1    🔗

בין הנימוקים הקמים נגד עקרון-העמידה על שלמות הארץ, יש אחד שהגיונו אינו ניתן לערעור. נימוק זה אומר שיחסנו לענין גבולות הארץ צריך להיקבע על-פי הכרח אחד שאינו מוטל בספק, והוא – שמדינת ישראל צריכה לשמור על אָפיה כמדינה יהודית. האוכלוסיה הערבית שבגבולות החדשים עשויה לשנות במשך הזמן את מאזן הרוב והמיעוט ולבטל את צביונה היהודי של המדינה, וזאת עלינו להביא בחשבון לקביעת עמדתנו לגבי הצעות פתרון שלנו ושל אחרים.

עד כאן הדברים ברורים. ואף-על-פי-כן דומה כי הדוגלים בנימוק זה, המתקבל על דעת רבים, אינם תופסים במפורש את משמעות ההנחה שעליה הוא מיוסד. נימוק זה, המכוּון, לכאורה, לשמור על יסודה של מציאותנו כאן, נמצא חותר – למעשה – תחת עיקר העיקרים.

ברור שבאין עליה מן התפוצות עשויה תוספת האוכלוסיה הערבית בגבולות החדשים לשבש את צביונה של ישראל כמדינה יהודית, אך עד שאנו עושים הנחה זו יסוד למסקנה גורלית של ויתור-מרצון על לב מהותה של ארץ-ישראל ההיסטורית עלינו להבין יפה מה פירושה של הנחת יסוד כזאת. פירושה הוא שאנו מניחים מראש שענין העליה ועקרון קיבוץ-גלויות יורדים מסדר-יומנו הלאומי ומשום כך לא נוכל לקיים בידינו את הזהות בין מדינת ישראל ובין הארץ בגבולותיה הטבעיים. השאלה הנשאלת מאליה מכאן-ואילך אינה אלא אחת: מדינה זו, שאנו מוציאים אל מחוץ לתחומה את עיקרה של ארץ-ישראל, מדינה זו שקיבוץ-גלויות אינו בא בחשבון שלה, מדינה זו באיזו מידה ובאיזה מובן אנו מבטיחים בכך את אָפיה היהודי? באיזו מידה ובאיזה מובן היא עתידה להיות אותה מדינה יהודית אשר אליה נתכוון השם הזה?

שאלה זו אנו חייבים לשאול מפני שהעליה מן התפוצות אינה רק אמצעי לשמירת הרוב היהודי במדינתנו. אין העליה רק גורם דמוגראפי-כמותי, שבהיעדרו אנו נוטלים אמצעי אחר – כגון צמצום טריטוריאלי – לשמירתו של אותו רוב. עליה וקיבוץ-גלויות הם מיסודי היעוד הלאומי היהודי ומעיקרי תכליתה וצידוקה של תנועת-התחיה היהודית, על כל נפתוליה והישגיה ומלחמותיה. ייתכן כי עת להחליט שאפסו סיכויים לקיומו של עיקרון זה והגיעה השעה למחוק אותו מספר קורותינו ועתידותיהן. איני יודע אם בעלי הנימוק של “שמירת האופי היהודי” יאמרו כי אמנם כך הדבר, אך עמדתם מבוססת למעשה על הנחה יסודית זו. לשם שמירת אָפיה היהודי של המדינה הם נוקטים למעשה עמדה המוותרת מראש על שני סימני-ההיכר היסודיים של אופי יהודי זה, על עקרון קיבוץ-גלויות ועל זהותה של מדינת ישראל עם ארץ-ישראל ההיסטורית.

2    🔗

שמירת הרוב המיספרי של הישוב היהודי במדינה נעשית איפוא על-ידי כך כתכלית זהה עם שמירת אָפיה היהודי של ישראל, ומאחר שאנו מניחים כי רוב זה לא יישמר, אלא אם נוותר מרצון (ובדיון זה אנו מדברים על רצוננו אנו ולא על גורמי חוץ) על שלמות הארץ, הרי על-כרחנו עלינו להודות כי התכלית מצדיקה אף אמצעי כזה. הכל הובא, איפוא, בחשבון. הכל, פרט לספק אחד, העומד בעינו ועשוי לערער את הדברים מיסודם: איזה כוח יעמוד לו לאותו רוב יהודי במדינה לשמרו מפני אותה סכנת התמעטות שכבר התחילה מאיימת עליו אף בגבולות הקודמים שלפני ששת הימים, אותה סכנה שכבר התחילה מהבהבת באופק אף לפני ימי יוני, מחמת חוסר עליה מן הגולה, ושכבר שימשה, כידוע, גם נושא לאותות אזעקה מוחשיים ופומביים?

מדוע לא תהא סכנה זו, אף בגבולות הקודמים של המדינה, רבה ומוחשית, בהגיע שעתה, עוד יותר משהיא כיום בגבולות החדשים? מדוע לא יהיו סיכויי העליה מן התפוצות, אף במידה הזעומה שבה נהיה מוכרחים להיעזר בהם, פחותים עוד יותר משהם בזמן הזה, זמן שהוא על אף הכל שעתם הגדולה והפתוחה של סיכויים אלה, שעה שלא היתה כמוה מבחינה זו מאז הכרזת המדינה, שעה שאולי לא תחזור לעולם?

אם לא עכשיו נקום להיאבק על סיכויים אלה של עליה, שעה שהארץ כולה פתוחה ומחכה לעם, שעה שמלחמה זו ונצחון זה עודם שומרים על שארית המתח וההתעוררות שקמו באומה, אם לא עכשיו נקום להיאבק על סיכויים אלה, אימתי נעשה זאת? לאחר עשר-עשרים שנים של התמעטות, של המשך עמעום הזיקה והתרופפות הקשרים בין המדינה והתפוצות? בשם מה נקום אז להעיר ולעורר את העם היהודי? בשם מדינת ישראל שאנו עמלים עכשיו להוכיח ולהסביר שאין היא יכולה ואין היא צריכה להיות בית-קיבול לשלמותם הרוחנית והחמרית של חיי האומה? בשם עקרון קיבוץ-גלויות שאנו מוותרים עליו עכשיו מראש בלי לעשות כל מה שאפשר כדי להוציאו מן השיגרה והניוון שהוא שקע בהם? בשם חזון קשרי הזהות בין האומה ובין ערש הוויתה. ההיסטורית שאנו טורחים להפריכם ולהכחישם?

כן, הוויתור על המאבק לעליה הוא מבחינה זו מסוכן אף יותר מן הוויתור על “השטחים המוחזקים” שאינו אלא מסקנה. סיכויי הצלחתה של ההיאבקות למען העליה, על אף הכל, ודאיים יותר והגיוניים יותר, ביחוד בשעה זו, מן הסיכוי לשמור על אָפיה היהודי של המדינה באמצעות ויתור על יסודי הדברים שמהם אופי זה צומח ושמכוחם הוא עתיד להתקיים.