רקע
אלתר דרויאנוב
קָרִיקַטּוּרָה
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות

לץ-הגלות עינו האחת שוחקת ועינו השניה – בוכה.

מעשה בראדזיביל, “פאני קוחאנקו”, – מספר יאנוס שלנו: – פעם אחת עקצו יתוש ולא מצא לגופו טוב אלא – להפרע מיהודיו. הלך הוא ואנשיו אתו לראובן ודפקו לו על דלתו:

– “ראובן, יש לך יין-דגן?”

– “יש”.

– “ושֵכר?”

– “אין”.

– “ילקה ויזכור, שהוא חיב גם בשכר”.

שמע שמעון, שנצטוה ראובן על השכר, נזדרז להכין גם שכר. באה הכנופיא ודפקה על דלתו:

– “שמעון, יש לך יין-דגן?”

– “יש”.

– “ושכר?”

– “יש”.

– “ויין משומר?”

נאנח שמעון ואמר:

– “יין משומר אין”.

– “ילקה וידע, שהוא חיב גם ביין משומר”.

שמע לוי מה שאירע לחבריו – ולא הכין כלום. וכשדפקה לו הכנופיא על דלתו, יצא מוּתַר-כפתורים, כפף את קומתו ואמר:

– “הרי שלכם לפניכם – הלקו!”…

הלצת-הגלות צורמת את האזן? – לחנם. אלו לא היינו מסתירים מעינינו בכונה את אמת-המציאות היינו רואים כלנו, שפרשת חיי הגלות והשעבוד היא קריקטורה אחת גדולה. והאיך יכול אדם שלא יצחק כשהקריקטורה הגדולה הזאת נגולה לפניו ויסר יסרהו ה', כי פקח את עיניו להסתכל בה שלא בטובתו? תאמרו: “לא אנחנו, כי-אם אחרים עשו את חיינו קריקטורה; אנו אין אנו רוצים בחיים על קריקטורה”. אמנם כן. ולפיכך – העין השניה בוכה…

אחד-עשר צעירים מישראל נתנסו בכל הנסיונות והקריבו את עצמם, את גופם ואת נשמתם, על “מזבח-ההשכלה”. בעודם באבם “בהלו נרו עלי ראשם”, נעקרו ראשית-כל מבית-הספר שלהם, נתלשו מסדרי-החיים שלהם ומן התרבות שלהם. אחר כך התחילו סופקים לשון, תרבות וסדרי-חיים לא שלהם, – במקרה שלפנינו – לשון, תרבות וסדרי-חיים פולניים. האחדות הנפשית והעצמוּת הנפשית הוכו לשבעה בקעים. כשהגיע פרקם לגימנסיה נמצאו הדלתות סגורות. מפתח-הזהב חזר ופתח אותן. שמונה שנים – שנות עסיסם של החיים – צמודים היו לספריהם ולמחברותיהם, כי על-כן הם היו זקוקים דוקא ל“חמשאות” – משום “נורמה שניה” באוניברסיטה וגם משום ששמחה מיוחדת יש לו למורה הגוי להכשיל את “זרעו של יהודה”. ולאחר שכבר עברו בשלום את כל “מדורי-הגיהנום” והגיעו אל ה“היכל”, אל האוניברסיטה, דחפם המלאך הרע, הממונה עליו: – “גשו הלאה, יהודים!” – לא נשארה לפניהם אלא הדרך היחידה של גלות שבגלות – אוניברסיטה בחוץ-לארץ. ומשום ש“פולנים” הם, פולנים לפי חנוכם, לפי לשונם, לפי “לאומיותם”, הלכו לאוניברסיטה פולנית, לקרקוי. כמדומה, שהללו הכינו את הכל – גם שכר וגם יין. אבל מה בצע בכל אלה? “הבעלים” רוצים רק אחת – להלקות. והסטודנטים-“הבעלים” מעמידים את חבריהם היהודים לדין:

– “וחובת בויקוט בנוגע לגימנסיה הרוסית יצאתם?”

– “לא… על-כרחנו למדנו בגימנסיה רוסית”.

– “ילקו. לא תשאר מהם פרסה”…

הָיֹה היה בווארשה אדם, ספק-יהודי, ספק-פולני. וַאוֶלבֶרג שמו. “שירי-המעלות” היו תלויים לו למעלה מראשו כשבא לעולם וצלצולי “קדיש” לוו אותו כשיצא מן העולם. יהודי ככל היהודים. אבל הוא עשה את עצמו כל ימיו פולני. והרבה דברים עשה בחייו ל“בני-לאומו” הפולנים. גם בית-ספר טכני בנה להם בווארשה. רק דבר אחד שכח לעשות: הָניח בבית-ספרו מקום גם לתלמידים יהודים. חוץ מלקוי זה שלם הוא בתכלית בית-ספר הטכני של וואוולברג-רוֹטוַנד: נוסד בממונו של יהודי והוא כלו פולני. תלמידיו היהודים אינם גם הם אלא פולנים: כשהודיע עתון יהודי, שהתלמידים היהודים אומרים ליסד אגודה ללמוד ההיסטוריה והספרות העברית, מהרו הנחשדים למערכות כל העתונים והכחישו את העלילה. ובכן, כאן כבר הוכן הכל – אפילו יין משומר. אבל התלמידים “הבעלים” רוצים להלקות והם מעמידים את חבריהם היהודים לדין:

– “וחובת שנאה ל”ליטווקים" יצאתם?"

– “לא… נכשלנו… שלחנו טלגרמה של ברכה ל”פריינד"…

– “ילקו… לא תשאר מהם פרסה”…

יותר משהיה לוי איסטניס היה בר-דעת. לא הכין לכנופיא כלום, אלא הקדים ויצא אליה מותר-כפתורים. “הרי שלכם לפניכם – הַלקו”, – וכי לא זוהי האמת הגדולה שבקריקטורה של הגלות?…

העולם 1912

המלצות קוראים
תגיות