בירושלים קרה אסון: אחדים ממוסדות הצדקה כשלו ופסקו לשלם את חובותיהם, הראשונה לשמיטה היתה הישיבה הגדולה “תורת חיים” של “רבי איצֶ’לֶה מתמיד” (הוא הרב ווינוגרד, שעוד לפני ירחים אחדים הכין Coup d’Etat ואמר לעלות בכח “התמדתו” על כסאו הפנוי של הרב סאלאנט – ולא עלתה בידו). אחריה – מושב הזקנים הישן, אחריו – מושב הזקנים החדש ואחריו – מושב הזקנים החדש שבחדש. כמה וכמה זקנים נשארו בלי מגן ומחסה, יש מהם הרעבים ללחם ממש. למלמדי-הישיבות – לאלה שאינם קרובים ביותר אל “הקערה” – חדלו לשלם את שכרם, לתלמידים – את תמיכתם. ומה שרע עוד מזה – אנשים שנתנו את כספם “בשטרות” המוסדות (מוסדות הצדקה שבירושלים נוהגים להוציא “שטרות” לשוק; רוב קוניהם – אלמנות, שנפלה להן ירושה קטנה מבעליהן, בתולות בוגרות, שטומנות את “צרור-כספן” לנדוניא, חתנים, שעוד לא נתנו את נדוניתם בפרקמטיא, וכדומה) יצאו נקיים מממונם. וגדולה המהומה בעיר, פסקה האמונה, חדל הבטחון, מוסד אחד נופל וגורר מוסד שני אחריו, וכל מוסדות הצדקה שבירושלים בחזקת סכנה הם עומדים.
ראשית-כל מצאה כאן השנוררות מקום לעשות עסק טוב. אין לך דבר, שהשנוררות הירושלמית לא תעשה בו סחורה. עוד לא קם איש, אשר גלה את כל נוול השנוררות, שירושלים מלאה אותו. אוירה של ירושלים ספוג שנוררות. אנשיה של ירושלים סופגים את השנוררות אל תוכם יום יום משעת לידתם עד שעת הקברם במעלה הר-הזיתים. בתי ירושלים, חומותיה, חרבותיה, רחובותיה, חצרותיה, – כלם חוליות וטבעות הם בשלשלת השנוררות הארוכה, ההולכת ומנוגדת זה יובלות בשנים, והיא כובלת יד ורגל, והיא זורקת את עניבתה על צוארי זקן ונער. רק שמי ירושלים העמוקים, שמי התכלת וטוהר-העולמים, ושמש ירושלים, ים הזוהר ביום ולבת-האש לפנות ערב, – רק אותם לא טמאה עוד השנוררות…
מחלה כי תבוא לירושלים, ועמדו הפקידים והאמרכלים, הממונים והגבאים, המחלקים והמשמשים ושלחו טלגרמות למאות ולאלפים אל כל קצוי ארץ: הושיעו, הצילו, אין בית אשר אין שם חולה, “וכל המרחם, מן השמים ירחמו עליו”. גשם כי יהיה בעתו, ועמדו הפקידים והאמרכלים, הממונים והגבאים, המחלקים והמשמשים ושלחו את דברם אל ארבע כנפות הארץ: בירושלים אנשים מתים מזלעפות קור וקרה “וכל המרחם מן השמים ירחמו עליו”. יש בירושלים אנשים שברכם ד' בכשרון מיוחד – לחבר מכתבי שנוררות המעוררים את הלבבות. – וכשרונם זה עומד להם לפרנסם ולכלכלם בכבוד. כי תשאלו את הפוסטות השונות ואת פקידות הטלגרף שבירושלים, ואמרו לכם – אם יאבו לגלות את סודם הכמוס, – שמכתבי השנוררות וטלגרמות השנוררות עולים לשולחיהם במאות ואלפי פרנקים… ואם בשעת “צרות” מצויות כך, בשעת צרה שאינה מצויה, כגון זו של עכשיו, על אחת כמה וכמה. והנה מודעה גדולה מודבקת בראש כל חוצות בירושלים: “החללים מתגוללים בחוצות לעינינו, מאות מאות משפחות באו עד ככר לחם ואין, אלפים אלפים אלמנות ויתומים נשדדו, החולים הזקנים נטלים בכסאות בכל הרחובות, גועים ונופחים את נשמותיהם לעינינו, ירושלים הולכת וכלה, הולכת ונחרבת”… והנה הפקידים והאמרכלים של כולל הו“ד מכריזים: “אלפי אנשים צפויים בירושלים למות ברעב ממש”. והנה כרוז גם בכל העתונים הישראליים ברוסיה: “אלפי אנשים גועים מרעב ר”ל וזקנים וחולים מוטלים בחוצות, ואפסה ישועה ר”ל". ובירושלים גופה כותבים מכתבים, מריצים טלגרמות, שולחים כרוזים, והכל ביד רחבה, – ויד השנוררות רוממה, יד השנוררות עושה חיל…
אשריך, ירושלים, שזכית לצרה: פקידיך ואמרכליך החרוצים, ממוניך וגבאיך הזריזים, מחלקיך ומשמשיך הנאמנים ידעו לעשות סחורה בה.
והצרה עצמה הפקידים והאמרכלים הם שתקנוה, הם שהכשירוה. כך נהגו בירושלים: כל מוסד של צדקה עסק הוא למיסדיו, למנהליו. כי יוועדו שנים-שלשה “יקירים” “מטיבי לכת” יחדו ואמרו איש אל רעהו: הבה וניסד מוסד חדש, והיתה לנו כבשה המביאה גם חלב גם צמר. ויסדו את המוסד: יקראו שם לכבשתם, (שם, שיש בו המלה המפוארה: “כללי” או “גדול” – “הישיבה הגדולה”, “אוסף-נדחים הכללי”, “עזרת-נודדים הגדולה”, (וכדומה), והכינו המון גליונות-נייר מעוטרים עטרת השם החדש באותיות מזהירות, ומסביב לו פסוקים ופתגמי תלמוד ומדרש מענינא, והתקינו להם חותם עגול גדול כתוב עברית ולועזית ובתוכו טור אבנים ושלשה מטאטאים בראשו – סימן לכותל המערבי, והושיבו מומחים לכתיבת מכתבים, המתחילים ב“ירושלים מר תזעק” ומסימים ב“וכל המרחם מן השמים ירחמו עליו”. והפשילו המומחים את שרווליהם וכתבו את המכתבים, והפשילו המיסדים עצמם את כנפי קפוטותיהם והלכו אל הפוסטה והטלגרף והתחילה הכבשה מביאה גם חלב, גם צמר – וקם המוסד החדש, החדש שבחדשים, “הגדול” “הכללי”, וככה נוספים מוסדים על מוסדים, כלם על השנוררות הם עומדים ורובם מעוּרים זה בזה, כי על-כן שנורר אחד נעשה מיסד ומנהל לכמה מוסדים, ואין רואה ואין יודע, אם יש צורך במוסד חדש זה, אם מתקיים הוא באמת או שאינו אלא משל, וכשהוא מתקיים ויש בו צורך – אם ראויים מנהליו להיות מנהלים או שראויים הם להיות רק גוזזים וחולבים…
עכשיו, כשכשלו המוסדים וסוכסכו מוסדים במוסדים וכלם בחזקת סכנה הם עומדים, ו“החולים הזקנים בכסאות נטלים”, ו“תופשי-התורה נודדים ללחם ואין”, ו“אלמנות ויתומים נשדדו, ונטל מהם מקור מחיתם”, וגדלה המהומה, – עכשיו מאספים בירושלים אספות ומטכסים עצה על יסוד ועד, אשר על פיו ישקו כל עניני-העיר, והוא יהיה משגיח על כל המוסדים, ומבלעדיו – לא ידפיס איש גליונות-נייר ולא יתקן חותמות עגולים ולא ייסד מוסדים…
הבל-הבלים! “יקירי ירושלים”, הפקידים והאמרכלים, הממונים והגבאים, המחלקים והמשמשים לא יוותרו על “זכיותיהם”, על גיליונות-הנייר והחותמות העגולים ועל – הכבשה המספיקה להם גם חלב, גם צמר.
להם אין הצרה צרה, אלא שמחה ונחמה.
העולם 1911
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.