הביא לבית הדפוס יהודה ארז

לצבא־הגנה לישראל –

בנאמנות ובאהבה.

– – מְשַׁוֶּה רַגְלַי כָּאַיָּלוֹת,

וְעַל בָּמֹתַי יַעֲמִידֵנִי.

מְלַמֵּד יָדַי לַמִּלְחָמָה

וְנִחֲתָה קֶשֶׁת נְחוּשָׁה זְרוֹעֹתַי.

וַתִּתֶּן־לִי מָגֵן יִשְׁעֶךָ,

וִימִינְךָ תִסְעָדֵנִי, וְעַנְוָתְךָ תַרְבֵּנִי.

תַּרְחִיב צַעֲדִי תַחְתָּי,

וְלֹא מָעֲדוּ קַרְסֻלָּי.

אֶרְדּוֹף אוֹיְבַי וְאַשִּׂיגֵם,

וְלֹא אָשׁוּב עַד כַּלּוׂתָם.

אֶמְחָצֵם וְלֹא יֻכְלוּ קוּם,

יִפְּלוּ תַּחַת רַגְלָי.

וַתְּאַזְּרֵנִי חַיִל לַמִּלְחָמָה,

תַּכְרִיעַ קָמַי תַּחְתָּי.

וְאוֹיְבַי נָתַתָּה לִי עֹרֶף

וְמְשַׂנְאַי אַצְמִיתֵם.

(תהלים י“ח ל”ד – מ"א)

אין בדברים הבאים בילקוט זה משום תולדות מלחמת הקוממיות של ישראל. ההיסטוריה של מלחמת ישראל בימינו טרם הגיעה שעתה להיכתב. בשעה זו אפשר רק לאסוף חומר, אפשר גם לתאר מאורעות בודדים או שלבים מסוימים במפעל־אדירים זה. פרקים חשובים בתולדות המלחמה – כגון הפרק המכריע של הצטיידותנו והזדיינותנו ביבשה, בים ובאוויר – לא הגיעה שעת פרסומם מטעמים רבים. גם פרשת מערך־הכוחות שלנו לפני הפלישה ולאחריה עדיין יפה לה השתיקה. כמו כן מוקדם לספר פרקי המלחמה היזומים על־ידינו לכל השתלשלותם. אין לראות לצערנו פרשת המלחמה כולה כאילו נגמרה ונחתמה. אף אחד מאויבינו לא חתם אתנו על ברית שלום, ולמעשה אנו עומדים עדיין בשלב הפוגה, נקווה הפוגה ממושכת שדינה כדין שביתת־נשק, אך אין לנו יסוד מספיק לראות המלחמה כנחלת העבר בלבד.

אין אלו הסיבות היחידות שמונעות כתיבת דברי ימי מלחמת השחרור. אין לנו עדיין תולדות ההגנה. ובלי תולדות ההגנה – אין לכתוב תולדות המלחמה.

אין אמנם מלחמת השחרור פרק אחרון בתולדות ההגנה – אלא פרק ראשון בתקופה החדשה של תולדות המולדת והאומה. נתחדשה התקופה שבה ההיסטוריה של האומה העברית וההיסטוריה של המולדת העברית מתמזגת זו בזו, אם כי אנו רחוקים עדיין מהתמזגות שלמה. מלחמת הקוממיות היא נקודת מפנה בתולדות ישראל לא פחות ממלחמת יהושע בן־נון או מלחמת החשמונאים. אולם אין זה מפנה פתאומי שנתרחש תוך כדי עשייתו, כשם שמדינת ישראל לא קמה בארבעה־עשר למאי 1948 תוך כדי הכרזתה. מפעל התישבותי של שלושה דורות חלוצים, ממייסדי פתח־תקוה ועד מניחי צינור המים בנגב הצפוני, השתית מסד המדינה, והכרזת 14 למאי לא היתה אלא סיכומה ההיסטורי של יצירה אורגנית שצמחה והלכה במשך שבעים שנה ועיצבה מחדש ראשית קוממיותנו הלאומית, קוממיות משקית, תרבותית ומנהלתית. גם עמידת ישראל נגד שש מדינות ערב אינה פרי התלקחות־כוח פתאומית בחינת יש מאין או התפרצות מקורות סמויים ונעלמים. ההגנה בפעולתה, בחינוכה, בתכנונה ובארגונה, הכשירה במשך עשרות שנים הנוער והישוב למלחמת השחרור. בלי ידיעת פרשת ההגנה היהודית בארץ מראשית ימיה, וביחוד מימי תל־חי ואילך – אי אפשר לדעת ולהבין סוד גבורתה המופלאה של מדינת ישראל המחודשת בעמידתה בפני שש מדינות שכנות.

לצבא הגנה לישראל היה ציוד וזיון שלא היה ולא יכול היה להיות להגנה במחתרת, תחת שלטון זר. ואיש לא יפחית חשיבותו המכרעת של הציוד שניתן בידי צבא הגנה לישראל במאבק ההיסטורי: חשיבות התותחים, מכונות היריה הכבדות, מטוסי הקרב, המפציצים, המשוריינים והטאַנקים, כלי המשחית הימיים, הנשק האנטי־אווירי ואנטי־טאַנקי וכו' – שלא היו בידי ההגנה. בלי כלים אלה לא היינו יכולים לעמוד – אבל לא באלה ניצחנו. ציודו של האויב בכל מיני נשק עלה על זה שבידינו, ולא אלה הכריעו הכף במלחמה. קבע האדם שניתן בידו התותח והמטוס והטאַנק והמשחית הימי. ואדם לוחם זה הורישה לנו ההגנה. והגנה כוללת היחידות הצבאיות העבריות בימי מלחמת העולם הראשונה והשניה כשם שהיא כוללת יחידות חי“ש, פו”ש ופלמ"ח ושאר הפורמַציות של ההגנה. בלי כוחות אלה שנתחנכו ונתאמנו במשך שנים בהגנת תל־חי, חולדה, ירושלים, וכל שאר הנקודות הישוביות שהותקפו בימי “המאורעות” של 1920, 1921, 1929, 1936 – 1939, ובימי המאבק נגד משטר הספר־הלבן, ובלי הנסיון הקרבי וההכשרה הצבאית שקיבלו גדודינו בצבא הכיבוש של אלנבי בשנת 1917־18 ובצבאות בעלות־הברית במלחמה נגד היטלר בשנות 1941 – 1945 – לא היה קם צבא הגנה לישראל ולא היינו מגיעים ל־14 במאי 1948.

הפלישה הרשמית של צבאות ערב החלה בליל חמישה־עשר במאי, בחצות, כשנסתיים רשמית שלטון ממשלת המנדט. כותב השורות האלה שידר באותו לילה לאמריקה מתחנת שידור של ההגנה בתל־אביב, שיצאה באותו לילה מ“מחתרת” והפכה להיות תחנת השידור של כוחות הבטחון לישראל – (צבא הגנה לישראל עוד לא היה קיים, רק ב־31 למאי נתפרסמה פקודת־יום להקמת צה"ל). בשידור עמדתי בקיצור על המאבק מאז החלטת או“מ ב־29 לנובמבר, על הכרזת המלחמה מצד מדינות ערב חברות או”מ נגד ישראל ונגד סמכותו של או“מ, על הסכנות הצפויות לנו ועל נכונותנו לעמוד, גם אם ילחמו בנו ביבשה, בים ובאוויר. תוך כדי דיבור נפלו הפצצות האוויריות הראשונות ממטוסי־קרב מצריים, לא רחוק מתחנת השידור. הרעש היה חרדת־אלוהים, אבל הורגלתי לרעש זה מימי ה”בליץ" הנאצי בלונדון בקיץ 1940 וסיימתי נאומי בשקט, לאחר שסיפרתי שברגע זה הופצצה תל־אביב על־ידי מטוסי אויב. לאחר גמר דברי מיהרתי למקום ההפצצה: שדה התעופה בתל־אביב ותחנת החשמל של רדינג היו המטרה להרעשת־אוויר ראשונה של האויב. משדה התעופה חזרתי הביתה, ובדרך ראיתי פני אנשי תל־אביב המציצים מתוך כל החלונות. זה היה לפנות בוקר, עם הנץ החמה. ראיתי דאגה בפני המסתכלים – אבל לא מצאתי כל סימן של בהלה ופחד. וידעתי בלבי: אלה יעמדו. כוח פנימי זה היה הבטחון שנטעה ההגנה בלב הישוב במשך חמשת החדשים וחצי שקדמו לפלישה מ־30 בנובמבר 1947 ועד 14 במאי 1948; זה היה הבטחון שנטעה ההגנה בלב הישוב בשנים שקדמו ל־1947. אם כי היתה חרדה בלב הישוב ולא ידעו אם יש לנו הנשק הדרוש – מטוסים, תותחים וטאַנקים – היה אֵמון בכוחה וביכלתה של ההגנה לעמוד. אֵמון זה היה פרי מסירותה של ההגנה, התנדבותה, נאמנותה וגבורתה במשך שנים, שנים רבות, ובכל קצות הישוב, בעיר ובכפר, בעמק ובגליל, בשומרון וביהודה, בדרום ובנגב, בהר ובשפלה, במרכזי הכוח של הישוב ובנקודות מרוחקות ובודדות.

אֵמונו זה של הישוב בהגנה היה משען־מבטחים בימי המבחן המרים והאיומים שבאו לפני הכרזת המדינה ולאחריה. מעט מאד אנשים ידעו מהו כוחה האמיתי של ההגנה בשטח הציוד והטכניקה. אולם ביסוד האֵמון הונחה ידיעה אחת אינסטינקטיבית ועמוקה, אם כי אולי רק ידיעה מתחת לסף ההכרה: שאיש ההגנה הוא נאמן עד הסוף – והוא יאָבק, ישׂרה ויוכל! וידיעה זו היתה נכונה ולא הכזיבה.

־־־־

מבחינה זו – מבחינת האדם הלוחם – ההיסטוריה של מלחמת ישראל, הנאמנה ביותר והמעמיקה ביותר, היא זו שנרשמת בזיכרונותיהם של אנשי השורה על מעשיהם וחוויותיהם האישיים במערכות ובקרבות – כפי שנתפרשו בילקוטים וקבצים המוקדשים להגנת נקודה אחת או למערכה מסוימת, כגון “יומה של גזר”, “עין גב במערכה”, “כנרת בימי מבחן”, “בשער” – דגניה ב' בקרבות, “בפרוץ הסער” – נגבה, “על אם הדרך” – קרית ענבים, “מעוז עציון”, “פרקים בתולדות ההגנה על תל־אביב”, “בסער ביום סופה” – דגניה א', “מגילת העיר העתיקה”, “ניצנים במצב ובמערכה”, “פרקים במלחמת ישראל”, “חטיבת הנגב במערכה”, “בשדות פלשת”. – אני מציין רק אלה שהספקתי לקרוא עד עכשיו. ואולי יותר מהזכרונות שנכתבו לאחר המעשה יש ללמוד מעזבון הלוחמים שנפלו – מהגיגים, מכתבים, רשימות, דברי ספרות ועיון שנכתבו בתקופת הילדות והנערות להורים, חברים, חברות ולעצמם, בעודם יושבים על ספסל הלימודים או בהשתתפם כבר בעבודת המשק או במלאכת ההגנה – דברי הלל לביא, האחים אפרים וצבי גובר, טוביה קושניר, שמואל קופמן, רפי מלץ, זוהר דיין, בת־שבע אלטשולר, איתמר גולני, יצחק לבנה, מודי און, חיים בן דוד, נועם גרוסמן, יצחק זמיר, דוד פראדקין, יהושע גלוברמן, בילו אילון (וורחובסקי), נחום זרחי, בן־עמי, משה כהן – (ושוּב, אני מונה רק אלה שהגיעו לידי וקראתי בעצמי), וכן הקבצים הקולקטיביים על הל"ה, “אשר שיכלנו” – לזכר בני נהלל; “לדמותם” – לבני תל־יוסף; “בנים” – לזכר בני עין־חרוד; “השבעה” – נוטרי חולון – ועליהם יש להוסיף דברי רבים שנאספו ולא נאספו, מבני הכפר והעיר, מכל השכבות והעדות, מבני הארץ והגולה. סוד נצחוננו לפני הפלישה ולאחר הפלישה יש למצוא רק בדברי הלוחמים: כי ניצח הרוח הצרור בדבריהם.

רק מעט מזעיר מירושה טראַגית ומפוארת זו נתפרסם עד היום הזה, אבל גם במעט זה הוקמה מצבת־זכרון לא של אבן ושיש, אלא של רוח־אלמוות לתפארת־הגבורה של דור חדש בישראל, דור אחרון לשעבוד וראשון לגאולה. בארכיון צה"ל וברשות ההורים עוד שמור חומר רב ועשיר, שרק עם פרסומו המלא נדע מה אבד לנו במלחמה זו שאנו קוראים לה מלחמת השחרור, וגם נדע מאין שאבו נערים אלה עוז רוחם, עדנת נפשם, וגבורת זרועם, ונדע ברכת ההורים – האמהות והאבות – שנתנו לעמם לוחמי־השחרור. מי גדול ממי: הבנים הגבורים האלה שנתנו חייהם על קוממיות ישראל – או הורים יקרים אלה שחינכו דור כזה!

־־־

אין אנו יודעים עדיין אם מלחמת השחרור נסתיימה. גם שנה וחצי לאחר תום הקרבות (הקרב האחרון נסתיים בשבעה ליאנואר 1949), גם לאחר חתימת הסכמי שביתת נשק עם ארבע מדינות ערב שנלחמו בנו, השוכנות על גבולותינו: מצרים, עבר־הירדן, סוריה ולבנון; יותר משנתיים לקיום עצמאותנו, לאחר שרוב המדינות בעולם הכירו במדינת ישראל ונעשינו חברה שוות זכויות וחובות בארגון האומות המאוחדות – עוד סכנת המלחמה תלויה על ראשנו, כי מדינות ערב וכוחות עולמיים אחרים לא השלימו עם קיומנו, לא השלימו עם קיומה של אומה עברית עצמאית, שלטת במולדתה הקדומה.

ויותר משדברי הילקוט הזה באו ללמד על העבר – הם מכוּוָנים להזהיר על העתיד, כאשר עשו זאת בשעת נתינתם, בעל־פה או בכתב. כמעט כל הדברים שנקבצו בספר זה נאמרו או נכתבו בשעתם כלפי המחר. בינתיים נהפך המחר ליום אתמול והתכונות והבירורים והסידורים שכותב השורות האלה טיפל בהם בימי הגורל נעשו כאילו לנחלת העבר. אולם דאגת בטחון ישראל במקומה עומדת – במלוא חומרתה ודחיפותה. יש דברים שבוצעו – ובוצעו סופית. המעבר מהגנה במחתרת, של ישוב כפוף לשלטון זר, לצבא הגנה הכפוף לממשלת האומה העצמאית – מעבר שהיה כרוך במפגעים ובמכשולים פנימיים, הרבה יותר חמורים וקשים ממה שידוע לציבור וממה שילמד הקורא מדפי הספר הזה – הושלם וברובו המכריע הוא עכשיו שייך להיסטוריה. אולם כוננות דרוכה לקראת הסכנה החיצונית נדרשת היום ומחר לא פחות מאשר אתמול ושלשום. ואסור שנצחונותינו בעבר יעוורו עינינו¹ ותזוח דעתנו. האמצעים והתכונה ודרכי המלחמה והכוחות שהספיקו לנו במלחמת 1948 לא יספיקו עוד בשום אופן אם אויבינו יכריזו עלינו מלחמה שנית. מסורת־הגבורה של ההגנה ושל צה"ל היא עצמה בלי ספק מַעין חשוב של כוח וחוסן, אבל היא תעמוד לנו רק אם נדע לראות העתיד לא בעיני העבר, ונתכונן למחר לא באמצעי אתמול.

גם מפעל העליה וההתישבות אינו עוד מה שהיה לפני הקמת המדינה. ההבדל אינו כמותי בלבד, ולא הבדל בקצב, אלא הבדל מהותי; תנאי בטחוננו משתנים אף הם מיום ליום.

השינויים העצומים והמהירים במבנה הישוב ובמבנה הארץ, יכלתה וחולשותיה של עלית ההמונים והתישבות רבתי: השינויים והחליפות במצב המדיני והכלכלי של שכנינו, בארגון כוחות־הבטחון שלהם, בהתפתחותם התעשייתית והמקצועית ובסידור שירותי החינוך והבריאות בתוכם; המתיחות הבינלאומית הגדלה בעולם והזיקה והשאיפות של כוחות עולמיים לגבי ארצות המזרח התיכון ומדינת ישראל; החידושים הבלתי־פוסקים בפיתוח אמצעי הגנה והתקפה ובשליטת אדם באיתני הטבע, – כל אלה מחייבים ערות ורעננות מתמדת במחשבת הבטחון ובתכנונו ובדיקה חדשה לבקרים אם אנו מוכנים למחר החדש.

האויב המסוכן ביותר לבטחון ישראל – זוהי האינרציה המחשבתית של אלה האחראים לבטחון. רעיון פשוט ויסודי זה הנחה אותי מיום שקיבלתי על עצמי בקונגרס הכ"ב האחריות לבטחון הישוב. ומחשבה פשוטה ויסודית זו ניסיתי להנחיל לכל החברים שעסקו יחד אתי במלאכת הבטחון לפני המלחמה, בשעת המלחמה ולאחריה.

רוב דברי הילקוט הם פרי אמת פשוטה ויסודית זו.

בן־גוריון

ט' בתמוז תש"י – 24.6.1950

ל' בסיון תש"ז – 18.6.1947

נקודת המוצא בבחינת כשרו, קביעת משטרו, אימונו וציודו של ארגון ההגנה היא בהגדרה נכוחה של תפקידי ההגנה בימינו אלה ובימים הבאים.

א

כשהוקם בפעם הראשונה לפני ארבעים שנה הכוח המזוין היהודי בישוב על ידי “השומר” היה תפקידו: שמירת הרכוש והנפש במושבות היהודיות מפני גנבים ושודדים ערבים. תפקיד זה נתמלא על ידי שומרים מאומנים המקדישים כל זמנם לכך, המאורגנים במסגרת ארצית וכפופים בכל שעה למשמעת חמורה של המרכז, מאומנים בשימוש ברובה וברכיבה, יודעים לנטוע בלב השכנים הערבים כבוד לכּוח ולָאומץ היהודי ומטפחים יחסי ידידות עם השכנים עד כמה שאפשר.

לאחר מלחמת העולם הראשונה פוֹרק “השומר” וקם ארגון ההגנה. תפקידו היה הגנה על הישובים היהודיים מהתקפות והתנקשויות ערביות, לא של גנבים ושודדים, אלא של כנופיות פורעים מוסתים ומודרכים על־ידי מרכז ערבי פוליטי. בימים הראשונים הכיר השלטון המנדטורי לחצאין – במישרים ובעקיפים – בזכות ובצורך של הגנה עצמית יהודית, אבל הארגון לא היה נתון במסגרת ליגאלית, ולא היה זקוק בשום דבר לשלטון זר, אם כי היו גם כוחות־הגנה ליגאליים, שוטרים ונוטרים, מטעם הממשלה.

בניגוד ל“השומר” לא היה הארגון מיוסד על שומרים מקצועיים, אלא על מתנדבים המתאמנים מזמן לזמן ומקבלים על עצמם משמעת, קפדנית וחמורה פחות מזו שב“השומר”, ופועלים בשעת הצורך כחיל־מצב מקומי, שאינו כפוף למרוּת ארצית.

עם הרחבת המהומות והטירור הערבי גבר הקשר הארצי בארגון, ולאט־לאט קמה רָשוּת מרכזית לתיאום ולסיפוק צרכים ארציים, – אולם סמכותה העליונה נשארה למעשה מוגבלת ופגומה, גם לאחר שבטלו בעשר השנים האחרונות הרשויות הנפרדות במקומות.

בשנות המהומות שלפני המלחמה הוקמה היחידה הצבאית המגויסת הראשונה בשום פו“ש, ובשנים הראשונות למלחמה העולמית האחרונה הוקם כוח־מחץ מיוחד, מגויס, שהושתת על עבודה ואימונים, והתפרנס מעבודתו במשק, בשם פלמ”ח.

עם קביעת מדיניות־המעל בשנת 1939 הועמד הארגון בפני תפקיד חדש: הגנה על זכויות העם היהודי בפני התנקשויות ממשלת הספר הלבן. החזית הערבית כמעט שנעלמה למעשה – פסקו התקפות ערביות, וכמעט גם לא היה נסיון להתקפה.

בתקופת מלחמת־העולם השניה נצטלב התפקיד החדש של הארגון בתפקיד כמעט מנוגד: קואופרציה עם הצבא הבריטי נגד האויב הנאצי המשותף, לא רק על ידי הקמת יחידות צבאיות יהודיות, אלא גם ביחידות של הארגון, בפעולות שונות בארץ ובארצות השכנות.

גמר המלחמה והתמדת הספר הלבן החזירו את הארגון שוב לחזית הפוליטית בעיקר – חזית נגד השלָטת משטר אנטי־ציוני בארץ – בעליה, בהתישבות ובסדרי־המדינה.

החזית הפוליטית עומדת בתקפה, ולא עוד – אלא שהיא מחמירה. המגמות האנטי־ציוניות ואנטי־יהודיות של ממשלת הספר־הלבן גוברות והולכות. אולם מופיעה מחדש – ובהיקף מוגדל – החזית הערבית. הועמדנו לא רק בפני מזימות־פרעות של המנהיגות הערבית בארץ, אלא גם בפני תוקפנות־איבה של שליטי מדינות ערב, ועלינו להיכון לחזית זו בכל הרצינות והדחיפות.

ב

שתי חזיתות־האיבה – הבריטית והערבית – יונקות זו מזו. המדיניות האנטי־ציונית של ממשלת המנדט מחזקת ומדרבנת את האיבה הערבית, מַפעילה אותה ומסתייעת בה. החזית הערבית מאידך גיסא תוקפנותה מתגברת בכוח הסיוע והעידוד – סיוע מוסרי, מדיני וגם חמרי (בצורת אימון וציוד צבאי), שהיא מקבלת מהממשלה הבריטית.

אולם יש להבחין בין שתי החזיתות, והבחנה זו היא חיונית. המערכה שבין הציונות ובין מדיניות הספר הלבן היא ביסודה מדינית ולא צבאית, וגם פעולות צבאיות הנדרשות מזמן לזמן במאבק מדיני זה, אינן אלא לשם חיזוק המערכה המדינית. במערכה זו הארגון הוא רק אחד הגורמים שבתוך העם היהודי, ורק מאמץ כולל של הישוב והעם – בשטח היצירה ההתישבותית, ההעפלה, המאבק, המערכה המדינית בזירה הבינלאומית – יכריע את הכף.

לא כן בחזית התוקפנות הערבית. הארגון נועד להיות כאן הגורם הראשי והמכריע. נוכח התקפה מזוינת מצד הערבים תיתכן רק הכרעה של כוח, הכרעה צבאית יהודית, ומבלי שהארגון יוכשר ויסוגל לתפקיד זה – הוא מחטיא את מטרתו היסודית, ועצם קיומו של הישוב והמפעל הציוני יעמוד בסכנת חורבן.

לפי שעה פועלות נגדנו כנופיות־שודדים במטרת שוד בלבד, וגם מעשי הרצח ואונס הכרוכים במעשיהן אין להם עדיין מגמה פוליטית. אפס המרחק בין שודדים ופורעים אינו רב, והכנופיות עלולות בכל שעה ליהפך למכשיר טרוריסטי בידי מנהיגות פוליטית של המופתי. אולם הסכנה הצפויה לנו בימים הבאים היא רחבה וחמורה הרבה יותר: יש להתחשב עם מעשי־איבה מצד צבאות המדינות הערביות, בגלוי או בסתר.

במצרים, עיראק, לבנון, סוריה ועבר־הירדן יש למעלה ממאה ועשרים אלף אנשי צבא ממינים שונים, מאומנים ומצוידים בדרגות שיכלול שונות. הכוח הצבאי המעולה ביותר, גם מבחינת האימון וגם מבחינת הציוד, הוא צבא עבר־הירדן, המוחזק כולו על חשבון אנגליה, ועומד עכשיו תחת פיקוד בריטי גבוה. לצבא זה יש ציוד מודרני ואימונו עומד על דרגה גבוהה.

הכשרת הארגון לעמוד בחזית חמורה זו, ולהגן בהצלחה לא רק על ישובים יהודים ועל הישוב, אלא, בשעת הצורך, גם על הארץ ועל עתידנו הלאומי בתוכה – זהו התפקיד הבוער בתקופה זו.

ג

החומר האנושי שלנו בכללו אינו נופל מזה שבאיזו ארץ אחרת, ועולה לאין־ערוך, ביכלתו המוסרית והאינטלקטואלית, על זה של שכנינו. זהו יתרונו העיקרי, ולפי שעה כמעט היחיד. למען הכשירו למלוא תפקידו הכפול – גם בחזית הבריטית וגם בחזית הערבית, יש לשכלל שכלול רב את אימונו, משטרו, תיכנונו, חינוכו הציוני והצבאי, כושר פעולתו וכושר מחצו; יש לזיינו ולאַפסנו בציוד מלחמתי ומשקי בכמות ובאיכות נאותה, שיעניק לו כושר תנועה ופעולה בכל מצב חמור; ויש להתאים מבנהו לנסיבות החדשות ולצרכים הגדלים ומחמירים, מתוך שימוש מלא בנסיון הצבאי שרכשנו אנחנו ורכשו אחרים במלחמת־העולם האחרונה, ומתוך ניצול כל כיבושי המדע והטכניקה החדישים לצרכי התגוננותנו.

תכנית התגוננותנו צריכה להיות מכוּונת לא רק לנצחון על האויב – אלא לנצחון מהיר במינימום של קרבנות מצדנו. מאז ומעולם היה גורל ישראל לעמוד מועטים נגד מרובים; לא רק מיום שהלכנו בגולה, אלא גם בשבתנו במולדת. לא נרתענו ולא נכנענו כשהאויב עלה עלינו במספרו – אלא התאזרנו בגבורה מוסרית ופיסית, עמדנו ויכולנו. בזאת נעמוד גם בעתיד – אולם עלינו לשקוד על מיעוט אבידותינו ככל האפשר. לגבי יריבינו אין כמוּת האבידות קובעת – הם מונים מיליונים רבים. לגבינו מספר האבידות מכריע כמעט לא פחות מהתוצאות הסופיות של המערכה, ורק ע"י שכלול מאכסימלי של כוח־המחץ וכושר־הפעולה של כל חייל והחיל כולו – נשיג את התוצאה הכפולה המוטלת עלינו: לנַצח בקרב – ולמַעט באבידות.

לצרכי המאבק המדיני וקיום הבטחון של הישוב והארץ בהווה ובעתיד דרושים לנו שלושה חיילות:

1. חיל־מחץ מעולה למטרות מיוחדות.

2. חיל־תנופה במתכונת צבא סדיר, להדוף כל התקפה ערבית אפשרית בעתיד.

3. חיל־מגן טריטוריאלי לצרכי הבטחון בהווה.

שלושת החיילות יהיו כפופים למרוּת עליונה אחת ולפיקוד ארצי מרכזי, אולם המבנה, האימון, הציוד והפיקוח של כל אחד מהחיילות יש להתאים לתפקידו המיוחד.

חיל־המגן יקיים את המבנה הטריטוריאלי הנוכחי ויהיה כפוף – במסגרת המשמעת העליונה של הארגון – לפיקוד אזורי. חיל־התנופה יסודר במתכונת צבאית, בגדודים או ביחידות גדולות יותר (בריגאדות) עם מפקדות ומַטות של יחידות, הכפופים למפקדה העליונה ולמטה הראשי. חיל־המחץ יותאם לתפקידים מיוחדים.

בטחון הישובים והדיפת סכנת הכנופיות, בין של שודדים ובין של פורעים, יש להעמיד על:

1. שומרים בשכר, האחראים לפיקוח שמירתם;

2. משטרת הישובים היהודיים, האחראית לבטחון הנקודות והאיזור שבתוכו היא פועלת;

3. חטיבות של חיל־מחץ ויחידות אחרות, המצטרפות לפעולה לפי הצורך.

4. חיל־מצב מקומי, האחראי קודם כל לבטחון המקום.

כוחות הבטחון נתבעים למנוע באופן היעיל ביותר כל אפשרות של התקפה על ישוב יהודי או על יהודי בודד – ולהדוף כל התנקשות־איבה במלוא המרץ הדרוש. אולם יש להימנע ככל האפשר מסכסוכי־דמים עם ערבים, ויש לקיים בנידון זה מסורת “השומר”: נטיעת כבוד בלב השכנים לכוח ולאומץ היהודי – מתוך מאמץ לטפח יחסי ידידות עם השכנים ככל האפשר.

לצרכי בטחון תחולק הארץ לאזורים ובכל איזור ימונה מבט"ח (מפקד בטחון) האחראי לשמירה ולבטחון בנקודות שבאזורו.

המבט“ח יפַקד על משטרת הישובים והחי”ם שבאזורו, יפקח על השומרים, וחטיבות חיל־המחץ יעמדו לרשותו בשעת הפעולות באזורו.

תשומת לב מיוחדת תוקדש לקיום התקן המלא של משטרת הישובים בכל מקום, לאימונה וחינוכה המעולה, והפעלתה ככוח־המגן המרכזי בבטחון הישובים. המ“נים¹ צריכים לשרת בשורה הראשונה את צרכי הבטחון באזורם, ועל המבט”ח לדאוג שתּקן המנ"ים² יהיה מלא ושאימונם ופעולתם יהלמו את תפקידם.

חיל־התנופה יקבל אימון צבאי חדיש, ויסודר במשטר מתוקן, מותאם לתנאים ולנסיבות המיוחדים של מציאותנו, למען הכשירו לפעול בשעת צורך נגד מעשי איבה מצד הצבאות של הארצות השכנות. דרוש מאמץ מיוחד ומַתמיד לגייס מחדש את החיילים היהודים ששירתו במלחמת־העולם האחרונה, וביחוד את חיילי הבריגאדה.

הדאגה העיקרית בתקופה הקרובה תהא להכשיר קאדרים של מפקדים (החל ממ“כ³ וגמור במ”ג⁴) בכמות מספיקה לגיוס מאַכסימלי של אנשי הישוב המוכשרים להתגוננות, והקמת מספר גדודים למופת – גדודי הפלמ"ח וגדודים שיגויסו מתוך חיילי הבריגאדה היהודית ויחידות צבאיות אחרות במלחמת־העולם האחרונה שקיבלו אימון צבאי.

יש להקים בית־ספר גבוה לקצינים – שחוק הלימודים ימשך בו לכל הפחות שנה ויכשיר מפקדי גדודים וקציני־מטה. קצינים צעירים בעלי הכשרה מיוחדת ישלחו לחו"ל לשם השתלמות.

למען אַפשר אימון רצוף של לפחות ימים אחדים בחודש לקצינים, סמלים וטוראים בחיילות, יש לבוא בדברים עם המעבידים והפועלים המאורגנים בבתי־החרושת ובמקומות עבודה גדולים בערים ובמושבות לאַפשר לפועלים צעירים בגיל־ההתגייסות לשבּות מהעבודה מספר ימים הדרושים לאימון, ויש להרחיב בסיסי האימון במשקים חקלאים – בכל צורות ההתישבות.

יש צורך דחוף לגייס את כל הקצינים והסַמלים היהודים בעלי נסיון צבאי במלחמת־העולם האחרונה – לשירות של שנתיים לכל הפחות בחילות הארגון וביחוד בחיל־התנופה והמחץ.

בחיל־המחץ יש לשכלל ולהרחיב את מחלקת הימאים והסיירים ולהקים חטיבות לתפקידים מיוחדים.

יש להרחיב הגדנ"ע על מנת שיקיף נוער לומד גם ממחלקות נמוכות והנוער שמחוץ לבתי־הספר.

ד

ההתגוננות הצבאית אינה ממַצה את מלוא תכנו של הארגון – אלא את תפקידיו כלפי חוץ בלבד. לארגון יש גם תפקיד חלוצי כלפי פנים – לשמש לוז מוסרי ומַסד של משטר ציוני בישוב. קביעת המסגרת ודרכי הפעולה של הארגון מבחינה זו מצריכה קביעה מיוחדת.

כ“ה בכסלו תש”ח – 8.12.1947

הנהלת הסוכנות היהודית עיינה בהחלטות הממשלה שהואלת למסור לי בשיחתנו אתמול.

ההנהלה מקדמת ברצון החלטת הממשלה לפַנות המשטרה הבריטית והערבית וכל כוחות הצבא משטחי תל־אביב, רמת־גן ופתח־תקוה בחמישה־עשר לדצמבר. הישוב היהודי רוצה ומוכן לקבל על עצמו החזקת השלום והסדר הפנימי בשטח זה. הוא מוכן לקבל על עצמו אותה האחריות בכל שטח אחר של המדינה היהודית העתידה שיפונה מכוחות הממשלה.

אולם אין הנהלת הסוכנות היהודית יכולה לראות סירובה של הממשלה לספר נשק ל“משמר העם” היהודי בשעה שהיא מחלקת נשק ל“משמר העם” הערבי, אלא כקיפוח משווע והרה סכנה חמוּרה. עלינו לקרוא תגר על החלטה זו לא רק מפני שהיא מהווה הפליה גלויה. כידוע להוד מעלתך, הצהירו אחדות מממשלות ערב והוועד הערבי העליון בפומבי על מלחמתם ביהודי א“י ובמדינה היהודית העתידה. בשבוע האחרון הכריז הוועד הערבי העליון שביתה לשלושה ימים אשר לוותה בשפיכות דמים הנמשכת והולכת. יחידות של הלגיון הערבי חונות בא”י, אחדות מהן בשכנות קרובה לישובים יהודים ולערים יהודיות. יחידה צבאית יהודית ממין זה אינה בנמצא בארץ. לנו הגידה הממשלה שהיא אחראית לפיקודו ולהתנהגותו של הלגיון הערבי, אולם המשדר הבריטי B.B.C. בשידורו האנגלי והערבי בליל ששה בדצמבר, פרסם הצהרתו של פוזי אל־מולכי, הציר של עבר־הירדן בקהיר, האומרת כי “צבאנו כבר עומד במערכה בין יפו ותל־אביב”.

עלי גם להעיר תשומת לבך להצהרה של רפיק תמימי, בשובו מהלבנון בראש משלחת של הוועד הערבי העליון ושל הוועד הלאומי ביפו, שנתפרסמה ב“פלסטין” מיום 6 בדצמבר, ושבה הוא מודיע על אספקת נשק בכמויות גדולות ובמהירות רבה לשם מניעת ביצוע ההחלטה של האומות המאוחדות להקים מדינה יהודית בא"י. הוא גם הודיע שמתנדבים מגויסים בלבנון, וכמו כן בדמשק ובארצות ערביות אחרות. אין יום בלא התקפות על יהודים בסביבות תל־אביב, ירושלים, בכביש ירושלים־תל־אביב, בדרום ובמקומות אחרים.

בתנאים אלה כל מתן נשק לערבים על ידי הממשלה, ותהא הכוונה של הממשלה מה שתהיה, מן ההכרח שיתפרש על ידי הערבים כהוכחה ברורה שהממשלה תומכת בהם במלחמתם המוצהרת נגד היהודים ונגד המדינה היהודית. אספקת נשק למשטרת הישובים היהודים על ידי הממשלה לפני עשר שנים, כשהטירור הערבי הגיע לשיאו וכשהישובים היהודים היו נתונים יומם ולילה להתקפות רצח של כנופיות ערביות –אינה יכולה לשמש תקדים לאספקת נשק לערבים בימים אלה, כשהם הכריזו מלחמה על היהודים והם מתקיפים אותם.

לאור נסיבות אלה אנו מתכבדים לדרוש מאת הממשלה לעיין מחדש בהחלטתה בענין זה: או שתטיל על הערבים לספק בעצמם נשק למשמר האזרחי בערים הערביות, כפי שהוטל עלינו, או שתמציא נשק למשמר האזרחי היהודי בדיוק כמו לערבים.

י“ט בטבת תש”ח – 1.1.1948

הישוב נענה ללא היסוס לתביעות ראשונות של שעת־החירום. המגבית לבטחון העם בוצעה במהירות ולמעלה מהמיכסה. מִפקד כוח האדם נערך כצו, והנוער מתגייס למחנהו ולדגלו. עשרות מגינים כבר מסרו נפשם על קיומנו ועצמאותנו במולדת. הישוב והעם היהודי עומדים דום על קברי גבוריו־מגיניו – בצער, ביגון ובגאון, ללא מורך ודכדוך, והוא יודע – ללא כל אונאה עצמאית – שהמבחן החמור הוא רק בראשיתו, וידרשו מאתנו מאמצים גדולים וקשים פי כמה, ולזמן לא קטן.

עדיין זכורים לישוב “מאורעות” 1936/39 – מערכת הטרור שהתנהלה נגדנו שלוש שנים רצופות ע"י כנופיות פורעים מהארץ ומהארצות השכנות – בעזרת היטלר ומוסוליני. מאז המאורעות הושמדו במלחמת־העולם אבות הנאציזם והפאשיזם – אולם תלמידיהם ועוזריהם במזרח התיכון עודם חיים וקיימים, והם מנסים להסית בנו את המוני ערב בארץ ובארצות השכנות, והם הכריזו בפומבי ובקולי קולות, באזני כל העולם, שילחמו בנו בכל אמצעי אלמות ושפיכות דמים – למען הפר את פסק הדין של המצפון העולמי שניתן בעצרת האומות המאודות להקים מחדש מדינת ישראל.

אין זו חזרה פשוטה על מאורעות 1936/39. עלינו לראות בעינים פקוחות את המתרחש ובא בכל חומרתו. הוכרזה עלינו הפעם מלחמה, מלחמה פרועה, חסרת־מצפון וכבוד: מלחמה על קיומנו ועצמאותנו, מלחמה על החלטת האומות המאוחדות המתקנת – ואם רק בחלקו – את המעוות ההיסטורי שנעשה לעם ישראל.

הכרזת־מלחמה פומבית זו, שבעקבותיה כבר נרצחו עשרות יהודים ונהרגו מאות פורעים ערבים, אינה ידועה כנראה למיניסטר המושבות הבריטי ולעושי־דברו בארץ, ואין הם מבחינים בין התוקף ובין הנתקף, ומתוך נייטרליות מתחסדת הם מנסים לפרק נשק המגינים, – בעוד התוקפים בוזזים (ללא כל מעצור רציני) את הנשק של הממשלה וציודה. שוד ורצח נעשים לעיני המשטרה, לעתים – בלי מפריע, והשלטונות המוסיפים בעקשנות תמוהה ומעוררת חשדות להחזיק בארץ צבא ערבי זר – את הלגיון הערבי, – באותה העקשנות הם כובלים את ידי ההגנה היהודית.

לא נשלים את מעילת השלטון בחובה האחת והאחרונה שעדיין הוא מודה בה בפיו – לקיים הבטחון של כל תושבי הארץ כל עוד שלטון זה נמצא בארץ, ונתבע בכל תוקף שיקיים למעשה אשר הוא מכריז להלכה, אבל נתחייב בנפשנו אם נשליך יהבנו על הבטחות השלטון והכרזותיו. לא הבטחה אחת שניתנה לנו – כבר הוכזבה. תקומתה של מדינת־ישראל, עתידנו הלאומי, עצם קיומנו המשקי והפיסי תלויים ביכלתנו וברצוננו אנו – להבטיח בכוח עצמנו את שלום הישוב. ובידינו הדבר.

בעל כרחנו הוטלה עלינו מלחמת־מגן. נעמוד בה במלוא כוחנו, ולא יהא מאמץ – גופני, משקי, ארגוני, אשר יבָּצר מאתנו עד קום המדינה היהודית והבטחת שלומה.

התגוננותנו הפעם אף היא שונה מזו שבשנות 1936/39. שומה עלינו עכשיו להגן על ארבעה אלה: על כל ישוב יהודי בארץ, על תחומי המדינה היהודית, על החלטות עצרת האומות המאוחדות, על כל תושב שוחר־שלום במדינה היהודית, בין שהוא יהודי, אנגלי, ערבי או אחר.

והפעם – אין אנו מבודדים כל כך, אם כי ממשלת המנדט, גם ערב צאתה מהארץ, מתנכרת לנו ולהתחייבויותיה הבינלאומיות. מצפון העולם שהבהיק בעצרת האומות ב־29 לנובמבר – לא יכזיב. המלחמה שתלמידי היטלר במזרח התיכון הכריזו נגדנו – היא גם מלחמה בארגון האומות המאוחדות. רוב גדול ומכריע בארגון האומות, ובראשן שתי המעצמות האדירות בעולם, התחייבו על הקמת מדינת־ישראל, החלטה זו לא תיעשה פלסתר.

הנסיון האווילי מצד רודפי סנסאַציות לזהות התנועה הציונית עם אחד הצדדים ב“מערב” או ב“מזרח” – מתעלם מהעובדה המאלפת ורבת־המשמעות, ששתי הממשלות, העומדות בראש “הצדדים” היריבים כביכול – היו מאוחדות בעצרת האומות בתמיכתן במדינה היהודית, ועל אחדות זו מושתתת המדיניות הציונית.

אנו תובעים, תובעים בזכות ולא בלי סיכויים, את עזרתן של האומות המאוחדות, עזרתן המוסרית והחמרית. אולם עזרה זו לא תבוא ולא תועיל אם לא נדע בעצמנו, בעוד זמן, ובמלוא היכולת, לדאוג להתגוננותנו, לדאוג להתגוננות יעילה, יוזמת ורואת־הנולד, ולגלות כוח, גם כוח־מחץ רב־אונים בכל שעה ומקום שיהיה בכך צורך, תבונה שקולה בהערכת הנסיבות, ורצון כן ואמתי לשלום – עם כל המבקשים שלום.

לא היתה לנו ולא תהיה לנו מלחמה בעם הערבי, כשם שבהתנגדותנו למדיניות־המעל של הספר הלבן לא היתה לנו מלחמה בעם האנגלי. חסד הצהרת בלפור לא שכחנו ולא נשכח. גם אדיר־חפצנו לחיות בברית־שלום ושוויון עם העם הערבי לא נתערער ולא יתערער. דגלה של הציונות הוא דגל עבודה, שלום וקידמה. אבל כל מזימת־אוון והתקפת דמים נהדוף אחור בכל המרץ, קשיות־העורף, הכוח והכרת הצדק שבהתגוננותנו.

לימיננו יעמוד לא רק המצפון העולמי – העם היהודי בכל התפוצות יחיש עזרה וסעד, ברכוש ובנפש, צעירים מכל פזורי ישראל יבואו גם לבנות הריסות ולהפרות שממה – וגם להאדיר כוח, להגן ולעמוד בשער.

הישוב והעם היהודי לא ירָתעו מכל מאמץ, סבל וקרבן במלחמת־מגן זו – עד בוא הנצחון. והוא יבוא.

מאמצים, סבלות וקרבנות אלה – הם חבלי הלידה של מדינת־ישראל וגאולתו, וקבל נקבל אותם באהבה, באמונה, במסירות־נפש.

כ“ו בטבת תש”ח – 8.1.1948

במועצת המפלגה באבגוסט עמדתי על החזיתות השונות בהן אנו עומדים. עלי לשוב לחזיתות אלו, ובעיקר לחזית הערבית. באבגוסט ציינתי שחזית זו אינה אקטואלית, ואף־על־פי־כן היא החיונית והמכרעת. חזית זו עכשיו נעשתה פעילה למדי, אפס אין לי בטחון שהעם היהודי, או אפילו הישוב בארץ עמד כבר במידה מספיקה על חומרתה.

“המהומות” נמשכות כבר כששה שבועות. אנחנו זוכרים מהומות שנמשכו שלוש שנים, משנת 1936 עד שנת 1939. זכורים לנו מאורעות אבגוסט 1929, שלא היו כה ממושכים, אבל היו יותר חריפים, ובבת אחת השמידו קהילה שלמה, אולם טוב היה אילו בעלי הזכרון בתוכנו היו מסוגלים לשכוח הרבה וללמוד משהו חדש. כי הדבר שאנו עומדים לפניו עכשיו הוא חדש לגמרי, וזכרוננו עלול להביא אותנו לגזירות שוות הצופנות בחובן שואה. כי הפעם אנו עומדים בפני דבר שלא היה לא בשנת 1936 ולא בשנת 1929, לא בשנת 1921 ולא בשום שנה אחרת. הפעם אין “מאורעות” ולא מהומות, אלא מלחמה ממש, כפשוטה, ומלחמה מוצהרת. בדורנו וגם לפניו היו “מלחמות בלתי מוצהרות” – המלחמה שאנו עומדים לפניה עכשיו היא “מוצהרת”. באי כוח הערבים הצהירו ברורות בלייק־סאכסס, בעתונות, בפרלמנטים הערבים שיעשו מלחמה ביהודים, והפעם אין לפקפק בדבריהם.

מטרתה של כל מלחמה היא פוליטית. המטרה הפוליטית של מלחמה זו היא – שלטון ערבי על א"י. מטרה יסודית זו יש בה שלושה צדדים:

א) זוהי מלחמה על השמדת הישוב וחורבנו. הערבים יודעים שלא יתכן שלטון ערבי על הארץ כל עוד קיים ישוב זה, אם כי הוא מהווה מיעוט כלפי הערבים. והמטרה הפוליטית מצווה לעשות לאל עובדה מפריעה זו – כלומר למחות הישוב מעל פני האדמה. אסור שתהיה לנו כל אילוסיה בענין זה.

ב) זוהי מלחמה נגד הקמת מדינה יהודית – אפילו בחלק מן הארץ. מלחמה זו באה לעשות לאל הכרעת העצרת של או"מ ב־29 לנובמבר. וההיסטוריה מלמדת אותנו שאפשר לעשות לאל הכרעות בינלאומיות. די להזכיר הסידורים שנעשו אחרי מלחמת העולם הראשונה במזרח הקרוב ביחס לשטחי תורכיה. הסידורים נעשו על ידי המעצמות שניצחו במלחמה וכאילו שלטו אז בעולם. בא מוצטפה כמאל והפך הקערה על פיה.

ג) אם שתי המטרות הראשונות לא יושגו: לא יחריבו הישוב ולא ימנעו הקמת מדינה עברית – מכוונת המלחמה לקיצוץ תחומיה של המדינה היהודית, בנגב, בגליל, ואולי גם בחיפה ובמקומות אחרים.

מלחמה זו היא לא רק נגדנו, אלא גם נגד החלטת או"מ – אבל כובד המלחמה נופל עלינו.

המערכה הראשונה נמשכת זה כששה שבועות. היא עלולה להימשך עוד חדשים, ואולי שנים. מהמערכות של ששת השבועות האלה אי אפשר עדיין להסיק מסקנה סופית, כי אנו עומדים עדיין בהתחלה. אף על פי כך יש ענין גם בסקירה על מערכה ראשונה זו, למען נדע בבהירות בפני מה אנו עומדים.

בששת שבועות אלה כבר נהרגו יותר ממאתיים יהודים. לפי הידיעות הנאמנות שבידינו נהרגו לכל הפחות יותר מכפליים ערבים. לפי שעה הצטמצמה המערכה בשלוש הערים – יפו, חיפה וירושלים, בכבישים ובנגב. מערכה ממושכת מתנהלת בערים.

בשתי הערים – ביפו ובחיפה, ־ היתה עד עכשיו ידנו על העליונה. הסיבה לכך היא לא רק כוחנו הצבאי, אלא ההתישבות היהודית המקיפה שתי ערים אלה, והן למעשה מהוות איים ערבים בתוך השטח היהודי, ויש ביכלתנו לבודד הערבים בשתי ערים אלה ולשים עליהם מצור, – במידה ידועה גם נעשה הדבר.

לפי ידיעות מהימנות כבר ברחו מחיפה מ־15 עד 20 אלף ערבים. הרבה חנויות ערביות סגורות, ועוד רבים עומדים לעזוב. המונים בורחים לפנים הארץ, לשטח הערבי. בעלי היכולת – לחוץ לארץ. ביפו מצב הערבים גרוע יותר. יש כאן מנוסה רבתי, חוסר עבודה מבהיל, בהלה ופחד. הערבים עצמם מציינים המצב כתוהו־ובוהו. אין זאת אומרת שהרצון הערבי להילחם נתרופף. למרות המנוסה והבהלה המלחמה נמשכת, ואין כל סימן שהיא עומדת להיפסק לזמן מה או לגמרי.

שונה הוא המצב בירושלים. לא מפני חולשתנו הצבאית, אלא מפני שירושלים, שלא כחיפה ויפו, אינה מוקפת ישובים יהודים. יש פה ושם נקודות יהודיות, והן אמנם משמשות לנו בסיסי כוח ומגן, אבל הן גם מזקיקות ומרתקות כוחות לא מעטים שהיו דרושים לירושלים. במצבנו הקיים עלינו להגן על הנקודות המפוזרות סביב ירושלים.

בעיר החדשה עד עכשיו ידנו על העליונה. המצב קשה בעיר העתיקה, שבה יש ישוב יהודי קטן ומדולדל, כאלף ושש מאות נפש. גם בתוך הישוב היהודי בירושלים יש לא מעט פחד ובהלה, אבל הרבה פחות מאשר בקרב האוכלוסים הערבים. כמה יהודים עזבו שכונות הספָר, וכמעט כל היהודים ברחו מהשכונות הערביות. אבל אין זה דומה למצב בקרב הערבים.

מנהיג ערבי נתן בתחילת יאנואר תיאור כזה על המצב בירושלים:

“המצב חמור מאוד. התושבים נסערים. באים לבתי מנהיגים ומקללים על ימין ועל שמאל. פצועינו ממלאים כל מקום. בתי־החולים גדושים. אין תכריכים. אנרכיה שוררת בעיר. הצבא מפרק נשק מערבים. אספקה בעיר העתיקה אין, מימין ומשמאל אכזבה ויאוש. אי־אפשר להשתלט על המצב”.

אולם אסור להסיק גם פה מסקנה שנחלש הרצון הערבי להילחם.

חולשתנו בירושלים נובעת לא רק מחוסר־התישבות עברית בשטח מסביב; ירושלים תלויה במזונה ובכלכלתה בערי החוף. זאת אומרת קיומה של ירושלים תלוי בבטחון התחבורה. ומצב התחבורה בכל רע. קיום התחבורה שלנו הוא מהבעיות הקשות והמרכזיות במלחמת המגן. וירושלים טועמת יום יום קשיי התחבורה. אין עוד רעב בעיר. ירושלים העברית עומדת על סף רעב – אבל לערבים יש ארבעה כבישים לירושלים: הכביש המערבי מיפו, או דרך שער הגיא או דרך רמאללה; הכביש הדרומי מחברון – בית־לחם, הכביש המזרחי מיריחו והכביש הצפוני משכם־רמאללה. לירושלים היהודית יש רק כביש אחד – כביש תל־אביב – ירושלים.

מצב התחבורה בכבישים אחרים עודנו בסדר, יש רק התנקשויות קלות, אבל אין כל יסוד להניח שכך ישאֵר הדבר גם להבא. לבעיית התחבורה עוד אשוב בהמשך דברי.

היתה מערכה גם בנגב. עלי לציין בצער ששגיאה שנעשתה על ידינו היתה הגורם הראשון להתפרצויות בנגב. מקרה האסון עם הבחורים שלנו מ“גבולות”, שבו נהרגה גם בחורה – לא היה מוכרח לקרות, אלא נעשה מתוך משגה. בחורינו נכנסו לכפר ערבי שלא היו צריכים להיכנס אליו, וגם לאחר שנכנסו לא היו אולי צריכים להתנהג כאשר התנהגו. דבר זה החמיר המצב בנגב, אבל החומר לא הגיע עדיין לשיאו. בנגב אין הבעיה הרגילה של בטחון הנקודות. לב הנגב היהודי – זהו צנור המים, ושמירתו קשה מאד. זהו צנור לאורך מאתים קילומטר, הפגיעה בו היא קלה, כי המרחק מנקודה לנקודה שלנו הוא גדול מדי.

ובנגב עכשיו מכרעת עמדת הממשלה.

איני יכול להגיד שעתונותנו נותנת תמונה נאמנה מהמצב. הידיעות המופיעות בעתונינו הן חד־צדדיות ולא ממצות האמת כולה. אני מציין זאת, מפני שאני עומד בריב קשה עם הממשלה ומפני שאנו עומדים במלחמת הערבים נגדנו, לא מלחמה מליצית, אלא מלחמה ממש. ובמלחמה יש לדעת העובדות על דיוקן, ואני מערער על סילופי העתונות לא כל כך מתוך קנאה לאמת, – אם כי יש לכבד האמת לגופה ולשמה – אלא מפני שידיעת האמת דרושה להנהלת מלחמה.

אין להכחיש שמצב הממשלה בתנאים הנתונים אינו קל ואינו יכול להיות קל. בעצם אי־אפשר לדבר כלל עכשיו על הממשלה כעל חטיבה אחידה ושלמה, כי כבר החלה התפוררות של ערב פינוי. בין שיבוא הפינוי ובין שלא יבוא – עומדת הממשלה ערב פינוי ויש התפוררות. ויש מאנשי הממשלה העושים ככה, ויש העושים ההיפך.

כאילוסטרציה מהמצב אקרא לפניכם דו"ח שקיבלתי היום מהנגב, על מה שקרה ביום ה', בקשר לליווי השיירות. הליווי בנגב הוא ענין חמור ורציני.

“לאחר פרשת משא ומתן ממושך ניאותו השלטונות ללוות שיירות שלנו היורדות מניר־עם דרומה: אחת בכיוון גבולות בכביש החוף, השניה – דרך באר־שבע לבית־אשל ורביבים”.

“ביום החמישי, 1.1., בשעה 9.30 בבוקר הגיעו מכוניות אלחוט שהובילו את השיירות”.

"שיירה בת 10 מכוניות־משא עמוסות צריפים ואספקה ירדה בכיוון גבולות. הדרכים היו מובטחות על־ידי משוריינים של הצבא בכל הפינות המועדות להתפרעות. אווירון צבאי חג בדרך מעבר השיירה.

"השיירה הגיעה בשלום וחזרה למחרתו.

"הליווי היה חזק ומשביע רצון במקרה זה. לשיירה נלווּ חברינו להבטחה נוספת.

"שיירה שניה שיצאה בכיוון בית־אשל הותקפה בבאר־שבע. קורפורל של הצבא נהרג ואחד נפצע קשה. השיירה הגיעה בשלום לבית־אשל תחת מטר יריות. אחד מאנשינו נפצע קל. הצבא שפקפק תחילה אם לירות השיב אחר כך באש ועזר לנו להכניס למשק בית־אשל מכונית שנפגעה ונשארה בחוץ.

"חלק נוסף של השיירה הגיע עם ליווי לרביבים.

“הצבא אסר את החזרת השיירה דרך באר־שבע והבטיח להחזירה לניר־עם בדרך עיקוף העיר או בלילה. בשעת כתיבת הדין־וחשבון טרם הוחזרה השיירה”.

בחרתי המקרה הכי טוב מבחינת התנהגות הממשלה. לא ידוע לי עוד מקרה שבו התנהגה הממשלה ככה. אם זה ימָשך – אני מפקפק. בדרך כלל קשה להגדיר בדיוק עמדת הממשלה. נדמה לי שאמַצה עד כמה שאפשר האמת אם אומר, כי הממשלה במקרה הטוב ביותר היא נייטרלית בין התוקפים והנתקפים. הממשלה אמנם הכריזה, והיתה מוכרחת להכריז בשביל דעת הקהל באנגליה ובעולם, שכל עוד היא פה, תשמור על החוק והסדר, – ולמעשה אין היא שומרת על החוק והסדר. גם מפני שאין לה יכולת, כי היא מתפוררת, וגם מפני שאין לה רצון, כי אין היא משתמשת ביכולת שיש בידיה.

הניטרליות של הממשלה לגבי התוקף והנתקף קיימת רק כשהערבים הם התוקפים והיהודים הם הנתקפים. אם באיזה מקום המצב הוא הפוך – והיו מקרים כאלה – אין היא נייטרלית.

בממשלה יש שמחה לאיד למצב בארץ. זוהי שמחה לאיד של ממשלה כושלת, הסבורה שמה שמתרחש בארץ מתרץ כלפי העולם כשלונה במשך 30 שנים. זו שמחה לאיד להחלטות האו“מ, שהתאמצה למנוע עד כמה שיכלה. זוהי שמחה לאיד לאמריקה. זוהי שמחה לאיד ליהודים. יש לא מעט נטירת שנאה על הטירור במשך השנתיים, לא נגד אצ”ל אלא נגד הישוב, נגד מוסדות הישוב, שסרבו לשתף פעולה במלחמה נגד הטירור. היו כמה ימים שנדמה היה כאילו יש רצון להתפייס אתנו, קשה לגלות עקבות הרצון הזה בשבועות האחרונים. ויתכן – אני אומר זאת מתוך היסוס, כי איני בטוח ואין לי עובדות המוכיחות זאת בהחלט, אבל יש לי יסוד לחשוד, ונדמה לי שאיני חושד בכשרים, – יתכן שיש כאן מזימה פוליטית המכוונת להקמת מדינה ערבית בכל ארץ־ישראל עם איזו אבטונומיה ליהודים על פי תכנית מוריסון, או שיש מזימה לשינוי רציני של גבולות המדינה היהודית, או שיש לפחות מזימה להשאיר חיפה והנגב בידי האנגלים.

ומכאן יש מסקנה: אין לנו כל יסוד לסמוך על הממשלה. להיפך. המצב לאמיתו הוא שהוכרזה עלינו מלחמה על־ידי הערבים, ויש כוח שלישי בארץ הכובל ידינו. כובל ידינו על ידי חיפושי נשק, על ידי מתן הקלות מכל המינים לערבים, ומאפשר לערבים, אם לא ישירות הרי בעקיפין, להשיג נשק בשעה שהוא מונעו מאתנו.

ועכשיו – לבר־הפלוגתא בעצמו, הערבים. אנחנו עומדים הפעם, הרבה יותר מבשנת 1936, לא רק בפני ערבי א"י, אלא בפני ערבי הארצות השכנות. זוהי עובדה, ועובדה ניצחת.

לפי שעה נגררו לתוך המלחמה רק ערבים משלוש הערים: יפו, חיפה, ירושלים, ובאו לעזרתם ערבים מערים אחרות: משכם, מלוד. במקצת נסחבו לתוך המלחמה הבידוים בנגב. הפלח בכפר הוא לפי שעה שקט. זוהי עובדה חשובה, אם כי אין כל בטחון שזוהי עובדה מתמדת. עלינו לדאוג עכשיו לכך שעובדה זו תתמיד עד כמה שאפשר. הדבר תלוי לא רק בנו. הפלחים לא יתנהגו אך ורק לפי רצוננו. אבל זה תלוי לא מעט בנו. אנו יכולים להקל על המופתי. הוא התאמץ מהרגע הראשון לקומם כל הפלחים, ולא עלה בידו, למרות כל המאמצים הגדולים שעשה.

יש עוד שטח אחד שקט: זהו שטח הפרדסנות. בכל שטח זה לא פגעו עד עכשיו לא בפועלים יהודים העובדים בסביבה ערבית ולא בפועלים ערבים העובדים בסביבה יהודית. יש כאילו הסכם חשאי לסיים עונת תפוחי הזהב בשקט. זוהי הוכחה שגם מהצד הערבי המלחמה מתנהלת מתוך תכנית שקולה. אנו מעונינים לשמור על השקט בכל מקום, מחוץ למרכזי הכנופיות. אולם יש להניח שעם עבור העונה ישתחררו כוחות נוספים למלחמה נגדנו.

גם בין אנשי העיר הערבים יש הבדלים, הבדלים חשובים אם כי לא מכריעים. בחיפה ובירושלים יש עדות נוצריות לא קטנות. הנוצרים בחיפה נשארו נייטרליים, והם מזוינים בעיקר בשביל הגנה עצמית. הם פוחדים מהמוסלמים. בירושלים פעילים הנוצרים במלחמה נגדנו, ואחד מהמנהיגים הראשיים בירושלים הוא נוצרי. אולם בירושלים ובמקומות אחרים יש ניגודים בקרב המוסלמים. בירושלים יש אנשי המופתי ויש אנשי האופוזיציה. במשולש – שכם, טול־כרם, ג’נין – האופוזיציה היא די חזקה, ולא נצטרפה למלחמה ביודעים. הם שרויים בפחד רב מפני השתלטות המופתי, – אולם אסור לשכוח שהם סוף סוף ערבים, ואם המערכה תתפשט – יכנסו גם הם לקרב.

עלינו להימנע עד כמה שאפשר מלעורר נגדנו האלמנטים הפסיביים והנייטרליים בקרב הערבים, אם כי אין זה עכשיו דבר קל. אין אנו חיים בשנת 1936. אז נלחמנו נגד הטירוריסטים – ונמנענו מנגוע בכל ערבי חף מפשע. הפעם – זוהי מלחמה, ואין כל אפשרות – אני רוצה להדגיש זאת בבהירות הגדולה ביותר – של הבחנה אינדיבידואלית. אי־אפשר להימנע במלחמה מפגיעה באנשים חפים מפשע. אם סאלמה היא מרכז של התקפה על תל־אביב ועלינו לפגוע בסאלמה – לא נוכל להבחין בין הפוגעים והנפגעים. אפשר לע"ע להבחין רק בשטחים: כפר ועיר, שטחי המופתי ושטחי האופוזיציה.

אולם אנו עומדים לא רק בפני ערבי א“י. אילו היה לנו ענין רק עם ערבי א”י – היינו יכולים, לא כל כך מהר אולי, אבל גם לא תוך זמן רב, לחסל המלחמה. לא קשה בשבילנו להכניע יפו וחיפה; בירושלים המצב יותר קשה, אבל אלמלא היו פה אנגלים היינו מתגברים גם בירושלים, לא בקלות יתרה אולי, אבל לא בקשיים יתרים. היינו יכולים לפרוץ דרך גם לעיר העתיקה. אמנם, הבטחת התחבורה בין ת"א וירושלים אינה דבר קל, כי הדרך עוברת בשטח ערבי, גם בעמק, גם בשפלה וגם בהרים. אבל היינו יכולים להתגבר גם על זה. גם אנו יכולים להשתיק עורקי התחבורה שלהם, והערבים עכשיו, לא כמו לפני 10 שנים, תלויים הרבה בתחבורה מוטורית. ואם כי יש לערבים עכשיו הרבה יותר נשק מאשר בשנת 1936, ואני חושש שהנשק הערבי נתרבה במידה יותר גדולה מהנשק שלנו, הרי אין לי ספק שבלי אנגלים ובלי ערבי־חוץ, היינו מתגברים עליהם בלי קושי רב, והיינו מביאים אותם לידי כניעה. אבל יש עוד ממשלה וצבא אנגלי, ויש מדינות ערביות.

המדינות הערביות, לפי עמדתן בשעה זו (אני מדגיש בשעה זו, מפני שהדברים אינם קפואים, ונתונים לשינויים) אפשר לחלק לשלוש קבוצות: הקיצוניות ביותר באיבתן ובתוקפנותן נגדנו הן סוריה ועיראק, ואליהן מצטרף במידה ידועה הלבנון, אם כי הדבר נראה תמוה ובלתי טבעי. המתונות הן מצרים וסעודיה, אבל גם אלו הכריזו מלחמה. סוג שלישי – זהו עבר־הירדן.

בסוריה נמצא מרכז האימונים גם של ערבי א“י וגם של ערבי ארצות אחרות הבאים לשם על מנת להילחם בנו. בעיראק יש צבא, וציודו לא רע, ונעשה נסיון לשלוח צבא עיראקי לגבולות הארץ, – מושל עבר־הירדן סירב לפי שעה לתת לו מעבר. עד עכשיו אין מצרים וסעודיה לוקחות חלק אקטיבי במלחמה. עבר־הירדן הוא סוג בפני עצמו. אם כי זה פרדוכסאלי – אבל זו עובדה: לעבר־הירדן יש הצבא הטוב ביותר בקרב כל ארצות ערב. הוא עולה על הצבאות של מדינות ערביות אחרות באיכותו, באימונו ובציודו. בחלקו הגדול צבא זה חונה בארץ – זהו הלגיון הערבי. מושל עבר־הירדן רצה עד עכשיו בשלום, וגם היה מקבל ברצון הסידור של האומות המאוחדות. השאלה היא עד מתי יעמוד בעמדתו זו, כי סוף סוף גם הוא ערבי, ויש עליו לחץ ערבי עצום. אם יעמוד בעמדתו הנוכחית יש שאלה אם צבאו ישָמע לו. לסוריה וללבנון כמעט שאין צבא, ושאר מדינות ערב עודן מהססות לשלוח צבאן לארץ. המלחמה שהוכרזה עלינו היא גם מלחמה באו”מ. אולם אל תהיה לנו כל אשליה: אפשר למרות פי או“מ. דרום אפריקה עשתה זאת, ואין לאומות המאוחדות כוח של סנקציות. אבל יתכן שהפעם יחשבו מדינות אלו כמה פעמים עד שיחליטו לצאת למלחמה בגלוי ולהתגרות באו”מ, כששתי המעצמות האדירות – אמריקה ורוסיה, הן במחנה אחד, במחנה מחייבי המדינה היהודית. יש גם לזכור ששתי מדינות אלו – עיראק וסוריה – הן מדינות מלאכותיות, ובלי עזרה ותמיכה מבחוץ לא תוכלנה להתקיים זמן רב. ולפי שעה אין הן ממהרות לשלוח צבא, אבל הן שולחות כוחות מזוינים, וזהו סוף סוף אותו דבר.

הלגיון הערבי הוא עכשיו כאילו צבא בריטי, כן הודיעה הממשלה, ועומד תחת פיקוד אנגלי. אך אין זה מן הנמנע שאחרי הפינוי, אם יבוא הפינוי, יהָפך לצבא של הליגה הערבית.

במחנה הערבי יש ניגודים וחולשות פנימיים, גם במחנה של ערבי א"י וגם במחנה של מדינות ערב, – אבל אסור שנבנה התכוננותנו על חולשות וניגודים אלה.

יש גם גורם בינלאומי – האומות המאוחדות. עמדת האו“מ זהו סעד מוסרי חשוב בשבילנו. אנו עומדים על כך שוועדת או”מ תגיע הנה בהקדם האפשרי, ושבואה יחיש הקמת מועצת הממשלה היהודית והקמת המיליציה היהודית, בהתאם להחלטות או"מ.

אולם הדברים האלה אינם בידינו. זה יכול להיות, זה יכול לא להיות. ועלינו להתכונן ולעמוד קודם כל על כוחנו אנו; ז"א על כוחנו אנו בארץ. נישען גם על הכוח היהודי בעולם, אבל קודם כל על כוחנו אנו בארץ.

לפי החלטות או“מ יש שורה של תאריכים: תאריך אחד לא מסוים – תאריך בוא הוועדה. התאריך השני, אשר אני חושש שיתבדה, זהו התאריך של 1 בפברואר. בתאריך זה חייבת אנגליה לפי החלטת או”מ לפַנות נמל יהודי עם הינטרלנד מספיק למען אפשר עליה ניכרת. אין לנו כרגע שום יסוד להניח שאנגליה תמלא החלטה זו ושנמל יפונה באופן חוקי.

יש תאריך שלישי: – לא יאוחר מ־1 באפריל צריכה לקום מועצת ממשלה זמנית המקבלת סמכות מלאה, בפיקוח ועדת או"מ, על השטח שלה.

התאריך הרביעי – הוא זה שקבעה אנגליה – 15 למאי: תאריך הפינוי, ז"א ביטול המנדט. איני יודע אם תאריך זה יקום או לא.

התאריך החמישי זהו 1 באבגוסט, בו חייבת אנגליה לחסל את המנדט. ביום ההוא בטל כל תוקף חוקי לשלטון האנגלי. והצבא האנגלי חייב לעזוב הארץ.

יש תאריך שישי – 1 באוקטובר: בו מוקמות שתי המדינות, או אחת משתי המדינות.

מלחמת הערבים מכוונת לעשות לאל כל התאריכים האלה – שלא תקום מועצת ממשלה יהודית, שלא תגויס מיליציה יהודית, שלא תוכרז מדינה יהודית.

אי־אפשר לראות מראש השתלשלות דברים מסובכים, והדברים בארץ מסובכים מאוד. אם התאריך של ה־15 במאי יתקיים, והמנדט האנגלי יתם באותו יום, יש להניח שאז תתחיל המלחמה, או שתתרחב ותגיע לשיאה. ואז נעמוד במבחן שלא עמדנו בו אלפי שנה.

קודם כל ניבחן בראיית חומר המצב. התכוננות מתחילה בראִיה נכונה ובהירה. ויש צורך להעמיד הישוב והעם היהודי כולו על חומר המצב. רק בדעתנו עוצם הסכנה הצפויה לנו, נמצא בתוכנו הכוחות – ואני בטוח שישנם בתוכנו הכוחות הפוטנציאליים – לעמוד בפניה.

כשתפרוץ המלחמה יעמדו לפנינו ארבע בעיות חמורות מאין כמוהן: א) הנגב, ב) ירושלים, ג) תחבורה, ד) הצפון.

הנגב שונה לגמרי מכל חלקי הארץ. בנגב אין שאלת בטחון לישובים. אין כמעט ישובים. בעיית הנגב היא – הגנה על הנגב כחלק מהמדינה היהודית, אומר זאת בלשון יותר ברוטלית: כיבוש הנגב.

אמרתי כבר שמטרת המלחמה היא משולשת, אחת המטרות היא קיצוץ תחומי המדינה. הנגב זהו הדבר הראשון שרוצים לקצץ, והדבר אינו קשה, כי בנגב אין ישוב יהודי. או"מ נתן לנו את הנגב למען ניישב אותו. אבל הדברים יוכרעו עכשיו לא על פי החלטות פורמליות, אלא הכוח יכריע. אם בעוד זמן לא נקים לנגב כוח יהודי – וכוח פירוש כוח מזוין – אנו עלולים לאבד הנגב. עלינו לראות בכל ישוב בנגב – גארניזון צבאי, בכל יהודי – חייל, ועלינו להעמיד כוחנו בנגב על דרגה שיוכל לשלוט בכל הנגב, לא רק בצנור המים ולא רק בנקודות המעטות שיש לנו, אלא שישלוט על המרחבים. לשם כך עלינו להבטיח כושר ניידות ולדאוג למלאי של מזון ומים ודלק וציוד וכלי רכב. ואם רק נבטיח התחבורה שלנו עם הנגב – לא ילָקח הנגב מאתנו.

והתחבורה לנגב יש להבטיח באוויר ובים. כי אין כל בטחון שנוכל לקיים התחבורה ביבשה. כעת התחבורה עוברת ישובים ערבים. אם המלחמה תתלקח בכל הארץ, והכפר ישתתף במלחמה, יעשו מיד נסיון לנתק התחבורה שלנו. ועלינו להיכון להגיע לנגב דרך האוויר ודרך הים.

בעיה קשה שניה היא ירושלים – גם פה כמו בנגב יש שאלת מים. כל זמן שהאנגלים עודם פה יתכן שהמים מראש־העין יגיעו לירושלים, אבל אין כל בטחון שלא יחבלו בצנורות ויפסיקו אספקת המים, וירושלים עלולה למות בצמא. ירושלים הערבית לא תיפגע במידה כזו, כי לערבים יש בורות. ישובנו הוא יותר מודרני, והוקמו כבר הרבה בתים ושכונות שלמות ללא בורות. אם ינתקו המים – נצטרך לכבוש השכונות הערביות והבורות שלהן. לירושלים אין דרך בים, וגם באוויר לא קל להגיע עליה, כי ירושלים הרים סביב לה. והבעיה הקשה של ירושלים תהיה התחבורה. אך אין זאת למעלה מיכלתנו. נצטרך לכבוש השטח המוביל לירושלים.

יתכן שהרעה תיפתח מצפון, ויעשה נסיון על ידי אויבינו לנתק הגליל. בסוריה מתאמנים הלוחמים הערבים, והם יסתערו על הגליל, ועלינו לדאוג לכך שהגליל יוכל להתקיים גם אם ינותק. נצטרך לקיים קשר אווירי עם נקודותינו בגליל, ובמידה שהערבים לא ישתלטו על שפת־הים – גם דרך הים (דרך נהריה).

אין זה המקום לברר בפרוטרוט איך נעמוד במלחמה. אגיד רק שידרש מאתנו מאמץ אשר לא עשינו אף פעם, אשר לא נדרש מעולם. ידרש מאמץ עליון, גם גופני וגם משקי, גם כספי וגם מוסרי. עלינו להיות מוכנים גם לכשלונות, ולכשלונות קשים. לא בכל מקום ולא בכל רגע תהיה ידנו על העליונה. נקבל מכות, ומכות קשות. ויש לחשל רוחנו לקראת הבאות. ברוח בלבד אי־אפשר להילחם. דרוש קודם כל חיל וכוח, חיל רב וכוח גדול, אולם הרוח ימלא במלחמה תפקיד מכריע.

ניכון בכל האמצעים ובכל המרץ למלחמת חיים ומוות – אבל גם נעודד כל מגמה לשלום שתתגלה בקרב הערבים. מטרתנו המדינית במלחמה אינה זו של הערבים. תכניתנו היא גם עכשיו מה שהיתה לפני פרוץ המהומות: בטחון, מדינה יהודית, ברית יהודית־ערבית. כל שלושת הסעיפים, ובסדר הנקוב. זהו גם הסדר הכרונולוגי וזהו גם סדר החשיבות.

תכנית קצרה זו אינה קלה – אבל אין היא נמנעת, והיא תדרוש מאתנו מידה עליונה של שני דברים: כוח ותבונה.

ד' בשבט תש"ח – 15.1.1948 במסיבת פעילי ההגנה בתל־אביב

– – – אינני רואה עצמי כאדם החייב ללמד זכות על משהו או מישהו. ככל אחד מהמסובים אני רואה עצמי כתובע וכנתבע. הייתי יכול להוסיף על דברי הבקורת של החברים כהנה וכהנה, ומסופקני אם יש אדם בארץ הרשאי להגיד: עשיתי עד היום כל מה שנדרש ממני. לא עשינו לפי יכלתנו למען העליה, לא עשינו דיינו למען ההתישבות, לא עשינו די הצורך ודי האפשרות למען ההגנה. אולם כמה מהטענות של החברים מוכיחות שבשטח הבטחון חיים עוד בעבר ואינם רואים למַה אנו נדרשים בתקופה זו.

אנו ממשיכים ונמשיך להגן על כל ישוב ונקודה, כאשר עשינו בעבר, אולם ההגנה המקומית, הסטאטית אינה עוד עיקר התגוננותנו. מסורת של שבעים שנה – כי הגנתנו בארץ אינה מתחילה ב“השומר” – הרגילה אותנו לדאוג להגנת ישובינו בכוח עצמנו, ואותה מסורת הרגילה אותנו לראות רק ישובים נתקפים. במעשה ובמחשבה לא דאגנו להגנת הארץ. בטחון הארץ היה ענינה של הממשלה, וממשלה בפי יהודי ובלב יהודי פירושה – ממשלה זרה. לעתים היינו מבקרים ומגנים פעולת הממשלה בשטח זה. אבל ביודעים ובלא יודעים הנחנו שזה ענינה של הממשלה. ותמוה הדבר ומדאיג, שעוד עכשיו חברים חושבים במונחים אלה. המציאות אמנם לא נשתנתה – ממשלת הארץ היא עדיין ממשלה זרה. אולם נתחייב בנפשנו אם גם מחשבתנו והרגשתנו תמשכנה להיות צמודות למציאות זו, שהולכת ומתערערת, ושאנו רוצים בחיסולה המוחלט והמהיר. אין איש מלבדנו שידאג עוד לבטחוננו ולקיומנו בארץ. לאור שינוי זה עלינו לראות כל בעיית הבטחון ושיטת התגוננותנו בעינים חדשות: לא הגנה מקומית אלא ארצית, לא התגוננות סטאטית אלא דינאמית, לא בטחון הנקודות אלא בטחון הישוב והתחבורה – ובקרוב בטחון הארץ, הגבולות, העליה והעצמאות. אנחנו נצטרך מעכשיו להגן על שטחים שאין בהם אף יהודי אחד. נצטרך לשמור על קווי הטלגרף ועמודי החשמל, נצטרך להגן על חופש התנועה מקצה הארץ ועד קצה. – כל מושגי ההתגוננות שלנו מהשנים שעברו, גם אלה שבשנות 1936–1939 נתישנו ועבר זמנם וּוַדאי נצטרך להגן על כל נקודה ונקודה, אבל נעשה זאת לא כמו שעשינו בימי המשטר התורכי ואחר־כך במשטר הבריטי – עד שיבוא כוח הממשלה.

נשתנה המצב ביסודו – לא רק בכוח אלא גם בפועל. אם לא מרגישים בשינוי זה – אין זאת אלא מפני אינרציה מחשבתית. עלינו לראות עצמנו עומדים פנים אל פנים מול האויב, ואין עוד ממשלה שמקיימת חוק וסדר, ובמידה שישנה – היא מסייעת לאויב. בלי תחבורה חפשית ישובינו לא יעמדו, ואין אנו יכולים עוד לסמוך על דואר וטלגרף וטלפון ורכבת – גם אם אלה פועלים עדיין.

כל אמצעי־ההגנה וכל דרכי־ההגנה שהורגלנו להם עד עכשיו לא יסכנו עוד. לנו דרוש ציוד שלא היה אף פעם בידי ההגנה, ועד היום לא היה בו צורך. ולפני כל דרושה תפיסה חדשה בראיית המצב. הצרכים והדרכים: אם אין אני לי – מי לי! תפיסה עתיקה זו איבדה משמעותה בחיי עם שחדל להיות עצמאי זה אלפי שנים. עלינו לחדש אותה. תפיסה זו צריכה לחול על הארץ כולה, ולא רק על ישובים בודדים. המדינה היהודית לא תבוא מבחוץ אלא מבפנים. מבלי שנראה עצמנו אחראים לכל, מבלי שנתבע מעצמנו הכל, מבלי שנדע ונרצה ונוכל להגן על הארץ כולה, ובמיוחד על דרכי־התחבורה שבתוכה – לא תעמוד לנו ההגנה על הנקודות ולא נגיע לעצמאות.

המעבר מהגנת הנקודה להגנת הארץ מחייב גם כלים חדשים. רובים ומרגמות ומקלעים ורימונים לא יספיקו לנו עוד. אנו זקוקים למכונות כבדות, ולתותחים ולמטוסי קרב ולמפציצים ולכלי־רכב מלחמתיים ביבשה, ולכלי־שיט מלחמתיים בים – ולא פחות מזה אנו צריכים לחינוך חדש של כוח האדם שלנו. לא הרובה, ולא התותח ולא המטוס קובע – אם כי הם חשובים מאד מאד, אלא האדם המשתמש בהם. האדם הוא המכריע במלחמה כמו בשלום. וחינוך ההגנה שאנשינו קיבלו אינו מספיק. אנו ננַצח, כי באדם שלנו צפונה יכולת גבוהה: גם מוסרית, גם שכלית, גם משקית וגם מלחמתית. אולם יכולת גנוזה זו לא תופעל בלי חינוך מתאים.

אני מתכוון לא רק לחינוך המקצועי והטכני. גם זה חשוב וחיוני. מי שיודע לעמוד בפני שודד וטירוריסט – אין וַדאות שיעמוד גם בפני חייל מאומן וממושמע. מי שעומד בפני כנופיה – אין בטחון שיעמוד בפני כוח סדיר. ועלינו לתת לאנשינו חינוך שיכשירם לעמוד בפני צבאות סדירים. אולם למען נעשה מהפכה זו בחינוכנו הצבאי עלינו לחנך אנשינו לראות הסכנה בהיקפה החדש והמאמץ העליון שידרש מאתנו, מאמץ שלא הסכנו לו אף פעם, כי לא עמדנו אף פעם בפני הסכנה שאנו עומדים עכשיו ולא בפני אפשרויות שמתגלות לפנינו בעתיד הקרוב.

הישוב בכללו הוא עדיין שאנן. מלבד ארבע־חמש מאות הבחורים שאינם זזים מעמדותיהם בדרום תל־אביב זה שבועות, יומם ולילה, ומגלים מסירות ונאמנות ללא דוגמה – הרי מאה ושמונים אלף יהודי תל־אביב עדיין חיים חייהם הרגילים כתמול שלשום. מובטחני שיש אלפים ורבבות בתל־אביב ובשאר המקומות שהם מסוגלים לעשות מה שעושים עכשיו החמש־מאות, אלא שעדיין אינם מכירים בחומר המצב ואינם יודעים למַה אנו נתבעים.

אחד החברים אמר שאולי המכה הקשה ביותר שהוכינו בשבועות האלה היא שנהרסה בקרב הערבים האגדה על הכוח היהודי. אם זו היתה רק אגדה – הרי מוטב שתיהרס בהקדם. לא ניוושע באגדות. אולם אני מאמין שהכוח המופלא של היהודים בארץ הוא מציאות, אם כי מציאות זו היא לפי שעה קיימת בכוח ולא בפועל. גנוז בתוכנו כוח אדיר, ששום ערבי אינו מסוגל כלל להעריך אותו. ולא רק ערבים, שום זר לא יבין. כוח זה נתגלה לפני שבעים שנה בפתח־תקוה, לפני כחמשים שנה בחדרה, לפני ארבעים שנה בסג’רה, בשנה הזאת בנגב – ונתגלה רק שמץ מנהו. לא, אין זו אגדה. בלי כוחות אדירים לא היה קם המפעל שנבנה בארץ. כל הכוחות העצומים שהשקענו ביצירת מפעלנו הציוני במשך שבעים שנה – עלינו לגייס ולהפעיל במלואם ובזמן קצר להגנתנו.

זה מחייב מפנה חריף גם במחשבתנו וגם במעשינו. אני רואה כל קשיי המפנה. אין אנשים מסתלקים בנקל מהרגלי מחשבה, ואם כי אין ציבור יותר מהפכני מציבורנו – אין גם ציבור יותר אדוק ושמרני ממנו: אין הוא מַרפה בנקל מרעיון שנאחז בו פעם, אם כי עבר זמנו, ואינו מוותר אפילו על קליפה שנתקדשה אם כי תכנה נתרוקן.

זה שנתיים, מאז הקונגרס הציוני האחרון, אני מנַסה להחדיר לציבורנו הראִיה של בעיית הבטחון באורה החדש, ותובע גישה חדשה למשׂימת ההתגוננות, וכמעט לא מצאתי אוזן קשבת. אבל בטוח אני שציבורנו לא יכזיב – ברגע שיעמוד מאליו על חומר הסכנה ועוצם המשׂימה.

חבל שאי־אפשר להביא כל תושבי תל־אביב לחזית הדרום, לשטח שבין שכונת התקוה ובין סלמה. אבל מה שמתחולל בחזית זו אין בו כדי לרפות ידינו. ראיתם כיצד הסתערו כארבע מאות ערבים מזוינים מסלמה על שכונת התקוה – וארבעים בחורים שלנו עשו בהם שמות והבריחו אותם. לא, הכוח הגנוז שלנו אינו אגדה; אין הערבים מכירים אותו, חושש אני שגם רבים בתוכנו אינם יודעים להעריכו, אולם הוא קיים ויתגלה – לא מאליו, ויעשה מלאכתו לא באפס יד. ותמה אני על התלונות ששמעתי הערב – כאילו הוטל עול כבד על חברי ההגנה. עול זה הוא משחק ילדים לעומת מה שיוטל עלינו בעוד חדשיים, – ואני בטוח שנרים גם המעמסה הגדולה והעצומה הבאה לקראתנו: לא תהיה לנו ברירה.

אולי זה יהיה מוזר מה שאומר: – אולם ברור לי שפונקנו עד עכשיו. היו לנו כיבושים רבים וגדולים – ובדרך כלל בלי קשיים יתרים. כמעט שלא ידענו עד עכשיו כשלונות. אני מאמין שאנו עומדים לפני כיבושים הרבה יותר גדולים משהיו לנו אי־פעם, אבל נעמוד גם במבחנים אשר לא עמדנו בהם אף פעם, וידָרשו מאתנו מאמצים אשר לא ידענו ואין אנו משערים כלל עצמתם. אנו נתבעים להתכוננות חדשה – למאמץ עליון.

הייתי בירושלים ב־30 לנובמבר 1947. כל יהודי ירושלים חגגו ורקדו. מעולם לא ראיתי שמחה יהודית כזו. והייתי אולי היהודי היחיד שלא רקד. לא מפני שלא הערכתי כאחרים החלטת או"מ, או שרציתי פחות מהם מדינה יהודית. אלא מפני שידעתי מה צפוי לנו לפני בוא המדינה, ומה צפוי למדינה כשתוקם.

ומה שבָאַנו מאז – אינו אלא התחלה, התחלה מצערה וקלה. המבחן החמור והאיום עודו לפנינו, והוא יחמיר מחודש לחודש, משבוע לשבוע, מיום ליום. ומיום ליום יגדל המאמץ שידָרש מאתנו ויכבד העול אשר יותן עליו. ואני מאמין שנעמוד במבחן זה. אין זו אמונה מיסטית – זוהי הכרה השופעת בכל פרק בדברי־ימינו הארוכים, וזהו הנסיון האישי שרכשתי בארבעים שנות עבודתי בארץ. גנוזים בתוכנו כוחות עצומים שלא באו עדיין לידי גילוי; והם לא יתגלו בבת אחת, ולא בקלות. אבל ברגע שציבורנו יכיר שלפניו ברירה יחידה: מאמץ עליון או כליון – יעשה המאמץ.

עלינו שומה לראות המצב לאמיתו בלי מורך. בלי מורך במובן כפול: לראות בעינים פקוחות האימה הגדולה המתקרבת ובאה – ולא להבהל ממנה.

י' בשבט תש"ח – 21.1.1948 (בירורים במסיבת מוזמנים ב“בית־הבריאות”, תל־אביב)

רבותי, לא אגלה עכשיו כל חדשות אם אומר שהבטחון עומד במרכז חיינו, ובו תלוי הכל – גם קיומו של הישוב, גם גורלו של העם היהודי, גם הקמתה של מדינת ישראל; אבל אינני בטוח אם כל אחד בישוב מעריך כראוי את רצינות המצב, את המשמעות הפוליטית וההיסטורית של המאורעות ואת היקף המאמץ הנדרש מאתנו.

הרוב בישוב עודנו זוכר מאורעות 1936/39. רבים זוכרים עוד מאורעות 1920, 1921, 1929. יש לא מעטים הזוכרים עוד מה שקרה לפני ארבעים שנה בסג’רה ובמסחה, מה שקרה עוד לפני זה במתולה¹ ובימים הראשונים בפתח־תקוה; והדבר הראשון שיש להדגיש עכשיו בכל כובד ההדגשה, שמה שקורה עכשיו שונה לגמרי מכל מה שקרה עד עכשיו לא רק בהיקפו, אלא במהותו. הפעם אנו עומדים לא בפני סכסוכי שכנים, מזימות שוד, או נסיון של הפחדה וטירוריזציה, אלא בפני מלחמה פשוטה כמשמעה – מלחמה לחיים או למוות, אשר הוכרזה עלינו על ידי הליגה הערבית והמופתי.

המלחמה הוכרזה בעצרת האומות המאוחדות ע“י באי־כוח הליגה הערבית וע”י שליחי הוועד הפועל הערבי. אין זאת אומרת שהדבר הזה נעשה מלכתחילה על דעת עמי ערב ועל דעת ערבי ארץ־ישראל. להיפך, איש לא נשאל. וערבי א"י ברובם הגדול והמכריע מסרבים עד עכשיו להצטרף למלחמה, למרות הלחץ מצד המופתי ההולך וגדל, ויש להניח שרבים מהם לא יצטרפו גם בעתיד בקלות יתרה. אולם אין לבטוח שלא יצטרפו. הלחץ של המופתי ושל הכנופיות העומדות לרשותו וכן גם לחץ השליטים הערבים העוזרים לו, והעמדה של ממשלת המנדט – עלולים לדחוף המוני ערבים, אולי נגד רצונם, וכמה מהמדינות השכנות, לתוך המלחמה.

מבחינה פורמלית עומדות כל המדינות הערביות המשתתפות באו“מ – מצרים, סעודיה, תימן, עיראק, סוריה והלבנון – מאחורי המלחמה נגד הקמת המדינה היהודית, ונציגי הליגה עושים לחץ רב על עבר־הירדן, שאינה חברה באו”מ, ושנמנעה עד עכשיו מכל התגרות פומבית בישוב ובהחלטת או“מ, שתצטרף למלחמה זו. אולם יש להבחין בין הליגה הערבית ובין המדינות הערביות המשתתפות בה. אין זיקה ממשית של המדינות לליגה, ואין קו חיובי המאחד את כל המדינות הערביות. אין הליגה שלטת בקביעת המדיניות הפנימית או החיצונית של המדינות. מצרים ניהלה מו”מ עם אנגליה – בלי הליגה. רק בשאלת ארץ־ישראל הזמין משרד החוץ את כל מדינות ערב ללונדון, אבל כשהוא דן עם מצרים על סודן ועל האינטרסים הצבאיים שלו במצרים – לא שותפה בדיון שום מדינה ערבית או באי־כוח הליגה. כמו־כן התנהל מו“מ עם אנגליה בעיראק בלי שאר המדינות, ועכשיו מתנהל מו”מ עם עבר־הירדן. ולא רק שהמדינות אינן קשורות זו לזו במדיניותן הפנימית והחיצונית, אלא יש ביניהן ניגודים וסכסוכים וחשדות. סוריה פוחדת מתכניות של עבדללה, אבן־סעוד אינו רואה בעין יפה את השושלת ההאשימית בעיראק ובעבר־הירדן. הלבנון – הנתון למעשה תחת שלטון מושלמי, חושש לאופוזיציה של הישוב הנוצרי.

אפשר להגיד שהתוכן היחיד המלכד את הליגה – במידה שהיא מלוכדת – הוא המלחמה ביהודים ובציונות. אולם לא כל המדינות משתתפות במלחמה זו באותו המתח. לפי שעה עומדת בראש התוקפנות האנטי־יהודית סוריה (והלבנון המוסלמי הכפוף לו למעשה), אחריה בא עיראק. מצרים וסעודיה הן הרבה יותר מתונות, עבר־הירדן נקטה עד עכשיו עמדה של אי־התקפה.

אולם העובדה שקיימים ניגודים אישיים, דינסטיים והיסטוריים בין המדינות הערביות אינה צריכה להעלים מעינינו את חומר הסכנה, שיתכן הדבר – שכולם יתאחדו נגדנו. דוקא מפני שהליגה לא הספיקה וגם לא ניסתה עד עכשיו לבצע שום דבר חיובי משותף, לא בשטח הבינלאומי ולא בשטח הפנימי, דוקא מפני שכל אחת מהמדינות הערביות לא הצליחה, וגם כמעט לא ניסתה עד עכשיו לבער מתוכן או לכל הפחות להקטין באופן ניכר את העניות המנוולת של ההמונים, את בערות, התחלואה, הניצול והעבדות שהם מנת חלקם של עמי ערב, ודוקא מפני שלא עלה בידם לפתור את השאלות הקשות של המיעוטים המרובים אשר בעיראק, סוריה והלבנון – דוקא משום כך הם עלולים להתאחד במלחמה נגד היהודים, למען הסיח דעת העמים הערבים מהקשיים והתלאות הפנימיים. לכך יש להוסיף את ההתחרות המתמדת בין המפלגות והחבורות השליטות, הקוראות לעצמן בלי יסוד בשם מפלגות פוליטיות, שאין אף לאחת מהן משען עממי ודימוקרטי – והפחת שנאת זרים היא תמיד קלף מועיל בהתחרות הפנימית.

עמדתה של אנגליה מהווה בשעה זו גורם חשוב בקביעת העמדה הערבית. ידוע מה היתה העמדה הרשמית של אנגליה בעצרת האומות המאוחדות. היא הודיעה שלא תשתתף בביצועה של החלטת עצרת האו"מ ביחס לארץ־ישראל, אבל גם לא תפריע. ממשלתו של בווין מקיימת החלק הראשון, ומפירה החלק השני של הצהרתה. החלטת האומות המאוחדות, החלטת הדימוקרטיה העולמית, שגם כל הדומיניונים הבריטיים קיבלו אותה – לא רק שאין אנגליה עוזרת לביצועה אלא עושה כל מה שביכלתה להפרתה.

אחת ההחלטות של האומות המאוחדות היא – שבהקדם האפשרי ולא יאוחר מאחד בפברואר 1948, חייבת ממשלת המנדט לפַנות איזור יהודי ובתוכו נמל, למען אפשר עליה ניכרת לארץ. אין סימן שהאנגלים מתכוננים למלא החלטה זו, להיפך – ברור שהם יָפֵרו החלטה זו.

משרד החוץ אף פעם לא התיחס אלינו בידידות – מלבד אולי בזמן הקצר שבלפור בעצמו שירת כמיניסטר לעניני חוץ, בימי מתן ההצהרה. מאז ועד היום היה משרד החוץ עוין לנו, גם בימים שעדיין היתה שלטת מדיניות מוצהרת של תמיכה בציונות, של תמיכה בהצהרת בלפור ותמיכה במנדט. עכשיו, בתקופת הספר־הלבן, לא גדלה ידידותו אלינו, אולם אף פעם לא התנגד כה לנו כבימי ממשלת אטלי־בווין. בווין רואה בהחלטה להקים מדינה יהודית עלבון אישי לעצמו, והוא יעשה כל מה שביכלתו לסכל החלטת האומות המאוחדות. נקווה שיִכּשל גם הפעם, כמו שנכשל בוועדה האנגלית־אמריקנית ובפנייתו לאו"מ.

יש כוחות למעלה מארנסט בווין אפילו באנגליה, על אחת כמה וכמה בעולם. אבל נעשה משגה אם נזלזל ביכלתו להזיק, והוא מזיק ויזיק לא רק באנגליה, אלא גם באמריקה וגם באו"מ, ועל הכל – במזרח הקרוב ובארץ; ואם לא יעלה בידו למנוע לגמרי את הקמת המדינה היהודית, ינסה לכל הפחות לקצץ את גבולותיה – בצפון או בדרום או בשניהם.

על הממשלה בארץ – אין צורך להאריך בדיבור. אמנם לא היא הקובעת את הקו המדיני – זה מוחלט בלונדון, אבל האנשים במקום קובעים לא מעט, וכל עוד תישאר כאן אדמיניסטרציה היא תשמש גורם לא קטן. אמנם, בראש הממשלה כאן, עד כמה שאני מכיר, עומד אדם הגון – לא אויב גם לא ידיד, לא פרו־ציוני, אבל אדם שמנסה למלא את שליחותו בהגינות, אולם לא הוא העושה בעצמו את הדברים. במקרה הטוב ביותר הוא מונע לפעמים איזו גזירה נוספת, אולם הקו הכללי והנטיה הכללית של הממשלה הם איבה לנו והפרעה מתמדת.

יש בצבא ובמשטרה בודדים שמנסים למלא את חובתם פחות או יותר ועוזרים פה ושם להגנת הנתקפים, ואיני שותף לאלה האוסרים על ציוּן עובדות בודדות ומעטות אלו. איני יודע מדוע אל נציין עובדה חיובית ומדוע לא נעריך אפילו אדם הגון אחד, אם ישנו בממשלה, אבל אלה – גם האנשים וגם המקרים הם בודדים. בדרך כלל, במידה שיש רצון הוא רצון רע, רצון של אויב. הממשלה בכללה מסייעת במישרין ובעקיפין לתוקפנות הערבית: בהפקרת הנשק הממשלתי בארץ לכנופיות, בחוסר מניעת הברחת נשק ערבי מהארצות השכנות, בפתיחת הגבולות לכנופיות במזרח ובצפון, בסגירת הגבולות במערב לעליה יהודית ולנשק יהודי.

לבסוף, הגורם העולמי, האו“מ – בו נפלה ההכרעה לטובת הקמת המדינה היהודית. לפני נפול ההכרעה ובשעתה הייתי אחד מאלה, אשר הזהיר וחזר והזהיר את הישוב שההכרעה של האו”מ היא רק הכרעה מוסרית, פוליטית וחוקית, ושההכרעה המציאותית, המעשית, הכרעת הביצוע, תפול פה ורק פה, ובכוחנו אנו. במליאה של הוועד הלאומי, שהתקיימה בת“א ימים אחדים לפני ההכרעה ההיסטורית בעצרת האו”מ, ציינתי ש“כברת הזמן שעלינו לעבור מעכשיו עד יום הקמת המדינה אולי אינה ארוכה; מה הם 8–9 חדשים בהיסטוריה של עם עתיק ימים? אבל כברה זו היא הקובעת, בה צרורות הסכנות הקשות והגדולות, אם לא נדע להימנע מהן ולהתגבר עליהן – לא נגיע למדינה”.

אתם יודעם שבעצרת האו"ם נפלה הכרעה כפולה. מקודם הכרעה שלילית; הכרעה נגד הפיכת ארץ־ישראל כולה למדינה ערבית. הכרעה זו נתקבלה ב־29 נגד 12 קולות. אחר כך הכרעה חיובית – להקים מדינה יהודית, והכרעה זו נתקבלה ב־35 נגד 13.

המלחמה שהוכרזה נגדנו היא הכרזת מלחמה גם נגד האומות המאוחדות, ומלחמת המגן שלנו – והמלחמה שאנחנו מנהלים היא מלחמת־מגן – היא לא רק מלחמה על קיומנו, על מדינתנו, אלא גם על החוק הבינלאומי ועל הסמכות של האו“מ, ולדבר זה כשלעצמו יש ערך לא קטן במערכה. אולם לא הייתי רוצה שתסיקו מדברי שיש לנו בטחון שנשיג גם עזרה חמרית מהאומות המאוחדות, אין בטחון כזה. יתכן שנשיג ויתכן שלא נשיג. אנחנו מחייבים משלוח כוח בינלאומי לארץ לעזרת ביצוע החלטות עצרת האומות המאוחדות. אנחנו תובעים מארגון האומות המאוחדות והמדינות שבאומות המאוחדות שיתנו לנו ציוד ונשק להגן על עצמנו ולהגן על ביצוע החלטות האו”מ, ובשורה הראשונה אנו דורשים הקמת מיליציה עברית, כפי שהוחלט עליה, לשמור על הבטחון הפנימי ועל גבולות המדינה, ואנו דורשים שיפונה איזור ונמל יהודי עד האחד בפברואר למען הגדלת ממַדי העליה, ואלם אין להשליך את יהבנו על תביעות אלו, ועלינו לסמוך על עצמנו, על כוחנו אנו, כוח זה יכריע.

אתם יודעים שכרגע יושבת ועדת הביצוע על המדוכה של צרור הבעיות הארצישראליות: ירושלים, בטחון, מועצת השלטון, מיליציה וכו'.

הסאבוטאז’ה של הממשלה הבריטית, ההולכת וגדלה מאז ה־29 בנובמבר, והניגודים בין ארצות־הברית וברית־המועצות, אינם מקילים על פעולות הוועדה, ואינם מסייעים להחשת עזרה לנו, ועלינו להתכונן למלחמה מתוך הסתמכות על כוחנו ויכלתנו אנו; ואנו, פירושו הישוב והעם היהודי. ואני אומר שעלינו לסמוך על כוחנו – לא מתוך זילזול, אלא להיפך: מתוך הערכה רבה של הסעד המוסרי והפוליטי שהחלטות האומות המאוחדות נותנות לנו ועוד יתנו. כי החלטות אלו כובלות במידה לא מעטה את מזימות משרד החוץ הבריטי, וגם לא מעט את פעולות התוקפנות של הערבים, ואל נקפח עזרת האו"מ – גם אם היא מוסרית בלבד. אולם נתחייב בנפשנו אם לא נגייס את מלוא יכלתנו האנושית, המשקית, הטכנית, הכספית והמוסרית, גם של הישוב וגם של העם היהודי, ולא נדע שגורלנו, גורל הישוב, העם והמדינה היהודית, תלוי קודם כל ובעיקר בנו.

אינני אומר שלא תבוא עזרה חמרית מן החוץ, אבל אם יש תקוה לעזרה כזאת, ותקוה כזו ישנה, הרי בה במידה שנצליח לעמוד בכוחנו אנו, בה במידה שנוכיח לעולם שאין אנו תלויים אך ורק בעזרה מן החוץ, בה במידה יתכן שעזרה תבוא. אפילו הקדוש־ברוך־הוא עוזר רק לאלה שעוזרים לעצמם; ועלינו להכיר שכובד המלחמה מוטל עלינו עצמנו, ונכיר זאת בלי רוגזה ובלי טינה על העולם, לא רק מפני שהרוגזה וטינה לא יועילו לנו, אלא שאין יסוד לרוגזה. מן הדין הוא שכובד המלחמה יהיה עלינו; זו היא מלחמה על מולדתנו, על עצמאותנו, על מדינתנו, ועל קיומנו ועתידנו, ומן הדין שזה יוטל עלינו, על העם היהודי ועל החלוץ של העם היהודי – על הישוב; עלינו לקבל עול זה באהבה וברצון נחרץ להתגייסות מאומצת, כוללת; להתגייסות בנפש וברכוש, במשק, במדע ובטכניקה, ולא נירתע מכל סבל, קרבן ומאמץ.

אנו לא רצינו במלחמה זו. מה שהאומות המאוחדות החליטו לתת לנו הוא רק חלק ממה שהובטח וממה שמגיע לנו, ובוודאי שהיינו זכאים לקבל חלק זה, לכל הפחות, בלי יסורים נוספים, אולם משהוטלה עלינו מלחמה זו – נעשה אותה בהחלטה נחושה וברצון־ברזל, ונדע שמדינתנו לא קיבלנו במתנה מאחרים כחסד לאומים, אלא הקימונו אותה בכוחנו אנו, וכוחנו עמנו להקים אותה.

רבותי, אנו עומדים כנראה בגמר השלב הראשון של המלחמה, ובראשית, או ערב השלב השני. בשלב הראשון, זה חדשיים, היו מקרים בודדים של התקפות על ישובים חקלאיים – כפר יעבץ, כפר סולד, יחיעם, גוש עציון, ובכמה נקודות בנגב. ההתקפה עד עכשיו התרכזה בעיקר על התחבורה העברית בין תל־אביב וירושלים, ויותר מכל בשלוש הערים: ירושלים, תל־אביב וחיפה. קשה להגיד, אם דבר זה היה מתוכנן מראש ע"י הערבים. רובו – בכל אופן רוב מנינו של העם הערבי בארץ, הפלחים, סרבו עד עכשיו להשתתף במלחמה, ועדיין הם מסרבים. התוצאות של שני החדשים הראשונים אינן מכריעות, ואף על פי כן כדאי לעמוד עליהן.

עד עכשיו לא נכבשה שום נקודה יהודית; לא נותקה התחבורה שלנו, אם כי נפגעה קשה; – היו קרבות בערים, בדרכים, בהרים, ובכל קרב היינו מועטים, אף פעם לא היינו יותר מאחד נגד שלושה, על פי רוב לא יותר מאחד נגד חמישה; בגוש עציון אפילו פחות; ואף על פי כן היתה עד עכשיו ידנו על העליונה בכל קרב, אמנם לא בלי קרבנות; נעשו גם שגיאות, היו גם כשלונות; אבל בדרך כלל עמדו הלוחמים שלנו על הגובה, ומה שאולי קובע – המוראַל של לוחמינו היה תמיד על רמה גבוהה מאד. בכל אחת משלוש הערים היה נצחוננו מכריע – אפילו בירושלים, המנותקת מהגושים הגדולים של ההתישבות היהודית, ועיקר קיומה הוא יבוא מן החוץ והיא תלויה לגמרי בתחבורה; בירושלים ובשאר הערים יצאנו מהקרבות ביתרון צבאי וביתרון ישובי, בכל עיר היה לערבים כשלון חרוץ, ביפו – כמעט הרס גמור.

היו לנו אבידות, לא רבות אולי באופן יחסי, אבל אבידות יקרות, יקרות מפז, כי אין לנו – לא לישוב ולא לעם היהודי, נכס יקר יותר מהנוער שלנו, ואין אומה בעולם שלא היתה מתגאה בנוער זה.

מאז החלו הקרבות עד אתמול בבוקר נהרגו, לפי הידיעות שבידינו, (והידיעות שלנו מדויקות רק בחלקן היהודי) 1.424 אנשים, מהם – 408 יהודים, 950 ערבים, 47 בריטים – חיילים ושוטרים, 19 – אחרים. נפצעו בזמן זה 2.175 אנשים, מהם – 749 יהודים, כ־1.300 ערבים, 113 בריטים, 13 – אחרים.

אולם האבידות אינן מסתכמות רק בקרבנות אדם. התגרות הראשונות היו מכוונות להשתקת החיים היהודיים בערים, במרכזי הישוב, מכוונות להריסת חיינו בת"א, בחיפה ובירושלים. מה שקרה עד עכשיו היה בדיוק ההיפך ממה שרצו התוקפים: נפגעו קשה החיים הערביים בכל אחת משלוש ערים אלו.

לפי רפורט בריטי סודי מלפני שבועות אחדים, עזבו את חיפה מ־15 אלף עד 20 אלף ערבים; מהם הרבה זרים – מצרים, חורנים, סורים, אבל גם בני הארץ, ביחוד מהחוגים האמידים והעשירים. מאז נכתב הדו"ח הבריטי הורע מצב הערבים בחיפה. הפגיעות בחייהם הכלכלים רבו. הבריחה נמשכת. הדכאון רב. רק לפני ימים אחדים, 21 לחודש זה, יצאה מחיפה משלחת למופתי, מורכבת ממוסלמים ונוצרים, בדרישה שירחיק את כל הבריונים מחיפה; אם לא, תתרוקן חיפה מתושביה הערבים, כי אין בכוח הערבים לעמוד בפני היהודים. ביפו גרוע המצב פי כמה. יש שם חורבן והרס מלא: בריחת המונים, דלדול כלכלי, אנרכיה.

אולם הדבר הידוע לציבור שלנו, אולי פחות מכל, הוא המצב הקשה בקרב הערבים בירושלים. זהו המצב בירושלים כפי שמתאר אותו אחד מהמנהיגים הערביים הראשיים. אקרא ציטטות מתוך הדו"ח שלו מתחילת ינואר:

“המצב בירושלים חמור מאד. התקפות מכל עֵבר. עד עכשיו מתנהל הקרב מסביב לשיך ג’ירח. התושבים נסערו מאד. התחמושת ששולחים אינה מועילה. המצב מתוח. הלילה הפציצו בקטמון, בוקר – בשיך ג’ירח. אנרכיה שוררת בעיר. אספקה בעיר העתיקה אין. לא נוכל להשתלט על המצב. לא אוכל לאמור לך מה שיהיה”.

כשבוע אחרי זה אומר מנהיג ירושלמי אחר:

“נדמה לי ששיך ג’ירח אבודה. אנשינו אינם שווים פרוטה. טוב שהיהודים אינם יודעים את האמת. אין קשר בין הערים השונות. איננו רוצים שהיהודים ידעו האמת על שיך ג’ירח. היא כולה התרוקנה ואין איש בה. עלינו שלמור על כך שהיהודים לא ידעו את מצבנו”.

אוסיף רק מלים אחדות על הקרב הגדול האחד, אשר התנהל מחוץ לערים, בגוש עציון. כפי שאתם יודעים יש בגוש זה ארבע נקודות עם בערך 300 מתישבים. בקרָב זה היינו פחות מאחד נגד חמישה. ושוב אצטט לכם דברי שני ערבים, אחד מסביבות חברון ואחד מסביבות באר־שבע, שכל אחד מהם סיפר מה שידוע לו על הקרָב בגוש־עציון.

השיך מהנגב מספר: “האזעקה לפעולה בכפר־עציון החלה ביזמת הכפרים השכנים. הם קיוו שתהיה להם מערכה קלה. אין שלטון והעולם הפקר – קומו ונעשה משפט לעצמנו. בין התובעים פעולה היו חברון וירושלים. נזעקו ראשי הכפרים עד לבאר־שבע ובית־גוברין מצד דרום, ורמאללה וסביבתה מצפון. התאספו שם כ־2.000 רובאים וכל אחד תחמשתו עמו. ידוע שהפסידו יותר ממאה רובים. בבאר־שבע נקברו 12 הרוגים ומילאו את בית החולים הממשלתי פצועים עד אפס מקום. ארעו שם מקרים מבישים ביותר: לוחמים הפשיטו את בגדי חבריהם שנהרגו והשאירו אותם ערומים. כמובן ששדדו מהם את כספם, שדדו רובים זה מזה”. והוא מוסיף: “המערכה בכפר־עציון השאירה רושם עמוק. לוּ אירעו עוד 2–3 התנגשויות כאלו כי אז היתה הארץ נרגעת”.

ועכשיו באה עדות חשובה. כל הישוב שמע ביגון רב על נפילת המחלקה של 35 איש, שנשלחו ב־15 בינואר לעזרת גוש עציון. וזהו שמספר השיך מהנגב: “עם בוקר ראו יהודים ליד צוריף. זה היה לאחר מה שאירע בכפר עציון. הבהלה לאחר מפלת כפר עציון היתה רבה, ומאות רבות מאד נזעקו להילחם ביהודים. ירו בהם מכל הצדדים והם השיבו אש ולחמו עד אשר אזלה תחמושתם. האחרון שנשאר בחיים, והוא פצוע, זרק בתוקפיו רימון. לאחר שאזל הנשק מידיו, עוד זרק להם אבן ואז הרגוהו. את זאת סיפר אחד שנפצע מהרימון ורסיסי ברזל חדרו לרגליו. הוא נותח בבית־החולים בבאר־שבע”. הוא סיים את דבריו ואמר: “מי שנגזר עליו למות, לו לפחות יזכה למות כשם שמתו גיבורי־חיל אלה”.

יש לנו עדות של ערבי אחר, מסביבה אחרת, לא רחוק מחברון. והוא מספר: "כמה ימים לפני ההתקפה על כפר עציון הכינו וערכו החברונים, בראשות עלי ג’עברי ועוד שנים, את האזעקה (פזעה) ליום רביעי. התאספו ערבים חמושים ולא חמושים מסביבות באר־שבע בדרום ועד שכם בצפון; ומפלוג’ה במערב ועד ים־המלח במזרח – באו אלפי ערבים, היו כ־3000 רובאים. מפַקד ראשי לא היה, כל אחד ואנשיו עשו את שלהם בקטע שלהם. המטרה הכללית היתה להשמיד את ארבעת הקיבוצים. המטרה האישית – לזכות ברובה ובכל הבא ליד. ההתקפה התחילה בבוקר, הערבים הקיפו את הנקודות וממרחק של 400 מטר המטירו עליהם יריות – היהודים לא ענו אלא כשהערבים ניסו להתקדם. הענין נמשך כמה שעות, עד שכמה עשרות יהודים הגיחו – לא ידוע מאין – והתקיפו את הערבים בעורף, בעיקר בסביבות חרבת זכריה. המהומה בין הערבים היתה גדולה, התבלבלה עליהם החזית והעורף וכתוצאה מזה – כמה מאות נפלו, בין הרוגים ובין פצועים. היריות על הנקודות כמעט נפסקו, ולמחרת בבוקר עטו קרובי הנעדרים לאסוף את הפצועים וההרוגים. הדכאון בין אנשי חברון היה גדול, היות ועיקר הקרבנות היו מהם וכן עיקר היזמה באה מהם. בעיקר קשה היתה המכה המוסרית, היות ונאספו גדולי ונכבדי המחוז עם אלפי מזוינים על מנת להתקיף ולהשמיד 4 נקודות מנותקות, אשר אנשיהן נחשבים לילדים ונרפים. הנצחון היה כל כך ודאי – ולכן האכזבה היתה מרה מאד. וכמובן, יצא הכעס על המסיתים לפעולה זו וגדלה הנטיה לאלה אשר הזהירו מפעולה זו.

בליל ששי עברו כמה עשרות יהודים ליד צוריף, פגשו בערבי זקן, ברכוהו לשלום והמשיכו את דרכם. הזקן מיהר לכפר וסיפר כי באו יהודים להתקיף את הכפר; הערבים הזעיקו את אנשי הכפר ונכנסו בקרב עם היהודים. היהודים נכנסו לצוריף, עברו אותה ופנו לעבר ג’בע; נכנסו לואדי של ג’בע ברצותם להגיע לכפר עציון. בינתיים הופיעו מאות מוזעקים מהסביבה אשר הטרידו את היהודים בעוד לילה ועם בוקר התבצרו היהודים בתוך הואדי – כשהערבים מתבצרים על הגיאיות מסביב. בגלל המצב הקרקעי, האש של היהודים לא היתה יעילה, אך הם נלחמו עד האיש האחרון, וכאשר נדמה היה לערבים כי כולם הרוגים התחילו להתקרב, אז קם יהודי פצוע קשה וזרק פצצה, הערבים ירו ופגעו בו, אך הוא תפס אבן והשתדל לזרוק אותה בערבים, אולם כוחותיו אפסו והוא גווע ומת שהוא מחזיק באבן. בקרב זה נהרגו 7 ערבים וכ־15 נפצעו. קרב זה בואדי ג’בע, כמו קרב גוש כפר־עציון, עשה רושם גדול ועמוק על הערבים באשר הוכח כשרם הקרבי, אומץ לבם וגאותם של הלוחמים היהודים. ובעיקר הוכיח לערבים כי מלחמתם ביהודים אינה משחק ולא תהיה קלה ונוחה".

ואף על פי כן, אם כי ידנו היתה על העליונה, כמעט בכל התנגשות, ולמרות ההרס הכלכלי והבהלה בקרב הערבים שלקחו חלק בהתקפות אלו, ולמרות גישושי השלום שישנם בחיפה וביפו, ועוד בימים אלה מתנהל פה מו"מ על הסדר של שלום בכל השטח של ההדרים, מעזה עד חיפה – מעין שביתת נשק – למרות כל אלה מסוכן להסיק מסקנות שרצון המלחמה וכושר המלחמה של הערבים התרופף. להיפך, ברור שאנו עומדים רק בהחלה, וההתחלה היתה בערך קלה. אותם המקורות המספרים לנו על דכאון, על בריחה ועל רפיון ועל מבוכה, מספרים גם על התגייסות נוספת, על הזדיינות חדשה ועל הסתננות כנופיות ערביות גדולות מעבר הגבול ועל תכונה רצינית להתקפה גדולה עוד יותר; ואין סתירה בין שני הדברים האלה, כי יש ערבים שסבלו, נכשלו ונדכאו – ויש ערבים שהסבל, הכשלון והדכאון לא איכפת להם, ורצונם לשבור ולהשמיד הישוב היהודי לא נתרופף, ואין זה מן הנמנע שידם של ערבים אלה דוקא תהיה על העליונה בתוך העם הערבי, כי מסייעים להם לא רק שליטי המדינות השכנות, אלא מסייעת להם גם הממשלה האנגלית, מסייעת המדיניות של משרד החוץ בכל המזרח, ומסייעת גם החולשה שמגלות האומות־המאוחדות.

עם התקרבות הפינוי הבריטי, עם התפוררותה המתגברת של הממשלה – עלול המצב בארץ להחמיר, ובחדשים הקרובים יתכן שהמלחמה תתפשט על שטחים נוספים, וכוחות הערבים מבחוץ יתרבו, נשקם אף הוא יתרבה, גם הטכניקה המלחמתית שלהם עלולה להשתכלל, ובעוד 4–3 חדשים יתכן שהמלחמה תגיע לשיאה, ועלינו להתכונן.

לא אעמוד כאן על פרטי התכנית; כל אחד מהמסובים הוא נאמן בהחלט, אבל אין זה המקום לדבר על פרטים. אציין רק שלושה מומנטים עיקריים:

א. גיוס כוח האדם, אימונו וציודו במהירות, ביעילות, מלוא יכלתנו האנושית, הכספית הטכנית, המשקית והמוסרית. גייסנו במלחמת העולם האחרונה למעלה מ־30.000 איש. לא אגיד כמה גייסנו כבר במלחמה זו וכמה נגייס עוד, אולי לא נצטרך לכל כך הרבה, אולי נצטרך לגייס כהנה וכהנה, ולגייס לא רק מהישוב, אלא מכל העם היהודי; מיד עם הפינוי אני מקוה יבואו מכל תפוצות הגולה בחורים יהודים מאומנים, מומחים ובעלי נסיון צבאי, אבל תחילה ובעיקר עלינו לגייס, לאמן ולצייד את הכוח האנושי שלנו בארץ, כי אין לחכות עד אחרי הפינוי.

ב. עלינו להגביר את כושר התנועה שלנו, עלינו להבטיח התחבורה שלנו ביבשה, באוויר ובים. אין זה מן הנמנע, שחלקי ארץ ינתקו זה מזה, ומבעוד זמן עלינו לדאוג למקומות שלא נוכל להגיע אליהם ביבשה – למען נגיע אליהם באוויר או בים. כמעט ברור שינסו מעכשיו לחבּל קודם כל בתחבורה שלנו. נעמוד בכושר התנועה שלנו. נקים כוח תנועה יעיל ומהיר, משורין ומובטח, גם ביבשה, גם באוויר וגם בים. עלינו להשתלט על האוויר ועל הים. לתחבורה ימית ניזקק לא רק לאורך חופי הים־התיכון, אלא גם באילת.

ג. פעולות מחץ – מלחמתנו אנו היא מלחמת מגן ותישאר מלחמת מגן, אבל שיטת מלחמתנו לא תהיה דפנסיבית, לא נשב בבתים שלנו ובישובים שלנו עד אשר יבואו התוקפים ונהדוף אותם, נערוך מלחמה אופנסיבית נגד תוקפינו באשר הם. לא נתקוף שום איזור ושום שטח ושום ישוב שיעמוד בידידותו או נייטרליותו – אבל נתאמץ לפגוע בכל ישוב תוקפני ואויב. שטח תוקף וגוף תוקף אינו רק זה התוקף בעצמו, אלא הנותן מכשירים ועזרה ומחסה לתוקפים. אם הערבים סבורים שהמלחמה תתרכז רק סביב ישובים יהודיים ובשטח יהודי, או אפילו רק בא"י – הם טועים. עלינו למצוא דרך, ואני מאמין שנמצא אותה, לפגוע בתוקפים בכל מרכזי התוקפנות, בין שהם בשטח היהודי ובין שהם בשטח הערבי, בין שהם בארץ ובין שהם בארצות השכנות.

אולם לא נעמוד במלחמה באמצעים צבאיים בלבד. מה שנקרא העורף מכריע לא פחות ממה שנקרא החזית. גם פה לא אכנס לפרטים, אציין רק 3–4 מומנטים: הבטחון עומד כמובן בראש דאגותינו, אבל אין בטחון בלי קיום כלכלי.

א. ביצור משקנו – זהו העיקרון הראשון בהתגוננותנו בעורף. כשם שנחוצה לנו מפקדה צבאית, כך נחוצה לנו מפקדה כלכלית, שתדאג לצרכי המשק, לאספקה, לא רק ללוחם אלא לכל הישוב, לחמרי גלם, שיווק, תעסוקה, מניעת ספסרות וכו', מניעת האמרת המחירים, הגברת הייצור בחקלאות, בחרושת, הרחבת יכלתנו בקליטת עולים.

ב. עקרון שני – עזרה הדדית, במידה הרבה יותר גדולה מאשר הסכּנו לה עד עכשיו. העול אשר ירבץ מחר עלינו יהיה גדול מזה של היום, וזה של מחרתיים יהיה הרבה יותר גדול מזה של מחר; העול מוכרח להתחלק במידה שווה בין כולנו; צריכה להיות חלוקת הסבל והעול במידה שווה, על כל אחד לפי יכלתו. צריכה להיות עזרה של הנקודה המבוצרת והחזקה לנקודה המבודדת והחלשה. צריכה להיות עזרה של גופים עשירים ומבוססים לגופים עניים ומדולדלים. צריכה להיות עזרה של בעלי יכולת למחוסרי אמצעים, עזרת הערים המבוססות והעשירות, כמו ת"א וחיפה, לירושלים ולצפת. ירושלים דורשת תשומת־לב מיוחדת, כי זו אינה אחת הערים בארץ, אלא סמל של ארץ־ישראל כולה, זהו לבה של ההיסטוריה היהודית.

ג. העקרון השלישי – דאגה למגויסים ולמשפחותיהם.

בגיוס זה הגענו לכל השדרות בישוב, ויש כאלה – לחרפת כולנו – שאינם יודעים קרוא וכתוב; רבים הם נטולי מקצוע, או יש להם מקצוע קלוקל. המגויס צריך לצאת מן המלחמה איש טוב יותר, יותר מצויד בגופו וברוחו, יותר עשיר בידיעתו ובמקצועו. כאחד שהיה פעם חייל יודע אני שחלק גדול מזמנו של החייל עובר לבטלה, ולא צריך שיעבור לגמרי לבטלה אצלנו. עלינו לנצל את הזמן החפשי של המגויס, לתת לכל הזקוקים לכך השכלה יסודית, מקצוע מועיל. אולם אנו חייבים לדאוג לא רק למגויס אלא גם לבני משפחתו.

ולבסוף עוד עיקרון אחד – משמעת ואחריות ציבורית. תביעה זו מכוונת בשורה הראשונה לעתונות, אבל לא רק לה – אלא לציבור כולו. גם בשעת חירום זו אני מאמין שאסור לנו לפגוע בחירות המחשבה, בחירות הדיבור ובחירות הבקורת. להיפך, דוקא בשעה זו אנחנו זקוקים לבקורת חפשית ונאמנה, אולם אנחנו מצווים על זהירות, אנחנו חייבים לשקול את דברינו – לא לתת ידיעות לאויב, לא להכניס מהומה ומבוכה בציבורנו, לא לרַפּות ידים. חלק מעתונינו כאילו שכח שיש ממשלה עוינת ויש פורעים ערבים, ומתפרסמים תיאורים וידיעות המסכנים את בטחוננו. אבל לא רק העתונים צריכים להיזהר בדיבוריהם. כל אחד המשוחח בטלפון צריך להניח שהאויב מאזין, ומה שלא יגיד באופן בלתי אמצעי לאויב – לא יגיד זאת בטלפון אפילו לחברו היקר ביותר. גם הנוסע באוטו חייב להיזהר בשיחה, ויש להימנע מהפצת שמועות כוזבות, מכשילות, מרפּות.

היו לנו גם כשלונות בשני החדשים האלה, ואל נתימר שלא יהיו לנו עוד. יתכן שיהיו לנו עוד כשלונות מרים, ואנו צריכים להיות מוכנים לכך, ושוב יש כאן תפקיד חשוב ואחראי לעתונות, אך לא רק העתונות. כל הארגונים והגופים הציבוריים וכל המחנכים צריכים לחשל רוחו של הישוב, שלא יתלהב ויתרגש יותר מדי מנצחון שאינו עדיין סופי, ולא יפול רוחו מכשלון שהוא זמני וחולף, זו אינה מלחמה ליום אחד, ודרכנו לא תהיה סוגה רק הצלחות ונצחונות, וחישול כוחנו המוסרי לא פחות חשוב מאשר חישול כוחנו הפיסי. אנו עומדים בפני מערכה קשה, מערכה רבת סבל, וכולנו צריכים להתכונן לסבול יחד.

זוהי מערכה שתקבע את גורל העם היהודי לאורך ימים. במערכה של החדשים הבאים, אולי בשבעת־שמונת החדשים הבאים, מקופלת כל ההיסטוריה היהודית. על סף העצמאות שלנו, לאחר 1900 שנה, הוכרזה עלינו מלחמת השמד במולדתנו אנו. אין אנו בודדים לגמרי במערכה הזאת. אתנו עומד העם היהודי בכל התפוצות, וזכותנו למולדת ולמדינה הוכרה ע"י המצפון העולמי. כל מלחמה היא אסון איום ונורא, לא רק למנוצחים, אלא גם למנצחים. מלחמה היא בזבוז אכזרי של דם, הרס של רכוש, אבדן של נכסים רוחניים וחמריים. אנו לא רצינו במלחמה, אך לאחר שכפו אותה עלינו – נעשה אותה, ללא רתיעה.

מלחמה זהו המבחן העליון של העם. עם שאינו ידוע לעמוד במבחן זה – סופו כליון. מלחמה זהו לא רק מבחן של כוח, אלא יותר מזה – מבחן של רצון; הועמדנו עכשיו במבחן העליון של רצוננו הלאומי. לא הרבה עמים גילו במשך ההיסטוריה רצון־קיום עקשני והירואי כעם היהודי, ואין עם אולי שנתנסה בנסיונות מרים ומרובים כאשר נתנסינו אנחנו, היהודים. לא נכנענו, לא נכנענו כשהיינו במשך מאות שנים מוקפים אויבים בכל העולם, לא נרתענו מפני כוח פיסי עליון, והכלל הצבאי הידוע של נפוליאון, שהכוח המוסרי עולה על הכוח הפיסי, – הוכח יותר מכל בהיסטוריה היהודית.

לא נעשה מלחמה זו רק ברוח; נעמוד בחיל ובכוח. – אבל גם החיל וגם הכוח יודרכו ע"י רוח ללא חת, רוח עם עולם, שלא ידעה אף פעם מה זאת כניעה.

בדורות האחרונים השקענו את להט־אהבתנו ועוז־מסירותנו בבנין וביצירה, מתוך חזון תקומה וגאולה. את האהבה והמסירות הזאת נשקיע עכשיו בהגנה ובמלחמה על יצירתנו וחזוננו.

המגינים, הנוטרים והנהגים שלנו, העומדים יום יום בחזית האש, מושיטים את ידיהם דרך אלפי שנים לגבורי ישראל בכל הדורות – לרבי־עקיבא ובר־כוכבא, למגיני יודפת ומסדה, למכבים, לנחמיה בן־חכליה, ליואב בן־צרויה, לדבורה הנביאה ולברק בן אבינעם, ליהושע בן־נון.

נעשה את המלחמה עד שתקום מדינת ישראל, ותבנה הריסות המולדת, תאסוף נדחי ישראל ותשכין שלום, קידמה וברית־אמת עם שכנינו, ותתפוס מקומה בחברה שוות־זכויות באומות־המאוחדות.

אם לא נרתע מסבל, מקרבנות וממאמץ עליון – נגיע למחוז חפצנו ההיסטורי.

כ“א בשבט תש”ח – 1.2.1948 בישיבת הנהלת הסוכנות, תל־אביב

– – – איני מזלזל במערכה המדינית, ובאמריקה יש מה לפעול עכשיו, כי המערכה המדינית באמריקה עכשיו קובעת. יש גם ערך לפעולה באו“מ. החלטת או”מ לטובתנו יש בה משום חיזוק. אולם מבלי להפחית ערך המערכה המדינית באשר היא – אני רוצה לקבוע שהפעם יכריע הכוח, ומרכז הכובד של התכוננותנו הוא בשטח הזיון פשוטו כמשמעו, כי בעיית א"י תוכרע בכוח. זוהי מסקנה מרה מאד בשביל היהודים, זוהי מסקנה לא קלה גם בשביל ציונים – אבל ניתוח מפוכח של המציאות מביא בלא רחמים למסקנה שהכוח יכריע.

ובמבחן כח זה אנחנו יכולים לנצח – אם יהיו לנו ארבעה דברים: כלי־רכב, אווירונים, אניות ונשק. וארבעה דברים אלה השגתם כרוכה בכסף. אין שום ספק שבשלב השני או השלישי לכל היותר – יהיה לערבים נשק כבד. השלב השני יתחיל בימים הקרובים, השלב השלישי יבוא לאחר הפינוי הבריטי. לפי הידיעות שבידינו אין הכנופיות שמסתננות ארצה – כנופיות סתם, אלא יש להן אימון צבאי, משמעת צבאית, משטר צבאי – וציוד צבאי. הן למעשה, אם לא להלכה, יחידות צבאיות, בסידורן ובאספקתן, והן מזוינות יפה. לפיה הידיעות שלנו יש להן טנקים ותותחים, ואין ספק שבשלב השני או השלישי נשק כבד זה יכָּנס לפעולה. ומן ההכרח שגם אנו נצטייד בנשק כבד. אין זה בשמים, הכרחי שיהיוּ לנו אווירוני קרב – זה אולי בשמים, ומפני כך יותר קל. דרושים לנו ציוד ימי וכלי רכב. עשינו משהו למען השיג דברים אלה, אבל כל זמן שהאנגלים שליטים בים ארצנו – קשה הדבר, אבל אין זה לגמרי מחוץ לגדר היכולת שנהיה מצוידים לחמישה־עשר במאי ונוכל לפגוש כל התקפה ערבית. – – הדבר תלוי בכסף, ובכסף בזמנו. – – לאחר 15 במאי יהיו לנו אמצעים, כי המכס יהיה בידינו ונוכל להטיל מסים. אבל אין אנו יכולים לחכות עד אז. למחרת ה־15 במאי תבוא ההתקפה הגדולה. הציור שישָלח אז לא יספיק להגיע. האמצעים הדרושים לציודנו – קובעים. אם נהיה מצוידים – נוכל לעמוד; נוכל לעמוד נגד כל העולם הערבי.

אם נהיה מצוידים כראוי ונדע שנוכל לעמוד – הפעולה המדינית שלנו תהיה אחרת. נדבר עם בעלי דברנו לא כאנשים התלויים בחסדם. אם אנו מצוידים – אנו הכוח הראשי פה, וכל מי שיש לו ענין בארץ הזאת – תלוי קצת גם בנו, אפילו הממלכה האדירה ביותר – אם רק יש לה זיקה כל שהיא לארץ. סוף סוף זוהי אחת הנקודות החשובות ביותר מבחינת האיסטרטגיה העולמית. ואנחנו פה, ופה נישאר. ואם אנו מצוידים – אין אנו זקוקים לרחמים ולא תלויים בבחירות ולא משליכים כל יהבנו אך ורק על היושר של בעלי דברנו, אלא פונים להגיון הפוליטי והצבאי, והשאַנסים של פעולתנו המדינית הם אחרים. ואין לשלול חשיבות הפעולה המדינית, אם כי לא היא תכריע אלא הכוח. אבל אם יתוקן המצב המדיני – הסבל והקרבנות של המערכה הצבאית לא יהיו כל כך קשים. אלה שיפלו במערכה יהיו מהטובים שבתוכנו, וזה חשוב לנו מאד שהקרבנות יפחתו; ואם יוטב המצב המדיני – יהיו פחות קרבנות.

הפעם לא מעניין מה שיֵעָשה בעוד שנה; איני ידוע מה זה “בעוד שנה”. מושג זה לא קיים עכשיו בשבילי. העתיד הרחוק ביותר בשבילי – זה בעוד שלושה חדשים אם בעוד שלושה חדשים לא יהיה לנו מה שצריך להיות – לא יהיה כלל “בעוד שנה”. הדיבור על השנה הבאה עכשיו הוא דיבור ריק ומזיק.

מה שיש לעשות – יש לעשות מיד, גם בשטח הפוליטי, ובתנאי שיעָשה העיקר – והעיקר הוא הציוד, כי הגיעה שעה שבה יכריע הכוח. יש שעות כאלו בהיסטוריה של כל עם ועם. אנחנו לא רצינו בזאת, אבל אויבינו לא הניחו לנו כל ברירה. ואם הכוח יכריע – על כוחנו להכריע.

כ“ו בשבא תש”ח – 6.2.1948 בפתיחת מועצת מפלגת פועלי ארץ־ישראל, בבית העם בתל־אביב.

התגייסות למלחמה ועזרה הדדית – אלו הן שתי תביעות העומדות עכשיו במרכז חיינו, ושתיהן מתנות את קיומנו ועתידנו, וקודמות לכל דבר אחר.

עלינו להתגייס בגוף ובנפש, ברכוש ובעבודה, במדע ובטכניקה. עלינו להפעיל במלוא יכולתנו את הכוח האנושי והכלכלי, המוסרי והחמרי של הישוב והעם, במלחמת־המגן הקשה והאכזרית, אשר הוטלה עלינו, ועלינו להבטיח עזרה הדדית בין כל חלקי הישוב ואישיו – בין הכפר ובין העיר, בין הישובים הגדולים והמבוססים ובין הקטנים והמבודדים, בין החוגים בעלי היכולת ובין מחוסרי האמצעים, למען שנחלק באופן שווה והוגן את עול המאמץ, הסבל והקרבנות, הנדרש מכולנו עד יעבור זעם.

הישוב, וכל הישוב, צריך עכשיו ליהפך למחנה מגויס אחד ולמשפחה מלוכדת אחידה.

הוכרזה עלינו מלחמה, וכגודל הסכנה גודל המאמץ, הסבל והקרבן; נדרש מאמץ כולל ועליון מצד כל אחד ואחד מאתנו.

עלינו לראות את הסכנה הצפויה לנו, לקיומנו, לעצמאותנו – בכל מוראה והיקפה, ללא טשטוש והעלמה, ללא אונאה עצמית וללא מורך, ורק בראותנו את מלוא הסכנה נדע לעמוד בפניה וגם נוכל לה.

הוכרזה עלינו מלחמה כפולה –

אחת: מלחמת דמים גלויה ומוצהרת ע"י שליטים ומנהיגים פרו־נאציים בארצות ערב. השניה – מלחמה פוליטית מוסווית ודו־פרצופית של ממשלת בווין, ויש קשר בין שתי המלחמות.

זה יותר משני חדשים נערכות התקפות דמים על התחבורה שלנו, על הישובים החקלאים שלנו, על הערים שלנו. מלחמה זו הוכרזה מבלי שהעם הערבי, אשר בשמו כאילו היא נעשית, נשאל. ולא עוד, אלא שעד עכשיו רוב מניינו ורוב בניינו של העם הערבי בארץ מסרב להשתתף במלחמה, למרות הלחץ הגדול והולך ולמרות הכפיה שרוצים לכוף אותו בכל האמצעים הבדוקים של הנאציזם: בהסתה דתית וגזעית, בהפחת כזבים, בעלילות שוא, בתעמולת־זוועה, בליבוי אינסטינקטים שפלים, בהבטחת שלל, באיומים ובטירור – למרות כל אלה עוד החלק הגדול של ערבי א"י מסרב להיכנס להכנס למערכה, אם כי זו נמשכת כבר למעלה מחדשיים.

תהיה זו אשליה מטעה ומסוכנת אם נסיק מהתוצאות של חדשיים אלה מסקנה שכוח־התוקפנות הערבי נתרופף. להיפך, תוקפנות זו תלך ותגדל. הנזקים הקשים שהתקפות אלו גרמו לערבים, גם בנפש וגם ברכוש, גם לחוגים האמידים וגם להמוני העם – לא השפיעו על מחרחרי המלחמה, על המנהיגות הפרו־נאצית של הערבים פה ובארצות השכנות. לא איכפת לה אם כהנה וכהנה יפלו ואם ההמונים יסבלו עוד פי כמה, ואנחנו צריכים להיות מוכנים להתקפות חזקות, מרות ומסוכנות יותר.

כל קיומה של מנהיגות זו תלוי במלחמה, ואם לא עלה בידה עד עכשיו לרתום את רוב ערבי ארץ־ישראל במערכה, היא מגייסת להתקפה חדשה כנופיות מהארצות השכנות, כנופיות מצוידות ומאומנות מסוריה, לבנון, עיראק ועבר־הירדן, ויש לנו ידיעות כמעט יום יום על פלישת כוחות מזוינים מהצפון ומהמזרח, ויתכן גם מהדרום.

סכנה זו כשהיא לבדה איננה קטנה, והריהי מחייבת אותנו למאמץ עליון. אולם סכנה זו הולכת וגדלה על־ידי המערכה השניה – ההתקפה הפוליטית של ממשלת בווין, שאמנם לא החלה בחדשים האחרונים. כבר יותר משנתיים מתנהלת, בלשונו של צ’רצ’יל, “מלחמה מתועבת על־ידי בווין נגד היהודים”. אולם התקפה זו התחזקה לאחר ההחלטה ההיסטורית של האו"מ על הקמת מדינה יהודית בארץ.

גם מלחמה זו של בווין ואטלי מתנהלת בלי מנדט מאת העם האנגלי. להיפך, היא נעשית בניגוד למנדט מפורש שממשלה זו קיבלה מאת בוחריה בקיץ 1945. ערב הבחירות האחרונות הצהירה מפלגת העבודה, שיש לפתור את בעיית ארץ־ישראל על־ידי הקמת מדינה יהודית, ויש להשיג את הסכמת אמריקה ורוסיה למדינה יהודית. לאחר הבחירות האלה שהעלו את אטלי ובווין לשלטון, התכחשה הממשלה למצע הבחירות של מפלגתה, התעלמה מהמסורת של תנועת הפועלים הבריטית, והפרה את ההתחייבויות הבינלאומיות של עמה – והמשיכה במדיניות של הספר הלבן. במקום להשיג הסכמת אמריקה ורוסיה להקמת מדינה יהודית, הם מנסים לסכל את החלטת אמריקה ורוסיה להקים אותה. מקודם ניסו להשיג תמיכת אמריקה להפיכת ארץ־ישראל למושבת כתר־בריטי ובסיס צבאי לאנגליה, ולשם כך כוננו את הוועדה האנגלית־אמריקנית.

אתם זוכרים בוודאי את ההאשמות שהושמעו על־ידי אחדים מחברי הוועדה הזאת נגד בווין שמעל בהבטחה אשר נתן לוועדה: לבצע את מסקנות הוועדה אם יתקבלו פה אחד. כשהושמעה־האשמה זו, הכחיש מיניסטריון החוץ את הדברים האלה, אולם בנאום האחרון של בווין, לאחר ההחלטות באו"מ, ב־12 לדצמבר בשנה הקודמת, הודה בווין שהוא נתן התחייבות כזאת. אולם הוא הפר את נדרו, כנראה, לאחר שהוועדה קיבלה מסקנות שלא ציפה להן ולא התאימו להבטחות שנתנו לו יועציו במזרח התיכון…

לאחר כשלונו של בווין בוועדה האנגלית־אמריקנית ניסה בווין דרך חדשה: הפנה בעיית א"י לאומות המאוחדות, מתוך תקוה שגרוריו יחד עם רוסיה הסובייטית שהתנגדה לפני המלחמה לציונות יעזרו לו לבצר את המדיניות של הספר הלבן.

לוועדת האו"מ שהגיעה לארץ, הגישה ממשלת ארץ־ישראל על פי הוראות מלונדון, כמובן, תזכירים חשאיים, להוכיח את ההכרח של קיום הספר הלבן. ושוב נכשל בווין. הוועדה הגיעה למסקנות שבווין לא ציפה להן – חיסול השלטון הבריטי וסידור בעיית ארץ־ישראל על יסוד של פשרה: מתן עצמאות סוברנית גם ליהודים וגם לערבים – לכל אחד בחלק מן הארץ.

אולם בווין לא נכנע כל כך מהר. אמנם, נציג אנגליה באו“מ, קדוגן, הודיע באסיפה הכללית של האו”מ, לפני שנתקבלו ההחלטות, את הדברים האלה:

“ממשלת הוד מלכותו לא יעלה על לבה להפריע לביצוע איזו תכנית שהיא, אשר תאושר על ידי האספה הכללית של האו”מ".

לאחר שנפלה ההכרעה ההיסטורית ב־29 בנובמבר, הודיע מיניסטר המושבות בפרלמנט האנגלי, ש“נאמר לאסיפת האו”מ, שבריטניה הגדולה לא תעשה שום אוֹבסטרוקציה להחלטה שתתקבל, וממשלת הוד מלכותו רואה בהחלטת עצרת האו“מ – החלטת בית־דין של דעת הקהל הבינלאומית. אין זו הסכמה של אי־רצון. אין לנו שום רצון לעשות קשיים חדשים לאו”מ או לאמץ אי־סדרים ומעשי אלמות בארץ־ישראל".

אולם הצהרות חגיגיות אלו שניתנו לאו“מ – הופרו ונעשו פלסתר ע”י בווין, כשם שהפר ועשה פלסתר את כל ההבטחות הקודמות של מפלגת העבודה. הממשלה הלונדונית ידעה שמנהיגים ערבים בארץ ובארצות שכנות איימו בשפיכת דמים ובמעשי אלמות נגד החלטות האו“מ. מיניסטר המושבות, בנאומו שנאם בוויכוח הארצישראלי שנתקיים בפרלמנט הבריטי ב־11 לדצמבר, לאחר קבלת החלטות האו”מ, ציין ש“בקרב הערבים, גם בארץ וגם במדינות ערב יש כאלה הדורשים לנקוט במעשי אלמות”, אבל כשמעשים אלה פרצו ונמשכו מאז ועד היום – הכריזה הממשלה על נייטרליותה, אם כי היא מוסיפה לטעון שכל זמן שהמנדט בידה היא אחראית לחוק וסדר בארץ כולה. אולם אפילו נייטרליות זו היא חד־צדדית. רק כשהערבים תוקפים יהודים, ולא כשיהודים מגיבים על התקפות אלו נגד תוקפיהם. ו“נייטרליות” זו לוּותה, והיא מלוּוה עד עכשיו, באופנסיבה פוליטית נגד המדינה היהודית, נגד הישוב היהודי, נגד התנועה הציונית ונגד החלטות האו"מ – גם בתוך אנגליה, גם בארצות־הברית וגם בארצות המזרח. הממשלה האנגלית הזאת שולחת בגלוי – היא בעצמה הכריזה על כך – נשק לעיראק ולעבר־הירדן, אם כי היא יודעת היטב שהנשק הזה מועבר לארץ. כנופיות מזוינות פולשות לארץ מצפון ומעבר־הירדן דרך הגבול המזרחי, והממונה על שמירת הגבול הזה הוא הלגיון הערבי.

באסיפת האו"מ ובפרלמנט האנגלי הכריזה הממשלה הזאת שכל זמן שהשלטון שלה קיים והמנדט בידה, היא אחראית לבטחון בארץ ולקיום החוק והסדר. זה יותר מחדשיים כולנו, ולא רק בארץ אלא בעולם כולו, עדים להתפרעות החוק ולהריסת כל בטחון בארץ.

הממשלה הכריזה לפני שנתקבלה ההחלטה באו"מ ולאחר שנתקבלה, שאם כי היא לא תשתתף בביצועה של החלטת האומות המאוחדות, הרי גם לא תעשה שום דבר להפריע ולעכב. אחת ההחלטות של האומות המאוחדות, היא שלכל המאוחר ב־1 בפברואר ישוחרר נמל יהודי והינטרלנד מספיק למען אַפשר עליה ממשית היוצאת מגדר המכסה הכבולה של הספר הלבן. אחד בפברואר עבר, וּועדת הביצוע של האומות המאוחדות תבעה מנציג בריטניה לשחרר נמל יהודי בשביל לאפשר עליה יותר גדולה והדבר לא נעשה. הממשלה הפרה את החלטת האומות המאוחדות וחיללה את הבטחתה. ואין זאת יותר בגדר של סוד שממשלה זו מנסה, בכל התחבולות ובכל הדרכים, לשים לאל את החלטת האומות המאוחדות, בדבר הקמת המדינה היהודית. והיא עושה זאת בשתי דרכים. הדרך האחת – היא מגדילה את הקשיים על דרך ועדת הביצוע, אוסרת עליה לבוא לארץ, אוסרת על הפקידות בארץ לעזור לה בעבודתה, היא מפחידה אומות שונות, ובראש וראשונה את אמריקה, למען יחזרו מתמיכתן בהקמת המדינה היהודית. והדרך השניה – אימוץ התקפות הדמים הערביות, אם לא במישרין הרי בעקיפין, על־ידי מתן נשק לארצות השכנות, על־ידי התרת הפלישה למעשה של כנופיות מזוינות מארצות ערב לארץ, על־ידי הפרעת הקמת מיליציה יהודית, על־ידי מניעת מתן נשק להגנה היהודית ועל־ידי נייטראליות מדומה כלפי ההתקפות הערביות נגד ישובים יהודיים.

זוהי המערכה הכפולה שאנו עומדים בפניה – מערכת־דמים ומערכה־פוליטית, ושתיהן מכוונות למנוע הקמת המדינה היהודית ולהשלטת משטר אנגלי־ערבי על יהודי ארץ־ישראל.

אין מן הצורך להגיד שאנחנו לא רצינו לא בסכסוך דמים עם הערבים ולא בריב פוליטי נוסף עם אנגליה.

כשקריץ' ג’ונס נשלח בפעם הראשונה לאומות המאוחדות והכריז על המדיניות של ממשלתו, שלא ישתתפו בביצוע, אבל גם לא יפריעו לביצוע החלטה שתתקבל באומות המאוחדות ויקבלו המסקנות של ועדת האומות המאוחדות להסתלק מן הארץ, הכרזתי במושב אסיפת הנבחרים ב־2 באוקטובר על רצוננו לפרידה של כבוד בינינו לבין האנגלים. אמרתי: “אם כבר הגיעה שעת הפרידה בינינו ובין אנגליה, והיא הגיעה, היינו רוצים שתהיה זו פרידה של כבוד. אנחנו יודעים שיש לא רק אנגליה של בווין, היתה אנגליה של בלפור, היתה אנגליה של וודג’ווד, היתה אנגליה של וינגייט. אין אנו מצפים לשום עזרה מאנגליה זו של בווין, אנחנו רוצים רק שיעמדו בדיבורם ולא יפריעו לנו כאשר התחייבו עכשיו לפני האומות המאוחדות”. אולם גם משאלה צנועה זו לא ניתנה לנו, וממשלתו של בווין עושה כל אשר ביכלתה להכשיל את החלטת האומות המאוחדות, ובעזרת הכנופיות מהארצות השכנות הם מקווים להכניע את הישוב.

ועלינו לעמוד במערכה כפולה זו. נעמוד בה ללא כל רתיעה. זוהי מערכת החיים של העם היהודי, ואם נעמוד בה במלוא יכלתנו – נוכל.

לא באפס יד, ולא בדבר־שפתים. על האופנסיבה הפוליטית של משרד החוץ נענה באופנסיבה פוליטית בפורום העולמי העליון, בפורום של האומות המאוחדות. אולם על התקפת הדמים של הכנופיות והכוחות המזוינים של הערבים נענה בפעולות־מחץ אשר ינחתו על התוקפים בכל מקום אשר נמצאם, לאו דוקא בשטח המדינה היהודית ולאו דוקא בתחומי ארץ־ישראל. ובמלחמה זו לא נהיה בודדים.

הכרת העצמאות הסוברנית של העם היהודי במולדתו הוכרה במשפט העמים, ורוב מכריע של אומות העולם החליט על הקמת מדינת ישראל עוד חמישה־ששה חדשים. מה שניתן לנו בהחלטה זו הוא רק חלק ממה שהובטח וממה שמגיע לנו. היינו זכאים לקבל חלק זה בלי יסורים וקרבנות נוספים, כפיצוי חלקי על המעוּות ההיסטורי שהעולם המוסלמי והנוצרי עשה לנו במשך מאות בשנים. אולם נגזר עלינו להילחם על הקמת מדינתנו – ונילחם.

חששנו מראש שההכרעה המוסרית, המשפטית והפוליטית של האו"מ לא תספיק – ושההכרעה המעשית, הכרעת הביצוע תיפול בארץ, וזו תהיה הכרעה של כוח. ואסור שתהיה לנו כל אילוסיה: גורל הארץ – זאת אומרת גורל הישוב וגורל העם היהודי – יוכרע מעכשיו בכוח. אמנם לא בכוח בלבד, אבל לא בלי כוח, ועלינו לדאוג לגיוס הכוח היהודי כדי הכרע. והכוח היהודי יכריע באשר לימינו עומדים שני דברים קובעים: חוסר ברירה והכרת הצדק העולמית.

הועמדנו אחרי הרבה, הרבה מאות בשנים לפני מערכה, שרק אולי פעמיים או שלוש עמדנו בשכמותה בכל דברי ימינו הארוכים. הגענו למבחן העליון – שיחתוך גורלנו להרבה דורות. ועלינו להתרחק משתי תפיסות נפסדות הרוֹוחות בתוכנו: מתפיסה של הריאליזם הווּלגרי הסבור, שהדבר היחיד הקובע בהיסטוריה ביחסי העמים הוא הכוח הפיסי; ועלינו להתרחק מהתפיסה של האידיאליזם הנאיבי, הסבור שלא בחיל ולא בכוח – אלא ברוח בלבד.

דורנו אנו ראה אולי יותר מאשר איזה דור שהוא את הפילוסופיה המגולמת של כוח ואלמות, אשר הועלתה בגרמניה הנאצית לדרגה של דת ושלטון, ונדמה היה כאילו תורת־הכוח ניצחה. נדמה היה כאילו הכוח הנאצי יכבוש את העולם, לכל הפחות את אירופה כולה. כוח זה מוגר, מפני שעמד בסתירה להכרה המוסרית של רוב האנושות. אבל גם ראינו שדוגלי הצדק בכל הדורות, אשר לא ידעו לגייס כוח שיגן על רעיונות הצדק בפני אלמות נשארו רעיונותיהם אידיאות ערטילאיות ועקרות. ובמערכה זו שעומדת לפנינו ננצח אם נדע לגייס מכסימום של כוח מזוין וגם נדע באותה שעה להפעיל את המצפון העולמי שהכיר בצדקת מאבקנו ונדע לשמור על צדקת מפעלנו.

בעצרת האו"מ נתרחש נס יחיד במינו. לא רק נס של הכרת זכות העם היהודי לעצמאות במולדת, אלא נס בתוך נס: בפעם הראשונה אחרי המלחמה התאחדו מדינות יריבות, שלא יכלו להסכים בשום בעיה בינלאומית, בשאלת העם היהודי וארץ־ישראל. וכשם שנתאחדו רחוקים, כן נתרחקו קרובים. אמריקה ורוסיה החליטו יחד על הקמת מדינה יהודית: אנגליה והדומיניונים שלה נפלגו בשאלה זו. המתנגדים לעצמאות העם היהודי מקרב הערבים, נתמכו כמעט אך ורק על ידי מדינות מוסלמיות – ואפילו ממשלתו של בווין לא יצאה בגלוי מגדר הנייטרליות, ונמנעה מהצבעה, אולם לצד הקמת המדינה היהודית עמדו כל הדומיניונים הבריטיים, כל הארצות הסלאביות, כל הריפובליקות האמריקניות, כל מדינות סקאנדינביה ומערב אירופה ובראשן ארצות־הברית באמריקה וברית־המועצות הרוסית. שטוחי־המחשבה חקרו ומצאו את הנימוקים והמניעים המיוחדים אשר הביאו ממשלה זו או ממשלה אחרת לידי תמיכה במדינת ישראל: שיקולים איסטרטגיים, חשבונות של בחירות וכדומה. היש בהסברה קלה זו מיצוי האמת ההיסטורית שבהצבעת 35 מדינות, שונות זו מזו בגדלן, בתקפן, במשטרן, במעמדן הגיאוגרפי, במגען עם העולם היהודי והערבי? מהו המכנה המשותף שאיחד בשאלה זו את גווטמלה ונורבגיה, צ’כוסלובקיה והולנד, קנדה ודרום־אפריקה, ארצות־הברית וברית־המועצות? למרות הלחץ העצום של שבע מדינות ערביות ותמיכתו של כל העולם המושלמי ושמאחוריהן מסתתרת אנגליה?

שני דברים באו לידי ביטוי בהכרעת האו“מ, שני דברים שונים זה מזה במהותם, ואף על פי כן יונקים ממקור אחד: מצד אחד הכרת האומות בצדקת שאיפתו של עם ישראל לעצמאות ושוויון ממלכתי, הכרה המלוּוה מוסר־כליות על הקיפוח שעמנו נתקפח במשך דורות ובמיוחד בדורנו אנו, ומוגברת ע”י הידיעה שעצמאות יהודית קיימת כבר למעשה בארץ בכח, אם כי לא בפועל, ומצד שני הרצון האוניברסלי שסכסוכים בין עמים יוכרעו לא ע"י כוח וכל דאלים גבר – אלא מתוך הכרעה דימוקרטית של ברית־העמים, כי רק הכרעה זו תבטיח השלום בעולם ותמנע מהאנושות האסון המר והאיום ביותר הצפוי לו – מלחמת־עולם שלישית.

ואין זה אולי מקרה שדוקא בפתרון הבעיה היהודית והארצישראלית – הבעיה הכפולה שכל כך הרבה עמים ומדינות מעונינים בה – באו לידי גילוי ראשון האיחוד האוניברסלי של האומות, המתגבר על חילוקי דעות וניגודי אינטרסים בהמון ענינים אחרים.

המערכה על הקמת המדינה היהודית אינה עוד מערכה על ענין מקומי וחלקי, סידור בעיה של אחת הארצות או אחד העמים – אלא מערכה על עיקרון יסודי של המשטר הבינלאומי בעולם – העיקרון שבו תלויים הבטחון והשלום בין העמים, העיקרון שלשמו נוסדו האומות המאוחדות, והצלחתו או כשלונו מתנה את ההצלחה והכשלון של האו“מ. הכוח הבינלאומי העומד מאחורי ביצוע החלטת האו”מ בדבר הקמת המדינה היהודית גדול ונמרץ פי כמה מכוח החבלה והאובסטרוקציה – והוא לא קטן – ששמור לממשלתו של בווין.

העיקרון הבינלאומי, עקרון האו“מ, הוא יסוד מוסד בהקמתה ובקיומה של המדינה היהודית. כל נסיון לזהות את המדינה היהודית או את המערכה על הקמתה עם גוש זה או אחר של האו”מ – מחבל את המערכה, ומסכן את המדינה ומערער את היסוד המוסרי־פוליטי שעליו יכון קיומה של המדינה היהודית: האמונה באחדות המין האנושי, בשלום בין העמים ובקואופרציה בינלאומית. האיחוד הבינלאומי שקם באו"מ סביב הורתה ולידתה של המדינה היהודית – מן ההכרח שיונח ביסוד המערכה הפוליטית על הקמת המדינה ועליו תושתת המדיניות הבינלאומית של המדינה היהודית – לאחר שתוקם.

בתוך העם היהודי ובתוך המדינה היהודית מן הנמנע שלא יהיו חילוקי השקפות וגם ניגודים בדבר המשטר הטוב והרצוי בעולם, ומן הנמנע שהמשטרים הפוליטיים והסוציאליים בארצות השונות לא ימצאו אוהדים ומתנגדים, חסידים ומבקרים בתוכנו כמו בקרב עמים אחרים. אולם האומה היהודית כחטיבה קולקטיבית, המדינה היהודית כיחידה מדינית לא תהיה נאמנה לקיומה, למהותה אם לא תדע לקיים את המורשה ההיסטורית הגדולה של נביאינו, המורשה שהיא גם משׂאָם וחזונם של טובי האנושות בימינו: אמונה באחדות המין האנושי, בשלום בינלאומי ואדיקות בעיקרון האנושי שלא הכוח, אלא הכרעה דימוקרטית תקבע את יחסי העמים, כשם שהיא חייבת לקבוע את היחסים הפנימיים בתוך כל עם ועם.

בז’רגון הפּוליטי פירוש הדבר: אוריינטציה של המדינה היהודית לא על גוש זה או אחר, אלא אורינטציה על האו"מ; הסתמכות לא על מלחמת עולם חדשה, אלא על שלום בינלאומי וקואופרציה, למרות המשטרים השונים שבקרב העמים.

ובמידה שהמדינה היהודית נזקקת לאו“מ – באותה מידה אפשר כמעט להגיד שהאו”מ זקוק להקמת המדינה היהודית. בהקמת המדינה יבּחן ערכו, כוחו וממשותו של האו"מ ושל רעיון השלום והבטחון הבינלאומי המונח ביסודה.

זיקה זו של מדינתנו לאומות המאוחדות וזיקת האו“מ למדינה – היא אחד מעמודי התווך של המערכה הפוליטית שלנו, ובה נעמוד בפני האופנסיבה של ממשלת בווין. אולם זו לא תספיק. המתנכלים במדינה היהודית העמידו אותנו בפני מבחן־הכוח. – לא נרתע גם ממבחן זה, – ונגייס את כוח הישוב וכוח העם היהודי, בין שהאו”מ יבוא לעזרתנו בכוח בינלאומי ובין שלא יבוא.

ובשנים אלה – בהכרת צדקנו הבינלאומי ובכוחנו המזוין – נעמוד במערכה עד הנצחון.

כ“ז בשבט תש”ח – 7.2.1948

מהבירורים במועצת מפלגת פועלי ארץ-ישראל, תל-אביב

– – – בוויכוח הורחבה היריעה ודוּבר על עליה, העפלה, התישבות, שיכון, שכר-עבודה, איחוד, פילוג, תנועת-נוער ועוד. ולאדם כמוני, השקוע רק בדבר אחד, היה ענין רב לשמוע הבירורים בכל השאלות הללו, אבל עלי להודות שאיני מסוגל לראות עכשיו שום דבר אלא מתוך המשקפיים של בטחון. אין כוונתי להגיד בכך שכל אחד מאתנו לא יעשה שום דבר אלא יעסוק בבטחון. להיפך, עלינו להמשיך את מעגל חיינו עד כמה שאפשר כסדרם, ועל ידי כך ייטב גם לבטחון. יש הכרח להתמיד בעליה, בהעפלה, בהתישבות, בשיכון, בקליטת עולים ובחינוך הנוער, – אולם בסייג אחד – מתוך תיאום עם צרכי הבטחון.

ולמען לא תטעו בדברי אוסיף, שאני מאמין כמקודם בשלושה דברים יסודיים שלמענם כדאי לחיות וגם ליהרג, ושלושה דברים אלה לא הפסידו ערכם וכוח משיכתם גם עכשיו, בשעת חירום זו, והם – מדינה יהודית, ברית יהודית-ערבית, משטר סוציאליסטי. אולם ברגע הזה איני מתענין לא במדינה יהודית, לא בברית יהודית-ערבית ולא בסוציאליזם – אלא בבטחון בלבד. כי בזה תלוי הכל. אם בטחון כאן – הכל כאן, אם אין בטחון – אין כלום. ולא רק שנצטמצם חוג הענינים ויש לראות הכל מתוך זווית צרה אחת – אלא נצטמצם גם חוג הזמן. אנו היהודים רגילים לממַדי זמן עצומים – אלפי שנים מאחורינו ואחרית הימים לאין סוף לפנינו. ואלף שנים בעינינו כיום אחד. בזכרוננו חיים דברים שקרו לפני אלפי שנה – כאילו קרו אתמול. ובעיני רוחנו אנו צופים לאחרית הימים. אולם אני מודה שבשעת חירום זו נצטמצמה ונתכווצה ההיסטוריה בשבילי בארבעת-ששת החדשים הקרובים, ואיני מסוגל לחשוב על תקופה יותר מאוחרת, ולא מעניין אותי מה קרה לפני שנה, כי הכל מקופל בתוך ארבעת-ששת החדשים האלה. יתכן שלקתה ראייתי ונעשיתי קצר-ראות. יתכן שאני טועה. יתכן שאין יסוד לחששותי הקשים. יתכן שכל עוד האנגלים פה – יהיה הכל בסדר, ולאחר צאת האנגלים תבוא הנה ועדת או"מ ואתה יבוא כוח צבאי בינלאומי – והכל יבוא על מקומו בשלום. אבל משום מה איני מאמין בכך, ואני חושב לאסון ולפשע אם נבנה על כך. עלינו לראות הדברים שהם תלויים אך ורק בנו, ורק מעשינו וכוחנו יכריעו. איני שולל הצורך לעמוד על המשמר המדיני, גם בלייק סאִכסס, גם בפראג וגם בוושינגטון וגם במקומות אחרים. אבל לבנות ולהישען אנו יכולים רק על מה שנעשה אנחנו פה בארבעת-ששת החדשים הקרובים. הכל תלוי במאמץ המלחמתי שלנו. מאמץ זה טרם נעשה – כי הישוב טרם חש במלוא הסכנה. ובהוכחה הגיונית בלבד, כנראה, אי-אפשר להביא ציבור לידי מאמץ. ראיית הסכנה טרם נקלטה גם בקרב רבים מאלה הדורשים כביכול מאמץ. והמאמץ הוא בשלושה דברים: בחיל, בכוח וברוח. בחיל – פשוטו כמשמעו. גיוס מלא של כל המוכשרים לשאת נשק. בכוח – זהו ציוד, ציוד קל וכבד, ביבשה, באוויר ובים. אבל שני אלה בלי רוח גבורה לא יצלחו. הדאגה העיקרית בשעה זו היא לציוד – רכב, אווירונים, סירות ואניות וכלי אש – רובים, מכונות, תותחים; הייתי יכול למסור לכם כמה דברים מדאיגים בשטח זה והייתי יכול גם לספר על כמה דברים מעודדים ומשמחים, ואולי גם מפתיעים. לא אעשה לא זאת ולא זאת. בשטח זה יש לעשות ולעשות – לעשות כל האפשר ולמעלה מזה, – ולשתוק. כי יפה השתיקה לדברים אלה. וכל מה שנמעט לדבר על כך – ייטב לנו. אולם אגע בבעיות אחדות של התגוננותנו: בעיות ארגוניות, פוליטיות וטריטוריאליות.

לא קיים אצלנו משטר של בטחון. אנו מקיימים הסדרים הקודמים מתוך אינרציה ומתוך “ווסטד אינטרסטס” (“רכוש מושקע”), ואין אנו רואים שצרכי הבטחון וההתגוננות מחייבים משטר אחר. ולא קל יהיה להקים המשטר הרצוי, ההכרחי. הישוב המפוצל המעדיף האינטרסים המפוצלים של החלקים על צרכי הכלל – לא יוותר בנקל על עניניו המיוחדים לטובת הכלל, וכל נסיון להשליט בישוב משטר אחר, יתקל בקשיים פנימיים ובסכסוכי מפלגות, אם כי השינויים מוכרחים, וגם יבואו לאחר שהישוב כולו ירגיש מה שמרגישים כל אלה העומדים בחזית – בפרברי תל-אביב, בשכ' שמעון הצדיק בירושלים, בואדי-רושמיה בחיפה, בישובי הנגב, הגליל-המערבי וגוש-עציון. אבל בינתיים חוסר משטר בטחון מחבל במאמץ ההגנה.

כרגע יש ששה מוסדות המטפלים – באחריות או בלי אחריות – בעניני הבטחון, והם: א) הנהלת הסוכנות, ב) הוועד הלאומי, ג) ועדת הבטחון המתאספת אחת לשבוע, ד) ועדת המצב (מורכבת מבאי-כוח הנהלת הסוכנות, הוועד הלאומי וכמה מוסדות משנה), ה) נשיאות מגבית ההתגייסות, ו) המ“א… זה קצת יותר מדי. לא ידוע לי משטר כזה בשום מקום בעולם. בשעה שעם עומד במלחמה, ובמלחמה כזאת ובתנאים אלה – יש ששה מוסדות נפרדים המוסמכים לעסוק בעניני בטחון. אחריות יתרה זו – פירושה, חוסר אחריות. נחוץ לנו מוסד אחד ויחיד. לא אשתמש במלים מצלצלות שאינן הולמות מצבנו ולא אומר שדרוש לנו “קבינט-מלחמה”. אבל דרושה לנו ועדה של מספר לא רב של אנשים שבידיה תהיה מרוכזת כל האחריות להנהלת הענינים בישוב. על יד ועדה מבצעת זו דרושה מועצה של – נגיד – 30 איש, מורכבת מחברי הנהלת הסוכנות, הנהלת הוועד הלאומי וב”כ גושים טריטוריאליים (הגליל, התיכון, ירושלים, הנגב וכו'). מועצה זו תתאסף אחת לשבועיים, תשמע דו"ח, תדון במצב ותקבע הענינים העקרוניים. אילו הייתי מציע זאת היום – היה מיד מתעורר פולמוס מימין ומשמאל ובתוך כל המפלגות, ושכר ההצעה היה יוצא בהפסד המריבה, אבל אני בטוח שהריכוז יבוא, יבוא מתוך הכרח, ובינתיים העניינים סובלים.

אולם יש צורך בתיקון המשטר – גם בפנים, משטר ההגנה הפנימי. ההגנה – זהו אחד הנכסים היקרים ביותר שנוצרו אצלנו. אין בחיינו הציבוריים כלי יקר כמוהו. אף ארגון אחד בישוב לא שאב לתוכו כל כך הרבה התנדבות ומסירות ויקר-אדם כארגון ההגנה. אין ארגון זה בנוי על כפיה – הכל נעשה מתוך התנדבות חפשית, אבל הזיקה לחובה אינה נפגמת על ידי כך. ערכי החלוציות והתרבות במובנם העמוק והפורה ביותר הגיעו בהגנה כמעט לשיאם. ערכים אלה יש לטפח גם בעתיד – אבל אלה בלבדם לא יספיקו בתנאים החדשים. אנו מגייסים עכשיו עשרים אלף נערים, מחר נגייס שלושים אלף, אחר כך – ארבעים אלף, ואין זה הגבול. אם נצטרך לגייס מאה אלף – נגייס מאה אלף. כי רק צרכי הבטחון יקבעו. ואנו מגייסים עכשיו לא רק מתנדבים, לא רק חלוצים, אלא נערים סתם. בין המגויסים החדשים יש לא מעטים שאינם יודעים קרוא וכתוב. עלינו להתבייש בעובדה זו – אבל זוהי עובדה, ואסור להתעלם ממנה. אבל לאו דוקא אלה הם מן הגרועים, והדבר שאני חושש לו – לא חל רק עליהם.

אנשים הנושאים נשק ויש להם כוח שאין לאחרים – מהווים תמיד סכנה לציבור כולו ולעצמם. אנשים שיש להם כוח עודף שאין לאחרים – ואין כוח זה כפוף לרשות עליונה, לא רק של בעלי הכוח, מהווים סכנה ציבורית. אנשים אלה שמזיינים אותם – תפקידם הוא להרוג וליהרג. זהו תפקידו של חייל, זהו תפקידו של חבר ההגנה. יש לראות הדברים כהוויתם, בכל אכזריותם הברוטלית. וגם זאת אין לשכוח – אין איש מלאך. כל בשר ודם עלול בתנאים מסוימים לנצל עודף כוחו – אם אינו נתון במסגרת המסוגלת למנוע ניצול זה. לא הייתי מעולם מיליטריסט, אם כי השתתפתי ביצירת הגדודים היהודים והייתי חייל וחייבתי כל ימי בארץ כוח מזוין יהודי. אולם מעולם לא שנאתי מלחמה ומיליטריזם. – כאשר אני שונא עכשיו, לאחר שהוטלה עלי המלאכה הזאת בקונגרס האחרון ואיני עוסק עכשיו בשום דבר אחר מחוץ לעניני בטחון. איני יודע אסון יותר גדול ויותר כולל – ממלחמה; אסון לא רק למנוצחים, אלא גם למנצחים. איני יודע בזבוז והרס יותר רב מהתכוננות למלחמה. נהרסים נכסים, נהרסים ערכים, נהרסים חיי אדם. יש כבר גילויים מדאיגים בחיי ההגנה – ויש לעקור אותם מן השורש. חיי אדם, כבוד אדם, נעשים הפקר, מבלי לדבר על זלזול גס ברכוש. ואין כל ניחומין שבשעה זו גילויים אלה חלים על יחסים עם לא יהודים. מי שמתעלל בלא-יהודי יתעלל גם ביהודי; אין הבדל מי הם קרבנות ההתעללות – הסכנה היא בגילוי התעללות מצד מגויסים יהודים. אין אנו יכולים להוסיף ולגייס כוחות מזוינים – אם לא נשים אותם במסגרת של משמעת-ברזל, כצבא ממש. עלינו לקיים ולהגביר ערכי החברות והחלוציות של ההגנה, אבל עלינו לצרף לערכים אלה – משמעת צבאית. אני מזועזע כולי ממעשים שהגיעו לאזני – אמנם מעשים מעטים – שנעשו על ידי מגויסים, ולאו דוקא על-ידי הגרועים שבהם. המשטר שהתאים להגנה בימים הקודמים – לא יספיק עכשיו. נחטא לא רק לציבור, לישוב – נחטא למגויסים עצמם אם יחד עם הנשר שניתן בידם לא נטיל עליהם משמעת צבאית חמורה, לא רק לגבי השימוש בנשק – אלא לגבי כל התנהגותו, הליכותיו, עד צורת לבושו ושעות השינה והאכילה. המגויס חייב להתלבש לפי פקודה, לפעול לפי פקודה, לסדר זמנו ויחסיו עם חבריו המגויסים ועם הציבור הציבילי – לפי פקודה והוראה; אחרת יענש קשה. הכרחי כוח מיוחד, מעין משטרה צבאית, אשר תפקח על התנהגות המגויסים. בלי משמעת ובלי ענשים ובלי פיקוח ער נמיט שואה על ציבורנו. משטר צבאי אינו אהוב על ציבורנו – אבל גם השתמשות בנשק אין בה אידיאל לשמו, ואם אנו נאלצים לאחוז בנשק ולהשתמש בו – עלינו לדאוג לכך שהנשק ישמש אך ורק המטרה שלשמה נועד. דבר זה לא יתכן בלי משמעת-ברזל צבאית ומבלי שהכוח המזוין לא יהיה כפוף לרשות ציבילית. נכפתה עלינו מלחמה – והמלחמה מחייבת משטר מלחמתי. המשטר שהיה קיים בהגנה – לא יעמוד במבחן המלחמה. מלחמה, כל מלחמה, היא אסון, אבל אם הוטל עלינו לעשותה – עלינו להשתעבד לצרכי המלחמה, אחרת לא נעמוד, ועלינו לעשות דברים אשר לא הסכנו אליהם ולא אהבנו אותם – ואני מקווה, לא נאהב גם בעתיד; אבל כל עוד נוכרח לעשותם – נעשה אותם ביעילות המכסימלית, ונעקור כל הרגל ושיגרה הסותרים יעילות זו. לא נילחם בלי צבא, ולא נקיים צבא בלי משטר צבאי. אין להתחמק מהכרח זה בשום אמתלה, גם אם היא רצופה מליצות יפות ונהדרות. ונתאכזר למסורת – גם למסורת יקרה – אם אינה הולמת צרכי המלחמה. בלי שעבוד מוחלט לצרכי המלחמה לא ננצח.

ויש בעיית יחסינו עם האנגלים והערבים. איני מתכוון הפעם אל יחסנו לממשלה האנגלית – בלונדון או בירושלים, – אני מתכוון לצבא האנגלי אשר בארץ. אין זו שאלה אם בווין הוא טוב או רע, ואם אנו אוהבים האנגלים או לא. עמדנו כל השנים האחרונות במערכה מדינית עם ממשלת המנדט – והמערכה בינינו ובין אנגליה צריכה להישאר מדינית – ולא פעם ביארתי מדוע יתכן שבמערכה פוליטית בינינו ובין אנגליה תהיה ידנו על העליונה בארץ הזאת, אם כי כוחה של אנגליה בעולם גדול לאין שיעור מכוחנו אנו. אולם אין אנו רוצים ואין אנו רשאים להיכנס במערכה צבאית עם אנגליה. אנחנו לא יכולים “להתמודד” עם הצבא האנגלי. אולי יש מישהו שהיה רוצה להעמיד נגדנו הצבא הבריטי – אין זה רצוננו אנו. אין אני רואה כל פחיתות כבוד בהכרה שאין ביכלתנו לעמוד בפני הצבא הבריטי. יכולנו לאנגליה ונוכל – בשטח הפוליטי. ועד הסוף – נצטמצם בשטח זה. גם כשעשינו פעולות “צבאיות” – היו אלה למעשה רק הפגנות פוליטיות. ניזהר מהסתכסך עם הצבא. זהירות זו לא תקל עלינו, לא תקל על התכוננותנו למלחמה שהערבים הכריזו עלינו, ואף על פי כן – לא נעשה מעשה שיש בו התאבדות מדעת.

בדברי אתמול ניסיתי להגדיר בקיצור עמדת הממשלה האנגלית – אין הגדרה זו חלה על כל חייל ועל כל פקיד בריטי. יש מפקדים שאינם שונאים, יש גם עוזרים. וכל עזרה – כשהיא ניתנת – היא חשובה. הצבא לא יצא ב-15 למאי. רק הפקידות עומדת להסתלק ביום זה. הצבא עומד להישאר כאן עד 1 באבגוסט. יש לקחת בחשבון עובדה זו. היה מקרה שטור צבאי אחד הגיש עזרה בנגב – והעזרה היתה לברכה רבה. היה מקרה שהצבא עזר בגליל – קידמנו העזרה בברכה. בימים אלה היתה פְנִיָה מצד הצבא. נברר מה טיבה. לא נפסול מראש שום דבר. יש גם שוטרים בודדים שעוזרים לנו – ואין לזלזל בעזרה. לפני שבועיים נפל דבר בחיפה – הערבים זרקו פצצה באבטובוס יהודי, וההגנה פעלה באותו לילה. והיתה “עזרה” חשובה מצד הצבא: נדברנו אתם שלא יתערבו, ואי-ההתערבות היתה לברכה רבה. הכנופיות הערביות קיבלו לקח חשוב, והדברים הגיעו לידי כך שהלכה משלחת למופתי להשפיע עליו להפסיק המהומות.

ציינתי בכוונה מקרים חיוביים – אין מקרים אלה משנים העובדה היסודית שבדרך כלל הצבא הוא נגדנו, ויותר קל לו לפעול לרעתנו אפילו מאשר להישאר נייטרלי. ואף על פי כן – עלינו להתרחק מכל מחשבה על “התמודדות” צבאית. הריב שבינינו ובין אנגליה לא נכריע בכוח צבאי. ויש לקבל הנחה זו באהבה עם כל המסקנות הנובעות ממנה.

אולם מציאות הצבא הבריטי בארץ כובלת ידינו. יתכן שבמידה ידועה היא מפריעה גם לכנופיות הערביות, אבל אין היא מונעת צבירת כוח מזוין שיפלוש לארץ. לא רק שאינה מונעת בעד הפעולות שנעשות מעבר לגבולות – אלא אינה מעכבת אפילו הסתננות כנופיות מזוינות מהארצות השכנות. אין שחר לדברי הממשלה – בירושלים, בלונדון ובלייק-סאכסס, שאין הכוח האנגלי בארץ מספיק לשמור על הגבולות והלבטיח הסדר. אילו היה בידינו השלטון וחלק קטן מהכוח הצבאי הבריטי – היינו משליטים שקט בארץ ומונעים הסתננות הכנופיות. אפשר לשמור על כל המעברים והגשרים – הם אינם כה מרובים. האווירונים האנגלים היו יכולים בנקל לגלות מרכזי הכנופיות. יש אווירונים שמגלים זאת – אין הם אווירונים בריטיים. אבל אני בטוח שגם טייס בריטי היה יכול לעשות מלאכה זו – אילו היתה ממשלתו רוצה בכך.

אולם מה שלא יעשה הצבא בעקיפין – אין לנו כל ענין להפעיל צבא זה נגדנו. צו קיומנו מטיל עלינו לצמצם ריבנו עם אנגליה במסגרת פוליטית.

לא כן בחזית הערבית. בריב שבינינו ובין הערבים יכריע הכוח. לא שאנו שׂשׂים לקרב, להיפך, פנינו לשלום, ובמידה שרק נוכל, ובכל פינה שנוכל, נקיים השלום. אבל אף לרגע אסור לנו לשכוח שהוכרזה נגדנו מלחמה ונעמוד רק אם ננצח במלחמה זו. מלחמתנו היא מלחמת מגן ותישאר מלחמת מגן. אין זאת אומרת שאנו ננקוט רק באמצעים דפנסיביים. גם במלחמת מגן הדרך הטובה ביותר היא דרך האופנסיבה, אבל התקפותינו לא יהיו מכוונות להשמדת הערבים, אלא להדוף התקפות ולהפר מזימת ההשמדה שחורשים אויבינו נגדנו.

מנהיגי הערבים סבורים שאין להם מה לאבד במלחמה זו וחשבונם הוא פשוט: הם 40–30 מיליון. מה בכך אם בקרבות יהרגו אלפים או גם רבבות? אם גם יפסידו במלחמה – לא יפסידו כלום, כי או“מ כבר החליט בין כך ובין כך על הקמת מדינה יהודית. והיהודים לא יקבלו יותר משאו”מ נתן להם. ואם להיפך: הערבים ינצחו – תהיה כל הארץ בידיהם, ויפּטרו לחלוטין ולעולמים מן היהודים.

בחשבון זה שעושים הערבים יש הרבה מן האמת – אבל אין הוא לגמרי נכון. יש להם מה להפסיד, והם כבר הפסידו לא מעט. הפסידו בחיפה, ביפו, וגם בירושלים. כשאני בא עכשיו לירושלים אני מרגיש שאני בעיר עברית. הרגשה זו היתה לי תמיד רק במשק חקלאי או בתל-אביב. אמנם לא כל ירושלים היא עברית, אבל יש כבר גוש גדול עברי; מבואכה לירושלים דרך ליפתא–רוממה, דרך מחנה יהודה, רחוב המלך ג’ורג' ומאה שערים – אין זרים. מאה אחוז יהודים. מאז נחרבה ירושלים בימי הרומאים – לא היתה כל כך יהודית כמו שהיא עכשיו. בהרבה שכונות ערביות במערב – אין רואים אף ערבי אחד. איני מניח שזה ישתנה.

לא מעט יש לנו להודות על שינוי זה למופתי – עד כמה שדברים אלה יהיו תמוהים. לחברים הצעירים אוסיף – שגם תל-אביב העברית במאה אחוזים היא במידה רבה “מתנת” המופתי. עד 1921 לא היתה אף נקודה אחת בארץ, מחוץ למשקי העובדים, שעמדה על עבודה עברית במאה אחוזים. לא היה אף ישוב עירוני אחד עברי כולו, גם לא תל-אביב. ורק “המאורעות” בשנת 1921 עשו תל-אביב לעיר עברית במאה אחוז. החברים הוותיקים זוכרים עדיין הוויכוח שהיה לנו אז עם “אנשי המעשה” בישוב, שרצו להוכיח שאסור לנו להקים עיר עברית – כי אין לוותר על המסחר הערבי ביפו. ונימוקינו לא היו אולי מכריעים – אלמלא הסרת הטבעת של המופתי. גם נמל תל-אביב לא היה נבנה בלי המופתי – שניסה לחסום לנו הדרך לנמל יפו בשנת 1936. למופתי יש חלק לא קטן בהצלחתנו בלייק-סאַכּסס. אילולא היה המופתי נוקט עמדה נוקשה, קיצונית – כרוויזיוניסטים שלנו – איני בטוח אם היו נמצאות שלושים וחמש מדינות שהיו מסכימות למה שהסכימו. ואיני בטוח שהחשבון של המנהיגות הערבית עכשיו, שאין לה מה לאבד – הוא נכון. מה שקרה בירושלים ומה שקרה בחיפה – עלול לקרות בחלקים גדולים בארץ – אם נצליח לעמוד. ונצליח לעמוד – אם נרצה, ונרצה פירושו אם נדע לעשות מאמץ עליון, כאשר עושה עם שנלחם מלחמת חיים ומוות. ואם נעמוד – יתכן מאוד שבששת או שמונת או עשרת החדשים הקרובים של המערכה יתהוו שינויים גדולים, גדולים מאד בארץ, ולא כולם לרעתנו. וודאי שיהיו שינויים גדולים בהרכב האוכלוסין בארץ.

נשאלתי: איך נעמוד? מה הם האמצעים אשר בידינו? כיצד נזדיין? כיצד נצטייד? איך נעמוד בפני המרובים? ומה נעשה כשתהיה פלישה? לא על כל השאלות אפשר כבר לתת תשובה ברורה, ולא על כל התשובות יש לדבר אפילו במסיבה זו. חברים מנקודות ספר שאלו אם נוסיף אנשים ואם נוסיף נקודות. גם פה איני חפשי לתת תשובות מפורטות. אבל עלי להעיר שבאופן הצגת השאלות אני רואה שהחברים עודם מדברים בלשון שלפני שלושה חדשים. אין לשון זו הולמת עוד מציאותנו וצרכינו. גם עכשיו עליה והתישבות הן עיקרי העיקרים – אבל שתיהן מקומן עכשיו לא כמו לפני שלושה חדשים. שיקולי הבטחון מכריעים עכשיו, וגם בסידורי עליה והתישבות עלינו לקחת בחשבון שיקולים אלה. לא כל סוג של עולים מחזק עכשיו הבטחון, ולא התישבות בכל מקום מועילה לבטחון. צרכי הבטחון יכוונו עכשיו גם העליה וגם ההתישבות.

הבטחון מחייב חלוקה אחרת של אוכלוסינו הקיימים. למען שנוכל לעמוד, עלינו לאכלס שטחים שאינם מאוכלסים לגמרי או אינם מאוכלסים דיים, ועלינו לעשות זאת לא רק על חשבון העליה, אלא על חשבון המקומות של עודף אוכלוסין או ריבוי אוכלוסין.

מבחינה זו אפשר לחלק הארץ לארבעה אזורים. האיזור התיכוני – מדרום תל-אביב ועד מפרץ עכו; זהו השטח המאוכלס ביותר על-ידי יהודים ובו אנו מהווים גם עכשיו רוב ניכר. האיזור הצפוני – מטירת צבי ומשקי העמק ועד מטולה וחניתה. בשטח זה אנו מהווים רק מיעוט, ובטחוננו רחוק פה מהיות שלם. המצב באיזור הדרומי גרוע מזה. בדרום יהודה אנו מהווים מיעוט בלתי ניכר, ובנגב אין כמעט כל ישוב. ולבסוף יש איזור ירושלים: העיר והישובים מסביבה. בעיר יש רוב יהודי, ורוב מכריע, אבל אין רוב זה דומה לרוב היהודי שבחיפה. אם כי הרוב היהודי בחיפה, גם מבחינה יחסית וגם מבחינה אבסולוטית, קטן מהרוב היהודי בירושלים – הרי חיפה מוקפת ישובים יהודים חקלאיים, והיותנו רוב קטן בחיפה אינו מקור של חולשה, כי כל ההינטרלנד הוא יהודי. אולם הרוב הגדול בירושלים מוקף הינטרלנד ערבי, שפזורים בו “איים” יהודים. “איים” אלה – מוצא, קרית-ענבים, מעלה-החמישה, נוה-אילן ממערב, בית-הערבה ומפעל ים-המלח ממזרח, נווה-יעקב ועטרות מצפון, גוש-עציון מדרום – משמשים סעד רב לירושלים ומחזקים הגנתה, אולם הם גם מהווים נקודות תורפה, כי הם מרתקים הרבה כוחות מירושלים וממקומות אחרים הדרושים להגנת ירושלים גופה.

השטחים הבלתי מאוכלסים או מעוטי-אוכלוסין, דורשים חיזוק מהיר. לא נוכל להעגן לעליה – כי עד שהאנגלים יצאו מהארץ לא יעלו יותר מאלף וחמש מאות איש לחודש, ולא כולם יצלחו למלאכה זו. המעפילים באים לקפריסין – וצדק החבר שאול: יש להגביר ההעפלה במלוא יכלתנו גם בחדשים אלה, ודוקא בחדשים אלה, אולם לצרכי התגוננות קרובה ההעפלה לא באה בחשבון – כי המעפילים ישלחו לקפריסין, ואין לנו בקפריסין רובים ארוכי-טווח לירות בהם בכנופיות. אבל אחרי ביטול המנדט – אם אין איזו מזימת-סתר לממשלת לונדון – יפתח המקור הזה. זה יהיה מקור לא אכזב לאיכלוס השטחים הטעונים חיזוק. כיווּן כוח האדם לשטחים מתאימים בזמן הדרוש – זהו האמצעי העיקרי לעמידתנו. כמובן שיש ערך עצום לציוד. במידה שיהיה בידינו ציוד יותר רב ויותר משוכלל – יגדל כוחנו, אבל התגוננותנו נשענת בעיקר על כוח האדם שלנו.

אחרי ביטול המנדט, אחת השאלות המרכזיות תהיה שאלת התחבורה – לא רק בין ירושלים ובין תל-אביב, אלא בין כל נקודה ונקודה, ובמיוחד בין תל-אביב ובין חיפה. ושוב יש לדאוג לאמצעי תחבורה, לכלי רכב מכל המינים, ולא רק ליבשה, אבל גם בתחבורה העיקר יהיה – כוח האדם. מבלי שנאכלס הרי ירושלים וגבעות השפלה, מסופקני אם נוכל לקיים הקשר עם ירושלים. כמובן בלי משורינים ובלי אווירונים ועוד דברים שלא אמנה כאן, לא יעמדו גם האנשים. אבל לאווירונים ולמשורינים יש ערך רק כשהם מופעלים על-ידי אנשים חיים. והכרחי שנימצא בהרים (קראית ביניים: אין לנו אדמה שם) – המלחמה תתן לנו האדמה. המושגים “שלנו” ו“לא שלנו” הם רק מושגי-שלום, ובמלחמה הם מאבדים כל משמעותם.

בירושלים יש שאלה מיוחדת במינה – שאלת המים. אם בשני חדשים אלה לא נבטיח מלאי של מים עד הגשמים הבאים – מי יודע אם לא נתחייב בקיומה של ירושלים העברית. כל עוד יש זמן לחפור בורות ולהתקין בריכות, בורות ובריכות, בורות ובריכות, ולמלא אותם מים, מי גשמים ומי צנורות, כל זמן שיש צנורות, – יש לעשות זאת בכל המרץ ובלא ליאות. כי בלי מים אין לעמוד אף ימים ספורים.

ועוד שתי הערות על ירושלים:

למרות הדכאון הרב שמורגש בירושלים, עובדה היא שהיו לנו כאן כיבושים גדולים וחשובים. וכבר נשתנה פרצופו של חלק גדול מירושלים. אבל יש עובדה מעציבה אחת: העיר העתיקה. היהודים בעיר העתיקה – ומספר לא רב – נצורים כל הזמן. אלמלא היה צבא בריטי בירושלים – לא היתה העיר העתיקה במצור. ואין אנו יכולים להיכנס בקרב עם הצבא הבריטי.

בירושלים ובסביבתה היו לנו גם כשלונות קשים. כל אחד מאתנו זוכר את היום שבו הלמה אותנו הידיעה המרה על השלושים וחמישה. רעדה עברה אז בלב כל הישוב, ולא רק בלב האמהות של השלושים וחמישה. גם אני אחד מהישוב, והרעדה עברה גם בלבי. אבל לרעדה זו נוספה בלבי דאגה קשה: מה תהיה עמדת הישוב כשתרד עלינו מהלומה עוד יותר חזקה? והיא תרד, ולא פעם אחת. לא תמיד, ולא בכל קרב תהיה ידנו על העליונה. יפלו מהלומות קשות, ואני יכול כמעט לראות מתי ואיפה. והדכאון של יהודי ירושלים מדאיג אותי. כי בדרך כלל – לא נכשלנו בירושלים, אם כי ספגנו מכות קשות; להיפך, היו לנו כיבושים חשובים. אין ציבורנו מחושל עדיין דיוֹ. המבחנים החמורים עודם לפנינו. ובסופו של דבר יכריע הרוח, רוח האנשים, כשרם הנפשי, ועלינו לדאוג לכך.

אעמוד עוד במלים אחדות על גוש אחד גדול, הגדול ביותר בארץ, שכל עתידו תלוי בכשרוננו לאכלס אותו – זהו גוש הנגב. בגורל גוש זה תלוי אולי כל גורלנו בארץ. אם יש סיכוי להתישבות רבתי, להתישבות המונית של מיליונים, אם יש סיכוי לקוממיות יהודית שאינה תלויה בחסדי או“מ אלא בכוחה הפנימי, בכוח ישוב יהודי קומפקטי, רצוף, המוני, כובש מרחבים – הרי זה בשטח שקוראים לו נגב. זהו יותר ממחציתה של מערב ארץ-ישראל, זהו שמונים אחוז של המדינה היהודית לפי או”מ. זהו הגוש היחיד הגדול בארץ שיכול להיות יהודי כמו שתל-אביב היא יהודית. בשטח זה יכולים להיות מיליוני יהודים ובתוכם אילו עשרות אלפים של ערבים – אם רק נפתור שאלת המים, ויש בכוח הטכניקה המודרנית וביכולת החלוציות שלנו לפתור שאלת המים ולהפריח הנגב. שטח זה ריק עכשיו מאדם, ריק לגמרי מיהודים. היה זה מפעל גדול כשהקימונו ביום אחד 12 נקודות, אבל אלו היו באמת רק נקודות, כמעט במובן הגיאומטרי של המלה. בשטח של 12 מיליון דונם נמצאו כ-200–300 בחורים שלנו. ועל שטח זה למעשה נערכת המלחמה הזאת, בכל אופן מלחמתו של בווין, במידה רבה גם מלחמתה של הליגה הערבית. כי אם נגזר כבר – כך הם סבורים – שתקום מדינה יהודית, אל יהיה הנגב חלק של המדינה. וקל למנוע הדבר, כי בשטח עצום זה כמעט אין אף יהודי אחד; המאות האחדות של בחורינו נמצאים בצפון הנגב, או יותר נכון בדרום יהודה, והנגב גובל עם שלוש מדינות ערביות: עבר-הירדן, מצרים וסעודיה. עם שתי הראשונות יש גבול יבשתי, עם אבן-סעוד – גבול בים, במפרץ אילת. כל מי שרוצה לגשת למפרץ אילת מהים, מוכרח לעבור המים הטריטוריאליים של שלוש מדינות אלו. מפרץ אילת שעל חוף ארצנו הוא צר, וסמוך למים הטריטוריאליים גם של מצרים גם של אבן-סעוד וגם של עבר-הירדן. נגב זה רוצים גם בווין וגם הליגה לקחת מידינו. ואין זה קשה. גם בגליל אנו מיעוט – אבל בגליל זה בנינו ישובים ויצרנו משק ואנשינו מושרשים וילחמו כאריות עד אחד. ומלאכת הערבים בגליל – אם כי הם מרובים, וסוריה והלבנון עומדות על הגבול – לא תהיה קלה. בנגב אין הם כלל צריכים להילחם בנו. עד עכשיו היו בנגב רק תחנות משטרה – באום-רשרש על-יד אילת, בעין-חוצב בערבה, כארבעים קילומטר דרומה מסדום, בעסלוג', לא רחוק מרביבים, ועוד בשתים-שלוש נקודות. עם הפינוי יעזבו המשטרות האלה, ואם עבדאללה ישלח 500 איש, ומצרים פלוגה אחת – הנגב בידיהם.

כוח האדם שלנו עכשיו בנגב אינו מספיק. גם אם נכפיל ונשלש מספרו – לא יספיק. עכשיו עוד אפשר להוסיף אנשים, בעוד חודש אפשר יהיה לשלוח עוד אנשים. אולי גם בעוד חדשיים. אבל מבלי שנעשה מעכשיו כל ההכנות הדרושות – נאחר המועד. עלינו לזכור תמיד שאין הנגב דומה לכל שאר שטחי הארץ. אם אנו שולחים אנשים נוספים לגליל מבלי להכין שיכון ומים ואפילו אוכל – יסבלו האנשים, אבל יסתדרו. לא כן בנגב. כאן אין מזון, אין מים, אין מחסה, אין דרך, אין שיכון – אין כלום. האנשים שנשלח שמה לא ישאו כל הדברים האלה על כתפם. יש להכין מראש. אבל לא די שנדאג למים ולמזון ולשיכון. יש להכין שדות תעופה, יש לדאוג לאווירונים, למשורינים, ולעוד כמה וכמה דברים שאינם מתגלגלים אצלנו.

לפי שעה יש לנו רק בסיס קדמי – ישובי הדרום או צפון הנגב. הנקודות המעטות ערכן ההתיישבותי אולי מצער, אולם כבסיסים קדמיים ערכם כביר, ויש צינור שיש להאריך אותו. אין להתקדם בלי מים. בהתישבותנו בנגב נצטרך לשכוח הרבה דברים ישנים וללמוד הרבה דברים חדשים. לא נאכלס הנגב בדרכים האורטודוכסליים, אם כי המוסדות אינם מסוגלים עדיין לחשוב במושגי התקופה החדשה. רציתי לעשות עסק עם הקרן הקיימת – למכור לה מיליוני דונמים בחצי-לירה הדונם, על מנת שתתן לי הכסף למפרע – להשקיע אותו לצרכי בטחון. אבל הם עוד רגילים לטאַבּו ואינם מאמינים בדרכי-הרכישה החדשים…

ישנו עוד שטח אחד שימלא תפקיד גדול בבטחון, בעליה ובהתישבות, ושטח זה גדול אפילו מהנגב, גדול מכל ארץ-ישראל – זהו הים. זהו אחד החלקים החשובים ביותר של ארץ-ישראל, של המדינה היהודית. שם אין “שלנו” ו“לא שלנו”, וגם לפי המושגים של אנשי קק"ל אין צורך לקנותו בטאבּו. דרושים רק שני דברים: אניות ויורדי-ים, ואנחנו כובשים שטחים אין קץ. אינני בטוח שנוכל לשלוח אנשים לנגב דרך עזה ומסמיה – ודרוש לנו שטח כזה כאמצעי תחבורה, לא רק עם העולם הגדול, אלא עם חלקי ארצנו. שטח זה דרוש לנו גם בשביל עליה, הוא גם יסוד להתישבות. מזון מפיקים לא רק מהאדמה, אלא גם מהים. בימים כתיקונם יכולנו להרשות לעצמנו להתנכר לים – לא נוכל לעשות זאת עכשיו. דרך בים הוא צורך חיוני של בטחון. יריבינו יעָזרו במדבר – עלינו להיעזר בים, מבלי לוותר גם על המדבר.

הזנחנו הרבה כיבושים בימי שלום – אימת הכליון תכריח אותנו לעשות דברים שהיינו צריכים לעשות מכבר. הים והאוויר הגיעה עכשיו שעתם – כי מבלי שנשתלט עליהם לא נעמוד.

אין המועצה הזאת – ואין כל מועצה ציבורית – יכולה לדון על האיסטרטגיה הצבאית. זהו ענין למומחים ולטכניקאים. אבל מועצה זו צריכה לעזור לגיוס הכוחות הנפשיים הדרושים לבטחון. הדברים מתחילים בלב. סוף מעשה במחשבה תחילה. לפני שיוצקים התותחים בבית החרושת – הם יצוקים במוח היוצר. כל התכונה הטכנית, המשקית, הכספית הנדרשת מאתנו – מקורה הראשון הוא בנפשנו. בלי שציבורינו ידע ויבין וירגיש חומרת המצב – לא יעָשה המאמץ. לפי חדשיים לא רצה איש לשמוע כשנאמר שהמצב חמור, כי על פני השטח העליון היה הכל כאילו שוקט. ובינתיים הפסדנו זמן יקר. אין הצדקה ואין כפרה לדבר, שלא הוכנו מאות מכוניות משורינות. התעשיה שלנו יכלה לעשות זאת. אבל לא נתגייסו בעלי התעשיה ולא נתגייסו הפועלים. כולם היו סבורים שדאגת הבטחון היא דאגת “מוסדות” – ענין ל“עסקנים”. כל זמן שכל איש ואשה, זקן ונער, לא ירגיש שזה ענינו – לא תהיה התכונה מלאה.

אין צורך ואסור לזרוע בהלה בישוב – אבל מועצה זו תמלא שליחות חשובה אם תביא לישוב הרגשת רצינות המצב וחומרתו. אני אומר לישוב – ולא למפלגה או להסתדרות. כי בשעה זו אין מפלגה ואין הסתדרות, אלא ישוב יהודי שנתבע לעמוד על נפשו, על קיומו, על עתידו ועל עצמאותו. רוב הישוב הגדול עדיין חי בטעות מרה. הוא סבור שיורים “שם”, אי-שם – מחר יירו “פה”, בכל מקום ומקום. כדורי האויב הנופלים עכשיו בקצות תל-אביב אינם מכוונים לחמש מאות הבחורים המרותקים לעמדתם זה שבועות במסירות ובהתנדבות שאין לה גבול – כדורים אלה מכוונים לכל אחד מאתנו, בלא יוצא מן הכלל. כל אחד הוא בסכנה – וכל אחד נתבע לגיוס מלא: הפועל בבית חרושת, והחקלאי בשדה והפקיד במשרד מוכרחים לעבוד עכשיו אחרת מאשר עבדו מקודם. – המתח שבו נתונים המגינים העומדים בחזית-האש – מוכרח להיות המתח של כל הישוב. בלי מתח זה לא נעמוד הפעם.

ט' באדר ב' תש"ח – 20.3.1948

הודעה לעתונות

שמעתי היום בראדיו הודעת הנציג האמריקני.¹ לא קיבלתי, לפי שעה שום ידיעות נוספות, גם לא יכולתי עדיין להתיעץ עם חברי, ומה שאומַר כאן אומר בשמי הפרטי.

הודעת אמריקה פגעת יותר באו"מ – בערכו וסמכותו של מוסד זה – מאשר בנו. הפיכת עמדתה של אמריקה היא כניעה בפני הטירור של הכנופיות הערביות, שזוינו על ידי משרד-החוץ הבריטי והוכנסו לארץ תחת חסותו.

אולם אין עמדה זו משנה באופן יסודי את המצב בארץ ואינה מערערת הקמת המדינה היהודית.

הקמת המדינה היהודית לא היתה נתונה למעשה בהחלטת האו"מ של 29 בנובמבר, אם כי להחלטה ההיא היה ערך מוסרי ומדיני רב, – אלא באפשרות הכרעתנו בכוח בארץ. על ידי כוחנו אנו – אם נרצה ונספיק לגייסו במלוא יכולתנו – תקום המדינה גם עכשיו.

לא הייתי שותף ב-29 בנובמבר לתרועה הגדולה של הישוב ולא אהיה שותף היום לדכאון – אם הודעת אמריקה השרתה דכאון בישוב.

אנו המכריעים בגורל הארץ. אנו הנחנו המסד למדינה היהודית, ואנו נקים אותה. העיקר שנדע ברורות מה אנו רוצים – ונפעל ללא רתיעה בהתאם לרצונו ההיסטורי של עמנו.

לא נסכים לשום נאמנות. “טראסטישיפ” בלע"ז – לא זמנית ולא תמידית, אפילו לא לזמן הקצר ביותר. לא נקבל על עצמנו עוד שום שלטון זר – ויהיה מה שיהיה. נעמוד על חיסולו המהיר ביותר של השלטון הבריטי ועל יציאתו מהארץ בלי כל דיחויים.

ונדאג ביתר שאת – לבטחון. כל מאמצינו, אמצעינו, יכלתנו, אנשינו ורכושנו – קודש לבטחון.

המדינה היהודית קיימת ותתקיים – אם נדע להגן עליה. והמדינה היהודית תמצא את הדרך להבנה הדדית עם עמי ערב. לא היה לנו אף פעם סכסוך עם העם הערבי, ואם פני הערבים לשלום – מושטת אליהם ידה של המדינה היהודית.

תכניתנו הפוליטית היא, כמלפני שנה, כמלפני חצי שנה: בשלושה סעיפים, ובסדר שאני מונה אותם: בטחון, מדינה יהודית, ברית יהודית-ערבית.

י“ט באדר ב' תש”ח – 30.3.1948

מתוך הודעה

– – – הנהלת הסוכנות היהודית החליטה על סידור הענינים בתקופת חירום זו: להביא לוועד הפועל הציוני הצעה על מנהלה של 13 שתרכז בידה עד 15 במאי הנהלת הענינים (בטחון, משק, שירותים ממלכתיים), ולפי שעה נקבעה ועדת ההנהלה של חמישה, לרבות היו"ר של הוועד הלאומי, אשר יפעלו יום יום בסמכות מלאה של ההנהלה בכל הענינים שאינם סובלים דיחוי ואינם נוגעים במישרין בעניני המחלקות האחרות, שמנהליהן אינם משתתפים בוועדה.

– – – ברור שלא יתכנו בשעה זו שתי רשויות נפרדות ומתחרות בשטחי פעולה זהים – כגון בטחון, אספקה, הסדר כוח האדם וכדומה.

ברור גם דבר שני: כובד המלחמה ומאמץ המלחמה רובץ על הישוב. הזמן קצר, הענינים דוחקים, וכל החמצה – בשבוע אחד, ביום אחד, במקים מסוימים אפילו בשעה אחת, – עלולה להיות פאַטאַלית.

כל השהיה בעניני בטחון (ורוב עניני הישוב כרוכים עכשיו בענין בטחון) לא תסולח, מפני שהיא הרת אסון וחורבן. על הסוכנות לטפל מעכשיו רק בענינים שאינם כרוכים בשעת החירום, וכל הענינים הנוגעים לבטחון – גיוס כוח אדם, הסדר אספקה, סידור שירותים ממלכתיים, הכנות להקמת המדינה – ירוכזו במוסד החדש. ריכוז זה הוא הכרחי ואינו סובל כל דיחוי, כי הענינים בשעה זו אינם סובלים כל דיחוי.

מ“הימים הטובים” שעברו ירשנו הרגלים של דחיות לחדשים ולשנים. עלינו לעקור עכשיו הרגלים אלה.

אני מזהיר ומתרה ברצינות הגדולה ביותר ובחרדה עמוקה שאין ביכלתי להביעה במלים: כל יום שעובר ללא מאמץ מאַכסימלי ומרוכז – הוא אסון שעלול ליהפך לחורבן.

יהיה מי שיהיה המוסד הראשי, אבל מצב הבטחון וצרכי הבטחון מחייבים הקמת רשות אחראית, יחידה עליונה – בכל הדברים הכרוכים בבטחון.

כ“ד באדר ב' תש”ח – 4.4.1948

א.

בוועד הבטחון

ישיבה זו נקראה לדון על משטר הבטחון ושלטון הבטחון הציבילי שיש להקים, ואשר יהא נידון בישיבת הוועד-הפועל הציוני המתכנס בעוד ימים מעטים. אני רואה חובה לעצמי להגיד לוועד הבטחון מה שאציע בענין זה בועה"פ הציוני.

הרעיון שהונח ביסוד ועד-הבטחון צריך להדריך אותנו בבואנו לקבוע משטר הבטחון בתנאים החדשים. היו שני מוסדות עליונים בארץ: הסוכנות, שייצגה את התנועה הציונית בעולם והוועד הלאומי, שייצג את הישוב. מבחינה עקרונית היו ההגמוניה וההכרעה גם בעניני בטחון בידי הסוכנות. מבחינת המציאות – היה הבטחון הענין החיוני של הישוב; היה ברור ששני מוסדות נפרדים אינם יכולים לנהל עניני הבטחון, והוחלט ששניהם יעבירו סמכותם המשותפת לוועד אחד – וכך הוקם ועד הבטחון. רעיון זה צריך להדריך אותנו בביצור משטר הבטחון. אפשר לומר: יעשה זאת הוועד הקיים. הוא מייצג גם הישוב וגם התנועה הציונית, ואין בו כפילות. אפס פתרון פשוט זה אינו הולם הצרכים החדשים. אין מעכשיו להפריד בין עניני הבטחון ובין כל חיי הישוב – החיים המשקיים, התרבותיים והציבוריים.

קיום ההגנה בשנים הקודמות – היה נוגע למספר מצומצם של אנשים, לחברי ההגנה שהתנדבו לכך. רק מעטים היו מגויסים למחצה, וקומץ קטן של אנשי המנגנון נתן כל זמנו להגנה. תקציב ההגנה אמנם לא היה קטן לפי המושגים של העבר הקרוב, והגיע לשש מאות אלף לא"י לשנה. חיי הישוב בכלל, החיים בכפר ובעיר, שטפו במהלכם הרגיל, מחוץ לאפיק הצר של ההגנה. ההגנה לא התערבה במהלך-החיים המשקי והציבורי. עכשיו אנו עומדים בפני מצב חדש. יש מלחמה, ובעוד כחודש – נעמוד בפני חלל ריק. הממשלה מתפוררת, ובקרוב תסתלק לגמרי. אנו עומדים במלחמה, ועלינו להתכונן למלחמה חמורה יותר; ועניני הבטחון אינם עוד מופרשים באחד המשעולים של חיינו – עם כורכים ושלובים מעכשיו בכל ענפי החיים, בכל עניני יום-יום, בחיי הכלכלה והמשק והחברה; בקיום הכלל ובקיום הפרט. אין אף פינה אחת פנויה ממגע עם עניני הבטחון, ואין לאַרגן ולנהל ולכוון הבטחון – מבלי לאַרגן, לנהל ולכוון כל חיי הישוב. תקציב הבטחון קשה לשער היקפו והתרחבותו. ואשר לכוח-אדם – לא נסתפק מעכשיו במתנדבים, אלא נגייס גיוס של חובה מאַכסימום אנשים. בעיית האספקה אינה עוד בעיית האספקה לכוחות הבטחון – אלא לישוב כולו. שאלת התחבורה היא שאלת תחבורת הישוב. התחבורה היא שאלת חיים לישוב הציבילי. בשביל ירושלים היא שאלת חיים ומוות. גם נקודות אחרות אפשר לנתק. אין צורך להסביר שבשביל ניהול המלחמה התחבורה היא שאלה מרכזית. דרוש מעכשיו שלטון מלא על כוח האדם, על צרכי מזון, על כלי רכב, על חומר גלמי. נגייס בקרוב כארבעים אלף איש לפחות – ועלינו לדאוג לכך שבתי החרושת והמשקים החקלאיים לא יהרסו ולא ישוּתקו; לשם כך דרוש לא ועד בטחון – אלא שלטון.

זה השינוי שחל בחיינו, ואין, איפוא, להסתפק בכלים הקיימים. בימי-שלום, כשהשלטון היה בידי זרים – יכולנו להרשות לעצמנו ריבוי רשוּיות בחיינו הפנימיים; אנרכיה זו עכשיו תהיה בעוכרינו. דרושה לנו רָשוּת אחת שתשתלט על כל חיינו ובידה יהיו המשק, התחבורה, הדואר, הטלגרף, הייצור, האמצעים הכספיים וכוח האדם, – אחרת לא נעמוד.

גם אילו לא עמדנו לפני הקמת מדינה יהודית, – היינו חייבים לשם צרכי המלחמה בלבד להקים שלטון עליון ומרכזי אחד; ועל כל המוסדות הקיימים להעביר מסמכותם למוסד יחיד שיוקם. המוסדות האלה לא יבוטלו – יתקיימו גם הנהלת הסוכנות וגם הוועד הלאומי. לא כל היהודים הם בארץ, ולא כל הארץ היא בידינו. אולם הרשות החדשה שנקים – בהנהלת הסוכנות קראנו לה בשם “יוד גימל”, כי תורכב, כנראה, משלושה-עשר איש – לא יהיה מוסד נוסף על המוסדות הקיימים, אלא מוסד עליון, אשר כל פעולה, שהוא יעשה אותה, תימצא ברשותו היחידה. בלשון פשוטה – המוסד החדש יהווה ממשלה אם כי לא יקָרֵא עד עת-מצוא בשם זה.

הקמת הרשות החדשה מבטלת המוסד הקיים הנקרא בשם מ“א (מפקדה ארצית). מפקדה זו הוקמה על בסיס של פאריטט כפול, פאריטט בין הסוכנות ובין הוועד הלאומי ופאריטט בין הסתדרות העובדים והחלקים הבלתי הסתדרותיים בישוב, בעיקר “האיחוד האזרחי”. הרכב משונה זה היה פרי התפתחות משונה בישוב. סידור זה נתערער כבר מזמן. מצד אחד חדל, “האיחוד האזרחי” לייצג כל החוגים שמחוץ להסתדרות העובדים. מצד שני – הופיע גוף שלא השתתף לא בסוכנות היהודית ולא בוועד הלאומי – אגודת ישראל, שכבר הספיקה להקים בתוכה גרעין חלוצי-התישבותי. ואם כי אנשי האגודה לא נתקרבו למסגרת הציונית והישובית הרי נתקרבו לתכנים הציוניים והישוביים. הופיעו גם תביעות עדתיות, והבסיס הישן נתערער, ולמעשה נהפך במידה רבה לפיקציה. האורגן הממשי במ”א היה הרמ“א (ראש המפקדה הארצית) שנתמנה על ידי הסוכנות וייצג אותה במפקדה. לאחר הקונגרס הציוני האחרון קמה מחלקת בטחון בתוך הנהלת הסוכנות, ויו”ר ההנהלה הוטל עליו לנהל תיק הבטחון, ותפקיד הרמ"א נתרוקן אף הוא מתכנו, – כי הסוכנות יוצגה במשטר הבטחון לא בעקיפין אלא במישרין.

עם ריבוי צרכי הבטחון הוקמו מוסדות חדשים: ועדת המצב, ועדת הנגב ועוד.

מראשית עבודתי כראש מחלקת הבטחון הוברר לי שריבוי הרשויות הוא בעוכרי הבטחון, אולם ידעתי שקשה לתקן דברים קיימים, והסכסוכים שעלולים להתעורר בגלל התיקונים הדרושים אינם כדאים, כי שכר התיקון יצא בהפסד המריבה, והתאמצתי להגביר התכוננותנו לקראת העתיד בעזרת הכלים הקיימים, למרות כל האַנומליה הסידורית. אולם הגענו עכשיו לשלב חמור המחייב ריאורגניזציה יסודית לא רק של כלי הבטחון, אלא של כל כלי הישוב והתנועה הציונית. יוקם מוסד עליון, מרכזי של יוד גימל – שירכּז כל עניני הישוב החיוניים. אחרי חמישה עשר במאי יֵהָפך מוסד זה לממשלה זמנית.

ב.

דברי תשובה

איני מקבל הטענה שתפקידה של ממשלה הוא לעסוק בכל הענינים השוטפים. ולכן יש לקיים ועד-בטחון מיוחד ונפרד לצרכי המלחמה. בשעת מלחמה אין לממשלה אלא תפקיד אחד – לנהל המלחמה. והנהלת המלחמה אינה במתן פקודות למפקדים – אלא בהתאמת כל עניני האומה לצרכי הנצחון: ההתישבות, הדואר והטלגרף ועל הכול – כוח האדם, וכמובן גם יחסי חוץ. כל אלה הם בגדר הנהלת המלחמה, ומי שימסור הנהלת המלחמה לגוף שמחוץ לממשלה – או שיקים שתי ממשלות מתחרות, או שירוקן הממשלה מתכנה, ולא יתן למנהלי המלחמה שמחוץ לממשלה האמצעים והכלים הדרושים להם.

עד עכשיו יכולנו להשלים עם כל מיני אַנומליות ואבסורדים ציבוריים בחיינו – למען דרכי שלום בישוב. הדבר היחיד שקובע עכשיו – הם צרכי המלחמה. ואין מנַצחים על המלחמה ואין מנצחים במלחמה מתוך אנרכיה פנימית.

נתעוררה שאלת שיתוף מומחים וחלקם בהנהלת המלחמה. לענינים הטכניים נשתמש בעצת המומחים, – אולם הפוסקים בכל דבר לא יהיו מומחים, אלא נציגים ציביליים של העם. לא המומחה קובע אם לעשות מלחמה או לא. לא המומחה יחליט אם להגן על הנגב או לא. המומחה יחווה דעתו איך לעשות הדברים; אם לעשות הדברים – יחליט על כך השלטון הציבילי.

גם המלחמה לא תתנהל על ידי מפקדים צבאיים – אלא על ידי השלטון הציבילי. הצבא יבצע החלטות הממשלה. יש שאלות טכניות מקצועיות בהנהלת המלחמה, כבשטחי פעולה אחרים, ונחוצים מומחים לכל ענפי הטכניקה הצבאית, הארגונית והאופרטיבית. אבל החלטות מתקבלות לא רק על יסוד חוות דעת טכניקאים בשאלות מקצועיות – אלא על יסוד הערכה כללית של נסיבות הזמן והמקום, כלומר על יסוד הערכה מדינית, ועל זו אחראית הממשלה.

תכניתנו הפוליטית היא, כמלפני-שנה, כמלפני חצי שנה – בשלושה סעיפים, ובסדר שאני מונה אותם: בטחון, מדינה יהודית, ברית יהודית-ערבית.

כ“ו באדר ב' תש”ח – 6.4.1948

בישיבת הוועד-הפועל הציוני

במשך ארבעת החדשים, מאז החלה ההתקפה עלינו ב-30 לנובמבר, נהרגו למעלה מ-900 יהודים; היהודים בירושלים העתיקה נצורים זה כמה חדשים; כל ירושלים העברית מנותקת למחצה כל הזמן, והיא היתה מנותקת לגמרי עשרה ימים, ורחפה עליה סכנת רעב, שעדיין לא חלפה; כמעט כל הדרכים בארץ משובשות, ואין יהודי יכול לצאת לדרך בלי סכנת נפשות; כמה משקים חקלאים שלנו בגליל, בשומרון, בעמק הירדן, ביהודה, בנגב – נתקפו, לפעמים התקפות קשות, על-ידי מאות, וגם על-ידי אלפים פורעים; ובשלוש הערים: חיפה, יפו-תל-אביב וירושלים אין התיגרות פוסקות אף לילה; אלפים של ערבים זרים מזוינים, רבים מהם אנשי-צבא וקציני-צבא של מדינות שכנות, פלשו לארץ, ומספרם הולך וגדל; הם באים בעיקר מסוריה, מעיראק ומעבר הירדן, מקצתם גם ממצרים, והם באים – חלק מהם בכל אופן – מזוינים בנשק שנשלח למדינות אלו על ידי הממשלה האנגלית; לרבים, אם לא לרובם, של הערבים בארץ, גם בעיר וגם בכפר, יש נשק פרטי, ומי שעדיין אין לו – משתדל לרכוש לעצמו גם במחירים מופרזים, משלמים 120–100 לא"י בעד רובה; חונה בארץ, על דעת הממשלה, הלגיון הערבי. זהו כאילו צבא של עבר-הירדן, אבל הוא מוחזק למעשה על-ידי האימפריה הבריטית. והוא החַיִל הממושמע, המצויד והמאומן ביותר בכל ארצות ערב.

* * * * *

הממשלה בארץ עוינת אותנו. אם כי היא כבר מתפוררת והולכת, היא מנסה עוד ערב צאתה, גם בעקיפין וגם במישרין, למנוע ולכבול אפשרות ההתגוננות של הישוב. בניגוד להחלטות האומות המאוחדות סירבה הממשלה לשחרר באחד בפברואר נמל תל-אביב, אם כי שוטריה וצבאה יצאו מאיזור תל-אביב, ואניות מלחמה בריטיות משוטטות יומם ולילה במימי תל-אביב. למעשה מקיימת הממשלה הבריטית בלוקדה ימית על הארץ המכוּונת נגד היהודים, בשעה שגבולות היבשה במזרח, בצפון ובדרום פתוחים לערבים – לכנופיות ולצבאות ערבים. אמנם היא עושה חיפושי נשק גם אצל יהודים וגם אצל ערבים, מזמן לזמן, והיא מחרימה נשק, אצל יהודים ואצל ערבים, ולפעמים מסייעת בכוח הצבא לישובים יהודים ולפעמים לישובים ערבים – אבל נשק היא מחלקת אך ורק לערבים, בערים ובכפרים, והמדיניות הקבועה והברורה בשטח הבטחון היא – כבילת ידי הישוב המתגונן, ומתן כל האפשרויות לערבים בארץ ובארצות הזרות לתקוף אותנו.

נוסף לכל אלה אנו עומדים בשטח השירותים הממלכתיים בפני חלל ריק, שנפתח למעשה עוד לפני ה-15 במאי. אין שום שלטון יעיל בארץ והשירותים הולכים ומתפוררים ונהרסים, ותוהו-ובוהו מתגבר, והוא יגיע לשיאו ב-15 למאי, ביום שבו מתבטל באופן רשמי השלטון המנדטורי; הארץ תהיה אז פתוחה להסתערות מלאה של כוחות האויב. והרזרבות של האויב הן כמעט בלתי מוגבלות. היחס בין יהודי ארץ-ישראל ובין הערבים בארץ ובארצות השכנות – בלי צפון אפריקה – הוא בערך אחד מול 40; ולערבים יש מעמד ממלכתי: שש מדינות יושבות באו"מ, ומדינה שביעית – עבר-הירדן – היא בעלת-בריתה של אנגליה, וחלק גדול של נשק הצבא הבריטי מועבר ללגיון הערבי. ולעם היהודי הנתקף אין עדיין שום מעמד ממלכתי, אין לו שלטון, אין לו הכרה בינלאומית, הוא אינו קיים כלל כיחידה ממלכתית, הוא אינו יכול לרכוש נשק, כי נשק מוכרים רק לממשלות מוּכּרות, והערבים יכולים, באופן ליגאלי וגלוי לקנות נשק בכל מקום; ונגד העם היהודי המחוסר מדינה, עומדות שבע מדינות ערביות עצמאיות: לבנון, סוריה, עבר-הירדן, מצרים, סעודיה, תימן. יש להן צבא מאומן, פחות או יותר, יש לאחדות מהן גם חיל תעופה. למצרים יש גם חַיל ימי. זהו המצב בתמציתו, ומצב זה מעמיד בפנינו שאלת-גורל, כאשר לא עמדה בפנינו זה מאות בשנים – למעלה מאלף ושמונה מאות שנה.

* * * * *

השאלה איננה אם להתגונן או להיכנע – לנו אין כלל ברירה כזו. וכשאני אומר “לנו” איני מתכווון לכל יהודי ארץ-ישראל. יהודי בודד או יהודים בודדים בארץ יכולים להניח שיש להם ברירה, שאפשר לא רק לא להתגונן, אלא גם להיכנע; ב“לנו” איני מתכוון גם לציונים סתם – חבר בהסתדרות הציונית מספיק לו להיות שוקל שקל, – ואיני מזלזל בחשיבות השקל גם ברגע זה כאשר הענינים העומדים לפנינו חמוּרים ביותר. אבל השוקל את השקל אינו חייב ליהרג על הציונות. דבר זה אינו כתוב בשקל ואין זה חלק של המשמעת הציונית. השוקל את השקל מביע את הסכמתו לשאיפה מסוימת המנוסחת בפרוגרמת באזל, אבל הוא אינו חייב למסור נפשו על שאיפתו זו.

ב“לנו אין ברירה” – אני מתכוון לאותם היהודים, גם בארץ וגם בגולה, המסוגלים לחיות חיים מסוג אחד בלבד: חיי עצמאות יהודית במולדת. יהודים אלה, בין שהם פה, ובין שהם עתידים לבוא לארץ-ישראל, אין להם ברירה ואינם יכולים להיכנע, והם לא יכּנעו לא למופתי, לא למנהיגי הליגה הערבית, גם לא לממשלתו של בווין, או לממשלות אחרות שיתנו יד למזימתו של בווין. יהודים אלה מוכרחים להתגונן, מוכרחים לעמוד על זכותם ועל זכות עמם למולדת ולעצמאות, וכשמנסים לשלול מהם זכות זו בכוח – הם יגנו על זכותם בכוח, בכל הכוח שיש בידם. לאותם היהודים שזכות זו היא גם זכות היסטורית, זכות אבות, גם זכות יצירת דורות של חלוצים, גם זכות מוּכּרת על-ידי רשות בינלאומית, וגם זכות הסבל והטרגדיה של היהודים בעולם במשך דורות ובדורנו, לכל היהודים האלה, זכות זו היא להם שאלת חיים ומוות; להם אין ברירה אלא לעמוד בכוח – ובמלוא הכוח – עד שזכותם תקום.

השאלה העומדת לפנינו היא – איך להילחם למען הנצחון, שיבטיח את קיומו החפשי של עמנו, התפּתחותה הבלתי-מופרעת של יצירתו הארצישראלית, עתידו הממלכתי ומעמדו הבינלאומי.

* * * * *

בישיבת הוועד הפועל הציוני האחרון בציריך, באבגוסט 1947, עשיתי נסיון שלא הצליח. ביקשתי להעמיד את התנועה הציונית על ההכרה שהבטחון של הישוב הוא בשעה זו הבעיה המרכזית, החיונית, המכרעת, הקובעת הכל, ושצרכי הבטחון הם הם הצריכים לכוון את כל הליכות התנועה הציונית והישוב כלפי פנים וכלפי חוץ. התנועה הציונית לא היתה מוכנה אז, כנראה, לשמוע דברים אלה.

עתה אין צורך לשכנע את התנועה הציונית, ובוודאי לא את הישוב, שהמצב חמוּר והסכנה רבה. ואף-על-פי-כן אני מסופק אם התנועה הציונית, ואפילו הישוב, כבר הסיקו את המסקנות הנובעות מהמצב הזה, ואם הם מוכנים לסגל את כל חייהם ואת סידוריהם ויחסיהם לצורך, שמצב זה מחייב.

אנחנו עומדים גם בפני הכוח התוקף הערבי הנמצא בארץ, וגם בפני הפוטנציאל הכביר של מדינות ערב, הנתמך גם מבחינה פּוליטית וגם בנשק על-ידי מעצמה גדולה או מעצמות גדולות אחדות. כל מי שעיניו פקוחות יראה ויבין שבלי מאמץ עליון (ומאמץ עליון פירושו – מאמץ שאין למעלה ממנו) לא ננצח. ומאמץ עליון מחייב שעבוד (ואני בכוונה בוחר במלה לא סימפּטית זו) כל חיי הישוב, משקו, כוח האדם שלו, התחבורה שלו, ידיעותיו הטכניות והמדעיות, אמצעיו הכספיים, כוחו המוסרי, עתונותו, חייו הציבוריים, כל מוסדות ההסתדרות הציונית, אמצעיה וכוח השפּעתה הפוליטית. – בלי כל אלה קשה להניח שאפשר להתגבר.

לא ננצח על-ידי כוח צבאי בלבד. בימינו אין מלחמה נעשית על-ידי צבא בלבד. כל מלחמות דורנו נעשות על-ידי כל העם. ומלחמתנו אינה קלה מכל שאר המלחמות, ולהיפך – היא קשה יותר. כי מלחמה זו אינה נגד הכוח הצבאי היהודי – אלא נגד הישוב כולו, ופחות מבכל מלחמה אחרת אפשר להבחין אצלנו בין חזית לעורף. כל אחד מאתנו: גדול וקטן, איש ואשה, זקן וטף – אם הוא רוצה או אינו רוצה בכך – הוא בחזית. והמלחמה הוכרזה נגדנו כשאין לנו עדיין מעמד של מדינה ואין לנו ממשלה מוּכּרת, ואין אנו יכולים לרכוש נשק, ולא קשה לשים מצור עלינו בים – כשם ששמו מצור ביבשה. כל ישוב שלנו הוא ישוב ספָר וכל אחד מאתנו יושב על הגבול, ובלי גיוס כולל, בלי שלטון מלא על כל אמצעי הישוב וכוחותיו – לא נעמוד.

בצבא בלבד – גם אילו יכולנו להקים צבא גדול יותר – לא נעמוד אם לא נגייס את המשק, את הרוח ואת החוסן המוסרי. גם אנשי-צבא שאוּמנותם בכך הכירו שהכוח המוסרי ערכו כשני שלישים מן הכוח הצבאי. ואולם בשני שלישים אלה בלבד אי-אפשר לנצח. דרוש גם החלק השלישי… וכל זה כופה עלינו מסגרת-ארגון חדשה, גם לישוב וגם לתנועה הציונית, המותאמת לצרכי המלחמה.

תפקידו הראשי של כנס זה של הוועד הפועל הציוני הוא – לארגן במסגרת זו את הישוב ואת התנועה הציונית, לאו דוקא בהתאם לקונסטיטוציה הציונית ולאלפי ההרגלים שלנו, ולא לפי המקובל במשך חמישים שנה, אלא אך ורק כפי שאנו מצוּוים על-ידי צרכי ההתגוננות. אם לא יעשה זאת – הוא יחטא לשליחותו ויתחייב בנפש העם היהודי.

* * * * *

יש להגיד מלים אחדות על השאלה המטרידה עכשיו ודאי כל אחד מכם: האם בכלל נוכל לעמוד? אני מודה שאין לקבל תשובה כדבר המובן מאליו. אם כי אני כשלעצמי בטוח שאנו יכולים לעמוד, לא אתימר להוכיח זאת כשם שמוכיחים תיאורימה מתמטית. הוכחות כאלו אין בידי, ואני מסופק אם יש בידי מישהו. אילו היינו שואלים פי מומחים לאסטרטגיה ולכלכלה, שאינם יודעים את נפש הישוב ואת כוחה הפנימי של הציונות, ואומרים להם: הרי כאן ישוב יהודי של 650 אלף נפש וכך וכך הוא מספר הגברים והנשים בגיל מסוים המצויים בו; וזוהי החקלאות של הישוב, וזוהי החרושת שלו ונכסיו, וזוהי ידיעתו הצבאית וציודו הצבאי, ואלה הם אמצעיו הכספיים; וכזו היא התנועה הציונית באמריקה ובאבסטרליה, בדרום אפריקה ובפולין ובארצות אחרות, והיא נכונה לעזור לישוב, אבל היא כבולה על-ידי ממשלות הארצות האלה, ומרוחקת אלפי מילין מהארץ; ומצד שני – ישוב ערבי בארץ המונה מיליון ומאה אלף ואתו עוד שלושים מיליון ערבים, לא מעבר לים, אלא בשטח רצוף עם גבולי הארץ, ולמיליונים אלה יש מדינות וממשלות וצבא ותקציב ותותחים ואווירונים ואניות, והם מקבלים נשק מאת אנגליה, ונתמכים על-ידה תמיכה כספית, פוליטית וצבאית והם יכולים להגיע הנה בנקל ולהסתער על הישוב היהודי. – אילו היינו עושים כך, חושש אני שהמומחים היו מראש עונים: לא, אין תקוה לישוב זה לעמוד.

ואילו היינו שואלים את המומחים, לא היום, אלא לפני ארבעה-חמישה חדשים, לאחר שהיינו מוסרים להם כל הידיעות על הישוב והפוטנציאל הצבאי שלו ועל הערבים והפוטנציאל הצבאי שלהם וקשריהם עם האנגלים, והיינו שואלים אותם: היוכל ישוב זה לעמוד חדשים מספר? איני מפקפק גם כאן בתשובה השלילית. והנה עברו ארבעה חדשים. ההיסטוריה של החדשים האלה היא פחות או יותר ידועה: עמדנו. והלקח של ארבעת החדשים אומר משהו.

* * * * *

כשהחלה ההתקפה הערבית נגדנו, בשלושים לנובמבר, לא היה לישוב צבא; היו לו רק כוחות-הגנה מקומיים, אשר זה שבעים שנה הם מגינים על “הנקודות” בשעת הצורך. היה לכוחות אלה גם איזה סידור ארצי, אבל כמעט כולם היו מרותקים למקומם. אלה לא היו חיילים מאומנים כהלכה; הם לא היו אפילו מה שהיו אנשי “השומר” לפני ארבעים שנה – אנשים שהגנת הישוב היא מקצועם. אלה היו אנשים העסוקים בעבודתם ובמשקם, נותנים מזמנם החפשי שעות אחדות בשבוע לאימונים, ומוכנים בשעת הצורך להגן על מקומם. מלבד אלה היתה רק חטיבה אחת קטנה שמנתה כמה אלפים איש שהיו מגויסים למחצה; גם חטיבה זאת נתנה מחצית זמנה למשק, ורק מחצית זמנה עסקה באימונים צבאיים, אבל כוח זה היה מוכן תמיד לכל קריאה ולא היה מרותק למקום – הכוונה לפלמ“ח. היתה התחלה של עוד כוח אחד שלהלכה היה בלתי-מרותק למקום אבל גם הוא מתנדב, ולא מגויס. הוא קיבל אימונים צבאיים, ולא להגנה מקומית בלבד. אבל היה עסוק בעבודתו בבתי-חרושת, בשדה, בבתי-מסחר, ורק חלק משעות הפנאי נתן לאימונים – יום או יומיים בחודש; בז’רגון של ההגנה היה קרוי הכוח הזה בשם חי”ש (חיל שדה).

התקציב שעמד לרשות צרכי הבטחון היה מצער – ולא הגיע אפילו לשליש מהסכום שמוציאה אנגליה על הלגיון הערבי. לא אוכל להגיד כלום על הציוד, אבל כל אחד יוכל לשער לעצמו מצב הציוד לפי התנאים שבהם אנו חיים בארץ.

ובמצב זה החלה ההתקפה ב-30 לנובמבר 1947 הנמשכת עוד ולא פסקה אף ליום בערים, בדרכים ובישובים חקלאיים בכל רחבי הארץ. והנה, במשך ארבעה חדשים אלה לא חדר האויב אף לנקודת-ישוב אחת – ויש לנו נקודות ישוב מבודדות ומעוטות אוכלוסין שהן מרוחקות: על הגבולות ובמדבריות הנגב. האויב לא הרס אף נקודה אחת, ואף אחת לא נעזבה. אמנם בערים – גם בחיפה, גם בתל-אביב וגם בירושלים – בכמה משכונות הספר, העתיקו יהודים את מושבם מדירות סמוכות לגבול לדירות מרוחקות יותר ממנו, כי היריות ברובים, במקלעים ובמרגמות הולכות ונמשכות לילה-לילה, לפעמים גם יומם-יומם, אבל אף שכונה אחת לא נכבשה. לעומת זאת נכבשו על ידינו הרבה נקודות של האויב. כוחות-המגן שלנו חדרו לנקודות ערביות – גם לנקודות רחוקות מאוד מישובים יהודיים – בגליל, בשומרון, ביהודה ובנגב. והרי לכם רשימה ארוכה של ישובים ערביים כאלה: ערב-סוקריר, פלוג’ה, חאלסה, סלמה, יזור, ביר-עדאס, אין-חזב, חאואסה, בלאד אל שיך, נוריס, כפר קנה, שפרעם, סעסע, חסס, חסיניה, אבו-שושה, קסטל, דיר-אַיוּבּ ועוד. בחורינו עשו שמות בכנופיות, והרבה ישובים אחרים שמספרם עולה בהרבה על אלה שנקבתי קודם בשמותיהם, נעזבו על-ידי הערבים מתוך פּחד. בירושלים ועל ירושלים מתנהלת עכשיו מערכה גדולה, ואם כי לפי שעה נסתיימה בהצלחה, הרי טרם נשלמה; עוד הדרך לירושלים אינה בטוחה ועוד לא חלפה הסכנה לשלום העיר. אולם החלק היהודי של ירושלים, מאז חורבנה, לא היה כל כך יהודי כמו עכשיו. יש לנו עכשיו בירושלים גוש גדול הדומה מבחינה יסודית לתל-אביב. הוא יהודי במאה אחוזים, מיושב כולו על-ידי יהודים. אבל יש בירושלים לא רק גושים רצופים, יש גם “איים”: של יהודים בשטח הערבי, ושל ערבים בשטח היהודי. כל האיים הערביים בשטח היהודי נעזבו על-ידי הערבים, הם נמלטו מהם: רוממה, כרם א-סילה, שייך באדר, ליפתא ועוד, אבל שום שכונה יהודית בתוך השטח הערבי לא נעזבה, אם כי היא נתקפת יומם ולילה במשך חדשיים; ונתקפת לא רק על-ידי ערבים בלבד. גם בחיפה נמלט שליש הישוב הערבי. – הישוב היהודי לא ברח משום עיר.

יש מקרים שיהודי בודד בורח מהארץ, אבל הישוב שלנו בכללו, לא רק בהתישבות החקלאית אלא גם בערים – בירושלים, בחיפה ובתל-אביב – עומד בעינו. עכשיו מפַנים הערבים כפרים רבים בשטח שבין תל-אביב וזכרון-יעקב. יתכן שזה נעשה על פי לחץ מפקדי הכנופיות מתוך צרכים אסטרטגיים ערביים: מוציאים נשים וילדים ומכניסים כנופיות לוחמות, אבל יתכן שזה נעשה מתוך פּחד. תהיה מה שתהיה הסיבה, יש להניח שרבים מן הכפרים הערביים לא ישארו שוממים, ובחורים יהודים יכּנסו לשם – והם כבר נכנסו למספר כפרים.

יש לזכור שלערבים היה לא רק יתרון כמותי עצום אלא גם יתרונות אחרים – וקודם כל בציוד. להמון הערבים בארץ יש נשק. ליהודים אין כמעט נשק פרטי מחוץ למשקים חקלאיים ומושבות. עוד יתרון חשוב היה לערבים: היזמה, כי הם היו התוקפים. בידיהם לבחור להם בכל פעם את הישוב שאותו יתקיפו. זהו יתרון כביר. – ולבסוף על צדם עמדה הממשלה, כלומר הממשלה הבריטית, מלבד המדינות הערביות. ואף-על-פי-כן עמדנו בכבוד, ואילו הערבים נכשלו הרבה במקומות שונים.

* * * * *

עובדה זו נותנת יסוד לאמונה בעתיד, אם כי אסור עדיין להסיק מסקנות מרחיקות לכת. אם לא קרה אסון במשך ארבעה חדשים, אין פירוש הדבר כי הסכנה אינה קיימת. יש להכיר שהפוטנציאל הלוחם הערבי עוד לא נכנס אלא חלקו. משערים שבארץ נמצאים עכשיו ששת אלפים – שבעת אלפים חברי כנופיות זרות, אבל מספרם יכול לעלות במשך הזמן גם לעשרות אלפים ויותר. ויש גם צבא ערבי סדיר. בעוד זמן קצר ישתרר בארץ תוהו-ובוהו רשמי. הממשל הבריטי, כל עוד נמצא בארץ, יש עליו חובה מסוימת והוא פועל לפי חוקה מסוימת; עם צאתו מהארץ ומסירת השלטון לצבא, הוא יהיה שליט כאן ללא כל חוק וללא כל אחריות וללא כל חובה. הפרלמנט האנגלי עשה חוק שהצבא הבריטי הנשאר בארץ לאחר ה-15 במאי (אומרים שהוא ישָאר רק עד ה-1 באבגוסט 1948; איני מוכן לערוב שהדבר לא ידָחה לעוד שנה, שנתיים, חמש שנים) רשאי לעשות ככל העולה על רוחו מבלי שתהיה עליו כל אחריות ובלבד שיעשה זאת In Good Faith (“בכוונה טובה”) והצבא עצמו הוא הפוסק כוונה טובה מהי.

היה סכסוך בין ארגון האומות המאוחדות וּועדת הביצוע שלו ובין נציגי בריטניה באומות המאוחדות בדבר שחרור נמל יהודי לאחר האחד בפברואר. נציגי בריטניה טענו שאינם יכולים לעשות זאת, כי לא יתכן לחלק את השלטון; כל זמן שהם בארץ הם צריכים לשלוט על הארץ כולה. אבל מי שחושב בוודאות שאחרי ה-15 במאי ישוחרר נמל תל-אביב אינו אלא טועה. הצי הבריטי יהיה שליט במימי ארץ-ישראל, ובבית שאני יושב בו, על שפת הים, אני רואה אניית משחית בריטית מטיילת בלי הרף בין תל-אביב ויפו. ולא רק בים, גם בארץ נשאר צבא, שאין לו אמנם שום תפקיד אחר אלא לפַנות את עצמו, אבל הוא רשאי לדאוג לבטחונו, ולצרכי בטחון הוא רשאי לסגור את נמל תל-אביב, שלא יכניסו נשק ליהודים, העלול לסכן את שלום הצבא. מנימוקים אלה יוכל הצבא אפילו לכבוש את תל-אביב, אם יראה צורך בכך לשם שלום הצבא, ואין דין ואין דיין. יש גם להניח שחופש-הפעולה של הערבים יגדל אחר ה-15 במאי. לעומת זה אין שום בטחון שיגדל חופש הפעולה שלנו להתגונן ולהצטייד. ולכן אני אומר: עמידת הגנתנו בארבעת החדשים מעודדת ומעוררת כבוד, והעם היהודי והישוב רשאים להתגאות במגן היהודי, אבל אסור לנו להסיק מכאן מסקנה שלא יאונה לנו כל רע, ושאין מקום לדאגה.

בסיכום ארבעת החדשים ציינתי ההצלחות שהן שליליות: לא עזבנו נקודה, לא נכבש שום ישוב יהודי. עלי להוסיף שגם בחיוב חל שינוי לטובה: גדל כוחנו, לא רק הכמותי. לא אעמוד כאן על פרטים ואין לפרש הדברים יותר מדי. אוֹמַר רק שכוחנו הלוחם עכשיו גדול מבשעה שנכנסנו למערכה זו. ויש סיכוי, ללא וַדאוּת – אין וַדאוּת במערכה מדינית, ואין וַדאוּת במערכה צבאית – שהכוח הזה יגדל באופן פרוגרסיבי.

לגידול הכוח הכּמוּתי שלנו גבולות אובייקטיביים: גודל הישוב בארץ, ויכלתו של העם היהודי בפזוריו לשלוח לנו עזרה באנשים. אבל כוח האדם הוא רק אחד הגורמים במערכה. חשוב לא פחות ממנו הציוד והאמצעים הכספיים, החוסן המוסרי והאינטלקטואלי. באלה ננצח. וכשאני מדבר על נצחון – ואני מאמין בנצחון – וחולק בהחלט על אלה החושבים את עצמם מומחים, הרי אני עושה זאת על יסוד הנחה אחת: שהצבא האנגלי או משהו הדומה לצבא האנגלי, לא ילחם בנו – על כל פנים לא יותר מאשר עד עכשיו: יכביד, יגביל, יכבול, אבל לא ילחם בנו בפועל. על יסוד הנחה זו אני מעֵז לחלוק על הערכותיהם של המומחים הנ"ל. – כי לא הכמות בלבד קובעת, ובתנאים מסוימים אין הכמות בין הגורמים המכריעים, אם כי אין לזלזל כלל וכלל בערכה. אולם עלינו לדעת מראש שמבחינת המספר אנו חלשים – וכוחנו העיקרי צפוּן ביתרון האיכותי, ולכן תנאי לנצחוננו – ניצול וגיוס מלא של יתרוננו זה.

* * * * *

למען נעמוד וננצח במערכה זו, דרושים חמישה דברים:

1. לגייס את כל כוח האדם שלנו לנשק ולמשק באופן הראציונלי ביותר ובמלוא ההיקף, מתוך התחשבות יחידה ואחת – צרכי הבטחון.

2. להכין, לייצר ולהשיג את הציוד הדרוש לנו, ובכללו כלי-רכב בכל שלושת הממַדים – ביבשה, בים ובאוויר, בהתאם להכנות שכבר נעשו ונעשות.

3. להסדיר את המשק, התעשיה, החקלאות, המסחר, האכּספורט והאימפורט, חלוקת המזונות וחמרי הגלם בהתאם לצרכי שעת חירום, למען החזקתו של הכוח הצבאי שילך ויגדל בכמותו ולמען קיום הכלכלה והמשק היהודי בארץ בתנאי מלחמה, ללא ערעור ותמוטה.

4. להקים בישוב רשוּת מרכזית יחידה ועליונה שתחלוש על כוח-האדם, הצבא, עובדי המשק, התעשיה והחקלאות, על הפיננסים, וכל שאר השירותים הממלכתיים בישוב ובארץ, ורשוּת זו תקבל תמיכה מלאה ונאמנה של התנועה הציונית והעם היהודי בתפוצות.

5. לא להסתפק בתכסיסי מגן בלבד, אלא לתקוף במועד הנכון לאורך כל החזית, ולא רק בשטח המדינה היהודית, ולא רק בתחומי ארץ-ישראל, אלא למחוֹץ את כוח האויב באשר ימַצא.

מחמשת הדברים שמניתי רק הדבר השני – ההכנה, הייצור והרכישה של הציוד הדרוש לנו ביבּשה, בים ובאוויר – אינו תלוי כולו בנו בלבד. רק בחלקו הוא תלוי בנו, ובחלקו – בגורמים שאין לנו עליהם שליטה, אבל כל שאר הדברים תלויים אך ורק בנו.

את תפקידו המיוחד של הכנס הזה של הוועד-הפועל הציוני אני רואה במתן סמכות לביצוע הדבר הרביעי – הקמת רשות מרכזית יחידה ועליונה בישוב, כי בלעדי הסמכות הזאת אי-אפשר יהיה לעמוד במערכה.

והרי כמה בעיות, שהן גם צבאיות וגם ישוביות, שעלינו לייחד להן תשומת לבנו

* * * * *

א. ירושלים – היא שניה לתל-אביב במספר תושביה היהודים, וזה בלבד עושה את המקום הזה לחשוּב ביותר. אבל לא זה בלבד קובע. למוֹתר להסביר בוועד הפועל הציוני מה ערכּה של ירושלים בהיסטוריה של העם היהודי ושל הארץ ושל העולם. כאחד מאלה שהיו מוכנים עוד ב-1937 לקבל בהתלהבות מדינה יהודית בחלק מהארץ, הייתי במיעוט בהנהלה שהצביע נגד חלוקת ירושלים.

ערכּה של ירושלים לא ניתן להימדד ולהישקל ולהיספר; כי אם יש לארץ נשמה – הרי ירושלים נשמתה של ארץ-ישראל. והמערכה על ירושלים היא מכרעת, ולא מבחינה צבאית בלבד. יש להבטיח לא רק הדרך לירושלים והגנת עמדותינו בתוכה – אלא יש להביא ולחזק את מעמדה בכלל.

ירושלים דורשת וזכאית שנעמוד אתה. השבועה ההיא על נהרות בבל מחייבת היום כבימים ההם. אחרת לא נהיה ראויים לשם עם ישראל.

קודם כל עלינו להבטיח הצרכים הבוערים של ירושלים: מלאי של מזון, מים ודלק לכמה חדשים. ירושלים – נקל להרעיבה, להצמיאה ולשתקה. סכנת הצמאון הוסרה במידה ידועה, אם כי לא מַספקת. סכנת רעב קיימת, והצלחת השיירה של היום אינה צריכה לסנוור את עינינו. ההתקפה על ירושלים עלולה להתגבר. אויבינו יודעים שנפילת ירושלים היהודית היא מכה אנושה לכל העם היהודי. יש לאַפשר לירושלים לעמוד זמן ממושך, גם אם תהיה נצורה כשם שהישוב הקטן ההירוֹאי בעיר העתיקה עומד במצור זה כמה חדשים; אך בזה לא די. מן ההכרח שיהודי ירושלים ידעו שיש להם לא רק מזון, אלא גם עתיד, וכי הישוב בירושלים יגדל ויתבצר. זה מחייב לקיים בירושלים כל אותם המפעלים הציבוריים, הפוליטיים והרוחניים ואף אותם מפעלי תעשיה וחקלאות ההולמים את ירושלים, ושאין הכרח שיהיו דוקא במקום אחר, גם אם הם יכולים להיות במקום אחר. כל-אימת שיש ברירה בין ירושלים ובין מקום אחר – ירושלים קודמת. יש רק עוד עיר אחת בארץ שבחשיבותה לנו אינה נופלת בהרבה מירושלים – וזוהי חיפה.

וראוי הדבר שתהיה הנהלה מיוחדת לירושלים, סוכנות מיוחדת לירושלים, קרנות מיוחדות לירושלים, ועד לאומי מיוחד לירושלים, מפלגה מיוחדת – מפלגת ירושלים, מפלגה של “משוגעים” לענין ירושלים.

* * * * *

בעיית הנגב שונה מבעיית הגליל, עמק יזרעאל, השרון וכל חבל אחר בארץ. בכל מקום בארץ עלינו להגן על ישובים קיימים ואילו בנגב עלינו להגן על מדבר, על לא-ישוב. השטח הקרוי בפינו נגב, אינו אלא שער-הנגב; בצפון-הנגב תקענו יתדות ראשונות. יש בתוכנו אנשים שלגלגו מאז ומתמיד למפעל הבניה והיצירה כלמפעל של בטלנים, והם מכריזים עכשיו על נצחון האידיאולוגיה שלהם – באשר כולנו טרודים עכשיו במלחמה. אני מרשה לעצמי להגיד כי צינור המים שהונח בנגב, לא זו בלבד שאפשר למנותו בין המפעלים הגדולים שעליהם גאוותנו, אלא הוא גם משמש בסיס יחיד ליכולת העמידה ולמאמץ המלחמתי. בלי צינור זה לא היה לנו כל אחיזה בנגב, ואיני יודע אם היינו אפילו חולמים על הגנת הנגב. דוקא לוחמי הנגב יודעים ערך הצינור וערך הנקודות המעטות אשר הקימונו בשממה ההיא. אולם הגנת הנגב אינה דומה להגנת חבל אחר. ולא נוכל להגן עליו אם לא ניתן לו מה שאין לו – יהודים, הרבה יהודים, יהודים מצוידים גם במקלעים, מרגמות, רובים, רמונים ומכוניות משוריינות וטאַנקים, וגם במחרשות ובאֵתים ובמזמרות, כדי שיוכלו להפריח כל נקודה שיש בה טיפת מים, ויוכלו לבנות ישוב ליד כל מעין ולגדל בערבה עצים וירקות. אם מחוז חפצנו הוא אֵילת – והמטרה של הגנת הנגב היא אילת – עלינו להקים שורה של ישובים ממין חדש, שונים מהרגיל, שאינם כתובים ב“שולחן ערוך” של אקדמיה צבאית, אלא מהווים חטיבות מעורבות של מתישבים ולוחמים, חקלאים וחיילים. כן גוזרים עלינו התנאים המיוחדים הגיאוגרפיים, הפוליטיים והחקלאיים של הנגב. בלי המלחמה לא נעשה התישבות, ובלי התישבות לא ננצח במלחמה בנגב.

* * * * *

כל נצחוננו במלחמה זו תלוי בשינוי יסודי שנעשה בהרכב האוכלוסין היהודים ובחלוקתם בחלקי הארץ השונים. דומני, שהמלחמה תביא בעקבותיה גם שינוי גדול בחלוקת האוכלוסיה הערבית. המלחמה אולי תתקן מה שעוותה ההיסטוריה שלנו עד עכשיו, בהתרכזותנו היתרה בישובים עירוניים מעטים, למרות ההכרה הציונית שהשיבה לקרקע היא הדרך הבטוחה ביותר לשיבה למולדת ולעצמאות. לא נוכל לעמוד במערכה אם לא נאַכלס, תוך כדי המלחמה, את הגליל העליון והתחתון, המזרחי והמערבי, את הנגב וסביבות ירושלים, ולוּ גם באופן מלָאכותי – באופן צבאי. לא נוכל להחזיק מעמד בכמה מחלקי הארץ – אם לא נאכלס אותם יהודים.

* * * * *

ואני חוזר לעיקרון הרביעי – ריכוז עניני הבטחון ברשוּת מרכזית אחת. – לדעתי זהו התפקיד המרכזי של כנס זה של הוועד-הפועל הציוני. אין הסוכנות יכולה למסור סמכות בשטח זה לאיזה שהוא גוף בלי יפוי-כוח מפורש מהוועד-הפועל הציוני, ובלי סמכות חדשה, אחידה ומרכזית אין לקיים בטחון.

אחרי הרבה דיונים ומתוך לחץ מבחוץ – של ועדת הביצוע של האומות המאוחדות – וחששות לחלל הריק שיווצר בעקב ביטול המנדט, הגיעו המוסדות לידי הכרה, שיש צורך בהקמת שני מוסדות חדשים: מועצת ממשלה זמנית בת ל“ו או ל”ז וממשלה זמנית בת י“ג חברים. נציגינו באומות המאוחדות עמדו בכל תוקף, ובצדק, שלא נחמיץ את השעה ונקבע בעוד מועד כלים ממשלתיים למדינה היהודית, ונגיש להם הצעה בדבר הרכּבם. גם בלי קשר עם סידורי או”מ אפשר היה להגיע לצורך זה – מתוך בחינת הבטחון וצרכי ההתגוננות שלנו.

יש לנו כמה וכמה מוסדות למען הבטחון, וּלכולם – זכויות רבות אילו הייתי בא לכתוב היסטוריה, הייתי יכול לקשור כתרים להנהלת הסוכנות היהודית שבירושלים, להנהלת הוועד הלאומי, וכן לאותו מוסד הקרוי המפקדה הארצית ולוועד הבטחון על מעשיהם למען בטחון הישוב והארץ. לא הייתי שוכח גם את פעולת מגבית ההתגייסות וּועדת המצב. – כולם עזרו ופעלו למען הבטחון.

אולם אין השעה יפה לכתיבת היסטוריה. אנו עומדים בקשרי מלחמה ואין לנו אלא דאגה אחת ויחידה – לנצח. ומתוך הכרח חיוני זה הגעתי לידי מסקנה שיש להעמיד, במקום המוסדות המרובים בעלי הזכויות הרבות, מוסד אחד ויחיד אשר יחלוש על כל האמצעים ויסדר את כל צרכיו של הישוב ויתאימם לדבר המרכזי והעיקרי – לבטחון. בנידון זה לא חשוב כלל מה יוחלט באו“מ, ומה תעשה ועדת הביצוע. בין אם יכיר הרוב הדרוש של חברי או”מ ובין אם לא יכיר בממשלה ובמועצת הממשלה – המערכה הצבאית שהוטלה עלינו מחייבת שלטון מרכזי בישוב ושל הישוב, שלטון הנשען על תמיכתה המלאה של התנועה הציונית בעולם.

אין לך עכשיו מעניני הישוב, שאין לו מגע ישיר או עקיף בבטחון. המשטר בבתי-חרושת, חלוקת-העבודה, הובלת כלי-רכב מהעמק לחיפה או מהעמק לירושלים, עבודת פועלים או עבודת פועלות, דרכי הייצור במשק החקלאי ובחרושת – כל אלה עניני בטחון הם. התרת אפיית עוגות לשוק או איסורה; חלוקת מנות מזון ודלק בשוק חפשי או בפיקוח; יציאה חפשית מהארץ או פיקוח עליה; חופש בפרסומי העתונות או הגבלתם – אלה ואלה הם עניני בטחון. יש הכרח שכל הענינים האלה בישוב יקבעו ויתנהלו על-ידי רשוּת אחת; שתי רשוּיוֹת כאלה – פירושן אנרכיה, שלוש רשוּיוֹת – אנרכיה כפולה והרת אסון.

נקים רשות אחת עליונה, מכרעת ושלטת בכל הענינים החיוניים של הישוב; לא רק בעניני הבטחון במובנו המצומצם, אלא בכל החיים הכלכליים, הציבוריים והרוחניים. מוסד זה צריך לקבל מלוא הסמכות מהישוב ומהתנועה הציונית, ועד בוא הנצחון יהא החולש היחיד על כל ענינינו בארץ. בלי זה לא יתכן בטחון ולא תיתכן מערכה.

ט“ז בסיון תש”ח – 23.6.1948

א/. בישיבה החמישית של מועצת־המדינה הזמנית, תל־אביב

רבותי! היום נקראה המועצה לרגל אסון כבד וחמוּר שהתרגש עלינו – נסיון התנקשות בידי ארגון הידוע בשם אצ"ל, באחדות המדינה וריבונותה, ביכלתה הצבאית של מדינת־ישראל ובמעמדה הבינלאומי.

הפרשה המרה של מעשי־אלמות ממושכים בידי אלה, המכונים בשם “פורשים”, ידועה ואין צורך לעמוד עליה. עם הקמת המדינה היהודית רצינו וראינו צורך לשכוח את העבר ולאַפשר לכל בני הישוב, בלי יוצא־מן־הכלל, לפתוח פרק חדש – פרק של השתתפות שווה בזכויות ובחובות בבנין המדינה ובהגנתה.

ב־26 למאי הוצאנו פקודה על הקמת צבא־הגנה לישראל. זו לא היתה פקודה רגילה להקמת אחד השירותים הממלכתיים, אלא צו חיים ומוות לקיומה של המדינה, לקיומה של תוחלת ישראל. כי עוד לפני הקמת המדינה הותקפנו התקפה זדונית ע"י צוררים אכזרים; ועם הקמת המדינה הועמדנו בפני פלישה כוללת של צבאות ערב המזוינים; התגוננות בפני הפלישה עמדה – ועדיין עומדת – במרכז חיינו וקיומנו.

הסעיף הרביעי של הפקודה הוא נגד הקמתו וקיומו של כל כוח מזוין מחוץ לצבא־הגנה לישראל. ושוב: זה לא היה סעיף המכוון רק לסדר ממלכתי תקין – אם כי גם זה חשיבותו גדולה ומכרעת – אלא צורך ותנאי חיוני להתגוננותנו: נגד אויב חיצוני אפשר לעמוד רק בכוח צבא אחיד, המציית לממשלה אחת ופיקוד עליון אחד.

בתוקף החוק והמציאות האכזרית היינו צריכים וגם יכולים לפרק בלי כל שהיות את ארגוני־הפורשים המזוינים, אולם נהגנו לפנים משורת הדין, כדי להקל עליהם את חיסול ארגונם המזוין וליצור אווירה נוחה להצטרפותם לצבא־המדינה. ארגון אחד – לח“י – כאילו החליט על דעת־עצמו להתפרק, וחבריו נכנסו לצבא בלי כל מו”מ מיוחד. ואילו אצ“ל – שלפי החלטת הוועד־הפועל הציוני, שקדמה להקמת המדינה, נקבע אתו הֶסדר ידוע – לא הלך בעקבות לח”י, אלא העמיד כמה תנאים לציותו לחוק המדינה, ולא קיים את התחייבותו, שנתן לוועד הפועל הציוני, שעם הקמת המדינה יתפרק מאליו. הממשלה לא החמירה בענינים פורמאליים, וכשנראה לה, שהמטרה העיקרית – פירוקו של ארגון מזוין והצטרפות חבריו חייבי־הגיוס לצבא – הושגה למעשה, עשתה לאצ“ל שורה של הנחות, וביום 1ה־ביוני ש. ז. חתם ראש אצ”ל על התחייבויות הכוללות בין השאר את הסעיפים האלה:

1. חברי הארגון הצבאי הלאומי יתגייסו בהתאם לצו־הגיוס של ממשלת־ישראל, וישבעו את שבועת־האמונים הנהוגה בצבא.

2. הנשק והציוד המלחמתי שבידי הארגון הצבאי הלאומי ימסרו לצבא־ההגנה לישראל, לרשות הפיקוד העליון.

3. מתוך החלתם החפשית והמוצהרת חדלים הארגון הצבאי הלאומי ומפקדתו לפעול ולהתקיים כחטיבה צבאית במדינת־ישראל ובתחום ממשלת־ישראל.

4. כל פעולות־רכישה נפרדות של נשק וציוד מלחמתי מטעם האצ"ל יפּסקו, והקשרים ימסרו לרשות צבא־ההגנה לתועלת המלחמה.

התחייבויותיו אלה של אצ“ל נתמלאו רק בחלקן: למעלה מאלף חבריו התגייסו לצבא בגדודים מיוחדים. התחייבות למסור את הנשק והציוד המלחמתי שבידו, נתקיימה רק במידה זעומה, ושתי ההתחייבויות העיקריות לא בוצעו כלל: הארגון הצבאי ומפקדו לא חדלו מלפעול ולהתקיים. פעולות־הרכישה הנפרדות של נשק וציוד מלחמתי לא נפסקו, וקשרי האצ”ל בענינים אלה לא נמסרו לרשות צבא־ההגנה. ועל רקע הפרת ההתחייבויות האלה – בעוד המדינה והמולדת נתונות בשעת־חירום מסוכנת – אירעו בשלושת הימים האחרונים הדברים המעציבים שבכפר־ויתקין ובתל־אביב.

תוך הפרת חוקי המדינה והתחייבויותיו, לפי הצהרתו מתוך החלטתו החפשית, הביא אצ“ל לארץ אניה עם נשק. גם אילו לא היתה הפוגה מטעם האו”מ, היה הענין הזה חמור למדי, כי אין שום מדינה יכולה לסבול, שאנשים פרטיים או ארגון פרטי יכניסו לארץ בלי רשות הממשלה אפילו את הכמות הקטנה ביותר של נשק, ועל־אחת־כמה־וכמה כמויות גדולות של רובים, מקלעים – כפי שהביאו הפעם אנשי אצ"ל, לפי דבריהם־הם.

הבאת נשק ע“י ארגון צבאי לאומי, שהפר את התחייבויותיו כלפי המדינה ואינו מקבל את דינה, הוא סכנה חמורה עוד יותר, כי הוא מעמיד בסכנה את המדינה ומכשיר את הקרקע למלחמת־אזרחים בקנה־מידה רחב. נוסף על כך נעשה דבר שיש בו הפרת סידור בינלאומי של או”מ, שמדינת־ישראל קיבלה על עצמה.

משנודע הדבר למשרד־הבטחון, ניתנו הוראות לדרוש מאצ“ל להעמיד את האניה לרשות הממשלה. אצ”ל סירב לעשות זאת והציג לממשלה תנאים. ושוב פעלה הממשלה לפנים משרת־הדין – והפעם אולי יתר על המידה (ואם זה כך – מוטלת על האחריות עלי) – ולא הקפידה בענינים פורמאליים לא בלתי־חשובים, ובלבד להסדיר את העיקר: העמדת האניה לרשות הממשלה בלי תנאי ומניעת פריקת הנשק ע“י אצ”ל. כשאצ“ל סירב לעשות זאת וחובתי היתה ברורה לפני: לשמור על בטחון המדינה ולבצע את החוק – וידעתי שזה לא יתכן אלא בכוח – הבאתי בכל זאת את הענין לדיון בפני הממשלה במלואה; ואחרי בירור מלא ודיון ממַצה הוחלט לרכז במקום המעשה את הכוח הצבאי הדרוש, למנוע מאצ”ל את פריקת הנשק מהאניה ולהעמיד את האניה לרשות הממשלה.

אני מצטער, שכמה מחיילי אצ“ל המשרתים בצבא ברחו מגדודיהם ויצאו לכפר־ויתקין, להשתתף במרד נגד הממשלה. אמנם המרד נכשל מהר – כשאנשי אצ”ל נהדפו על־ידי צבאנו. הם נכנעו, מסרו את נשקם וציודם הצבאי והתחייבו בכתב, להיענות לתביעת הממשלה.

אני רוצה לציין את הדרך היעילה והנבונה, שנקט המפקד שלנו בחבל התיכון – הנקרא אלכסנדרוני – וביצע המשימה שהוטלה עליו ע"י הממשלה ביעילות מאכסימאלית ובמינימום של קרבנות.

תנאי הכניעה של אצ"ל בכפר־ויתקין היו:

א) כוחות אצ"ל במקום מפסיקים מיד כל פעולה אויבת.

ב) כל הנשק, התחמושת והציוד הצבאי, הנמצא כרגע בידי כוחות אצ"ל באיזור כפר־ויתקין – ימָסר במלואו ובשלמותו לידי מפקד כוחות צבא הגנה לישראל במקום.

ג) כל הקצינים והחיילים של אצ"ל ימסרו שמותיהם, כתובותיהם וכל הפרטים שידָרשו ביחס אליהם והרשימה תימסר לממשלת־ישראל.

ד) אחרי זה יהיו הקצינים והחיילים של אצ"ל רשאים לעזוב את שטח הפעולות באיזור כפר־ויתקין ולחזור למקומותיהם.

ה) הקצינים והחיילים של אצ"ל, הכלולים ברשימה, מצהירים שימַלאו אחרי פקודת התיצבות במקרה שממשלת ישראל תדרוש זאת מהם.

ו) כלי־הרכב המוטענים כרגע ציוד צבאי, יוחזרו לבעליהם לאחר פריקת המטען. כלי הרכב הפרטיים צריכים לחזור עם כוחות אצ"ל.

ז) השבויים נמצאים ברשות כוחות צבא־ההגנה לישראל – ישוחררו באותם התנאים עצמם. השבויים הנמצאים ברשותם של כוחות אצ"ל באיזור כפר־ויתקין, יוחזרו לרשות צבא־ההגנה לישראל.

בזה כאילו נגמרה האפיזודה של התמרדות אנשי אצ"ל – חיילים ולא־חיילים – בכפר ויתקין. אולם באותו זמן עצמו התחמקה האניה מכפר ויתקין, לאחר שהורדו העולים בעזרת אנשי המקום. האניה הגיעה לתל־אביב ולא צייתה לתביעת אניות־המלחמה של ישראל, שתעזוב את תל־אביב ותעמיד עצמה לרשות המדינה.

ושוב נקראה ישיבה מיוחדת של הממשלה לדון במצב; ובעוד אנו יושבים, נתקבלו ידיעות שהמרד בכפר־ויתקין נסתיים בכניעת אנשי אצ“ל במקום, אך המרד הימי נמשך באניה, שהגיעה לתל־אביב. הממשלה החליטה שהאניה תימסר לרשות ממשלת־ישראל על נשקה, אחרת יופעל נגדה כוח צבאי. האניה סירבה לעשות זאת – ואתם יודעים במה נגמר הענין: אחד התותחים של צבא־ישראל פגע באניה שהתחילה לבעור ואנשי אצ”ל ביקשו מהצבא שלנו שיבוא לעזור להם בהוצאת הפצועים וגם בהצלת יתר האנשים – והאניה עודנה עשנה בחוף תל־אביב.

אחרי מבחן־הדמים האיום שהטילו עלינו צבאות־ערב לפני היות מדינה ולאחר הקמתה – זהו מבחן־הדמים המר ביותר שבא על המדינה. הסכנה אינה פחות גדולה כשהיא באה מבפנים.

יתכן שהאינצידנט הנוכחי נסתיים. אמנם כוח הצבא מספיק כדי לדכא כל התנקשות מזוינת נגד המדינה, נגד הצבא. אך בכוח הצבא בלבד לא יעָקר הרע. תעלולי הפורשים יונקים לא מעט מתמיכה שניתנה להם מצדדים שונים, מתוך כל מיני נימוקים. בשעתו – אולי אפשר היה להסביר את התמיכה הזאת, אם כי קשה היה להצדיק אותה, עכשיו קשה גם ההסברה. אנו נתונים בתוך מערכה לחיים ולמוות. יש עכשיו הפוגה, אבל המלחמה לא נסתיימה. הצבאות הערביים נמצאים בתחומי ארצנו, ירושלים מוקפת בידי הלגיון הערבי ותותחיו; כביש הנגב תפוס ע"י כוח מצרי גדול, משמר־הירדן תפוסה בידי הצבא הסורי; הצבאות הפולשים חונים בארץ במלוא כוחם, כמו לפני ההפוגה, וכוחות גדולים עומדים בחוץ־לארץ.

התנשאות כנופיות מזוינות בפנים הוֹוה ברגע כזה סכנה חמורה ביותר לדבר המרכזי, החשוב אולי גם מקיום המדינה עצמו: ליכולת ההתגוננות של יהודי ארץ־ישראל למען עתידם ועתיד עמם. סכנה זו לא תחלוף בלי בלי שתהה בקרב כל תושבי המדינה, גם בתוך כל חוגי העם היהודי בעולם, הכרה מלאה של האסון הגדול שיש בעצם קיומם של ארגונים כאלה, וכן בכל מתן תמיכה מוסרית או חמרית לארגונים אלה – כמו שעושים זאת כמה ארגונים ציונים, שאוספים כסף בשביל הארגון הצבאי, שאנשיו קיבלו ציוד מלא מן הצבא ברגע שנכנסו לצבא, כמו כל חייל אחר, לא פחות ולא יותר. אם כל חוגי העם היהודי בעולם וכל החוגים בישוב לא יכירו בסכנה שיש בכל תמיכה שהיא, מוסרית או חמרית, לארגונים אלה – לא נעקור את הרע משרשיו.

ואל תסמכו על הצבא בלבד. כל העם נקרא לבער את הרע בקרבנו.

ב. דברי תשובה

התחלתי את דברי באסון החמוּר והכבד שנפל בתוכנו. אני צריך להשלים את דברי באסון גדול עוד יותר, שנמנע אתמול. האסון שקרה יש לו תקנה – מעשי־הממשלה התקיפים והמהירים תיקנו לא במעט את אשר קילקלו אנשי אצ“ל. האסון שנמנע – לולא נמנע – מסופקני, אם היתה לו תקנה. נמנע אסון ע”י זה, ש־5000 רובים ו־250 מכונות יריה נפלו בידי כנופיה טירוריסטית. אילו זה לא נמנע, היו הטירוריסטים מוכשרים לרצוח בבת־אחת את המדינה היהודית ואת חירותו של הישוב היהודי.

אני מצטער, שהרב ברלין איננו כאן. הוא סיים את דבריו על התפטרות שני חברי “המזרחי” מהממשלה. אני רוצה להשלים את דבריו ולהעמיד אותם על דיוקם: “המזרחי” לא התפטר כשהחלטנו על הפעולה בכפר־ויתקין; “המזרחי” לא התפטר אתמול כשהחלטנו על הפעולה נגד האניה. למען האמת עלי לציין, שאמנם שניהם התנגדו אתמול להחלטה, אך הם נשארו בממשלה וקיבלו על עצמם את החלטת הרוב ואת האחריות לה. הם התפטרו מהממשלה רק היום כשלא נתקבלה הצעתם לשחרר את כל האסורים, אלא הוחלט לשחרר רק אסורים כאלה שלא נתפסו עם נשק ביד ולא עשו מעשי פשע, בגלל הבדל זה התפטרו.

כששמענו את דברי הרב ברלין, נזכרו רבים בדבריו בישיבה האחרונה של הועה“פ הציוני, והצטערו, שהיום נשמעה מפיו נעימה אחרת. ואם כי גם אני בין המצטערים, הריני בטוח שכוונתו טובה וטהורה כמו שהיתה בדבריו בועה”פ הציוני. גם כוונתם של הרב פישמן ומר שפירא היא בלי ספק טובה; הם מתכוונים לטובת ישראל, בדיוק כמו אלה שחולקים עליהם, ההבדל הוא בראִיה. אני חושב את שריפת האניה הזאת לדבר גדול, כי זו אניה שנשאה בתוכה סכנת חורבן לישראל.

אולם אם אין שום ספק בכוונתם הטובה, הרי יש במעשיהם של הרב פישמן ומר שפירא משמעות פוליטית אובייקטיבית, שאיננה קשורה בכוונתם, והמשמעות היא: הצטרפות לאצ“ל. אצ”ל הכריז שיש שני צדדים: הם והממשלה, ומשמעותו הפוליטית של הדבר שעשו החברים האלה, וביחוד הרב פישמן (החבר שהוא יקר עלי – מזמן שהכרתיו בהנהלת הסוכנות, – כיהודי וכציוני וקודם־כול כאדם) – היא הצטרפות לאצ"ל ברגע זה, וכאן הסכנה.

האצ“ל כשלעצמו לא היה מעולם מסוכן כל־כך. אין סכנה בכנופיה של טירוריסטים. אין הם יכולים להעמיד בסכנה ישוב ועם בריא. אך תמיד היתה סכנה, שיהיו לו תומכים חשאיים לאצ”ל, לא מתוך איזה יחס שהוא לשלטון המנדט, אלא מטעמים פנימיים, שאין להם שייכות למטרתו הגלויה של הטירור. ולולא ידע אצ“ל שיש לו תומכים כאלה, לא היה מעֵז לעשות מה שעשה. המעשה שעשה היום “המזרחי”, ולו גם מתוך כוונה טובה ביותר – הוא חיזוק גדול לאצ”ל, זהו פרס בעד מעשהו אתמול.

הואיל ולכולנו כוונות טובות – לא נשפוט איש את רעהו; ההיסטוריה תשפוט כל אחד מאתנו על התנהגותו בימים החמוּרים האלה. וטוב שיחשבו עוד פעם ועוד פעם כל אלה המרגישים כל כך את נפשו של אצ"ל ומתחשבים ברגשותיו – שיתחשבו גם עם הישוב ועם המדינה ועם חבריהם בממשלה, ואל יבעטו בהם בקלות כזאת.

ועוד מלה לרב ברלין. הוא טען על יסוד דברי הפתיחה שלי שעניני מלחמה ובטחון מתנהלים בידי איש אחד, אך הוא לא הקשיב כנראה לדברי. מה שסיפרתי בנידון הפעולה נגד אצ“ל, היה בדיוק ההיפך. אמרתי שהפּשרוֹת והוויתורים שנעשו בהסכם זה – אחריותם עלי. והסכמתי לוויתורים מפני שהוועד־הפועל הציוני עשה אתם הֶסדר, שאמנם חשבתיו לאסון או למשגה. אך הועד הפועל הציוני מחייב אותי ואת כל אחד מאתנו, ומה שהחליט עלינו לקיים. ולקיים לא לפי רוח המתנגדים להסכם – אלא לפי רוח הרוב שהחליט בחיוב. ראיתי חובה לעצמי למלא באמונה את רצון הוועד־הפועל הציוני, את רצון הרוב, אם כי חלקתי עליו, הוועד־הפועל הציוני חשב, שבהסדר אפשר לחסל את האסון והקלון הזה הקרוי פרישה; שאם אנשי אצ”ל רוצים לחזור בתשובה – יש לסייע בידם לחזור בתשובה. אני לא האמנתי בכך, אך מכיוון שהרוב החליט ככה הרי זה היה רצון התנועה וכבוד התנועה. ונהגתי לפי רצון זה במתן ויתורים לאצ"ל.

וגם כשהייתי צריך לפעול נגד אצ"ל – לא פעלתי על דעת עצמי, אם כי הייתי מוסמך לפעול בתוקף החוק. ידעתי את חומרת המעשה ולא רציתי שנוסף לעצם הענין תתעורר השאלה: באיזו סמכות פעלתי. הבאתי את השאלה לממשלה. והממשלה דנה והחליטה, ואני פעלתי בתוקף החלטה זו, אם כי אינני מן החששנים לקבל על עצמי אחריות קשה. רציתי שתהיה לצבא פקודה ברורה לפעול על אחריות הממשלה כולה. ובאי־כוח הצבא השתתפו בישיבת הממשלה כשנתקיים דיון יסודי, ונשאלו שאלות וההחלטה נתקבלה פה־אחד. ועל פי החלטה זו פעל הצבא. והוא פעל בתבונה. הוא יכול היה להשמיד את הכנופיות האלה. ולא עשה זאת מפני שידע, שלא השמדתם היא המטרה, אלא מניעת הפשע; הצבא התקיף אותם באופן כזה שהיו מוכרחים להיכנע, והם נכנעו ומסרו את נשקם; ובזה כאילו נגמר הענין – אלא שהענין לא נגמר, כי האניה התחמקה, וכל הדבר היה סוף־כל־סוף האניה והנשק.

עלילה אחת אני חייב להכחיש: אמרו שירו על השׂוחים בים. ההיפך הוא אמת: אנשי האניה ביקשו עזרה מאנשי הפלמ“ח שבחוף, אותם אנשי הפלמ”ח, שהאצ"ל ירה בהם והרג מהם שנים – והם שׂחו ועלו על האניה שיכלה להתפוצץ בכל רגע, ובסכנת־נפש הצילו אנשים.

אני לא אעמוד בפני חקירת שתי־וערב של בגין ואפילו אם מישהו אחר יעשה במועצת־המדינה את שליחותו. אך אומר לכם על מה היה הוויכוח; מר ויינשטיין רצה מאד לדעת, מתי נודע דבר האניה לממשלה. לי נודע הדבר בשבת זו, כשבא אלי שליח מיוחד, אחד מעובדי המטה, והודיע שמאצ“ל מסרו לו שעומדת לבוא אניה עם נשק, והם מבקשים עזרה לפריקתה. נאמר להם: יש למסור את האניה לממשלה. ואצ”ל סירב. על זה היה הוויכוח. לא היה שום הסכם, מר פנקס, למסור חלק מן הנשק לאצ“ל בשביל ירושלים או איזה מקום אחר. הממשלה אמרה כל הזמן: את האניה עם הנשק יש למסור לממשלה, ורק לה. וזאת לא רצו אנשי אצ”ל לעשות.

אילו גם לא היה שום הסכם מראש עם אצ"ל, שעליו למסור לממשלה את נשקו בין אם זה של יחיד ובין אם זה של ציבור, חובת הממשלה, האחראית לבטחון ארצה ועמה, לתפוס את הנשק זה בכל האמצעים שבידה, ולא לתת לפרטים או לפרט שישלטו בנשק. ואם הממשלה אינה עושה זאת, היא מועלת בשליחות מרכזית ועיקרית של ממשלה – לשמור על בטחון עמה.

נשאלו כאן המון שאלות ע“י מר פנקס – מפיו של בגין. “המנהיג” של אצ”ל הוא אולי אדם חשוב ופאטריוט נלהב ולוחם כביר ומצביא גדול – ואולי זה כבוד למישהו להיות לבגין לפה. אני אינני חייב לענות על שאלות מנהיג אצ“ל, גם כשהן נשאלות ע”י מישהו אחר; אך חייב אני לענות על מה שנוגע למועצה. לא קראתי ולא שמעתי את הנאום של מנהיג אצ"ל, ואינני רוצה לדעת כלל מה אמר. הדברים הנוגעים לענין, ושמר פנקס יכול היה לשאול כחבר־המועצה – עליהם אענה בפסוק אחד:

נעשה הסכם והוא הופר ע“י אצ”ל מן ההתחלה ועד הסוף. קראתי כאן את נוסח ההסכם, ובו כתוב בעברית פשוטה ובהירה, שהנשק והציוד המלחמתי שבידי אצ“ל ימָסרו לצבא־הגנה לישראל, לרשות הפיקוד העליון, בלי כל תנאים. גם אילו לא היתה התחייבות כזו בכתב מצד אצ”ל, היו מחויבים למסור את נשקם, ובכל התנאים היתה חובת הממשלה לקחת מהם את נשקם, ואם נחוץ – גם בכוח.

הריני מודה ומסכים לדעת הרבה חברים, שהתפקיד של הממשלה הוא לא תמיד לקיים את החוק. יש לפעמים שתועלת הענין דורשת לעצום עינים. – במה דברים אמורים? כשאין היא עומדת בפני מעשה המסַכּן את בטחון המדינה. אצ"ל שלח אנשים לחטיבות של צבא־הגנה לישראל בלי נשק, וקיבלו מידינו נשק, ואנו לא שאלנו אותם אז – מדוע אינכם מביאים את נשקכם? קיבלנו אותם לצבא, בלי לגרום להם קשיים יתרים, הם קיבלו נשק כמו אחרים. ובמשך שלושת השבועות האלה לא קר שום דבר שישמש להם יסוד להפר את התחייבותם הפשוטה והברורה, מר פנקס! וכשהביאו אניה עם נשק – מדוע סירבו למסור את האניה על נשקה לממשלה? כל אחד מוכרח לשאול את השאלה הפשוטה: מדוע לא מסרו את הנשק לממשלה?!

חבר־המועצה ואַרהפטיג אומר: מה בכך, מה הפחד ממיעוט מזוין? יש פחד גדול, מר ואַרהפטיג, פחד עצום. כמדומני שאין אני בין הפחדנים הגדולים ביותר בישראל, אך אני מפחד מאד ממיעוט מזוין. לשם מה הוא מזוין? לנוי? כל דבר יש לו תפקיד מסוים. נשק – זה אמצעי להרוג אנשים, פשוטו כמשמעו. אין לנשק שום תפקיד אחר. הנשק נועד להריגת אנשים. אוי ואבוי לאנושות, הצריכה לייצר כלי־משחית כאלה. מה עשו אומות מתוקנות? עשו סייגים חמורים להחזקת הנשק. ואנשים שנותנים בידם נשק, כלי־משחית לאבד חייהם של אחרים – שמים אותם בכבלי משמעת חמורה, מלבישים אותם מַדים מיוחדים, ממַנים עליהם מפקדים, מכניסים אותם למחנות מיוחדים או לקסרקטין, מחייבים אותם להצדיע ולעמוד דו­ֹם בפני קצין – ומטילים עליהם חומרות רבות ושונות. וכל כך למה? כדי שהאנשים המזוינים שקוראים להם צבא לא יעשו בנשקם מה שלבם רוצה, אלא יהיו כפופים למשמעת חמורה שאין שום בן־אדם אחר כפוף לה. וכאן שואל מר ואַרהפטיג: מה הפחד ממיעוט מזוין? מן ההכרח שיהיה פחד גדול. לשם מה מיעוט זה מזוין, בשם מי, ומה תפקיד כלי־זינו?

הרב ברלין דיבר מתוך רגש עמוק נגד שפיכות־דמים. זהו הדבר – אין אנו רוצים בשפיכות דמים. וכשיש מיעוט מזוין – חזקה שישפכו דמים. ונשפך דם יהודי על ידיהם – לא פעם! יש סכנה שישָפך דם לא־יהודי על ידיהם – וגם דם לא־יהודי אסור לשפוך. אי־אפשר לא לשאול: לשם מה נחוצים להם 5000 רובים? רובים אלה הובאו לא לעם, לא לצבא, לא למדינה – לשם מה איפוא הובאו? האם להילחם בערבים? לשם כך ניתן להם נשק מידינו, מיד הצבא. והממשלה הזאת והצבא הזה הוכיחו קצת במשך ששת החדשים האלה שהם יודעים לעמוד בפני ערבים. הצבא הזה עמד במלחמה. לא אומַר שלא היו כשלונות; היו כשלונות – אלה ישנם בכל מקום. אפילו בצבא הקיים זה מדורות, וגם במדינה עתיקה ועשירה וגדולה ותקיפה. אך הצבא הצעיר שלנו הגן עלינו. ולא בלי הצלחה. – קצת דרך־ארץ! אפשר גם לעשות שגיאות, ויש בצבא דברים הטעונים תיקון, ויש מעשים שצריך לעקור אותם. אבל, אל תדברו בטון כזה, אל תדברו על “השתוללות של מחזיקי־סטאֶנים”. הבאים לדבר על צבאנו; שלו נעליכם בפני הצבא היהודי! אל פישוק־שפתיים על “מחזיקי־הסטאֶנים”! אלה שעוד לא החזיקו בחייהם סטאֶן להגנת הישוב מוטב שיהיה להם דרך־ארץ בפני “מחזיקי־הסטאֶנים” שהצילו את הישוב. קצת כבוד – מר ויינשטיין! הם הגנו עליך בחירוף־נפש ועוד יגנו! הם מוכנים לכך. – ומדוע איפוא סירבו האנשים ההם למסור את הנשק לצבא זה ולממשלתו? הלא הממשלה הזאת עומדת במערכת־דמים עם האויב! המדינה עומדת במלחמת חיים ומוות, ודרוש לה נשק. והנה, הביאו יהודים נשק – ולא סתם יהודים, אלא “פאטריוטים” ו“לוחמים אמיצים” מאין כמוהם, – ואיך לא נשאל: מדוע לא מסרו את הנשק למדינה? יש הסכם – אנחנו נלחמים על קיומנו, והללו מסרבים למסור את הנשק לצבא, לצבא זה שנשבעו לו שבועת־אמונים, ושחבריהם משרתים בצבא זה. שלושה גדודים מאנשי אצ“ל היו בצבא, ומשלושה גדודים אלה ברחו אנשי אצ”ל, למנוע בכוח את מסירת הנשק לצבא ולממשלה ולהבטיח הישארותו בידי אצ“ל. לשם מה? – למר שפירא היתה הצעה מחוכמת, שהאניה על נשקה תפליג לים. חבל שאין מר שפירא מפקד אצ”ל ואין זה בידו להוליך את האניה. אניה זו קיבלה פקודה עוד בכפר־ויתקין להפליג מערבה (פירוש להתרחק מן החוף) – וסירבה. היא פנתה דוקא לת“א, ונשקעה במתכוון בחולות החוף. – אך נניח, שהוא מדַבר לא בשמו הפרטי, אלא בשמם, והוא מציע לנו שהאניה תברח. האם חשב עד הסוף על הסכנה שיש בדבר? לאשרנו קרה דבר האניה בימי ההפוגה. אך שערו בנפשכם שזה לא בימי ההפוגה ואניה כזאת מטיילת בים. – בעוד שבוע תסתיים ההפוגה, והצבאות שלנו – אחד יהיה עסוק באשדוד והשני בלטרון והשלישי בג’נין. וכשנהיה טרודים עם הערבים, יביאו אז הגיבורים האלה 5000 רובים, בשביל עצמם. כבר עכשיו, כשעדיין אין בידם שפע כזה של נשק, הם מנסים להכתיב לנו תנאים. והם עושים זאת בעזרת אנשים התומכים בהם ביודעים ובעזרת אנשים התומכים בהם בלא־יודעים – כמו מר שפירא שגם הוא אחד מהתומכים בהם בלא־יודעים, כי ביודעים הרי הוא מתעב אותם לא פחות ממני. – אלא שעדיין אין בידם הרבה נשק, וכוחם להזיק עודנו קטן. אך מה היה מצבנו, אילו היו בידיהם 5000 רובים ו־250 ברֶנים? באיזו לשון היו מדברים אז אל הישוב ואל העם ואל המדינה? האם אתם מתארים לעצמכם את הסכנה שהיתה אז מרחפת עלינו? את הסכנה הזאת עלינו למנוע! ואותה אי־אפשר למנוע בכפפות משי, אלא אך ורק בכוח. – אוי ואבוי לנו שעלינו להשתמש נגד יהודים בכוח. אבל שבעתיים אוי ואבוי לנו שיהודים מכריחים אותנו להשתמש נגדם בכוח, שיהודים מועלים בהתחייבויותיהם ובהצהרותיהם ליהודים! – ומר שפירא היה האיש שהבטיח לנו בוועד־הפועל הציוני בשמם, שאם נעשה הֶסדר, הרי אחרי הקמת המדינה יתפרקו מרצונם הטוב. אני לא הייתי בטוח כמר שפירא בהבטחה הזאת, אך עוּבדה היא שהם חזרו על הבטחה זו בכתב וחתמו עליה. והנה מונח לפני ההסכם ועליו חתימת “המצביא הגדול” בעצם ידו. – והמצביא וחבריו בגדו בו. ועדיין מר ואַרהפטיג שואל, מהו הפחד ממיעוט מזוין? מובן, שעכשיו, כשנשק האניה לא הגיע לידם, אין הרבה פחד (אף־על־פי שיש גם עכשיו יסוד לפחד, כי אפילו עם רובה אחד יכול אדם לרצוח אנשים); אין אנו רוצים להסתובב בארץ בלווית שומרי־ראש, – בושתי משומרי־ראש. ואני יודע ששומר־ראש לא יעמוד לך, ואם מישהו ירצה לרצוח אותך – הוא ירצח אותך. ברובה אחד אפשר לרצוח כמה אנשים, וב־5000 רובים אפשר לרצוח ישוב שלם. כשאין מטרה לרצוח את הישוב, אין צורך ב־5000 רובים. אם לשם מלחמה באויבינו – לשם כך קיבלו אנשי אצ”ל נשק מאת המדינה.

אכן, במניעת אניית־הנשק מאצ“ל, נמנע אסון איום שריחף עלינו. ומעולם לא מילאה שריפת־אניה שליחות כה נאמנה לשלום הישוב, כשריפת אניית־אצ”ל זאת.

ופה לא כל־כך חשוב – אם כי יש גם בזה משהו חשוב – דבר הפרת התחייבות המדינה בתנאי־ההפוגה. אני עוד ארחיק לכת. בעיני לא חשוב כל־כך במקרה זה אפילו דבר הריבונות של המדינה, – אם כי זה וַדאי דבר חשוב מאד, יותר מן ההפוגה. די לנו שבווין כופר בריבונות מדינתנו וגם נוקראשי־פחה ושונאים אחרים שלנו. למה יצטרף אצ“ל למקהלה זו? אך אינני רואה בזה את הסכנה הגדולה יותר. הסכנה הגדולה שבמעשה אצ”ל היא הפגיעה המסוכנת בכושר־התגוננותנו מפני צבאות פולשים של מדינות־ערב. שערו בנפשכם שלא קרה מה שקרה אתמול, והאניה לא נשרפה והנשק לא נהרס – אלא שאצ“ל הצליח לקבל את הנשק במלואו ולהעבירו למחסנים שלו. ואני אינני חבר־ממשלה, אני סתם יהודי. וכסתם יהודי שאינו בממשלה יש לי קצת שכל בקדקדי ואני שואל עצמי: מה קרה כאן? יש כאן מלחמה. אנשי אצ”ל הם בצבא, ויחד עם זאת יש להם נשק מיוחד. לשם מה? נגד ערבים? הרי יש לכם נשק מהממשלה. ברור איפוא – לשם המשכת הטירור הפנימי, לשם פרעות ביהודים שאינם רוצים לתת להם כסף, כאשר קרה כבר – הם רצחו יהודים – ואני אחד היהודים שאינם רוצים להיכנע לטירור של מישהו, והממשלה שלי איננה מסוגלת לשמור עלי ולמנוע נשק מידי טירוריסטים; היא מפחדת להחרים את נשקם, היא נכנעת להם למעשה. ואני מסיק את המסקנה: עלי למנוע פחד מטירור בכוחי־אני. – בארץ יש הרבה יהודים כמוני, שאינם רוצים בשום אופן להיכנע לטירור של אצ“ל או של מישהו אחר. הם קורצו מחומר כזה שאינו נכנע לטירור. מה יעשו איפוא יהודים כאלה? גם הם צריכים לדאוג לנשק לעצמם. מדוע יהיה רק לאצ”ל נשק פרטי? מדוע לא גם אצלי, מדוע לא גם אצל בני, מדוע לא גם אצל חברי? גם אנו יודעים אדריסה של נשק, אנו ידענו עוד לפני 40 שנה, ואנו יודעים גם להביא אניות. ואפילו בווין יודע שאנו יודעים. – וזאת לא “אנחנו” אחד, כי הישוב איננו חטיבה אחת, וככה יביא לו אלמוני נשק ויקים לעצמו צבא פרטי, ופלמוני יעשה אף הוא כדבר הזה, ורק מר שפירא לא יעשה זאת, כי הוא אינו מפחד מאצ“ל, ולא ידאג לנשק פרטי וצבא פרטי; אבל אני שייך לפחדנים, ומפחד מכל אדם שיש לו רובה שלא ברשות, ויש עוד אנשים כמוני, ויהיו לנו אז צבאות פרטיים, ויהיו לנו סוכנויות לרכישת נשק כמספר המפלגות והגופים, ויהיו לנו אניות מובילות נשק כמספר המפלגות והגופים. משטר תוהו־ובוהו זה לא יהיה מלחמת אזרחים, זאת תהיה “אחוה”, “אחדות־ישראל”, שמליצי היושר של אצ”ל מתגעגעים עליה כל־כך. – אני יודע שמר שפירא איננו רוצה בכך, אבל מה שהוא מבקש לעשות, מוכרח להביא לידי תוצאות כאלה.

יש אנשים שהיה להם נשק פרטי. היה זמן שכוח מזוין יהודי בארץ היה פרטי, כשעדיין לא היה ועד־לאומי, ולא היתה סוכנות יהודית, ולא היה כל מוסד כללי שידאג להגנת הישוב ­– והיתה “איניציאטיבה פרטית” של בחורים צעירים, פועלים חלוצים, שלקחו על עצמם את דאגת השמירה על הישובים והגנתם. ושמרו דוקא לא על משקי־פועלים – כי לא היה כדבר הזה אז בארץ, אלא על משקים “בורגנים” כפי שקראו להם אז. רוגצ’בסקי בסג’רה היה “בורגני” – ואני שמרתי על “רכושו”. ויחזקאל ניסנוב, גם הוא פועל ציוני כמוני, היה מוכן למסור את נפשו על זוג הפרדות של בעל־הבית שלו – ובאמת מסר את נפשו. וכך עשו חבריו השומרים. והם עשו זאת מתוך יזמה פרטית – כי לא היה מוסד ציבורי שידאג לדבר. אבל כשקם אירגון כללי, להגנת הישוב – מסרו השומרים את נשקם לכלל והעמידו עצמם לפקודת הכלל. ועכשיו כשיש לנו מדינה – והמדינה מגינה על העם, ואצ“ל מסדר לעצמו נשק פרטי וצבא פרטי – הסבורים אתם שרק לאצ”ל יהיה מונופולין על כוח מזוין מחוץ למדינה? משטר זה שאתם ממליצים עליו הוא מלחמת־אזרחים, ארגון צבאות נפרדים והתוצאה הראשונה – הרס מאמץ־המלחמה. כי שני חיילים יכולים להילחם יחד רק בתנאי אחד: אם הם מרגישים שהם חברים שווים ושאחד ימסור את נפשו למען השני; כל חייל שומר על חיי חברו – כשם שחברו שומר על חייו. אך לא תיתכן מלחמת שני חיילים יחד, כששניהם מקבלים נשק בתנאים שווים מאת הצבא – ואחד מהם יש לו עוד איזה נשק מוסתר פרטי, שאין לחברו חלק בו. הילָחמו שנַים אלה יחד כחברים? – נשק פרטי לאצ“ל או לארגון טירוריסטי אחר, מן ההכרח שיפוצץ את צבאנו לשני צבאות ( ומדוע רק לשנים?) – עם פחד הדדי, עם תחרות הדדית, עם ציוד נפרד. המלחמה טרם נגמרה. אנו עומדים רק בהפוגה. אין זה בידינו להאריך אותה, או לא להאריכה. ההפוגה יכולה להיגמר מחר, ושוב נצטרך לעמוד במלחמה. האם נעמוד במלחמה, כשאין רשוּת אחת, כשאין צבא אחיד, כשאין נשק משותף, כשאין מרוּת אחת, כשכל כנופיה טירוריסטית יכולה לעשות בגלוי מה שעשו אנשי אצ”ל? הם הזמינו את העתונאים עוד לפני שהאניה הגיעה לתל־אביב, כדי לפרסם ברבים את מעשי גבורתם, וכדי להוקיע על עמוד־הקלון את הממשלה הזאת, הרוצה לקחת את נשקם בשביל המדינה.

האם כך נילחם? מחר־מחרתיים תתחדש המלחמה וניזקק כולנו – גם מר פנקס וגם מר ויינשטיין וכל אחד מאתנו – לפלמ"חניקים האלה, שאתם מזלזלים בהם, ונתפלל כולנו לצבא אחיד – כי רק צבא אחיד יעמוד לנו.

המאמץ המלחמתי הוא שהועמד בסכנה; אניית אצ“ל עשויה לפוצץ את הכוח המלחמתי שלנו. ואת זה מן ההכרח למנוע. ואני מאמין כי מה שנעשה לאניית הנשק היה ישע גדול, שבא בעקב האסון. לאסון – אחראי אצ”ל, ולישע הגדול אחראית הממשלה שלא נתפסה לרחמנות מַטעה; אני מאמין ברגש הרחמנות של הרב ברלין, אך זוהי רחמנות מַטעה, העלולה להביא לשפיכת־דמים הרבה יותר איומה מזו שהיתה עכשיו. וכל מי שרואה את הנולד חייב למנוע אותה.

אין איש בתוכנו המבקש להתנקם במישהו. אילו היה הענין מחוסל, היינו מוכנים לשכוח אותו. אני אחד מאלה המוכנים לשכוח ולסלוח – אם הם יחדלו. אך עליהם לחדול קודם. ולא בחתימה על נייר – שערכּו יהיה כערך הנייר הזה המונח לפני – אלא אם יחדלו בפועל וימסרו לצבא את הנשק והציוד הצבאי, וחבריהם יתיצבו לגיוס כמו כל יהודי, בלי כל הסכמים. ממשלה לא תעשה שום הסכמים עם מישהו. מדינה קובעת חוק – והחוק מחייב כל תושב.

והרבה מאד תלוי גם בכם, בעלי הכוונות הטובות. כשתחדלו לסייע בידם, כשתתבעו מהם מה שכל יהודי חייב לתבוע, שכולם יתיצבו כחברים שווים בזכויות ובחובות להגנת העם היהודי – יתכן שאז יחדלו, ויחדלו בפועל. ואז – ורק אז – נשכח את העבר. אין צורך להתנקם במישהו. די לנו בשונאים חיצוניים.

זהו הדבר, רבותי, על כך עמדה הממשלה. אילו היתה הממשלה מוענת עצמה מתוך רחמנות מוטעה מלעשות מה שעשתה – היתה ממיטה שואה על המאמץ המלחמתי ועל המדינה בכלל. מוטב שהאניה תישרף מאשר תספיק נשק פרטי לפורשים. יודע אני, לא פחות ממישהו אחר, מהו ערך אניה. אני גם יודע מהו ערכם של 5000 רובים. אך מוטב שהאניה נשרפה והנשק נהרס, מאשר היה נופל בידיהם. בידי הממשלה היה הנשק יכול להיות ברכה. אך הם סירבו למסור אותו לממשלה, ומוטב שטבע בים או נשרף. מבורך הוא התותח שהפציץ את האניה הזאת. מובן, שטוב היה, לולא היה צורך להשתמש בו, בנשק בכלל, ואילו היתה האניה נמסרת לנו בשלימות – אבל לאחר שלא נמסרה, הרי הדבר הטוב ביותר שאפשר היה לעשות – להטביע אותה.

טענו פה שממשלה זמנית אין לה סמכות לעשות מה שעשתה. נכון שממשלה זו היא זמנית, ואני מקווה שתיפטרו ממנה בקרוב, אם ננצח ונוכל במהרה לסדר בחירות, אם כי אינני מתלהב מאדיקותו של מר ויינשטיין בבחירות – ראיתי איך התיחס לבחירות לקונגרס, ראיתי איך התיחס לבחירות לאסיפת־הנבחרים – אבל נכון הדבר שזוהי ממשלה זמנית אולם הזמן הקצר של קיום ממשלה זו, בו, רבותי, מקופל עתיד האומה היהודית אולי למאות שנים, בכל אופן לעשרות שנים. חדשים ספורים אלה יכריעו את הגורל. ואם נדע בזמן קצר זה, לפחות בתקופת המלחמה, לעמוד כאיש אחד, תחת מרוּת אחת, עם צבא אחיד – נהיה למקור ישע והצלה להרבה דורות בישראל.

וכיוון שכך, יש צורך שהמועצה כולה תתלכד סביב הממשלה במלחמתה נגד הפורשים ותתן אישור מלא לפעולה, שמנעה את האסון שהיה צפוי לנו במעשה זה של אצ"ל, ותחַזק ידי הממשלה ברצונה להבטיח למעשה צבא אחד ומשמעת אחת ומרות אחת; ואם זה יקוים בפועל – נסלח לכל חטאי הפורשים בעבר.

אלה הן ההצעות שהממשלה מביאה למועצת־המדינה, בניגוד להצעות ויינשטיין ומר ורהפטיג.

י“ז בסיוון תש”ח – 24.6.1948

בישיבה הששית של מועצת־המדינה הזמנית, תל־אביב

מובן הוא הצורך של חברינו בירושלים להסיח את אשר בלבבם. אם הסיחוה כראוי – זוהי שאלה אחרת. אני מסכים לדברי חבר־המועצה קצנלסון שהיתה זוֹ זכות לחיות בירושלים בימים אלה. הרוב שלנו לא זכה לכך. אך לא נכונה הטענה, שירושלים קופחה. טענה זו גופה מקפּחת זכותם הגדולה של מאות ואלפים שנתנו את חייהם ולחמו על ירושלים.

חברינו בירושלים – אם נשפוט על פי הדיבורים – אינם מעריכים שבעיית ירושלים ביסודה אינה שאלת סידורים, גם לא שאלה פוליטית, אלא בשורה ראשונה שאלה של יכולת צבאית: היהיה לנו כוח צבאי א) לכבוש את העיר העתיקה; ב) לכבוש פרוזדור רחב כל־צרכו מכאן עד ירושלים, כדי שיהא לא רק שביל בלבד, אלא שטח ישובי ומשקי מספיק המקשר את ירושלים עם יתר שטחי המדינה היהודית; ג) למַגר את הלגיון הערבי במשולש. בלי שלושת הדברים האלה אין להגיד בבטחון שירושלים שוחררה, וסר צל הסכנה המרחפת עליה.

מעשים אלה מן ההכרח לעשות לא רק בתוך ירושלים, אלא בעיקר מחוץ לירושלים. במקצת זה הולך ונעשה ויעָשה. החברים שהיתה להם הזכות לחיות בימי ההפגזה בירושלים – אינם צריכים להתעלם מזאת.

אבל בכוח צבאי בלבד לא נפתור כל בעיות ירושלים. לאחר שהכוח הצבאי היהודי ישחרר את לב ירושלים – העיר העתיקה – ויכבוש את המרחבים בין תל־אביב וירושלים שעדיין אינם בידינו וימַגר את כוח הלגיון – תתעורר שאלה משקית ממדרגה ראשונה: איך להבטיח בסיס כלכלי בריא, גדל ומתרחב, לא רק לישוב הקיים בירושלים, אלא לעליה מתמידה לעיר זו?

השאלה השלישית – והיא הרחוקה ביותר, באשר אינני יודע כמה זמן יש לנו בשביל פתרונה – היא שאלת הספקת מלאי גדול של מים, דלק ומזון וחמרים לירושלים, כל עוד יש הפוגה.

אלו הן שלוש הבעיות הגדולות של ירושלים. ואשר לשאלה שכל כך הסעירה את חברינו – ענין הסידורים הפנימיים: צר לי להגיד, שכל הסידורים אשר נעשו – לא נתקבלו על דעת ירושלים. נקבע איש אחד – היה עירעור. נקבעה ועדה – – היה שוב ערעור; הוקם שלטון צבאי – היה עירעור. נקים שלטון ציבילי – יהיה שוב עירעור. אין אני מאשים את נציגי ירושלים. ישובה של ירושלים הוא יחיד במינו, וחוששני שלא יהיה שום ארגון סידורי שיניח את דעתם של אנשי ירושלים, ביחוד כל זמן שלא נשתלט על העיר העתיקה והדרך לירושלים, וכל זמן שהאויב יוכל להפציץ ולהפגיז את העיר.

עומדת שאלה רצינית לפני הממשלה: אם למַנות דוקא בירושלים מושל? הצורך בכך ברור. יש הכרח בדבר. אבל כרגיל יש קושי בתליית הפעמון בצוואר החתול. והלוואי שימָצא חכם בתוכנו אשר יציע הצעה שתתקבל על דעת כל אנשי ירושלים.

משהו נעשָׂה. אם בכל זאת, במצב של מצור והפגזה, היה מינימום (אולי פחות ממינימום) של מזון, הרי זה הודות לא רק לאלה שמחוץ לירושלים שאירגנו משלוח־מזון, אלא גם לאנשי ירושלים. לא אקרא בשמות האנשים שאירגנו את חלוקת־המזון ועשו זאת בכשרון, במסירות ובנאמנות רבה. אין לקפּח את זכותם.

אין להתרעם על חברינו מירושלים שלא הביאו הצעות קונסטרוקטיביות. בהצעה להקמת ועדה אין לראות הצעה קונסטרוקטיבית. הדבר העיקרי הנדרש מאתנו בשעה זו היא בראש וראשונה התכוננות צבאית רצינית לכבוש את מרחבי הדרך לירושלים ולשיחרורה המלא של העיר, ואני מקווה שנעשה זאת במיטב יכלתנו.

יש לדאוג לפיתוחה הכלכלי של ירושלים, וד“ר גרנובסקי הוא ראש “חברת־ירושלים”, שאחד מתפקידיה העיקריים הוא ביצור משקי של ירושלים, ובתוך זה – חיזוק האוניברסיטה, העברת כל מוסדות הלימוד וההשכלה, במידה שזה אפשרי, לירושלים ולא לשום מקום אחר, ויהא מה שיהיה הסטאטוס של ירושלים. השכלה ותרבות הן מאותן ה”תעשיות" שמקומן בירושלים, ונאה להן להיות בירושלים: מדע יהודי, תרבות עברית, אמנות עברית, – על כולם צריכה להיות חופפת רוח ירושלים. אך דוקא השאלות הסידוריות קשות כקריעת ים־סוף. לקבוע מושל בירושלים, להקים מוסד קיבוצי בירושלים, שיהיה מקובל על כל החוגים שבעיר – זה דבר קשה מאד. כי יש ועד־לאומי, ויש שרידי הסוכנות, ועד־קהילה אשכנזי לחוד וספרדי לחוד, וכו' וכו'. ובכלל יהודים מקבלים בקושי מרוּת, ופחות מכל – בירושלים.

הדאגה הדחופה בימים אלה היא למלאי גדול, מלאי מאכסימאלי בשביל ירושלים, ורצוי שאנשי ירושלים, כל פעם שהם מגיעים הנה, יזכירו ויתבעו וידרבנו ויסייעו לנו. אנו אף פעם לא נכין מלאי יתר על מידה. אם תתחדש המלחמה, אסור שתמצא את ירושלים במצב כפי כמצאה אותה הכרזת המדינה והפלישה המסודרת.

החברים שיבואו לירושלים ימסרו־נא להיהודיה, שהם לא נשכחו, לא רק בדיבור ובנאומים ובשירת “התקוה”, אלא בדבר המעשי והרציני ביותר – במלחמה. ישנם אלפים בני־נוער המוסרים את חייהם על שיחרור ירושלים ועל גאולתה. אין מזל לעיר הבחירה. דוד המלך בחר לבירתו את אחד המקומות הקשים ביותר בארץ. שבי־ציון בדורותינו לא דאגו לקשרים ארציים, קשרי שטח מיושב עם עיר הבירה. קרה נס – ונשתמר רוב יהודי בירושלים, והרוב הלך וגדל בימינו. אך לא די ברוב יהודי בתוך העיר – דרושה סביבה חקלאית יהודית, ודרוש דרך לירושלים זרוּע מעבריו ישובים יהודיים. אנו נענשים עכשיו על חטא זה – ועלינו לתקן במלחמה מה שעיוותנו בימי שלום. בידי צבאנו – והפעם אך ורק בידי צבאנו – לתקן המעוות. ואני מקווה שיעשה זאת. ההתחלה כבר נעשתה. אנו שולטים על שביל, לפי־שעה צר למדי, יש להרחיבו מצפון ומדרום, ויש לשבּצו ישובים חקלאיים־צבאיים. הדבר יעָשה – אם המאמץ המלחמתי שלנו יוגבר, מאמץ שפירותיו למלחמה, וקרנו – לימי־שלום.

הכוח הצבאי שלנו – זהו עכשיו האָלף והתיו של קיומנו ועתידנו. בו תלוי גורל ירושלים, ולתלוּת ירושלים בכוחנו הצבאי גדולה אולי מתלותו של כל מקום אחר, באשר התנאים הגיאוגרפיים של ירושלים הם אשר הם. גאולת ירושלים תלויה בגאולת הדרך לירושלים, וגאולת הדרך היא לא רק בכיבושה, אלא בבנינה. גם הכיבוש וגם הבנין מחייבים כוח צבאי, כוח לוחם ומיישב.

לא על הכל אפשר וטוב לדבר עכשיו, גם אם הדברים אינם מתפרסמים בקהל. במלחמה מצוּוים אנו על שתיקה לגבי הרבה דברים. אל נגרד לשוא פצעים, במקום זה נגַבּר חיילים.

אינני מבין את התרעומת של אנשי־ירושלים שלא גויסו בכל הארץ גברים עד גיל 45. לא היה צורך בכך. בכל הארץ דרושים לנו אנשים גם לעבודה; גם ירושלים זקוקה לאספקה, וזוֹ אינה באה אלא מחוץ לירושלים. אספקה זו יש לייצר. לאגוֹר, לרכּז, לטעון ולהעביר. במאמץ זה למען ירושלים השתתפו הרבה ישובים בארץ והרבה בעלי־מלאכה־ועבודה – חקלאים ונהגים, פועלי מוסכים וסבּלים וכדומה. ארץ־ישראל כולה דאגה והיתה חייבת לדאוג לכלכלת ירושלים, אולם אין אנו רוצים שמדינת־ישראל תתכלכל רק על חשבון יהודי הגולה. יש צורך בייצור ובעבודה, בחקלאות, בחרושת, בהובלה, בבנין, בנמלים, ועלינו לקיים את המשק. וקיום המשק איננו מאפשר לנו לגייס את כוח האדם כולו למלחמה בלבד. בירושלים אפשר היה לגייס יותר אנשים מול הארץ ולא הארץ מול ירושלים, – מאבק אחד לכולנו. ירושלים סבלה יותר מרוב הישובים שלנו בארץ – אבל לא הייתי רוצה שנקפח את זכותם של כמה ישובים בעמק־הירדן, בגליל העליון, בנגב, בשפלה ועוד. שאף הם עמדו במבחן סבל וגבורה ואבידות והרס, שיזכרו לעד בכבוד וגאון.

אולם טרם הגיעה שעת־הציוּנים; המבחן לא נסתיים, עוד ידָרש מאתנו מאמץ כולל – נפשי וגופני, משקי וצבאי. ישנן פגימות בעבודה, נתקן אותן לא בקינטור הדדי – אלא במאמץ משותף.

בנוגע לשאלה, אם ירושלים היא בתוך המדינה או לא. כרגע יש רק תחומים עובדתיים, שבהם שולט הצבא היהודי. עד שֶיִכּוֹן השלום ויקָבעו התחומים בגושפנקה בינלאומית ובהסכמה של הצדדים, אנו מדברים על תחומים של הממשלה היהודית (לפי שעה, לצערי, בלי העיר העתיקה) בדיוק כמו על תל־אביב, ואין שום הבחנה בין ירושלים לבין תל־אביב, בין חיפה ובין חניתה ובין עסלוג'. הן כולן בתחומי הממשלה היהודית.

ט“ז בתמוז תש”ח – 22.7.1948

בישיבה האחת־עשרה של מועצת־המדינה הזמנית, תל־אביב.

רבותי! שוב באה עלינו הפוגה, והפעם בלי נקיבת קץ. ואעפ"כ אי־אפשר להגיד בוַדאות, שהמלחמה אינה עתידה להתחדש. אולם אפשר להגיד בלי פיקפוקים יתרים, שאנו עומדים בפני מערכה פוליטית קשה וחמורה, ואולי מכרעת. המסקנה היא, שעלינו קודם כל לעמוד במלוא תחמשתנו ולהיות דרוכים ומוכנים לקרב, אם תפרוץ שוב מלחמה. כי רק תוך נכונות צבאית מלאה וגדלה נוכל לעמוד בשתי המערכות גם יחד, הצבאית והפוליטית.

ומשום שאין כל בטחון בשלום קרוב, לא הגיעה עדיין השעה לספר בפרוטרוט את פרשת המלחמה, כיצד ובמה הגענו עד הלום, ואיך עמדנו יחידים ומועטים כ־8 חדשים, תחילה מול כנופיות ארצישראליות, ואחר־כך בפני כוחות מזוינים שפלשו מן הארצות השכנות, ולבסוף, עם הכרזת המדינה, מול צבאות סדירים של כל מדינות־ערב.

לא ברור אם פרשה זאת נסתיימה, ועלינו לדאוג יותר להמשכה ולסיומה הרצוי מאשר לתיאור השתלשלותה בעבר. אני גם מסופק אם מסוגלים אנו, בעמדנו בתוך המאורעות ובהיותנו כל־כך קרובים להם, להעריך כראוי את אשר התרחש במשך חדשים אלה.

היו עד עכשיו שלושה פרקים במלחמה הזאת. הפרק הראשון נמשך כחמישה חדשים וחצי, מ־30 בנובמבר עד 14 במאי, כשעמדנו בפני כנופיות לא־סדירות. הפרק השני – 4 שבועות, מ־14 במאי עד 11 ביוני, כשעמדנו בפני הצבאות של סוריה, לבנון, עיראק, עבר־הירדן, מצרים. ולבסוף, עשרת הימים האחרונים מ־9 ביולי עד 19 ביולי. במשך התקופה הזאת נוספה עוד מדינה אחת, סעודיה, שהפלישה צבאותיה לארץ.

שלושה פרקים אלה יש להם דמיון רב לכמה פרקים בתנ"ך, ביחוד פרקי יהושע ושופטים. כאילו בימינו נכתבו הדברים: “ויהי כשמוע כל המלכים אשר בעבר־הירדן, בהר ובשפלה ובכל חוף הים הגדול אל מול הלבנון, החתי והאמורי, הכנעני והפריזי, החוי והיבוסי – ויתקבצו יחדו להלחם עם יהושע ועם ישראל פה אחד” (יהושע, ט, א–ב). “ואלה מלכי הארץ אשר הכה יהושע ובני ישראל… בהר ובשפלה ובערבה ובאשדות ובמדבר ובנגב… כל המלכים שלשים ואחד” (שם, יב, ז–כד). נשתנו רק שמות “המלכים”.

אולם מבחינה אחת שונה המלחמה הזאת מהמלחמות שבתנ“ך. אז נלחמו בני ישראל רק עם תושבי הארץ ועם שייכים של ערים וכפרים שהוכתרו בשם הגדול והנורא “מלך” – מלך ירמוך ומלך לכיש ומלך יריחו, מלך עגלון, מלך גזר, מלך דביר. אם נשתמש גם היום בסגנון התנ”ך, היינו צריכים לקרוא ליריבינו בשם מלך בית־סוסין, מלך בית־נאבאללה, מלך בית־מחסיר וגומר. אולם משהו חשוב, מלבד שמות, נשתנה במלחמתנו הפעם לעומת המלחמות שבתנ"ך. הפעם נלחמנו עם כל הארצות השכנות. אף פעם בתולדות עמנו לא נפגשנו עם כל השכנות האלה בשדה־המערכה בבת־אחת. כל אויבינו שנלחמו בנו בשבועות האחרונים אינם פנים חדשות בהיסטוריה שלנו. נפגשנו כבר לא פעם עם מצרים, עם אשור, עם בבל, עם ארם. אבל אף פעם לא נפגשנו עם כולן יחד. לא היה אף פעם בהיסטוריה של ארץ־ישראל, שצבאות כל הארצות האלה יפלשו בבת־אחת לתוך הארץ. נלחמנו לחוד עם מצרים, לחוד עם אשור ובבל, לחוד עם ארם, לחוד עם עמלק, לחוד עם כנענים. אבל זוהי הפעם הראשונה בתולדותינו שכל העמים האלה חברו יחד להילחם בנו – והצבא הצעיר שלנו הועמד בפני כל עמי המזרח התיכון וצבאותיהם. בכל ההיסטוריה שלנו במשך 3500 שנה לא קרה כדבר הזה.

עוד דמיון אחד יש בין מלחמה זאת ובין המלחמות בתנ“ך – מלחמת שאול ויונתן עם הפלשתים. הפלשתים דאגו אז ש”חרש לא ימצא בכל ארץ־ישראל, כי אמרו פלשתים פן יעשו העברים חרב או חנית. והיה ביום מלחמת ולא נמצא חרב וחנית ביד כל העם אשר את שאול ואת יונתן" (שמואל א, יג, יט–כב). גם ממשלת המנדט נקטה באותם האמצעים של הפלשתים שלא יהיה “חרש” בישראל ולא יהיו “חרב וחנית”. כוחות היבשה, האוויר והים של הממשלה הבריטית דאגו לכך, שלא יבוא נשק לישראל מן החוץ, והמשטרה הבריטית חיפשה ובדקה, אם אין אנו מייצרים נשק בעצמנו. ועוד זכורים לנו החיפושים שנערכו בכוחות משטרה וצבא אדירים במשקים שלנו, בבתי־הספר ואף בבתי־הכנסת שלנו – לגלות ולהחרים כל “חרב וחנית” בישראל. וחוקים דראסטיים נקבעו נגד אימונים צבאיים – מכוּונים למעשה נגד הישוב היהודי. בשעה זו אין אני יכול עדיין לספר, כיצד בכל זאת הצטיידו והזדיינו כוחות־ישראל. אולם צבאות האויבים אינם מטילים עוד ספק בכוח־המחץ האיום של הצבא הישראלי.

אינני יודע כמה מהמסובים באולם זה היו מוכנים לפני תשעה–עשרה חדשים לענות בחיוב, אילו היו נשאלים אז, אם מאמינים הם ביכלתו של הישוב היהודי לעמוד בלי כל עזרה מן החוץ בפני התקפה מאוחדת של כל הצבאות הסדירים של מדינות־ערב.

על שאלה זו ענתה ההיסטוריה בחדשים האחרונים – ובאופן מובהק ביותר בעשרת הימים שבין שתי ההפוגות, אם כי עוד לא תשובה ניצחת וסופית. גם עכשיו עוד לא נגמר המבחן, אבל התשובה שניתנה יש בה כדי להניח דעתנו. עמדנו בפני התקפה מאוחדת זו של הצבאות הסדירים לכל מדינות־ערב ויכולנו להם. עמדנו מאז ה־15 במאי – למחרת ההכרזה על המדינה – ועד 11 ביוני. המזימה או ההזיה של כיבוש־בזק נחלה כשלון חרוץ. אולם חורשי המזימה כנראה לא רצו או לא היו מסוגלים להכיר במציאות המפתיעה, וכשקרא בא־כח או“מ להמשכת ההפוגה, הסכימה לכך ממשלת־ישראל, אבל מדינות ערב סירבו. היו כאלה שראו בהסכמתנו סמן של חולשה, ובסירוב הערבים – בטחון בכוחותיהם. עשרת הימים, עשרה ימים גדולים בתולדות ישראל, לאחר ה־9 ביולי, נתנו לעמי־ערב, למדריכיהם ולעולם כולו את התשובה המאַלפת והמובהקת. אחרי המצור המוגבר, ששׂמו על הארץ לבל תבוא “חרב וחנית” לעם־ישראל, פתחו צבאות־ישראל, עם גמר ההפוגה, בהתקפה רבתי על מרכזי הכוח הערבי בארץ, והכו את מלכי לוד ורמלה, מלכי בית־נאבאללה ודיר־טריף, מלכי קולה ומגדל־צדק, מלכי צרעה ואשתאול, מלכי ארטוף ועין־כרם בשפלה, מלכי חתה וכרתיה בדרום, מלכי שפרעם וציפורי, מלכי עין־מהיל וכפר־כנה, נצרת ונימרין בגליל, מלכי לוביה וקרן־חטין – קרן חטין, שבה הכריע צלאח־א־דין את צבאות נוסעי הצלב – וכל המקומות האלה נלכדו במשך עשרת הימים האלה על־ידינו, וצבאות מצרים ועבר־הירדן, בבל היא עיראק, וסוריה ולבנון וקאוקג’י, ניגפור ואיבדו למעלה מ־5000 איש. ולשטח שהיה בידנו לפני ההפוגה במדינה היהודית, לפי תחומי או”מ ומחוץ למדינה, נוספו במשך עשרת הימים האלה כאלף קילומטרים מרובעים – בדרום, בדרך לירושלים, בסביבות לוד ורמלה, בדרומה של חיפה ובמרכז הגליל – צפונית־מערבית וצפונית לנצרת, עם נצרת בתוכם.

אני מקווה, שיום יבוא, והוא לא רחוק, שאפשר יהיה לספר העלילה הגדולה והמופלאה לפרטיה, כיצד הוקמו, סודרו וצוידו ואומנו וזוינו הכוחות היהודיים, אשר עשו את החיל הזה. בשעה זו אעמוד רק על נשק סודי אחד אשר יותר מכל סייע לעמידתנו במשך שמונת החדשים וגרם לכיבושים שלנו: זה הוא – הרוח – של האדם היהודי, של החלוץ היהודי ושל הלוחם היהודי, רוח החזון והאמונה והמסירות, הפועם בלב הנוער שלנו, בלב המתישב שלנו ובלב הצבא שלנו; הרוח, אשר בכוחו בנינו במשך שבעים שנה נשַמות – נשמות אדם ואדמה, ויצרנו בכוחו משק, תרבות וכוח יהודי. ברוח זה ניצחנו עד עכשיו. ואם שוב נעמוד בפני מבחן מלחמתי, הריני מאמין – שננצח.

בהפוגה הראשונה שנמשכה ארבעה שבועות לא ישבנו, כמובן, בחיבוק־ידים; הכיבושים והנצחונות של עשרת ימי התחדשות המלחמה הוכנו לא במעט על־ידי המאמצים שנמשכו במשך ארבעת שבועות ההפוגה.

*

אנו עומדים עכשיו בהפוגה ללא נקיבת זמן. ושׂומה עלינו לחשל ולשכלל את כוחנו ביתר־שאת, ולא רק את כוחנו הצבאי בלבד. מדינת־ישראל קמה מתוך סערת־מלחמה, ועוד לפני לידתה הוטל עלינו להשקיע את כל יכלתנו ומאמצינו בהתגוננות בפני האויב. אולם מדינת ישראל לא הוקמה לשם עריכת קרבות וכיבושים צבאיים. היא לא נועדה אפילו להבטיח את השלום והרווחה של אזרחיה בלבד. על מדינת־ישראל הוטלה תעודה יחידה במינה – על כל פנים בתולדות ימינו אלה – אשר בלעדיה אין לה זכות־קיום ולא תעמוד: בנין נשמות הארץ וקיבוץ גלויות־ישראל, התישבות ועליה בקנה־מידה גדול – אלה הם תפקידיה הראשיים של מדינתנו. ועם ההפוגה הזאת – שאין עדיין יודע כמה זמן תימשך – שומה עלינו, יחד עם הגבּרת כוננותנו המלחמתית, לגשת בשיטתיות ובתנופה ממלכתית לאירגון עליה רבתי והתישבות רחבת־מידות. שתי פעולות אלה הן צרכים פוליטיים וצבאיים כאחד.

ורק עוד הערה אחת: עצרת האומות בחרה במתווך, שיתווך בינינו ובין הערבים. הממשלה הזמנית ומועצת־המדינה קבעו בשעתן את עמדתנו להצעות המתווך, ובשעה זו אין מה להוסיף על כך – ביחוד לאחר הגילוי הנוסף של יכלתנו הצבאית וכיבושינו הטריטוריאליים החדשים. אם נגזר עלינו שהמלחמה תתחדש – נמשיך אותה ביתר בטחון, ומי יקבע עד היכן תגיע ידנו ומה הם הכיבושים שאנו מסוגלים עוד לכבוש? ואף־על־פי־כן, עם גידול בטחוננו, בטחוננו הכללי בכוחה הצבאי של המדינה היהודית, – עלינו להיאחז בכל שאנסה וזדמנות, ואולי בלי כל עזרת מתווכים, למצוא במישרים שפה משותפת עם עמי ערב – שפה משותפת לא על חשבון זכויותינו, שאיפותינו וכיבושינו, אלא על בסיס האפשרויות הגדולות הצפונות במרחבים הרבים של המזרח התיכון ובשני העמים השמיים; היהודים והערבים, – אם ידעו לפעול יחד כעמים עצמאיים בני חורין, שווים ובעלי־ברית, לטובת חלק זה של העולם, ואולי גם לטובת הפרחתו ושלומו של העולם כולו.

רק מתוך ברית עם מדינת־ישראל ועם־ישראל יוכל העולם הערבי להשתחרר משיעבודו ותלוּתו, בגלוי ובסתר, בכוחות ניצול ודיכּוי חיצוניים; ורק מתוך שותפות־פעולה עם שכנינו בארצות הקרובות נוכל אנחנו לייצב את השלום במדינתנו ובארצנו. וכדאי השלום שנעשה למענו לא פחות משעשׂינו, ועוד נעשה אם יהיה צורך בכך, למען המלחמה.

אינני יודע אם הגיעה השעה, ואם הוּכשר הדור הערבי לקואופרציה יהודית־ערבית על יסוד ברית־שווים; אבל הקורופרציה הזאת יש בה הכרח היסטורי. ולאחר שגילינו את כוחנו לעיני ידידים ואויבים בשדה־קטל, אסור שנחמיץ שום הזדמנות – אם זה רק יתכן – להניח, מתוך מגע בלתי־אמצעי עם עמי־ערב, יסוד לקואופרציה יהודית־ערבית, לקואופרציה בין מדינת־ישראל ומדינות־ערב.

ט“ז בתמוז תש”ח – 23.7.1948

בבירור של פעילים

אפתח בשאלה שאולי תהיה תמוהה בעיניכם: האם ניצחנו אנחנו במלחמה? השאלה תמוהה, כי ידוע הדבר שניצחנו בכל השלבים של המלחמה: כשעמדנו בפני כנופיות מקומיות, כשנתקפנו ע"י כנופיות זרות מהארצות השכנות, כשעמדנו בפני צבאות סדירים של מדינות ערב. היו לנו נצחונות מופלאים בעשרת הימים האחרונים, עד ההפוגה השניה שחלה לפני חמישה ימים. אולם אני שואל שאלתי, מפני שנצחון האמיתי, המכריע, הסופי, הוא רק הנצחון במערכה האחרונה. כי צבא יכול לנצח מראשית המלחמה ועד קרוב לסופה, אבל אם הוא מפסיד במערכה האחרונה – הפסיד הכל, ולא מועילים נצחונותיו הקודמים. למען דעת אם ניצחנו או לא – יש לדעת אם נתלקחה כבר המערכה האחרונה או לא. זאת אומרת – יש לדעת אם ההפוגה שאנו עומדים בה היא גמר המלחמה או רק הפוגה זמנית. ואם היא הפוגה זמנית – הרי כל נצחונותינו עד עכשיו אין להם ערך מכריע, אם לא נהיה מוכשרים ולא נתכונן לנצח במערכה הסופית כשתתחדש המלחמה.

יש כאילו הרבה נימוקים להנחה שאנו עומדים בגמר המלחמה. המעצמות הגדולות אינן רוצות בהמשך המלחמה בארץ. העולם כולו – במידה שיש רצון מגובש בעולם, – אינו רוצה בחידוש הקרבות. וזהו פשר הצו של ההפוגה שניתן על־ידי מועצת־הבטחון. כמדומה, רק “מעצמה” אחת הצביעה נגד צו ההפוגה: סוריה.

יש נימוק שני: נתגלתה החולשה הצבאית של מדינות ערב, ואלה שסמכו הרבה או בכּל על מדינות אלו – החלו לפקפק אם הדבר כדאי. ויש נימוק נוסף: הוברר שאין האחדות של מדינות ערב חזקה יותר מדי, ואין היא מסוגלת לעמוד במבחן קשה, ומלחמה היא מבחן קשה.

אין גם לזלזל בקשיים שהמלחמה גרמה וגורמת לנו. אם כי כל העם שמח לנצחונות צבאותינו – נשמו כולם לרווחה כשמטוסי־האויב הפסיקו להפציץ תל־אביב ונקודות אחרות, והפגזת ירושלים חדלה.

אולם אין כל בטחון בדבר שהפוגה זו היא גמר המלחמה. לא כל הצעות לסידור שלום שירצו להטיל עלינו – נוכל לקבל, גם אם הצעות אלו תבואנה ממועצת הבטחון. יתכן שבמדינות הערביות יחולו תמורות פנימיות, וסידור שתעשה ממשלה אחת יוּפר על־ידי ממשלה שתירש מקומה, כמו שקרה לברית שבין עיראק ובין אנגליה, שבווין הריע עליה בתרועת נצחון, וטרם יבשה הדיו – נתבטלה ע"י מהפכה פנימית בעיראק. ועיראק אינה היחידה במדינות ערב המצטיינת בחוסר יציבות פנימית.

יתכן גם שיתחדדו היחסים הבינלאומיים ותתגבר הסכנה של סכסוך עולמי, ושוחרי קרבות במזרח ירימו ראש. יש גם דברים סמויים, שאין לראותם מראש, שצפים לפתע פתאום בהיסטוריה וטורפים כל הקלפים. ואין שום בטחון בכך שהההפוגה היא ראשית השלום. מכיוון שהמערכה האחרונה היא הקובעת – אסור לנו למהר ולהתברך בנצחונותינו עד עכשיו. מבלי שנהיה מוכנים לנצח בקרב “אחרון” – במידה שיש קרב אחרון – אין ערך להישגינו הקודמים.

גם אם לא תתחדש המלחמה בקרוב ואפילו אם יוקם שלום פורמלי – לא יקוים בטחוננו מבלי כוח מספיק. כי במבנה הנוכחי של העולם אין בכלל שלום יציב ובטוח לאורך ימים.

אולם גם מבלי שנסב פנינו לעתיד אין אנו צריכים להפריז במידת נצחונותינו בעבר. לא היה לנו עד עכשיו נצחון מכריע – כי רק נצחון המביא לידי השמדת כוח האויב הוא מכריע במלחמה. רק בקרב ערבי ארץ־ישראל היה לנו נצחון כזה, ובשבועות הראשונים של “המאורעות” היה ברור שערבי ארץ־ישראל לא יוכלו לעמוד בפנינו, ובשטח מצומצם זה היו לנו אמנם נצחונות מכריעים, ועדים – כיבושי טבריה, חיפה, צפת, יפו והשכונות הערביות בירושלים החדשה (על ירושלים העתיקה הגנו הבריטים והלגיון הערבי). היה ברור שערבי ארץ־ישראל לא יוכלו להתמודד אתנו בלי עזרה ממשית מהחוץ, אולם לא היה ספק בדבר שהעזרה הזאת תוגש, ושהסכסוך יהיה בינינו ובין צבאות מדינות ערב. צבאות אלה ספגו מכות קשות, אבל לא הושמדו – והנצחונות אינם מכריעים לא מבחינה מדינית ולא מבחינה צבאית.

והבעיה העומדת לפנינו היום היא זו שעמדה לפנינו במשך כל שמונת החדשים האחרונים ולפניהם. הבעיה היא איך לערוך כוחותינו על־מנת שנוכל לעמוד ואף להרוס כוח האויב ולשבור רצונו להמשיך במלחמה.

נכונות צבאית – זהו גם עכשיו הדבר החיוני, המרכזי.

למען הבטיח הנצחון במקרה של התחדשות המלחמה דרושים לנו לפני כל, שלושה־ארבעה דברים אלה:

קודם כל – רזרבות צבאיות, שלא היו לנו בקרבות הקודמים. כל הצבא שלנו היה בחזית ממש ונתון בקרב. אילו היו לפני ההפוגה חטיבות רזרביות אחדות, היתה ההפוגה “פורצת” בתנאים אחרים לגמרי. מעכשיו עלינו לדאוג לכך שאם המלחמה תתחדש יהיו לנו לכל הפחות שתים־שלוש חטיבות רזרביות.

אנו זקוקים לציוד כבד נוסף – לטנקים ותותחים, ולתוספת חשובה של אווירונים.

דרושות לנו יחידות־מחץ שלא היו לנו – כוונתי ליחידות נחיתה וליחידות צנחניות. מן ההכרח שנוכל לתקוף מאחורי קוי האויב ונוכל להופיע בכל מקום – לפתע פתאום.

בשעה זו אין אנו יכולים עדיין לטפל למעשה בבעיות סידור צבא לימי שלום, כי יש לנו לפי שעה רק משימה אחת, ומשימה דחופה: להבטיח נצחון מכריע במלחמה זו. צבא בימי שלום – עיקר מטרתו לא לנצח במלחמה אלא למנוע פריצת מלחמה. אולם כבר עכשיו עלינו לברר לעצמנו יסודות הצבא הסדיר לימי שלום – כי יתכן שגמר המלחמה אינו רחוק, אם לא בא עדיין בהפוגה השניה.

ועלי להתחיל מהירושה של ההגנה – שרבים מכירים אותה לא פחות ממני. במידת יכלתי נסיתי ללמוד סוגיה זו על בוריה, לפני שניגשתי למלאכת הבטחון אחרי הקונגרס הציוני האחרון. ואני יכול להגיד בלי כל הגזמה, שבלי הירושה של ההגנה לא היינו מגיעים עד הלום. במשך הזמן האחרון נעשו מאמצים גדולים – שלא אעמוד עליהם עכשיו; לפי השיגרה המקובלת בימים אלה היו אומרים: מאמצים שלא נעשו זה אלפיים שנה. אין לי כל יסוד למעט דמותם של מאמצים אלה, אולם עלי להגיד שהם היו עולים בתוהו, ולא היו כלל אפשריים – אלמלא הירושה הברוכה של ההגנה. וקשה למַצות החוב שהישוב, מדינת ישראל, האומה העברית בימינו ובדורות הבאים חייבים להגנה, מראשית ימיה ועד הקמת צבא הגנה לישראל.

אולם עלי להוסיף: אילו הייהו סומכים אך ורק על ירושה זו – היינו אבודים.

אעמוד בצורה סכימטית על החיוב והשלילה שבהגנה, בלי לנסות לעשות מיצוי מפורט של הבעיה.

א. ההגנה היתה כוח מתנדב, ללא כפיה. קשה להפריז בחשיבות עובדה זו לגבי מלחמה. למתנדב יש בדרך כלל יתרון מוסרי – ולכן מלחמתי – על פני יריבו שגויס על פי צו וגזירה, גם אם קיבל הגזירה באהבה.

ב. הגנה היתה מושתתת על יחסי חברוּת. בכל צבא יש חברוּת רבה, ובצבא טוב – יותר אולי מאשר ברוב הארגונים האחרים, כי האנשים משותפים בכל חייהם, והעיקר – הם שותפים לסכנה. חיי כל חייל תלויים בהתנהגות חברו. אבל אינה דומה חברוּת שמוטלת על האדם מלמעלה, על פי פקודת החוק והמשטר, לחברות שאנשים שואבים מתוך רצונם החפשי ומתוך חזון משותף, חברות המיוסדת על כבוד הדדי, אֵמון הדדי, חרדה ונאמנות משותפת לדבר יקר. החברוּת בהגנה היה נכס עצום שקשה להפריז בערכו.

ג. חברי ההגנה הצטיינו במסירותם הגדולה, כמעט ללא גבול, לבטחון הישוב. וכוחו של צבא נמדד לא רק בטיב ציודו וזיונו (ואין לזלזל בערכם המלחמתי) – אלא יותר מכל בנכונות הנפשית לעמוד עד הרגע האחרון ללא כל רתיעה. המסירות העזה ממוות היתה נחלת ההגנה ונמסרה לצבא הגנה לישראל.

ד. ידיעת הארץ. רובם, בכל אופן חלק גדול מחברי ההגנה, הכירו הארץ לא מתוך אימונים מקצועיים של זמן שירוּת קצר – אלא מתוך נסיון חיים וסיורים מתמידים, ואין מן הצורך להדגיש חשיבות הדבר לגבי מלחמה.

ה. הרקע הציוני של ההגנה. חברי ההגנה ידעו לשם מה באו לארץ, לשם מה הם פועלים ועל מה הם מגינים – ועל מה הם מוכנים למסור נפשם. רקע זה היה נשמת ההגנה וסוד כוחה.

בימי מאורעות 1936 נזדמנתי עם מומחה צבאי אנגלי – קפטן לידל הרט – להתיעץ אתו על דרכי ההגנה. הוא ביקש ממני לספר לו על טיב החומר האנושי שלנו. ותיארתי לו הנוער שלנו – האמון על עבודה ושלום, מסור לבנין ויצירה ומתעב שפיכות דמים, אבל מוכן להילחם עד הסוף אם יגעו בבבת־עינו – במפעל הציוני. כששמע לידל הרט דברי, אמר: אם תיאורך על אנשיכם הוא נכון – יהיה לכם הצבא הטוב ביותר בעולם. כי הצבא המעולה הוא זה היודע על מה הוא נלחם.

החזון שפירנס חלוצינו, שהעלה אותם ארצה, הפעיל אותם בארץ נתן טעם לחייהם ולמותם – זה היה הדבר המבורך שהורישה לנו ההגנה, ואותותיו נראו בכל הנצחונות של צבא הגנה לישראל במלחמה זו.

אבל אסור להתעלם מהליקויים שבהגנה, ליקויים שהיו טבועים במסגרת שבה היתה ההגנה נתונה – מסגרת של מחתרת או מחתרת למחצה.

א. חוסר ציוד. ההגנה ידעה ערכו של הנשק, אבל יכלתה להשיגו או לייצרו היתה מוגבלת ומצומצמת, גם בגלל חוסר אמצעים ועוד יותר בגלל תנאים פוליטיים. בידי ההגנה היו רובים, מקלעים, תת־מקלעים, מכונות יריה של שנים שלושה אינטשים ורימונים.

רכישת הנשק, העברתו והחסנתו – הוא אחד ממעשי הגבורה המופלאים במסירות־נפשם, עושר תחבולותיהם וחריצותם הארגונית של אנשי ההגנה. גם הייצור – ולו גם פרימיטיבי – של נשק שהחל עוד לפני מלחמת העולם השניה, היא מהעלילות המפוארות ביותר של חבר אנשים – פועלים ומנהלי עבודה – צנוע, נועז ונאמן בלי סוף. אולם נשק זה – בכמותו ובאיכותו – היה בקושי יכול להספיק לעמידה בפני כנופיות שודדים, אך לא בפני כוח מזויין, סדיר או לא סדיר, באמצעי התקפה מודרניים. כשבדקתי באפריל 1947 מצב הזיון בהגנה מצאתי 8720 רובים בנקודות – להגנה מקומית, ו־1353 רובים להגנה ארצית (מהם 336 ברשות המרכז, 656 בידי פלמ“ח, ו־361 בידי חי”ש). היו לנו גם 1900 תת־מקלעים, מהם 785 ברשות הנקודות, 424 ברשות חי“ש, 130 ברשות פלמ”ח, 561 ברשות המרכז. מכונות יריה היו בסך הכל 186, מהם 31 ברשות הנקודות, 35 ברשות חי“ש, 5 ברשות פלמ”ח, 115 ברשות המרכז. מקלעים – 444, מהם 338 ברשות נקודות, 27 ברשות חי“ש, 33 ברשות פלמ”ח, 46 ברשות המרכז. כל הציוד “הכבד” – הארטילריה כביכול – היה מורכב מ־672 מרגמות של 2 אינטש, 96 מרגמות של 3 אינטש. לא היה כמובן אף תותח אחד, אף מכונת יריה כבדה אחת, ולא כל נשק אנטי־אווירי, אנטי־טאַנקי, לא היו משוריינים, ולא היה כל סימן לכוח אווירי וימי. לא היו כמעט גם אמצעי תחבורה ביבשה.

ב. לא היה אימון צבאי, ולא היו – ולא יכלו להיות – מוסדות חינוך צבאיים ראויים לשם זה. כאגדה אולי יצלצלו בעתיד הסיפורים – סיפורי אמת – איך התחכמה ההגנה בימי השלטון הזר, ובעיקר בתקופת הספר הלבן, להקנות לאלפי חבריה ידיעות צבאיות ושימוש בנשק, אולם לא יכלו בשום אופן להגיע למעלה מאימון מחלקה, ולא היתה כל אפשרות של אימון בנשק כבד. לא היתה אפשרות של תמרונים, והמדריכים היו ברובם – “לומדים מעצמם” שהגיעו אמנם לגדולות בדרך זו, אבל לא יכלו אף פעם להגיע לידיעה של קצין צבאי ממש, מלבד המעטים ששרתו בצבאות זרים.

המדע והאמנות של המלחמה הניעו בימינו לדרגה גבוהה ביותר ושולבו בתוכם כל מדעי הטבע, ההנדסה, המכניקה, הגיאוגרפיה, ההיסטוריה, הפסיכולוגיה, המיטיאורולוגיה, הכלכלה, התנועה ועוד – מלבד מדעי הצבא והמלחמה במובנם המצומצם. בלי השכלה שיטתית ואימון משוכלל אין אדם מוכשר להיות איש צבא, בודאי לא מפקד צבאי. לשם כך דרושים בתי־ספר גבוהים ואקדמיות מיוחדות ומחנכים מתוך אנשי מדע ונסיון שמקדישים כל חייהם לתורה מורכבה ומסובכה זו. כל אלה לא יכלו להיות בהגנה.

ג. לא היה משטר צבאי – והמשמעת היתה לקויה, ואין לסמוך על צבא שאינו נתון למשמעת ברזל. צבא בלי משמעת הוא כהתישבות בלי קרקע.

ד. ההגנה חונכה על התגוננות, לרוב התגוננות סטאטית. לפי טבע הדברים בימי השלטון הזר היתה ההגנה ערוכה להתגוננות במקרה של התקפה מצד כנופיות–שודדים או טירוריסטים. אולם במלחמה – אפילו במלחמת־מגן כמלחמתנו – הדרך היעילה היחידה היא בהתקפה. בכושר התגוננות הגיעה ההגנה לשיאים. פרשת טירת־צבי, יחיעם, פרברי תל־אביב, וביחוד פרשת גוש־עציון – הן עלילות אדירות שמעטות כמותן בתולדות ההתגוננות. אבל אילו היינו מתמידים בשיטה הדפנסיבית – היינו אבודים. עוד לפני קום צבא הגנה לשיראל, עוד בהיות שלטון המנדט בארץ – עברנו מהתגוננות להתקפה. בלי מעבר זה מסופקני אם היינו מגיעים להקמת המדינה וליסוד צבא הגנה לישראל.

ה. ההגנה היתה – בהכרח, מתוך נסיבות המציאות הפוליטית, – מצומצמת לכוחות יבשה ומרותקת לקרקע. לא היה לנו כל כוח מזוין בשני הממדים האחרים המהווים גורם מכריע במלחמה – באוויר ובים. במערכה האחרונה מילא כוח האוויר הצעיר הקטן שלנו תפקיד חיוני, ובתנאים הגיאוגרפיים של ארצנו יתכן שבעתיד – ואולי בעתיד הקרוב – יכריע הכוח הימי. אולם כוחה של ההגנה מן ההכרח היה שיוגבל ככוח יבשתי.

ו. להגנה היתה חסומה הדרך בפני המטרה העיקרית של כוח לוחם – השמדתו של כוח האויב. על פי טבע הדברים היתה ההגנה מחכה להתקפה, ומגרשת את המתקיפים מהשטח היהודי, שהיה נתון כאי בתוך ים ערבי.

כשנסתיימה מלחמת העולם השנייה והמדיניות העוינת של ממשלת המנדט לא השתנתה – היה ברור שאנו עלולים לעמוד, בעתיד פחות או יותר קרוב, בפני התנגשות עם העולם הערבי. לקחו של היטלר לא עבר לשוא. בין עוזריו של היטלר נמצאו המופתי וחבריו. שליטי מצרים, סוריה, עיראק, היו כולם פרו־נאצים, ולהם היה ברור שעליהם לעשות בארץ־ישראל מה שעשה היטלר באירופה: להשמיד הישוב ולעקרו מן השורש.

המדיניות של הספר הלבן שקיבלה תוקף חדש לאחר גמר המלחמה בעולם, היתה על פי טבעה מוכרחה להביא לידי “עצמאות” הארץ – זאת אומרת להקמת מדינה ערבית. עצמאות זו אמנם לא היתה ממשית יותר מעצמאות הערבים בארצות השכנות, אולם לגבי היהודים היתה עצמאות פיקטיבית זו אולי גרועה מעצמאות ממשית, ריאלית. כי לאויב הגלוי, המקומי, היה נוסף אויב מוסווה. בעל כוח עולמי. אולם מדינה ערבית שבתוכה יש מיעוט יהודי בעל כמות ואיכות כישוב הארצישראלי – לא תיתכן; ומן ההכרח שתפרוץ התנגשות מזוינת, וכפי שאפשר היה להניח – לא עם ערבי ארץ־ישראל בלבד אלא עם כל העולם הערבי. לעולם הערבי, כלומר לליגה שטופחה ואורגנה ע"י משרד החוץ הבריטי בעצם לא היה שום תוכן חיובי המאחד המדינות הערביות השונות – מחוץ לאיבה המשותפת ליהודים ולציונות. החרם הכלכלי שהכריזה הליגה על הישוב בארץ בימי המנדט, בלי שממשלת המנדט נקפה באצבע נגדו, דיו היה לפתוח לנו אשנב לעתיד, ולהראות מה צפוי לנו בבוא שעת ההכרעה הפוליטית לגורל הארץ. הוטל עלינו להתכונן להתנגשות מזוינת עם העולם הערבי – כשהאימפריה הבריטית עומדת בגלוי או בסתר מאחורי הערבים. והיה ברור שבאמצעי ההגנה, במשטר ההגנה ובשיטות ההגנה לא נעמוד בהתנגשות כזו. ויש לתכונן למלחמה, למלחמה ממש, ומלחמה דורשת מאמץ עליון של העם. ומאמץ עליון פירושו הפשוט הוא מאמץ שאין למעלה ממנו. ואין עם עושה מאמץ כזה – כל זמן שאינו מרגיש בסכנה ואינו רואה כל היקפה וחומרתה. וזה היה אולי הדבר הקשה ביותר בכל התכוננותנו. כי שום הסברה – גם במוסדות ציוניים וגם במוסדות ישוביים, – על חומר המצב ועל סכנת המלחמה הצפויה לנו, לא נקלטה ברצינות, ואי אפשר היה להניע הישוב והתנועה הציונית למאמץ הדרוש, ורק תוך כדי המאורעות והמלחמה באה ההתעוררות. לאשרנו התפתחו הדברים באופן מודרג: מקודם תקפו כנופיות מקומיות, לאט לאט נסתננו כנופיות מזוינות מן החוץ, השלטון המנדטורי החל להתפורר עוד לפני ביטול המנדט, ורק ביום הסתלקות השלטון הבריטי באה פלישת הצבאות הערבים הסדירים. מחוץ ללגיון הערבי שפעל גם מקודם בארץ. וכך ניתנה לנו האפשרות לגייס הכוחות ולספק הציוד לפי תכניות ותכונות שנעשו מראש בשנים האחרונות – ואשר לביצועם נדרשה עזרה גדולה וגדֵלה של הישוב ושל התנועה הציונית. עזרה זו באה רק ברגע האחרון – אולי לפי טבע הדברים שאינו שונה אצלנו מאשר אצל עמים אחרים. “עד שלא ירעם הרעם לא יצטלב האכר”. היכולת הגנוזה בתוך הישוב נתגייסה בהדרגה – עם התבלטותה המודרגת של הסכנה בתוך הארץ ומחוצה לה.

עוד לא נכנס כל הכוח הערבי למערכה – ונתחייב בנפשנו אם נגיד מראש שאנו בטוחים מתבוסה, במקרה של התחדשות המלחמה. עלינו להיות ערוכים לקראת כוח יותר גדול מאשר פגשנו עד עכשיו – ולא רק לעמוד בפניו, אלא להנחיל לו מכה ניצחת.

אני רואה בחרדה ההתפרקות הנפשית שמתחילה להשתרר בתוכנו עקב ההפוגה. התפרקות זו היא מוקדמת ועלולה לעלות לנו ביוקר רב. אני יודע מה מעיק העול הרובץ עלינו, אבל אין לנו ברירה – עלינו להיות דרוכים ועלינו להגביר כוח. הכוח הקיים אינו מספיק. ואל נסמוך על נצחונות העבר ואל נבטח בהם – הם לא היו שלמים, וּודאי לא מכריעים.

תוך כדי המלחמה הוקם ענף צבאי חדש שהביא כבר ברכה רבה למלחמתנו, אם כי לא הכריע בקרב – חיל האוויר.

לפני מלחמת העולם השניה נתעורר בעולם ויכוח רב על ערכו של חיל האוויר. ישנם מומחים הטוענים שחיל האוויר בלבדו יוכל להכריע במלחמה. הנסיון במלחמת העולם השניה הוכיח יעילותו העצומה של כוח האוויר, אבל שׂם לאל התקוות המופרזות של חסידי הנשק החדש. כוח האוויר שלו עודנו באיבּו, ונתכנו לו עלילות אם המלחמה תתחדש, וגם אם לא נקבל התורה – ואין תורה זו מתקבלת על דעתי – על כל־יכלתו של כוח האוויר.

טיפוח חיל האוויר דרוש לא רק לצרכי מלחמה. השלטון באוויר דרוש לנו בימי שלום לא פחות מבימי מלחמה. לצבא המסרתי לא ראו שום תפקיד מלבד תפקיד מלחמתי, אם כי אני בטוח שלצבאנו אנו יש גם יעודים חיוביים, כי על צבא הגנה לישראל להיות אחד הכוחות הראשיים המעצבם דמות האומה ומהתכים אבק האדם של העולים והמתכנסים מכל קצווי תבל ומכל תרבויות זרות – בכור־המצרף של המולדת המתחדשת. לכוח האוויר שלנו יש יעוד משקי ותרבותי עצום: כיבוש האוויר הוא מהכיבושים העליונים של כוח האדם, אם כי עודנו עומד בראשית התפתחותו. מותר־האדם הגיע כאן לידי אחד מביטוייו המובהקים. מדינת ישראל לא תיכּון אם לא תדביק ולא תקדם הכיבושים המדעיים והטכניים של זמננו ולא תבנה משקה ותרבותה על שיאי ההתפתחות האנושית. השלטון באוור הוא אחד השיאים האלה. בנין שדות תעופה משוכללים, הצטיידות במטוסים מהירים ויעילים מכל הסוגים, לא רק למטרות קרב אלא למטרות שלום, למטרות של תחבורה ומחקר – הם צורך ראשוני של המדינה. לסידורים ולציודים טכניים אלה לא יהיה ערך – אם לא נחנך הנוער שלנו להעפלה אווירית, כי גם באוויר, כמו בכל שטח אחר העיקר הוא – האדם. החקלאות שלנו היא לא יצירת הטבע הדומם, אלא פרי מאמציהם היוצרים של חלוצי ההתישבות שלנו. הקרקע נשאר גם בעתיד הבסיס של קיומנו. האדמה תהיה לעולמים מקור החיים ויסוד הקיום של החברה האנושית, והחינוך להתישבות חקלאית צריך לעמוד במרכז חינוך הדור, אולם לחזון האדמה יש להוסיף בימינו – חזון האוויר, והנוער שלנו צריך להצמיח כנפים ולשלוט בממדים העליונים של ארצנו. שלטון באוויר הוא תנאי לעצמאותנו הכלכלית, המדינית והתרבותית. ופיתוח כוחות האוויר בתוכנו חורג ממסגרת הבטחון – ונעשה לצו ממלכתי כללי.

הענף הצעיר ביותר בכוחות הבטחון שלנו – הוא חיל הים. גם לכוח זה נתכנו עלילות גדולות במערכת הבטחון שלנו. מצבנו הגיאוגרפי והמדיני – שאנו מוקפים מכל צד ארצות ערביות, ואין כל גישה לעולם הגדול, שלא דרך ארץ ערבית, אלא בים – מעמיד את כיבוש הים במרכז מאמצינו הדחופים. גורל העליה, גורל המשק, ואין צריך להגיד גורל הבטחון של מדינתנו, מותנים ביכלתנו לקיים תנועה ותחבורה בלתי־נפסקת במבואות הים. שונה הים מהאוויר בהיותו מקור של מזון וחמרי גלם כיבשה, וצמצום החקלאות בשטחי היבשה בלבד הוא פרי בערות והרגלים שאבד עליהם כלח. הים הוא חלק אורגני של ארצנו. ארצנו קטנה, – והים רחב־ידים, כמעט לאין־סוף, הוא פתוח וחפשי במרחביו הגדולים ואין בהם כל מחסומי גבולות, ועדיין הוא משמש עורק תחבורה עיקרי לאנושות כולה, והוא הגשר היחיד בין ישראל ובין תפוצות הגולה.

פעמיים נאחזנו בארץ – בבואנו אליה ממזרח, דרך היבשה. זוהי הפעם הראשונה שאנו חוזרים למולדת – מהמערב – דרך הים. ולא נחזיק ביבשת־המולדת לאורך ימים – אם לא נכבוש הים, ברבבות דייגים ושייטים, ואני מקווה שלא רק בים התיכון הפתוח כבר לפנינו, אלא – ואולי בעתיד לא רחוק לגמרי – גם בים סוף, כשנגיע לאילת.

י“ט בתמוז תש”ח – 26.7.1948

(מתוך הקדמה לספרו של מ. נמצא־בי ז"ל, “הדגל”)

המדינה היא המסגרת הממלכתית של האומה. בה מתגלים החירות, העצמאות והרצון הקיבוצי ההיסטורי של האומה.

כיצור חי נתונות המדינה והאומה לחליפות ותמורות, ובשתיהן פועלים כוחות מתרוצצים, שונים, מתנגדים ומשלימים, התלויים בגורמי זמן ומקום ומתחלפים עם נסיבות פנימיות וחיצוניות. בהרכב הממשלה ובקווי־פעולתה המשתנים מזמן לזמן משתקפת הדינמיות רבת־התמורות של המדינה והאומה.

אולם אין מדינה ואומה בלי מסד קיים, המרתק על הדורות ומלכד כל חלקי המדינה והאומה בכל שעה ושעה, ואינו תלוי בחליפות המקום והזמן ואינו משתנה עם המאורעות הזורמים. בלי קביעות ואחידות היסטורית זו אין שום מדינה ואומה בת־קיימא.

הדגל של המדינה מסמל אחידות וקביעות היסטורית זו ומייחד זהותה המתמדת.

הדגל עומד מעל הממשלות המתחלפות ומעל הכוחות בתוך המדינה המתרוצצים בלי הרף; – הדגל מגלם את היסוד המאַחד, המלכד, הכללי, המשותף וההיסטורי שבמדינה ובאומה.

הדגל הציוני סימל את שאיפתה של האומה העברית נטולת המדינה – לחירות, לעצמאות ולשוויון ממלכתי במולדת.

עם הקמת מדינת ישראל הונח יסוד ראשון לחירותה ועצמאותה של האומה העברית בארצה.

כחמישים שנה אחרי הולדת התנועה הציונית המדינית, עם פרסום “מדינת היהודים” של הרצל – הוקמה מדינת־ישראל, ודגל המדינה יגלם עכשיו לא שאיפה וחזון – אלא הוויה והתהוות היסטורית חיה וגדלה.

עם יציקת הדפוסים הממלכתיים החדשים לקיומנו העצמאי שׂומה עלינו גם לקבוע את דגל המדינה – שיסמל את אחדות ישראל, יחוּדו ועתידו העצמאי, שותפות־הגורל של כל הדורות, מקדמוּת האומה לפני אלפי שנה עד סוף כל הדורות, עליונותו של הכלל ועדיפותו על כל חלק ופרט, ריבונותה של האומה והמדינה על כל בניה ואזרחיה, על אף כל החליפות והתמורות במשטרה הפנימי וממשלתה.

כ' בתמוז תש"ח – 27.7.1948

שׂרי ישראל, מפקדי חילותינו, מורי ורבותי!

מעל ראש הפיסגה של חוזה עתידות בישׂר הרצל לפני כיובל שנים את דבר מדינת־היהודים. מיד לאחר הקונגרס הציוני הראשון בבאזל בשנת 1897 רשם הרצל ביומנו דברי אַל־מוות אלה: “אם אסכּם הקונגרס הבאזילאי באימרה אחת – שמתוך זהירות לא אשמיע אותה בפומבי – הרי היא זאת: בבאזל יסדתי את מדינת־היהודים. לו אמרתי זאת היום בקול רם – היו כולם פורצים בצחוק, אולם בעוד חמש שנים, בכל אופן בעוד חמישים שנה יכירו בה כולם”.

עברו מאז כחמישים שנה – וחזונו של הרצל קם ויֶהי, ובפעם הראשונה אנו חוגגים זכרונו של מייסד הציונות המדינית – במדינת ישראל הלוחמת.

מדוע האמין הרצל שיסד בבאזל את מדינת היהודים? באשר “המדינה – כפי שרשם הרצל באותו היומן – מושתתת ברצון־העם למדינה”. בקונגרס הציוני ובהסתדרות הציונית שהקים הרצל נתגבש, הופרה והופעל רצון־המדינה של העם. אמת פשוטה ועמוקה זו, שעמד עליה יוצר הקונגרס, הפכה את פני ההיסטוריה היהודית.

הרצל לא המציא את הרעיון הציוני ואף לא חידש את חזון המדינה היהודית. ערגת העם היהודי לחידוש עצמאותו הממלכתית במולדתו העתיקה לא פסקה אף פעם מאז הלך עמנו בגולה, ושלוש פעמים ביום התפלל כל יהודי לשיבת־ציון ולקוממיות ישראל. אולם הרצל היה הראשון שידע להפיח נשמה חדשה, נשמת רצון־הביצוע, בָאמונה ובַכּיסופין של העם היהודי לתקומה ממלכתית, ועשה זאת גם בכוח הביטוי הראשוני, הבלתי־אמצעי של חוזה־עתידות גלוי־עינים, וגם בכשרון האדריכלות הממלכתית שהשקיע בבנין הקונגרס, ההסתדרות הציונית והפעלת ההמונים כמכשיר מדיני לאומי ובינלאומי.

הרצל לא זכה לראות את כּרי יצירתו. רק שבע שנים עשה בשליחותו הגדולה – ושירת־חייו באמצע נפסקה. אולם האפיק המבורך שפתח הרצל לרצון־המדינה של העם העניק לנו שני הכיבושים הממלכתיים הגדולים בחזית הבינלאומית: הצהרת בלפור ב־2 לנובמבר 1917, והחלטת או"מ על הקמת מדינה יהודית ב־29 לנובמבר 1947. בלי שני הכיבושים האלה לא היינו באים עד הלום.

אולם הקונגרס וההסתדרות הציונית לא היו האפיק היחיד שדרכו זרם רצון העם למדינה.

עוד כמה שנים לפני הקונגרס הציוני ולפני הרצל נפתח אפיק ראשון לכיסופי האומה וערגתה לבצע את דבר הגאולה – אפיק העליה ההתישבותית והחלוציוּת היוצרת והמגשימה.

בוני בית־הספר החקלאי הראשון במקוה־ישראל בשנת 1869, מניחי היסוד לכפר העברי הראשון בפתח־תקוה מתוך יוצאי חומות ירושלים העתיקה ועולי הונגריה בשנת 1878, ראשוני החלוצים של ביל"ו וחבריהם מייסדי גדרה, ראשון־לציון, זכרון־יעקב וראש־פינה – אלה והבאים אחריהם הבקיעו האפיק הראשון והראשי, הגָדל ומתרחב, לרצון־המדינה של העם, ובמשך שלושה דורות של עמל חלוצים ומעפילים הפכו את פני המולדת, והצמיחו ישוב יהודי שלא היה כמוהו בעולם לחירות ולעצמאות ולאיתנות, ישוב מעורה באדמתו, במשקו, בכפרו, בעירו, בלשונו ובתרבותו, מושרש בעברו הרחוק ומצומד לעתידו הנכסף, מגלם בתוכו לא רק רצון אלא יכולת לבנין מדינה, מהווה למעשה גרעין גָדל ומתרחב של מדינת־יהודים.

בלי יצירת־בראשית זו של חלוצי עליה והתישבות לא היינו מגיעים עד הלום.

כשהרצל מת היה מפעל־חלוצים זה עדיין צעיר, וחלָש ומצער, ואותותיו כמעט לא ניכרו בתנועה הציונית.

במותו של המנהיג הנערץ – לפני ארבעים וארבע שנים, – כשנדמה היה שחלום מדינת־היהודים הוכה מכת מוות, והציונות המדינית הגיעה לקיר אטוּם – פרץ המעין המתמיד של העליה השניה, שהפרה בכוח־עלומים אדיר את המפעל החלוצי בארץ, ונפתח אפיק שלישי לרצון־המדינה של העם, בן לוויה לאפיק החלוציות היוצרת – אפיק הכוח המזוין היהודי.

בסג’רה, כפר הררי קטן, אחד מארבעת הכפרים היהודים הבודדים בגליל התחתון באותם הימים, הוקם לפני יותר מארבעים שנה הגרעין הראשון של כוח־ההגנה העברי שנקרא אז בשם “השומר”. עוד לפני “השומר” היו בני המושבות מגינים בעוז ובחירוף נפש על ההתישבות היהודית הצעירה מפני שודדים ותוקפים מבני המדבר, אולם כוח מזוין קבוע ומאורגן, בעל משמעת ותכלית צבאית־לאומית הוקם רק בראשית העליה השניה. ומחדש חושלה שלשלת הגבורה היהודית על אדמת המולדת, שהלכה והאדירה מאז “השומר”, הלגיון העברי במלחמת העולם הראשונה, ייסוּד ההגנה בימי תל־חי ואילך, הקמת חיל־הנוטרים במאורעות 39–1936, פלמ"ח והתנדבות הגדודים היהודים והבריגדה הראשונה במלחמת העולם השניה – כל אלה הכשירו את ההתגוננות רבת־התפארת והגבורה של צבאנו במלחמה זו.

בלי אפיק זה של גבורת הנשק היהודי לא היינו מגיעים עד הלום.

אלה הם שלושת האפיקים שבהם זרם רצון־המדינה של עמנו, ושלשתם ינקו ממקור לא־אכזב אחד, מקור עתיק־יומין: ממקור הנאמנות היהודית למחצבתו, למקורו, לצורו, ליחוּדו ההיסטורי של עם ישראל – נאמנות קשת־עורף שאינה נרתעת מסבל, מרדיפות, מגזירות, גירושים, שחיטות והשמדות; שאינה נכנעת לעריצות, כפיה, אַלִמוּת ויהא כוחם הפיסי אשר יהיה. הנאמנות היהודית שנתגלתה במעשי קידוש השם לאין ספור בימי הביניים עד מרד הגיטאות בימינו אלה, ואשר הגיעה לשׂיאה במאמץ החלוצי, המדיני והמלחמתי במולדת, שהביא אותנו אל המאורע הגדול בדורנו – המאורע של 14 במאי ש"ז, המהווה מפנה מכריע בהיסטוריה היהודית וציון דרך רבת־תוצאות בהיסטוריה העולמית.

זכה דורנו להיות אחרון לשיעבוד וראשון לגאולה. אפס, אַל ירוֹם לבנו. לא בזכותנו אנו בלבד זכינו למדינת ישראל. אלמלא אמונת־אומן מורשת־קדוּמים של דורות ישראל, הנושאים בלבם חזון־הגאולה ולבותיהם מרותקים במשך אלפי שנים בעבותות אהבה וכיסופין למכורת אבות; אלמלא מעשי בראשית של ראשוני חלוצינו ולוחמינו בשטח העליה וההתישבות, ההתגוננות והמדיניות הבינלאומית – לא היתה מדינת־ישראל קמה בימינו.

אבל אין זכות־אבות הטעם היחיד לחובת־הצניעות מצדנו. מדינת ישראל קמה בתוך סערת קרבות, כשניטשה עלינו מלחמה כפולה: פוליטית וצבאית. ממשלת המנדט רצתה להוריש לנו תוהו־ובוהו – התגברנו והשלטנו בארץ סדר ומשטר. היא רצתה לשעבּד אותנו לשכיריה הערבים – התגברנו וביצענו את עצמאותו והקימונו מדינת ישראל.

אולם המערכה טרם תמה. אמנם מהקרבות הצבאיים יצאנו עד עכשיו וידנו על העליונה. בלי כל עזרה מהאו“ם עמדנו בפני התוקפנות הערבית אשר ניסתה בעזרת ממשלת בריטניה לעשות לאַל החלטות האו”מ. ולא זו בלבד שהצלחנו לשמור כמעט על כל שטחה של המדינה העברית כפי שהותווה בעצרת האו"מ ב־29 בנובמבר, אלא הרחבנו היריעה וכבשנו כיבושים רבים מחוץ לתחומים ההם. כוחות ההגנה והצבא שלנו לכדו כמעט כל שכונות האויב בירושלים החדשה, את רוממה, ליפתה, שיך־בדר, קטמון, אל־בקעה, קסרקטי אלנבי, מוצררה ועוד – וירושלים, מחוץ לעיר העתיקה, נעשתה לעיר עברית כאשר לא היתה מאחרי חורבן הבית השני.

כבשנו את צפת, טבריה, חיפה ועכו וצבאותינו הגיעו עד גבול לבנון בגליל המערבי לאחר שלכדו את אכזיב, בצה ונקודות אחדות בדרך; כבשנו קסטל, בית מחסיר, סובה, סריס, מַלחה ועין־כרם בסביבות ירושלים ובדרך לשער הגיא; כבשנו בית־ג’יז, בית סוסין, צרעה וארטוף במסדרון הירושלמי; כבשנו יבנה וקוביבה, מַסמיה ויזור, סומייל וזיתא, חַטא וקרטיה בדרום; כבשנו יפו ובנותיה – סלמה, יזור, בית דג’ן, ספוריה, כפר ענה ויהודיה; כבשנו לוד ורמלה, בית־נבּאלה וראש־העין, כּוּבּב וסַלביט, ברפוליה, מעון ובורג', שדה התעופה ותחנת הרכבת בלוד ושחררנו את בן־שמן והגענו למולדת החשמונאים במודיעין.

כבשנו בעמק את זרעין, נוריס ומַזר, בית־שאן ורכסי הגלבוע; כבשנו שפרעם וצפורי, נצרת וכפר כנא, לוביה וחיטין בגליל המרכזי וכבשנו עין־הוד וג’בעה, טירה ואִכזים בדרך לחיפה, וחיל האוויר הנחית מכות קשות לרבת־עמון, דמשק וקהיר ולכל ריכוזי האויב בארץ, ועל ידם עזר חיל־הים הצעיר שלנו.

אולם אין אנו רשאים עדיין להתברך בלבותינו שניצחנו. רק הנצחון בקרב אחרון וסופי הוא המכריע, ואין להגיד עדיין שנצחונותינו בקרבות האחרונים – היו הנצחונות של קרב אחרון. אין יודע עדיין בודאות אם הפוגה שניה זו היא קץ המלחמה או רק הפסקה זמנית, ומבלי שנהיה מוכנים ודרוכים, מצוידים וערוכים ביבשה, באוויר ובים להנחיל לאויב מכה ניצחת בקרב האחרון, באם תתחדש המלחמה – אין ערך קובע ומכריע לכּיבושים ולנצחונות שהיו לנו עד כה. הקרב האחרון הוא הקובע – ובקרב זה עלינו לנַצח, – ורק אז יהא זה נצחון קיים ובטוח. וגם אז – יתכן – תהיה צפויה לנו מערכה פוליטית קשה, כי מלבד האויב הגלוי יש לנו לא מעט צוררים חשאיים ומוסווים, שלא יחמיצו שום הזדמנות לעשוק ולקפּח את זכויותינו, יצירותינו וכיבושינו, והמעשה של 14 למאי לא יושלם כל עוד צבאנו וממשלתנו לא יבטיחו למדינת ישראל שלום ובטחון וריבונות בתחומים בני־קיימא וצודקים, שיקחו בחשבון לא רק הפשרה של 29 בנובמבר אלא כל מה שנתרחש בכל צד מאז ועד היום, וכל עוד המאמץ החלוצי של עמנו בארץ ובגולה לא יאסוף כל נידחי הגולה במולדת המשוחררת ולא יבנה נשַמות הארץ עד קצה יכלתה. עוד רבה וקשה הדרך אשר לפנינו; למחוז חפצנו ההיסטורי – קיבוץ גלויות וגאולה שלמה, – לא נגיע בלי סבלות ומאמצים וקרבנות נוספים.

בעוז ובאמונה אנו צופים ליום מחר – בדריכות עֵרה ובכוננות מוגברת. בטחנו בצור־ישראל, ובטחוננו לא הכזיב.

הרצל אמר: “יהודים הרוצים בכך ישיגו את מדינתם. והם יהיו ראויים לה” – נמַלא כולנו את חובתנו באמונה – ונהיה ראויים למדינתנו.

כ“ט בתמוז תש”ח – 5.8.1948

בישיבה השש־עשרה של מועצת־המדינה הזמנית. תל־אביב

חברי המועצה! יש להצטער צער רב שעד היום לא סודר באופן הוגן ומעשי התשלום למשפחת החייל. אין זו רק שאלה מוסרית וחובת־כבוד למדינה, שהבנים אשר נקראו למסור חייהם להגנת עצמאותנו – תובטח להם דאגה הולמת ומלאה למשפחתם. זוהי גם שאלה צבאית חיונית. קשה לדרוש מאדם שיתמכר לגמרי לשירות המוטל עליו, שימסור את כל כוחו, זמנו וגם חייו ללא שום סייג, ללא שום תנאי, – וזהו מה שהצבא דורש מכל חייל, – בשעה שאיננו בטוח שהאשה והילדים שהשאיר בביתו הם מסודרים פחות או יותר. היו עד עכשיו כמה מקרים של הפרת משמעת חמורה בצבא, והמפקדים, בידעם את סיבות הדבר, כמעט שלא ראו יכולת מוסרית לעצמם לאחוז באמצעים נגד מפירי המשמעת, באשר הסיבה היתה – רעב במשפחת החייל. עד עכשיו היה נהוג, שהתשלומים למשפחת החייל היו משתלמים רק אחרי חקירה מספיקה, שאמנם משפחת החייל זקוקה לעזרת המדינה. דבר זה לא היה הוגן כלפי החייל ולא היה הוגן כלפי משפחתו. הוועדה, שנתמנתה לבירור בעיה זו, הגיעה למסקנה, – והממשלה מקבלת את המסקנה הזאת ואנו מציעים אותה למועצה – שמשפחת החייל תקבל תשלומים קבועים באופן אבטומאטי, בלי שום חקירה מוקדמת ובלי שום בירור, אם המשפחה זקוקה לכך או לא. אנו מציעים שיקָבע מינימום אשר ישולם לכל משפחה של חייל, בלי הבדל מצבה החמרי. מינימום לאשת חייל, מינימום לכל ילד. מינימום זה יקָבע על־ידי ועדה מיוחדת, ממונה על־ידי משרד־הבטחון ומשרד־האוצר. תשלום זה המדינה תהיה אחראית לו, באשר המדינה היא אחראית לגיוס החייל. אולם נחוץ שהמועצה תעריך את גודל העוֹל והיקפו, שהמדינה מקבלת בזאת על עצמה. מתוך טעמים מובנים אינני יכול למסור כאן מספרם של המגויסים, וגם אינני יכול למסור כאן מספרים של משפחות החיילים, אבל המספרים האלה הם לא קטנים, וחלים על חלק לא קטן של האומה בארץ. העוֹל הנופל על ידי כך על המדינה אינו מצעָר ויתכן שהוא עולה על יכלתה של המדינה בימים כתיקונם. אבל הימים אינם כתיקונם, ואנו עומדים במלחמה שאין יודע מתי תיגמר, ועוּלה הכספי עוד יגדל. לכן גם הוועדה וגם הממשלה קיבלו בענין זה שתי מסקנות:

א) האחריות הכספית כלפי משפחת החייל היא אחריות המדינה. בסיכום האחרון חייבת המדינה למצוא אמצעים אלה, והיא תמצא אותם כמו שהיא מוצאת לכל צרכי המלחמה, אם על ידי הטלת מסים על אזרחיה או על־ידי הלוואות או בדרכים אחרות. תעודה זו, כמו התעודה הכללית של מימוּן המלחמה איננה קלה. ושוב אינני יכול לתת את המספרים על התקציב המלחמתי שלנו, אבל תוכלו בעצמכם לשער שהוא עולה על כל מה שהיינו רגילים בו בתקציבים הציוניים. הוא עולה פי־כמה על התקציב אשר מועצת־המדינה מחליטה עליו מדי חודש בחודשו.

לאשרנו הוכח, שאין אנו עומדים לגמרי בודדים במערכה הזאת, והעם היהודי מושיט לנו עזרתו. ואולי אף פעם לא הופגנה במעשים אחדותו של העם היהודי בעולם כולו כאשר הופגן הדבר תוך כדי מלחמה זו.

לפני שבוע ימים בערך היתה הזדמנות לחלק של האומה, לחלק הגר בתל־אביב ולאלה שנזדמנו לתל־אביב בכ' תמוז, לראות משהו מצבא־ההגנה־לישראל ומשהו מן הציוד המלחמתי שלנו. ושוב, אינני יכול להגיד לכם בכמה מיליונים עלה לנו הציוד הזה. ציודו זה של הצבא היה אחד הדברים המופלאים בעלילה המופלאה של הקמת צבאנו, והציוד נעשה תוך כדי מלחמה. לא היה לנו צבא לפני המלחמה כל זמן שהיה פה שלטון זר, ולא היה לנו ציוד לפני המלחמה. הכל נעשה תוך סערת המלחמה, ולא היה נעשה אלמלא נעזרנו על־ידי היהדות בעולם. ולא רק בארצות הגדולות והעשירות כמו אמריקה, אלא גם בארצות קטנות, אף פעם לא נענה העם היהודי לצרכי הארץ כמו שנענה לצרכי התגוננותנו – בנדיבות־לב, ביד־רחבה ובעיקר בעוד־זמן. כאילו הרגיש מהי חשיבותו המכרעת של גורם הזמן במלחמה. שום מגבית אי־אפשר היה לסדר בתקופה זו, אם לא היתה עליו הגושפנקה של הבטחון או של ההגנה. קיבוץ יהודי קטן בדרום־אפריקה, הוא בלבדו אסף בזמן קצר למעלה ממיליון וחצי לירות לצרכי הבטחון. לא אתן לכם מספרים על קיבוצים גדולים יותר. אבל בכל התפוצות היתה היענות מלאה ומהירה, ורק הודות לה היינו יכולים לעמוד במערכה והיינו יכולים לממן את המלחמה אשר עלתה בהיקף צרכיה על כל מה שהיינו רגילים בו במשך השנים שאנו בארץ.

ב) גם הפרט הזה, אמנם פרט חיוני, בתקציב המלחמה – התשלום למשפחת החייל, לא יהיה מובטח אם לא נוכל להשיג בשבילו אמצעים גם מחוץ למדינה, ואין לנו כמעט שום ספק, שנוכל להשיג אמצעים גם מחוץ למדינה. אולם לרגל מצבים משפטיים־מדיניים בארצות אחדות, ביחוד בחשובות שבין הארצות, היינו מוכרחים לעשות סידורים שממשלת־ישראל לא תקבל כשהיא לעצמה במישרין שום אמצעים מהמגביות הללו, – ואני אבקש את המועצה שלא ידרשו ממני להיכנס להסברת הנימוקים, – ומשום כך הגענו לידי מסקנה שניה, שיחד עם העקרון שהמדינה היא אחראית במישרין למשכורת של משפחת החייל, ימָצא התשלום הזה בידי ועדה ציבורית. ועדה זו תוכל לקבל גם כספים המן החוץ, ואנו כמעט בטוחים שיעלה בידה לקבל סכומים חשובים מן החוץ; אם כי האחריות מוטלת על המדינה, והממשלה תשא בכל אופן בעול התשלומים. אולם לא די שנבטיח באופן רשמי וחוקי את ההתחייבות; דרוש שנוכל למַמן, ובשעתו, את התשלומים האלה, ולשם כך יש הכרח שנוכל להשתמש באמצעים גם מחוץ למדינה, ומשום כך יסודרו תשלומים אלה על־ידי וַעדה ציבורית אשר תיקבע על־ידי שני המשרדים הנוגעים בדבר: משרד־הבטחון ומשרד האוצר. אולם אני מדגיש שוב, המדינה היא אחראית לכל התקציב הדרוש למשפחת החייל.

יש לנו עוד תשלום־חובה, שהחלטנו להפריד בינו ובין תשלום למשפחת־החייל, אם כי שני התשלומים קשורים במלחמה, וזה דבר הנָכים, אלמנות ויתומים. עד עכשיו נפלו מהצבא בלבד למעלה מאלפיים איש! מלבד אלה שנפלו חלל יש מאות אחדות, שנקטעו רגליהם או ידיהם במלחמה. וזוהי חובה קדושה שאנו כולנו, כל האומה, חייבים בה, לאַפשר לנָכים חיי־עבודה ולהבטיח קיומם של האלמנות והיתומים של לוחמינו. המדובר לא בהבטחת קצבה, אלא בסידורים שיבטיחו להם להתפרנס מעבודתם בכבוד. והדבר הזה איננו בשמַים. יש לדאוג להתקנת גפיים מלאכותיים לנָכים, והטכניקה התקדמה בשטח זה עד כדי כך שאפשר להבטיח לכל חייל באבדה לו יד או רגל, שיהיה מסוגל שוב לעסוק בעבודה פוריה ולפרנס עצמו מיגיע כפיו. הוא הדין באלמנות – שיוכלו להתפרנס ולפרנס את ילדיהן בכבוד בעזרת המדינה.

אולם מפני שבעיה זו תעמוד בעיקר לאחר המלחמה, ולא תיפסק גם עם הדמוביליזאציה של הצבא, החלטנו להפריד את דבר התשלומים למשפחת החייל, שבזה תטפל וַעדה מיוחדת, ולהקים מוסד מיוחד שיטפל בשאלת הנכים, האלמנות והיתומים של החיילים.

גם הטיפול בנכים, באלמנות וביתומים, תהא עליו אחריות המדינה, כי לא צדקה ולא טובה עושים ליתומים ולשאר נפגעי־המלחמה, אלא חוב אנו משלמים, חלק קטן מהחוב שאפשר לשלם ללוחמינו ומגינינו.

אני מסכם. המסקנות שהממשלה מציעה למועצה בענין זה הן:

א) להחליט שכל משפּחת חייל, ללא הבדל מצבה, מקבלת מינימום של תשלום לאשה ולכל ילד. ודאי יהיו מקרים, לרגל מצבים מיוחדים, שהמינימום הזה לא יספיק. במקרה כזה יכולה המשפחה להגיש תביעה מיוחדת, ורק אז תיערך חקירה ונבדוק אם המינימום שהובטח לכל משפחה אינו מספיק ויש להוסיף עליו. אבל החקירה תחול רק על המקרים המיוחדים האלה.

ועדה מיוחדת של משרד־הבטחון ומשרד־האוצר תקבע את המינימום לאשה ולכל ילד.

ועדה ציבורית תטפל בתשלומים אלה. המדינה תהיה אחראית לכל התשלומים, אולם לוועדה תהיה הזכות לקבל למטרה זו כספים גם ממקורות אחרים.

ב) ועדה מיוחדת תטפל בסידור נכים, אלמנות ויתומים, וגם כאן האחריות הכספית תחול על המדינה, אבל ועד ציבורי מיוחד שיטפל בענינים אלה, יוכל להשיג לתכלית זו אמצעים נוספים ממקורות שמחוץ למדינה.

במה נקבל פני הבאות

א. עד תום המלחמה – רק חזית אחת

במה נקבל את פני הבאות? מעולם לא עמדה בפנינו שאלה רבת־משמעות כזו, כי אנו ניצבים על סף – או בתוך – מהפכה היסטורית שלא היתה אולי כמוה בתולדות העם העברי, וראית מהותה של המהפכה וכוננות לקראת המציאות החדשה הצרורה בכנפיה, מתנה את הצלחתה. במלחמה כבמהפכה, אפשר לנצח – ולהפסיד פרי הנצחון, אם לא יודעים בעוד זמן לנצל אפשרויות הנצחון, אם לא יודעים בעוד זמן לנצל אפשרויות הנצחון ואין מכשירים כוחות ותנאים לניצולן.

קודם כל יש לראות בפני מה אנו עומדים ברגע זה. הח' דובדבני דרש לפתוח חזית שניה – חזית העליה וההתישבות, ועמד על כך שלא נחכה בהרחבת העליה וההתישבות עד תום המלחמה ולא נסתפק בממדים המצומצמים של ימים אלה. אני תמים דעים עם תביעתו, אולם איני מקבל את הגדרתו של “חזית שניה” עד תום המלחמה יש לנו רק חזית אחת, והיא חזית המלחמה. אין זאת אומרת שעד אז אין עליה והתישבות – כי חזית המלחמה מחייבת עליה והתישבות במשך המלחמה כמעט לא יתכן בלי שתי אלה. ולמה אני חולק על ההגדרה? באשר העליה וההתישבות – לפני בוא השלום – מותנות על ידי צרכי המלחמה וכפופות לתנאי המלחמה. עלינו לעסוק עכשיו בעליה הדרושה למלחמה ולעסוק בהתישבות המבצרת את חזיתות המלחמה שלנו. בתקופת המלחמה לא נוכל לעשות עליה והתישבות אחרת. קשה להשלים עם השתעבדותנו למלחמה ושעבוד צרכינו החשובים והיקרים ביותר לתביעות המלחמה. – קשה גם להשלים עם עצם היות מלחמה. אבל אין ברירה, וכל זמן שיש מלחמה היא כופה עלינו הכל – וגם שני לוחות הברית של חזון חיינו, העליה וההתישבות, אינם יוצאים מן הכלל. ואל נטעה לחשוב שההפוגה משנה פני הדברים – ההפוגה אינה אלא אחד מדרכי המלחמה בנו. מטרת כל מלחמה היא שבירת רצונו של האויב (אם המטרה איננה השמדת האויב גופו, כאשר היתה זו מטרת מלחמתו של היטלר ביהודים וכן גם מטרת מלחמתו של המופתי). ולמטרה זו משתמשים לא רק בכלי־משחית פיסיים: רובים, מקלעים, תותחים, פצצות, טנקים, טורפדות, אוירונים וכדומה, אלא גם באמצעים כלכליים־משקיים ונפשיים–מוסריים. גם במכשירים אלה אפשר לערער את כוחו ורצונו של האויב לעמוד בקרב – ולהביא אותו לידי כניעה, כלומר לידי קבלת רצון היריב. ההפוגה – היא אחד האמצעים לשבירת רצוננו. אמנם ההפוגה חלה על שני הצדדים, גם עלינו וגם על הערבים. והפוגה ממושכת עלולה גם לרופף ולערער רצון הערבים. אולם יש לזכור שבמלחמה זו יש לא שנים, אלא שלושה צדדים והצד השלישי – הממשלה של באֶוין – מעונין בשבירת רצונם של היהודים והערבים כאחד, כי ממשלה זו עוינת לנו לא באשר היא אוהבת את הערבים, אלא להיפך באשר היא שואפת לשעבד את הערבים – במצרים, בסודאן, בעיראק, בסוריה, בעבר הירדן, בסעודיה, בלוביה, ובכל מקום אחר – למטרותיה היא, והיא מסיתה את הערבים בנו למען תקל עליה מלאכת ההשתלטות במזרח, והיא חוששת – ובצדק – שמדינת־ישראל עצמאית ומתקדמת תשמש גורם משחרר ומקדם גם לגבי העולם הערבי ותסייע במישרין ובעקיפין לחיזוק עצמאותן של מדינות ערב. ואין כהפוגה אמצעי בדוק ומנוסה שעלול להביא לידי החלשתם ושבירת רצונם של שני הצדדים הנלחמים, גם של היהודים וגם של הערבים. ואי אפשר לנו לא לראות בהפוגה המשך המלחמה נגדנו – וכל עוד יש מלחמה יש חזית אחת: חזית המלחמה, והיא שלטת בכל, ומתנה הכל, ללא יוצא מן הכלל, כי ברגע שרצוננו נשבר ואנו נכנעים – אין עליה, אין התישבות, אין ח־־־ אין עבודה, אין קיבוץ, אין חזון, אין כלום – גורלנו נחרץ לעבדות או להשמדה. ומשום כך עלינו לראות מרכז הדברים – בצרכי חזית המלחמה, וצרכים אלה קודמים לכל. פה ושם, אולי מפני אשליה מטעה שמולידה ההפוגה, יש רצון לפרוק מעלינו העול הקשה של המלחמה, וגוברת הנטיה לשמור על צרכי המשק, החרושת, הקבוץ, החקלאות על חשבון תגבורת כוחנו המלחמתי, ונטיה זו מתגלית גם בחלקים החלוציים ביותר של תנועתנו, ומשום כך היא מסוכנת ביותר. בנקל אפשר להתגבר על השתמטות פרטית של פורקי עול ומוגי לב – אבל לא קל לעמוד בפני דאגה חלוצית ונאמנה של המשקים, המושבים והקבוצים – לחברות נוער, לגרעיני הכשרה, לנוער עולה וכדומה. ויש חובה קשה וקדושה להתאכזר על עצמנו ועל נכסינו היקרים ביותר, למען נגביר כוח־המחץ שלנו בחזיתות ונמציא כוח־אדם הדרוש לתותחנים, לגדודי השריון, לחיל האויר, לחיל הים ולשרותים החיוניים – ואם גם נחתוך בבשר מן החי. ואסור שההפוגה תרדים אותנו ותפחית את דריכותנו וכוננותנו במשהו.

כוחנו יונק מעליה והתישבות

אולם אין ניגוד בין צרכי המלחמה ובין הגברת העליה וההתישבות. להיפך, כוחנו יונק משתי אלה. בלי העליה בתשעת חדשי המלחמה, לא היה כוחנו הצבאי מגיע לממדיו הנוכחיים – והוא עדיין לא הגיע לשיאו, ובלי התישבות לא היינו מחזיקים מעמד בכמה חזיתות. אילו היה כל הצבא שישנו עכשיו בידינו – ולא היו לנו המשקים שיש לנו בגליל ובנגב ובסביבות ירושלם, ספק רב הוא אם היינו עומדים בשער כאשר עמדנו והיינו כובשים מה שכבשנו. אולם המלחמה וצרכיה קובעים עכשיו את אפייה של העליה ותכנון ההתישבות – שתיהן חייבות לשרת בראש וראשונה את צרכי החזית, ואסור לעשות דבר שעומד בניגוד לצרכים אלה. אסור לנו לשמור על צרכי המשק – אם שמירת צרכים אלה תחליש את כוחנו הקרבי או תמנע את האדרתו. ואסור לנו לרחם על עצמנו, על בנינו, על משקינו, על נכסינו החשובים ביותר – אם אנו רוצים לרחם על חרותנו ועצמאותנו שבה תלוי הכל. הנצחון קודם לכל – כי רק הנצחון יבטיח קיום ילדינו, משקינו, נכסינו, חזוננו ועתידנו. והעליה הנדרשת היא עליה שמגבירה מיד כוחנו הצבאי וההתישבות הנדרשת היא ההתישבות המגבירה מעמדנו בחזיתות ועוזרת לנו לשבור רצון האויב. כל אורח חיינו יש להתאימו לצרכי המלחמה. עלינו להסתפק במועט, לחיות חיי צנע, להגביר בתוכנו עזרה הדדית, ולקבל על עצמנו העול הקשה והאכזרי של משמעת המלחמה. אין אנו אמונים על משמעת זו, והיא קשה לנו מאין כמוה – באשר היא סותרת את כל ערכי החירות והיצירה שעליהם גאוותנו. אולם דוקא נאמנותנו לערכים אלה מצווה עלינו הפעם השתעבדות ללא סייג למשמעת המלחמה – אין דרך אחרת לנצחון.

ב. מערכה בין העם היהודי וכל שוטניו בעולם

אנו עומדים על סף מפנה של תמורות עמוקות ומרחיקות לכת, על סף מהפכה גדולה, שלא היתה כמוה בחיינו. יתכן שהיא תסתיים בתבוסה, בהרס, בחורבן, יש גם אפשרות כזו, ועלינו לראותה בעינים פקוחות. אבל יתכן – ואני מקווה שכך יהיה – שהמפנה יפתח לפנינו מרחבים היסטוריים רבי־עלילות, מרחבים היסטוריים רבי־עלילות, מרחבים אנושיים, יהודיים, סוציאליסטיים, ועלילות יצירה התישבותית, חברתית, מדעית, רוחנית, שעד כה לא העזנו לחלום עליהם.

שתי האפשרויות הסותרות זו לזו, הגנוזות במהפכה המתחוללת בחיינו, לא הגורם הצבאי בלבד יכריע ביניהן. כל דריכותנו עכשיו היא לקראת נצחון צבאי. בלעדיו נכרע ונפול. כשלוננו הצבאי פירושו כשלון כולל: כשלון העליה וההתישבות, כשלון העצמאות – אולי כליון פיסי וחמרי גמור. אבל נצחוננו הצבאי – כשהוא לבדו – אינו מבסס עדיין את מבוקשנו ההיסטורי, ואינו מוליך אותנו לקראת מחוז חפצנו היהודי והאנושי. ולא אחד הוא מכשול בדרכנו.

מלבד המערכה הצבאית – יש לנו גם מערכה מדינית. אנו עומדים לא רק בפני צבאות ערב – אלא במידה ידועה בפני העולם כולו. זוהי מערכה היסטורית שבין העם היהודי ובין כל שוטניו, נוגשיו ומנדיו בכל העמים ובכל הארצות מאז ומעולם. אין זו מערכה מקומית, ושרשיה בזמן אינם נעוצים בהווה בלבד. ישראל תובע עכשיו עלבון כל הדורות, מתדיין עם כל האומות, וגמר המערכה יהיה גמר בין־לאומי.

גם בימינו יש עוד מלחמות מקומיות שאינן נוגעות לעולם כולו ועמים שלא –קום המעשה מסיחים מהן דעתם, ואיש לא מתערב בהן. יש שבטים במרכז אפריקה שנלחמים זה בזה בלי הרף, והמנצח אוכל בשר המנוצח כפרס הנצחון – ואין פוצה פה. בימי הבינים היו מלחמות בלתי פוסקות שלא חרגו ממסגרתן המקומית, היו מלחמות כאלה גם בדורות האחרונים. במלחמה זו – שבה מעורבים היהודים, והיא נערכת בארץ־ישראל ועל ארץ־ישראל – כמעט כל העולם הוא “צד” בדבר. העולם כולו רגיש כלפי היהודים – ורגיש כלפי ארץ־ישראל. והסכסוך בינינו ובין הערבים מסעיר את העולם יותר מהסכסוכים שבקרב מאות המיליונים של הודים ומוסלמים בהודו ופקיסטן, יותר ממלחמת האזרחים שבין העם הסיני המונה כמעט רבע של האנושיות כולה. ההיסטוריה והגיאוגרפיה של הארץ, ההיסטוריה והגיאוגרפיה של היהודים הפכו מלחמתנו למאורע עולמי – אילו גם לא היה באֶוין ומרעיו מכניסים את אנגליה כגורם ישיר, בלתי אמצעי בסכסוך זה וגורל ארץ ישראל לא יחתך אך ורק על ידי הכרע צבאי שבין היהודים והערבים (אם כי לא לגמרי בלי הכרע זה). רק אומות מעטות בעולם אין להן שום נגיעה לארץ־ישראל וליהודים. – מעמדה הגיאוגרפי של הארץ – במרכז שלושה קונטיננטים, בצומת הדרכים של הקומונוולט הבריטי, על פרשת הדרכים שבין המזרח והמערב; מקומה ההיסטורי של הארץ התולדות התרבות האנושית – הנוצרית והמוסלמית, בתולדות הדתות של רוב עמי תבל, פיזורי היהודים בחמשת חלקי תבל ובמעמדם רב־ההשפעה או רב־הסבל בכמה ארצות גדולות ובינוניות; הניגוד ההיסטורי שבין היהדות והנצרות ובין האיסלם והנצרות והיהדות גם יחד, והעקשנות הממרה של היהודים, גם המתבוללים כביכול, לשמור על ייחודם היהודי בתוך הגויים – כל אלה וגורמים אחרים הופכים את הסכסוך הקטן בערך שבין 700 אלף היהודים בארץ ובין שכניהם הערבים למאורע המסעיר את העולם כולו, והאומות המאוחדות כבר דנות זה כשנתיים בבעית ארץ ישראל, ומי יודע עוד כמה זמן תטפלנה בה. וטיפול זה – הוא גורם שאין להתעלם ממנו, והוא עלול לפסוק את פסוקו ולחרוץ משפטו לאו דוקא לפי התוצאות של המערכה הצבאית בארץ.

ג. נצחון צבאי עוד איננו נצחון מדיני

במערכה המדינית היו לנו כמה הצלחות חשובות – אולם, אף הצלחה אחת לא היתה שלמה. רכשנו תמיכתן של מעצמות גדולות. אין ספק שהכיבוש החשוב ביותר בשטח זה – היא תמיכתה של ברית־המועצות, שהיתה רבת־משמעות כשם שהיתה מפתיעה, ומזמן שניתנה במאי 1947 ב“אגם ההצלחה” היא קיימת ועומדת, ללא תנודות. אולם תמורה זו לא שינתה את מצבם של יהודי רוסיה; ניתוקם של יהודי רוסיה מהארץ מלפני שלושים שנה היה המכה הקשה ביותר שניתנה למפעלנו בארץ. ניתוק זה קיים ועומד, ואין יהודי יכול לעלות ארצה מברית־המועצות. ויש סכנה ששערי ארצות אחרות במזרח יסגרו בפני יציאת יהודים. אנו מקבלים וקיבלנו עזרה ממעצמה אדירה אחרת – מארצות הברית באמריקה. מדינה זו תומכת בנו זה שלושים שנה, מאז הצהרת בלפור. הצהרה זו למעשה נוסחה לא ע"י בלפור בלבד אלא גם על ידי וילסון, נשיא ארצות הברית. בשנת 1922 קיבל הקונגרס האמריקאי החלטה פה אחד לטובת הבית הלאומי. המפלגות הגדולות ורוב נשיאי אמריקה תמכו מאז בשאיפותינו. אמריקה גם הכירה הראשונה במדינת ישראל, אמנם לא כברית־המועצות להלכה, אלא למעשה בלבד. אבל באמריקה כברוסיה היחס למדינת ישראל אינו קובע משטרה הפנימי ועמדתה כלפי העולם. למאה וארבעים מיליון אזרחי אמריקה יש גם ענינים אחרים – וענינים אלה קובעים. בוויכוח הפוליטי מדברים בזלזול על נפט, אבל צבאנו לא יוכל לעשות מלחמה, לא יוכל להתקיים בלי נפט. וגם לברית המועצות וגם לארצות הברית נפט זהו דבר חשוב. הדלק מהווה עכשיו צורך מרכזי בחיי כל עם ועם, ולא רק בימי מלחמה אלא בימי שלום. והדלק חורג ממסגרת היחסים שבין אמריקה וישראל, ואם נמצא נפט בנגב עלולה אמריקה לחשוב – לדעתי בטעות – שמוטב ששטח הנפט ימצא בידי עבדאללה, כי את עבדאללה נקל לקנות, בשעה שהיהודים אינם נמכרים אפילו בכתם פז. ויש חשבונות אחרים – למדינות הקטנות והגדולות, מלבד חשבונו של ישראל, ובכף־המאזנים העולמי כולם נשקלים, ובמערכה המדינית שלנו פועלים לא כוחות וחשבונות מקומיים בלבד, אלא שיקולים של יחסי כוחות וצרופי־אינטרסים וניגודי־אינטרסים של אומות העולם הגדולות והבינוניות והקטנות ואנו יכולים לנצח במלחמה ולהכות את כל אויבינו ולמגר צבאות עבדאללה וסוריה, ועיראק ומצרים ולגרשם מן הארץ – ואף על פי כן נוכל להפסיד במערכה המדינית, אם משום מה נקומם או יתקוממנו נגדנו אינטרסים מדיניים מכריעים בעולם. בכוח צבאנו נוכל להכריע את צבאות ערב, אבל יש בעולם כוחות אדירים מכוחותינו אנו, והשפעתם מגעת עד ארץ ישראל – באשר זוהי ארץ שעומדת במרכז ההתעניינות העולמית. ועלינו לדאוג לכך שנצחוננו הצבאי לא ייעשה לאַ ל במערכה המדינית, והמאמץ המדיני הוא חלק אורגני במערכה שלנו, והשאלה היא אם נדע ואם נצליח לרכוש תמיכתן של מספר מכסימלי של מדינות בעולם, אם יעלה בידינו לשמור לקיים ולהגביר תמיכתן של אלו שעמדו על צדנו עד עכשיו, ולתקן את היחסים עם אלו שהיו אדישות או עוינות. אין אנו רשאים “לוותר” על איזה ־־־ שהוא במערכת הכוחות בעולם.

ד. יש למצוא מסילות לכל העמים

אין עצה נפסדת כעצה שנותנים לנו לראות את העולם כמפולג ללא תקנה, בכול, ולעולם (כלומר עד לאחר מלחמת–עולם שלישית), ולהזדהות עם אחד הפלגים. נניח שראיה זו היא נכונה, ואחד הצדדים, המזרח או המערב, אבוד בשבילנו, ואין לנו אלא להזדהות עם הצד שכנגד. מנין הבטחון שנצליח, לא בהזדהותנו אנחנו עם הצד הוא, אלא בהזדהות הצד ההוא אתנו? וודאי שאין דבר קל מזה להשניא את עצמנו על אחד הצדדים – ולא קשה להוכיח למי שהוא שאנו אויבו ושונאו לנצח. אין מלאכה קלה מהטלת שיקוצים מתמדת על מעצמה מסויימת או שורה של מעצמות – ולרכוש מיד את שנאתה. ויש אנשים אצלנו שהתמחו במלאכה זו. אבל מהי הערובה שלאחר שנהפוך צד אחד בעולם לאויבנו בלב ונפש – נרכוש את ידידותו ותמיכתו של הצד השני? נניח שנהיה שונא בנפש למעצמות המזרח ונעשה אותן למתנגדינו החריפים ביותר. מהי הערובה שאמריקה ובנות בריתה יתמכו בנו בגלל זה? העובדה שאנו עשינו עצמנו תלויים תלות גמורה אך ורק באמריקה – אינה חייבת לדחוף את אמריקה לעזרתנו, אם יש לה שיקולים אחרים לעזור למתנגדינו. אדרבה, העובדה שאין לנו שום ידיד מלבדה בעולם מקל על אמריקה לזלזל ברצוננו ובצרכינו, ולהתרצות למתנגדינו כדי למשוך אותם לצדה. והוא הדין להיפך. אם נקרע עצמנו לחלוטין מכל ארצות המערב ונשבע שבועת איבה עולמית לאמריקה ובנות בריתה, ־ מהי הערובה שברית המועצות ובנות בריתה יתמכו בנו, ולא בערבים? אותנו לא יפסידו בכל אופן, כי לנו אין ברירה – לפי דברי יועצים חרוצים ידועים – מדוע זה לא ינסו לרכוש לב הערבים על חשבוננו?

ומעיקרא דדינא פירכא: האמנם מפולג העולם ללא תקנה – ועלינו לסתום הגולל על ארגון האומות המאוחדות, בשעה שגם ברית המועצות והארצות הסלאביות, וגם אמריקה והארצות הלטיניות, והאנגלו־סאכסיות ועמי המזרח עודם משתתפים בה ומנסים לקיים אותה? מהו החיפזון הזה של יהודים דווקא לחרוץ משפט על אחדות העולם ושלומו, ולראות בחלק אחד עולם שכולו אורה ושופע אהבה לישראל, ובחלק השני עולם שכולו אפלה ואכול שנאת ישראל?

יש אמברגו נגדנו. האם מציאת אמברגו באיזו מדינה הוא יסוד מספיק לראות במדינה זו אויב לנצח וללא תקנה? בארצות הברית יש אמברגו על הוצאת נשק, בברית המועצות יש אמברגו על יציאת יהודים. וודאי שאין האמבארגו לטובתנו ואנו מתפללים לסילוקו – האם זוהי סיבה מספיקה להתעלם מהעזרה הכספית שאנו מקבלים מאמריקה – עזרה אשר בלעדיה לא היינו אולי יכולים לעמוד במלחמה זו ומהעזרה הפוליטית שאנו מקבלים מברית־המועצות? מדוע נסתלק מהתקווה שהאמברגו גם פה וגם שם יסולק בזמן מן הזמנים? כלום לא ראינו כבר שינויים יותר גדולים במדיניות של מעצמות אלה – גם כלפינו גם כלפי אחרים? האם במקום הטפת־שנאה לצד זה או אחר לא מוטב לנו לעשות מאמצים מתמידים לרכוש ולהגדיל את הידידות והעזרה שבכל צד – ודבר זה יתכן אך ורק אם אין אנו מזדהים עם אחד הצדדים, ואין אנו גוזרים – בכל אופן לפני הזמן – על פילוגו של העולם, ואין אנו שוגים בחזון־בדים של עולם שחציו אור וחציו חושך, חציו מוסר נפשו על תקומת ישראל, וחציו זומם כל הימים להכריתנו…

אין לנו תקווה לנצח במערכה המדינית אם לא יהיו לנו הכשרון, התבונה והרצון למצוא מסילות לכל העמים, לכל הפחות לעמים הגדולים המתווים את הקוים הראשיים של המדיניות העולמית, ־ כל פגיעה במאמץ פוליטי זה, כל נסיון של חרחור ריב בינינו ובין חלק חשוב של האנושיות, היא תקיעת־סכין בגב אומתנו המתבוססת בדמיה ונאבקת על קיומה ועתידה. כמוה כפגיעה במאמץ המלחמתי, כפגיעה בבשרו הקרבי של צבאינו, כי המאמץ המלחמתי והמאמץ הפוליטי שלובים ודבוקים זה בזה.

ה. על מה אנו נלחמים

אולם גם המאמץ הכפול הזה לא מספיק, ואפילו אם נצליח במערכה הצבאית ובמערכה המדינית – הבעיה היסודית לא נפתרה עוד. במה נקדם את פני הבאות?

אנו עומדים על סף מפנה רב־תמורות, שלא היה אולי דוגמתו בתולדותינו. מתחוללת מהפכה יסודית בהיסטוריה היהודית. בדרך כלל אנו יודעים היטב מהי מגמת המהפכה, המאבק ההיסטורי שלנו הוא על שלושה דברים: קיבוץ־גלויות, בנין נשמות המולדת, חברת עובדים. לכאורה שלושה דברים נפרדים ושונים, אליבא דאמת גילויים שונים של חזון אחד, שתכנו: גאולה שלמה. נצחוננו הצבאי והמדיני יכשיר בואה של המשאת המשולשת, מחוז חפצה של המהפכה העוברת עלינו בתקופה זו.

כאן אפשר לשאול: למה הדיבורים והבירורים עכשיו על המעשה שנעשה לאחר הנצחון? כלום אין חובתנו לרכז עכשיו כל מעינותינו וכוחותינו ללא סייג וללא שיור במטרה אחת ויחידה – למען הנצחון? ננצח תחילה – ונקבע אז המעשה אשר נעשה.

התשובה היא פשוטה: בירור זה הוא צורך הנצחון. לא ננצח בכוח פיסי שלנו בלבד. יש ערך עצום לרובים, לתותחים, לטנקים, לאוירונים, לפצצות, ולמספר הגדודים. אבל באלה עולים עלינו הערבים. לנו דרוש יתרון רוחני, יתרון זה בלי כוח פיסי אינו קובע. בהצטרפותנו לכוח פיסי הוא מכריע ושקול כנגד כוח פיסי יותר גדול. נפוליון היה אומר: בהיסטוריה שליטים שני כוחות: החרב והרוח, בחשבון הסופי מנצחת הרוח. והוא ידע מה שאמר.

לא בטלנים וצמחונים רואים ביתרון הרוחני והמוסרי ערך צבאי כביר. וההיסטוריה של מלחמתנו בשמונת החדשים האחרונים הוכיחה. ברוב החזיתות עמדנו מעטים נגד מרובים, וזמן רב – דלי־נשק נגד עתירי־זיון, וידנו היתה בכל זאת על העליונה, באשר האדם הלוחם שלנו עלה ברוחו על החייל הערבי. ועיקרו של היתרון הרוחני והמוסרי הוא שהלוחם יודע על מה הוא נלחם, ושכדאי להלחם על הדבר ולמסור עליו את הנפש. נשקו הכביר של החיל. היהודי, הכוח המדריך אותו ונוסך בו רוח גבורה היא ידיעתו שהוא נלחם על גאולת עמו, על גאולתו השלמה. וגאולה שלמה אומרת: קיבוץ גלויות, בנין נשמות, חברת־עובדים. בלי נצחון צבאי אף אחד משלושת הדברים האלה לא יתכן. אבל הנצחון כשהוא לבדו, גם הצבאי וגם המדיני, אינו מבטיח קיומם, אלא רק מאפשר בואם. ובואם קשור בקשיים עצומים – ויש לדעת איך להתגבר עליהם. אמנה רק אחדים מהקשיים:

הסביבה הערבית. גם לאחר נצחון מלא נוסיף לחיות בשכנות עם עמי ערב – ז"א נחיה בתוך סביבה נחשלת שופעת עוני ותחלואה, בערות וניצול, עבודה זולה ותנאי־חיים ירודים, יחסים פיאודליים ־־־־־ עבדות. בסביבה זו עלינו ליצור משק מסועף ומפותח מושתת על עבודה עברית רבת־צרכים ורמה תרבותית וחברתית גבוהה, חברה מיוסדת על חירות ועזרה הדדית, וערכי תרבות גבוהים, משטר בנוי על דימוקראטיה וזכויות אדם ושויון אזרחי ומדיני; ־ תולדות התישבותנו בארץ מוכיחות כמה קשה הדבר הזה. אמנם יחולו שינויים גם בתוך עמי־ערב – אולם מסורת חברתית, כלכלית ומדינית של דורות לא נעקרת בבת אחת ואף לא בשנים מועטות. ברוסיה התחוללה לפני שלושים שנה המהפכה הרדיקלית ביותר בתולדות אדם, מהפכה שהעיזה והעפילה כאשר לא עשתה שום מהפכה לפניה, ועדיין תנאי החיים של המוני רוסיה ופועליה רחוקים מרמת החיים של הפועל והאכר באמריקה, ומי יודע כמה שנים או דורות יעברו עד שהמהפכה הרוסית תגיע למחוז חפצה הנכסף.

קושי שני – כוח הייצור האדיר של ארצות מפותחות. כשם שהשפל הכלכלי הסוציאלי בסביבה הערבית יכביד על חברתנו המתקדמת – כך ניתקל בקושי הפוך מצד הארצות המפותחות והעשירות כאמריקה, שכוח הייצור שלהן הגיע לשיא היכולת האנושית, ועוד הרבה זמן נתחבט בקשיים של התחרות בתוצרת רבת־היכולת של ארצות מפותחות אלה. מלחמת העולם האחרונה העלתה את כוח הייצור בארצות הברית לרמה אגדתית, ופריון העבודה באמריקה הודות לטכניקה המשוכללת והמשתכללת בלי הרף אין דומה לו, ואנו, שלמען עליה רבתי נצטרך לבנות ולפתח תעשיה מסועפת לא רק לשוק הפנימי אלא גם ליצוא, נעמוד בפני השאלה: כיצד נתחרה עם כוח אדיר זה?

קושי נוסף: כיצד נשלים בין צרכי־הבטחון, שגם לאחר הנצחון, יבלעו חלק לא קטן מהמרץ הלאומי ומההון הלאומי, ובין צרכי העליה וההתישבות, שיטילו עלינו מעמסה ששום מדינה אחרת בעולם אינה יודעת דוגמתה?

ויש קושי שאני מפחד להעלות על דל־שפתותי: הנמצא די יהודים בשביל מדינת ישראל? לפני עשר שנים לא היתה צפה שאלה כזו. אחרי חורבן היטלר היא מנקרת במוח, מיהדות אירופה נשאר רק שריד קל – ועל חלקו הגדול יש אבמרגו. כשנפתחו שערי הארץ – נעולות שערי היציאה בארצות אירופה שעוד נותרו בהן המוני ישראל. היפתחו בקרוב גם שערים אלה?

יש קשיים הטבועים בארץ, שלושה רבעים של שטחי המדינה – לפי תחומי או"מ – הם מדבר שממה, ללא גשמים, ללא מים. מקורות המים הם בעיקרם בצפון – אבל שטחי הקרקע הרחבים הפנויים הם בדרום, בנגב. אין בדעתי למצות ולפרוט כל הקשיים הצפויים לנו. רציתי רק לברר שהנצחון ־ ולו גם המלא ביותר, גם בשטח הצבאי וגם בשטח המדיני, לא יפתרו כל בעיותינו – ואם כי נצא למרחב, תהא דרכנו סוגה בפגעים, קשיים ומכשולים. כיצד נתגבר עליהם?

נראה לי בשני אלה: במדע ובחלוציות, במלים אחרות: ביתרון ומאמץ אינטלקטואלי וביתרון ומאמץ מוסרי.

ו. בעזרת המדע ובכוחו

המדע – זהו שלטון האדם על כוחות הטבע, על סודותיו ואיתניו. זוהי היכולת השכלית והמחשבתית של האדם לגלות צפונות הטבע ולהעמיד את כוחותיו הטמירים לרשותו. אנו חיים בדור של מהפכות מדעיות – בדור חישוף האטום, הרכבו המופלא ויכלתו העצומה הגנוזה בפריקתו ובהאצלתו. גנזי מרץ אדירים כמעט אין־סופיים הועמדו לרשות האדם. אנו חיים בתקופה של קפיצת־דרך פלאית, לא רק בשיחת מרחקים אלא בגמיאת מרחבים. גילויים חימיים ובקטריולוגיים הופכים את יסודות החקלאות, ויכולת הייצור הכבירה של הטכניקה המשוכללת פותחת אפקים לא ישוערו לחרושת. אנו פועלים וחיים בשלושה ממדים: על היבשה, באויר, מתחת למים. מתוך התגוננות בפני הפצצה האטומית מתחילים להשתכן בבטן האדמה, ורוח האדם אינו מכיר מעצורי מקום וזמן.

אנו נופלים מעמים אחרים במספרנו, בפיזורנו, בתכונות ממלכתיות, אבל אין עם בעולם עולה עלינו בסגולותיו האינטלקטואליות. ואין אנו מפגרים בשדה המחקר והמדע. עד עכשיו פיזרנו אוצרותינו הרוחניים בנכר, ועזרנו לעמים אחרים בהישגים המדעים הגדולים של המאה התשע־עשרה והעשרים: בפיסיקה, חימיה, מתמטיקה, ביולוגיה וטכנולוגיה. אין כל סיבה להניח שהגאון המדעי היהודי יפרח וישגשג בארץ מולדתו פחות מאשר בארצות נכר, להיפך, החירות החדשה שתאפוף את האדם הישראלי במדינתו, השלמות הנפשית אשר ינחל בתוך חברת בני־עמו, הכוח אשר יינק מאדמת־המולדת והעידוד הנאמן אשר יקבל מהסביבה שתתגאה בו – כל אלה יצמיחו כנפים למדע הישראלי ויעלו אותו מעלה מעלה. מדינת ישראל לא תעשה שליחותה – ביצוע מפעלי פיתוח וקליטת עליה רבתי, אם לא תשליט את המדע על כל ענפי החיים: אם כיבושי המדע העליונים והטכניקה המשוכללת ביותר לא יונחו ביסוד החקלאות, החרושת, המלאכה, השיט, הטיס והשיכון, ולא ינתן העידוד המכסימלי לעובדי המדע, הצרוף והשימושי, להרחיב את כיבושיהם, כי רק באלה נעלה פריון העבודה, נעדן ונשפר איכות התוצרת, נגביר כוח הייצור, ננצל ניצול מלא כל אוצרות הטבע בחיק האדמה, מימיה, ימיה ואווירה, שפעת קרני שמשה, ונפיל זרמי הכוח הגנוזים ברוחות הארץ, גלי־הים ומקורות טמירים אחרים שיגלו סודותיהם לשוחרי הטבע. על דלות הארץ, עזובתה, שממותיה וקשרי הסביבה, הקרובה והרחוקה, נתגבר אך ורק בעזרת המדע וע"י כוחו – אם נקדיש לכיבושיו וחידושיו מיטב כוחותינו האינטלקטואליים, נדע להיאחז בשיאיו ונטביע חותמו בכל עבודה ומלאכה אשר נעשה בכפר ובעיר, בים, ביבשה ובאויר.

ז. חלוציות

אבל במדע בלבד לא סגי – שליחותנו לא תבוצע בלי חלוציות. מדע – זה שלטון האדם על הטבע, חלוציות – זהו שלטון האדם על עצמו. המדע חושף מסתרי כוחות הטבע ומשתמש בהם לצרכי האנושות, הטובים והרעים, בלא אבחנה. החלוציות חושפת גנזי כוח האדם, גנזי נפש, רצון ומחשבה, מפרה מפעילה אותם למטרות נבחרות, מתוך אבחנה היסטורית ומוסרית. המדע הוא כלי שרת כביר, רב־אונים, עושה נפלאות אבל עיוור, נכנע, מציית כחומר ביד היוצר. החלוציות מכוונת מעשי האדם, בוררת, שופטת, מערה כוחות־נפש לתכלית עליונה. החלוציות מצרפת יתרון אינטלקטואלי ליתרון מוסרי ומעלה את מותר האדם. החלוציות אינה משלימה, אינה נכנעת, אינה מתיאשת, אינה כפופה למציאות, ־ היא מבקרת, מורדת, מעיזה, מחוללת תמורות – מתוך ראית נולד ושאיפה לשלמות. היא משנה המציאות לא רק לצרכי השעה – אלא לצרכי דורות, לא רק להנאת היחיד – אלא לשלומו של הכלל, לא לשם התעלות הפרט על חשבון הכלל, אלא לשם התעלות הרבים וכל יחיד בתוכם. החלוציות עושה איש־המדע לאיש־הרוח והופכת כל אדם לאדם־המעשה.

החלוציות אינה מכירה בחלוקה המקובלת של אנשים לאנשי סגולה, בעלי כשרון, הוגים, ממציאים ומנהיגים מצד אחד והמון אפור, אבק אנשים מצד שני. כבטבע כן באדם גנוזים כוחות וסגולות שרק שמץ מהם נתגלה עד עכשיו; בנפש האדם, בנפש כל אדם, יש מכרות עשירות ותהומות אין קץ של יצרים ומאוויים, כשרונות וגנזי־כוח שאפשר להערות, לגלות, להפעיל ולהפרות. סוד החלוציות היא סוד הפראת הכוחות הפנימיים של האדם והדרכתם לקראת תכלית עליונה. החלוציות גם אינה מכירה בקיר האטום המבדיל כאילו בין יצרים טובים ובין יצרים רעים. האם החלוץ המפנה את כוחות נפשו לערוץ התכלית העליונה שאותה הוא משמש ובה הוא מתעלה והוא? מסוגל גם להפעיל יצריו “הרעים” לשם אותה המטרה. יש לנו דוגמה בולטת מחיי הצבא, כל אדם פוחד מהמוות. אולם הדיוט וכסיל, שאינו מבין שהצלתו היא בעמידה איתנה על יד חבריו לשם מאמץ משותף לנצח את האויב, בורח משדה המערכה וכושל ומכשיל חבריו. הפחד הנבער הופך אותו לפחדן, למוג־לב, וברוב המקרים הוא נופל קרבן לפחדנות ונופל לתוך הפח שממנה כאילו נמלט. החייל הנבון שאף הוא פוחד ממות מסתער יחד עם חבריו על אויבו להכריעו, וברוב המקרים הוא ניצל מהמות. תבונתו הופכת פחדו לאומץ־לב ומצילה אותו ואת חבריו. ההבדל בין אמיץ־הלב ובין הפחדן הוא ביסודו הבדל בין המאמין בכוחו ויכלתו ובכוחם ויכלתם של חבריו – ובין חוסר האמונה. האחד משתלט על גורם הפחד, השני נכנע לו; האחד מחפש דרך קשה שהיא בעצם קלה, והשני – רץ בדרך הקלה שהיא בעצם קשה. החלוציות בוחרת בקו ההתנגדות הכי קשה – למען הגיע לנצחון הגדול ביותר.

הגבורה אינה נחלת יחידים – אלא מתנת כל אדם שרוצה להשתמש בה. בשתי מלחמות העולם ראינו גילויי גבורה של המונים, של מליונים; ואילמלא ניתנה הזדמנות ונתגלה צורך בגבורת הרבים לא היו הגבורים לאחר מעשה חושדים כלל בעצמם שצפונה בהם רוח גבורה. אין פסגה שאדם אינו יכול להגיע אליה. אין מכשול שאדם אינו יכול להתגבר עליו, – זוהי האמונה הפשוטה והבדוקה של החלוציות. וראשית החלוציות – חוסר כניעה למציאות. עיצוב החיים מחדש לאור חזון היסטורי – זהו יעודו של החלוץ.

ח. חירות, שוויון ואחדות

החלוציות היא פרי חירות האדם. אדם שאינו חפשי אינו יכול להשתלט על עצמו ולהפעיל את כוחותיו הגנוזים. עירוי הסגולות החלוציות מותנה משליטה עצמית, היודעת להכניע יצרים ולהגביר יצרים, לדלות מנבכי הנפש כוחות יצירה ומעינות גבורה – ואין שליטה עצמית בלא חירות. אדם “רובוט” אינו מוכשר לחיים חלוציים ולמאמץ חלוצי. “רובוט” חי על פי פקודות שבאות מבחוץ. הוא כולו כניעה וציות, ־ לבו, יצריו, מחשבותיו אינם ברשות עצמו. רובוטים יכולים לעשות גדולות – כשם שמכונה נטולת רוח־חיים יכולה לחולל נפלאות בידי מהנדס רב־כשרון, אבל הם רק משמשים חומר בידי היוצר – הם אינם יוצרים. לו, נוצר וצר חייו וחיי חבריו, וחירות אדם היא תנאי ראשון לחלוציות.

תנאי שני הוא שויון־האדם. במקום שיש הפליה בין אנשים, במקום שאפשרויות היצירה הן מונופולין בידי אחדים – מידלדלים ונחנקים כוחות היצירה, והאוצרות האנושיים הפנימיים, שמהם יונקת החלוציות מתרוששים וכלים. רק בחברת שווים פורצים מעינותיו הגנוזים של האדם החלוץ ומתגלה יכלתו.

ותנאי שלישי – ואולי הוא העיקר – הוא שותפות האדם, ז"א אמונה בכלל, זיקה לכלל, ורצון לאחדות חלוצית.

חלוציות היא שרות הכלל. בזאת מתחילה ובזאת מסתיימת החלוציות. רבים נושאים לשוא את דגל־השרות לכלל; גם עושקי הציבור ומחרחרי מדנים בקרב ע־־־־־. גם המתנשאים לשלוט על הצבור ולנצל את חבריהם דוגלים בשרות לכלל. הם יעשו תמיד את מעשי הקפוח והדכוי בשם הדאגה לצרכי צבור. המבחן של שרות הכלל – אם הוא מתכוון לטובת הצבור ומועיל לו או שאינו אלא מסווה ליצרים אנוכיים ואנטי צבוריים של יחידים תאבי שלטון, שררה וכבוד – הוא בדוק ופשוט: אם השרות יכול וצריך להיות נחלת הכלל, נחלת כל יחיד. רק מה שראוי ורצוי להעשות ע"י כל אחד ועל־ידי הכלל כולו – רק הוא ראוי לשם מעשה חלוצי.

לא מספיקה אפילו הכוונה הסובייקטיבית של המתיימר לעשות לטובת הכלל. המבחן הניצח הוא מעשים ראויים לשמש דוגמה לכלל, ואת המעשים יש להפוך לנחלת הכלל. לא רק השרות לכלל. אלא השרות ע"י הכלל – זהו המבחן העליון של החלוציות. שרות לכלל אמתי דבוק ואחוז באמונה ובזיקה לכלל, ואמונה זו מחייבת אחדות חלוצית. חלוציות שאינה מאמינה בכלל, אינה סומכת על הכלל, אינה יונקת מהכלל ואינה מיועדת לכלל היא תרתי דסתרי. החלוציות שעושה עצמה מונופולין של יחידי סגולה – אינה אלא התנשאות עושקת והתרברבות־פלסתר המתנכרת לעצם מהותה ושרשה של החלוציות.

עירוי מכסימום יכלתו הגנוזה של האדם, יכלתו הנפשית, המוסרית, המחשבתית והרצונית, והפעלתה לשם ביצוע מטרה עליונה – מיזוגו העליון של “מותר־האדם” האינטלקטואלי עם “מותר־האדם” המוסרי לשם העלאת חיי האדם והחברה, זהו הדבר שאנו קוראים לו חלוציות, והוא עומד לנו במהפכה הגדולה שחוללנו עד היום בעם ובארץ, והוא שיעמוד לנו ורק הוא שיעמוד לנו, במהפכה הגדולה עוד יותר שעומדת לפנינו מחר ומחרתיים. חלוציות זו מותנה בחירות, שוויון, אמונה בכלל וזיקה לכלל, ואם אנו מצווים להזדיין לקראת יום המחר במלוא אוננו החלוצי למען נוכל להתגבר על הקשיים שיעמדו בדרכנו כשנצא למרחבים הגדולים – עלינו להגביר בתוכנו את חירות־האדם. שוויון האדם וזיקת היחיד לכלל. רק בצירופם של שלושת התנאים האלה, הממלאים ומשלימים זה את זה – יפרוץ בתוכנו המעין החלוצי במלוא־אונו כזרם מתגבר שלא יעמוד בפני כל מכשול.

לתנועה החלוצית בישראל קרה אסון – היא נתפלגה, תחילה על ידי השומר־הצעיר, אחר כך על ידי הפועל המזרחי, לבסוף על ידי סיעה ב' של הקיבוץ המאוחד. במסיבת חברי הקיבוץ איני צריך לעמוד על משמעותו המעשית של האסון הזה ולתנות את מרירותו והריסותיו. ואף על פי כן אל יפול רוח החלוציות, – לא החלוציות נכשלה בפילוג, אלא חוסר החלוציות, החלוציות הלקויה. יש דרגות גם בחלוציות – ורק חלוצים למחצה, לשליש ולרביע יכולים להתבדל ולהתפרד ולהתפלג. לא תפוג מפני כך אמונתנו ביכולת החלוצית של האדם בישראל ושל הפועל העברי ואל נקפל דגלנו – דגל האחדות־החלוצית. כל עוד קיימים זיקים חלוציים בצבורנו – יש תקווה לאחדותם, וכל מה שנלבה יותר הרצון החלוצי ונחדירו לשדרות הרחבות של הצבור, ־ יקום הליכוד.

היינו עדים במחצית השנה האחרונה ל־־־־־לות ולתמורות שהפליאו את העם. האמנו בתמורות ובישרנו את העלילות – אם כי רבים כפרו באמונתנו וניסו להוכיח שעלילות אלו לא יתכנו. אמונתנו, רצוננו וראיתנו את הנולד לא הכזיבו. עודנו עומדים בפרוזדור של ההיסטוריה החדשה – ועוד הטרקלין סגור ונעול על שבעה מנעולים. אחד המפתחים לפתיחתו הוא כוחנו ורצוננו החלוצי – נאדיר כוח, נלקט הניצוצות הפזורים בכל רחבי הצבור, נשא ברמה את דגלנו על כל צבעי הקשת שלו – דגל החלוציות הרצופה חירות, שוויון ואחדות – אחדות העם ואחדות־העבודה, נשא בלבנו את האמון באדם, האמון ביחיד והאמון בכלל. נדגול בחזון הגאולה המלאה. נגייס לשמה מחקר־האמת ונאמנות־הביצוע, ונקים את שותפות־היצירה של אנשי־המדע ואנשי־ההגשמה, ובכוח שני אלה נתגבר על הקשיים.

כ' באלול תש"ח — 24.9.1948

לא בלי דאגות וחששות קשים אנט מתקרבים לסף השנה החדשה. מערכת קיומנו, הצבאית והפוליטית, טרם נסתיימה. צבאות הפלישה של האויבים עודם חונים בארצנו, וצוררינו באומות המאוחדות מוסיפים לחרוש מזימות על עצמאותנו וכיבושינו. גם בפנים אין הכל שלם, ומגמות הרס ואנרכיה של אֲמוּני טירור ופרישה מימי השלטון הזר טרם נעקרו מתוכנו בשלמותם.

ואף על פי כן — זו הפעם הראשונה בתולדות הגלות ניפרד מהשנה החולפת בלבבות מלאים על גדותם הודיה והשתאות וברכה — באשר היתה זו שנת־פסגה בהיסטוריה היהודית: בא — ואם רק בראשיתו — חזון־הגאולה של דורות, ומדינת ישראל קמה, אחרי אלפי שנים, והיא קמה לא בחסד־לאומים, אלא בכוח־עצמנו.

ממשלת המנדט אמרה להוריש לנו עם צאתה מהארץ אנרכיה ותוהו־ובוהו. מסורת היצירה וההישענות על כוח עצמי שפיעמה בישוב, עמדה לו להתגבר על מזימת זדון זו — וממשלת ישראל הצעירה השליטה חוק וסדר, הקימה וחידשה שירותי המדינה, וחוק ישראל מופעל במדינת ישראל ובכל השטחים המוחזקים בידי צבאנו, ובית המשפט העליון הישראלי שוכן כבוד בירושלים.

עם תקומת עצמאותנו הבהיקה במלוא תפארתה גבורת ישראל. עוד תחת ממשלת המנדט — ולא בלי ידיעתה — קמו עלינו אמוני־הנאצים בקרב עמי ערב וערבי ארץ־ישראל לכלותנו ולהחריבנו. בתחילה כנופיות שודדים ופושעים של המופתי בן־בריתו של היטלר, אחר כך חיילים מוסווים מהארצות השכנות, ולבסוף צבאות סדירים מעבר־הירדן ומסוריה, עירק ומצרים, סעודיה ולבנון פשטו בארץ על מנת להרוס הישוב העברי, להחריב מדינת ישראל ולעשות לאַל תקוות־עולם ומפעל־יצירה של שבי־ציון. צבא ישראלי צעיר, שצמח כאילו בן־לילה מתוך הקרקע המבורך של ההגנה העברית, והתארגן והתאמן והצטייד תוך כדי סערת המלחמה — הדף את מחנות האויבים, הנחילם מכות נמרצות ושיחרר אדמת המדינה, פרץ דרך לירושלים הנצורה, גאל רוב רובה של עיר העולמים — והרים קרן ישראל בארץ ובעולם כאשר לא היה הדבר מאָז המַכּבים. פרקי הגבורה של צבא־הגנה לישראל בהררי הגליל וערבות הנגב, בגוש עציון ועמקי עמק הירדן ויזרעאל, בצפת ובחיפה, בלוד וברמלה, ועל הכל בתוככי ירושלים — יצטרפו לפרקי התנ"ך הנהדרים מימי יהושע בן־נון ודוד המלך.

ניתקנו השנה הכבלים ששלטון זר שם על שערי ארצנו, ומולדתנו נפתחה לרווחה בפני כל שבי־ציון. לא עוד זרים קובעים מכסות עליה ליהודים בארצם. כל יהודי בגולה שרוצה ויש ברשותו לצאת מארץ מגוריו — בן־חורין הוא לשוב למולדת עמו, וליהנות מעצמאות יהודית במדינת ישראל. ארצנו פתוחה מעכשיו לכל בני העם היהודי הרוצים לבנותה ולהיבנות בה.

נבחַנו השנה גם במשברים פנימיים מסוכנים ומכאיבים — ארגוני הפורשים הרימו יד בריבּונות המדינה וסמכותה, מיד לאחר הקמת המדינה ובימים האחרונים; התגברנו על משברים אלה, השלטנו סמכותה העליונה של המדינה וחיסלנו את הפרישה הצבאית, אם לא בשלמות גמורה הרי במידה ניכרת ומכרעת, והרימונו קרנה של המדינה הצעירה כלפי פנים וכלפי חוץ.

בפעם הראשונה בתולדות עמנו שלחנו השנה צירי־ישראל קבועים, מוסמכים ומוּכּרים, לאומות העולם, לא כשתדלנים החוזרים על מסדרוני תקיפי עולם, אלא כנציגים שווי־זכויות של מדינה עצמאית לממשלות של מדינות עצמאיות אחרות.

נזכור בהוקרה מיוחדת שתי המדינות האדירות אשר הכירו ראשונה בממשלת ישראל — את ארצות־הברית וברית־המועצות, ואנו גאים על כך שדגל ציון המשוחררת מתנוסס בשתי הבירות העולמיות — במוסקבה ובוושינגטון, ודגלי הארצות הגדולות הללו מתנופפים יחד במדינת ישראל.

שתי המעצמות האדירות לא נשארו יחידות בהכרתן בישראל, ומספר המדינות שוחרות־חירות שהכירו במדינתנו הצעירה הולך וגדל מחודש לחודש.

לא בכוח־הישוב וצבא־הגנה לישראל בלבד עשינו החַיל הזה. מלבד העזרה המוסרית של שתי המעצמות הגדולות וכמה מבנות בריתן — עמד לנו הסַעד הנאמן והמלא שהושיט לנו העם היהודי כולו, בכל התפוצות, ללא הבדל מפלגה ומעמד, סעד בחומר ורוח, בגוף ונפש.

הסכנה החמורה, שנשקפה ועדיין נשקפת לישוב העברי בארץ, תקומת מדינת ישראל, והעלילות האדירות של צבא־הגנה לישראל — הערו מתוך נבכי נפש האומה את האהבה, החרדה והנאמנות העליונה לציון הזורחת לעם באור חדש, לציון המתבוססת בדמיה ולוחמת על חירות ישראל וגאולתו. מכל תפוצות הגולה באו מתנדבים יהודים להילחם בצבא היבשה, האויר והים שלנו, ומאמצינו הצבאיים, המדיניים והקונסטרוקטיביים נתמכו ונתמכים באהבה רבה על־ידי המוני ישראל בעולם. בלי העזרה השלמה והנאמנה של עם ישראל לא היינו מתגברים לבדנו על הסכנות ולא היינו מגיעים עד הלום.

אנו עומדים על סף שנה חדשה, והימים הקרובים, יתכן, יהיו ימי הכרעה. עוד נכונו לנו, אולי, ימי מבחן קשים, אם בחזית הצבאית ואם במערכה המדינית. נפגוש הבאות לא באזלת־יד ולא בחוסר־אונים. בטחנו בצור־ישראל — ובטחוננו לא איכזב, ואנו מאמינים, לא יאַכזב גם להבא. צבאנו ידע גם להבא, אם יהא הכרח בדבר, להנחית מהלומות מדהימות על ראש אויבינו, אולם לא נחסוך כל מאמץ למען הגיע במהרה לשלום אמת, שלום של כבוד ויציבות, אשר יפתח פרק חדש במדינתנו הצעירה: פרק של עליה רבתי וקיבוץ גלויות, פרק של התישבות רחבת־מידות ובניה מוגברת, פרק של קידמה סוציאלית ופריחה כלכלית, פרק של יחסי־שכנים תקינים ועזרת־ גומלין עם כל עמי ערב לטובת השלום והשגשוג במזרח הקרוב ובעולם כולו.

ברכת ממשלת ישראל שלוחה לשנה החדשה להורים האבלים והגאים, האימהות והאבות, אשר שכלו את בניהם היקרים במלחמת עצמאותנו, לחיילים וחיילות הנאמנים בצבא־הגנה לישראל ביבשה, באוויר ובים; לכל העובדים המסורים אשר בשקידתם הצנועה הוכנו ונוצרו מכשירי התגוננותנו; לכל תושבי המדינה ובוניה; לאסירי מחנות קפריסין ולשארית הפליטה במחנות גרמניה, אבסטריה וארצות אחרות; לכל גלויות־ישראל במזרח ובמערב; לכל איש ואשה בעם ישראל לתפוצותיו. — הלוואי שהשנה הבאה עלינו לא תבייש את קודמתה, ותביא אתה חיי שלום, בנין ועליה במדינת ישראל וחיי חירוּת, כבוד, בטחון ואחוות־עמים בעולם כולו.

כ“ג באלול תש”ח — 27.9.1948

בישיבה העשרים של מועצת המדינה הזמנית, תל אביב

רבותי! אין מה להוסיף על דברי שר־החוץ, אני רוצה רק להבהיר הנחות־יסוד אחדות, שלדעתי צריכה מדיניות החוץ של מדינת ישראל להיות מושתתת עליהן.

ההנחה הראשונה והעיקרית היא פשוטה ומובנת מאליה: אנחנו עומדים בפני מערכה משולבת, גם צבאית וגם מדינית, ויש תלות הדדית בין שתי המערכות, ואין לחשוב שרק גורם אחד מאלה, צבאי או מדיני, יכריע סופית בתקופה זו.

ויש לראות במערכה כפולה זאת שני מעגלים של אינטרסים, של יחסי כוחות והתרוצצויות: מעגל קטן של המעונינים והנאבקים במאבק בלתי אמצעי — המעגל של היהודים והערבים; ומעגל גדול של העולם, של כוחות עולמיים, שגם הם, ולא מהיום, יש להם ענינים בארץ־ישראל וגם שם יש התרוצצות.

אילו עמדנו רק במעגל הראשון, ולא היה כלל המעגל השני, כי אז היה הגורם הצבאי לבדו מכריע. הערבים האמינו, שכוחם הצבאי יכריע, הם התעלמו ביודעים מהמעגל הגדול. אך חשבונם הצבאי היה מוטעה. בקרבות היתה ידם על התחתונה, ואילו ניתן ליחסי הכוחות הצבאיים במעגל הקטן להכריע — היינו מבצעים לא רק את החלטת או"מ מ־29 לנובמבר אלא לדעתי, היינו מסוגלים לבצע גם את תכנית בילטמור. אולם המעגל הקטן בלבד אינו קובע, כי במעגל השני, העולמי, מתרוצצים מניעים שונים, מסייעים ועוינים, ובתוכם נערכת המערכה המדינית שלנו.

נדמה לי שבתקופה זו גדולה בהרבה עדיפותנו במערכה הצבאית מעדיפותנו במערכה המדינית, כי מאזן הכוחות הפוליטיים בעולם אינו כולו לטובתנו. ומפני כך נראה לי, שאין אנו יכולים לסמוך על המערכה המדינית בלבד; אך המערכה הצבאית לבדה, הגם שהיא יכולה להיות לטובתנו, ואולי מפני כך, לא תכריע את הכף. כי ישנם כוחות בעולם שלא יתנו זאת.

אעמוד במילים אחדות על המעגל הגדול. טעות היא לחשוב כרגיל, שמעגל זה מתחלק בפשטות לשנַים: מזרח ומערב. המזרח הוא במידה רבה אחיד מאד, אולם המערב אינו אחיד כל כך. — אני מדבר מבחינת ארץ־ישראל. בשבילנו יש הבדל בין אמריקה ובין אנגליה, כן יש הבדל בין אנגליה ובין צרפת, ויש הבדל אפילו בין אמריקה לאמריקה עצמה, ואסור לנו להתעלם מההבדלים האלה. עלינו להעריך ולהבחין בהבדלים אלה כדי שנמצא דרכנו בסבך הכפול והמכופל הזה.

אנחנו שוב עומדים עכשיו בפני עצרת האומות, בפני מועצת־הבטחון שעשתה עצמה גורם גדול, לפי שעה, בענין הארצישראלי. ואנחנו צריכים לשאול עצמנו: התבוא הכרעה סופית מעצרת האומות, ממועצת הבטחון? אני מפקפק בדבר. יתכן, שיושג רוב של שני שלישים למשהו, ואם יושג רוב כזה — יתכן שברוב זה יהיו גם אמריקה וגם רוסיה, ויתכן שלא. נניח שיהיה אפילו רוב של שני שלישים, וברוב זה שוב יהיו כמו אשתקד גם אמריקה וגם רוסיה, התביא החלטת רוב כזה לידי קביעה סופית פה בארץ? אני שוב מפקפק. בלי ספק יש בידי הכוחות העומדים מאחורי רוב של שני שלישים באו"מ לבצע כל החלטה שהם מקבלים. השאלה היא, אם עומדים הכוחות הצבאיים מאחורי החלטת רוב? אמריקה ורוסיה, אנגליה וצרפת יש להן בלי ספק הכוח המספיק להטיל רצונן בארץ — והכוחות שבמעגל הקטן לא יעמדו בפניהם, ויצטרכו לבטל רצונם מפני רצון הגדולים. אך השאלה היא: באיזו מידה מוכנים הגדולים בתוך המעגל הגדול להפעיל כוחותיהם — כדי שהחלטתם בדבר ארץ־ישראל תבוצע? עלינו להבחין הבחנה מדוקדקת בין שני דברים שונים לגמרי: בין עמדת הממשלות והמדינאים בשאלת ארץ־ישראל ובין נכונותם ויכולתם להפעיל הכוחות העומדים לרשותם — לטובת עמדה זו; אם רוצים אתם — עלינו להבחין בין עמדתן המדינית של הממשלות השונות ובין עמדתן הצבאית כלפי ארץ־ישראל.

בענין זה יש לנו שתי דוגמאות מאלפות מן השנה הזאת. דוגמה ראשונה: החלטת או“מ בנובמבר 1947 נתקבלה על־ידי יותר משני שלישים באו”מ, ובתוך שני שלישים אלה נמצאו אמריקה וברית־המועצות. – וההחלטה בכל זאת לא יצאה לפועל, והערבים העֵזו לעשות לאַל רצון או“מ. ואילו היה עומד להם כוחם הצבאי לעשות מה שזממו לעשות — לא היה נשאר זכר להחלטת או”מ ואולי גם לא ליהודים בארץ־ישראל, וּודאי שלא היה זכר למדינת ישראל, ואיש באו“מ לא היה פוצה פה ומצפצף. וראָיה ניצחת: כשהערבים יכלו לנו — לפי שעה — בירושלים העתיקה, לא נמצא פוצה פה נגד חילול עיר־הקודש ונגד הפרת החלטות או”מ בדבר מעמדה המיוחד של ירושלים. ולא בתוקף החלטת או"מ נמצאת ירושלים החדשה בידינו.

ודוגמה שניה: בתחילת חודש מאי אמרו לנו אחדים מתקיפי העולם — כמדומני שגם מארשאל היה ביניהם — לא להכריז על הקמת מדינת ישראל. והיו ידידים טובים שאמרו לנו, שאין לנו ברירה אלא להיכנע לדעתו של מארשאל, ולכאורה צדקו יועצים אלה. מאחורי מארשאל עמד כוח אדיר, ששום כוח יהודי בארץ־ישראל ובעולם כולו לא היה עומד בפניו. אין לנו שום סיכוי בהתמודדות עם הצבא האמריקני. וכשלא קיבלנו את דעתו של מארשאל, עשינו זאת לא מפני שהתימרנו שכוחנו גדול משל מארשאל, לא הגענו לשטוּת שכזו, אלא משום שהטלנו ספק — ובצדק — אם מארשאל מוכן להפעיל את הכוח שבשמו הוא מדבר, כדי לבצע רצוֹנוֹ, שלא תקום מדינת־ישראל. המדינה הוקמה בניגוד לדעתו של מארשאל, והכוח האמריקאני לא הופעל נגדנו. אילו היה מופעל — היתה המדינה מחוסלת כהרף עין. מה שקרה היה ההפך — אמריקה הכירה מיד במדינת ישראל למעשה, אם כי עוד לא להלכה.

לולא ידענו להבחין בין מה שאומרת ממשלה ובין מה שהיא מוכנה ומסוגלת לעשות, לא היתה קמה מדינת ישראל. טעותם של יועצינו, לבל נקים את המדינה, היתה לא בזה שהפריזו בגודל הכוח העומד מאחורי מארשאל — בזה לא היתה שום הפרזה — אלא משום שלא ידעו להבחין בין מה שנציג אמריקה אומר — ובין מה שצבא אמריקה עושה.

שוב הועמדנו עכשיו בפני מערכה מדינית — בתוך המעגל הגדול. להלכה יש שלוש אפשרויות לסידור הבעיה הארצישראלית: על־ידי הסכם יהודי־ערבי, על־ידי הכרעת או"מ ומועצת הבטחון, על־ידי הכרעה צבאית במלחמת היהודים והערבים. האפשרות הראשונה — הסכם יהודי־ערבי — שכמעט אינה קיימת בשעה זו, פירושה: סידור מינימאליסטי מבחינה יהודית. אם גם אפשר להניח — ואני מפקפק בכך — שבשעה זו יתכן הסכם יהודי־ערבי, הרי הסכמה ערבית תיתכן רק למינימום שבמינימום, שאיני יודע אם היו נמצאים יהודים רבים שהיו מקבלים אותו.

בהכרעת או"מ אנו יכולים בלי ספק לקבל הרבה יותר מאשר בהסכמת הערבים בשעה זו. אך כאן מתעוררות שלוש שאלות — ושלושתן חשובות כאחת:

שאלה א): במקרה שהערבים יתנגדו להכרעה — ויש להניח שיתנגדו לה, גם אם לא תהיה לדעתנו אנו לטובתנו — במה יהיה שונה כוח ההכרעה זו מכוח ההכרעה של או"מ בנובמבר 1947?

שאלה ב): היש סיכוי שבהסברתנו באו"מ, בהסברה חרוצה ומוצלחת ביותר, נביא לכך, שהנגב ישמר בידינו, שנקבל לפחות את ירושלים החדשה, שינתן לנו פרוזדור מספיק לירושלים, שרמלה ויפו ישארו במדינה היהודית, שהגליל המערבי והמרכזי יצורפו למדינה, שיקום בידינו נמל אילת, שתהיה לנו גישה חפשית ורצופה לים־המלח ושחיפה תהיה חפשית מכל אפוטרופסות חיצונית? ואם יקרה נס ותתקבל החלטה כזו ברוב של שני שלישים — האם לא נצטרך להילחם על החלטה זו, כשם שהוכרחנו להילחם השנה על החלטת נובמבר?

שאלה ג): היש יסוד להניח, שאם האו"ם יחליט הפעם מה שיחליט על ארץ־ישראל — ישתמש בכל הכוח הדרוש לבצע את ההחלטות האלו? במקרה של חוסר ביצוע, נגיע לאפשרות השלישית: הכרעה צבאית בארץ. לדעתי, אין זה מן הנמנע, שבמקרה של הכרעה צבאית, יעלה בידינו לכבוש את הדרך לנגב ולאילת ולים־המלח ולהבטיח את הנגב בידינו, וכן גם להרחיב את הפרוזדור לירושלים גם מצפון וגם מדרום, לשחרר את שאריתה של ירושלים החדשה (שיך ג’ראח ואיזור האוניברסיטה ו“הדסה”) וגם לכבוש את העיר העתיקה, לתפוס את כל הגליל המרכזי והמערבי ולהרחיב את גבולות המדינה בכמה כיוונים אחרים.

להלכה ישנן שלוש האַלטרנטיבות האלו. למעשה יתכן שהדברים יהיו יותר מסובכים ומורכבים משאנו מסוגלים לראותם בניתוח ההגיוני בלבד. יתכן, שלא כל הערבים, אלא אחד הכוחות הערביים יקבל את הכרעת או“מ, וגם ירצה להגיע לידי הסכם ישיר עם היהודים. יתכן, שגורמים מסוימים באו”מ, לאחר שיצליחו לקבל את הרוב הדרוש בשביל הצעתם, — ינסו הפעם להשתמש ביתר כוח או ביתר לחץ לבצע את ההחלטה.

בכל אופן ברור, שאנו נתנגד לתכנית ברנאדוט עד הסוף, כפי שהסביר שר־החוץ, וגם הערבים יתנגדו לתכנית זו מטעמים הפוכים. יש איפוא שתי אַלטרנטיבות מעשיות: חזרה לנובמבר 1947, כלומר, הכרעה של או"מ בלי רצון וכוח בינלאומי לביצוע, או הכרעה צבאית, בינלאומית או יהודית־ערבית.

בינתיים נתעשרנו בנסיון חדש, ששמו הפוגה. בהפוגה יש שני דברים: המנעוּת האו"מ מהכרעה בכוח, ומניעת הכרעה בכוח על־ידי יהודים או על־ידי ערבים. אך ספק, אם בהפוגה יש משום פתרון — לטובת היהודים או לטובת הערבים. ההפוגה רק הוכיחה, שבמעגל הגדול יש כוחות הדואגים לכך, שהעדיפות הצבאית שיש לצד היהודי — לא תכריע את הכף. אם מאחורי דאגה זו עומדת העמדה המדינית של נציגי ממשלות שונות ולא העצמה הצבאית שמוכנים להפעיל — אין כל הכרח שניכנע למדיניות זו של הפוגה.

אין אנו חפשים בשימוש כוחנו הצבאי. גם מדינות גדולות וחזקות מאתנו אינן חפשיות לגמרי בשטח זה. בעולמנו זה שוררת תלוּת הדדית של הכל בכל. ומדינה צעירה ומצערה כזו שלנו ודאי שתלותה גדולה פי־כמה. אך אין אנו צריכים להסתלק מראש ובכל התנאים מחירוּתנו להשתמש בכוחנו הצבאי — גם כשאנו מכירים בכך (ואנו חייבים להכיר בכך), שחירותנו בשטח זו מוגבלת מאד־מאד. לא מספיקה סתם פקודה מן החוץ, שנפסיד את הגורם הראשי במערכה המדינית שלנו — את הגורם של כוחנו הצבאי.

אי־אפשר לנַבא מראש השתלשלות מדינית. אי־אפשר להגיד על יסוד גזירה־שווה: הואיל ולפני שנה הכריע או"מ ולא היה לו כוח ורצון לבצע — הרי כך יהיה גם הפעם. אין שום הכרח, שכך יהיה גם הפעם.

אמנם המצב במעגל הגדול לא נשתנה בהרבה במשך השנה. אך השינויים שחָלו במציאות הארצישראלית — הקמת המדינה ונצחונות הצבא היהודי — נתנו אותותיהם גם בכמה מן הגורמים במעגל הגדול. ורק ביסודו של הדבר לא חלו שינויים חשובים. קשה להניח, שכל הצדדים המשתתפים באו“מ ישלחו כוח צבאי לארץ — לבצע סידור מוחלט על־ידי או”מ. מבחינה זו הורע המצב לעומת אשתקד. האם אפשר להניח, שאחד הצדדים ישתמש בכוח? קשה להניח, שזו תהיה אנגליה לבדה. אילו היתה אנגליה רוצה ויכולה להשתמש בכוח — היתה משתמשת בו במשך שנה זו. אנגליה היתה פעילה בארץ יותר מכל מדינה אחרת; היא בעצם אירגנה את המלחמה נגדנו. היא בלי ספק רצתה שאנו נוכרע. ואף־על־פי־כן לא יכלה לעשות זאת, אלא על־ידי שכירים ערבים — ולא בכוח הצבא הבריטי. ואין להניח, שעכשיו תורשה אנגליה או תעֵז לשלוח לבדה צבא לארץ.

כן קשה להניח, שתעשה זאת אמריקה לבדה. יש לה בלי ספק כוח מספיק לכך. חלק קטן מכוחה יספיק להטיל רצונה על כל הצדדים בארץ. אך ספק גדול הוא, אם אמריקה תשלח צבא לארץ — ביחוד אם תהיה התנגדות רצינית לכך בחלק השני של האו“מ. למרות המתיחות הגוברת בעולם אין להניח, שמישהו ירצה לפתוח במלחמה בגלל ארץ־ישראל. ולכן אין בטחון גמור, שהכרעת או”מ — בכושר הביצוע שלה — תהיה שונה הפעם בהרבה ממה שהיתה לפני שנה.

וכך עומדים אנו בתוך מעגל־קסמים, הרצוף הפוגה, ואי־אפשר לנו להישאר זמן רב בתוך מעגל־קסמים זה. וגם מסופקני אם זה אפשרי לערבים. אך אין אנו חייבים לדאוג להם. אנו לא הזמנו את הצבאות שלהם לבוא לארץ ולא ביקשנו מהם שיפתחו במלחמה נגדנו. אך המשך הסטאטוס־קוו הוא דבר שאין אנו יכולים לקבלו בשום אופן. לא מפני טעמים כספיים, גם אם נוכל לממן לזמן בלתי מוגבל את ההפוגה — אסור לנו לעשות זאת. המשך הסטטוס־קוו מחטיא את עצם יעודה של מדינתנו. סוף־סוף, אנו הקימונו את מדינת ישראל לא רק בשביל תענוג העצמאות (אמנם תענוג עצום) של שבע מאות אלף יהודים היושבים בארץ. המשך המצב הקיים לזמן בלתי מוגבל פירושו: חיבול העליה וההתישבות או שיתוקן הגמור. עליה והתישבות בממַדים הולמים את הצורך ההיסטורי שלנו — של המדינה ושל העם בגולה — אינן מתישבות עם החזקת צבא רב; או מיליטאריזציה של מדינתנו, או עליה והתישבות. אין מנוס מדילאֶמה זו. אנו גם דוחים את המיליטאריזציה לגופה — איננו רוצים להקים בארץ מהדורה גרועה או טובה של אספארטה.

ובעמדנו עכשיו לפני שלב חשוב, אולי מכריע, במערכה המדינית, אסור לנו להתעלם מן ההנחה היסודית, שבה התחלתי את דברי: שזוהי מערכה משולבת. הגורם המדיני איננו נשאר בלתי־מושפע מהגורם הצבאי. במצב החזיתות בארץ בשעה זו קשה להניח, שיבוא פתרון רצוי, לא בגליל, לא בדרך לירושלים, לא בתוך ירושלים ולא בנגב. יש מצב צבאי העשוי להביא לידי עיקומי־חזיתות, ואין לקווֹת שהגורם המדיני בלבד יישר את הקו — בכל אופן לא יישר אותו לטובתנו; כוחנו והשפעתנו במעגל הגדול אינם מספיקים לכך.

לא נכון הדבר, שביחס אלינו מתחלק העולם בפשטות למזרח ולמערב, שצד אחד כולו ידידות, וצד שני כולו איבה. אין סילוף עובדות גדול מזה. כשם שאין אנו צריכים להתרפס לפני ידיד — כך גם אין אנו חייבים להתעלם מידיד ולהתנכר לו. יש לנו ידידים גם במזרח וגם במערב. לא היינו יכולים לנהל את המלחמה בלי העזרה החשובה שקיבלנו מכמה מדינות במזרח ובמערב, לא היינו מסדרים את השירותים ולא היינו בונים את הצבא ומקיימים אותו — אילו נותק הקשר שלנו עם המערב. רק מי שאינו רואה בעם היהודי מטרה לעצמו, אלא אמצעי לאחד היריבים הגדולים בעולם בלבד, או מי שאינו מכיר את המציאות היהודית בתפוצות ומצבה של ארץ־ישראל — יכול להציע לנו הזדהות עם צד אחד והתנכרות גמורה לצד שני. אך כמדומני, שלא תהיה כל אפיקורסות בדברי אם אוֹמַר, שאין האינטרס של עם ישראל מזדהה עם איזו מדינה ועם איזה צד בעולם. הזדהות זו אינה אפשרית, לא למעשה ולא להלכה. אין הזדהות בין אומה קטנה ובין אומה גדולה — אלא אם האומה הקטנה משתעבדת שיעבוד גמור, או שהאומה הגדולה היא כולה מלאכי־השרת. אין אנו רוצים להשתעבד למישהו ואין אנו מאמינים, שמלאכי־שרת שולטים באיזו פינה שהיא בעולם. לאומות העולם יש אינטרסים משלהם, ואם אין להתעלם מן העובדה, שיש גם מצפון עולמי, והוא משמש גורם פוליטי, הרי האינטרסים משמשים גורם, ולרוב גורם מכריע, ביחסי־עמים, ואין לצפות בשום אופן, שדוקא ביחס אלינו ישקלו הגורמים העולמיים את הכל במאזני־הצדק בלבד, וימַלאו את משאלותינו באמונה, כאילו היו יהודים.

יישורי־הקווים, לפחות החיוניים ביותר — ולא אכּנס פה בפירוּטם, — אם לא יעָשו על ידינו, ספק אם יעשו בכלל. כוונתי לעשיה לטובתנו. ואין כל יסוד להניח, שבמערכה המדינית בלבד נוכל להבטיח מה שיש להבטיח, גם בנגב, וגם בדרך ירושלים וגם בגליל.

ועדת המפקחים קבעה, שיש להזרים מים לירושלים. זהו תנאי יסודי של הפוגה — לא להרע את מעמדו של אחד הצדדים בעקב ההפוגה. ואין להעלות על הדעת, שנסכים להפוגה שתביא לידי הצמאת ירושלים היהודית, שפירושה כליון או כניעה. הערבים פוצצו את תחנת השאיבה בלטרון ועד היום אין מזרימים מים לירושלים בדרך זו. אנחנו לא סמכנו על או“מ — ויחד עם הדרך החדשה שכבשנו וסללנו, הנחנו צינור מים חדש, ועל־ידי כך הצלנו את ירושלים. אך או”מ התחייב להזרים מים לירושלים בדרך לטרון, הצינור שאנו הנחנו נמצא בטווח התותחים של הלגיון בלטרון, ובכל יום אפשר להצמיא את ירושלים. לאו"מ לא היה כוח (או רצון) לבצע את החלטתה ולקיים את התחייבותה.

דוגמה שניה: ועדת או“מ פסקה, שיש לנו הזכות להוביל שיירות לנגב בשעות מסוימות. המצרים אינם מקיימים את החלטת או”מ — וישובינו וצבאנו בנגב היו גוֹועים אילולא מצאנו דרך אחרת להוביל אספקה לנגב. אלא שדרך זו אינה בטוחה, וחובת המפקחים היא להבטיח לנו שיירות לנגב. ואם אין לאו“מ הרצון או הכוח לקיים את החלטתה וחובתה, כלום אנו מוכרחים להיכנע לחוסר־האונים של או”מ?

המסקנה ברורה לדעתי: אנו לא נוכל להשליך את יהבנו על הפעולה המדינית בלבד — וגם לא על הכרעה מדינית, גם במקרה שתהיה רצויה. עלינו להיות מוכנים להפעיל במקום הדרוש וברגע המתאים את הגורם הצבאי.

(בגמר קורס למפקדי פלוגות)

מפקדים צעירים,

אתם יוצאים מכאן להיות מפקדים בצבא­ הגנה לישראל. זוהי זכות גדולה וגם אחריות כבדה. אתם יוצאים להיות מפקדים בצבא הצעיר ביותר בעולם, שלא מלאה לו אפילו שנה אחת, שאולי שמונים אחוז מחייליו לא היו אפילו בהגנה במחתרת, ורוב אימוניו וציודו הוא קנה לעצמו רק לאחר 15 במאי, לאחר הקמת המדינה. ואף על פי כן אין צבא צעיר זה צריך להתבייש מפני צבאות ותיקים ומנוסים; אם כי צבאנו גוייס, אורגן, אומן וצוייד תוך כדי סערת המלחמה, הרי הוא עמד במבחן האש והדמים בהצלחת ובכבוד. פעולות “נחשון״, ״עשרת הימים״, ״שבוע הדרום”, ששים שעות הגליל הם פרשות של גבורה ונצחונות, ונעשו כבר תאריכים היסטוריים. אולם טרם הגענו למחוז חפצנו, לנצחון הסופי ולשלום. רק חלק אחד בארצנו שוחרר כליל — זהו הגליל. עוד ירושלים נצורה בחלקה ומופגזת יום־יום, או יותר נכון לילה־לילה; עוד השרון וה­שומרון נתקפים על ידי האויב, ואפילו הנגב עוד לא שוחרר כולו. ועוד נארגות מזימות צבאיות ומדיניות נגדנו ויתכן שעוד קשה הדרך אשר לפנינו. קיומנו, חרותנו, עצמאו­תנו, בטחוננו, אפשרויות העליה וההתישבות, והקביעה הסופית של תחומי המדינה — כל אלה תלויים עדיין בכשורו ויכלתו של צבא־הגנה לישראל. משום כך אסור לנו להיות שאננים ומרוצים מהכיבושים והנצחונות שנחלנו עד כה. צבאנו טרם סיים את כל מלאכתו, ויום־יום אנו מצווים על בדיקת כשרו ויעילותו של מכשיר זה לגאולת ישראל.

*

צבאנו גילה תכונות יקרות: יכולת קרבית רבה ונכונות לחרוף־נפש, והוא כבר כתב בחדשים המעטים של קיומו פרקי תפארת והוד בספר ההיסטוריה שלא ימחו לעולם. אבל הוא מגלה גם כמה לקויים ומגרעות שאסור להתעלם מהם. דוקא מפני יקרת צבאנו והאחריות הרבה המוטלת עליו, עלינו לחשוף בלי טשטוש ובלי רחמים את חסרונותיו ופגעיו ולשקוד בלי הרף ובלי רתיעה על תיקונם במהירות וביעילות האפשרית.

בשורה הראשונה עלי לציין, שהמשמעת לקויה בתוכנו — המשמעת אינה שלימה, לא בקרב החיילים ולא בקרב המפק­דים, הנמוכים והגבוהים. אין אני צריך להס­ביר כאן מהו ערך המשמעת בשביל הצבא — כמו שאיני צריך להסביר חשיבות האויר לנשימה. צבא ללא משמעת אינו יעיל ואין ביכלתו למלא את השליחות המוטלת עליו.

ידעתי גם סיבת הליקוי — צבאנו צעיר, ואין לו מסורת צבאית. מה״הגנה״ ירשנו כמה תכונות יקרות ומופלאות, אבל אין הגנה במחתרת מסוגלת לפתח משמעת צבאית, ובין־יום אין מקימים צבא ממושמע; אולם אנו נדחקים בזמן, אין לנו הרבה שהות, ומה שאחרים עושים בדור — עלינו לבצע בשנה, וחייבים המפקדים להנחיל לצבא את ההכרה הפנימית והסגולה האוטומטית של משמעת מוחלטת — והם יעשו זאת אך ורק אם הם בעצמם ישמשו מופת במשמעתם הם.

והמשמעת נדרשת לא רק בענינים גדולים — בפעולה קרבית, אלא בעניני יום־יום, בשמירת פכים קטנים וקפידה על דייקנות ונקיון וסדר בשעת האימונים ומחוצה להם.

*

בצבא לקוי חוש החסכון. אינם יודעים לא ביחידות הלוחמות ולא ביחידות השרותים לשקוד על חסכון במזון, בדלק, ברכב, בזמן וגם בתחמושת. רכוש צבורי יקר שעולה לנו במאמצים גדולים ובדמים מרובים, לפעמים תרתי משמע, מתבזבז מחוסר סדר ודיוק. הוטל עלינו לארגן ולגייס בימים מעטים צבא לא קטן, במתכונת שלנו, ונדרשו מאמצי־אל־אנוש, כדי לצייד צבא זה בציוד האישי והגדודי, להלבישו, לאכסנו, לזיינו ולספק לו כלי העבודה והתנועה הדרושים לו.

אנו עם קטן ודל, והמשא שהטלנו — או יותר נכון שהוטל עלינו — הוא כמעט ללא נשוא. אולם החיילים והמפקדים אינם מע­ריכים עדיין במידה הדרושה עד כמה אנו חייבים להזהר מכל בזבוז במחנה, בצריף, באוהל, במכונית, במטבח, בחדר האוכל, במחסן, בנסיעה ובאימונים. וודאי שאין כל כוונה או יצר רע בבזבוזים אלה — והם נעוצים בסידורים אדמיניסטרטיביים רעים, בחוסר פיקוח מספיק.

המפקד צריך לדעת שכשרו של הצבא נמדד לא רק בנכונותו הקרבית ובהתלהבותו — אלא באדמיניסטרציה מעולה וסידורים נאותים ושמירה על אלף פרטים קטנים שבהם תלויה יכלתו של הצבא לא פחות מאשר נכונות ההקרבה העצמית. הבוז לקטנות — עלול לערער את כוחו של צבאנו ואפשרות האומה לקיים את הצבא בתנאים הוגנים. אין מנצחים בחרוף־נפש בלבד. ארגון טוב ומדוקדק בפרטי־פרטים מהווה, אולי, שלושה רבעים של סוד הנצחון.

אציין רק עובדה אחת: הנסיעה הפרועה בדרכים הנפוצה בקרב הצבא. המטה קבע מכסימום של מהירות המותרת לנהג צבאי, אבל גם החיילים וגם המפקדים אינם מקיי­מים את הפקודה. ונסיעה פרועה זו גורמת לאסונות — כאילו לא מספיקים לנו אסונות בשדה־הקרב, והתאונות התרבו במידה מבהילה ומחרידה. ונוסף לסכנת־הנפשות יש בזבוז רכוש יקר וחיוני — רכוש כלי הרכב הצבאיים, ויש כאן משהו גדול מבזבוז רכוש סתם—אין אנו יכולים בנקל להשיג את המכו­ניות, המוטורים והצמיגים הדרושים לנו, וכל פגיעה בכלי רכב היא פגיעה בכושר הקרבי של יחידותינו הצבאיות.

*

אין הצבא יודע תמיד להתנהג בכבוד עם הציבור האזרחי, בין היהודי ובין הערבי. יש חיי­לים ומפקדים שבפגישה הכרחית עם אזרחים בשעת עוצר, ״סריקה״ וכד׳, הם מגלים הת­רברבות אלמות נודף ממנו­. בשמחה אני מציין שמקרים אלה הם נדירים — אבל גם מקרים נדירים מטילים כתם על הצבא, והחייל והמפקד צריך לדעת להתיחס בכבוד לא רק לחברו בצבא, אלא לכל אדם ואדם — יהודי או ערבי, אפילו בשעה שהוא צריך לעצור אותו או לקחתו למאסר.

אין הצבא שלנו נופל מאיזה צבא שהוא בעולם במסירות, בנכונות קרבית ובכשרונו ללמוד ולהתאמן. אולם הוא נופל עדיין מהר­בה צבאות אחרים – במידות, במשמעת, בסדר, בכשרון מנהלתי, בשמירה על ״פכים קטנים״, והמפקד צריך להיות אחראי לא רק לאימון ולהנהלת הקרבות אלא גם לדייקנות וסדר במחנה. למשמעת וההליכות היפות של חייליו, לשמירה על הרכוש הצבורי, לחיסכון בזמן, בדלק, במזון, בכלי רכב וכדומה. על המפקד להיות אדמיניסטרטור, מפקח, מורה, מדריך, שומר, רע וחבר ודואג כל דאגות חייליו.

*

ועוד דבר: הצבא הוא המסגרת היחידה בארץ שבה נפגשים כשווים עם שווים ובתנאי־חיים שווים יוצאי כל הגלויות, כל העדות, כל המעמדות. וכאן יש הזדמנות יחידה ויקרה לתקן את הפגימה הקשה ורבת המכשולים בחיינו הלאומיים; את ההתפצלות והמחיצות המרובות. איני מתכוון דוקא להת­­פצלות המפלגתית, האידיאולוגית והפוליטית, שהיא בחלקה הגדול מלאכותית ותלויה בשערה, כי אצלנו פוגשים אנשים בעלי־חינוך ותרבות שווה וגם בעלי־השקפות דומות זו לזו בשאלות־יסוד — נמצאים במסגרות מפלגתיות שונות. כוונתי הפעם בעיקר להתפצלות אחרת שמקורה במחיצות חברתיות, כלכליות, עדתיות ושוני עמוק בהוי והבדלים יסודיים בחינוך.

למרות שצבורנו דוגל — ודוגל בכנות — בדמוקרטיה ובשויון פוליטי, הרי למעשה שלטת בתוכנו אריסטוקרטיה הקרועה בפועל מחיי ההמונים. כל עסקני המפלגות, התנועות והמוסדות הארציים והמקומיים, אם כי הם משתייכים למסגרות אידיאולוגיות ופוליטיות שונות, הרי רובם קיבלו חינוך דומה וקור­אים באותם הספרים, וחיים פחות או יותר בתנאי־חיים דומים — ורחוקים בחייהם היומ­יומיים מההמונים החיים בפרוורים, המתקיימים בדוחק ובצמצום או גם לא למדו קרוא וכתוב, והווי־חייהם שונה בעיקרו מהווי־החיים של השכבות המנהיגות, והמגע הממשי בין השניים כמעט שאינו קיים.

המקום היחיד שבו נפגש הנוער מכל השכבות ללא יוצא מן הכלל — זהו הצבא, כאן מזדמנים בני משקי־העובדים, קיבוצים ומושבים, הנוער הלומד בבתי־ספר תיכוניים וגבוהים, עם בני הפרוורים ו״עמך״ מכל העדות שאינם קוראים ספר וגם אינם יודעים קרוא וכתוב — וניתנה כאן הזדמנות יקרה יחידה במינה לאיחוי הקרעים, לעקור את ההבדלים העמוקים וללכד את צבורנו בתנאי חיים שווים ומשווים, וליצור את האחדות והאחווה היהודית, לא במלים ובאידיאולו­גיה, אלא במעשה ובפועל, ע"י ביעור האנאל­פביתיות, הרמת דרגת החינוך וההכרה היהו­דית והאנושית — תוך טיפול חברי בנערי דלת־העם ונערותיו, הרמת ערכם העצמי, הקנית הרגלים והליכות וצרכים תרבותיים ושיתוף בכל ערכי־היסוד של התנועה. הערכים של הנוער החלוצי — לא מתוך אפוטרופסות פילנטרופית וגומלת חסדים, אלא ע״י יחסי חברות לוחמת, חברות לנשק ולסכנה, — וכאן יש למפקד תפקיד פורה ומחנך. עליו לדאוג לבך שהחיים בצבא יעניקו לנערים ולנערות שלנו לא רק ידיעה להשתמש בנשק ולערוך קרבות, הרגלי סדר, נקיון ומשמעת, — אלא גם יעשירו את חייהם הפנימיים, יהרסו את המחיצות העדתיות והחברתיות, יעלו את רמתם התרבותית והמו­סרית, וכל מי שיעזוב בבוא הזמן את הצבא יהיה יהודי ואדם יותר טוב מאשר היה. המפקד אחראי לא רק לאימונו הצבאי של החייל, אלא גם לעיצוב דמותו הרוחנית. כשם שהמפקד חייב לדאוג למזונותיו של החייל שיהיו מספיקים, טעימים ומבריאים — כך הוא חייב לדאוג לרווחתו הרוחנית והתרבו­תית. חייל מחונך, נבון ויודע ספר עולה על חייל מחוסר תרבות ובלתי מחונך — אם גם אין הבדל בכוחם הגופני ובאומץ־לבם.

*

לנו יש בעיה צבאית יחידה במינה — אנו מועטים ואויבינו מרובים, במלחמה זו עמדנו שבע־שמונה מאות אלף נפש מול ששה אויבים המונים שלושים מיליונים נפש, ואם צפויות לנו מלחמות גם בעתיד — ואיש אינו יכול להגיד שאינן צפויות — הרי נעמוד שוב בפני מצב זה, גם אם יגדל ישובנו, והוא יגדל, הוא הולך וגדל. אבל גם אם יוכפּל וישולש וירובע — נצטרך לעמוד מועטים נגד מרובים, כי אין כל אפשרות אובייקטיבית שנשתווה פעם במספרנו לאויב האקטואלי והפוטנציאלי בעתיד. והמספר — אתם יודעים — הוא גורם גדול בצבא, לרוב גורם מכריע. במה איפוא עמדנו עד עכשיו ובמה נעמוד בעתיד?

אך ורק ביתרוננו האיכותי, ביתרוננו המוסרי והאינטלקטואלי.

זוהי הירושה הגדולה והיקרה שהנחילו לנו ההיסטוריה היהו­דית, החינוך היהודי, הסבל היהודי, החזון היהודי — סבל של דורות מעונים ונרדפים, גולים ונשחטים, חינוך כללי בן אלפי שנים וישיבה מתמדת באהלי תורה, וחזון־קדומים של נביאים וחכמים. עם כל התורה המקצועית והטכנית שעלינו ללמוד מהצבאות האחרים – תורת האימון והסידור, אספקה ותחבורה ומערכי כוחות והנהלת קרבות — עלינו להוסיף לכך את עילוי ושכלול סגולותינו המוסריות והאינטלקטואליות עד קצה־גבול־יכולתנו. מן ההכרח שצבאנו יהיה תמיד קטן – אבל עליו להיות מובחר שבמובחרים, גם מבחינה מקצועית־טכנית וגם מבחינה מוסרית־שכלית. מצבנו מחייב זאת — סגולתנו מאפשרת זאת. זאת אומרת שעלינו לדאוג לא רק לאימון גופני, לכושר סבילות, לחידוד חושינו, חושי הראיה והשמיעה, הגברת כושר התנועה ומהירותה, חריצות בשימוש מיכני, התאמנות בכל כלי הנשק המודרניים, המשוכללים ביותר, התרגלות לסדר יעיל ומשמעת מופתית, בקיאות רבה בתולדות המלחמה והקרבות בישראל ובעמים, בתקו­פות הקדומות ובימינו, מלחמות בינלאומיות ומלחמות אזרחים, מלחמות שחרור ומהפכה — ולא מתוך ידיעת המאורעות בלבד אלא מתוך ניתוחם ותפיסת גורמיהם הפנימיים, האישיים, החברתיים, המדיניים והטכניים, ידיעת הקשר בין הציוד הצבאי והכושר התעשיתי של האומה בחקלאות ובחרושת, בים ובאויר. ניצול כל חידושי המדע והטכ­ניקה והתחבורה בהצטיידות והזדיינות — כי כל אלה בלבד אינם מספיקים. בסופו של דבר לא הטנק ולא התותח ולא מטוס־הקרב עושים את המלחמה — אלא האדם המש­תמש בהם ומפעיל אותם. ובאדם הלוחם מכריע לא כוח השרירים ולא חריצות טכנית — אם כי אלה חשובים למדי, אלא רוחו, כוחותיו השכליים והנפשיים, ידיעתו והבנתו, עוז־רצונו, התמדתו, נאמנותו, אי־רתיעתו מכל קושי וסכנה, יזמתו היוצרת משהו נעלם ונעלה ונשגב בחביון הנפש שהוא עז גם ממות.

זהו מותר־האדם, צלם־אלהים שבאנוש, החוסן המוסרי הפנימי, המשמש נשק עליון בימי מלחמה כשם שהוא משמש מעיין יצירה בימי שלום.

אנשינו עמדו בגבורה כזו בטירת־צבי, גוש עציון, יחיעם, משקי עמק הירדן, בנגב — לא מפני שהיו מאומנים יותר מהחיילים שעמדו נגדם ולא משום שהיו חיילים ותיקים משונאיהם וגם לא משום שהיו מצוידים יותר טוב מיריביהם — אלא משום שהיו אנשי־עליה שידעו על מה הם נלחמים. הם עמדו וגם נפלו בגבורה מפני שהדבר שהגנו עליו היה יצירת־חייהם ומשאת־נפשם. הם נלחמו על חזון שכדאי לחיות וגם למות למענו — ורק אם צבאנו יהיה בנוי – נוסף על אימונו וציודו המשוכלל — על פיתוח כשרונותיו השכליים של האדם ועל הערכים החלוציים של תנועתנו הגואלת והמשחררת. וחיילינו יהיו אמונים על חזון היסטורי הממלא את נפשם. רק אז יוכלו לעמוד מעטים נגד מרובים, כאשר עמדו עד עכשיו.

*

וכאן מונח מרכז־הכובד של אחריות המפקד ושליחותו הגדולה. על המפקדים מוטלים הרבה תפקידים: לאמן חיילים, להק­נות להם סדר ומשמעת, ללמדם הלכות קרבות, לדאוג לרווחתם ולצרכיהם. כל אלה הם הכרחיים וחיוניים, אבל המפקד לא יהיה ראוי לשמו ולשליחותו אם לא יהיה יותר מזה. מפקד אמתי הוא רק מי שמסוגל להיות אדם למופת, היודע לחנך בעצם הוויתו, הליכותיו, התנהגותו, אורח־חייו, יחסיו עם אנשים, בין שהם מפקדים העומ­דים על גבו או חיילים הסרים למשמעתו, ובין שהם ציווילים, התכונות המוסריות הגלומות בתוכו, רוחב הידיעה ועומק ההבנה המלוים את החלטותיו, האמונה והמסירות השופעת ממנו, הערכים החלוציים הפועמים בלבו. אדם מחנך לא בהסברה ולא בפקודות — ואי אפשר לצבא גם בלי אלה, אבל אלה אינם מספיקים: מחנכת הדוגמא החיה, דוגמת־חיים של האדם למופת, המגלם את החזון שכדאי לחיות ולמות למענו. רק דוגמא חיה של נאמנות לערכים הגדולים שעליהם נלחמים תנחיל למפקד את הוקרתם, אהבתם וציותם המלא של חייליו ותערה בתוכם את מקורות הגבורה העליונה הגנוזה בנפשו של כל אדם אדם. הנשק הסודי שלנו הוא רוחו הנעלה של האדם. ניזקק לנשק סודי זה כל עוד נעמוד בפני סכנת מלחמה והמפקד האידיאלי הוא שיודע בכוח מופת־חיייו לתת בידי חייליו את הנשק הסודי הזה.

*

עתידנו, עתידו של העם היהודי, לא יכון על החרב. לא נעשה את המלחמה למקצוע יהודי. כפו עלינו מלחמה זו, והוכרחנו להלחם על עצמאותנו ועל שחרור ארצנו — ונילחם כל עור תהיה צפויה לנו סכנה מעין זו. אולם לא נבנה עתידנו על הצבא. עתיד ישראל יכון אך ורק על כושר יצירה ועבודה, על מפעלי התישבות בכפר ובעיר, על בנין חרושת וחקלאות וימאות, על כיבושי מדע וטכניקה, על פּיתוח אמנות וספרות, והחזון שננחיל לנוער ולדורות הבאים יהיה חזון נביאי ישראל — חזון עבודת ישרים, חזון צדק ושלום, חזון אחווה וחרות אנושית. המשטר המדיני והחברתי שלקראתו נחתור אפשר לנסחו בשלוש מלים: "ואהבת לרעך כמוך״! זוהי המשאת אשר נגלם בחיינו, ונגן עליה מפני התנקשות אויבת. להגנת חרותנו במולדת וחזון נביאינו נשלוף את חרבנו — כשיהיה הכרח בדבר, והנוער אשר יתן נפשו על ערכים אלה — לא ינוצח אף פעם.

ולכם, מפקדים צעירים, אני מאחל שתהיו למופת לחייליכם בשאר־רוחכם, ועל ידי כך תהיו ראויים לשליחות הקשה והגדולה של מפקדי צבא הגנה לישראל.

ערב ראש־השנה תש"ט — 3.10.1948

אנו נפרדים משנת תש"ח — שנת סגולה וברכה שתזרח לעולם בחיי כל אחד מאתנו, ואורה יבהיק בהיסטוריה של עמנו עד סוף כל הדורות.

בשנה זו נלחמנו על חירותנו — ויכולנו. בשנה זו באה והיתה מדינת ישראל. בשנה זו הוקם צבא־הגנה לישראל.

שלוש הן העלילות האדירות — ומקור אחד להן: רוח של מרד ויצירה, רוח־ללא־חת של ישראל סבא, שאינו נכנע לגלות, לעול־זרים, לחיי תלות ושעבוד, לקיום של בלימה ונכר, וחותר ללא ליאות ורתיעה לישע ולמולדת, לקרקע ולעצמאות, לגאולה ולקוממיות.

רוח זה שהיה ערטילאי במשך מאות בשנים, ובשלושה הדורות האחרונים נתגלם בחלוצים ובמפעלים שהיפרו שממות המולדת ובנו את ישובינו הכפרי והעירוני, — מצא את תיקונו המלא בצבא־הגנה לישראל — הפלא הגדול ביותר של שנה זו רבת־הפלאים. כמעט בן־לילה, ובתוך סערת מלחמה, קם צבא זה. לא לגמרי יש מאַין. קדמה לו הגנה במחתרת, וזו הורישה לו אהבת־מולדת וגבורת־אמונים ומסורת מלחמתית, — אולם גיוסם של אלפים ורבבות, לא לשעות או לימים ספורים, אלא לזמן שאין יודע גבולו; אימון משוכלל רב־ענפים בכל מיני נשק ובכל פורמַציה צבאית, ביבשה, באוויר ובים; ציוד מלא של חילות רגלים, תותחנים, ממוכנים ומשורינים, על כל שירותיהם המרובים וכוחות אוויר וים; עמידה בקרבות ממושכים בפני צבאות סדירים, לא של אויב אחד אלא של עדת אויבים, בלי כל נסיון מוקדם, בלא אמצעים מוכנים, בלא זמן להכשרה, תוך כדי סערות מלחמה — ספק אם היה כדבר הזה בהיסטוריה הצבאית שבימינו או בתקופה אחרת. והמעשה הכביר והמופלא הזה נעשה ברובו עוד בימי השלטון הזר, אשר התנכל לנו, ובכל האמצעים שבידיו ניסה לחבל בכושר התגוננותנו ואפשרות הזדיינותנו; וביום הכרזת המדינה — כבר פלשו צבאות סדירים של מצרים ועירק, עבר־הירדן וסוריה לארצנו, — על מנת לכלותנו ולהשמידנו מעל פני האדמה. ואף־על־פי־כן — התגייסנו, התאַמַנו, הזדינוּ, נלחמנו — ויכולנו.

מלחמת הבזק שזממו נגדנו — נכשלה כשלון חרוץ, וכל צבאות מצרים ובבל, ארם ועבר־הירדן ניגפו לפני החיל הישראלי הצעיר, ודגל הנצחון של צבא־הגנה לישראל מתנופף בצפת ובעכו, בחיפה ובנצרת, בלוד וברמלה, ביפו ובירושלים.

המערכה טרם תמה, ואין יודע מה צפוי לנו בשנה החדשה, אולם לא רק מדינת ישראל אלא עם ישראל בעולם כולו צופה בבטחון ובגאוה ובהוקרה לצבאו הצעיר, – זה שעשה שליחותו באמונה ובכשרון ובהצלחה בשנה זו – ויעשה את שליחותו הנאמנה גם להבא.

וברכת העם שלוחה אליכם, חיילות וחיילים בצבא־הגנה לישראל: תהיה השנה הבאה שנת־נצחון ושלום, ומדינת ישראל אשר הגינותם עליה בגבורה — תזכו לבנותה ולבצרה בעמל־כפיכם, וכל נידחי ישראל באשר הם ישובו קוממיות לארצם, ויחד אתנו יבנו שממות המולדת בנגב ובגליל. בהר ובשפלה; ומדינת ישראל, כחברה שוות־זכויות באומות המאוחדות, תנחיל לכל עמי העולם את חזון נביאנו: “לא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה”.

ט“ז בחשוון תש”ט – 18.11.1948

בישיבה העשרים ושמונה של מועצת-המדינה הזמנית

מועצה נכבדה, ברצוני למסור בשם הממשלה¹ הודעות אחדות, צבאיות ומדיניות. צבאנו, שבדרך כלל נדמה שהוא מתפתח כשורה פחות או יותר, עדיין סובל גם מכמה מחלות-ילדוּת וגם מכמה מחלות שרידי העבר, ששוב אינם הולמים את התנאים החדשים של מדינת ישראל. הרבה מאַנוֹמאַליות אלו כבר סולקו, אחדות מהן עוד לא הספקנו לסלק, ואחת מהן היא, שמזמן לזמן היו מגייסים לפי צרכי-השעה בלי הסדר חוקי, ביחוד חברים ותיקים של ה“הגנה” למעלה מגיל הגיוס. אמנם דבר זה לא נעשה מתוך שרירות-לב סתם, אלא מתוך צרכים חמוּרים של מחוזות שונים ושל שעות קשות. אף-על-פי-כן פגע הדבר קשה באנשים שהם למעלה מגיל הגיוס ויצא, שאנשים שבמשך עשרות שנים הקדישו את חייהם בהתנדבות להגנת הישוב, מוּפלים עכשיו – לא הייתי אומר לרעה, אבל למעמסה יתרה, על פני אזרחים אחרים; והיתה התמרמרות מוצדקת בהרבה מקומות, במיוחד בירושלים, אבל גם במחוזות אחרים של הארץ. המַטה הכללי עיבד כמה כללים לתיקון הדבר. וההצעות, שהובאו לממשלה בראשית השבוע הזה, נתאשרו על ידה. אני רוצה למסור למועצת-המדינה הזמנית את עיקרי התיקונים.

מעכשיו אסור יהיה לשום מפקד בשום מקום ובשום תנאים לגייס אנשים, שאין עליהם צו-גיוס של הממשלה או של מועצת-המדינה הזמנית, וכל האנשים שגויסו עד עכשיו מחוץ למסגרת החוק, ישוחררו בקרוב. אך למען המצאת כוח-האדם הדרוש לצבא, ומתוך שמירה עד כמה שאפשר לבל יפּגע כוח-האדם הדרוש לצרכי המשק, החליטה הממשלה, על פי הצעת המטה, להקים עתודות-מילואים שיכוּנוּ בנוטריקון בשם “עמ”ל", ובעתודות-מילואים אלה יהיו חייבים לשרת רק גברים משני הסוגים הבאים:

א) ילידי השנתונים שחל עליהם צו-גיוס מלא, מגיל 18 עד גיל 40, ששוחררו לרגל צרכים משקיים או מסיבות אחרות, חוץ מסיבות בריאות, ששיחרורם לא נתבטל או לא יתבטל על-ידי ועדה מיוחדת, המוקמת עכשיו לענין זה.

ב) גברים מגיל 40 עד גיל 45, פרט לאלה שישוחררו מטעמי בריאות או מסיבות משקיות חיוניות. כל אלה יתחלקו לשלושה סוגים – לפי תנאי המשק:

סוג אחד ישרת לא יותר מארבעה ימים בחודש, סוג שני ישרת לא יותר מששה ימים בחודש; סוג שלישי ישרת לא יותר מארבעה-עשר ימים בחודש. כל אחד משלושת הסוגים ישרת שני ימים רצופים כשיגויס. דרגותיהם של שלושת הסוגים האלה יקָבעו לפי הצרכים המשקיים של מקומות העבודה שבהם עובדים אנשים אלה, ועל-ידי ועדה מיוחדת של שלושה, מורכבת מנציגי המַטה, משרד העבודה והבינוי ומשרד-הבטחון.

כל אלה, שיחויבו לשרת לפי תקנות אלה לא יקבלו כל שכר בעד שני הימים הראשונים, ובעד כל שאר הימים שישרתו בחודש (או שני ימים, או ארבעה ימים, או שנים-עשר יום) יקבלו משכורת יומית לפי מצב משפחתם, משכורת מיוחדת לרווקים ומשכורת מיוחדת לבעלי-משפחה.

כל אלה שיחויבו לשרת בעמ“ל, לא יגויסו לשום עבודה צבאית או חצי-צבאית אחרת, כגון: ביצורים, מגן-דוד אדום, משמר-העם, הג”א וכדומה, אלא אם שירותים אלה נכללים בשירותי עמ"ל, ורק לפי חוקים אלה.

כל אלה שיגויסו לפי הפקודה הזאת – יקבלו פנקס כמו כל חייל, אך הם יהיו כפופים למשטר-הצבא רק באותם הימים שבהם ישרתו. במקרה שאחד מן החיילים האלה יפגע, יחלה או חלילה יפול בימי-השירות האלה – זכותו וזכות משפחתו תהיה כזכות כל חייל לגבי ההנאות, הפיצויים והתגמולים המגיעים במקרה כזה.

לאחר שגיוס עמ“ל יבוצע, אסור יהיה בשום תנאי שבעולם, לא למפקדים נמוכים, לא למפקדי-חזיתות ולא למפקדי-מחוזות לגייס אנשים מחוץ למסגרת עמ”ל, וכל אלה שכבר גויסו – ישוחררו מיד עם ביצוע הפקודה.

בהזדמנות זו רוצה אני להביע את הוקרת הממשלה לכל אלה מחברי ההגנה הוותיקים, שנוסף לעבודה הנאמנה שעבדו את הגנת הישוב והארץ במשך עשרות שנים – מילאו תפקידים חשובים חיוניים במלחמה זו, לפנים משורת-הדין ונוסף על החובות החָלות על כל אזרחי המדינה. אני בטוח, שנמצא את ההזדמנות הנאותה להביע את הוקרת העם לכל אנשי ההגנה הוותיקים, שמחמת גילם ומסיבות אחרות – אינם משרתים בפועל בתוך צבא-הגנה לישראל.

שנית: אם כי אין אנו יודעים עדיין, אם השלום קרוב או לא – אנחנו על-כל-פּנים נעשה את הכל כדי לקרב את השלום עד כמה שאפשר. חייבים אנו להיכון לעתיד, כוונתי הפעם לא לעתיד הצבא, אלא לעתיד החיילים לאחר השלום, ולעתיד אותם החיילים שישוחררו עוד לפני בוא השלום המלא.

קודם-כל הדאגה לנָכים. יש לנו מאות אחדות של חיילים אשר איבדו במלחמה רגל או יד, ויש גם מקרים של אבדן שתי ידים ושתי רגלים. אחזנו באמצעים להעביר לארץ את אחד מבתי-החרושת המתוקנים ביותר בעולם, להתקנת גפּיים מלאכותיים בשביל הנכים. וכבר הגיע לאלרץ אחד המומחים הגדולים ביותר לכך, וכבר הספיקו לתקן גפּיים זמניים בשביל כמה חיילים. כבר מכינים גם גפּיים קבועים. לפי הנסיון המצער שיש לנו – יש סיכויים, שכל קטועי-הרגל יוכלו עם התקנת הפרוטיזות לרכוש שנית את כשרון ההליכה והעבודה.

יחד עם זאת נעשות הכנות להכשיר את כל הנכים האלה לעבודות פוריות, כדי שיוכלו להתפרנס להבא מעמל כפיהם.

אחת השאלות הגדולות, אולי השאלה הגדולה ביותר, שתעמוד בפני מדינת-ישראל לא רק בקשר עם עתיד החיילים, אלא בקשר לישוב כולו, ובעיקר עם העליה הגוברת – ואנו מקווים שעם בוא השלום תגבר העליה ותפרוץ בכוח עצום – היא שאלת השיכון. זאת תהיה אולי הבעיה המרכזית של מדינתנו לאחר גמר המלחמה. אך זוהי בעיה גם לגבי החיילים המשוחררים. יש לנו עשרות אלפים חיילים, שלא היתה להם מעולם דירה משלהם בארץ. אלה הם עולים חדשים שמיד עם בואם לארץ נכנסו לצבא ואין להם כל פינה משלהם. יש גם חיילים שהיתה להם דירה, ועם התגייסותם עזבו את הדירה, וישנם גם חיילים צעירים, שלפני לכתם לצבא גרו יחד עם משפחותיהם, אך התבגרו בצבא ולאחר המלחמה יהיו זקוקים לפינה משלהם. עובדה זו תעמיד את הממשלה בפני בעיה קשה מאד, ועלינו לדאוג לכך כבר מעכשיו, כי יתכן, שהרבה חיילים ישתחררו עוד לפני גמר המלחמה. כבר עכשיו אנו חייבים לשחרר מאות ואחר-כך אולי אלפים בשביל העבודות ההכרחיות: הקטיף, עיבוד-האדמה, בנין החרושת. ואחד הקשיים הגדולים – הוא חוסר הדירה. עד שנפתור פתרון ראדיקאלי את השאלה הזאת על-ידי פעולת-בנין כבירה של אלפים ורבבות דירות חדשות, נצטרך בזמן הראשון להשתמש בפאליאטיבים – להפוך בנינים ממשלתיים, מחנות הקרובים לעיר, משרדים – למקומות-שיכון ארעיים לחיילים משוחררים. נצטרך להבטיח לחיילים שישוחררו עדיפות בקבלת עבודה בכל לשכת-עבודה, בכל משרד ממשלתי, בכל משרד ציבורי; נצטרך להבטיח למגויסים שעבדו במקום-עבודה קבוע – בחרושת, בחקלאות, בתחבורה, בנמל, במשרדים, בדואר ובכל מקום אחר, – את הזכות לחזור למקום עבודתם הקודם תוך שמירה על זכויותיהם בהתאם לשינויים שחלו במשך הזמן בתנאי-העבודה בארץ בתקופת המלחמה.

יש גם חיילים שנכנסו לצבא בלי כל מקצוע, או שנאלצו לעזוב את מקצועם בגלל מצב בריאותם; ונצטרך לדאוג לכך, שמי שלא היה לו מקצוע, יוכל לקבל הכשרה מקצועית מתאימה לפי סגולותיו, תכונותיו, אחרי בדיקה מתאימה, פסיכוטכנית ואחרת, כדי שאחרי שירותו בצבא יוכל להיות אזרח מועיל בעבודת כפיו ויצירתו במדינת-ישראל.

אלה שהפסיקו את לימודיהם עם התגייסותם לצבא, נצטרך לאַפשר להם להמשיך בלימודיהם. ואם הם תלמידי בתי-ספר תיכוניים – לתת להם הקלות בשביל גמר הבחינה שלהם, מתוך התחשבות מיוחדת עם העובדה, ששירתו את העם במלחמה. אלה הרוצים להמשיך את לימודיהם בבתי ספר גבוהים – לתת להם את כל העזרה לכך, גם נקציב סטיפּנדיות בשביל המוכשרים ביותר, כמו שעשינו בשביל החיילים במלחמת-העולם השניה. כן נצטרך לתת הלוואות קונסטרוקטיביות לסידור חיילים בקואופרטיבים קיימים ולייסד קואופרטיבים חדשים, או לפתיחת בתי-מלאכה וליצירת שוק טוב לתוצרתם.

ואולם הדבר החשוב ביותר: נצטרך להכשיר חלק גדול, אם אפשר – הגדול ביותר, של הצבא שלנו להתישבות. היינו עדים בשבועות האחרונים למעשי כיבוש ושיחרור היסטורי של צבאנו בדרום ובצפון, בנגב ובגליל. אולם לא נוכל להסתפק בשיחרור צבאי. שיחרור זה יהיה לו ערך של קיימא אם נצליח בזמן הקצר ביותר להחיות את השממה וליישב את האדמות העזובות. ואלה ששיחררו, יזכו, אם רק ירצו בכך, להיות המיישבים והבונים. ונחוצה תהיה גם פעולה מחבבת ומסברת רבה, ביחוד בקרב המוני העולים שבצבא, בין מארצות-אירופה ובין מקאנאדה, אמריקה, דרום-אפריקה וארגנטינה, וגם בקרב צעירים ילידי-הארץ מבני-העיר שהתגייסו לצבא, שיתכוננו כבר עכשיו לחיי התישבות חקלאית, אם על-ידי הצטרפות לגופים, למשקים הקיימים על צורותיהם השונות: קיבוצים, מושבים, כפרים קואופרטיביים ואחרים, או על-ידי הקמת גופים חדשים של חיילים. הכיבושים והשיחרורים הטריטוריאליים לא יהיו מובטחים, אם לא נצליח להקים שרשרת גדולה וצפופה של ישובים, וביחוד ישובי-חיילים, על הגבולות בנגב, ובצפון, על שפת הים, במסדרון ירושלים, בסביבות צפת ובכל שאר השטחים הטעונים חיזוק בטחוני על-ידי התישבות צפופה.

תהיה נחוצה התאמצות גדולה גם של המדינה וגם של העם היהודי. האמצעים שידָרשו לכך הם כל-כך גדולים, עד כדי הטלת אימה. אך מי שיודע, מהו המאמץ שהמדינה היהודית עם העם היהודי בגולה עשו בשביל הנהלת המלחמה – לא יחשוש מפני הסכומים הענקיים, שידָרשו לדבר פורה וחשוב הרבה יותר מאשר המלחמה – לבנין הארץ.

כבר יש לנו קצת נסיון בשיקום חיילים. במלחמת העולם השניה היו לנו כ-25 אלף חיילים שנשתחררו. אמנם לא כולם היו זקוקים לעזרה. כ-7–6 אלפים חיילים לא פנו לשום מוסד והסתדרו בעצמם או שחזרו למשקיהם, למקומות עבודתם, או שהסתדרו בדרך אחרת. בלי שום עזרה ציבורית, בלי שום פניה לציבור, אלא בכוח עצמם. אבל 18 אלף חיילים פנו ללשכת-השיקום, שהסוכנות היהודית הקימה בזמנה, וכולם סודרו. נשאר רק איזה מספר קטן של מקרים סוציאליים קשים, כ-150. אך אלפי החיילים, ששירתי במלחמת-העולם השניה, סודרו כולם בעבודה פרודוקטיבית. סידורם של חיילים אלה עלה אז בעשרה מיליון בערך. מזה כ-4 מיליון של הקרנות, 3 מיליון שהשתתפה בהם ממשלת-המנדט, כ-2 מיליון של הבאנקים בעזרת הלוואות, וכמיליון של החיילים עצמם. ברור שעכשיו יהיה ההיקף גדול בהרבה משהיה אז. לא אוכל להגיד בדיוק פי-כמה, גם מפני שמספר החיילים עכשיו הוא גדול פי-כמה מאשר במלחמת-העולם השניה, וגם מפני שבינתים נשתנו ממַדי המחירים. מניחים, שעכשיו ידָרשו לפחות שלושת אלפים, אולי ארבעת אלפים ל“י להתישבותו של חייל. זאת אומרת, כל יחידה של אלף חיילים תעלה בשלושה-ארבעה מיליון ל”י. ויהיו הרבה יחידות, אני מקוה הרבה עשרות יחידות של אלף-אלף חיילים, שירצו וידרשו התישבות. ברור, המעמסה הגדולה הזאת של תיכנון ושל ביצוע לא תוכל ליפול על משרד הבטחון בלבד, אלא על כל הממשלה, וקודם כל על משרד-האוצר וגם על משרדים אחרים, כגון משרד-העבודה, משרד המסחר והתעשיה, משרד-החקלאות, משרד-התחבורה. אך אפילו הממשלה כולה, בלי העזרה, ועזרה רבתי, של העם היהודי ושל ההסתדרות הציונית – לא תוכל לשאת את המשא הכבד הזה, כי ידרשו סכומים ענקיים. לאשרנו, מובטח לנו דבר אחד בשביל התישבות של רבבות: יש לנו יסוד לקוות, שלא יהיה מחסור בקרקע, יהיו גם מקורות-מים מספיקים. אך ידרש הון-תועפות למפעל אדיר זה של יישוב חיילים, בלי לדבר על התישבות של רבבות ומאות אלפים של עולים, שאנו מקווים לבואם לארץ. הגיעה השעה שהעם היהודי, שהתנועה הציונית, וגם ממשלתנו ומועצת-המדינה, יתנו לבם לצורך הדחוף של הכנות ראשונות למפעל שיכון והתישבות גדול זה.

* * * * *

ההערה השלישית שברצוני לעשות, היא בשטח המדיני. אתם יודעים שב-4 לנובמבר קיבלה מועצת-הבטחון שורה של החלטות. לפני ימים אחדים השמיע שר-החוץ של ממשלת-ישראל בפאריס את דברו, וכמעט שאין לי כל צורך להוסיף על מה שאמר בקשר לשאלות העומדות עכשיו על הפרק גם במועצת-הבטחון וגם בעצרת האומות המאוחדות. רצוני להעיר רק שתי הערות נוספות: אחת להחלטה של 4 בנובמבר ושניה להחלטה האחרונה של ה-16 בנובמבר.

מטעמים מובנים איננו מודיעים על התנועות הצבאיות שלנו, אך ברצוני להודיע היום, שהכוחות ששלחנו לפני י“ב בתשרי תש”ט ערב הנסיון שעשינו לפתיחת הדרך לנגב, הכוחות הנוספים ששלחנו לעזרה לכוחותינו הנמצאים בדרך, לפרוץ את הדרך שחסמו צבאות המצרים בניגוד להחלטות או"מ ובניגוד לתנאי ההפוגה – כל הכוחות הנוספים האלה חזרו כבר מזמן למקומותיהם הקודמים בחזיתות השונות ותפסו את העמדות הקודמות. כוחותינו עכשיו במרחבי הנגב הם הכוחות שהיו שם לפני ה-14 באוקטובר, וכל אלה ישָארו שם, לשמור על הנגב ולעמוד בפני סכנת הפלישה של המצרים, שעדיין לא פסקה, וכן להגן על ירושלים העברית מפני סכנת התקפה מדרום על ידי הכוחות המצריים הנמצאים מעבר לרפיח.

* * * * *

והערה אחרונה בנוגע למועצת-הבטחון. בהחלטות 16 בנובמבר נשמעה נימה חדשה, שאנו מקבלים אותה ברצון. בכל אופן נראה, שחלק מבין חברי מועצת-הבטחון הגיע סוף-סוף לידי הכרה, שההפוגה איננה הדרך לשלום; להיפך, היא עלולה רק להאריך את מצב-המלחמה, והארכה זו אינה לא לטובת היהודים ולא לטובת הערבים. ומועצת-הבטחון קיבלה שלשום החלטה חדשה, שאמנם אינה תקיפה כל-צרכה, אך היא מבשרת מעין מפנה בתפיסת מועצת-הבטחון את בעיית המלחמה והשלום בארץ. ב-16 בנובמבר החליטה המועצה על הצורך בפתיחת משא-ומתן בין הצדדים במישרים או באמצעות מתווכים, לא על הפוגה אלא על שביתת-נשק, כצעד ראשון לקראת שלום יציב. אנו מקבלים בברכה את ההחלטה הזאת, וממשלת-ישראל מוכנה לפתוח במשא-ומתן כזה עם כל מדינות-ערב או עם כל אחת או אחדות ממדינות-ערב, שכבר הגיעו לידי הכרה, שאין כל סיכוי להכריע את ישראל או לכבוש בכוח את ארצנו. אנו נודיע למתווכים ולמועצת-הבטחון שאנו מוכנים למשא-ומתן זה, ואנו חושבים שזוהי הדרך היחידה לקרב את השלום בינינו ובין מדינות-ערב. אין אנו מיחסים ערך רב לדיבורים מתרברבים, ששומעים עדיין לפעמים מפי מדינאי ערבי זה או אחר על צחצוח חרבות נגדנו.

יש לנו יסוד להניח, שחלק גדול של עמי-ערב הגיע לידי הכרה, שהמלחמה הזאת, שניסו לעשות נגד הקמת מדינת-ישראל ונגד קיומה – נכשלה, ושבהמשכה לא תהא שום ברכה לארצות-ערב. אנו משוכנעים, שאין ניגודים הכרחיים בין האינטרס של עם-ישראל ומדינת-ישראל ובין האינטרסים הצודקים של עמי-ערב, של כל השכנים שלנו. ואנו שמחים למפנה הזה של מועצת-הבטחון שהכירה כי הגיעה השעה להניע את הצדדים לבוא לידי שלום. אנו מצידנו ניתן לאו"מ למועצת-הבטחון את כל העזרה והתמיכה בדרך חדשה זו.

י“ד בתשרי תש”ט — 17.10.1948

חבר יקר —

אני מודה לך מקרב לב על ברכתך “ברכת פלמ”חניק פצוע הנמצא באחד מבתי ההבראה". יקרה לי הברכה שבעתיים על שהיא באה מחייל יהודי פצוע. אני מקוה שתבריא בשלמות ותשוב בקרוב למשפחתך וליחידתך — ותסייע להביא את מלחמת המגן שלנו לידי גמר.

לא הייתי מעולם מיליטריסט, אם כי הייתי חייל בלגיון היהודי, וגם עכשיו אני רואה במלחמה את הדבר האיום ביותר בתולדות אדם, איום מכל הבחינות. אבל איני יודע חבר אנשים שמילאו פעם בהיסטוריה שלנו שליחות יותר אנושית, יותר יקרה, ולא אחשוש להגיד, יותר קדושה — מהשליחות שממלא עכשיו צבא־הגנה לישראל. ואשריך שזכית לשרת בחיל זה.

בדברים אלה הייתי מסתפק אילולא הוספת לברכתך את המילים המעטות “עשה טובה ואל תפרק את הפלמ”ח“. אני מניח שאינך יחיד בפלמ”ח שיש לו משאלה זו, ואנסה עד כמה שאפשר לברר את הדבר.

וראשית כל עלי להגיד לך שהחשש שלך שמישהו רוצה לפרק את הפלמ"ח — אין לו שחר. אין אני יודע שום אדם שיש לו משאלה אוילית כזו, ואם מי שהוא סיפר לך ולחבריך שאני הוא האיש — הרי הוא סיפר לך עלילה מחוסרת־טעם.

כל ימי בארץ הייתי קרוב במקצת להגנה, ומאז הוקם פלמ“ח ראיתי בו את הענף הצעיר והיקר ביותר במערכת ההגנה שלנו. אליהו גולומב ז”ל, מזכירות הקיבוץ־המאוחד ואחרים, שטיפחו את הפלמ“ח מראשית מלחמת העולם השניה, עשו שירוּת לא־ישכח להגנתנו. ובוויכוח שפרץ בימי המלחמה אם להתנדב רק ליחידות עבריות בצבא הבריטי או רק לפלמ”ח — הייתי יחד עם אליהו גולומב בין אלה שדרשו גם גיוס לפלמ"ח וגם גיוס לצבא. התנגדתי לאלה ששללו יציאת יחידות יהודיות מהארץ לשם מלחמה בהיטלר. היה זה אסון וקלון אילו בין הצבאות העולמיים שמיגרו את שלטון הנאצים לא היו נמצאים גדודים יהודים ארצישראליים. הבריגדה היהודית היתה מפעל כביר —גם מבחינת מעמדנו במלחמה ובעולם, וגם מבחינת הקשרים בין הישוב הארצישראלי עם הגולה היהודית בכלל ועם שרידי הפליטה באירופה בפרט. וגם פלמ"ח בימי המלחמה ובימי המאבק מילא תפקידים שישארו לכבוד ולתפארת בתולדות הישוב.

אולם יותר מזה: אילו לא היו לנו בראשית מלחמה זו הבחורים (והבחורות) המאומנים והנאמנים בהגנה ובפלמ"ח, והחיילים והקצינים המנוסים בבריגדה ובשאר יחידות צבאיות עבריות, ספק הוא אם היינו יכולים לעמוד; רק בכוח אלה עלה בידינו להקים צבא־הגנה לישראל ולעמוד בשער עד ההפוגה השניה.

ידעתי שיש אנשים, אשר משום־מה מפיצים ביחידות פלמ“ח — מאז החלה מלחמה זו — שיש “אויבי־עם” כמוני הרוצים לפרק את הפלמ”ח. ולא רק זאת: הם אפילו הפיצו במשך זמן רב דיבות שאני מרעיב את אנשי פלמ“ח, ושחברי מונעים מהם עזרה כספית ועוד. לצערי הרב עוד משתמשים בתוכנו בדברי־השמצה במקום ויכוחים ובירורים אידיאולוגיים ופוליטיים; ולא חשבתי שזה יהיה לכבודו של פלמ”ח או לכבודי אני להכחיש עלילות אוויליות אלו.

לפני התחלת המלחמה מנה פלמ“ח כאלפיים וחמש מאות איש. במשך שנה זו גדל כהנה וכהנה. במקום גדודים יש עכשיו חטיבות (בריגדות). בשנה זו בלבד גוייסו לפלמ”ח הרבה יותר מאשר גויסו לפלמ“ח במשך שש שנות קיומו — עד מלחמה זו. אני אחראי במידת־מה לגיוס הרב הזה במשך השנה, ואני יכול להבטיחך שחטיבות אלה לא יפורקו (בלתי אם יפורקו גם שאר החטיבות של צבא־הגנה לישראל), וכשם שאדאג לכל שאר החטיבות הצבאיות שלנו — גם כאחד היהודים וגם כשׂר הבטחון — אדאג לחטיבות פלמ”ח, ואין צורך ש“אעשה טובה” כפי בקשתך. עזרתי להגדיל ולהגביר את פלמ“ח לא על מנת לעשות טובה למי שהוא, כאשר לא עשיתי טובה למי שהוא כשגייסתי שאר כל החטיבות בצבא־הגנה לישראל. עשיתי רק מה שהיה מוטל עלי לעשות. וגם להבא לא אפרק פלמ”ח אלא להיפך, אעשה כל אשר ביכלתי למען אגביר את הכוחות הצבאיים שלנו, ואדאג לכך שפלמ"ח ויחידות אחרות יקבלו מאַכּסימום האפשרויות והאמצעים למען יגיעו לשיא כשרן הקרבי ויהיו לדוגמא ולמופת לצבא ישראל.

כאחד האנשים המטפל בשתי השנים האחרונות כמעט אך ורק בשאלת התגוננותנו — אני יודע להעריך את פעולתן של יחידות פלמ"ח לפני המלחמה ואת ערכן במלחמה זו, ואני יודע את ערכן לא רק כחיילים, אלא גם כחלוצים, מבלי שאצטרך, לרגל הערכה זו, לזלזל בערכם של חיילים אחרים ולקפח זכויותיהם במלחמה זו.

לפני המלחמה היה הפלמ"ח החטיבה המאומנת ביותר בשורות ההגנה, ובתקופה הראשונה במלחמה זו מילאו תפקיד של יחידות־מַחץ נבחרות.

עם הגיוס הכללי חל שינוי יסודי במבנה ההגנה וגם במעמדן של יחידות פלמ“ח. אנשי פלמ”ח חדלו להיות היחידים שהקדישו כמה ימים בחודש לאימונים. כל מגוייס נתן כל זמנו לאימונים ולמלחמה, בין שזה היה מגויס חדש לפלמ“ח או ליחידה אחרת, ושי לנו עכשיו מספר לא קטן של חטיבות מאומנות ומצוידות לקרב. הפלמחניקים הוותיקים, וכן גם החיילים והקצינים במלחמת העולם השניה, מילאו תפקיד מכריע באימון צבאנו ובהכשרתו הקרבית. יחידות פלמ”ח הצטיינו בשמירת הדרכים ובכיבושים בגליל, בהרי ירושלים, בעיר ירושלים, בנגב ובמקומות אחרים, וכל פלמחניק יש לו יסוד להתגאות ביחידה שלו, אם כי יש לפעמים שהפרסומת המופרזת והבנאלית שעושים גופים מן החוץ לפלמ“ח יש בה מן הטעם הקלוקל, ואין אחריותה על הפלמ”ח. אין שום פלמחניק כחייל וכחבר צריך לטשטש או להפחית את זכויותיהן וכיבושיהן הגדולים של שאר היחידות. יחס הכבוד שיש, בצדק, לכל איש פלמ“ח ליחידה שלו אינו צריך להיבנות על חשבון הקיפוח של יחידות אחרות. כל יהודי וכל איש פלמ”ח יש לו יסוד מספיק להתגאות במפעלים הגדולים של שאר יחידות הצבא שלנו, מבלי להפחית את הוקרתו לפלמ“ח. המבצעים האדירים של צבאותינו בחיפה, בגליל המערבי, בעמק הירדן וכדומה — גם איש פלמ”ח צריך להתגאות בהם, אם כי נעשו ע“י יחידות אחרות. יש מפעלים גדולים שנעשו על ידי פלמ”ח יחד עם יחידות אחרות, כגון כיבוש לוד ורמלה, מפעל “נחשון” שפרץ את הדרך לירושלים ושימש מפנה בכל המלחמה הזאת; הקרבות בדרום; כיבוש “דרך בורמה” ועוד. ואמנם נכון הדבר, שבלי קיפוח זכותו של צבא ישראל בכללו, וזכותן המיוחדת של יחידות שונות, מותר לכל יהודי בישראל ובעולם להתגאות בפעולתם של גדודי פלמ“ח לפני מלחמה זו ובמבצעיהן של חטיבות פלמ”ח תוך כדי מלחמה זו. ותוכל להיות שקט ובטוח שלא יאונה שום דבר לפלמ“ח, ואין פלמ”ח זקוק לסנגוריה ו“הגנה” של מי שהוא. מעשיו מדברים בעד עצמם.

אולם אין עשן בלי אש. מה שסופר לך על דבר פירוק פלמ"ח — הוא בדותה. אבל יש כנראה משהו שלא סיפרו לך, ואני רוצה לא רק לספר לך עליו אלא גם להסבירו.

הכוונה היא למַטה הארצי של פלמ“ח והתפקידים שמילא לפני הקמת צבא־הגנה לישראל — וכמה חברים בפלמ”ח רוצים להמשיך משטר זה גם עכשיו, מבלי לראות את פני השינויים הגדולים שחלו בינתיים: 1) הקמת מדינת ישראל; 2) הקמת צבא־הגנה לישראל (במקום הגנה במחתרת) — שינויים ששינו את כל חיינו בארץ ואינם מצריכים ואינם מרשים עוד לשַמר צורות הארגון והמשטר שנתקיימו בפלמ"ח לפני היות המדינה ולפני היות הצבא.

אנו חייבים הרבה להגנה במחתרת — אלמלא היא לא היינו עומדים בחדשים הראשונים של המלחמה וגם לא היינו בקלות כזו מקימים את הצבא. אבל סדרי ההגנה וסדרי פלמ“ח נוצרו תחת שלטון זר, ודרכי ההגנה והפלמ”ח הותאמו לצרכים של הימים ההם. לא היה שלטון יהודי בארץ, ואם כי ההגנה היתה להלכה כפופה ל“מוסדות הלאומיים”, הרי למעשה התנהלה ע“י כוחותיה הפנימיים, ובראשה עמדה “מפקדה ארצית” מורכבת חציה מחברי הסתדרות העובדים וחציה מחוגים אחרים. אבל לא היא נתנה את האמצעים ולא היא גייסה את האנשים. חברי ההגנה התנדבו מאליהם, והאמצעים הושגו ממקורות שונים. פלמ”ח היה אז למעשה יחידה עצמאית, והמטה שלו היה הדן היחיד כמעט בכל עניני פלמ"ח, אם כי עמד ככל שאר יחידות ההגנה לפקודת “המוסדות הלאומיים” בכל פעולות הגנה ומאבק.

עם הגיוס הצבאי שהחל לפני שנה בערך, נשתנה המצב תכלית שינוי, ולאחר שהוקמה באמצע מאי מדינה יהודית והוכרז על צבא־הגנה לישראל — נערכו מחדש כל סדרי התגוננותנו ויסודותיה. הצבא נעשה כפוף לרשות אחת: לממשלת ישראל, וארגונו של הצבא הותאם לצרכי המלחמה, ולא למסורת של העבר. הוקמו חיילות שונים: חיל־רגלים, חיל־תותחנים, חיל־אויר, חיל־ים, על כל שירותיהם. בחיל הרגלים אורגנו גדודים וחטיבות; והוקמו מטות לגדודים ולחטיבות, — ובראש כל הצבא הועמד המטה הכללי שבידו ניתן הפיקוד הצבאי על כל חילותינו, ובתוכו הוקמו אגפים שונים לכל צרכי הצבא: אפסנאות, הדרכה, כוח־אדם, מבצעים וכו'. החטיבות בחיל־הרגלים אינן עוד מרותקות לשום מרחב מסוים, ואפשר להעביר אותן ממקום למקום לפי צרכי המלחמה. לכל החטיבות ניתן עד כמה שאפשר אימון משוכלל של צבא סדיר, מה שלא היה בשום יחידה בתוך ה“הגנה”. עוד עכשיו יש הבדל בין חטיבות שונות. יש שקיבלו אימון יותר טוב — וכמעט כל חטיבות פלמ“ח נמנות בין אלו — ויש שלא קיבלו עדיין אימון זה. גם בתוך פלמ”ח גופא יש הבדל בין הוותיקים ובין המגויסים החדשים. לאלה יש מסורת קרבית ואימון אינטנסיבי וממושך, ולאלה — לא. אבל במידת האפשרות דואג המַטה — ומשרד הבטחון — לכך, שכל החטיבות בחיל הרגלים יקבלו את האימון המשוכלל ביותר, ובחדשים האחרונים יש התקדמות לא מעטה בשטח זה. הקורסים למ“מ משותפים לכל החטיבות, והאימון של הטוראים ומ”כ בכל החטיבות — נעשה בתוך החטיבה. אגף ההדרכה במטה הכללי אחראי לאימונים אלה — וכשם שאין צורך לשום קבוצת־חטיבות אַחרת בלשכה מיוחדת להדרכה ולאימונים, כך אין צורך כזה גם לחטיבות של פלמ"ח.

אין המטה הארצי של פלמ“ח יכול לדאוג גם לאספקה של חטיבות הפלמ”ח. אם חטיבת פלמ“ח נמצאת בנגב או בגליל — יש לסדר את האספקה שלה ע”י אגף האפסנאות של המטה הכללי כמו לכל שאר החטיבות בנגב או בגליל, ולא יתכן שלשתי חטיבות פלמ"ח, שאחת מהן נמצאת בנגב ואחת בגליל — תהיה להן אספקה משותפת ומאוחדת מאגף אפסנאות מיוחד רק להן.

המַטה הארצי של פלמ“ח אינו יכול עוד לתת הוראות אופראטיביות, פקודות מבצע צבאיות, לחטיבות פלמ”ח. צבאנו מאורגן עכשיו ב“חזיתות” ולכל חזית יש מטה־חזית, ומטה זה נותן את ההוראות לכל החטיבות הנמצאות ברשותו, לפי התכנית העליונה שמחליט עליה המטה הכללי של צבא־הגנה לישראל. וכשיש מטה כללי, ומטה של חזית ומטה של החטיבה — אין צורך ואין אפשרות שמטה אחר, כגון מטה פלמ"ח, יתן אף הוא הוראות בשעת מלחמה.

כן גם אין המטה הארצי של פלמ“ח יכול לגייס אנשים לפלמ”ח כאשר עשה עד הגיוס הכללי. בימי מלחמת העולם ועד לפני שנה היה פלמ"ח מיוסד על התנדבות הנוער החלוצי, הלומד והעובד, שהלך לאימונים ולעבודה במשקים החקלאיים. עם הגיוס הכללי על ידי המדינה חייב כל איש בישראל מגיל מסוים ועד גיל מסוים בגיוס לכל זמן המלחמה. הגיוס נעשה בכל מקום על ידי משרד הבטחון, ובמטה הכללי יש אגף כוח־אדם (אכא) הקולט את המגויסים ושולח אותם לפי הצורך ליחידות השונות — לחטיבות חיל־הרגלים, לחיל־התותחנים, לחיל־האוויר, לחיל־הים ולשירותים שונים. אמנם זמן מה היה עוד קיים בכמה יחידות המנהג של ״חטיפת״ אנשים — אבל זה לא יתכן בצבא סדיר, ורק ״אכא״ (אגף כוח־האדם) במטה הכללי רשאי לקלוט את המגויסים ולחלק אותם לפי חישוב כללי ליחידות השונות, ואין שום חטיבה או קבוצת־חטיבות מיוחדות רשאית לגייס לעצמה אנשים.

והוא הדין בעבודה תרבותית. הצבא דואג לחינוך ולסעד של הצבא, ויש שירות תרבות וקציני תרבות בכל יחידה, הפועלים לפי משטר וסדר כללי בכל חלקי הצבא, ולא יתכן שחטיבה, אחת או מספר חטיבות יעשו שבת לעצמן, וינהלו את עבודתן התרבותית מחוץ לרשת הכללית.

בנקודה זו נאחזים, יותר מאשר בנקודות אחרות, כל אלה המנסים להצדיק את המשכת קיומו הנפרד של מטה ארצי לפלמ״ח. הם אומרים שלפלמ״ח יש ערכים חלוציים־התישבותיים שאין לחטיבות אחרות, ולמען קיים אותן יש צורך בסידור תרבותי נפרד. אם כוונתם של חסידי המטה הנפרד היא שאנשי פלמ״ח ויחידות פלמ״ח מהווים מפלגה פוליטית מיוחדת בצבא, — הרי יש הצדקה לכלי מיוחד ונפרד לפעולה תרבותית וחינוכית בתוך פלמ״ח. אנשי מפלגה אחרת או אנשים בלתי מפלגתיים אינם יכולים לדרוש לעצמם את הזכות לנהל פעולה תרבותית בתוך מפלגה אחרת. לכל מפלגה יש זכות לאבטונומיה תרבותית, ואין מפלגה אחרת רשאית לפגוע באבטונומיה זו, ואינה יכולה לדרוש לעצמה. שותפות או פיקוח. אולם עד כמה שידוע לי, אין שום איש טוען (בגלוי, בכל אופן) שפלמ״ח מהווה מפלגה פוליטית או יחידה אידיאולוגית נפרדת, או שיש להפוך אותו לצבא פוליטי. במידה שאני ביררתי שאלה זו עם מפקדי פלמ״ח, הם שוללים רעיון נפסד זה תכלית שלילה.

כאַחד האנשים ׳שאינם זרים כל כך לערכים חלוציים, לא להלכה ולא למעשה, אני מוקיר את הרוח החלוצית של הנוער שלנו ומחשיב עד מאד את היסוד שהיה מונח בארגון הפלמ״ח: היסוד של אימונים והכשרה חקלאית. יתר על כך: נראה לי שזה צריך להיות גם להבא, במידה שזה יתכן בתנאי המלחמה והשלום, היסוד של חינוך הנוער שלנו, ואני מאמין שיש להנחיל את הערכים החלוציים לכל החטיבות הצבאיות, ובמידה שאני אהיה אחראי, כאזרח וכשׂר־הבטחון, לעיצוב דמות הצבא שלנו, אלך בדרך זו, ואני מאמין שדרך זו תצליח. אני יודע שלא כל חייל יהָפך לחלוץ, אבל אני בטוח שבכל חטיבה ובכל יחידה יש חומר חלוצי, גם בכוח וגם בפועל, ואני מאמין שפעולה חינוכית ברוח חלוצי בתוך הצבא כולו, בכל היחידות בלי הבדל, תתן תוצאות חיוביות, אם גם לא במאה אחוזים.

אינני מאמין שהחלוציות היא נחלת יחידי־סגולה, פריבילאֶגיה מיוחדת של אריסטוקרטיה רוחנית. אני מאמין גדול ב״עמך״, בכלל ישראל ובכל אדם בישראל, ואם נזרע את זרע החלוציות בכל יחידות הצבא — נזכה ליבוּל של ברכה. ואין צורך ואין הצדקה לראות את כל שאר החטיבות כבלתי חלוציות. וכל מי שמוכשר ומסוגל להנחיל ערכים חלוציים לצבא — חייב ויכול לעשות זאת מטעם הצבא כולו, במטה הכללי, בשירות התרבות של הצבא, ולא צריך להדגיש את הפעולה הזאת רק בתוך חטיבות מסוימות, ואין צורך במטה ארצי נפרד של פלמ"ח לשם כך. מפקדי פלמ״ח הצהירו לפני לא פעם, שבכל עניני הפעולה החינוכית הם כפופים לשירות התרבות הכללי — ואין לי יסוד לפקפק באמיתות הצהרתם, ואם זה ככה — אין צורך במטה נפרד לשם פעולה חינוכית.

יש מצדיקים קיום מטה נפרד של פלמ״ח בנימוקים פוליטיים: יש ״פורשים״ — אצ״ל ולח״י — ואם כי לכאורה נתפרקו, הרי הם מוסיפים למעשה לפעול במחתרת, ואין יודע אם אינם צפויים לנו בעתיד תעלולים חדשים כמו ״אלטלינה״ או רצח ברנאדוט, ואולי מעשים גרועים מאלה. חשש זה אינו בלתי מיוסד. וגם דבר זה נכון שיחידות פלמ״ח הצטיינו במלחמה נגד הפורשים — אם כי גם יחידות אחרות מילאו חובתן באמונה כשנדרשו לכך; ויש לסמוך על פלמ״ח, אם חלילה יהיה שוב צורך בכוח מזוין של המדינה לעשות לאַל התנקשויות פושעות של ״פורשים״. אבל לכך אין צורך במַטה נפרד של פלמ״ח, — זהו תפקידו של המטה הכללי של צבא ישראל ושל ממשלת ישראל. להיפך, קיום מטה נפרד של פלמ״ח למטרה זו יש בו נזק רב — באשר הוא עלול לתת למלחמה בפורשים גוון מפלגתי או סיעתי, ועל ידי כך לחזק את ידי הפורשים ותומכיהם. המלחמה בפרישה צריכה להתנהל ע״י הממשלה, ע״י כוחות כפופים למדינה, באמצעות מכשירים כלליים של המדינה.

מכל זה יוצא שלכל חטיבה של פלמ״ח, כמו לכל חטיבה אחרת, יש צורך במַטה חטיבתי, ויש לה מטה חטיבתי. מטה זה, תחת פיקוחו העליון של המטה הכללי, יאַרגן, יאַמן, יחַנך את החטיבה, יעלה את כשרה הצבאי, יעמיק את ערכיה הממלכתיים והחלוציים. כל חטיבה של פלמ״ח המשולבת באחת החזיתות — כפופה למטה של החזית בכל הפעולות המלחמתיות, ותלויה בו בכל עניני אספקה, ציוד, מודיעין וכדומה. המטה הכללי של הצבא ידאג לחטיבות פלמ״ח, כמו לכל חטיבות אחרות, באספקת כוח־אדם, באימונן והכשרתן הצבאית, חינוכן החלוצי והממלכתי, קביעת מקומן במערכת הבטחון הארצי וכו'. רק המטה הארצי הממונה מטעם המדינה על הבטחון ומשק הצבא יכול ומוּסמך לקבוע את התפקיד. הצבאי המיוחד של כל חטיבה, ציודה המיוחד, שיכונה והערכותה, תקניה ושיטת אימונה — וגם הכשרתה לחיי התישבות ויצירה בימי שלום. כי גם דבר זה מחייב תיכנון ממלכתי ומסגרת ממלכתית.

כל דבר שיש בו משום טביעת צביון מפלגתי ליחידה צבאית — הוא פסול ומסוכן; כל דבר המוליך להתבדלות והתפרדות הוא מזיק; כל מה שאין בו צורך צבאי לא יתכן בצבא.

אין עניני לחקור היום, אם לפני הקמת הצבא היה צורך במטה מיוחד של פלמ״ח, מחוץ למטה הכללי של ה״הגנה״. בנסיבות של מחתרת היה בו אולי צורך, — בתוך צבא אחיד לא תיתכן כל סמכות נפרדת; כל חייל כפוף למדינה, ורק למדינה; החוק הכללי של הצבא חל על כל היחידות, ואין להכניס לתוך הצבא את ההתפצלות הפוליטית והאידיאולוגית הקיימת מחוץ לצבא.

בתוך צבא — התפצלות כזו היא הרת־אסון. כמה חברים בתוך פלמ״ח ומחוצה לו חיים עדיין במושגים שלפני הקמת המדינה והצבא, ואינם מבינים, שמה שהיה אולי מוצדק וגם מועיל לפני שבע שנים ולפני שנתיים — אינו מוצדק ואינו מועיל עכשיו.

למען קיומו של פלמ“ח דרוש מטה לכל חטיבת פלמ”ח, אבל אם אין הפלמ“ח רוצה להוות מפלגה או יחידה פוליטית נפרדת בצבא — אין לו צורך במטה ארצי נפרד, לאחר שבשטח הארצי כל התפקידים הצבאיים מתמלאים על ידי המטה הכללי — כל תפקידי הגיוס, ההסברה התרבותית, האימון המקצועי, האספקה, הוראות אופדאטיביות וכו'. ומשום כך, לאחר שנתקיימו הרבה בירורים עם מפקדי פלמ”ח וחברי המטה שלו — הגיע ראש המטה הכללי של צבא־הגנה לישראל לידי מסקנה שאין בתנאים החדשים מקום למטה ארצי נפרד של חטיבות פלמ״ח — לאחר שיש לכל הטיבה של פלמ״ח מטה חטיבתי, ובכל חזית יש מטה חזיתי, ולכל הצבא יש המטה הכללי, וראש המטה הכללי שלח לפלמ״ח את הפקודה הבאה:

א. בתוך מערך כוחות הצבא בתקופת מלחמה זו אין שלוש חטיבות פלמ״ח מהוות יחידה אופרטיבית־מנהלתית אחת. יתר על כן, צרכי המלחמה בעתיד, כפי שהם נראים עכשיו, מחייבים במפגיע לשמור על כל חטיבה בצבא הגנה לישראל. ובכלל זה גם חטיבות פלמ״ח, כיחידות עצמאיות בכפיפות ישירה לפיקוד העליון, למען אַפשר להניע ולהציב כל חטיבה, לפי שיקולי המלחמה הכלליים, בכל זמן ובכל מקום כפי שהדבר ידָרש.

ב. המבנה החזיתי ומערך הכוחות הלוחמים בו, כפי שהנו הולך ומתגבש כתוצאה מהערכותו של האויב וממהלך המלחמה, דוחה לחלוטין כל קיבוץ וצירוף של חטיבות, נוסף לזה שנקבע, בתקן התחלתי ליום בו תתחדש המלחמה. כל צירוף החורג ממבנה זה מהווה רק כפילות ובלבול באחריות ובסמכויות שבין שלושת שלבי הפיקוד — המטכל, החזית והמטה של הפלמ״ח. התוצאה מהמצב הקיים הוא בזבוז בכוחות אדם וחומר, ופגיעה ביעילות המלחמתית של הצבא כולו.

המסקנה הנובעת מעובדות אלו היא כי הפונקציות שעדיין ממלא מטה הפלמ״ח היום — א. חיול וקליטה של כוחות אדם לחטיבות הפלמ״ח; ב. הדרכה של טוראים ומפקדים נמוכים לנ״ל; ג. הסברה וחינוך רעיוני לנ״ל. — במבנה החזיתי, מוסיפות כפילות וערבוב תחומי הסמכויות והאחריות שבין המטכל ומטות החזית וגורמת לחוסר צלילות בפיקוד והנהלת הצבא ולפגיעה בחסכון בכוח־אדם וחימוש.

אי לזאת יש להעביר את הפונקציות הנזכרות לאגפים ולשירותים המתאימים של המטה הכללי ולמטות של החזיתות. העברה זו תיעשה בהתאם לסדרים וללוח הזמנים אשר נקבעו בין ממלא מקום מפקד הפלמ״ח וראשי האגפים הנוגעים בדבר שבמטכ״ל.

כאחד מאלה שעזרו להקמת חטיבות הפלמ״ח ולגיוס אלפי אנשים לחטיבות אלו— אני מעונין לא פחות ממי שהוא אחר בקיומן היעיל, ואעשה להבא, במידת יכלתי, מה שעשיתי עד עכשיו למען העלאת כשרן הקרבי, יעילותן הצבאית ודמותן החלוצית. אעשה זאת במידת יכלתי גם לשאר החטיבות של צבאנו. שום חטיבה של פלמ״ח לא תפורק — כשם שלא תפורק שום חטיבה אחרת, כל עוד שמצב הבטחון של מדינת ישראל לא יאפשר הפחתת צבאנו. ואני בטוח שקיום יחידות פלמ״ח וליכודן עם כל שאר היחידות של צבא־הגנה לישראל יהיה לברכה גם לפלמ״ח וגם ליחידות אחרות.

ואני מאחל לך שתבריא במהרה ותשוב ליחידתך בפלמ״ח, ותעזור יחד עם חבריך בפלמ״ח ובחטיבות האחרות להנחיל לצבא ישראל נצחון מלא — למען תשובו כולכם לעבודת יצירה חלוצית שרק בה ערובה נאמנה לעתידנו.

י״ז בתשרי תש״ט — 20.10.1948

בנעילת מגבית ההתגייסות

זו לנו, כמדומה, הפעם הראשונה בתולדות הישוב והציונות, שמכריזים על נעילת מַגבית והפסקתה, ועושים זאת בזמן שדרושים לנו אמצעים, ואמצעים רבים, יותר מאשר בכל זמן אחר. בנעילה זו מתגלה התמורה הגדולה, ההיסטורית שחלה במצבנו: — היינו לאומה. שלטת על עצמה, שאינה זקוקה עוד לאיסוף כספים על ידי מגבית, אלא מסַפקת את צרכיה בדרך ממלכתית: מסים, ארנוניות, מלוות. אנו מסיימים המגבית — באשר עלינו לשלָב יותר גבוה בסולם קיומנו הלאומי, עלינו לשלָב של עצמאות ממלכתית.

אין זאת אומרת שמכאן ואילך נעשה הכל רק בכוח של כפיה – להיפך, במדינה ניזקק להתנדבות לא פחות מאשר לפני המדינה; ובלי הרצון הטוב, בלי המסירות, הנאמנות וההיענות החלוצית של העם — לא נרחיק לכת בכוח הכפיה הממשלתית. גם לתשלום מסים — שאפשר לגבות בכוח שוטרים ושופטים — נחוץ רצון העם. ולא רק בשטח המסים, אלא בכל שטחי החיים הממלכתיים נצליח אך ורק אם החוק וכוח הממשלה ישענו על רצון העם, והמשמעת תהיה לא משמעת כפויה, אנוסה, אלא משמעת הנובעת מהאֵמון, ההבנה והמסירות של ההמונים.

אמרתי שניזקק עכשיו לאמצעים יותר גדולים מאשר בכל זמן אחר — כי מדינה פירושה אפשרויות גדולות של עליה ומידות רחבות של התישבות. קיבוץ גלויות ובנין נשמות הארץ — זוהי המטרה הראשונית של מדינתנו, ונצטרך לכסף־תועפות למען העלות בזמן קצר המוני ישראל מהתפוצות ולמען השרישם במולדת המשוחררת — בחקלאות, בחרושת, בים, בבנין, ובכל ענפי העבודה הגופנית והרוחנית.

זוהי משימה גדולה, היסטורית, שציפו לה דורות, ושדורנו זכה שהוא יטיל משימה זו על עצמו — והלוואי שנהיה ראויים לשעה הגדולה הזאת, וכאשר זכינו לסיים פרשת השעבוד — נזכה לבצע את היעוד הגדול של הגאולה.

ואם כי לבותינו מלאים הודיה על התמורה הגדולה — אסור לנו להתעלם אף לרגע מן העובדה שהמערכה על עצמאותנו טרם נסתיימה. היתה לנו אמנם השנה הזאת שנה גדולה, שנת־פיסגה בהיסטוריה היהודית, אבל המבחן החמוּר שבו הועמדנו ב־30 לנובמבר 1947 — למחרת קבלת ההחלטה ההיסטורית באו״מ לטובת הקמת מדינה יהודית — מבחן זה טרם עבר: — עוד אנו נתקפים על ידי צבאות זרים שפלשו לארצנו ומתנַכּלים לחירותנו ולקיומנו. ואל נַשלה את עצמנו — אין הם המתנַכּלים היחידים. אנו עומדים במערכה כפולה — גם צבאית וגם מדינית, ועלינו לנצח בשתי חזיתות, כי לא החזית הצבאית כשהיא לבדה ולא החזית המדינית כשהיא לבדה תכריע בגורל ארץ־ישראל. שתי המערכות הן משולבות. אנו עומדים בתוך שני מעגלים: מעגל אחד קטן — המזרח התיכון שבו עומדים אנחנו והערבים, ומעגל אחד גדול — העולם כולו שבו פועלים כוחות עולמיים. אם כי לכאורה ארץ־ישראל נוגעת במישרין אך ורק לנו ולערבים — הרי העולם כולו מתעניין בארץ־ישראל, ואינטרסים רבי־משקל בעולם, אינטרסים פוליטיים, איסטרטגיים, כלכליים ותרבותיים נפגשים ומתרוצצים כאן. ואם טוב הדבר או רע — בקביעה הסופית (במידה שיש קביעה סופית בענינים פוליטיים) של גורל הארץ — גם יחסי הכוחות במעגל הקטן וגם יחסי הכוחות במעגל הגדול, ימַלאו תפקיד מכריע. אסור לנו בשום אופן להישען אך ורק על חזית אחת — צבאית או פוליטית. כל ראָיה ואוריינטציה חד־צדדית כזו עלולה להיות בעוכרינו. ההיסטוריה של השנה האחרונה היא מאלפת בבחינה זו — ובשנה זו היו לנו כיבושים ונצחונות גם בשטח הפוליטי וגם בשטח הצבאי, — אולי יותר מאשר באיזה זמן שהוא בהיסטוריה הארוכה של עמנו. ניצחנו תחילה באו״מ — אמנם לא ניתן לנו כל מבוקשנו, אבל עצרת האומות החליטה ברוב מכריע, וברוב זה נמצאו גם שתי המעצמות האדירות בעולם, ארצות־הברית וברית־המועצות — שתקום מדינה יהודית, ומדינה זו תקבל רוב שטחה של ארץ־ישראל המערבית, לרבות הנגב. גם עכשיו לא נזלזל בערכה הרב של החלטה זו — אבל היא נשארה על הנייר. כשקמו כוחות מסוימים במעגל הגדול ובמעגל הקטן — מצד אחד בריטניה הגדולה, ומצד שני מדינות ערב, וניסו לעשות לאַל החלטת העצרת — לא עמד להן כוחן ורצונן של האומות המאוחדות לבצע את ההחלטה, ואלמלא קם הצבא היהודי, ואלמלא הוקמה מדינת ישראל, ואלמלא היינו מוכנים ומסוגלים להגן בנשקנו על עצמאותנו — לא היה זכר ורמז להחלטת או״מ.

אולם גם יחסי הכוחות במעגל הקטן כשהם לבדם — כלומר יחסי הכוחות שבין היהודים והערבים, — לא ניתן להם להכריע כשהם לבדם את הכף. כשהתברר שהמדינה הצעירה והמצערה יכולה לעמוד בפני כל צבאות ערב, ולא עוד אלא שלא נבצר אולי ממנה למַגר את הצבאות של המדינות הערביות — באה התערבות של מועצת הבטחון, זרוע־הביצוע של האומות המאוחדות שיש לה סמכות של הטלת סאַנקציות, — וגזרה על הפוגה.

קיבלנו על עצמנו פעמיים את ההפוגה — לא מתוך חולשה צבאית; אין איש בעולם עכשיו שמייחס לנו חולשה זו — אלא מפני שאנו נאמנים לאו״מ ועלינו להיות נאמנים לאו״מ. אין עוד עם בעולם שמעונין יותר מהעם היהודי בהצלחת רעיונו ויעודו של ארגון האו״מ — הבטחת השלום והשלטת החוק בין העמים. לא רק קיומה של מדינת ישראל — עצם קיומו הפיסי של עם ישראל, קיום שארית הפליטה, תלוי אולי בהצלחה זו. המסורת המוסרית שלנו, חזון אחרית הימים של נביאינו, פיזורנו בעולם, עמדתה של ארץ־ישראל על פרשת־דרכים של כדור־הארץ — כל אלה גוזרים עלינו נאמנות לאו״מ. לא רק המוסר היהודי אלא האינטרס החיוני היהודי — האינטרס רואה הנולד שאינו מצטמצם בחיי שעה, אלא בגורל דורות, — מחייב אותנו למדיניות של או״מ. אבל או״מ, לצערנו, הוא לפי שעה אידיאל יותר ממציאות. יכלתו וכוחו אינם עולים תמיד בד בבד עם רצונו ושאיפתו.

ושוב ראינו את אזלת ידו של האו״מ — דוקא בענין ההפוגה.

לא אֶכנס עכשיו וכאן בבירור מהותה וכוונותיה של ההפוגה. אוֹמַר רק שאנו מתנגדים בכל תוקף להמשכת ההפוגה בלי סוף, כי אין אנו מאמינים שהפוגה כזו מביאה לידי שלום ויציבות וסידור הוגן ויציב של הבעיה. אולם גם בעצם שמירת ההפוגה נתגלה או״מ באזלת ידו. אציין שתי הדוגמאות המובהקות בלבד: הזרמת מים לירושלים, ומעבר חפשי לשיירות יהודיות בנגב.

לא אספר עכשיו על פרטי המערכה בנגב; היא טרם נסתיימה. אסתפק לפי שעה בציון קצר: אין אנו זקוקים עוד לעזרת או״מ, לחסדי המצרים ולהסכמתם — הדרך לנגב שוחררה על ידי צבא־הגנה לישראל, ושיירותינו חפשיות ללכת ולבוא בכל שעות היום והלילה — לכל נקודה בנגב. נדמה לי שנתהפכו היוצרות: המצרים זקוקים עכשיו לחסדי צבאנו — למען יוכלו ללכת מעזה למג׳דל, וממג׳דל לפלוג׳ה, ומפלוג׳ה לבית־ג׳וברין. במשך ימים מעטים הספיקו צבאותינו לנתק כמעט כל קווי המצרים מדרום לצפון, וממערב למזרח, ולא בלי סיבה התחנן נציג מצרים במועצת הבטחון להחיש את הפסקת האש.

צבאנו גילה פעם נוספת נאמנותו, יכלתו וכשרו הקרבי. במיוחד עלי לעמוד על התפקיד המרכזי שמילא (וממַלא) במערכה זו חיל־האוויר הזעיר שלנו. מטוסינו השתלטו מהרגע הראשון על שמי הנגב והדרום, ויומם ולילה, בלי הרף, הנחיתו מהלומותיהם הכבדות על מרכזי האויב, אשר הפרו החלטות האו״מ ומנעו בעדנו תנועה חפשית לנגב שלנו.

אם מטוסי האויב לא נראו בחמשת ימים אלה בשמי תל־אביב או חיפה — הרי זה הודות ליזמה, לכושר, להתמדה ולחריצות של טייסינו הנאמנים, מבני הארץ ומבני חו״ל, אשד הרסו כוח האוויר של האויב בנגב כמעט ברגע הראשון, וקיימו את שלטונם באוויר כל הזמן. ונכבד בעמידת דום את זכרו של גבור האוויר שלנו, שנפל חלל בשובו מאחת הטיסות הנועזות שלו בנגב — את הטייס מרדכי אַלוֹן. וכמו־כן את זכרם של גבורי חיל־הרגלים אשר מסרו נפשם על שיחרור הנגב בימים אלה.

אולם גם בימים אלה, שנשקנו גילה עוד פעם את יכלתו — ואני בטוח שהוא יגלה אותו כל זמן שידרש הדבר — עלינו לזכור שהגורם הצבאי בלבד לא יכריע, ואנו עומדים עכשיו אולי בפני מערכה פוליטית מכרעת בפאַריס.

למען נצחוננו המלא דרושים לנו שני דברים: גם גבורה וגם תבונה; גבורה צבאית ותבונה מדינית. לא מספיקה הגבורה של צבאנו הלוחם — דרושה גבורת כל העם, ואולי האימהות והאבות נדרשים לגבורה יותר גדולה מאשר הבנים. וגם התבונה נדרשת לא רק מנציגינו וממכווני מדיניותנו — אלא דרושה תבונה קולקטיבית של האומה להעריך נסיבות, אפשרויות, מצבים ותנאים, לא רק במעגל הקטן, במזרח הקרוב, ביחסים שבינינו ובין שכנינו הערבים, אלא גם במעגל הגדול, ביחסים שבין העם היהודי המפוזר בתפוצות והמרוכז במדינה — ובין הכוחות העולמיים.

אולם גם שני אלה לא יספיקו. בגבורה ובתבונה ננצח במערכה זו, אבל הנצחון שלנו אינו מטרה אלא אמצעי: גם עם הקמת שלום יציב בינינו ובין שכנינו ועם הבטחת גבולות המדינה כאשר זה יתכן בימינו — עוד רחוקים אנו ממחוז חפצנו; כי לא הקמנו מדינה בשביל 800.000 יהודי ארץ־ישראל — אלא בשביל העם היהודי כולו, וקיבוץ גלויות והכשרת הארץ בשביל קליטתם דורש מאתנו חזון — חזון רב־תוכן ועלילה של יצירה גדולה — אשר יהפוך ארץ נשַׁמה ועזובה זו למרכז עברי רב־אוכלוסין ועשיר תרבות ואדיר־אונים, שיגלם את כיסופי הגאולה של דורות בשלמותם.

ולמען עמידתנו במערכה ולמען כוננותנו לעתיד נתאזר בשלושה אלה: גבורה, תבונה, חזון.

כ׳ בתשרי תש״ח 23.10.1948

פקודת יום

היום נצטווינו על הפסקת אש — ומערכת השבוע על שיחרור הנגב נסתיימה.

זה היה שבוע גדול — בו נרשם בתולדות הארץ פרק תהילה וגבורה של צבא־הגנה לישראל: הוסר המצור מהנגב, ניגף צבא־הפולשים המצרי, שוחררה באר־שבע עיר־האבות.

עוד לפני שבוע ימים זלזל האויב בתנאי ההפוגה, ולמרות החלטת או״מ, ניסה לסגור בעדנו הדרך לנגב — הדרך לישובינו מַפרי־השממה ומַפריחי־המדבר.

לפני עשרה ימים התרברב המפקד העליון של הפולשים, איים בהתקפה כללית על נקודותינו ועמדותינו, ותקף מחננו בתל־אל־קונייטרה ובחירבת מחז, שילח בישובינו בנגב את מטוסיו והטיל פצצות־מוות על רוחמה ודורות, וביום ו׳ שעבר ציווה לתקוף ולהשמיד את שיירת האספקה שיצאה לדרום — אם כי זו יצאה בהתאם לסידורי או״מ — ובזאת הצית מחדש אש המלחמה והפר הפרה חמורה את ההפוגה והסדרים שנקבעו על ידי שליחי או״מ.

נענינו להתקפה המצרית — ובמשך שבעה ימים הלמו יחידותינו באוויר, ביבשה ובים את האויב, החריבו את בסיסי האוויר שלו, ניתקו קווי האספקה והתחבורה שלו, והטילו אימה ותדהמה על חייליו ומפקדיו. בהסתערויות־גבורה נעץ צבאנו טריזים בתוך מערכות האויב, כבש עמדות־מפתח בדרכי הנגב, והגיע עד עיר הקדומים של אבותינו — לבאר־שבע.

מתוך אמונים לצו האומות המאוחדות הפסקנו את הסתערותנו — אולם התקדמותנו לקראת נצחון מכריע לא תיפסק. נעמוד דרוכים במלוא אוננו, לפקודת האומה וממשלתה — עד שהפולשים הזרים יורחקו מגבולות ארצנו, ולמדינת ישראל יובטח שלום יציב וצודק.

טייסינו, חיילינו ומַלחינו שנפלו במערכה מפוארת זו — שמם ינון לנצח בתולדות הגבורה העברית, ועל הצבאות שזכו להשתתף בקרבות באוויר, ביבשה ובים לשיחרור הנגב — הוקרת העם ובלכתו שלוחה אליהם.

כ״ג בתשרי תש״ט ־ 26.10.1948

חיל־האוויר הוא אחת האגדות המפוארות שנהפכו בשנה זו למציאות מהפכנית. מהתחלה מצערה וצנועה של נסיונות תעופה אזרחית, שעסקו בהם דוב הוז ופנחס רוטנברג ז״ל, ולא יצאה כמעט מתחומי הארץ — קם במשך שנת־פלאים זו כוח אווירי צבאי השולט בשמי ארץ־ישראל ומפיל חתיתו על ארצות האויב. רבת־עמון, דמשק וקאהיר הרגישו את תנופתו הנועזת.

עוד לפני ההפוגה — ובמערכה האחרונה על הנגב מחץ חיל־האוויר הישראלי את ראש האויב המצרי, הרס את בסיסו האווירי על גבול ארצנו, השמיד את מטוסיו, הטיל מבוכה ופחד בכל בסיסיו הצבאיים, גירש בחרפה את ממשלת־הבובות של המופתי מעזה המופצצת, והכשיר התנאים לתבוסה המלאה שנחלו צבאות הפולש המצרי מידי צבא־הגנה לישראל.

יחד עם הנועד הארצישראלי השתתפו בבנין חיל־האוויר ומבצעיו הנועזים והמסוכנים נוער מתנדב מכל תפוצות הגולה, ובראשם טובי טייסינו מאמריקה הצפונית, אפריקה הדרומית, אנגליה וקנדה. בחיל־האוויר נתגלם קיבוץ־גלויות מופלא פורח באוויר ונתמזגה בו גבורה ואחווה יהודית שתשמש מופת לנוער היהודי באשר הוא, ומעוז־מבטחים לשיחרור האומה והמולדת הישראלית.

שליחותם הגדולה של טייסינו לא תתם גם עם בוא הניצחון והשלום. עם תום המלחמה תתחדש ביתר שאת פרשת הכיבושים המתמידים שאין להם קץ ותיכלה — כיבושי־הטבע, למען השגבת הגידול, החירות, העצמאות והתרבות של אומתנו.

על שלושה כיבושי־טבע יכּון עתידנו במולדת הגאולה: כיבוש הקרקע וכל אשר בתוכו ועליו ברחבי יבשת ארצנו; כיבוש־הים מחופי־המולדת ועד ירכתי תבל; כיבוש האוויר מעל שמינו התכולים ועד מרחבי אין סוף.

חילותינו הנלחמים עכשיו בשלושת הממדים האלה יהפכו עם בוא הנצחון והשלום לכובשי עבודה והתישבות, מדע ותושיה באוויר, בים וביבשה, ואליהם יצטרפו רבבות ומאות אלפים עולים שישובו מכל התפוצות קוממיות לארצם.

יום יסוּד חיל־התעופה יוחג מכאן ולהבא כאחד מימי־בראשית מכריעים ומפוארים בדרכנו לנצחון— על האויב, כל עוד אויבינו ינסו לפגוע בחירותנו ובגידולנו; ועל איתני־הטבע— כל עוד אדם עלי חלד ישמור על צלם־אלהים בו נעשָה.

כ״ה בתשרי תש״ט — 28.10.1948

בישיבה העשרים וארבע של מועצת־המדינה הזמנית, תל־אביב

חברי מועצת־המדינה! עלי למסור לכם סקירה קצרה על מערכת הדרום, שנמשכה בדיוק שבוע אחד, מי"ב עד י״ט בתשרי.

מערכה זו חשובה מכמה בחינות: מבחינת סמכות או״מ, מבחינת יחסי־ הכוחות במזרח הקרוב, מבחינת עתידה של הארץ. במערכה זו עמדו למבחן ערך ההפוגה, ממשותה, יעילות הפיקוח של או״מ וכושר הביצוע שלו, האחדות והיעילות של הליגה הערבית, ממשותה של ממשלת־עזה, יכלתו של הצבא המצרי, כשרו של הצבא היהודי. יש להגיד שמלבד הגורם האחרון, הצבא היהודי, נכשלו כולם במבחן זה.

ההפוגה: אנו התנגדנו ומתנגדים להפוגה, אולם קיבלנו אותה באשר צוּוינו עליה מטעם או״מ. התנגדנו ומתנגדים אנו להפוגה מפני שיש בה מבחינה ידועה ליגאליזאציה של הפלישה. הצבאות הפולשים מקבלים על־ידי ההפוגה מעין מעמד בינלאומי. בהפוגה זו יש השוואה בין התוקפים ובין הנתקפים. ההפוגה מאריכה לדעתנו את המלחמה ללא־צורך. ההפוגה מזיקה גם ליהודים וגם לערבים. אין היא משמשת בשום פנים אמצעי של שלום, כפי שראינו במשך שלוש ההפוגות. אולם קיבלנו את ההפוגה מפני שמדיניותנו בנויה על או״מ. לא נעלמה מאתנו החולשה של או״מ, אך חושבים אנו לקוצר־ראות נסיונות לנצל חולשה זו. אנו סבורים שהאינטרס שלנו כיהודים וכבני אדם הוא להגביר את סמכותו וכשרו של או״מ. היום בו יהָרס או״מ — יהיה היום השחור ביותר בתולדות האנושות, ואולי אחד הימים הטראגיים ביותר בתולדות עמנו. אנו לא פחות, ואולי יותר, מכל העמים בעולם מעונינים בשלום עולמי. אנו מעונינים בקואופרציה בין כל העמים; אנו מעונינים בשלטון החוק בעולם; אנו מעונינים בסידור סיכסוכים בין העמים בדרכי־שלום; אנו מעונינים בשיתוף־פעולה בין המזרח ובין המערב. והיום אין כבר נער בעולם שייַחס את הסכמתנו להפוגה לחולשתנו הצבאית. קיבלנו על עצמנו את ההפוגה מתוך נאמנות לאו״מ על אף חולשתו, אבל לא קיבלנו ולא נקבל הפוגה חד־צדדית. נתברר לנו מן הרגע הראשון, שההפוגה שעליה נצטווינו אנו ונצטוו הערבים — היתה כל הזמן ובכל החזיתות חד־צדדית. לא היה כמעט יום שההפוגה לא הופרה ע״י כוחות האויב: בדרום, במרכז, בצפון ובירושלים. די לאדם לשהות לילה אחד בירושלים כדי לשמוע, לראות ולהרגיש שההפוגה אינה קיימת. התקפותיו, צליפותיו, הפגזותיו של האויב כמעט שאינן פוסקות. ההפוגה מופרת לא רק באי־הפסקת האש. הרעיון העיקרי של ההפוגה הוא, ששום צד אינו צריך להרויח; שום צד אינו צריך להגדיל את כוחו הצבאי ואינו צריך להפיק כל תועלת צבאית מההפוגה. אבל המצרים הכניסו בלי־הרף בימי ההפוגה תגבורת צבאית ממצרים, מסודאַן, ומארצות אחרות שבאפריקה. הם הכניסו בלי־הרף נשק, הם כפו את תושבי הארץ להתגייס ולעסוק בביצורים. ולא זו בלבד: הם הפרו בגלוי ובהתמדה את אחת ההחלטות החיוניות של מפקחי או״מ, שבלעדיה לא יכלה ההפוגה להתקיים.

כשהתחילה ההפוגה השניה, כמדומני ב־18 ביולי, היה המצב בדרום משונה קצת. המצרים כבשו את הקו ממערב למזרח, החל ממג׳דל עד בית־גוברין. הצבא היהודי כבש את הקו מצפון לדרום, ושני הקווים נחצו על­־יד נקודה ששמה קארטיה. היה בכוח שני הצבאות לסגור את הדרך זה לזה, והמפקח של או״מ החליט שיש זכות־מעבר לשיירות של שני הכוחות: למצרים ממערב למזרח באותו הקו שאנו חוצים אותו — אחרי הצהרים; לצבא היהודי — מצפון לדרום באותו הקו שהמצרים חוצים אותו — לפני הצהרים.

המצרים לא קיימו את ההחלטה הזאת ולא ׳נתנו מעבר חפשי לשיירותינו. הם לא קיימו את ההחלטה מתוך שתי הנחות:

א. הם חשבו, שאין רצון ואין יכולת למפקחי האו״מ לבצע את החלטתם. היה להם יסוד לחשוב כך לאחר שקרה מה שקרה בלטרון, כשבניגוד להחלטה המפורשת ולעצם הרעיון של ההפוגה — סירבו הערבים להזרים מים לירושלים; ולא עוד אלא שפוצצו את תחנת השאיבה בלטרון, ואו״מ לא רצה או לא יכול לעשות דבר. כל תביעותינו להזרים מים לירושלים בדרך החדשה עלו בתוהו. זה הכביד את לב המצרים לחשוב, שאף אם יפֵרו החלטת או״מ ולא יתנו לשיירה לצאת, לא יקרה אותם דבר, מפני טעם פשוט, שאו״מ יכול להחליט אך אינו יכול לבצע את החלטתו.

ב. המצרים חשבו שלישראל ולצבא ישראל לא יהיה הרצון והיכולת לבצע את ההחלטה בכוחם הם. והיה להם אולי יסוד להנחה הזאת, כי מכל הצבאות הערבים שנלחמו בנו אחרי ה־15 במאי, היה הצבא המצרי היחידי שיכול היה להתפאר — אם כי לא בצדק גמור, אלא במידה ידועה בלבד, — שלא הוכה על־ידי צבא־הגנה לישראל. כל כיבושינו וכל נצחונותינו לפני ההפוגה הראשונה, וביחוד לפני ההפוגה השניה, באותם עשרת הימים ההיסטוריים, חלו בעיקר בחזית של הלגיון, בחזית העיראקים ובחזית הסורים והלבנונים. המצרים לא ניגפו לאחר ה־15 במאי. אמנם הם לא הצליחו לכבוש מאתנו כמעט שום דבר מלבד שתי נקודות, והכיבושים שכבשו כביכול באשדוד ובבאר־שבע ובעזה היו כיבושים של הישובים הערביים. בכל אופן היתה להם ההכרה, שמה שקרה לשאר הצבאות הערביים לא יקרה להם, וצבא ישראל לא יעיז להתגרות בהם. על יסוד שתי ההנחות האלה סירבו המצרים במשך שלושה. חדשים לקיים את ההחלטה למתן מעבר לשיירותינו אל הישובים ואל כוחותינו הצבאיים בדרום ובנגב.

הנחָתם הראשונה ביחס לאו״מ — נתאמתה. או״מ לא רצה ולא יכול — ולא אקבל עלי להיות שופט ולקבוע, אם מתוך חוסר־רצון או מתוך חוסר־יכולת — לכבד את ההחלטות שלו ולכבד את הרעיון העיקרי של ההפוגה. לא המצרים דרשו את ההפוגה. או״מ החליט על ההפוגה, ואין זאת הפוגה אם אין היא נותנת לנו להתקשר באופן חפשי עם נקודותינו ועם צבאותינו בדרום. מפקחי או״מ לא מילאו את חובתם.

שבוע־שבוע פנינו אל משקיפי או״מ וביקשנו לאפשר לנו להעביר שיירות לנגב ובכל פעם קיבלנו תשובה: ״הצדק אתכם, אבל הערבים מסרבים. נשתדל״.

חיכינו שבועות, חיכינו חדשים אחדים. אמנם, לא באפס־יד חיכינו, כי מצאנו דרך אחרת לסדר אספקה לנקודותינו בנגב. אך היתה לנו זכות לסדר אספקה לא בדרכים שאנו מצאנו, אלא בדרך הפשוטה: על ידי שיירות. עד שפקעה סבלנותנו.

ביום הששי, י״ב בתשרי, יצאה שיירה לנגב, אם כי או״מ לא השיג עדיין את הסכמת המצרים. אבל זה היה כבר שלושה חדשים לאחד שנתקבלה ההחלטה על שיירות, ולמעלה משלושה חדשים לאחר התחלת ההפוגה השניה. המצרים תקפו את השיירה ואנשי השיירה היו מוכרחים לסגת אחור. כמה מהמכוניות שלנו נשרפו על ידי המצרים. אז קיבל הצבא שלנו הוראה לשחרר בכוח עצמו את הדרך. והוא מילא את ההוראה הזאת.

המערכה של אותו השבוע — מי״ב עד י״ט בתשרי — היא כבר נחלת ההיסטוריה ואין מן הצורך לעמוד כאן על פרטיה. אני רק אציין בה ציונים אחדים עיקריים. במערכה זו עמד חלק — וחלק קטן — של כוחותינו הצבאיים מול כל הכוח של הגדולה במדינות ערב שהיה בארץ. לשם הדגמת הציוּן, שאני עומד בו עכשיו, מספיק אם אומר, שמספר יהודי ארץ־ישראל לעומת מספר תושבי מצרים הוא כאחד לעומת עשרים וארבעה. אמנם, יחס זה לא היה גם יחס הכוחות בין הצבאות. מטעמים מובנים לא אוכל לנקוט מספרים מדויקים או אפילו אחוזים מדויקים — אבל במערכת הדרום עמד רק חלק קטן של צבאנו, מפני שצבאותינו היו ונשארו מרותקים לחזיתות אחרות, כי גם שם אין לנו שום בטחון ואין שום יסוד לבטחון, שלא תהיה התקפת־פתע בניגוד להחלטות האו״מ. כי גם בחזיתות אחרות יש הפרה מתמדת של ההפוגה על ידי כוחות האויב. לעומת זה, עמדו למצרים במערכה הזאת כל הכוחות שלהם פה בארץ, שהם רוב הכוח הצבאי של מצרים כולה.

מאז ההפוגה ב־18 ביולי עלה וגדל כוח המצרים באנשים ובציוד. למרות הפיקוח כביכול של או״מ, לא פסק זרם הציוד מאז ועד היום. ביחוד גדל זרם הציוד הכבד. מאז ועד היום לא פסקה פעולה קדחתנית של התבצרות והתחברות לא רק על־ידי המצרים, אלא גם על־ידי המוני ערבים שגויסו באונס. לא קטן היה גם זרם התגבורת הצבאית שהגיעה במשך שלושת החדשים האלה ממצרים לארץ, ולכוחות המצרים נוספו במשך הזמן הזה כוחות סודאניים וסעודיים, מלבד כוחות בלתי־סדירים, שהמופתי ניסה לארגן בארץ.

בתקופה זו נעשה נסיון בידי המצרים להקים כביכול את הממשלה הפלשתינאית ״השלמה״ בתוך המחוז שהיה בידם. זמן לא רב לפני התחלת המערכה התכנסה בעזה — באחד המרכזים של הצבא המצרי — מעין מועצה מייסדת של ערבי ארץ־ישראל, והוקמה ממשלה לא רק לתחום המצרי ולא רק לחלק הערבי, אלא לפלשתינה ״השלמה״. המצרים היו סבורים, שעל־ידי מעשה זה הם מגבירים כוחם בתוך הישוב הערבי, שיעמוד לימין הצבא המצרי, אם שוב תפרוץ מלחמה בינו ובין היהודים.

למרות העובדות היסודיות הללו, הצליחו צבאותינו ביום הראשון להנחיל מכה ניצחת לצבא המצרי. פעל, קודם כל, חיל האוויר. במהלומה אחת בערב הראשון, כמעט שנהרס כוח־האוויר המצרי בארץ: נשמד הבסיס האווירי שלהם באל־עריש ונחבלו רוב אווירוני־הקרב והמפציצים שהמצרים החזיקו שם. מאותו רגע השתלט חיל־האוויר שלנו על שמי הדרום ולא חדל מלהלום יומם ולילה בכל מרכזי האויב: בבאר־שבע, בעזה, במג׳דל, בפאלוג׳ה. בבית־גוברין, בעיראק־סוידן, בעיראק־מנשייה ובמקומות אחרים. כשאני אומר שלא חדל מלהלום יומם ולילה — אין זו מליצה. חיל־האוויר, שלפני שנה לא היה קיים עדיין ושביום ה־15 במאי, בשעה שמדינות ערב הפלישו את צבאותיהן לארץ, היה כמעט חדל־אונים, הפליא לעשות. נשמד כוח־האוויר של מצרים, הוממו ללא מנוס כל צבאותיהם באשר היו. בכל מקום מצאה אותם היד הכבדה והמוחצת של חיל־האוויר הישראלי הצעיר.

יחד עם חיל־האוויר ובעקבותיו עלו חיל־הרגלים וחיל־התותחנים, ובקרבות הראשונים נותקו כל קווי התחבורה והאספקה המצריים. וזה אחד הסודות, אולי הסוד העיקרי של הנצחון הזה, אשר הפתיע את כל העולם.

במערכה הזאת היו משולבים שילוב גמור כל שלושת הכוחות הצבאיים שלנו: חיל־היבשה, חיל־האוויר וחיל־הים. ואם חיל־האוויר החל במצוה הזאת, סיים בה חיל־הים. ורק לפני יומיים גילו המצרים את הסוד שביום הששי, בי״ט בתשרי, כבר לאחר ההפוגה, לאחר שאניותיהם ירו באניות ישראליות שסיירו בסביבות עזה, הוטבעה אניית־הדגל המצרית על שם המלך פארוק, ולפי ידיעות מאמריקה הוטבעה באותו הזמן עוד אניה מצרית אחת שוֹלת־מוקשים.

הצבא מילא בשלמותו את התפקיד שהוטל עליו: לשחרר את הדרך לנגב ולהבטיח חופש תנועה לצבאנו ולישובנו בדרום ובנגב. כמעט כל צמתי הדרכים בדרום ובנגב הם בידי צבאנו. אין להגיד שהצבא המצרי נמחץ כולו, אבל הוא משותק, ובכל אופן איננו מסוגל במצבו הנוכחי לשום פעולה. חלק גדול ממנו כלוא באיים קטנים המוקפים כוחות הצבא הישראלי, כמו בפאלוג׳ה, עיראק־סוידן ועיראק־מנשיה. גם הצבא במג’דל מנותק עכשיו מהבסיס בעזה שנהפך לבסיס העיקרי. צבאנו כבש את בית־חנון השולטת על שני עברי הכביש המוליך ממג׳דל לעזה; לפני ההפוגה כבשנו את באר־שבע, — אשר מלבד חשיבותה כמקום שבו מתחילה ההיסטוריה העברית, ומתחילה בענין האפייני מאוד גם לגבי ימינו אלה — בנסיונות קונסטרוקטיביים של העברים לחפור בארות ולהפרות שממה, ובנסיונות של הפלשתים לסתום את הבארות ולהנציח את השממה, — מלבד חשיבותו של הזכרון ההיסטורי הזה, חולשת באר־שבע על אחת הדרכים העיקריות שבין הדרום כולו ובין מצרים. צבאנו נמצא גם בבית־גוברין, על־יד העיר התנ״כית — מרֵשה. אם לא יפלו דברים בלתי־צפויים, אם צבאות אחרים לא יבואו לעזרה, או מקורות בלתי־ידועים לא יפּתחו במצרים, שיהפכו את המצב בדרום — נמצאים למעשה כל השטחים והמרחבים הגדולים בנגב ברשות צבאותינו, ואין מעצור להגיע לכל קצות הנגב, אל הצבא ואל המתישבים.

לצערנו הרב, אין לראות זאת כמערכה שנסתיימה. גם מערכה זו לא נסתיימה בכריתת שלום, אלא בהפוגה, והפוגה לא־יציבה ולא־ממשית — כמו ההפוגות הקודמות.

יחד עם הדרישה להפסקת־האש, שנתקבלה על ידינו לאחר שצבאנו ביצע את השליחות שהוטלה עליו, הוצעו גם הצעות על ידי מועצת־הבטחון להחזיר את העמדות למקום שהיו לפני י״ב בתשרי, לסדר אפשרות של פיקוח ממשי ולנהל מו״מ עם מצרים, אם במישרין או על־ידי מתווך, על דבר סילוק כל המכשולים הקיימים בינינו. בא־כוחנו באו״מ הודיע בישיבת מועצת־הבטחון, שאין להעלות על הדעת נסיגה מן העמדות שתופס צבאנו. הודעה זו היתה מוסמכת, היא היתה גם הכרחית. מתוך מצב הענינים אין גם שום אפשרות להחזיר את המצב לקדמותו, כפי שהיה בי״ב בתשרי: לשם כך היו המצרים צריכים להחיות מתים. מה שהיה בי״ב בתשרי הוא נחלת ההיסטוריה — ולא ישוב. או״מ, שהיה חייב לדאוג שיהיה לנו מעבר חפשי, לא יכול או לא רצה לעשות כך. צבאנו פרץ את הדרך, ובמידה שיהיה הדבר ביכלתנו, תישאר הדרך הזאת חפשית ופתוחה, לא רק לצבאותינו ולמתישבים הנוכחים, אלא גם לרבבות המתישבים אשר יפרו ויפריחו את השממות הרבות בחלק הזה של הארץ.

מערכה זו בין צבא ישראל ובין הצבא המצרי היא יחידה במינה מבחינה היסטורית. מַגענו עם המצרים קדם, כידוע, למַגענו עם כל אומה אחרת. ההיסטוריה היהודית מתחילה בעצם במצרים, וראשיתה נעוצה במאורע שאין לנו להתבייש בו: — היהודי הראשון שהורד מצרימה הציל ארץ זו מרעב ומכליון. מכל עמי־הקדם שכנינו, שהתגרו בנו ונלחמו נגדנו — עמלק, אמורי, פלשתים, מואב, עמון, ארם, אשור, בבל, — היו המצרים התוקפנים פחות מכולם, וכמעט שלא היו מלחמות בינינו ובין מצרים — השכן הגדול שלנו בדרום.

רק לאחר שנתפלגה מלכות בית דוד בימי רחבעם, היה מקרה, ששישק מלך מצרים בזז את בית המקדש ובית המלך רחבעם בירושלים.

היתה לנו התנגשות בימי המלך אסא, החמישי לבית דוד, עם הסודאנים, הנקראים בתנ״ך בשם כושים, שבאו עד מרשה, קרוב לבית־ גוברין, להילחם ביהודה, ונחלו מפלה ״וירדפם אסא והעם אשר עמו עד לגרר — וישאו שלל הרבה מאד ויכו את כל הערים סביבות גרר — וילכדו ירושלם״ (דברי הימים ב', י״ד). ההתנגשות הצבאית היחידה עם מצרים היתה בימי אחד האחרונים למלכי בית דוד בימי יאשיהו ופרעה־נכה. ויש להודות על האמת כי הפעם הזאת היה מלך יהודה התוקף, כי פרעה־נכה הודיע ליאשיהו שאין לו ריב עם יהודה והוא יוצא למלחמה נגד אשור בכרכמיש על פרת. אבל יאשיהו, שהיה נאמן לברית שכרת עם אשור, יצא נגד פרעה־נכה במגידו — ונפל במלחמה זו (מלכים ב׳ כ״ג, דברי הימים ב׳, ל״ה). מלבד מקרים בודדים אלה בהיסטוריה ארוכה שלמעלה משלושת אלפים שנה — הרי מערכה זו בדרום בשבוע האחרון של תשרי ש. ז. היא ההתנגשות הראשונה של צבא־ישראל עם המצרים, ואנחנו היינו רוצים שתהיה גם האחרונה. לנו אין שום סכסוך עם העם המצרי ואין אנו חומדים מה שיש לו — ואם המצרים היו פעם כפויי־טובה על ההצלה שהביא להם יוסף והעבידו את אבותינו בפרך במשך ארבע מאות שנה — הרי מזמן סלחנו להם עוול זה, וגם אבותינו סילקו את החשבון כשניצלו את המצרים ביציאָתם מגושן ובמעשה שנעשה לרכב מצרים בים סוף. אין אנו רואים כל יסוד לריב בינינו ובין שכנינו הדרומיים. אלה, שהסיתו את מצרים להילחם בנו — לא התכוונו לטובת מצרים ולא לטובת עמי ערב, אלא רצו להחליש את מצרים ולסכסכה בריב לא לה — למען הסיח דעתה מעניניה החיוניים במקומות אחרים. לא מקרה הוא הדבר שזו הפעם הראשונה בתולדות מלחמת מדינות ערב נגד ישראל, שהעתונות הבריטית היתה מלאה תהילה לצבא־ישראל וגינויים ושמחה־לאיד למפלת הצבא המצרי. ספק גדול אם הפחה החשוב, העומד בראש ממשלת מצרים, שירת את האינטרס הלאומי של ארצו — או עשה שליחותם של אויבי מצרים, כשסיבך את צבא מצרים בהרפתקה עגומה זו בנגב, — במקום לשקוד על עצמאותה של ארצו והשתחררותה מעול זר בגבולות מצרים ובמקורות הנילוס.

אנו רוצים ביחסי שכנות טובה עם מצרים, ולא רק מפני זכרונות העבר, אלא מפני צרכי העתיד. אנו מאמינים ובטוחים שגם מצרים מעונינת ביחסי שלום ועזרה הדדית. מצרים זקוקה עוד למאמצים גדולים — כלכליים, תרבותיים, חברתיים ומדיניים, — למען שהעצמאות הפורמאלית שרכשה בדורנו תיהפך לעובדה חיה, למען שעמה הגדול, הגדול במספרו בין כל עמי המזרח התיכון, ומונה קרוב ל־18 מיליון, יהא בריא, בריא פשוטו כמשמעו, בן־חורין ומתקדם ועומד ברשות עצמו בפועל־ממש, ולמען שמצרים תסדר בלי כפיה והתערבות חיצונית את יחסיה עם שכניה בלוב ובסודאן.

יחסי שלום וידידות בין ישראל ומצרים יהיו לברכה לשני העמים ולשתי הארצות השכנות. ואנו רוצים לקוות שאחרי הנסיונות הבלתי מוצלחים להסתבך בהרפתקה מלחמתית זו שזממו אויביהן המשותפים של ישראל ומצרים — יפקחו עיניהם של שליטי מצרים ויראו שלא תהא תפארתם על הדרך הזאת — ויקבלו את יד ישראל המושטת להם לשלום ולברית־שכנים. אלה הם, בכל אופן, רצונו ומשאלתו הנאמנים של עם ישראל וממשלת ישראל.

אך מובן, שאין אנו רשאים לעצום את עינינו בפני מה שנעשה בחזיתות אחרות ומה שמתרקם אולי במשרדים שונים, לא רק בקאהיר, אלא גם בעמאן, בבאגדאד ובמקומות אחרים. אנו שומעים את רעמי התותחים על־יד פתח־תקוה, בעמק. ירושלים כמעט שלא נהנתה עדיין ממנוחה אף לילה אחד. ועם כל רצוננו העז לשלום, עלינו להיות דרוכים ומוכנים לכל פורענות.

כשדנו כאן לפני שבועות אחדים על עמדתנו ביחס לעצרת האומות המאוחדות שמתכנסת עכשיו בפאריס, כבר עמדתי על כך, שהמערכה שלנו היא משולבת. אין זאת מערכה מדינית בלבד ואין זאת מערכה צבאית בלבד. ואין להניח שאחד משני הגורמים האלה כשהוא לעצמו, — בין שזה גורם צבאי בלבד ובין שזה גורם מדיני בלבד, — יכריע את הכף. ולכן עם כל נצחונותינו במערכת הדרום ועם כל נכונותנו בחזיתות אחרות, עלינו לזכור שיש לנו גם מערכה מדינית, ולא רק הכוחות הפועלים כאן בסביבתכם, אלא גם כוחות רחוקים — אף הם יכריעו את הכף. הסיכויים והקשיים הנשקפים לנו בחזית המדינית טעונים דיון מיוחד. הפעם ניסיתי,רק לסכם כשר־הבטחון את המערכה הצבאית בלבד: שיחררנו את הדרכים כמעט לכל שטח הנגב, הבטחנו לישובינו ולצבאנו חופש־תנועה, השתלטנו באוויר, כבשנו באר־שבע, בית־גוברין ושורה של נקודות בעלות חשיבות אסטראטגית והתישבותית, הברחנו את ״ממשלת־עזה״, ניתקנו את קווי־התחבורה והאספקה של האויב, הנחלנו מפלה לצי המצרי, כלאנו חלק גדול של צבא הפולשים בנקודות נצורות ללא־מוצא, ושינינו באופן יסודי את יחסי הכוחות במערכה שבינינו ובין מדינות ערב.

המערכה לא נגמרה, והסכנה לא חלפה. צבאות זרים עודם חונים בתחומי ארצנו, והבטחון עוד מאתנו והלאה, אבל יש לקוות שנצחונותינו בדרום הכשירו את הקרקע לדיון צודק יותר ומציאותי יותר על גורל הנגב, וגם קירבו את האפשרויות לשלום בינינו ובין שכנינו. ועד בוא ההכרעה והשלום — על צבאותינו להיות מוכנים לכל, ואני מקווה שלא יכזיבו בעתיד כאשר לא הכזיבו בעבר.

כ“ג בחשוון תש”ט – 25.11.1948

בישיבה העשרים ושמונה של מועצת המדינה הזמנית

א

רבותי! אני מבין שכוונת יוזמי הישיבה הזאת היתה יותר להשמיע באזני הממשלה מה שיש להם להגיד מאשר לשמוע דברים מפי הממשלה ולכן אקצר. גם אין לי באמת אלא הערות אחדות, קצרות ומעטות. אני מניח שכל חברי המועצה קראו את תשובת הממשלה לבא-כוח או“מ בדבר החלטות מועצת הבטחון. עלי רק להוסיף, מדוע לא נמסר המכתב הזה למועצה לפני שנשלח לאו”מ. בשעה שנתכנסה המועצה לפני שבוע, עדיין לא היתה החלטת הממשלה, אם כי הממשלה נתכנסה באופן מיוחד ביום חמישי בבוקר לקבל החלטה בענין זה. אך חכינו לשני שליחים מפאריס, בואם נתאחר והם הגיעו רק לפנות ערב, וכך לא היתה עדיין החלטת הממשלה בישיבת המועצה ונתקיימה ישיבת הממשלה בערב, ואחר-כך נשלחה התשובה.

אתם יודעים את הנקודות העיקריות של המכתב.

א) הבענו את קורת-רוחנו מעמדתה של מועצת-הבטחון בדבר קריאה למו"מ בין הצדדים על שלום ושביתת נשק.

ב) הודענו, מה שאני הודעתי עוד לפני זה במועצה, שכל הצבא שנכנס לנגב לאחר ה-14 באוקטובר הוצא משם למעשה, אמנם לא בקשר עם החלטת מועצת-הבטחון, אך העובדה אינה משתנה על ידי כך. ומכיוון שזוהי אמת לאמיתה, בנגב נמצאים עכשיו הכוחות שהיו בו לפני ה-14 באוקטובר, וככה לפי כוונתה של מועצת-הבטחון אין גם שום צורך להוציא אותם משם.

ג) התנגדנו לפירוז הנגב ולעזיבת באר-שבע.

ד) הודענו, שאנו מוכנים לסגת ברצועת-הים מצפון עזה בתנאי, שבינינו ובין מפקחי או"מ יסודרו עניני הבטחון שלנו במקום ההוא.

עד כמה שידוע לנו, נתקבלה תשובתנו בעין יפה על-ידי ידידינו ואוהדינו באו“מ. משרד-החוץ הבריטי, וגם מדינות ערב נתאכזבו מן המכתב הזה, כי הם קיוו ל”לא" גס וחריף, שיקל עליהם את הקטרוג וההסתה נגד מדינת ישראל. נדמה לי, שגם הציבור היהודי בארץ ובגולה קיבל את תשובת הממשלה בעין יפה, ורק שלושה עתונים הגיבו ברוגזה על הממשלה – “חירות”, “על המשמר” ו“המשקיף”, ובוודאי נשמע הערב את טענותיהם.

עכשיו עלי להוסיף רק דברים אחדים על מה שנתארע מאז ועד עכשיו. הדיון שנתקיים בעצרת ידוע לכם מתוך העתונים. הנקודות העיקריות הן: הסתייגות אמריקה מן ההצעות הבריטיות, אם כי לא מתוך התנגדות גמורה; ההצעות של אבסטרליה המתנגדות בהרבה יותר חריפות להצעות ברנאדיט ולהצעות הבריטיות; והעמדה של ברית-המועצות ואוקראינה, התובעת קיום החלטות ה-29 בנובמבר כפי שנתקבלו אז.

במשך השבוע נתקיים משא-ומתן בינינו ובין המפקחים בארץ, בין צירינו בפאריס ובין המתווך שם. בשׂיחות אלו נדרשנו לדברים אחדים:

א) שעל יד הצבא שלנו בנגב – יעמידו המפקחים משגיחים ותחנות בדיקה (צ’ק-פוסט) למנוע שינויים במצב הקיים. אנו שללנו את התביעה הזאת. לא הסכמנו למפקחים על כל כוחות הצבא. הסכמנו רק לכך, שבהתאם לתנאי ההפוגה ישגיחו המפקחים בקו שבינינו ובין מצרים, זה שעל-יד עזה, אך בכל שטחי הנגב אין ענין למפקחים להשגיח על תנועות הצבא שלנו, כשם שאין צורך בכך בשאר חלקי הארץ.

ב) נדרשנו לפַנות את באר-שבע, כדי שיבואו לשם מושל מצרי ומשטרה מצרית, לא צבא, אלא משטרה. אנו התנגדנו לזה בהחלט, ואנו מחזיקים בבאר-שבע.

ג) הדבר השלישי שנדרשנו, הוא בענין “כיס” פאַלוג’ה. נדרשנו לאחת משתים: או שניתן לצבא המצרי לצאת משם, או שנַרשה לשיירות של מזון ורפואות להיכנס שמה. הרשינו להכניס רפואות ובעצמנו עזרנו לכך. אך התנגדנו לשאר הדברים גם יחד. הודענו, שנוכל לדון על ענין “הכּיס” רק עם המצרים שידונו אתנו במישרין, או על ידי מתווך, על שלום ושביתת-נשק. אך כל זמן שהצבא המצרי נלחם בנו, אין אנחנו יכולים לדון לא על שחרור הצבא הזה מפאלוג’ה ולא על אספקת מזון בשבילו. יתכן שבענין זה נגיע לידי סכסוך קשה עם אנשי או“מ, ואולי יגיע הענין עד מועצת-הבטחון. לא פנו אלינו עד עכשיו על דבר נסיגה ברצועת החוף בין עזה ובין דיר-סונייד. אוסיף רק מלה אחת על המצב בנגב: אנו ממשיכים בינתיים להתבצר בנגב ולהתפשט שמה במידה האפשרית, והצבא שלנו כבר הגיע עד כורנוב, עד סדום ועד עין-חוסוב בערבה, כ-40 ק”מ מדרומה של סדום. ובמידת האפשרויות הצבאיות – מציאת כוחות, אמצעים, תנועה וכו' – אנו מתכוונים להתקדם גם הלאה, עד אילת ועד בכלל.

ב

דברי תשובה

עלי לבקש סליחה ממיקוניס, על שמניתי את העתונים שלא היו מרוצים מתשובת הממשלה לאו"מ ושכחתי להזכיר את “קול העם”, “העתון הדמוקראטי של הציבור הרחב”, שבשמו מדבר מיקוניס.

ויינשטיין מביע ספק, אם היה צורך בישיבה זו. לאחר ששמעתי את הנאומים של הקואליציה האופוזיציונית – של ה"ה ריפטין, ויינשטיין, אלטמן ומיקוניס, נעשיתי שותף לספק זה. הישיבה נקראה על פי דרישת חברי המועצה. הממשלה לא ראתה צורך בה, מאחר שפרסמה את דבריה ועמדתה מצד אחד על-ידי נאומי שליחיה בפאריס, ומצד שני על-ידי המכתב ועל-ידי דברי כאן. אך כיוון שבאה דרישה מאת חברי המועצה – סיפקנו אותה, כינסנו מועצה סגורה, כדי שהחברים יוכלו לדבר תוך חירות מלאה, ואם יהיה צורך – שנוכל גם אנחנו לדברי בחירוּת מלאה. יש לומר את האמת – נתאכזבתי מדברי האופוזיציה. חיכיתי שנציגי הקואליציה האופוזיציונית ישמיעו כאן דברים, שעד עכשיו לא רצו לומר בפומבי, למנוע פגיעה באינטרסים של המדינה. – ולתמהוני, לא אמרו כמעט כלום, ואפילו לא כל מה שנאמר בעתוניהם. אעמוד על טענות אחדות שנאמרו הפעם כנגד הממשלה. מיקוניס מַקשה, למה לא אמרה הממשלה, שהפולשים צריכים ללכת מן הארץ, כפי שאמרו אתמול או שלשום באי-כוח ברית-המועצות? אנו בלי ספק מכירים טובה לברית-המועצות על שאמרה זאת. אך בממשלה זו ישנם אנשים שאינם מחכים תמיד עד שברית-המועצות טוענת לטובתנו, אלא לפעמים מקדימים אותה: את הוצאת הפולשים דרש אבא אבן לפני שבועיים בפאריס.

מר מיקוניס מטיף לריבונות ועצמאות והתפשטות והיאחזות. כולנו מרוצים מאד מן העובדה שמר מיקוניס הגיע לכך – אם כי תמה אני, כמה חסר הוא קצת סאֶנס של הומור, ואינו מרגיש, שזה קצת מגוחך, שהוא מטיף לנו דברים כאלה. לא היינו זקוקים להטפה זו, גם כשמר מיקוניס לא האמין עדיין בריבונות ועצמאות והתפשטות והיאחזות. ניסינו להתאחז בנגב, כשנגב יהודי לא היה עדיין בפרוגרמה של המפלגה, שמר מיקוניס מייצג אותה, הוא הודיע לנו, שאינו מוותר על אף שעל אחד בנגב, ואני שמח לשמוע זאת מפיו, אך הייתי רוצה לדעת, אם הוא מוכן לוותר על שעל אדמה בגליל, על שעל אדמה ביפו, על שעל אדמה במסדרון, על שעל אדמה בירושלים. גם שאלות אלה עומדות על הפרק. חבל שלא שמענו מפיו אף הגה על שטחי הארץ מחוץ לנגב. כלום הוא, האדוק כל כך בעצמאות וריבונות ישראל, אין לו עדיין דעה, מפני שברית-המועצות לא חיוותה עדיין את דעתה בענין זה? מר מיקוניס מתרעם על הממשלה התמימה שלנו, הסבורה, שהגוי האמריקאי טוב יותר מן הגוי האנגלי. כנראה שמר מיקוניס סבור, שכל הגויים דומים זה לזה. עד כמה שידוע לנו עושה מר מיקוניס הבדלה בין גוי לגוי; אמנם ממשלתנו מבחינה בין גוי לגוי. ואם רואה גוי רע – אין היא רוצה שגוי שני יהיה רע כל כך, ואם היא רואה שהוא קצת יותר טוב – היא שמחה על כך, וגם מנסה לעזור לכך, כי אינה מאמינה, שכל הגויים מוכרחים להיות רעים. יש הבדל בין גויים, כשם שישנו בין אנשים בכלל.

לעצמאות מטיף לנו גם החבר ריפטין. אני מכיר שיש לריפטין עמדה עצמאית בענינים חיוניים מאד, כגון בעליה ובהתישבות. בענינים אלה לא יזקק ולא ישָמע לכל מי שישלול עליה והתישבות יהודית. אך מסופקני, אם ריפטין מסוגל וראוי להטיף לנו עצמאות בשטח המדיני. מאימתי הוא נעשה אדוק כל-כך בעצמאות יהודית, במדינה יהודית? היו שנלחמו לעצמאות יהודית, לפני שנה, לפני שנתיים, לפני עשר שנים ויותר. ריפטין וחבריו לא נתנו יד למלחמה זו – עד שקיבלו היתר לכך לפני שנה. – אני שמח, שהוא נאחז בהיתר, אך אין הוא מוסמך להטיף לנו עצמאות, כשם שמיקוניס לא צריך להטיף לנו היאחזות בנגב. – לריפטין יש עוד טענה אחת: הממשלה נוקטת במדיניות חד-צדדית. – האין זה נסיון לפסול את הממשלה במומו-הוא?

האופוזיציה כאן אינה מעור אחד. כל אחד מן השותפים יש לו שורש אחר. אני רוצה לחפש, מהו שורש האופוזיציה של ריפטין? – מקורה במדיניות “חד-צדדית” של ממשלה זו. ריפטין הוא מאלה, המדברים בלשון סגי-נהור. לפני 25 שנים היו ויכוחים ביני ובין ריפטין על-דבר דיקטאטורה ודמוקראטיה. אני הייתי בעד דמוקראטיה והוא היה בעד דיקטאטורה. היום הוא בעד דמוקראטיה, לא משום ששינה את דעתו, אלא משום ששינה את מלונו: מה שקרא אז בשם דיקטאטורה, הוא קורא היום בשם דמוקראטיה. הוראות המלים הן דבר שבהסכם, ומאחר שאי-שם הוסכם לקרוא מכאן ואילך דיקטאטורה בשם דמוקראטיה – קיבל ריפטין את הדין ודוגל בשם דמוקראטיה. בלשון סגי-נהור זו משתמש ריפטין גם כשהוא מדבר על מדיניות “חד-צדדית” של הממשלה. ממשלה זו היא כידוע לכם נגד מדיניות חד-צדדית שמיקוניס מטיף לה. היא אינה רוצה להזדהות עם שום צד וחותרת לקראת הבנה וידידות עם כל המדינות, במידת האפשרות. ואין היא לוקחת על עצמה לבדוק בציציותיהן של הממשלות האחרות – אם הן טובות או רעות, אם יש להן עצמאות של-אמת, או לא. אין היא חושבת, שזהו מתפקידה או מסמכותה. זהו, לדעתם, תפקידם של העמים, המרכיבים לעצמם ממשלות אלו, או מקבלים את מרותן.

ממשלתנו רוצה ביחסי-ידידות עם הערבים. אני אינני מכיר אף מדינה ערבית אחת עצמאית באמת. ואינני מכיר אף ערבי בודד אחד שהוא עצמאי בלבו. אותם הערבים, שריפטין מציע לנו להישען עליהם – אני מסופק אם אפילו הוא יוכל להישען עליהם עוד היום. יש אחר שנשען עליהם, והם נשענים על אחר. הם אינם עצמאיים. אחד מהם תלוי בפלוני והשני באלמוני. לא אקרא בשמות, אם כי הישיבה הזאת סגורה, כי יש דברים שהם בגדר סוד צבאי לגבי המועצה. שיתפנו פעולה עם כמה מדינות, במזרח ובמערב, לשם רכישת נשק. לא בדקנו בציציותיהן. מסופקני, אם אף אחת מהן היא עצמאית במאה אחוזים, אך אין זה מעניננו. ידידותנו אתן היתה לברכה. ואנחנו רוצים למצוא עד כמה שאפשר הבנה בכל המדינות שבעולם, ולריפטין אומר: – גם באמריקה. אינני יודע, אם הוא אינו מעונין כמוני בעזרת אמריקה לנו. אני אינני יכול לדאוג לכך ולבדוק אם מדינה זו וזו מדכאה את מישהו או לא. אני שומע תלונות כאלה נגד כל המעצמות הגדולות והבינוניות כאחת. ואנו רוצים בהבנה עם אמריקה כמו עם ברית-המועצות, עם בלגיה כמו עם צ’כוסלובקיה, ולא נבדוק מקודם אם בלגיה היא עצמאית או לא, ואם צ’כוסלובקיה עצמאית או לא. בלגיה וצ’כוסלובקיה קיימות כמות שהן – ואנו רוצים בידידותן. אנו לא נסתפק ולא נרצה באוריינטציה חד-צדדית, בניגוד לריפטין, הרוצה, כמיקוניס, באוריינטציה חד-צדדית, אך בלשון סגי-נהור, שהוא רגיל בה, מכנה הוא את המדיניות שלנו, המתכוונת ליחסי-ידידות עם כל הצדדים, בשם מדיניות חד-צדדית. אנו מוקירים גם את אלה התומכים בתביעתנו לנגב – אנו מוקירים גם את אלה, התומכים בתביעתנו לגליל. אין בדעתנו לזוז לא מן הנגב ולא מן הגליל, וההדגשה החד-צדדית של הנואמים, המזכירים לנו רק את הנגב – חשודה בעינינו.

חברים אחדים של מועצת-המדינה – ד“ר אלטמן, מר וארהאפטיג, ד”ר קצנלסון, החבר גרבובסקי – התרעמו שלא נתנו להם די אינפורמציה בכמה ענינים. רבותי, אולי זה לא דיפלומטי, אולי אין איש-הממשלה צריך לדבר כך, אולי עליו להעמיד פנים שהוא יודע הכל, אלא מתוך נימוקים כמוסים אין הוא יכול לגלותם. אני אינני דיפלומט, ואני אומר לכם בפשטות: הסיבות שדיברתם עליהן אינן ידועות לי. אינני יכול להמציא לכם אינפורמציה שאיננה בידי, ואינני מסוגל להעמיד פנים כאילו יש לי סודות שאין למסור אותם.

חבר המועצה ואַרהפטיג טען: הודיעו בשם ראש-הממשלה על משא-ומתן זה? – הוא לא דייק בדבריו. הודעתי לשני עתונאים אמריקאיים, שאין משא-ומתן ושישנן רק שיחות; הדגשתי, במפורש, שאין משא-ומתן, וגם לא אמרתי, שיהיה שלום בעוד חודש או חדשיים. אמרתי: אם אמריקה תרצה בשלום, ואם תרצו לקבל לכך את תמיכת ברית-המועצות וצרפת, יתכן שיהיה שלום בעוד חודש או חדשיים. אם אמריקה תאמר ברצינות לערבים שיפסיקו את הפלישה ושיכירו במדינת ישראל, יתכן שיהיה שלום בעוד חודש או חדשיים.

זו היתה מעין תעמולה, שניסיתי לעשות לאמריקה, וזו חובתי. אינני חושב, שיש צורך לעשות תעמולה למועצת המדינה. בפירוש אמרתי: אין משא-ומתן ואינני יכול למסור אינפורמציה על משא-ומתן שאיננו, שבכל אופן אינו ידוע לי.

גם החבר גרבובסקי התרעם, מדוע לא מסרתי סקירה מקיפה על הדברים, שהתרחשו בשבועות אלה? הדברים שהתרחשו בשבועות אלה אינם זקוקים לסקירה, הם נתנו דין-וחשבון על עצמם, כל אחד מכם יודע אותם. ואני רק הוספתי דברים מעטים, שלא היו ידועים לכל – ושעדיין לא הגיעה שעתם להתפרסם. מסרתי פה בישיבה סגורה לאן הגענו בנגב – ההדגשה על ישיבה סגורה מכוּונת לעורכים הנמצאים פה, שלא יפרסמו דברים אלה. שאר הדברים שהתרחשו סיפרו על עצמם לכל העולם ולהיסטוריה.

נשאלה שאלה: ומה בדבר הוועדה המפשרת? – אינני יודע. יש הצעה כזו בפאריס ודנים עליה. אולילדעת חברי המועצה לא נאה לראש-הממשלה לומר “אינני יודע”. כל ימי הייתי יהודי פשוט, וכשאינני יודע, אני אומר: אינני יודע, – גם כשהוטל¹ עלי להיות ראש-הממשלה. רוסיה טוענת להחלטת 29 בנובמבר: כולכם יודעים את גבולות המדינה לפי החלטות אלו. אם רוסיה תעמוד על כך, שהגליל ויפו יכּנסו למדינתנו – אינני יודע.

הייתי רוצה לשאול את מר מיקוניס אם מותר לנו לעמוד על כל הגליל או לא, לפני שגרומיקו הביע את דעתו על כך בפאריס? מר מיקוניס לימד אותנו באחת מישיבות מועצת-המדינה הזמנית, שרק האינטרס הלאומי צריך להדריך אותנו, ואני רוצה לשאול אותו: מה מדריך אותו בשאלת הגליל? או אולי אין מיקוניס עצמאי בשאלה זו כמו בכל השאלות האחרות? ואין לי כל תרעומת על מיקוניס שאיננו עצמאי, אני רק מתפלא, שהוא סבור, שאנחנו כל כך נאיבים, להניח, שאנו זקוקים לקבל ממנו פרק בתורת העצמאות.

כבר ענו בוויכוח לחבר מועצת-המדינה ד“ר אלטמן על ארגון האומות המאוחדות, מה לנו או”מ ומי לנו או“מ. הייתי רוצה לדעת איך מכריחים את האו”מ לדפנסיבה שד“ר אלטמן מטיף לה? איך עושים זאת? – נואמים נאום חזק? נאמו שם נאומים חזקים. אם אני מַשווה את נאומו של אבא אבן לנאומים של אלה, שיש להם מונופולין על נאומים חזקים, הרי נדמה לי, שהשמיע נאום חזק באמת. וגם שר-החוץ נאם נאום לא כל כך חלש. אך כשמציעים לנו להכריח את או”מ לדפנסיבה – אני רוצה להבין את פירוש המלים. את מי להכריח – את דנמארק, אמריקה, אוקראינה, אורוגוואי? אנו יכולים לנאום לפניהן – והן ישמעו, ובכל זאת לא ירצו להיזקק לדפנסיבה. ובמה נכריח אותן? דברינו באו“מ נאמרו אמנם לא בשחצנות, אבל בהכרה עצמית, בהכרת הצדק שלנו, גם בהכרה שאנחנו הננו משהו, שאנחנו חיים לא רק על צדקה ועל חסד; אך להכריח את או”מ לדפנסיבה – אינני מבין את פירוש המלים.

ועוד משהו בפרשת או"מ. עכשיו כולם מלגלגים על סאנקציות ואומרים לנו, מה הפחד מפני סאנקציות? הפחד הוא מאותם הדברים שאינם פופולאריים, ואף-על-פי-כן יש שאני מפחד, ואני מייעץ גם לאחרים לפחד במקרים מסוימים, אם אינם מפחדים מאליהם. אומץ לב הוא כמובן יותר פופולארי, ובצדק. וישנה הגדרה עמוקה של חכם קדמון אחד, מה זה אומץ-לב. הוא מגדיר, שאומץ-לב זוהי הידיעה הנבונה ממה לפחד וממה לא לפחד. יש דברים שצריך לפחד מפניהם, ויש דברים שלא צריך לפחד מפניהם. ואני אומר לכם, העם היהודי לא צריך לפחד מהם. הוא צריך לפחד ולא לעשות דברים העלולים להרע את מצבו, ואינו צריך לפחד משום דבר, שעשייתו הכרחית לקיומנו וגאולתנו. ללכת לארץ-ישראל, ליישב את ארץ-ישראל, להילחם על ארץ-ישראל – את אלה צריך עם ישראל לעשות, אם גם יש בהם סכנות, וגם סכנות-מוות. לא רק במלחמה זו נפלו בנים יקרים שלנו, הם נפלו גם לפני המלחמה. הם נפלו גם בשמירה וגם בהתישבות – אך מזה אין לפחד. כי אם לא נעשה זאת – אין לנו קיום. לכן אין לחשוש שנסבול, שנקדח וניהרג, כי אם לא נעשה זאת, יהיה גרוע יותר. אך ישנם דברים, שצריך לפחד מהם. דברים העלולים לערער את בטחוננו ועתידנו – מאלה יש לפחד ומוטב לא לעשותם. ודרושה הבחנה.

אינני יודע, מה מבינים במלה סאנקציה, ידידנו מיקוניס אינו חושש לסאנקציה של מועצת-הבטחון, כי הוא בעל-בית שם ובידו להטיל ויטו. בידינו-אנו אין ויטו. ואף-על-פי-כן אינני מפחד מכל החלטתה של מועצת-הבטחון. אך לא הייתי רוצה, שמועצה זו, או עצרת האו“מ תכתים אותנו רשמית שאנו מדינה תוקפנית. וגם אז יתכן, שמועצת-הבטחון לא תתערב – אבל יש מישהו שעלול להתערב גם בלי סאנקציה של מועצת-הבטחון, ומפני התערבות זו אני מפחד. הוא יכול לשלוח הנה מאות מטוסים עם טייסים, לא טייסים מצריים ועיראקיים, אלא טייסים היודעים היטב את המלאכה, כמו טובי הטייסים שלנו ואולי גם למעלה מהם – ואם כי אין לנו להתבייש בחיילים שלנו, אני יודע, שיש חיילים טובים מהם בעולם, ולא הייתי רוצה להיתקל בהם בשלב זה של התפתחותנו. ואין לנו כל ענין לתת למיסטר בווין הכשר או אמתלה להתערב במלחמה זו בכוחות צבאיים בריטיים. דיה לנו התערבותו המוסווית ואין צורך בהתערבותו הגלויה. אין אנו מעונינים בכך שיכתימו אותנו כתוקפנים ומפירי החלטת האו”מ, ולהקל בזה למישהו להתערב ביתר יעילות מאשר התערב עד עכשיו.

ומלים אחדות לשאלתו של מר אוסטר: מדוע לא הזכרתי את ירושלים? אוסטר עצמו ענה על שאלתו: כבר היתה החלטה במועצת-המדינה ובממשלת ישראל על ירושלים, ומשום כך אין צורך לחזור עליה עוד פעם. ראיתי צורך לדבר רק על דברים שנתחדשו מאז, על מעשים שנתרחשו בינתיים, אך אין צורך לחזור על החלטות שהוחלט; ועל דברים שנתבררו ונקבעו.

מר אוסטר שואל גם שאלה רצינית: מדוע אין אנו מעבירים את משרדי הממשלה לירושלים? הוא סבור כנראה, שדי רק בהחלטה. ואני רוצה לקבוע שגם אילו היינו מחליטים, לא יכולנו להעביר את המשרדים עד עכשיו, מטעם פשוט,שלא היתה דרך לירושלים. אי-אפשר להעביר ממשלה למקום שאין דרך אליו. אין אנו רוצים ב“ממשלת עזה” יהודית! – תיתי ליה למופתי שהקים ממשלה, שצבאנו עשה אותה לצחוק והבריחה תוך ימים ספורים. לפני שדנים על העברת הממשלה, יש לדאוג לכך שתהא לנו דרך שלנו ודרך בטוחה לירושלים – ודרך זו אנו סוללים, ואני מקווה, שבקרוב תיפתח ותיחנך – ותהיה לנו דרך לירושלים מחוץ לטווח האויב. זה לא כל כך פשוט, יש לכבוש את הדרך, ולכבוש את הסביבה, שבה עוברת הדרך, ולסוֹל את המסילה – וזה הולך ונעשה!

ולבסוף עוד הערה אחת. מר ויינשטיין לימד אותנו, כיד החכמה הפוליטית הטובה עליו, מה זאת פוליטיקה – לא רק שיחות עם דיפלומטים, אלא קוקטייל! והוא רוצה לדעת, מה דיברנו בקוקטייל עם מדינאים זרים, – ומדוע אין מגישים “מיסמכים” על שיחות. הייתי כמה פעמים בקוקטייל. אני מודה ומתוודה, שלרגל פרנסתי כחבר ממשלה יש שאני מזדמן לקוקטייל – אך כנראה שלא הספקתי עדיין ללמוד את מזימות הקוקטייל. – ואני סבור לתומי, שמדיניות נעשית בדרך אחרת לגמרי. אני אתן למר ויינשטיין דוגמאות אחדות: ישבנו פה לפני ששה או שבעה שבועות, לפני פתיחת הדיון בפאריס, לפני נסיעתו של שר-החוץ, וידענו שבין השאלות השונות, שיעמדו לדיון בעצרת או“מ, יהיו גם שתי שאלות טריטוריאליות חיוניות, האחת היא שאלת הנגב, והשניה – הגליל, שני השטחים העיקריים השנויים במחלוקת גדולה. ניסינו בפאריס את דרך ההסברה והתעמולה בקוקטייל ומחוץ לקוקטייל, עם “מיסמכים” ובלי מיסמכים. אך הממשלה הזאת לא סמכה על קוקטייל ומיסמכים – ועשתה עוד משהו כדי שיבינו בעולם, שהנגב והגליל הם שלנו – בין שתהיה החלטה על כך באו”מ ובין שלא תהיה. וראה זה פלא: בלי קוקטייל ובלי מיסמך – הגליל והנגב בידינו הם. הממשלה מאמינה שבדרך זו עושים מדיניות. והוא הדין ביחס לירושלים. לא בהחלטה ובהכרזה, כפי שמר אוסטר סבור, אלא בסלילת דרך, ובכיבוש מסדרון. ואינני יודע, אם כבר הגענו לשלב, שבו יש להעביר את כל המשרדים לירושלים. יתכן, ששלב מכריע זה לא הוכשר עדיין, אך נעשו דברים המכשירים את בואו. ואין מכשירים ברזולוציות. יש ערך ברזולוציות שהוכשר ביצוען. ואני חושב, שהיה ערך גדול לרזולוציה של 29 בנובמבר. אינני יודע אם חברי ריפטין אדוק ביותר ברזולוציה זאת או לא, אם הוא ילחם עליה, או יזוז ממנה. כי אינני יודע אם הוא עצמאי בשאלות פוליטיות, ואם הוא בן-חורין לקבוע לעצמו דרך פוליטית. אני לא הייתי אדוק ברזולוציה זו כשנתקבלה, אך החשבתי אותה. אינני אדוק בה כל כך גם עכשיו, אם כי יש גדולים וחתקיפים שאדוקים בה, אך אני מחשיב אותה מאד גם עכשיו. זאת היתה רזולוציה, שקידמה בהרבה את הענין שלנו, אף כי אין אנו רואים את עצמנו כבולים אליה. היא היתה שלב חשוב במערכה שלנו, ואף-על-פי-כן לא סמכנו ולא נסמוך על רזולוציה של או“מ, ואפילו רזולוציה של או”מ שברית-המועצות וארצות-הברית תמכו בה. גם לרזולוציה שלנו, אדון אוסטר, צריך להכשיר תנאים. קודם כל יש להבטיח, שהיהודים יוכלו ללכת באופן חפשי לירושלים בתנאים נורמאליים, ולא בניסים. זו היתה זכות לא-נשכחת, להפליג בתמרות-אבק ולהתגלגל בתחתית מדרונים על יד בית-ג’יז ובית-סוסין בדרך-בורמה לירושלים. – מי שזכה לנסיעה אקרובאטית זו לא ישכח את הדבר כל ימי חייו. ומי שלא זכה – יצטער כל ימי חייו על כך. אך בשביל לעשות את ירושלים למרכז – הרי בנסיעות כאלה לא סגי. רק בימות-המשיח יש גלגול מחילות, אך אחרי שיתגלגלו פעם, מניח אני, שאפילו בימות-המשיח יזָקקו לכבישים מתוקנים. אם ימינו אלה הם ימות-המשיח² או לא – אינני יודע, אך לירושלים נלך קוממיות. ולכך דרוש כביש מתוקן. ויש דברים שצריך לעשותם בלי לדבר עליהם – ומשנעשו, ידבר המעשה עצמו. אילו היינו מרבים דיבורים על הכביש, לא היה זה מקל על עבודתנו, ואני שמח שידובר עליו בפומבי רק כשהכל יהיה גמור ואפשר יהיה לקחת כלי-רכב ולנסוע ישר לירושלים הבירה. ואז אולי נסדר גם כינוס וישָמעו גם נאומים. אך לא לפני ביצוע המעשה.

מר ויינשטיין רוצה לגלות לנו סוד כמוס: צבא! – יכול אני להבטיח לו, שבמקצת ידוע סוד זה גם לממשלה. והיא גם עשתה משהו בהקמת הצבא. אך אני רוצה להוסיף: אדון ויינשטיין! יש לדעת גם איך לשמור על הצבא מכשלון. עד עכשיו לא היה לו לצבא זה כל כשלון. אך אין זאת אומרת, שלעולם, בשום נסיבה, לא יתּכנו לצבא כשלונות. אין אנו מכשפים. כשלונות, נחלו צבאות גדולים בהרבה משלנו, צבאות שחוללו זמן רב מעשי-גבורה ואחר-כך נכשלו. והממשלה היא הממונה על שימוש בכוח הצבא בשעת הצורך, והיא עשתה זאת כשהיה צורך בכך, ולגמרי לא בלי הצלחה. היא צריכה לדעת גם לשמור על הצבא מפני כשלון. וגם השמירה מכשלון איננה באה מאליה, כמו שהנצחון איננו בא מאליו. אם הצבא הזה עוד לא נכשל, הרי זה מפני שממשלה זו יודעת לפחד מדברים שיש לפחד מפניהם, אם כי בכותרות העתונים יש להם צלצול יפה.

ומלה אחת לגרבובסקי ולאחרים. אין במכתב שלנו לנציגי או“מ הודעה על נסיגה סמלית, אלא על נסיגה ממשית ברצועת-החוף הצרה על-יד עזה עד ביר-סונייד. הסכמנו לנסיגה כאן בתנאי מסוים של סידור מוסכם בעניני בטחון. חבר מיקוניס, השטח הזה אינו במדינה היהודית. הוא במדינה הערבית (ש. מיקוניס: ובכל זאת לא צריך היה לסגת!) זה לא בנגב, חבר מיקוניס, אלא בפלשת. אמרנו שזה מותנה בתנאי: שאנחנו נסדר סדרי-הבטחון באותו מקום תוך הסכם הדדי עם משקיפי או”מ. אינני יודע, משום מה לא נאחזו בהסכמתנו ואינם דורשים את נסיגתנו באותה רצועה. אולי מחר ידרשו. ואנחנו נעמוד בדיבורנו.

אנו נמשיך במדיניות שלא תהיה חד-צדדית ונחפש את ההבנה עם כל המדינות בלי לבדוק בציציות שלהם. אין אנו משגיחיו של הקדוש-ברוך-הוא. יש שר להיסטוריה. אחדים קוראים לזה “השגחה”, אחרים קוראים לזה “התפתחות דיאלקטית”. אנחנו נהיה עצמאיים, חבר ריפטין, נקבע בעצמנו עמדה ונדאג קודם כל לענין שלנו. כי אין אף מדינה אחת בעולם, שתדאג את דאגתנו אנו. אם אנחנו לא נדאג לעצמנו³, גם ידידינו הטובים לא ידאגו לנו. יש להם דאגות משלהם. הם יעזרו לנו במקצת – מי במעט ומי בהרבה, אך הדאגה השלמה והנאמנה לקיומנו ולדרכנו מוטלת עלינו.

ומשום כך, לא מדיניות חד-צדדית, אלא אוריינטאציה על כל האומות, לא ציפיה למלחמת-עולם חדשה, תוך ספקולאציה שהצד שלנו ינצח ואנחנו נהיה על הסוס. אי-אפשר לדעת מי ינצח, ואם גם ינצח צד מסוים, ספק אם אנחנו נהיה על הסוס, או, אולי, לא נהיה כלל. מישהו יכול לנצח, אך בינתיים ישָמדו כל היהודים. גם זה אפשרי.

ומדיניותנו שבעבר אינה משתנה: אנו יושבים בנגב – ואין אנו נסוגים. זהו שטחה של המדינה היהודית ומשום כך דחינו את דרישת מתווכי או"מ, ולא רק שלא נסוגונו – אלא להיפך: נתפשטנו. ואם אפשר יהיה, נוסיף להתפשט עד שנגיע לאילת.

כך עושים אנחנו את המדיניות. ורק הקמת המדינה יצרה את התנאים למדיניות כזו. וגם להבא תעשה ממשלה זו את מדיניותה לא במלים אלא במעשים, ומעשים אינם כל כך קלים כמו הכרזות. ממשלה זו תהיה נועזת כשהשעה תדרוש זאת, ותהיה זהירה כשהשעה תדרוש זהירות. ויש צורך גם בזהירות וגם בהעזה. יש להבחין בזמן ובמקום. היא תתקיף בשעה ובמקום שיהיה צורך להתקיף. ולא תתקיף כשלא יהיה נחוץ להתקיף. אין זו הכרזה על מזימות של ממשלה לעתיד. זוהי מדיניותה של הממשלה מאז הוקמה זה חמישה חדשים. בכל חמשת החדשים הללו בוצעה מדיניותה של הממשלה הזאת במעשים. והמעשים ידועים – אם כי ארבעת העתונים שהזכרתי כותבים את ההיפך. – מובטחני, שאפילו קוראי ארבעת העתונים יודעים את האמת, שעתוניהם מנסים להעלימה. ואני מייעץ לכל ממשלה שתבוא במקומה – ואני מקווה שבקרוב תבוא ממשלה נבחרת במקומה – ללכת בדרך זו!

כ“ו בחשוון תש”ט – 28.11.1948

(במסיבת עתונאים)

השבוע יש לציין שני תאריכים: 29 בנובמבר – יום החלטת או"מ על הקמת מדינה יהודית בארץ-ישראל מחולקת; 30 בנובמבר – התחלת מלחמת הערבים נגדנו.

לשני תאריכים אלו יש משמעות פוליטית רבה, ואין לראות זה בלי זה.

לאו“מ לא היו האמצעים ולא הרצון לבצע החלטתו, ומשום כך נעשה אצלנו מעין דבר שבאופנה לזלזל באו”מ. אני חושש להיות בלתי פופולארי ואומר שיום 29 בנובמבר היה יום גדול.

לא נמניתי בין אלה שהאמינו שהאומות המאוחדות יקימו לנו המדינה, כי היה ברור שנצטרך להקים המדינה בעצמנו. יתר על כך, היה ברור שאם נותקף – נצטרך לעמוד על נפשנו בכוח עצמנו, ואם כוחנו לא יעמוד לנו – ניפול בנופלים.

ואף-על-פי-כן אין לזלזל בערך ההחלטה של או“מ ובאו”מ גופה. הדבר שנפל בעצרת או"מ בעשרים בתשעה לנובמבר היה חשוב גם מבחינה יהודית וגם מבחינה כללית.

למעלה משלושים אומות, ברובן אומות שאין להן כל אינטרסים מיוחדים בארץ, הכריעו לטובת הקמת מדינה יהודית – והוכיחו על ידי כך שיש מצפון עולמי ויש זיקה לצדק היסטורי אפילו כלפי עם שהעולם עיוות דינו מאות בשנים. ואם כי לא ניתן כל מבוקשנו – אל נהיה כפויי-טובה. בהכרעה עקרונית של דעת הקהל בעולם לטובת מדינה יהודית יש משום עידוד וחיזוק לא מעט.

ואין להתעלם גם מהאַספקט האנושי הכללי. יש ערך לעובדה שבהחלטה על הקמת מדינה יהודית עמדו אמריקה ורוסיה במחנה אחד. גם דבר זה חשוב שהדומיניונים הבריטים לא הלכו אחרי אנגליה והצביעו יחד עם ברית-המועצות וארצות-הברית בעד מדינה יהודית, ואתן יחד היו כמה מדינות בינוניות וקטנות מהמזרח ומהמערב. זה מראה שעדיין לא נסתם הגולל על תקוות האו"מ לאיחוד המין האנושי ולקיום השלום.

לכתחילה היה רצוי שהאו"מ יבצע החלטתו, אבל בדיעבד אין להצטער על כך שהמדינה היהודית הוקמה לא בזכות האומות המאוחדות – אלא ברצוננו ובכוחנו אנו, ושלא כוח בינלאומי עמד בפני הפולשים הערבים – אלא צבא-הגנה לישראל.

ההשגחה ההיסטורית של עם ישראל – כל אחד יתפוס אותה לפי הכרתו ורוחו, מי מבחינה דתית ומי מבחינה מדעית – הטילה עלינו יסוּדה והגנתה של מדינת ישראל, ולא על או“מ. לא צבא אמריקאי וסוביאֶטי – אלא צבא יהודי עמד בפני הפולשים והדף אותם. הדורות הבאים יהיו גֵאים על עובדה זו; ואם כי האומות המאוחדות לא באו לעזרתנו לא נקפח זכות החלטתן ב-29 לנובמבר. בהחלטה זו מצאנו משען מוסרי למלחמתנו, והוקרתנו נתונה לעצרת או”מ. אם כי אנו משוחררים מכבלי ההחלטה לפרטיה, לאחר שאו"מ גופו לא הצליח וגם לא גילה כל כוח ורצון לבצעה.

התאריך השני – 30 בנובמבר, כמעט שלא הושם לב אליו בשעתו. בשמחה הגדולה שהקיפה הישוב – והעם היהודי כולו – לרגל החלטת או“מ, לא הרגישו שנפתחה המלחמה נגד הישוב. רצח שבעת היהודים ביום 30 לנובמבר נבלע כאילו בצהלת הישוב, וגם כשהוועד-הפועל הערבי הכריז למחרתו, באחד בדצמבר, שביתה כללית לשלושה ימים – סירב הישוב להכיר ברצינות המצב. בישיבה הראשונה של ועד הבטחון באותו שבוע, חמישה ימים אחרי החלטת או”מ, כשרבו ההתקפות הערביות, הצעתי פעולת-עונשין נגד המתקיפים הערבים – וועד הבטחון, שבו היו מיוצגים כל הזרמים, ממפ"ם ועד האיחוד האזרחי, התנגד פה אחד להצעתי. כי היו סבורים שההתקפה הערבית היא מקרית ואין לייחס לה ערך רב. עכשיו יודע כל אחד שהמלחמה החלה ב-30 בנובמבר, ומה שקרה באותו יום ובימים שבאו אחריו לא היה מקרה. אולם זמן ממושך למדי נמנעו חוגים רחבים בישוב מהכרת חומר המצב, ודבר זה פגע לא מעט בגיוס כוחותינו.

מפעלי ההגנה וצבא הגנה לישראל מאז ועד היום הם כבר נחלת ההיסטוריה. ויש חשש שמתוך הכיבושים והנצחונות תזוח דעתנו ולא נראה חומר מצבנו. כוונתי לא למצב הרגעי והחולף, אלא לחומר מצבנו לאורך ימים. הסכנה האורבת לנו תעמוד הרבה שנים – גם אם המלחמה תסתיים בקרוב ויבוא השלום. (אבל אל תתפסו אותי בלשוני ואל תתבעו ממני השלום אם לא יקדים לבוא.) גם אם יבוא שלום לא ישתנה מצבנו. כשם שהחלטת או"מ לא מנעה מאתנו המלחמה – כך לא יקום בטחוננו אך ורק בתוקף בריתות שלום עם עמי ערב. אנו חותרים ונחתור לקראת שלום – אבל גם אז יכון בטחוננו אך ורק על כוחנו.

יש רבים בתוכנו שמזלזלים בכוחו של האויב. כלום לא עמדו שבע מאות אלף יהודים מול שלושים מיליון ערבים – ויכלו להם? עלי להזהיר מפני אופטימיות שטחית זו. אני שמח לציין שדוקא בצבא אין התרברבות המורגשת בציבור ובעתונות. לא פחות ממי שהוא אחר אני יודע שעד-עכשיו היתה ידנו על העליונה, ואם יתחדשו בקרוב קרבות – אין לי ספק ששוב תהיה ידנו על העליונה, אולם תנאים עלולים להשתנות.

במלחמת העולם הראשונה ידעתי שתורכיה תנוצח. הייתי כמה שנים לפני המלחמה בתורכיה וידעתי את הרקבון הממלכתי, גם לאחר מהפכת התורכים הצעירים. והאימפריה התורכית נפלה. ודוקא לאחר המפלה, כשנדמה היה שבא הקץ על ממלכת “האדם החולה” – הופיע מנהיג תורכי גדול, מוצטפא כמאל, שהפיח רוח חדשה בעם התורכי, ולא עבר זמן רב ותורכיה המנוצחת התעודדה והנחילה מפלה לאויבתה ההיסטורית – יוון, שנעזרה על-ידי אנגליה וצרפת – המנצחות האדירות במלחמת העולם.

אל נשכח אף רגע העובדה היסודית של היותנו מעטים מול רבים. עובדה היסטורית זו לא תחלוף ביסודה, ומבלי שנבטיח גידול מהיר ומזורז של ישובנו על-ידי עליה מוגברת בממדים גדולים, ומבלי שנקיים כוח צבאי יעיל ודרוך מוכן לעמוד בשער בכל שעה – לא נעמוד.

בשבוע שעבר הגיעו ביום אחד 5000 עולים – אך אל נראה זאת כעליה גדולה. תוך השנים הקרובות עלינו להכפיל ולשַלש הישוב. ועליה אינה הסעת יהודים לארץ – חבלי העליה מתחילים רק לאחר בוא העולים ארצה.

הצבא שיחרר הנגב והדרום – אבל בצבא בלבד לא נחזיק בנגב ובגליל. במשך שבעים שנה הקימונו 300 נקודות ישוב. למען שנקלוט העליה הגדולה שתבוא, עלינו להקים מעכשיו 300 נקודות בשתים-שלוש שנים. הכיבוש הצבאי יקום בידנו – אם נבנה כל השטחים שצבאנו שיחרר ונבנה בקצב מהיר.

המציאות ההיסטורית והגיאוגרפית של קיומנו מצווה עלינו שנים אלה: הגנה ובנין. בטחוננו ושלומנו יכון אך ורק אם נכשיר ונקים במדינתנו עם עובד ולוחם.

ב׳ בחשוון תש״ט — 4.11.1948 – י״א בחשוון תש"ט — 13.11.1948

(במיסדר נח״ל)

א

מראשית ימי התישבותנו החדשים היו ההתישבות החקלאית וההגנה צמודות זו לזו. לפני ימים אחדים חגגנו את יובל השבעים לראשית החריש בכפר העברי הראשון שהוקם בדורותינו — החריש הראשון של מייסדי פתח־תקוה. זה היה אחד המעשים המהפכניים הגדולים ביותר בהיסטוריה העברית החדשה. ללא כל דוגמה מדריכה וללא כל נסיון מוקדם, בלי סעד ועידוד מצד תנועות ומפלגות, רק מתוך התעוררות פנימית ראשונית של מעפילים נועזים, סוללי נתיבות חדשות, קמו מספר צעירים בחומות ירושלים העתיקה ובגלות הונגריה הרחוקה להקים כפר עברי על גדות הירקון השופעות ביצות וקדחת. ביצירת־בראשית זו נתכוונו מייסדי הכפר לפתוח תקוה חדשה לעם היהודי — תקוות מולדת ועצמאות לעם מפוזר בנכר ותלוי בחסדי זרים. בוני פתח־תקוה רצו להיות עובדי־אדמה שלווים החיים על מחרשתם — אולם קפץ עליהם רוגזם של אנשי־המדבר ומשַׁמְרֵי השממה, והמתישבים החדשים נאלצו לאחוז ברובה למען הגן על חייהם, עבודתם וכפרם. אותו הדבר קרה אחר כך למייסדי ראשון־לציון, גדרה, זכרון יעקב וראש־פינה, ובמיוחד למתישבים במתולה, שנתקפו קשה ולעתים קרובות על ידי שכניהם.

השלטון התורכי שהיה קיים אז בארץ היה מחוסר־אונים ונטול־כשרון לשמור על הבטחון. הארץ היתה פרועה ומופקרת לאנרכיה, ותגרות־דמים בין כפרים שכנים — גם בתוך הישוב הערבי — והתנגשויות בין הבידואים ובין הפלחים היו נפרצות תכופות, ללא הפרעה וללא התערבות מצד השלטון. וגם בני המושבות היהודיות — המעטות והצעירות בימים ההם — לא יכלו לסמוך על הממשלה והיו חייבים לדאוג בכוח עצמם לבטחונם ולשלומם.

לכלל ארגון מתמיד ומוצק הגיעה דאגה זו רק בימי העליה השניה, שהחלה לפני כארבעים וחמש שנים, משנת 1904 ואילך. עליה זו ראתה בעבודה, וקודם כל בעבודה חקלאית, את האמצעי הראשוני והעיקרי לבנין המולדת והעצמאות — והקדישה עצמה להקמת מעמד עובד עברי שיהיה לעם עובד, אבל עליה זו גם עמדה על ההכרח להקים כוח־מגן עברי, כבן־לוָיה אורגני להתישבות ולעבודה — ונוצר ״השומר״. שמירת המושבות היהודיות היתה אז ברובּה בידי שומרים זרים — ערבים או צ׳רקסים, ורק בשעת התקפה ממש היו בני המושבים יוצאים להגן על עצמם. ״השומר״ היה הארגון הראשון שנועד לשמירה ולהגנה שהיה מכובד על הישובים היהודים. חברי ״השומר״ התאמנו והתיחדו לתפקיד זה — בתוך מסגרת מעין־צבאית ומתוך משמעת צבאית חמוּרה. זה היה הארגון המזוין היהודי הראשון שקם בארץ, לאחד אלף ושלוש מאות שנה ויותר, מאז נלחם צבא יהודי תחת הפיקוד של בנימין מטבריה יחד עם הפרסים (בשנת 614) נגד השליטים הביזנטיים. "השומר״ לא היה ארגון־מחתרת, אם כי לא היה לו מעמד חוקי ומוכר מטעם הממשלה התורכית. הוא פעל בגָלוי כהסתדרות שומרים במושבות, וכמנהג הימים ההם נשא נשקו בגלוי, כאשר עשו זאת גם הבידואים והפלחים, אם כי לא לגמרי בהתאם לחוק.

בארגון ״השומר״, שהוקם לפני 42 שנה, היה גלוּם כבר הגרעין הראשון של צבא־הגנה לישראל. מארגני ״השומר״, ככל בני העליה השניה, ראו בעבודה את המכשיר העיקרי להקמת המולדת, ויחד עם זאת הכירו שכוח מזוין יהודי הוא תנאי הכרחי לבטחון העבודה ולמילוּי יעוד העובדים והמתישבים, אלא שלא הסתפקו בשמירה והגנה בלבד. ״השומר״ לא רצה שחבריו יחיו כל הזמן על נשקם — חיים אלה עלולים לנוון ולדלדל את האדם — ומפני כך שאף למזג את חיי העבודה וההתישבות בחיי שמירה והגנה והיה מעסיק את חבריו חליפות — תקופה בשמירה ותקופה בעבודה, וגם יסד כפרי שומרים: תל־עדשים בעמק, תל־חי וכפר־גלעדי בגליל העליון.

ב

במלחמת העולם הראשונה הוקם הלגיון העברי שנלחם בתוך צבא אלנבי על שחרור ארץ־ישראל מעול התורכים, וחוץ מהגדודים היהודיים מאנגליה שהיו מורכבים בעיקר מיהודים נתיני־חוץ הגרים בלונדון, שנתחייבו חובת גיוס למרות רצונם, ובראשם עמד ז. ז׳בוטינסקי וג'. רוטשילד, היה הלגיון מורכב ברובו ממתנדבים — שהתגייסו מרצונם החפשי לגדודים יהודיים להילחם על שחרור ארץ־ישראל. המתנדבים האלה באו מארצות הברית של אמריקה ומהארץ גופה (מספר מתנדבים באו גם מאר­גנטינה). המתנדבים בארץ היו ברובם פועלים חקלאיים ובראשם עמדו אליהו גולומב, רחל ינאית (בן־צבי) ודוב הוז, ואליהם נצטרף משה סמילאַנסקי מרחובות. בראש המתנדבים באמריקה עמדו שני גולים ארצישראליים שגורשו מהארץ על ידי ג׳מאל פחה בראשית־המלחמה. וראשיי תנועת פועלי ציון באמריקה, נ. סירקין, ח. ז׳יטלובסקי, פ. רוטנברג ועוד. הגרעין של המתנדבים באמריקה היו חברי ״החלוץ״ שהוקם באמריקה בראשית המלחמה, ושאיפת המתנדבים היתה לא רק להילחם על שיחרור הארץ, אלא גם להשתתף בבנינה לאחר המלחמה, ורבים מהחיילים האמריקנים ששירתו בלגיון נשתקעו בארץ אחרי תום המלחמה והיו בין בוני הסתדרות העובדים וההתישבות העובדת החדשה.

ההתנדבות בארץ היתה כמעט כולה פרי תנועת העבודה וחדורה רעיונות העבודה ומשאתה. את הלך־רוחם של מתנדבי הלגיון בארץ ביטא אז ש. יבנאלי — שהיה בעצמו מהמגויסים לצבא, בדברים הבאים: ״רק על ידי יצירת הכוח הלאומי הגלוי, המחנה העברי, אנו נסלול הדרך, נפתח השער ונכשיר התנאים להתהוות הגאולה, לאמור: לכיבוש הארץ האמתי שיבוא על ידי העבודה. אנחנו רואים בתנועת ההתנדבות את התגשמותו של רצון העם. מאמינים אנחנו, כי המוני יהודים ינהרו פתאום מתפוצות הגולה להילחם בעד הזכות לבנות בית לאומי לעמם, ־ ־

בשעת הרת עולמים זו אנחנו קוראים אל העם, כי יגשים את רצונו במעשה רב שכמותו לא נתנסה עמנו מימות הנסיונות האחרונים אשר ניסה להילחם בעד ארצו. לפנינו לא תנועת שוקלי שקלים, כי אם תנועת חלוצים עולים לארצנו אל הנשק. — לא חֶבר דורשי דרשות בעד העם ובמקום העם, כי אם עם ממש המוכן להגן על זכויותיו במחיר חייו, במחיר אשר על הבורסה ההיסטורית ערכו אינו יורד לעולם. כל איש ואיש מן הלוחמים יתקשר לארץ־ישראל במשך עבודתו בצבא בקשרים אשר לא ינתקו. אלפים ורבבות מצעירינו יעברו את הארץ. בעשרות ומאות ערים וכפרים, חרבים ומיוּשבים, שלא דרכה בהם רגל יהודי זה שנים ויובלות, יתפשטו בני המחנה העברי, והדגל העברי מנפנף לפניהם. הם יעלו על הרי שומרון והגליל, ירדו אל ערבות הירדן, הם יחנו בגלעד, בבשן ובחורן, הם יכירו כל הר וגבעה, כל נחל וכל ואַדי — הם יראו בעיניהם את כל הקרקעות המעוּבדים והבלתי מעובדים שבארצנו. המחנה העברי בהתנדבו לעבודת הצבא, מתנדב באותה שעה לעבודת התחיה בארצנו. — עם יצירת המחנה העברי הלוחם, יווצר גם מחנה עברי עובד. הא בהא תליא. — אחרי הקריאה: לעלות להתנדב לצבא, תצא מאתנו הקריאה: לעלות ולאחוז בפטיש ובמעדר; לסלול הדרכים, לעבד הקרקעות. ־ ־ כל איש צבא יהודי במחנה העברי מגשים את רעיון המשיח״.

רחל ינאית שדרשה אז גם השתתפות נשים בצבא ביטאה אותו דבר במלים קצרות: ״אנו הולכים מן העבודה דרך הנשק אל העבודה! כזה היה דגל ״השומר״: ״בדרך הכוח אל העבודה", — אחרי גדוד הנשק בחזית מסתדר גדוד העבודה מאחורי החזית״.

שאיפות אלו של המתנדבים נשאו פרי, והלגיונרים היהודים נמצאו אחרי גמר המלחמה ופירוק הגדודים בין בוני עמק יזרעאל ועמק חפר והגליל כשם שהיו הכוח המניע הראשי בארגון ההגנה ומפעליה ביו שתי מלחמות העולם.

ג

בתקופה זו שבין שתי מלחמות העולם לא היתה ההגנה כבימי ״השומר״ בידי אנשי מקצוע שהתיחדו לשמירה ולהגנה, — אלא חלק אורגני של חיי ההתישבות. כל מתישב היה למעשה איש־ההגנה, והפריש מזמנו החפשי, לאחר עבודתו בשדה, ברפת או בחצר, שעות לאימונים בנשק. עד הקמת חיל הנוטרים במהומות של שנות 1936־9 לא היה קיים בארץ ארגון מקצועי של מגינים, המקדישים כל זמנם לתפקיד זה. ההגנה היתה משוּלבת בחיי המתישבים והאיכרים בקיבוצים, במושבות ובמושבים, ובחיי הפועלים, עובדי המשרד ואחרים בעיר.

זמן מה, מיד אחרי הכרזת בלפור והקמת שלטון בריטי בארץ היו אפילו סבורים שלא יהיה צורך בהגנה יהודית מיוחדת, כי הארץ נמצאת עכשיו תחת שלטון נאור, יעיל, וידידותי שהתחייב לסייע להקמת הבית הלאומי לעם היהודי בארצו. אולם מאורעות תל־חי והפרעות בירושלים בשנת 1920 הוכיחו שאין לסמוך על שלטון זר — אף אם הוא נושא אתו בשורות והבטחות טובות. מגיגי תל־חי היו אנשי התישבות, ומגיני ירושלים היו אנשי עבודה ותלמידים.

בתקופה שבין שתי הלחמות העולם התרחבה ההגנה והקיפה את כל הארץ וכמעט כל החוגים בישוב. למעשה היתה ההגנה המסגרת היהודית היחידה שלא היו בה כל מחיצות מעמדיות, עדתיות ומפלגתיות — ומבחינה זו היתה דומה לגמרי לצבא־ההגנה לישראל. תפקידה היה להגן על כל יהודי ועל כל ישוב יהודי — ושורותיה היו פתוחות במידה שווה לכל יהודי בארץ. ואמנם בשורות ההגנה נפגשו בני עדות שונות ובני מפלגות מתנגדות מתוך חברוּת־מגן נאמנה ועמוקה. ולא היה בארץ עוד ארגון כארגון ההגנה שחינו לאחדות יהודית. בפועל היה רוב בנינה ורוב מנינה של ההגנה אנשי עבודה והתישבות. ודבר זה אינו מקרה — באשר האדם הנוטע בעצמו את העץ וחורש את האדמה ובונה במו ידיו את הבית — יגן בגופו על פרי עבודתו ויצירתו ולא ימסור תפקיד זה לזרים.

האפשרויות המקצועיות של ההגנה מבחינות אימון וציוד היו בהכרח מוגבלות בימי השלטון הבריטי — כי ההגנה היתה בלתי ליגאלית. יכלו לאַמן יחידים וקבוצות קטנות — אבל אי־אפשר היה לאַמן גדודים, ואפילו לא פלוגות, והאימון הקיבוצי בהגנה הגיע רק עד דרגת אימון מחלקות. הגבלות קשות אלו חלו כמובן גם על הזיון. יכולנו לייצר ולהשיג נשק קל: רובים, מקלעים ומרגמות קלות, — אבל לא היתה כל אפשרות לרכוש נשק כבד: תותחים ומרגמות כבדות וּודאי לא טאנקים, מטוסי קרב וכדומה. אי אפשר היה ליצור כוח אווירי וימי; אולם המסגרת הספיקה לצרכי ההגנה בימים ההם — התגוננות מקומית, בעיקר בפני כנופיות. ולהתגוננות זו היו מוכשרים המתישבים גם כשהמשיכו לעסוק כל זמנם במשקם.

לפני מלחמת העולם נעשו נסיונות ראשונים להקים מעין כוח צבאי נייד, פלוגות שדה (פו״ש), כלומר פלוגות שאינן קשורות למקום, והן מקבלות אימון־שדה לפעול ביחידות יותר גדולות ומיועדות להגנה מחוזית או גם ארצית. גם יחידות אלו של פו״ש היו בעיקרן מורכבות ממתישבים ואנשי עבודה, שהפרישו רק חלק מצער מזמן עבודתם לאימונים.

ד

במלחמת העולם השניה התקדמנו כמה שלבים בגיוס כוחות־מגן וברכישת נסיון צבאי.

התקרבות האויב הנאצי למבואות הארץ במזרח הקרוב הביאה לידי שיתוף פעולה יותר אמיץ בין כוחות ההגנה ובין הצבא הבריטי — על אף המדיניות העוינת של הספר הלבן. מתוך עזרת הפיקוּד הבריטי הוקמו אז בתוך מסגרת ההגנה — שלא יצאה גם אז להלכה מתחומים בלתי ליגאַליים, פלוגות מחץ מיוחדות (פּלמ״ח) שקיבלו אימון נמרץ במעשי חבלה ושהיו מיועדות לחַבּל באויב אם יצליח לפלוש לארץ.

גם פלוגות אלו לא היו מגויסות כל זמנן לצרכי אימון בלבד — אלא צירפו אימונים ועבודה חקלאית כאחת, וחצי זמנם היה נתון לעבודה והכשרה חקלאית במשק, וחצי זמנם — לאימון אינטנסיבי צבאי, שמעשי חבלה, סיוּר, וחישוּל כוח הסבילוּת הגופנית תפסו בו המקום הראשי. זו היתה היחידה הראשונה בהגנה שהקדישה עד כדי שבועיים בחודש לאימונים בלבד ועמדה כל שעה וכל רגע לפקודת ביצוע, והיתה מהיחידות המאומנות ביותר בשורות ההגנה שמחוץ לצבא; גם בתוך פלמ״ח היו האימוּנים וחיי־ההגנה צמוּדים למעשה בחיי עבודה והתישבות.

שלב נוסף בהתקדמות כושר האימונים והיכולת הקרבית של כוח־המגן שלנו היה בהקמת היחידות הצבאיות היהודיות במלחמת העולם השניה. יחידות אלו הוקמו בתוך מסגרת הצבא הבריטי, אבל היתה להן עצמאות פנימית במידה לא קטנה וזיקה מתמדת ואמיצה לארגון ההגנה בארץ. גולת הכותרת של יחידות אלו — היתה הבריגדה העברית (חטיבה יהודית לוחמת — בקיצור חי״ל), שהוקמה במחצית השניה של מלחמת העולם הודות להתערבותו האישית של וינסטון צ׳רצ׳יל, ומתוך מאמצים מתמידים ועקשניים של מנהל המחלקה המדינית בסוכנות היהודית, משה שרתוק. ביחידות אלו ניתנה לנו אפשרות של אימון צבאי רב־צדדי, ביחידות לוחמות ויחידות שֵירות, לרבות תותחנים, צי וחיל־אוויר.

בפעם הראשונה יכלו אלפים מבני הארץ להתאמן אימון צבאי גלוי וכמעט מלא (מגויסינו בצי ובחיל־התעופה הבריטי נתקלו בהגבלות מסוימות), גם בנשק קל וגם בנשק כבד, ולא במחלקות אלא בפלוגות, גדודים וגם בחטיבה (בריגדה) שלימה.

רק קצרי־ראות בתוכנו התנגדו אז להתנדבות בני הארץ ליחידות הצבאיות המשרתות מחוץ לגבולות ארץ־ישראל — באשר היא מסכנת כביכול את כושר התגוננותנו בארץ. תפיסה זו היתה מוטעית. אף מעשה אחד שנעשה עד אז לא קידם ולא הגביר כושר התגוננותנו — כמעשה התנדבותם של עשרים וחמשת אלפים צעירים וצעירות מבני הארץ ליחידות היהודיות בצבא הבריטי.

זה לא היה החיוּב היחיד במפעל התנדבות זה. התנדבות זו היתה מחויבת לגופה: התנדבות למלחמה נגד היטלר. היינו בושים ונכלמים לדורות אילו במלחמת העולם השניה לא היו יהודי ארץ־ישראל משתתפים כראוי עם בעלות הברית (אנגליה, רוסיה, אמריקה) במיגור השלטון הנאצי. מיהודי כל הארצות נשללה הזכות להילחם כיהודים באויב האיום ביותר שקם לעם ישראל בעולם. מאות אלפים יהודים שומה היה עליהם להילחם בעילום שם, כאמריקנים, רוסים, אנגלים, אולם מיליוני היהודים שהושמדו על־ידי תלייני היטלר — הומתו כיהודים; נשרפו, נטבחו, נתלו, נקברו חיים — אך ורק באשר היו יהודים. אבל אף אחת מהאומות שקמו נגד היטלר לא נתנה ליהודים בארצות מגוריהם להילחם כיהודים, ביחידות יהודיות, תחת דגל יהודי. זכות גדולה ויחידה זו ניתנה רק ליהודי ארץ־ישראל — והיינו חוטאים לששת המיליונים שנשרפו על־ידי הנאצים, היינו חוטאים למאות אלפי החיילים היהודים במחנות בעלות הברית, היינו חוטאים להיסטוריה היהודית אילו לא היינו נאחזים בהזדמנות יחידה זו שניתנה ליהודי ארץ־ישראל — ליהודים במולדתם — להילחם בהיטלר כיהודים. היחידות היהודיות שנלחמו במדברות אפריקה הצפונית, באיי יוון, בצרפת ובאיטליה ובכל מקום אחר נגד קלגסי הנאצים עשו שליחות קדושה של המַרטירולוגיה היהודית ונקמו — במקצת — את הדם השפוך של המוני ישראל לא רק בימינו אלא בכל הדורות.

ה

ליחידות היהודיות במלחמת העולם נודעה גם חשיבות אחרת: פגישת ארץ־ישראל הלוחמת עם תפוצות הגולה ועם שארית הפליטה. כל השנים היתה ארץ־ישראל שולחת שליחים לגולה — כהמשך ל״משוּלחים״ שהיו באים בדורות הקודמים לתפוצות הגולה וממַמשים את הקשר שבין העם והארץ. לשליחויות החדשות היה ערך חינוכי. הם הביאו לעם בגולה את בשורת המפעל של ראשית התגשמות הציונות. הפעם ניתנה הזדמנות ליהדות הגולה להיפגש לא עם שליחים שכוחם בפה — בהסברה, בתעמולה, בסיפור, בהוכחה, אלא גם במפעל עצמו, באחד מגילוייו העליונים, בגילוי של ארץ־ישראל הלוחמת. — רק מי שראה בעיניו את המחנות של שרידי הטבח בגרמניה ובאבסטריה, ידע להעריך מה היתה בשבילם הפגישה עם החיילים היהודים מהארץ, עם אנשי הבריגדה. והוא הדין לגבי כל קיבוצי היהודים באירופה שנפגשו עם חיילינו ויחידותינו בשעת המלחמה ולאחריה. הייתי במקרה בניו־יורק כשבאו לשם ששה חיילים מאחד הגדודים שנצטרפו אחר כך לבריגדה היהודית — לא היה כחג הזה לשני מיליוני היהודים שבניו־יורק. פגישה זו נתנה ליהודים הרגשת־שוויון, זקיפת־קומה, הרמת ערד עצמם, אמונה בכוחם. פגישה זו נתנה הרבה גם לאנשי הבריגדה, שרבים מהם באו דרך הצבא באופן זה בפעם הראשונה בחייהם במגע עם יהדות הגולה.

אולם קשה להעריך כראוי מה נתנו היחידות במלחמת העולם השניה לכושר התגוננותנו במלחמה זו. עוד בטרם היינו עצמאיים, כשעוד שלטון המנדט בארץ, נתקפנו על ידי כנופיות צבאיות מהארצות השכנות, ולמחרת הכרזת עצמאותנו, ב־15 למאי, פלשו לארץ צבאות סדירים מחמש מדינות שכנות. היו לנו אלפי חברים אמונים בהגנה, פלוגות חי״ש ופלמ״ח שידעו לעמוד בפני כנופיות, אבל לא היה לנו חיל שקיבל אימון צבאי והיה לו נסיון קרבי של צבאות סדירים.

חמישה חדשים וחצי — מראשית דצמבר ועד אמצע מאי, עמדנו במערכה כשזרים שולטים בארץ ומונעים מאתנו את חופש ההתאמנות וההזדיינות, וביום תקומת המדינה הוּצגנו בפני התקפה מקובצת של כל מדינות ערב. כיצד עמדנו במבחן זה וכיצד הלכנו מנצחון לנצחון? כיצד הוקם, אורגן ואוּמן צבא הגנה לישראל שעשה החיל הזה? שלושה היו שותפים למעשה מופלא זה: א. הנסיון והמסירות של חברי ההגנה במשך עשרות שנים, מימי ״השומר״ ועד צבא הגנה לישראל. ב. אלפיים—שלושת אלפים אנשי פלמ״ח שהספיקו לקבל אימון יותר מעולה משאר חברי ההגנה. ג. אלפי החיילים והקצינים ששירתו ביחידות היהודיות וביחוד בבריגדה העברית, שרכשו נסיון צבאי־קרבי ואימון אדמיניסטרטיבי וטכני ביחידות הלוחמות וביחידות השירות. בלי חיילים וקצינים אלה ספק אם היינו מסוגלים להקים צבא הגנה לישראל בזמן כה קצר ובשעה כה טרופה. להתנדבותנו למלחמת העולם השניה, יש חלק לא קטן בהצלת הישוב ובכיבושים שכבשנו עד עכשיו. לה חלק הארי באימונו ובהכשרתו של צבא ההגנה לישראל.

ו

בפעם הראשונה בתולדות הישוב הועמדנו השנה בפני מלחמת הקיום והחירות. כמה וכמה פעמים היינו צריכים להתגונן מפני התקפות חוץ — השנה הועמדנו בפני מלחמה טוטאלית. הכל שועבד וגויס לצרכי המלחמה — כוח האדם, משק, הון, מדע; כי הכל הועמד בסכנה. וכל עוד השלום לא הובטח — ישלט בנו צו המלחמה, הצורך המלחמתי. אולם המלחמה אינה מטרה. לא נחיה על מלחמות — גם לא על נצחונות של מלחמה. לא רצינו גם במלחמה זו, כפוּ אותה עלינו — וכמובן שלא נרתענו, ואני מאמין — לא נירתע אף פעם. וכשנלחמנו — ניצחנו, וכשנוכרח להוסיף להילחם, אני מאמין — ננצח שוב. אבל פנינו לא למלחמות ולא לנצחונות. עוד עכשיו צרכי הצבא והמלחמה קודמים לכל, ואין דבר אשר נחסוך מאתנו למען הנצחון. אבל הנצחון הוא רק אמצעי ולא מטרה. המטרה היא — בנין הארץ וקיבוץ גלויות וחיי חירות, עצמאות ושוויון.

הצבא שיחרר את הנגב ואת הגליל — אבל לא בכוח צבאי בלבד נחזיק בנגב ובגליל. לחַמנו על ארצנו — לבנותה ולהיבנות בה. נצחוננו המכריע יבוא אך ורק מכוח העליה וההתישבות.

גם אחרי בוא השלום ניזקק לצבא. כל עוד לא תתם סכנת מלחמה בעולם וגוי אל גוי ישא חרב — יהיה שוּמה עלינו להבטיח שלום המדינה בכוח הנשק הישראלי. יתכן שנכניס שינויים מרחיקי־לכת במבנה הצבא שלנו, וצבא הגנה לישראל ישתנה תכלית שינוי, לאחר גמר המלחמה. מדינה שנועדה בשורה הראשונה לקליטת עליה רבתי ובנין נשַמות הארץ לא תוכל להחזיק צבא סדיר גדול בתמידות. בימי שלום לא יהיה צורך להחזיק צבא רב כזה, אבל אין זאת אומרת שאנו נוכל להקטין או להחליש את יכלתנו הצבאית — גם לאחר בוא השלום. בטחוננו יוּשתת לא רק על כוח — אלא גם על מדיניות של שלום וידידות עם שכנינו. ממשלה ישראלית שלא תעשה מאמצים מתמידים ונמרצים לחיזוק יחסי השכנות הטובה בינינו ובין מדינות ערב — תתכחש לחובתה החיונית ותתחייב בנפש האומה. ברית יהודית־ערבית אינה סיסמה יפה לעתיד רחוק — אלא אפשרות ממשית וקרובה. יתר על כן — היא צורך חיוני גם לעם היהודי וגם לעם הערבי. בלי ברית זו לא ישיגו מדינות ערב את עצמאותן הממשית ולא ישתחררו מתלוּת כלכלית ופוליטית במעצמות זרות. גם ישראל לא תשכון לבטח בלי ברית זו וגם התפּתחותה הכלכלית תעוכב בלי זיקת גומלין למדינות השונות. אולם, גם עם היכּון השלום וקיום ברית ידידות עם השכנים, שומה על מדינת ישראל כוננות יעילה ומתמדת להת­גוננות בכל שעה.

שני מכשולים כבדים יעמדו בפני כוננות זו: א) העובדה ההיסטורית שמדינת ישראל תהיה תמיד קטנה בהרבה מיריביה האפשריים. ב) מרכז הכובד של מאמצי המדינה יהיה מן ההכרח בקליטת העליה ובפיתוח הארץ.

במלחמה זו הקימונו את הצבא על חשבון הפעולה המשקית וגייסנו כמעט את כל כוח האדם המוכשר לשאת נשק. שני הדברים האלה לא יתּכנו לאורך ימים. נתגבר על שני המכשולים הנזכרים רק אם מצד אחד נמצא דרך לתת לצבאנו את האימון המעולה והמשוכלל ביותר והציוד הצבאי המתאים, באופן שאיכותו העליונה של הצבא תפַצה את כמותו הפחותה, ואם מאידך גיסא נצליח לאַמן את כל העם, בכל הגילים הראויים לשאת נשק, ולהכשיר אותו לעמוד בשער, מבלי שנעקור אותו למעלה מהמידה מעבודתו המשקית השוטפת. רק בשני אלה: בהכשרת העם כולו להתגוננות יעילה ומתן אימון וציוד מעוּלה ומשוכלל למתגוננים – נבטיח כוננות צבאית יעילה של מדינת ישראל.

ז

המגמה המרכזית בבנין הצבא שלנו לעתיד תהיה מזיגה מאַכּסימלית של כושר העבודה המשקית עם כושר ההתגוננות הצבאית גם בחינוך הדור הצעיר וגם בעיצוב חיי־הכלל. רק מעטים ככל האפשר יפרשו מחיים ציביליים ויקדישו כל ימיהם וכל מרצם וכשרונותיהם לתורת הצבא בכל ענפיה — ביבשה, בים, באוויר. מעטים אלה יבּחרו מתוך טובי הכשרונות האינטלקטואליים ובחירי הסגולות הנפשיות, רק מאלה שיהיו ראויים גם להתמַחוּת מקצועית עליונה וגם לכושר פיקודי וקרבי כאנשי מעלה ומופת.

מלבד סגל מצומצם ומובחר זה שיקדיש עצמו כולו לתורת הצבא ומלאכתה — יהיה צורך לחַנך כל נער ונערה לשאת נשק ולעמוד במערכה, וכל איש ואשה יהיו חייבים עד גיל 50 או 55 בשירותי־מגן בשעת חירום — מבלי שיעקרו מחייהם הציביליים בשעת שלום, אלא לאימונים קצרים מדי שנה בשנה, בערך לפי השיטה הנהוגה בשוייץ שתוּתאם לתנאים המיוחדים של מדינת ישראל.

חיל־מגן עממי, שאימונו מתחיל בגיל הצעיר ביותר בבית־ספר, כחלק אורגני של החינוך הכללי, ונמשך כל חיי הבגרות מתוך שילוב מלא בחיי העבודה והמשק, ובראשו סגל מומחים מקצועיים. — רק סידור זה יהלום את צרכי הבנייה והבטחון של מדינתנו.

אולם בטחון המדינה לא יושתת אך ורק על כוחות המגן הצבאיים. דרכי התישבותנו יקבעו את בטחון המדינה לא פחות משיטות בנין הצבא. רק התישבות חקלאית צפופה לאורך הגבולות — שלשלת של משקים בצפון הארץ, על חוף הים, לאורך הירדן, בערבות הנגב, — תשמש תריס נאמן ביותר לבטחון הארץ מפני התקפות חוץ. לא ביצורי־אבן דוממים אלא חומת אדם חיה, עובדת ויוצרת — החומה האחת שאינה נרתעת ונפגעת מכלי משחית של האויב — יש ביכלתה לשמור על גבולות הארץ. הבנין המבוצר ביותר אפשר לקעקע ולערער במכשירי חבלה מתוקנים ומשוכללים, אולם כל כלי משחית לא יצלח על בני־אדם עזי רצון ורוח השומרים ומגינים על קדשי־חייהם ופרי עמלם.

שיחררנו הנגב והגליל; הגליל — כולו, הנגב — רובו. ויש סיכוי שנשחרר עוד. אולם עדיין לא יישבנו אותם — לא הנגב ולא הגליל. לא מספיק לגרש את הפולש הזר — עלינו להכניס את המתישב העברי. אין כיבוש, של קיימא — אלא בבנין. בנגב יש לנו רק רצועה דקה ודלילה של מתישבים בפינה אחת בלבד — בנגב הצפוני המערבי. כל ארץ אדום, מבאר־שבע ועד ים־המלח, כל שטח הערבה — ריקים ושוממים. בלי רשת של ישובים במרחבים אלה — אין אחיזתנו בנגב מובטחת. ישובים אלה מן ההכרח צריכים למַזג בתוכם גם כושר־בנין וגם כושר־מגן. הנגב יהיה המבחן העליון של כושר הביצוע של הציונות. — כאן צפונות אפשרויות רבות־היקף שכמותן אין בשום שטח אחר בארץ. יישוב הנגב לא יעָשה בן־שנה, זהו מפעל לדורות: מפעל של השבחת קרקע, של השקאה, של סלילה, של קידוח, של בנין ערים, של תחבורה, — ואם נגיע לאֵילת — גם של ספנות ודיג. אולם צעדים ראשונים יש לעשות בהקדם האפשרי.

המשלטים שלנו בנגב צריכים להישאר משלטים צבאיים — עוד הרבה זמן נצטרך להגן על חבל זה בכוח נשקנו, אבל לא מספיק משלט צבאי בלבד: כל מקום שאפשר להזרים מים דרך צינור או שיש מעין טבעי צריך ליהפך מיד לישוב חקלאי של חיילים.

גם בגליל לא נחזיק בכוח צבאי בלבד. לאורך גבול הלבנון יש להקים שלשלת של ישובים צבאיים־חקלאיים, לאורך שפת הים מראש הנקרה עד עכו — שורה של כפרי דייגים. ומגוש חלב ועד שפרעם יש לבנות חומת ישובים יהודיים.

זוהי המלאכה הגדולה הצפויה לנוער היהודי עם גמר המלחמה — אם היא עומדת להיגמר בקרוב, ושיש לעשותה גם לפני בוא השלום — אם השלום יאחר לבוא. ויש להמשיך בה ביתר שאת אחרי בוא השלום.

צרכי המלחמה השתלטו בהכרח על כל חיינו ונאלצנו להפקיר משקים ומפעלים ולימודים ועבודות יקרות למען גיוס יכלתנו הקרבית — ועד הנצחון הסופי נעדיף צרכים אלה על פני כל דבר אחר בלי יוצא מן הכלל. אולם גם בסערת הקרב לא נשכח המטרה שלשמה אנו נלחמים, ונשמור על תאי־משקנו, כושר יצירתנו, יכלתנו המיישבת וגרעיני ההתישבות תוך כדי המלחמה — למען נוכל להסתער בתנופה יוצרת גדולה מיד לאחר תום המלחמה להרחבת התישבותנו בדרום ובצפוו, במזרח ובמערב.

ח

זוהי המשימה המיוחדת של גרעיני ההתישבות המגויסים בנח״ל — מיזוג אימון וכושר צבאי עם הכשרה חקלאית והתישבות. אין זה רעיון חדש — ביודעים ובלא־יודעים אחזו ברעיון זה הלכה למעשה כל גלי ההתישבות, ממייסדי פתח־תקוה וראשון־לציון, דרך ״השומר״, ההגנה, פלמ״ח, עד נח״ל. הנסיבות נשתנו במשך שבעים שנה אלו, דרכי הביצוע הותאמו מזמן לזמן לצרכים ולתנאים המתחדשים, כל דור למד מאלה שקדמו לו — מכיבושיו ומכשלונותיו גם יחד, והוסיף נופך משלו.

כל אחד בזמנו סבור היה שהוא הגיד המלה האחרונה והגיע לשיא. אבל החיים אינם קופאים על שמריהם ו״השומר״ וההגנה ופלמ״ח היו רק שלבים בסולם התקדמותנו, וכולם נתמזגו עכשיו בצבא־הגנה לישראל, שירש את רעיון ״השומר״ — מיזוג הגנה והתישבות. ואין לראות גם בנח״ל את ״המלה האחרונה״ בהתפתחות מגמה היסטורית זו שבהתישבותנו. כי מה שדרוש לנו למלחמת קיומנו וגידולנו הוא לא רק נוער חלוצי לוחם — אלא עם חלוצי לוחם — ועובד. עד שמוסדות עולם ישתנו ויקום חזון אחרית הימים של נביאי ישראל, ״ולא ישא גוי אל גוי חרב״, יהיה מוטל על האומה כולה, מנער ועד זקן, מאיש ועד אשה, להיות בבוני הארץ ומגיניה. המיזוג ההולם והקולע של שני תפקידי־יסוד אלה, — בנין והגנה, — זוהי המשימה של נח״ל שיש להפכה למשימה של כל צבא הגנה לישראל, ואחר כך למשימה של כל עם ישראל.

ה' בכסלו תש"ט – 7.12.1948

בכביש שאנו חונכים היום גלום שיא מאמץ מלחמתנו על מולדת ועצמאות, כי בו קשורה מערכת הגבורה הטראגית ביותר והמפוארת ביותר מאז הוכרחנו לעמוד בשער בפני אויבינו המרובים – המערכה על ירושלים.

מערכה זו מהווה נקודת-המוקד של מלחמת השיחרור לישראל שנטשה זה יותר משנה בכל הארץ. מערכה זו התנהלה ומתנהלת לא רק בעיר העולמים שלנו ובסביבתה הקרובה, אלא בעיקר על הדרך לירושלים. בה, בגורל דרך זו, תלוי גורל בירת הארץ.

ההיאחזות השלישית של עם ישראל במולדת-הקדומים הולכת בדרך הפוכה מזו של ההיאחזות הראשונה והשניה; לא ממזרח למערב אלא ממערב למזרח, ולא מהמדבר לים, אלא מהים למדבר. משלושת חלקי הארץ: ההר, השפלה והעמק – נאחזנו תחילה בעמק, ורק מעט מאד ובמאוחר בשפלה, וכמעט לא כלום בהר, חוץ מירושלים שמשכה אליה ישוב יהודי בכל הדורות ומכל הארצות, ומשיכה זו הפכה זה כמאה שנים את ירושלים לעיר עברית, לעיר בעלת רוב יהודי גדול וגָדל, הרבה שנים לפני צמיחת סיכויים להיותנו רוב בארץ כולה.

דרך היאחזותנו זו במולדת בדורותינו אנו, הביאה לידי כך שירושלים היהודית נשארה מנותקת ממרכזי התישבותנו בכפר ובעיר, כי בעיקר נאחזנו בעמק החוף, בעמק יזרעאל ובעמקי הירדן מצפון כנרת ומדרומה. בימים כתיקונם הסכנה לירושלים היהודית לא היתה בולטת, ונסיעה של שעה בין ירושלים ותל-אביב לא נחשבה בעינינו, כל זמן שהיתה בטוחה. אולם משפרצה מלחמת השיחרור ואויבינו בארץ ובארצות השכנות קמו עלינו לכלותנו – נחשפה סכנת-המוות של ירושלים, ומכל המהלומות הכבדות שירדו על ישובינו במשך המלחמה נטלה ירושלים בלבד תשעה קבין. האויב ידע שהמכה האנושה ביותר וגם הקלה ביותר שהוא יכול להנחית על ראש ישראל היא הכנעת ירושלים היהודית והריסתה, באשר עיר זו מורחקת ממרכזי הכוח היהודי ומוקפת מכל עבריה – מצפון ומדרום, ממזרח וממערב, ישובים ערבים צפופים, מרובי אוכלוסין ועזי-נפש, ישובים כפריים ועירוניים, שכל דרכיהם בצפון, בדרום, ובמזרח מובילות לירושלים, בשעה שליהודים יש רק דרך אחת ויחידה – ואף היא עוברת כמעט כולה, גם בעמק וגם בשפלה וגם בהר, בסביבה ערבית, החל מאבו-כביר שעל יד תל-אביב ועד ליפתא ורוממה שעל יד ירושלים. ולא בלי חשבון איסטרטאֶגי מחוכם ריכז האויב מהרגע הראשון את כוחותיו לשם ניתוקה של ירושלים מתל-אביב והעמקים והשבתת התנועה היהודית בדרך היחידה לירושלים.

התקפה זו החלה עוד בימי שלטון המנדט בראשית התגרות, בדצמבר 1947, וכל הבטחות הממשלה המנדטורית לקיים חופש התנועה בכביש תל-אביב – ירושלים נתבדו והופרו, ועוד לפני צאת הבריטים מהארץ נשקפה לירושלים סכנת רעב, נוסף לסכנת החרב. זמן רב לפני הקמת המדינה היהודית הוברר לנו שאם לא נפרוץ דרך לירושלים בכוח עצמנו ולא נכבש שטחים מספיקים משני עברי הדרך – צפויה ירושלים לחורבן, ומלחמתנו בארץ – יתכן – צפויה לכשלון חרוץ.

עם הפלישה של הצבאות הערבים הסדירים לארץ מיד לאחר הקמת המדינה – הופנה כל זעם האויב לבירת ישראל, כבימי הנביא הקדמון

"עָמַד מֶלֶךְ-בָּבֶל אֶל אֵם

הַדֶּרֶךְ בְרֹאשֹ שְׁנֵי הַדְּרָכִים לִקְסָם-קֶסֶם: קִלְקַל בַּחִצִּים,

שָׁאַל בַּתְּרָפִים, רָאָה בַּכָּבֵד. – הָיָה הַקֶּסֶם יְרוּׁשָׁלַיִם:

לָשׂוּם כָּרִים, לִפְתֹּחַ פֶּה בְּרֶצַח, לְהָרִים קוֹל בִּתְרוּעָה;

לָשׂוּם כָּרִים עַל שְׁעָרִים, לִשְׁפֹּךְ סֹלְלָה, לִבְנוֹת דָיֵק"

(יחזקאל כ“א, כ”ו-כ"ז).

– בימינו אלה נצטרף למלך בבל מלך רבת בני עמון. מגיני ישראל וצבאו, סולליו ומהנדסיו, לוחמיו ופועליו עשו הפעם לאַל מזימת בבל ורבת עמון, פרצו בעמק ובשפלה ובהר, נגפו את צבא הפולשים, הפיצו האויבים, שיחררו רוּבּה של ירושלים – וכבשו מעבר חפשי, רחב ידים, מתל-אביב דרך העמק, השפלה וההר לירושלים.

בכיבוש מעַבר חפשי זה החל, עוד בראשית אפריל, המפנה המכריע במלחמת שיחרורנו – המעבר מהתגוננות להתקפה. אורגנה פעולת “נחשון”, שיצאה מסביבה זו, והחלה בכיבוש חולדה הערבית ודיר-מוחייזין, ונסתיימה בלכידת ההר הגבוה קסטל על-יד ירושלים שעליו נפל המצביא הערבי, עבד-אל-קאדר אל חוסייני, אולי הלוחם היחיד שהוציאו מתוכם ערבי ארץ-ישראל. ירושלים נשמה לרווחה – אולם לא לאורך ימים. עם הפלישה הצבאית מהארצות השכנות הושמה ירושלים שוב במצור, וכל כובד המכות הונחת על ראש בירתנו. הפגזה פרועה, אכזרית, בלתי פוסקת, מתותחים בריטיים מכוּונים על ידי מפקדים ומדריכים בריטיים, הומטרה יומם ולילה, ללא הפוגה על ירושלים העברית. ושוב – אחרי 1813 שנה לנפילת ביתר, ירושלים העברית נצורה על-ידי האויב. לא היתה כמעט שום אפשרות להגיש עזרה ישירה לבירה. ירושלים – הרים סביב לה, וכל ההרים האלה בידי האויב, לא רק בידי הצבאות – אלא גם בידי האוכלוסין האויבים. צבא האויב הקיף לא רק הרי ירושלים מכל העברים, אלא הגיע עד לב השפלה: – בלטרון ואַילון.

וכאן בעמק אַילון נערכה על ידי צבא-הגנה-לישראל הצעיר, שזה רק החל להתארגן, ההסתערות הראשונה על מבצרי האויב בלטרון. תחילה הסתערה החטיבה השביעית – חטיבה צעירה שרוב חייליה ירדו רק לפני ימים מעטים מהאניה שהעלתה אותם מקפריסין לארץ. חיל השריון של החטיבה נלחם בגבורה נואשת וגם חדר ללטרון הכפר ושרף אותו, אולם מיד נהדף אחור בקרבנות רבים, – ע“י האש הקטלנית של תותחי האויב המרובים. אחרי החטיבה השביעית הסתערה על לטרון חטיבת פלמ”ח בעוז רוח פלמחית, ואף היא נהדפה אחור בקרבנות לא מעטים, ומבצר האויב בשפלה שסגר עלינו את הדרך לשער הגיא – נשאר בידי הלגיון הערבי, והמצור על ירושלים לא הוסר. בראש ההסתערויות האלה – גם של החטיבה השביעית וגם של חטיבת פלמ"ח – עמד המפקד היהודי האמריקני הנערך דוד מיכאל מרכוס, שהיה ידוע פה בשם סטון, ולא זכה לראות בשיחרור ירושלים – כי בלילה האחרון שלפני הפוגה א' נפל חלל בהרי ירושלים.

בקרבות על לטרון כאילו נכשלנו – אולם קרבות אלה הם שהצילו את ירושלים, עוד בטרם באה ההפוגה הראשונה שאיפשרה לירושלים לנשום קצת לרווחה במשך ארבעה שבועות.

התקפתנו על לטרון הכריחה את האויב להעביר חלק ניכר מכוחו מירושלים לשפלה, ועל-ידי כך הוקל המצור האכזרי על עיר הבירה, ויהודי ירושלים יכלו עמוד עד עבור זעם. אולם לקרבות אלה היו תוצאות יותר חשובות: הם הורישו לנו דרך חדשה, חפשית, מעמק החוף דרך השפלה לירושלים. החטיבה השביעית לא לכדה את לטרון – אבל היא כבשה בשתי הסתערויותיה בסוף חודש מאי את בית-ג’יז ובית-סוסין, וחטיבת פלמ"ח כבשה את צרעה, מולדתו של שמשון, – וכך נכבש דרך החתחתים והגבורה שנקרא בשם “בורמה”. הדרך למעבר גאולים, הדרך שגאלה את ירושלים. בדם ובזיעה, בדם יקירי לוחמינו הצעירים והעזים, ובזיעת פועלי ישראל החלוצים והנאמנים הוקמה דרך זו, – והופנתה אחר-כך לאפיק חדש, יותר מתוקן ושריר, לא רק כדרך ארעית לשער חירום, אלא כדרך כבושה ובת-קיימא שסביבה יצמחו נקודות ישוב אשר יחברו בגשר-חי, באנשים ובצמח, את מרכזי המשק והכוח היהודי במדינת ישראל עם בירתה הנצחית ירושלים.

צבא הגנה לישראל ישמיע היום את דברי הנביא אלישע בשינוי לשון משלילה לחיוב: “זה הדרך, וזה העיר – לכו אחרי ואוליכה אתכם”.

ובחנכנו היום את דרך הגבורה והגאולה נזכור בהודיה עמוקה את אלפי הלוחמים והעובדים, גדודי חיל הרגלים והשריון והתותחנים, סוללי חיל ההנדסה, מניחי צינור המים, פועלי סולל-בונה, ועובדי ירושלים ותל-אביב והנהגים אמיצי הלב מכל קצות הארץ – שהשתתפו יחד במאמץ מלחמתי והתישבותי זה שיעמוד לעד בתולדות ציון המשוחררת.

כביש זה הוא גל-עד לגבורת המלחמה והעבודה העברית – שניצחה ותנַצח.

ב' בטבת תש"ט – 3.1.1949

בכינוס חיילי גח“ל, ב”יום קיבוץ גלויות"

טרם הגיעה השנה לסכם ולהעריך את הישגיו ומבצעיו של צבא-הגנה לישראל במלחמת שיחרורנו. מלחמתנו טרם נסתיימה. אנו שואפים לשלום עם שכנינו, עם כל שכנינו, ומוכנים לכך בכל שעה ורגע, אולם כל זמן ששכנינו ממאנים בשיחות-שלום ומוסיפים לאיים על בטחוננו ושלימות מדינתנו – נעמוד מוכנים ודרוכים לקרב. וכל עוד לא נערך הקרב האחרון והסופי אל נזדרז בסיכומים. אסור לשכוח אף פעם את האימרה רבת-החכמה של קדמונינו: “אל יתהלל חוגר כמפתח”.

גם אם תיגמר המלחמה – ואי אפשר להגיד שאין סיכוי לגמירתה המהירה – מסופקני אם אנו העומדים בתוך המאורעות וקרובים כל כך למעשים – מסוגלים להעריך אותם באופן אובייקטיבי וקולע, ונדמה לי שמוטב להשאיר מלאכה לא-קלה זו לבאים אחרינו. אולם יש עובדות בולטות אחדות שאפשר לעמוד עליהן גם עכשיו, מבלי חשש שהבאות ישנו את מהותן וערכן. ועל אחת מהן אני רוצה לעמוד הפעם – על השתתפות התפוצות במלחמת השיחרור של ישראל.

בלי הישוב הזה שצמח בארץ בשבעים השנים האחרונות, בלי ההתישבות החדשה בכפר ובעיר, בלי הבסיסים הטריטוריאליים שהקימונו כמעט בכל חלקי הארץ, בלי החרושת והמלאכה שטיפחנו ופיתחנו בשלושים השנה האחרונות, וביחוד מאז מלחמת העולם השניה, בלי נקודות-הספַר בגליל העליון, בעמק הירדן, בסביבות ירושלים, בנגב, בלי כושר העבודה החלוצי בחקלאות, חרושת, בנין, תחבורה, ים ואוויר, בלי הישגי המדע והטכניקה של מוסדות החינוך המקצועי שלנו בארץ, בלי הארגון, הנסיון וההישגים של ההגנה במשך עשרות בשנים, בלי היכולת המשקית, הארגונית והכספית של ישובינו הגדלים, שמָנו בסוף מלחמת העולם הראשונה פחות מששים אלף נפש והגיעו בתחילת המלחמה לשש-מאות-וחמישים אלף – בקיצור, בלי גידולו המספרי, המשקי, הטריטוריאלי של הישוב בארץ ובלי תכונותיו החלוציות – לא היינו מסוגלים לעמוד, לא היתה המדינה קמה וצבא-הגנה-לישראל לא היה בגדר המציאות. הישוב העברי בארץ היה חלוץ העם – גם בבנין וגם במאבק וגם במלחמה. אולם החַיל הרב אשר עשה במשך שבעים השנה ובשנה הגדולה הזאת, לא עשה אך ורק בכוח עצמו. בנין הישוב היה תמיד מפעל של שותפות – בין חלוצי העם במולדת ובין העם היהודי בתפוצות. בלי העזרה, הסעד והקשר של העם היהודי כולו לא היינו מגיעים עד הלום – ואף פעם לא נתגלה הקשר העמוק של עם ישראל לארצו כאשר נתגלה בשנת-פלאים זו. ואתם, אנשי גח“ל בצבא-הגנה-לישראל, הגילוי החי, המובהק ביותר של קשר עמוק ומופלא זה. למעלה מחמישים ארצות בכל חמשת חלקי תבל – אירופה, אסיה, אמריקה, אפריקה ואבסטרליה, מכל העדות והשבטים של עם ישראל המפוזר, מכל השכבות והמעמדות – הגיעו מתנדבים לצבא-הגנה לישראל. הקשר העמוק של עם ישראל לארצו אינו מכיר בפילוג העולמי של מזרח ומערב; בצבאנו יש מתנדבים מארצות המזרח ומארצות המערב – כולן כאחת הזרימו לוחמים טירונים ומנוסים לצבא השיחרור שלנו, צעירים שלא טעמו אף פעם טעם מלחמה, ולוחמים ותיקים בכל סוגי הנשק שהתנסו במלחמת העולם השניה נגד האויב הנאצי, אשר אף הוא איחד את המזרח והמערב; התנדבות הגולה תרמה תרומה חשובה לא רק מבחינה כמותית – אלא גם מבחינה איכותית. כמה מהשירותים המשוכללים שלנו כמעט שהיו נמנעים – אלמלא בעלי המקצוע המומחים שהגיעו אלינו מכמה ארצות, ובראשן ארצות-הברית, קנדה, דרום אפריקה, צ’כוסלובקיה וצרפת. אזכיר רק את שמו הנערץ של המפקד מיכאל דוד מרכוס שהיה ידוע פה בשם סטון, שעמד בראש פורצי הדרך לירושלים לפני ההפוגה הראשונה, ונפל חלל על הררי ירושלים. קשה להפריז בערכם של מתנדבי חו”ל בבנין כוח האוויר הצעיר ובמבצעיו הרבים והמכריעים. אם עכשיו אנו שליטים על שמי הארץ, וטייסינו מסוגלים להנחית מהלומות כבדות לכל מרכזי האויב – הרי זה במידה רבה הודות לטייסים העברים מהגולה שהעניקו לנו את נסיונם העשיר והרב שנחלו במלחמת העולם השניה. חלקם של מתנדבי חו"ל אינו קטן גם בשאר השירותים – בחיל-הרגלים, בחיל התותחנים והמרגמות הכבדות, בחיל-הים, בחיל ההנדסה והתחבורה, בשירות הרפואי ובשאר השירותים הצבאיים שלנו – ולא מעט גם בתעשיית הנשק והציוד. זה אולי השירות הצנוע והעניו ביותר, אשר ציבורנו לא שמע עליו כלום – ואשר כגודל עניווּתו וצניעותו כן גודל יעילותו וחשיבותו.

בצבא-הגנה-לישראל נתגלם החזון ההיסטורי הגדול אשר החיה וקיים את העם העברי בגולה ואשר למענו אנו מנהלים מלחמה זו, ואשר לשמו הוקמה מדינת ישראל – חזון קיבוץ-גלויות. ולכן לא פחות משאנו שמחים להשתתפות הגולה בצבא-הגנה-לישראל, אנו שמחים לפריצת העליה וגידולה במשך השנה. מאז הוקמה מדינת ישראל, באמצע מאי, – לפני פחות משמונה חדשים – עלו ארצה למעלה ממאה וששת אלפים עולים. בארבעת החדשים האחרונים בלבד עלו למעלה משבעים ושנים אלף. ואין זו אלא התחלה מצערה.

עוד אנו עומדים בפני קשיים רבים, פנימיים וחיצוניים. עוד צוררינו – לאו דוקא בקרב עמי ערב – לא התיאשו מהכשלת מדינת ישראל וצבאה. עוד נכונו לנו אולי מבחנים קשים במערכה הכפולה שלנו – הצבאית והמדינית. אבל הקשיים אינם רק מבחוץ. מי כעולים שהגיעו ארצה בשנה הגדולה הזאת יודעים את חבלי הקליטה הקשים. אנו עומדים בפני משימות שלא עמדו עדיין בפני שום מדינה בעולם: עלינו לקלוט עליה הגדולה פי כמה מהישוב שישנו בארץ. עלינו לבנות שממות הגדולות פי כמה מהשטח המיושב. את השטחים ששיחרר צבאנו בנגב ובגליל לא נחזיק בכוח צבאי – אלא במליוני מתישבים. גבולות ארצנו לא יובטחו בהחלטות בינלאומית ובחוזי שלום – אלא בשלשלת ישובים, ישובי בונים ומגינים, שירתקו את ארצנו מקצה לקצה.

קיבוץ-הגלויות הקטן בצבא-הגנה-לישראל, החברות הלוחמת של בני המולדת ובני הגולה, כתבו בספר הגדול והעתיק של דברי ימי עמנו פרק חדש ונפלא, פרק של גבורת-ישראל על שדה הקרב, – שאולי יעמוד בשורה אחת עם הפרקים הגדולים והמפוארים של גבורת ישראל בימי יהושע בן-נון, מלכי יהודה והחשמונאים.

מאירופה באו אלינו מתנדבים מעשרים ואחת ארצות: איטליה, אנגליה, אבסטריה, בלגיה, בולגריה, גרמניה דנמארק, הולאנד, הונגריה, יוגוסלביה, יוון, נורבגיה, ספרד, פולין, פינלאַנד, צ’כוסלובקיה, צרפת, רומניה, רוסיה, שווייץ, שבדיה.

מאמריקה – מארבע עשרה ארצות: אורוגוויי, ארצות-הברית, אקוודור, ארגנטינה, בראזיל, מכסיקו, ניקאראגואה, פּנמה, פּרו, צ’ילי, קובה, קוסטריקה, קולומביה, קנדה.

מאפריקה באו מעשר ארצות: אלג’יר, אפריקה הדרומית, חבש, טוניס, טריפולי, מצרים, מרוקו, קונגו, קניה, רודזיה.

מאסיה באו מחמש ארצות: בורמה, הודו, סין, תימן, תורכיה.

ובאו מאבסטרליה ומניו-זילאַנד – בסך הכל מחמשים ושתים ארצות בגולה.

אולם למען ביצוע חזוננו – חזון קיבוץ-גלויות מלא – אשר למענו נחלצנו למלחמה זו – תידרש גבורה גדולה יותר וממושכת יותר: גבורת חלוצי העבודה, ההתישבות והמדע והבנין, שיַפרו את השממה, ישתלטו על איתני הטבע, יזרימו מים למדבר, יכסו הרי ישראל ביערות, יקבצו נידחי ישראל מכל קצוות העולם, יבנו כפרים וערים למיליוני השבים, יִרדו ביַמי הארץ ובשמיה, וישכינו שלום ורווחה, חירות וצדק במדינת ישראל.

וכאשר לא הכזיבה גבורתכם הלוחמת – כן לא תכזיב גבורתכם היוצרת.

ו' בטבת תש"ט – 7.1.1949

בוועד הבטחון

מערכת הנגב שמסתיימת היום, כמערכת הדרום שקדמה לה בחדשיים, אחת מסיבותיה – סירוב המצרים לקיים הוראות מפקחי או“מ. לפי תביעת מועצת הבטחון מ-16 בנובמבר היו שני הצדדים, אנחנו והמצרים, צריכים להתחיל בשיחות שלום. אנו קידמנו בברכה תביעה זו והיינו מוכנים למשא-ומתן על שלום. המצרים בתחילה נמנעו מתת הסכמתם לכך. ערב צאתו לאמריקה הודיע לנו בונץ' שהמצרים מסכימים למשא-ומתן על שלום, והוא ביקש מאתנו שאנחנו נסכים לפינוי הצבא המצרי מפאלוג’ה – בשלבים. הסכמנו לכך בתנאי ששני הדברים יעָשו באופן מקביל – הפינוי בשלבים והדיון על השלום, ז”א שאנו נרשה שלב ראשון בפינוי, ומיד אחרי זה יבוא משא ומתן. כשיתקדם הדיון – יבוא שלב שני בפינוי.

המפקח הביא לנו אז תביעה חדשה של המצרים: שבשלב ראשון יוציאו חצי צבאם מפאלוג’ה. לא נאמר לנו כמה חיילים יש בפאלוג’ה, ולא הסכמנו לכך. הצענו שבשלב ראשון יוציאו הפצועים, ויתחיל המשא-ומתן. וכשתהיה התקדמות בשיחות, יבוא שלב שני בפינוי.

בונץ' היה סבור שעמדתנו נבונה ונכונה. אולם אחרי נסיעת בונץ' מסר לנו מפקח או“מ, ריילי, תביעה חדשה מצד המצרים, שתכנה למעשה היא התחרטות על מו”מ של שלום. המצרים הודיעו שתנאי מוקדם למו“מ של שלום הוא קיום החלטות מועצת הבטחון מ-4 בנובמבר, כלומר נסיגת צבאנו לקווים שלפני מערכת-דרום באוקטובר ופינוי באר-שבע. ידוע הדבר שבתשובתנו למועצת הבטחון דחינו הצעות אלו, אם כי עתוני האופוזיציה בארץ הודיעו על ההיפך. הודענו לאו”מ בכתב שבתביעה החדשה של המצרים אנו רואים סירוב לפתוח בשיחות על שלום ודחיית החלטות מועצת הבטחון מ-16 בנובמבר ואנו מוכרחים להשאיר לעצמנו חופש הפעולה למען החשת השלום ולמען הגנה על שטחינו בנגב.

הפעולה הצבאית שנעשתה מיום 23 בדצמבר עד 7 בינואר – השיגה שתי המטרות גם יחד. המצרים שניגפו על-ידי צבאותינו הודיעו על נכונותם לשוחח אתנו על שלום, וכל הנגב שוחרר מצבא מצרי. הדפנו את הפולשים מביר-עסלוג' ומעוג’ה-אל-חפיר לעבר הגבול – וכל הכביש מבאר-שבע ועד גבול מצרים הוא בידינו, ובכל השטח מסביב אין אף חייל מצרי אחד. צבאנו הגיע עד אל-עריש ואבו-עגילה בחצי אי-סינַי.

פעולה זו היתה כרוכה בקשיים עצומים של הובלה ותחבורה. הדרך היחידה לדרום הנגב היא בכביש באר-שבע–אל-עוג’ה, אולם כביש זה היה בידי הצבא המצרי. היינו מוכרחים להמציא דרכי-הובלה חדשים במדברות שמעולם לא דרך בהם רכב ברזל. זה הצריך עבודה רבה וכבירה בהובלת חמרים ובהתקנת חולות למַעבר טאנקים. הזמן היה קצר, ואי אפשר היה לסלול דרך בחולות, וכיסינו החולות ברשתות. במערכה זו מילאו חיל ההנדסה וחיל התחבורה תפקיד מכריע.

היו קשיים עצומים גם באספקה. הקרבות התנהלו הפעם במקומות המרוחקים ביותר מהבסיסים שלנו. היינו מוכרחים להספיק כמויות עצומות של מזון, תחמושת ודלק, למקרה של ניתוק קווי-התחבורה שלנו. משום כך היינו מוכרחים לתפוס הרבה כלי רכב ציביליים, אם כי בארץ לא ידעו על הפעולה עד הרגע האחרון. הובלת האספקה היתה כרוכה בקשיים גדולים, כי יש כביש מצפון רק עד בריר. מבריר ועד סעד, בכביש עזה–באר-שבע, הדרך מקולקלת. במקרה גם ירדו גשמים סוחפים בימים שנועדו לפעולה והשטח כולו היה מוצף מים. היה הכרח לסחוב המכוניות בטראקטורים, וגם לטראקטור לא היה המעבר קל.

המצרים היו מבוצרים באופן יוצא מן הכלל, וידענו שמבלי הפתעה לא נוכל להם. נערכה התקפת הטעיה על עזה, למשוך לשם כוחות המצרים מהנגב. אולם גם בקטע עזה היו למצרים כוחות גדולים מצוידים בטאנקים ובתותחים כבדים. לאחר שכבשנו משלטים אחדים בשטח עזה באה לקראתנו תגבורת ניכרת של צבא מצרי, והגדוד ה-13 שלנו – אחד מטובי גדודינו, – נותק מכוחנו הראשי, ואי אפשר היה להגיש לו עזרה. הגדוד הוכרח לסגת באבידות קשות: נהרגו 13 איש, נפצעו כ-25, נעדרים כעשרה.

קרבות אלה על יד עזה נמשכו ארבעה ימים, והמצרים היו סבורים שמטרתנו היא עזה. הפעולה העיקרית שלנו מול עוג’ה, נדחתה פעם בידי שמים, כי ביום האפס – ניתך גשם כבד בסביבת באר-שבע והפעולה נדחתה ליום. בהתקפת-פתע נכבשה אל-עוג’ה, אחר כך נתפס ביר-עסלוג', והכביש טוהר ממצרים. חלק גדול של צבא האויב נלקח בשבי, וחלק ברח. בין השבויים יש קצינים גבוהים אחדים. הם הסבירו לנו שלא יכלו כלל להעלות על הדעת שתבוא התקפה מהצד המזרחי – שאין בו מַעבר, וכולו חולות וסלעים.

שלושה ימים אחרי התחלת ההתקפה עבר צבאנו גבול סיני, ולמחרת הגיע עד אבו-עגילה – צומת הדרכים המובילה לישמעאליה בדרום, אל-עריש במערב, רפיח צפונית מערבית, ובאר-שבע – צפונית מזרחית.

עם תפיסת אבו-עגילה נשאר למצרים רק קו-תחבורה אחד – דרך קו הרכבת. אולם האווירונים שלנו התקיפו בהצלחה גם הרכבת המצרית.

צבאנו התקדם לקראת אל-עריש והגיע עד שדה התעופה המצרי, שבו מצאנו מטוסים-גלמים.

באותו זמן התקיפו הכוחות שלנו בצפון הנגב את “כיס”-פאלוג’ה. הפעלנו תותחים ומטוסי קרב. אחד הגדודים שלנו פרץ לעיראק-מנשייה – אולם נתקל בהתקפת-נגד חזקה של הצבא המצרי מפאלוג’ה, והיו לנו אבידות קשות. נפגעו כ-120 איש, מהם כ-70 הרוגים. המצרים תפסו בחזרה את עיראק-מנשייה. אולם המצור שלנו נמשך, והרעשת פאלוג’ה על-ידינו נמשכה.

עמידת המצרים בפאלוג’ה מעוררת כבוד. אם כי האספקה שלהם הולכת וכלה ומצבם מיואש – הם מסרבים להיכנע.

בפעולה בנגב השתתפו כל שלושת הזרועות של צבאנו: ההתקפה החלה בים ובאוויר. הצי שלנו הפגיז החוף המצרי – ואם כי פעלו סוללות-חוף מצריות מרחיקות-טווח לא נפגעו אניותינו. הצי שלנו ערך סיורים עד חופי פורט-סעיד, ולא נתקל בשום אניה מצרית.

חיל האוויר שלנו עשה שמות בכוח האוויר המצרי וכמעט השתיק אותו לגמרי. רק פעם אחת הופיעו 6 מטוסי אויב – על יד פאלוג’ה: אחד מהם הורד, שנים נפגעו והשאר ברחו. לאחר שהפלנו בפעם השניה מטוסים אחדים – נעלם חיל האוויר המצרי.

לעומת זה פעלו המצרים בכוח רב ביבשה.

מעבר לגבולנו, בשטח סיני, היתה סכנה שצבאנו יתנגש עם כוחות בריטיים הנמצאים בשטח ההוא וצבאנו קיבל הוראה לחזור מאבו-עגילה, במטרה לתפוס רפיח ולנתק על ידי כך הצבא המצרי בעזה. על יד רפיח יש רשת של כבישים בצורת עיגול. אחד מהכבישים האלה מחבר רפיח ועוג’ה, לא בשטח שלנו, אלא חוצה הגבול בינינו ובין סיני, ובצורת חצי-קשת מגיע עד רפיח.

כשהוחזר צבאנו מעבר הגבול, נַתנו לו הוראה, שאם יהיה לו צורך לרגל הפעולות נגד רפיח לעבור הגבול בכביש עוג’ה-רפיח בשטח המצרי – מותר לו לעשות זאת. אולם המצרים היו יותר מדי מבוצרים וחזקים בקו עזה-רפיח, ואם כי תפסנו כמה משלטים, לא הצלחנו לנתק את עזה ולכבוש רפיח עצמה. המצרים לחמו בעקשנות רבה, היו מצוידים בנשק כבד למכביר ותכנית האש שלהם היתה יעילה באופן יוצא מן הכלל.

היום בשתים אחרי הצהרים צריכות להיפסק פעולות האיבה. היום מתכנסת ועדת מועצת הבטחון בניו-יורק לקבוע העובדה אם צו הפסקת האש יצא לפועל או לא. המצרים הודיעו כי “אם הפסקת האש תוצא לפועל באופן יעיל בחמישה בינואר, מוכנה ממשלת מצרים לתת הוראה לנציגיה להתחיל במו”מ מידי עם נציגי ישראל בדבר ביצוען של החלטות מועצת הבטחון מ-4 ומ-16 בנובמבר 1946".

הודעה זו נמסרה לנו ע“י או”מ לאחר הזמן שנקבו המצרים. האיחור נגרם על ידי כך שהודעת המצרים נשלחה מקהירו לאו“מ בניו-יורק, ומשם לנציגי או”מ בחיפה, ועד שהיא נמסרה לנו עבר המועד שסימנו המצרים. נשאלנו ע“י או”מ אם אנו מוכנים להפסיק האש ב-6 לנובמבר, וענינו בחיוב, בתנאי שנקבל בעוד מועד הודעה של הממשלה המצרית שאף היא מוכנה להפסיק אש במועד זה ולנהל מו"מ. הקשיים במגע בינינו ובין המצרים דחו ההסכמה המשותפת להפסקת האש להיום, שעה 2 אחר-הצהרים.

בהסכמת המצרים להפסיק האש ניתנה ההצהרה הראשונה של מדינה ערבית לבוא בדברים עם ממשלת ישראל. להודעה זו נודע ערך פוליטי החורג ממסגרת הסכסוך המקומי. עד עכשיו טענו כל מדינות ערב שאין הן רוצות להכיר בישראל ואינן מוכנות לשום מו“מ. והנה באה עכשיו מצרים, הגדולה שבמדינות ערב, והצהירה פומבית שהיא מוכנה למו”מ. אמנם היא הזכירה החלטות 4 בנובמבר המחייבות נסיגה לקוים הקודמים ופינוי באר-שבע, אבל היא הזכירה גם החלטת 16 בנובמבר, שבה אין תביעות אלו ויש חובה מפורשת לפתוח במו“מ על שלום. ברור שהנסיגה לקווים הקודמים ופינוי באר-שבע אינם באים בחשבון כלל, ולמעשה קיימת רק החלטת 16 בנובמבר המחייבת מו”מ על שביתת נשק ושלום.

כל זמן שהמו“מ לא החל – אין בטחון שהדבר יתגשם, אבל בהצהרה זו יש מפנה, ואם המו”מ יתקיים, יתכן שזה מפנה יסודי. ולפי שעה אפשר לציין ששתי המטרות העיקריות של המערכה נתקיימו: 1) שוחרר כל הנגב, 2) הוחש המ"מ על שלום.

דברי פתיחה לספר “ממאורעות למלחמה” ליוסף אוליצקי

תולדות ההגנה המסופרות¹ בספר זה מצומצמות גם בשטח וגם בזמן. אין כאן תולדות ההגנה בארץ כולה אלא באיזור אחד בלבד: בתל-אביב ובסביבתה. ואין כאן תולדות ההגנה מאז היותה – מימי תל-חי ואילך, אלא בתקופה קצרה של חמישה חדשים וחצי: מסוף נובמבר 1947 עד 14 במאי 1948, ממחרת החלטת עצרת או"מ על הקמת מדינה יהודית ועד יום הכרזת המדינה.

אולם בגורל ההגנה בשטח מצומצם זה ובתקופת זמן קצרה זו היה מקופל גורל העם היהודי. איזור תל-אביב שימש מרכז הכוח היהודי בארץ. כוח האדם שבתל-אביב היה צריך להגן לא רק על עיר זו וסביבתה, אלא על כל חלקי הארץ, והנוער מתל-אביב נשלח בימים ההם לכפרי הגליל ולערבות הנגב ולהרי ירושלים – למקומות התורפה החמורים ביותר. אי אפשר היה לקיים את התחבורה בדרכים ולהגן על הנקודות המבודדות בגליל העליון ועל מרחבי הדרום בלי כוח האדם מתל-אביב, וההגנה על תל-אביב היתה הגנה על הישוב ועל הארץ. ואשר לתקופה שעליה דן ספר זה – הרי היתה זו תקופת-מעבר משלטון זר לעצמאות יהודית, מהגנה במחתרת לצבא הגנה לישראל, ומהתגוננות בפני כנופיות – לעמידה נגד צבאות סדירים. המאורעות – הפוליטיים והצבאיים, שנתרחשו אחרי 14 במאי 1948 היו עשירי-עלילות ורבי-תוצאות יותר מאשר מפעלי ההגנה בחמשת החדשים וחצי שלפני הקמת המדינה, אולם לא היינו מגיעים להכרזת המדינה ולהקמת צבא הגנה לישראל אלמלא עצרה ההגנה כוח – בתנאי מחתרת ונוכח שלטון זר ועוין ברובו – לעמוד בשער, ולאגור תוך-כדי-התגוננות, כוחות נוספים, לגייסם, לציידם, לאמנם ולהכשירם למערכה ההיסטורית המכריעה – התמודדות עם צבאות ערב.

העלילות האדירות של צבא הגנה לישאל לאחר הפלישה האפילו כאילו על מפעלי ההגנה שלפני הקמת המדינה – והסיבה מובנת. גם ההיסטוריה העולמית אינה יודעת דוגמאות רבות של מלחמת מעטים נגד רבים, כשל ישראל הצעירה. 61 ימי הקרבות של צבא הגנה לישראל נגד צבאות ערב, שתי המערכות הראשונות במשך 37 ימים, מ-15 במאי ועד 11 ביוני ומ-9 ביולי עד 18 בו – נגד כל צבאות ערב יחד, בצפון, במזרח ובדרום, ושלוש המערכות האחרונות, במשך 24 יום, נגד אויב אחד (פעמיים – נגד הכוח המצרי: מערכת הדרום מיום 15 עד 22 באוקטובר ומערכת הנגב מיום 23 בדצמבר ועד 7 בינואר; ופעם אחת, מ-29 באוקטובר ועד 31 בו נגד קאוקג’י בגליל) שינו גורל הארץ, ולא מעט – גורל המזרח הקרוב כולו, הרחיבו גבולות מדינת ישראל בצפון, במזרח ובדרום; נתנו לנו מוצא לים-סוף וביצרו והבטיחו גישתנו לירושלים. אולם בדבר אחד אין עמידת ההגנה בחמשת החדשים וחצי שלפני הקמת המדינה נופלת ממערכותיו של צבא הגנה לישראל – בגבורה, במסירות וברוח ההתנדבות. בתולדות ההגנה בישראל מימי תל-חי ואילך נכתבו הרבה פרקי-גבורה שישָארו לעַד בזכרון האומה העברית: בשנת 1920, 1929, 1936–8, בימי מלחמת העולם השניה. אולם אף פעם לא נדרשה ההגנה למאמץ מתוח ועליון כאשר נדרשה בתקופת-המעבר משלטון המנדט למדינה יהודית ואף פעם לא הבהיקה גבורת ההגנה וכוננותה המופלאה כבימי הכרעה אלה.

מבלי להפחית במשהו את ערכם ההיסטורי, המדיני והצבאי כאחד, של מבצעי צבא ההגנה לישראל בששים ואחד ימי העלילות האדירות – נדמה לי, שכוחות הבטחון שלנו הגיעו לשיא גבורתם המוסרית דוקא בחמשת החדשים וחצי שלפני הקמת המדינה וצבא הגנה לישראל. וכל מי שרוצה לעמוד על “נס” המדינה שקמה בתוך להבות אש וסערת קרבות, בתוך תוהו-ובוהו מדיני ואדמיניסטרטיבי שהחילה לנו ממשלת המנדט, כשכל הישוב היהודי היה צפוי לרעת ולחרב ולהפצצות – לא יבין את אשר קרה, אם לא ידע את המעין ממנו שאב הישוב גבורתו וחסנו בימים המרים והגדולים של “ערב המדינה” – את ההגנה במחתרת, אשר הכשירה עמידת-הישוב בימי המבחן הגורלי ובישרה תקומת צבא הגנה לישראל שהנחיל לעמו עצמאות וכבוד.

העולם כולו היה מופתע ומוקסם מהעמידה של הצבא הצעיר ביותר בעולם, שקם כאילו בן-לילה, בפני פלישת צבאות סדירים של שש מדינות ערב, ומכיבושיו המזהירים בעמק החוף, במבואות ירושלים, בערבות הנגב ובהרי הגליל. ופעולותיו של צבא צעיר זה תתפוסנה בלי ספק מקום מכובד בהיסטוריה הצבאית של האנושות כולה ותצטרפנה לפרקים הנהדרים ביותר בתולדות ישראל. אבל צבא זה לא נפל מן השמים – אלא צמח מתוך כוחות-ההגנה שבמשך הרבה שנים התכוננו ועמדו במבחן אש ודם, ואשר בחדשים האחרונים לשלטון הכשירו עצמם והכשירו הישוב למהפכה הגדולה, שנתחוללה בארבעה עשר במאי.

בידי ההגנה לא היו האמצעים שניתנו אחר כך לצבא הגנה לישראל. לפני חמשת-ששת השבועות האחרונים של שלטון המנדט לא היה בידי ההגנה אף תותח אחד; הים היה במצור יעיל של הצי הבריטי, ואניות-משחית של ממשלת המנדט שוטטו בלי הרף בימי תל-אביב וחיפה. כאשר התחילו “המאורעות” בסוף נובמבר, היו בארץ, כפי שאמר לי הנציב העליון, לא פחות משבעים וחמשת אלפים חיילים בריטיים – מצוידים ומזוינים באופן היעיל ביותר – ביבשה, באוויר ובים, מלבד אלפי שוטרים בריטיים וערביים, ומלבד חיל-הספָר, שהיה כמעט כולו ערבי, ומלבד הלגיון הערבי שחנה בחלקו הגדול בארץ.

בשעה שהממשלה עצמה עין מפלישת כנופיות מזוינות מסוריה ומעיראק – והנציב העליון הודה בפני, “שאין ביכולתו” לחסום את הגבול בפני כנופיות ערביות, – הרי עיני המשטרה והצבא היו פקוחות וצופיות על “נשק בלתי ליגלי” של ההגנה היהודית. לא רק שהברחת נשק מחו“ל להגנה היתה כמעט מן הנמנעות בימים ההם – אלא גם העברת נשק מנקודה לנקודה היתה כרוכה בסכנות וקשיים עצומים, ודרשה מסירות-נפש בלי גבול מצד כל אלה שטיפלו בדבר: פועלי “תעש”, מחסנאים, נהגים וחברי הגנה, וביחוד חברות הגנה, שחרפו נפשם בהעברת נשק מה”סליקים" למקום שימושו.

ההגנה היתה מצוּוה על הימנעות מהסתכסכות בצבא הבריטי, באשר ידעה שהמבחן העליון יבוא רק עם גמר המנדט – כשנעמוד פנים אל פנים נוכח פלישת צבאות ערבים. ההגנה היתה חייבת גם להימנע עד כמה שאפשר מהרחבת המדורה. היה צורך להרוויח זמן ולהיכון להתמודדות המכרעת. למרות היותנו מיעוט אפילו ביחס לערבי ארץ-ישראל, לא היה אף רגע ספק בלב, שאם נישאר לבדנו אך ורק עם ערבי ארץ-ישראל – אין כל חשש וסכנה לקיומנו.

ואם כי ההגנה היתה נאמנה למסרתה – שלא לתקוף ולא להתגרות, באשר שרתה ישוב שהיה כל ימיו שוחר שלום ורוצה בשיתוף פעולה עם שכניו, – לא נקטה ההגנה, גם לפני קום צבא הגנה לישראל, בשיטה הדפנסיבית כשנאלצה להילחם, אלא הסתערה על מרכזי-הכנופיות על-מנת להרסם ולהשמידם, מתוך הבחנה מדוקדקת בין ישובים ערבים שקטים ופסיביים ובין ישובים תוקפניים או משתפי-פעולה עם כנופיות.

התקפת הישוב בחמשת החדשים וחצי שלפני הקמת המדינה – לא היתה בלתי צפויה, וההגנה היתה מוכנה לכך בתכנית-הפעולה, שעובדה הרבה זמן לפני פרוץ “המאורעות”. זו לא היתה התכנית שלפיה פעל צבא הגנה לישראל. פלישת צבאות סדירים של ארצות ערב הצריכה, כמובן, תכנית-פעולה שונה לגמרי מזו שההגנה היתה מוכשרה לה וגם חייבה כלי מלחמה שלא היו ולא יכלו להיות בידי ההגנה כל זמן שהיה כאן שלטון זר, – אולם זמן רב לפני המאורעות עיבדה ההגנה תכנית-פעולה, שהיתה שונה מתכניות ההגנה עד מלחמת העולם השניה, על-מנת שתהלום את התנאים והמציאות של דצמבר 1947 – מאי 1948, כלומר מחצית השנה האחרונה של שלטון המנדט. ההבדל העיקרי בין “תכנית” זו ובין כל התכניות הקודמות – שהפעם הוצא לגמרי מן החשבון השלטון כמסייע להגנה הישוב היהודי. משנת 1920 עד שנת 1938 היתה הגנת הישוב בנויה על הנחה שהשלטון בארץ חייב בשמירת הבטחון בהגנת הישוב בפני התקפות ערביות, אלא שהישובים עצמם צריכים לדעת להגן על עצמם עד שתבוא עזרת הממשלה. אולם התכנית האחרונה של ההגנה, שהוכנה בתקופת הספר הלבן, הוציאה לגמרי מן החשבון את עזרת הממשלה. הגורם הממשלתי נראה במקרה הטוב ביותר ניטראלי אם לא מפריע ועוין. “התכנית” גם הניחה מראש שהישוב עלול להיתקף לא רק על-ידי ערבי ארץ-ישראל – אלא גם על-ידי כנופיות זרות שיסתננו מן הארצות השכנות ויקבלו משם ציוד ונשק. המסקנה המעשית העיקרית מההנחה החדשה היתה, שלא די להבטיח הגנה מקומית לכל “נקודה” ו“נקודה” – בכפר ובעיר, אלא יש להבטיח את התחבורה בין הישובים, קווי החשמל והמים ומקורות הכלכלה של הישוב היהודי. זאת אומרת לא רק הגנה מקומית – אלא הגנת מרחבים.

הארץ נחלקה לפי זה לגלילות ולנפות ולאזורים כיחידות הגנה מרחביות, וגם חברי ההגנה (כוח-האדם) נחלקו לפי הגילים והאימון – לחיל-משמר (חי"ם) מבני 26 עד 40 ומעלה להגנה מקומית, סטאטית, ולחיל שדה (חי"ש) מגיל יותר צעיר, להגנה מרחבית. לאלה נוספו פלוגות-מחץ (פלמ"ח) – הכוח המגויס היחיד שהיה בידי ההגנה יומם ולילה לכל צורך שהוא, ואשר אנשיו קיבלו את האימון המעולה ביותר שיכלה ההגנה לתת לפני קום צבא הגנה לישראל.

המטרה הראשונה של ההגנה היתה בטחון לכל נקודה יהודית ולדרכי התחבורה של הישוב, אולם לצרכי בטחון הישוב לא הסתפקה ההגנה באמצעים דיפנסיביים בלבד. כוח ההגנה, וביחוד חי“ש ופלמ”ח, היו ערוכים לפעולות אופנסיביות נגד מרכזי כנופיות בכפר ובעיר, ובשורה של פעולות ממין זה, שבוצעו עוד לפני הקמת המדינה, חושל הרוח הקרבי שהניע אחר כך את צבא הגנה לישראל והנחיל לו הנצחונות והכיבושים.

בפעולות אופנסיביות אלו נפרצה הדרך לירושלים (מבצע “נחשון”) בתחילת אפריל, נכבשה כמעט כל העיר החדשה בירושלים, הוכרעו הכנופיות בחיפה, יפו, טבריה וצפת, וההגנה השתלטה במרכזים אלה עוד לפני צאת ממשלת המנדט מן הארץ. מאמצי ההגנה, שדרשו הרבה תבונה וכיבוש היצר, להימנע מהסתכסכות עם הצבא הבריטי, נתנו את פריים בכיבושים האלה.

התפקיד שהוטל על ההגנה בתקופת המעבר שבין 30 בנובמבר 1947 ובין 14 במאי 1948 נתמלא בשלמות: כל נקודה יהודית נתקיימה בידינו עד יום או יומים לפני פלישת צבאות-ערב, התחבורה היהודית לא נותקה – אם כי הופרעה קשה, למרות הבטחות מפורשות שניתנו ע"י הממשלה שכל זמן שיהיו בארץ יבטיחו בטחון הדרכים. כוחות ההגנה חדרו עוד בחדשים הראשונים של “המאורעות” לישובים ערביים תוקפניים או משתפי פעולה עם כנופיות – ובתוכם גם כפרים רחוקים מישובים יהודיים: כגון ערב-סוקריר, פאַלוג’ה, חאלסה, עין-חזב, חאוואסה, נוריס, כפר קנה, שפרעם, סעסע, חסס, קסטל, דיר-איוב ועוד. בריחה ערבית מהערים – מירושלים, יפו וחיפה, החלה כמעט בראשית המאורעות: בימים הראשונים של דצמבר. עם התרחבות המאורעות הלכה הבריחה וגדלה והקיפה גם בידואים וגם פלחים, בשעה ששום נקודה יהודית לא נעזבה, אפילו לא נקודות מבודדות ורחוקות ממרכזי הישוב. ולמרות מעשי האיבה של השלטון המתפורר – הגיע הישוב בשלום ליום המכריע והגדול בהיסטוריה היהודית: ליום 14 במאי 1948, ולא עוד אלא נכנס למדינה ברכוש נוסף: חיפה, צפת, יפו, טבריה וירושלים החדשה – כשהן כולן או כמעט כולן עבריות. זו היתה מלאכתה של ההגנה.

כיצד ובמה עמדה ההגנה בתקופת-גורל זו?

לפני פרוץ המאורעות היו להגנה רק רובים, תת-מקלעים, מקלעים, מכונות יריה, מרגמות של שני אינטש ושל שלושה אינטש, אקדוחים, רמונים ובקבוקי מולוטוב. נשק זה היה מחולק בנקודות – לשם הגנה מקומית, בנפות – בשביל חי“ש, בפלמ”ח – להגנה ניידת, בערים – לכל צורך, ובמרכז – לצרכים ארציים.

הנשק המעט לא היה קל לשימוש – כי היו נאלצים להחזיק אותו ב“סליקים” נסתרים, וכל פתיחת “סליק” היתה כרוכה בסכנות רבות, וכן גם כל טלטול נשק ממקום למקום. חיפושי הנשק בדרכים – בניגוד להבטחות שניתנו לבאי-כח הסוכנות היהודית – העמידו בסכנה קשה את התחבורה היהודית, שבה היה תלוי קיום הישוב. לא מעטים היו המקרים שהמשטרה הבריטית היתה מתיצבת בגלוי לעזרת הפורעים הערבים והפריעו במכוּון לפעולות ההגנה.

ונשאלת השאלה: כיצד עמדה ההגנה? בספר זה ימצא הקורא התשובה. והתשובה היא: בהתנדבות, במסירות ובגבורה של אלפי חברי ההגנה וחברותיה; התנדבות ומסירות שלא ידעו גבול ושלא על-מנת לקבל פרס, לא פרס חמרי ולא פרס של תהילה או דרגה. מלבד מנגנון קבוע קטן שקיבל שכר, עבדו כל חברי ההגנה מתוך התנדבות חפשית, ובצנעה, באלמוניות קדושה שאין לפניה לא שבחים ולא הצטיינויות ולא פרסומים, לא תארי כבוד ולא תודה ציבורית – אלא מילוי חובה נפשית, פנימית, מצפּוּנית, חובה קדושה שאדם מוסר נפשו עליה בפשטות ובצניעות, כדבר מובן מאליו, כצו-קיום טבעי, שאינו תלוי בגמול ואינו מצפה לשום תשלום, חמרי או רוחני. זה היה – יחודה וכוחה, יסוד גבורתה ונצחונותיה של ההגנה: התנדבות נאמנה עד לסוף – ללא-תנאי, ללא שיוּר, ללא תגמול, ללא פרס.

ארגון ההגנה היה ברית-מתנדבים שהתקשרו לתפקידם לחיים ולמוות, ועמדו על משמרתם ביום ובלילה, בכפר ובעיר, וחברי הברית הזאת היו גם נערים ונערות בני 16 ששימשו כרצים ומקשרים וגם בני 50 ומעלה וכל גילי הביניים – שעמדו בחפירות האש, ללא ליאות וללא הפסקה.

צבא הגנה לישראל שלא פעל במחתרת ומאחוריו עמדה ממשלה מוּכרת ומאורגנת פחות או יותר – עלה על ההגנה באימוניו, בציודו ובארגונו וביכולת פעולתו הגופנית והחמרית. אבל אפילו צבא הגנה לישראל ושום צבא אחר בעולם לא עלה על ההגנה בכושר התנדבותו ומסירותו, ונכס גדול זה שהנחילה לנו ההגנה, יש לשמור עליו לא כעל מזכרת-עבר יקרה, אלא כעל ערך חינוכי בר-קיימא, רב-תוצאות ויקר-מציאות שלא יסולא בפז. יש לחנך לאורו הנוער והעם וצבא הגנה לישראל – זהו נכס ההתנדבות, הנאמנות המסורה, התנדבות לשירות הבטחון והבנין של המולדת.

עם הקמת המדינה יצרנו מכשירים וכלים חדשים לביצוע חזון גאולתנו – אולם לכלים ומכשירים אלה יהיה ערך רק אם נדע לקיים ולהאדיר את ההתנדבות החלוצית שהיתה נשמת ההגנה.

וחברי ההגנה, גם אלה אשר לרגל נסיבות שונות אינם יכולים עוד לשרת בכוחות הבטחון של המדינה – שמור להם יעוד גדול: להפעים את רוח ההגנה בכל מפעלי המדינה ולהפעיל כושר ההתנדבות בנוער, בעם ובצבא הגנה לישראל.

טבריה, ז' בניסן תש"י – 25.3.1950

בן-ציון היקר,

מסור נא בשמי לכל חברי הקבוצה תודתי הנרגשת על השי היקר “כנרת בימי מבחן”. לאחר שהלכת והשארת את הספר בידי – ישבתי וקראתי בו כל הערב. ואני כולי מזועזע, כאילו בפעם הראשונה שמעתי על מלחמת ישראל ועל ילדי-הפלאים אשר זינקו בסערת נפש ובתרועת גיל לעקידה, ובגבורה תמה וצנועה חירפו נפשם למות – על חירות המולדת והעם אשר כה אהבו.

איני יודע בתולדות עמנו שיאי-גבורה ותפארת-אדם נישאים מאלה שנתגלו בחייהם ובמותם של הזמירים והדנים והגורים וחבריהם המרובים בבקעת הירדן, בעמק יזרעאל, ברמות הגליל, בערבות הנגב, בהרי ירושלים, בחיפה ובתל-אביב. פרקי חייהם הקצרים והמפליאים בעבודה, בלימוד, במשחקים ובקרבות – כאילו נחצבו באגדת-פלאים, בדמיון חוזים ומשוררים מני קדם, וקשה להאמין שכל אלה ילדי מציאות חיה וקרובה, ושכאן על ידנו, בתוכנו, בימינו – חיו, השתובבו, פעלו, והעפילו עד מרום פיסגת הגבורה של אדם עלי אדמות – הבנים והבנות היקרים שהכרנו אותם מראשית ילדותם.

סמויים מעין זר, ואולי נסתרים גם מעצמם, היו חבויים בכפירי ישראל אלה גנזי-תום ויפעה, גבורה ואהבה, רוך ועוז, ואולי רק לאימהות נגלה שמץ מנהם. ובבוא הרגע הגדול, המר והמכריע – דרכו הנערים עוז, ומעל עקידת-המולדת ניגר דמם הטהור, וחייהם הפורחים נגעו באיבּם, וכבה זיו עלומיהם – למען קוממיות ישראל…

אפס זוהר גבורתם יעמוד לעד, ותפארת חייהם המקוצרים תבהיק לדורות הבאים.

“רבות ועשירות התקוות” שטיפחה אמא, “אך תמורת כל תקוותיה נשאר רק גל של אבנים”.

לא, לא רק גלי אבנים, אימהות יקרות, ששכלתן חמודי-בניכן.

לא ארהיב עוז בנפשי לנחם אֵם שכולה. ידעתי: אין תנחומים לתפארת-החיים אשר נלקחה ואיננה. מי יתנה כאֵב אֵם; מי ימתיק צער אבלה וירפא שברה האנוּש, גם אם היא מסתירה כל אלה בענות-תום ובעוז-רוח מעין זרים? אולם בני-חמד אלה שנפלו השאירו יותר מגלי אבנים. ירושה חיה ובת-אלמוות הורישו לנו: מורשת דמויות, דמויות מאירות, מחנכות, מנשאות ומרוממות. דמויות אלה יעמדו ויבהיקו באור-יקרות גם לאחר שאיש מבני דורנו לא יהיה עוד בחיים.

ומעל דמות הנערים והנערות היקרים יזרחו דמויות ההורים. כפירי-ישראל מופלאים אלה לא נולדו מסלעים ומאַלונים. לביאות ואריות היו הוריהם, ונשי-סגולה ואנשי-מעלה היו הלביאות והאריות, והורים יקרים אלה הם הם שנתנו לדורם ולעמם הזמירים והדנים והגּורים ורבים כמותם, שעצמותיהם טמונות בכל רחבי הארץ וגם במצולות ים. נתיתמו אמהות, אבות, תינוקות, אהובות, אחים, אחיות וגם חברים וחברות.

אפס לא יתום הדור שבנים והורים כאלה קמו לו.

מה קדושה האדמה שרגלי לוחמי-ישראל אלה דרכו עליה!

בספר שהוצאתם, חברים יקרים, מפרפרים חיי גבורה, ומתוך הדברים המסופרים הומה משהו יקר מחיים ועז ממוות.

יישר כוחכם.

חברכם הנאמן

ד. בן-גוריון

נובמבר 1947

29 החלטת או"מ על הקמת מדינה יהודית בחלק של ארץ ישראל.

30 התקפת ערבים בדרכים. 7 חללים יהודים.

דצמבר 1947

1 הועד הערבי העליון מכריז שביתה כללית לשלושה ימים.

2 פורעים ערבים שורפים המרכז המסחרי היהודי בירושלים.

2–7 התקפות על התחבורה היהודית בדרום.

מהומות בשכונות מעורבות בתל-אביב-יפו ובירושלים.

החלה מנוסה ערבית מחיפה ומירושלים.

8 התקפה רבתי על שכונת התקוה (תל-אביב) נהדפת.

הבריטים מייעצים ליהודים לפנות הנגב.

9–16 התקפות על התחבורה היהודית לירושלים ולנגב.

התקפות על ישובים בודדים: נגבה, בן-שמן.

פרעות בירושלים, ביחוד בעיר העתיקה.

התקפות על שכונות תל-אביב, חולון וחיפה.

פעולות-תגמול של ההגנה: בחרטיה (ליד נגבה), בחיפה, בטירה ובבלד-א-שיך.

17–29 ההתקפות על התחבורה מתפשטות גם בגליל.

התקפות על ישובים מבודדים: נבטים, חלוצה, כפר יעבץ.

קרבות בשטחים הבנויים בירושלים, בתל-אביב ובחיפה.

המנוסה הערבית מירושלים, מחיפה ומיפו מתגברת.

ההגנה תוקפת מרכזי כנופיות בקזזה, בחסס, בכביש רמאלה.

נמשכת ההעפלה (“לא תפחידונו”, “29 בנובמבר”).

30 רצח המוני של פועלים יהודים בבתי-הזיקוק בחיפה (39 הרוגים).

ינואר 1948

1–8 מתגברות ההתקפות בירושלים.

הותקפה בית-אשל בנגב.

ההעפלה נמשכת (“האומות המאוחדות”)

9 כנופיה סורית מעבר לגבול תקפה את דן וכפר סולד.

10 11 הרוגים ליד גן יבנה. רמת-רחל בירושלים נתקפת.

11 ההגנה פוצצה גשר בנות-יעקב למניעת פלישה.

הותקף כפר אוריה. בהחשת עזרה כבשה ההגנה בית-פאר.

12–15 הותקפו בגליל: דן, כפר סולד, להבות הבשן.

הותקף גוש-עציון ע"י עבד אל קדר חוסייני.

העיר העתיקה במצור.

פעולות תגמול של ההגנה בערים.

16 מחלקה של ל"ה נפלה כולה בהגישה עזרה לגוש עציון.

17–25 גדל הלחץ על שיירות לירושלים. קרבות בקסטל.

התקפות ביזור.

התקפה על יחיעם ע"י כנופיה מאורגנת באופן צבאי.

פעולות תגמול של ההגנה במרכזי כנופיות בתל-עריש, בשפרעם, בתמרה, בבית-דגון, ביפו.

מתחילה הסתננות המונית של לוחמי “צבא השחרור” הערבי.

פברואר 1948

1–12 מספר המסתננים של לוחמי צבא השחרור מגיע לחמשת אלפים.

500 נוספים מגיעים לטובאס.

הבריטים מפנים “המשולש”.

גובר הלחץ על השיירות לירושלים.

התקפות על בית קק"ל בבית-דגון.

קרבות בחולון, בבת-ים ובירושלים.

השלטונות מציעים פרוז העיר העתיקה.

בני 23–19 נקראים להתיצב.

ההעפלה נמשכת (‘ל"ה’, ‘ירושלים הנצורה’).

13 התקפות-נגד של ההגנה בכל החזיתות: בית-צפפה, יזור, ג’בליה, פג’ה, חיפה.

14–15 קרבות בירושלים ובצפת. פעולת תגמול נגד הכנופיות בסעסע.

גיוס בני 25–24.

מאות “לוחמים” ערבים מוסיפים להסתנן לארץ.

16–27 התקפה רבתי על טירת צבי נהדפת בהצלחה רבה. פעולת תגמול בבית-שאן.

בני 35–26 נקראים להתיצב.

18 רמת-רחל מותקפת. רצח המוני בשיירה להר הצופים.

19–29 קרבות בערים, בעיקר בחיפה ובירושלים.

המנוסה הערבית נמשכת.

התקפה על שיירות לירושלים, בגליל ובדרום.

פורעים בריטים משתפים פעולה עם הערבים: מכוניות תופת הוכנסו בירושלים (“פלשתין פוסט” ורחוב בן-יהודה). נהרגו כ-50 יהודים.

הרצח ב“היוצק” על-יד תל-אביב, לאחר שחיילים בריטים פרקו הנשק מיחידת-המגן והפקירוה בידי המון ערבי שנתאסף במקום.

ההעפלה נמשכת (“בונים ולוחמים”).

מענית ומגדל נתקפות.

מרס 1948

1–13 קרבות על התחבורה (ליד סריס), קרבות בחיפה, התקפה על רמת-נפתלי.

4 קרב ליד עטרות (17 הרוגים).

6 התקפת ההגנה על ביר-עדס.

11 הותקפו בניני המוסדות הלאומיים בירושלים. סוכל נסיון דומה בחיפה.

12 התקפת רבתי על בית קק"ל בבית-דגון.

14¹ הכוח היהודי מבקיע דרך לגת. פיצוץ פאַלוג’ה.

התקפות-נגד של ההגנה ביפו, בעין-רזל, בגשר, בג’נין.

18 מותקפת שיירה להר-טוב. הר-טוב במצור.

19 התקפות על מגדל, עין-חרוד, מקור-חיים; פעולות תגמול בעכו.

20–25 קרבות בחיפה. המעפיל, הר-טוב, נצנים וסג’רה מותקפות.

הוגבר הלחץ על התחבורה. שיירות לירושלים מותקפות בשער הגיא ובסובא. התקפה קשה על שיירה לעטרות.

26 שיירה גדולה של ההגנה לכפר עציון מותקפת בדרכה חזרה לירושלים, מתבצרת בנבי-דניאל ושומה במצור.

העיר העתיקה נצורה.

28 שיירה ליחיעם נתקפת קשה (42 הרוגים). הגליל המערבי מנותק.

ההעפלה נמשכת (“יחיעם”).

הכוח היהודי תוקף סנדלה ויבנה.

נוה-יעקב נתקפת.

אפריל 1948

1–4 קרב שיירה ליד חולדה (17 הרוגים). מצור על ירושלים.

בית-אלפא וחפצי-בה מותקפות.

מתארגן מבצע “נחשון” – 1500 איש נשלחים לכבוש הדרך לירושלים.

3 קסטל וסובא נכבשו ע"י כוחותינו. פשיטות בחיפה.

5 פעולת “נחשון” נמשכת – חולדה הערבית ודיר-מוחזין נכבשו.

מפקדת חסן סלמה ברמלה חוסלה על ידי פשיטה של ההגנה.

6 שיירת “נחשון” פורצת ירושלימה.

5–14 מערכת משמר-העמק מסתיימת בכיבוש הכפרים הערבים בסביבה

8 הקסטל עובר מיד ליד. נהרג עבד אל קאדר חוסייני בקסטל.

9 התקפות על להבות-הבשן בגליל, ועל כפר-דרום בנגב.

10 קסטל שוב בידינו.

11 נכבשה קולוניה ע"י ירושלים.

12 ההעפלה נמשכת (“טירת צבי”).

12–16 מערכת רמת-יוחנן – קרבות עם הדרוזים. בסיומם נכבשים הושע וכסייר.

13–16 פעולת “נחשון” נמשכת. שתי שיירות ענק לירושלים.

ההגנה מחסלת המחנה העיראקי בנחל שורק (ואַדי סרר).

13 התקפת דמים על שיירת עובדי רפואה ליד שיך ג’ראח. נרצחו עשרות רופאים, אחיות ועובדי האוניברסיטה, ביניהם מנהל “הדסה” ד"ר יאַסקי; התקפה על גוש עציון.

15 ההגנה כובשת מחנה תל-ליטווינסקי ביהודה, והכפרים הגרמנים ואַלדהיים ובית-לחם בגליל.

16 מועצת הבטחון קוראת לשביתת נשק.

18 מתכנסת מנהלת העם.

ההגנה כובשת טבריה. הערבים מפנים העיר בעזרת הממשלה הבריטית.

20–23 מבצע “הראל” – בית סוריק, בית אכסא ושעפאת נכבשו, אבל פונו לאחר כשלון ההתקפה על נבי סמואל.

נכבשה משטרת אבו-גוש.

שיירת ענק לירושלים נתקפה ליד סריס.

קרבות בירושלים.

24 ההגנה כבשה חיפה. התקפה על רמת-רחל.

25 אצ"ל תקף “מנשיה” ביפו. שיך ג’ראח (בירושלים) נכבשה.

26 שיך ג’ראח פונתה בלחץ בריטי.

24–28 כיבושי ההגנה בגליל המערבי (בלד-א-שיך, חווסה, יגור, דמון) ובגליל המזרחי (משטרת צמח, נהריים ומחנה ראש-פנה).

28 ההגנה כובשת תל-עריש, סקיה, היריה. יפו מנותקת.

תל-אריש נופלת שוב.

מאי 1948

1–5 ההגנה כובשת סלמה ויזור.

3 הבריטים מגינים על יפו ומחייבים פינוי יזור.

4 אצ"ל כבש יהודיה.

1–10 פעולת-תנופה של ההגנה בגליל המזרחי: היא כובשת עין-זיתון, ביריה, גזרת טבריה, ראש-פנה, מצודת צפת.

ישובי הגליל נתקפים: דן, דפנה, מעין-ברוך, כפר-סולד, רמות-נפתלי.

10 ההגנה כובשת צפת. הערבים בורחים.

1–5 ההגנה כובשת קטמון בירושלים.

4–6 עקיר וקטרה נכבשו על ידינו.

10 נכבשה תחנת סריס.

11 נכבש בית-מחסיר.

12 נכבשו בדרום באשיט, בית-דרס, סוואפיה, בטני, ברקה.

12–13 קרבות באזור לטרון: ה“רדר” נכבש על ידינו.

קאוקג’י בלטרון.

12 יפו נכנעה לכוחות ההגנה.

12–13 גוש עציון נתקפת בכוחות אדירים ונופל.

13 כפר-סבא הערבית נכבשה.

14 כיבושים בגליל המערבי: א-זיב, סמריה, בצה.

בנגב נכבשה בריר.

הוכרזה מדינת ישראל.

11–15 פעולות ביעור וכיבוש בגליל ובעמק – נכבשו בית-שאן, ביטט, אם-אל-זינת.

13–17 הותקפו כפר-דרום ונירים בנגב, דן בצפון, גשר בעמק הירדן.

נהרים וצמח נופלות. הר-טוב פונה. לחץ על נוה-יעקב ועל העיר העתיקה.

14 פינוי נוה יעקב ועטרות.

14–15 תנופת כיבוש בירושלים. נכבשו אבו-שושה ואל-קובב.

15 נסתיים המנדט הבריטי.

החלה פלישת צבאות ערב.

הופצצה תל-אביב ע"י מטוסים מצריים.

15–16 טורי הצבא של מצרים, סוריה, עבר-הירדן ועיראק התקדמו בשטחים הערבים של הארץ.

17 צבאנו כבש נבי-יושע ותל-אל-קאדי בגליל; פוצץ גשר הליטאני.

שיירות צבאיות שלנו הגיעו לירושלים.

18–19 נכבש הר ציון ונפרצה העיר העתיקה.

שוב נותק הקשר עם ירושלים. שיך ג’ראח נפלה.

19 צבאנו כבש סרפנד.

19–24 יד-מרדכי נתקפה ונפלה. צבאנו פשט בשטח סוריה.

20 שער-הגולן ומסדה פונו. דגניה הדפה התקפת הסורים.

בית-יוסף בעמק הירדן ובית-אשל בנגב הותקפו.

21 בית-הערבה פונה. נגבה ובית-אשל מותקפים.

התקפה יהודית על משטרת עיראק-סוידן נכשלה.

22 צבאנו כבש כברי, הבטיח התחבורה עם יחיעם והשלים איחוד הגליל המערבי.

23 כבשנו תחנת ראש-הנקרה בצפון.

כבשנו טנטורה.

24 עין-ורד (בשרון) הותקפה. מחדש כבשנו צמח, שער-הגולן ומסדה.

25 צבאנו תקף לטרון ונהדף; הותקפה נגבה.

22–26 רמת-רחל עוברת מיד ליד ונשארת לבסוף בידנו.

לחץ מוגבר על הר הצופים ועל העיר העתיקה.

ה“רדר” שכבשנו – נפל.

סרפנד וכפר-אוריה הותקפו.

27–28 צבאנו שתקף לטרון ונהדף כבש בית ג’יז ובית-סוסין והקים מגע עם צבאנו בפרוזדור ירושלים.

נכנעה העיר העתיקה.

גאולים (בשרון) נפלה בידי האויב ושוחררה מחדש.

צבאנו כבש כפר זרעין בעמק.

29 כבשנו בדרום כפר קופרה ומחרקה.

המצרים נכנסו לאשדוד ונתקפו על ידינו.

מסע המצרים צפונה נפסק.

30 כבשנו ראש העין (ע"י פתח-תקוה) ומזר בגלבוע.

30–31 נתחדשו הקרבות על יד לטרון. שיירות ראשונות עברו בדרך “בורמה”.

31 כבשנו מגידו ומשטרת לג’ון (בעמק). נכבשה נוריס (גלבוע).

פקודת יום להקמת צבא-הגנה לישראל.

יוני 1948

1–2 התקפת צה"ל על הגייס המצרי באשדוד נכשלה.

1–5 כבשנו ארנה, ג’למה, מוקיבלה. התקפנו ג’נין ונסוגונו.

הסורים התקיפו הגליל העליון.

4 נהדפה התקפה ימית על תל-אביב.

5 כבשנו יבנה וקקון.

6 נפלה מלכיה.

7 נפלה ניצנים. כבשנו אשדוד והוכרחנו לסגת.

8 קרב על לוביה.

9 התקפה על לטרון נכשלה.

10 משמר הירדן נפל בידי האויב הסורי.

עין-גב ורמת-נפתלי הודפות התקפות האויב.

גזר נפלה ונכבשה מחדש. צבאנו נחל כשלון בגבעה 69 (בשפלה).

11 משטרת ראש-הנקרה נפלה. כבשנו ברווה (גליל) ופקוע (גלבוע).

קרב על סג’רה.

11 כבשנו בדרום ג’וליס וג’וסיר. התקפתנו על משטרת עיראק-סוידן נכשלה.

כבשנו משטרת עסלוג' (נגב).

יהודיה (שהיתה בידי אצ"ל) נפלה.

המצרים תפסו צומת עיראק-סוידן.

11 הפוגה ראשונה

(עד 8 ביולי ועד בכלל)

12 עין-גב וכפר-סולד הדפו התקפות האויב.

24 קרבות בברווה (גליל מערבי).

27–29 קרבות בשרון הצפוני ובכרמל.

יולי 1948

1–6 קרבות בכרמל

9 נסתיימה הפוגה ראשונה. נתחדשו הקרבות.

9 נהדפה התקפה מצרית על נגבה – באר-טוביה.

10–11 התקפתנו על ראש הגשר הסורי במשמר הירדן נכשלה.

10–13 כבשנו לוד ורמלה וסביבותיהן: ענבה, גמזו, וילהלמה, שדה-התעופה של לוד, יהודיה, חדותא, רנטיה, א-טירה, קולה, דיר-טרף, בית-נבאלה, מגדל-צדק וראש-העין.

נכבשה סובא וצרעה.

10–17 פונה כפר-דרום. פשיטות על קוי המצרים.

כבשנו בית-עפא ועיראק-סוידן – והוכרחנו לסגת.

שוחרר גוש כפר מנחם. נכבש תל א-ספו.

10–19 כבשנו הגליל התחתון: מעלול, שפרעם, אבילין, צפורי, עילות, גוש לוביה – כפר-קנה.

נצרת נכנעה.

נפלה פקועה ונסוגונו בגלבוע.

15–19 חיל האויר שלנו מרעיש בירות ערב.

18–19 כבשנו חטה וקרטיה וניתקנו הקוי המצרי – מג’דל–בית-גוברין.

המצרים תקפו ונכשלו, והתבססו מדרום לקרטיה.

התקפתנו על חוליקאת ומשטרת עיראק-סוידן נכשלה.

19 הפוגה שניה

(לזמן בלתי מסוים)

22 המצרים חסמו המעבר לנגב.

24 כבשנו “המשולש הקטן” בכרמל.

אבגוסט 1948

4–8 קרבות באזור ביר-עסלוג'.

המצרים מונעים מעבר לנגב בניגוד להוראות או"מ.

ספטמבר 1948

1 קרבות ליד מנרה בגליל. נפל משלט שלנו.

7 כבשנו מחדש המשלט מידי כוחות קאוקג’י.

14 המצרים תקפו תל-קוניטרה (מצפון לרוחמה).

22 שיירה בליווּי נציגי או“מ בדרך לטרון הותקפה ע”י הלגיון.

24 משלט 219 ליד הכפר מודיעין נכבש ע"י האויב.

צבאנו חזר וכבש אותו.

אוקטובר 1948

2–9 קרבות בנגב. המצרים תקפו קוניטרה ומחז.

המשלטים עוברים מיד ליד – ונשארים בידינו.

גת, רוחמה, ודורות הורעשו והופצצו ע"י המצרים.

15 המצרים תקפו שיירה לנגב.

נפתחה מערכת הדרום (“מבצע יואב”).

הרעשנו שדות התעופה המצריים.

ניתקנו הקו המצרי בין עיראק-מנשיה ובין בית-גוברין.

חדרנו לבית-חנון וניתקנו הקו המצרי בין עזה ובין הצפון.

16 התקפתנו על עיראק-מנשיה נכשלה.

17 כבשנו משלט 113 (צומת עיראק-סוידן).

18 כבשנו כאוכבה ובית-טימא.

התקפתנו על חוליקאת נכשלה.

19 כבשנו בית-ג’מל וביר-אל-האיוה.

השתלטנו על גזרת הרי יהודה (בית-נטיף וראס-אבר

התקפתנו על משלט המצרים בקרטיה נכשלה.

נכנסנו בקרב ימי עם הצי המצרי.

19–20 כבשנו חוליקאת ופרצנו הדרך לנגב.

התקפה על משטרת עיראק-סוידן נכשלה.

21 כבשנו באר-שבע.

22 כבשנו זכרין, בענה, קדנה.

הטבענו שתי אניות מלחמה מצריות.

צבא קאוקג’י תקף מנרה וכבש משלט שיך-עבד.

23 כבשנו זכריה, עגור.

מנרה נותקה.

26–27 כבשנו בית-גוברין.

המצרים פינו ניצנים, אשדוד, חממה.

כוחותינו התבססו במקומות אלה.

28 כבשנו קוביבה (ביהודה).

29 כבשנו דווימה (בדרום).

29 פתחנו בהתקפה נגד קאוקג’י לשחרור הגליל.

30–31 כוחות קאוקג’י גורשו מהגליל. צבאנו חדר ללבנון.

נובמבר 1948

5 כבשנו מג’דל וברברה וחזרנו ליד-מרדכי.

9 כבשנו משטרת עיראק-סוידן.

10 המצרים פינו הכפר עיראק-סוידן, בית עפה ומשלט קרטיה.

24 פתחנו הדרך לסדום – נכנסנו לכורנוב ולעין-חוסוב.

דצמבר 1948

5–8 נהדפו התקפות מצריות.

17 פתחנו כביש באר-שבע – עוג’ה.

23 נפתחה מערכת הנגב. חיל-האויר מפציץ עמדות המצרים; חיל-הים הרעיש עזה.

26 קרב על עוג’ה.

27 חיל-הים נחת וחיבל בעורף האויב ליד אל-עריש.

כבשנו עוג’ה.

28 ההתקפה על “כיס” פלוג’ה נכשלה.

29 כוחותינו כבשו אבו-עגיילה מעבר לגבול והתקדמו לעבר אל-עריש.

ינואר 1949

1 קרב ימי. הצי המצרי ברח.

2 כוחותינו פינו אדמת מצרים.

4 התקדמנו לעבר רפיח.

7 שוחרר כל הנגב.

7 הפוגה

הסכמי שביתת נשק

24.2.49 נחתם הסכם שביתת-נשק עם מצרים

23.3.49 נחתם הסכם שביתת-נשק עם לבנון.

3.4.49 נחתם הסכם שביתת-נשק עם עבר הירדן.

20.7.49 נחתם הסכם שביתת-נשק עם סוריה

• עדנה הדר
• אירית חיל
• צחה וקנין-כרמל