, צופה לעבר חופת־השמים הרחבה, אורות רבים. משהו כאילו התפצל ממנה ונשר. אולי הדרכים המתפרדות מכאן ואילך, במהירות קוסמית, וכבר אפילו אי־אפשר לזכור מתי היתה אחת, בלתי קרועה.
“הלא צריך,” אמרה דולי בקול רם, אל התמונות המואפלות, שזגוגיותיהן נצצו חרש באפלת החדר, “הלא צריך.”
מחר, חשבה, אדע מה צריך.
-
“מעל לכול, לא יותר מדי להיטות” – מימרתו של טלייראן. ↩
“אך, סמל פיג’ויה! אך, סמל פיג’ויה!”
סופקות כפיהן, כביכול חסרות־ישע, ידועות לעצמן ברגע מסובך זה במונחים של נשיות נושנה, של עקב גבוה ותחתונית של תחרה שחורה, שאי־אפשר בשום אופן לחצות בהם כביש נורא זה ששמו שעת צהרים, ששמו סמל־משטרה יושב על הכורסה, בתוך הבית, מי חשב אי־פעם. אך, סמל פיג’ויה. רוצות בעצם שירים כל אחת מהן על כף־יד גדולה, ויעביר בשלום. אֶוה מימין ומוניקה משמאל. בחליפות־שאנל. המודה־דאמן.1
הסמל פיג’ויה אינו מתרמה מכל האך־ואך. כבר חמשה ימים שהוא מבקר בבית הזה, החרסיני, המפיתי, הסרוג, אפילו הקירות נראים פה סרוגים צמר ורדרד. למה צריך אדם שפוי בדעתו כיסוי סרוג על אסלת בית־השימוש, למען השם? לפעמים הוא מרים את כף־ידו הגדולה להזיז דברים מן האויר, דברים משונים שגדלים פה, בעצמו אינו יודע. אבל הקפה שלהן טוב. והעוגות. למד להכיר בחמשת הימים האלה את כוחו העצום של ספל־חרסינה מתוצרת מייסן. תחילה שאל אם זה תוצרת הארץ, וצחקו צחוק קטן, ענבלי, בלי רשעות, כמי שמכוון קופסת־עדיים מנגנת. הסמל פיג’ויה יושב, גושי וגומע, מזיז את הבלתי־נתפס ממנו והלאה, לומד את המצב.
זה כמה שבועות מטריד אותן מישהו בטלפון, זקנות שכמותן, מי היה מעלה בדעתו, ומנבל את פיו. איש בחטאו ימות, איש בחטאו ימות. החטא הטלפוני הזה נראה עצום, ארגמני־נגוע, מסריח כחציל רקוב. מחלה בתוך הבית. כל הישות הגברית שסילקו מביתן, עשן של סיגארים עבים בבית־שימוש, גיהוקים, שטרות־כסף בחריטי־עור משומנים – הכול פלש פתאום פנימה בטלפונים הללו. שימות. שיבוא סמל פיג’ויה ויהרוג אותו, לעיניהן, דרך חוט הטלפון. מותר לו, הוא הרשות. הוא עושה־הנקיון שבעולם. הסמל פיג’ויה אמנם גבר, אבל סרחונו עדין שבעדינים, קצת ריח בטנים לכל היותר. במשטרה המדים נקיים.
“אם זה לא ייפסק,” אומרת מוניקה, “אנחנו נחליף דירה. הדירה הזאת כבר מלוכלכת.”
“אנחנו לא נחליף דירה,” אומרת אוה, “ואנחנו נסלק את המטרד הזה. נכון, סמל פיג’ויה?”
“טוב איזה קול יש לו?” שואל סמל פיג’ויה בפעם העשירית. אין הוא מצליח להוציא מהן תיאור של ממש.
“כמו כתב־ספורט,” אומרת אוה, מיואשת. בקול הברונכיטי שלה, “אבל לאט.”
“גברת זה לא מתאר את הבן־אדם,” הוא גוער. “זה הדמיון שלך ככה.”
לאבא של סמל פיג’ויה היו שתי נשים, בית ליד בית. בתים בנויים יפה מאוד, בעצמו בנה אותם, והוא היה מדבר עם אלוהים ברפת. פעם, מאוחר בלילה, דפק ערבי בדלת. בכה ובכה. אמר לאדון פיג’ויה, מעבר לדלת, מתוך הלילה, שלפני שנה רימה אותו במחיר של שק חציר, ומאז הוא מקולל ומשפחתו מקוללת, לא היה לו יום טוב אחד מאז. עכשיו, מעבר לדלת, מתוך הלילה, הוא מבקש שאדון פיג’ויה ימחל לו. אדון פיג’ויה מחל. את הדלת לא פתח. שמעו את הבכי מתרחק, ואדון פיג’ויה לא זז. ילדיו הביטו בו מתחת לשמיכות, וגמרו בלבם שיום אחד יבנו לאבא מזבח ויקריבו לו קרבנות. אם עד אז לא יעלה בסערה השמימה, חס ושלום. או יברא לו איזה עולם וילך לשם.
אבל עכשיו הבתים אחרים, איש אינו יודע על מה הוא דורך בעצם. ניבטות בו השתים האלה, בערמומיות של מלאכים, מאחורי מניפות שאינן קיימות, בבית הסרוג הזה, במקום שתהיינה במקום חזק, מוקפות בנים ובני־בנים. לא ברור כאן, לא ברור. ביום הראשון שבא לביתן שמע צרחה בפינה והסתובב מהר, ידו על הקת. אבל זה היה התוכי שלהן. ארא גדול, טרופי, ושמו כוח. מי שמע על תוכי ששמו כוח. הרי יש בזה איזה עלבון, לא שהן מתכוונות להעליב, אבל ככה זה יוצא. מין עכרוריות כזאת. כמו אתמול, למשל, ביקשה אותו מוניקה שיישאר לארוחת־הצהרים, ואוה הציצה במקרר, התיעצו ביניהן ואמרו שיש היום קאלב, עגל, והוא הבין כלב, והסתמר.
“ובכן, המציק הזה, בזמן האחרון גם אחרי חצות, תאר לך, סמל פיג’ויה, להתעורר ככה בלילה.”
“יש לו איזה שעות קבועות?”
“שום דבר קבוע. לפעמים אומר מלה אחת וסוגר.”
“יש הרבה מלוכלכים,” אומר סמל פיג’ויה. “מנבל את הפה שלו הרבה?”
הן מחוות בכפותיהן תנועות קטנות של עופות בהולים, לסלק את המטרד הזה, אפילו לא לדבר עליו, פוי, פוי. עוד הסמל פיג’ויה קם ללכת, והטלפון מצלצל. מוניקה מביטה באוה, אוה מביטה במוניקה.
“תרימי הטלפון גברת,” אומר הסמל, מבצעי. “תגידי רק הלו, ואם ראי שזה ההוא, תעבירי לי תיכף.”
עומדת אוה ליד הטלפון ושמלתה רועדת עליה מהלמות לבה, והסמל פיג’ויה גדול מאוד על־ידה, לא שהוא כל־כך גדול, יש גדולים ממנו, אבל ברגע זה הוא גדול. אומרת הלו דקיק, ומיד מעבירה את האפרכסת לסמל פיג’ויה, זורקת אותה לתוך ידו, כאילו מקק.
הסמל פיג’ויה מאזין כמה שניות, מעווה פיו בגועל־נפש, ואחר־כך אומר:
“זה המשטרה מדברת, תסגור את הפה המלוכלך שלך, אנחנו כבר עלינו עליך, מלוכלך. אתה תואשם לפי סעיף –”
אבל ההוא אינו מחכה לסעיף. סוגר. הסמל פיג’ויה ממתין רגע, בעינים מבצעיות מאוד, וסוגר גם הוא.
הן מצפות ממנו לנס. אם המשטרה לא תעשה נסים, מי יעשה.
“מי זה, סמל פיג’ויה? מוכר לך? זיהית? מוכר למשטרה?”
והוא עומד, מהורהר, ושותק הרבה זמן בתוך מדיו, אחר־כך אומר:
“זה לא פושע רגיל. פושע רגיל שומע משטרה, נבהל. זה לא נבהל. זה זד.”
“זד,” הן אומרות, וידיהן צונחות. מלה כל־כך עצובה.
“אין דבר,” אומר פיג’ויה. “אנחנו נמצא אותו. יש לנו שיטות.” מוציא פנקס ורושם משהו. “עכשיו אני אלך לדואר, ואם תשמעו באמצע השיחה כאילו הקול מטושטש קצת, תדעו שזה בסדר, אנחנו מאזינים. אבל מעכשיו אתן צריכות לשתף פעולה.”
“כן, כן,” הן אומרות. “לשתף פעולה. כמובן.” חרדתן גולשת.
“זאת אומרת, ננסה יחד לתפוס אותו. אם הוא מטלפן, לא לזרוק את הטלפון תיכף, כמו שגברת אוה עשתה קודם. להיפך, צריך לדבר אתו, למשוך אותו הרבה, הרבה זמן. במשך הזמן הזה הדואר יכול לתפוס מאיזה מספר הוא מחייג, ואז אנחנו באים לשם ותופסים אותו על חם. מבינות?”
“כן, כן,” הן אומרות, עצובות מאוד. פיג’ויה יודע שיהיה להן קשה מאוד לדבר עם ההוא הרבה, הרבה זמן. מביט בהן ויודע שלא תוכלנה. אבל אין לו מה להוסיף.
“אין דרך אחרת,” הוא אומר, ויוצא. הילוכו יפה, מוסיקה מנגנת אי־שם בין כתפיו. שומעות את המכונית מפליגה, ואתה מפליגה כל הגנתן.
“אפילו לא הזמנו אותו לארוחת עשר,” אומרת מוניקה בצער.
“הוא לא היה נשאר. אין לו זמן.”
“אין לו זמן,” מסכימה מוניקה. “אבל הם יאזינו.”
“כן.”
שתיהן יושבות בכורסות, ידיהן הזקנות שלובות בחיקן, ומביטות בטלפון.
"לא להביט כל היום בטלפון!! "
קולו של טיבריוס קולטאי רועם בחדר. בא עם נרתיק כינורו, ילך ישר מכאן לאולם י. מ. ק. א. לקונצרט השבועי. הכנר טיבריוס קולטאי הוא עגור שחור, ענק, ממושקף, כל תנועה שלו מעיפה קשתות של זכוכית צבעונית גבוה, גבוה, תנועות גותיות. פרט לכך, הוא חי את חייו בכיוון הפוך. כשבאו הגרמנים, היה טיבור קולטאי בן התשע אדם זקן מאוד. עכשיו הוא ילד, כל שנה יותר. עומד ליד הכלוב של כוח.
"כו־ח! כו־חחח! "
התוכי מבלבל־מלמלם־מגלגל בזעם.
“אני אוכל אותך,” מבטיח לו טיבריוס. "אתה תהיה תוכי בתנור. אתה תהיה תוכי בטיבריוס. אתה תהיה תוכי קולטאי. עוד הערב. "
“טיבריוס, באמת,” מתרעמת מוניקה, אבל אוה אומרת:
"למה לך לחלום על תוכים. יש לנו מרק מצוין, שים את הכינור האיום הזה שלך בפינה ושב כמו בן־אדם. "
“א־הה,” נוהם טיבריוס בשמחה. "אני אסתכל במקרר. אני אסתכל בסירים. אני אפתח את כל הדלתות. "
“אתה יודע שלא ירשו לך,” אומרת אוה ומציתה לעצמה סיגריה. "שב וחכה. "
“אני ארים את החצאיות שלכן,” אומר טיבריוס בלחש נורא.
"טיבריוס, אתה משעמם. מה אתן מנגנים הערב? "
הוא מעווה פניו:
"פוי. ליסט. גריג. רחמנינוב. תכנית לבתולות משני המינים. ואיזה מנצח. סתום וחרש והכי מטומטם שהיה לנו כל השנה. אתמול בחזרה, באמצע גריג, ניגנתי לו ארבעה טקטים שלמים של ‘אך, דו ליבר אוגוסטין’, והחרש הזה לא הרגיש. סתום כמו קיר. הערב אני עושה לו אותו דבר. "
"אתה לא תעז. לא בקונצרט. "
"אני אעז. תשמענה ברדיו. זה יהיה לקראת סוף הפרק הראשון של הגריג. "
וטיבריוס מתחיל לשיר את המקום המדויק, אבל הן מביטות בחשש בטלפון.
"לא להסתכל כל היום בטלפון! " הוא צועק שוב, ומוניקה מוסיפה מן המטבח:
"זה נכון שהוא עוד לא טילפן אף פעם באמצע קונצרט. "
המטבחון קטן, בעצם קיטון, יש בו מקרר קטן מכוסה מפית מרוקמת, ומוניקה מסתובבת בו כסביבון במקום אחד, מהמקרר לכיור, מהכיור לתנור, על אותו ציר, מוניקה–הקינומ–מוניקה–הקינומ. בתוך החלל הזה היא תופסת מקום נכון, מדויק מאוד, גבישי, מואר. ברחוב היא תמונה. היא ואוה, גזורות מעתון, המודה־דאמן, תופרות לעצמן, מקבלות בדים מאנגליה, גאות השכונה זה ארבעים שנה ויותר. מוניקה היתה תמיד רוקה, אוה היתה נשואה פעם, הגיעה אלינו עם בת לא־מוצלחת ששמה שטֶפי, שנאו זו את זו כמה שנים, עד ששטפי גדלה וירדה מן הארץ. נשארו מוניקה ואוה, וכאשר שתיהן ברחוב, מלכות כפולה. הולכות לאט, בהידור, כמו בובות של קרנבל, מחייכות לכל עבר מבלי לראות אל מי בדיוק. איזה נעלים, איזו תסרוקת. הראשונות שלבשו שרוול ארוך תחת שרוול קצר. לא סתם צבעים, כל־כך קל להתהדר בצבעים, כל נערה עניה־שבעניות חוש צבע יש לה, אוה אומרת שהצבע הוא האסתטיקה של דלת־העם. וכאן פשוט סמכות. משהו אלוהי כמעט. הן המוציאות והן המביאות לנו את עונות השנה. כשהמודה־דאמן לובשות חצאיות של טויד, הסתיו הגיע, והשמלות הקיציות שלנו פתאום ראוי להחביאן, סמרטוטים של כלום. וכשהמודה־דאמן יוצאות בפעם הראשונה בשמלות פרחוניות, הולכות לאטן לאורך הרחוב כמובילות תהלוכה, הרי הן מבשרות, רשמיות כשגרירים, את האביב האמיתי.
עכשיו מבקשת מוניקה הקטנה שתוריד לה אוה הגבוהה יותר מן המדף את מחבת־הטויפל. מחבת־טויפל היא מחבת־טפלון, אלא שמוניקה אינה יכולה לזכור שמות מסובכים כאלה. לפעמים אוה מציקה:
"מוניקה, איך אומרים, מדיטציה – נו, איך? "
"איך? " מוניקה נבהלת, מנסה להתרכז.
“נו, מוניקה, מדיטציה טרנס – טרנס –”
“טרנסיסטורית!” מוניקה מנצחת וקורנת. היא כל־כך קורנת עם כל שגיאה שלה, עד שאי־אפשר לכעוס עליה. אוה כבר ויתרה מזמן על הכעסים, ונשאר החיוך.
מחבת־הטויפל של מוניקה כבר רוחשת על האש, כמו מחבת של שדים באמת, וטיבריוס משתרע מלוא אורך רגליו על הכורסה, ומקונן:
"למה אני צריך לנגן הערב. למה. אני כל־כך סובל. "
“כי אתה מקבל משכורת,” אומרת אוה, עורכת את כלי האוכל.
“אני סובל מפיצול האישיות,” אומר טיבריוס, אפלולי מאוד.
“אל תקשקש,” אומרת אוה, "אין לך מספיק אישיות בשביל לפצל. "
אבל הוא אינו מאזין. לקח קובית סוכר מן השולחן והוא מוצץ אותה בשקידה. תמיד הוא מוצץ דברי מתיקה. כיסיו מלאים סוכריות. גם בשעת קונצרט הוא מוצץ. המודה־דאמן רואות מנהג זה בחומרה מסוימת.
בעצם יכול היה טיבריוס קולטאי להיות בנה של כל אחת מהן. אולי גם יהיה, כאשר יגיע לינקות, בעוד כמה שנים. כבר יותר מעשרים, שלושים שנה הן חנוטות בתוך פניהן, לא נשתנו. אותה מוניקה ואותה אוה, אולי רק קשויות מעט יותר, לא כל־כך גמישות, כמו גומי ישן. הן לא תמותנה, הן תתפוררנה, בבוא העת, כמו עוגת־החתונה העומדת זה עשרים שנה בחלונו של האופה. תמיד הלכו לקונצרטים יחד, לבושות נפלא; אלא שעכשיו חורף, יותר נוח להישאר בבית, לשמוע ברדיו. וטיבריוס בא, נוחת כעגור, אוסף כנפי מעילו, עוזר להן למלא טפסים של מסים, מחפש סכומים אבודים בפנקסי הצ’קים, מוניקה תמיד מאבדת סכומים, לא רושמת.
"קואץ'! אסור לתת פנקס צ’קים לאשה הזאת! " צועק טיבריוס, ומוניקה מחייכת ומוסיפה לו עוד מרק. וחברת החשמל, והעיריה. מסובך כל־כך. טיבריוס מכשף חשבונות ומונה בהונגרית.
עכשיו יושבים שלשתם לאכול את המרק המצוין, והן מספרות לו על פיג’ויה. שהבטיח האזנה. טיבריוס קצר־רוח:
"הם לא ימצאו שום דבר. הם לא ימצאו אף אחד. בכלל אין בן־אדם כזה. "
"מה זאת אומרת? "
"זה הכול מתוך התת־מודע שלכן. "
"אבל טיבריוס, הרי שמענו אותו. גם פיג’ויה שמע. "
“נו כן, זהו,” ואמר טיבריוס בנצחנות, "יצרתן אותו. "
"טיבריוס, אתה מדבר שטויות. "
"אני לא מדבר שטויות. למה אלי לא מטלפן שום אדם כזה? כי התת־מודע שלי בסדר. "
“התת־מודע שלך מבחיל,” אומרת מוניקה. "אני לא יודעת למה אנחנו מאכילות אותך כל הזמן. "
“מפני שאשתי לא יודעת לבשל,” קולו נעשה מתרצה, עכשיו קול של ילד מתבגר. "כמה פעמים אמרתי לה, רוז’י, אם זה לא עובד – והוא טופח לעצמו על בטנו החלולה – גם זה לא עובד. והיא לא מבינה. "
“רוז’י שלך,” אומרת אוה, "היא מלאך. אני לא מכירה עוד אשה שהיתה סובלת איך שאתה פותח את הרדיו לשמוע קונצרטים בגלים קצרים בשלוש בבוקר. "
"וצורח בכל פעם שאתה שומע שגיאה. "
“רוז’י אף פעם לא מתעוררת,” אומר טיבריוס בטרוניה, ובאותו רגע הטלפון מצלצל. שתיהן קופאות, כף המרק בדרך לפיהן. טיבריוס קם וניגש.
"הלו. כן. כן. בסדר. אני אמסור. " פונה אליהן: "זה מהדואר. אומרים לכן שהם מאזינים על הקו, מעכשיו. ושאתן צריכות למשוך את השיחה כמה שיותר. "
"נו ברוך השם. "
הנשים מתרווחות. הסדר חוזר לעולם. לאט, בקושי, אבל כבר מתחילים לראותו. הזרזירים בחוץ חגים בספירלות, כמו פתיתים של פיח מעל מדורה, נשובי רוח, קולטים אור אדום אחרון. יש חורף. יש האזנה. יתפסו אותו, זה ברור. גם הגשם יבוא בעתו.
טיבריוס מתרווח:
"זה היה מצוין. עכשיו אני מוכן לכול. אפילו לגריג. "
לובש את מעילו השחור, ובדלת מסתובב וצועק:
"וחוץ מזה, אהובות שלי, אין בכלל בן־אדם כזה. זה הכול התת־מודע שלכן. טיבריוס אמר. "
גברת קבאסו, בדירה ממול, ארוזה מאובזמת מצוחצחת, מציצה דרך צוהר הדלת. לא מוצא חן בעיניה שכל הזמן באים שוטרים בזמן האחרון. משפחת קבאסו עברה הנה רק לפני שנתים, שילמו הרבה כסף, ועכשיו משטרה. הרי לא בשביל זה. עכשיו זה אמנם לא שוטר, ואלי שוטר־חרש עם נרתיק של כינור, שתי זקנות כאלה, לא נשואות אפילו, מי יכול לדעת. גברת קבאסו היתה רוצה מאוד שהן תלכנה להן מפה. ילדיה מגיעים לפרקם והיא שמה עין על הדירה ממול. בעוד כמה שנים אפשר יהיה לחבר את שתי הדירות יחד, ויהיה בית כמו שצריך. הן הרי לא תחיינה לנצח. יש לה זמן. ותכנית יש גם. פעם הלכה לשם גברת קבאסו, כביכול ללוות חצי לימון, וכבר תיכננה הכול, איזה בוּפֶה איפה. בזוית העין.
בערב, בסוף הפרק הראשון של הגריג, הן מתכופפות יחד קרוב־קרוב לרדיו. מתוך סבך הכינורות, דקיק וחצוף, נשמע “אך דו ליבר אוגוסטין, אוגוסטין, אוגוסטין”. הן מביטות זו בזו, המומות.
"לא!! "
"הוא העז! "
“יום אחד יעיפו אותו מהתזמורת,” אומרת אוה, ואינה יודעת אם לפחד או לצחוק. סנטרה רועד.
"אך, טיבריוס. איזה בן־אדם. אך דו ליבר. "
סודה של מוניקה שהיא מחליפה יום־יום את מצעי מיטתה. אין היא מסוגלת להיכנס למיטה שיש בה רבב של קמט. שמחתה הגדולה, ערב־ערב, להרים את הכיסוי, ולראות כר צחור וסדינים טהורים, ישר מהמכבסה, כאילו עצם השינה מתחדשת לה, ראשונה בעולם, לא היתה לפניה. מוניקה אינה סתם אוהבת נקיון, מוניקה היא־היא הנקיון. כל ערב נבראת לה הטהרה.
“צעיר מלוכלך,” אומרת מוניקה, "יש בזה חן; זקן מלוכלך, ישמרנו אלוהים. "
ולכן אמבטיות ריחניות, פעמים ושלוש ביום. והעונג הזה, להיכנס למיטה המיוחדת שלה.
קול מתוך העונג:
"אוה? "
"מה? "
"מי יותר צעיר, ירושלים או ים־המלח? "
אוה מחייכת, חיוך ארוך־ארוך, מכבה את הסיגריה.
"למה? "
“כי ים־המלח נראה יותר צעיר,” אומרת מוניקה.
"ירושלים היא סבתא של ים־המלח. ועכשיו תישני. "
"ירושלים היא סבתא של כולם. "
שתיקה, ושוב:
"אוה. "
"מה? "
"את יודעת משהו על פיג’ויה? "
"שהוא נחמד. מה עוד? "
"יש לו אבטיח של חיוך. אוה, את שוב עישנת במיטה. אני מריחה עד כאן. "
“צעירה אני כבר לא אמות,” אומרת אוה בגסות, ומכבה את האור שלה. יודעת היטב שהפרה הסכם: לא מדברים כאן על מוות.
שומעים את מוניקה נעלבת.
"לילה טוב, מוניקה. "
אין תשובה.
בשלוש וחצי לפנות־בוקר טלפון. מוניקה ממערת חדרה:
"אוה. תגשי. "
"תגשי את. "
"אני לא אגש. "
שתיקה. הטלפון מצלצל ומצלצל. מעיר את כל הבית ודאי. גברת קבאסו בבוקר, חמיצות צפויה.
“נו בלילה באמת לא מוכרחים לגשת,” אומרת אוה מאפלת חדרה־שלה. "האיש שצריך להאזין בדואר בטח הלך לישון. סתם נבזבז עצמנו על שיחה גסה. "
הטלפון מצלצל עוד כמה פעמים וחדל. כל הבית רועד עדיין.
“גיבורה גדולה,” אומרת מוניקה תחת השמיכה, בשקט.
הבוקר בהיר, הזרזירים ביעף גבוה מאוד, אוה רואה בחיוך מסותר שמוניקה לא ניגבה את האבק מעל הטלפון, פוחדת לגעת בו. אוה נוטלת סמרטוט כדי לאבק, הטלפון מצלצל תחת ידה, והיא מזנקת לצדו השני של החדר כאילו פצצה התפוצצה בידה. אבל זה פיג’ויה.
"גברת אוה? הכול בסדר? "
"כ… כן. "
בעד שום הון שבעולם לא תספר לו שלא ניגשו לטלפון בלילה.
"רק תדעי שאני תורן היום. אם יש איזה דבר, או משהו, אני תיכף בא. והעיקר לדבר אתו הרבה זמן, עם המלוכלך. לא לפחד ממנו, הוא לא עושה כלום. אנחנו נתפוס אותו, לא לפחד. "
בתחנה אומר רב־שוטר אביטן לפיג’ויה:
"גם כן עסק חשוב להתעסק אתו כל היום. "
הסמל פיג’ויה מביט בו בקרירות:
"אתה אביטן אפילו תעבור עשרה קורסים במשטרה, לא יהיה קורס אחד שיעבור בך. "
“זה לא דבר מסוכן,” מתעקש אביטן, ומדגיש את העיצורים בחומרה. אינו מבין את פיג’ויה.
ומוניקה אומרת אותה שעה לאוה:
"אוה, בואי נצא מכאן. נצא להבראה, לים־המלח. לשבוע־שבועים. אז זה ייפסק מעצמו. "
“זו פחדנות,” אומרת אוה. "וחוץ מזה, מי ישקה את העציצים? "
"גברת קבאסו. "
עיווי:
"כל דבר מת אצלה. נתתי לה דיאנתוס בשנה שעברה, מת. ותראי את הגרניום שלה. צריך להיות באמת מוכשרת מאוד בשביל להרוג גרניום. אבל אני אגיד לך מה: אנחנו נסע לים־המלח, אחרי שיתפסו את ההוא. אז נסע לנו. בתור פרס. "
חזיון פתאומי של צבע עז מציף את גולות העינים, כחול מדהים בין גושים שזופים של סלע, חום־סגול. וכביש אספלט של ים. ושיח חרישי של קנה. ואושר של דקלים. ירושלים נראית פתאום חרפית ובלה מאוד, מלאה גרוטאות של אבן.
“נסע?” שואלת מוניקה.
"נסע. אבל קודם נגמר את הענין הזה. "
אוה חובשת כובעה הקטן על־מנת לצאת, ומוניקה אומרת:
"ותביאי גם חוט שחור למכונה. "
"טוב. ומוניקה. שתגשי לטלפון. בלי קונצים, מוניקה. "
"בסדר. רק שתחזרי מהר. "
אוה יוצאת, חוזרת הביתה, יוצאת שוב כעבור רגע ומצלצלת בדלת השכנים ממול, אצל קבאסו. הבן של קבאסו, שהוא בסיירת, פותח.
“זה מוניקה,” אומרת אוה. "בחדר־האמבטיה. על הרצפה. רטובה. היא מתה. "
רצים לשם. כל־כך קטנה, רחומה, עצמות של גוזל קמוט, מי קמוט בעולם אם לא גוזלים וזקנים וניצנים.
אוה רועדת מאוד, אבל מדברת צלול, כמי שרואה בבירור גמור:
"הטלפון צילצל ודאי. זה מה שקרה. הטלפון צילצל, והיא נבהלה. רצתה לרוץ. התקף־לב. אולי לפני שנפלה, אולי אחרי שנפלה. לא, אין טעם להזמין רופא. הלא אנחנו רואים. "
“כן,” אומר הבן של קבאסו. צעירים מתים ראה בשדה, זקנה עירומה מתה מימיו לא ראה. המראה מהמם אותו. ועוד באמבטיה. “בואי נכסה אותה,” הוא אומר לאוה. משהו חסר לו כאן, אולי דיסקית.
מכסים את מוניקה. באים הרבה אנשים, מצטופפים בחדר־המדרגות. רב־שוטר אביטן מפלס לו דרך, הילדים עומדים למטה ליד הניידת, רוצים לדעת איך פועל האור המנצנץ הזה, ואין מי שיראה להם. אוה יושבת בכורסה, זקופה–זקופה, ואומרת:
"היא נבהלה מפני שהיתה עירומה. טלפון כזה בדיוק כשהיא עירומה, זה הפחיד אותה. ועוד לבד בבית. אולי זה היה המציק. אילו רק לבשה חלוק. אילו רק הספיקה ללבוש חלוק. וככה… זה נורא אכזרי, כשבן־אדם עירום. אין לו הגנה. לא, תודה, אני לא רוצה קפה, תודה, כולכם נחמדים מאד. אני אקח עכשיו כדור ואהיה בסדר גמור. תודה לכולכם. זה הכול מפני שהיא היתה עירומה. "
האמבטיה אפופה ריח של יארדלי־לאבנדר. הבן של קבאסו אומר לרב־שוטר אביטן:
"אתה עוד צריך את כל המים האלה? "
אביטן מתכופף, מכניס ידו ושולף את המגופה. המים המבושמים אזלים לאט, ברחש המערבולת, ובסופם משמיעים מין אנחה ארוכה, צליל של סוף. גברת קבאסו, בפתח, מציינת לעצמה בזוית העין שצריך יהיה לבדוק כאן את הביוב, עוד לפני שהילדים ייכנסו לגור. ריח האזוביון נשאר עוד מעט ופג.
קוברים את מוניקה ביום של הרים נפוחי גשם, ודפי־הגהה של זרזירים על החשמל ועל האנטינות, שורות עקומות, מקושקשות, יש הרבה שגיאות, עצבנות. הכול מסמורטט. אוה היא מלכה שהתפטרה. אין לך בעולם מודה־דאמה אחת, מוכרח להיות זוג. המעיל שהיא לובשת כלא־שלה, ישן־נושן, ולא נשאר הרבה אוה בפנים. פניו של טיבריוס כאילו חורגים ממנו־עצמו, תמונה כפולה. מדי פעם הוא שולף ממחטה ומנסה להחזיר את הפנים למקומם. מכסים את מוניקה, הגשם מתחזק, סוף. אוה עוצרת ליד אחד הארנים הרטובים ואומרת לטיבריוס:
"טיבריוס, זה נכון? מה שאני חושבת? "
הוא מניד ראשו האומלל להן. פניו רטובים.
"למה? "
"ב – ב – בדיחה כזאת. לא–מוצלחת. "
אוה אומרת, מנענעת ראשה בכבדות, עכשיו זקנה באמת:
“זה לא היה התת־מודע שלנו. זה היה התת־מודע שלך.”
“אני רוצה למות,” אומר טיבריוס, וגועה.
פיג’ויה עומד על השביל למעלה, אינו יורד אל חלקת הקבר. אינו רוצה להידחף.
“גברת אוה, אני מצטער. באמת, כל הלב. אם תצטרכי עזרה –”
אוה מניחה יד רכה על שרוולו של פיג’ויה. ידה השניה אוחזת בזרועו של טיבריוס, ככורתת ברית:
“סמל פיג’ויה, זה חברנו מר קולטאי, מהתזמורת, הוא –”
ופתאום היא נבהלת פן יעניש אותו הסמל פיג’ויה על דו־ליבר־אוגוסטין. אולי לא כדאי שיכירו זה את זה. הכול כל־כך קשה. אדם מכיר סמל־משטרה ופתאום מגלים עליו הכול ומעיפים אותו מהתזמורת. היא מחוירה, ופיג’ויה מושיב אותה על אבן.
“אתה תבוא לבקר את גברת אוה,” הוא פוקד על טיבריוס.
"אני אבוא. כל יום. "
“כל יום,” אומר פיג’ויה, מביט בו בחריפות.
ושניהם יודעים שזה גזר־הדין.
-
גבירות–האופנה ↩
באותם הימים התחילו הרבה אנשים ריקים וקלי־דעת לעסוק בספרות, והדבר כאב לי מאוד. אולי הוא שגרם לתסבוכת שהסתבכתי בה. מה לי ולספרות, הלא אשה ערירית אני, עוד מעט פנסיונרית, עובדת במחלקת החשבונות של קופת־חולים, מספרים אני רואה, סופרים לאו דווקא. אלא שאני הולכת הרבה להרצאות, ויש בירושלים הרבה הרצאות, כל זאת מפני שאני אוהבת את הספרות, ולא בדרך סנטימנטלית, כמו שחובבנים אוהבים אותה, מפני שאני מן הקפדנים ולא מן הרגשנים. לא ילדה כזאת של גימנסיה שגילתה בחור וחרוזים בשבוע אחד.
והנה נראה שבתקופה האחרונה מתירים להרבה פוחזים לא רק לפרסם, אלא גם להרצות באולמות, והרבה פעמים אני יושבת ונפגעת, שומעת ונפגעת, הולכת הביתה בתחושה של עלבון. כנראה דעתי היתה נתונה לכך אותו יום שמסרתי את כסאות־הקש שלי לתיקון, אחרת לא היה קורה מה שקרה. וזה מה שקרה.
משנתיבּשו כסאות המטבח שלי בהרבה ימות שרב, והקש הקלוע שלהם החל להישבר, הלכתי ומסרתי אותם לקישוש לאדם אחד שבית־מלאכתו בתוך כוך מקורה ואפל, באזור שרבים בו קולות מחרישים של פטישים ומקדחות חשמליות, ואינני יודעת איך אנשים עובדים בו ואינם צריכים לאטום את אזניהם. בעל־המריצה שהוביל את הכסאות שלי הוריד אותם באמצע הסמטה, קיבל שכרו והלך; ואני לא אהבתי לראות את הכסאות שלי עומדים כך כאורחים בלתי־קרואים. במטבח שלי היו יפים, כאן הם עניים בפתח. בעל בית־המלאכה לקח אותם בזלזול והניחם באחת הפינות, בין הרהיטים הקבצנים, בין כסא מתנדנד שבטנו קרועה לבין ארגז גדול מלא סחבות. “בעוד שבועים־שלושה”, הפליט. “הכי טוב חודש.” קשה היה לראות את פניו מחמת האפלולית ששררה בכוך. לא ידעתי מדוע עלי להמתין זמן רב כל־כך למלאכה שאינה קשה במיוחד, אבל הוא אמר, באי־רצון בולט, שאין הוא עושה בעצמו את העבודות האלה – האלה, כוונתו עבודות זולות כאלה – אלא מוסר אותן לקבוצה של זקנים שעובדים לאט־לאט, כעיסוק, ולא כעבודה של ממש. שאלתי מדוע אין אני יכולה למסור בעצמי את הכסאות שלי לזקנים הללו, ולחסוך בכך זמן, אבל הוא טען שאין מוסרים את כתבתם. פתאום עלתה חמתו, הרים כסא אחד שלי ביד שוברנית, ואמר:
“אני לא צריך אותם גברת, קחי אותם בכלל אם את רוצה. רק צרות יש לי מזה, צרות מהזקנים, צרות ממס־הכנסה. בן־אדם מבקש לעשות טובה ואין לו מזה כלום”.
השפלתי ראשי, שלא היה זולתו אדם אחר באזור אשר יסכים לקחת את הכסאות שלי, ולא עניתי. הוא הפנה אלי כתף עבה וכעוסה, ואמר:
“טוב תתני את השם שלך לאשה הזאת, ומקדמה גם כן.”
רק עכשיו ראיתי שאשה גוצה יושבת בפינת הכוך ליד דלפק ישן נושן, אולי מן המאה הקודמת, כאשר לבלרים כתבו בעט ובאותיות תמות, ועל הדלפק ניירות, כל זה גרוטאה על־גבי גרוטאה. אבל כנראה לניהול חשבונות של בית־המלאכה עוד יש בו תועלת. האשה נעצה בי עינים כל העת, כמסתבר, עינים עזות טורדות, ולא הבינותי מדוע יש כל־כך הרבה איבה במקום הזה. נקבה סכום, ואני שאלתי אם אני יכולה לשלם בצ’ק.
“מה הכתובת שלך,” גערה בי האשה.
אינני יודעת מדוע, אולי מחמת הגערה שלה, אולי מפני שעוד היה ראשי טרוד בהרצאה של הערב הקודם, שהכעיסה אותי מאוד, מרצה חסר־אחריות היה שם – השיבותי:
“בית הסופר”.
“אה,” אמרה האשה, “את סופרת”.
עד היום אינני יודעת מדוע עשיתי בראשי סימן של הן. הבושה מכסה את פני. אלא שעובדה היא עובדה, כך עשיתי ואינני יודעת למה. שקרים שאדם מסוגל לומר בכוך אפל וברוב רעש, אולי לא יגיד לעין השמש, במקום־רואים. ועוד, אינני אוהבת תואר זה, סופר, שתמיד נדמה לי שלא סופרים נוטלים אותו לעצמם בדרך־כלל, אלא מבקרי ספרות, מורים, פרופסורים, ואפילו אותם מרצים מן הריקים, וכיוצא באלה אנשים המבלים ימיהם באזור הרעש הגדול שסביב הדממה הדקה. ופרט לכך, נדמה לי תמיד שאדם הוא סופר רק ברגע כתיבתו, וברגע שנסתיימה מלאכתו חדל להיות סופר, והוא עובר־אורח, או אוכל, או אולי תופר כפתור במעילו. מה עלה בדעתי ברגע ההוא בכוך האפל, חיי שאינני יודעת.
האשה התרוממה קמעה ממקומה והושיטה מולי יד מצביעה, מלוא אָרכה של זרוע גוצה מושטת.
"אז למה את כותבת עלי? איזו רשות יש לך לקחת חיים של אנשים ולכתוב עליהם? "
כיון שצעקה עלי, הבהילה אותי. בשנים קודמות עובדת הייתי בקופת־חולים לא בחשבונות, אלא בקבלת חולים, והיו שם חולים גברתנים שצעקו עלי מאוד, ולא יכולתי לעמוד בפני חמתם, חליתי מאוד והעבירוני לחשבונות. בימינו שוב אין אדם בטוח שהוא יודע על עצמו הכול. כל אדם ברחוב יודע עליך יותר משאתה יודע, פסיכולוג, סטטיסטיקן, עתונאי, ואם עומד מולך אדם ומאשים אותך, שוב אינך בטוח לעולם שאתה חף מפשע. ואם אתה חף, הרי המודחק שבך בודאי אינו חף.
“הלא אינני מכירה אותך,” ניסיתי לומר לה, אבל היא הרימה קולה עוד יותר:
“זה לא חשוב. אתם הסופרים יודעים הכול. אנשים רעים מספרים לכם, אנשים משחיזים לשון, ואתם שומעים וכותבים ומרויחים כסף עלינו, מהצרות שלנו אתם חיים, שיהיה לכם עונש משמים, תישרפו כולכם”.
שאלתי אותה סליחה, לאיזה סיפור־חיים היא מתכוונת, והיא התחילה לצחוק:
“תביטו־נא איך שה יא מיתממת. אכלה ומחתה פיה ושואלת באיזה סיפור.”
"אבל אינני יודעת – "
גחנה מולי, פניה רעים אחרי הצחוק, ופסקה:
“את יודעת.”
אחר־כך חזרה וישבה במקומה, גוצה מאוד, עיניה נוצצות באפלולית בנצחנות של כפתורי־לַכה שחורים. כל אותה העת היה הגבר שבכוך מביט לפינה אחרת, וגבו אלינו, אבל ניכר בו שאין המתרחש זר לו. לפעמים שני אנשים יושבים בשתי פינות של חדר, ובכל־זאת גופיהם מדברים זה עם זה, ואפילו באהבה מסותרת. וכאן כל דיבור־הגוף שבין השנים היה דיבור של מלחמה, של איבה נושנה ונושכת.
יצאתי משם. מחוץ לפתח הכוך היה מקום אחד שלא היה מקורה, ודרך פתח זה זרם אור־שמש עז. במקום השמש עמד בחור בגופיה אפורה וניסר קרש גדל־מידות במנסרת־יד. שבבים התעופפו לכל עבר והתנוצצו במעופם לתוך הסמטה האפלה כדבורים, או כגצי־זהב. אך הגצים לא הכאיבו, לפי שכמה מהם נתישבו על כתפו של הבחור ולא זע כמו שאנשים נכוים זזים.
“תסלח לי,” אמרתי, “רציתי לשאול אותך משהו.”
הוא עצר בניסורו והביט לעברי בקפידה, מפני שהפסקתי אותו בעבודתו. כבר לא הייתי בטוחה שאני רוצה לשאול את שאלתי, אבל כיון שהפרעתי, הפרעתי. אמרתי לו:
“תגיד לי בבקשה, האשה שעובדת כאן בדלפק לא משונה קצת?”
ומיד ברגע ששאלתי התחרטתי, כי מה אני יודעת, אולי הבחור המנסר הוא בנה של אותה אשה, ומה זה אני פתאום. אבל הוא השיב במנוחה:
“האשה לא משונה.”
אחר־כך חזר ואמר:
“האשה ההיא לא משונה”.
אמר וחזר למלאכת הניסור.
הצטערתי מאוד ששאלתי אותו, הרי הוא אדם עובד בידיו, מי אם לא בחורים כמוהו מקיימים את העולם, ואני הפרעתי. לא נתמזל מזלי בסמטה הזאת. נפניתי משם, מדלגת על ערימות שבבים בין אור וצל, ועל מפתחות שבדיים ובריחים גדולים, יצאתי מן הסמטה, עברתי עוד סמטה מקורה שבה, בשקים קרועים, ערימות ירק שהתליע מן השוק החקלאי הסמוך, ולבסוף חזרתי אל הרחובות המוארים ואל הדברים שאני מכירה.
המטבח שלי בלי הכסאות היה ריק ומוזר, אבל הוא היה שלי. הכרתי את כל פרטיו. ראיתי שבמקום בו עמד אחד הכסאות הללו ליד קיר, נתקלף מעט הצבע ונוצר סדק. אשה קרצפנית אני, אוהבת שהכול יהיה סדור יפה, נטלתי קופסה של חומר השמורה אתי תמיד, ומברשת קטנה של צבע, החלקתי, שיפצתי. המטבח עמד בנקיונו. אותו יום לא עמד בי כוחי ללכת להרצאה, אדם יוצא מן הבית ואיננו יודע במה ייתקל, לפעמים יש לו כוח להפתעות שבעולם, לפעמים אין. יצאתי לטייל לפנות־ערב, כמו שאני נוהגת בימים שאין הרצאות בשום מקום, פגשתי את תיאו שטיין, שגם הוא במטיילים. עמדנו ושוחחנו במקום־העורבים, ליד הקריה.
עורבים הרבה יש בירושלים, ותיאו שטיין היה אומר שהעורבים הללו הם גלגול של חיילי הלגיון הרומאי העשירי, שנשארו אחרי המצור, ומרוב ששדדו וגנבו, ירדו ממשמעתם. סימנך – שלעולם אין אדם רואה עורב מת. דרורים מתים יש, יונים דרוסות יש, בולבולים נופלים מקנם יש, עורב מת אין. מדבר היה אליהם לטינית, וטען שהם מבינים אותו היטב, אלא שפיקחים הם ומשתדלים להעלים. בכל־זאת היו נקבצים תמיד לא־הרחק ממנו בלכתו, מביטים בו, ידענים, אם בחורשת אוגוסטה־ויקטוריה, בקטע ההולך לעבר המדבר, או ליד הקריה, בלגלוג קולני ויבש של קבצנים יודעי־ערכם, או אולי קבוצה ותיקה של מהגרים שלעולם לא ישובו. גדולים היו, שחורים־אפורים, דלגנים שכל דילוג שלהם גבעה קטנה באויר, בקיאים ורגילים בכל אבני־העיר הבולטות. רומי המרופטת.
בשנים האחרונות יוצא תיאו שטיין לטיולי הערבית שלו בלי אשתו. מחבבת אני אותו, רואה אותו מרחוק פוסע פסיעה גסה של זקנים ספורטיביים, מכנסיו קצרים, תרמיל קטן של החברה להגנת הטבע תלוי על כתפו כעין תיק של מפות, משקפיו וברכיו מאדימים באור השקיעה השפוך עלינו רחב. עד לפני כמה שנים מטייל היה יחד עם אשתו, והיא אשה גזוזת־שיער כנער, ויפת־פנים להפליא. ניגוד מפתיע היה בין הראש הנערי הזה לבין הגוף הנפוח מאוד, גולש מכל אפשרות של קו, כאילו גופה נוזלים שרק השמלה מחזיקה אותם. כך אירע לה בשל סמי־ההרגעה הרבים שהיא נוטלת יומם ולילה בפקודת הרופאים, כמעט הם מזונה. כיון שהתיאשו מלרפא אותה, אמרו לפחות ירגיעו אותה, בעצם סימן לכשלון, כל ההרגעה הזאת.
כשהלך תיאו שטיין עם לוטה, לא היתה הליכתו ספורטיבית, ולא נשא תרמיל, אלא פסע לאט, תומך בה היטב, כזהיר בנוזלים הללו שלא יישפכו. הרבה זוגות מזקינים מטיילים כך בירושלים לפנות־ערב, כשהחום פג והברכה חוזרת. בכלל יושב אדם בירושלים ונדמה לו שאינו יודע במה זכה, כל הזמן נותנים לו ונותנים לו, רוח קרירה ושקיעות יפות, עכשיו גם גנני העיריה שהם אנשים חרוצים ושותלים דברים יפים מאוד. ובכן פעם אחת ראיתי אותם מטיילים כך, ומשאית הגיחה סמוך לסעדיה־גאון וחתכה דרכם, לא דבר מיוחד־במינו בימים אלה של נהיגה פרועה, כל אדם נבעת כמה וכמה פעמים ביום בשל משאיות מחוצפות כאלה. אלא שלוטה שטיין נבהלה הרבה יותר מן המידה הדרושה, והתחילה לצעוק “תיאו, תיאו” בקול בוכים רם, והוא תפס כתפיה כבצבת וצעק “שקט, שקט שיהיה.” הלכו לדרכם, הוא נוזף בה בחומרה, והיא בוכה.
מאז מחלתה לא היתה לוטה אומרת לי שלום, אבל בשנים האחרונות חדלה לצאת בכלל, ורק תיאו המטייל בגפו היה עוצר תמיד להחליף עמי כמה מלים בטיוליו. תמיד עוצרים ועומדים היינו ולא הולכים יחד, ואפילו שנינו מטיילים, כמין סימן, מפני שהמטיילים הם זוגות, ואילו תיאו שטיין ואני איננו זוג, אלא נפגשים באקראי. מין אנינות היא בין תיאו שטיין לביני. עומדים ולא הולכים.
לוטה שטיין היתה נכנסת לאשפוז ויוצאת, נכנסת ויוצאת לעתים קרובות, ובעצם היה תיאו פנוי־ממש רק באותם ימים שבהם היתה היא מסוגרת בבית־החולים. בימים שהיתה בבית טיפל בה הרבה, בישל, תפר את מכפלות שמלותיה שתמיד היתה קורעת בשל הגמלוניות המסוממת שלה, ברגלי־הבובה הנפוחות; ורק בערב מוכרח היה לצאת ולו לרבע שעה, לחלץ את עצמותיו. לעת הטיול היה נועל היטב את הדלת ומנתק את הטלפון ואת פעמון הכניסה במברג המצוי בכיסו תמיד, כדי שתהיה אשתו חסויה מפני כל מגע עם זרים. מראה זר, קול זר, יכול היה להפחידה עד כדי התקף של בכי שלא תמיד אפשר היה להרגיעו בהמון התרופות שבבית, ולעתים צריך היה תיאו שטיין להחזירה לבית־החולים באמצעה חופשתה. גם זה קרה.
לוטה שטיין, אומרים, נזקקת היתה לטיפול עוד בהיותה תלמידת גימנסיה. בת תשע־עשרה הגיעה מאירופה ועדיין לא גמרה ללמוד בבית־ספר, שום דבר לא יכלה להתחיל ולגמור כראוי, ומה היה לה לשבת בין בנות השש־עשרה והשבע־עשרה, כולן זריזות. אפשר שלא היתה צריכה להינשא, אבל תיאו שטיין התעקש, בבית־הספר לא היה לה טוב, והמשפחה השלתה את עצמה. לא היה שיפור, היתה הרעה. בשנה השניה או אולי השלישית אחרי שהכירו במחלתה באופן רשמי, וכבר ידעו שאין לה מרפא, היה מעשה בשרברב אחד שעבד בכל דירות הבית במשך שבוע ימים, והוא בחור לקוני ומקורזל שלבש מדי־צבא מרופטים לעבודה, ולא הבין את התאהבותה החולה של לוטה שהתאהבה בו לפתע. סבורה היתה שתהיה לה אהבה אירופאית, חצרנית, שהבחור יבוא עם צרור פרחים, שיכתוב אליה מכתבים. בעצם מי אמר שאין זכותה לכך. באותם הימים עוד לא היתה נפוחה מן הסמים, רק ערמומיות זרה היתה בעיניה, אש ערמומית. אבל השרברב לא הבחין, אולי גם לא הביט בעיניה; ואם התמסרותה המידית, הגמורה, כמעט מרגע היכנסו למטבח, הפליאה אותו, הרי במופלא ממנו לא חקר. פועל טוב היה, מבוקש, גמר את התיקונים בשמונה דירות הבית המשותף והלך לדרכו, לעבודות אחרות. היא רצתה ללדת, אמר לי תיאו שטיין, היא רצתה ללדת. ואני לא ידעתי היכן להסתתר מפני הבושה.
מאז כנראה הורע לה עוד יותר. עדיין היתה ממלאה אז את תפקידיה כעקרת־בית, יום כן יום לא, מעולם לא ידע תיאו שטיין אם ימצא ארוחה בבואו אם לאו, ובימים בהם תיפקדה נהגה לערוך את השולחן לשלושה. מסבירה היתה לתיאו שאותו שרברב עתיד לחזור בכל רגע, ועליה לקבל את פניו יפה, שהרי הם מאוהבים ועתידים לצאת מכאן. אחר־כך חדלה לתפקד. תקופה מסוימת היה גם תיאו שטיין מציב בצייתנות שלוש צלחות על השולחן, כדי להפיס את דעת אשתו, עד שיום אחד חש שאינו יכול עוד, אמר לרופא של לוטה שיותר לא יערוך שולחן לשלושה ואפילו כל הפסיכיאטרים שבעולם אומרים לו שיערוך. עד כאן כוחו ולא יותר.
אינני יודעת מה אמר הרופא ללוטה, אולי סיפר לה שהשרברב נסע לאמריקה, או למילואים, לעתים יש לצערנו הרב צורך בערמה כזאת של כחש, אף־על־פי שנדמה לך תמיד שהעולם מתמעט בשל כך וגם אתה מתמעט. מכל־מקום מעתה הסתפקה לוטה בשתי מערכות אוכל בבואה הביתה, לה ולתיאו, רק לפעמים היה איזה הבהוב עולה מתוך דעתה והיתה אומרת: “כן, כן, אבל בשבוע הבא כבר נצטרך לשים שלוש צלחות, נכון תיאו?” והוא היה חורק שינים ואומר: “אולי. נראה.”
וגם תקופה זו חלפה. עכשיו היתה לוטה שטיין ישנה רוב הזמן, וכשלא ישנה, אכלה ממתקים. הדלת היתה צריכה להישאר נעולה היטב תמיד.
היתה תקופה שבה היה תיאו נלחם בדברים, אינו משלים. תנועותיו היו אז תנועות של מי שמגרש מעליו זבובים, או מים מאיזו ממטרה בלתי־פוסקת. ממטרה שרודפת אחריך. מן התקופה הזאת אני יודעת פרטים על מה שהתרחש בבית, כי לפעמים היה תיאו שטיין בא לביתי, מסוער מאוד, וסיפר, לעתים במישרין, לרוב בעקיפין. קשה היה לו. ישב, לא היה רגוע. פעם אחת כופף שינים של מזלג־עוגה, שן אחר שן, ואפילו לא הרגיש. ואני הייתי צריכה למסור אחר־כך את המזלג לתיקון ליד מחנה־יהודה. ופעם אחת אמר:
“הדור הזה חושב שהוא המציא את המין. האמהות והסבתות שלהם עשו הרבה יותר ודיברו הרבה פחות. פעם היתה אשה נעזבת על־ידי אהובה, מה עשתה? הלכה לגיגית הכביסה שלה, חבטה וחבטה יום שלם, קירצפה וקירצפה על קרש הקרצוף עד שנקלף העור מידיה, ובערב הכביסה נקיה והארוחה על השולחן ואיש לא ינחש שקרה לה דבר־מה. לא בעלה וודאי לא ילדיה. היום יש לכולן מכונות־כביסה, או מוסרות למכבסות, אין מה לחבוט, לכן כולן רצות לפסיכיאטר.”
הגשתי לו קפה עשוי היטב, שאצלי בבית אין לא מן הנמסים הללו ולא מן השקיות, תה הוא תה וקפה הוא קפה, והוא שתה בשקיקה ואמר: “ברוך ממציא הקפה.” הודה והלך.
ואם כן היה תיאו שטיין בא לפעמים, לפני שנים, ואם הפסיק לבוא, הרי זה מפני שהיתה בינינו אי־נעימות. למען האמת, אמרה לי פעם אשה אחת שעובדת אתי בקופת־חולים שאולי תיאו שטיין הוא מה שכינתה “פתרון” בשבילי, ואני נפגעתי מאוד מכך. פתרון למה לי אם אין לי בעיה. והנה אירע פעם אחת, באותה תקופה של מלחמות תיאו במצבו, כמו שחיין במערבולת שעושה בידיו וברגליו עוד ועוד מערבולת, שהוא בא אלי בשבת בצהרים, פסימי מראש, והציע מה שהציע בחצי פה. ואני מיד אמרתי לאו תקיף. כנראה הוא עצמו לא קיוָה שיהיה אחרת. נשארנו מַכרים טובים של שעת הדמדומים, אבל רק ברחוב ולא בבית. הלא אמרתי כבר, יש איזו אנינות בין תיאו שטיין וביני.
כמה ימים אחרי המאורע הזה לא היתה דעתי נינוחה. פנייתו העליבה אותי, כמו באותו יום שפרצו גנבים בלילה למשרד קופת־חולים, ואצלי על השולחן הלא אין כסף ולא היה להם מה לקחת, רק חשבונות אצלי ולא כסף, אבל הם בכל־זאת חיפשו והפכו הכול. באתי בבוקר וראיתי וחליתי מזה כמעט, שאני אשה כל־כך מסודרת, ועכשיו הכול הפוך. ככה גם פנייתו של תיאו שטיין. יסלח לי הסולח, אבל אני, שקרובה אני לגיל חמישים, פנסיונרית עוד מעט, מחפשת אני איזה יופי באנשים, ותיאו שטיין איננו יפה. בכלל איננו יפה. אולי צריכה אני להסביר כאן איזה יופי אני מחפשת, ובכן מחפשת אני יופי של גבר שיהיה דומה לארץ הזאת שבה אני חיה, וחיה מאהבה שלמה, אין לי בלעדיה כלום. איזו צחיחות חסרה לי באנשים, והלא יש בהם כל־כך הרבה מיותר. תיאו שטיין הוא גבר רהוט, ותרבותי במחילה, וההיגוי הזר שיש בו. ותנועות הידים. וההסבר העצמי, ההתנצלות. כאילו זה חשוב. יש אנשים שאדם רוצה לקחת מטאטא ולטאטא קצת מהדיבורים שלהם ולהוציא החוצה, לא אגיד שתיאו שטיין מהרעים שבהם, אבל גם צחיח איננו. לא חלש הוא במעשיו, זה נכון, אבל לא זה החוזק שהוא גם יפה בעיני. אולי מתפלאים שאני מתעקשת, הלא בהרבה דברים בחיים אני מתעקשת. והחברה הזאת בקופת־חולים, מה תגידו, פתרון היא מחפשת לי.
כל זה היה לפני שנים, ואני מספרת, מפני שיש קשר בין תיאו שטיין לבין מעשה הכסאות שלי. לפני שבוע עמדנו כך ושוחחנו סמוך למוזיאון ישראל, ושיבחנו מאוד את הגננים שעשו לנו מקום יפה, אלא שמכלל היופי הזה הגיע המקום לכלל גיחוך: מנהג פשט בעיר שכל כלה שמתחתנת באה בבגדי־הכלולות החשובים שלה, ועם חתנה המדדה לידה, להצטלם בין הפרחים ליד המוזיאון, והצלם עומד לו או שוכב לו בין הפרחים, ומצלם אותם זויות־זויות, אותה הרבה ואותו מעט, היכל הספר עטרה לראשה, עמק המצלבה שוכב מובס לרגליו, כפתור חליפה ופרח. וכך הם מגחכים עלינו את המקום, ואחרי לכתם על הכביש הרבה נורות של מצלמת־הבזק, כאילו קולנוע.
ובעוד אנו משוחחים, תיאו שטיין ואני, והנה מחזה שאינו שגרתי: כלה, מלוא לבושה הלבן, הינומה שלראשה מופשלת לאחור, סיגריה בפיה, יושבת לבדה ליד הגה המכונית שלה, תוי־פניה גסים, והיא נוהגת מהר מאוד ובכעס ניכר. לא ידענו מנין היא נוסעת כך, או לאן היא נוסעת, ומדוע אין מי שינהג אותה למחוז חפצה ביום הזה, ומדוע היא כועסת. אילו היינו תיאו שטיין ואני אנשים צחקנים, אולי היינו צוחקים. אבל לא צחקנו. תיאו שטיין אמר: “נו כן, כן, יש כל מיני כובשים.”
העורבים ישבו על הסלע שכתוב עליו “קרית בן־גוריון”, כאילו הוא בית־קפה שלהם, וליגלגו בלטינית. תיאו שטיין עמד לידי והריח גבעול של רוסמרין שקטף בעמק המצלבה, ריח טוב, יבש, חריף, ופתאום שאל אותי אם הוא יכול לבוא באיזה יום בשבוע ולשתות אצלי קפה. קפה כמו ששתה אצלי במטבח, עוד לא שתה. ואז באתי במבוכה, מפני שנזכרתי איך ישבנו אז במטבח שלי, תיאו שטיין ואני, וכרגע אין לי כסאות במטבח, כבר ששה שבועות מאז מסרתי אותם לקישוש ועדיין לא הלכתי לקחת אותם, כל־כך לא נעם לי זכרונו של אותו יום שבו מסרתי אותם, והמקום ההוא, והאשה הגוצה שבגללה הסתבכתי בכזב. אין לי כסאות, כבר התרגלתי לחסרונם, אולי מפני שאני מתרגלת מהר לחסרון, מה שיש מרגיז אותי ולא מה שחסר. והמטבח איך־שהוא מרוּוח יותר, נקי יותר, כשאין על מה לשבת. אני מה אני צריכה, אוכלת פרוסה בעמידה ושותה כוס קפה.
אמרתי לתיאו בחצי־פה שמטבחי ריק כרגע, אחרי שיהיו לי כסאות מתוקנים בבקשה, למה לא. והוא ראה את המבוכה שלי וכנראה חשב שאני מסרבת, זכר לפגישה הקודמת, אמר עוד כמה מלים מן השפה ולחוץ, והלך לו, מריח את הרוסמרין.
הדבר הזה דירבן אותי ללכת מיד למחרת היום ולקחת את הכסאות שלי. סוף־כל־סוף כמה זמן יכול אדם להתחמק מפני מה שיש לעשות. ועוד החלטתי שברגע שיהיו הכסאות בבית, אזמין בעצמי את תיאו שטיין ואפילו בטלפון, מקופת־חולים. אין אני מאלה שמטלפנים שיחות פרטיות מהמשרד, למי יש לי לטלפן, אבל פעם אחת, באופן יוצא־מן־הכלל.
הלכתי לאזור התעשיה ועברתי עד קצה הסמטה, כשנתברר לי שלא מצאתי את הכוך ההוא. כוכים רבים היו שם, כוך של צורף, כוך של סנדלר, כוך של מוכר צעצועים של פלסטיק שגם קצת כלי מטבח היו לו, ואת הכוך ההוא לא יכולתי למצוא. הרעש היה מחריש כתמיד, המקדחות קדחו, המסורים ניסרו, רק את הכוך לא מצאתי. עברתי על־פני הסמטה, וחזרתי ועברתי פעמים אחדות, ולא הבינותי כיצד קרה שאני תועה כאן, הרי את הסמטה הזאת הכרתי עוד מילדות ולא היתה אפשרות שאתעה בה. עצמתי עיני למחצה, והלכתי בלי להביט, כדי שרגלי תלכנה מעצמן אל המקום שהן יודעות, ולא הועלתי כלום. אין ואין.
פקחתי עיני שוב. בחור אחד אמנם עבד ליד שולחן־ניסור שבחוץ בשמש, וגם עליו עפו שבבים, אבל לא היה זה אותו בחור, והכוך שלפניו עמד לא היה אותו כוך אפל ושקוע, אלא חנות של ממש, שתוכה נצבע בצבע בהיר וטרי, ורהיטים של עץ כפרי מלבין בפתחה. עכשיו גם ראיתי מדוע לא מצאתי את המקום, וזה מפני שהסירו את הקמרון המקרה את הסמטה במקום ההוא, עכשיו הכול שם שמש. וכשאור של מקום משתנה, כל עצם המקום כאילו משתנה וקשה להכירו. כאן היה אור, ואני הלכתי לחפש מקום של חושך.
שאלתי את הבחור על החנות שהיתה פה קודם, שבה קיבלו כסאות לקישוש, והוא לא ידע דבר.
“אתם נמצאים פה מזמן?” שאלתי.
“אני חדש לגמרי, אולי בעל־הבית יודע.”
ניגב ידיו בשולי מכנסיו והלכנו יחדיו לשאול את פי בעל־הבית, אף־על־פי שלא רציתי חס ושלום להפסיק אותו מעבודתו. אבל הוא כנראה רצה בעצמו להפסיק, אולי סקרן היה, ונכנס אתי.
בעל־הבית היה בחור שמנמן וזריז, אדיב, אותה אדיבות שאינה באה מן הלב אלא שכדאית היא לסוחר בכל מקום, ועל אצבעותיו שתים או שלוש טבעות של זהב. לא היה לו מושג מה אירע לבעלים הקודם של המקום. גם הוא חדש פה, סוכנו של אדון אוּרפלי, הגברת ודאי יודעת אם היא מן הותיקים, אורפלי מאותם שיש להם כמה־וכמה חנויות, כמה וכמה סמטאות. הבעלים אמנם קפדן, אבל כדאי לדבוק בו. והרי זה כמו שאומרים מי שמתחכך בכסף רב, קצת יירד גם עליו. בעצם שמע משהו כשנכנסו לכאן, ענין שהיה עם משטרה, אולי הרביצו, מישהו קיבל שבץ, כמדומה, איננו זוכר, אבל הרי זה כפי שהגברת יודעת, מוציאים על אדם שהיה לו ענין, וכבר לא ברור לאנשים אם הוא גנב או גנבו אצלו. שומר נפשו ירחק. ולמה לנו לעסוק במה שכבר היה. האמת, אולי היו פה איזה חפצים ישנים כשנתחלפו הבעלים, ודאי זרקו אותם מזמן, אדון אורפלי לא היה מחזיק אותם. כסאות? ישנים? של קש? למה לגברת, הרי אין היא זקנה חלילה, זקנים דבקים ברהיטים הישנים שלהם, ומי שיש לו רוח צעירה קונה חדש, רואים על הגברת שיש לה רוח צעירה. הנה, יש לו מבחר יפה כל־כך עד שהגברת תשכח שהיו לה בכלל כסאות של קש. אולי בוק? ואלי טיק יפה? עיבוד ספרדי, זה הולך עכשיו?
כיון שאיש אדיב היה, ולא מן הרשעים, שאלתי אותו שמא הוא יודע מי הם אותם זקנים שלהם מוסרים כסאות של קש לתיקון, ואלי נמסרו להם הכסאות שלי לפני שהיה אותו ענין סתום עם המשטרה. הבחור עצמו לא ידע, אבל כיוון שעזרן היה, מיהר לטלפן אל חברו בחנות אחרת, אף היא של אדון אורפלי, שעה ארוכה דיבר, ונפנה, וכבר היתה הכתובת בידו: בית־מלאכה שליד בית־אבות פלוני, בקרית היובל, באזור השיכונים החדשים, אם הגברת ירושלמית, ודאי היא ירושלמית, רואים עליה מיד, ודאי תמצא את המקום. זה בבית ישן איפה שהיתה הגבעה של בית מזמיל, השיכונים חדשים אבל הבית עצמו ישן, מפתנים גבוהים יש שם שאינם מתאימים לזקן כלל, זקן הרי אינו יכול לטפס ולהרים את רגלו גבוה, ישבור רגל חלילה, ושבירת רגל קשה לזקן. ויש אומרים שבכוונה התקינו את המפתנים האלה, כדי שלא יוכלו לברוח, הגברת הרי יודעת שזקן מאבד את זכרונו, גם את שמו איננו זוכר, כל המשטרה מחפשת אחריו. הרבה כספי ציבור מתבזבזים. כל טוב לגברת, כל טוב, אמר, חלילה אין צורך לשלם בעד הטלפון. אני בטוח שעוד תחזור הגברת אלינו, אפילו סתם לבקר, לראות את המבחר, כל הכבוד.
נסעתי לקרית היובל. מצאתי את המקום, שחבוי היה בין בתים חדשים וגבוהים מאוד, שבכל קומה מן הקומות שלהם תלויה היתה כביסה צבעונית, אדום וירוק וכחול, ואני חשבתי שלולא הכביסה הזאת, חושבים היינו שאנחנו בקסרקטין, חלילה, טוב שיש לאנשים לפחות כביסה אישית שלהם.
בבואי לבית, נתברר שהיום איננו ככל הימים: חגיגה מתקיימת היום בבית־המלאכה. אשה ששׂערה השחור כמין חוד־קסדה יורד על המצח, ופניה שטוחים ולבנים, כל־עצמה דומה לתנשמת, קידמה פני בפתח: לא שאי־אפשר להיכנס, חלילה, להיכנס אפשר, אפילו לשתות כוס של מיץ מהול גם כן אפשר, אדרבה, אבל לשאול בעניני עבודה אי־אפשר, לפחות עד שתגמר החגיגה. מתי תיגמר החגיגה? קשה לדעת: זקנים אלה, משהם מתחילים לחוג, קשה עד מאוד להחזירם למיטות. והרי אין עיננו צרה בשמחתם, חלילה, אמרה האשה־התנשמת, הרבה סבלו בחייהם עד שהגיעו לכאן, הרבה לא נשאר להם, שישמחו להם.
נכנסתי. דגל המדינה כיסה קיר שלם ממול. עציצי ירק דליל, רדום, עיטרו את הקירות האחרים, פיקוס ופוטוס והיהודי הנודד. הזקנים והזקנות, שסבר פניהם טוב, עמדו או ישבו או כירכרו בזהירות במקום אחד, בחיוך מאיר, לכמה מהם כובעי־ליצנים של קרטון צבעוני קשורים לפדחתם, ואני באתי במבוכה, כי זקנים לצים אינני אוהבת. את סבא שלי איש לא ראה בצורה שאינה מכובדת, ולא את אבא שלי, וגם אותי לא יראו. אבל לא היתה בהם רשעות, רק איזה התילדות, כאילו מצהירים הם על עצמם, במאור־פנים גמור, שבעצם אינם חשובים, שכבר מזמן משכו ידיהם מן האמונות והדעות והטעמים והקטטות, ועתה רק השמש המפזזת על לחייהם, והעוגה, והמיץ, טוב, טוב. ואני איך יכולתי לשאול כאן מה אירע לכסאות־הקש שלי שנעלמו. זקן אחד בא והפציר בי שאוכל מן העוגה, בפולנית אמר, מויה דז’יאצקו, ילדתי, ואני טעמתי כדי לשמחו ויצאתי משם, נבוכה מאוד. לרגע שכחתי את ענין המפתנים הגבוהים, וכמעט מעדתי, אלא שהאשה בעלת פני התנשמת אחזה במרפקי. ידה היתה קרה מאוד, פניה קרובים אלי וקשים לי. הייתי מבוהלת.
לא ידעתי מה לעשות עתה. השעה היתה קרובה לשקיעה, והשמש ירדה נמוך. נזכרתי שאפילו אינני יודעת מה יש הערב בבית־הסופר, מאז אותו כזב טיפשי שלי הולכת אני לשם פחות ופחות, כאילו הכול קראו על פני את הבושה הזאת. האמת נראתה לי קרובה מאוד, ורק עיני טחו מראותה. אולי צריך להירדם, אמרתי בלבי, אולי החלום ישחרר את התשובות שאינן נמצאות ביקיצה.
המטבח היה ריק מאוד בלי הכסאות, את תיאו שטיין הרי לא אוכל להזמין בצורה כזאת, רבונו־של־עולם, בלי כסאות אפילו, וחשבתי לרגע שמא כדאי לי לחזור אל הסמטה, אל אותו בחור שמנמן וממולח וטוב־לב משוליותיו של אדון אורפלי, ולהזמין בכל־זאת מן הבוקי־טיקי הזה, אף־על־פי שאיננו משורש הנשמה שלי, ולעולם לא יהיה. כל סבר הדברים אמר לי כאילו, וַתרי, וַתרי, אל תהיי עקשנית כל ימיך, העולם עוזר לוַתרנים. בין כך ובין כך ראיתי שהסדק בקיר המטבח, אותו סדק שמרחתי וצבעתי בקפידה כזאת, חזר ונפער, וכנראה לא הצבע בלבד הוא שנפגם מחמת השפשוף, אלא שהקיר כולו אינו כתקנו, ענין קשה הרבה יותר. פה נחוצים פתרונות יותר גדולים, אמרתי לעצמי בקול רם, ולא היה לי מושג מה הם.
כסאות־הקש שלי, שכבר ויתרתי עליהם בלבי, ריחפו אי־שם בחלל, בריקוד אטי וצף.
בין לטרון לבין שער-הגיא נכנסת עדה, בלי אתראה, לתוך הפחד.
עדה מאטה. רגלה כבדה על הדוושה. אינה יכולה לנהוג עוד. אנו חשים, יחד אתה, במחנק שבמכונית, עולם שנעשה סגור לגמרי. עדה מסובבת מהר את הידית המנמיכה את שמשת המכונית, אחר-כך חוזרת ומעלה אותה. עדה מבוהלת מאוד. כל מכונית הבאה ממול נדמית לה כסוטה ממסלולה, גדלה ותופחת מול עיניה, מאיימת להתנגש.
מכונית מאחור צופרת צפירה חדה של אזהרה ועוקפת, קצת יותר מדי מהר. עדה בולמת, יורדת ימינה, עוצרת בשולים. היא שטופת-זיעה. החייל-הטרמפיסט שלידה מביט בה בתמיהה.
“קרה משהו?”
עדה מנענעת בראשה ללאו בלתי-ברור.
“הלך הרכב?”
בקול קצר-רוח. אצה לו הדרך.
“הרכב בסדר.”
החייל פולט משהו לא-ברור, כעין קללה, ונמלט מהר מתוך המכונית לתפוס לו טרמפ אחר. טורק את הדלת. הוא חייל מיוזע, חסר-כובע, חולצת מדי ב' שלו מופשלת על-גבי המכנסים ואינה מסתירה את הכרס. אין לו פנאי. כבר הוא בשולי הכביש, מרים ידו. כבר הוא עולה על טנדר שנעצר בחריקה, יושב עם עוד שנים בתא הקדמי. אנחנו מוָתרים על נוכחותו.
עכשיו מפכה הזיעה ומכסה את ארובות עיניה, ניגרת מאחורי האזנַים לתוך הצוארון, בלי הרף. עדה מרגישה רע מאוד. הפחד מיתרגם ללשון הגוף. קצות אצבעותיה וקצות בהונותיה קרים עכשיו מאוד. עדה חיורת, אינה יכולה להתניע את המכונית ולצאת לדרך כדי פסיעה אחת. כל התנועה נדמית לה כמכוונת נגדה. אל תתניעי, עדה, אנו אומרים לה, נוחי, המתיני, התנועה גדולה עכשיו, ואם אינך בטוחה, לא כדאי להסתכן. עדה פותחת את סגור החגורה ויושבת, לאה.
השעה שש וחצי והכביש מלא תנועה.
עכשיו הנהגים: עוברים לידה, משרבבים ראשם מתוך המכונית, שואלים בתנועת-יד. רוב המכוניות אינן נעצרות. כל מכונית חולפת מטלטלת את רכבה-שלה, ואותה בתוכו, במכת רוח וברעידת-אדמה קטנה. עדה אינה רוצה שיעצרו. היא מסמנת ביד: זה בסדר, סעו. המכוניות חולפות מהר בסאון של סע. סע. סע-סע. סע.
השעה שש וחצי לפנות-ערב, ונהגים רבים חוזרים הביתה. מרוץ המכוניות שוטף: סע. סע. בלי הרף. השמש שוקעת במהירות. מטעי מנזר לטרון, מאחור, מופזים לגמרי, שורות-שורות מסודרות של עצים שהם עתה פקעות מתולתלות של ברונזה. מימין לכביש גדר נמוכה, מתמשכת, ובאור האחרון היא ניצבת כמשפט ברור מאוד.
עדה מושיטה יד לאחור ולוקחת את תיקה, מניחה אותו על ברכיה. בידה, בזה אחר זה, ממחטה, מגבות-נייר, בקבוק קטן של בושם. על המושב האחורי תיק עבה של פרסומי מדע. עדה אינה יודעת מתי תוכל לערוך אותם. היא משפשפת את מצחה בבושם, אך הרענון הרגיל איננו מרענן. עדה יוצאת מהמכונית, אינה יציבה על רגליה, הולכת אחורה לאורך המכונית, בין הרכב לבין הגדר, נשענת. עדה פותחת את המטען, מושכת החוצה את מכל המים, מתכוונת לצקת מעט מים על ידיה ועל פניה, אבל בסופו של דבר היא שופכת את כל תכולת המכל על ראשה ועל כל עצמה, כעין מקלחת פושרת; תחילה שלא במתכוון, אחר-כך במין רוָחה. קילוחים של מים יורדים משערה, שנעשה קווצות-קווצות, על כתפי שמלתה.
עדה מרגישה יותר טוב. היא מחזירה את המכל, טורקת את מכסה התא, חוזרת קדימה ונשענת על המכסה מצד ימין, נוטפת כולה מים. עדיין אינה מסוגלת לנהוג. השלולית, הזולגת משמלתה הלבנה על רגליה ועל הכביש, זהובה-אדמדמת עתה לגמרי באור השקיעה, כאילו חג מוזר, חג של סוף. עדה עומדת, נשענת, לאה, מופזת. השמש כבר אינה מוחלטת, וגם הבהלה איננה פתאומית. אנו דואגים קצת פחות. סוף שקיעה בעמק לטרון, בואכה שער-הגיא, בנוף רך ואדיש כלשהו שאינו מעכב בעד הנוסע. מכונית לבנה עומדת בשולי הכביש מימין, ובין המכונית לגדר אשה בגיל-העמידה, נוטפת מים, כתפות שמלתה מאפירות ודבוקות לגוף מחמת הרטיבות, נחה. אנחנו ממתינים.
עידו יושב ליד הנהג בג’יפ מאובק מאוד, העוצר סמוך לצומת לטרון. רגלי הנהג בסנדלים שאינם אלא רצועה אחת וסוליה, והן מלוכלכות בשמן מכונות. הנהג ועידו שותקים, כאילו בילו יחד זמן רב וכבר אמרו כל מה שהיה להם לומר, ועכשיו הם רק נוסעים. עידו סנדליו לבנים מאבק ורצועה אחת קרובה להיקרע כליל, אחוזה בחוט. עידו חוזר מלהדריך טיול בסיני. פניו אינם מגולחים. לידו תיק-צד כמעט ריק, ורובה.
עידו קרוי על שמה של עדה, מפני שאמו של עידו היא חברתה הטובה ביותר של עדה. אמו של עידו היא אשת-ויעודים וּועדים, מחליפה תסרוקות לבקרים. אמו של עידו היא האדם היחיד שעדה צוחקת עמו צחוק רם באמת, כמו שאפשר לצחוק רק עם אדם המכיר אותך מילדות. עדה ואמו של עידו אינן זקוקות למלים הרבה כדי לדבר. אבל אנחנו לא נדבר על אמו של עידו, מפני שאינה נמצאת עכשיו בכביש ואינה שייכת לענין הזה.
מה ששייך לענין הוא שבהיות עידו תינוק, היתה עדה לא פעם שמרטפית שלו, לפני שהיא עצמה נישאה. עידו על ידיה של עדה, והיא מלמדת אותו מלים ראשונות כגון “אור”, כגון “חם”, כגון “מים”. עידו, תינוק שתקן וער, מביט פעם בנורה שעל התקרה, הנדלקת ונכבית על-פי אצבעה של עדה, פעם באדי הקומקום, פעם מובילה עדה את כפו הגורית החמה אל מתחת לברז המים, והוא מביט בריכוז בפיה ומנסה לעצב בשפתיו: מים. עדה אוהבת ללמד תינוקות את מלותיהם הראשונות, ועידו אוהב את עדה כל השנים האלה. מפני שידעה לענות על כל גיל שלו. עכשיו עידו בר-מצוה, רזה ונרגש, ועדה אינה מעלה בדעתה לנשקו, אבל הוא עצמו מתגבה ומדביק פיו ללחיה ונמלט מפני תמיהת כל המשפחה. אחר-כך עידו בוגר והולך לצבא; אחר-כך הוא חוזר מן הצבא ואינו גר עוד בבית הוריו, אבל פגישתם הנדירה טובה תמיד. עדה אינה רואה עצמה חייבת לו עוד אמהות שבטית, ואיננה סנטימנטלית. המטרד חסר-הישע, המפרז, של הילדות, עבר מעולמם כבר מזמן, ואפשר לשוחח. עידו אוהב את עדה, ופחות את שמריהו. תמיד נדמה לו שיש בו בשמריהו איזה בולמוס בלתי-פוסק. עיניו הכחולות נראות לו קפואות, מביטות בעולם אחר. עם בנותיה של עדה לא התידד מעולם.
האם שמריהו נמצא אתנו בכביש הזה?
אולי.
עידו יורד מהג’יפּ, תולה על כתפו את התיק ואת הנשק, נפרד בהנף-יד. נהג הג’יפ מסתובב לאורך המחלף כדי לפנות מערבה ודרומה. נהג הג’יפּ שולף משקפי-שמש ומרכיב אותם על חטמו. לעומתו עידו, ההולך מזרחה, מסיר את משקפי-האבק שלו. אנו שמחים שעידו הולך מזרחה.
עידו עובר את המחלף, פוסע נכחו בכיוון שער-הגיא, לא מהר, לא לאט, נהנה למתוח רגליו אחרי כמה ימי נהיגה. השקיעה שכבר נסתיימה מאירה אותו מאחור בצבעי ברונזה כהה. בשני צדי הכביש האור כבר אינו עז, ראשית החיורון עולה בשדות. עידו עוצר, מחטט בתיקו. הוא לא-גבוה במיוחד, רזה, לבוש חולצת-טריקו קצרה ממידתו, שעל בטנה פס של סולר, זכר לאחד התיקונים בעת הטיול. מכנסיו קצרים מאוד ומרופטים. עידו קצת רעב, אבל עוד לא מאוד. הוא מוצא בעמקי התיק תפוח מכורכם מעט, ונוגס. בעצם, יש לו פנאי. אחרי הלהט של סיני, כאן נעים. עידו הולך לאטו בצד הכביש, סמוך לגדר הנמוכה המתמשכת. עידו נהנה לחוש את גופו, את שרירי רגליו.
עדה עדיין נשענת על מכוניתה. נהגים ממשיכים להאט ולשאול, והיא משיבה להם בתנועת-יד עליזה: סעו. עדה מחליטה שאם לא תוכל לנהוג עד רדת החשיכה ממש, תסע בטרמפ לירושלים. היא מחכה לראות איך יפול דבר. אין לה סיבה למהר. אפשר גם לעמוד מעט בכביש. בעצם, הכול כבר בסדר, רק הנהיגה עודנה בלתי- אפשרית. המכוניות חולפות. סע. סע.
עידו, שכבר ראה מרחוק את המכונית העומדת, מחליט לגשת אליה. עידו חושב, בהגיון, שאם יש לאדם העומד בשולי הכביש תקלה במכונית, ייתכן שיוכל הוא לתקנה, ואז יהיה טרמפּ נוח לירושלים. הוא משליך את פלֶך התפוח המכורסם לתוך ההרדופים, וממשיך ללכת מזרחה. מכוניות משיבות עליו רוח חמה. סע-סע. סע.
עידו מזהה פתאום את מכוניתה של עדה, ומגיע בצעדים מהירים. מחבק כתפיה. עידו עליז כאנקור, מפטפט. עידו ועדה עומדים עתה יחד בשולי הכביש, עידו מדבר, עדה רק מחייכת. מכונית אדומה גדולה שבאה מאחור עוקפת בחריקה ונעצרת בשולי הכביש לפניהם. במכונית האדומה שנעצרה זה-עתה זוג מכרים. הם מביטים אחורה, באותה הבעה טיפשית של אנשים המסובבים צוארם עד קצה גבול האפשר כדי להביע ידידות נמרצת. האיש מחוה תנועות בידיו. האשה מנמיכה את חלון המכונית ומשרבבת ראשה החוצה, פניה לאחור, והם נראים עתה כמנותקים מן הגוף. פיה צבוע מאוד. הראש המנותק צועק:
“עדה!! צריכה עזרה?!”
“לא, לא,” משיבה עדה, רוצה להיפטר מהם מהר. הרי עידו הגיע, על חיוכו.
“יש לנו הצגה בירושלים,” צועק ראש האשה, כמתנצל, והמכונית האדומה מפליגה. אנחנו מותרים על נוכחותה. עדה ועידו מחייכים: ככה זה.
עידו אומר:
“אז מה קרה, עדה?”
“לא יודעת מה קרה. פשוט לא יכולה לנהוג.”
“את חולה?”
“לא חושבת. הכביש התחיל פתאום להפחיד אותי, אז עצרתי.”
“רוצה שאני אנהג?”
“אשמח מאוד.”
עידו אינו ממהר. כל תנועותיו מדודות. הוא עובר שמאלה, מתון-מתון, ופותח את דלת המכונית. עידו מניח את נשקו במושב האחורי, על-גבי תיק כתבי-היד שעדה הביאה עמה, אחר-כך מכניס את תרמילו, יושב במושב הנהג ומתרווח. הוא גוחן לפתוח את הדלת שלה, ואומר:
“שבוע ימים נהגתי ג’יפים. איזה צ’ופר, מכונית כמו שלך, ממש נוח לשבת.”
עדה יושבת על המושב ונרעדת רעדה קלה. השמש שקעה כבר לגמרי, ושינוי מידת האור ומידת החום מצמרר אותה מעט. מעציב אותה שהאור אזל. כאילו החושך הוא תקופה רעה, בעצם, שרק בגרותה מאפשרת לה לעבור אותה במידה של השלמה. עידו אינו מתניע עדיין. עידו שואל אם קר לה. עדה אינה בטוחה. עידו שואל מה כל המים האלה. מסבירה לו ששפכה על עצמה את כל המכל. עידו מסיר את חולצתו, שפס של סולר עליה, ומתחיל לנגב אותה, לאט, ביסודיות: את הראש, את הפנים. את הזרועות, ובלי היסוס, אולי רק בכוח מוגזם קצת, את הגב ואת החזה. עדה נושמת לאט, בשקט, נרגעת תחת ידיו. עידו זורק את החולצה שנתלחלחה למושב האחורי. המושב, שהיה נקי וריק, כבר יש בו מהפכה: תיק, תרמיל מלוכלך, רובה, חולצה זרוקה. לעומת כל אלה עידו: יושב ישר, בנוי בצמצום. עורו של עידו שזוף ויבש, עצמות-השדרה בולטות כמחרוזת אנכית נוקשה.
“חשבתי שבמזג-אויר כזה אתיבש יותר מהר”, אומרת עדה. עיניה עצומות.
“זה השיער הארוך שלך. אמא שלי לעולם לא היתה שופכת על עצמה מכלים של מים. התסרוקת צריכה להחזיק מעמד כל השבוע. ראית איזה מגדל יש לה עכשיו? לא מגדל, כוורת. כל הכבוד. אבל את לא צריכה תסרוקת, לך יש שיער.”
עידו אומר “שיער” כאילו הצדיע. עדה מחייכת. עיניה עצומות.
“אז תשמעי, הרי בכל-זאת קרה משהו.”
“קרה. שמריהו ואני נפרדנו לפני שלושה ימים,” עדה אומרת בעינים עצומות. אחר-כך היא מוסיפה: “ובינתים אתה הראשון ששומע על זה.”
עידו שורק שריקה קלה ומביט בה.
“זה סופי?”
“סופי.”
עידו שואל את עדה אם היא שלמה עם זה. עדה אומרת שהיא רצתה בזה. עידו שואל:
“אחרי כמה שנים? עשרים ושתים?”
“עשרים ושלוש.”
“אמא יודעת?”
“עוד לא. אמרתי לך, לפי-שעה רק אתה יודע.”
עידו נבוך פתאום: כל זה גדול ממידתו, ממידת שנותיו. עידו אומר:
“טוב, הדיבורים האלה לא יביאו אותנו לירושלים.” הוא נועץ את המפתח, מסובב, מתניע. המכונית יוצאת שוב לכביש, נוטלת מקומה בטור הארוך, המחליק קדימה. יש משהו עליז בנסיעתה, כאילו חזרה לאיתנה. עדה מביטה נכחה דרך עפעפים עצומים-למחצה. האויר מאפיר. כל הצבעים דהו, גם צבעי המכוניות שעל הכביש. תחושת הגושים מחליפה את תחושת הצבעים, אלא שכל הגושים מטושטשים בקצותיהם, הילה של אובך נטול-צבע, נטול-אור, הנדמית לאבק דק באויר, כאילו וילון מכסה ארץ ומטשטש. השדות מחשיכים מהר.
תמונה מן העבר הקרוב: שלושה ימים קודם-לכן אומרת עדה לשמריהו הנוסע שוב לחוץ-לארץ, בקול שקט לגמרי, שהיא מעדיפה שלא יחזור הביתה. אנחנו מצטערים, אבל עדה אינה מצטערת ואינה מופתעת. הדברים היו צפויים. שמה לב שזה כמה-וכמה שנים, בעת עריכת השולחן, היא שוכחת משום-מה להניח את כליו, או את כוסו. שוכבת לישון וקמה בבוקר ומביטה היישר נכחה, כאילו אין לידה במיטה שום אדם נוסף. ממהרת להתלבש בחדר אחר, ואף הוא נוהג כך. מאבקים על השמיכה בלילה נפתרו כבר לפני שנה על-ידי שתי שמיכות נפרדות. נסיעותיו התכופות של שמריהו, החזרה וקול המפתח בדלת, הפסיעה הכבדה עם שתי המזודות הכבדות והמעיל על הזרוע, איבדו כבר מזמן כל צליל של עומק ונעשו מטרד. שמריהו יוצא שוב להעלות את יהדות הגולה. שמריהו חזר ולא העלה את יהדות הגולה. אולי בפעם הבאה. עדה אינה יכולה לשאת עוד את התקוה שנעשתה איומה. כאשר היא אומרת שאינה רוצה שיחזור עוד לכאן, אין הדברים בגדר אלימות, אלא אולי להיפך: עכשיו יותר קל. שמריהו אינו מערער. הוא אומר: אטלפן מניו-יורק, מהמלון, אטלפן, נדבר. הוא נוטל את שתי המזודות ויוצא, רק לסתו נפולה מעט. כאילו הוא לועס. לעדה ולשמריהו אין עוד ילדים בבית. הבכורה נשואה, השניה לומדת בבאר-שבע. אנו חרדים: תצטרכי לספר להן, עדה, אנו אומרים; איך תגידי? איך תקבלנה זאת? לעדה אין עדיין אף תשובה אחת. בינתיים אינה מספרת לאיש. שמריהו גם לא טילפן מניו-יורק. אולי הוא מטלפן עכשיו, והטלפון מצלצל ומצלצל בדירה הריקה. שיצלצל. עכשיו סיפרה לעידו, הנוהג במכונית שלה, קצתו נבוך, וקצתו שמח-לאיד: לא השתגע אחרי שמריהו. מעולם לא היה שותף להערכה הסנטימנטלית של הוריו. עידו נוהג, מביט ישר-ישר קדימה, ושולט מאוד במצב. חושב שכל השנים האלה הוא צדק ולא הוריו צדקו: לעדה לא היה טוב עם היהודי היקר הזה. עובדה. אז מי ראה נכון, הא?
עידו רוצה מאוד להוציא את שמריהו מהכביש הזה, מהקטע הזה.
עדה ועידו, באופן ברור, במכונית אחת. עידו אומר: “נגיע עוד לפני הלילה.”
בכל-זאת הוא מדליק את הפנסים. בתוך אובך הדמדומים, בין-השמשות, יש משהו מתעתע במכוניות. ההגדרה הברורה של אור נעשית נחוצה לעידו. עידו נהג מצוין, רואה הכול. טור המכוניות במרוצו, כלהק סוסים כבדים אפורים: פעם שמאל מקדים, פעם ימין מקדים. עכשיו המכוניות מצטופפות מאוד: מישהו מעכב מלפנים, אולי טרקטור, אולי מכונית שנעצרה. עדה עדיין אינה יכולה לעמוד במתח המכוניות הבאות ממול ועוקפות כאילו כל העולם שלהן: נדמה לה שכל מכונית עלולה לפגוע בה, ולא בזדון אלא בהיסח-הדעת. אינה מבינה כיצד זה עידו נוהג ואינו חושב על אפשרות זו כלל. ושוב התנועה משתחררת וזורמת. את המטעים כבר קשה לראות בבירור באינאור.
עכשיו גוש ההרים לפניהם, כבר-כבר אורות תחנת-הדלק שלרגלי ההר משמאל, עץ-הבוהיניה העתיק, המסובל תרמילים ארוכים, מתוך הדמדומים לרגלי החאן מימין.
עידו נכנס לתוך הערוץ, מתרווח על מושבו: ריח ירושלים כבר עלה באפו, הר ורוח וארנים הרבה, אויר שיש בו תוכן, אפשר לשתות אויר כזה בגמיעות גדולות. כבר הכול אחרת. עידו בא מהמדבר וחש היטב בשוני. עכשיו הר מימין והר משמאל; ההר משמאל קרוב לכביש, זה שמימין קצת מרוחק. עכשיו העורק הימני מתחבר אל הכביש ושניהם זורמים יחד.
הכביש מתחיל להיכנס לתוך הלילה. הכביש מחליף את האויר, שנעשה עכשיו אמיתי יותר. עוד מעט ייבלעו המכוניות על צורתן, ויהיו לאורות בלבד, בתוך הרצינות העמוקה הרובצת בין ההרים. אורות של ישוב למעלה כפנסי דוגיות שיצאו לאוקינוס החושך. אחר-כך יידללו המכוניות מאוד, וכל רכב הורס לתוך הלילה שייכנס לערוץ הזה יהיה אלים וסואן והדיו מתגלגלים הרחק, והערוץ יהיה כממתין עד יעבור רעש. הלילה יסגור על הכביש, גבוה וחמוּר וירחו שקע מזמן. ארנים ישחירו וירשרשו לאט, חלק מתמצית הלילה. רק עם אור ראשון יופיעו על הכביש הנוצץ כאילו הוצף מי תעתועים, טריים כביום הראשון לבריאה, חגלות ואופנים. הארנים יפהקו ויקיצו אל תוך ירקם. אחר-כך, בהרבה רעש, המשאיות האיטיות, המחליפות הילוכים. ושוב המרוץ הזה.
עידו אינו מסיר עיניו מן הכביש, ושואל את עדה איך זה להיות מפורדת שלושה ימים שלמים.
עדה מסבירה לו שאינה יודעת. עידו מתקשה להאמין, אבל אנחנו מאמינים. עדה אומרת, מול הכתף המתקשה להאמין של עידו, שבאמת אין לה מושג. עידו אינו מבין איך זה שאין לאדם מושג בדבר חשוב כזה. עדה אומרת שהיתה רוצה להרגיש משהו, לפחות משהו, צער או כעס או רוָחה, אבל אינה מרגישה כלום. רק הפחד הזה בכביש, פתאום. ודאי תצא מזה, עוד יום, יומים, יעבור לה. הרי מוכרח.
“מה עשית שלושה ימים?”
“כרגיל. קראתי כתב-יד, סימנתי הערות. הבוקר החזרתי אותם להוצאה בתל-אביב, לקחתי תיק חדש. קניתי במכולת. דיברתי בטלפון. מה כבר אנשים עושים?”
עידו אומר, בחיוך, שהוא שמח שעדה חזרה ללבוש את השמלה הלבנה עם חגורת-הזהב. הוא זוכר שלבשה אותה בבר-מצוה שלו. עדה משתאה שהוא זוכר.
“ועוד איך זוכר,” אומר עידו ומתבייש להביט בה. אומר שכל אותה שנה, בעצם כל אותן שנים סמוך לבר-מצוה, היה משוגע עליה. ונורא פחד שאמא תרגיש. או שהיא תרגיש. אומר ופוחד להביט בה. אשה רטובת-שיער יושבת לידו, עצומת-עינים, במצוקה, והוא נוהג היטב ודמיונו מתחיל לפעול. עידו מתרכז בנהיגה. מוטב כך.
עדה שמחה. היא מתקרבת אליו מעט. עיניה עדיין עצומות-למחצה, וכשהיא פוקחת אותן, היא רואה בסמוך אליה את הגוף השחום, הרזה, רגלים שזופות עד-שחור, וידים רגועות מאוד על ההגה. היזהרי, עדה, היזהרי. אבל זה כל שדה-הראיה שלה כרגע. עדה רוצה אותו עכשיו, בחריפות; אולי למן הרגע בו הגיע לפני עשרים קילומטר. עידו מעיף בה מבט מהיר. עכשיו עידו, ערמומי, מושיט ידו מעבר לעדה, כביכול, לבדוק אם דלתה נעולה היטב. אבל עדה יוצאת לקראתו. אינך טועה, עידו.
“שימי את הראש הרטוב הזה שלך עלי, דווקא ירענן. ואם תכניסי יד לתרמיל שלי, מאחור, נשאר שם עוד תפוח אחד.”
עדה שולפת מהתרמיל זוג תחתונים קרועים, סבוניה יבשה, מפה עטופה היטב בפלסטיק, קופסת-גפרורים מעוכה, ותפוח מוכתם. היא מנגבת אותו בשמלה הלבנה, בלי להקפיד, ועידו מרוצה ממנה. עדה ועידו נוגסים יחד מאותו תפוח, לסירוגין. שערה מלחלח את צוארו ואת כתפו, והוא נרגש מעט, נושך שפתו התחתונה. לעולם לא יהיו גופותיהם זרים זה לזה. כמה התרפק עליה, בילדות. ובכל-זאת. הרעב נעשה ברור מאוד.
עידו מבין פתאום שכל זה ייעלם במחי-יד אחד בהגיעם לירושלים, ומחליט לברוח קדימה.
“תשמעי, אני עוצר כאן עוד מעט ואנחנו עולים בהר.”
“כאן?” תוהה עדה. מעולם לא עלה בדעתה להיעצר ולעלות בהר ליד הכביש הראשי לירושלים.
“לא בדיוק כאן, עוד מעט, יש שם אוכף יפה כזה.” עידו פוחד שתגיד לא, אבל עדה אינה אומרת כלום.
עידו, עכשיו מצפוני, משתדל להיות, אומר במחוספס:
“רק אל תתאהבי בי, כי יש לי חברה. פגשת אותה, שמה אילנה.”
איזה משפט של שטות אמרת, עידו. עדה מתאבנת לרגע, אחר-כך חושבת שזה מקל עליה, בעצם: הכול נעשה פחות חשוב, כיון שעידו פחות חשוב. שתהיה אילנה. מה אכפת לה. זוכרת את אילנה זאת מאחת השבתות-של-חרסינה בבית הורי עידו: תספורת-נער ושמלה מהעיר העתיקה וקול בלתי-נעים.
עידו עוצר בשולי הכביש, מדמים את המנוע. עוצרים. חגורות. חלונות. דלת. אויר החוץ.
המכונית שוב עומדת בשולים. לא נסעה הרבה, ושוב היא עומדת.
האויר מחוץ למכונית חם ואפל, ספוג ריחות דלק. שוב מכוניות עוברות מהר, סע, סע, סע-סע, סע, ומטלטלות את הרכב העומד במשבי רוח. עידו דואג להניח משולש זוהר מאחורי המכונית העומדת, ולרגע נדמה לעדה שהוא עצר בעצם כדי לתקן את המכונית. עדה מביטה במשולש כאילו הוא מצבה למשהו שעוד אינה יודעת. המציאות מופרדת לה לפרודות הרבה ואינה מתאחדת. המכוניות חולפות: אנשים ממהרים להגיע לארוחת-הערב, לבתים, לחדרים שיש בהם אור. לידה, מימין, מעלה טרשי, קרוב מאוד. אפשר לגעת בו ביד. מן המכונית אי-אפשר לגעת בשום דבר. עדה מהססת להעמיק אל תוך ההר. אבל הרי זה עידו.
“עולים,” אומר עידו, קצת לוחץ, כמו מדריך טיול.
עדה מטפסת לאטה בהר, המדיף את כל ריחות היום החם שעמד פה, אורן וקורנית ואדי בנזין והרבה מאוד אבק. גם החרקים נתאבקו בשרשי האורן. עידו מציב רגליו בפיסוקים גדולים על שברי סלע, בבטחון גמור כעל מדרכה של כרך, מדלג זקוף ומהר ונשקו שמוט על כתפו. עדה נאחזת פה-ושם שלא למעוד. עדה מתביישת בנשימתה הקטועה, בהיעצרות שהיא נעצרת פה-ושם כדי לשאוף אויר. והרי העליה אינה קשה כלל.
“בואי,” מעודד עידו בחיוך, “בואי, עדה, כבר כמעט הגענו.” כאן, בהר, מי ישוה לו. מלך.
עדה חוששת. אוקינוס בהול ובלול של חששות. באמצע החיים, כמו בתחילתם, אדם שוב אינו בטוח בגופו, שמא יכזיב. שמא לא יהיה צולח. עדה שמחה לחושך המתעבה עתה מהר. עידו כנראה מכיר את המקום היטב (אילנה?): אורן כפוף מאוד פורש את ענפיו נמוך על אחד מרבדי הסלע הטרשי, השטוחים כשולחן, סלע חם, כסוי-מחטים ואבק ארנים. קדמת הסלע נגמרת בבת-אחת בירידה תלולה, ועדה חושבת שצריך יהיה להיזהר שלא ליפול כאן, כי אפשר להתגלגל עד הכביש.
עדה ועידו על משטח של סלע, תחת כיפת האורן, במעלה הר, לא גבוה. המכונית הנטושה כמעט בדיוק תחתיהם למטה, משולש זוהר מוצב מאחוריה, עצם מוכר היטב וכל פרט בו מוכר: הריפוד, לוח-הבקרה, המאפרה שקצה שבור זה כמה שנים ולא תוקן. במכונית הכול מוכר. הסאון העולה מן הכביש עצום, מודגש ומהדהד פי כמה, מחריש-אזנים. אבל הרי זה עידו.
“קצת מצחיק לסחוב סיפור מגיל בר-מצוה,” אומרת עדה, כמגששת בשיחה.
“מוטב מאוחר מאשר אף פעם.”
וגם משפט זה איננו המשפט הנכון, כמובן; אך פניו של עידו הסמוכים עכשיו אליה לוהבים, והעינים הכהות מרצינות מאוד, וכבר אין ערך לדיבור של סתם. עדה נפעמת למראה פניו החדשים. אפשר היה לעבור את כל החיים ולא לראותם אף פעם. אנו אומרים: אלה הפנים שתזכרי, עדה, מכל פני עידו. עידו מניח נשקו בהישג-יד, ונפנה אליה. אבל כל זה פתאומי מאוד, חושבת עדה. עדה כורעת על ברכיה, והוא כורע מהר על-ידה. עכשיו מגע הסלע החם תחת גבה. מעבר לכתפו, גבוה-גבוה, שמים סתורים; עצבות נוראה, הורסת, של לילה בהר, כאילו כל החיים כולם אינם מתנהלים אלא על פס דק-דק, רדוד, צר, גשר שרק עליו אפשר לחיות; תרד ממנו כדי פסיעה, לא תיזהר, וכבר גורשת אל העפר המת, שאין בו איש. המכוניות נוסעות ונוסעות למטה, מחזירות אנשים לבתיהם, רצועה ארוכה וצרה שמעבר לה אין כלום. פניו של עידו, קו-לסת ארוך, חריף, לא-מגולח כל-צרכו, פנים מתוחים של אדם בסכנה. איזו תורפה בכל זה, חושבת עדה. ואיזו תמימות.
משהו בתוכה מתפוגג עתה, כאילו נכמר. עכשיו ה יא מחבקת אותו היטב; ובעצם לא נותר לה אלא לצאת אל הים הגדול הזה, שהיא כל-כך יודעת, ולשחות עם עוד גל ועוד גל, עד שתבחר לעצמה את הגל הגבוה ביותר להחליק עליו אל החוף ולהתנפץ; אלא שהגל הגבוה לא נמצא לה הפעם, כאילו איזו עצבות נוראה רידדה את הכול, ובסופו של דבר היא עֵדה אילמת לעידו, ואינה מצטערת.
עידו בודק וחוזר-ובודק את הרובה, שאבק ארנים חדר לקנהו. נושף לתוך הקנה פעם ועוד פעם. עדה אוספת שערה היבש-כמעט, ומנערת שמלתה מן האבק וממחטי האורן.
“התרגשתי,” הוא אומר כמתנצל.
“גם אני, עידו.” קולה של עדה נמוך מאוד, עודנה מלאה רוך אין-קץ, ממלא אותה לגמרי. כל-כך הרבה עידו. והפנים החדשים האלה.
עידו אינו יודע מה לומר. הוא נוגע במצחה, בפיה, מהסס, ופתאום מזנק על שתי רגליו:
“תשמעי, אני רואה שהמשטרה עצרה על-יד המכונית, צריך להרגיע אותם, אחרת השרמוטות האלה יפרצו את הדלת ויהיה סיפור.”
עכשיו גם עדה רואה את האור הכחול העז המהבהב למטה בשולי הכביש, כמרחרח במכונית שלה. אנו אומרים: הם לא יפרצו את הדלת כל-כך מהר, עידו, אבל אתה הרי רוצה לברוח מכאן. הכל עצוב כל כך.
“רד אתה, אני אבוא אחר-כך.”
עידו גולש מהר, בפסיעות גסות, כאילו אינו יכול לאבד את שיווי-המשקל כלל, ויש בירידתו צליל של סוף. עדה חושבת: איבדתי אותו. מעתה תעמוד בינינו מבוכה גדולה, כבין אנשים שגלשו יותר מדי, וכאשר יזמינו אותי לחתונה שלו עם אותה אילנה, או עם אילנה אחרת, תהיה בעיה. איבדתי את עידו, חושבת עדה. מחר אבוא לבית הוריו ואסיר את משקפי-השמש, והוא יספור לי בסקרנות גלויה את הקמטים. מחרתים, בצער פורמלי ובנצחון מוחץ, יראה שכבר זרקה שיבה בשערי.
עדה, בפחדיה, אינה מבינה את עידו. בקולו הצרוד כלשהו שיכנע זה-עתה את שני השוטרים שהכול בסדר, והם סוגרים את החשד, חוזרים לניידת, טורקים דלתות ומפליגים. הניידת משתלבת בטור הארוך, שהאט בגללה, מתרחקת בנצנוץ של אור כחול חריף על גגה, מכחיל את ההר בכתם נוסע. עידו הוא עתה גוש אפל על רקע המכונית, ממתין לה שתרד, קצת נכלם, וחושב שאיבד את עדה לגמרי, מפני שהיתה לו שעה אחת ואיכזב כמו תינוק. עידו כועס על עצמו, עומד מלא זעף אפל. גם הסנדל, שרצועתו החלה להיקרע, נקרע עתה כליל. עידו מסיר אותו ונשאר ברגל אחת מסונדלת ואחת יחפה. את הכף היחפה הוא מסמיך אל דופן המכונית הפולט חום. לא טוב. עידו ממתין, כועס על עצמו.
הרוח הגיעה סוף-סוף. תחילה שומעים אותה מרשרשת בסחף עז בברקנים היבשים, אחר-כך היא סועה בענפי-האורן הנושמים נשימה ארוכה, עמוקה. עדה מתמתחת: כוחותיה שבים אליה, בגוף שניעור כליל, כאילו נכנסה הרוח ואיווררה את כל העצמות אחת לאחת. עדה מביטה למטה ויודעת שלעולם לא תראה עוד את הכביש מן הזוית הזאת; מעתה תסע תמיד בלי לעצור ובלי להביט למעלה לאורך פס-החיים הדק של הערוץ, לא תימין ולא תשמאיל. עדה נוגעת נגיעה קלה באורן, כמעט פרידה. אבל עכשיו היא יכולה לנהוג, ומחליטה שתנהג. עוד רק לרדת בשיפולי ההר, לא מהר כמו עידו, לא בפסיעה גסה, אבל לרדת, עוד רק לומר לעידו שישב על-ידה, ולשבת ולהתניע ולעבור את מעט המרחק שנותר עד העיר השוקטת מאוד על הריה, מכונית אחת בין מכוניות הרבה שהגיעו למחוז-חפצן, ולבוא אל תוך העיר בין בתים וערוגות ורמזורים, ולפתוח את החגורה ולהוריד את עידו ברחביה, ולומר שלום שיהיה ודאי מבויש, כי מה זה שניהם פתאום. ואחר כך הבית, ששמריהו לא יחזור אליו עוד, להיות בו לבד, ולהתחיל סוף-סוף, באיחור של שלושה ימים, במלאכת החשבון ובמלאכת האבלוּת.
לא הספקתי להתכונן כדבעי לבואו של שלומק אל בית־ספרנו, אף־על־פי שאת הכיתה הכינותי זה כמה ימים. אמרתי להם שהנה יגיע אלינו השבוע ילד יהודי שבא מן המלחמה בפולין, וכי אני סמוך ובטוח שכולנו נקבל אותו בחמימות ונקנה לו תחושה של בית. בית־ספרנו, אמרתי, כמו לבותנו. הגורל המר עמו, אמרתי. יבוא להסתפח. אף־על־פי־כן. לשתול ולבנות ולהיבנות.
אולי לא הייתי צריך להרחיב את הדיבור. מידה של דווקאות היתה מצויה בכיתה ח' באותם הימים, או אולי היתה זו דווקאות המכוונת נגדי, מחנכם. לעתים, בעמדי לפני הכיתה הזאת, חשתי שאני מדבר מן השפה ולחוץ, כאילו אור שהיה בדברים בעודם בתוכי, כבה לפתע בדרכם החוצה. או אולי נופל קולי על איזה קיר עבה העומד בינם לביני ומהפך את כוונת הלב, מחזיר את צליל קולי אלי והוא נלעג ואטום ואין לו הד. בטוח אני שאין בעולם מחנך אשר אינו מכיר ימים כאלה בכיתתו. ואני, אדם רגיש אני. רותה, הפסיכולוגית היועצת שלנו, אותה פגשתי בדרך מחדר־האוכל, אמרה לי:
“תגיד, יותם, אתה בטוח שלא הכינות אותם יותר מדי?”
לא הייתי בטוח. בשום דבר אינני בטוח כשאני מדבר עם רותה, אשה צפודה וסרקסטית. אבל איך לא יכין מחנך את כיתתו לדבר יוצא־דופן שכזה. כבר עשרה חדשים שמלחמת־העולם נמשכת. הכיתה עוקבת אחרי כל מהלכי הגרמנים והפולנים והצרפתים על המפה הגדולה התלויה על הקיר בצריף שלהם מאז ספטמבר שעבר, שומעים רדיו כמאזינים לתחרות־ספורט מתמשכת, ועדיין לא היה לנו מגע ישיר עם המלחמה. בלתי־אמצעי, כלומר. בועז היה סבור שהילד החדש יסביר לו את ההבדל בין מסרשמידט לבין שטוקה. כמה בנות, שהוריהן ממוצא פולני, אמרו שתדרושנה הסבר איך קרה שחיל־הפרשים הפולני המהולל הובס כל־כך מהר. יורם ואלי אמרו שעליהם להתיעץ עם הילד החדש מתי תתגבר אנגליה על תבוסת דנקרק ותחזור להילחם בצורה תכליתית על אדמת אירופה. היתה איפוא ציפיה, כלבואו של מומחה.
אלא שהיו מיני איחורים בתחבורה, כרגיל, ותחת שיגיע שלומק בבוקר, לשיחה ארוכה אתי לפני כניסתנו יחד לכיתה, עמד אוטובוס דרום־יהודה בשדרת הקזוארינות שלנו רק בשעות צהרים. לא שמעתי אותו בבואו, וכשנכנס שלומק, מצאני בחדרי עומד מול הראי ומסדר את שערי. אין בכך רע שמחנך מסתרק, אדרבה, יש לו לאדם חובה להיות נאה ומסודר, ואני הרבה תלתלים בראשי וקשה לי לאלף אותם. מין עושר השמור לבעליו לרעתו. בכל־זאת לא חשתי בנוח שכזאת ולא אחרת היתה פגישתנו הראשונה. לא נותר זמן אלא לקחתו עמי וללכת מהר לכיתה לפני הפסקת הצהרים.
אינני יודע למה ציפיתי, אבל לשלומק כזה לא ציפיתי. ראשית, הוא לא היה חיור במיוחד; אמנם רזה מאוד, אבל לא חיור. מסתבר שהתגלגל על סיפונה של איזו אניה כמה שבועות בים ונשזף. שנית, ידע מעט עברית. עברית כזאת של בית־ספר “תרבות”. עברית שכמותה, כביכול, מותר לדבר רק לאדם זקן במקומותינו, ונער שמדבר כך, הרי הוא כמבקש לעצמו זכות של מבוגרים. גם לבושו היה מבוגר יותר משלי: במכנסים ארוכים הגיע, מכנסים מסודרים מאוד־מאוד, קפל זהיר בחזיתו של כל מכנס, מי לובש מכנסים ארוכים במקומותינו, אלא הזקנים מאוד, בעלי הרגלים הלבנות הכמו־גלוחות. כולנו, קיץ חורף, מהלכים בעירום־רגלים, והן שעירות וחמות. מקפצי הרים וגבעות אנחנו, ורגלי עזים רגלינו. לעתים נוגעת רגלה של בת משלנו באדרת השיער שעל רגלי הבן, וכבר ניצת איזה זיק. אני רוצה לומר בזאת שיש הרבה תשוקה בריאה בכיתות שלנו. לרותה יש אמנם השגות על כך. רותה סבורה שאצלנו מקדימים בענינים האלה מפני שהילדים שלנו גדלים הרחק מהוריהם. פשפש מעט בקורותיהם של ילדי בית־ספר חקלאי, וברוב המקרים תמצא דברים בגו. אני אינני גורס כרותה. לעתים רואה אני את בנות י“ב, או אפילו בנות י”א, מהלכות לעת ערב סמוך לגדר הפרדס, וריח תפוזים הוא ריח תפוזים, כמובן, ואינני בטוח אם כל הבשלות הזאת שלהן אכן נובעת מעובדת היות הוריהן רחוקים, או גרושים, או סתם הורים שאינם רוצים ילדים בבית. יש בהן טבעיות. רותה אינה תופסת כל־צרכה את הטבעיות. אני יכול להביא דוגמאות. מיכל, למשל, בי"א, בחורה טבעית מאוד. רן סלוצקי, מחנך הכיתה שלה, פשוט איננו מבין אותה. אני בטוח שהייתי מכופף מעט בעבורה את תכנית הלימודים הרשמית, לו הייתי מחנך שלה. כמובן, לא ככלל, אלא במקרים מסוימים מאוד. אמרתי זאת פעם בחדר־המורים. ואני חושב שהרוב הסכים אתי.
ובכן, שלומק הספיק רק לספר לי שנולד בעיר גדולה למדי, ולמד בבית־ספר “תרבות”, ועם פרוץ המלחמה ברח עם משפחתו לכפר – וכבר אנחנו בפתח הכיתה, עייפת־צהרים, מיוזעת, רעבה וקצרת־רוח.
ביקשתי סליחה מהמורה לאנגלית, ואמרתי:
“ובכן, חברים, הנה אחיכם.”
“אנ’לא אח שלו,” נשמע קולו של בועז, ושלושה או ארבעה פרצו בצחוק עצבני. שלומק הביט בבועז בעינים תמהות, אחר־כך הביט בי.
“שלומק,” אמרתי, “אנא ספר לנו מה מצב המלחמה במקום שממנו באת.”
שלומק הביט בי שעה ארוכה, תמה מאוד, אחר־כך אמר בעצב:
“אין מלחמה.”
“מה זאת אומרת אין מלחמה,” עלו קולות מן הכיתה, “מה אתה מדבר?”
“אין מלחמה,” אמר שלומק. “הגרמני בעיר ובכפר ואין איש נלחם בו עוד, כי חזק הגרמני מאוד.”
בועז ירק קנה של קש מפיו ואמר:
“פחדנים.”
“לא פחדנים.” אמר שלומק, וקולו עלה, כמסביר, נרגש, “לא פחדנים. אבל אין כוח ואין גבורה כנגדם.”
“אני בטוח שיש,” אמר בועז. “אני בטוח שיש אנשים שנלחמים בגרמנים כמו שצריך, אפילו תחת הכיבוש. אני בטוח שלא כולם פחדנים כמו כמה אנשים שעומדים פה.”
שלומק הביט בי, באותה תמיהה שלו שהלכה והעמיקה, ואני אמרתי:
“בועז, אל תדין את חברך עד שתגיע למקומו.”
בועז אפילו לא השיב. כל כניסתו של שלומק לכיתה לא התגלגלה כמתוכנן. לא הרגשתי בנוח, ושערי המדובלל, שלא הספקתי לטפל בו במסרק ובנוזל המיוחד ששמור עמי בחדר, מחמת כניסתו הפתאומית של שלומק, הוסיף על אי־הנוחות שלי, כאילו מצאוני עירום ובלתי־מוכן.
“שלומק,” אמרתי, “ספר על ביתך ועל משפחתך.”
רגע ארוך עבר עד שדיבר. דומה שכבר לא העז לפתוח את פיו. אחר־כך אמר, רך, כבתפילה שקטה:
“את אבי תלו על עץ. בפסח תלו אותו. אמי ושני אחי ביריות הורגו, בצאתם לבקש לחם. ארבעה ימים וארבעה לילות לא הבאנו אותם לקבורה כי חורף ארוך היה ושלג והאדמה קשה מאוד. לא” – חיוָה בידו תנועה של עידור, ואני אמרתי: “מעדר, לא עדרתם.” “לא עדרנו,” אמר שלומק, והמשיך באותה צורה מתפללת־מקוננת:
“ועוד רבים מאוד נהרגו במקום הזה. ושם אחי הבכור אליהו ושם אחי הקטן יוסף. ושם אבי יצחק ושם אמי בלהה.”
עד כאן פרשת השבוע," נשמע לחשו של אלי. הכיתה דממה לרגע. ואז היתה כמרקחה. הרבה קולות נשמעו יחד.
“מה היא מספר שם? מה הוא מבלף לנו? מה פתאום שהגרמנים יהרגו אזרחים שהולכים להביא לחם? הלא בעצמו אמר שאין מלחמה, יש רק כיבוש, אז מה כל הקשקושים האלה?”
“הכיתה הס!” קראתי פעם ופעמים. אבל ללא תועלת. “הכיתה הס! הסו!”
“אז באמת שלא יספר מעשיות.” אמרה רינה, שאביה מוסיקולוג מגרמניה. “במלחמה, אני מבינה שקורים כל מיני דברים, אבל סתם ככה להרוג אזרחים – זה לא מתקבל על הדעת. זה סתם המצאות שלו.”
“אני חושבת, אני חושבת שאולי יש לו שוֹק.” נזדרזה אחת הבנות הקטנות, העסקניות, “יש דבר כזה, אתם יודעים, במלחמה לפעמים מקבלים שוק ומדברים כל מיני דברים. זה עובר ואחר־כך לא זוכרים כלום, כלום.”
שלומק הביט בה ושוב הביט בי.
“אתה יכול לשבת, שלומק,” אמרתי. הייתי נבוך. ידעתי שלא הצלחתי להשתלט על הכיתה.
“איה דוכני?” שאל שלומק, והפעם כמעט הכעיס אותי. איה דוכנו, באמת. הושבתי אותו ליד הרחומה בבנות הכיתה, עדנה, קטנה וישרת־שיער כתינוק; גם ישרת־לב, כמדומה, מכל־מקום לא מן הזדוניות. דאגתי שישב שלומק הרחק מבועז. נתברר אמנם ששלומק גבוה הוא, ומסתיר לאלי הקטן שאחריו, ושוב הייתי צריך לבצע כמה שינויים בהושבות, דבר שאיננו רצוי לקראת סוף השנה. תוך כך ראיתי את עדנה שולפת מסטיק בחשאי מן הכיס ונותנת לשלומק. הוא לא ידע מה לעשות בו.
בינתים נשמע צלצול הצהרים. כל עדת הרעבים פרצה החוצה, שוטפת את המורה לאנגלית ואותי, ושלומק קרב אלי. למחרת המבוכה הקלה שחשתי, עשיתי מעשה וחיבקתי את כתפו. הוא נצמד אלי, ענין שאינני מחבב אצל בנים, ענין לא טבעי.
“אין החברים מחבבים אותי,” אמר בעצב רב.
“הם יתרגלו,” אמרתי באופטימיות יתירה, “ואתה תתרגל, ועוד מעט תיראה כמו כולנו ותדבר כמו כולנו ולא יורגש שאתה לא מכאן. גם הלבוש משפיע.”
“הלבוש?” לא הבין.
“אצלנו כל הבנים מתהלכים במכנסים קצרים,” אמרתי, “ורק מי שבא מן הגולה לובש מכנסים ארוכים. מחר בבוקר, שלמה, תיגש למחסן ותגיד לבתיה שתתן לך זוג מכנסים קצרים, ותלבש אותם.” טפחתי על שכמו: “אתה עוד מעט תהיה צבר, שלמה, אל תדאג, הכול יהיה בסדר.”
לא הייתי בטוח שיהיה בסדר. כלל וכלל לא. דבריו של שלומק העידו על מידה של הפרזה ושל דמיון בלתי־מרוסן. שיערתי שמשפחתו אבדה בעת ההפצצות, או שמא סובל הוא מרגשי אשמה על שהשאיר אותם שם, בדרך בריחתו שעדיין אינה ידועה לי, אולי אינו יודע כלל מה גורלם, והוא מפצה על כך בהמצאת סיפורים מזעזעים על מיתתם המשונה. כמה וכמה נערים ונערות אצלנו, שיש להם בעיות במשפחה, ממציאים סיפורים על הוריהם, אבל בדרך־כלל אלה הם סיפורים על כבודם ויקרם של האב או האם. בעל עסק צנוע נעשה בדמיון הילד מיליונר מקנדה. אם המזמרת במסיבות משפחתיות נעשית זמרת אופרה. כאן, לראשונה בכל נסיוני כמחנך, נתקלתי בילד המדמיין את הריגת הוריו בצורה כזאת. רותה ודאי תדע לדבר על בעיות אדיפליות. ואשר לאחים, ייתכן שמדובר בתסביך הילד האמצעי. כל אלה דברים שאינם בתחום המקצועי־שלי. שיערתי שיהיה עלי להתיעץ עם רותה, ולא מצא הדבר חן בעיני. כיתה שרותה יותר מדי מתערבת בה, אינה כיתה טובה במוסדנו. ועד כה היתה כיתתי טובה. כלומר, נורמלית.
בחדר־המורים ניחמוני: עוד מעט יהיה שלומק שלך כמו כולם, לא יורגש הבדל, אמרו. כל הילדים, כשהם מסתגלים ומקבלים בטחון עצמי, מוָתרים על הדמיונות הללו. אינך זוכר כמה בועז היה מדמיין? או רינה? חצי שנה היתה רינה ממציאה סיפורים על דודים שלא היו ולא נבראו, עד שנקלטה ונרגעה. שמעתי, וקיבלתי.
בבוקר נתברר שלא יכול היה שלומק לחכות עד שעת פתיחת המחסן. גנב מאחד החדרים זוג מספרים, וגזר את מכנסיו הארוכים עד שהיו למכנסים קצרים־קצרים, כדבעי. בחושך עשה: לא העז להעלות אור בחדר.
מודה אנוכי שבימים שאחר־כך לא הרביתי להתעסק בענינו של שלומק, כי היתה לי בעיה פרטית משלי, ולא הצלחתי לפתור אותה. רק בענין אחד נתבקשתי להתערב, והוא ענין המיטה. שלומק דרש לעצמו את המיטה הקרובה ביותר לדלת חדרו, בחדר הקרוב ביותר לדלת הצריף. בנקודה זו התעקש ולא ויתר בשום אופן. “אפשר לחשוב שמבקש אתה לברוח,” אמרתי לו, אבל לא הועלתי כלום: הודיעני, פשוט, שבמקום אחר לא יישן. ויתרנו לו, אף כי הצריך הדבר הזזות נוספות. אבל השתדלתי ללכת לקראת שלומק ככל שיכולתי.
הבעיה הפרטית שלי היתה בעצם בעיה מצפונית: האם יש הבדל בין כיתה י“ב לכיתה י”א. מקובל היה בבית־ספרנו שבנות י“ב בוגרות הן לכל דבר, כבר היה מעשה שמורה לספורט משלנו, לפני כמה שנים, היה חבר של בת אחת מי”ב ואין מכלים. מיכי, כלומר מיכל, היתה עדיין בי“א, והדבר גרם לי לכמה וכמה בעיות נפשיות ונדודי שינה. לעתים נדמה היה לי שהיא מחייכת אלי במידה של הבנה גמורה. הרבה פעמים הצטערתי שרן סלוצקי הוא מחנך הכיתה שלה, ולא אני. והנה באותו שבוע חלה המורה לספרות, ונתבקשתי לתת שיעור אחד במקומו בכיתה י”א. היה זה אחד הימים שודאי לא אשכחם עד סוף ימי. לימדתי טשרניחובסקי: מנגינה לי ונגינה לי. אני מודה שהתרגשתי: השיר הזה תמיד מרגש אותי, ואותו בוקר הייתי כנישא על כנפים. מי אתם דמי רותחים בי, אמרתי, והפעם לא חזר קולי אלי ריקם. הכיתה הקשיבה בדריכות עצומה, אחד הרגעים הללו שבהם הכיתה שלך וכל העולם כולו שלך הוא. מי אתם דמי רותחים בי. יפה היה קולי, ידעתי זאת, ואותה שעה היה יפה מתמיד, כאילו כוח מיוחד ננסך בו. גם בשערי לא היה מה להתבייש אותו בוקר. ואז סימנתי למיכי, מיכל כלומר, שתקרא בית. הביטה בי ישר־ישר, כנישאת באותה סערה שלי, ואמרה:
“עלה בהר ורעץ הכר, כל אשר תראה – רש!”
היה זה אחד הרגעים שבעבורם נעשה מקצוע ההוראה לכדאי. תחושה של שליחות קשה עמדה בי וביקשה לפרוץ. בטוח אני שלו הגיעתנו אותה שעה קריאה מאת המוסדות הלאומיים, הייתי יכול לעמוד בראש הכיתה הזאת ולהנהיג אותה אל כל אשר ייאמר לנו. אכן, זה כוחה של שירה.
קשה היה לעבור משיעור מופלא זה לענינים שבפרוזה, אבל גם הפרוזה לא חסרה בבית־ספרנו. וזה היה הענין: לפי הנוהג, צריכים היו לאפות עוגות: עוגה אחת לכל צריף, מדי יום ששי. למעשה, היתה מריבה בין שתי המבשלות לבין המנהל באשר לשעות עבודה: ביום ששי, שתים־עשרה בצהרים, קיץ חורף, הן רצות מהר דרך שדרת הקזיארינות, עולות על אוטובוס דרום־יהודה. ונוסעות הביתה; ואם אין יום הששי הקצר מספיק, שיש בעיות עם התנור, והוא באמת ישן ולא תמיד תקין – הרי תמיד נותרים שנים או שלושה צריפים בלא עוגה לשבת. סבור הייתי שאין המבשלות חדורות דיין רוח של אחוָה ופעם אחת באותו שבוע אף נתבקשתי להוכיח אותן על כך. ניסיתי ולא הועלתי דבר. פתחו עלי פיהן. מאותה שעה דואג הייתי, מדי עברי על־פני המבשלות הללו, הנחפזות מדי יום ששי ורצות לעבר תחנת האוטובוס, להביע את מורת־רוחי הגמורה מן העזיבה הזאת, מן הריצה הבהולה הזאת, ריצה שאיננה הולמת מוסד חינוכי בשום פנים ואופן, בהבעת־פנים של שאט־נפש. אינני חושב שאפשר היה לטעות בהבעת פני. והרי לא כל דבר ודבר צריך לאמרו במפורש.
וכך הייתי נתון בין עניני רוח לבין עניני חומר, אם מותר להתבטא כך, שהרי לא על הלחם לבדו יחיה האדם, ואני מודה שלא נתתי דעתי הרבה על שלומק ביום וביומים שאחר־כך. פעם אחת ראיתי אותו עומד דלוק־עינים בחבורה עם כמה מצעקני הכיתה, וקרבתי לשאול מה קרה.
“שלומק שוב משקר,” ניתר כנגדי יואב כתרנגול פרוע־כרבולת, “כבר אי־אפשר לסבול את השקרים שלו, עכשיו הוא מספר שבזמן המצור לא אכלו שום דבר שבועים חוץ מקצת תפוחי־אדמה, נכון שזה בלוף? תגיד, יותם, נכון שזה בלוף? שזה לא יכול להיות דבר כזה?”
שלומק עמד, קפוץ־פה, מלוהט כולו. ולא השיב.
“שלומק,” אמרתי, “גש אלי.”
ניתק עצמו מן החבורה וקרב אלי. התחלתי מהלך עמו לאורך המסדרון, אנה ואנה. אולי רצה שוב להיצמד אלי, אבל לא הנחתי לו: עליו להתחשל ולהיות גבר.
“שלמה,” אמרתי לו ברכות, “אם רוצה אתה להיות כאחד מאתנו, אל תרגיז את הכיתה.”
“מורי,” אמר שלומק, וקולו קרוב לבכי, “יאמין לי, חי נפשי שלא אכלנו אלא כמה תפוחי־אדמה.”
“יותם,” אמרתי, “לא מורי.”
“יותם.”
“יודע אתה, שלמה,” אמרתי, “לא תמיד יש חשיבות לאמת הניצחת. כל אדם והאמת שלו. הנה אתה נמצא כאן בין חברים, וכולנו רוצים שתדמה להם, שתהיה כמותם ממש, שיאהבו אותך. מכיר אתה את הביטוי ‘או חברותא או מיתותא’?”
“מכיר,” אמר שלומק, מוחה עיניו. “אבל בבית־ספרנו היתה הוראתו אחרת. חברותא פירושו חבורה של לומדים. לומדי תורה.”
“ומה אנחנו אם לא חבורה של לומדים,” ניצחתי את שלומק. “אתה רואה?”
חייך חיוך מר, מהיר מאוד; רותה אמרה פעם שהוא מחייך כמו חייל שהצית גפרור בשדה־קרב, ומיד הוא מחפה עליו בידו.
“אני רואה,” אמר, לאה מאוד.
השתדל. אני יודע כמה השתדל. כשרו הגופני לא היה רע כלל, וגם ענין זה עזר להעלות את קרנו. פעם אחת אפילו הגיע ראשון בריצת חמש־מאות מטר, וזהר מאושר. אני הקטן נמניתי תמיד עם המאמינים באימרה “נפש בריאה בגוף בריא”, והרבה תלמידים ראיתי בחיי שהשליטה הטובה בגופם פתרה הרבה מבעיות נפשם. כך למשל ידוע שבבית־ספר מעורב, שלומדים בו בנים ובנות יחדיו, חדריהם משותפים ומקלחותיהם פרוצות, יכולות להיגרם לא־מעט בעיות נפש בגיל ההתבגרות; ויכול אדם לראות, ממש לראות בעליל, כיצד שעה טובה של ריצת־בוקר קשה משכיחה את בעיות הנפש מן הנערים המתבגרים שלנו. כך שמעודדים אנחנו מאוד את הספורט בבית־ספרנו ואף־כי נאמר יהללך זר ולא פיך, בכל־זאת גא אני מאוד במעט הגביעים שהבאנו מימי הספורט האזוריים, ואולי מותר לי לומר שכיתותי־שלי מעולם לא היו בין האחרונות, בהחלט לא.
פעם אחת שאלתי את עדנה הקטנה:
“נו, מה עם הסיפורים האלה של שלומק?”
“לא יודעת, יותם,” אמרה, “מין סיפורים תנ”כיים כאלה. זה קצת גדול עלינו."
“אל תציקו לו בגללם,” אמרתי, “יעבור זמן והוא יחדל מהם בעצמו.”
“לא מציקים. רק כמה בנים מופרעים.”
ליטפתי את ראשה:
“הבנים האלה יהיו אנשים גיבורים, אנשי השם. וגם שלומק יסתגל ויהיה כאחד הגיבורים, אנשי השם. רק סבלנות, והכול יסתדר.”
לרבים בבית־ספרנו כינויים, וגם לשלומק הדביקו כינוי: כפתורק. למה כפתורק? יד הבנות היתה בדבר. לא הייתי אומר שהעריצו במיוחד את שלומק – מעולם לא היה גברא־רבא שבכיתה, כגון בועז או יואב, אבל גם לא שנאוהו. היה שלומק אחד הנערים הללו שאינם מתביישים לבלות פה־ושם בחברת הבנות, ואפילו להחזיק להן צמר סריגה בין שתי כפות־ידים שעה שהן מגלגלות אותו לפקעת. פעם אחת שאלו הבנות את שלומק, כך בצחוק, את שמות ימי השבוע בפולנית, ומצא חן בעיניהן שמו של יום שלישי, שהוא וטורק. תתפלאו איך אני יודע את הפרט הזה. ובכן מחנך טוב בדרך־כלל יודע את המתרחש בכיתתו יותר משהכיתה סבורה שהוא יודע. ועוד תתפלאו, אולי, כיצד אני, יותם רז, יודע מלה בפולנית, ובכן הורי גם הם מפולניה באו והביאו אותי אתם בן חמש, אם כי מי שרואה אותי ודאי איננו יכול לנחש, מפני שאני צבר מאוד־מאוד, אבל כן הדבר. גאוָה גדולה אולי אין בכך, אבל גם בושה אינה צריכה להיות, שהרי הרבה ממיסדי ארצנו, מדור החלוצים הגדולים, באו משם. ובכן אפילו אני, יותם רז לשעבר רוזובסקי, צבר לכל דבר, מחנכם של צברים, זוכר עדיין במעומעם שוטוֹרק הוא יום שלישי. אמרו הבנות וטורק, וטורק, פ’תורק, כפתורק. נשאר שלומק כפתורק.
פעם אחת, לקראת סוף השנה, יצאנו לטייל טיול־כיתה אל אחד היערות. כאשר חנינו, קרב אלי שלומק ושאל מתי נהיה ביער. אמרתי לו שזה היער. הביט שלומק סביבו וגיחך, גיחוך שלא מצא חן בעיני. אולי יער קטן הוא, אולי אינו עבות עדיין, אבל יער שלנו הוא, של הקרן הקיימת, במו ידיהם שתלו אותו חלוצי המחנה. סבור הייתי שיכול היה שלומק להיות נדיב קצת יותר בהערכותיו את הארץ.
אבל בסך־הכול ראיתי שהסבלנות משתלמת ושלומק מסתגל. שתי תקריות זכורות לי עוד מסופה של אותה שנה, באחת מהן הכרעתי לרעתו, ובאחת לטובתו, ואני סבור שנהגתי בכך איזון הולם. מעשה שהיה שלומק חצרן, ובועז משליך פסולת בכוונה תחילה על הדשא. אסף שלומק מה שאסף, ולבסוף פגה סבלנותו, ופנה אל בועז, רועד מכעס:
“מי שמלכלך, יואיל ויאסוף.”
“מה עוד,” אמר בועז, והשליך נייר עטיפה של כריך לעוס.
“הואל־נא להרים,” אמר שלומק ורעד.
“לא עולה בדעתי להואיל,” אמר בועז.
שלומק עשה שגיאה. מחמת כעסו שגה.
“אצלנו לא נהגו כך,” אמר.
“אני בטוח שאצלכם בגולה הדוויה לא נהגו כך,” אמר בועז, “אז אולי תחזור לגולה הדוויה ותפסיק לבלבל לנו את המוח?”
שלומק התנפל עליו. היה קרב מוזר, שכן היה בועז מלך הכיתה בלא ערעור, ולולא הופתע היה ודאי מוחץ את שלומק; אבל בועז הופתע, וכבר הוא שכוב ארצה, שלומק מוחץ אותו, וכמה מן הבנות עומדות מעליהם מצחקקות מפני ההפתעה והמבוכה, וקוראות בהעזה: “כפתורק, כפתורק, בראוו, כפתורק, תן לו, תן לו.”
לא היתה לי ברירה. לפעמים צריך מחנך לתת לדברים שיתגלגלו מעצמם, ולפעמים מוכרח הוא להתערב. בועז היה מנהיג הכיתה, הכול ישק על־פיו. הרבה מעניני הכיתה בניתי על בועז; ועוד, סבור הייתי שבשנה הבאה, כאשר יגיעו מדריכי ההגנה אל מחזור זה, ייבחר בועז אל־נכון להיות אחד המפקדים. ראיתי בו דוגמה של אומץ־לב, של גאוָה יהודית בריאה, הרבה מאותן תכונות שביקשנו לטפח בחניכינו. לא יכולתי להניח שמנהיגותו תתערער. הפרדתי אותם.
בועז קם והפליט לעבר שלומק:
“איזה מזל היה לך שיותם בא, נמושה.”
אחר־כך שמעתיו מספר לבנים ששלומק, הפחדן הזה, נזקק לסיועו של יותם, אחרת לא היה נשאר ממנו כלום. בדרכים משלו נקם בכל שלוש הבנות שהיו עדות למעשה ועודדו את שלומק. לא התערבתי. כלל נקוט בידי, כפי שאמרתי לשלומק: לא תמיד יש חשיבות לאמת הניצחת. תפקידי כמחנך היה לבנות פה דור חדש, דור גאון ונדיב ואכזר. השיקול הלאומי היה תמיד חשוב בעיני יותר משיקולו של הפרט. גם לולא מדובר היה בשלומק, הייתי נוהג כך, ואינני סבור שהייתי צריך להפלות דווקא אותו לטובה, שממילא יוצא־דופן הוא. מחנך צריך לדעת להחליט לעתים גם החלטה בלתי־פופולרית.
לעומת זאת במקרה אחר נהגתי לטובתו דווקא. מכל מקום באו אלי והתלוננו עליו שהוא חורט, כותב, מקשקש בכל מקום שרק מצא שטח להתגדר בו, על קיר חדרו, על דלתות, אפילו חורט בגזעי העצים. ה כתובת תמיד היתה אחת: י־39, ב־37, א־12, י־8. שיערתי שאותיות אלה וספרות אלה יש בהן צופן אישי כלשהו של שלומק, אבל כיבדתי את פרטיותו ומעולם לא שאלתי מה הוא כותב שם. לפעמים צריך מחנך לדעת לא להתערב בפרטיותו של מתבגר. יש להם להורמונים ציוויים משלהם, ולעתים באים ציוויים אלה על ביטוים בכתיבות משונות. אפילו אני, שכבר עברתי את העשרים־ושש, מצאתי את עצמי פעם, בלי־משים כמעט, חורט על גזע הקזוארינה את האות “מ” – ועצרתי בעצמי לפני שהמשכתי את יתר האותיות, שהרי לא נער אני כי־אם מורה ומחנך. ויתרתי לשלומק, איפוא, על ענין האותיות המסתוריות שלו. הרי זה מן החולשות המובנות של אדם.
ובכן, כפי שניבאתי, עם עליית מעמדו בכיתה, ועם ההסתגלות, נעלמו גם השקרים והדמיונות שלו. לא נזקקתי, תודה לאל, להתערבותה של רותה, וגליון הכיתה שלי נשאר, אם אפשר לומר כך, נקי מרבב.
וכך הגיעה עת החופש הגדול.
נהוג אצלנו בחופש הגדול שכל אותם תלמידים שיכולים לנסוע הביתה, נוסעים; מי שאינו יכול, נשאר, ועמו נשאר צוות מצומצם בבית־הספר. לי הגיעה חופשה, ונסעתי; שלומק נשאר כמובן במוסד, וגם רותה נשארה, ובהיעדרי עשתה מאחרי גבי וניסתה לדובב אותו. כל זה נודע לי כמובן רק אחרי החופש, וכעסתי עליה.
“אין לך מה לכעוס, יותם,” אמרה האשה הצפודה, “שלומק שלך לא פתח פיו אף פעם אחת. סגור וחתום כאילו הניח איזו אבן־גולל על לבו. שאלתי אותו כמה וכמה פעמים מדוע איננו מדבר, והוא חייך את החיוך הערמומי הזה ואמר: רותה, את לא תוציאי ממני אף מילה אחת. שאלתי אותו ממה הוא פוחד, והניע ראשו: כאן אסור לי לדבר, רותה, את לא תכשילי אותי. ואחרי זה, לא תאמין, יותם, היה עוקף אותי בשביל מרחוק, כאילו אני האדם המסוכן ביותר בשבילו בכל בית־הספר.”
“רצונו של אדם כבודו,” אמרתי לרותה. “אולי זה סימן ששלומק נולד כאן מחדש. בעצמך אמרת ‘אבן־גולל’, ואני אדם רגיש למלים, רותה. שלומק קבר את עברו, ואני רואה בכך התפתחות חיובית. אנשים הרי נולדים כאן מחדש, ואת יודעת זאת בדיוק כמוני.”
רותה הביטה בי ושתקה, ואחר־כך כססה שארית של צפורן מאגודלה ואמרה:
“קצת קטנים אנחנו בבית־הספר הזה, יותם, מלהיות מילדים.”
אמרה והלכה. לא הבינותי את כוונתה, אבל מכיר אני את רותה זה כשמונה שנים ויודע שלפעמים היא אומרת דברים רק כדי להיות מקורית. מה שקוראים מקורית־בכוח. מהדברים הפשוטים ביותר עושה ענין מסובך. ואני להיפך, לפשט דברים אני אוהב. איש לא נושע עדיין מעודף פסיכולוגיה.
אחרי החופש כבר באמת היה שלומק בבחינת נקלט. פעם אחת, אמנם, בראש־השנה, שלחו אותו רשעי הכיתה להביא חצב ראשון מן הגבעה, הנה שם, שם, בולט לעין, תביט טוב, כפתורק, יש אחד יפה – ונתברר שלא היה זה אלא חילף מכוסה שבלולים. שלומק, שלא ידע חצב מהו, הביא. אבל כבר היו לי ראיות להסתגלותו. כבר היה מבלבל זכר ונקבה, למשל, אומר “שתים־עשרה אלף” כצבר לכל דבר, ואני לא מחיתי בידו. יאמר־נא שלומק שתים־עשרה אלף, ובלבד שיסתגל, אמרתי. שיהיה אהוד. יודע אני שנקיון הלשון אינו תכונה אהובה על כיתתי. אולי מקפיד אני יותר מדי, באמת, בעניני לשון, אולי צריך לוָתר, גם מחנך צריך לדעת לותר לעתים לבני הנעורים. שהרי העתיד שייך להם ולא לנו. ויכוח מתמיד לי על כך עם המורה לספרות, אולי מפני שהוא עוסק לרוב בעניני עבר ואין לבו לעתיד, ואני מחנך אני, חורש תלמים לעתיד.
ועוד ראיתי את שלומק מסמיק כאשר נשאל בן כמה עלה ארצה, ואומר “קטן” – סותם ואינו מפרש – כמו אלה בינינו שלא נתמזל מזלם להיות ילידי הארץ. אף אני משיב כך, אף־על־פי שאמי מתעקשת לומר שבן אחת־עשרה הייתי בבואי, לפני אנשים היא טוענת כך, ומרגיזה אותי מאוד. אשה זקנה היא והבנתה לדברים הטבעיים מוגבלת.
ובינתים נמשכת המלחמה, ואנחנו מזיזים דגלונים במפה הגדולה שלנו, שומעים בלילה את צלילו של הביג־בן ואת צליל “רחבה היא מולדתי” בחצות הלילה ממוסקבה, ויודעים שהעולם החפשי חי וקיים ומתגונן, לא יפול ולא יכרע בפני הצר המנבח, ואנו מדליקים נרות חנוכה והחורף חורף.
צער גדול אירע לי אחרי החופש הגדול, ועדיין כואב לבי מדי זכרי אותו. כבר אמרתי שלא מן המסבכים אני, ואגיד בפשטות גמורה את כל האמת: הרתה מיכל, הרתה מיכל שלי לאחד התלמידים הגברתנים, והוא סולק מבית־הספר ואותה באו הוריה להוציא ולקחת הביתה. ולא פחות משכואב אני את עצם הדבר, כואב כל־כך עד שהיה כרי נשוך נשיכות שינים הרבה לילות – אלא שרן סלוצקי, אותו מחנך שלה, של כיתתה, משמע, צריך היה לדעת ולא ידע כלום, הרי מתחת לאפו, הרי… יסלח לו אלוהם לרן סלוצקי, אני אינני סולח לו, לא כאדם ולא כמחנך. אצלי לא היה מתאפשר דבר שכזה, דבר חשוב הנוגע לאחד מתלמידי שיתרחש תחת חטמי ואנוכי לא אדע. איך הוכה בעיוָרון רן סלוצקי.
דווקא באותם הימים היתה בה איזו פתיחות כלפי, מין נכונות כזאת. פעם אחת, בדיוק לפני חנוכה, ואני השומר הסובב בחצר, מצאתיה הולכת בשביל לבדה, את שאהבה נפשי ראיתי, מכורבלת כולה במעיל קצר ועבה, רק רגליה החשופות מאדימות מקור. עצובה היתה, ואני חשבתי כמה הולם אותה העצב הזה. דיברה על דא ועל הא, ואחר־כך, סמוך לצריף שלה, אמרה:
“דווקא בחור טוב אתה, יותם.”
כך אמרה מיכל שלי, אמרה והלכה. ואני הסתחררתי מעצם שינוי היחסים בינינו, כאילו בגרה בבת־אחת. עוד לפני שנה לא היתה מעזה לשוחח אתי כך לאורך החצר, ולא היתה מעזה לומר את המשפט שאמרה, שהרי תלמידה היא ואני מורה. בגרה מיכל, בגרה, חשבתי בחשכת חדרי, ואין אני צריך לחשוש עוד, מחר אבוא ואציע לה את חברותי, חברותו של אדם בוגר ומנוסה. ולמחרת היום כבר באו ההורים, וכבר לא היתה מיכל בבית־ספרנו, ואני שאהבתי ניטלה ממני בצורה אכזרית כל־כך, הייתי מפשפש במעשי ואפילו חשבתי שעונש הוא שנענשתי על שום המעשה במבשלת.
חושש אני שלא את כל האמת סיפרתי במעשה המבשלות, מחמת בושת־פנים. מבשלת אחת מרוסיה היתה אצלנו, ועוד אחת, בחורה תימניה משערים, קשת־יום ועניה מאוד, ואני פיתני השטן פעם ופעמים בלילות של קטיף, כאשר מיכל היתה עדיין ב־י' וב־י"א, רחוקה כמלאך אלוהים. תשאלו אם אהבתי את הבחורה משערים, ודאי שלא אהבתי אותה, שנאתי אותה ואת עצמי כדרך שגבר שונא כאשר איננו אוהב ואיננו יודע מדוע בעצם עושה הוא את כל המעשים הללו. לא אדם דתי אני, אבל עד היום סבור אני שהמעשה המתועב הזה שנמשך בעצם יותר משנה הוא שנטל ממני את מיכל. לא הייתי טהור. ודאי שאין לי מה להתגאות או להתנאות במעשי, ולא עוד אלא שהיתה הבחורה משערים מזדרזת תמיד לרוץ הביתה ביום ששי עוד יותר מחברתה, כלומר, שלא היתה בה אפילו ממידת האחוָה והנאמנות לבית ספרנו. בקיצור, תועבה כל זה בעיני, ובעל־תשובה אני עד היום הזה, אלא שבינתים נלקחה ממני מיכל. וכך מתלבט הייתי כמה ימים, ופעם אחת נחה עלי רוח שטות, בעיצומו של חורף, בעיצומה של רוח, ובלא מעיל ובלא גרבים בתוך סנדלי נסעתי לירושלים לעמוד בפתח בית הוריה של מיכל, בחוץ עמדתי ולא נכנסתי, שמא אראה אותה, והיו התריסים מוגפים ולא ראיתי כלום. אי, מה אספר. כמה יכול אדם להתבזות באהבתו. והלא היא אמרה עלה בהר ורעץ הכר, הלא היא אמרה בחור טוב אתה, יותם, ועדיין אני מהפך בעמקות הדברים שאמרה לי, יותר משהם עמוקים, היה עומק במעמד כולו. אם יש לי נחמה היום, עוד מעט שלושים וחמש שנה לאחר מעשה, הרי היא רק אחת: לא נגעתי בתלמידתי. לא נגעתי. ואולי יש בכך אפילו מידה של גאוָה. לא רק טומאה יש בו באדם. גם כוח־רצון יש בו.
בשלומק לא עסקתי כלל באותם שבועות, כי לא היה בכך צורך. משולב היה כדבעי, בחשבון ובאנגלית אפילו עלה על כל כיתתו והיה עוזר לאחרים. עד שבאה אלי אחת הבנות וסיפרה שאי־אפשר לישון בצריף אחד עם כפתורק, עם שלומק, משמע, כי הוא לא ישן בלילות וכל הזמן כותב משהו, מסתובב ומתפתל ומדליק פנס וכותב ולא ישן. שאלתי כמה זמן נמשך הדבר, אמרה שאולי שבוע.
אותו שבוע חגיגי היה אצלנו. כבר מראשיתו סופר שעומדים אנו לקבל פני אורח בקבלת־שבת, אדם מן הסוכנות, מראשי הישוב, שבא לכבדנו בביקורו ויסביר לנו את המצב. דבר בשעתו היה זה: הימים היו ימי התקדמות גדולה של הצורר בכל החזיתות, ואנחנו שרויים בדאגה כבדה. לא רחוקים היו הגרמנים מגבולות ארצנו. היתה, לכן, חשיבות מיוחדת בביקורו של אורח זה, אמרו עליו שהוא אחד מאנשי הסוד־שבסוד; ואם תהיה שעת רצון, אולי יספר לנו מהלכים וענינים מן המלחמה שאינם ידועים לפשוטי־עם כמונו, לא שאני מזלזל חלילה בבית־ספרנו, שהוא מוסד מכובד מאוד ולומדים בו כמה וכמה בנים ובנות של גדולי הישוב. אבל יחסית לעולם הגדול, בכל־זאת סגורים אנו כאן בתוך המעש הפדגוגי האפור, היומיומי, ואפשר לומר שפשוטי־עם אנחנו, לא כעלבון, חלילה.
כל אותו שבוע מכינים היו אצלנו את המסיבה, ואני חייב לומר שאפילו המבשלות, אותו צלב שבית־ספרנו נשא על גבו, שיתפו פעולה הפעם והיו אופות ומבשלות כמה ימים מראש, עד שעלו ריחות ניחוח מן המטבח. אנשים פשוטים אנחנו כל ימות השבוע, אנשים של לאקרדה ואבקת ביצים מן הקיצוב, וקציצות של תרד וקישואים, ועכשיו כאילו נפקחה היד הקמוצה. ראיתי שמביאים למטבח כמה מצרכים שאין אדם משיג בתלושי־הקיצוב הרגילים, אבל החשיתי. אין אני בא להאשים את מנהלנו, שאדם קונסטרוקטיבי הוא, מעטים כמוהו בארץ, והחולשה במקרים כאלה היא ענין אנושי. כללו של דבר, הריחונו ריחות רבים והיתה ציפיה והתרגשות רבה. רק שלומק לא ישן בלילות.
ביום ששי בצהרים, בעוד הכיתות כולן במגרש הספורט, עברתי על מידותי וסיפרתי לרותה ששלומק כותב כל הלילה. היא היססה מעט. אותו יום המתינה אף היא לאוטובוס של שתים־עשרה, כדי לנסוע לחיפה, בענינו של עוזי, נער אחד מכיתה י' שאביו רופא ואמו פסיכולוגית והם מתגרשים־ואינם־מתגרשים זה חמש שנים, הכול על גבו של עוזי. אבל נמלכה ואמרה:
“יותם, בוא ניגש לצריף ונראה לפחות מה הכתובים המסתוריים הללו.”
מפאת קוצר הזמן לא עמדתי לדקדק ולברור באמצעים אם נאה פעלנו או לאו. הלכנו במהירות לצריף, ופתחנו את הארגז של שלומק. כשבעה או שמונה עמודים היו שם, בכתב יד בהיר וצפוף.
“זה בפולנית?” שאלה אותי רותה.
“פולנית,” אמרתי. למורת־רוחי היה הדבר, שעודני מסוגל לזהות את השפה הזאת, ואפילו לקרוא בה אם אין לי ברירה. אמי מתעקשת לדבר אתי פולנית ואף לכתוב אלי בלשון זו, ואני מתכווץ. אין הלשון אהובה עלי, וזו האמת לאמיתה.
“נו, אז קרא,” אמרה רותה, כוססת. האוטובוס עמד להגיע בכל רגע.
“אינני יכול,” אמרתי לה, ולא את כל האמת אמרתי, “השליטה שלי בשפה הזאת אינה מגעת אלא כדי כמה מלים.”
רותה הביטה בי בקוצר־רוח.
“אם כך, ידידי, אינני יכולה לעזור לך ברגע זה. אחזור ביום ראשון ואז נמשיך בדבר, אם עד אז לא יתחיל שלומק שלך לישון בלילות ככל האדם.”
אמרה ורצה לקזוארינות. אולי הייתי מתחרט וקורא, אילו המתינה רותה, אבל רותה לא המתינה. מעולם לא נתנה לאדם הזדמנות להתחרט על דבריו. בעיניה מלה היא מלה, סוף. לא שאני מאשים אותה. אשה עסוקה היתה ועשתה ימים כלילות בעניני תלמידינו שהיו זקוקים לה. ואני חשבתי, מה כבר דחוף כאן, ודאי ענינים של הורמונים; ואם כך, אשוחח עם שלומק אחרי צאת האורח, הרי אין אני מן הזקנים שבמוסד, וגם לי הבנה מסוימת בדברים הללו. אין לך כמעט נער ונערה שאינם מנהלים יומן בגיל הזה. רוצה שלומק לכתוב בפולנית, יכתוב בפולנית. אולי רק לא בלילה, כי החברים זכאים לישון אחרי יום תורה ועבודה, וענין זה אשתדל להסביר לו.
אלא שלא הספקתי, כי מעשה שהיה כך היה.
רד הלילה, בא אורחנו, כבוקע משמים, ויותר משהוא מלווה על־ידי מנהל וסגן־מנהל, הוא מלווה אויר רוטט סביבו. שמתי לב שאנשים חשובים באמת, כאילו האויר רוטט סביבם, אולי ענין מגנטי יש בכך, לא איש המדע המדויק אנוכי שאדע. חדר־האוכל הואר נרות אחדים ועששיות. האור הבלתי־רגיל, התבשילים שלא הסכנו אפילו עם ריחם, כל אלה בילבלו את דעת כולנו. היינו חגיגיים מאוד. המנהל בירך ודרש את הפסוק “אחרי אכלה בשילה, ואחרי שתה”, כלומר שאחרי המאכל והמשקה בא תור דברי התורה, והאורח צחק ואמר שיותר משידבר בעניני ספרא הפעם, ידבר בעניני סיפא, ונדרכנו כולנו כקפיצים.
מה מבדיל לך בין אדם גדול לבין פשוטי־עם, שהאדם הגדול בדברו בורא עולמות שלמים, ואין אצלו אף יום ואף רגע שקולו חוזר אליו כבוי או חסר הד. עמד האורח והרצה לפנינו על המצב, ועולמות שלמים נבראו בדברו. ראינו את קלגסיו של היטלר מהרסים בתוך רוסיה, וכבר הם קרובים לשערי לנינגרד ומוסקבה. ראינו את הרוסים האמיצים לוחמים מתוך חרבות בתיהם. המראנו עם טייסי חיל־האויר המלכותי למשימות קרב, בספיטפיירים. כמעט יכולנו להריח את ריח הים באיי האוקינוס הרחוקים, שם נפל בידי היפנים אי אחר אי. ויותר מכול שמענו בדברו את רעם שריוניו של רומל, קרבים והולכים אלינו. אלינו ממש.
אבל לא רק פרקי חורבן היו בפי האורח, אלא גם פרקי נחמה. לא הסתיר מפנינו שהמצב אכן חמור, חמור מאוד. אבל אוצרותיה של אמריקה, אמר לנו. והעם הרוסי האמיץ. והשלג. זכרו את נפוליון, אמר, כדבר הזה יקרה לצבאות היטלר. השריון אינו יכול להתמודד עם אדמת בוץ ושלג, אמר, ואנחנו חזרנו על דבריו בלחש, מתעודדים: הנה, אדם שמתמצא היטב אמר לנו שהשריון אינו יכול להתמודד עם בוץ ושלג, משמע שיש תקוָה לרוסים. ובים התיכון, הרי שלושת המעוזים הגדולים, גיברלטר, מלטה ואלכסנדריה, לא נפלו ולא יפלו. ואשר לגנרל אוקינלק במדבר המערבי, מה אוקינלק, אמר האורח, כבר יש לנו ידיעות שהכירו הבריטים בטעותם במינוי הזה ויש רגלים לסברה שעוד מעט יוחלף בטוב ממנו. וכאן עלה קולו של האורח ברוממות של ממש: ודעו לכם, חברים שלא תדרוך רגל צר ואויב בארצנו!
אמר וישב. האולם מחא כפים. הודה המנהל בלב נרגש, ושוב הודה, חזר ומזג מיץ, ושאל כמתבדח אם אין לאיש שאלות. בטוח היה שאחרי הרצאה מוחצת כזאת, ממש משב רוח העולם הגדול בכפרנו הקט, לא יעז איש לשאול שאלות שיכולות רק להביך ולקלקל את אוירת החג.
אבל שלומק קם על רגליו. גליונות־הנייר שלו, הכתובים פולנית, היו בידו.
הביט בו המנהל במורת־רוח, ואמר:
“אם אתה בטוח שיש לך שאלה חכמה, שאל, בני, שאל.”
“כפתורק, שב כבר,” צייץ מישהו.
הבטתי בשלומק, ועלה בדעתי כמה יפה נעשה מאז בואו אלינו, מה גדולה העבודה שהשקענו בשלומק ומה יפים פירותיה. ועוד ראיתי שכנראה באמת לא ישן שלומק כמה וכמה לילות, או שמא לא היה זה אלא משחק אורות על פניו, שהרי מואר היה חדר־האוכל בנרות ובעששיות, שלא כרגיל.
“אדוני,” אמר שלומק, והאורח הפסיקו:
“חבר בניו, בבקשה ממך, כולנו חברים פה.”
“חבר בניו,” אמר שלומק, “שאלה לי אליך. יש עדויות שמנוי וגמור עם הגרמנים להשמיד את כל יהודי אירופה שתחת שלטונם. האם יש למוסדות ידיעות על כך, ואם יש, מה מתכוונים לעשות בנידון?”
הביט בו האורח בתמיהה ובקוצר־רוח. במשך השנה ומחצה כבר איבד שלומק הרבה מהיגויו הפולני ומן העברית של “תרבות”, ונדמה היה כאילו צבר בן צברים מדבר. שתה האורח מיץ ואמר:
"במלחמה, אתה יודע – ”
“אני לא מדבר על מלחמה,” אמר שלומק, וכולנו תמהנו איך העז להפסיק את האורח. “אני מדבר על רצח פשוט.”
האורח הניד ראשו ואמר:
“נו, ומנין לנער חמד כמוך ידיעות מוסמכות כאלה?”
“כפתורק, גמרת, שב ותוריד את המים,” נשמע קול נוסף, כמדומה קולו של בועז.
“חבר בניו,” אמר שלומק, עומד זקוף־זקוף. “הגעתי הנה לפני יותר משנה, ועד שהגעתי, הרגו הגרמנים ביריות ובתליה את מרבית הגברים בכפר שלנו: ובכפר הסמוך שרפו את כל המשפחות היהודיות בבית־הכנסת. הנה כאן רשומה כל העדות שאני זוכר, תאריכים, שמות, הכול.”
“כפתורק, באת לשמוע או להשמיע?” קראה אחת הבנות.
“נו, נו,” אמר האורח בפליאה, “איך קרה לך הנס שיצאת משם? דרך איפה הגעת? הרי אתה נראה צבר גמור, צבר לכל דבר.”
נופף שלומק בידו בקוצר־רוח. עומד היה זקוף, דק, רוטט כצפצפה בחורף. נדמה היה שאיש לא יוכל להושיבו עוד. המנהל ניסה לומר דבר אבל האורח הרגיעו בתנועת־יד.
“חבר – איך קוראים לך? שלמה? חבר שלמה, שאלה נכבדה שאלת, ואני מתכוון להשיב עליה. ובכן דע לך, חבר שלמה, שגם לנו היו כמה ידיעות דומות למה שאתה מספר כאן, אולי לא כל־כך קיצוניות, אולי לא כל־כך פסקניות, אף־על־פי־כן נשמעו כמה קולות. דעו לכם, חברים, שאין אנחנו חסרי אינפורמציה גם מעולם זה שחשיכה ירדה עליו כליל, ודעו לכם שיש אנשים אמיצים המחרפים נפשם ומעבירים אלינו ידיעות מלב העלטה, ולא אגיד לכם מי, מנין וכיצד.”
רחש של רגשה עבר בקהל.
“ואני מבקש לומר פה דבר חשוב, חברים. שקלנו את הידיעות האלה לגופן ברצינות גמורה. ככלות הכול, חברכם שלמה אינו הראשון שספקותיו הגיעו אלינו. ובל יאמר איש שאנחנו מזלזלים בכל שמץ ידיעה הבא משם. חס ושלום. אבל אני אומר לכם, חברים, שגם אם תימצאנה ידיעות קשות אלה, או חלק מהן, כנכונות – ואני אישית מאמין שהן באמת מוגזמות מאוד, ושמדובר לכל היותר במעשי אכזריות זמניים שייפסקו כאשר מצב הכיבוש יתיצב במקצת – אני אומר לכם, חברים, שגם אז לא נוכל לעשות דבר.”
“למה?” שאל מישהו מן הקהל, ולא היה זה שלומק.
“אמרתי לכם שכפתורק מגזים,” לחש אלי. ושוב שאל השואל הראשון: “למה?”
“למה? שאלה טובה, שאלה גדולה, ואני אשיב עליה. למה, חברים, לא נוכל לעשות דבר? כי חובתנו הראשונה, חובתנו הקדושה היא לשארית הפליטה המכונסת כאן; אין לנו חובה גדולה מחובתנו למעשה החלוצי הגדול, כי רק כאן, במולדת הזאת, תקוַת שארית ישראל.”
המנהל החל מוחא כף, ואחריו הקהל כולו. גם אני התרגשתי. ידעתי שדברים גדולים השמיענו האיש, דברים קשים, שאולי רק רוח מיוחדת־במינה יכולה להעז ולאָמרם, להעלותם על דל שפתי אדם. זהו ההבדל בין מנהיגים גדולים לבין פשוטי־עם כמונו. דברים ברורים ונוקבים, כנבואה.
יצאתי מן האולם עם כל הקהל הרב המלווה את האורח למקום לינתו בחדר המנהל. פינה לו המנהל את חדרו אותו לילה. ואנחנו צובאים היינו על הדלת עוד שעה ארוכה, מקווים שמא נשמע עוד רזין־דרזין מפיו של האורח, שלא בכל יום מזדמן לנו. היתה כבר שעה אחת אחרי חצות כאשר פניתי לחדרי, וכבר רצה לקראתי עדנה, הבת הקטנה הרחמנית שהיתה שכנתו הראשונה של שלומק.
“יותם, תשמע רגע יותם, כפתורק נעלם.”
נעלם? תמהתי. מה פירוש נעלם? וכי להיכן יכול להיעלם נער מבית־ספרנו, לבדו, בלי נשק, לא־הרחק מכפרי פורעים? ודאי לא נעלם, ודאי מסתתר, בגלל סערת־נפש, הרי ראינו כמה התרגש בשעת שיחת האורח, אפילו חזר ודיבר דברי גוזמה והפרזה שכבר מזמן לא שמענו מפיו, תודה לאל, יותר משנה; באחת – היה נתון בסערת־נפש. ודאי נמצא אותו במחבוא כלשהו.
אבל שלומק נעלם באמת. “שלומק, שלומק,” קראו התלמידים כל הלילה בחוץ, בחצר ובפרדס וברפת, בכביש, “שלומק, כפתורק, מספיק. תחזור כבר, מחכים לך”. המנהל טילפן לתחנת הנוטרים בסביבה והם באו בטנדר וערכו התפצלות וחיפשו. ליל ירח היה, קר מאוד, עיריות גבוהות ראשונות כרוחות־רפאים על הגבעה. בועז, שכבר באמת מגויס היה, לקח אקדח מן הסליק, שם אותו תחת מעילו והלך עם יורם ועם עוזי עד הבוקר בשבילים ובואדי ובחורשה, עקבות תנים מצאו, ביצי חגלות עזובות מצאו, צנור גנוב מהפרדס מצאו, את שלומק לא מצאו.
ביום רביעי קיבלנו כמה וכמה הודעות בבת־אחת. איך הגיע שלומק לבדו לירושלים אותו לילה, בלי מעיל, בסנדליו ובמכנסיו הקצרים, איני יודע; איך חמק בין כפרי הערבים, גם זאת איני יודע. אבל שלומק הגיע לירושלים, ושאל למקום ארמונו של הנציב העליון, ולמרות כל השומרים וכל הזקיפים הצליח לעבור גדר אחת, ורק בחצר שבפנים תפסו אותו השומרים. אמר שהוא צריך להגיש עדות לנציב העליון, והדברים דחופים. כיון שעדותו היתה כתובה פולנית, החשיד אותו הדבר על האנגלים. מסתבר שחקרו אותו כמה ימים וכמה לילות, לאו דווקא בעדינות. לבסוף, איני יודע איך, ודאי טילפן אנגלי אחד אל אנגלי שני, התגלגל שלומק לביתה של גברת אדירה אחת מעליית הנוער, והיא אספה אותו ושמעה מה ששמעה וטילפנה מה שטילפנה, כלומר, שלא יחזור עוד שלומק אל בית־ספרנו.
אולי אפילו רצה שלומק לחזור, אינני יודע. אין אני אוהב מיני גברות אדירות כאלה שיושבות להן במרום מושבן בירושלים ואינן מבינות את כל העבודה המושקעת בשדה. כשנאמר לי בחדר המנהל ששלומק לא יחזור, אני מודה ומתוָדה שנתפסתי למין רגש כאילו כפיות־טובה היתה בו כלפי, כלפי אני וכלפי כולנו. בטוח הייתי שלו חזר אלינו שלומק, ואפילו ליום אחד, היינו מישרים בשיחה ידידותית אחת את כל ההדורים בינינו. אם הכינוי כפתורק הכעיס אותו, אני בטוח שהיתה הכיתה מוָתרת עליו. הנה, אפילו בועז זה, שכביכול יריבו־בנפש היה, כלום לא יצא בחוליה של שלושה בלילה לחפש את שלומק? לא מעשה של ידיד היה זה?
בינתים חזרה רותה. עוד ביום ראשון חזרה, ולא נחה ולא זזה מן הטלפון עד שנמצא שלומק בירושלים. כל אותם ימים כאילו אבל ירד עליה. סבור הייתי שהיא מגזימה מאוד. לא הרפתה ממני: מה בדיוק אמר שלומק, איך נראה, מה קרה באותו נשף עם האורח. כאילו יכול אני לזכור כל תנועה מתנועותיו, הרי זה מוגזם לדרוש ממחנך. בינתים עברה רותה יחד אתי על כל חפציו של שלומק בחדר. את הכול השאיר, כמדומה, רק את הניירות שלו הכתובים פולנית לקח אתו לירושלים.
ישבה רותה על מיטתו של שלומק כמקוננת. לא יכולתי לשאת את הוַי־וי שלה, וחיפשתי דרך להפסיק את האנחות האלה, שמפיה של אשה צפודה נשמעות כאילו אבלות עוד יותר. לבסוף אמרתי:
“תגידי רותה, הכרת את הצופן הסודי של שלומק? זה שהיה כותב אותו בכל מקום? הנה גם כאן, מעל המיטה שלו, על הקיר. הבנת מה זה?”
“מה כבר היה להבין כאן,” קוננה רותה קינה יבשה, “אביו יצחק, נהרג בן שלושים ותשע; אמו בלהה נהרגה בת שלושים ושבע. אחיו אליהו היה בן שתים־עשרה, ואחיו יוסף בן שמונה.”
ואחר־כך הוסיפה:
“ואיותר אני לבדי ויבקשו את נפשי לקחתה.”
“רותה,” אמרתי, “את מגזימה מאוד. מי ביקש לקחת את נפשו של שלומק, באמת, הפסיקי, אני מבקש.”
וכל־כך נרגז הייתי, עד שיצאתי מן הצריף. עבר על־פני רן סלוצקי, שמאז מקרה מיכל שלי אין אני מחליף אתו אף מלה אחת, אבל נשמטתי ממנו. אדם שאינו רואה ואינו מבין מה מתרחש תחת אפו. ובכלל, רציתי להישאר לבדי. היתה איזו מכה בכל ענין שלומק, ואני מודה שלא ידעתי להגדירה.
עד כמה הגזימה רותה והגזימה אותה גברת אדירה בירושלים, שמוראה על המנהל ועל כולנו, נתברר רק כעבור חצי שנה, בערך. התחילו להגיע ידיעות, הפעם מוסמכות לגמרי, בדבר מעשי הגרמנים באירופה. משמע, כל דבריו של שלומק אמת היו. ואם־כן, מדוע לא חיכה עד שיתאמתו דבריו? מדוע לא חיכה, בשיקול־דעת, לעדויות המסייעות? כל אדם זקוק לאחרים שיתמכו בו, ורק שחצנותו של שלומק גרמה לו שהוציא עצמו מן הכלל. ומדוע ברח מאתנו כאילו מצפונו אינו נקי? קם וברח והשאיר באויר כל מיני אשמות שאין אנחנו יכולים לקחת עלינו בשום אופן. וכי יכול היה מישהו מאתנו לדעת, בעת בואו של שלומק, שכך ולא אחרת הם הדברים? נביא היה בינינו? חכמים יותר היינו מן המוסדות הלאומיים המוסמכים?.. אל תשים לב שאני כועס, תמיד מדי זכרי את מעשה שלומק אני כועס מאוד, אפילו עכשיו, כעבור שנים. כפיות־טובה היתה בבחור הזה, אני אומר לך, כפיות־טובה. הנה, ראה, באותה שנה אפילו נתפרסמה עדותו באחד העתונים החשובים, שני טורים ומחצית הטור. אני שומר אותה במגירה, ודאי שאני שומר, את הכול אני שומר, אלבומים, תצלומים. בועז במדים. בכיר, בכיר, ודאי בכיר. מכתב אל בית־הספר מאת אלי, מימי הכוננות, נהרג אחר־כך במלחמת ששת הימים. גלויה מרינה מנורבגיה. כן, זה אני עם כיתת הבוגרים, ראית איזו בלורית? ראית?.. נו אז גם עדותו של שלומק שמורה אתי, סוף־כל־סוף מחנכו הייתי, האיש שקלט אותו בארץ, אם־כי לא כתב אלי אישית, אבל מה לי שאטור לו, שמרתי את העדות הזאת. שני טורים ומחצית הטור בעתון חשוב מאוד. ואני כועס עליו. גם את האמת צריך לדעת איך לומר ומתי לומר. לו חיכה עוד רק כמה חודשים, היה מתפרסם ממילא, והיה אך מוסיף כבוד לבית־ספרנו, במקום מעשה בלתי־אחראי שכזה. בלילה לבד לירושלים.
פשוט מאוד, לא היתה בו מידת הסבלנות.
בלילה שעבר ביליתי שנה אחת בעיר הולדתי. ידעתי מזמן את הסיסמה שבעזרתה מגיעים לשם: פסוקו של דאנטה, “דרכי הולכים אל העיר הדואבת”. אמרתי בקול צלול: “Per me si va nella citta dolente” והזמן נפתח, והייתי שם. באותה שנה של לילה אחד הכרתי אדם, נישאתי, הריתי, וילדתי ילד חשוך שגדל מהר, הכול בלא אור.
עיר הולדתי היתה אפלה מאוד, כבויה, מפני שהשמש פנתה והלכה ממנה מזמן, מזמן, ואנשים הלכו ברחוב מהר בתוך העלטה, מחממים ידים ומאירים פנים בנרות ובגפרורים. פה-ושם הלך אי-מי ועששית-נפט בידו. הרחובות היו רחבים, כפי שזכרתי, אבל הרבה חלונות היו מוגפים וקרשי-עץ ממוסמרים עליהם, באלכסון. מחלונות רבים ביצבצו עתונים ישנים וקרעי בדים, מן-הסתם לשמור על החום בפנים. כיון שלא היה אור, לא נשאר אף עץ ברחוב, אלא מוטות שחורים, מוקפי גדרות. לא נראה אף צמח על אדני החלונות.
מכרים לא פגשתי תחילה, אבל כולם נראו לי מוכרים מאוד, מחייכים מעט. עד כדי צחוק לא הגיעו. ידעו כבר שיחיו בלי שמש מעתה ועד עולמי-עד. היתה בהם, במבט ראשון, השלמה וענוות-רוח. טובים היו אלה לאלה, ככל שיכלו. בכל שעה ששני מכרים נפגשו ברחוב, היו מחממים איש את כפות רעהו, בחיוך מבויש.
לבושם היה כפי שזכרתי מילדות: תמיד יכולת לזהות משלח-ידו של אדם לפי לבושו. השוטר כמובן היה לבוש מדים של שוטר, השופט הילך ברחוב כשופט, יורד מן הכרכרה בקפלט וגלימה; מנקה-הארובות היה תמיד בבגדי עבודתו, וכן העגלון, וכן הרוזן. הילדים לבשו בגדי ילדים: צוארוני מלחים ותחרה, והבנות ברכיהן קפאו בשמלות של קשקשי טאפט נוקשה. רבים לבשו מדי בית-ספר: כחולים-כהים, או חומים, וסמלי הגימנסיות רקומים על כובעיהם. כל אחד ידע לאן הוא שייך.
בעיר הולדתי איש לא מת, מאז הלכה השמש לבלי שוב, ואיש לא תפר לו בגדים חדשים. בגדיהם-מדיהם לא היו עדיין בבחינת בלויי סחבות, כלל וכלל לא; אבל דומים היו לבגדים של מלתחת תיאטרון, שכבר נלבשו בהצגות רבות; משהו מאפיר בתפרים, משהו פרום בשרוול, ריחות כבדים לנים בכל קפל. והרי אנשים נקיים היו, נקיים כעשן.
נראה שלא הייתי זקוקה לשינה ולאוכל בעיר הולדתי, אלא לדיבור בלבד. עכשיו ישנתי, אמרתי לעצמי, עכשיו אכלתי, והיה זה כאילו ישנתי ואכלתי ואפשר היה להמשיך. ואני המשכתי והמשכתי, ברחובות החשוכים שרק בחלקם זכרתי, ובחלקם חרבים היו ולא תוקנו אלא נסגרו.
ערב אחד נסעתי לבית-האופרה בכרכרה רתומה לסוס. הסוס עשה צרכיו תוך כדי הנסיעה, אבל ריח הרעי לא הגיע עד נחירי. הבינותי פתאום שאין עוד ריחות בעיר הזאת. הרכב חבש צילינדר ישן, מהוה, וכששילמתי לו את שכרו, הרים את הצילינדר לברכה והצליף בשוטו הצלפה מיוחדת, הצלפה של מומחים, באויר. ידע שאני אורחת, אבל לא ידע שאני באה מארץ השמש. אפשר שלא ידע כלל על ארץ השמש, הקיימת קרוב-קרוב, מעבר לקיר, ורק סיסמה אחת מפרידה בין הדמדומים לבינה. רוב האנשים אינם יודעים.
באופרה פגשתי את האיש שנישאתי לו אותו לילה, אותה שנה. על הבמה שרו מוצרט, והקהל היה מרוצה כל-כך, משתתף כל-כך, עד שנדמה היה לרגעים שאפשר להחליף את הקהל ואת הזמרים אלה באלה. אני עצמי, כמדומה, יכולה הייתי לעלות לשם ולשיר עם הזמרת Voi che sapete. אוירה של חג היתה בכול. שעת רצון, בראוו, בראוו, כובעי נשים נעו בשורות, בשמחה. איך אפשר לחיות בלי מוצרט.
האיש שישב לידי באופרה גחן אלי ואמר:
“צריך לצאת בהפסקה, ומהר, מפני שהאופרה תוּקף חיילים אחרי ההצגה וכל הקהל הזה יילקח מכאן לרכבות-משא.”
הסכמתי, אף כי תמוה היה בעיני מדוע כל האנשים יודעים זאת ואיש איננו נמלט. בהפסקה אחז האיש בידי ויצאנו מהר דרך דלת צדדית. משאיות של חיילים משועממים כבר עמדו בכיכר, והחיילים התכוננו לרדת ולהקיף את הבנין. הסמלים שלהם, ניירות בידיהם, בדקו את סדרי הפריסה. אחד החיילים הצעירים שרק את Voi che sapete ואמר לחברו: איך אפשר לחיות בלי מוצרט.
באור הכהה, בלא-אור, שאלתי את האיש האוחז בידי ואינני חשה את כפו, מדוע אין האנשים נמלטים, והוא אמר:
“הרי הענין הזה חוזר על עצמו בכל לילה.”
משכני אחריו אל דלת אחת, צרה כדלתות כניסת המשרתים, ואחריה חדר-מדרגות לולייני, חלקלק, שהעלה אותנו אל הגג. הגג היה מפליא מאוד: עומדים היינו בגובה טיסתו של מטוס, אולי שנים-עשר אלף רגל, אולי יותר, גבוה מאוד. אף-על-פי-כן ראיתי כל פרט ופרט בכיכר האופרה שלמטה.
זרקורי המאיות של החיילים נדלקו פתאום, קורעים את החושך, אורות חדים ונוראים, ועם האור הרע הזה באו גם הזעקות, הצרחות והקללות. עכשיו קרה הכול מהר מאוד. האנשים בבגדי החג נדחקוּ לתוך המשאיות, וכבר אי אפשר היה להבדיל ביניהם, גוש מוּבל אחרי גוש מוּבל. רק החיילים בלטו מאוד, מפני שהיה להם אור, עז ואיום, ומפני שצרחו כל-כך.
“מבצע דוּד,” אמר האיש לידי, “כל לילה הוא חוזר על עצמו. כל לילה הם מובלים כך במשאיות אל הרכבות, ואינם חוזרים. בערב הם שוב כאן, הולכים לאופרה, וחוזר חלילה. ההבדל היחיד הוא שבכל פעם האנשים קצת פחות חיים. מצהיבים כמו תמונות באלבום. אבל התהליך כל-כך אטי שכמעט איננו מורגש.”
“ואותך לא לוקחים במבצע דוּד?” שאלתי.
“לא,” אמר, “אני כבר…” נופף ידו ולא פירש. אחר-כך הוסיף: “גם את אינך חייבת ללכת. כמובן, אם את רוצה…”
ברגע בו אמר זאת אחזה בי רוח סערה. רציתי, רציתי עד מוות לקפוץ מן הקומה הגבוהה הזאת לתוך החצר האפלה המלאה אף היא חיילים צורחים, לצאת אל כיכר האופרה. יחד עם כל הילדים. יחד עם כל השכנים, שפתאום הכרתי את כולם, גברת פולה ומר ארקין ואשתו, ומשה בעל חנות הסדקית שבילדותי היה נותן לי מדבקות למחברות בדמות ראשי מלאכים וכרובים, ובולק בנו של הרוקח. כולם נאספו עתה למשאיות לנגד עיני, חרדים ומפוחדים והחיילים צורחים מעל ראשיהם. ואני ביקשתי לקפוץ ולהיות עמם. מובלת.
“גם אני לא קפצתי,” אמר האיש, עצוב מאוד, כמודה בחטא. הסערה החלה שוככת. אחזתי במעקה הגג ונשמתי בחזקה. רצון עז בא והלך והייתי כמטולטלת.
המשאיות יצאו בזו אחר זו, בחריקה נוראה, ובכיכר נשארה נעל-באלט של ילדה, מקל-הליכה שגולתו מוזהבת ונוצה של בת-יענה. מן-הסתם מכובעה של גברת אחת ממבקרות האופרה. משמע שבכל לילה בכל-זאת פוחת מהם משהו, חשבתי בלבי, ולא היה פתרון לדאגתי. הריק שנשאר בכיכר היה כאילו גופי נתרוקן מתוכו.
“מחר כל זה יקרה שוב,” אמר האיש שלידי. לא היה מקום שלא היה בו עצב. הכול נגמר.
“האם נוכל להתחתן?” שאלתי, כמי ששואל אם מותר לו לקחת כסא פנוי בבית-קפה, והוא הינהן בראשו ואמר: “אפשר, כן.”
לא ידענו היכן נגור. כל אותו לילה פהתהלכנו ברחוב, שהרי לא היה גבול בין יום לבין לילה אלא מעט-מעט של עומק עלטה, הכול היה שקוע באותו אינאוֹר בעיר הכבויה. במשך הלילה עברנו גם בפארק, שכבר מזמן לא היה פארק, מאז לכת השמש; הרבה פסלי-שיש היו מוטלים עתה על האדמה, פסלי-שיש של אנשים, בחלקם מנותצים. פסל אחד, קטן, דמה מאוד לקלסתרו של סבא שלי. רציתי לקחתו משם, אבל לא היה לי שום מקום להניח אותו. פעם או פעמים ראיתי גם פסל-שיש לבן של סוס, שירכו נתלשה ואיננה, ומשהו כעין דם קפוא על-גבי השיש. בילדותי לא היו כל-כך הרבה פסלים. לא רק בפארק אלא בכל העיר. נראה שעשו כאן מחסן, אולי מכל העולם כולו. נוכחותם של האנשים הטובים שברחובות חסרה כאן מאוד, וחזרנו אל העיר שאיננה נרדמת, ותמיד יש בה מתהלכים בחוצות, מכורבלים מפני הצינה – עד שהגענו למסבאה עשנה אחת. כמה אנשים נדחקו בפתח, הבל פיהם עולה בקרה, רוחם טובה עליהם, ואינם נכנסים.
האיש שעמי שקל לרגע את האפשרות שניכנס לשם, אחר-כך ביטל את המחשבה במחי-יד. מאחורי המסבאה היתה חצר, כעין משטח-בטון קטן, ועליה צריף קטנטן שנראה לי כצריף של שירותים. הוא פתח את דלת הצריף, ונכנסנו; אבל הצריף לא נגמר, ובסיומו היתה עוד דלת, שאחריה, פתאום, דירת-שרד גדולה מאוד וריקה. היו בה רהיטים כבדים, יקרים מאוד, שידה ושטיחים וכורסאות-ענק, ונברשות של בדולח מעופרות מאוד ומכוסות קורי עכביש. ואני הרי תמיד ידעתי שהדירה הזאת קיימת מאחורי אחד הקירות, ויום אחד אבוא לרשתה. ודאי כמה דורות מאבותי גרו כאן, הם ונשיהם, סבותי הדורות-השביסים. נכנסתי בלא פליאה. הרהיטים היו גדולים וכבדים מדי, והחלטנו שנגור באחד החדרים בלבד, חדר דל וכמעט-ריק שיש בו מין כירים עומדים על הארץ ואפשר להבעיר בהם נייר או עץ. האיש כרע, הבעיר אש, שלא חשתי בחומה כלל, וצלו נפל עלי. קיבלתי את הדין. הוא נשף מעט באש, ומשראה שהיא בוערת איך-שהוא, בדק את סגירת החלונות, ואחר-כך עמד לפני ואמר:
“החופה נערכה אחרי-הצהרים.”
ידעתי שמשפט זה הוא טקס הנישואין שלנו, והייתי דמומה מאוד, כדרך אנשים בטקסים חשובים. אלה יהיו מעתה החיים שלי, אמרתי בלבי, בעיר שאין בה אור, אפשר שלא אצא כלל מן הדירה הזאת, שלחדריה הגדולים לא איכנס אף פעם, רק החדר האחד הזה, ואולי יום אחד יבואו החיילים ויקחו גם אותו למשאיות, לרכבות, עם כולם, עם כולם, עם כולם. אגיד לכל הילדים: חכו לי. אגיד: אני באה אתכם, מובן שאני באה אתכם.
פתאום נתמלא החדר אנשים, נשים עטופות צעיפים, שכנות. באו במאור-פנים והביאו מתנות, ארגזים, קרטונים. כולם עמדו בפתח ובתוך החדר הקטן, שלא נותר בו מקום, ובירכו בשמחה, בלשון אחת: “החופה נערכה אחרי-הצהרים,” אמרו ונשקו לי, “החופה נערכה אחרי-הצהרים.” החדר נתמלא אנשים וארגזים. פתחתי אחד מהם, והיו בו כל הצעצועים שאבדו לי בימי ילדותי ולא נמצאו מעולם. השכנה שהביאה לי אותם עמדה מעלי, מחייכת, מלאכית, וחזרה בהתרגשות: “החופה נערכה אחרי-הצהרים.” ידעה שמתנתה קולעת.
אחר-כך יצאו הנשים השכנות, קולותיהן הקלושים, השמחים שמחה ציפורית קטנה, מתרחקים במדרגות, וכל האריזות נשארו: ארגזים וקרטונים וקופסאות מקושטות סרטים. לא ראיתי צורך להוציאם מן החדר, אף-כי לא נשאר כמעט מקום להתהלך.
“כאן נגור,” אמרתי לאיש שעמי בחדר, והוא הניד ראשו להן.
כך חלפה שנה. חיינו כלטאות, בסדקי החדר, בין האריזות הריקות. אינני זוכרת שאי-מי קנה אוכל, אבל יום-יום הלכתי לאורך המסדרון הארוך, ליד חדרים גדולים עשירים ובלתי-מוסקים שבהם לא גרנו, לבשל משהו במטבח הדומה למערה גדולה. פעם אחת אפילו יצאנו לטיול. מאחורי הדירה שלנו, לא בצד המסבאה אלא בהיפוכו, היה מדבר, שהשתרע לאורך קילומטרים רבים מאוד, ומאחורי המדבר, באובך הרחוק, נראתה שרשרת של פסגות, רחוקה מאוד. עמדנו בגבול הדירה, עמנו עוד כמה עשרות אנשים, והבטנו בהרים הרחוקים הללו.
“מה יש שם?” שאלתי את האנשים העומדים עמנו. הם הצטחקו בטוב-לב ולא רצו לומר לי, כביכול צריכה הייתי לדעת בעצמי. אחד מהם אמר: “לוס אנג’לס,” אבל זו היתה בדיחה. חזרתי פנימה, לתוך החדר שלנו, חלצתי נעלי, ורגלי לאוֹת כמטיול ארוך.
מדי פעם בפעם נשמעה צרחה מאחד הבתים הסמוכים: החיילים באו והרגו. אלינו לא הגיעו. קפואים מאוד שכבנו וחיכינו שמבצע דוּד לאותו לילה יסתיים, ויחזור השקט הכהה, העצב הריק.
לקראת סוף השנה ילדתי. הילד ניתק ממני בבת-אחת; וזכרתי במעומעם שפעם, מזמן, בחיים האחרים שלי, אהבתי גבר מאוד-מאוד, וכך בדיוק חשתי כשניתק מגופי: כאילו חלק ממני התפרד פתאום לצמיתות. אותה שעה בכיתי מאוד.
הילד קם והתהלך תוך יום, יומים. אחר-כך התחיל לדבר אלי, לתבוע משהו, בשפה בלולה מאוד שלא הבינותי. הוא כעס, וידעתי שלא יישאר עמי זמן רב. יום אחד יצא ולא חזר. בשוב האיש הביתה, פשט את מעילו דומם, ושנינו ידענו: הילד רץ אל כיכר האופרה. ואי אפשר היה למנוע זאת.
הימים עברו בלי שהיה הבדל אמיתי בין יום לבין לילה. לפעמים באו שכנות טובות-לב לבקר. פעם אחת באה שכנה עם פיסות של בדים, שאריות של תופרת; ישבנו בוקר שלם ותפרנו שמלות ילדים, אלא שבסוף היום צריך היה להתיר את כולן.
יום אחד ידעתי שתם המעגל: נסתיימה השנה שלי בעיר שאין בה אור, ועלי לחזור. אמרתי לאיש הגר עמי:
“אני הולכת.”
הוא הניע ראשו להן. לא הציע ללוות אותי. ממילא צריכה הייתי להירדם כדי להתעורר בארץ האחרת, והוא לא יכול היה ללוות אותי לתוך השינה. דומה שבכל השנה ההיא לא ישנו אף פעם אחת, לא הוא ולא אני. עפעפינו תמיד פקוחים היו, יום ולילה.
שכבתי על מיטתי, שרק עתה נתברר שיש לה גלגלים כמו מיטת בית-חולים, והאיש עמו גרתי דחף את המיטה דחיפה עזה לאורך המסדרון, שנעשה מדרון תלול, והמיטה גלשה לתוך המטבח. המטבח, שבו בישלתי שנה שלמה, שינה פניו: הותקן בו חדר-ניתוח. לא התפלאתי. שכבתי וחיכיתי בלי פחד. כל המכשירים מוכנים היו, כפי הנראה, רק המנורה הגדולה שמעלי היתה עדיין כבויה. כירורג חמור-סבר, במדים ירוקים ובכובע ירוק, גחן עלי, בדק אותי במבט אחד, ואמר:
“להדליק את האור.”
המנורה הגדולה יקדה מעל ראשי, ואני נרדמתי תרדמה גדולה, והקיצותי בביתי האחר.
היה בוקר. שמש גדולה האירה ישר מול עיני. ענפים של פילאנטוס נעו לאטם במרפסת, כמושכים וילאות של אור אט-קל-אט על פני. ריח עז של קפה עמד באויר, אבל לא יכולתי עדיין לשאפו עמוק. לא בבת-אחת שבה אלי נפשי.
מבעד לדלת בקעו קולותיהם הנמוכים של בעלי וילדי, מדברים בלחש שלא להקיץ אותי. שמחתי בהם, אבל עדיין לא הבינותי אותם מתוכי, כאילו הם תרגום שעלה יפה. שכבתי, מצפה שנשמתי תמלא אותי בחזרה, וידעתי שתם ונשלם: לא אחזור עוד לעיר הולדתי, לעיר שאין בה אור. הפסוק של דאנטה כבה, עשש, חזר אל בין דפי הספר, משפט ככל המשפטים: כוחו תש. מחר, מחרתים, אוכל אפילו לקרוא אותו בלי נקיפת-לב. ואפשר גם לישון, אמרתי לעצמי בפליאה, אפשר באמת לישון. עברי נתחלף. מעתה לא מצאתי בו אלא אבנים של ירושלים, וצמחים צומחים בעוז עצום, ואור רחב.
קמתי להכין את ארוחת-הבוקר, ולבי פועם מאוד.
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.