א

סטטיסטיקה קצרה של נשואים בגרמניה:

4520 גברים יהודים נשאו להם נשים בשנת 1906: 4080 נשאו נשים מבנות ישראל, ויתרם, כלומר 9.63%, נשאו נשים נכריות.

4546 גברים יהודים נשאו להם נשים בשנת 1907: 4052 נשאו נשים מבנות ישראל, ויתרם, כלומר 10.85%, נשאו נשים נכריות.

“עליה” של 1.22%. –

4490 נשים מישראל נִשְאו לאנשים בשנת 1906: 4080 נשאו ליהודים, ויתרן, כלומר 9.13%, נשאו לנכרים.

4472 נשים מישראל נשאו לאנשים בשנת 1907: 4052 נשאו ליהודים ויתרן, כלומר 9.39%, נשאו לנכרים.

שוב “עליה”. קטנה, אבל עליה.

וכך משנה לשנה.

יותר מן 10% גברים יהודים נושאים נכריות, קרוב ל- 10% נשים יהודיות נשאוֹת לנכרים. אלו ואלו יודעים מראש, שלבניהם ולבנותיהם לא יהיה עוד חלק ונחלה בישראל. ואם נצרף לכאן גם את הבנים והבנות, העוברים על דעת עצמם שנה-שנה ממחנה-המוכים למחנה-המכים, הלא נשאל:

– כמה דורות עתיד עדיין להתקים צבור יהודי כזה? –

ב

עד עתה לא היתה נצחיותה של אומתנו מוטלת בספק: בכל הארצות וכל הזמנים מימות פרעה ואילך “פּרוּ בני-ישראל וישרצו וירבו”, ואין יסוד נאמן מזה לנצחיותה של אומה. עתה באים אנשים, – וַסֶרְמַן, רוּפִּין, טֵילְהַבֶּר ואחרים, – המזוינים מספרים יבשים, שאין להכחישם ואומרים, שאם עדיין יש ספק בנוגע לרוסיה ואמריקה, שני מרכזיה הראשיים של היהדות, הרי בנוגע לארצות-המערב אין עוד שום ספק: שם פוחתת והולכת בלי הפסק מדת הפריה והרביה של היהודים.

הנה, לדוגמא, מספרים אחדים בנוגע לוינה ¹

יהודי-וינה הולידו בנים ובנות:

                   בשנת   1904  –  3341

                בשנת     1905  –  3155

                בשנת     1906  –  3034

                בשנת     1907  –  3056

               בשנת     1908  –  2816

פחת הלידות במשך השנים הללו הוא אפוא – ערך 16%.

והרי גם מספר המיתות באותן השנים:

                 בשנת   1904  –  1908

                בשנת         1905  –  2104

                בשנת   1906  –  1908

                 בשנת    1907  –  1973

                 בשנת    1908  –  2115

על מספר המתים יש להוסיף גם את מספר המשתמדים (לא פחות משש מאות איש בשנה, ומספרם של המשתמדים מוסיף והולך משנה לשנה.)

זאת אומרת: תש כחה של וינה היהודית לגדוֹל. ולא עוד: אלוּ לא היתה קולטת לתוכה שנה שנה אלפי יהודים מן החוץ, וביחוד מגליציה, היתה הולכת וכלה. ואין בין קהלת-וינה ליתר הקהלות הגדולות שבמערב-אירופה ולא כלום: גם הן צפויות לכליה, משום שתָּש כח גדוּלן מלגו ויש להן רק גדול מלבר, כי על-כן גם הן קולטות לתוכן אלפי-יהודים ממזרח-אירופה.

שורת-ההגיון היתה נותנת, אפוא, שהקהלות המערביות הגדולות יתיחסו בחבה לחומר האנושי החדש הזה, המשמש לא רק מקור לגדולן, כי-אם גם יסוד לעצם קיומן. למעשה אין הדבר כך. יהודי-המערב מתגאים יותר מדי “במערביותם” ותמיד הם תוחמים בינם ובין יהודי-המזרח. אפילו גזירת כליה הם מוכנים לקבל על עצמם ובלבד שלא תפגם טהרת “מערביותם”.

הרי עובדה אחת לדוגמא:

מדינת בַּאיירן, המתקנאת תמיד בפרוסיה אחותה, התחילה מתקנאת בימים האחרונים גם בגזרות הגלות, שפרוסיה גוזרת על היהודים הזרים. והנה – יהודי-גליציה גולים גם ממינכן. כּמובן, “לשם שמים”: היהודים הפולנים הללו, – כך אומרת הפוליציה המינכנית, – אין משאם ומתנם באמונה ומוכרים מיני כֻתנות גרועות במקום משובחות. והעתונות השחורה, שכחה יפה בבאיירן הקתולית, הרימה, וכדרכה, קול-זועה, שהיהודים הפולנים מלסטמים את הבריות, גורמים כשלון לסוחרים הגרמנים, מכשילים את “המוסר המסחרי”. אמנם הברור הוכיח, שאותה סחורה, שעליה נתפסו היהודים הגליצאים, לא הם המציאוה, אלא גרמנים טהורים המציאוה – בברלין, בליפציג, בחמניץ ובערים אחרות. ועוד הוברר, שהגרמנים ממציאי הסחורה עשו ועושים בה עושר רב, ועכשו, בעמוד היהודים הגליצאים לגלות ממינכן, מתכונים דוקא גרמנים כשרים לקנות את סחורתם מאתם ואין מוחה. אבל אין בברור זה כלום: היהודים יגורשו, שהרי – יהודים וגליצאים הם. ומבין ראשי העדה המינכנית וגם מבין יתר היהודים הבאיירנים בעלי-ההשפעה לא נמצא איש, שעמד להגן על הנרדפים. במינכן משמש ברבנות הד"ר וֶרְנֶר, שזה לא כבר נתמלטה מפיו פְרַזָה יפה, כי אין לו אלא פרוגרמה קצרה: “עברי אנכי”. וגם אותו לא ראינו נוקף אפילו אצבע קטנה להעביר את רוע הגזרה מעל הגליצאים.

גדולה מזו: ברגנשבורג יושב לו איזה ד“ר מאיר, רב אורתודוכסי, החושש ל”ערקתא דמסאני", ובעתונו “לויבהיטטע” הוא מצדיק את הדין על הגולים. “לדאבוננו, – כותב ירא-שמים זה, – יש בגליצאים אנשים, הממיטים עלינו חרפה, ומעציב הדבר, שהם הכריחו את הממשלה לגזור עליהם גרוש”…

אנחנו, יהודי-רוסיא, רגילים בנוסח זה: היהודים מכריחים את מי שהיכולת בידו לעשות בהם פרעות. אלא שאנחנו שומעים נוסח זה לא מפי רבנים אורתודוכסים…

אלו ידענו, שהד"ר מאיר והדומים לו ישמעו את דברינו, היינו אומרים להם: אם ככה תשמרו על טהרת מערביותכם גם מכאן ולהבא סופכם, שתעמדו על במותיכם לבושים מעיליכם השחורים ומוצנפים מצנפותיכם הגבוהות, הדרשה הנמלצה בפיכם ולפניכם – צללים, שקפאו בפינות השוממות.

אבל כלום ישמעו לנו הדרי“ם האורתודוכסים הללו בדברנו אליהם בלשון, שבה נכתבה – לא ה”לויבהיטטע" כי-אם התורה, שבשמה הם מדברים כל היום?

ג

אין אנו אומרים לפקוד עון בנים על אבות, ומה גם עון בנים, שלא הגיעו אפילו לקרסוליהם של אבותיהם. ובכל זאת כשאנו רואים את מעשיו של גיגר הבן, אחד מראשי היהדות המערבית, יש אשר תעלה בלבנו שאלה מצערת ומכאיבה: וכי ליצירת יהדות “מתוקנה” כזו ולגדול יהודים “מתוקנים” כאלה התכון בשעתו גיגר האב?

כשמת הד“ר גוסטאב קארפלס נמסרה ללודביג גיגר עריכת ה”אללגעמ. צייטונג דעס יודענטומס", הוא העתון, המתגדר תמיד ואשר במובן ידוע יש לו באמת הרשות להתגדר בכבוד-יחוסו והדרת-שיבתו. לא עברו ירחים אחדים משעה שנכנס העתון לרשותו של גיגר, והנה פרסם העורך את מאמרו המפורסם, אשר בו דרש, כי הממשלה בגרמניה תטיל חובה על ילדי-היהודים תלמיד-בתי-הספר להשתתף בחגיהם הדתיים של חבריהם הנוצרים, כגון חג הלידה וכדומה. המאמר הזה עורר בשעתו מהומה ממש בקרב יהודי גרמניה; אפילו פרנסי העדה בברלין, – שגיגר עצמו היה אחד מהם, – הוכרחו לדון עליו באספה מיוחדת ולהביע למחברו מחאה באופן מנומס. המאמרים שנתפרסמו אז בהעתונות היהודית שבגרמניה, האספות שהיו בנידון זה לאגודות וועדים שונים והוכוחים בשעת האספות הוכיחו, שדרישתו המשונה של “העמוד הימני” בישה גם את “הגרמנים הטהורים” מזרעו של אברהם אבינו; גם הם הרגישו עלבון. כמובן, השתדלו האנשים הטובים האלו להדגיש, שגם העלבון הזה אינו אלא עלבון לדתם, אבל לא לגרמניותם. אבל מתוך החמימות היתרה, שנצטיינו בה המאמרים והמחאות, שנתפרסמו אז כנגד גיגר, נראה היה, שהפעם רעד בלבבות נימא טמירה ונעלמה…

ועוד טרם הספיקה הנימא ההיא לשוב למנוחתה, והנה שוב היה עורכו של ה“אללג. צייט.” לשיחה בפי הבריות, ושוב הסמיקו פני חבריו ומעריציו מבושה. איזה ד“ר לסינג, ספק מומר ספק עתיד להיות מומר, לא מצא מקלט אחר למאמריו, המעליבים את יהודי גליציה באופן גס שאין למטה הימנו, אלא את עתונו של גיגר. לסינג זה אסף את כל הדבות ואת כל השקרים, שאנטישמים “כשרים” מוציאים על היהודים בכלל, וזרקם בפני יהודי גליציה ודוקא מעל עמודי ה”אללג. צייטונג". ולא נתקררה דעתו עד שהעיד עדות שקר ביהודי גליציה. שחשודים הם לעשות מסחר בגופן ונשמתן של בנותיהם התמימות, והא ראיה: לו, ללסינג עצמו, הציע יהודי אחד בקראקוי – והוא קורא את היהודי הזה בשם – את בתו להתעלל בה… ולא רק את חיי היהודים הגליציים בבית ובחוץ תאר לסינג בצבעיו “הנאמנים”, אלא גם את חייהם בבתי-כנסיות ובבתי-מדרשות. וסים בתאור התפלה באחד מלילי-שבתות, כשהיהודים המתפללים עומדים מעוטפים טלית ומעוטרים תפילין…

דוסטוייבסקי, ששנא את היהודים בכל לבבו, תאר גם הוא יהודי, המתפלל בליל-שבת בטלית ותפילין. טורגנב, שבִּזה את היהודים בלבו, יצר אף הוא בדמיונו יהודי, המוכר את בתו לבושת. והנה בא יהודי ומעיד על עצמו, שידיעתו את חיי-היהודים אינה עולה על זו של גויים, ואדם מפורסם כלודביג גיגר נותן בעתונו מקום לתאורים כאלה.

הקהלה היהודית בקראקוי נעלבה ופרנסיה שלחו למערכת ה“אללג. צייט.” מכתב, אשר בו הכחישו את כל דבותיו ושקריו של לסינג, ובין יתר הדברים הודיעו, שלאחר החקירה והדרישה נתברר, שבקראקוי לא היה ואין גם עתה יהודי בעל שם כזה, שקרא לסינג בספורו על האב המוכר את בתו לבושת. ותיתי לה להעתונות היהודית בגרמניה: היא לא חסה גם הפעם על כבודו של “העמוד הימני” ולא חשכה ממנו את הבטויים החריפים, הראוים להעלות בחלקו על פי דין.

ואולם הפעם לא נגמר הדבר במחאות בלבד: פרנסי העדה בקראקוי החליטו לתבוע לדין את הפרופ' גיגר, כי הדפיס את מאמריו של לסינג, המחללים את כבודם של יהודי-גליציה.

פרנסיה של עדה יהודית חשובה תובעים את עלבונם של יהודים מאת יהודי מפורסם, שגם הוא פרנס לאחת העדות היהודיות היותר חשובות. כמה מגוחך הוא הדבר, אלמלא היה מעציב במדה מרובה כל כך.

ומי יודע אם לא “נזכה” בקרוב לראות מחזה כזה: בערכאות של גויים נשפטים פרנסי עדת קראקוי עם פרנסה של עדת ברלין. הללו תובעים את עלבונם ואת עלבון אחיהם, והלה משתדל להוכיח “באותות ובמופתים”, שאמנם אמת בפי סופרו, כי רעים וחטאים הם יהודי גליציה, האבות והבנים, האמות והבנות יחד, כולם השחיתו את דרכם על הארץ, וכל הרוקק בפניהם ומצר להם הרי זה משובח…

מי יודע?…

העולם 1912–1909

בסוף הקיץ או בראשית הסתיו תהיה בייבפאטוריה ועידה לבאי-כח הקהלות הקראיות אשר ברוסיה. הרשיון כבר נתקבל מאת מיניסטריון הפנים, אלא שבינתים חלה אחד ה“חכמים”, העתיד להיות נשיא-הועידה, ולפיכך נדחתה הועידה לזמן-מה. הענינים, אשר עליהם תדון הועידה, הם: שנויים בספר התקנות אשר להנהגה הרוחנית של הקראים; קביעת מס מיוחד לצורך ההנהגה הרוחנית, מוסדות הצבור והמקומות הקדושים העתיקים; תקון החנוך הדתי והחלוני; הטלת חובה על הילדים ללמוד את הלשון הקראית ואת יסודי הדת של הקראים; תקון קצת ממנהגי הדת ובטול קצת מנהגים, שאינם מתאימים לרוח-הזמן; השתדלות בדבר השלמת הזכיות האזרחיות של הקראים.

אומרים, כי אל הועידה יבוא כשלשים צירים.

כמה טרגיות עמוקה צפונה בועידה זו!…

הנה יתאספו שלשים איש, המעולים והטובים שבקראים, ולכולם רצון אחד יפה ומשובח – להועיל לצבורם לתקן לו תקנות טובות ולסדר את עניניו. הנאספים יתוכחו על כל אחת מן השאלות, העומדות על הפרק. ומי יודע? אפשר, שהוכוחים יהיו סוערים, שהרי דם חם, דם העם אשר נולד וגודל בארץ השמש, נוזל בעורקי הנאספים; אפשר, שתחלקנה הדעות, הרוב לא ישים לבו כראוי לדעת המעוט, והמעוט לא יוכל לקבל על עצמו את הכפיה מצד הרוב וכו' וכו'. ופתאם, בשעה שתגבר סערת הוכוחים והמתכחים ינעצו איש את מבטו בפני רעהו, ואיש איש יחגור את כחות בינתו, כדי להבין את נמוקי חברו ולהסביר לו את נמוקיו שלו, – פתאם יאלמו כולם רגע אחד, פניהם יחורו ורעד יחלוף אותם, ומחשבה אחת תבריק כברק אש שחורה במחם ולבם:

– “כל הוכוחים, התקונים והסדרים האלה למה, ואנחנו הולכים למות?!”…

ועמדו הנאספים אלמים, וכפפו את קומתם והיו כמצבות חיות דוממות על קברי עצמם…

עצם מעצמינו ובשר מבשרנו הם הקראים. בשעת משוגה נפרדו מעלינו והיו לצבור בפני עצמם; בשעת משוגה דחום אבותינו בשתי ידיהם והכריחום להתרחק מאתנו… הכחד הכחידו הקראים בלבם כל רגש לאומי ונפסק הקשר בינם ובינינו, העם אשר מתוכו יצא. אמור אמרו לחיות ולהתקיים על-פי מנהגים דתיים בלבד. זנחו את הלשון העברית, שהיא גם שלהם, ואמרו בלבם, כי הלשון הזרה, אשר בה דברו, תחַיה להם רוח ונשמה. אבל גם מבטחם זה בגד בהם. אי-אפשר היה, שלא יבגוד בהם. והרי היא הקראות לפנינו: גוססת, גֹוַעת ומתקרבת אל קצה…

נוחים הם תנאי קיומם של הקראים. אין הם נרדפים על צוארם כמונו, אחיהם; עליהם לא נתכו יסורינו שלנו, אין גוזל את לחמם מפיהם, אין חוסם את אויר-העולם בפניהם. נהנים הם כמעט מכל הזכיות האזרחיות ככל יתר תושבי-הארץ. אבל מה תתנה ומה תוסיפנה להם הזכיות הללו אם הגיעה שעת גסיסתם, אם ימיהם ספורים?

אין אנו נוטרים שנאה להקראים: אחינו הם, עצם מעצמינו ובשר מבשרנו; רק בשעת משוגה נפרדו מעלינו והעמידו את רגלם בדרך, אשר הביאה אותם בהכרח עד הלום. ואם הם מקוים, שועידתם תביא להם תועלת, ולו גם תועלת כל-שהיא, ברכתנו, ברכת-אחים, שלוחה להם: הלואי ותבוא תקותם! –

העולם 1910

בעולם המדיני אירע דבר, שעדיין לא היה כמותו: יהודי – לואידז’י לוצאטי – נתמנה לראש הקבינט באיטליה.

מיניסטרים יהודים – זהו כמעט דבר רגיל. באיטליה גופה היה אפילו מיניסטר-הצבאי יהודי (היהודי אוטולנגו). גם לוצאטי עצמו כבר היה פעמים מיניסטר-הפיננסים. גם בקבינט הליברלי של אנגליה יש עתה מיניסטרים יהודים. אבל להעמיד יהודי – יהודי ממש ולא יהודי-מומר – בראש הממשלה, זהו דבר, שעדיין לא היה כמותו.

ולוצאטי הוא היהודי השני שזכה באיטליה לעליה גדולה יוצאת מגדר הרגיל: לאו מלתא זוטרתא היא גם משרת ראש האזרחים ברומי “עיר הנצח”, וגם למשרה זו זכה היהודי נתן. יהודי אחד שומר על נכסי הכהונה הקדושה, על כל אוצרותיה ההיסטוריים של רומי וגם על אלו שהביא לה טיטוס מירושלים. ויהודי שני עומד בראש הממשלה של הארץ. והתמנות זו לא עוררה כמעט שום רעש באיטליה. יש מתנגדים לשיטתו והשקפותיו הפוליטיות של לוצאטי, אבל אין איש מעפר בעפר לעומתו משום שיהודי הוא.

העתונות היהודית היא שהקימה רעש גדול והריעה תרועת-נצחון: הביטו וראו, אנטישמים, וקחו מוסר! שכחה העתונות שלנו, שמספר היהודים באיטליה כולה פחות ממספר היהודים בברדיצ’ב אחת. בתוך שלשים וחמשה מיליוני תושבי הארץ יש באיטליה גם שלשים וחמשה אלפים יהודים, ואין איש מכיר בהם משום שהם נבלעים מחמת מעוטם בתוך עם הארץ, אין איש מחַשֵב עמהם כְעִם עָם מיוחד, אין חושש לתגבורת כחותיהם והשפעתם על חיי המדינה. משום שמועטים הם היהודים באיטליה ואין העין תופסת בהם, אפשר שיתמנה היהודי לוצאטי לראש הממשלה והיהודי נתן – לראש אזרחי רומא.

וזהו אמנם אחד מצדיה של טרגדית הגלות הנצחית. כל עם ועם, כיון שיש לו שיכות קבועה למדינה, שבה הוא יושב, ואף-על-פי שאין הוא השליט במדינה, במדה שאוכלוסיו מתרבים וכחו מתחזק, בה במדה הוא מבצר לו השפעה בחיי המדינה ובשלטונה. וחלופיו בנו. כיון שמתרבה באיזו מדינה מספר היהודים, מיד מתחיל החשש העתיק של “פן ירבה” להטריד את תושבי-המדינה, מיד מתחילים לבקש עצות ותחבולות להחליש את כחם והשפעתם של היהודים, להרחיקם מכל משרות צבוריות ומכל-שכן ממשרות מדיניות, שיש בהן חשיבות יתרה.

אפשר לקבוע כמעט כלל: אין בני אומה משועבדת עולים לגדולה ולמשרות חשובות במדינה, אלא אם כבר היא תופסת בה מקום גדול; ואין בני אומתנו שלנו עולים לגדולה ולמשרות חשובות באיזו מדינה שהיא, אלא אם אין אנו תופסים בה עדיין שום מקום.

                                                                                          העולם  1910

הנה קמו נביאים חדשים להאנטישמיות, המעמידים את דבריהם על תורת הגזע והדם, ופוסקים להלכה: דם גרוע נוזל בעורקיו של היהודי, גזעו – גזע נמוך ואסור להדבק בו.

כך פוסקים להלכה. למעשה – פורשים רשתות לצוד נפשות מישראל ומדברים על אֹזן אנשים שחשך להם עולמם על חיים נהדרים בזה ובבא. רודפים את היהודי ורודפים אחרי נשמתו ל“הצילה”. וכל “המציל וגואל” נפשות ילדי יהודים, המסוגלים להשתרש בדת חדשה, שכרו מרובה ומוחלין לו, אפילו אם הוא מכניס נפשות נקיות אל תחת כנפי שכינה זרה בעל כרחן, שלא מרצונן ושלא בטובתן.

בגליציה התחיל הציד. שם רבו הציידים, השוקדים להכניס ילדים וילדות של יהודים לברית הדת הקתולית. שם נגנבים בנים ובנות מבתי אבותיהם, נסגרים במנזרים עד אשר ישכחו את מוצאם וישתרשו בדת החדשה. בגליציה התחיל הציד ומשם פשט והגיע גם למקומות רבים ברוסיה, ביחוד בפלכי ווהלין ופודוליה.

סדנא דארעא חד הוא. גליציה, רוסיה ואנגליה – יחד נשתוו. להלכה – דם יהודי גרוע הוא, למעשה – אין לך מצוה גדולה מזו של ציד נפש יהודי.

מעשה באשה עבריה, שנגזר עליה להגלות מקיוב. הוזמנה לבית-הפקידות על מנת לבדוק את זכויותיה, הושמה במאסר ונשלחה בדרך המלך לעיר מולדתה בפלך ווהלין. ובקיוב נשארו ילדיה הפעוטים, בן ובת. האשה נעה ונדה מעיר לעיר, מבית-סוהר לבית-סוהר, ורק כעבור ירח ימים הובאה לעיר מולדתה. ולבה, לב אם, חרד בקרבה ודואג לילדיה. וכיון שנשתחררה מאסוריה מהרה לשוב לקיוב. באה ומצאה ילדיה בבית-אוסף לנוצרים, וכבר הוכנסו הפעוטות שלא מדעתם בברית הדת הנוצרית.

מִבֵּין כל יהודי קיוב לא נמצא אף אחד, אשר שׂם את לבו לחומלה על הילדים התמימים והעזובים הללו למצוא להם מחסה. ובית האוסף זכה בהם מן ההפקר ועשה בהם כאדם העושה בתוך ההפקר.

הפקר!…

בכתה האם האומללה, בכו גם הילדים האומללים. ולאחר הפצרות ובקשות מרובות נמסרו הילדים לרשות אמם. הם יגדלו עמה, אלא עד שיגדלו ועד שיבגרו חייבים הם להיות – נוצרים.

חייבים!…

והנה מה שאירע בלונדון.

בת-ישראל עזבה לפני הרבה שנים את בית הוריה באחת מערי רוסיה הקטנות ותלך אחרי מאהבה הנוצרי ותהי לו לאשה. עברה מהומת האהבה ותדע האשה את אשר עשתה לנפשה ולהוריה, הנמקים ביגונם. ותדור האשה נדר בלבה לשוב אל דת אבותיה ולחנך ברוח היהדות את ששת ילדיה אשר ילדה לאישה. ברבות הימים הסכים הבעל לרצון אשתו לעזוב את עירם ולעלות ללונדון, אל העיר, אשר בה נתישבו הורי האשה. האשה יצאה ראשונה ואתה שלשה מילדיה הבכירים. ויגיעו עד קניגסברג. שם חלתה האשה ומתה, ויקברוה ילדיה ויעלו לונדונה אל בית אביהם הזקן ויהיו יהודים בגלוי: שמרו את מצות אמם אשר היתה מצוה אותם תמיד לשוב אל דת אבותיהם ולחיות בה. ויודע הדבר לאחד הכהנים הקתולים אשר בלונדון ויכתוב להאב ויצוה עליו לבוא לונדונה ולדרוש בכח הדין להשיב אליו את ילדיו. ויעשה האב את מצות הכהן ויגיש את משפטו לבית-הדין אשר בלונדון, ויפסוק בית הדין להלכה ולמעשה, כי חייבים הילדים לשוב לבית אביהם ולדתו.

לשוא התחננו הילדים ובקשו על נפשם, לשוא ספרו לשופטים את צואת אמם אשר צותה אותם לפני מותה ואת כל הדברים אשר דברה להם השכם והערב כל ימי חייה, לשוא עמדו הילדים במרדם וטענו, כי יהודים הם וביהדותם יחיו: – השופטים הוציאו את משפטם, כי חייבים הם לשוב לבית אביהם ולדתו…

חייבים!…

העולם 1910

מנהג של שוטים ומבלי-עולם נהגו האדוקים שבפולניה ובגליציה: את בניהם הם מלמדים תורה ומצוות, רק תורה ומצוות, ומכל משמר הם שומרים עליהם לבל ישכילו “ולא ילכו בדרך הגויים”. ואת בנותיהם הם שולחים דוקא לבתי ספר של הגויים, מלמדים אותן פולנית, צרפתית ונגינה על הפסנתר, רק פולנית, צרפתית ונגינה על הפסנתר, ומכל משמר הם שומרים עליהן לבל תלמדנה גם שפת ישראל ותורת ישראל: – “כל המלמד את בתו תורה כאלו מלמדה תפלות”.

ומבלי עולם אלה אינם יודעים או, ביתר דיוק, אינם רוצים לדעת, שסוף בניהם למרוד בהם וסוף בנותיהם – לצאת לתרבות רעה.

– המקום ירחם!…

והמקום אינו מרחם. אין הקדוש-ברוך-הוא טורח לשמור על מבלי עולם. ומעשים בכל יום: הבנים מורדים והבנות יוצאות לתרבות רעה.

על מעשה כזה רגזה עתה גליציה כלה.

משפחת קלוגר דרה בפודגורוזה הסמוכה לקראקוי: אב ואם חסידים אדוקים ושתי בנות, שנתחנכו בבית חנוך של גויים. וכשגמרו הבנות את חוק למודן בבית ספרן, – האחת בת שש-עשרה והשניה בת חמש-עשרה, ברי היה להאב והאם, שיצאו ידי חובת חנוך בנותיהם כראוי, הכל תם ונשלם, ועכשיו הגיע תורן לגלח את שער ראשן ולהשתעבד לבעליהן, ללדת ולגדל לבנים, אשר “לא ילכו בדרך הגויים”, ובנות, אשר תחונכנה בבתי-חנוך של גויים – וגומר, וגומר עד סוף כל הסדר. אבל הבנות עצמן גירסא אחרת היתה להן: לא גלוח שער, לא שעבוד בעלים ולא לידת בנים ובנות אלא – השכלה עליונה ובית ספר עליון…

ותטוש המלחמה. והמלחמה היתה ארוכה וקשה מאד. הרבה כלי זין “יפים” יש להם לאב ואם קנאים אדוקים בשעה שעיניהם נפקחות פתאום לראות, כי בנותיהן מורדות בהם: היו גם קללות, גם מהלומות, גם הסגר בבית ולסוף גם אירוסים שלא מדעת וקדושין שלא מרצון. ואולם הרבה כח וקשיות-עורף יש לה גם לבת ישראל, בתוֹ של עם קשה-עורף, כשהיא מחליטה בלבה לעבור על המכשולים שמניחים לה על דרכה ולהגיע למטרתה. בנות קלוגר עמדו במרדן, זו לא נשמעה לבעלה ונשארה זרה לו כמלפני נשואיה, וזו לא שמה את לבה לארוסה ונשארה זרה לו כמלפני ארוסיה, ושתיהן שקדו על למודיהן. לסוף עמדו וברחו מבית הוריהן לִשְוֵיץ. אז פנו ההורים לבית-דין ודרשו מאתו, כי יְחַיֵב את הבנות לשוב לביתן, משום שעדיין לא בגרו. וכשהודה בית-הדין בזכותם של ההורים, הגישו הבנות קובלנא לבית-הדין העליון אשר בווינא וגם הן משפט, כי תפטרנה מלשוב אל הוריהן שהתעמרו בהן ימים רבים. ועוד דרשו הבנות מאת בית-הדין העליון, כי יחיב את הוריהן לשלם להן מאתים כתרים לחודש, כדי שתוכלנה לגמור את למודיהן בבית מדרש למדעים. ול“כבוד” גדול זכו האחיות קלוגר: סטודנטים עורכים מיטינגים לטובתן, ואחד הדפוטטים היהודים, הד“ר דיאמאנט, חבר הפפ”ס תבע בהפרלמנט מאת המיניסטר למשפטים את עלבונן ודינן.

טפוס זה של הורים, הרודים בבניהם ובנותיהם ואומרים לשלוט עליהם שליטה גמורה, מצוי הוא לא רק בעולמנו שלנו הצר אלא גם בעולם הרחב שלהם. יש כאן רק שנוי-נוסחאות. הנוסחא שלהם היא שמירת המנהגים, התלויים ביחוס המשפחה והמעמד; הנוסחא שלנו היא – שמירת המנהגים, שלבשו צורה דתית. לשם שמירה זו קרבנות נקרבים יום-יום גם בתוך אהלינו שלנו הצרים והחשכים וגם בתוך היכליהם שלהם השטופים אורה. כאן בנים חייבים להיות דוקא יושבי-אוהל ונוצרי-תורה, ושם בנים חייבים להיות דוקא יונקרים מקשקשים בחרבות; כאן משיאים בנות שלא מרצונן ללומדי-תורה, שריאתן צומקת, ושם משיאים בנות שלא מרצונן לבארונים וגרפים, שצמקו בהם כח-החיים ושמחת-החיים.

גם הטפוס של בנים ובנות מורדים מצוי זה כבר לא רק בעולם הרחב שלהם אלא גם בעולמנו שלנו הצר. דור-ההשכלה היה דור של בנים ובנות מורדים; אף דורנו אנו, דור הלאומיות והציונות, הוא דור של בנים ובנות מורדים.

אבל מורדים לחוד ומקללים לחוד. בנות קלוגר לא מורדות הן, כי-אם מקללות אב ואם. בקובלנתן, שהגישו לבית הדין העליון, מספרות האחיות על כל אשר עבר עליהן בבית הוריהן בסגנון גס וציני כזה, שבנות ישראל כשרות לא היו יכולות להשתמש בו. נראים הדברים, כי בבית-חנוכן למדו אותן לא למרוד ולאהוב, כי-אם – לשנוא ולקלל.

ולא לחנם נעשה הד"ר דיאמאנט דורש משפטן של בנות קלוגר בהפרלמנט: מצא מין את מינו. גם הוא לא היתה כונתו רק לתבוע את עלבונן של הנעלבות, אלא ביחוד לדבר בגנות היהדות, לגנוֹת ולקלל.

מגללי אב ואם טפוס חדש הם בקרבנו. ואם קנאים אדוקים מטפוסם של האבות קלוגר מבלי-עולם הם, הרי מורדות מטפוסן של הבנות קלוגר מחריבות-עולם הן.

העולם 1910

א

איש יהודי היה בצרפת ושמו ארתור מאיר. כשהגיע לימי בגרות בדק ומצא, שעל-פי טעות נולד יהודי ועל-פי טעות תקן לו יוצרו חוטם, “הצופה פני הלבנון”. וכשהוברר לו הדבר הלך ונעשה – “קתולי אדוק” ורויאליסט אדוק ויסד את העתון הקלריקלי “גולוא”. קתוליות, רויאליות ועתון קלריקלי – שלש פרנסות יפות הן בצרפת. ימים רבים היה ארתור מאיר רצוי ל“אחיו” החדשים והם היו רצויים לו. ימים רבים היה עתונו אחד מעמודיה הימנים של הקלריקליות השחורה בצרפת וממילא גם אחד מעמודיה הימנים של האנטישמיות השחורה בצרפת. ושמח היה ארתור מאיר: נשכח “עון מולדתו” עד העולם.

אבל שמחת-שוא היתה שמחתו. “עון היהדות” אין נתן לא לשכחה ולא לכפרה. היה מעשה ונזרקה עצם – כפי הנראה, שמנה – לתוך עדת השחורים ונדמה להם, כי ארתור מאיר חברם ואיש-בריתם נזדרז גם הוא לשלוח את ידו אל העצם. ותטש עליו כל העדה ותחרץ את לשונה: “יהודי!”… וארתור מאיר חרץ את לשונו גם הוא, אלא שקוֹלוֹ נחנק בתוך גרונו, כי – אמנם נמצא עונו, “עון-מולדתו”. –

איש יהודי היה בפוזנא ושמו ישראל ויטקובסקי. כשהגיע לימי בגרות דק ומצא שעל-פי טעות נולד יהודי ועל-פי טעות קווצותיו תלתלים, שחורות כעורב. וכשהוברר לו הדבר הלך ונעשה – מקסימיליאן הַרְדֶן, אימפריאליסט גרמני, חסידו של ביסמרק ועורך ה“צוקונפט”, שממנה יוצאת לעתים קרובות תורת האנטישמיות החדשה, זו המעמידה את דבריה על טהרת הגזע והדם.

בימי מעשה-דריפוס נלחם הרדן במגיני-דריפוס. בשנות הרבולוציה ברוסיה נעשה איש-בריתו של גרינגמוט ומפיו החליט גם הוא, שרק “עמי-הנכר”, היושבים ברוסיה, דורשים קונסטיטוציה. ועכשיו כשמת לואיגר, הרדן מספידו בלשון זו: "האמנם שנא לואיגר את היהודים? הוא נסתכל בהם וראה, כי חזקים הם יותר מדי, כי גדולה יותר מדי השפעת רוחם על כל מעינות הכח של הממלכה… לאן תובילנה אותנו רגלינו, אם דבר זה יתמיד גם מכאן ולהבא?… מרכז הממלכה כבר נכנע כמעט לגזע זה, הממהר לגדול, לגזע זר, שאין לו צורך נפשי כלל, כי יתקים הקלסתר המיוחד לעמנו אנו?…

“הגזע הזר, הממהר לגדול” – אלה היהודים; הדואג לקיומו של הקלסתר, המיוחד “לעמנו אנו”, הוא – מקסימיליאן הרדן. פירוש – ישראל וויטקובסקי…

וכמובן, לא יפטר גם הוא מן העולם עד שיארע גם לו מה שכבר אירע לבן-קלסתרו, לארתור מאיר.

נקמה זו אמנם פעוטה היא. אבל כלום אפשר, שתהיה לנו נקמה אחרת בנפשות הכוזבות הללו? כי תשובנה אלינו – אין אנו רוצים. “והיה מחנך קדוש” כתיב.

ב

שלשים יהודים צעירים, שיהדותם גרמה להם, כי ננעלו בפניהם דלתות האוניברסיטה האודיסאית, הציצו אל תוך נפשם פנימה, והנה – מדבר-שממה. ובשממה אין כל בלתי אם בקשת דיפלום. עמדו והשליכו מעל שכמם את “סבל הירושה”, המעיק עליהם שלא מדעתם, ונשתמדו. למחר באו אל הרקטור ופניהם צוהבות: פתח לנו שערי “ההיכל” ונבוא בם, כי נטהרנו… נתן הרקטור עין זעומה ב“מיוחסים”, העומדים לפניו, והחזיר להם תשובה:

– הלכה זו נעלמה ממני, אם די לכם ביחוס עצמכם, או שיחוס אבותיכם פוגם? אם דין “נורמה של פרוצנטים” נוהג רק ביהודים או גם במי שהיו יהודים? המתינו לי ימים אחדים ואקריב את משפטכם למיניסטריון…

וכבר עברו לא ימים אחדים, כי-אם שבועות, ומפטרבורג אין תשובה. בינתים נפלה הברה בעתונים, כי דעתו של שווארץ, ראש-המיניסטריון להשכלת-העם, נוטה להחמיר ולדרוש מאת צעירים יהודים, “הדואגים לאחריתם”, כי ישתמדו לפני צאתם מבתי-הספר התיכונים. מיראה ומדאגה, פן תתמעט שמועה זו, פנו ה“מיוחסים” ל“אד. נובוסטי” במכתב גלוי ובו הם כותבים: “אין אנו יודעים, מה תשובה ישיב המיניסטריון. לשער השערות אין אנו רוצים. אבל לעת-עתה תוחלתנו הממושכה מענה אותנו זה שבועים”…

הללו – לא די להם במה שעשו, אלא שגם מכריזים הם על מעשיהם ברבים ומוסרים את דינם לקהל. אמנם יש בעולם אנשים, שנפשם מדבר-שממה, חלקה יבשה, זרועה מלח. והאנשים הללו – אוי לנו! – שלנו הם…

בה בשעה, שהללו הדפיסו את מכתבם, נתפרסמה בעתונים גם ידיעה אחרת: המיניסטריון לעניני-פנים אסף חומר בדבר המומרים הפראבוסלבים, שחזרו לדתם הקודמת מי"ז באפריל 1905, שאז הותרה החזרה, עד עתה. לדת הקתולית חזרו 233,000 איש, לדת לוטר – 14,500 איש, לדת מחמד – 50,000 ולדת ישראל – כארבעת אלפים איש. (לחזור לדתות נוצריות הותר גם לאלה, שנולדו פראבוסלאבים על ברכי אבות שהמירו; לדתות לא-נוצריות מותרים לחזור רק אלה, שהם עצמם המירו. המספר המרובה של המחמדיים, ששבו לדתם, יש לו סבה מיוחדת: לפני שנים מעטות קבלו עליהם כפרים שלמים של טטרים את הדת הפראבוסלאבית על-פי שליחים, שהיו מכניסים גרים לא רק בדרכי אהבה וחמלה).

שבו אלינו ארבעה אלפים אובדים ונדחים, שכבר הורגלו בחיים חפשים, בחיים של זכיות-אדם, בחיים, שאין בהם אסור ישיבה ואסור הנאה מן האויר. מה שעשו עכשיו שלשים האודיסאים עשו בשעתם גם ארבעת האלפים, שאין אנו יודעים מי הם. גם הם עשו אותו מעשה משום שגם נפשם שלהם היתה מדבר-שממה. ובכל-זאת שבו. יתוש קשה, “פיו של נחושת וצפרניו של ברזל”, נקר כל אותם הימים בלבם, וגדולים היו יסורי הנקור משמחות חיי החופש והזכיות הגמורות, והרי שבו אלינו – להיות מעונים כמונו ונרדפים כמונו.

ארבעת אלפים תמורת שלשים!

אל ננחם את עצמנו תנחומים של הבל. אפשר, שגם אלו השלשים היתוש כבר מחכה להם בנחשתו וברזלו, אפשר, שגם הם סופם לשוב. אבל אם ככה יבש לשד האומה, אם ככה לקה המאור שבה, עד כי היא מעמדת בנים, שנפשם מדבר-שממה; אם הגענו לידי כך, שצריכים אנו לבקש תנחומים בזה, שלעומת העוזבים אותנו יש גם שבים אלינו, – אוי לנו!…

ג

במשך חצי יובל שנים עמד בראש קהלת קראקוי, המיוחסה שבקהלות-ישראל, אחד מחשובי המתבוללים, ה' מנדלסבורג. כל אותן השנים היו עניני-העדה נחתכים על פיו. והנה חלה האיש לפני ימים אחדים ומת ונאסף – אל עם אחר. כשנתפרסמו בעיר המודעות על מותו של מנדלסבורג, כבשו יהודי-קראקוי את פניהם בקרקע: – סימן-הצלב התנוסס בראש המודעות.

בניו של המתל יצאו לשמד עוד לפני הרבה שנים. אשתו היתה קרובה גם היא לשמד כל ימיה. עכשיו, כשהגיעה שעת גסיסתו של הזקן, קשה היה לאשה ולבנים, כי זה שהיה בעל ואב להם יֵצֵא מן העולם יהודי ויקבר בקברות-היהודים וישאר קשר אחד קל, שיקשור אותם בעל-כרחם אל עם-היהודים ואל רחוב-היהודים. עמדו ומסרו את נשמתו של הגוסס, שכבר אבדה לו בינתו, לרשותו של כהן קתולי. בשכר “דבר מועט” זה היתה הרוחה לאשתו ולבניו של המת: פסק היחס האחרון בינם ובין היהודים…

וכאן נגלתה כל תועבת-השמד. הן לא על זה בלבד יכאב לבנו, כי לרגלי השמד מאות יהודים נעקרים מתוך גבולינו והולכים לעם אחר. הרבה יותר יכאב לבנו, שאין המשומדים נעקרים מתוך גבולינו עקירה גמורה. הם נשארים סמוכים וקרובים לנו והרקבון, היוצא מהם, תוסס בגופה של האומה כולה, – וזוהי הסכנה.

בילדותי שמעתי ספור יפה. מעשה בזקן, שמת לו בנו-יחידו בכרכי-הים, ולא ידעו מקורביו האיך להכשירהו לבשורה רעה זו. היה ביניהם פקח אחד, שאמר אני אלך לזקן ואספר לו – וישמח. הלך אליו והתחיל מספר לו על בנו, שיצא לתרבות רעה, שנתפס למינות, שהלך בדרכי-הגויים, שחשקה נפשו בבת אל נכר, שמלאו לבו ללכת גם אחרי אלהיה… כשהגיע המספר לזה חרד הזקן חרדה גדולה. מהר המספר וסים: “וכשנגש לבית-יראתם לעשות אותו מעשה עכבוהו מן השמים: אבן גדולה נפלה עליו פתאם והרגה אותו”. מיד צהבו פני האב השכול ואמר: “ברוך המקום!”…

כל זמן שכך היה יחסו של העם לשמד לא היתה שום סכנה בשמד. עכשיו, כשאבות יהודים אינם בדלים מבניהם שיצאו לשמד, והם מארחים אותם בבתיהם; עכשיו, שאבות יהודים עושים “צדקה” עם בניהם ומוסרים אותם לשמד כשהם קטנים, והצבור שלנו אינו פולט מתוכו אבות כאלה; עכשיו, שבנים עושים “צדקה” עם אבותיהם ומשמידים אותם בשעת גסיסה מקהל-ישראל; עכשיו, שהמתאמרים להיות עסקניו של הצבור היהודי עומדים על קברו של משומד ומכריזים עליו, שנוֹי ותפארת היה לעמו (עי' נאומו של ה' סלוזברג על קברו של המשומד פֶּרְגַמֶנְט); עכשיו, שהמשומדים עצמם אינם בדלים מן הצבור היהודי ויש אשר הם נעשים גם באי-כחו ומדברים בשמו, – עכשיו נעשה השמד סכנה גדולה. אברים מדולדלים, הנקצצים מן הגוף, דין הוא שֶיִקָצְצוּ; אברים מדולדלים שאינם נקצצים מן הגוף, מחליאים את כל הגוף.

מנדלסבורג נקבר בבית-הקברות שלהם. יהי להם אשר להם. אבל את ארונו של מנדלסבורג לוה סגן ראש העיר, היהודי סֵרֶה, שנבחר למשרתו זו, לפי עדות סופרה של “הצפירה”, על-ידי יהודים יראי-אלהים, לוו אותו גם יהודים אחרים, שחלקו כבוד למת. ואת הנפשות הכוזבות הללו, הנשארות בגבולנו, – את הרקב שבהן אנו יראים.

העולם 1911–1910

“שכחו את תורתכם, את לשונכם, את נמוסיכם, מעטו את דמותכם – ובמעלה-החיים יפנו לכם מקום”, – כך לימדה האסימילציה בראשית ימיה. על הדרכה זו אפשר היה ללמד זכות: סוף-סוף אין האדם אלא “בשר ודם” ונוח לו להיות עשיר בין עשירים מלהיות עני בין עניים. ואולם ההבטחות הטובות על הישיבה במעלה-החיים נדמו זה כבר. אלו קמו המבטיחים הראשונים מקבריהם היינו רואים אותם עומדים לפנינו שחוחי-ראש ומסתירי-פנים מבושה. בפי בניהם ובני-בניהם עדיין לא מת הפזמון הישן, אלא שנשתנה הנוסח: שכחו הכל, מכרו הכל, התפשטו את חלוקכם האחרון – ותנצלו מכליון אחרון. ינסה נא איש ללמד זכות על נוסח חדש זה! –

מגפת-השמד עושה שמות ביהודי המערב – ולא ביהודי-המערב בלבד. האנשים, החוששים לשנתם שלא תדד, מתנחמים ואומרים: עשרה עלים נובלים יפלו מן האילן בנשב בו הרוח ומאה עלים חיים יוציא תחתיהם. מקבלי-התנחומים עושים את עצמם כאלו אין הם יודעים, שהשמד הוא סיומו של פרוצס ההתנכרות לעם, שמשומד אחד הוא סימן למאות יהודים, שבקרבם כבר החל הפרוצס. מקבלי-התנחומים מעמידים את פניהם כאלו אין הם יודעים, שבסתיו מעיד כל עלה נובל, שיונקתו של האילן אינה נזונית עוד…

בארצות המערב, שם גברה מגפת-השמד ביותר, יש גם מעטים היראים את המגפה. אבל יותר משהם יראים את המגפה יראים הם לדעת מהיכן באה המגפה. יראתם זו מובנת. הסתכלות נכונה בפרוצסי-הרקבון, המתמידים בנפשו של העם, עלולה לחנק פתאם בגרון אפילו את ה“דייטשלאנד איבער אללעס”. והרי האנשים הטובים האלה מתרוצצים בפחדם הגדול מזוית לזוית, מבקשים לסתום את כל החורים והסדקים, ונזהרים מאד שלא תתעה ידם מאליה גם לתוך הפרצה ההיא, שמשם באה הרעה באמת. מבקשים הם לבונה לעצור בעד המגפה ומוצאים – חלבנה. והריח, העולה מן המחתה שבידם, – ריח חלבנה…

הנה הכרוז, ששלח בישראל הד"ר גִדֶמַן, רבה הישיש של ווינה. סבא זה ירא גם הוא את מגפת-השמד והרי הוא מנסה דבר אל השטן המשחית ושולח את המחתה לאפו.

והוא, גידמן, יודע מהיכן נפתחה הרעה – מגליציה ומארצות אחרות, ששם נוהגים היהודים עדיין לקרוא לבניהם ליבוש, פיבוש, או לוּ גם שמות ביבליים: אברהם, יצחק ויעקב, משה, שמואל ודוד. בווינה בושה לאדם, “אי אפשר” לאדם, שיהיה שם כזה על דלת-ביתו ושלט-חנותו. כדי להפטר מצרה זו, כדי להפטר גם מן העונש, הכרוך בשנוי-השם שלא ברשות, אין דרך אחרת אלא – שמד. והרב הווינאי הישיש מתחנן לחבריו הרבנים בגליציה ובמקומות אחרים, ששם מקור הרעה, כי ידאגו לכך, שמכאן ולהבא יהיו לנו “יהודים נאמנים, המסורים לעמם מתוך הכרה פנימית”, אלא במעתה לא יקרא ילד יהודי, כשהוא נכנס לבריתו של אברהם ולדתו של משה, לא אברהם ולא משה (“ואפילו לא מאָזס” מזהיר הד"ר גידמן), כי-אם אדולף ומַכְּס, שמות “נאים”, שאינם עשויים להביא לידי שמד.

רואה הד“ר גידמן ואין הוא יודע מה הוא רואה. החנוני היהודי “אינו יכול” לקרוא את שמו המיוחד לו על חנותו, המשורר היהודי – על שירתו, הארטיסט היהודי – על משחקו, הציר היהודי – על ציורו, הפּסל היהודי – על פסלו. היהודי בכלל איננו הוא, אלא – “פסבדונים”: רוסי, גרמני, צרפתי, אנגלי. כי יֵאָמֵר ליהודי “יהודי” הוא נרתע לאחוריו: אין הוא יכול להשיב בתמימות ובפשטות מה שהיה צריך להשיב: “אני”. ולמה נתמה, כי יש גם סיום אחרון לבקשת- פסבדונים” זו – שמד? וכמה מגוחכה היא עצתו של הד"ר גודמן, שפירושה האמתי הוא: חדלו מהיות את אשר הנכם, היו את אשר אינכם, כדי שתוכלו להיות את אשר אינכם…

עצה טובה אחרת להבריח את יצר השמד מצא הרב ד“ר זליגמן, כהנה הגדול של העדה הליברלית בפרנקפורט. עוד בשנת 1902 – מספר הד”ר הנכבד בחוברת האחרונה של ירחונו “ליבעראלעס יודענטום” – נוסד בפרנקפורט ועד מיוחד להלחם בשמד ("אנטי-טויף-קאמיטעע). אחד מראשי הועד הוא, כמובן, הד“ר זליגמן. מה הם מעשי תקפו וגבורותיו של הועד בעשר שנות קיומו אין אנו יודעים: עליהם אין הד”ר זליגמן מספר כלום. אבל הוא מספר באריכות ובפרוטרוט על מעשה אחד, שהוא, המספר, עשה בשליחותו של הועד, מעשה, השקול, כפי הנראה, כנגד כל המעשים האחרים שנעשו ושהיו ראויים להעשות. על-פי עצתו של המנוח פְּלוֹטְקֶה עקר הד“ר זליגמן את הסבה היסודית, שגרמה עד עתה לשמד – את ה”סדור" הישן העבה ואת התפלה הישנה הארוכה. הד“ר זליגמן השליך את יצר-השמד ל”דודא דאברא וחפייה לפומיה באברא" והעמיד עליו שומרים מהימנים – תפלה, שאינה נמשכת יחד עם הדרשה יותר משעה, “סדור” שנפתח מימין לשמאל ו“הכרח” ללמוד את הלשון העברית: ברכות-התורה נדפסו באותו “סדור” במקורן. (אין זו הלצה, אלא כך כתוב מפורש במאמרו של הד"ר זליגמן)…

וככה עומדים האנשים הטובים האלה ומעלים עתר ענן החלבנה לאפו של השטן. והשטן מריח וצוחק את צחוקו:

– אם הם, המקטרים, מאמינים בסרחון, העולה ממחתתם, מה הוא, כי יִוָאֵל לירוא אותו?

 העולם   1912

מת ראש-האזרחים בוינה, הד"ר קרל לואיגר. מתחלה היה תלמידו של הדמוקרט היהודי מנדל, אחר-כך דבק בשֶנֶרֶר, אבי האנטישמיות באוסטריה, ולסוף נעשה הוא עצמו דַבּרם וראשם של האנטישמים במלכות בית-האבסבורג.

ברם, אין כונתנו כלל להציב מצבה לקרל לואיגר: גם מבלעדיה לא יסוף זכרו מקרב יהודי-אוסטריה. דלה ועניה היתה מפלגת הנוצרים-הסוציאליים בשעה שנלוה אליה; הוא גידלה וטיפחה ומידו באו לה הכח וההשפעה, שהיא משתבחת בהם עתה. הוא ששתל בלבותיהם של אלפים ורבבות שנאה נצחת ליהודים. ולא את תורת האנטישמות בלבד הרביץ ברבים: איש-מעשה היה כל ימיו, וגם אנטישמותו היתה מעשית. מן היום, שהוא נעשה אב ופטרון לוינה, ועד עתה אין מועצת-העיר פוסקת מלהצר לתושבים היהודים. בימיו גרשה מועצת-העיר את מוריה, פקידיה ושכיריה היהודים. בימיו נתקנה ה“תקנה”, שבכספים שהוקדשו לצרכי חנוכם של יתומים עניים סתם, ואפילו אם המקדישים היו יהודים, אין משתמשים אלא לצרכי חנוכם של יתומים נוצרים. בימיו נגזרה הגזרה על הרוכלים היהודים, כי לא יחזירו על החצרות והבתים במרכלתם. מפיו נשמע ראשונה הפתגם: "עם יהודים אין לדבר אלא – רוסית ", והוא שהוסיף אחר-כך גם באור, כי יהיו יהודי וינה ואוסטריה “נזהרים לנפשם”, לבל יקרה גם להם מה שקרה לאחיהם “במזרח”… בוינה התחיל לזרוע את השנאה ליהודים ואת אלומותיו קצר בכל רחבי-המדינה. את תורתו לא שכח גם קודם מותו, ולא נפטר מן העולם בלב-מנוחה עד שגילה את רצונו, כי וַיסקירכנר תלמידו וחברו לאנטישמות ימלא את מקומו.

הנה כן, זכרו של לואיגר לא יסוף מקרב יהודי וינה ואוסטריה: חזקה על האנטישמות שאינה כָלָה ושפירותיה אינם מתמעטים.

אלא למי אנו רוצים להציב כאן מצבה?

לראשי עדת-ישראל בוינה, שבימי מחלתו של לואיגר צוו להתפלל בבתי-כנסיות בשלומו, ולאחר שמת שגרו אגרת-תנחומים למתאבלים עליו; ל“גדולי” היהודים בוינה, שביום קבורתו של לואיגר הניפו דגלי-אבל על ארמונותיהם…

“בנפול אויבך אל תשמח”, – במות אויבך לא כל-שכן. ולמה נשמח? הללו נובלים והללו נוצצים ולואיגרים לא יתמו מן הארץ. אחת היא, אם יהיה לואיגר השליט במועצת העיר וינה וראש הנוצרים-הסוציאליים או שיבוא ויסקירכנר במקומו, – שניהם כאחד טובים. אבל להתפלל ברבים בשלומם של הלואיגרים, לספר בשבחם ולהשתתף בצער אבליהם, – לשפלות ועבדות נצחת כזו מסוגלים רק עבדי-עולם, שכבר אבד להם השרטוט האחרון של צלם אדם חפשי.

                                                                         **העולם  1910**

לפני חמשים שנה כתב אברהם גיגר לאשתו בדבר ספריו, ששלח במתנה להאוניברסיטה ביינה במלאת לה שלש מאות שנה: “מובן מאליו, שאת יהדותי לא הזכרתי כלל, אלא שזו נכרת מתוך ספרי עצמם וגם מתוך חתימתי”…

ואם עוד לפני חמשים שנה כבר היה דבר זה, – שאין צורך להזכיר את היהדות בפירוש ואפשר לסמוך רק על החתימה, – “מובן מאליו” לאדם גדול כגיגר, אין עוד כל פלא, כי בימינו נעשה “מובן מאליו” גם להאנשים הקטנים ההם, שבגרודנה ובווארשה קוראים להם “נאורים”.

“אין צורך להזכיר את היהדות מפורש; דיה לה שתהא נכרת מתוך החתימה”, – זוהי השיטה. ובסתר לבם מתפללים “הנאורים” שבגרודנה ובווארשה, שגם מתוך חתימתם לא תהיה יהדותם נראית. כמה שבחים וכמה הודיות היו משבחים ומודים בכל יום, אלו נמצא להם אותו הכובע האגדי, העושה את האדם לאינו-נראה.

לפני שבועים מתה בגרודנה הסופרת אֶליזה אורזישקה. גדול היה האבל לכל בני פולניה, כי על כן סופרת גדולה היתה אורזישקה וכל ימיה ידעה לספור את דמעות עמה ולשימן בנאדה. ואולם דמעה אחת, חמה וטהורה, היתה שמורה לה באוצרה גם לנו היהודים. וכשבאו בני עמה של הסופרת לחלוק לה את הכבוד האחרון, נשתתפו גם היהודים באבל הנהדר הזה. צריך היה להשמע גם דבורנו אנו, המיוחד לנו, בשעת ההלויה.

צריך היה להשמע ולא נשמע, – כי על כן “אין צורך להזכיר את היהדות מפורש; די לה שתהא נכרת מתוך החתימה”…

בשעה שנתאספו “נאורי” גרודנה להועץ על השתתפות היהודים בהלויה, נמצא בקרבם אדם אחד (או שנים) שעמד על דעתו, כי ההספד, אשר יאמר בשמם של היהודים, צריך להאמר גם בלשונם של היהודים. היהודים חייבים להביע את יחסם להנפטרת בתור יהודים. ונחלטה החלטה: בא-כוחן של ההסתדרויות היהודיות ידבר יודית. הפולנים, מסדרי ההלויה, הסכימו לזה. אבל המחליטים עצמם לא ישנו כל אותו הלילה. לא יכלו לסלוח לעצמם, כי “נכשלו” מתוך פזיזות בהחלטה כזו. יודית? אל ההלויה יבואו גם גדולי הפרוגרסיסטים מקרב הפולנים, והם, הפרוגרסיסטים, הלא הטילו חרם על הלשון היודית. למחר חזרו “נאורי” גרודנה ונתאספו ובקשו לבטל את לההחלטה של אתמול: יֵאמר גם הספדם של היהודים פולנית. ישמעו ה“פרוגרסיסטים” וישמחו! אבל אותו האחד (או השנים), שדרש דוקא הספד יהודי, עמד “במרדו”. לפיכך נעשתה “פשרה”: יהודית אסור; ה“פרוגרסיסטים” גזרו עליה. “יֶזנזִיק הֶברַיסקי” – מותר: הכל יודעים שזו, הלשון העברית, אינה אלא שריד “קודש”, ואין אסור חל עליה. ובכן הוחלט, שההספד יאמר עברית. וכשנודע, שהשלטון המקומי חוכך לאסור הספד עברי, נסע אחד הפולנים להגוברנטור וקבל ממנו את הרשיון הדרוש לכך. והכל שריר וקיים.

ההלויה נערכה ברוב פאר והדר. שני שלישים מן המשתתפים בהלויה היו יהודים. הגיעה שעת ההספדים. “הנאור”, שדבר בשמה של קהלת היהודים בווארשה, דבר, כמובן, פולנית; מתחלה שכח להזכיר את היהודים, ורק לבסוף הזכירם כלאחר יד. ובא-כח ההסתדרויות היהודיות, מר יפה, שצריך היה לישא את ההספד העברי, לא הוזמן לעלות על הדוכן. סוף סוף לא נאמר ההספד העברי…

מר יפה עזב את ההלויה ותבע את עלבון היהודים מאת מסדרי ההלויה. מר יפה דרש מאת שולחיו, “נאורי” גרודנה, שגם הם ישתתפו במחאתו נגד המסדרים, אבל הם לא נענו לו: מה בכך אם לא נאמר ההספד העברי? הן נאמר ההספד הפולני של היהודים, ו“מתוכו מוכח”, שידעו היהודים להוקיר את הנפטרה. ואולם מר יפה לא חדל מלתבוע אל העלבון, ואז הוברר, שאותו “הנאור”, שבא לגרודנה מווארשה, הוא שדבר על לב המסדרים ובקשם לבל יתנו להספד עברי להאמר, והוא "לקח על עצמו את כל אחריות הדברים ".

הנה כי כן, לא באשמתם של הפולנים לא נאמר ההספד העברי, אלא באשמתם של יהודים, של “נאורי” גרודנה וחברם “הנאור” הווארשאי.

יכתב נא הדבר לזכרון! –

העולם 1910

יש ברוסיה “חברת ספרות ישראל” (כלומר: “חברה ישראלית לספרות”). מרכזה בפטרבורג וסניפיה בכמה וכמה ערים בתחום ומחוץ לתחום. על-פי תקנותיה חייבת החברה לדאג לכל עניני ספרותנו בשלש הלשונות, שיהודי רוסיה משתמשים בהן – עברית, יודית ורוסית. מוכיח על זה גם השער, הנדפס בשלש הלשונות הללו על גליונותיו של ועד החברה. ורבים טועים וחושבים, שאמנם עוסקת החברה גם בעניני הספרות העברית. יש אשר באחת הערים יאספו חברי החברה לאספה, יערך נשף להרצאה וקריאה, ויקום אחד מן הנאספים ויפתח את פיו לדרוש בשבחה של הספרות העברית או להזכיר את שמם של סופרים עברים, והִסו אותו יתר הנאספים ואמרו לו: הכבד ושב! לא זה המקום…

וכדי להפטר מעלבון זה לעתיד, מוטב שנוציא לכתחלה מלבם של הטועים את טעותם: אותה חברה אין לה עסק בספרות העברית; על מעשיה מכוונים רק לתקונה ותועלתה של ספרותנו ביודית ורוסית.

ואם יש צורך בראיה – הרי הודאתו של הועד המרכזי עצמו ב“ידיעותיו” האחרונות (לחדשי דצמבר יאנואר ופברואר) ששלח זה עתה לכל הסניפים.

ה“ידיעות” גופן כתובות רוסית… במשך ירחי החשבון נשלחו מטעם הועד לערים שונות חמשה מרצים, שקראו תשע הרצאות: שתים מהן – יודית ושבע – רוסיות. שלש-עשרה הרצאות ערך הועד בפטרבורג: ארבע – יודיות ותשע – רוסיות. משני הזורנלים, שהועד דאג להפצתם, אחד – יודי והשני – רוסי. הועד נגש להוצאת קצת מספורי פרץ – ברוסית. הועד טרח ומצא את היכולת להספיק להסניפים מחזות – יודיים. הועד עוסק בסדור אגודה מיוחדה ליסוד תיאטרון – יודי. ההרצאה היחידה שהכין הועד לחג יובלו של מנדלי, היתה – יודית. האדריסה, ששלח הועד למנדלי לחג יובל, היתה – יודית. אף רמז קל לא היה בה לכבודו של מנדלי יוצר הסגנון העברי החדש. כדי שלא לעבור בשתיקה גם על אשר עשה הועד לטובת הספרות העברית, אנו צריכים להזכיר, ש“סייע” להוצאת איזה מלון עברי.

אין כונתנו לקנטר את החברה, כי אין לה עסק בספרות העברית: “מסתפקת” היא בשתי לשונות “לאומיות” ולה אין צורך בשלישית. אין כונתנו אלא לשם תקון טעות. אלמלי היה הועד נשמע לנו, היינו משיאים לו עצה להסיר ליתר בטחון מתוך תקנותיו את הסעיף על הספרות העברית, ומתוך השער של גליונותיו – את השם העברי…

העולם 1911

בסוף השבוע העבר מסר הטלגרף את שתי הידיעות הללו זו אחרי זו: “רֶינה, במדינת ניבדה (בארצות הברית): נגמרה מלחמת-האגרופים בין הלבן דזפריס ובין השחור דזונסון. התחרות זו ענינה הרבה מאד את כל העולם האנגלו-זכסי. בעד דזפריס הוצגו סכומים עצומים. בהתאבקות השש-עשרה נצח דזונסון…” “ניו-יורק. לרגלי נצחונו של דזונסון היו התנגשויות מרובות בין הלבנים ובין השחורים. הלבנים שרפו באש מלון של כושי. מן הכושים הומתו כעשרים איש ונפצעו מאות איש.” ובכל יום ויום ידיעות באות מאמריקה: בניו-אורליאן, בפיטסבורג, בפילדלפיה, בסן-לואי וכו' וכו' מוסיפים הלבנים לנקום באכזריות נוראה את נקמת כבוד דזפריס המחולל ולמרק בדם-אדם את ה“כתם”, שהטיל דזונסון הכושי על גזע האנגלו-זכסים.

שני אנשים מתועבים, שמפני צמאונם לממון, הסירו את צלם האדם מעליהם ונעשו שורי האצטדין, יצאו להלחם איש באחיו, האחד נצח את השני, והנה אנשים לעשרות נהרגים, אנשים למאות נפצעים ואנשים לאלפים מוכרים את נשמתם לשטן המשחית. וכל זה למה? – משום שעורו של שור-האצטדין שנצח שחור ועורו של זה שנוצח – לבן.

ואתה עומד כמשוגע למקרא הידיעות האלה: האומנם היה כדבר הזה לא בארץ פראים ואוכלי אדם, השוברים את צמאונם בדם אחיהם, כי אם באמריקה, ארץ החופש, ארץ התרבות הגדולה והרחבה?

עכשיו יבואו “אפוטרופסי התרבות” ויאמרו: כך צריך להיות, כך מוכרח להיות, מהלך החיים והתרבות מחייב את המעשים הללו ודומיהם. שקר הם דוברים! במקום דם בעורקיהם יש להם שיטה במחם, במקום לב בחזיהם יש להם פסוקים בפיהם. קול דמי אדם צועקים אלינו מן האדמה. אי-אפשר, שתרבות, שיש בה לכל-הפחות קורטוב נפשיות טהורה, תחייב ותצדיק מעשים כמו אלה. שקר הם דוברים!

בעלי ה“שיטות”, אומרים, כי אין בעולם אלא כח ואגרוף, וכל החשוד בעיניך, שעתיד הוא בזמן מן הזמנים להראות לך את אגרופו, השכם והסירהו מעלדרכך לטוב לך. אבל הרגש הבריא החי בלבנו אומר לנו, כי הללו דברי נבלה הם, כי אין כדאי כלל לפנות את הדרך, כדי לחיות חיים כאלה. הרגש הבריא החי בלבנו אומר לנו, כי אם אין בעולם יחס אנושי, יחס נפשי בין אדם לאדם, אין בו כלום.

ברם, אין כונתנו “ללמד תועים בינה”. מי ישמע לנו? אין דברינו מכוונים אלא כלפי אחינו אנו הבאים לאמריקה, המתישבים בה ולומדים אל תושבי הארץ – להבזות ולשנוא גם הם את השחורים.

בושה תכסה פנינו לשמוע, כי ילמד גם היהודי להבזות ולשנוא את האדם השחור ולעשות לו רעה. האומנם לא יעשה היהודי את חשבון נפשו הפשוט: אם “מסוכן” האדם השחור, משום שהוא מוציא לשוק ידים מבקשות עבודה ולחם, מי כיהודי מוציא לשוק ידים מבקשות עבודה ולחם? אם “מאוס” האדם השחור, משום שבן הוא לגזע זר ודם מיוחד נוזל בעורקיו, מי כיהודי בן לגזע זר ובעל דם מיוחד?

אם הם, תקיפי העולם, שכורי הנצחון ושטופי התאוה להיות השליטים היחידים בעולם, אם הם אינם מודים אלא בכח האגרוף ואותו הם שולחים לפניהם לפנות להם את הדרך, – הנהיה גם אנו כמותם?

הֲתֶאֱטַם גם אזננו משמוע קול דמי-אדם? –

העולם 1910

א

בשני במרץ תפתח בפטרבטרג אספת-הרבנים. בו ביום תתחיל גם עבודתה של ה“קומיסיה”. שבעת החברים, היושבים בקומיסיה, כבר נבחרו. נצחו הרבנים: ששה מחבריה – משלהם.

הרבנים עתידים, כפי הנראה, לנחול נצחון, שעוד לפני שנתים לא קוו אליו. לפני עשר שנים היה דומה בעיניהם נצחון כזה ל“דיקלא דדהבא”, שאין מראים לאדם אפילו בחלום.

במשך שלשים-ארבעים השנה האחרונות ירדה הרבנות הדתית ברוסיה מגדולתה, עד שהיתה כמעט ל“שם שנתרוקן מתכנו”. בראשית ימי הציונות היתה שעת-כושר לרבנים ברוסיה לשוב ולתפוס מקום חשוב בעולמנו. אבל הם לא הבינו אז את אשר לפניהם ולא השתמשו בשעת-כושר זו. אפשר, שגם הציונות הפסידה על-ידי זה שהרבנים עמדו מנגד לה, – הרבנות ודאי הפסידה. כל-זמן שרחובנו היה שטוף בצבוריות לא פסקה ירידת-הרבנות. וכשהגיעה שעת המשבר הגדול, כשהכל נקפא מקרתו הגדולה של “הסיזון המת” ובני-אדם התחילו מפשפשים במעשיהם ואומרים: שמא לא זו הדרך, שמא עברנו בצדיה על האמת (המתונים אומרים: שמא, הפזיזים אומרים: ברי), – הבינו סוף-סוף הפקחים שברבנים, כי אם גם הפעם לא ישתמשו בשעה המשחקת להם – ואבדו. מיד התחילו מסתדרים ועושים את כל האפשר להשיב להם את הכח והעוז. אז נעשו הנסיונות הראשונים: האספות בפולניה ובליטא, יסוד “כנסת-ישראל”, הבאת שלום בין “האדמו”רות החסידית ו“הרבנות המתנגדית”, שבמשך דורות לא יכלו לדור בכפיפה אחת וכו'. והנסיונות הללו – קצתם לא הצליחו, אבל קצתם הצליחו. ביחוד הצליחה “כנסת-ישראל”. אמנם היא עצמה לא היתה בת-קימא, אבל הספיקה במשך ימי קיומה המעטים לגשור גשר בין הרבנות הדתית ובין השלטון שבמדינה. אם הכל יודעים, שהיהדות הרוסית אינה “כמות בטלה” במובן הפוליטי, הרי הספירות העליונות של הממשלה רגילות גם להפריז באומד ערכה והשפעתה הפוליטיים. ואי-אפשר לו לשלטון, שלא יבקש לו מעמד גם בקרב היהודים, כשם שהוא מבקש לו מעמד בקרב יתר הלאומים שבמדינה. ומשום שקשה לו להשלים עם עסקני-הצבור היהודים, שרובם אם לא כולם חשודים בעיניו על הקיצוניות נתן עיניו ברבנות הדתית, שהרי לכל-הפחות זו אינה חשודה על הקיצוניות. ואם בעשרות השנים האחרונות ניטל ממנה כח השפעתה על היהדות הרוסית, אפשר “להרים את קרנה”.

מטעם זה לא הסתפק השלטון הפעם בקריאת ה“קומיסיה” של הרבנים בלבד, אלא נקראה גם אספה כללית. ומה שנכבד ביותר: האספה וה“קומיסיה” הוזמנו לדון לא רק על עניני הדת, אלא גם על ענינים אחרים. הנה כן, בפרוגרמה, שעליה באה הסכמת המיניסטר לעניני-פנים, אנו מוצאים שורה שלימה של שאלות חשובות על הקהלה היהודית, מוֹסדות הצדקה, עניני-החנוך והמסים, המיוחדים ליהודים (מכס-הבשר, מכס-הנרות), וכדומה. גדולה מזו: במקום “קהלה” ו“עדה” משתמשת הפרוגרמה של עכשו בשם חדש לגמרי: “כנסת”, ללמדנו, שהעדה היהודית אינה קהלה חלונית, אלא כנסת דתית, שבראשה עומד הכהן-הרב. זאת אומרת: דעתו של המיניסטריון לעניני-פנים נוטה להגדיל את יפוי-כחה של הרבנות הדתית ולשעבד את הקהלה – וממילא את כל הצבור היהודי שבמדינה – להשפעתה.

אם כל הסימנים הללו אינם מטעים – יכולה הרבנות הדתית ברוסיה להיות בטוחה למפרע, כי תשוב מפטרבורג מעוטרת עטרת-נצחון.

ב

שבת של מי היום? – של הרבנים. העתונים שלנו, ביחוד אלה המתפרנסים מן הדברים המתמיהים, מופנים עתה להרבנים, לאספתם ולקומיסיתם, שומרים את צעדיהם ומונים א פסיעותיהם, מוסרים בדיוק גמור, בכמה התפללו הרבנים שחרית ובכמה – ערבית, מודדים את חדרו הצר והפשוט של אותו גאון ואת חדריו המרווחים והמקושטים של אותו צדיק, עושים באדמו“רים “אינטרביואים” ומוסרים מפיהם דברים שנאמרו ושלא נאמרו וכו' וכו'. קצרו של דבר: האספה וה”קומיסיה" מוקפות רעש ומהומה, והרבנים ו“השוקדים על תקנתם” שמחים להרעש והמהומה: שמע מינה: שהרבנות חוזרת להיות השלטת בדעת הקהל העברי.

בימים האחדים, שכבר עברו משעה שנפתחו האספה והקומיסיה, הספיקו הללו לעשות רק “מעשה רב” אחד – לשלוח טלגרמה של תודה לראש-המיניסטרים.

“הד-הזמן” תמה על מעשה זה:

“פְּלֶבֶה הרשה לציונים, שיתאספו במינסק, והאספה היתה מעין קונגרס, – והציונים לא הביעו שום תודה למיניסטר. פלבה הרשה לעסקני-ההשכלה היהודים לקרוא אספה בפטרבורג, – והמשכילים לא הביעו לו תודה. עתה בא במקומו של פלבה סטוליפין, המתנהג עם היהודים באופן קשה יותר מפלבה, והוא זכה לשם “ליברל” וגם לתודה גלויה מאת היהודים… הכל תלוי במזל!”

ירגע נא “הד-הזמן”: אין כאן השפעת “המזל” העוור; הכרח ההגיון הפקח יש כאן. בשעת האספות שבימי פלבה היה מורגש, שאין מצדו שום כונה לעשות טובה לא עם הנאספים ולא עם אלו, שבשמם דברו. בימיו היו היהודים דומים, כאלו יש להם סודות נוראים ואיומים, שנחוץ להביאם לידי גלוי אם כה או כה. “ויבוקש הדבר וימצא”, שהדרך הנכונה לכך היא – לתת ליהודים להתאסף ולדבר על הכל בהתגלות-לב. ואם-כן, תודה למה ועל מה היא באה? מה שאין כן עכשו. עתה כבר יודעים הכל, ש“סודותיהם” של היהודים אינם נוראים ואיומים כלל, ולשם זה, כלומר למען דעת מה בלבם של הרבנים, לא היו נותנים רשיון לאספה. עכשו רוצים באמת “להרים את קרנם” של הרבנים, להיטיב לכל-הפחות עמהם ולהתקין להם מצב כזה, שיהיו הם בהכרח המשפיעים על דעת הקהל העברי. ושורת-הדין נותנת, שחיב אדם להודות על הטובה, הנעשית עמו, הכל תלוי לא רק במזל, כי-אם גם בכונה.

וצריך להודות: הרבנים יודעים לכוון את השעה, המשחקת להם. “שפיל ואזיל בר-אוזא ועינוהי מטייפין”: את העיקר – שרק הם צריכים וראויים להיות המשפיעים על הקהל והקהלה – אין הרבנים שוכחים אף לרגע. ויודעים הם גם לבחר בטעמים ובנמוקים, הנשמעים עתה בספירות העליונות של הממשלה.

ה“פריינד” מביא את ה“חומר”, שהמציאה הקנצלריה של הדפרטמנט לאמונות זרות לכל חברי-האספה, ומספר: “הרב הפטרבורגי קצנלבויגן מונה, בתזכיר שהגיש לממשלה, את מעלותיהם הפטריוטיות של הרבנים הדתיים, והוא מסיים: בשעה זו, כשיש צורך לדאג לחנוכו המוסרי והדתי של הדור הצעיר, נחוץ להרים את ערכם וחשיבותם של הרבנים, למען ילחמו בהאפיקרוסות המזיקה… ברורים עוד יותר הם דברי הרב הזֶלוַני: מסירותם של הרבנים לממשלה, משום שקונסרוואטורים ונכנעים הם, לא היתה מוטלת בספק מעולם. ולא יפלא הדבר, כי באותם הימים, כשהיתה ה”קראמולה" שולטת ונתגלו הכתות והמפלגות הרבולוציוניות, היתה הממשלה פונה תמיד אל הרבנים, כי הם יַשרוּ מנוחה בקרב צעירי-היהודים. אם הרבנים לא הצליחו, הרי לא הם האשמים, כי-אם האדמיניסטרציה, שלא חפצה להודות בזכיותיהם ולא הרימה את ערכם. צריך למסור להרבנים את השלטון בפועל ולא רק על-גבי הניר. לפיכך נחוץ להודות בזכיותיהם ולעשות אותם לבאי-כח הקהלות הישראליות… הרב מליאנצקורן משיא עצה לממשלה, שתבטל את בחירות הרבנים לגמרי, ושתהא היא מעמידה לפי ראות עיניה רבנים בכל עיר. להצעה זו מסכים גם הרב מהורודוק (פלך פודוליה) והוא מבאר: אלו היתה הממשלה ממנה את הרב לזמן בלתי-מוגבל, כי אז היתה הרגשת ישותו אחרת לגמרי, ובעמדו בתוך אחיו היהודים היה יכול להשפיע על ההמונים היהודים ולהביא על-ידי זה תועלת מרובה גם לממשלה הרוסית וגם לחברה היהודית".

מובן מאליו, שדברים אלו והטעמה זו נאמרו ונכתבו לא רק מתוך יראת-שמים וחרדות; יש בהם הרבה יותר משמינית שבשמינית פוליטיקה. ברם, אין זו גנות לרבנים. כהני כל הדתות פוליטיקונים הם. אי-אפשר, שלא יהיו פוליטיקונים. וראוי לנו, שנדע למפרע, מה תהיה שירתם של הרבנים לעתיד לבוא, אם ישובו מפטרבורג ועטרת-הנצחון בראשם.

ונראים הדברים, ששירתם תהיה – שירת “הגאולה והפדות” מתחת “שעבודה” של האינטליגנציה היהודית. היא, האינטליגנציה, שנואת-נפשם של הרבנים זה כמה, וכיון שהם רואים, שעכשו הגיעה שעתם שלהם להגלות, אין ספק, כי יעשו את כל התלוי בהם, כדי להחליש את כחה והשפעתה ולרשת את מקומה.

וכבר שמענו את צליליה הראשונים של “שירת-גאולה” זו. הרי מה שכותב אל אספת-הרבנים ה“איזראעליט” הפרנקפורטי, הסוכך בכנפיו על האורתודוקסיה היהודית בכל מקום:

“ברוסיה ובפולניה הצליחה הרשימה של הרבנים החרדים. ל”קומיסיה" נכנסו הגדולים שברבנים. המשכילים לא פללו לדבר זה. רחוקים היו יותר מדי מהמוני-העם ולא יכלו לדעת, כי בהם, בהמונים, נתעורר הרצון לפעולה ולעמידה ברשות עצמם… בקונפרנציה האחרונה, שהיתה להם, (לאינטליגנטים ולמשכילים) בפטרבורג, עסקו ביחוד בעניני הקומיסיה הרבנית וטרחו לפרוש את כנפיהם עליה… האדונים הללו מבקשים להגיש את החלטותיהם לקומיסיה בתור יסוד להחלטותיה שלה… כל ההשתדליות הללו אינן באות אלא מתוך קנאה פעוטה ומתוך בקשה לשמור על מעמדם שלהם, – והן לא יצליחו "…

הנה כן, ה“איזראעליט” יודע כבר מה שבלב הרבנים, במה ומהיכן עתידה לפתוח שירת-נצחונם, אלא שהם מחשים עדיין, והוא – האש העצורה בעצמותיו היתה גם לאש צרבת על שפתיו…

ברם, גם הרבנים עצמם כבר עשו את הצעד הראשון: את שבועתם קודם לאספה נשבעו לא בבית-הכנסת אשר בפטרבורג. ללמדך, שפקע כח “השעבוד” של האינטליגנציה ומבית-כנסתה, אף-על-פי שאין בינו ובין כל בתי-כנסיות שבישראל ולא כלום, “אנו” נפרעים תחלה…

ג

אספת-הרבנים שלחה דפוטציה לנשיא-המיניסטרים. תשעה יהודים חשובים, גדולי-ישראל, מיוחסים, מלומדים ועשירים היו בה. שתי שעות חכתה במסדרון עד כי יצא ראש-המיניסטרים אליה. וכשיצא אליה קבל אותה מעומד ובכל דבריו, שהגיד לה, הקל בכבודה.

לאחר שבאר ראש הדפוטציה, הבארון גינצבורג, את פרשת עבודתה של האספה לא מצא הפרמיור לנחוץ אלא לשאל שאלה אחת: אם האספה אינה עוסקת בענינים צדדיים, שאינם ממין הפרוגרמה, ואם היא, האספה אינה דנה בשאלות פוליטיות כלליות? פירוש: עבודתה העיקרית של האספה אינה חשובה ביותר; העיקר הוא, אם חברי האספה אינם הולכים אגב אורחא לרעות בשדות לא-להם.

שורת-הדין נותנת, שאחרי קבלת-פנים כזו לא היה לה לדפוטציה מה להוסיף וצריכה היתה לקחת ברכת-הפרידה ולצאת. אבל – אותה הדמונסטרציה כלפי פנים, שהיא חזון-לבם של הפוליטיקונים שברבנים, במה היתה נגמרת? הן לא נכחד ממנו: הרבנים ההם, שמהם יצאה ההצעה לשלוח דפוטציה, לא היתה להם בכלל אלא כונה אחת פוליטית – להוכיח לרחוב היהודי, שגם הם עסקנים פוליטיים הם, ולא עוד, אלא שהעסקנות הפוליטית שלהם אפשר שתביא תועלת גדולה מזו של עסקני-האינטליגנציה. לפיכך לא עצר ראש ה“קומיסיה” ברוחו, לא נשמע לראש הדפוטציה, הבארון גינצבורג, שהוא גם נשיא האספה, ונגע “במקום הפצע”: הביע לראש-המיניסטרים את תקותו, “כי תוצאות האספה תביאנה לא רק לידי תקון המצב הרוחני של היהודים, אלא גם לידי תקון מצבם הכלכלי במדינה”, שהרי “כיון שהממשלה הראתה את חסדה ליהודים, בדאגה לקריאת האספה למען הביא סדר בעינינהם הפנימיים, הרוחניים, של היהודים, אפשר לקוות, כי תשים לב גם למצב החומרי הנורא של היהודים”.

על הדברים האלה באה תשובה ברורה: “זכרו נא את שנות 1905/6 ואת החלק, שלקחו היהודים במהומות של אותן השנים. עוד טרם באה השעה לעשות הקלות במצב היהודים. עדיין לא איכשר דרא. צריך לחכות עוד שנים אחדות. אז נראה”…

זוהי גופא דעובדא: הדפוטציה לא נתקבלה כראוי, הפוליטיקונים שברבנים הקדיחו קצת את תבשילם, והרב מזא"ה השתמש בלשון קצרה ואמר: באופן היותר טוב היתה הדפוטציה מיותרת ונוח לה שלא נשלחה משנשלחה…

ואף-על-פי-כן אין ללמוד ממאורע זה, כי הורע פתאם יחסו של השלטון לרבנים. קבלת-פנים זו אולי לא באה אלא כדי להוציא מלבם של “הטועים”, שכבר התחילו מרננים אחרי מיניסטריון-הפנים, כי התיר ליהודים לקרוא אספות ולהוועץ על “אבטונומיה יהודית”. עוד לפני האספה מיהרה ה“רוסיה” עתונה של הממשלה, להרגיע את הלבבות ולהוכיח, שאין כאן שום “חשש סכנה”. עכשו הראו למרננים באופן בולט, כי יודעים במיניסטריון האיך לקבל את פניה של דפוטציה יהודית.

זהו, כפי הנראה, הכל. בנוגע לעיקרו של דבר לא נשתנה הלום והרבנים יכולים עדיין לחלום על כח ושלטון.

ד

יש לנו מגלת-יוחסין עתיקה מאד ובטוחים אנו, שהננו יהודים בני-יהודים, בני-בניהם של יהודים עד אברהם אבינו. ופתאם – הלכה חדשה: מי שאינו מניח תפלין – אינו בגדר יהודי. רצועה של תפלין מפסיקה את מגלת-היוחסין…

יוצרי הדת הישראלית אמרו: מי שעובר עבירות שבין אדם למקום נקרא “פושע-ישראל”. פושע-ישראל – מכלל, שישראל הוא. ובפטרבורג נשמעה הוראה חדשה: יהודי, שאינו מניח תפלין, לאו ישראל הוא.

ואנו עומדים ותוהים: הלא היו יהודים גם בימי נחמיה, והכתוב מעיד עליהם, כי במשך תקופה שלימה לא קימו מצות-סוכה: הלא חיו יהודים גם בכל ימי הבית הראשון, והכתוב אומר, כי מימי-השופטים ועד יאשיהו לא חגגו את הפסח כראוי ובשעת חנוכת מקדש-שלמה לא שמרו גם את שבת-השבתון. ואם “הקומיסיה הרבנית” בפטרבורג צדקה – לא היו כל אותם הדורות בכלל יהודים. ממגלת-היוחסין שלנו קוצצים לא רק את הענפים, אלא גם את צמרתה אומרים לגדוע!

המילה היא ודאי עיקר מעשי גדול, לפי התלמוד שקולה היא כנגד כל המצוות ודוחה אפילו שבת. ואלו הכתוב אומר, כי במשך ארבעים שנה לא נמולו בני-ישראל במדבר. ובכן, כל בני הדור ההוא היו “גויים”?

חוששנו, שודאי יש עכשו בעולם “מנין” יהודים, שאינם מקימים מצות-סוכה, – הנוציאם מן הכלל? והם יאמרו לנו: “אינקביזיטורים אתם! אבותיהו בארצם, או בגלות בבל, שהיו קרובים כל-כך לארצם קרבת זמן ומקום, אבותינו, שעמדו בתקופה האחרונה של הנבואה, לא קימו מצות-סוכה ועמדו בחזקת יהדותם. ואותנו אתם מוציאים מן הכלל!”

ברם, אותם “דייני-גזירות” שבפטרבורג בידוע, שמפולפלים גדולים הם. אפשר, שבפני פלפולם החריף לא תעמודנה כל ההוכחות הישרות והראיות הפשוטות. כשם שהם יודעים לטהר את הטמא כך ודאי הם יודעים גם לטמא את הטהור. לפיכך יש לנו בפינו רק דבור אחד אליהם:

גדולי-התורה אתם, מגיני-הדת אתם, אבל מגלת-יוחסין שלנו, שלכלנו יש חלק בה, כחה גדול מכחכם ולאו כל כמינכם להפסיקה כרצונכם. אתם באים עלינו מצד הדת, שחוטיה נטוו ונארגו במשך אלפי-שנים במגלת-היוחסין שלנו, ואנחנו באים עליכם מצד מגלת-היוחסין שלנו עצמה. כל יהודי, שאינו קורע בעצמו את מגלת-יוחסיו ואינו נטפל למגלת-יוחסין אחרת – ישראל גמור הוא, אם תאבו או תמאנו.

אדונים נכבדים! היהדות, שגם אתם אינכם תופסים בה מקום אלא של גרגרי-חול, כחה גדול מכחכם…

האורתודוכסים והלאומיים נִגָפוּ במלחמת הבחירות בברלין. יד הליברלים רוממה: אין עוד מלבדם בהנהגת הקהלה.

וכדי להוכיח לכל, כי לא יבושו שולחיהם בהם, כי שוקדים הם באמת על תקנת קהלתם הגדולה, המשמשת דוגמא לכל יתר הקהלות בגרמניה, דחו לפי שעה את הענינים, שאין להם חשיבות יתרה, כגון סדור מסי-העדה, תקון החנוך, סדור הלמודים בבתי-הספר וכדומה מן הענינים מעטי-הערך, ופתחו בתקון, שאי-אפשר להחמיצו – בקצור “עבודת-האלהים” בשבתות ובמועדות.

נפלא הדבר! מראשית ימי הרפורמה ועד עתה, מימות הוריגר, גיגר, הולדהים ועד פוגלשטין וקלוד מונטיפיורי, עוסקים “המתקנים” רק בתקון “עבודת-האלהים” ועדיין לא הספיקו לתקנה. ה“סדור” וה“געזאנגבוך” – זוהי ה“ביבליותיקה”, שהשאירו ליהודי “המתוקן” רבותיו ופרנסיו, ועדיין לא פסקו “המתקנים” הותיקים מלמנות ולספור כל אות ואות ש“ביבליותיקה” זו, שמא יש בה עוד “לתקן”. והנה פתחו גם פרנסי-ברלין החדשים-הישנים את ה“סדור” וה“געזאנגבוך” ודנים – מה יש עוד לחסר ולמחוק.

ראשונה העמדה לדין תפלת שחרית. היה מי שפסק: סתם יהודי די לו ב“מוסף” בלבד; “שחרית” יתפללו רק הרבנים והשמשים ו“עשרת הבטלנים”, שמתמנים לכתחילה לכך. נמצא מי שהתנגד לפסק זה והוכיח, שאין בין קדושת “מוסף” וקדושת “שחרית” ולא כלום. ופרצה מחלוקת: הללו גוזרים כליה על ה“שחרית” והללו מחרפים את נפשם להגן על העלובה. לסוף נמנו וגמרו להחליט ברוב דעות. כך נוהגים בברלין הליברלית: חותכים את גזר-דינה של “שחרית” ברוב דעות.

מנין הדעות נדחה לימים מועטים. בינתים ישתדלו שני הצדדים למשוך אליהם את הפוסחים על שתי הסעיפים, שעדיין לבם מהסס, ואינם יודעים אם לקרב או לרחק. וכנהוג בכל דבר, התלוי במנין הדעות, “יעודדו” בינתים המהססים, שבידם להכריע. בשעת בקור יחיֵך “קאמערציענראטה” לרעהו ויסביר לו, ש“שחרית” ציונים תקנוה, ושבכלל אין היא ראויה, כי בשבילה יעלה צל על ידידותם הישנה…

אחרי דינה של “שחרית” עמדה לדין ה“דרשה”. עמודיה הימניים של “עבודת-האלהים” הם שנים, כידוע: החזן והדרשן. אף-על-פי ששניהם אינם נוהגים להאריך, מכל-מקום הוברר, שקצרה נפשו של היהודי “המתוקן” לשמוע לא רק להרנה אלא גם להדרשה. לאחר שתגזר כליה על ה“שחרית” תבטל צרת-הרנה למחצה מאליה. וכדי להפטר ככל האפשר גם מצרת-הדרשה אומרים פרנסי-ברלין להעמיד את זו על עשרים רגע, לא יותר. עכשיו אין הדבר טעון אלא עוד החלטה אחת: מי יצלצל בפעמון להפסיק את הדרשן, כשיכלו לו עשרים רגעיו – הגבאי בעל-הצילינדר או השמש בעל-המצנפת?

והכל שריר וקים. ה“סדור” הוא חרש, שאינו מדבר ואינו שומע, וכל הפוגע בו ו“מתקנו” פטור. הדרשן הוא בריה עלובה, שֶנִתְּנָה לו אוזן להשמע וּפֶּה – לשתוק, וכל המושכו באפסר משיכתו משיכה. ומנהיגיה וראשיה של “אגודת היהודים הליברלים” יכריזו כבתחילה בכל חוברת וחוברת מירחונם הפרנקפורטי: “אין יהדות אלא דת, ואין שומרים יפים לדת אלא אנו”.

ולא יתבוששו…

                                                                         העולם   1911

לא טרגדיות בלבד יש בחיינו; יש בהם גם קומדיות.

גם ה“אורתודוכסים” וגם ה“ליברלים”, – כלומר: בעלי-הרפורמה, – שלנו אין להם בעולמם אלא – ה“שולחן ערוך”. כך מחיבת בהכרח ההשקפה ההיא, העושה את הדת לא לאחת הנקודות של היהדות, אלא לנקודתה היחידה. יש בין האורתודוכסים בנוסח ה“איזראעליט” ובין הרפורמיים בנוסח ה“ליבער. יודענטום” רק הבדל אחד: פרנסת-נפשם של הראשונים היא – שמירת ה“שולחן הערוך”, ופרנסת-נפשם של האחרונים היא – בטול ה“שולחן ערוך”.

הנה כן, בנומר האחרון של ה“ליבער. יודענטום” מוסר הד“ר זאמטר את דינו לבני-חבורתו, שהרבנים ה”ליברלים" אינם משמשים במעשיהם וארחות-חייהם מורי-דרך נאמנים לעדותיהם, משום שרוּבם, אף-על-פי ש“ליברלים” הם להלכה, שומרי-מצוה הם למעשה. “אם נוצרי ליברלי, – קובל הד”ר זאמטר, – יאמר ליהודי ליברלי; לוּ גם יהי, שאתה אינך מדקדק במצוות, הקרואות יהודיות, אבל באי-כח דתך הרשמיים, ולא רק האורתודוכסים הקיצונים, מדקדקים בהן, ומכאן, שהצורות הללו מעיקרי דתך הן, – קשה יהיה ליהודי הליברלי להשיב תשובה נכונה"…

עד שהד“ר זאמטר עומד וקובל עשה הקדוש ברוך-הוא נס וזִמֵּן מורה-דרך נאמן, שעליו ועל הוראתו, שהורה הלכה למעשה – ולא רק לאחרים, אלא גם לעצמו – יוכלו מעתה לסמוך ה”ליברלים" בוכוחיהם עם הנוצרים, – הוא הרב הד"ר בְּרוּאֶר מטוּר (צרפת), שרבים מבני עדתו מעידים עליו, כי ראוהו אוכל טרפות ביום-הכפורים ברסטורן של גוי.

הלה “קדש שם שמים” ברבים לכבודה ולתפארתה של “הליברליות העליונה”. ראוי היה, אפוא, שכל גדולי “הליברלים” יקומו כאיש אחד מכסאותיהם וישתחוו לו אפים ארצה ויתנו כתר-כהונה בראשו על התשועה הגדולה, אשר עשה להם, כי הצילם מכף כל הנוצרים הליברלים, המקשים קושיות חמורות, שעד עתה לא היתה תשובה להן. בכל אופן, עדת טוּר והקונסיסטוריה היהודית הליברלית בצרפת צריכות היו להוקיר את הד“ר בּרוּאֶר ולגדל את כבודו. אבל באמת לא כך עלתה לד”ר ברואר, הפודה והמציל: העדה גרשה אותו מבית-התפלה בחרפה והורידה אותו מכסא-הרבנות, והקונסיסטוריה היהודית אִשְׁרָה גם מצדה את הגרושים הללו. ואולם הנעלב לא יכול לסלוח לעלבונו והגיש לבית-הדין בפאריז קובלנא והוא דורש מאת עדתו והקונסיסטוריה חצי-מיליון פרנק דמי-פצוי.

אולי ילך הד“ר זאמטר לפאריז לטעון לד”ר ברואר ולדרוש דין ומשפט-צדק מאת כפויי-הטובה?

העולם 1911

לפני חמש-עשרה שנה נפגשו בפאריז, – זו העיר בה דועכת נשימה אחרונה של יהדות, – שני גדולים מישראל ודנו על תקנתם של ישראל: אחד גדל-רוח והשני גדל-עושר – הרצל והירש.

– “על-ידי כך, – אמר הרצל, – נרים את רוחו של העם”…

– “לא, לא! – נבהל הירש. – אין אני רוצה כלל להרים את רוח העם. זהו מקור כל האסון, כי מעפילים היהודים לעלות תמיד… רוצה אני לעצור בעדם לבל יעפילו”…

ובשעת התגלות-לב זו גלה גם את תקותו האחרונה, שהיתה צפונה לו בלבו:

– שיצליח מפעלי אשכור לי אניה אנגלית יפה, אזמין מאה עתונאים ואתם יחד אסע לארגנטינה"… כלומר: יראו בעיניהם ויספרו לדור על הגידוּלים, שגידל היהודי שם ¹

מן הוא והלאה לא יספו עוד לראות איש את אחיו: האחד בטח בכח עשרו, השני בטח בכח רוחו.

וכשמת הירש עבר מפעלו לידי אחרים מבני מינו. הם שנו את צורת המפעל הגדול ויפוררוהו פרורים-פרורים עד כי לא נותרו בו עוד רוח ונשמה. רק את הצואה האחת של הירש הם שומרים: “אל יעפילו”…

ושנה-שנה נאספת כנופיה זו, יורשי הירש, ומספרת בלשון מדברת גדולות על רוב הצלחתו והדר גדולו של הישוב היהודי בארגנטינה. רק על דבר אחד אין היא מספרת – אם הישוב בארגנטינה מגדל יהודים או “גליטשאים”, שאבותיהם היו יהודים.

וכשקצרה נפשם של האבות אשר במושבות ארגנטינה לראות את בניהם ה“גליטשאים” בא אחד מהם לפאריז לקבול בפני האפוטרופסים, שהעמיד הירש למפעלו, על הדרך הרעה, שמדריכים בה את הדור החדש, הגדל במושבות.

ושם, בפאריז, שלמה רינאך ראש האפוטרופסים, היא רינאך, המעיד על היהדות, כי אין היא לא אמונה ולא דת, ומכל-שכן לאומיות, אל טרדיציה עתיקה בלבד, שכבר עבר זמנה, וכל החושב מחשבות להחיות את נשמתה הרי הוא מתחיב בנפשם של היהודים, הקימים עדיין בעולם. לפני ראש-האפוטרופסים זה הוכרח הציר, אשר בא מארגנטינה, לשפוך את שיחו.

וזאת היא התשובה, שהחזיר לו רינאך:

– יהודי, ומכל-שכן יהודי אכר, די לו, כי ידע להתפלל, ואף אם לא יבין פירוש תפלתו. למותר הוא ללמד לילדי המושבות את הלשון העברית. הצעירים, שכבר בגרו, אמנם ראוי להם, שיקראו לפעמים ספרים, הכתובים צרפתית או ספרדית, על עניני היהדות. ספרים כאלה החליט הועד להוציא ואת חבורם מסר לו – לרינאך…

דומה, שכל המסופר הוא הלצה של פורים, ואף-על-פי-כן אינו אלא – דברים כהויתם. כך היה מעשה.

רצונו של הירש נתקים: אין בני מושבותיו מעפילים. ראויים הם רינאך וחבריו, שיסמכו עליהם בדבר זה. אבל מי יבוא וישב על קברו של הירש, יגלה עפר מעיניו ויאמר לו:

– משום שנתקים רצונך, משום שידעת להפקיד את מפעלך הגדול בידי רינאך וחבריו, אי -אפשר שתבוא תקותך. סופרים ועתונאים לא יבואו לראות את הגידוּלים, שגידל הישוב בארגנטינה, ואם יבואו ויראו – ידמו סלה.

העולם 1910

ראיתם מימיכם אדם, הירא את צלו? יותר משיש ביראה זו מחלה קשה יש בה צער ויסורים נוראים.

חיה אחת ידועה יש בעולם: כשהיא רובצת להנאתה בחמה בא לפעמים זנבה ומפחידה פתאם, והיא קופצת ממקומה קפיצה של טרוף-הדעת ומתחילה רודפת אחרי עצמה, אחרי זנבה, הבורח ממנה. ברם, מאושרות הן החיות: הן שוכחות את צערן תיכף בעברו ומיד הן חוזרות למנוחתן ושלותן. מה-שאין-כן אדם: המח הבריא זוכר הכל, – זוכר ושוכח, שוכח ונזכר. המח החולה עלול אמנם להגיע לשכחה גמורה, אבל זוכר הוא “זכירה חולנית”, שאין עמה שום שכחה, את אשר בו לקה, או שנדמה לו, כי לקה בו. וקשה אסונו של המח החולה: לא די שהוא ירא את צלו, ובראותו אותו “נטפל אליו ונגרר אחריו” מרחפות כל עצמותיו מפחד, אלא שהוא זוכר תמיד, שיש לו צל. אפילו בשעת חושך ואפלה חרד לבו, פן יזדקר פתאם שביב-אור דרך סדק תריסו של חלון ו“הוא” יגָלֶה…

אומללים אלו ברוּבם הגדול אין להם תקנה: יסורי פחדם גדלים מיום ליום, ומתוך כך גדלה גם “זהירותם” מיום ליום. היום נזהרים הם מלצאת לחוף, במקום שם רוחה לצל להשתרע, ומחר נזהרים הם מלהשאיר לצל מקום פנוי גם בינם ובין כותל חדרם; היום סוגרים הם את תריסי כל החלונות, ולמחר טחים הם טיח על כל סדק וסדק שבתריסים… האומללים הללו אין להם תקנה: שעת גויעתם היא שעת גאולתם. סכנה גדולה לאחרים, לאנשים הסובבים אותם, אין בהם. במח הבריא אין נגעם שולט. קצת סכנה יש מהם – לאנשים, שגם מחם שלהם רופף והוא עשוי להנָגע ולקלוט כל חלי וכל מדוה.

האנשים היראים את צלם – למאות ולאלפים תמצאו אותם בגבולנו, ביחוד בארצות-המערב. הגיטו הוא הצל, שהיהודי המערבי ירא אותו, בורח ממנו ומבקש כל מיני מחבואים להסתר מפניו. בכל עת ובכל שעה נדמה לו, כי מאחוריו נמתחות ידים ארוכות עצמוניות, גידניות, מקשקשות במנעולי דלתות הגיטו החלודות ומבקשות לפתוח אותן.

הגיטו – הוא הצל ואותו הם יראים; הוא מקור יסוריהם ומפניו הם אומרים לברוח.

הרי דוגמא אחת מני אלף: ורנר סומברט כתב ופרסם ספר גדול על “היהודים וחיי הכלכלה”. בספרו זה הוא אומר להוכיח, כי ליהודים יש דם מיוחד, ולפיכך גם אופי מיוחד, דת מיוחדה, היסטוריה מיוחדה, ומתוך פילפול יפה העלה, כי כל הסגולות המיוחדות הללו עמדו להן לבעליהן, כי יֵעשו גאוני המסחר ועמודיו. ולא הסתפק סומברט בספרו בלבד, אלא קרא בברלין גם שתי הרצאות על הפוליטיקה של היהודים ועתידותיהם, ובהרצאות הללו חזר על כמה דברים, שכבר נאמרו בספרו, כי ליהודים יש דם מיוחד, אופי מיוחד, היסטוריה מיוחדה וכו' וכו'. אלא שהפעם הוסיף, שהיהודים צריכים לשמור על עצמיותם המיוחדה להם, שהאסימילציה, ואפילו הגמורה, אין בידה לתת פתרון לא רק לשאלת היהדות, כי-אם גם לשאלת היהודים, ועוד ועוד. והנה אנו קוראים מה שכותבים עתה על סומברט וספרו והרצאותיו בעתונים היהודיים, הבאים מגרמניה ושואלים את נפשנו: מה היה להם, לאנשים השלוים האלה, כי ככה הם מפרכסים בכל גופם ומנענעים בידיהם “כיהודים גמורים” בשעת התרגשות? מה אסון קרה להם? סומברט הביא מן התלמוד והמדרשים ומספרות יראל שאחרי התלמוד והמדרשים הרבה ציטטות, אשר לא הבין את משמעותן האמתית, יחס להן כונות זרות, משום שהספרות העברית חתומה היא לו וכל בקיאותו ולמדנותו, – שבכל אופן יש להתפלא עליהן, – באו לו ממקורות שניים ושלישיים ולאו דוקא נאמנים, ולפיכך בא לידי כמה מסקנות שאין בהם ממש. האמנם על עלבונה של תורת ישראל וספרותו מפרכסים האנשים האלה בכל גופם? לא! – סומברט הביא בידו תורה חדשה-ישנה על עצמיותו של הדם, ועל יסוד זה, שבכל אופן עדיין לא יצא מכלל ספק, הוא אומר לבנות בנין מדעי גדול, להסביר על ידו חלק גדול מן ההיסטוריה הישראלית. האמנם על חלול המדע מנענעים האנשים הללו בידיהם? לא! האנשים הללו אינם תובעים כלום, לא את עלבונה של ספרות ישראל ולא את עלבונו של המדע, אלא הם יראים וחרדים, כל פרכוסיהם ונענועיהם מתוך פחד הם באים: חריקת דלת חלודה בהפתחה נשמעה לאזניו של חולה יראת הגיטו, לאזנים הפקוחות פקחות חולני…

והנה עוד דוגמא אחת: לפני ימים מועטים היתה בפאריז אספה כללית לה“אליאנס”. אספה זו צריכה היתה לדון על שנוי התקנות בדבר בחירת חברים לועד המרכזי, אותו השנוי, שבגללו נלחמת ההנהגה של הסניף הגרמני בהנהגה המרכזית. לפי הנראה, לא עשתה האספה הכללית את כל רצונה של ההנהגה המרכזית, שבקשה ליטול מאת חברי החברה את זכות הבחירה לגמרי, אלא נתנה להפריזאים יפוי-כח מיוחד בדבר בחירת חברים “שאינם דרים בפאריז (קרי: גרמנים), שמהם צפויה תמיד “סכנה” לבני פאריז. ואולם “יתד” מיוחדת היתה לה לאספה: דרשתו של הרב ישראל לוי, אשר ספר ומנה את כל מעשיו הגדולים של ה”אליאנס" בארצות המזרח. וכשהגיע הדורש לשאלת הלשון, כלומר, שבכל בתי-הספר של ה“אליאנס” משמשת הלשון הצרפתית לשון-הלמודים, והלשון העברית אינה תופסת בהם אלא מקום של אחד מ“למודי-הדת” אחז בקרנות המזבח, שעליו מעלה היהודי “המשוחרר” לעולה את הכל, ואמר: “אמנם כן, זו ולא אחרת היא השקפתו של ה”אליאנס" על הלשון העברית; ה“אליאנס” אינו רוצה ללַמד את הלשון העברית כלשון לאומית, אין הוא רוצה לברוא גיטו חדש, כזה שברוסיה".

שמא שמעתם מימיכם על הגיטו החדש, שבוראת הלשון העברית, היא הלשון היחידה, שיש בידה לכנס את כל פזורי נשמת העם גם מחוץ לגיטו? שמא ראיתם מימיכם את הגיטו, שבראה ברוסיה הלשון העברית?

ברם, אין לדון עם האומללים האלה, היראים את צלם וזוכרים אותו תמיד. אין דנים עם המח החולה, עם האיש, הירא להעתק מעל כותל חדרו, כדי שלא לפנות מקום לצלו? אומללים אלה אין להם תקנה: המה יסופו בצערם ויסורי-נפשם הגדולים. ואם בינתים ישפיעו מרוחם החולה על האנשים הקרובים להם, שגם מחם שלהם רופף, קצרה ידינו מהושיע: הצבור היהודי עדיין לא נתחזק במדה הדרושה, למען יוכל ליַחֵד לחולים אלו את המקום הראוי להם…

העולם 1911

א

לפני ימים מועטים עזב הד"ר ליפא את יאַסי ויצא לגור בגליציה, ארץ-מולדתו. בסעודת-הפרידה, שערכו “בני-ברית” לכבודו, נתגלגלה השיחה על הגימנסיה היהודית, שבנה ה' מוריץ וַכְטֶל ביאסי. הוברר, שבגימנסיה זו אין אפילו מורה אחד יהודי, ומובן, שאין בה גם זכר ללמודים העבריים. ה' וכטל, שגם הוא היה באותו מעמד, השיב תשובה קצרה: “רבותי, כל טענותיכם ותביעותיכם נובעות מטעות אחת יסודית. מעולם לא היתה כונתי לבנות גימנסיה, שתהיה יהודית לפי מהותה. לא בניתי אותו בית ולא יסדתי אותה גימנסיה אלא משום שצר המקום לילדי-ישראל בבתי-הספר של הממשלה. בניתי גימנסיה, שמקבלים בה יהודים, – ותו לא”.

רבים מבין המסובים התמרמרו וכעסו על תשובה זו. מסופקנו אם צדקו. אין דנים אדם לגנאי בשביל שהוא מגלה בדברים פשוטים וברורים מה שבלבו. ומכל-שכן אם אין בלבו אלא מה שבלבם של אחרים. יהודים לרבבות, – ומי יודע, אם רק לרבבות, – יש להם רק כונה אחת בחנוך-בניהם – לעשותם לאנשים, ואין להם שום כונה לעשותם ליהודים. אב, השולח את בנו לגימנסיה יהודית, הרי הוא עושה כך לא משום שהוא רוצה בגימנסיה יהודית מלכתחילה, אלא משום שדלת הגימנסיה של הממשלה נעולה בפני בנו. כל-זמן שעדיין יש לו ספק תקוה להכניס את בנו לגימנסיה של הממשלה, או לכל-הפחות, לגימנסיה פרטית של גויים, לא ישלחו לגימנסיה יהודית. יהודים לרבבות מבקשים בשביל בניהם ובנותיהם לא בתי-ספר, שיהודיים הם לפי מהותם, אלא הם מבקשים בתי-ספר, שמקבלים בהם יהודים. זוהי המדה ואין אחרת בלתה.

זוהי המדה גם בקרב יהודי-רוסיה. חנוני מישראל, שאינו יכול להעיד על הסחורה שבחנותו, כי שלו היא, מוכן ומזומן לשלם מאות רובלים ובלבד שיזכה בנו לגימנסיה כללית. ואם עני מישראל כך, עשיר מישראל לא כל-שכן. לשעבר היה אור מבהיק מעיני אב ואם יהודים בשעה שכרכו את בנם בטלית והכניסוהו ל“חדר”; עכשו הוא מבהיק מעיניהם בשעה שהם מלבישים אותו מונדיר ומכניסים אותו לגימנסיה כללית. וכבר היתה כניסה זו לחג-משפחה, שמברכים עליה ברכת “מזל-טוב”.

ברוסיה כולה יש לנו לא יותר מעשרה בתי-ספר תיכונים לנערים יהודים. עכשו נסגרו שנים מהם – הגימנסיה היהודית בלובלין והגימנסיה היהודית בסובאלק, – ושניהם נסגרו – מפני חוסר-תלמידים. ותלמידים חסרו להן לא משום שֶחַטָאוֹת היו ללמודים העבריים: מי ישים לב ללמודים אלה, שאינם מעכבים? אף לא משום שחטאות היו ללמודים הכלליים: אלו היו להן תלמידים די-ספוקן היו מעמידות מורים הגונים ומסדרות את הלמודים כראוי. לא נסגרו שתי הגימנסיות הללו אלא משום שהיו מחוסרות זכיות ותלמידיהן לא קבלו תעודות-בגרות.

ובאמת, שאלת-הזכיות היא אחד משני הנמוקים, שבשבילם שולח יהודי רוסי את בנו דוקא לגימנסיה כללית. “כיון שעזרני אלהים להכניס את בני לגימנסיה כללית נפטרתי מצרת הדפוטט, הבא לבחון את התלמידים בגימנסיות היהודיות, ובטוח אני למפרע, שבני יקבל תעודת-בגרות”. זהו הנמוק השגור. הנמוק השני הוא: “הגידו מה שתגידו – אינו דומה בית-ספר שלהם לבית-ספר שלנו. שלהם – בית-ספר הוא, ושלנו – “חדר” הוא. שם עתיד הילד להעשות אדם, וכאן – הרי”ש תעמוד לו בגרונו עד העולם".

אין לנו רשות להתיחס לנמוק הראשון בקלות-ראש. הרבה-הרבה יש לסלוח לאב יהודי, המבקש דרכים להקל, עד כמה שאפשר, את משא האִסורים מעל בנו, אם תהיה לבנו תעודת-בגרות אולי יעמוד לו מזלו להכנס לאוניברסיטה וכמה מן ההגבלות, החלות על סתם יהודי, לא תחולנה עליו. אם יגמור את האוניברסיטה הרי יהיה רשאי לדור גם מחוץ לתחום. אבל כמה נכוית האוזן לשמע הנמוק השני. האם רק זה הוא יסוד “אנושיותו” של יהודי, כי ידע את הלשון, הספרות וההיסטוריה הרומניות, הרוסיות, הגרמניות וכדומה, ולא זה הוא יסוד “אנושיותו”, כי ידע את הלשון, הספרות וההיסטוריה העבריות? וכי לא בעל-מום, בוּר, הדיוט, חצי-אדם הוא היהודי, שאין לו חלק ונחלה בתרבותו שלו? כלום לא שכר “אנושיותו” אינו יוצר בהפסד מומו זה?

ואולם מה נעשה ורוב הלבבות מטומטמים הם ואין הם מבינים, אין הם יכולים להבין את האמת הפשוטה הזאת. אולי יבוא יום ואמת זו תעשה מובנה לרבים, לעת-עתה היא מובנה רק למעטים מן המעטים. וכיון שכך, למה נבוא בטרוניא על ה' וכטל ביאסי? כלום אין דבריו אלא פירוש ברור למה שבלב רבבות ישראל בכל ארצות הגולה?

ב

אולי יש מי שבלבו תוסס עדיין זכרה של אותה עבירת פרא וקלון, כי הכריז יהודי ברבים, שהוא מבקש לבנו מורה עברי ואפילו משומד, ואולי כבר נמח זכרה: אם נאמר לשמור בזכרוננו את כל חטאינו, אשר אנו חוטאים לנו, לא יספיקו לב ומח.

ואולם אותו האיש לא יכול לקבל במנוחה את הדברים שנאמרו עליו ועל המעשה אשר עשה, והוא בא ללמד זכות על עצמו (“הזמן” נומר 52). אנו קוראים את דבריו ומחשבת זרה מנקרת בלבנו. אל אלהי ישראל! הן יהודי זה, אשר עבר לעינינו עברה גסה כזו, שאין לה כפרה בשום אופן, אשר המיט קלון וחרפה על כל היקר לנו, על המורה העברי, על הלמודים העבריים, על השפה העברית, על החנוך העברי, – הן זה האיש אינו אלא משל, דוגמא לרבבות!

אותו האיש בקש לחנך את בנו חנוך עברי לכל-הפחות במקצת ולהעמיד לו מורה עברי ולא יכול, כי הוא דר בעיר שזכתה לקדושה יתרה ואוירה מותר רק ליהודי אחד מני רבבות הפוליציה, הממונה על שמירת הקדושה, לא נתנה לשום מורה יהודי לדור בעיר זו, ואפילו אם היתה לו הרשאה מאת סוחר מן המדרגה הראשונה. לפיכך התחכם האב הזה ובקש לבנו מורה משומד, שאין אסור הקדושה חל עליו. אולם, האם גם הפוליציה עצמה אינה אלא סמל ודוגמא? וכי באמת רק הפוליציה הרוסית אשמה בזה, שבנינו ובנותינו חסרים חנוך עברי ואינם יודעים לא את לשוננו ולא את תורתנו? וכי בווילנה ובאודיסה, שעדיין לא נִתְנָה שם רשות לפוליציה לגרש כל אדם מישראל, ובברלין, ובלונדון, שאין בהן פוליציה רוסית כלל, – וכי שם יש מורים עברים בשביל בנינו ובנותינו? ואם ישנם, האם מפיהם לומדים בנינו ובנותינו תורה ודעת? וכי רק הפוליציה ולא הסביבה כולה מגרשת מבתינו את המורה העברי ואת התורה העברית, את הלשון העברית ואת הרוח העברי?

על אותו האיש, שעבר בפרהסיה עבירה גסה זו, שאין לה כפרה, מעיד הרב מזאה ממוסקבה, כי “ראה את דמעותיו ושמע את אנקותיו בזכרו, כי בנו-יחידו נשבה לבין העכו”ם ואינו יודע עברית, וכל התחבולות וכל ההמצאות שבעולם עלו בתהו. ומרוב שיחו וכעסו פלט עטו דברים מוזרים": עמד ובקש מורה משומה לבנו. ואנחנו כולנו, עשירינו ועניינו, גדולינו וקטנינוף מתבוללינו וגם לאומיינו, האם אין אנו מוסרים את בנינו ואת בנותינו לבתי-ספר, שמשומדים עומדים בראשם ומשומדים משמשים בהם מורים? אותו האיש מעיד לכל-הפחות עדות של שטות בעצמו, כי היה רצונו “להשגיח על המורה המשומד ולבדוק בהנהגתו”. ואנחנו, האם יש לנו אפילו הרהור-רצון וספק-יכולת להשגיח על המשומדים, אשר לבתי-ספריהם אנו שולחים את ילדינו? אותו איש בכה לכל-הפחות, הצטער, בקש תחבולות והמציא המצאות, כדי להעמיד לבנו מורה יהודי, אלא שלא עלתה בידו. ואנחנו, האם בוכים ומצטערים גם אנו שבנינו ובנותיהו נתונים בידי זרים ללמדם ולחנכם? האם לא נבקש בעצמנו כל מיני תחבולות ולא נמציא בעצמנו כל מיני המצאות שבעולם, כדי שלא יתחנכו ילדינו בבתי-ספר של יהודים ולא ילמדו תורה מפי מורים יהודים, אלא שיתחנכו בבתי-ספר של לא-יהודים וילמדו תורה מפי מורים לא-יהודים? וכי בשביל שאותו איש אדם גס הוא ומכריז על בקשת משומדים ברבים ואנחנו הננו “בעלי-נמוס” ואת ילדינו אנו מוסרים לבתי-ספר של משומדים ושל נוצרים גמורים בלי הכרזה קודמת, – וכי בשביל כך אין עבירתנו עבירה או בשביל כך ניטלת גסותה הימנה?

התנצלות יפה יש לו לאותו איש? “לאומי אדוק” הוא ואי-אפשר לו, שלא ילמוד בנו עברית, וכשאין דרך אחרת – יבוא משומד וילַמד. וּסְיָג וגדר יעשה מסביב למשומד, לבל יוכל להשפיע לרעה על תלמידו. ועובדה זו עצמה, כי יום-יום תכנס לביתו בריה שפלה, שעשתה את חשבון-עולמה ולא מצא לעצמה טוב אלא לחדול מהיות יהודי ולעסוק בעניני יהדות, כי יום-יום יספוג הילד הרך שלא מדעתו ראת הרקבון, היוצר בהכרח מנפשה הרקובה של הבריה השפלה, – עובדה זו כשהיא לעצמה מה היא? וזאת היא אמנם “הנקודה המתה”, שעליה עומדים הרבה-הרבה אנשים מישראל, המשימים את עצמם גם הם “לאומיים אדוקים”, וממנה לא יזוזו. עוסקים הם בעניני יהדות, מלאים “דבקות” לספרות היהודית, ל“שפת העם”, מלאים “חבה” ללשון העברית, “לשון העבר והעתיד”, ולכשתרצו – הם נוהגים אפילו לדבר עברית ודוקא בשוק. הכל – ככל אשר תצוה עליהם ה“לאומיות האדוקה”. ויחד עם זה הם קרועים מן היהדות, רחוקים ממנה ובלבם חסרה ההויה היהודית הפשוטה, שאין לה הגדרה קבועה, שעליה אינו בא הצווי מתוך החלטות ורזולוציות. גם הללו כשהם צריכים לקים “מצות” לאומיות, אפשר ואפשר שיתירו לעצמם ויאמרו: יבוא המשומד וילמד, יבוא המשומד ויחנך!…

העולם 1911

תימה “עשירה” זו חוזרת ונעורה “על כל צרה שלא תבוא”.

כשהתחילה באנגליה המלחמה בין הממשלה הליברלית ובין הלורדים לרגלי הבודג’ט החדש, הדגישו תיכף את שמו של נתנאל רוטשילד, אשר ידו תכון עם הלורדים, והעמידו על שם זה שלשלת כפולה. כשבקש קיסר גרמניה לראות אחד מבתי-הממכר האוניברסליים ובקר את בית-ממכרו של וֶרטהים בברלין התחילה תיכף הזעקה: הכל כפופים לפני עשירי-היהודים, אפילו הקיסר עצמו. “אדם חשוב” כמארקוב השני ודאי אינו יכול לעמוד בנסיון שלא לדרוש “כמין חומר” את החוב שחב הבנק של פוליאקוב לבנק של הממלכה ולהביא מכאן ראיה, שצריך להדיר את היהודים מן האויר ולהתיר את דמם בפסח, “חג האהבה”, וגם בכל יום. בצרפת גברה שוב האנטישמיות ומיד התחילו מראים גם שם על “קורה” זו – על עשירי-היהודים. הראשון היה ז’ורֶס בכבודו ובעצמו: מסר מודעה, שאין בלבו אפילו הרהור קל של אנטישמיות, אלא – שרוטשילד יהודי הוא ועשיר הוא, כידוע. עכשו בא פאטו, גם-כן סוציאליסט מפורסם, מנהיגם של הפועלים האלקטרונים, ופרסם בעתונים מכתב גלוי לאלפונס רוטשילד, שכבר מת זה יותר משש שנים, לאמר: "על פי מקרה נתגלה לנו סוד זה, שבעטיך אין חברת האלקטרון מושיבה על כנם את הפועלים, שפטרו אותם בעון-השביתה של אוקטובר הקודם. אמנם אין אתה חבר לועד ההנהגה של החברה, אבל אתה הוא המשפיע עליה על-ידי עושי-רצונך, יהודים שכמותך. עדיין אין אנו אנטישמים, אבל בהודע לנו עובדא זו יכול להולך בלבנו החפץ להעשות אנטישמים. השמר נא לבל יתחילו הפועלים קוראים: האויב הוא היהודי. דומה, שמעשיך מעידים באמת, שהשם “יהודי” נרדף לשם “אי-אנושי”… והנה גם ישמעאל-ביי, העומד ודורש בפרלמנט הטורקי, כי ידו של הבנקיר היהודי שלום בכל, וכי ארנסט קאַסֶל “הציוני” גרם לכך, כי לא תנתן לטורקיה הלואה באנגליה.

כשאנטישמים “מושבעים” או “מתנדבים” נוגעים בתימה זו, אש מפיהם תאכל: עשירי היהודים כובשים את הכל והכל נכנעים ונשמעים להם, כמובן, יש בזה הרבה שקר ואונאת-הבריות. אבל יש בזה גם מקצת אמת.

הכל יודעים, שגדולה ואיומה היא העניות, השוררת בקרב היהודים, ביחוד בארצות, ששם הם יושבים צפופים. אבל הכל יודעים, שרבים הם גם העשירים היהודים בכל מקום. אלו לא היו עשירים לנו – לעם, שזה דורי דורות אין רוב עסקיו אלא עסקי-ממון – כי אז היה זה סימן מובהק, שמחוסרי-כשרונות אנחנו לגמרי. והעשיר מישראל בלי-ספק יש גם לו השפעה, ולפרקים הוא כובש כבושים, כי גדול כח הממון.

ואולם בשעה שתימה זו – “עשיריהם של ישראל” – שוב נעשית שאלת היום, נעורות בקרבנו מחשבות אחרות, שלא ממין הטענה כלל.

למשל: זה דורי דורות אין רוב עסקינו אלא עסקי-ממון והיה הדין נותן, שיהודים יעלו ראשונה – לכל הפחות בארצות, שיש שם ליהודים זכות-אדם – למדרגת מיליארדרים. והיכן הוא אפילו היהודי היחידי, שעלה למדרגתו של מורגאן, רוקפלר, קרנג’י ודומיהם?

ועוד: הרבה מן העושר מתברך באריכות ימים. “פירמה”, שזכתה לעושר מרובה, כל זמן שמזקינה, כוחותיה מתוספים (אם אין כליה נגזרת עליה על פי-מקרה) ויותר שנעשים ענפיה מרובים, נעשים גם שרשיה מרובים ועמוקים. יש פירמות בעולם, הקימות זה יובלות בשנים. מה שאין כן העושר היהודי. בית-רוטשילד הוא כמעט הפירמה הישנה היחידה, שיש לנו. דומה, שעל העושר היהודי נגזר קצור ימים מתחלת ברייתו, ואין הוא נעשה דבר של קימא. יהודי, העושה עושר רב, בניו הבאים אחריו או שאין להם בכלל הכשרון להוסיף עושר ולהעמיק את השרשים (היכן הם המלכיאלים, הפרידלנדים וכו' שבשעתם היה דומה, כאלו הם עתידים להיות שליטים בעולם הממון?) או שקל-מהרה הם חדלים מהיות עשירים יהודים (היכן הם הבליכרדרים היהודים, המנדלסונים היהודים וכו‘, וכו’?).

צואתו של הלורד סוויטלינג (ש. מונטגו) שנתפרסמה עתה, היא דוֹקומנט מיוחד במינו. הוא הוריש את הונו ליורשיו בתנאי, שיתחתנו רק עם יהודים ולא ישמדו מתוך קהל ישראל. וכי גדולי ההון, שאבותיהם לא עמדו על הר סיני, כותבים גם הם צואות כאלה לבניהם?

אמנם חזיון מעין זה יש גם באמריקה. בנות המיליארדרים האמריקנים חוזרות אחרי חתנים דוקא ממיוחסי אירופה, ולהם הן מכניסות את נדוניותיהן העצומות. אבל לפי האמת יש במעשה האמריקניות העשירות ההפך הגמור ממה שיש במעשה בני עשירי ישראל ובנותיהם, ה“משמידים” את עשרם. האמריקני, שמעשיו מעידים על כשרונו הגדול לעשות עושר, רוצה למצוא גם את החסר לו – יחוס-אבות. והיהודי, שכשרונו לעשות עושר עדיין מוטל בספק, ממהר לאבד גם מה שיש לו – יחוס-אבות.

תימה זו יותר ממה שיש בה עיונים כלכליים, יש בה עיונים פסיכולוגיים, וכשאתה עומד עליהם יעבור צל בין עיניך, ואתה שואל את נפשך: האומנם אין עשירי ישראל עצמם מעידים, שמחוסרי-כשרונות אנחנו?…

העולם 1911

אנו זוכרים את ימי העבר הקרוב, ימי הרבולוציה ברוסיה. אז התפלשו עשירינו בעפר לפני כל מי שהתנשא להיות אפוטרופוס לפועל ולעובד היהודי. דומה היה, כי לא רק הכנעה מיראה, אלא גם מעין הכרת-אמת נצנצה להם בלבם, וגם הם עצמם, נותני-העבודה, טענו לעובד היהודי ולזכיותיו.

והנה נהפך הגלגל, פקעה היראה ועשירינו, נותני-העבודה, החליטו, כפי הנראה, גם הם לחוק חוק ולא יעבור: “חוץ מיהודים”

בימים האחרונים עשו יהודים בעלי בתי-חרושת מעשים, שאי-אפשר לספר עליהם במנוחה, כי אין להם שם אחר אלא – אנטישמיות יהודית.

בביאליסטוק קראו פועלים יהודים של אחד מבתי-החרושת לאריגה שביתה מיוחדת במינה. וזה הדבר: יהודים בעלי בתי-חרושת לאריגה, מכיון שהיו מעמידים נוּלים מיכניים במקום נוּלי-יד, מיד היו פוטרים את האורגים היהודים ומביאים אורגים נוצרים במקומם. וטוענים היו נותני-העבודה: “אורגים יהודים אינם בקיאים בנולים מיכניים ואין לנו לאַבד את ממוננו וזמננו, כדי לחנכם בעבודה זו”. והנה נמצא בביאליסטוק “קולומבוס”, שהעמיד את הביצה על חודה: הכניס גם יהודים לבית-חרשתו, העובד בנולים מיכניים, אלא שתנאי התנה קודם למעשה: כל אחד מן האורגים היהודים יכניס לו תחלה משתים עד שלש מאות רובל. זאת אומרת: האורג היהודי יתן לו את כח שריריו וגם יספיק לו את ההון, הדרוש לעבודה. והאורגים היהודים נתנו את כל אשר להם בעבוט למען קנות לעצמם את הזכות לעבוד בשורה אחת עם האורגים הנוצרים. עכשיו התעשתו וקראו שביתה. הם טוענים: “במה נפלינו מן האורגים הנוצרים? הללו עובדים ואנחנו עובדים. למה, אפוא, ידרש ממנו, כי אנחנו נשלם בעד העבודה, אשר אנו עובדים?” ונותן-העבודה מהו אומר? – אין הוא אומר כלום. סגר את בית-חרשתו ויצא לחוץ-לארץ לנוח. הוא יודע את אשר לפניו: יהודים – ובדמיונו הוא מעמיד “שלשלת” על תיבה זו – אין להם תקנהאלא שוט; ירעבו, יצמאו, יינקו את אצבעותיהם – ושב ורפא להם.

בווארשה נבנים כמה בתי-חרושת חדשים לתעשית נעלים. בעלי בתי-החרושת הם יהודים ולסנדלרים יהודים הם פוסקים את המלאכות הנמוכות, ששכרן מועט; למלאכות החשובות, ששכרן מרובה, הם מעמידים רק סנדלרים נוצרים. אחד מן הבעלים, צֵטלין שמו, מאן להעמיד סנדלרים יהודים גם למלאכות הנמוכות. “אין אנו לוקחים יהודים לעבודתנו, אין לנו צורך ביהודים”, – כך השיב מפורש לסנדלרים היהודים, שבאו אליו לבקש עבודה.

ה' צטלין הדפיס ב“פריינד” מכתב-התנצלות. הוא מעיד על עצמו, כי “ליברל גמור ומוחלט” הוא. מעולם לא שאל על דתם של פועליו. כל בני-האדם שקולים בעיניו. אפשר, שגם בעל-צדקה הוא וידו פתוחה לכל. אפשר, שגם גבאי הוא ועסקן בצרכי-צבור. אלא מה? – “אין לו צורך בפועלים יהודים”…

בריגא קראו שלש מאות פועלים יהודים שביתה. אחת מדרישותיהם היתה – מנוחה ביום-השבת. מיד צותה הרשות להגלות את כלם מן העיר: יהודים, שאינם עוסקים במלאכה, אין להם זכות-ישיבה בעיר זו. “הגיון”, שאין חולקים עליו. והבעלים היהודים שמחו על “גאולה” זו, שבאה להם בהיסח-הדעת. עכשו הם מזדרזים להזמין להם פועלים נוצרים. כשישבתו הללו לא יגורשו מן העיר. להם יש כאן זכות-ישיבה מוחלטת, ואפילו אם כל היום יעסקו רק ב“מלאכה” אחת – לשדוד בתים וחנויות של ישראל.

ה“פשטנים”, שהכל ברי ומובן להם, אומרים: אל תתמהו! מלחמת-המעמדות…

ואף-על-פי-כן אנו תמהים. באותה ריגא עצמה, למשל, מסתבכת על כל פסיעה ופסיעה מלחמת-המעמדות במלחמת-הלאומים. שמא עושים שם בעלי בתי-החרושת הלֶטִים לפועליהם הלטים, בעלי בתי-החרושת האשכנזים לפועליהם האשכנזים כמו שעושים בעלי בתי-החרושת היהודים לפועליהם היהודים? או, אינו שכל הצבורים שבעולם מאמינים בעצמם ומכריחים את יחידיהם לחַשֵב עמהם, והלטי והאשכנזי יודעים למפרע, שאי-אפשר להם לגרש את פועליהם הלטים והאשכנזים ולהעמיד זרים במקומם, – אי-אפשר, משום שעל-ידי כך יִבָּדלו מצבוריהם והפסדם יגדל משכרם. ואנו מבטלים למפרע גם את הכח המועט שיש לצבורנו ומזמינים מלכתחילה “עלי-תאנה” בדמות הלכות פסוקות לכסות על רפיוננו, וכל העושה מעשים אשר לא יֵעשו – הכל שרוי לו, הכל מחול לו, והצטלינים “הליברלים הגמורים” מתהלכים בקומה זקופה והנאה שרויה להם על שפתותיהם: “אין להם צורך בפועלים יהודים”…

העולם 1911

משנכנס ניסן מתחלת העניות שרה את שירתה הזעומה בקול רם. בוילנה זקוקות ל“מעות חטים” – 30.000, באודיסה – 60.000, אפילו בקיוב, העשירה בכל קהלות-ישראל אשר ברוסיה, זקוקות לצדקה זו 12.000 נפש מישראל.

ובאודיסה נתערבה עכשיו נעימה זרה בשירה זעומה זו. יש שם קומיסיה יהודית מיוחדה, המספקת לעניי-ישראל פחמים לימות-החורף, מצה ותפוחי-אדמה לפסח. הקומיסיה מאושרה מאת דומת-העיר וחולקים לה ממכס-הבשר. וזהו סדר העבודה של הקומיסיה: בכל שנה ושנה צעירים, העושים את מעשיהם לשם מצוה, יוצאים לבקר את כל העניים בבתיהם ולהחליט על-פי ראות עיניהם, אם וכמה ראוי כל הפושט יד לקבל מארנקי של צדקה, והגבאים, כלומר הועד המנהל של הקומיסיה, מוציא לפעולה את החלטות “המבקרים” (כך קוראים להם באודיסה). וכשהגיעה עתה שעת העבודה ל“המבקרים”, קמו כולם, ערך שמונים איש, והודיעו פה אחד, כי נפטרים הם מעבודתם. וטעם נתנו לדבריהם: אחד מן הגבאים הסית את יהודי אודיסה לבחור לדומת-הממלכה את הבארון רֶינָא השחור, קנדידטה של “אגודת העם הרוסי”, ואין אנו יכולים להסב על שולחן אחד עם בר-נש זה ולהעשות חברים לו בעבודה.

מובן, שאותו גבאי לא דחה את תאותו לגבאות מפני תקנת העניים ולא נפטר מן הקומיסיה, לא נפטרו גם יתר הגבאים. ו“המבקרים” הקימו את דבריהם ולא יצאו לעבודתם.

ותעבור “הרנה” באודיסה: הללו על כבודם הם חסים, ועל ששים אלף עניים, הנושאים את עיניהם אל הקומיסיה, אינם חסים.

האומנם יש ממש בלמוד חוב זה? –

הקהלה הישראלית באודיסה היא הגדולה בכל קהלות ישראל ברוסיה (מלבד ווארשה). לקהלת אודיסה יש הרבה מוסדות צבוריים גדולים וטובים, שתפארת הם לה. עוד לפני שנים אחדות היתה באודיסה אינטליגנציה יהודית חשובה, שהשפעתה עברה גם אל מחוץ לגבול אודיסה. והיה הדין נותן, שתהיה קהלה זו הראשונה לכל דבר טוב ויפה, הנעשה והראוי להעשות בקרב יהודי רוסיה. ראויה היתה אודיסה שתזכה לכך – ולא זכתה. להפך: בשנים האחרונות נבדלת אודיסה לרעה מכל יתר הקהלות, ויש אשר בה נעשים דוקא מעשים מגונים ומכוערים, שהשפעתם יוצאת גם אל מחוץ לגבולה.

הראשונה, שהטילה רבב על הרבנות ברוסיה, היתה אודיסה. הראשונה, שהעטתה חרפה לאומית על כל הצבור הישראלי ברוסיה, היתה אודיסה: היא בחרה במומר לדפוטט, ואותו שלחה לדומת-הממלכה להגן על כבודנו וענינינו.

ואודיסה היא גם הראשונה, שגדלה גִדוּלִים מבהילים: יהודים, העומדים לשראת לפני המאות השחורות, המקבלים השפעה מאת המאות השחורות ועוזרים להן שתנצחנה, יהודים, המסיתים את אחיהם לתת את ידם לקנדידטה של “אגודת העם הרוסי”.

אנחנו, יהודי-המזרח, היינו מתפארים תמיד, כי דבקים אנחנו בעניני היהודים והיהדות, ומתקלסים היינו ביהודים המערבים, כי נקרעו מעל הצבור ומסך מבדיל בינו ובינם. והנה ה“אגודה המרכזית של האזרחים הגרמנים בני דת משה” מכרזת ברבים, שלא די לה אם המפלגה הליברית מעמידה קנדידט שלה אל הפרלמנט, אלא היא רוצה לבדוק אחרי הקנדידט עצמו ולדעת את היחס שלו ליהודים ¹ ובאודיסה, שעוד טרם נשכחו בה ימי אוקטובר של שנת 1905, ששורה שלמה של “קבר-אחים” קיימת בה ומזכירה את אשר עשו לנו המאות השחורות, בה יש יהודים שחורים, המנחילים נצחון לבחירם של השחורים.

וכל הקלון הזה בא לה לגדולה שבקהלות רוסיה רק משום שאנשים גסים, שפלי רוח, עלו בה לגדולה, והם נעשו דַבָּרִים ומנהיגים למאתים אלף נפש מישראל.

במקום שהגסות ושפלות הרוח מושלות, שם קלון וחרפה.

לשעבר משלו בקהלת אודיסה גבורי האסימילציה. גם הם גרמו רעה לקהלתם. אבל באסימילציה היתה גם אצילות, כי נבעה מתוך שיטה, מתוך דעה קבועה. אנשי רוח ומדע, בעלי לב ונפש היו בין גבורי האסימילציה, שמשלו באודיסה, וראוי היה להלחם בהם, להעמידם על האמת או לנצחם.

אבל הללו, שנטלו עכשו שררה לעצמם באודיסה, הרעה שהם מביאים היא זו שנובעת מתוך גסות ושפלות הרוח. ובאנשים שכמותם אין נלחמים, אלא שאין אדם בעל נפש מסב עמהם אל שולחן אחד…

העולם 1911

אלו היתה תפלה עושה אפילו שליש או רביע היינו מתפללים יום-יום: יהי רצון, שלא נבוש ולא נִכָּלֵם בעסקני-הצבור שלנו. עכשו, שתפלה אינה עושה כלום, אנו בושים ונכלמים.

בקיוב נקהלו אנשים, שנטלו לעצמם את העבודה היפה “לשפה ולתרבות העברית”. ותהי ראשית מעשיהם להכריז ברבים, כי “בראשית היה הממון”, וגם לא הממון עצמו אלא – בעל-הממון.

עכשיו נתגלה הסוד לכל: לא בלי כונה קבעו עסקני “ההסתדרות לשפה ולתרבות העברית” את ועידתם הראשונה בקיוב: מרובים עשירים ו“גבירים” של קיוב ואת המבצר הזה בקשו להבקיע. מכיון ש“הם” יתרצו להעשות האפוטרופסים לעבודת התרבות והלשון, יפתחו את ידם הקמוצה וימטירו מטר-זהב על חלקתנו העזובה והשוממה.

ומשום שברי היה להם, לעסקני ההסתדרות, שאין כל תקוה ללשוננו ותרבותנו אלא אם יפרוש “הגביר” את כנפיו עליהן, שלחו אליו דפוטציה, ודְרָשָה דרש אחד מראשי העסקנים על חשובותו הרבּה של ה“גביר” וגם הקדימו לבשר ברבים, “שיש תקוה, כי ידו תכון עמנו”…

שני דברים שכחו העסקנים, שנקהלו בקיוב: ראשית, כי אם אמנם סדר עולמנו גורם, שאפילו מפעל טהור שבטהורים זקוק לעזרת הממון, מכל-מקום יש אשר אופן קבלת הממון מחלל את המפעל. ושנית, כי “הגביר” את לשוננו לא ידע ואת תרבותנו לא יכיר ובתחיתן לא יחפוץ, ומה לו ולהן. ואם גם יצלח הדבר להוציא מידו נדבה, הרי רק נדבה תהיה זו – פרור חמץ נוקשה, שמנערים אותו מעל השולחן המלא וזורקים אותו לקבצנים, שילקוטם קולט הכל.

תמיהני, אם לא לחש להם, לעסקני-ההסתדרות, לבם: אל תְוַתְּרוּ על איסטניסותכם, אל תהיינה עיניכם סמויות מראות את העול, אשר אתם עושים גם לכם וגם למפעלכם. אבל הם השתיקו את לחש-לבם זה, את הכל שכחו אותה שעה וידעו רק אחת: “בראשית היה הממון”…

וה“גביר” אמנם שמע בלב מתפנק ומתעדן את כל השבחים, שפזרו לו ביד רחבה, שמע גם את הדרשה, שדרשו לכבודו. אבל הוא לא שכח ולא למד כלום: נער, כדרכו, פרור מעל שלחנו המלא וזרק אותו ל“קבצנים”.

והם ה“קבצנים”, לא עמדו בנסיון. לא דחו את הפרור הנבזה ברגל-גאוה, לא חזרו וזרקו אותו בפני אותו אדם גס, אלא שמו אותו בילקוטם וכרוז יצא מלפניהם: פלוני בן פלוני “הגביר” נדב פרור לתחית הלשון והתרבות העברית – שישו ושמחו!

אלו היינו איסטניסים, אלו נשמענו להמית-לבנו…

תפלת-שוא! אנו נשמעים רק לנהמת-השוק, איסטניסות – שם נרדף הוא לנו לבטלנות…

העולם 1911

צרור-גליונות – הסטנוגרמה של ישיבת הדומה בתשיעי בפברואר. אנו הופכים והופכים בגליונות הללו, מבקשים בהם דבר אחד, – ואין…

הִנֵּה דַּרְשָׁן עוֹלֶה עַל הַבָּמָה…

וְאַף קוֹל-אֱלֹהִים אֶחָד לֹא יַצִּיל מִפִּיהוּ,

גַם נִיצוֹץ קָטָן אֶחָד לֹֹא יַדְלִיק בִּלְבָבָם…

בדומה הראשונה והשניה היו לנו שלוחים, אשר יכלו “להדליק ניצוץ קטן אחד בלב”, אבל לא העיזו. ושלוחינו בדומה השלישית העיזו אבל לא יכלו.

הנה נאומיהם של מארקוב השני, של צֶ’רקאסוב, של טימושקין, של אנדרֵיצ’וּק. מארקוב ממשיל את היהודים לחבר קונטרבנדיסטים, שצריך לגדור את כל הדרכים בפניהם, לבל ימצאו מוצא. הוא קורא לנו עם כבד-עון, שהארץ לא תוכל שאתו. הוא דורש לסגור לנו את פנים-הארץ, לגזור גלות עולמית על פקיד, אשר יתיר ליהודי לצעוד צעד מחוץ לתחום. צ’רקאסוב מודה: רק אל הדבר הזה ישאו את נפשם הוא וחבריו הלאומיים, אשר בשמם הוא מדבר, כי ירעו ויציקו ליהודים עד כי יוכרחו כלם, עד איש אחד, לצאת מרוסיה. לכל-הפחות לא יתנו לנגע לפשׂוֹת, לבל תעבור הרעה גם אל מחוץ לתחום. והנה טימושקין, והנה אנדריצוק – מלחמה ביהודים, מלחמת כליה ואבדון.

ואחריהם – הסניגוריא. מאקלאקלוב הוא הסניגור הראשון. כל מה שאפשר לאמר על נאומו של מאקלאקוב אמר מארקוב: “יפה היה בחיצוניותו, אבל לא אוכל לאמר, שהנואם דבר את דבריו מתוך התרוממות-רוח גדולה, שבצלצול קולו נשמעה לי באמת הכרה ברורה, הנובעת מתוך רגש”… הרבה מן ההגיון היה בנאומו של מאקלאקוב. “ממה נפשך, – טען: – אם רעה מביאים היהודים לרוסיה, למה אנו מטילים את הרעה רק על הפלכים המעטים, שהיהודים רשאים לדור בהם? ואם אין הם מביאים רעה, למה אנו סוגרים בפניהם את יתר הפלכים שבמדינה?” “אם יש לו לאדם הפרטי הרשות להיות אנטישמי, לשנוא את היהודים בלבבו ולבקש את רעתם (זו לשונו של האיש, שהיה תלמיד ורֵעַ לטולסטוי!), הנה לממלכה, שגם ליהודים יש חלק בה, אין שום רשות להיות אנטישמית, לשנוא את היהודים ולבקש את רעתם”. “כל-זמן שהממלכה מטלת את שעבודה על היהודים, חושבת אותם לנתיניה, דורשת מהם שבועת-אמונים, כי יעבדו לטובתה, לוקחת מאתם כל אשר היא לוקחת מאת אחרים, – כל-זמן שהממלכה עושה כך, יש להם ליהודים חובות בידיה, והחוב הראשון הוא – לתקן את מצב חייהם וקיומם”… כן, הרבה מן ההגיון יש בנאומו. אבל קול-אלהים? אף לא צליל אחד קטן. אלו חי קאַראַוּלוֹב, אשר ידע “לכבוש את פניו בקרקע כשהיה נזכר בעָוֶל הגדול, הנעשה ליהודים”, אשר בקש “להתיצב לפני האלהים בבוא שעתו ולהגיד לו, כי הוא עשה כל מה שהיה בידו לפרוע לכל-הפחות מקצת מן החוב, שעמו חב ליהודים”, – אלו חי האיש הזה, כי אז היינו שומעים בתשיעי בפברואר קול-אלהים, נאומו של אדם, המבקש זכות לעצמו. עכשיו, שקאראולוב איננו ובמקומו עלה על הבמה מקאלאקוב, שדלה את כל דבריו במחו ולא בלבו, שמענו נאומו של פרקליט, המבקש זכות לאחרים.

ושוב אנו הופכים בצרור-הגליונות… הנה נאומיהם של שלוחינו שלנו – של ניסלוביץ ופרידמן. אמר אמרנו: תגיע השעה ותפרוץ השאגה, העצורה זה עדן ועדנים, ותנחת כאבנים על ראש הדנים את דיננו, ויכפפו את קומתם, ותשמע השאגה גם מחוץ לכתלי ההיכל הטברי וחרדו הלבבות וידע העם ונבחריו, כי חטאו לנו, כי לא לנו הם חיבים לבקש זכות, כי אם לעצמם. כך אמרנו בלבנו, זאת היתה תקותנו, והנה – ראיה מן הסטטיסטיקה, כי דוקא בפלכים, שבהם הישיבה ליהודים מותרת, יגדל הרבוי הטבעי, ראיה מגלוי-דעתם של מאתים וששה-עשר רבנים, שמארקוב השני העיד עדות שקר ב“שולחן-ערוך”, ולסוף – מעין “דקלרציה של העם העברי”, יבשה, צנומה, חִוֶרֶת.

וזהו הכל, הכל.

מה אירע להם, לשלוחינו שלנו, כי גם הם “אף קול-אלהים אחד לא הצילו מפיהם?”…

העולם 1911

דם דרוהוביץ / אלתר דרויאנוב

נשפך דם אדם, דם ישראל. ליטננט אוסטרי, בן לגזע “האצילים”, היודעים ורגילים לעשות את “חובתם”, הרים את ידו לְחַיָלָיו, העוטרים אותו, – ומרצפת רחוב-סְטְרִיָא בדרוהוביץ שוטפה דם. נהרגו שלשים, נפצעו ששים. ועוד טרם נגמרה הרשימה. ידיעות חדשות מוסיפות יום-יום על מספר ההרוגים, על מספר הפצועים.

ידי מי שפכו את הדם? מי שבר את צמאו בו? – הפולנים השליטים שפכו את הדם, הם שברו בו את צמאם לנקמה, לנצחון.

מאות בשנים היו להם היהודים עבדי-עולם, מאות בשנים רגיל היה ה“שליאכצ’יץ” הגאה להביט על היהודי כעל נבזה וחדל-אישים, כעל כלב, המתפרנס משלחן-אדוניו ורצון-אדוניו רצונו. והנה “כלב זה עם רגשות-כלב” הופך את רגשותיו ובועט באדוניו: נעשה אדם ודורש זכות-אדם וכבוד-לעצמו. האם לא ימלא לבו של ה“שליאכצ’יץ” חמת נקם ושילום? אין שנאה גדולה וקשה כשנאתו של מי-שהיה אדון למי-שהיה עבדו…

ועל מי תתך כל חמת השנאה, העצורה כאש בלב הפולנים, אם לא על הציונים, היהודים הלאומיים? הפולנים אומרים, - והיהודים המתבוללים חוזרים על דבריהם אחריהם, – כי הציונים חופרים תהום עמוקה בינם, הפולנים, ובין היהודים. אמת ושקר. אי-אפשר ליהודי ציוני, לאומי, לחפור תהום בין עמו ובין עם אחר בעולם. הציוני דורש, כי יכירו העמים ויודו בזכויותיו הלאומיות של עם-ישראל באשר הוא עם. אי-אפשר לו, אפוא, כי לא יודה הוא בזכיותיו הלאומיות של כל עם אחר, קטן או גדול, חלש או גבור. לא תהום חופרת הציונות, כי-אם גשר היא גושרת בין עם-ישראל ובין העמים האחרים, הנכונים להודות בזכיות הלאומיות שלנו. אבל תהום עמוקה, אשר לא תסתם עד העולם, היא חופרת בין עם-ישראל ובין עמים אחרים, שאינם רוצים לשכוח עד היום, כי היה היינו להם לפנים עבדי-עולם, “כלבים עם רגשות כלבים”. את כל כחה חוגרת הציונות לְחַיֵץ בין אלה, שהיו אתמול עבדים, ובין אלה, האומרים להיות אדונים גם היום. אין נטיה מסוכנה ומארכת ימים בסתר כנטית-לבו של מי-שהיה עבד למי-שהיה אדונו…

וגדול צמאונם של הפולנים לנקמה, לנצחון. אם אין להקיא את היהודים כֻלם, יוקאו, אפוא, הציונים, החופרים את התהום, וישובו היהודים להיות את אשר היו. הציונים העמידו בגליל דרוהוביץ קנדידט משלהם לרייכסראטה – את הד“ר גרשון ציפר. הפולנים העמידו גם הם קנדידט יהודי – את הד”ר לֶוֶנְשְטֵין. אלו היו לפני ה“ראַדאַ נארודובה”, המסדרת את הבחירות מצד הפולנים, שתי דרכים: להמציא בגליל מרובה ביהודים כגליל-דרוהוביץ מנדט לפולני טהור או ליהודי-עבד, – אפשר, שגם אז היתה בוחרת בדרך השניה. נצחונו של יהודי-עבד מבני-מינו של לונשטין פירושו הוא: פיהם של הציונים דבר שוא ופעלם אין ידים לו; אדנותם של הפולנים במקומה עומדת וגם עבדותם של היהודים במקומה עומדת. וצו יצא מאת ה“ראַדאַ”: לונשטין יבחר ויהי מה!

ונמצא מי שֶקִיֵם את הצו.

הציונים הגנו בכל כחם על בחירם. אבל צריך להודות: לעת-עתה עוד טרם כשל כחם של היהודים, שעדיין אין להם רצון אחר חוץ מרצון-אדוניהם. בחדר-הקהל בדרוהוביץ ישב הד"ר פיארשטין, סגן ראש-העיר, וידיו וידי חבריו לעבודות היו מלאות עבודה כל היום – להכין הרשאות לכל אדם, בין שהוא בר-בחירה ובין שאינו בר-בחירה, המודה בלונשטין. שם, בחדר-הקהל בדרוהוביץ, נעשו לפי עדותם של כל העתונים, מעשים, שהיו מצויים בחדרי-הקהל לפנים בידי “החטפנים”: אנשים חיים “נעשו” מתים, כי נחשדו, שידם תכון עם הציונים, קמו לתחיה מתים, שבשמם אפשר היה למסור פתקי-בחירה לטובת לונשטין. הפולנים, שבטבעותיהם מבהיקים כתרי-אדנות, צוו, ופיארשטין וחבריו, שבכובעיהם מצהיבה מטלית-העבדות, קימו וקבלו. וכשבאו מאות איש ללשכת-הבחירות ודרשו, כי תנתן להם היכולת לפקח על הבחירות, כשנתלהב ההמון למראה המעילות, כשהוכר, שהמון זה “המון פושע” הוא, כי נשמעו מפיו קריאות ושירים, השגורים בפי ציונים, – מיד ידע הליטננט האוסטרי, כי הגיעה שעתו לעשות את חובתו – והמרצפת שוטפה דם…

אפשר, יבוא איש מאתנו ויאמר: כל מקום שכורתים יער שם גם נסרים נושרים; אולי יבואו אחרים ויאמרו, כי מתוך הדם הזה שומעים הם את שירת חרותנו הלאומית, – אל נענה להם, אל נהיה וַתְרָנִים כמותם. דם דרוהוביץ קורא אלינו מן האדמה ואל נשכיחהו מלבנו. אל נשכיח מלבנו גם את שופכיו!

העולם 1911

לעולם אל יתיאש אדם מן האנטישמיות, אפילו בשעת שלום ושלוה. ארס האנטישמיות בין השִנַיִם הוא עומד, והשנים עצמן מוכנות ומזומנות תמיד לנשוך.

לפני שנה, בערך, כשהיו בחירות בצרפת והאנטישמים עברו על מנהגם ולא עוררו בשעת-כושר זו את שאלת היהודים, אלא היו הפעם “בני-תרבות” ולבית-הנבחרים נבחרו בשלום ובנחת ארבעה יהודים, – אז נבאו ואמרו הכל: רפתה האנטישמיות בצרפת וידה על התחתונה.

עברו ירחים אחדים – ונתבדו המנבאים. פתאם התחילו מתאנים להגיטו הפריזאי: היהודים היושבים בגיטו, אינם זהירים בטהרה, מחלות מרובות מתהלכות בגיטו, ומשם הן עוברות ובאות גם ליתר רובעי-העיר. ופחד היהודים מחוללי-המחלות גדל כל כך, עד שדפוטט אחד (זורז-בורי) הציע לגדור גדר בפני הנודדים “הרוסים”, לבל יבואו לצרפת ולא יביאו אתם את סכנת-הדֶבֶר. ומהר ה“ארשיוו-איזראליט” והקדים “רפואה” למכה: שלח את סופרו לפרופיסור מפורסם לשמוע את דעתו, והלה הבטיח לאיש-שיחו, שאין כל חשש, כי יביאו יהודי רוסיה את בַאצִילֵי הדז’ומה אתם.

המתחילים ב“מצות-נשיכה” היו הפעם לא השחורים המזוינים כפה על ראשם, סנדלים על רגליהם וחבל במתניהם, כי-אם הסוחרים והחנונים, המזוינים מדה ומשקל: הוברר, שיושבי-הגיטו מתפרנסים זה מזה וקונים את הסחורות הדרושות להם בחנויות של יהודים. מה צורך יש, אפוא, לצרפת בהם ולמה הם מרביצים “חנם” מחלות בפאריז ובכל מקום?

ואחרי הסוחרים והחנונים – הסופרים והזורנליסטים. הרבה מן הסופרים ורוב הדרמטורגים הידועים שבצרפת יהודים הם, כלומר: אנשים, שלאסונם עמדו אבותיהם על הר-סיני. והתחילו הנקיים מ“פסול-משפחה” זה לנקום את נקמת קנאתם. ראשונה תקעו את שניהם בהנרי ברנשטין. ברנשטין זה כבר יצא לו שם גדול ובתור דרמטורג כבש את הבמה לא רק בצרפת בלבד. עכשו הזכירו לו את עוונו: לפני שנים הרבה מאן לעבוד בצבא, עזב את צרפת ויצא לבלגיה. ולאחר שסלחה ממשלת צרפת לחטאתו, שב לצרפת. וכשנערכה עתה בפאריז הדרמה החדשה שלו “אחרַי” ( “apres moi” ) נקבצו ובאו אל התיאטרון סטודנטים וזורנליסטים והקימו “יללת חתולים”, צעקו, רעשו, המו, גדפו את היהודי ואת היהודים, ועריכת הדרמה הופרעה. מתחלה לא נכנעו ברנשטין וקלאריטי, דירקטור התיאטרון, ואמרו לשוב ולערוך את הדרמה על אפם של המתעללים בהם. אבל הדמונסטרציות בתיאטרון ומחוץ לתיאטרון נגד “היהודי והיהודים” גדלו והצליחו והגיעו לידי שפיכות-דמים. והטלגרף מודיע מפאריז: “קלאריטי והסופר דודֶה (בנו של אלפונס דודה) יצאו למלחמת שנים בגלל הדרמה של ברנשטין. מתחלה הוציאו הנלחמים ארבעה ארבעה כדורים לבטלה; אחר-כך הוסיפו להלחם בחרבות וקלאריטי נפצע בלבו”. וטלגרמה אחרת מפאריז מודיעה: “כדי שלא תפרוצנה עוד דמונסטרציות, המביאות לידי שפיכות-דמים, החליט ברנשטין להסיר את הדרמה שלו מעל הבמה”.

היהודי נוצח.

ושוב שקר-משנה:

הנרי ברנשטין חורק את שניו מכעס המפלה אשר נחל וטוען לארבעת כתליו: מה לי ולהם? מה חטאתי אנכי, כי אלקה בגללם?

וסתם אדם מישראל עומד ושומע את הקריאות: “יהודי, יהודים!” ורואה את האגרופים הקמוצים, המורמים למעלה, ותמה: מה לי ולו? מה חטאנו אנחנו כי נלקה בגללו – – –

העולם 1911

דוד פריסקו וראש רבני טורקיה, ר' חיים נחום, – הגיעה סוף-סוף השעה להזכיר את שני השמות האלה בנשימה אחת – נצחו “נצחון” גדול.

“אנחנו היהודים העותומנים – נאמר בטלגרמה, שנשלחה מאזמיר לראש הוזירים, חאקי-פחה, – נאמנים היינו תמיד ונאמנים נהיה עד העולם למלכות העותומאנית, אשר פתחה לנו את זרועותיה בחבה. בהסכימנו לדעת מנהיגנו וראשנו, חיים נחום אפנדי, אנו מביעים תודה לרום מעלת כבודו בעד הטובות, אשר הואיל לדבר עלינו, ובכל תוקף אנו מרחיקים מעלינו את מחשבות הציונים והגות-לבם. נשבעים אנחנו בכבודנו ובדתנו, כי נכונים אנחנו לחגור את כל כחותינו ולהלחם בכל עת ובכל שעה נגד כל תנועה, שאינה מתאימה לטובת מולדתנו האהובה”… על הטלגרמה חתמו – בני בניו של ר' יהודה הלוי: ראש רבני אזמיר וראשי-העדה.

“… חזון לבם היחידי של היהודים העותומנים בכלל, ושל יהודי סלוניקי, ערש החופש, בפרט, – נאמר בטלגרמה אחרת, שנשלחה מסלוניקי לחאקי-פחה, – היא לבצר אשרה וקדמתה של ארץ-מולדתנו הקדושה… אף יהודי אחד לא נמנה עד עתה ולא ימנה גם מכאן ולהבא על הציונים. גלוי לכל, כי מעולם לא עלה על לב היהודים להספח אל הציונות, שבכלל אין לה ערך וחשיבות בעיני העם”… חתומים על הטלגרמה – בני בניו של דון יצחק אברבנאל: ראש רבני סלוניק, ר' יעקב מאיר, וראשי-העדה.

מקושטא עצמה עוד טרם נשלחה טלגרמה כזו, אבל אין זה אלא אחור לשעה על-פי מקרה: לא היה מיג’ליש בקושטא. עתה כבר נגמרו בחירות המיג’ליש, ואם נבחרו האנשים ההם, אשר אליהם התפללו “עושי הבחירות”, ודאי יעשו גם הם כמעשי בני אזמיר וסלוניק.

זהו “הנצחון” הגדול אשר נצחו דוד פרסקו ור' חיים נחום.

אין אנו דואגים לציונות: אבן, הנזרקת אל תוך המעין, מרתיעה לרגע את המים אמה על אמה – והיא יורדת וצוללת ואבד זכרה. וכבר קדמו להם “לגדולי” אזמיר, סלוניק וקושטא “רבני המחאה”, שבשעתם, לפני הקונגרס הראשון, זרקו גם הם אבן בציונות. היכן הם? מה הביאה להם מחאתם חוץ מקלון וחרפה?

צר לנו רק על אילוזיה יפה, שחלפה כצל. רבים מאתנו, כשהיו הוגים באחינו הספרדים, ראתה עינם מבעד למסך העבר השב את דמות האנשים ההם, שקומתם היתה זקופה, את ראשם נשאו בגאון, לבם היה מעין לשירה רוממה, ומחם – מקור למחשבה עמוקה; ובצר לעמם לא פחדו ולא רהו ולא אבדו דרך: יצאו בראש גולים לבקש להם מנוחה ומרגוע. והנה אבדה האילוזיה היפה. בני-בניהם של אלו שחה לעפה נפשם, חרדים ורועדים הם מקול עלה נדף, פיהם דובר שוא וימינם כותבת ברי נבלה ושקר.

אנו פוסעים על דוד פרסקו. אין באים במשפט עם ר' חיים נחום: ה“אליאנס” גדל וטפח אותו. אין אנו מעמידים לדין גם את ראשי העדות: חניכי ה“אליאנס” הנם גם הם. בבוא היום לפקוד על ה“אליאנס” את כל חטאותיו, אשר חטא לעם-ישראל, יזָכרו גם גידוּליו שגידל במשך חמשים שנה בארצות-המזרח. רק על האחד – על ר' יעקב מאיר – אין אנו יכולים ואין אנו רוצים ללמד זכות. ולא משום שאנו חושדים אותו בציונות, ולא משום ששמענו אותו נואם נאומים, כשהיתה השעה ראויה לכך, על תחית האומה ועל תחית השפה והארץ, אלא משום שדוקא עתה באה ידיעה, שסוף-סוף החליט לקבל משרת חכם-בשי בירושלים וכבר יצא לשם.

להוציא דבה על הציונות ולהעשות דַבָּר ומנהיג לעם היושב בציון – זוהי נוסחה חדשה, אשר לא ידענו אותה בלתי היום.

ואולם אפשר, שר' יעקב מאיר אמר לכפר ב“מנחה” הזאת את פני מתנגדיו הרבים אשר בירושלים, גבורי השנוררות, שכידוע, נמנים הם כלם על משניאי הציונות, משום שהם רואים את הסכנה הנשקפת להם ממנה?

אם כך הוא הדבר, הרי באמת הביא את מנחתו בעתה לכפר על כל עונותיו…

העולם 1911

בצרפת הולכת היהדות וגוֹועת. הללו שאין דרכם להתיאש יש אומרים: עדיין נשארה תקוה טובה אחת ליהדות בצרפת: עתידים יהודי המזרח להרעיף עליה טל של תחיה. אפשר, יש קצת ממש בנבואה זו. אבל – העתיד עוטה צעיף וסמוי הוא מן העין. לפי מה שהיא גוֹועת היהדות בצרפת, הולכת וגוועת לעינינו…

אין עוד בצרפת סימן מובהק ליהדות חוץ מן הכפה ההדורה שעל גג ה“היכל” המפואר; אין עוד בצרפת סמל להיהדות חוץ מן הרב הלבוש בגדי השרד. משפקע, אחרי פרוד הכנסיה מעל הממלכה, שלטונה של הקונסיסטוריה היהודית, כמעט שאבדה להרבנות שם גם אחרית כחה. אבל תפקיד אחד נשאר להם לרבני צרפת – תפקיד של “שרידים יחידים”. קצת יופי יש בו, ערך אין לו. כי על כן כל מיני “שרידים יחידים” זה דרכם תמיד לדאוג לעצמם, כי ישָארו “שרידים יחידים”, והם רואים את עצמם כאלו הם הכל, כאלו מחוץ לגבול עניניהם הפעוטים, המצומצמים, אין כלום. רק טבעם של “שרידים יחידים” בכל מקום ובכל זמן.

לפני ימים מועטים נתאספו ה“שרידים היחידים” אשר בצרפת לתקן קנות טובות להיהדות, “החיה” מפיהם; עמדו ותִקנו:

מצרפים נשים למנין עשרה כדי להתפלל תפלה בצבור ולקרוא בתורה; מתירים בשעת הדחק את הנשואים גם בימים שבין פסח לל"ג בעומר; רבנים ויתר השמשים בקדש מטפלים בהלויתו של מת, היוצא להשרף בקרמטוריום.

אין זו הלצה. תקנות אחרות לא תקנו ולא יכלו לתקן. “שרידים יחידים” הם, מחוץ לגבול עניניהם אין עוד יהדות אחרת בצרפת, הרי שאין ליהדות שום צורך בתקנות, היוצאות מגבול הכהונה הדתית: שיוכל הרב להופיע לפני “עדתו” אפילו במקום שאין מנין עשרה; שלא יהא יהודי נושא לו אשה שלא במעמד הרב; שלא יפטר יהודי מעולמו שלא בעזרת הרב ומשמשיו. – – –

בארץ ישראל, בשפלה אשר ביהודה ובגבעות אשר בגליל, גדל דור חדש, נוצרת יהדות חדשה. העתיד עוטה צעיף וסמוי הוא מן העין. אין אנו יודעים, מה מקום יַתְּפִיס היהודי החדש, הבריא, לדת בתוך היקף חייו. ימים יבואו יגידו. דומה, שבחיים החדשים הללו יתבצר מקום מיוחד גם לכהונה הדתית. ואולם רבני ארץ-ישראל של עכשיו רוצים דוקא בתפקיד של “שרידים יחידים”. כל הנעשה וכל המתרגש להעשות סביבם ולעיניהם אין לו שום ערך; הם – הכל, מחוץ לגבול עניניהם – אין כלום.

וטועים הם. לא בצרפת עומדות רגליהם, כי אם בארץ-ישראל. בצרפת היהדות נכְמשת ונובלת, דרך עתידה נסתרה ממנה והיא תולה את עצמה רק בזכרונות העבר, – שם יש מקום ל“שרידים יחידים”. שם יש גם קצת יופי בתפקיד זה, שאין לו שום ערך. בארץ ישראל הולכת היהדות וגדלה, יוצרת חיים חדשים ועברה ננעץ בעתידה, – שם אין מקום ל“שרידים יחידים”, שם אין תפקיד זה אלא הבל ורעות-רוח.

ורבני ארץ-ישראל הולכים אחרי ההבל ועושים מעשי “שרידים יחידים”.

כמה שנות-שביעית כבר עברו על הישוב החדש בארץ-ישראל והכל על מקומו בא בשלום. פתאם נמלכו רבני ארץ ישראל וחדשו הלכה: אסור, אסור, אסור. נדמה לאחדים מהם, שעדיין יש להם הכח להכניע את החיים לאסורם. וכשראו שאין החיים נכנעים, נתאספו ותקנו:

האכרים חותמים על שטר, שמפקירים הם את פירותיהם לבית-דין; בית-דין זוכה בהפקר וממנה את האכרים המפקירים להיות סוכנים לו למכור את הפירות.

אין זו הלצה. הואיל ורבני ארץ-ישראל מביטים על עצמם כעל “שרידים יחידים” והם רוצים בתפקיד זה, הרי נדמה להם, שבתקנה ממין זו, החשובה להם לעצמם, יש צורך גם ליהדות…

העולם 1911

יתבשרו אחינו כל בית-ישראל, הנתונים בצרה ובשביה ונושאים את עיניהם לארץ הגאולה והפדות: שלום ושלוה יהיו בירושלים מעתה ועד העולם:

שלש שנים ויותר היתה עדת-הספרדים הקדושה אשר בעיר-הקודש עזובה ושוממה כצאן, אשר אין רועה לו, או כצאן, אשר – אין מספר לרועיו. פניזֶל, בטיטו, אלישר, מאיר, אשכנזי, אלקוצר, ענתבי, ואלירו – אין אלו שמות מלאכים, הנזכרים בלחש, כי-אם שמות בשר-ודם, בני-אדם תקיפים, הנושאים במרום קולם ואשר איש איש מהם מבקש לרעות את הצאן ולנצח על העדר.

וגדולה היתה המהומה. ואלירו צרר את ענתבי וענתבי הכשיל את ואלירו. פניזל נחש עלי דרך אלישר, אלישר שפיפון עלי ארח פניזל, ושניהם נושכים עקבי בטיטו. גדולה היתה המהומה ועלתה עד לשמים. איש איש מן הנושכים-נשוכים הכין לו המון גליונות-ניר וחותם ענק, ואיש איש מהם כתב מכתבים כנפשו שבעו וטבע עליהם את חותמו ושלח אותם ל“נדיבים הי”ו, יצ“ו, יע”א" ומודיע, כי הוא הרועה הנאמן, ה“ראשון לציון”, והוא “שער-השמים”, האדריסה הנכונה. ולרגלי המהומה הגדולה “חרבה ירושלים” – נתבלבלו הנדיבים ולא נענו לא לזה ולא לזה.

ופתאם פסקה המלחמה. לא משום שנחמו הלבבות, אלא משום שנתרוקנו הכיסים. אמנם, אין סגולה בדוקה לשביתת כל מיני נשק כהתרוקנות הכיס. עכשיו נבחר, או נתמנה, לחכם-באשי הרב פראנקו. פירוש: נצח ענתבי. התאומים פניזל ואלישר נתנו לפראנקו לסגנים. נבחר גם ועד לנהל את העדה יחד עם החכמים. פירוש" נצח ואלירו. ותשקוט המהומה.

ומיד התחילה העבודה הגדולה לתקן את הבדקים, לרפא את הנהרסות, להקים את הנופלות. שלשה ימים רצופים דנו ה“צדדים” על נוסח קול-קורא חדש לנדיבים ועל נוסח אדריסה חדשה, שעל פיה ישלחו הנדיבים מעתה את אשר ישלחו. מובן מאליו, שבדבר האדריסה לא יכלו לא הראשים ולא תומכיהם לוַתֵּר כלום מ“זכיותיהם”. לפיכך הוחלט, כי זאת תהיה מעתה ה“אדריסה הנכונה”: “אל כבוד ראש-הרבנים משה פראנקו חכם-באשי והרב חיים אלישר והרב אליהו-משה פניזל בשביל עדת-ישראל הספרדית בירושלים” – ולא יותר. ואולם כדי לתקן עוד תקון לתקנה, סיָג ומנעול, פנו נכבדי-העדה בבקשה לענתבי, “לבלי למסור את המכתבים מהפוסטה אלא דוקא בידי אברהים, המשרת הנוצרי של ואלירו, והוא ימסרם ליד אדונו, והאדון ואלירו ימסרם סגורים ביד שלשה מהועד”. לפי הידיעות האחרונות ידונו גם בהצעה חשובה זו שלשה ימים רצופים, ואם גם “בעל-הדבר” עצמו, אברהים, יסכים לכך, יהיו שלום ושלוה בירושלים מעתה ועד העולם.

התבשרו נא!

העולם 1911

בירושלים קרה אסון: אחדים ממוסדות הצדקה כשלו ופסקו לשלם את חובותיהם, הראשונה לשמיטה היתה הישיבה הגדולה “תורת חיים” של “רבי איצֶ’לֶה מתמיד” (הוא הרב ווינוגרד, שעוד לפני ירחים אחדים הכין Coup d’Etat ואמר לעלות בכח “התמדתו” על כסאו הפנוי של הרב סאלאנט – ולא עלתה בידו). אחריה – מושב הזקנים הישן, אחריו – מושב הזקנים החדש ואחריו – מושב הזקנים החדש שבחדש. כמה וכמה זקנים נשארו בלי מגן ומחסה, יש מהם הרעבים ללחם ממש. למלמדי-הישיבות – לאלה שאינם קרובים ביותר אל “הקערה” – חדלו לשלם את שכרם, לתלמידים – את תמיכתם. ומה שרע עוד מזה – אנשים שנתנו את כספם “בשטרות” המוסדות (מוסדות הצדקה שבירושלים נוהגים להוציא “שטרות” לשוק; רוב קוניהם – אלמנות, שנפלה להן ירושה קטנה מבעליהן, בתולות בוגרות, שטומנות את “צרור-כספן” לנדוניא, חתנים, שעוד לא נתנו את נדוניתם בפרקמטיא, וכדומה) יצאו נקיים מממונם. וגדולה המהומה בעיר, פסקה האמונה, חדל הבטחון, מוסד אחד נופל וגורר מוסד שני אחריו, וכל מוסדות הצדקה שבירושלים בחזקת סכנה הם עומדים.

ראשית-כל מצאה כאן השנוררות מקום לעשות עסק טוב. אין לך דבר, שהשנוררות הירושלמית לא תעשה בו סחורה. עוד לא קם איש, אשר גלה את כל נוול השנוררות, שירושלים מלאה אותו. אוירה של ירושלים ספוג שנוררות. אנשיה של ירושלים סופגים את השנוררות אל תוכם יום יום משעת לידתם עד שעת הקברם במעלה הר-הזיתים. בתי ירושלים, חומותיה, חרבותיה, רחובותיה, חצרותיה, – כלם חוליות וטבעות הם בשלשלת השנוררות הארוכה, ההולכת ומנוגדת זה יובלות בשנים, והיא כובלת יד ורגל, והיא זורקת את עניבתה על צוארי זקן ונער. רק שמי ירושלים העמוקים, שמי התכלת וטוהר-העולמים, ושמש ירושלים, ים הזוהר ביום ולבת-האש לפנות ערב, – רק אותם לא טמאה עוד השנוררות…

מחלה כי תבוא לירושלים, ועמדו הפקידים והאמרכלים, הממונים והגבאים, המחלקים והמשמשים ושלחו טלגרמות למאות ולאלפים אל כל קצוי ארץ: הושיעו, הצילו, אין בית אשר אין שם חולה, “וכל המרחם, מן השמים ירחמו עליו”. גשם כי יהיה בעתו, ועמדו הפקידים והאמרכלים, הממונים והגבאים, המחלקים והמשמשים ושלחו את דברם אל ארבע כנפות הארץ: בירושלים אנשים מתים מזלעפות קור וקרה “וכל המרחם מן השמים ירחמו עליו”. יש בירושלים אנשים שברכם ד' בכשרון מיוחד – לחבר מכתבי שנוררות המעוררים את הלבבות. – וכשרונם זה עומד להם לפרנסם ולכלכלם בכבוד. כי תשאלו את הפוסטות השונות ואת פקידות הטלגרף שבירושלים, ואמרו לכם – אם יאבו לגלות את סודם הכמוס, – שמכתבי השנוררות וטלגרמות השנוררות עולים לשולחיהם במאות ואלפי פרנקים… ואם בשעת “צרות” מצויות כך, בשעת צרה שאינה מצויה, כגון זו של עכשיו, על אחת כמה וכמה. והנה מודעה גדולה מודבקת בראש כל חוצות בירושלים: “החללים מתגוללים בחוצות לעינינו, מאות מאות משפחות באו עד ככר לחם ואין, אלפים אלפים אלמנות ויתומים נשדדו, החולים הזקנים נטלים בכסאות בכל הרחובות, גועים ונופחים את נשמותיהם לעינינו, ירושלים הולכת וכלה, הולכת ונחרבת”… והנה הפקידים והאמרכלים של כולל הו“ד מכריזים: “אלפי אנשים צפויים בירושלים למות ברעב ממש”. והנה כרוז גם בכל העתונים הישראליים ברוסיה: “אלפי אנשים גועים מרעב ר”ל וזקנים וחולים מוטלים בחוצות, ואפסה ישועה ר”ל". ובירושלים גופה כותבים מכתבים, מריצים טלגרמות, שולחים כרוזים, והכל ביד רחבה, – ויד השנוררות רוממה, יד השנוררות עושה חיל…

אשריך, ירושלים, שזכית לצרה: פקידיך ואמרכליך החרוצים, ממוניך וגבאיך הזריזים, מחלקיך ומשמשיך הנאמנים ידעו לעשות סחורה בה.

והצרה עצמה הפקידים והאמרכלים הם שתקנוה, הם שהכשירוה. כך נהגו בירושלים: כל מוסד של צדקה עסק הוא למיסדיו, למנהליו. כי יוועדו שנים-שלשה “יקירים” “מטיבי לכת” יחדו ואמרו איש אל רעהו: הבה וניסד מוסד חדש, והיתה לנו כבשה המביאה גם חלב גם צמר. ויסדו את המוסד: יקראו שם לכבשתם, (שם, שיש בו המלה המפוארה: “כללי” או “גדול” – “הישיבה הגדולה”, “אוסף-נדחים הכללי”, “עזרת-נודדים הגדולה”, (וכדומה), והכינו המון גליונות-נייר מעוטרים עטרת השם החדש באותיות מזהירות, ומסביב לו פסוקים ופתגמי תלמוד ומדרש מענינא, והתקינו להם חותם עגול גדול כתוב עברית ולועזית ובתוכו טור אבנים ושלשה מטאטאים בראשו – סימן לכותל המערבי, והושיבו מומחים לכתיבת מכתבים, המתחילים ב“ירושלים מר תזעק” ומסימים ב“וכל המרחם מן השמים ירחמו עליו”. והפשילו המומחים את שרווליהם וכתבו את המכתבים, והפשילו המיסדים עצמם את כנפי קפוטותיהם והלכו אל הפוסטה והטלגרף והתחילה הכבשה מביאה גם חלב, גם צמר – וקם המוסד החדש, החדש שבחדשים, “הגדול” “הכללי”, וככה נוספים מוסדים על מוסדים, כלם על השנוררות הם עומדים ורובם מעוּרים זה בזה, כי על-כן שנורר אחד נעשה מיסד ומנהל לכמה מוסדים, ואין רואה ואין יודע, אם יש צורך במוסד חדש זה, אם מתקיים הוא באמת או שאינו אלא משל, וכשהוא מתקיים ויש בו צורך – אם ראויים מנהליו להיות מנהלים או שראויים הם להיות רק גוזזים וחולבים…

עכשיו, כשכשלו המוסדים וסוכסכו מוסדים במוסדים וכלם בחזקת סכנה הם עומדים, ו“החולים הזקנים בכסאות נטלים”, ו“תופשי-התורה נודדים ללחם ואין”, ו“אלמנות ויתומים נשדדו, ונטל מהם מקור מחיתם”, וגדלה המהומה, – עכשיו מאספים בירושלים אספות ומטכסים עצה על יסוד ועד, אשר על פיו ישקו כל עניני-העיר, והוא יהיה משגיח על כל המוסדים, ומבלעדיו – לא ידפיס איש גליונות-נייר ולא יתקן חותמות עגולים ולא ייסד מוסדים…

הבל-הבלים! “יקירי ירושלים”, הפקידים והאמרכלים, הממונים והגבאים, המחלקים והמשמשים לא יוותרו על “זכיותיהם”, על גיליונות-הנייר והחותמות העגולים ועל – הכבשה המספיקה להם גם חלב, גם צמר.

להם אין הצרה צרה, אלא שמחה ונחמה.

העולם 1911

סופרי ארץ-ישראל החליטו, כי לא יפה עשה ועד חובבי-ציון, שהפסיק את תמיכתו ל“פועל הצעיר” בגלל מאמרו של י. ח. ברנר על האמונה והלאומיות.

צדקו המחליטים, או לא צדקו?

אין מוסד בעולם, שיהא רשאי לגזור על חופש-הדעות. מוסד, המשתמש בכח “זוזיו” להכריע בעניני-דעות, אל יהא לאדם מן הישוב חלק בו. אבל את ועד חובבי-ציון אי-אפשר, כמדומה להאשים שנטל שררה זו לעצמו להיות מכריע בעניני-דעות. “הפועל הצעיר” גופו יוכיח. לא אחת ולא שתים בקר העתון הזה את מעשיו ושיטתו של הועד – ויפה עשה שבקר ולא נשא פנים להועד – ושום תקלה לא אירעה לו: התמיכה הנתנת לו לא נפסקה.

אין דעה ואמונה בעולם, שאסור לחלוק עליהן ולהלחם בהן. הדעות והאמונות בני-אדם יצרו אותן ובני-אדם עשויים לבטל אותן. יחס היהדות אל שני העיקרים – הלאומיות והדת – ויחס שני העיקרים הללו בגבולות היהדות זה לזה גם הם תלויים בדעה ואמונה, וזכותו זו של כל אדם היא להלחם בדעה, המתנגדת לדעתו שלו, ולהשתדל, שדעתו שלו תעשה דעת-רבים. כבר נמצא מי שהעיר: “הרעיון העיקרי של ה' ברנר הוא אותו הרעיון הישן נושן של אחד-העם, שיהודי לאומי יכול לכפור אפילו בכל האמונות הדתיות שבתורה ואף-אל-פי-כן לא יחדל מהיות יהודי”.¹) בשעה שכתב אחד-העם את מאמריו במקצוע זה חרדו המאמינים ולבם כאב, כי נמצא מתנגד תקיף ומסוכן כזה לדעותיהם. אבל איש מהם לא יכול לקבול עליו: – אין אפוטרופוס לדעות. לפני ימים אחדים מנשאל רב דתי ולאומי: “אם אפשר לו לאדם, שיהיה יהודי לאומי נאמן וגם נוצרי נאמן כאחד, או שיהיה יהודי לאומי נאמן וגם כופר בכל כאחד?” ועל זה השיב הנשאל: “הן, אפשר”.²⁾ יכול אדם לחלוק על תשובה זו בכלל. יכול אדם לטעון על המשיב, שיש הבדל עיקרי – לא רק למעשה, אלא גם להלכה – בין האפשרות הראשונה (“יהודי לאומי ונוצרי”) ובין האחרונה (“יהודי לאומי וכופר בכל”): את התשובה גופה אפשר לשמוע “במנוחת-נפש גמורה”, כשם שנאמרה, לפי עדות המשיב, “במנוחת-נפש גמורה”. אין פוסקים הלכה: דעה זו מותרת ודעה זו אסורה.

אין הדבר נעים כלל לאשֵר ולקיֵם אמתיות אלפא-ביתיות כאלה. נראה אתה בעיניך כחוזר על מה שתינוקות למדו בבית-רבם. אבל חוזרים אנו על אמת זו למען הבדיל בין דברים, הנאמרים לשם הבעת דעה, ובין דברים, הנאמרים כדי להעליב.

רשות בידי מר ברנר לכפור בדת היהודית, להלחם בה, אם הוא רואה צורך לעצמו בכפירה זו ותועלת ליהדות במלחמה זו. אבל אין לו רשות להעליב את הדת היהודית. רשאי מר ברנר להורות, ש“אנחנו היהודים החפשים אין לנו וליהדות ולא כלום”, אבל אין הוא רשאי ללגלג על ה“התרפסות והבקשה לפני איזה אב שבשמים”.

אנו שואלים את הסופרים בעלי-ההחלטות וגם את מר ברנר עצמו: לוּ בא אדם להלעיב בציונות (לא לבקרה) וללגלג על “איזה הרצל”, – האם לא היו הם נעלבים? ואם היה המלעיב והמלגלג מפרסם את דבריו אלו בעתון ציוני, כלום לא היו הם מחיבים את ההנהגה הציונית לסלק את ידיה מן העתון הזה? ולא תהא הציונות גדולה וחשובה מן הדת היהודית, שהאומה היתה ניזונית ממנה אלפי שנים; ולא יהא הרצל גדול מ“אבינו שבשמים”, שרבבי-רבבות יהודים עדיין “מתרפסים” לפניו מתוך הכנעה קדושה ואין להם כלום בעולמם אם אין הוא בעולמם.

לפי דעת המחליטים לא היתה לועד חובבי-ציון רשות לסלק את ידיו מעתון, שיש בו עלבון לדת היהודית ולגלוג על אלהי האומה. כלום יש שלילת חפש-הדעות גדולה מזו?

העולם 1911

כך דרכה של אירופה הזקנה: מפרק לפרק היא יוצאת לשוק ומתערטלת לעיני הבריאות עד לשרוך נעלה האחרון.

הגיע השעה גם הפעם, הזקנה מחתה את הפוך מעל פניה, השליכה את כִּפַּּּת-הלצים מעל ראשה, פרקה את נקודות-הנחושת, המתנוצצות על מעילה הזהב, פשטה את המעטפות והמטפחות והחריטים, הכורכים ומסתירים את גופה, – והרי היא לפנינו בכל עצם יפי מערומיה: פה פתוח כקבר, מלתעות פריץ-חיות, עינים מזרות הות-נפש, בת-צחוק של ערמת-נחש, וכולה, משערות- ראשה ועד פרקי-אצבעות רגליה, אומרת: שקר, שקר, שקר.

כמדומה, שמכס נורדוי הוא הראשון, שצרף את המלים “יושר ואירופה”, והוא גם שֶתָּלָָה אבוקה גדולה על נחלי הנוול והגנות, הפורצים ושוטפים מתוך מקור זה, מתוך – “ישרה של אירופה”. ולא נפלא הדבר: אנחנו, היהודים, שותים זה מאות מאות בשנים את הכוס, אשר מסכה לנו אירופה, דמיהם של מאות אלפי חללינו משמשים זה דורי-דורות זבל ודומן לשדמות אירופה ממזרח ועד ים. צועקים מן האדמה ומעידים עדות נאמנה על “ישרה של אירופה”…

עכשיו נעצה אירופה את צפרניה הטורפות בטורקיה, והרי האומללה זבה דם, מפרפרת בין החיים והמות, ואירופה “הישרה” מקור התרבות, תוקעת את צפרניה ותוקעת, פורסת וטורפת, רוחצת את רגליה בדם הרותח ורוחצת…

“על דעת עצמה עושה איטליה מה שהיא עושה”… לוּ נאלמו לכל הפחות הפעם שפתי-שקר; לולא נזדקרו לכל-הפחות הפעם הטלפים “הטהורים”, בשעה שהחרטום מטמא שקוע בבצה ונובר בה מתוך הנאה וגודל-לבב! וכי לא את רצונה ושליחותה של אירופה כולה איטליה עושה? מצד אחד: צרפת וגרמניה הפילו על מרוקו גורל, חולקות אותה בינן לבין עצמן, מותירות נתח גם לספרד חברתן, וכדי להניח גם את דעתה של איטליה, שיש לה טענה חזקה על הים התיכון, מפייסים אותה – באבר מטורקיה החיה. ומצד שני: אנגליה וצרפת וחברתן אומרות לתקוע יתד באמצע הברית המשולשת, שטורקיה נשמעת לה, להפרד בין אוסטריה ואיטליה ולהטיל שנאה בין טורקיה וגרמניה, – והרי הן מכפרות את ידיהן המגואלות בטורקיה העלובה: תבוא איטליה ותשלח את שִנָה בה ותעורר קנאה וחשד בלב אוסטריה, הרואה בחלומה את דגלה מתנופף על ים סלוניקי ומתיראה, שמא יקדמנה אחר; תבוא איטליה ותתקע את צפרניה בגופה של טורקיה ותבוש הטרופה מבטחונה, אשר בטחה בגרמניה “ידידתה”.

ובעוד הדם הרותח שותת ויורד ומקורו של העיט עדיין תקוע בלב המפרכס, והנה כבר התחיל צדוק-הדין: אירופה ממהרת להראות את “ישרה”. הראשונה לצדוק-הדין היא הכנסיה הקטולית. זו רגילה מאז ומעולם ליחד מעון לאלהים בביתו של התקיף. “הפאליט. קאררעספ.” מודיעה, כי הַוַּטִיקַן מתיחס בחבה למעשה טריפוליס. כניסתה של טריפוליס לרשות איטליה תרחיב את גבולותיה של התרבות הנוצרית ותוסיף כח להמיסיות הקטוליות“… אחרי הכנסיה – “המדע”. האדון החדש, המולך בכפה, מסכים גם הוא. “האורייטליסט הידוע, וַמְבֶרו, הביע את דעתו, כי ההגנה על האישלם היא עבודת שוא. סופו של האישלם שיעבור ויבטל מן העולם. ואין הוא ראוי לגורל אחר מנקודת השקפה של התרבות, שהוא, האישלם, אויב לה. מלכיות האישלם עתידות להחרב כולן, משום שאין בהן אפילו אחת, העומדת על סדר מדיני… המושלמים אין להם אופי, אין הם יודעים אפילו את פירושה של מלה זו. אין הם יודעים שום רגש אחר, חוץ מן הרגש הדתי, ואין להם שום משאלות-לב… תחית 300 מיליונים המושלמים – אגדה היא לילדים”… והנה גם הדעה ה”חפשית", המטפת לאהבה ולאחוה. “רבּם של כל המאסונים באיטליה פנה אל כל הלשכות בכרוז, אשר בו הוא מבקש לשמור ככל האפשר על המנוחה בקרב העם, משום שהמלחמה היא לשמן של הַקִדְמָה והתרבות באפריקה”… ואחריהם מחגירים נביאי-השלום, ראש להם חפוי ומפיהם נושרות מלים בעלמא, ששומע אין להן. “המועצה של ברית הפרלמנטים מצטערת, כי הכרזת המלחמה מהרה לבוא כל כך, עד כי לא היתה שום שעת הכושר לפשרה ותווך, והיא, המועצה, מביע את תקותה, כי השפעת העמים, העתידה לבוא בכח ההחלטות שהוחלטו בהאג, תוכל להקים בקרוב את השלום על מכונו”…

כן, בקרוב – כשטריפוליס תקרע מעל טורקיה, כשטורקיה תושיט יד קדמה וימה לבקש עזר ואין עוזר ואין תומך, ובפחדה, פן יקיצו מזעזעיה מבפנים, תמהר להשלים עם איטליה אויבתה ולכבות את האש בעוד מועד, בטרם לפת את כל עמודי הבית.

כי רב הוא מאד חמר השרפה, השמור להם להעותומנים בתוך ממלכתם פנימה, והוא עשוי להתלקח כל שעה בגעת בו שביב אש. במוקדון אין התסיסה הגדולה פוסקת אף לרגע, ואוסטריה ובולגריה “מפקדות” על התסיסה הזאת להטותה אל כל אשר יהיה רוחן לנטות. בזכרונם של הארמינים עדיין חרותים ימי הטבח הגדול שחור על גבי אדום. אלבניה קודמת, ומונטניגרה וגם הכנסיה שוקדות על “תקנתה”. צרות קריטה במקום עומדות. דאגת תימן לא פסקה גם היא, והערבים בכלל אינם מניחים לישון במנוחה. שלש שנות ממשלתם של הטורקים הצעירים לא סתמו את התהום, המפרידה בין לאומי טורקיה השונים, כי אם הרחיבוה, לא מעטו את האיבה ואת הקנאה מן הלבבות, כי אם הגדילו אותן, ומאותו היום הגדול של ס"ט סטיפנו ועד עתה לא די שלא נתמעט חומר השרפה המסוכן, אלא שנתרבה במדה מרובה וסכנתו גדלה עשרת מונים.

כמובן, אין צורך באמנות יתרה, כדי לעמוד מרחוק ולרמז על השגיאות של הטורקים הצעירים. דבר זה קל הרבה יותר מקביעת סדר מדיני נאה וברירת דרך פוליטית טובה בממלכה כטורקיה, שרבים ועצומים בדקיה ומעטים וקצרי-אונים אמניה-בוניה. אבל אין גם צורך באמנות פוליטית מיוחדה, כדי להבין, ש“הפוליטיקה” הלאומית", שנפלו עליה הטורקים הצעירים, עתידה להגדיל את המבוכה בטורקיה ולהכשיר את זו האחרונה לכל מיני פורענויות מבחוץ. ואל יפלא בעינינו אם באמת “יוקם בקרוב השלום על מכונו”: די לה לממשלת טורקיה להעיף עינה על סביבותיה כי תחדל מנחלתה, האובדת לה בצפון אפריקה, ותדאג לעמודי ביתה לבל יתמוטטו.

מבחוץ תומך אין. את טעם “ישרה של אירופה” הלא יודעת טורקיה מתמול-שלשום, ואת טעם ישרן של “הידידות” האירופיות היא טועמת היום. ואם היו עיניה נשואות אל עשרות מיליוני בני אמונתה, הנפוצים בארצות רחוקות וקרובות, הרי אין ספק במעט, כי עתידה גם תקותה זו לרמות אותה. ולא משום שכך גזר “המדע”, כי "המושלים אין להם אופי ומשאלות-לב, אלא משום שֶמִן הַקִרְבָה הדתית, שאין עמה קרבה לאומית, ניטל זה כבר הכח להעשות בסיס נאמן לאחדות מדינית.

יש בעולם רק עם אחד, שמתוך הנסיון יכול הוא להבין, כמה גדול הוא אסונה של טורקיה, אם בצר לה הגיעה לידי כך, שהיא מוסרת את דינה ל“ישרה של אירופה”. יש רק עם אחד בעולם, שיכול להשתתף בצערה של טורקיה באמת ובתמים.

אנחנו הננו העם הזה.

העולם 1911

תגל ותשמח כנסת-ישראל. אבירי-עולם קמים מכסאותיהם לכבודה, מקדימים איש את רעהו להעתיר עליה אהבה וחבה וכלם יחד דורשים טובתה כל היום.

ובשל מי כל הכבוד והגדולה האלה? – בשל מאה ועשרת אלפים היהודים אשר במארוקו, שעדיין אין להם רשות לרכוב על סוסים וחיבים הם לתפור להם מטליות-של-גנאי במצנפותיהם.

שלש ממלכות, המנגחות זו עם זו באהבה ליהודי-מארוקו ועל-ידם – באהבה לכנסת-ישראל כלה.

צרפת יש לה “חזקה” ישנה על יהודי-מארוקו. אם רחמניה ופטרונית היא להם “מקדמת דנא”. לא לחנם נוטע ה“אליאנס” את הלשון ואת התרבות הצרפתיות בקרב יהודי-מארוקו. ספרד, שהאהבה ליהודים קבלה היא בידה עוד משנת רנ"ב, שוקדת גם היא על תקנתם של יהודי-מארוקו. לפני שבועים נתן אלפונס מלך ספרד ליהודי מֶלִילָה את הזכות להשתתף בשלטון העיר. עכשיו הגיעה גם תורה של גרמניה.

בבוקר בהיר אחד הקיץ משנתו פוֹן קִידֶרלֶן-וֶכטֶר, המיניסטר לעניני-חוץ בגרמניה, ורוחו נפעמת בקרבו: מן השמים הראו לו, שגרמניה, שלבה מלא כל הימים אהבה וחבה ליהודים, חיבת לפרוש את אהבתה גם על יהודי-מארוקו. מכאן ואילך התחילה גרמניה מספרת מעל עמודי ה“קאלנישע צייטונג”, הוא העתון היודע את כל הנעשה במשרדו של קידרלן-וכטר, על הטובות והחסדים, שהיא ובאי-כחה עשו ועושים ליהודי-מארוקו. וקובלת תמימה צנועה זו על עלבונה, כי עד עתה לא הושם לב באירופה למעשיה הטובים האלה, אף-על-פי שמקבלי-הטובה עצמם מעידים ומודים, שרק היא, גרמניה, מצילה אותם בכל עת ובכל שעה מכף כל העומדים עליהם. אגב אורחא מגלה ה“קלאנ. צייטונג” סודות, שקונסולי צרפת ואנגליה במארוקו נוהגים זלזול ביהודים ואין הם דואגים לגורלם כלל. יכול היה עתון זה לגלות סודות כאלה גם בנוגע לקונסולי-ספרד, אלא שכידוע אין זה עכשיו מענינה של גרמניה לראות עון בספרד. ומי יודע, אם בעוד ימים מעטים לא נשמע מפיהם של עתוני צרפת ואנגליה סודות ממין זה בנוגע לגרמניה. בין כך וכך אבירי-עולם “מחוים קידה” כלפי כנסת-ישראל ומדברים ראמות על האמת והצדק, הטוב והחסד.

וקצת תמיה יש בדבר. אצילי-הרוח ונדיבי-הלב הללו למה הם נושאים את כוס-אהבתם הגדושה דרך רחוקה כזו, מאירופה לאפריקה, כדי לשפוך אותה דוקא על ראש יהודי-מארוקו? למה הם נזהרים, שלא תזרקנה לכל-הפחות טפות אחדות מכוסם זו על היהודים הסמוכים להם, באחת המדינות שבאירופה, שבאחת מעריה יש יהודים פי שנים ופי שלשה מבמארוקו כלה? מה ראתה, למשל, גרמניה לטרוח ולשאת את כום-אהבתה עד לאַגַדִיר, הרי יהודי-רומניה לפניה, קרובים וסמוכים לה, והיא, גרמניה עצמה, נעשתה ערבה לזכיותיהם בחתמה על ברית-ברלין? ופרוסיה גופה, כלום לא גזרו בה לפני ימים מועטים על ילדים יהודים, שאבותיהם לא זכו להולד על אדמת הטֵיטוׂנים, כי יגורשו מן הארץ במלאת להם תשע שנים?

אמנם אנו שמחים על החבה, שהתחילו פתאם להראות ליהודי-מארוקו. מכאן משמע, שאחינו העלובים במדינת המַברִים מתרוממים לאט-לאט משפל-מצבם וכל המבקש לקנות לו חניה במארוקו זקוק לחבה גם מצדם. אבל אירופה, הבדאית הזקנה, עד מתי לא תחדל להעמיד, כשיש לה צורך בכך, פנים של תום וצניעות? עד מתי לא יחדלו בני הגזע “העליון” לעשות את מושגי האמת והצדק משחק להם?

תמיהנו, אם יש תשובה.

העולם 1911

א

תכופות זו אחר זו באות ידיעות על התנועה העצומה, שקמה בקרב יהודי אמריקה לרגלי “שאלת הפספורטים”¹), ובלבנו רוחשות מחשבות שונות.

היהדות האמריקנית, שעדיין היא דומה עלינו כספינכס, להיכן דרכה נוטה? היהדות האמריקנית, קרוב לשני מליון נפש, נאחזה בארצה החדשה לא שבבים-שבבים, כי אם צבורים-צבורים: זאת אומרת: מתחלת יצירתו של מרכזנו החדש הזה הביאו יוצריו אתם את עצמיותם המיוחדה כמעט בשלמותה, כמעט כל אותו הדבק הפנימי, אשר עשה אותם במקומות שיצאו משם חטיבה אחת, גוף אחד. אפשר היה, אפוא, לשער, שכאן, בארץ החופש, שאין בודקים בה לאדם, אם ועד כמה מותר הוא לשבוע לחם, ואין גוזרים עליו, שימעט את דמותו על כרחו, – שכּאן יוסיף גוף זה כח ויגדל מתוכו. לנו, הרחוקים ממקום-המעשה, נראית באמת היהדות האמריקנית כגוף בריא, גדל-כח. אבל מזמן לזמן ידיעות באות מעבר לים אוקינוס וסותרות את מחשבתנו זו. הידיעות ההן מספרות. גידוּל כוחותיה של היהדות האמריקנית אינו מתאים כלל לגידולה המספרי; עשרים השנה, המבדילות בין אב לבנו, נעשות תהום עמוקה, שאין לה מעבר; רוב הבנים והבנות יוצאים באמריקה לתרבות זרה, לענינים זרים, ואינם משאירים בלבם אפילו פנה צרה לתרבות יהודית, לענינים יהודיים; את פרנסתה הרוחנית יונקת יהדות האמריקנית לא מתוכה, לא מבפנים, אלא מבחוץ, מרבבות האמיגרנטים החדשים, שנתוספים לה שנה שנה. כזה וכזה מספרות הידיעות, הבאות משם.

כפי הנראה, עתידה היהדות האמריקנית, שיארע גם לה מה שאירע ליהדות בארצות אחרות. לא מתוך הכרת הטובה, כי אם מתוך הכרת הרעה נגלו² לה כחות עצמה לאחדותה הפנימית. דרשו מעל ספר דברי³ ימי גלותנו ותראו: מה היה מחזיר את הגולה לעצמותה, להכרת אחדותה הפנימית? מה היה מכריח אותה לגיס את כוחותיה? הרגשת הצרה. “הסרת-הטבעת”, – לפי בטוים היפה של הקדמונים. דוקו ותראו, כי בכלל אין לנו בנכר דבר, המעמיד אותנו על עצמנו, אלא הרגש הטורד, המציק, כי לא יפה עלה גורלנו. ורגש זה בא לידי גלויו לא רק בשעת צרה, הבאה על עצמנו, כי אם גם בשעת צרה, הבאה על אח קרוב או רחוק. פדיון שבויים היא לנו הגדולה שבמצוות לא רק משום שהשבויים נפדים, כי אם גם משום שההתאמצות לפדות בוראת לב חדש לפודים ומוסיפה להם כח.

מניחים אנו את השאלה, אם התנועה העצומה, אשר הקימו יהודי אמריקה, תפתור באמת את “שאלת הפספורטים”. רוצים אנו להאמין, שתנועה זו תביא תועלת גדולה להם, ליהודי אמריקה, עצמם. גיוס הכחות מביא גם לידי אחוד הכחות וגם לידי הכרת הכחות. וכיון שאדם מכיר את כחותיו שוב אינו מזלזל בהם ואינו מפזרם לכל רוח, אלא הוא מפקח עליהם ושומרם לעצמו.

ב

הידיעות, שהביא הטלגרף מוואשינגטון, מוכיחות, כי אותו “גיוס”, שעליו דברנו לפני שבועים, גיוס של ממש הוא: כבר יש לו תוצאות מעשיות. בי"ד בדצמבר העמדה בקונגרס של ארצות הברית הצעתו של וויליאם זולצר – להפר את ברית המסחר אשר כרתה אמריקה עם רוסיה בשנת 1832, משום שממשלת רוסיה אינה מודה בפספורטים אמריקנים שבידי אזרחי-אמריקה יהודים ואינה נותנת לבעלי-הפספורטים להכנס לרוסיה ולשבת בה. הצעתו של זולצר נתקבלה ברוב של שלש מאות דעות נגד אחת. ואולם הנימוקים של הצעת זולצר והחלטת הקונגרס נערכו בסגנון כזה, שיש בו משום עלבון לממשלת רוסיה והסכסוך הזה עלול היה ללבוש צורה של סכסוך פוליטי בין שתי הממלכות. לפיכך הקדים הנשיא טאפט ועשה דבר על דעת עצמו: לא סמך החלטת הקונגרס ועוד טרם הספיק הַסֶנַט לדון בשאלה זו, הודיע ציר ארצות הברית בפטרבורג למיניסטר הרוסי אשר לעניני חוץ את רצון ממשלתו להפר את ברית הסחר שבינה ובין רוסיה. בינתים אשרו הקונגרס והסינט את אשר עשה הנשיא בכח שלטונו, כדי להמנע מנמוקי ההחלטה הקשים.

אין זה הסכסוך הראשון בין ממלכות בגלל זכיותיהם של יהודים, טורקיה היתה הממלכה הראשונה, שהגנה באופן כזה עוד לפני מאה שנה על זכיות אזרחיה היהודים. בשנת 1815, אחרי הקונגרס הווינאי, כרתה טורקיה עם אוסטריה ברית, שלפיה היו אזרחי טורקיה היושבים באוסטריה שוים בכל לאזרחי-המדינה. והנה אמרה ממשלת אוסטריה להבדיל לרעה את היהודים אזרחי טורקיה, משום שבכלל לא היה אז עדיין באוסטריה נוהג דין שווי-זכויות בנוגע ליהודים. אבל השער העליון מיחה תיכף ומטרניך, אגרוף-הברזל של הריאקציה בימיו, הוכרח לותר. כעבור עשרים שנה (1835) דרשה צרפת, על-פי השתדלותו של אדולף כרמיה, מאת שויצריה, כי תתן ליהודים אזרחי-צרפת לגור בכל הארץ, אף-על-פי שבשויצריה גופה עדיין היה קבוע אז מעין “תחום-מושב” ליהודים שלה.

ואולם שני הסכוכים האלה לא יצאו מתוך תחוּמן של ממשלות: ממשלה אחת טענה וממשלה שניה השיבה על הטענה. בתוך כתלי הקבינטים נולדו הסכסוכים ובתוך אותם הכתלים עצמם נבלעו. מה שאין כן סכסוך זה של אמריקה ורוסיה. לא בתוך גְדֶרְתָּה של הממשלה נולד הסכסוך, כי-אם בתוך רשות-הרבים של העם, לא הממשלה היא התובעת, – יעקב שיף כבר גלה, שהתביעה אשר תבעה הממשלה על דעת עצמה לא היתה אלא מן שחוק בעלמא, כדי “לצאת ידי חובה”, – כי אם העם הוא התובע. זו היא הפעם הראשונה, שבשביל שאלת היהודים, – כל קוץ וקוץ של שיח, הננעץ בכף איש ונוקבה, מזכיר על השיח כלו, – דופקים מיליוני לבבות, מהרהרים מיליוני מחות ובה מסיחים אלפי פיות.

ובזויות הפיות של הקהל השחור ברוסיה מחלחלת זוהמת-קצף, והוא הומה ושואן: “העם האמריקני אין כאן אלא משל או, לכל היותר, רק גולם בלבד. היהודים עצמם הם שהרתיחו את הסיר, כחם ועוצם-ידם עמדו להם”… עתים אתה תמה לגסותו, לרשעותו, לנבלותו של קהל זה, ועתים – לקהותו, לטפשותו. למה הוא עומד ומשנן כל היום לעצמו ולאחרים פרזה אחת: “אין כיהודים לכח”? וכי הוא, הקהל הזה, שאין כחו אלא בכחו, באגרופו, – וכי הוא אינו יודע, שאין לרדוף ולעשות רעה למי שכחו אתו? או שמא אין הוא יודע, כי בבוא הסכמה על אדם ועל גוי, כי רב כחו, אותם הסכמה עצמה מוסיפה לו כח ומחזקת את ידיו למלחמה? ולמה הוא סונט בנו ברוב חכמתו, כי חוגרים אנחנו את כל כחנו, כדי להנצל מן הרעה? האומנם הוא יחבול יום יום בגלוי ובסתר תחבולות להציק לנו, להצר את צעדינו לכלוא אותנו בתוך לולים ורפתים, לגזול את לחמנו מפינו, להרחיק את בנינו מן התורה והדעת, לחלל את כבודנו ולשים אותנו כעפר לדוש – ואנחנו נענה לו בראשנו, נכוף את קומתנו בפניו ונקבל עלינו את הדין מידי מארקוב ופורישקביץ, מנשיקוב, סטוליפין וכל הדומים להם במזרח ובמערב? אם זאת היא תקותו, הרי באמת יותר משיש בו גסות, רשעות ונבלות יש בו קהות ושטות.

ורק קהל גס וקהה כזה יכול להתנחם ולאמר, שהעם האמריקני, התובע, כי בשום ארץ לא יגרע כלום מזכיות אזרחיו – אינו אלא משל, אינו אלא גולם בידי היהודים. אם עדיין לא נתרשלו ידינו נמשך אלפי שנות גלות, אם עדיין יש כח יהודים בעולם, – ואנו מאמינים באמונה שלמה, כי ישנו כח זה בעולם, – אין אנו מתביישים בו, אלא אנו משתבחים בו לעין כּל. אם כחנו בא לידי גלוי, בשעה שאנו צריכים לו, אנו שמחים לגלוי זה. אם היהדות האמריקנית גִיְסָה את כחותיה והצליחה להשפיע על העם האמריקני ומוסדות-ממשלתו העליונים, תחזקנה ידיה. אבל בלב תמים אנו מודים, כי הזכות, שלרגלי “שאלות-הפספורטים” התחילו המוני בני-אדם מהרהרים בשאלת-היהודים, גם זכותו של עם-אמריקה היא.

העולם 1911

עדיין אנו עומדים מבחוץ: לא רק את הנפש, העלומה מן העין, כי-אם גם את הדם, הגלוי לעין, אין אנו יודעים. אין אנו יודעים, אבל מרגישים, כי הדם הוא הנפש, הוא המבדיל בין אדם לאדם.

יש דם טהור ויש דם טמא.

אוי לו לדם טהור, אם גלגלי ההיסטוריה ועלילותיה מעמידים אותו בגבולו של דם טמא.

שלשום נתבררה בקומיסיה של דומת-הממלכה השאלה, שהגישו בסֶסיָה הקודמת פורישקביץ וחבריו בדבר רציחת הנער יושצינסקי.

המרצה: בשעתו כבר השיב המיניסטר, כי נעשית חקירה ודרישה. על תשובת המיניסטר אין להוסיף.

ניסלוביץ: פסקי-הדין בוֶוליז וסַרַטוֹב, שעליהם סומכים מגישי-השאלה, נזדיפו בכונה. הנה שלשה פסקי-דין אחרים, המוכיחים, כי לחנם נאשמו יהודים ברציחות דתיות.

פורישקביץ: הז’ידים שחדו את הדיינים המושבעים.

ניסלוביץ: קבלתי על-ידי הפוסטה פרוקלמציה, אשר בה מזהירים את העם, כי לא יאמין בדבריהם של המכחישים את מציאותם של היהודים, השופכים דם ילדים נוצרים לצרכי הדת.

פורישקביץ: אנכי שלחתי לך את הפרוקלמציה.

ניסלוביץ: וגם אתה כתבת אותה!

פורישקביץ: אנכי כתבת אותה. אנכי הפיצותי אותה בעם… אנכי אביא פוגרום על היהודים, אנכי…

-- – – – – – – – – – – – – – – – – – – -

הַארטֶבֶלד בקר את כל בתי-האסורים בסיביריה. הוא מספר: פעם אחת נתודע לאסיר, מאַטוֹחין, שנדון לתליה. דם רב, דם זקנים ונערים, שפך. גם בשבתו כבר בבית האסורים הרג את הנפש. עבר עליו אדם, עמד ותקע את סכינו בלבו.

– למה עשית כך? – שאל אותו האטבלד.

– כך שאלו גם השופטים, – השיב הרוצח. – למה עבר עלי אותה שעה?… כל אותם הימים מנוחה לא ידעתי. לא אכלתי, לא ישנתי. מנגד עיני לא חדלו לשוט באויר עגולים ירוקים… הגיעה שעתי לדם… והנה עבר זה על פני והיה מה שהיה… צר לי עליו, אבל נפשי שככה… עכשו אני ישן, עכשו אני אוכל… אבן נפרקה מעל לבי…

זהו אֵדוֹ של הדם הטמא! –

העולם 1911

כך מקובלנו מבית מדרשם של האומרים “שלום, שלום”: העם עצמו לבו טוב על היהודים, ורק הרָשות נוטרת שנאה לנו, והיא שאוצלת מרוחה גם על העם – ו“תו לא”. להיכן נוטות תוצאותיה של הנחה זו – ידוע.

אמרו להם ל“מנחמים”: הנחה זו אין בה ממש. ה“זיד” קדם בחיים ובספרות לכל יתר שמותיו של היהודי, כל הסופרים הגדולים, שרוח העם מדברת מתוך גרונם, מלאים שנאה ובוז ליהודים. וכבר העיד טולסטוי, זה האיש, שלא היה מחפה על הרהורי לבו הרעים והיה מצטער עליהם, כי בשעה שיהודי בא אליו, מיד מתעוררים בתוך עמקי נפשו שלא מדעתו ורצונו רגשות בלתי נעימים, אלא שהוא משתדל להכחידם ולהשתיקם.

השיבו “המנחמים”: סופרים שאני, רובם ככלם מבני-האצילים הם, ואין מביאים ראיה מן ה“מעמדות המושלים”.

רוצים גם אנו להאמין בדברי ה“מנחמים” שהרי אין לך דבר נורא ואיום מזה – לדעת, כי כל הסובבים אותך עינם צרה בך ובלבם כבושה שנאה אליך. רוצים גם אנו להאמין, אלא שאין אנו יכולים: אמת-המציאות גלויה יותר מדי.

לפני ימים מועטים ספרו העתונים מעשה שהיה בעיר באלאקטה, הסמוכה לקראסנויארסק: תלמידי בית-הספר התעללו בחברם היהודי, ילד בן תשע, הפילוהו לארץ, רמסו אותו ברגליהם וקראו: “הכו את הזיד!” לא היו ימים מועטים והילד מת מן המכות, שהכוהו חבריו.

עכשו אנו מוצאים ב“הד-הזמן” ספור המעשה, שהיה בימים אלה בז’מרינקה פלך פודוליה. אחד התלמידים הרוסים שבכתה החמישית של הגימנסיה, בדעתו, כי בסבת עצלותו לא יכול לעבור אל הכתה הששית, בא אל הגימנסיה והגיש אל הדירקטור בקשה לפטור אותו מן הגימנסיה. בקשתו נעשתה. ומרוב כעס וקנאה נכנס אל הכתה הששית וירה בתלמיד עברי, וכשהחטיא כדורו, חזר וירה בתלמיד עברי אחר, סלובודיאנסקי, שישב והגה לתומו בספרו, והמיתהו. כשנאסר הרוצח ותלמיד רוסי אחר, שהיה באותו מעמד, נשאל: “מפני מה נהרג התלמיד היהודי?” השיב הנשאל: “כל איש ישר צריך לעשות כך”…

שותא דינוקא – דאבוהי ודאמיה…

הוי, כמה קשה וכמה מעיקה ההכרה הזאת, שבכל פנה אשר אתה פונה מבטי שנאה מחכים לך. מי כמונו צמאים לרסיס-אהבה, לרגש-אחוה; מי כמונו מוכנים ומזומנים תמיד להשיב אהבה ואחוה לכל. אבל מה נעשה: אמת-המציאות גלויה יותר מדי…

העולם 1911

הנזיר אליודור קרע את אדרתו, אדרת-הקודש, כרע על ברכיו ברבים והוא מתודה. גם אלינו הוא פורש את כפיו ומתחנן: “סלח נא אף אתה, עם-ישראל, מאור-העולם! אש חמתי נתכה עליך. האמינה: לא אִוִיתִי את דמך. אבל את בני-האדם הסיתי בך. עצמות הילדים, שנהרגו בימי הפרעות, מענות את נפשי. שא נא לי, אור-גויים! בתום-לב חשבתי עליך רעות עד עתה ובתום-לב אני מתחרט כיום הזה על מחשבותי אלה. מפוזר ומפורד אתה בין העמים למען תוליך את כל האדם לאמת-עולמים. קומה, אפוא, והוליכה!”…¹)

מי ומה הוא הנזיר איליודור-הקוזאק טרופאנוב? אקטור, היודע לשנות את פניו וקולו כרצונו? איש, אשר אין ברוחו נכונה? איש, אשר סערה תהלך בנפשו וכחטאתו כן גם תשובתו כאש תבער בו?

לנו זרים חוטאים כאלה, שדם-נקיים נשפך בעונם ועצמות ילדים הרוגים מענות את נפשם. לנו זרה גם דרך תשובה זו. החוטא שלנו, כפרוץ הסערה לתוכו לטהרו בחטאתו, לא יצא לשוקים ולרחובות ולאדם רב לא ישא את קולו. בין הרים יסתר, שם יניח את ראשו בין ברכיו ובינו לבין אלהיו יגעה בבכיה עד אשר תצא נשמתו או שתשוב אליו טהורה ורוחצה מטומאתה.

ובפרוש אליודור את כפיו אלינו, בגללו את האבנים הכבדות מעל לבו, הנשמע לו, הנוכל לשמוע לו? את מחשבותיו הרעות עלינו חשב בתום-לבו. לוּ יהי כך. אבל זקנים, אשר דמם שופך, לא יקומו, ילדים נקיים, אשר הורגו, לא יחיו, וזרע-השנאה, אשר נזרע בלבבות, לא יחדל מעשות פרי. עדי-עדית הוא לבו של אדם למשטמה וחמת-נקם, זבורי-זבורית – לאהבה ורחמים.

לא ראשון אף לא אחרון הוא איליודור, אשר יבקש סליחה מאתנו. הנסלח, הנוכל לסלוח להם? היש שכחה וסליחה לעוֶל, אשר יעשה לעם שלם? יחיד שוכח וסולח; רבבי-רבבות אינם שוכחים ואינם סולחים. רבבי-רבבות, הנושאים את צערם ועלבונם לכל ארבע רוחות-השמים, אינם יכולים לשכוח ולסלוח. לימים ואיים רחוקים אנו נושאים את הצער הנורא, הכבוש בלבנו. מכל ארצות-פזורינו צועקים אלינו קול דמינו, – הנסלח, הנוכל לסלוח? –

אודיסה. טבת תרע"ג העולם 1912

לץ-הגלות עינו האחת שוחקת ועינו השניה – בוכה.

מעשה בראדזיביל, “פאני קוחאנקו”, – מספר יאנוס שלנו: – פעם אחת עקצו יתוש ולא מצא לגופו טוב אלא – להפרע מיהודיו. הלך הוא ואנשיו אתו לראובן ודפקו לו על דלתו:

– “ראובן, יש לך יין-דגן?”

– “יש”.

– “ושֵכר?”

– “אין”.

– “ילקה ויזכור, שהוא חיב גם בשכר”.

שמע שמעון, שנצטוה ראובן על השכר, נזדרז להכין גם שכר. באה הכנופיא ודפקה על דלתו:

– “שמעון, יש לך יין-דגן?”

– “יש”.

– “ושכר?”

– “יש”.

– “ויין משומר?”

נאנח שמעון ואמר:

– “יין משומר אין”.

– “ילקה וידע, שהוא חיב גם ביין משומר”.

שמע לוי מה שאירע לחבריו – ולא הכין כלום. וכשדפקה לו הכנופיא על דלתו, יצא מוּתַר-כפתורים, כפף את קומתו ואמר:

– “הרי שלכם לפניכם – הלקו!”…

הלצת-הגלות צורמת את האזן? – לחנם. אלו לא היינו מסתירים מעינינו בכונה את אמת-המציאות היינו רואים כלנו, שפרשת חיי הגלות והשעבוד היא קריקטורה אחת גדולה. והאיך יכול אדם שלא יצחק כשהקריקטורה הגדולה הזאת נגולה לפניו ויסר יסרהו ה', כי פקח את עיניו להסתכל בה שלא בטובתו? תאמרו: “לא אנחנו, כי-אם אחרים עשו את חיינו קריקטורה; אנו אין אנו רוצים בחיים על קריקטורה”. אמנם כן. ולפיכך – העין השניה בוכה…

אחד-עשר צעירים מישראל נתנסו בכל הנסיונות והקריבו את עצמם, את גופם ואת נשמתם, על “מזבח-ההשכלה”. בעודם באבם “בהלו נרו עלי ראשם”, נעקרו ראשית-כל מבית-הספר שלהם, נתלשו מסדרי-החיים שלהם ומן התרבות שלהם. אחר כך התחילו סופקים לשון, תרבות וסדרי-חיים לא שלהם, – במקרה שלפנינו – לשון, תרבות וסדרי-חיים פולניים. האחדות הנפשית והעצמוּת הנפשית הוכו לשבעה בקעים. כשהגיע פרקם לגימנסיה נמצאו הדלתות סגורות. מפתח-הזהב חזר ופתח אותן. שמונה שנים – שנות עסיסם של החיים – צמודים היו לספריהם ולמחברותיהם, כי על-כן הם היו זקוקים דוקא ל“חמשאות” – משום “נורמה שניה” באוניברסיטה וגם משום ששמחה מיוחדת יש לו למורה הגוי להכשיל את “זרעו של יהודה”. ולאחר שכבר עברו בשלום את כל “מדורי-הגיהנום” והגיעו אל ה“היכל”, אל האוניברסיטה, דחפם המלאך הרע, הממונה עליו: – “גשו הלאה, יהודים!” – לא נשארה לפניהם אלא הדרך היחידה של גלות שבגלות – אוניברסיטה בחוץ-לארץ. ומשום ש“פולנים” הם, פולנים לפי חנוכם, לפי לשונם, לפי “לאומיותם”, הלכו לאוניברסיטה פולנית, לקרקוי. כמדומה, שהללו הכינו את הכל – גם שכר וגם יין. אבל מה בצע בכל אלה? “הבעלים” רוצים רק אחת – להלקות. והסטודנטים-“הבעלים” מעמידים את חבריהם היהודים לדין:

– “וחובת בויקוט בנוגע לגימנסיה הרוסית יצאתם?”

– “לא… על-כרחנו למדנו בגימנסיה רוסית”.

– “ילקו. לא תשאר מהם פרסה”…

הָיֹה היה בווארשה אדם, ספק-יהודי, ספק-פולני. וַאוֶלבֶרג שמו. “שירי-המעלות” היו תלויים לו למעלה מראשו כשבא לעולם וצלצולי “קדיש” לוו אותו כשיצא מן העולם. יהודי ככל היהודים. אבל הוא עשה את עצמו כל ימיו פולני. והרבה דברים עשה בחייו ל“בני-לאומו” הפולנים. גם בית-ספר טכני בנה להם בווארשה. רק דבר אחד שכח לעשות: הָניח בבית-ספרו מקום גם לתלמידים יהודים. חוץ מלקוי זה שלם הוא בתכלית בית-ספר הטכני של וואוולברג-רוֹטוַנד: נוסד בממונו של יהודי והוא כלו פולני. תלמידיו היהודים אינם גם הם אלא פולנים: כשהודיע עתון יהודי, שהתלמידים היהודים אומרים ליסד אגודה ללמוד ההיסטוריה והספרות העברית, מהרו הנחשדים למערכות כל העתונים והכחישו את העלילה. ובכן, כאן כבר הוכן הכל – אפילו יין משומר. אבל התלמידים “הבעלים” רוצים להלקות והם מעמידים את חבריהם היהודים לדין:

– “וחובת שנאה ל”ליטווקים" יצאתם?"

– “לא… נכשלנו… שלחנו טלגרמה של ברכה ל”פריינד"…

– “ילקו… לא תשאר מהם פרסה”…

יותר משהיה לוי איסטניס היה בר-דעת. לא הכין לכנופיא כלום, אלא הקדים ויצא אליה מותר-כפתורים. “הרי שלכם לפניכם – הַלקו”, – וכי לא זוהי האמת הגדולה שבקריקטורה של הגלות?…

העולם 1912

בשעה זו אין עוד יראת פוגרום בווארשה: אידיהם עברו בשלום. אבל לפני ימים אחדים, ערב חג הלידה, היה הפחד גדול: נבאו לפוגרום.

מי נבא? מי העביר את השמועה? אחד מעתוני ווארשה בדק ומצא: יהודי חלבן. בכַדֵי חלבו נכנס מבית לבית, בחמשה בעשרה, בעשרים מטבחים לחש בחשאי, בקול מרתת ובפנים מפיקים אימה: “פוגרום קרוב לבוא”. – וצבור, העולה במספרו על כל עם-מונטיניגרו, שלש מאות אלף יהודים פחדו ורהו.

אלו היה החלבן, אשר ראה העתון האמור בחזון, נכנס בכדי חלב מבית לבית ומספר על ישועות ונחמות, הקרובות לבוא, היו דבריו נשכחים ונבלעים תיכף בתוך אוירם של המטבחים; עכשיו “שֶחָכַם” ונבא לימים רעים, לימי שוד וביזה, פרצה נבואתו תיכף מן המטבחים אל הסלוֹנים ומשם אל הרחוב – וכל הלבבות מלאו חרדה.

לחנם טרח אותו עתון. לא חלבן אחד העביר את השמועה, כי אם שלש מאות אלף חלבנים כאחד העבירו אותה. מימות יֶליסַבטגרד וּבַלְטָה, מימות קישינוב והומֶל, מימות “בשורת-החופש” הגדולה השתקע בלבו של כל אדם מישראל “חלבן”, שפניו פני-אימה וקולו קול-מלחשים: “הזהרו, פוגרום קרוב לבוא”…

ורע הדבר מאד, ש“חלבן” זה השתקע בלבנו. אוֹי לאדם, המפחד תמיד. אין מדה ואין קצב לכחו וגבורתו של הפחד. קנא הוא הפחד, את כל האדם יכבוש ולא יתן לשום כח נפשי אחר, לא לרצון ולא לשכל, לסגת את גבולו. מכיון שנתפס אדם לפחד, הרי הוא נשמע ונכנע רק לו בלבד, כל מחשבותיו נוטות מן המסלה הישרה, כל מעשיו – מכשולים ותקלות לעצמו. אין עונשים אותו על מעשיו: מעשיו גופם הם הם ענשו.

ומה שרע עוד מזה. לא אנחנו בלבד אלא גם אחרים כבר יודעים, ש“החלבן” יושב לנו בלבנו ולוחש את לחשו באזננו והנה הם משתמשים בפחדנו ככל אשר יורה אותם לבם הרע, הזב רעל-שנאה וחמת-נקם. העתונות האנטישמית, הדברנים האנטישמים, העסקנים האנטישמים, – וגם הַמְצַוִּים להם וגם הנשמעים להם, – רואים עד כמה נפל פחד הפוגרומים עלינו, ולפיכך אין להם בפיהם אלא דבור אחד: “יהודים, את קומתכם אתם זוקפים? הזהרו, פוגרום קרוב לבוא!”… מי יודע, אם לא “חלבן” נכרי הוא הראשון בכל מקום להעביר את שמועת הפוגרום? הוא ושולחיו בטוחים, שאלפים ורבבות, “חלבנים” משלנו עומדים מוכנים ומזומנים לשרתם ולהביא את השמועה אל המטבחים, משם אל הסלונים ומשם אל השוקים ורחובות.

אוי לו לאדם, שאין בו כח להתגבר על פחדו, – אוי לו מעצמו ואוי לו מאחרים, שפחדו שלו רצוי להם.

העולם 1912

ימי דור שלם, – כך מספר הרודוט, – נלחמו הסקיתים באויביהם המדיים. לסוף נצחו הסקיתים. ובשובם לארצם ולבתיהם היתה להם מלחמה חדשה: העבדים כבשו להם את נשי אדוניהם, חִיוּ עמהן זרע ויהיו הם לאדוני-הארץ. פעמים אחדות נסו האדונים להכריע את העבדים בקשתות ובחניתות ולא הצליחו. אז קם אחד מן הסקיתים ואמר:

“נעזוב את הקשתות ואת החניתות ויקח איש-איש מאתנו את שוטו וכך נעלה עליהם. כל-זמן שנשק בידינו הם רואים את עצמם כאלו הם שוים לנו. ואולם כשיראו את השוט בידינו יחושו, כי עבדינו הם, וכשיחושו בדבר לא יוכלו עוד להחזיק מעמד”.

והסקיתים תפשו את שוטיהם, נפנפו אותם על ראשי עבדיהם – ונצחו.¹)

במשך דורות גידל השוט את הרצון לעבדות. נדם השוט – נדם גם הרצון לעבדות. וכשחזרה ונשמעה שריקתו של השוט חזר ונעור גם הרצון לעבדות.

וכמה תמוהה היא המהפכה, האומרת לברוא חדשה לבני-אדם בִּין רגע. או יותר נכון: אולי אפשר למהפכה, שתבא לבני-אדם רוח חדשה, אבל אי-אפשר לה שתעקור מתוכם את רוחם הישנה. את זו מעבירה מן העולם רק עבודה משעממת של הריסת נימא אחרי נימא. כל זמן שלא נהרסו כל הנימים הקודמות אין בטחון, כי לא תתנער בזמן מן הזמנים הרוח הישנה.

ומכאן סוד נפשו של העם הגולה והנדח, עם עבד לרבים, שהשוט מונף על ראשו זה שנות אלפים. לפעמים נדמה לנו, שעשרות השנים האחרונות הצליחו להפוך רוח חדשה אם לא לכל העם הרי, לכל-הפחות, לחלק גדול ממנו, או, למצער, למעולים וְלָעֵרִים שבו. יש אשר אנו אומרים: הללו כבר מאסו מחיות חייהם של אחרים והרי הם מבקשים לחיות את חייהם שלהם, להיות אדונים לעצמם. והנה תִשָמַע שריקת השוט ומיד תכנף הרוח החדשה מפני הרוח הישנה וגם אלה המעטים, אשר בהם שמנו מבטחנו, שבים להיות את אשר הם – עבדים.

ואל יזעף לבנו עליהם. אין הם דור ראשון לעבדות. את הרצון לעבדות ירשו מאבותיהם ואבות-אבותיהם. אל יזעף לבנו גם על האבות. הם שמעו שריקת השוט כל ימיהם מן הבוקר עד הערב ולאט-לאט נענו לו. ימים רבים נלחמו על חרותם הפנימית, ולסוף נוצחו, כי נטוף נטף הרעל בלי הרף. אולי יש למוד-זכות גם לסקיתים: לכך סקיתים הם, כי יניפו את השוט ויטעו בלב משועבדים רצון לשעבוד. על מי יזעף לבנו? על הגלות, שֶפִּזְרָה אותנו לבין הסקיתים ואינסה את אבותינו ואבות-אבותינו להשמע לשריקת השוט והיא גם המעמידה לנו בנים, שרעל הרצון לעבדות ושעבוד מובלע בנפשם למפרע…

הנה הועידה הכללית, שהיתה לפני ימים אחדים בברן ל“סטודנטי-רוסיה”, הלומדים במערב-אירופה. אין צורך לבאר, מי הם עורכי הועידה הכללית הזאת, מי הם “סטודנטי-רוסיה” אלה, שלמענם ולתועלתם נערכה הועידה, ומה באה הועידה לתקן. הדברים ברורים מאליהם. האנשים הללו, חברי “ההסתדרות הקרלסרוהית” יהודים הם כולם. רוסים אין בהם. בגלל יהדותם ננעלו בפניהם דלתות האוניברסיטות והפוליטכניקות ברוסיה ומוכרחים היו לגלות לאוניברסיטות ולפוליטכניקות שבמערב-אירופה. אין הם רוצים, כי יתיחד להם השם יהודים. והם מבקשים: שאחדותם תהיה אחדות “גיאוגרפית” ולא לאומית (פירוש: הם לא היו מתנגדים לאחרות “לאומית”, אלו היתה המשמעות של מושג זה אחדות לאומית רוסית, אבל משום חשש, שמא תתבדה משמעות זו ותתגלה האחדות הלאומית האמיתית, היהודית, נוח להם להסתר בצלה של האחדות “הגיאוגרפית”), שהעזרה, הראויה להנתן לסטודנטים היהודים, הנדחים מרוסיה, תנתן להם כל“בני-רוסיה” ושהאוניברסיטה, שיהודים עשירים בממון ודלים בדעת אומרים לבנות באחת מארצות אירופה לנדחים האלה, תהיה – אוניברסיטה רוסית.

ואחת היא, אם הצליחו “הקרלסרוהים”, עורכי הועידה, או שלא הצליחו, אם באו לועידה “הכללית” מאות סטודנטים, כפי ששערו תחלה, או שבאו רק כשלשים איש, לפי מה שהוברר עתה, אם רבים הם העסקנים וההסתדרויות, ששלחו להם את ברכתם, כמו שֶאִוְתָה נפשם, או שהוכרחו לשמוח על הברכה היחידה והדלה, שהביא להם אדון פינברג, משולחה של יק"א, “בתור איש פרטי”. השאלה היא אחרת: מהיכן באו האנשים המוזרים הללו עתה? סוף-סוף אנו עומדים היום לא בשנות השבעים למאה שעברה, כשהפְּסַק “רוסים אנחנו” נחשב בפיו של אינטליגנט יהודי לסימן של גדלות-המח, אף לא בשנות השמונים לאותה מאה, כשפּסק זה נחשב לסימן של אמץ-רוח, אלא אנו עומדים היום שלשים-ארבעים שנה אחרי התקופות ההן כשהפּסק “רוסים אנחנו” בפיו של אינטליגנט יהודי הוא – שקר גמור וסימן לטמטום-המח. מי או מה העיר אפוא שוב באנשים הללו, הנראים כבני-חורים, את רוח העבדות הישנה?

נפנוף-השוט.

“שוט” מכניע ומגדל רצון לעבדות יכולה להיות לא רק יד מלקה, כי-אם גם יד מלטפת. מי כמונו, היהודים, בקיאים בכחו של “שוט” זה. והנה הוא שוב!

בקרב הצבור הרוסי, שכבר עיפה נפשו לריאקציה, נשמעים בימים האחרונים צלילים חדשים, המבשרים חדשה. מאין באים הצלילים האלה – אין איש יודע. בכל אופן, הם חוזרים ובאים. והם שמתחילים לשמש “נפנוף-שוט” לא רק ל“בני-רוסיה” הקרלסרוהים, יוצרי האחדות “הגיאוגרפית”, כי-אם גם לאחרים בתוכנו שעדיין לא הספיקו להרוס בלבם את כל נימי הרצון לעבדות. אם לפי שעה מעטים הם עדיין וקולם של המעטים האלה רפה וחלש עדיין – עתידים הם להתרבות וקולם יגדל, אם גם הצלילים החדשים, הנשמעים בקרב הצבור הרוסי, ירבו ויגדלו.

עבדי-הסקיתים הקרלסרוהים הם רק הראשונים, שהביטו אל אדוניהם ושבו לעבדותם. אחריהם יבואו ויבואו אחרים כשתהיה רוח חדשה ברוסיה.

אי-אפשר שתהיה אחרת…

העולם 1914

חבורה של מלומדים יהודים באמריקה סימה, אחרי שש שנות עבודה רבה, את תרגום התנ“ך לאנגלית. מעתה תהיה לנו ביבליה אנגלית משלנו. ואת חג ה”סיום" הזה חגגו בניו-יורק בסמינריון היהודי לתיאולוגיה.

אל יטעה הקורא: אין כאן פליטת-הקולמוס. האנשים הטובים והחשובים, שהיו העושים והמעשים בעבודה זו, לא ישבו אותו יום חבויים איש-איש בפינתו כפופי-ראש בפני הצל אשר בלבם ולא חשבו חשבונות מרים – שכך עלתה לעמם, כי לשונו נשתה בפיו והוא זקוק למליץ זר, אשר יהיה לו לפה בינו ובין תורתו; שכך עלתה להם לעצמם, כי הוכרחו להעמיד את המליץ הזר ולבנות בידיהם את החיץ בין העם ותורתו. לא; האנשים הטובים והחשובים האלה לא התאבלו, כי-אם שמחו. יעקב שיף נשא את הכוס הראשונה וברך על התשועה הגדולה, שנעשתה ליהדות האמריקנית, והפרופ' שֶכטֶר מצא כאן מקום לדבר בהתלהבות על נצח ישראל ותורתו…

ולא הם היחידים אף לא הם הראשונים, העובדים עבודה זו ושמחים עליה. בשעתה דִבּבָה חבורתו של בן-מנחם את אלהי-ישראל גרמנית ושמחה; אחריה באו חבורות אחרות ושמו בפיו של אלהי-ישראל את הלשון הצרפתית, הרוסית וכו' ושמחו; בימינו מצַוה חבורה חדשה על אלהי-ישראל לשמוע זרגונית וגם היא שמחה. כלן שמחו ושמחות. ואין גם לדון אותן לכף חוב: כלן הוכרחו לכך, כלן את מצות-החיים עשו ועושות.

ואנחנו, שאיננו כופפים את ראשנו בפני המצוה הגסה של החים התפלים והמנַולים, אנחנו, הממליכים עלינו את הרצון היוצר ולו אנו נשמעים, – הנתאבל? כן, נתאבל, נכבוש את פנינו “ונקרא לנחשים ויעבירו את זעמנו עד קצה-הארץ”. כי נקרע העם קרעים-קרעים, כי יורדות עליו אבנים כבדות, המרוצצות את רוחו ונשמתו, כי חדל להיות את אשר הוא ומֵחל להיות את אשר לא הוא, כי “יבלו חייו בשממון, בעירום וביובש-כל”.

נתאבל, נכבוש את פנינו בקרקע, אבל לא נתיאש. ברית כרותה ללבם של ישראל, כי ישא, יסבול, יאלם, ולסוף, כשתגדש הסאה – ימרוד. היום גבר השממון ויבש לבה של האומה; מחר יפתחו בו מעינות חיים. היום יורדות אבנים כבדות על רוחו ונשמתו של העם: מחר יגאה מתחתן הרצון לסַקל את כלן בבת-אחת. היום מבדילים מחיצות פרגודים בין העם ואלהיו; מחר יבקיעו אותם געגועיו של העם לראות את אלהיו עין בעין ולדבר עמו פה אל פה.

ויום-המחר הגדול הזה הנה הוא הולך ובא!

העולם 1914