ד' בשבט תש"ח – 15.1.1948 במסיבת פעילי ההגנה בתל־אביב

– – – אינני רואה עצמי כאדם החייב ללמד זכות על משהו או מישהו. ככל אחד מהמסובים אני רואה עצמי כתובע וכנתבע. הייתי יכול להוסיף על דברי הבקורת של החברים כהנה וכהנה, ומסופקני אם יש אדם בארץ הרשאי להגיד: עשיתי עד היום כל מה שנדרש ממני. לא עשינו לפי יכלתנו למען העליה, לא עשינו דיינו למען ההתישבות, לא עשינו די הצורך ודי האפשרות למען ההגנה. אולם כמה מהטענות של החברים מוכיחות שבשטח הבטחון חיים עוד בעבר ואינם רואים למַה אנו נדרשים בתקופה זו.

אנו ממשיכים ונמשיך להגן על כל ישוב ונקודה, כאשר עשינו בעבר, אולם ההגנה המקומית, הסטאטית אינה עוד עיקר התגוננותנו. מסורת של שבעים שנה – כי הגנתנו בארץ אינה מתחילה ב“השומר” – הרגילה אותנו לדאוג להגנת ישובינו בכוח עצמנו, ואותה מסורת הרגילה אותנו לראות רק ישובים נתקפים. במעשה ובמחשבה לא דאגנו להגנת הארץ. בטחון הארץ היה ענינה של הממשלה, וממשלה בפי יהודי ובלב יהודי פירושה – ממשלה זרה. לעתים היינו מבקרים ומגנים פעולת הממשלה בשטח זה. אבל ביודעים ובלא יודעים הנחנו שזה ענינה של הממשלה. ותמוה הדבר ומדאיג, שעוד עכשיו חברים חושבים במונחים אלה. המציאות אמנם לא נשתנתה – ממשלת הארץ היא עדיין ממשלה זרה. אולם נתחייב בנפשנו אם גם מחשבתנו והרגשתנו תמשכנה להיות צמודות למציאות זו, שהולכת ומתערערת, ושאנו רוצים בחיסולה המוחלט והמהיר. אין איש מלבדנו שידאג עוד לבטחוננו ולקיומנו בארץ. לאור שינוי זה עלינו לראות כל בעיית הבטחון ושיטת התגוננותנו בעינים חדשות: לא הגנה מקומית אלא ארצית, לא התגוננות סטאטית אלא דינאמית, לא בטחון הנקודות אלא בטחון הישוב והתחבורה – ובקרוב בטחון הארץ, הגבולות, העליה והעצמאות. אנחנו נצטרך מעכשיו להגן על שטחים שאין בהם אף יהודי אחד. נצטרך לשמור על קווי הטלגרף ועמודי החשמל, נצטרך להגן על חופש התנועה מקצה הארץ ועד קצה. – כל מושגי ההתגוננות שלנו מהשנים שעברו, גם אלה שבשנות 1936–1939 נתישנו ועבר זמנם וּוַדאי נצטרך להגן על כל נקודה ונקודה, אבל נעשה זאת לא כמו שעשינו בימי המשטר התורכי ואחר־כך במשטר הבריטי – עד שיבוא כוח הממשלה.

נשתנה המצב ביסודו – לא רק בכוח אלא גם בפועל. אם לא מרגישים בשינוי זה – אין זאת אלא מפני אינרציה מחשבתית. עלינו לראות עצמנו עומדים פנים אל פנים מול האויב, ואין עוד ממשלה שמקיימת חוק וסדר, ובמידה שישנה – היא מסייעת לאויב. בלי תחבורה חפשית ישובינו לא יעמדו, ואין אנו יכולים עוד לסמוך על דואר וטלגרף וטלפון ורכבת – גם אם אלה פועלים עדיין.

כל אמצעי־ההגנה וכל דרכי־ההגנה שהורגלנו להם עד עכשיו לא יסכנו עוד. לנו דרוש ציוד שלא היה אף פעם בידי ההגנה, ועד היום לא היה בו צורך. ולפני כל דרושה תפיסה חדשה בראיית המצב. הצרכים והדרכים: אם אין אני לי – מי לי! תפיסה עתיקה זו איבדה משמעותה בחיי עם שחדל להיות עצמאי זה אלפי שנים. עלינו לחדש אותה. תפיסה זו צריכה לחול על הארץ כולה, ולא רק על ישובים בודדים. המדינה היהודית לא תבוא מבחוץ אלא מבפנים. מבלי שנראה עצמנו אחראים לכל, מבלי שנתבע מעצמנו הכל, מבלי שנדע ונרצה ונוכל להגן על הארץ כולה, ובמיוחד על דרכי־התחבורה שבתוכה – לא תעמוד לנו ההגנה על הנקודות ולא נגיע לעצמאות.

המעבר מהגנת הנקודה להגנת הארץ מחייב גם כלים חדשים. רובים ומרגמות ומקלעים ורימונים לא יספיקו לנו עוד. אנו זקוקים למכונות כבדות, ולתותחים ולמטוסי קרב ולמפציצים ולכלי־רכב מלחמתיים ביבשה, ולכלי־שיט מלחמתיים בים – ולא פחות מזה אנו צריכים לחינוך חדש של כוח האדם שלנו. לא הרובה, ולא התותח ולא המטוס קובע – אם כי הם חשובים מאד מאד, אלא האדם המשתמש בהם. האדם הוא המכריע במלחמה כמו בשלום. וחינוך ההגנה שאנשינו קיבלו אינו מספיק. אנו ננַצח, כי באדם שלנו צפונה יכולת גבוהה: גם מוסרית, גם שכלית, גם משקית וגם מלחמתית. אולם יכולת גנוזה זו לא תופעל בלי חינוך מתאים.

אני מתכוון לא רק לחינוך המקצועי והטכני. גם זה חשוב וחיוני. מי שיודע לעמוד בפני שודד וטירוריסט – אין וַדאות שיעמוד גם בפני חייל מאומן וממושמע. מי שעומד בפני כנופיה – אין בטחון שיעמוד בפני כוח סדיר. ועלינו לתת לאנשינו חינוך שיכשירם לעמוד בפני צבאות סדירים. אולם למען נעשה מהפכה זו בחינוכנו הצבאי עלינו לחנך אנשינו לראות הסכנה בהיקפה החדש והמאמץ העליון שידרש מאתנו, מאמץ שלא הסכנו לו אף פעם, כי לא עמדנו אף פעם בפני הסכנה שאנו עומדים עכשיו ולא בפני אפשרויות שמתגלות לפנינו בעתיד הקרוב.

הישוב בכללו הוא עדיין שאנן. מלבד ארבע־חמש מאות הבחורים שאינם זזים מעמדותיהם בדרום תל־אביב זה שבועות, יומם ולילה, ומגלים מסירות ונאמנות ללא דוגמה – הרי מאה ושמונים אלף יהודי תל־אביב עדיין חיים חייהם הרגילים כתמול שלשום. מובטחני שיש אלפים ורבבות בתל־אביב ובשאר המקומות שהם מסוגלים לעשות מה שעושים עכשיו החמש־מאות, אלא שעדיין אינם מכירים בחומר המצב ואינם יודעים למַה אנו נתבעים.

אחד החברים אמר שאולי המכה הקשה ביותר שהוכינו בשבועות האלה היא שנהרסה בקרב הערבים האגדה על הכוח היהודי. אם זו היתה רק אגדה – הרי מוטב שתיהרס בהקדם. לא ניוושע באגדות. אולם אני מאמין שהכוח המופלא של היהודים בארץ הוא מציאות, אם כי מציאות זו היא לפי שעה קיימת בכוח ולא בפועל. גנוז בתוכנו כוח אדיר, ששום ערבי אינו מסוגל כלל להעריך אותו. ולא רק ערבים, שום זר לא יבין. כוח זה נתגלה לפני שבעים שנה בפתח־תקוה, לפני כחמשים שנה בחדרה, לפני ארבעים שנה בסג’רה, בשנה הזאת בנגב – ונתגלה רק שמץ מנהו. לא, אין זו אגדה. בלי כוחות אדירים לא היה קם המפעל שנבנה בארץ. כל הכוחות העצומים שהשקענו ביצירת מפעלנו הציוני במשך שבעים שנה – עלינו לגייס ולהפעיל במלואם ובזמן קצר להגנתנו.

זה מחייב מפנה חריף גם במחשבתנו וגם במעשינו. אני רואה כל קשיי המפנה. אין אנשים מסתלקים בנקל מהרגלי מחשבה, ואם כי אין ציבור יותר מהפכני מציבורנו – אין גם ציבור יותר אדוק ושמרני ממנו: אין הוא מַרפה בנקל מרעיון שנאחז בו פעם, אם כי עבר זמנו, ואינו מוותר אפילו על קליפה שנתקדשה אם כי תכנה נתרוקן.

זה שנתיים, מאז הקונגרס הציוני האחרון, אני מנַסה להחדיר לציבורנו הראִיה של בעיית הבטחון באורה החדש, ותובע גישה חדשה למשׂימת ההתגוננות, וכמעט לא מצאתי אוזן קשבת. אבל בטוח אני שציבורנו לא יכזיב – ברגע שיעמוד מאליו על חומר הסכנה ועוצם המשׂימה.

חבל שאי־אפשר להביא כל תושבי תל־אביב לחזית הדרום, לשטח שבין שכונת התקוה ובין סלמה. אבל מה שמתחולל בחזית זו אין בו כדי לרפות ידינו. ראיתם כיצד הסתערו כארבע מאות ערבים מזוינים מסלמה על שכונת התקוה – וארבעים בחורים שלנו עשו בהם שמות והבריחו אותם. לא, הכוח הגנוז שלנו אינו אגדה; אין הערבים מכירים אותו, חושש אני שגם רבים בתוכנו אינם יודעים להעריכו, אולם הוא קיים ויתגלה – לא מאליו, ויעשה מלאכתו לא באפס יד. ותמה אני על התלונות ששמעתי הערב – כאילו הוטל עול כבד על חברי ההגנה. עול זה הוא משחק ילדים לעומת מה שיוטל עלינו בעוד חדשיים, – ואני בטוח שנרים גם המעמסה הגדולה והעצומה הבאה לקראתנו: לא תהיה לנו ברירה.

אולי זה יהיה מוזר מה שאומר: – אולם ברור לי שפונקנו עד עכשיו. היו לנו כיבושים רבים וגדולים – ובדרך כלל בלי קשיים יתרים. כמעט שלא ידענו עד עכשיו כשלונות. אני מאמין שאנו עומדים לפני כיבושים הרבה יותר גדולים משהיו לנו אי־פעם, אבל נעמוד גם במבחנים אשר לא עמדנו בהם אף פעם, וידָרשו מאתנו מאמצים אשר לא ידענו ואין אנו משערים כלל עצמתם. אנו נתבעים להתכוננות חדשה – למאמץ עליון.

הייתי בירושלים ב־30 לנובמבר 1947. כל יהודי ירושלים חגגו ורקדו. מעולם לא ראיתי שמחה יהודית כזו. והייתי אולי היהודי היחיד שלא רקד. לא מפני שלא הערכתי כאחרים החלטת או"מ, או שרציתי פחות מהם מדינה יהודית. אלא מפני שידעתי מה צפוי לנו לפני בוא המדינה, ומה צפוי למדינה כשתוקם.

ומה שבָאַנו מאז – אינו אלא התחלה, התחלה מצערה וקלה. המבחן החמור והאיום עודו לפנינו, והוא יחמיר מחודש לחודש, משבוע לשבוע, מיום ליום. ומיום ליום יגדל המאמץ שידָרש מאתנו ויכבד העול אשר יותן עליו. ואני מאמין שנעמוד במבחן זה. אין זו אמונה מיסטית – זוהי הכרה השופעת בכל פרק בדברי־ימינו הארוכים, וזהו הנסיון האישי שרכשתי בארבעים שנות עבודתי בארץ. גנוזים בתוכנו כוחות עצומים שלא באו עדיין לידי גילוי; והם לא יתגלו בבת אחת, ולא בקלות. אבל ברגע שציבורנו יכיר שלפניו ברירה יחידה: מאמץ עליון או כליון – יעשה המאמץ.

עלינו שומה לראות המצב לאמיתו בלי מורך. בלי מורך במובן כפול: לראות בעינים פקוחות האימה הגדולה המתקרבת ובאה – ולא להבהל ממנה.