רקע
שולמית הראבן
שעתיים על הכביש
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: תל אביב: עם עובד; 1980

בין לטרון לבין שער-הגיא נכנסת עדה, בלי אתראה, לתוך הפחד.

עדה מאטה. רגלה כבדה על הדוושה. אינה יכולה לנהוג עוד. אני חשים, יחד אתה, במחנק שבמכונית, עולם שנעשה סגור לגמרי. עדה מסובבת מהר את הידית המנמיכה את שמשת המכונית, אחר-כך חוזרת ומעלה אותה. עדה מבוהלת מאוד. כל מכונית הבאה ממול נדמית לה כסוטה ממסלולה, גדלה ותופחת מול עיניה, מאיימת להתנגש.

מכונית מאחור צופרת צפירה חדה של אזהרה ועוקפת, קצת יותר מדי מהר. עדה בולמת, יורדת ימינה, עוצרת בשולים. היא שטופת-זיעה. החייל-הטרמפיסט שלידה מביט בה בתמיהה.

“קרה משהו?”

עדה מנענעת בראשה ללאו בלתי-ברור.

“הלך הרכב?”

בקול קצר-רוח. אצה לו הדרך.

“הרכב בסדר.”

החייל פולט משהו לא-ברור, כעין קללה, ונמלט מהר מתוך המכונית לתפוס לו טרמפ אחר. טורק את הדלת. הוא חייל מיוזע, חסר-כובע, חולצת מדי ב' שלו מופשלת על-גבי המכנסים ואינה מסתירה את הכרס. אין לו פנאי. כבר הוא בשולי הכביש, מרים ידו. כבר הוא עולה על טנדר שנעצר בחריקה, יושב עם עוד שנים בתא הקדמי. אנחנו מוָתרים על נוכחותו.

עכשיו מפכה הזיעה ומכסה את ארובות עיניה, ניגרת מאחורי האזנַים לתוך הצוארון, בלי הרף. עדה מרגישה רע מאוד. הפחד מיתרגם ללשון הגוף. קצות אצבעותיה וקצות בהונותיה קרים עכשיו מאוד. עדה חיורת, אינה יכולה להתניע את המכונית ולצאת לדרך כדי פסיעה אחת. כל התנועה נדמית לה כמכוונת נגדה. אל תתניעי, עדה, אנו אומרים לה, נוחי, המתיני, התנועה גדולה עכשיו, ואם אינך בטוחה, לא כדאי להסתכן. עדה פותחת את סגור החגורה ויושבת, לאה.

השעה שש וחצי והכביש מלא תנועה.

עכשיו הנהגים: עוברים לידה, משרבבים ראשם מתוך המכונית, שואלים בתנועת-יד. רוב המכוניות אינן נעצרות. כל מכונית חולפת מטלטלת את רכבה-שלה, ואותה בתוכו, במכת רוח וברעידת-אדמה קטנה. עדה אינה רוצה שיעצרו. היא מסמנת ביד: זה בסדר, סעו. המכוניות חולפות מהר בסאון של סע. סע. סע-סע. סע.

השעה שש וחצי לפנות-ערב, ונהגים רבים חוזרים הביתה. מרוץ המכוניות שוטף: סע. סע. בלי הרף. השמש שוקעת במהירות. מטעי מנזר לטרון, מאחור, מופזים לגמרי, שורות-שורות מסודרות של עצים שהם עתה פקעות מתולתלות של ברונזה. מימין לכביש גדר נמוכה, מתמשכת, ובאור האחרון היא ניצבת כמשפט ברור מאוד.

עדה מושיטה יד לאחור ולוקחת את תיקה, מניחה אותו על ברכיה. בידה, בזה אחר זה, ממחטה, מגבות-נייר, בקבוק קטן של בושם. על המושב האחורי תיק עבה של פרסומי מדע. עדה אינה יודעת מתי תוכל לערוך אותם. היא משפשפת את מצחה בבושם, אך הרענון הרגיל איננו מרענן. עדה יוצאת מהמכונית, אינה יציבה על רגליה, הולכת אחורה לאורך המכונית, בין הרכב לבין הגדר, נשענת. עדה פותחת את המטען, מושכת החוצה את מכל המים, מתכוונת לצקת מעט מים על ידיה ועל פניה, אבל בסופו של דבר היא שופכת את כל תכולת המכל על ראשה ועל כל עצמה, כעין מקלחת פושרת; תחילה שלא במתכוון, אחר-כך במין רוָחה. קילוחים של מים יורדים משערה, שנעשה קווצות-קווצות, על כתפי שמלתה.

עדה מרגישה יותר טוב. היא מחזירה את המכל, טורקת את מכסה התא, חוזרת קדימה ונשענת על המכסה מצד ימין, נוטפת כולה מים. עדיין אינה מסוגלת לנהוג. השלולית, הזולגת משמלתה הלבנה על רגליה ועל הכביש, זהובה-אדמדמת עתה לגמרי באור השקיעה, כאילו חג מוזר, חג של סוף. עדה עומדת, נשענת, לאה, מופזת. השמש כבר אינה מוחלטת, וגם הבהלה איננה פתאומית. אנו דואגים קצת פחות. סוף שקיעה בעמק לטרון, בואכה שער-הגיא, בנוף רך ואדיש כלשהו שאינו מעכב בעד הנוסע. מכונית לבנה עומדת בשולי הכביש מימין, ובין המכונית לגדר אשה בגיל-העמידה, נוטפת מים, כתפות שמלתה מאפירות ודבוקות לגוף מחמת הרטיבות, נחה. אנחנו ממתינים.

עידו יושב ליד הנהג בג’יפ מאובק מאוד, העוצר סמוך לצומת לטרון. רגלי הנהג בסנדלים שאינם אלא רצועה אחת וסוליה, והן מלוכלכות בשמן מכונות. הנהג ועידו שותקים, כאילו בילו יחד זמן רב וכבר אמרו כל מה שהיה להם לומר, ועכשיו הם רק נוסעים. עידו סנדליו לבנים מאבק ורצועה אחת קרובה להיקרע כליל, אחוזה בחוט. עידו חוזר מלהדריך טיול בסיני. פניו אינם מגולחים. לידו תיק-צד כמעט ריק, ורובה.

עידו קרוי על שמה של עדה, מפני שאמו של עידו היא חברתה הטובה ביותר של עדה. אמו של עידו היא אשת-ויעודים וּועדים, מחליפה תסרוקות לבקרים. אמו של עידו היא האדם היחיד שעדה צוחקת עמו צחוק רם באמת, כמו שאפשר לצחוק רק עם אדם המכיר אותך מילדות. עדה ואמו של עידו אינן זקוקות למלים הרבה כדי לדבר. אבל אנחנו לא נדבר על אמו של עידו, מפני שאינה נמצאת עכשיו בכביש ואינה שייכת לענין הזה.

מה ששייך לענין הוא שבהיות עידו תינוק, היתה עדה לא פעם שמרטפית שלו, לפני שהיא עצמה נישאה. עידו על ידיה של עדה, והיא מלמדת אותו מלים ראשונות כגון “אור”, כגון “חם”, כגון “מים”. עידו, תינוק שתקן וער, מביט פעם בנורה שעל התקרה, הנדלקת ונכבית על-פי אצבעה של עדה, פעם באדי הקומקום, פעם מובילה עדה את כפו הגורית החמה אל מתחת לברז המים, והוא מביט בריכוז בפיה ומנסה לעצב בשפתיו: מים. עדה אוהבת ללמד תינוקות את מלותיהם הראשונות, ועידו אוהב את עדה כל השנים האלה. מפני שידעה לענות על כל גיל שלו. עכשיו עידו בר-מצוה, רזה ונרגש, ועדה אינה מעלה בדעתה לנשקו, אבל הוא עצמו מתגבה ומדביק פיו ללחיה ונמלט מפני תמיהת כל המשפחה. אחר-כך עידו בוגר והולך לצבא; אחר-כך הוא חוזר מן הצבא ואינו גר עוד בבית הוריו, אבל פגישתם הנדירה טובה תמיד. עדה אינה רואה עצמה חייבת לו עוד אמהות שבטית, ואיננה סנטימנטלית. המטרד חסר-הישע, המפרז, של הילדות, עבר מעולמם כבר מזמן, ואפשר לשוחח. עידו אוהב את עדה, ופחות את שמריהו. תמיד נדמה לו שיש בו בשמריהו איזה בולמוס בלתי-פוסק. עיניו הכחולות נראות לו קפואות, מביטות בעולם אחר. עם בנותיה של עדה לא התידד מעולם.

האם שמריהו נמצא אתנו בכביש הזה?

אולי.

עידו יורד מהג’יפּ, תולה על כתפו את התיק ואת הנשק, נפרד בהנף-יד. נהג הג’יפ מסתובב לאורך המחלף כדי לפנות מערבה ודרומה. נהג הג’יפּ שולף משקפי-שמש ומרכיב אותם על חטמו. לעומתו עידו, ההולך מזרחה, מסיר את משקפי-האבק שלו. אנו שמחים שעידו הולך מזרחה.

עידו עובר את המחלף, פוסע נכחו בכיוון שער-הגיא, לא מהר, לא לאט, נהנה למתוח רגליו אחרי כמה ימי נהיגה. השקיעה שכבר נסתיימה מאירה אותו מאחור בצבעי ברונזה כהה. בשני צדי הכביש האור כבר אינו עז, ראשית החיורון עולה בשדות. עידו עוצר, מחטט בתיקו. הוא לא-גבוה במיוחד, רזה, לבוש חולצת-טריקו קצרה ממידתו, שעל בטנה פס של סולר, זכר לאחד התיקונים בעת הטיול. מכנסיו קצרים מאוד ומרופטים. עידו קצת רעב, אבל עוד לא מאוד. הוא מוצא בעמקי התיק תפוח מכורכם מעט, ונוגס. בעצם, יש לו פנאי. אחרי הלהט של סיני, כאן נעים. עידו הולך לאטו בצד הכביש, סמוך לגדר הנמוכה המתמשכת. עידו נהנה לחוש את גופו, את שרירי רגליו.

עדה עדיין נשענת על מכוניתה. נהגים ממשיכים להאט ולשאול, והיא משיבה להם בתנועת-יד עליזה: סעו. עדה מחליטה שאם לא תוכל לנהוג עד רדת החשיכה ממש, תסע בטרמפ לירושלים. היא מחכה לראות איך יפול דבר. אין לה סיבה למהר. אפשר גם לעמוד מעט בכביש. בעצם, הכול כבר בסדר, רק הנהיגה עודנה בלתי- אפשרית. המכוניות חולפות. סע. סע.

עידו, שכבר ראה מרחוק את המכונית העומדת, מחליט לגשת אליה. עידו חושב, בהגיון, שאם יש לאדם העומד בשולי הכביש תקלה במכונית, ייתכן שיוכל הוא לתקנה, ואז יהיה טרמפּ נוח לירושלים. הוא משליך את פלֶך התפוח המכורסם לתוך ההרדופים, וממשיך ללכת מזרחה. מכוניות משיבות עליו רוח חמה. סע-סע. סע.

עידו מזהה פתאום את מכוניתה של עדה, ומגיע בצעדים מהירים. מחבק כתפיה. עידו עליז כאנקור, מפטפט. עידו ועדה עומדים עתה יחד בשולי הכביש, עידו מדבר, עדה רק מחייכת. מכונית אדומה גדולה שבאה מאחור עוקפת בחריקה ונעצרת בשולי הכביש לפניהם. במכונית האדומה שנעצרה זה-עתה זוג מכרים. הם מביטים אחורה, באותה הבעה טיפשית של אנשים המסובבים צוארם עד קצה גבול האפשר כדי להביע ידידות נמרצת. האיש מחוה תנועות בידיו. האשה מנמיכה את חלון המכונית ומשרבבת ראשה החוצה, פניה לאחור, והם נראים עתה כמנותקים מן הגוף. פיה צבוע מאוד. הראש המנותק צועק:

“עדה!! צריכה עזרה?!”

“לא, לא,” משיבה עדה, רוצה להיפטר מהם מהר. הרי עידו הגיע, על חיוכו.

“יש לנו הצגה בירושלים,” צועק ראש האשה, כמתנצל, והמכונית האדומה מפליגה. אנחנו מותרים על נוכחותה. עדה ועידו מחייכים: ככה זה.

עידו אומר:

“אז מה קרה, עדה?”

“לא יודעת מה קרה. פשוט לא יכולה לנהוג.”

“את חולה?”

“לא חושבת. הכביש התחיל פתאום להפחיד אותי, אז עצרתי.”

“רוצה שאני אנהג?”

“אשמח מאוד.”

עידו אינו ממהר. כל תנועותיו מדודות. הוא עובר שמאלה, מתון-מתון, ופותח את דלת המכונית. עידו מניח את נשקו במושב האחורי, על-גבי תיק כתבי-היד שעדה הביאה עמה, אחר-כך מכניס את תרמילו, יושב במושב הנהג ומתרווח. הוא גוחן לפתוח את הדלת שלה, ואומר:

“שבוע ימים נהגתי ג’יפים. איזה צ’ופר, מכונית כמו שלך, ממש נוח לשבת.”

עדה יושבת על המושב ונרעדת רעדה קלה. השמש שקעה כבר לגמרי, ושינוי מידת האור ומידת החום מצמרר אותה מעט. מעציב אותה שהאור אזל. כאילו החושך הוא תקופה רעה, בעצם, שרק בגרותה מאפשרת לה לעבור אותה במידה של השלמה. עידו אינו מתניע עדיין. עידו שואל אם קר לה. עדה אינה בטוחה. עידו שואל מה כל המים האלה. מסבירה לו ששפכה על עצמה את כל המכל. עידו מסיר את חולצתו, שפס של סולר עליה, ומתחיל לנגב אותה, לאט, ביסודיות: את הראש, את הפנים. את הזרועות, ובלי היסוס, אולי רק בכוח מוגזם קצת, את הגב ואת החזה. עדה נושמת לאט, בשקט, נרגעת תחת ידיו. עידו זורק את החולצה שנתלחלחה למושב האחורי. המושב, שהיה נקי וריק, כבר יש בו מהפכה: תיק, תרמיל מלוכלך, רובה, חולצה זרוקה. לעומת כל אלה עידו: יושב ישר, בנוי בצמצום. עורו של עידו שזוף ויבש, עצמות-השדרה בולטות כמחרוזת אנכית נוקשה.

“חשבתי שבמזג-אויר כזה אתיבש יותר מהר”, אומרת עדה. עיניה עצומות.

“זה השיער הארוך שלך. אמא שלי לעולם לא היתה שופכת על עצמה מכלים של מים. התסרוקת צריכה להחזיק מעמד כל השבוע. ראית איזה מגדל יש לה עכשיו? לא מגדל, כוורת. כל הכבוד. אבל את לא צריכה תסרוקת, לך יש שיער.”

עידו אומר “שיער” כאילו הצדיע. עדה מחייכת. עיניה עצומות.

“אז תשמעי, הרי בכל-זאת קרה משהו.”

“קרה. שמריהו ואני נפרדנו לפני שלושה ימים,” עדה אומרת בעינים עצומות. אחר-כך היא מוסיפה: “ובינתים אתה הראשון ששומע על זה.”

עידו שורק שריקה קלה ומביט בה.

“זה סופי?”

“סופי.”

עידו שואל את עדה אם היא שלמה עם זה. עדה אומרת שהיא רצתה בזה. עידו שואל:

“אחרי כמה שנים? עשרים ושתים?”

“עשרים ושלוש.”

“אמא יודעת?”

“עוד לא. אמרתי לך, לפי-שעה רק אתה יודע.”

עידו נבוך פתאום: כל זה גדול ממידתו, ממידת שנותיו. עידו אומר:

“טוב, הדיבורים האלה לא יביאו אותנו לירושלים.” הוא נועץ את המפתח, מסובב, מתניע. המכונית יוצאת שוב לכביש, נוטלת מקומה בטור הארוך, המחליק קדימה. יש משהו עליז בנסיעתה, כאילו חזרה לאיתנה. עדה מביטה נכחה דרך עפעפים עצומים-למחצה. האויר מאפיר. כל הצבעים דהו, גם צבעי המכוניות שעל הכביש. תחושת הגושים מחליפה את תחושת הצבעים, אלא שכל הגושים מטושטשים בקצותיהם, הילה של אובך נטול-צבע, נטול-אור, הנדמית לאבק דק באויר, כאילו וילון מכסה ארץ ומטשטש. השדות מחשיכים מהר.

תמונה מן העבר הקרוב: שלושה ימים קודם-לכן אומרת עדה לשמריהו הנוסע שוב לחוץ-לארץ, בקול שקט לגמרי, שהיא מעדיפה שלא יחזור הביתה. אנחנו מצטערים, אבל עדה אינה מצטערת ואינה מופתעת. הדברים היו צפויים. שמה לב שזה כמה-וכמה שנים, בעת עריכת השולחן, היא שוכחת משום-מה להניח את כליו, או את כוסו. שוכבת לישון וקמה בבוקר ומביטה היישר נכחה, כאילו אין לידה במיטה שום אדם נוסף. ממהרת להתלבש בחדר אחר, ואף הוא נוהג כך. מאבקים על השמיכה בלילה נפתרו כבר לפני שנה על-ידי שתי שמיכות נפרדות. נסיעותיו התכופות של שמריהו, החזרה וקול המפתח בדלת, הפסיעה הכבדה עם שתי המזודות הכבדות והמעיל על הזרוע, איבדו כבר מזמן כל צליל של עומק ונעשו מטרד. שמריהו יוצא שוב להעלות את יהדות הגולה. שמריהו חזר ולא העלה את יהדות הגולה. אולי בפעם הבאה. עדה אינה יכולה לשאת עוד את התקוה שנעשתה איומה. כאשר היא אומרת שאינה רוצה שיחזור עוד לכאן, אין הדברים בגדר אלימות, אלא אולי להיפך: עכשיו יותר קל. שמריהו אינו מערער. הוא אומר: אטלפן מניו-יורק, מהמלון, אטלפן, נדבר. הוא נוטל את שתי המזודות ויוצא, רק לסתו נפולה מעט. כאילו הוא לועס. לעדה ולשמריהו אין עוד ילדים בבית. הבכורה נשואה, השניה לומדת בבאר-שבע. אנו חרדים: תצטרכי לספר להן, עדה, אנו אומרים; איך תגידי? איך תקבלנה זאת? לעדה אין עדיין אף תשובה אחת. בינתיים אינה מספרת לאיש. שמריהו גם לא טילפן מניו-יורק. אולי הוא מטלפן עכשיו, והטלפון מצלצל ומצלצל בדירה הריקה. שיצלצל. עכשיו סיפרה לעידו, הנוהג במכונית שלה, קצתו נבוך, וקצתו שמח-לאיד: לא השתגע אחרי שמריהו. מעולם לא היה שותף להערכה הסנטימנטלית של הוריו. עידו נוהג, מביט ישר-ישר קדימה, ושולט מאוד במצב. חושב שכל השנים האלה הוא צדק ולא הוריו צדקו: לעדה לא היה טוב עם היהודי היקר הזה. עובדה. אז מי ראה נכון, הא?

עידו רוצה מאוד להוציא את שמריהו מהכביש הזה, מהקטע הזה.

עדה ועידו, באופן ברור, במכונית אחת. עידו אומר: “נגיע עוד לפני הלילה.”

בכל-זאת הוא מדליק את הפנסים. בתוך אובך הדמדומים, בין-השמשות, יש משהו מתעתע במכוניות. ההגדרה הברורה של אור נעשית נחוצה לעידו. עידו נהג מצוין, רואה הכול. טור המכוניות במרוצו, כלהק סוסים כבדים אפורים: פעם שמאל מקדים, פעם ימין מקדים. עכשיו המכוניות מצטופפות מאוד: מישהו מעכב מלפנים, אולי טרקטור, אולי מכונית שנעצרה. עדה עדיין אינה יכולה לעמוד במתח המכוניות הבאות ממול ועוקפות כאילו כל העולם שלהן: נדמה לה שכל מכונית עלולה לפגוע בה, ולא בזדון אלא בהיסח-הדעת. אינה מבינה כיצד זה עידו נוהג ואינו חושב על אפשרות זו כלל. ושוב התנועה משתחררת וזורמת. את המטעים כבר קשה לראות בבירור באינאור.

עכשיו גוש ההרים לפניהם, כבר-כבר אורות תחנת-הדלק שלרגלי ההר משמאל, עץ-הבוהיניה העתיק, המסובל תרמילים ארוכים, מתוך הדמדומים לרגלי החאן מימין.

עידו נכנס לתוך הערוץ, מתרווח על מושבו: ריח ירושלים כבר עלה באפו, הר ורוח וארנים הרבה, אויר שיש בו תוכן, אפשר לשתות אויר כזה בגמיעות גדולות. כבר הכול אחרת. עידו בא מהמדבר וחש היטב בשוני. עכשיו הר מימין והר משמאל; ההר משמאל קרוב לכביש, זה שמימין קצת מרוחק. עכשיו העורק הימני מתחבר אל הכביש ושניהם זורמים יחד.

הכביש מתחיל להיכנס לתוך הלילה. הכביש מחליף את האויר, שנעשה עכשיו אמיתי יותר. עוד מעט ייבלעו המכוניות על צורתן, ויהיו לאורות בלבד, בתוך הרצינות העמוקה הרובצת בין ההרים. אורות של ישוב למעלה כפנסי דוגיות שיצאו לאוקינוס החושך. אחר-כך יידללו המכוניות מאוד, וכל רכב הורס לתוך הלילה שייכנס לערוץ הזה יהיה אלים וסואן והדיו מתגלגלים הרחק, והערוץ יהיה כממתין עד יעבור רעש. הלילה יסגור על הכביש, גבוה וחמוּר וירחו שקע מזמן. ארנים ישחירו וירשרשו לאט, חלק מתמצית הלילה. רק עם אור ראשון יופיעו על הכביש הנוצץ כאילו הוצף מי תעתועים, טריים כביום הראשון לבריאה, חגלות ואופנים. הארנים יפהקו ויקיצו אל תוך ירקם. אחר-כך, בהרבה רעש, המשאיות האיטיות, המחליפות הילוכים. ושוב המרוץ הזה.

עידו אינו מסיר עיניו מן הכביש, ושואל את עדה איך זה להיות מפורדת שלושה ימים שלמים.

עדה מסבירה לו שאינה יודעת. עידו מתקשה להאמין, אבל אנחנו מאמינים. עדה אומרת, מול הכתף המתקשה להאמין של עידו, שבאמת אין לה מושג. עידו אינו מבין איך זה שאין לאדם מושג בדבר חשוב כזה. עדה אומרת שהיתה רוצה להרגיש משהו, לפחות משהו, צער או כעס או רוָחה, אבל אינה מרגישה כלום. רק הפחד הזה בכביש, פתאום. ודאי תצא מזה, עוד יום, יומים, יעבור לה. הרי מוכרח.

“מה עשית שלושה ימים?”

“כרגיל. קראתי כתב-יד, סימנתי הערות. הבוקר החזרתי אותם להוצאה בתל-אביב, לקחתי תיק חדש. קניתי במכולת. דיברתי בטלפון. מה כבר אנשים עושים?”

עידו אומר, בחיוך, שהוא שמח שעדה חזרה ללבוש את השמלה הלבנה עם חגורת-הזהב. הוא זוכר שלבשה אותה בבר-מצוה שלו. עדה משתאה שהוא זוכר.

“ועוד איך זוכר,” אומר עידו ומתבייש להביט בה. אומר שכל אותה שנה, בעצם כל אותן שנים סמוך לבר-מצוה, היה משוגע עליה. ונורא פחד שאמא תרגיש. או שהיא תרגיש. אומר ופוחד להביט בה. אשה רטובת-שיער יושבת לידו, עצומת-עינים, במצוקה, והוא נוהג היטב ודמיונו מתחיל לפעול. עידו מתרכז בנהיגה. מוטב כך.

עדה שמחה. היא מתקרבת אליו מעט. עיניה עדיין עצומות-למחצה, וכשהיא פוקחת אותן, היא רואה בסמוך אליה את הגוף השחום, הרזה, רגלים שזופות עד-שחור, וידים רגועות מאוד על ההגה. היזהרי, עדה, היזהרי. אבל זה כל שדה-הראיה שלה כרגע. עדה רוצה אותו עכשיו, בחריפות; אולי למן הרגע בו הגיע לפני עשרים קילומטר. עידו מעיף בה מבט מהיר. עכשיו עידו, ערמומי, מושיט ידו מעבר לעדה, כביכול, לבדוק אם דלתה נעולה היטב. אבל עדה יוצאת לקראתו. אינך טועה, עידו.

“שימי את הראש הרטוב הזה שלך עלי, דווקא ירענן. ואם תכניסי יד לתרמיל שלי, מאחור, נשאר שם עוד תפוח אחד.”

עדה שולפת מהתרמיל זוג תחתונים קרועים, סבוניה יבשה, מפה עטופה היטב בפלסטיק, קופסת-גפרורים מעוכה, ותפוח מוכתם. היא מנגבת אותו בשמלה הלבנה, בלי להקפיד, ועידו מרוצה ממנה. עדה ועידו נוגסים יחד מאותו תפוח, לסירוגין. שערה מלחלח את צוארו ואת כתפו, והוא נרגש מעט, נושך שפתו התחתונה. לעולם לא יהיו גופותיהם זרים זה לזה. כמה התרפק עליה, בילדות. ובכל-זאת. הרעב נעשה ברור מאוד.

עידו מבין פתאום שכל זה ייעלם במחי-יד אחד בהגיעם לירושלים, ומחליט לברוח קדימה.

“תשמעי, אני עוצר כאן עוד מעט ואנחנו עולים בהר.”

“כאן?” תוהה עדה. מעולם לא עלה בדעתה להיעצר ולעלות בהר ליד הכביש הראשי לירושלים.

“לא בדיוק כאן, עוד מעט, יש שם אוכף יפה כזה.” עידו פוחד שתגיד לא, אבל עדה אינה אומרת כלום.

עידו, עכשיו מצפוני, משתדל להיות, אומר במחוספס:

“רק אל תתאהבי בי, כי יש לי חברה. פגשת אותה, שמה אילנה.”

איזה משפט של שטות אמרת, עידו. עדה מתאבנת לרגע, אחר-כך חושבת שזה מקל עליה, בעצם: הכול נעשה פחות חשוב, כיון שעידו פחות חשוב. שתהיה אילנה. מה אכפת לה. זוכרת את אילנה זאת מאחת השבתות-של-חרסינה בבית הורי עידו: תספורת-נער ושמלה מהעיר העתיקה וקול בלתי-נעים.

עידו עוצר בשולי הכביש, מדמים את המנוע. עוצרים. חגורות. חלונות. דלת. אויר החוץ.

המכונית שוב עומדת בשולים. לא נסעה הרבה, ושוב היא עומדת.

האויר מחוץ למכונית חם ואפל, ספוג ריחות דלק. שוב מכוניות עוברות מהר, סע, סע, סע-סע, סע, ומטלטלות את הרכב העומד במשבי רוח. עידו דואג להניח משולש זוהר מאחורי המכונית העומדת, ולרגע נדמה לעדה שהוא עצר בעצם כדי לתקן את המכונית. עדה מביטה במשולש כאילו הוא מצבה למשהו שעוד אינה יודעת. המציאות מופרדת לה לפרודות הרבה ואינה מתאחדת. המכוניות חולפות: אנשים ממהרים להגיע לארוחת-הערב, לבתים, לחדרים שיש בהם אור. לידה, מימין, מעלה טרשי, קרוב מאוד. אפשר לגעת בו ביד. מן המכונית אי-אפשר לגעת בשום דבר. עדה מהססת להעמיק אל תוך ההר. אבל הרי זה עידו.

“עולים,” אומר עידו, קצת לוחץ, כמו מדריך טיול.

עדה מטפסת לאטה בהר, המדיף את כל ריחות היום החם שעמד פה, אורן וקורנית ואדי בנזין והרבה מאוד אבק. גם החרקים נתאבקו בשרשי האורן. עידו מציב רגליו בפיסוקים גדולים על שברי סלע, בבטחון גמור כעל מדרכה של כרך, מדלג זקוף ומהר ונשקו שמוט על כתפו. עדה נאחזת פה-ושם שלא למעוד. עדה מתביישת בנשימתה הקטועה, בהיעצרות שהיא נעצרת פה-ושם כדי לשאוף אויר. והרי העליה אינה קשה כלל.

“בואי,” מעודד עידו בחיוך, “בואי, עדה, כבר כמעט הגענו.” כאן, בהר, מי ישוה לו. מלך.

עדה חוששת. אוקינוס בהול ובלול של חששות. באמצע החיים, כמו בתחילתם, אדם שוב אינו בטוח בגופו, שמא יכזיב. שמא לא יהיה צולח. עדה שמחה לחושך המתעבה עתה מהר. עידו כנראה מכיר את המקום היטב (אילנה?): אורן כפוף מאוד פורש את ענפיו נמוך על אחד מרבדי הסלע הטרשי, השטוחים כשולחן, סלע חם, כסוי-מחטים ואבק ארנים. קדמת הסלע נגמרת בבת-אחת בירידה תלולה, ועדה חושבת שצריך יהיה להיזהר שלא ליפול כאן, כי אפשר להתגלגל עד הכביש.

עדה ועידו על משטח של סלע, תחת כיפת האורן, במעלה הר, לא גבוה. המכונית הנטושה כמעט בדיוק תחתיהם למטה, משולש זוהר מוצב מאחוריה, עצם מוכר היטב וכל פרט בו מוכר: הריפוד, לוח-הבקרה, המאפרה שקצה שבור זה כמה שנים ולא תוקן. במכונית הכול מוכר. הסאון העולה מן הכביש עצום, מודגש ומהדהד פי כמה, מחריש-אזנים. אבל הרי זה עידו.

“קצת מצחיק לסחוב סיפור מגיל בר-מצוה,” אומרת עדה, כמגששת בשיחה.

“מוטב מאוחר מאשר אף פעם.”

וגם משפט זה איננו המשפט הנכון, כמובן; אך פניו של עידו הסמוכים עכשיו אליה לוהבים, והעינים הכהות מרצינות מאוד, וכבר אין ערך לדיבור של סתם. עדה נפעמת למראה פניו החדשים. אפשר היה לעבור את כל החיים ולא לראותם אף פעם. אנו אומרים: אלה הפנים שתזכרי, עדה, מכל פני עידו. עידו מניח נשקו בהישג-יד, ונפנה אליה. אבל כל זה פתאומי מאוד, חושבת עדה. עדה כורעת על ברכיה, והוא כורע מהר על-ידה. עכשיו מגע הסלע החם תחת גבה. מעבר לכתפו, גבוה-גבוה, שמים סתורים; עצבות נוראה, הורסת, של לילה בהר, כאילו כל החיים כולם אינם מתנהלים אלא על פס דק-דק, רדוד, צר, גשר שרק עליו אפשר לחיות; תרד ממנו כדי פסיעה, לא תיזהר, וכבר גורשת אל העפר המת, שאין בו איש. המכוניות נוסעות ונוסעות למטה, מחזירות אנשים לבתיהם, רצועה ארוכה וצרה שמעבר לה אין כלום. פניו של עידו, קו-לסת ארוך, חריף, לא-מגולח כל-צרכו, פנים מתוחים של אדם בסכנה. איזו תורפה בכל זה, חושבת עדה. ואיזו תמימות.

משהו בתוכה מתפוגג עתה, כאילו נכמר. עכשיו ה יא מחבקת אותו היטב; ובעצם לא נותר לה אלא לצאת אל הים הגדול הזה, שהיא כל-כך יודעת, ולשחות עם עוד גל ועוד גל, עד שתבחר לעצמה את הגל הגבוה ביותר להחליק עליו אל החוף ולהתנפץ; אלא שהגל הגבוה לא נמצא לה הפעם, כאילו איזו עצבות נוראה רידדה את הכול, ובסופו של דבר היא עֵדה אילמת לעידו, ואינה מצטערת.

עידו בודק וחוזר-ובודק את הרובה, שאבק ארנים חדר לקנהו. נושף לתוך הקנה פעם ועוד פעם. עדה אוספת שערה היבש-כמעט, ומנערת שמלתה מן האבק וממחטי האורן.

“התרגשתי,” הוא אומר כמתנצל.

“גם אני, עידו.” קולה של עדה נמוך מאוד, עודנה מלאה רוך אין-קץ, ממלא אותה לגמרי. כל-כך הרבה עידו. והפנים החדשים האלה.

עידו אינו יודע מה לומר. הוא נוגע במצחה, בפיה, מהסס, ופתאום מזנק על שתי רגליו:

“תשמעי, אני רואה שהמשטרה עצרה על-יד המכונית, צריך להרגיע אותם, אחרת השרמוטות האלה יפרצו את הדלת ויהיה סיפור.”

עכשיו גם עדה רואה את האור הכחול העז המהבהב למטה בשולי הכביש, כמרחרח במכונית שלה. אנו אומרים: הם לא יפרצו את הדלת כל-כך מהר, עידו, אבל אתה הרי רוצה לברוח מכאן. הכל עצוב כל כך.

“רד אתה, אני אבוא אחר-כך.”

עידו גולש מהר, בפסיעות גסות, כאילו אינו יכול לאבד את שיווי-המשקל כלל, ויש בירידתו צליל של סוף. עדה חושבת: איבדתי אותו. מעתה תעמוד בינינו מבוכה גדולה, כבין אנשים שגלשו יותר מדי, וכאשר יזמינו אותי לחתונה שלו עם אותה אילנה, או עם אילנה אחרת, תהיה בעיה. איבדתי את עידו, חושבת עדה. מחר אבוא לבית הוריו ואסיר את משקפי-השמש, והוא יספור לי בסקרנות גלויה את הקמטים. מחרתים, בצער פורמלי ובנצחון מוחץ, יראה שכבר זרקה שיבה בשערי.

עדה, בפחדיה, אינה מבינה את עידו. בקולו הצרוד כלשהו שיכנע זה-עתה את שני השוטרים שהכול בסדר, והם סוגרים את החשד, חוזרים לניידת, טורקים דלתות ומפליגים. הניידת משתלבת בטור הארוך, שהאט בגללה, מתרחקת בנצנוץ של אור כחול חריף על גגה, מכחיל את ההר בכתם נוסע. עידו הוא עתה גוש אפל על רקע המכונית, ממתין לה שתרד, קצת נכלם, וחושב שאיבד את עדה לגמרי, מפני שהיתה לו שעה אחת ואיכזב כמו תינוק. עידו כועס על עצמו, עומד מלא זעף אפל. גם הסנדל, שרצועתו החלה להיקרע, נקרע עתה כליל. עידו מסיר אותו ונשאר ברגל אחת מסונדלת ואחת יחפה. את הכף היחפה הוא מסמיך אל דופן המכונית הפולט חום. לא טוב. עידו ממתין, כועס על עצמו.

הרוח הגיעה סוף-סוף. תחילה שומעים אותה מרשרשת בסחף עז בברקנים היבשים, אחר-כך היא סועה בענפי-האורן הנושמים נשימה ארוכה, עמוקה. עדה מתמתחת: כוחותיה שבים אליה, בגוף שניעור כליל, כאילו נכנסה הרוח ואיווררה את כל העצמות אחת לאחת. עדה מביטה למטה ויודעת שלעולם לא תראה עוד את הכביש מן הזוית הזאת; מעתה תסע תמיד בלי לעצור ובלי להביט למעלה לאורך פס-החיים הדק של הערוץ, לא תימין ולא תשמאיל. עדה נוגעת נגיעה קלה באורן, כמעט פרידה. אבל עכשיו היא יכולה לנהוג, ומחליטה שתנהג. עוד רק לרדת בשיפולי ההר, לא מהר כמו עידו, לא בפסיעה גסה, אבל לרדת, עוד רק לומר לעידו שישב על-ידה, ולשבת ולהתניע ולעבור את מעט המרחק שנותר עד העיר השוקטת מאוד על הריה, מכונית אחת בין מכוניות הרבה שהגיעו למחוז-חפצן, ולבוא אל תוך העיר בין בתים וערוגות ורמזורים, ולפתוח את החגורה ולהוריד את עידו ברחביה, ולומר שלום שיהיה ודאי מבויש, כי מה זה שניהם פתאום. ואחר כך הבית, ששמריהו לא יחזור אליו עוד, להיות בו לבד, ולהתחיל סוף-סוף, באיחור של שלושה ימים, במלאכת החשבון ובמלאכת האבלוּת.

המלצות קוראים
תגיות