כ“ו בטבת תש”ח – 8.1.1948

במועצת המפלגה באבגוסט עמדתי על החזיתות השונות בהן אנו עומדים. עלי לשוב לחזיתות אלו, ובעיקר לחזית הערבית. באבגוסט ציינתי שחזית זו אינה אקטואלית, ואף־על־פי־כן היא החיונית והמכרעת. חזית זו עכשיו נעשתה פעילה למדי, אפס אין לי בטחון שהעם היהודי, או אפילו הישוב בארץ עמד כבר במידה מספיקה על חומרתה.

“המהומות” נמשכות כבר כששה שבועות. אנחנו זוכרים מהומות שנמשכו שלוש שנים, משנת 1936 עד שנת 1939. זכורים לנו מאורעות אבגוסט 1929, שלא היו כה ממושכים, אבל היו יותר חריפים, ובבת אחת השמידו קהילה שלמה, אולם טוב היה אילו בעלי הזכרון בתוכנו היו מסוגלים לשכוח הרבה וללמוד משהו חדש. כי הדבר שאנו עומדים לפניו עכשיו הוא חדש לגמרי, וזכרוננו עלול להביא אותנו לגזירות שוות הצופנות בחובן שואה. כי הפעם אנו עומדים בפני דבר שלא היה לא בשנת 1936 ולא בשנת 1929, לא בשנת 1921 ולא בשום שנה אחרת. הפעם אין “מאורעות” ולא מהומות, אלא מלחמה ממש, כפשוטה, ומלחמה מוצהרת. בדורנו וגם לפניו היו “מלחמות בלתי מוצהרות” – המלחמה שאנו עומדים לפניה עכשיו היא “מוצהרת”. באי כוח הערבים הצהירו ברורות בלייק־סאכסס, בעתונות, בפרלמנטים הערבים שיעשו מלחמה ביהודים, והפעם אין לפקפק בדבריהם.

מטרתה של כל מלחמה היא פוליטית. המטרה הפוליטית של מלחמה זו היא – שלטון ערבי על א"י. מטרה יסודית זו יש בה שלושה צדדים:

א) זוהי מלחמה על השמדת הישוב וחורבנו. הערבים יודעים שלא יתכן שלטון ערבי על הארץ כל עוד קיים ישוב זה, אם כי הוא מהווה מיעוט כלפי הערבים. והמטרה הפוליטית מצווה לעשות לאל עובדה מפריעה זו – כלומר למחות הישוב מעל פני האדמה. אסור שתהיה לנו כל אילוסיה בענין זה.

ב) זוהי מלחמה נגד הקמת מדינה יהודית – אפילו בחלק מן הארץ. מלחמה זו באה לעשות לאל הכרעת העצרת של או"מ ב־29 לנובמבר. וההיסטוריה מלמדת אותנו שאפשר לעשות לאל הכרעות בינלאומיות. די להזכיר הסידורים שנעשו אחרי מלחמת העולם הראשונה במזרח הקרוב ביחס לשטחי תורכיה. הסידורים נעשו על ידי המעצמות שניצחו במלחמה וכאילו שלטו אז בעולם. בא מוצטפה כמאל והפך הקערה על פיה.

ג) אם שתי המטרות הראשונות לא יושגו: לא יחריבו הישוב ולא ימנעו הקמת מדינה עברית – מכוונת המלחמה לקיצוץ תחומיה של המדינה היהודית, בנגב, בגליל, ואולי גם בחיפה ובמקומות אחרים.

מלחמה זו היא לא רק נגדנו, אלא גם נגד החלטת או"מ – אבל כובד המלחמה נופל עלינו.

המערכה הראשונה נמשכת זה כששה שבועות. היא עלולה להימשך עוד חדשים, ואולי שנים. מהמערכות של ששת השבועות האלה אי אפשר עדיין להסיק מסקנה סופית, כי אנו עומדים עדיין בהתחלה. אף על פי כך יש ענין גם בסקירה על מערכה ראשונה זו, למען נדע בבהירות בפני מה אנו עומדים.

בששת שבועות אלה כבר נהרגו יותר ממאתיים יהודים. לפי הידיעות הנאמנות שבידינו נהרגו לכל הפחות יותר מכפליים ערבים. לפי שעה הצטמצמה המערכה בשלוש הערים – יפו, חיפה וירושלים, בכבישים ובנגב. מערכה ממושכת מתנהלת בערים.

בשתי הערים – ביפו ובחיפה, ־ היתה עד עכשיו ידנו על העליונה. הסיבה לכך היא לא רק כוחנו הצבאי, אלא ההתישבות היהודית המקיפה שתי ערים אלה, והן למעשה מהוות איים ערבים בתוך השטח היהודי, ויש ביכלתנו לבודד הערבים בשתי ערים אלה ולשים עליהם מצור, – במידה ידועה גם נעשה הדבר.

לפי ידיעות מהימנות כבר ברחו מחיפה מ־15 עד 20 אלף ערבים. הרבה חנויות ערביות סגורות, ועוד רבים עומדים לעזוב. המונים בורחים לפנים הארץ, לשטח הערבי. בעלי היכולת – לחוץ לארץ. ביפו מצב הערבים גרוע יותר. יש כאן מנוסה רבתי, חוסר עבודה מבהיל, בהלה ופחד. הערבים עצמם מציינים המצב כתוהו־ובוהו. אין זאת אומרת שהרצון הערבי להילחם נתרופף. למרות המנוסה והבהלה המלחמה נמשכת, ואין כל סימן שהיא עומדת להיפסק לזמן מה או לגמרי.

שונה הוא המצב בירושלים. לא מפני חולשתנו הצבאית, אלא מפני שירושלים, שלא כחיפה ויפו, אינה מוקפת ישובים יהודים. יש פה ושם נקודות יהודיות, והן אמנם משמשות לנו בסיסי כוח ומגן, אבל הן גם מזקיקות ומרתקות כוחות לא מעטים שהיו דרושים לירושלים. במצבנו הקיים עלינו להגן על הנקודות המפוזרות סביב ירושלים.

בעיר החדשה עד עכשיו ידנו על העליונה. המצב קשה בעיר העתיקה, שבה יש ישוב יהודי קטן ומדולדל, כאלף ושש מאות נפש. גם בתוך הישוב היהודי בירושלים יש לא מעט פחד ובהלה, אבל הרבה פחות מאשר בקרב האוכלוסים הערבים. כמה יהודים עזבו שכונות הספָר, וכמעט כל היהודים ברחו מהשכונות הערביות. אבל אין זה דומה למצב בקרב הערבים.

מנהיג ערבי נתן בתחילת יאנואר תיאור כזה על המצב בירושלים:

“המצב חמור מאוד. התושבים נסערים. באים לבתי מנהיגים ומקללים על ימין ועל שמאל. פצועינו ממלאים כל מקום. בתי־החולים גדושים. אין תכריכים. אנרכיה שוררת בעיר. הצבא מפרק נשק מערבים. אספקה בעיר העתיקה אין, מימין ומשמאל אכזבה ויאוש. אי־אפשר להשתלט על המצב”.

אולם אסור להסיק גם פה מסקנה שנחלש הרצון הערבי להילחם.

חולשתנו בירושלים נובעת לא רק מחוסר־התישבות עברית בשטח מסביב; ירושלים תלויה במזונה ובכלכלתה בערי החוף. זאת אומרת קיומה של ירושלים תלוי בבטחון התחבורה. ומצב התחבורה בכל רע. קיום התחבורה שלנו הוא מהבעיות הקשות והמרכזיות במלחמת המגן. וירושלים טועמת יום יום קשיי התחבורה. אין עוד רעב בעיר. ירושלים העברית עומדת על סף רעב – אבל לערבים יש ארבעה כבישים לירושלים: הכביש המערבי מיפו, או דרך שער הגיא או דרך רמאללה; הכביש הדרומי מחברון – בית־לחם, הכביש המזרחי מיריחו והכביש הצפוני משכם־רמאללה. לירושלים היהודית יש רק כביש אחד – כביש תל־אביב – ירושלים.

מצב התחבורה בכבישים אחרים עודנו בסדר, יש רק התנקשויות קלות, אבל אין כל יסוד להניח שכך ישאֵר הדבר גם להבא. לבעיית התחבורה עוד אשוב בהמשך דברי.

היתה מערכה גם בנגב. עלי לציין בצער ששגיאה שנעשתה על ידינו היתה הגורם הראשון להתפרצויות בנגב. מקרה האסון עם הבחורים שלנו מ“גבולות”, שבו נהרגה גם בחורה – לא היה מוכרח לקרות, אלא נעשה מתוך משגה. בחורינו נכנסו לכפר ערבי שלא היו צריכים להיכנס אליו, וגם לאחר שנכנסו לא היו אולי צריכים להתנהג כאשר התנהגו. דבר זה החמיר המצב בנגב, אבל החומר לא הגיע עדיין לשיאו. בנגב אין הבעיה הרגילה של בטחון הנקודות. לב הנגב היהודי – זהו צנור המים, ושמירתו קשה מאד. זהו צנור לאורך מאתים קילומטר, הפגיעה בו היא קלה, כי המרחק מנקודה לנקודה שלנו הוא גדול מדי.

ובנגב עכשיו מכרעת עמדת הממשלה.

איני יכול להגיד שעתונותנו נותנת תמונה נאמנה מהמצב. הידיעות המופיעות בעתונינו הן חד־צדדיות ולא ממצות האמת כולה. אני מציין זאת, מפני שאני עומד בריב קשה עם הממשלה ומפני שאנו עומדים במלחמת הערבים נגדנו, לא מלחמה מליצית, אלא מלחמה ממש. ובמלחמה יש לדעת העובדות על דיוקן, ואני מערער על סילופי העתונות לא כל כך מתוך קנאה לאמת, – אם כי יש לכבד האמת לגופה ולשמה – אלא מפני שידיעת האמת דרושה להנהלת מלחמה.

אין להכחיש שמצב הממשלה בתנאים הנתונים אינו קל ואינו יכול להיות קל. בעצם אי־אפשר לדבר כלל עכשיו על הממשלה כעל חטיבה אחידה ושלמה, כי כבר החלה התפוררות של ערב פינוי. בין שיבוא הפינוי ובין שלא יבוא – עומדת הממשלה ערב פינוי ויש התפוררות. ויש מאנשי הממשלה העושים ככה, ויש העושים ההיפך.

כאילוסטרציה מהמצב אקרא לפניכם דו"ח שקיבלתי היום מהנגב, על מה שקרה ביום ה', בקשר לליווי השיירות. הליווי בנגב הוא ענין חמור ורציני.

“לאחר פרשת משא ומתן ממושך ניאותו השלטונות ללוות שיירות שלנו היורדות מניר־עם דרומה: אחת בכיוון גבולות בכביש החוף, השניה – דרך באר־שבע לבית־אשל ורביבים”.

“ביום החמישי, 1.1., בשעה 9.30 בבוקר הגיעו מכוניות אלחוט שהובילו את השיירות”.

"שיירה בת 10 מכוניות־משא עמוסות צריפים ואספקה ירדה בכיוון גבולות. הדרכים היו מובטחות על־ידי משוריינים של הצבא בכל הפינות המועדות להתפרעות. אווירון צבאי חג בדרך מעבר השיירה.

"השיירה הגיעה בשלום וחזרה למחרתו.

"הליווי היה חזק ומשביע רצון במקרה זה. לשיירה נלווּ חברינו להבטחה נוספת.

"שיירה שניה שיצאה בכיוון בית־אשל הותקפה בבאר־שבע. קורפורל של הצבא נהרג ואחד נפצע קשה. השיירה הגיעה בשלום לבית־אשל תחת מטר יריות. אחד מאנשינו נפצע קל. הצבא שפקפק תחילה אם לירות השיב אחר כך באש ועזר לנו להכניס למשק בית־אשל מכונית שנפגעה ונשארה בחוץ.

"חלק נוסף של השיירה הגיע עם ליווי לרביבים.

“הצבא אסר את החזרת השיירה דרך באר־שבע והבטיח להחזירה לניר־עם בדרך עיקוף העיר או בלילה. בשעת כתיבת הדין־וחשבון טרם הוחזרה השיירה”.

בחרתי המקרה הכי טוב מבחינת התנהגות הממשלה. לא ידוע לי עוד מקרה שבו התנהגה הממשלה ככה. אם זה ימָשך – אני מפקפק. בדרך כלל קשה להגדיר בדיוק עמדת הממשלה. נדמה לי שאמַצה עד כמה שאפשר האמת אם אומר, כי הממשלה במקרה הטוב ביותר היא נייטרלית בין התוקפים והנתקפים. הממשלה אמנם הכריזה, והיתה מוכרחת להכריז בשביל דעת הקהל באנגליה ובעולם, שכל עוד היא פה, תשמור על החוק והסדר, – ולמעשה אין היא שומרת על החוק והסדר. גם מפני שאין לה יכולת, כי היא מתפוררת, וגם מפני שאין לה רצון, כי אין היא משתמשת ביכולת שיש בידיה.

הניטרליות של הממשלה לגבי התוקף והנתקף קיימת רק כשהערבים הם התוקפים והיהודים הם הנתקפים. אם באיזה מקום המצב הוא הפוך – והיו מקרים כאלה – אין היא נייטרלית.

בממשלה יש שמחה לאיד למצב בארץ. זוהי שמחה לאיד של ממשלה כושלת, הסבורה שמה שמתרחש בארץ מתרץ כלפי העולם כשלונה במשך 30 שנים. זו שמחה לאיד להחלטות האו“מ, שהתאמצה למנוע עד כמה שיכלה. זוהי שמחה לאיד לאמריקה. זוהי שמחה לאיד ליהודים. יש לא מעט נטירת שנאה על הטירור במשך השנתיים, לא נגד אצ”ל אלא נגד הישוב, נגד מוסדות הישוב, שסרבו לשתף פעולה במלחמה נגד הטירור. היו כמה ימים שנדמה היה כאילו יש רצון להתפייס אתנו, קשה לגלות עקבות הרצון הזה בשבועות האחרונים. ויתכן – אני אומר זאת מתוך היסוס, כי איני בטוח ואין לי עובדות המוכיחות זאת בהחלט, אבל יש לי יסוד לחשוד, ונדמה לי שאיני חושד בכשרים, – יתכן שיש כאן מזימה פוליטית המכוונת להקמת מדינה ערבית בכל ארץ־ישראל עם איזו אבטונומיה ליהודים על פי תכנית מוריסון, או שיש מזימה לשינוי רציני של גבולות המדינה היהודית, או שיש לפחות מזימה להשאיר חיפה והנגב בידי האנגלים.

ומכאן יש מסקנה: אין לנו כל יסוד לסמוך על הממשלה. להיפך. המצב לאמיתו הוא שהוכרזה עלינו מלחמה על־ידי הערבים, ויש כוח שלישי בארץ הכובל ידינו. כובל ידינו על ידי חיפושי נשק, על ידי מתן הקלות מכל המינים לערבים, ומאפשר לערבים, אם לא ישירות הרי בעקיפין, להשיג נשק בשעה שהוא מונעו מאתנו.

ועכשיו – לבר־הפלוגתא בעצמו, הערבים. אנחנו עומדים הפעם, הרבה יותר מבשנת 1936, לא רק בפני ערבי א"י, אלא בפני ערבי הארצות השכנות. זוהי עובדה, ועובדה ניצחת.

לפי שעה נגררו לתוך המלחמה רק ערבים משלוש הערים: יפו, חיפה, ירושלים, ובאו לעזרתם ערבים מערים אחרות: משכם, מלוד. במקצת נסחבו לתוך המלחמה הבידוים בנגב. הפלח בכפר הוא לפי שעה שקט. זוהי עובדה חשובה, אם כי אין כל בטחון שזוהי עובדה מתמדת. עלינו לדאוג עכשיו לכך שעובדה זו תתמיד עד כמה שאפשר. הדבר תלוי לא רק בנו. הפלחים לא יתנהגו אך ורק לפי רצוננו. אבל זה תלוי לא מעט בנו. אנו יכולים להקל על המופתי. הוא התאמץ מהרגע הראשון לקומם כל הפלחים, ולא עלה בידו, למרות כל המאמצים הגדולים שעשה.

יש עוד שטח אחד שקט: זהו שטח הפרדסנות. בכל שטח זה לא פגעו עד עכשיו לא בפועלים יהודים העובדים בסביבה ערבית ולא בפועלים ערבים העובדים בסביבה יהודית. יש כאילו הסכם חשאי לסיים עונת תפוחי הזהב בשקט. זוהי הוכחה שגם מהצד הערבי המלחמה מתנהלת מתוך תכנית שקולה. אנו מעונינים לשמור על השקט בכל מקום, מחוץ למרכזי הכנופיות. אולם יש להניח שעם עבור העונה ישתחררו כוחות נוספים למלחמה נגדנו.

גם בין אנשי העיר הערבים יש הבדלים, הבדלים חשובים אם כי לא מכריעים. בחיפה ובירושלים יש עדות נוצריות לא קטנות. הנוצרים בחיפה נשארו נייטרליים, והם מזוינים בעיקר בשביל הגנה עצמית. הם פוחדים מהמוסלמים. בירושלים פעילים הנוצרים במלחמה נגדנו, ואחד מהמנהיגים הראשיים בירושלים הוא נוצרי. אולם בירושלים ובמקומות אחרים יש ניגודים בקרב המוסלמים. בירושלים יש אנשי המופתי ויש אנשי האופוזיציה. במשולש – שכם, טול־כרם, ג’נין – האופוזיציה היא די חזקה, ולא נצטרפה למלחמה ביודעים. הם שרויים בפחד רב מפני השתלטות המופתי, – אולם אסור לשכוח שהם סוף סוף ערבים, ואם המערכה תתפשט – יכנסו גם הם לקרב.

עלינו להימנע עד כמה שאפשר מלעורר נגדנו האלמנטים הפסיביים והנייטרליים בקרב הערבים, אם כי אין זה עכשיו דבר קל. אין אנו חיים בשנת 1936. אז נלחמנו נגד הטירוריסטים – ונמנענו מנגוע בכל ערבי חף מפשע. הפעם – זוהי מלחמה, ואין כל אפשרות – אני רוצה להדגיש זאת בבהירות הגדולה ביותר – של הבחנה אינדיבידואלית. אי־אפשר להימנע במלחמה מפגיעה באנשים חפים מפשע. אם סאלמה היא מרכז של התקפה על תל־אביב ועלינו לפגוע בסאלמה – לא נוכל להבחין בין הפוגעים והנפגעים. אפשר לע"ע להבחין רק בשטחים: כפר ועיר, שטחי המופתי ושטחי האופוזיציה.

אולם אנו עומדים לא רק בפני ערבי א“י. אילו היה לנו ענין רק עם ערבי א”י – היינו יכולים, לא כל כך מהר אולי, אבל גם לא תוך זמן רב, לחסל המלחמה. לא קשה בשבילנו להכניע יפו וחיפה; בירושלים המצב יותר קשה, אבל אלמלא היו פה אנגלים היינו מתגברים גם בירושלים, לא בקלות יתרה אולי, אבל לא בקשיים יתרים. היינו יכולים לפרוץ דרך גם לעיר העתיקה. אמנם, הבטחת התחבורה בין ת"א וירושלים אינה דבר קל, כי הדרך עוברת בשטח ערבי, גם בעמק, גם בשפלה וגם בהרים. אבל היינו יכולים להתגבר גם על זה. גם אנו יכולים להשתיק עורקי התחבורה שלהם, והערבים עכשיו, לא כמו לפני 10 שנים, תלויים הרבה בתחבורה מוטורית. ואם כי יש לערבים עכשיו הרבה יותר נשק מאשר בשנת 1936, ואני חושש שהנשק הערבי נתרבה במידה יותר גדולה מהנשק שלנו, הרי אין לי ספק שבלי אנגלים ובלי ערבי־חוץ, היינו מתגברים עליהם בלי קושי רב, והיינו מביאים אותם לידי כניעה. אבל יש עוד ממשלה וצבא אנגלי, ויש מדינות ערביות.

המדינות הערביות, לפי עמדתן בשעה זו (אני מדגיש בשעה זו, מפני שהדברים אינם קפואים, ונתונים לשינויים) אפשר לחלק לשלוש קבוצות: הקיצוניות ביותר באיבתן ובתוקפנותן נגדנו הן סוריה ועיראק, ואליהן מצטרף במידה ידועה הלבנון, אם כי הדבר נראה תמוה ובלתי טבעי. המתונות הן מצרים וסעודיה, אבל גם אלו הכריזו מלחמה. סוג שלישי – זהו עבר־הירדן.

בסוריה נמצא מרכז האימונים גם של ערבי א“י וגם של ערבי ארצות אחרות הבאים לשם על מנת להילחם בנו. בעיראק יש צבא, וציודו לא רע, ונעשה נסיון לשלוח צבא עיראקי לגבולות הארץ, – מושל עבר־הירדן סירב לפי שעה לתת לו מעבר. עד עכשיו אין מצרים וסעודיה לוקחות חלק אקטיבי במלחמה. עבר־הירדן הוא סוג בפני עצמו. אם כי זה פרדוכסאלי – אבל זו עובדה: לעבר־הירדן יש הצבא הטוב ביותר בקרב כל ארצות ערב. הוא עולה על הצבאות של מדינות ערביות אחרות באיכותו, באימונו ובציודו. בחלקו הגדול צבא זה חונה בארץ – זהו הלגיון הערבי. מושל עבר־הירדן רצה עד עכשיו בשלום, וגם היה מקבל ברצון הסידור של האומות המאוחדות. השאלה היא עד מתי יעמוד בעמדתו זו, כי סוף סוף גם הוא ערבי, ויש עליו לחץ ערבי עצום. אם יעמוד בעמדתו הנוכחית יש שאלה אם צבאו ישָמע לו. לסוריה וללבנון כמעט שאין צבא, ושאר מדינות ערב עודן מהססות לשלוח צבאן לארץ. המלחמה שהוכרזה עלינו היא גם מלחמה באו”מ. אולם אל תהיה לנו כל אשליה: אפשר למרות פי או“מ. דרום אפריקה עשתה זאת, ואין לאומות המאוחדות כוח של סנקציות. אבל יתכן שהפעם יחשבו מדינות אלו כמה פעמים עד שיחליטו לצאת למלחמה בגלוי ולהתגרות באו”מ, כששתי המעצמות האדירות – אמריקה ורוסיה, הן במחנה אחד, במחנה מחייבי המדינה היהודית. יש גם לזכור ששתי מדינות אלו – עיראק וסוריה – הן מדינות מלאכותיות, ובלי עזרה ותמיכה מבחוץ לא תוכלנה להתקיים זמן רב. ולפי שעה אין הן ממהרות לשלוח צבא, אבל הן שולחות כוחות מזוינים, וזהו סוף סוף אותו דבר.

הלגיון הערבי הוא עכשיו כאילו צבא בריטי, כן הודיעה הממשלה, ועומד תחת פיקוד אנגלי. אך אין זה מן הנמנע שאחרי הפינוי, אם יבוא הפינוי, יהָפך לצבא של הליגה הערבית.

במחנה הערבי יש ניגודים וחולשות פנימיים, גם במחנה של ערבי א"י וגם במחנה של מדינות ערב, – אבל אסור שנבנה התכוננותנו על חולשות וניגודים אלה.

יש גם גורם בינלאומי – האומות המאוחדות. עמדת האו“מ זהו סעד מוסרי חשוב בשבילנו. אנו עומדים על כך שוועדת או”מ תגיע הנה בהקדם האפשרי, ושבואה יחיש הקמת מועצת הממשלה היהודית והקמת המיליציה היהודית, בהתאם להחלטות או"מ.

אולם הדברים האלה אינם בידינו. זה יכול להיות, זה יכול לא להיות. ועלינו להתכונן ולעמוד קודם כל על כוחנו אנו; ז"א על כוחנו אנו בארץ. נישען גם על הכוח היהודי בעולם, אבל קודם כל על כוחנו אנו בארץ.

לפי החלטות או“מ יש שורה של תאריכים: תאריך אחד לא מסוים – תאריך בוא הוועדה. התאריך השני, אשר אני חושש שיתבדה, זהו התאריך של 1 בפברואר. בתאריך זה חייבת אנגליה לפי החלטת או”מ לפַנות נמל יהודי עם הינטרלנד מספיק למען אפשר עליה ניכרת. אין לנו כרגע שום יסוד להניח שאנגליה תמלא החלטה זו ושנמל יפונה באופן חוקי.

יש תאריך שלישי: – לא יאוחר מ־1 באפריל צריכה לקום מועצת ממשלה זמנית המקבלת סמכות מלאה, בפיקוח ועדת או"מ, על השטח שלה.

התאריך הרביעי – הוא זה שקבעה אנגליה – 15 למאי: תאריך הפינוי, ז"א ביטול המנדט. איני יודע אם תאריך זה יקום או לא.

התאריך החמישי זהו 1 באבגוסט, בו חייבת אנגליה לחסל את המנדט. ביום ההוא בטל כל תוקף חוקי לשלטון האנגלי. והצבא האנגלי חייב לעזוב הארץ.

יש תאריך שישי – 1 באוקטובר: בו מוקמות שתי המדינות, או אחת משתי המדינות.

מלחמת הערבים מכוונת לעשות לאל כל התאריכים האלה – שלא תקום מועצת ממשלה יהודית, שלא תגויס מיליציה יהודית, שלא תוכרז מדינה יהודית.

אי־אפשר לראות מראש השתלשלות דברים מסובכים, והדברים בארץ מסובכים מאוד. אם התאריך של ה־15 במאי יתקיים, והמנדט האנגלי יתם באותו יום, יש להניח שאז תתחיל המלחמה, או שתתרחב ותגיע לשיאה. ואז נעמוד במבחן שלא עמדנו בו אלפי שנה.

קודם כל ניבחן בראיית חומר המצב. התכוננות מתחילה בראִיה נכונה ובהירה. ויש צורך להעמיד הישוב והעם היהודי כולו על חומר המצב. רק בדעתנו עוצם הסכנה הצפויה לנו, נמצא בתוכנו הכוחות – ואני בטוח שישנם בתוכנו הכוחות הפוטנציאליים – לעמוד בפניה.

כשתפרוץ המלחמה יעמדו לפנינו ארבע בעיות חמורות מאין כמוהן: א) הנגב, ב) ירושלים, ג) תחבורה, ד) הצפון.

הנגב שונה לגמרי מכל חלקי הארץ. בנגב אין שאלת בטחון לישובים. אין כמעט ישובים. בעיית הנגב היא – הגנה על הנגב כחלק מהמדינה היהודית, אומר זאת בלשון יותר ברוטלית: כיבוש הנגב.

אמרתי כבר שמטרת המלחמה היא משולשת, אחת המטרות היא קיצוץ תחומי המדינה. הנגב זהו הדבר הראשון שרוצים לקצץ, והדבר אינו קשה, כי בנגב אין ישוב יהודי. או"מ נתן לנו את הנגב למען ניישב אותו. אבל הדברים יוכרעו עכשיו לא על פי החלטות פורמליות, אלא הכוח יכריע. אם בעוד זמן לא נקים לנגב כוח יהודי – וכוח פירוש כוח מזוין – אנו עלולים לאבד הנגב. עלינו לראות בכל ישוב בנגב – גארניזון צבאי, בכל יהודי – חייל, ועלינו להעמיד כוחנו בנגב על דרגה שיוכל לשלוט בכל הנגב, לא רק בצנור המים ולא רק בנקודות המעטות שיש לנו, אלא שישלוט על המרחבים. לשם כך עלינו להבטיח כושר ניידות ולדאוג למלאי של מזון ומים ודלק וציוד וכלי רכב. ואם רק נבטיח התחבורה שלנו עם הנגב – לא ילָקח הנגב מאתנו.

והתחבורה לנגב יש להבטיח באוויר ובים. כי אין כל בטחון שנוכל לקיים התחבורה ביבשה. כעת התחבורה עוברת ישובים ערבים. אם המלחמה תתלקח בכל הארץ, והכפר ישתתף במלחמה, יעשו מיד נסיון לנתק התחבורה שלנו. ועלינו להיכון להגיע לנגב דרך האוויר ודרך הים.

בעיה קשה שניה היא ירושלים – גם פה כמו בנגב יש שאלת מים. כל זמן שהאנגלים עודם פה יתכן שהמים מראש־העין יגיעו לירושלים, אבל אין כל בטחון שלא יחבלו בצנורות ויפסיקו אספקת המים, וירושלים עלולה למות בצמא. ירושלים הערבית לא תיפגע במידה כזו, כי לערבים יש בורות. ישובנו הוא יותר מודרני, והוקמו כבר הרבה בתים ושכונות שלמות ללא בורות. אם ינתקו המים – נצטרך לכבוש השכונות הערביות והבורות שלהן. לירושלים אין דרך בים, וגם באוויר לא קל להגיע עליה, כי ירושלים הרים סביב לה. והבעיה הקשה של ירושלים תהיה התחבורה. אך אין זאת למעלה מיכלתנו. נצטרך לכבוש השטח המוביל לירושלים.

יתכן שהרעה תיפתח מצפון, ויעשה נסיון על ידי אויבינו לנתק הגליל. בסוריה מתאמנים הלוחמים הערבים, והם יסתערו על הגליל, ועלינו לדאוג לכך שהגליל יוכל להתקיים גם אם ינותק. נצטרך לקיים קשר אווירי עם נקודותינו בגליל, ובמידה שהערבים לא ישתלטו על שפת־הים – גם דרך הים (דרך נהריה).

אין זה המקום לברר בפרוטרוט איך נעמוד במלחמה. אגיד רק שידרש מאתנו מאמץ אשר לא עשינו אף פעם, אשר לא נדרש מעולם. ידרש מאמץ עליון, גם גופני וגם משקי, גם כספי וגם מוסרי. עלינו להיות מוכנים גם לכשלונות, ולכשלונות קשים. לא בכל מקום ולא בכל רגע תהיה ידנו על העליונה. נקבל מכות, ומכות קשות. ויש לחשל רוחנו לקראת הבאות. ברוח בלבד אי־אפשר להילחם. דרוש קודם כל חיל וכוח, חיל רב וכוח גדול, אולם הרוח ימלא במלחמה תפקיד מכריע.

ניכון בכל האמצעים ובכל המרץ למלחמת חיים ומוות – אבל גם נעודד כל מגמה לשלום שתתגלה בקרב הערבים. מטרתנו המדינית במלחמה אינה זו של הערבים. תכניתנו היא גם עכשיו מה שהיתה לפני פרוץ המהומות: בטחון, מדינה יהודית, ברית יהודית־ערבית. כל שלושת הסעיפים, ובסדר הנקוב. זהו גם הסדר הכרונולוגי וזהו גם סדר החשיבות.

תכנית קצרה זו אינה קלה – אבל אין היא נמנעת, והיא תדרוש מאתנו מידה עליונה של שני דברים: כוח ותבונה.