א    🔗

תכופות זו אחר זו באות ידיעות על התנועה העצומה, שקמה בקרב יהודי אמריקה לרגלי “שאלת הפספורטים”¹), ובלבנו רוחשות מחשבות שונות.

היהדות האמריקנית, שעדיין היא דומה עלינו כספינכס, להיכן דרכה נוטה? היהדות האמריקנית, קרוב לשני מליון נפש, נאחזה בארצה החדשה לא שבבים-שבבים, כי אם צבורים-צבורים: זאת אומרת: מתחלת יצירתו של מרכזנו החדש הזה הביאו יוצריו אתם את עצמיותם המיוחדה כמעט בשלמותה, כמעט כל אותו הדבק הפנימי, אשר עשה אותם במקומות שיצאו משם חטיבה אחת, גוף אחד. אפשר היה, אפוא, לשער, שכאן, בארץ החופש, שאין בודקים בה לאדם, אם ועד כמה מותר הוא לשבוע לחם, ואין גוזרים עליו, שימעט את דמותו על כרחו, – שכּאן יוסיף גוף זה כח ויגדל מתוכו. לנו, הרחוקים ממקום-המעשה, נראית באמת היהדות האמריקנית כגוף בריא, גדל-כח. אבל מזמן לזמן ידיעות באות מעבר לים אוקינוס וסותרות את מחשבתנו זו. הידיעות ההן מספרות. גידוּל כוחותיה של היהדות האמריקנית אינו מתאים כלל לגידולה המספרי; עשרים השנה, המבדילות בין אב לבנו, נעשות תהום עמוקה, שאין לה מעבר; רוב הבנים והבנות יוצאים באמריקה לתרבות זרה, לענינים זרים, ואינם משאירים בלבם אפילו פנה צרה לתרבות יהודית, לענינים יהודיים; את פרנסתה הרוחנית יונקת יהדות האמריקנית לא מתוכה, לא מבפנים, אלא מבחוץ, מרבבות האמיגרנטים החדשים, שנתוספים לה שנה שנה. כזה וכזה מספרות הידיעות, הבאות משם.

כפי הנראה, עתידה היהדות האמריקנית, שיארע גם לה מה שאירע ליהדות בארצות אחרות. לא מתוך הכרת הטובה, כי אם מתוך הכרת הרעה נגלו² לה כחות עצמה לאחדותה הפנימית. דרשו מעל ספר דברי³ ימי גלותנו ותראו: מה היה מחזיר את הגולה לעצמותה, להכרת אחדותה הפנימית? מה היה מכריח אותה לגיס את כוחותיה? הרגשת הצרה. “הסרת-הטבעת”, – לפי בטוים היפה של הקדמונים. דוקו ותראו, כי בכלל אין לנו בנכר דבר, המעמיד אותנו על עצמנו, אלא הרגש הטורד, המציק, כי לא יפה עלה גורלנו. ורגש זה בא לידי גלויו לא רק בשעת צרה, הבאה על עצמנו, כי אם גם בשעת צרה, הבאה על אח קרוב או רחוק. פדיון שבויים היא לנו הגדולה שבמצוות לא רק משום שהשבויים נפדים, כי אם גם משום שההתאמצות לפדות בוראת לב חדש לפודים ומוסיפה להם כח.

מניחים אנו את השאלה, אם התנועה העצומה, אשר הקימו יהודי אמריקה, תפתור באמת את “שאלת הפספורטים”. רוצים אנו להאמין, שתנועה זו תביא תועלת גדולה להם, ליהודי אמריקה, עצמם. גיוס הכחות מביא גם לידי אחוד הכחות וגם לידי הכרת הכחות. וכיון שאדם מכיר את כחותיו שוב אינו מזלזל בהם ואינו מפזרם לכל רוח, אלא הוא מפקח עליהם ושומרם לעצמו.

ב    🔗

הידיעות, שהביא הטלגרף מוואשינגטון, מוכיחות, כי אותו “גיוס”, שעליו דברנו לפני שבועים, גיוס של ממש הוא: כבר יש לו תוצאות מעשיות. בי"ד בדצמבר העמדה בקונגרס של ארצות הברית הצעתו של וויליאם זולצר – להפר את ברית המסחר אשר כרתה אמריקה עם רוסיה בשנת 1832, משום שממשלת רוסיה אינה מודה בפספורטים אמריקנים שבידי אזרחי-אמריקה יהודים ואינה נותנת לבעלי-הפספורטים להכנס לרוסיה ולשבת בה. הצעתו של זולצר נתקבלה ברוב של שלש מאות דעות נגד אחת. ואולם הנימוקים של הצעת זולצר והחלטת הקונגרס נערכו בסגנון כזה, שיש בו משום עלבון לממשלת רוסיה והסכסוך הזה עלול היה ללבוש צורה של סכסוך פוליטי בין שתי הממלכות. לפיכך הקדים הנשיא טאפט ועשה דבר על דעת עצמו: לא סמך החלטת הקונגרס ועוד טרם הספיק הַסֶנַט לדון בשאלה זו, הודיע ציר ארצות הברית בפטרבורג למיניסטר הרוסי אשר לעניני חוץ את רצון ממשלתו להפר את ברית הסחר שבינה ובין רוסיה. בינתים אשרו הקונגרס והסינט את אשר עשה הנשיא בכח שלטונו, כדי להמנע מנמוקי ההחלטה הקשים.

אין זה הסכסוך הראשון בין ממלכות בגלל זכיותיהם של יהודים, טורקיה היתה הממלכה הראשונה, שהגנה באופן כזה עוד לפני מאה שנה על זכיות אזרחיה היהודים. בשנת 1815, אחרי הקונגרס הווינאי, כרתה טורקיה עם אוסטריה ברית, שלפיה היו אזרחי טורקיה היושבים באוסטריה שוים בכל לאזרחי-המדינה. והנה אמרה ממשלת אוסטריה להבדיל לרעה את היהודים אזרחי טורקיה, משום שבכלל לא היה אז עדיין באוסטריה נוהג דין שווי-זכויות בנוגע ליהודים. אבל השער העליון מיחה תיכף ומטרניך, אגרוף-הברזל של הריאקציה בימיו, הוכרח לותר. כעבור עשרים שנה (1835) דרשה צרפת, על-פי השתדלותו של אדולף כרמיה, מאת שויצריה, כי תתן ליהודים אזרחי-צרפת לגור בכל הארץ, אף-על-פי שבשויצריה גופה עדיין היה קבוע אז מעין “תחום-מושב” ליהודים שלה.

ואולם שני הסכוכים האלה לא יצאו מתוך תחוּמן של ממשלות: ממשלה אחת טענה וממשלה שניה השיבה על הטענה. בתוך כתלי הקבינטים נולדו הסכסוכים ובתוך אותם הכתלים עצמם נבלעו. מה שאין כן סכסוך זה של אמריקה ורוסיה. לא בתוך גְדֶרְתָּה של הממשלה נולד הסכסוך, כי-אם בתוך רשות-הרבים של העם, לא הממשלה היא התובעת, – יעקב שיף כבר גלה, שהתביעה אשר תבעה הממשלה על דעת עצמה לא היתה אלא מן שחוק בעלמא, כדי “לצאת ידי חובה”, – כי אם העם הוא התובע. זו היא הפעם הראשונה, שבשביל שאלת היהודים, – כל קוץ וקוץ של שיח, הננעץ בכף איש ונוקבה, מזכיר על השיח כלו, – דופקים מיליוני לבבות, מהרהרים מיליוני מחות ובה מסיחים אלפי פיות.

ובזויות הפיות של הקהל השחור ברוסיה מחלחלת זוהמת-קצף, והוא הומה ושואן: “העם האמריקני אין כאן אלא משל או, לכל היותר, רק גולם בלבד. היהודים עצמם הם שהרתיחו את הסיר, כחם ועוצם-ידם עמדו להם”… עתים אתה תמה לגסותו, לרשעותו, לנבלותו של קהל זה, ועתים – לקהותו, לטפשותו. למה הוא עומד ומשנן כל היום לעצמו ולאחרים פרזה אחת: “אין כיהודים לכח”? וכי הוא, הקהל הזה, שאין כחו אלא בכחו, באגרופו, – וכי הוא אינו יודע, שאין לרדוף ולעשות רעה למי שכחו אתו? או שמא אין הוא יודע, כי בבוא הסכמה על אדם ועל גוי, כי רב כחו, אותם הסכמה עצמה מוסיפה לו כח ומחזקת את ידיו למלחמה? ולמה הוא סונט בנו ברוב חכמתו, כי חוגרים אנחנו את כל כחנו, כדי להנצל מן הרעה? האומנם הוא יחבול יום יום בגלוי ובסתר תחבולות להציק לנו, להצר את צעדינו לכלוא אותנו בתוך לולים ורפתים, לגזול את לחמנו מפינו, להרחיק את בנינו מן התורה והדעת, לחלל את כבודנו ולשים אותנו כעפר לדוש – ואנחנו נענה לו בראשנו, נכוף את קומתנו בפניו ונקבל עלינו את הדין מידי מארקוב ופורישקביץ, מנשיקוב, סטוליפין וכל הדומים להם במזרח ובמערב? אם זאת היא תקותו, הרי באמת יותר משיש בו גסות, רשעות ונבלות יש בו קהות ושטות.

ורק קהל גס וקהה כזה יכול להתנחם ולאמר, שהעם האמריקני, התובע, כי בשום ארץ לא יגרע כלום מזכיות אזרחיו – אינו אלא משל, אינו אלא גולם בידי היהודים. אם עדיין לא נתרשלו ידינו נמשך אלפי שנות גלות, אם עדיין יש כח יהודים בעולם, – ואנו מאמינים באמונה שלמה, כי ישנו כח זה בעולם, – אין אנו מתביישים בו, אלא אנו משתבחים בו לעין כּל. אם כחנו בא לידי גלוי, בשעה שאנו צריכים לו, אנו שמחים לגלוי זה. אם היהדות האמריקנית גִיְסָה את כחותיה והצליחה להשפיע על העם האמריקני ומוסדות-ממשלתו העליונים, תחזקנה ידיה. אבל בלב תמים אנו מודים, כי הזכות, שלרגלי “שאלות-הפספורטים” התחילו המוני בני-אדם מהרהרים בשאלת-היהודים, גם זכותו של עם-אמריקה היא.

העולם 1911