1    🔗

הדברים המוטלים כיום על הכף – מה עיקרם? עיקרם בכך שהם ומאבקנו עשויים לקבוע אם שעה זו, שבה אנו עומדים, עתידה להישאר נטועה בתולדות האומה ולהיות פתח לצמיחה והתעצמות בגוף וברוח, או שהיא תוחמץ ותבוזבז ותהא ראשית הצטמקות רוחנית וגופנית שאחריתה מי ישורנה?

הצרה היא שדווקא בשעה זו, שהרצון הברור וההכרה הבהירה והעקרונות החד־משמעיים דרושים בה יותר מבכל עת אחרת, דווקא בשעה זו אנו רואים כיצד כוחות הרצון וההכרה תועים ותוהים באין תכלית ברורה והערפל הולך ומטשטש קוויהם של עיקרים שאין לנו קיום בלעדיהם. אפילו דברים-שביסוד, כגון זכותנו ההיסטורית, המוחשית והחיה והטבולה בדמים, על הארץ הזאת, וזכות היאחזותנו בה, נעשים חומר לערעורים של תרגילי פלפול, עד שפעמים, למשמע הדברים, נדמה לך שמדינות-ערב מקדימות להכיר בקיומה של ישראל עוד לפני שאנו עצמנו מאשרים את זכותה להתקיים. זאת, כמובן, בעיקר ברובד העיוני, אלא שלא רק רובד זה שרוי בערפל ובטשטוש קווים. טשטוש זה ניכר גם ברובד הרשמי הקובע. וכאן הוא לובש צורות שעיקרן עקיפין. ועירפולי ניסוח ונטיה לסגנון ולמנטאליוּת של חצאי-דברים ושל פנים-לכאן-ולכאן ושל הימנעות מהעמדת ענינים על עיקרם ועל חודם, ולא זו בלבד, אלא שרבה ההשתדלות להנחיל דרך זו גם לציבור בכללו ולהסביר שכך מוטב וכך ראוי ואין הכרח לומר מה אנו רוצים ובמה אנו דבקים ואל מה אנו מתכוונים.

צידוקה הרשמי של דרך זו הוא בכך שבזאת אנו מסייעים למדיניוּת-החוץ העומדת בהיאבקות קשה ומוטב לא להכביד עליה. דומה כי מעולם לא ידעו תולדותינו בארץ זו התחשבות כה רבה ומקיפה במדיניות החיצונית ובאסטרטגיה שלה. אפילו ייצרי-יסוד של התישבות והיאחזות, שהיו מאז ומתמיד סם-חיים וסם־בטחון לישוב ולמדינה, נכבלים מכוחם של חישובים אלה ויש מהם מקבלים כבלים אלה בהבנה שהיא אולי הדבר המובן פחות מכל. מצד זה תירשם על לוח הימים הללו מועצת הקיבוץ המאוחד שהיתה קול-מחאה ראשון ותקיף של גוף מאורגן ושרשי, נגד השתבשות העקרונות ואמות-המידה שאחזה בנו. מועצה זו, שמחאתה נסבה בעיקר על ענין היאחזות והתנחלות, היתה כהתעוררות רבדים עמוקים של הכרה ורצון ברור נגד הלכי-רוח והלכי-המעשה העלולים להחמיץ שעת-כושר היסטורית שלא תחזור, דבריו של יצחק טבנקין על כך ש“בחמישה חדשים בוזבז הרבה ממה שהושג בששה ימים” נכונים לא רק לגבי ההתישבות. הם נכונים גם לגבי עמעום ההכרה, בזבוז כוחות הרצון והדריכוּת ועירפול העקרונות והתודעה הלאומית.

2    🔗

איש לא יאמר כי התחשבות בגורמי-חוץ היא ענין מופרך ומיותר. בן־אהרון, שדיבר על כך באותה מועצה של הקיבוץ המאוחד התפרץ אל דלתים פתוחות לרווחה, שעה שטען והסביר לשוגים ב“הזיות” כי “לא אנחנו כיום הקובעים היחידים לגבי גבולותינו” וכי “שום גבול שאנו מקיימים ונקיים לא יפול בקדושתו מכל גבול אחר והוא תוצאה של כוח, לא רק צבאי, אלא כולל מאוד”. נכון, כל גבול יהיה תוצאה של מאבק־כוחות ושל צירוף-כוחות, אך התנאי הראשון להפנייתה של תוצאה זו לכיווּן של שלמות ושל התעצמות ולא לכיוון של ויתור ושל הידרדרות, הוא גיבוש הכרתו ורצונו של העם היהודי והכרתה ורצונה של מדינת ישראל לגבי משמעותה של תקופה זו והמתחייב ממנה. שעה שבן־אהרון דוחה בזעף סיסמאות כגון “כל מקום שרגלו של חייל יהודי דרכה בו לא נזוז ממנו”, אין הוא מתווכח אלא עם תמונה מסולפת שהוא עצמו מצייר, שכן השאלה אינה שאלת “לא נוותר על שעל אדמה” ולא בכך מתמצה התוכן הנכון של עמידת העם היהודי על שלמותה של ארץ-ישראל הנמצאת כיום בידיו בפעם הראשונה מאז החורבן ואולי בפעם האחרונה.

אכן, מסתבר כי גם במקרה הנוח ביותר של תוצאת המאבק בזירה המדינית העולמית, במקרה שההחלטה שתתקבל באו"ם תהיה הטובה מכל ההחלטות האפשריות, נצטרך לעמוד על זכותנו ולשמור על עמדותינו החדשות ככל שיהא לאל ידנו. אך מידה זו של יכולת, מידה זו של “לאל ידנו” במה היא נקבעת? האם הכרתו הברורה וּרצונו הברור של העם היהודי בישראל ובעולם אינם צריכים להיות מוטלים על הכף בשעה זו? האם לא מוטב היה אילו הוטל גורם זה על הכף עת רבה לפני השלבים האחרונים שבטרם החלטה?

עירפול זה של כוחות רצון והכרה, עירפול היוצא במסווה של ריאליזם המתחשב בגורמי-חוץ ובמיגבלות של כוחנו, הוא למעשה המגביל את כוחנו יותר מכל והוא הגורם לכך שבעוד ההתחשבות במדיניוּת-החוץ כובלת את כוחות רצוננו והכרתנו ומרופפת אותם, נעשה רפיון זה גורם המחליש אף את מאבקנו המדיני החיצוני עצמו.

מה שמדיניוּת-החוץ שלנו חסרה בשעה זו הוא בעיקר העורף הלאומי, נוכחות רצונו והכרתו הברורים של העם, הבאים לידי ביטוי בעולם לגבי זכותנו הלא-מעורערת על ארץ זו, ביטוי ונוכחות הקמים בכל התוקף המוסרי של אומה העומדת על עיקרי חייה ומביעה רצונה זה לפני ואחרי ומסביב למאבק המדיני הרשמי. מימד נוסף זה הוא החסר כיום למדיניוּת-החוץ שלנו. במקום שהעם היהודי יהיה רקע והמחשה לדיפלומאטיה של מדיניוּת-החוץ הופכת מדיניוּת זו את העם היהודי עצמו לדיפלומאט. כך הכל נמצא עוטה ערפילים של דוּ-משמעות ושל טשטוש שאינו מחייב. לא ייאמן, אך עד כה לא הביע העם היהודי את צידוק עמידתו ביהודה ובשומרון אף בחלק העשירי מן התוקף שבה הביע חוסיין את זכותו לגבי שטחים אלה, אותו חוסיין אשר שגיאה פאטאלית של מדינאינו עשתה אותו לבעל-דבר שלנו לענין “השטחים המוחזקים”, במקום לקבוע מיד לאחר ששת הימים כי שטחים אלה היו גזלה בידיו ואין אנו חייבים לו שום דין-וחשבון עליהם. ייתכן כי דבר זה היה מתקבל בעולם אפילו בקלוּת יותר מסיפוח ירושלים מזרחית.

העמדה הריאליסטית האמיתית פירושה לא כבילת הרצון וטשטוש ההכרה, אלא להיפך, אימוץ כוחות הרצון והתודעה על מנת שיוטלו על הכף כגורמים שאולי אין חשובים מהם, שעה שנוכחותם ברורה ותקיפה והם עצמם חלק מן המציאות. בהיעדר יסוד זה משתררים הדמדום והערפל שבתוכם הזמן אץ ועובר לבלי שוב. פיזור הערפילים הללו של הריאליזם המדוּמה הוא תנאי לפיכחון האמיתי והרואה נכונה.