רקע
שולמית הראבן
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: תל אביב: עם עובד; 1980

לא הספקתי להתכונן כדבעי לבואו של שלומק אל בית-ספרנו, אף-על-פי שאת הכיתה הכינותי זה כמה ימים. אמרתי להם שהנה יגיע אלינו השבוע ילד יהודי שבא מן המלחמה בפולין, וכי אני סמוך ובטוח שכולנו נקבל אותו בחמימות ונקנה לו תחושה של בית. בית-ספרנו, אמרתי, כמו לבותנו. הגורל המר עמו, אמרתי. יבוא להסתפח. אף-על-פי-כן. לשתול ולבנות ולהיבנות.

אולי לא הייתי צריך להרחיב את הדיבור. מידה של דווקאות היתה מצויה בכיתה ח' באותם הימים, או אולי היתה זו דווקאות המכוונת נגדי, מחנכם. לעתים, בעמדי לפני הכיתה הזאת, חשתי שאני מדבר מן השפה ולחוץ, כאילו אור שהיה בדברים בעודם בתוכי, כבה לפתע בדרכם החוצה. או אולי נופל קולי על איזה קיר עבה העומד בינם לביני ומהפך את כוונת הלב, מחזיר את צליל קולי אלי והוא נלעג ואטום ואין לו הד. בטוח אני שאין בעולם מחנך אשר אינו מכיר ימים כאלה בכיתתו. ואני, אדם רגיש אני. רותה, הפסיכולוגית היועצת שלנו, אותה פגשתי בדרך מחדר-האוכל, אמרה לי:

“תגיד, יותם, אתה בטוח שלא הכינות אותם יותר מדי?”

לא הייתי בטוח. בשום דבר אינני בטוח כשאני מדבר עם רותה, אשה צפודה וסרקסטית. אבל איך לא יכין מחנך את כיתתו לדבר יוצא-דופן שכזה. כבר עשרה חדשים שמלחמת-העולם נמשכת. הכיתה עוקבת אחרי כל מהלכי הגרמנים והפולנים והצרפתים על המפה הגדולה התלויה על הקיר בצריף שלהם מאז ספטמבר שעבר, שומעים רדיו כמאזינים לתחרות-ספורט מתמשכת, ועדיין לא היה לנו מגע ישיר עם המלחמה. בלתי-אמצעי, כלומר. בועז היה סבור שהילד החדש יסביר לו את ההבדל בין מסרשמידט לבין שטוקה. כמה בנות, שהוריהן ממוצא פולני, אמרו שתדרושנה הסבר איך קרה שחיל-הפרשים הפולני המהולל הובס כל-כך מהר. יורם ואלי אמרו שעליהם להתיעץ עם הילד החדש מתי תתגבר אנגליה על תבוסת דנקרק ותחזור להילחם בצורה תכליתית על אדמת אירופה. היתה איפוא ציפיה, כלבואו של מומחה.

אלא שהיו מיני איחורים בתחבורה, כרגיל, ותחת שיגיע שלומק בבוקר, לשיחה ארוכה אתי לפני כניסתנו יחד לכיתה, עמד אוטובוס דרום-יהודה בשדרת הקזוארינות שלנו רק בשעות צהרים. לא שמעתי אותו בבואו, וכשנכנס שלומק, מצאני בחדרי עומד מול הראי ומסדר את שערי. אין בכך רע שמחנך מסתרק, אדרבה, יש לו לאדם חובה להיות נאה ומסודר, ואני הרבה תלתלים בראשי וקשה לי לאלף אותם. מין עושר השמור לבעליו לרעתו. בכל-זאת לא חשתי בנוח שכזאת ולא אחרת היתה פגישתנו הראשונה. לא נותר זמן אלא לקחתו עמי וללכת מהר לכיתה לפני הפסקת הצהרים.

אינני יודע למה ציפיתי, אבל לשלומק כזה לא ציפיתי. ראשית, הוא לא היה חיור במיוחד; אמנם רזה מאוד, אבל לא חיור. מסתבר שהתגלגל על סיפונה של איזו אניה כמה שבועות בים ונשזף. שנית, ידע מעט עברית. עברית כזאת של בית-ספר “תרבות”. עברית שכמותה, כביכול, מותר לדבר רק לאדם זקן במקומותינו, ונער שמדבר כך, הרי הוא כמבקש לעצמו זכות של מבוגרים. גם לבושו היה מבוגר יותר משלי: במכנסים ארוכים הגיע, מכנסים מסודרים מאוד-מאוד, קפל זהיר בחזיתו של כל מכנס, מי לובש מכנסים ארוכים במקומותינו, אלא הזקנים מאוד, בעלי הרגלים הלבנות הכמו-גלוחות. כולנו, קיץ חורף, מהלכים בעירום-רגלים, והן שעירות וחמות. מקפצי הרים וגבעות אנחנו, ורגלי עזים רגלינו. לעתים נוגעת רגלה של בת משלנו באדרת השיער שעל רגלי הבן, וכבר ניצת איזה זיק. אני רוצה לומר בזאת שיש הרבה תשוקה בריאה בכיתות שלנו. לרותה יש אמנם השגות על כך. רותה סבורה שאצלנו מקדימים בענינים האלה מפני שהילדים שלנו גדלים הרחק מהוריהם. פשפש מעט בקורותיהם של ילדי בית-ספר חקלאי, וברוב המקרים תמצא דברים בגו. אני אינני גורס כרותה. לעתים רואה אני את בנות י“ב, או אפילו בנות י”א, מהלכות לעת ערב סמוך לגדר הפרדס, וריח תפוזים הוא ריח תפוזים, כמובן, ואינני בטוח אם כל הבשלות הזאת שלהן אכן נובעת מעובדת היות הוריהן רחוקים, או גרושים, או סתם הורים שאינם רוצים ילדים בבית. יש בהן טבעיות. רותה אינה תופסת כל-צרכה את הטבעיות. אני יכול להביא דוגמאות. מיכל, למשל, בי"א, בחורה טבעית מאוד. רן סלוצקי, מחנך הכיתה שלה, פשוט איננו מבין אותה. אני בטוח שהייתי מכופף מעט בעבורה את תכנית הלימודים הרשמית, לו הייתי מחנך שלה. כמובן, לא ככלל, אלא במקרים מסוימים מאוד. אמרתי זאת פעם בחדר-המורים. ואני חושב שהרוב הסכים אתי.

ובכן, שלומק הספיק רק לספר לי שנולד בעיר גדולה למדי, ולמד בבית-ספר “תרבות”, ועם פרוץ המלחמה ברח עם משפחתו לכפר – וכבר אנחנו בפתח הכיתה, עייפת-צהרים, מיוזעת, רעבה וקצרת-רוח.

ביקשתי סליחה מהמורה לאנגלית, ואמרתי:

“ובכן, חברים, הנה אחיכם.”

“אנ’לא אח שלו,” נשמע קולו של בועז, ושלושה או ארבעה פרצו בצחוק עצבני. שלומק הביט בבועז בעינים תמהות, אחר-כך הביט בי.

“שלומק,” אמרתי, “אנא ספר לנו מה מצב המלחמה במקום שממנו באת.”

שלומק הביט בי שעה ארוכה, תמה מאוד, אחר-כך אמר בעצב:

“אין מלחמה.”

“מה זאת אומרת אין מלחמה,” עלו קולות מן הכיתה, “מה אתה מדבר?”

“אין מלחמה,” אמר שלומק. “הגרמני בעיר ובכפר ואין איש נלחם בו עוד, כי חזק הגרמני מאוד.”

בועז ירק קנה של קש מפיו ואמר:

“פחדנים.”

“לא פחדנים.” אמר שלומק, וקולו עלה, כמסביר, נרגש, “לא פחדנים. אבל אין כוח ואין גבורה כנגדם.”

“אני בטוח שיש,” אמר בועז. “אני בטוח שיש אנשים שנלחמים בגרמנים כמו שצריך, אפילו תחת הכיבוש. אני בטוח שלא כולם פחדנים כמו כמה אנשים שעומדים פה.”

שלומק הביט בי, באותה תמיהה שלו שהלכה והעמיקה, ואני אמרתי:

“בועז, אל תדין את חברך עד שתגיע למקומו.”

בועז אפילו לא השיב. כל כניסתו של שלומק לכיתה לא התגלגלה כמתוכנן. לא הרגשתי בנוח, ושערי המדובלל, שלא הספקתי לטפל בו במסרק ובנוזל המיוחד ששמור עמי בחדר, מחמת כניסתו הפתאומית של שלומק, הוסיף על אי-הנוחות שלי, כאילו מצאוני עירום ובלתי-מוכן.

“שלומק,” אמרתי, “ספר על ביתך ועל משפחתך.”

רגע ארוך עבר עד שדיבר. דומה שכבר לא העז לפתוח את פיו. אחר-כך אמר, רך, כבתפילה שקטה:

“את אבי תלו על עץ. בפסח תלו אותו. אמי ושני אחי ביריות הורגו, בצאתם לבקש לחם. ארבעה ימים וארבעה לילות לא הבאנו אותם לקבורה כי חורף ארוך היה ושלג והאדמה קשה מאוד. לא” – חיוָה בידו תנועה של עידור, ואני אמרתי: “מעדר, לא עדרתם.” “לא עדרנו,” אמר שלומק, והמשיך באותה צורה מתפללת-מקוננת:

“ועוד רבים מאוד נהרגו במקום הזה. ושם אחי הבכור אליהו ושם אחי הקטן יוסף. ושם אבי יצחק ושם אמי בלהה.”

עד כאן פרשת השבוע," נשמע לחשו של אלי. הכיתה דממה לרגע. ואז היתה כמרקחה. הרבה קולות נשמעו יחד.

“מה היא מספר שם? מה הוא מבלף לנו? מה פתאום שהגרמנים יהרגו אזרחים שהולכים להביא לחם? הלא בעצמו אמר שאין מלחמה, יש רק כיבוש, אז מה כל הקשקושים האלה?”

“הכיתה הס!” קראתי פעם ופעמים. אבל ללא תועלת. “הכיתה הס! הסו!”

“אז באמת שלא יספר מעשיות.” אמרה רינה, שאביה מוסיקולוג מגרמניה. “במלחמה, אני מבינה שקורים כל מיני דברים, אבל סתם ככה להרוג אזרחים – זה לא מתקבל על הדעת. זה סתם המצאות שלו.”

“אני חושבת, אני חושבת שאולי יש לו שוֹק.” נזדרזה אחת הבנות הקטנות, העסקניות, “יש דבר כזה, אתם יודעים, במלחמה לפעמים מקבלים שוק ומדברים כל מיני דברים. זה עובר ואחר-כך לא זוכרים כלום, כלום.”

שלומק הביט בה ושוב הביט בי.

“אתה יכול לשבת, שלומק,” אמרתי. הייתי נבוך. ידעתי שלא הצלחתי להשתלט על הכיתה.

“איה דוכני?” שאל שלומק, והפעם כמעט הכעיס אותי. איה דוכנו, באמת. הושבתי אותו ליד הרחומה בבנות הכיתה, עדנה, קטנה וישרת-שיער כתינוק; גם ישרת-לב, כמדומה, מכל-מקום לא מן הזדוניות. דאגתי שישב שלומק הרחק מבועז. נתברר אמנם ששלומק גבוה הוא, ומסתיר לאלי הקטן שאחריו, ושוב הייתי צריך לבצע כמה שינויים בהושבות, דבר שאיננו רצוי לקראת סוף השנה. תוך כך ראיתי את עדנה שולפת מסטיק בחשאי מן הכיס ונותנת לשלומק. הוא לא ידע מה לעשות בו.

בינתים נשמע צלצול הצהרים. כל עדת הרעבים פרצה החוצה, שוטפת את המורה לאנגלית ואותי, ושלומק קרב אלי. למחרת המבוכה הקלה שחשתי, עשיתי מעשה וחיבקתי את כתפו. הוא נצמד אלי, ענין שאינני מחבב אצל בנים, ענין לא טבעי.

“אין החברים מחבבים אותי,” אמר בעצב רב.

“הם יתרגלו,” אמרתי באופטימיות יתירה, “ואתה תתרגל, ועוד מעט תיראה כמו כולנו ותדבר כמו כולנו ולא יורגש שאתה לא מכאן. גם הלבוש משפיע.”

“הלבוש?” לא הבין.

“אצלנו כל הבנים מתהלכים במכנסים קצרים,” אמרתי, “ורק מי שבא מן הגולה לובש מכנסים ארוכים. מחר בבוקר, שלמה, תיגש למחסן ותגיד לבתיה שתתן לך זוג מכנסים קצרים, ותלבש אותם.” טפחתי על שכמו: “אתה עוד מעט תהיה צבר, שלמה, אל תדאג, הכול יהיה בסדר.”

לא הייתי בטוח שיהיה בסדר. כלל וכלל לא. דבריו של שלומק העידו על מידה של הפרזה ושל דמיון בלתי-מרוסן. שיערתי שמשפחתו אבדה בעת ההפצצות, או שמא סובל הוא מרגשי אשמה על שהשאיר אותם שם, בדרך בריחתו שעדיין אינה ידועה לי, אולי אינו יודע כלל מה גורלם, והוא מפצה על כך בהמצאת סיפורים מזעזעים על מיתתם המשונה. כמה וכמה נערים ונערות אצלנו, שיש להם בעיות במשפחה, ממציאים סיפורים על הוריהם, אבל בדרך-כלל אלה הם סיפורים על כבודם ויקרם של האב או האם. בעל עסק צנוע נעשה בדמיון הילד מיליונר מקנדה. אם המזמרת במסיבות משפחתיות נעשית זמרת אופרה. כאן, לראשונה בכל נסיוני כמחנך, נתקלתי בילד המדמיין את הריגת הוריו בצורה כזאת. רותה ודאי תדע לדבר על בעיות אדיפליות. ואשר לאחים, ייתכן שמדובר בתסביך הילד האמצעי. כל אלה דברים שאינם בתחום המקצועי-שלי. שיערתי שיהיה עלי להתיעץ עם רותה, ולא מצא הדבר חן בעיני. כיתה שרותה יותר מדי מתערבת בה, אינה כיתה טובה במוסדנו. ועד כה היתה כיתתי טובה. כלומר, נורמלית.

בחדר-המורים ניחמוני: עוד מעט יהיה שלומק שלך כמו כולם, לא יורגש הבדל, אמרו. כל הילדים, כשהם מסתגלים ומקבלים בטחון עצמי, מוָתרים על הדמיונות הללו. אינך זוכר כמה בועז היה מדמיין? או רינה? חצי שנה היתה רינה ממציאה סיפורים על דודים שלא היו ולא נבראו, עד שנקלטה ונרגעה. שמעתי, וקיבלתי.

בבוקר נתברר שלא יכול היה שלומק לחכות עד שעת פתיחת המחסן. גנב מאחד החדרים זוג מספרים, וגזר את מכנסיו הארוכים עד שהיו למכנסים קצרים-קצרים, כדבעי. בחושך עשה: לא העז להעלות אור בחדר.

מודה אנוכי שבימים שאחר-כך לא הרביתי להתעסק בענינו של שלומק, כי היתה לי בעיה פרטית משלי, ולא הצלחתי לפתור אותה. רק בענין אחד נתבקשתי להתערב, והוא ענין המיטה. שלומק דרש לעצמו את המיטה הקרובה ביותר לדלת חדרו, בחדר הקרוב ביותר לדלת הצריף. בנקודה זו התעקש ולא ויתר בשום אופן. “אפשר לחשוב שמבקש אתה לברוח,” אמרתי לו, אבל לא הועלתי כלום: הודיעני, פשוט, שבמקום אחר לא יישן. ויתרנו לו, אף כי הצריך הדבר הזזות נוספות. אבל השתדלתי ללכת לקראת שלומק ככל שיכולתי.

הבעיה הפרטית שלי היתה בעצם בעיה מצפונית: האם יש הבדל בין כיתה י“ב לכיתה י”א. מקובל היה בבית-ספרנו שבנות י“ב בוגרות הן לכל דבר, כבר היה מעשה שמורה לספורט משלנו, לפני כמה שנים, היה חבר של בת אחת מי”ב ואין מכלים. מיכי, כלומר מיכל, היתה עדיין בי“א, והדבר גרם לי לכמה וכמה בעיות נפשיות ונדודי שינה. לעתים נדמה היה לי שהיא מחייכת אלי במידה של הבנה גמורה. הרבה פעמים הצטערתי שרן סלוצקי הוא מחנך הכיתה שלה, ולא אני. והנה באותו שבוע חלה המורה לספרות, ונתבקשתי לתת שיעור אחד במקומו בכיתה י”א. היה זה אחד הימים שודאי לא אשכחם עד סוף ימי. לימדתי טשרניחובסקי: מנגינה לי ונגינה לי. אני מודה שהתרגשתי: השיר הזה תמיד מרגש אותי, ואותו בוקר הייתי כנישא על כנפים. מי אתם דמי רותחים בי, אמרתי, והפעם לא חזר קולי אלי ריקם. הכיתה הקשיבה בדריכות עצומה, אחד הרגעים הללו שבהם הכיתה שלך וכל העולם כולו שלך הוא. מי אתם דמי רותחים בי. יפה היה קולי, ידעתי זאת, ואותה שעה היה יפה מתמיד, כאילו כוח מיוחד ננסך בו. גם בשערי לא היה מה להתבייש אותו בוקר. ואז סימנתי למיכי, מיכל כלומר, שתקרא בית. הביטה בי ישר-ישר, כנישאת באותה סערה שלי, ואמרה:

“עלה בהר ורעץ הכר, כל אשר תראה – רש!”

היה זה אחד הרגעים שבעבורם נעשה מקצוע ההוראה לכדאי. תחושה של שליחות קשה עמדה בי וביקשה לפרוץ. בטוח אני שלו הגיעתנו אותה שעה קריאה מאת המוסדות הלאומיים, הייתי יכול לעמוד בראש הכיתה הזאת ולהנהיג אותה אל כל אשר ייאמר לנו. אכן, זה כוחה של שירה.

קשה היה לעבור משיעור מופלא זה לענינים שבפרוזה, אבל גם הפרוזה לא חסרה בבית-ספרנו. וזה היה הענין: לפי הנוהג, צריכים היו לאפות עוגות: עוגה אחת לכל צריף, מדי יום ששי. למעשה, היתה מריבה בין שתי המבשלות לבין המנהל באשר לשעות עבודה: ביום ששי, שתים-עשרה בצהרים, קיץ חורף, הן רצות מהר דרך שדרת הקזיארינות, עולות על אוטובוס דרום-יהודה. ונוסעות הביתה; ואם אין יום הששי הקצר מספיק, שיש בעיות עם התנור, והוא באמת ישן ולא תמיד תקין – הרי תמיד נותרים שנים או שלושה צריפים בלא עוגה לשבת. סבור הייתי שאין המבשלות חדורות דיין רוח של אחוָה ופעם אחת באותו שבוע אף נתבקשתי להוכיח אותן על כך. ניסיתי ולא הועלתי דבר. פתחו עלי פיהן. מאותה שעה דואג הייתי, מדי עברי על-פני המבשלות הללו, הנחפזות מדי יום ששי ורצות לעבר תחנת האוטובוס, להביע את מורת-רוחי הגמורה מן העזיבה הזאת, מן הריצה הבהולה הזאת, ריצה שאיננה הולמת מוסד חינוכי בשום פנים ואופן, בהבעת-פנים של שאט-נפש. אינני חושב שאפשר היה לטעות בהבעת פני. והרי לא כל דבר ודבר צריך לאמרו במפורש.

וכך הייתי נתון בין עניני רוח לבין עניני חומר, אם מותר להתבטא כך, שהרי לא על הלחם לבדו יחיה האדם, ואני מודה שלא נתתי דעתי הרבה על שלומק ביום וביומים שאחר-כך. פעם אחת ראיתי אותו עומד דלוק-עינים בחבורה עם כמה מצעקני הכיתה, וקרבתי לשאול מה קרה.

“שלומק שוב משקר,” ניתר כנגדי יואב כתרנגול פרוע-כרבולת, “כבר אי-אפשר לסבול את השקרים שלו, עכשיו הוא מספר שבזמן המצור לא אכלו שום דבר שבועים חוץ מקצת תפוחי-אדמה, נכון שזה בלוף? תגיד, יותם, נכון שזה בלוף? שזה לא יכול להיות דבר כזה?”

שלומק עמד, קפוץ-פה, מלוהט כולו. ולא השיב.

“שלומק,” אמרתי, “גש אלי.”

ניתק עצמו מן החבורה וקרב אלי. התחלתי מהלך עמו לאורך המסדרון, אנה ואנה. אולי רצה שוב להיצמד אלי, אבל לא הנחתי לו: עליו להתחשל ולהיות גבר.

“שלמה,” אמרתי לו ברכות, “אם רוצה אתה להיות כאחד מאתנו, אל תרגיז את הכיתה.”

“מורי,” אמר שלומק, וקולו קרוב לבכי, “יאמין לי, חי נפשי שלא אכלנו אלא כמה תפוחי-אדמה.”

“יותם,” אמרתי, “לא מורי.”

“יותם.”

“יודע אתה, שלמה,” אמרתי, “לא תמיד יש חשיבות לאמת הניצחת. כל אדם והאמת שלו. הנה אתה נמצא כאן בין חברים, וכולנו רוצים שתדמה להם, שתהיה כמותם ממש, שיאהבו אותך. מכיר אתה את הביטוי ‘או חברותא או מיתותא’?”

“מכיר,” אמר שלומק, מוחה עיניו. “אבל בבית-ספרנו היתה הוראתו אחרת. חברותא פירושו חבורה של לומדים. לומדי תורה.”

“ומה אנחנו אם לא חבורה של לומדים,” ניצחתי את שלומק. “אתה רואה?”

חייך חיוך מר, מהיר מאוד; רותה אמרה פעם שהוא מחייך כמו חייל שהצית גפרור בשדה-קרב, ומיד הוא מחפה עליו בידו.

“אני רואה,” אמר, לאה מאוד.

השתדל. אני יודע כמה השתדל. כשרו הגופני לא היה רע כלל, וגם ענין זה עזר להעלות את קרנו. פעם אחת אפילו הגיע ראשון בריצת חמש-מאות מטר, וזהר מאושר. אני הקטן נמניתי תמיד עם המאמינים באימרה “נפש בריאה בגוף בריא”, והרבה תלמידים ראיתי בחיי שהשליטה הטובה בגופם פתרה הרבה מבעיות נפשם. כך למשל ידוע שבבית-ספר מעורב, שלומדים בו בנים ובנות יחדיו, חדריהם משותפים ומקלחותיהם פרוצות, יכולות להיגרם לא-מעט בעיות נפש בגיל ההתבגרות; ויכול אדם לראות, ממש לראות בעליל, כיצד שעה טובה של ריצת-בוקר קשה משכיחה את בעיות הנפש מן הנערים המתבגרים שלנו. כך שמעודדים אנחנו מאוד את הספורט בבית-ספרנו ואף-כי נאמר יהללך זר ולא פיך, בכל-זאת גא אני מאוד במעט הגביעים שהבאנו מימי הספורט האזוריים, ואולי מותר לי לומר שכיתותי-שלי מעולם לא היו בין האחרונות, בהחלט לא.

פעם אחת שאלתי את עדנה הקטנה:

“נו, מה עם הסיפורים האלה של שלומק?”

“לא יודעת, יותם,” אמרה, “מין סיפורים תנ”כיים כאלה. זה קצת גדול עלינו."

“אל תציקו לו בגללם,” אמרתי, “יעבור זמן והוא יחדל מהם בעצמו.”

“לא מציקים. רק כמה בנים מופרעים.”

ליטפתי את ראשה:

“הבנים האלה יהיו אנשים גיבורים, אנשי השם. וגם שלומק יסתגל ויהיה כאחד הגיבורים, אנשי השם. רק סבלנות, והכול יסתדר.”

לרבים בבית-ספרנו כינויים, וגם לשלומק הדביקו כינוי: כפתורק. למה כפתורק? יד הבנות היתה בדבר. לא הייתי אומר שהעריצו במיוחד את שלומק – מעולם לא היה גברא-רבא שבכיתה, כגון בועז או יואב, אבל גם לא שנאוהו. היה שלומק אחד הנערים הללו שאינם מתביישים לבלות פה-ושם בחברת הבנות, ואפילו להחזיק להן צמר סריגה בין שתי כפות-ידים שעה שהן מגלגלות אותו לפקעת. פעם אחת שאלו הבנות את שלומק, כך בצחוק, את שמות ימי השבוע בפולנית, ומצא חן בעיניהן שמו של יום שלישי, שהוא וטורק. תתפלאו איך אני יודע את הפרט הזה. ובכן מחנך טוב בדרך-כלל יודע את המתרחש בכיתתו יותר משהכיתה סבורה שהוא יודע. ועוד תתפלאו, אולי, כיצד אני, יותם רז, יודע מלה בפולנית, ובכן הורי גם הם מפולניה באו והביאו אותי אתם בן חמש, אם כי מי שרואה אותי ודאי איננו יכול לנחש, מפני שאני צבר מאוד-מאוד, אבל כן הדבר. גאוָה גדולה אולי אין בכך, אבל גם בושה אינה צריכה להיות, שהרי הרבה ממיסדי ארצנו, מדור החלוצים הגדולים, באו משם. ובכן אפילו אני, יותם רז לשעבר רוזובסקי, צבר לכל דבר, מחנכם של צברים, זוכר עדיין במעומעם שוטוֹרק הוא יום שלישי. אמרו הבנות וטורק, וטורק, פ’תורק, כפתורק. נשאר שלומק כפתורק.

פעם אחת, לקראת סוף השנה, יצאנו לטייל טיול-כיתה אל אחד היערות. כאשר חנינו, קרב אלי שלומק ושאל מתי נהיה ביער. אמרתי לו שזה היער. הביט שלומק סביבו וגיחך, גיחוך שלא מצא חן בעיני. אולי יער קטן הוא, אולי אינו עבות עדיין, אבל יער שלנו הוא, של הקרן הקיימת, במו ידיהם שתלו אותו חלוצי המחנה. סבור הייתי שיכול היה שלומק להיות נדיב קצת יותר בהערכותיו את הארץ.

אבל בסך-הכול ראיתי שהסבלנות משתלמת ושלומק מסתגל. שתי תקריות זכורות לי עוד מסופה של אותה שנה, באחת מהן הכרעתי לרעתו, ובאחת לטובתו, ואני סבור שנהגתי בכך איזון הולם. מעשה שהיה שלומק חצרן, ובועז משליך פסולת בכוונה תחילה על הדשא. אסף שלומק מה שאסף, ולבסוף פגה סבלנותו, ופנה אל בועז, רועד מכעס:

“מי שמלכלך, יואיל ויאסוף.”

“מה עוד,” אמר בועז, והשליך נייר עטיפה של כריך לעוס.

“הואל-נא להרים,” אמר שלומק ורעד.

“לא עולה בדעתי להואיל,” אמר בועז.

שלומק עשה שגיאה. מחמת כעסו שגה.

“אצלנו לא נהגו כך,” אמר.

“אני בטוח שאצלכם בגולה הדוויה לא נהגו כך,” אמר בועז, “אז אולי תחזור לגולה הדוויה ותפסיק לבלבל לנו את המוח?”

שלומק התנפל עליו. היה קרב מוזר, שכן היה בועז מלך הכיתה בלא ערעור, ולולא הופתע היה ודאי מוחץ את שלומק; אבל בועז הופתע, וכבר הוא שכוב ארצה, שלומק מוחץ אותו, וכמה מן הבנות עומדות מעליהם מצחקקות מפני ההפתעה והמבוכה, וקוראות בהעזה: “כפתורק, כפתורק, בראוו, כפתורק, תן לו, תן לו.”

לא היתה לי ברירה. לפעמים צריך מחנך לתת לדברים שיתגלגלו מעצמם, ולפעמים מוכרח הוא להתערב. בועז היה מנהיג הכיתה, הכול ישק על-פיו. הרבה מעניני הכיתה בניתי על בועז; ועוד, סבור הייתי שבשנה הבאה, כאשר יגיעו מדריכי ההגנה אל מחזור זה, ייבחר בועז אל-נכון להיות אחד המפקדים. ראיתי בו דוגמה של אומץ-לב, של גאוָה יהודית בריאה, הרבה מאותן תכונות שביקשנו לטפח בחניכינו. לא יכולתי להניח שמנהיגותו תתערער. הפרדתי אותם.

בועז קם והפליט לעבר שלומק:

“איזה מזל היה לך שיותם בא, נמושה.”

אחר-כך שמעתיו מספר לבנים ששלומק, הפחדן הזה, נזקק לסיועו של יותם, אחרת לא היה נשאר ממנו כלום. בדרכים משלו נקם בכל שלוש הבנות שהיו עדות למעשה ועודדו את שלומק. לא התערבתי. כלל נקוט בידי, כפי שאמרתי לשלומק: לא תמיד יש חשיבות לאמת הניצחת. תפקידי כמחנך היה לבנות פה דור חדש, דור גאון ונדיב ואכזר. השיקול הלאומי היה תמיד חשוב בעיני יותר משיקולו של הפרט. גם לולא מדובר היה בשלומק, הייתי נוהג כך, ואינני סבור שהייתי צריך להפלות דווקא אותו לטובה, שממילא יוצא-דופן הוא. מחנך צריך לדעת להחליט לעתים גם החלטה בלתי-פופולרית.

לעומת זאת במקרה אחר נהגתי לטובתו דווקא. מכל מקום באו אלי והתלוננו עליו שהוא חורט, כותב, מקשקש בכל מקום שרק מצא שטח להתגדר בו, על קיר חדרו, על דלתות, אפילו חורט בגזעי העצים. ה כתובת תמיד היתה אחת: י-39, ב-37, א-12, י-8. שיערתי שאותיות אלה וספרות אלה יש בהן צופן אישי כלשהו של שלומק, אבל כיבדתי את פרטיותו ומעולם לא שאלתי מה הוא כותב שם. לפעמים צריך מחנך לדעת לא להתערב בפרטיותו של מתבגר. יש להם להורמונים ציוויים משלהם, ולעתים באים ציוויים אלה על ביטוים בכתיבות משונות. אפילו אני, שכבר עברתי את העשרים-ושש, מצאתי את עצמי פעם, בלי-משים כמעט, חורט על גזע הקזוארינה את האות “מ” – ועצרתי בעצמי לפני שהמשכתי את יתר האותיות, שהרי לא נער אני כי-אם מורה ומחנך. ויתרתי לשלומק, איפוא, על ענין האותיות המסתוריות שלו. הרי זה מן החולשות המובנות של אדם.

ובכן, כפי שניבאתי, עם עליית מעמדו בכיתה, ועם ההסתגלות, נעלמו גם השקרים והדמיונות שלו. לא נזקקתי, תודה לאל, להתערבותה של רותה, וגליון הכיתה שלי נשאר, אם אפשר לומר כך, נקי מרבב.

וכך הגיעה עת החופש הגדול.

נהוג אצלנו בחופש הגדול שכל אותם תלמידים שיכולים לנסוע הביתה, נוסעים; מי שאינו יכול, נשאר, ועמו נשאר צוות מצומצם בבית-הספר. לי הגיעה חופשה, ונסעתי; שלומק נשאר כמובן במוסד, וגם רותה נשארה, ובהיעדרי עשתה מאחרי גבי וניסתה לדובב אותו. כל זה נודע לי כמובן רק אחרי החופש, וכעסתי עליה.

“אין לך מה לכעוס, יותם,” אמרה האשה הצפודה, “שלומק שלך לא פתח פיו אף פעם אחת. סגור וחתום כאילו הניח איזו אבן-גולל על לבו. שאלתי אותו כמה וכמה פעמים מדוע איננו מדבר, והוא חייך את החיוך הערמומי הזה ואמר: רותה, את לא תוציאי ממני אף מילה אחת. שאלתי אותו ממה הוא פוחד, והניע ראשו: כאן אסור לי לדבר, רותה, את לא תכשילי אותי. ואחרי זה, לא תאמין, יותם, היה עוקף אותי בשביל מרחוק, כאילו אני האדם המסוכן ביותר בשבילו בכל בית-הספר.”

“רצונו של אדם כבודו,” אמרתי לרותה. “אולי זה סימן ששלומק נולד כאן מחדש. בעצמך אמרת ‘אבן-גולל’, ואני אדם רגיש למלים, רותה. שלומק קבר את עברו, ואני רואה בכך התפתחות חיובית. אנשים הרי נולדים כאן מחדש, ואת יודעת זאת בדיוק כמוני.”

רותה הביטה בי ושתקה, ואחר-כך כססה שארית של צפורן מאגודלה ואמרה:

“קצת קטנים אנחנו בבית-הספר הזה, יותם, מלהיות מילדים.”

אמרה והלכה. לא הבינותי את כוונתה, אבל מכיר אני את רותה זה כשמונה שנים ויודע שלפעמים היא אומרת דברים רק כדי להיות מקורית. מה שקוראים מקורית-בכוח. מהדברים הפשוטים ביותר עושה ענין מסובך. ואני להיפך, לפשט דברים אני אוהב. איש לא נושע עדיין מעודף פסיכולוגיה.

אחרי החופש כבר באמת היה שלומק בבחינת נקלט. פעם אחת, אמנם, בראש-השנה, שלחו אותו רשעי הכיתה להביא חצב ראשון מן הגבעה, הנה שם, שם, בולט לעין, תביט טוב, כפתורק, יש אחד יפה – ונתברר שלא היה זה אלא חילף מכוסה שבלולים. שלומק, שלא ידע חצב מהו, הביא. אבל כבר היו לי ראיות להסתגלותו. כבר היה מבלבל זכר ונקבה, למשל, אומר “שתים-עשרה אלף” כצבר לכל דבר, ואני לא מחיתי בידו. יאמר-נא שלומק שתים-עשרה אלף, ובלבד שיסתגל, אמרתי. שיהיה אהוד. יודע אני שנקיון הלשון אינו תכונה אהובה על כיתתי. אולי מקפיד אני יותר מדי, באמת, בעניני לשון, אולי צריך לוָתר, גם מחנך צריך לדעת לותר לעתים לבני הנעורים. שהרי העתיד שייך להם ולא לנו. ויכוח מתמיד לי על כך עם המורה לספרות, אולי מפני שהוא עוסק לרוב בעניני עבר ואין לבו לעתיד, ואני מחנך אני, חורש תלמים לעתיד.

ועוד ראיתי את שלומק מסמיק כאשר נשאל בן כמה עלה ארצה, ואומר “קטן” – סותם ואינו מפרש – כמו אלה בינינו שלא נתמזל מזלם להיות ילידי הארץ. אף אני משיב כך, אף-על-פי שאמי מתעקשת לומר שבן אחת-עשרה הייתי בבואי, לפני אנשים היא טוענת כך, ומרגיזה אותי מאוד. אשה זקנה היא והבנתה לדברים הטבעיים מוגבלת.

ובינתים נמשכת המלחמה, ואנחנו מזיזים דגלונים במפה הגדולה שלנו, שומעים בלילה את צלילו של הביג-בן ואת צליל “רחבה היא מולדתי” בחצות הלילה ממוסקבה, ויודעים שהעולם החפשי חי וקיים ומתגונן, לא יפול ולא יכרע בפני הצר המנבח, ואנו מדליקים נרות חנוכה והחורף חורף.


צער גדול אירע לי אחרי החופש הגדול, ועדיין כואב לבי מדי זכרי אותו. כבר אמרתי שלא מן המסבכים אני, ואגיד בפשטות גמורה את כל האמת: הרתה מיכל, הרתה מיכל שלי לאחד התלמידים הגברתנים, והוא סולק מבית-הספר ואותה באו הוריה להוציא ולקחת הביתה. ולא פחות משכואב אני את עצם הדבר, כואב כל-כך עד שהיה כרי נשוך נשיכות שינים הרבה לילות – אלא שרן סלוצקי, אותו מחנך שלה, של כיתתה, משמע, צריך היה לדעת ולא ידע כלום, הרי מתחת לאפו, הרי… יסלח לו אלוהם לרן סלוצקי, אני אינני סולח לו, לא כאדם ולא כמחנך. אצלי לא היה מתאפשר דבר שכזה, דבר חשוב הנוגע לאחד מתלמידי שיתרחש תחת חטמי ואנוכי לא אדע. איך הוכה בעיוָרון רן סלוצקי.

דווקא באותם הימים היתה בה איזו פתיחות כלפי, מין נכונות כזאת. פעם אחת, בדיוק לפני חנוכה, ואני השומר הסובב בחצר, מצאתיה הולכת בשביל לבדה, את שאהבה נפשי ראיתי, מכורבלת כולה במעיל קצר ועבה, רק רגליה החשופות מאדימות מקור. עצובה היתה, ואני חשבתי כמה הולם אותה העצב הזה. דיברה על דא ועל הא, ואחר-כך, סמוך לצריף שלה, אמרה:

“דווקא בחור טוב אתה, יותם.”

כך אמרה מיכל שלי, אמרה והלכה. ואני הסתחררתי מעצם שינוי היחסים בינינו, כאילו בגרה בבת-אחת. עוד לפני שנה לא היתה מעזה לשוחח אתי כך לאורך החצר, ולא היתה מעזה לומר את המשפט שאמרה, שהרי תלמידה היא ואני מורה. בגרה מיכל, בגרה, חשבתי בחשכת חדרי, ואין אני צריך לחשוש עוד, מחר אבוא ואציע לה את חברותי, חברותו של אדם בוגר ומנוסה. ולמחרת היום כבר באו ההורים, וכבר לא היתה מיכל בבית-ספרנו, ואני שאהבתי ניטלה ממני בצורה אכזרית כל-כך, הייתי מפשפש במעשי ואפילו חשבתי שעונש הוא שנענשתי על שום המעשה במבשלת.

חושש אני שלא את כל האמת סיפרתי במעשה המבשלות, מחמת בושת-פנים. מבשלת אחת מרוסיה היתה אצלנו, ועוד אחת, בחורה תימניה משערים, קשת-יום ועניה מאוד, ואני פיתני השטן פעם ופעמים בלילות של קטיף, כאשר מיכל היתה עדיין ב-י' וב-י"א, רחוקה כמלאך אלוהים. תשאלו אם אהבתי את הבחורה משערים, ודאי שלא אהבתי אותה, שנאתי אותה ואת עצמי כדרך שגבר שונא כאשר איננו אוהב ואיננו יודע מדוע בעצם עושה הוא את כל המעשים הללו. לא אדם דתי אני, אבל עד היום סבור אני שהמעשה המתועב הזה שנמשך בעצם יותר משנה הוא שנטל ממני את מיכל. לא הייתי טהור. ודאי שאין לי מה להתגאות או להתנאות במעשי, ולא עוד אלא שהיתה הבחורה משערים מזדרזת תמיד לרוץ הביתה ביום ששי עוד יותר מחברתה, כלומר, שלא היתה בה אפילו ממידת האחוָה והנאמנות לבית ספרנו. בקיצור, תועבה כל זה בעיני, ובעל-תשובה אני עד היום הזה, אלא שבינתים נלקחה ממני מיכל. וכך מתלבט הייתי כמה ימים, ופעם אחת נחה עלי רוח שטות, בעיצומו של חורף, בעיצומה של רוח, ובלא מעיל ובלא גרבים בתוך סנדלי נסעתי לירושלים לעמוד בפתח בית הוריה של מיכל, בחוץ עמדתי ולא נכנסתי, שמא אראה אותה, והיו התריסים מוגפים ולא ראיתי כלום. אי, מה אספר. כמה יכול אדם להתבזות באהבתו. והלא היא אמרה עלה בהר ורעץ הכר, הלא היא אמרה בחור טוב אתה, יותם, ועדיין אני מהפך בעמקות הדברים שאמרה לי, יותר משהם עמוקים, היה עומק במעמד כולו. אם יש לי נחמה היום, עוד מעט שלושים וחמש שנה לאחר מעשה, הרי היא רק אחת: לא נגעתי בתלמידתי. לא נגעתי. ואולי יש בכך אפילו מידה של גאוָה. לא רק טומאה יש בו באדם. גם כוח-רצון יש בו.

בשלומק לא עסקתי כלל באותם שבועות, כי לא היה בכך צורך. משולב היה כדבעי, בחשבון ובאנגלית אפילו עלה על כל כיתתו והיה עוזר לאחרים. עד שבאה אלי אחת הבנות וסיפרה שאי-אפשר לישון בצריף אחד עם כפתורק, עם שלומק, משמע, כי הוא לא ישן בלילות וכל הזמן כותב משהו, מסתובב ומתפתל ומדליק פנס וכותב ולא ישן. שאלתי כמה זמן נמשך הדבר, אמרה שאולי שבוע.

אותו שבוע חגיגי היה אצלנו. כבר מראשיתו סופר שעומדים אנו לקבל פני אורח בקבלת-שבת, אדם מן הסוכנות, מראשי הישוב, שבא לכבדנו בביקורו ויסביר לנו את המצב. דבר בשעתו היה זה: הימים היו ימי התקדמות גדולה של הצורר בכל החזיתות, ואנחנו שרויים בדאגה כבדה. לא רחוקים היו הגרמנים מגבולות ארצנו. היתה, לכן, חשיבות מיוחדת בביקורו של אורח זה, אמרו עליו שהוא אחד מאנשי הסוד-שבסוד; ואם תהיה שעת רצון, אולי יספר לנו מהלכים וענינים מן המלחמה שאינם ידועים לפשוטי-עם כמונו, לא שאני מזלזל חלילה בבית-ספרנו, שהוא מוסד מכובד מאוד ולומדים בו כמה וכמה בנים ובנות של גדולי הישוב. אבל יחסית לעולם הגדול, בכל-זאת סגורים אנו כאן בתוך המעש הפדגוגי האפור, היומיומי, ואפשר לומר שפשוטי-עם אנחנו, לא כעלבון, חלילה.

כל אותו שבוע מכינים היו אצלנו את המסיבה, ואני חייב לומר שאפילו המבשלות, אותו צלב שבית-ספרנו נשא על גבו, שיתפו פעולה הפעם והיו אופות ומבשלות כמה ימים מראש, עד שעלו ריחות ניחוח מן המטבח. אנשים פשוטים אנחנו כל ימות השבוע, אנשים של לאקרדה ואבקת ביצים מן הקיצוב, וקציצות של תרד וקישואים, ועכשיו כאילו נפקחה היד הקמוצה. ראיתי שמביאים למטבח כמה מצרכים שאין אדם משיג בתלושי-הקיצוב הרגילים, אבל החשיתי. אין אני בא להאשים את מנהלנו, שאדם קונסטרוקטיבי הוא, מעטים כמוהו בארץ, והחולשה במקרים כאלה היא ענין אנושי. כללו של דבר, הריחונו ריחות רבים והיתה ציפיה והתרגשות רבה. רק שלומק לא ישן בלילות.

ביום ששי בצהרים, בעוד הכיתות כולן במגרש הספורט, עברתי על מידותי וסיפרתי לרותה ששלומק כותב כל הלילה. היא היססה מעט. אותו יום המתינה אף היא לאוטובוס של שתים-עשרה, כדי לנסוע לחיפה, בענינו של עוזי, נער אחד מכיתה י' שאביו רופא ואמו פסיכולוגית והם מתגרשים-ואינם-מתגרשים זה חמש שנים, הכול על גבו של עוזי. אבל נמלכה ואמרה:

“יותם, בוא ניגש לצריף ונראה לפחות מה הכתובים המסתוריים הללו.”

מפאת קוצר הזמן לא עמדתי לדקדק ולברור באמצעים אם נאה פעלנו או לאו. הלכנו במהירות לצריף, ופתחנו את הארגז של שלומק. כשבעה או שמונה עמודים היו שם, בכתב יד בהיר וצפוף.

“זה בפולנית?” שאלה אותי רותה.

“פולנית,” אמרתי. למורת-רוחי היה הדבר, שעודני מסוגל לזהות את השפה הזאת, ואפילו לקרוא בה אם אין לי ברירה. אמי מתעקשת לדבר אתי פולנית ואף לכתוב אלי בלשון זו, ואני מתכווץ. אין הלשון אהובה עלי, וזו האמת לאמיתה.

“נו, אז קרא,” אמרה רותה, כוססת. האוטובוס עמד להגיע בכל רגע.

“אינני יכול,” אמרתי לה, ולא את כל האמת אמרתי, “השליטה שלי בשפה הזאת אינה מגעת אלא כדי כמה מלים.”

רותה הביטה בי בקוצר-רוח.

“אם כך, ידידי, אינני יכולה לעזור לך ברגע זה. אחזור ביום ראשון ואז נמשיך בדבר, אם עד אז לא יתחיל שלומק שלך לישון בלילות ככל האדם.”

אמרה ורצה לקזוארינות. אולי הייתי מתחרט וקורא, אילו המתינה רותה, אבל רותה לא המתינה. מעולם לא נתנה לאדם הזדמנות להתחרט על דבריו. בעיניה מלה היא מלה, סוף. לא שאני מאשים אותה. אשה עסוקה היתה ועשתה ימים כלילות בעניני תלמידינו שהיו זקוקים לה. ואני חשבתי, מה כבר דחוף כאן, ודאי ענינים של הורמונים; ואם כך, אשוחח עם שלומק אחרי צאת האורח, הרי אין אני מן הזקנים שבמוסד, וגם לי הבנה מסוימת בדברים הללו. אין לך כמעט נער ונערה שאינם מנהלים יומן בגיל הזה. רוצה שלומק לכתוב בפולנית, יכתוב בפולנית. אולי רק לא בלילה, כי החברים זכאים לישון אחרי יום תורה ועבודה, וענין זה אשתדל להסביר לו.

אלא שלא הספקתי, כי מעשה שהיה כך היה.

רד הלילה, בא אורחנו, כבוקע משמים, ויותר משהוא מלווה על-ידי מנהל וסגן-מנהל, הוא מלווה אויר רוטט סביבו. שמתי לב שאנשים חשובים באמת, כאילו האויר רוטט סביבם, אולי ענין מגנטי יש בכך, לא איש המדע המדויק אנוכי שאדע. חדר-האוכל הואר נרות אחדים ועששיות. האור הבלתי-רגיל, התבשילים שלא הסכנו אפילו עם ריחם, כל אלה בילבלו את דעת כולנו. היינו חגיגיים מאוד. המנהל בירך ודרש את הפסוק “אחרי אכלה בשילה, ואחרי שתה”, כלומר שאחרי המאכל והמשקה בא תור דברי התורה, והאורח צחק ואמר שיותר משידבר בעניני ספרא הפעם, ידבר בעניני סיפא, ונדרכנו כולנו כקפיצים.

מה מבדיל לך בין אדם גדול לבין פשוטי-עם, שהאדם הגדול בדברו בורא עולמות שלמים, ואין אצלו אף יום ואף רגע שקולו חוזר אליו כבוי או חסר הד. עמד האורח והרצה לפנינו על המצב, ועולמות שלמים נבראו בדברו. ראינו את קלגסיו של היטלר מהרסים בתוך רוסיה, וכבר הם קרובים לשערי לנינגרד ומוסקבה. ראינו את הרוסים האמיצים לוחמים מתוך חרבות בתיהם. המראנו עם טייסי חיל-האויר המלכותי למשימות קרב, בספיטפיירים. כמעט יכולנו להריח את ריח הים באיי האוקינוס הרחוקים, שם נפל בידי היפנים אי אחר אי. ויותר מכול שמענו בדברו את רעם שריוניו של רומל, קרבים והולכים אלינו. אלינו ממש.

אבל לא רק פרקי חורבן היו בפי האורח, אלא גם פרקי נחמה. לא הסתיר מפנינו שהמצב אכן חמור, חמור מאוד. אבל אוצרותיה של אמריקה, אמר לנו. והעם הרוסי האמיץ. והשלג. זכרו את נפוליון, אמר, כדבר הזה יקרה לצבאות היטלר. השריון אינו יכול להתמודד עם אדמת בוץ ושלג, אמר, ואנחנו חזרנו על דבריו בלחש, מתעודדים: הנה, אדם שמתמצא היטב אמר לנו שהשריון אינו יכול להתמודד עם בוץ ושלג, משמע שיש תקוָה לרוסים. ובים התיכון, הרי שלושת המעוזים הגדולים, גיברלטר, מלטה ואלכסנדריה, לא נפלו ולא יפלו. ואשר לגנרל אוקינלק במדבר המערבי, מה אוקינלק, אמר האורח, כבר יש לנו ידיעות שהכירו הבריטים בטעותם במינוי הזה ויש רגלים לסברה שעוד מעט יוחלף בטוב ממנו. וכאן עלה קולו של האורח ברוממות של ממש: ודעו לכם, חברים שלא תדרוך רגל צר ואויב בארצנו!

אמר וישב. האולם מחא כפים. הודה המנהל בלב נרגש, ושוב הודה, חזר ומזג מיץ, ושאל כמתבדח אם אין לאיש שאלות. בטוח היה שאחרי הרצאה מוחצת כזאת, ממש משב רוח העולם הגדול בכפרנו הקט, לא יעז איש לשאול שאלות שיכולות רק להביך ולקלקל את אוירת החג.

אבל שלומק קם על רגליו. גליונות-הנייר שלו, הכתובים פולנית, היו בידו.

הביט בו המנהל במורת-רוח, ואמר:

“אם אתה בטוח שיש לך שאלה חכמה, שאל, בני, שאל.”

“כפתורק, שב כבר,” צייץ מישהו.

הבטתי בשלומק, ועלה בדעתי כמה יפה נעשה מאז בואו אלינו, מה גדולה העבודה שהשקענו בשלומק ומה יפים פירותיה. ועוד ראיתי שכנראה באמת לא ישן שלומק כמה וכמה לילות, או שמא לא היה זה אלא משחק אורות על פניו, שהרי מואר היה חדר-האוכל בנרות ובעששיות, שלא כרגיל.

“אדוני,” אמר שלומק, והאורח הפסיקו:

“חבר בניו, בבקשה ממך, כולנו חברים פה.”

“חבר בניו,” אמר שלומק, “שאלה לי אליך. יש עדויות שמנוי וגמור עם הגרמנים להשמיד את כל יהודי אירופה שתחת שלטונם. האם יש למוסדות ידיעות על כך, ואם יש, מה מתכוונים לעשות בנידון?”

הביט בו האורח בתמיהה ובקוצר-רוח. במשך השנה ומחצה כבר איבד שלומק הרבה מהיגויו הפולני ומן העברית של “תרבות”, ונדמה היה כאילו צבר בן צברים מדבר. שתה האורח מיץ ואמר:

"במלחמה, אתה יודע – ”

“אני לא מדבר על מלחמה,” אמר שלומק, וכולנו תמהנו איך העז להפסיק את האורח. “אני מדבר על רצח פשוט.”

האורח הניד ראשו ואמר:

“נו, ומנין לנער חמד כמוך ידיעות מוסמכות כאלה?”

“כפתורק, גמרת, שב ותוריד את המים,” נשמע קול נוסף, כמדומה קולו של בועז.

“חבר בניו,” אמר שלומק, עומד זקוף-זקוף. “הגעתי הנה לפני יותר משנה, ועד שהגעתי, הרגו הגרמנים ביריות ובתליה את מרבית הגברים בכפר שלנו: ובכפר הסמוך שרפו את כל המשפחות היהודיות בבית-הכנסת. הנה כאן רשומה כל העדות שאני זוכר, תאריכים, שמות, הכול.”

“כפתורק, באת לשמוע או להשמיע?” קראה אחת הבנות.

“נו, נו,” אמר האורח בפליאה, “איך קרה לך הנס שיצאת משם? דרך איפה הגעת? הרי אתה נראה צבר גמור, צבר לכל דבר.”

נופף שלומק בידו בקוצר-רוח. עומד היה זקוף, דק, רוטט כצפצפה בחורף. נדמה היה שאיש לא יוכל להושיבו עוד. המנהל ניסה לומר דבר אבל האורח הרגיעו בתנועת-יד.

“חבר – איך קוראים לך? שלמה? חבר שלמה, שאלה נכבדה שאלת, ואני מתכוון להשיב עליה. ובכן דע לך, חבר שלמה, שגם לנו היו כמה ידיעות דומות למה שאתה מספר כאן, אולי לא כל-כך קיצוניות, אולי לא כל-כך פסקניות, אף-על-פי-כן נשמעו כמה קולות. דעו לכם, חברים, שאין אנחנו חסרי אינפורמציה גם מעולם זה שחשיכה ירדה עליו כליל, ודעו לכם שיש אנשים אמיצים המחרפים נפשם ומעבירים אלינו ידיעות מלב העלטה, ולא אגיד לכם מי, מנין וכיצד.”

רחש של רגשה עבר בקהל.

“ואני מבקש לומר פה דבר חשוב, חברים. שקלנו את הידיעות האלה לגופן ברצינות גמורה. ככלות הכול, חברכם שלמה אינו הראשון שספקותיו הגיעו אלינו. ובל יאמר איש שאנחנו מזלזלים בכל שמץ ידיעה הבא משם. חס ושלום. אבל אני אומר לכם, חברים, שגם אם תימצאנה ידיעות קשות אלה, או חלק מהן, כנכונות – ואני אישית מאמין שהן באמת מוגזמות מאוד, ושמדובר לכל היותר במעשי אכזריות זמניים שייפסקו כאשר מצב הכיבוש יתיצב במקצת – אני אומר לכם, חברים, שגם אז לא נוכל לעשות דבר.”

“למה?” שאל מישהו מן הקהל, ולא היה זה שלומק.

“אמרתי לכם שכפתורק מגזים,” לחש אלי. ושוב שאל השואל הראשון: “למה?”

“למה? שאלה טובה, שאלה גדולה, ואני אשיב עליה. למה, חברים, לא נוכל לעשות דבר? כי חובתנו הראשונה, חובתנו הקדושה היא לשארית הפליטה המכונסת כאן; אין לנו חובה גדולה מחובתנו למעשה החלוצי הגדול, כי רק כאן, במולדת הזאת, תקוַת שארית ישראל.”

המנהל החל מוחא כף, ואחריו הקהל כולו. גם אני התרגשתי. ידעתי שדברים גדולים השמיענו האיש, דברים קשים, שאולי רק רוח מיוחדת-במינה יכולה להעז ולאָמרם, להעלותם על דל שפתי אדם. זהו ההבדל בין מנהיגים גדולים לבין פשוטי-עם כמונו. דברים ברורים ונוקבים, כנבואה.

יצאתי מן האולם עם כל הקהל הרב המלווה את האורח למקום לינתו בחדר המנהל. פינה לו המנהל את חדרו אותו לילה. ואנחנו צובאים היינו על הדלת עוד שעה ארוכה, מקווים שמא נשמע עוד רזין-דרזין מפיו של האורח, שלא בכל יום מזדמן לנו. היתה כבר שעה אחת אחרי חצות כאשר פניתי לחדרי, וכבר רצה לקראתי עדנה, הבת הקטנה הרחמנית שהיתה שכנתו הראשונה של שלומק.

“יותם, תשמע רגע יותם, כפתורק נעלם.”

נעלם? תמהתי. מה פירוש נעלם? וכי להיכן יכול להיעלם נער מבית-ספרנו, לבדו, בלי נשק, לא-הרחק מכפרי פורעים? ודאי לא נעלם, ודאי מסתתר, בגלל סערת-נפש, הרי ראינו כמה התרגש בשעת שיחת האורח, אפילו חזר ודיבר דברי גוזמה והפרזה שכבר מזמן לא שמענו מפיו, תודה לאל, יותר משנה; באחת – היה נתון בסערת-נפש. ודאי נמצא אותו במחבוא כלשהו.

אבל שלומק נעלם באמת. “שלומק, שלומק,” קראו התלמידים כל הלילה בחוץ, בחצר ובפרדס וברפת, בכביש, “שלומק, כפתורק, מספיק. תחזור כבר, מחכים לך”. המנהל טילפן לתחנת הנוטרים בסביבה והם באו בטנדר וערכו התפצלות וחיפשו. ליל ירח היה, קר מאוד, עיריות גבוהות ראשונות כרוחות-רפאים על הגבעה. בועז, שכבר באמת מגויס היה, לקח אקדח מן הסליק, שם אותו תחת מעילו והלך עם יורם ועם עוזי עד הבוקר בשבילים ובואדי ובחורשה, עקבות תנים מצאו, ביצי חגלות עזובות מצאו, צנור גנוב מהפרדס מצאו, את שלומק לא מצאו.

ביום רביעי קיבלנו כמה וכמה הודעות בבת-אחת. איך הגיע שלומק לבדו לירושלים אותו לילה, בלי מעיל, בסנדליו ובמכנסיו הקצרים, איני יודע; איך חמק בין כפרי הערבים, גם זאת איני יודע. אבל שלומק הגיע לירושלים, ושאל למקום ארמונו של הנציב העליון, ולמרות כל השומרים וכל הזקיפים הצליח לעבור גדר אחת, ורק בחצר שבפנים תפסו אותו השומרים. אמר שהוא צריך להגיש עדות לנציב העליון, והדברים דחופים. כיון שעדותו היתה כתובה פולנית, החשיד אותו הדבר על האנגלים. מסתבר שחקרו אותו כמה ימים וכמה לילות, לאו דווקא בעדינות. לבסוף, איני יודע איך, ודאי טילפן אנגלי אחד אל אנגלי שני, התגלגל שלומק לביתה של גברת אדירה אחת מעליית הנוער, והיא אספה אותו ושמעה מה ששמעה וטילפנה מה שטילפנה, כלומר, שלא יחזור עוד שלומק אל בית-ספרנו.

אולי אפילו רצה שלומק לחזור, אינני יודע. אין אני אוהב מיני גברות אדירות כאלה שיושבות להן במרום מושבן בירושלים ואינן מבינות את כל העבודה המושקעת בשדה. כשנאמר לי בחדר המנהל ששלומק לא יחזור, אני מודה ומתוָדה שנתפסתי למין רגש כאילו כפיות-טובה היתה בו כלפי, כלפי אני וכלפי כולנו. בטוח הייתי שלו חזר אלינו שלומק, ואפילו ליום אחד, היינו מישרים בשיחה ידידותית אחת את כל ההדורים בינינו. אם הכינוי כפתורק הכעיס אותו, אני בטוח שהיתה הכיתה מוָתרת עליו. הנה, אפילו בועז זה, שכביכול יריבו-בנפש היה, כלום לא יצא בחוליה של שלושה בלילה לחפש את שלומק? לא מעשה של ידיד היה זה?

בינתים חזרה רותה. עוד ביום ראשון חזרה, ולא נחה ולא זזה מן הטלפון עד שנמצא שלומק בירושלים. כל אותם ימים כאילו אבל ירד עליה. סבור הייתי שהיא מגזימה מאוד. לא הרפתה ממני: מה בדיוק אמר שלומק, איך נראה, מה קרה באותו נשף עם האורח. כאילו יכול אני לזכור כל תנועה מתנועותיו, הרי זה מוגזם לדרוש ממחנך. בינתים עברה רותה יחד אתי על כל חפציו של שלומק בחדר. את הכול השאיר, כמדומה, רק את הניירות שלו הכתובים פולנית לקח אתו לירושלים.

ישבה רותה על מיטתו של שלומק כמקוננת. לא יכולתי לשאת את הוַי-וי שלה, וחיפשתי דרך להפסיק את האנחות האלה, שמפיה של אשה צפודה נשמעות כאילו אבלות עוד יותר. לבסוף אמרתי:

“תגידי רותה, הכרת את הצופן הסודי של שלומק? זה שהיה כותב אותו בכל מקום? הנה גם כאן, מעל המיטה שלו, על הקיר. הבנת מה זה?”

“מה כבר היה להבין כאן,” קוננה רותה קינה יבשה, “אביו יצחק, נהרג בן שלושים ותשע; אמו בלהה נהרגה בת שלושים ושבע. אחיו אליהו היה בן שתים-עשרה, ואחיו יוסף בן שמונה.”

ואחר-כך הוסיפה:

“ואיותר אני לבדי ויבקשו את נפשי לקחתה.”

“רותה,” אמרתי, “את מגזימה מאוד. מי ביקש לקחת את נפשו של שלומק, באמת, הפסיקי, אני מבקש.”

וכל-כך נרגז הייתי, עד שיצאתי מן הצריף. עבר על-פני רן סלוצקי, שמאז מקרה מיכל שלי אין אני מחליף אתו אף מלה אחת, אבל נשמטתי ממנו. אדם שאינו רואה ואינו מבין מה מתרחש תחת אפו. ובכלל, רציתי להישאר לבדי. היתה איזו מכה בכל ענין שלומק, ואני מודה שלא ידעתי להגדירה.

עד כמה הגזימה רותה והגזימה אותה גברת אדירה בירושלים, שמוראה על המנהל ועל כולנו, נתברר רק כעבור חצי שנה, בערך. התחילו להגיע ידיעות, הפעם מוסמכות לגמרי, בדבר מעשי הגרמנים באירופה. משמע, כל דבריו של שלומק אמת היו. ואם-כן, מדוע לא חיכה עד שיתאמתו דבריו? מדוע לא חיכה, בשיקול-דעת, לעדויות המסייעות? כל אדם זקוק לאחרים שיתמכו בו, ורק שחצנותו של שלומק גרמה לו שהוציא עצמו מן הכלל. ומדוע ברח מאתנו כאילו מצפונו אינו נקי? קם וברח והשאיר באויר כל מיני אשמות שאין אנחנו יכולים לקחת עלינו בשום אופן. וכי יכול היה מישהו מאתנו לדעת, בעת בואו של שלומק, שכך ולא אחרת הם הדברים? נביא היה בינינו? חכמים יותר היינו מן המוסדות הלאומיים המוסמכים?.. אל תשים לב שאני כועס, תמיד מדי זכרי את מעשה שלומק אני כועס מאוד, אפילו עכשיו, כעבור שנים. כפיות-טובה היתה בבחור הזה, אני אומר לך, כפיות-טובה. הנה, ראה, באותה שנה אפילו נתפרסמה עדותו באחד העתונים החשובים, שני טורים ומחצית הטור. אני שומר אותה במגירה, ודאי שאני שומר, את הכול אני שומר, אלבומים, תצלומים. בועז במדים. בכיר, בכיר, ודאי בכיר. מכתב אל בית-הספר מאת אלי, מימי הכוננות, נהרג אחר-כך במלחמת ששת הימים. גלויה מרינה מנורבגיה. כן, זה אני עם כיתת הבוגרים, ראית איזו בלורית? ראית?.. נו אז גם עדותו של שלומק שמורה אתי, סוף-כל-סוף מחנכו הייתי, האיש שקלט אותו בארץ, אם-כי לא כתב אלי אישית, אבל מה לי שאטור לו, שמרתי את העדות הזאת. שני טורים ומחצית הטור בעתון חשוב מאוד. ואני כועס עליו. גם את האמת צריך לדעת איך לומר ומתי לומר. לו חיכה עוד רק כמה חודשים, היה מתפרסם ממילא, והיה אך מוסיף כבוד לבית-ספרנו, במקום מעשה בלתי-אחראי שכזה. בלילה לבד לירושלים.

פשוט מאוד, לא היתה בו מידת הסבלנות.

המלצות קוראים
תגיות