רקע
צבי שרפשטיין
תולדות החנוך בישראל בדורות האחרונים: כרך שלישי: בין שתי מלחמות העולם
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: עוגן; תש"ט 1949

 

הקדמה

התקופה אשר לה הוקדש הכרך הזה לא ארוכה היא, פּרק זמן של כ"ה שנים: מעת פּרוץ מלחמת העולם הראשונה עד עליתו של היטלר. בעתים “כתקונן” לא תתחשב תקופה קצרה כזאת בהיסטוריה האנושית ולא תוכר בחיי הלאומים. אך אם קלה עת זאת מבחינת מנין הימים, גדולה היא בחשבון פּעולותיה. כי ערך הזמן לא יומד בארכו, והמספּר אינו משקל, כי אם בזאת ייכבדו העתים: בתמורות שהביאו בחיי הבריות, בשנויי סדרי החברה ובחלופי יחסי האָדם לאלהים ולטבע. על כן תהיינה מאָה שנים בלתי משתנות כיום אתמול בתולדות העולם, ויום מהפּכה ייחשב כמאָה שנים. ובנימין ד’ישראלי הביע את הרעיון הזה בפתגמו: המאורעות הם לפעמים הטובים שבלוחות הזמנים.

כבירה היתה התקופה, המתוארת בחבור זה, בסערותיה ובתוצאותיה בחיי העולם כולו, ובתולדות עמנו בגולה במאות השנים האחרונות לא נדע דוגמתה. בעת קצרה נשתנתה השקפת עולמו של חלק הגון מעמנו במזרח אירופּה ונשתנו דרכי חייו. עד אָז עמדנו על גבול ימי הבינים והזמן המודרני. המוני עמנו כבולים היו בכבלי הפאטאליזם, והגלות היתה בעיניהם כאחד מחוקי התולדה, ולא נתעוררו לדחוק את הקץ. חוץ מן המשכילים היו שדרות עמנו הרחבות אדוקות בלב ובנפש ובהרגלים במסורת עתיקת ימים, וקשורות בעבותות אהבה וחובה אל נוסח חיים קבוע ומגובש, שלא יחול בו שנוי ולא תבוא בו תמורה. המשכילים, הציונים והסוציאליסטים המעטים בערך נחשבו כפורצי גדרים.

אַך בעשרים וחמש השנים המבדילות בין מלחמת העולם הראשונה לשניה בא שנוי עצום בחיי ישראל, במהלך מחשבותיו ובסדרי חייו. הוא שבר את כבלי הפּאסיביות והסטאטיות ויצא לפעולה נמרצה ומכוונת לשנות את גורלו בכחו ובעוצם ידו, וגם את מרכז מגוריו. כבאגדת פּלאים היתה לו קפיצת הזמנים, מתקופת ימי הבינים אל מאת העשרים, ולו נקודת מצפּה חדשה על מקום האָדם בעולם ועל מקום הישראלי בחבר הלאומים.

ועוד מאורע גדול אירע לנו בתקופתנו האחרונה: עם ישראל שוה הדעה נפלג לפלגות שנקודות המוצא במהלך מחשבותיהן נפרדות ורחוקות זו מזו. אלה נסחפו עם הזרם הלאומי ונפחו חיים חדשים בערכים קדומים ונשכחים, ואלה בקשו לנתק את קשריהם עם העבר ועם מסורת התקופות ותרבות הדורות, ולהקים על חרבות הישן מטרות חיים חדשות ותרבות חדשה. פּרשו בני הדור הצעיר מחיי ישראל העומדים על תורה ומצוות וברית אָבות ולשון אָבות וקנו להם השקפה חדשה הנסמכת על יסודות חילוניים מוחלטים.

ביחוד נראה השנוי בגילוי כחות מרץ. אף האורתודוכסיה שלנו, זו שהיתה נגועה במחלת הסטאטיות והשפּעתה על הדור הצעיר מועטת, האורתודוכסיה שרצתה להעמיד את גלגלי הזמן המסתובבים בעוז בלחש שפתים או בגערות קצף, או בסרוב של דממה – אף זו נתעוררה לעבוד עבודה צבורית מאומצת ולמשוך לב הנוער באש דת ולהב אמונה. ופעולתה נשאָה פרי. בעורקיה החלו נוזלים דמים חמים ותקוות חדשות החיו את לבה.

* *

נאמר לעיל כי יש יום וערכו בהיסטוריה האנושית או הלאומית כמאָה שנים. אך יום כזה לא בלילה אחד יוולד, ויקדימו לו ימים רבים של תסיסה פנימית, חבויה וגלויה. גילויו של היום פּתאומי הוא על פּני השטח, אך במעמקים חלו עליו חוקי הגידול והצמיחה, ולא נפל כפתק מרקיע. תנאי חיים משתנים ותנאי כלכלה מתחלפים וגלויי מדע המתחדשים וחקר חזיונות הטבע המתעמק והולך – כל אלה הם גורמים עיקריים. ביחוד יתגלה הסמוי מן העין או יחזק ההולך ונובט בשעת מלחמה.

* *

במאָה הי"ח באו הלאומיות, הדימוקראטיה והאינדוסטריליזאציה, שלשה זרמים כבירים שהשפּיעו והתפּשטו תחילה במערב ואחר כך בעולם כולו.

הלאומיות טבעה דפוס חדש למחשבת האדם והחברה. אָמנם אין הלאומיות אלא גילוי אחד מגילויי החיים והקבוץ האנושי, ואף על פּי כן כולל הוא, ומסתנף לסניפים רבים, ובגינו רשאים אָנו לקרוא לזמננו תקופת הלאומיות. תולדות העולם במאָה וחמשים השנים האחרונות נחתמו בחותם רעיון כביר זה שהיה למניע ראשי בחיי המדינות. שרשיה של הלאומיות נעוצים, כמובן, בעבר הרחוק, ופעלה נראה עוד בהיסטוריה הקדומה, ואַף על פּי כן לא נתבלט עוזה העצום עד לשעתנו.

* *

לאומיות ודימוקראטיה נזכרו לעיל בהעלם אחד, ולא בכדי, עולים הם בקנה אחד. אין הלאומיות האקטיבית עשויה להתפּתח במלוא כוחה בלי שלטון עממי, בלי בקורת המעמדות העליונים, בלי השוואת תרעומת של מצב המקופּחים למקפּחים ומבלי בקשת זכויותיהם המלאות של המוני העם. כחה של הלאומיות גלום גם בטבעיותה, שכן היא מסתמכת על רחשים ונטיות הטבועים בנפש האָדם באשר הוא אדם בן סביבתו, כאהבת המולדת, נופה ואקלימה, תרבותה וסדריה שהסכין להם. כל הימים היה האדם מעדיף את “שפתו הברורה” שהוא רגיל לה, לשפת “עם לועז” הזרה לו. לחיות בקרב “גוי לא תדע לשונו ולא תשמע מה ידבר” נחשב לקללה. מעולם ביכר האדם את נוסח החיים הידוע לו, על ארחות חיים נכרים וזרים לו, ונוח היה לו “לשבת בתוך עמו”. ההמונים הם המקיימים את נוסח החיים והם נושאי הלאומיות.

לפני תגבורתה של הלאומיות לא היו מרוממים ומסלסלים את הלשון העממית, ואצילי העם והשועים והקועים והחורים היו מתגדרים בלשונות העמים האדירים. לשונם הנכרית של גדולי העם שימשה להם סימן אצילות ופרישה מ“דלת העם” ונחותי הדרגה. הלאומיות היא שהרסה את המחיצות הלשוניות שבין האצילים והעם, וזה היה אחד מסימניה המובהקים של התפּשטות הדימוקראטיה. הלאומיות העבירה בכלל את נקודת כבדה של ההיסטוריה מחצרות המלכים ומעלליהם אל המוני העם, פּעלם, תרבותם ויצירתם.

רעיון אחר גדול שמשך את המוני העם באירופּה, והמוני עמנו הסובלים בתוכם, היה הסוציאליזם לכל גלוייו, מלחמת הפּרוליטאריון על שחרורו משלטון האלמים, בעלי ההון, ותיקון החברה ברוח הקולקטיביזם. הזרם הזה משך ביחוד את לב הפּועלים, מפּאת ההבטחה הגלומה בו להטבת מצבם, ואת לב האָדם המשכיל או ההומאניטאריון – משום מטרתו לשפּר חיי כל הנדכאים, הסובלים בגלל מעמדם או גזעם. זרם זה אף הוא לא היה חדש בעיקרו: תחילתו נעוצה בדבריהם הלוהטים של עמוס, הושע וישעיה, ובטויים המשפּטי בולט ברבים מחקי התורה והתלמוד. תחיתם של הרעיונות הללו באָה במאָה הי"ט. צעירי עמנו, אסירי הגיטו, רדופי השלטונות ומעוני הדלות נתלהטו לאורו של רעיון זה, שראו בו גאולתם. לא ייפּלא על כן אם התמסרו בחורינו לרעיון זה בכל חום התלהבותם המזרחית. אש מוסרו של עמוס הנוקד שיוועה מתוך גרונם וחולמים רכים היו ללוחמים עזים.

אל הגורמים הכלכליים, המדיניים והלאומיים צריכים להוסיף – או לשלב בהם – את גורם המדע, את שחרורה של המחשבה האנושית מכבלי הדעות המקובלות. נאמר גורם, ולאמתו של דבר אין במלה זו מאון הבטוי, ומן הראוי להמירו בשם מהפּכה רוחנית.

מהפּכה זו קשורה בשמותיהם של דארבין וההולכים בעקבותיו שבאו אחריו, שהפיצו את תורת ההתפּתחות וההשתלשלות. מימיו של דארבין ועד הנרי ברגסון, שהכיר את העולם כתנועה שאינה פוסקת וכשנויים הבאים זה אחר זה, משל רעיון ההשתלשלות ברוח האדם המשכיל, ותורה זו העמידה את האדם ופעולתו בתוך סביבה טבעית, הקנתה לו מוצא טבעי והיסטוריה טבעית. האָדם נעשה חוליה בשרשרת. בחיר היצירה ירד משיא דוכנו למדרגת אחד מיצורי עולם, ועם ירידתו באָה גם עליתו. הוא נחשב מאָז כיוצר את יוצרו, את אלהיו בדמותו ובצלמו.

רעיון ההשתלשלות הביא גם לשיטת ההיסטוריה המודרנית. אָז החלה הפּעולה הכבירה של בדיקת העבר. המחקרים התפּשטו על כל שטחי החיים והמחשבה, המדע, הפילוסופיה והמשפּט. יש שהתקיפו את הדעות המקובלות בכלי זין חדים, בנתוח ראציונאלי, ויש שהתקיפון התקפה שלוה מבחוץ ועשה מבפנים, בכלי הזין המסוכנים של ההשתלשלות, לפנות לאחור ולשאול כל נוהג מאין בא, או להוכיח שמנהגים עממיים רבים ראציונאליים היו בשעתם, ועתה בטלה יעילותם ואינם קיימים אלא בכח מסורת, כשרידי עבר. האנושיות – אָמרו – התרוממה בימינו למדרגה גבוהה יותר, בגרה בדעתה ואינה זקוקה עוד לאגדות מני קדם. וקשה להעריץ דעות ומנהגים שמוצאם בתמימותו של האדם מתקופות קודמות, שחוקי הטבע זרים היו לו, והוא עוטפם בכסותם המעורפלת של מסתורים.

* *

ספרותנו העברית וחכמת ישראל שיקפו את השנויים הללו. ספרות ההשכלה העלתה את שאלת התיקונים בדת. הדת שהיא, לפי דעתה, יצירת האָדם וניתנת לשנוי, לפי צרכי החיים המשתנים. “חכמת ישראל” הביאָה לנו את תורת ההשוואָה של רעיונות ישראל ורעיונות העמים, ויחס הגומלים שביניהם, ובארה את התורה בשיטת ההתפּתחות ההיסטורית. זה העמיד את משפּטינו בגדר משפּטי אדם משתנים. אחר כך באָה הלאומיות והעבירה את נקודת הכובד מן הרעיון “אשרי אָדם בוטח בך” ו“שב ואל תעשה” אל סיסמת דת הפּעולה, שהברכה שורה “בכל מעשה ידך אשר תעשה”. מן הבטחון בגאולה על־טבעית עברו לרעיון השחרור העצמי. גם הדעות על מלחמת המעמדות ורשע השליטים המבקש הצדקתו ברעיונות מסורת – רופפו את עמודי העולם הישן.

* *

התמוטטותו של העולם הישן ותקומתו של החדש, חורבנן של דעות ישנות ובנין אידיאלים חדשים ומלחמת הקיים והעומד לבוא – חוללו את סערות הזמן. מלחמת הכחות החמריים החריפה את מלחמת הכחות הרוחניים. כל התקופה היתה זמן קרבות גדולים, התמודדות הכחות. אחד מטובי הפּובליציסטים העברים בדור תוסס זה מסר באחת ממסותיו משהו ממה שהתרחש בנפש היהודים במזרח אירופּה:

"יודעים אָנו ומכירים, ויותר משאָנו מכירים אָנו מרגישים, ששעה גדולה, שעת מעבר וחלוף תקופה, הגיעה לאומה ולכחותיה החיוניים. ושעת מעבר פּירושה שעת משבר, שעת סכנה וחתחתים.

“עומדים אָנו לפי פּרק חדש – והדברים נאמרו בשנת תרע”ט – שיש בו הרבה יותר מהמשך בלבד. אין עוד קיום לעם ישראל בתחומיהם של סדרי החיים שיצר לו בגולה. אין לו תקנה אלא תחיה. התחדשות הכחות הפּנימיים, חדוש יסודות החיים… שעת גדולה, שעת ראשית ואחרית… שנוי המרכז (מחיי הגולה לחיי ארץ ישראל) העומד לפנינו הוא קודם כל שנוי מרכז בתרבות ובחיי הנפש. כל מהותנו וסגולותינו, כל ערכינו וקנינינו, נטיותינו וכחותינו, מן “המדור העליון” ומן “המדור התחתון” שבנפש, חוזרים כיום אל הכור הגדול. וכל הסיגים והפסולת של השכבות המרובות, שנערמו במשך דורות לשם שמירה על הנשמה הלאומית שלנו מפּני הסערות החיצוניות, יבוערו ויעלו באש היצירה החדשה… כי תרבות זו, שהכינה לה האומה בדרך נדודיה לשמירה לאומית, יש בה סתירה פנימית, נגוד עיקרי ומהותי, לתרבותה של אומה יוצרת… כח אבנים היה כחה, כח מתמיד ומקיים, לעמוד בפני סערות ופורעניות, אבל לא היה אותו הכח הדינאמי הברוך, כח תנועה ופעולה וחדוש יסודות וחמרים, שאי אפשר בלעדיו ליצירה של כיבוש… הקיץ הקץ על תרבות זו (תרבות הגלות הפּאסיבית)… הגיעה לנו שעה של חלוף משמרות… משמר הלילה חולף והולך, ובמקומו הולך ובא משמר השחר"1.

משמר הלילה חולף, משמר השחר בא, יום חדש, שמש חדשה – זו היתה תקות עמנו בימים ההם. וזהו פּרק הזמן המתואר בספר זה.

* *

בכל עת כתבי את הכרך הזה היה ספר מנקר במוחי: היעלה בידי למסור בתאורי המעשים והרצאת העובדות, וויכוחי המתנגדים ורעיונות השואפים, את זעזועי הזמן, את רחשי התסיסה, את המט ונופל מן הישן ואת הנובט ומבצבץ מן החדש, את עצמת התנגשות האידיולוגיות, את האידיאליזם והאמונה הגדולה במחר הטוב והמאיר, ואת השנאָה הגדולה לכל מחזיק בישן, או במפקפּק ובמפריע. היעלה בידי להלביש במלים את ציורי האורות העולים, את חמימות התקוה המתרוממת, את רגש גיל הנצחון הראשון ואת צללי האכזבה ומרי יאושו של המאוכזב, או יותר נכון: בטחון השוא של המחזיק בחדש, הרואה עולמו חרב ולבו אינו נותנו להאמין בו, והריהו יוצר לו עולם של אשליה עצמית. אין אָדם יכול להשתבח כי יצליח להכניס במלים, אם במלים ענוות וצנועות ואם בלוהטות – את דפק החיים, פּרכוסי הזמן וזעזועי נפשו של יחיד או צבור. אפילו מי שהשתתף בחויה, מי שאָרג את חלומותיו הנישאים בדמי הלילה ויצא עם שחר לפעול בצות עם שוי דעה לבנות את העולם החדש – אַף הוא לא יכול עוד כעבור מספּר שנים לשוב ולתפּוש את הבלתי נתפּש, להשיב לתחיה את האטמוספירה הרוחנית של זמן חולף, לחזור על פּרפּורי הנפש הראשונים ולטעום בהם טעם ראשוניות. אבל אם עלה בידי למסור שמץ מאלה, לעורר קצת דמיון הקורא לראות בעיני רוחו בבואת אותו עולם סוער שחלף ולשתף הרגשתו ברחשי נפש הדור – תנוח דעתי. מטרת ההיסטוריה היא לזרוע אור על העבר ולסייע לנו להבין את ההווה ולבחור את שביל חיינו לעתיד. שאלת קיומה של אומתנו בתפוצות היא הקשה ביותר, ואין אומה אחרת היודעת דוגמתה. לשמור על קיומנו בתנאים של פּיזור בין תרבויות שונות ומתוך השתתפות מלאָה בהן – אינה אמנות ואינה מעשה נסים, אבל רב בה מן הנסתר. תולדות חנוכנו צריכות להכניס קוי אורה לתוך ערפל זה.

* *

מחבר הספר והקורא עמו ישתאו על בני דורנו במזרח אירופּה שהשתתפו במלחמתם על זכויות לאומיות ועל אוטונומיה לאומית, כמה קלי אמונה, כמעט תמימים היו, ותמימותם זו נמשכת אצל רבים כמעט עד היום! לאחר הפּרעות הגדולות באוקראינה ובשעת הפּרעות היו הלבבות מלאים, בכל זאת, תקוות, תקוות האבטונומיה. ביחוד גדולה היתה תקות היידישאיים, שהכריזו על יידיש כעל לשון לאומית – ובלבם חשבו: הלשון הלאומית – ובטוחים היו שיקימו גוי חדש, חילוני, שהספרות בלשון דבורו תשמש לו תורת חיים. בכנסיות שנקראו לשם דרישות האבטונומיה השתתפו כל המפלגות, והציונית בתוכן, והתחרו זו בזו, מי ידרוש דרישה המרחיקה יותר, הקיצונית יותר. בעיני רוחם ראו השואפים הללו את ישראל בגולת מזרח אירופּה כעם עצמאי ולו פּרלמנט, ומיניסטרים, ופקידים מפקידים שונים, והוא מסדר את חייו על פּי רצונו. חוץ מן החרדים והציונים היו כל המפלגות מאמינות באמונה שלמה שבעית היהודים תפּתר בתפוצות לא על ידי טמיעה, אלא על ידי עצמאות, והנסיון של ארץ ישראל ייכשל, משום שאין צורך בו, והישוב היהודי שם יישאר אולי ישוב קטן וחסר ערך.

ולא נוכל לבוא בטרוניה על הנלהבים בימים ההם, אשר לא ראו אוריריות ובלימיות תקוותיהם. הימים היו יוצאים מן הכלל: אוירת התקופה היתה גדושה ריח הבושם של י"ד העיקרים האידיאליים של וואודרו ווילסון. עמים דכאי תרבות כאוקראינים, ליטאים וליטים – ראו את גאולתם הלאומית הקרובה, ובשעת שמחה ורוחה, ורוחב לבב ויפי עין מוכנים היו לזכות את היהודים בזכויות לאומיות, ובפרט שהיהודים היו מן החרוצים ביותר ומן המסוגלים ביותר להביא את ההצעות לפני תקיפי עולם. היתה רוח טובה שוררת בקרב הלאומים החדשים הקטנים – אבל לא בפולין ורומניה – ושאפו אל מלכות היושר. ואחינו עמוסי היסורים ויגעי הסבל נאחזו בשברירי האור כאחוז הטובע בקנה הקש. האשליה הגדולה הנעימה להם חייהם לשנים מספּר.

לשנים מספּר, אולי לפחות מזה. מיניסטרים יהודים מונו, משלו זמן מצער, ועוד טרם מצאו ידם ורגלם בתסבוכת הארגון החדש, וכבר השתדלו השליטים לרפּות ידיהם ומיעטו דמותם. צומצמה האבטונומיה צמצום אחר צמצום, עד כי היתה לצל חולף.

אין מביאים את העבר במשפּט. כל אדם הוא בן זמנו ומושפּע מרוחו הכללי. כך היה בתקופתו של שבתי צבי, שרעיון הגאולה נראה קרוב, והאשליה נגמרה בטראגדיה. כך קרה את מאמיני האבטונומיה. הית תקוה וראו איננה עוד, והוסיפה לנו הגולה עוד אכזבה אחת.

* *

בזמן כתבי בקשתי בין המפורסמים את המחנכים הגדולים, פּרנסי המחשבה החנוכית, הוגי הרעיונות, מחדשי השיטות, חוקרי המדע החנוכי היהודי; חפּשתים, בקשתים בנרות, ולא מצאתים. גדולי מחנכינו בתקופה זו היו אידיאליסטים, מורים מסורים, לאומיים נלהבים, עסקנים טובים, דברי מפלגות, אך לא גדולי תורה פּדגוגית ולא רבי מחקר חנוכי. ספריהם ומאמריהם נראים לנו חיוורים, העתקות מדבריהם של מחנכי העמים, ללא גישה מקורית, וללא מחשבה עצמית. והדבר לא ייפּלא. התורה החנוכית, אם האקדמית ואם השמושית, – מקום גידולה הוא באוניברסיטה. המורים במקצועות אלו שמים כל מעינם בנושא אחד ואם יימצאו ביניהם גדולי רוח וחריפי מח בעלי מחשבה מקורית או ממציאים בטכניקה הפּדגוגית – הרי הם נעשים למורי הדור במקצוע. לנו אין בתפוצות בתי ספר נורמאליים – אפילו הנורמאליים לכאורה, כגון ישיבות קטנות – הן נורמאליות למחצה, שכן אינן עצמיות בלמודי החול.

בתי הספר של תרבות והדומים לה במזרח אירופּה היו מחויבים להלחם מלחמה קשה על קיומם הכלכלי, הרוחני, והחוקי. נרדפים היו מצד ממשלות שוביניסטיות. כולם מוכרחים היו לעבוד עבודת חלוצים, כדי לספּק צרכים ראשונים כספרי למוד או טרמינולוגיה עברית ללמודי מדעים, וכיוצא באלו ממעשי בראשית. בפעולה זו שקעה הנפש. תנאים אלו לא היו נוחים ליצירות פּדגוגיות. הפּדגוגים הגדולים היו גדולי לבב, אבל בנוגע לשיטות ולתורות צומצמה השפּעתם לדורם.

* *

הקורא יווכח שמשתמש אני על פּי הרוב במקורות ראשונים: בדינים וחשבונות רשמיים של ההסתדרויות ובפרסומיהן. ההיסטוריון דורש זה לשבח, ואַף על פּי כן הריני חייב להודיע שעלינו לנהוג בכל אלה זהירות. לא אוכל לעוץ מה לעשות כדי לבדוק אחר המספרים – אף אני לא מצאתי עצה. המסמכים של הארגונים המפלגתיים חשודים על ההפלגה. משעה שנעשה החנוך ענין של מפלגות המקנאות זו בזו ומתחרות זו בזו, ומשעה שקבלו תמיכה על יסוד מספּר המוסדות והחניכים, – משעה זו נעשו המספּרים כלי שרת למטרות. “חדר” של מלמד ישן שקבל תמיכת מה ממפלגה חרדה נעשה “בית ספר”. אבל אין בכחו של אי דיוק זה להאפיל על העיקר. בפרט אין זה גורע מערך ההתרחשות שבלב תלמידים, ליניקתם מצנור האינדוקטריניזאציה, ואין למעט דמות המוסדות בכללם. ועדים על זה דברי מבקרים מומחים שעיניהם היו פקוחות וידעו מה שהם רואים. שילבתי דברי מבקרים כאלה לתוך ההרצאָה. בדרך כלל לא היו לנו עוד כדוגמת המוסדות הללו בגולה. כמורה בבית המדרש למורים בניו יורק נזדמן לי לבחון ולהכיר תלמידים שלמדו בגימנסיות העבריות בפולין, ליטה ולאטביה, ולא נפלו הרבה ברוחם הלאומי ואפילו בידיעותיהם מחניכי מוסדות תיכוניים בארץ ישראל. לא היו לנו מוסדות חנוך כדוגמתם, ואוי לנו, כמותם לא יהיו עוד במקומות ההם, שחרבו חורבן עולם.

* *

כמנהגי בכרכים הראשונים כן נהגתי בכרך זה. מסרתי פּרקים שונים לקריאָה למחנכים או לעסקנים שהשתתפו במוסדות ובהסתדרויות באיזו בחינה, למען יעירו את הערותיהם. הד“ר אברהם ווייס מווארשה, מי שעסק עם החנוך ב”מזרחי“, ועתה פּרופיסור לתלמוד במחלקות העליונות של ישיבת ר' יצחק אלחנן – קרא את הפּרק על ההסתדרויות הדתיות בכלל ושל ה”מזרחי" בפרט. הד“ר זאב בלאטברג, מורה להיסטוריה בגימנסיות ובסימינאריות העבריות בפולין, והוא עתה מן העוסקים במחלקת התרבות של הקונגרס העולמי היהודי – קרא את הפּרק על בתי הספר של “תרבות” והקרובים להם. הד”ר הלל זיידמן שטפּל במוסדות החנוכיים של “אגודת ישראל” בפולין קרא את הפּרקים על בתי הספר של האדוקים. את הסעיפים על החנוך בארגנטינה קרא מר פּינחס קארפּ, המפקח מטעם ועד החנוך היהודי למדינה, ואת הסעיפים על בראזיל – הדר. מ. פרידמן, ראש מחלקת החנוך של ההסתדרות הציונית שם. ואת הפּרק על ארצות דרום אמריקה בכללן – הד“ר אלכסנדר רוזנפלד, מן ה”ברית העברית העולמית" – בימי היותו שם ובבקרו את המוסדות. כמה מן הנזכרים לעיל העירו הערות מועילות ותקונים בנוגע לפרטים, והריני מודה להם מקרב לבי על טרחתם.

* *

האָדם יחשוב דרכו וה' ישנה צעדו. בערכי את תכניתי הראשונה לשם חבור זה בטוח הייתי כי אכניס את כל החומר בשני כרכים. כשהגעתי לכרך השני ראיתי כי טעיתי, ושנים לא יכילו את החומר הרב, וקבעתי לי עוד כרך אחד, שלישי, שיהא האחרון. ואַף הפּעם טעיתי. התקופה הרת המאורעות ורבת התוצאות שבין שתי מלחמות העולם דרשה כרך לעצמה. נשאר לי לכתוב עוד על מה שאירע לחנוכנו מימי עליתו של היטלר עד חורבן ימינו, וטבח אחינו שם, וכן על תולדות החנוך העברי בארץ חמדתנו, במאָה וחמשים השנים האחרונות, עד תקומת מדינת ישראל, ואכניסם בכרך רביעי, העתיד לצאת בקרוב. ואחלה לאל שיסייע בידי לגמור את המלאכה.

* *

כברכים הקודמים כן בכרך זה היה לי ידידי ר' יצחק ריבקינד לעזר רב בעבודתי. הוא שמר בלבו את דבר עבודתי וכל ספר וקונטרס וגליון עתון שהגיע לידו ומצא בו דבר העשוי להועיל לעבודתי ספּק לי בעין יפה, ואביע לו רחשי תודתי ברבים.

צ. ש.

 

פרק ראשון: ברוסיה

על נהרות היגון פּה גוע שירנו,

על נהרות היגון פּה המיתו שפתנו.

אלישע רודין2

א: התסיסה הפּוליטית והתרבותית במזרח אירופּה לפני מלחמת העולם הראשונה

לאחר תקופה רבת ימים של עמידה וקפּאון בחיי עמנו בתחום המושב של ממלכת רוסיה, וכן בארצות הסמוכות לה, באו רעיונות דינאמיים לזעזע את עולמם ולעוררם לשנוי ערכים במחשבה, ולשנוי ארחות החיים בפועל. תחלה נגעה התסיסה אך במשכילים שבעם, בשכבות שבאו במגע עם תרבות הזמן וזרמי החברה, אך מעט מעט חדרו הרוחות החדשות גם אל תוך אהלי ההמונים, ולא ארכו הימים והיו הרעיונות החדשים לזרמים בני מנוף. תחילה באָה תנועת ההשכלה שתבעה חידוש החיים והיציאָה אל המרחב, אחריה תנועת חיבת ציון והציונות שעוררה לתמורה שרשית, מהפּכה ביסודות הכלכלה, על ידי ריכוזו של ישראל במולדתו העתיקה. ואחר שתי תנועות מהפּכניות אלו באה שלישית, הלא היא התנועה הסוציאליסטית, שאף אחריה נגררו תחילה יחידים מן הצעירים שבעם ומן המשכילים שבהם, ועברה אל ההמונים ועוררתם לפעולה והביאתם לידי השתתפות אקטיבית בשנוי פני החברה. לא כאן המקום לפרש את מהותה של התנועה המהפּכנית ברוסיה ופולין, ואין זה מענין הנושא, אבל מן הראוי לבאר את התפּתחותו של רעיון רב השפּעה במחנה ישראל במזרח אירופּה, הלא הוא רעיון האַבטונומיה הלאומית. רעיון זה בא אלינו ממקורות שונים, ביחוד מהגיונם של יהודים לאומיים שלא האמינו בהתגשמותה של הציונות, או שלא ראו ברעיון הציוני פּתרון שלם לעתידם של היהודים, שלפי דעתם הוטל עליהם להשאר בתפוצות הגולה, אף לאחר הווסד מדינת ישראל, ובקשו ליצור תנאים, שבהם יוכל עם ישראל לשמור על קיומו התרבותי והלאומי בגולה ולא ירד מעל בימת החיים.

אבי הרעיון היה סופר תולדות ישראל שמעון דובנוב (1943–1860), שמת מיתה טראגית בידי סרדיוטיו של היטלר. ואלה הם עיקרי דעותיו:

"כל אומה חיה שואפת לשמור על התכונות האישיות, שהעניקה לה התפּתחותה ההיסטורית, וגם על אותם המכשירים המסייעים לשמירה זו. היא מגינה בחרף נפש על אדמתה וחירותה המדינית, ואם אבדו לה שתיהן – הרי היא מגינה על שפתה, תרבותה, ספרותה, חינוכה ודתה, על הנהלתה העצמית, על מוסדותיה המיוחדים, ובכלל על כל מה שהוא מחזק את השיתוף הפּנימי של חבריה. כששאיפת האומה לשמירת טיפּוסה ההיסטורי מצטרפת אל השאיפה לשכלל את התפּתחותו, הרי לפנינו דרך האבטונומיה המסתגלת לרוח הזמן. האבטונומיה בבחינת תביעה היסטורית היא, זכות קימת ובלתי משוללת של כל יחידה לאומית, ורק צורותיה בלבד תלויות במצב שבו נתונה האומה בתוך הממלכה רבת העמים. האומה הישראלית אינה יכולה, לפי מצבה בגולה, לשאוף להתבדלות ארצית או מדינית, אלא לאבטונומיה ציבורית ותרבותית בלבד. היהודי אומר: “כאזרח ארצי אני משתתף בחייה המדיניים האזרחיים, אבל כבן האומה הישראלית יש לי חוץ מזה גם צרכים לאומיים שלי, ובספירה זו אני צריך לעמוד ברשות עצמי, בה במדה שניתנה האבטונומיה לכל מיעוט לאומי אחר בתוך המדינה. הרשות בידי לדבר בלשוני, להשתמש בה בכל המוסדות הצבוריים, לעשותה לשפת הוראה בבתי ספרי, לסדר את חיי הפּנימיים בקהילותי וליצור לשם מטרות לאומיות מוסדות שונים, להתקשר לשם שיתוף הצרכים עם אחי לא רק בארץ זו בלבד, אלא בכל ארצות התבל ולהשתתף בכל ההסתדרויות המשמשות לשם שמירת הצרכים של האומה הישראלית ולשם הגנתם בכל אתר ואתר”.

“בתקופת ההתבדלות” נהנו היהודים במדה מרובה, אף כי בצורות נושנות, מזכות האבטונומיה הלאומית3, אבל היו מחוסרי זכויות אזרחיות ומדיניות. ב“תקופת ההתבוללות” התחילו משתתפים בחיים האזרחים והמדיניים של ארצות מושבותיהם, אבל רבים מהם הסתלקו מירושתה המובחרה של האומה – מהאבטונומיה הפּנימית, שלפי עניות דעתם לא ניתנה להצטרף אל האמנסיפּציה האזרחית, שכבר נקבעה אָז או עמדה להקבע לחוק. באופן זה הקריבה היהדות הישנה את זכויותיה האזרחיות למען הלאומיות והיהדות החדשה את זכויותיה הלאומיות למען האזרחיות או המדיניות. התקופה החדשה צריכה לחבר את שווי הזכויות האזרחי והמדיני שלנו עם אותה האבטונומיה הציבורית והתרבותית, שממנה ניהנות אומות אחרות, הנתונות בתוך תנאים היסטוריים דומים לשלנו. הנוסחה של האבטונומיה הישראלית היא כזו: היהודים בכל ארץ וארץ המשתתפים במדה אקטיבית בחייה האזרחיים והמדיניים, נהנים מכל הזכויות הניתנות לאזרחיה לא רק בתור אנשים יחידים, אלא בתור בני־אומותיהם. "אנו צריכים להבחין בין שני מינים של מיעוטים לאומיים בממלכה רבת לאומים:

  1. מיעוט ארצי (טריטוריאלי) 2. מיעוט בלתי ארצי (אי טריטוריאלי) שהוא מפוזר בגלילות שונים ואינו מגיע בכל אחד מהם למדרגת רוב התושבים. לאומות מסוג הראשון דרושה אבטונומיה גלילית במקומותיהם, לאומות מסוג השני – אבטונומיה קהילתית ותרבותית. “עד המאָה הי”ז היתה הקהילה יסוד האבטונומיה הישראלית בארצות הגולה. מכיון שכל חיינו הציבוריים ואפילו הפּרטיים היו בימים ההם כפופים לחוקים שפּעלו בכח הדת, לבשה גם הנהגת הקהילה צורה דתית. אחר שקיבלה היהדות החדשה במערב את החופש האזרחי היתה צריכה להתאים את האבטונומיה שלה אל המושגים החדשים, לאורח החיים של אזרחים חפשיים. גם היהדות עמדה אָז לפני הפּרוצט האירופּי הכללי של סיקולאריזציה, הפרדת היסוד הציבורי מהדתי. אולם כל זאת שכחו היהודים המתבוללים שהסתלקו מהרעיון הלאומי החילוני ושהדביקו ליהדות פּתקה עלובה של “קבוצה דתית”. הבדותה של הקהילה הדתית צריכה להבטל יחד עם הבדותה של “הקבוצה הדתית”, לא במובן של ביטול הפּולחן הדתי חלילה, אלא במובן הסרת השלט הדתי מכל המוסדות החילוניים"4.

שני לדובנוב, ובגוון מהותי אחר, היה ד“ר חיים זשיטלובסקי (1943–1865). סופר סוער זה השתתף בימי בחרותו בתנועת המהפּכה הרוסית והיה מסור לה בלב ונפש, אבל עם פּרוץ הפּרעות בישראל בשנות השמונים נעשה יהודי לאומי, אם כי לא חלשה דבקותו במחשבה הסוציאליסטית, אבל לאומיותו לא הביאתו לידי אמונה שבעית היהודים תיפתר על ידי שיבת ציון, וחייב את הגלות חיוב גמור. זשיטלובסקי הגה רעיון של קיום תרבותי לאומי לישראל קרוב לרעיונו של דובנוב, אבל לא ביססו כראוי. עוד בשנת 1885 הציע לפני הועד הפּועל של המפלגה הרוסית “רצון העם” (נאַראָדנאיא וואָליאָ), שתכיר בזכות קיומה של הסתדרות יהודית מהפּכנית בשם “תשועת ישראל” להכיר בעם ישראל כקבוץ לאומי תרבותי מיוחד ואת היידיש ללשונו”5.

ה“בונד”, המפלגה היהודית שבתנועה הסוציאל־דימוקראטית ברוסיה, נהל תעמולה ביידיש, אבל לא מתוך הכרת ערכה העצמי של הלשון כקנין יהודי, אלא כאמצעי ארעי נוח להפיץ רעיונות המהפּכה המדינית בקרב הפּועלים היהודיים שחיו את חייהם ביידיש ולא הבינו את הלשון הרוסית, וספרות התעמולה שנתפּרסמה לא היתה יכולה להשפּיע עליהם. מנהיגי ה“בונד” התנגדו בחזקה ללאומיות הישראלית ולא האמינו בצורך קיומו המיוחד של עם ישראל, והפּרוליטאריון היהודי היה בעיניהם חלק בלתי נפרד מן הפּרוליטאריון הרוסי, חלק העתיד להבלע בכלל, ועל כן לא היתה להם כל מחשבת דאגה על יהודים של ארצות אחרות, מחוץ לרוסיה, ולא כל בקשת קשר עמהם. בועידות המפלגה, שנתכנסו בשנות 1897 – 1898, דנו על הרבצת הסוציאליזם בין הפּרוליטאַריון היהודי, והסבירו שזכות קיומו המיוחד של ה“בונד” תלויה בצרכיהם המיוחדים של הפּועלים מישראל, והגדול שבצרכיהם הוא ספרות תעמולה בלשון המובנת לו, ביידיש, אבל קוה קוו כי יבואו ימים והפּועלים היהודים יקנו להם דעת הלשון הרוסית. ולא יזדקקו עוד ליידיש, או לז’ארגון, כאשר כנוה אָז6.

התפּשטותו של הרעיון הציוני בקרב הפּועלים היהודים הכריחה אַף את שאר המפלגות לשנות את השקפתן על הלאומיות ועל קניניה. בשנת 1899 הגיש הד“ר זשיטלובסקי ל”בונד" פּלאַטפורמה על “הציונות והסוציאליות” ובא לידי מסקנה שאין שני הרעיונות הללו יכולים להתמזג ולדור בכפיפה אחת, משום שהם יסודות מתנגדים, השקפת עולם והפּוכה, אבל מן הראוי שהסוציאליזם ישווה לעצמו פּרצוף לאומי. במאמרו זה הניח זשיטלובסקי את היסוד ליידישיזם הסוציאליסטי, באמרו שהלשון היהודית קדושה לפּרוליטאריון היהודי כגרמנית לגרמנים וכרוסית לרוסים, וצפה מראש שיבוא יום וספרות ביידיש תשגשג ויווסדו בתי ספר נמוכים ובינונים בלשון זו, והציע לייסד “מזכירות פּועלים יהודים בין ארצית”. מערכת העתון “דער יידישער ארבייטער”, כלי מבטאו של ה“בונד”, שבו פּורסם המאמר הנ“ל, העירה שאינה מסכימה עם הרעיונות שהובעו. אָמנם רצונו של ה”בונד" הוא שיקבלו היהודים שווי זכויות מדיניות, כלכליות ולאומיות, אבל אין לדעת מראש אם יתפּתח הז’ארגון ויעלה ויגיע למדרגת לשון תרבותית שאפשר ללמד בה בבתי ספר גבוהים, ואם יקומו ספרות ומדע ביידיש, וספק הוא אם מן הצורך לאחד פּועלים יהודים תושבי ארצות שונות, שתנאיהן הפּוליטיים שונים7.

ה“בונד” בימים ההם התרחק מכל דעה לאומית ואטם אזנו משמוע על גורל יהודים שמחוץ לגבולות רוסיה. השם “כלל ישראל” היה לחרוף ולגידוף, שהרי זוהי דעה שמחזיקים בה בורגנים יהודים. אבל גם בדעות אלו באו שנויים במפלגה. הרעיון הציוני השנוא נעשה מתחרה מסוכן בשוק המפלגות הפּרוליטאריות היהודיות. הוא תפס לא רק את לבות המעמדות הבינוניים, אלא החוטאים הכפולים, שהם גם באי כח הבורגונות וגם מחזיקים במסורות ישנות, כמנהגי דת ותורה והלשון העברית, אלא אף את לבות ההמונים הדלים, הפּועלים המוצאים את מחיתם ביגיע כפּיהם ובזיעת אפּם. ורע מזה: הרעיון הלאומי חדר אל הסוציאליסטים בכלל, שאינם יהודים. בקונגרס הסוציאל־דימוקראטים באוסטריה, שנועד בברין בשנות 1899, נתקבל רעיון הלאומיות. כי אוסטריה היתה ארץ רבת לאומים, ובני כל לאום הוקירו את לשונם ואת תרבותם. מכיון שכך לא יכול עוד ה“בונד” להתייחס אל הלאומיות בשוויון נפש ולעבור עליה בשתיקה. היא לא היתה עוד שאלה אקאדמאית, מחקר באידיולוגיה מופשטת, אלא שאלת חיים, התרחבות והתפּשטות, ואפילו שאלת קיום. זו אחר זו קמו מפלגות ציוניות סוציאליסטיות, וזעזעו את אוירו של הרחוב היהודי בסיסמאותיהן, והפּועל היהודי נמשך אחריהן, ומתוך התלהבות גדולה. בשנה הנ“ל נועדו באי כחו של ה”בונד" לקובנה, ובדיונם התעורר וויכוח חריף בשאלה זו. יוסף מיל, אחד ממייסדי ה“בונד”, הגן על הלאומיות והציע לדרוש שווי זכויות לאומי במקום אזרחי, אבל חבריו ברובם התנגדו לו וטענו שעתידה הלאומיות להסיח את דעת הפּועלים ממלחמתם המעמדית שהיא עיקר. וגברה דעת השוללים ונצחו.

ברם הנצחון לא היה אלא לשעה והשאלה הוסיפה לעלות על הפּרק. השוללים שנאוה, דחוה ובקשו להפּטר ממנה, אבל דחיותיהם לא הועילו, ומדי התכנס וועידה נזדקרה השאלה ועלתה על סדר היום והחלה התנצחות מרה. עמודי כלי מבטאו של ה“בונד” נתפּנו לטענות ומענות ולבירורים, והשוללים מוכרחים היו לשמוע ולקרוא דברי מינות וכפירה מפּי חבריהם הם. ובינתים הלך הרעיון הלאומי וגבר חילים והתפּשט והקיף המונים רחבים יותר. ולא יכול ה“בונד” להתעלם עוד ולעמוד בפני הנחשול העומד עליו לבלעו. וולאַדימיר מעדעם (1879 – 1923), אחד מראשי ה“בונד” המכובדים והמוכשרים ביותר, העלה בפלפּולו שהקאפּיטאליזם הוא יוצר הלאומיות, ומקור שנאת העמים זה לזה הוא בתחרות המסחרית והכלכלית, אבל גם ההתבוללות לא צדקה בעיניו, שהרי אף היא יצירת הבורגונות המבקשת טמיעה מחמת להיטותה אחר רווחים חומריים. על כן אין, לפי דעתו, לפּרוליטאריון לגרוס לא לאומיות ולא טמיעה, אלא מה? – נייטראליות. הלאומיות שני פנים לה: האחד פּיתוח התרבות העצמית, והשני – השלטון על עמים חלשים. תחילה בא שלטון תרבותי ואחר כך הוא גורר אחריו שלטון מדיני. הסוציאלדימוקראט סבור שהתרבות המיוחדת או הלאומית אינה אלא תרבות כללית בגילויה הלשוני המיוחד ובפסיכולוגיה המיוחדת של הקבוץ העממי8. אין שאיפתו של הסוציאליסט לא לכוון לשמירת הגוון המיוחד, אם זה נגד תנאי החברה והסביבה, ולא להשתדל במתכוון כדי לטשטשו. אם גזרה היא מלפני ההיסטוריה שייטמעו היהודים בין הגויים – לא ינקוף ה“בונד” באצבע כדי לעכב את התהליך ההיסטורי הזה ולא יטרח לקיים את התרבות המיוחדת. “נייטראליים אנו”. אבל אין להתייחס בקור רוח ובשוויון נפש לדכוי תרבותי. אם לא תכיר הממשלה בלשונו המיוחדת של הפּועל הרי ייכרת מן החיים המדיניים ולא יוכל להשתתף בהם.

ההסברה הראציונאליסטית הזאת לא הועילה אפילו לשעה. בשנים 1907–1904 תססה השאלה ופשתה והיתה לתנועה רחבת ממדים. בתקופה זו החלה האבטוקראטיה הרוסית מתמוטטת. רוסיה נכשלה במלחמתה עם יאפּאן, ונתגלה השלטון בכל רקבונו, וגדלה המרירות בקרב ההמונים. פּליהווה נהרג (1904), והנסיך סוויאטופולק מירסקי נתמנה מיניסטר הפּנים. הוא היה אדם ליבראלי והקל מעול הצנזורה על העתונות ועודד את העם לתבוע תקונים פּוליטיים בדרכי שלום. היה זה אביב המהפּכה הרוסית. הכל הרגישו כי היתה רוח אחרת ותקופת התיקונים ממשמשת ובאה. אבל הצר ותומכיו החזיקו בקרנות השלטון בלתי המוגבל ולא נתנו לעם כל זכויות. בשנת 1905 קרבה תהלוכת פּועלים בפּטרבורג אל ארמון הקיסר להגיש לו פּטיציה. בדרך התנפּלו עליהם החיילים ופזרום בכח הנשק וחללים רבים נפלו. מיניסטר הפּנים הליבראלי הודח ממשמרתו ושביתות פּרצו בכל קצות המדינה. התעמולה המהפּכנית גברה וכסתה את הארץ כמי ים סוער וחומר. הסטודנטים ערכו מהומות והאוניברסיטאות נסגרו. האכרים הציתו את בתי בעלי האחוזות הגדולות באש, נטלו את בקרם ובקשו את קרקעותיהם לעצמם. אף השכבות הבינוניות נסחפו עם הזרם הכביר. נתייסדו איגודים של בעלי אומנויות חפשיות, ושל אכרים, ובכל הארץ נשמעה שאגה גדולה ואדירה: חופש וזכויות. השביתה הכללית של אוקטובר שנת 1905 הכריחה את הממשלה להבטיח לעם “בית נבחרים” (דומה) שיהא בית מחוקקים. הפּועלים הוסיפו להפגין, הממשלה פּזרה את המפגינים בכח הזרוע והנשק, ועוררה את המוני השחורים לפרוע פּרעות ביהודים, כדי להסיר לב העם מן הדרישות הפּוליטיות. המהפּכה הוטבעה בדם והממשלה שבה לשלטונה האבסולוטי. ואף על פי כן ניתנה הקונסטיטוציה (1906), ו“הדומה” נכתנסה, אלא שימיה היו קצרים והממשלה פּיזרתה. נועדה “דומה” שניה ואף היא נתקפּחה, ופוזרה. אָז התחכמה הממשלה ושינתה את חוקי הבחירות, כדי להבטיח לעצמה בית נבחרים לפי רוחה.

הנחשול הכביר הזה סחף את היהודים עמו. הציונות משכה את האינטליגנציה, ביחוד את הנוער. בחורי הישיבות, רבבות האכסטרנים שלמדו מדעים מחוץ לגימנסיות בעטיין של הגבלות, והצעירים בכלל – תקפתם שאיפה עצומה לפעול לטובת עמם. ההרגשה הלאומית עלתה לנקודת הרתיחה. בחורי ישראל דרוכים היו, בוערים באש לבבם להרים את עמם משפלות מצבו, לשחררו מכבלי העבדות ולבסס לו עתיד. אסיפות היו נערכות בכל עיר ועיירה; ברחובות ובשווקים או בגני העיר נקבעו מקומות ועד, בורסות, ששם היו מתכנשׂים9 האינטלגנטים והפּועלים הנגררים אחריהם, והיה שם “יריד המפלגות” – מקומות ההתנגחות, ההתנצחות וההתנגשות, וקול המולה של תורה סוציאליסטית, מהפּכנית ולאומית, עם מושגים שאולים משל מארכס ושאר גדולי המחשבה המהפּכנית, נשמע שם כל הימים. רגשו צעירים וסערו הרוחות. נפתחו ספרויות, נערכו שעורים, נפוצו ספרים, קונטרסים ועתונים עברו מיד ליד. ולא פסקו בחורי ישראל מהתווכח בשאלות קיום האומה והמעמד, ודרכי הגאולה. ציונות וסוציאליות בגוונים שונים ובמזיגות שונות נבלעו זו בזו. וכל מפלגה החזיקה בסוג מיוחד של פּועלים לסייע להם במלחמתם המעמדית או בהרמתם הלאומית. כך קמו המפלגות הציוניות הסוציאליסטיות, וגדלה ההתחרות ביניהן, התחרות אידיאולוגית ומעשית, להרבות מספּר החברים.

מנהיגי השכבות הבינוניות לא יכלו אף הן בה בשעה לשקוט במכונן ולנום תנומתן והחלו להתארגן. הן יסדו איגוד בלתי מפלגתי להשיג זכויות שוות ליהודי רוסיה. בינתים החלה שאלת הכרת הזכויות הלאומיות של המעוטים להחריף בין כל תושבי רוסיה. העמים המדוכאים: פינלאנדים, פּולנים, אוקראינים – התעוררו לתבוע את זכויותיהם המקופּחות. תביעות אלו השפּיעו ממילא על היהודים. והתביעות הלאומיות היהודיות שהיו קודם לכך שאיפת יחידים החלו להתפּשט בין המוני ישראל. בכל אספה ובכל כינוס ובכל עתון דנו בהן. בתקופת 1904–1907 לא נמצא ארגון יהודי חשוב שלא העלה שאלה גדולה זו על סדר יומו. ראשי האגוד להשגת זכויות רחוקים היו מבקשת זכויות לאומיות, אדרבה קרובים היו בתפיסתם לטמיעה, אבל הציונים שבאגודה, ובראשם שמריה לווין, נלחמו שיכניסו לתכניתם סעיפים על דרישות לאומיות. והתחוללה מלחמת דעות קשה, והושפּעו ממנה גם הקרובים לטמיעה, ביחוד בראותם שלב ההמון הולך אחר קיומו הרוחני. הציונים החלו אָז בתעמולה רחבה. התגשמות הציונות נראתה אָז רחוקה, המכשולים שבדרכה נראו רבים וגדולים, הפּיסימיות על עתידות העם בגולה החלה מתנדפת ומפנה מקומה לאופּטומיות. רוח האביב נסך שכרונו על הכל, והציונים הניחו במקצת חיי עולם של הציונות ומטרתה האחרונה, והחליטו לטפּל בחיי השעה של העם, לתקן את מצבו במקומו. בכינוסי הציונים שהתקיימו בשנת 1905 בווילנא, בקיוב ובגרודנא, החליטו להשתדל להכניס באי כחם הם אל בית הנבחרים לתבוע זכויות מדיניות, אזרחיות ולאומיות. בשנת 1906 החלו הציונים להוציא עתון ציוני ביידיש בשם “דאָס יידישע פאָלק” בעריכתם של ד“ר יוסף לוריא ושמריה לווין, כדי להסביר את הרעיון הציוני להמון העם ולהשפּיע עליו בשאלות היום היהודיות ברוסיה. בה בתקופה החלה פּעולתו של זאב ז’אבוטינסקי (1880 – 1940), נואם בעל כשרון בלתי מצוי, ועשה תעמולה גדולה לאבטונומיה יהודית. ומן העת ההיא נופּחה רוח חדשה בפעולה הציונית. כי אביב המהפּכה החליש את הציונות. התקוה לשיפּור המצב ברוסיה הסיח לב העם מן הפּתרון הרחוק והופנה אל העתיד הקרוב מאד ברוסיה עצמה. ועתה, כי פנו הציונים להטבת מצב העם במקום מושבו, מצאו אזנים קשובות. בנובמבר שנת 1906 נתכנסו ע”ב באי כח הציונים מרוסיה בהלסינגפורס של פינלאנד – מפּחד המשטרה לא נועדו בעיר רוסית – לדון בשאלות הזמן, ושם נתקבלה תכנית מפורטת לעבודת ההווה (געגענווארטס פּראָגראַם), לדרוש הכרת הלאומיות הישראלית ושלטון עצמי בשטח החיים התרבותיים הפּנימיים.

ההתעוררות עברה עתה על גדותיה. כל כחות העם והמפלגות, בעלות שאיפות שונות וגוונים שונים, בקשו להם מוצא ופרוק. קמה מפלגה חדשה, מפלגת העם (פאלקספּארטיי) של לאומיים גלותיים ובראשם עמד שמעון דובנוב. ה“בונד” אף הוא לא יכול לעמוד בפני הגלים. באותם הימים היו המתנגדים מונים את הציונים בסתירה הגיונית: אם מאמינים הם בתיקון הגלות, הציונות למה היא באה? ואם אין היהודי יכול להתקיים בגלות וחייב לשוב אל מולדתו, מה תועלת בתיקון הגולה? – מן ההכרח היה לבקש הכשר הגיוני לניגוד זה. ונוצרו לשם כך שיטות פילוסופיות שונות. אחת ממפלגות השמאל הציוניות קראָה לעצמה “סיימיסטים” ודרשה יסודו של “סיים” (בית נבחרים) יהודי שינהל את מוסדות האבטונומיה היהודית ברוסיה. הציונות, אמרו, תתגשם לא בדרך ריבולוציונית, בקפיצה, אלא בדרך ההתפּתחות, כמדרגה העליונה, על כן מן הצורך לגבש תחילה את כוחות העם ולצבר את מרצו, לפעולה האחרונה הגדולה, וצבור הכוחות והמרץ יבוא על ידי ארגון העם בגולה. עם מאורגן ומסודר ומשוחרר יעורר רגשי כבוד אצל העמים, והעברים יבואו לבנין מדינתם לא מתוך מחסור וצרת היהודים, אלא מתוך רצון לשכלול לאומי. ה“סיימיסטים” נספּחו אל המפלגה הריבולוציונית הרוסית שהראתה פּנים מסבירות ללאומיותם של עמי המעוטים. הסיימיסטים שואפי האבטונומיה היהודית נקראו גם בשם י. ס. (יעוורעייסקיע סוציאליסטי, כלומר: סוציאליסטים יהודים). דוב בורוכוב וסיעתו נבדלו מן הסיימיסטים וקראו לשיטתם, “נורמאליזאציה של הגלות”, שתהא גלותם של יהודי רוסיה כגלותם של יהודי המערב שיש להם זכויות, ונוספו עליהן גם זכויות לאומיות, אבל גלות כזאת אף היא גלות היא. “פּועלי ציון” אלה החשיבו את הסיים, אבל אמרו שה“סיימיסטים” מפליגים בערכו לשם השגת התכלית האחרונה. אין צורך להמתין עד שיצטבר המרץ הלאומי לשם פּעולה ציונית, כי אם לעבוד בעת ובעונה אחת להשגת שתי המטרות, גם לשיפּור מצב העם בתפוצות וגם לשם הגשמת הציונות, ההגשמה הסופית. על כן לא תהא האבטונומיה היהודית פּתרון שלם לבעית היהודים, כי אם רפואת ארעי ואמצעי. בכינוס “פּועלי ציון” שהיה בגרודנה בשנת 1906 הכריזו על הצורך באבטונומיה פּוליטית–אישית, כלומר: אפילו במקום שהיהודי הוא מועט שבמועט, ואפילו בודד, יוכל להצטרף אל הקהלה הסמוכה ולהזדקק למוסדות האבטונומיה הלאומית. מפלגת ס. ס. התייחסה תחלה באי אמון לרעיון האבטונומיה, אבל לא יכלה עמוד בפני הרוחות המנשבות ובמשך הימים קבעה עמדה חיובית לרעיון זה. אגב: הם היו טיריטוריאליסטים, שהיו מוכנים לקבל טיריטוריה איזו שהיא, והתנגדו לעברית, ובעידן של התנצחות רותחת לא נמנעו מהשתמש בכנויי גנאי לעברית, כנויים שהיו רגילים בפיהם של ה“בונדאים”.

עם תגבורת הריאקציה – משנת 1907 ואילך – נכנסה אכזבה ללב הנוער וללב בני כל השכבות והגילים. כגודל העליה והתקוה לחיי חרות חדשים כן גדלה עתה הירידה. פּנה זיווה של הפּעולה הפּוליטית חסרת התוצאות וכבה חשק העבודה למען הכלל. בתוך המפלגות נשארו אידיאליסטים נאמנים וההמונים הגדולים של הצעירים, אלה שנגררו אחר המפלגות, פּנו איש לעברו ואיש לבנין חייו האישיים. אָז ירד מספּר התומכים במפלגות, ותש כחן. ה“בונד” שהתפּאר קודם לכן בשלשים אלף חברים – פּחתו גרוריו ונמסו. הנוער פּנה מן השאלות החברתיות אל הקאריירה ואל תענוגות בשרים. קמה אָז תקופה שיצא לה שם בעולם, תקופת סאנין10. גם התנועה הציונית נעזבה מן המונים. רעיון האבטונומיה החל שוקע. פּנה כל איש לפעלו היומי.

אבל המרץ הצבורי הגדול, שהשטח הפּוליטי נחסם בפניו, בקש לו מוצא והחל זורם באפיקים חדשים. התסיסה החברתית העצומה לא עברה בלי רושם. היא יצרה את פּולחן ההמונים ואת פּולחן לשון ההמונים, יידיש. אל רעיון היידיש נצטרפו רעיונות אחרים, שנתלוו לתנועה המהפּכנית: המרד בדת, המרד בארחות החיים הישנים, המרד ברומאנטיקה הלאומית. אלה לא היו רגשות התנגדות הגיונית, אלא התנגדות מלווה אמוציות חזקות: קנאה ושנאה. שנאה על שום מה? על שום גורמים שונים. רבים התנגדו אל החדש משום שהוא חדש, רבים משום שהוא נגד הממשלה שפּחדו מפּניה, רבים משום שדאגו לשלום בניהם הצפויים לכליאָה ולגירושים ולערבות סיביר. האדוקים חשו שבתנועות המרד צפויה סכנה לדת, ובעיניהם ראו שצעירי הדור שנספּחו לתנועות הראדיקאליות מחללים כל קדש לתיאבון. הראדיקאלים רצו על כן להרוס את כל הישן על יסודותיו, לשחרר את ההמונים מכל העבר, וחדוות הריסה תּקפתם. כשנאתם של הסוציאליסטים מן ה“בונד” אל המסורת כן גדלה שנאתם אל רעיונות התחיה, אל הציונות ואל הלשון העברית. תנועת הציונות היתה בעיניהם גם השליה, המסיחה את דעת ההמונים מן המציאות ומחלישה את כחם במלחמתם עם הישן, גם תנועה ריאקציונית, המחזקת את האהבה אל העבר. אם נשים אל לב את הסכנות הגופניות הגדולות שחברי המפלגות המהפּכניות היו צפויים להן, בתי כלא וסיביר, וכל עובד בתנועה היה מוכן ומזומן למסור את נפשו על אידיאלו, נבין לשנאתם לכל מתנגד.

כך נכנסה האנרגיה הצבורית בימי השיתוק לפעולה פּוליטית, לאפיק המלחמה לטובת היידישיזם והחילוניות, לצור צורה החדשה לחיי ישראל. בשנת 1908 נתכנסה בטשרנוביץ, בירתה של בוקובינה, קונפרנציה בשאלת היידיש ושם הוכרזה לשון זו כלשון לאומית, ונעשה לכנוס זה פּומבי גדול. גדולי הסופרים היידיש איים השתתפו בה. י. ל. פּרץ הכריז בכנוס זה: “יש לנו עם אחד, והוא עם היהודים. בלשונו רוצים אָנו לכנס את אוצרותינו, ליצור את תרבותנו, לעורר את נשמותינו ולהתאחד בתרבות זו בכל הארצות ובכל הזמנים”, פּירושם של הדברים הוא שיתרגמו את אוצרות ספרותנו ליידיש והיא תהיה ללשוננו הלאומית. שם החליטו ליסד ולתמוך בבתי ספר יידים למופת ולהוציא ספרי למוד למופת. לאחר אספה זו עבר שלום אַש בעיר גליציה ודבר לפני ההמונים על ערך הכינוס והחלטותיו ועורר את העם להתפּלל ביידיש, כי תפילות צריכות כוונה, ואין כוונה אלא בלשון שהמתפּלל שומעה ומבינה.

הצעד הזה, הכרזת היידיש כלשון לאומית, עודד וחיזק את התנועה היידישאית בעולם. ומאורע שני גדול לחיזוק התנועה היה כנוס של מורים יידישאים בווילנא בשנת 1907, בימי חול המועד של פּסח, והשתתפו בו 60 צירים מקובנה, מריגה, מלודז, מווארשה ומכמה ערים אחרות11. הכינוס היה בלתי חוקי, ונודע הדבר למשטרה, ובאה ואסרה את כל הנאספים וכלאתם במשמר. המורים המשיכו את וויכוחיהם במקום מאסרם וקבלו החלטות, שעיקרן היה שבית הספר יבוסס על יסוד הלשון היהודית.

לאחר שני הכינוסים יצא היידישיזם למלחמה על ה“חדר”, על הישיבה, על בית הספר הלאומי, על הלשון העברית ועל המסורת. אספות חברת “מפיצי השכלה”, שתמכה בבתי ספר רבים והשפּיעה על תכנם הרוחני, היו לזירת מלחמה על מהות בית הספר ועל צורתו. התחולל ריב לשונות, ריב מלא מרורות, על ההיגימוניה הרוחנית על תרבות ישראל. הפּולמוס הלך והתגבר וכבר נראו ברוסיה נצנים ראשונים של בית ספר יידישאי, אף על פּי שחלה עליו גזרת אסור מצד הממשלה. בשנת 1908 נוסד בדמיובקה, פּרברה של קיוב, בית ספר יידי, על ידי ברוך שווארצמאן, מ. ה. לוויטאן ויהודה נובאקובסקי, שהיו לאחר המהפּכה הבולשבית לעסקנים קומוניסטיים מפורסמים. מובן שהעברים לא החשו והשיבו מלחמה. הטוענים מצד העברים היו אחד העם, ח. נ. ביאליק, זאב ז’אבוטינסקי, ד“ר י. קצנלסון (בוקי בן יגלי) ואחרים. בשנת 1911 נוסדה בתוך אגודת המורים בווארשה קבוצה יידישאית, שהחלה לדרוש הנהגת היידיש בבתי הספר הצבוריים וערכה הרצאות עממיות בשאלה זו ומשכה המונים. בה בשנה נשמעו בכינוס “מפיצי השכלה” בפּטרבורג מצד היידישאים דברי חרפות ובוז כלפּי הלשון העברית וכלפּי המסורת. “עברית מתה היא כרומית”, “התנך ספר דתי הוא והפּדגוגיה החדשה הוציאה את הדת מבית הספר”, מן הצורך “להרחיק מבית הספר את התנ”ך במקורו ואת הלשון העברית” – אלה היו דברים שכיחים ורגילים בפי הנואמים בשעת פּולמוס12. בווארשה התקיימה “חברת חנוך ילדים” שהחזיקה בית ספר רוסי עברי. היידישאיים נלחמו לכבוש את בית הספר ועלתה בידם להכניס שמה, בשנת 1912, מנהל משלהם, מ. גלינסקי, והחלו ללמד שם את המקצועות הכלליים, ידיעות הטבע והגיאוגראפיה, ביידיש. בית ספר זה, בן שלש מחלקות, היה הראשון מטפּוס זה בפּולין.

התנצחות גדולה, אחרונה לפני מלחמת העולם הראשונה, בשאלת העברית היתה בכינוס חברת “מפיצי השכלה” בשנת 1913 וראשי הדברים היו מצד העברים ח. נ. ביאליק ומצד היידישאים נחום שטיף. בו בכנוס נתקבלה החלטה חיובית לטובת בית הספר היידישאי. כעבור שנה יצא חוק הממשלה שעל פּיו מותר היה לפתוח בית ספר שיורו בו בשפת אמם של הילדים.

* *

אחד העסקנים אשר פּעל גדולות בשטח הרעיון של החנוך העברי בכלל, וחלוץ החנוך העברי השלם בגולה, אָביו יוצרו, היה זאב ז’אבוטינסקי (1880–1940). בכינוסי “מפיצי השכלה” ובכל מקום ששאלת בית הספר היהודי ותכנו עלו על הפּרק נלחם בכל ברק כשרונו, כח דבורו, תום קנאותו המוניסטית ועוז הוכחותיו. סיסמתו – וסיסמת הלאומיים – היתה “שתי חמישיות”, כלומר: שתי חמישיות משעות בית הספר תוקדשנה ללמודים העברים. אבל מלחמה זו היתה לפי קו מותווה של ההשקפה הלאומית המקובלת ולא היה בה שרטוט מקורי. אחר כך החל ז’אבוטינסקי בקו אחר, עצמי, נועז, חדש לא רק לגבי יהודים אדוקים או מתבוללים, אלא גם לגבי לאומיים גמורים, והוא: לא שפת הקנינים הלאומיים־המיוחדים פּועלת על הילד, ואחר כך גם על המבוגר, אלא השפה שבה הוא קונה לו את השכלתו הכללית, את הבנתו את העולם ואת המציאות. אבל נשמע נא את הרעיון בדברי יוצרו בקצורם האפשרי:

"מה מהותו של חנוך לאומי? – על שאלה זו משיבים רוב הציונים… חנוך שמטרתו לנטוע בלב הדור הצעיר את רגש החבה לעמו ולקניניו הלאומיים. – ובמה נשיג מטרה זו? – במה שנחנך את ילדינו ברוח לאומי, בלמדנו אותם את הלשון העברית, את ספרותנו, את דברי ימי ימינו, ועוד. כל אלה יזריעו זרע ברוחם ויקשרו אותם קשר אמיץ לכלל ישראל וגורלו… "

לאחר שהוא מבאר שאין זה מספּיק, ולמרות כל עמל הדור לנטוע רגשות בלב הצעירים מתחוללת תמיד מלחמת אָבות ובנים, והבנים בועטים לעתים קרובות באידיאלי הוריהם, הוא אומר:

“ואולם יש אצל אומות העולם קשר אחר, מלבד הרגש, קשר יותר אמיץ שמקשר את היחיד אל האומה, הלא הוא קשר השפה. אין אני מבטל את ערכו של התוכן – של הרוח העברי. להיפך, בקשר זה אָנו חייבים לקשר את בנינו לאומה העברית. בחנוך הלאומי הלשון היא העיקר והתוכן הוא קלפּה. כל אלה חשובים הם עד מאד, ובלעדיהם אין החינוך הלאומי אלא חנוך לקוי. אבל הקשר, קשר לא יקרע, הקשר העומד בפני כל מסה וכל תמורות הזמנים, הקשר ההכרחי בין היחיד והאומה, – היא היא הלשון, הלשון שבה הורגל היחיד לחשוב את מחשבתו ולהרגיש את הרגשותיו. “עסקנינו באו לידי החלטה שהטפּוס הרצוי הוא בית ספר שהוא מוקדש גם ללמודים עבריים וגם ללמודים כלליים. “הקיצוניים” שבנו צעדו צעד שני והתקינו שלשון הלמודים העבריים בבית ספר זה היא הלשון העברית. מה שנוגע ללשון הלמודים הכלליים לא התקינו כלום, כאלו אין זה אלא דבר של מה־בכך. אבל מובן ששתיקה זו כהודאָה היא, כהודאָה לטובת הלשון הזרה… ואולם די לעיין בדבר עיון רציני כדי להיווכח שטפּוס זה – הטפּוס של “שעטנז לשוני” – אינו דומה אף במקצת לבית ספר לאומי… מרכז הכובד של המושג “השכלה” בימינו הוא בלמודים הכלליים13. ילד קטן, בפרט ילד בריא, אינו מתעניין בשאלות לאומיות. ענינים אחרים לגמרי מעוררים את סקרנותו: מפּני מה אין סוסים רתומים למסילות הברזל? מהו אור החשמל המזהיר של פּנס השוק? מאין באים החום שבקיץ והקור שבחורף? מי הוא אותו נאפּוליון שכל כך הרבו לספּר עליו בשנה שעברה? רשמו במשך חודש ימים את כל השאלות שישאל בנכם הקטן ותראו, שאַך חלק מועט נוגע בעניני ישראל, ורובן הגדול שייך למקצוע הלמודים “הכלליים”. ולפיכך הלשון היסודית של בית הספר היא אותה לשון, שבה נלמדים הלמודים הכלליים, היא ולא אחרת. לא יועיל אם יצעק המורה באזני תלמידיו מדי יום ביומו, שהלשון העיקרית היא דווקא שפת עבר. לא יאמינו לו התלמידים ולא יוכלו להאמין: העובדה שהלמודים החשובים ביותר נלמדים בלעז, מכזיבה את דברי המורה. ולא יועיל הדבר, אם ביחד עם זה יקפּידו גם על למוד הלשון העברית וספרותה: בית הספר נוטע בנפשות תלמידיו לא את הלשון שלומדים אותה, אלא את הלשון שלומדים בה – ודווקא את הלמודים הכלליים. כי בעל כרחו יתרגל הילד לחשוב את כל מחשבותיו התרבותיות, לשאול את כל השאלות ולקבל את כל התשובות באותה לשון, שבה הוא לומד את הלמודים הממשיים, האנושיים הכלליים, היא ולא אחרת תהא ותשאר שפת נפשו… כשיגדל ויעזוב את בית ספרו אולי יוכרח להשתמש בחיי יום יום גם בלשונות אחרות, בשפת השוק או בשפת ההמון, ואולם שפת בית הספר, היא, ורק היא תהיה לו תמיד לשפת התרבות וההשכלה. כשיתרומם קצת מעל חיי יום יום אל ספירות החיים הקולטוריים, תרוקם מחשבתו מאליה בשפת בית הספר, וכשתתגעגע נפשו לקרוא, בעל כרחו ושלא מדעתו תמשך ידו אל ארון הספרים כתובים בשפת בית ספרו. רק שלטונה של שפת בית הספר על נפש הילד, אך “שפת בית הספר” אינה אותה לשון, שלומדים בה את התנ”ך ואת תולדות ישראל, אלא אותה לשון שבה לומדים את לוח הכפל, שפת החשבון, את תאור הארץ ואת ידיעות הטבע ואת דברי ימי האומות, שבה לומדים הנדסה, פיסיקה וציור. על כן בית הספר שכל אלה נלמדים בו בלעז, ואפילו אם יקדישו בו זמן ועיון רב ללמוד הלשון העברית ודברי ימינו – בית ספר זה יוצר בנפש תלמידיו קשר בל יקרע עם התרבות הלועזית, ולא עם התרבות העברית”14.

ז’אבוטינסקי ידע יפה שאין תכניתו עשויה להתקבל על לב הקהל בכללו. הוא פנה אל ההסתדרות הציונית להיות חלוצה ולקבל עליה יסוד בתי ספר כאלה, וסופם לשמש דוגמה לרבים, והחיקוי בוא יבוא. אבל הציונים עצמם לא יכלו לרדת לסוף רעיונו. רובם היו חניכי “חדרים” וישיבות שחיו בבתים של תורה ומצוות וקלטו ידיעות יסוד ואהבי יסוד בלמוד ספרותנו העברית, העתיקה והחדשה, וידיעות כלליות נוספו להם בימי בגרותם, ללא השפּעה גדולה על אפיים שהיה כבר לאופי של קבע. על כן היו בטוחים בכוחם העצום של הלמודים העברים על נפש הלומד. אולם ז’אבוטינסקי היה יליד סביבה רוחנית אחרת: סביבה לשונית רוסית, ללא שרשים עמוקים בחיי ישראל מקוריים. הוא, בן המשפּחה המודרנית באודיסה, ידע את תהליכי הנפש של בחורי תקופתו.

בעקשנות מיוחדת, שהיתה שרטוט יסוד בתכונתו, יצא ז’אבוטינסקי לעשות פּרסום לרעיונותיו הזרים כל כך והבלתי מובנים בימים ההם. מעיר לעיר ומעיירה לעיירה נדד להשמיע באזני הקהל את נאומו המבריק “שפת התרבות העברית”. הקהל, אשר ידע את רוב כחו בנאומיו, נהר אל האספות. ז’אבוטינסקי הכניס בהרצאתו זו את כל אש לבו ולהט שאיפתו וקבע דבריו בצורה אמנותית הדורה. הוא עצמו מעיד על נאומו זה “בעל פּה למדתי אותו, כל מלה ומלה, הנאום הזה היחידי, בו אתפּאר עד סוף ימי”. ואָמנם עבר הלהט אל לב השומעים והרטיטו, אך לרגעי השמיעה. עבר יום, חלף הקסם והדבר היה בעיני השומע כחלום נאה, כהזיה של רומנטיקן. זאבוטינסקי כתב מאמרים ופרסם ב“השלוח” וב“ראזסוויעט”, שלח תזכיר לועידת “חובבי שפת עבר” בקיוב: “אל תקבלו שום החלטות מלבד אחת: לייסד בתי ספר”. בשנת תרע"ג (1913) נועד הקונגרס הציוני האחד עשר בווינה, ושם, בועידה המיוחדת לציוני רוסיה, יצא להלחם על רעיונו. אחרי הרצאתו החל וויכוח סוער. גם עברים קיצוניים כיוסף קלוזנר וכהלל זלאטופּולסקי וגם מוקירי יידיש כיצחק גרינבוים וכנחמן סירקין התקיפוהו, כל אחד מטעמו: אלה אומרים שתכניתו היא בגדר הזיה ואין כל אפשרות להגשימה, מחוסר ספרי למוד ומחוסר ספרים, ואַף התנגדו לעצם הנחתו שהצורה היא הקובעת את התרבות הלאומית. קלוזנר שאל: אם נוכל לחנך את בנינו בגולה, למה נלחם על השגת ארץ ישראל? יש שטענו שמטעמים כלכליים מחויבים הילדים לדעת את לשון הסביבה, על כן מן ההכרח ללמד את לשון המדינה לא רק כלשון, אלא אַף כלשון הלמודים הדרושים לחיי יום יום ולמסחר. ויש שתבעו לשון הוראָה ביידיש, לבל ינותק הקשר בין תלמידי בתי ספר הציונים ובין המון בית ישראל. אחד מן המחייבים המועטים היה הסופר יעקב רבינוביץ, אולם אף הוא היה סבור שלא יימצאו הורים שיתרצו לחנך את בניהם בבית ספר כזה. אולם לאחר דברי התנצחות, שז’אבוטינסקי היה מצוין בהם, נתקבלה ההצעה בנוסח זה:

א. הציונים ברוסיה שואפים שהעברית תהא בבתי הספר היהודים ברוסיה לשפת הלמודים העבריים והכלליים. הערה: כשנחוץ לבחור בין הוראה ביידיש ובין הוראה בשפה לא יהודית, מעדיפים את היידיש.

ב. ברוסיה צריכים לסייע בדרך פעילה לפתיחת גני ילדים ובתי ספר עממיים לדוגמה עם עברית כשפת הוראה של כל הלמודים.

ג. חובתם לנקוט את האמצעים הדרושים לארגון המורים היהודיים בעיקרון העברית כלשון ההוראָה.

ד. עליהם לדאוג להוצאה שיטתית של ספרי למוד וספרות לילדים בעברית.

ה. לסייע להפצת הדבור העברי החי15.

ז’אבוטינסקי נצח את כל מתנגדיו והתגבר על אי האמונה ששררה מסביב לו, בין חבריו לציונות. בכח דברו הלוהט והגיונו, הגיון הברזל, כפה עליהם את תכניתו. על כן לא ייפּלא אם היו ההחלטות נותנות פּרחים ולא פרי.

אך ימים הגיעו, עם התפּרץ המלחמה ולאחריה, ורעיונו של ז’אבוטינסקי ניצח נצחון מעשי, וראשי מתנגדיו, הלל זלאטופּולסקי ורעיו, נתנו מהונם ומאונם לקיום בתי הספר, ומהם יצאו חולמים ולוחמים, ממחיי הלשון והאומה.

לאור המצע הזה נבין לאשר התרחש בעולם החנוך היהודי בימי מלחמת העולם הראשונה ברוסיה.


ב: בימי המלחמה

בקיץ בשנת 1914 פּרצה מלחמת העולם הראשונה, קרב איתנים שהקיף כמעט את כל יבשת אירופּה, ועד אסיה הגיע, וארך ארבע שנים רצופות. מיליונים של בני אדם עזבו את עבודת בנין חייהם והתקדמותם ואחזו בכל כלי משחית, להרוג ולאבד איש את אחיו ולכלות את רכושם החומרי והרוחני גם יחד. מלחמה עצומה זו שינתה את פּני אירופּה. גויים עצומים שיצאו למלחמת תגרה וכבוש נתפּוררו ותמו ימי שלטונם, ועמים קטנים ומשועבדים יצאו מעבדות לעצמאות. לישראל עלתה מלחמה זו בקרבנות אדם ונכסים עצומים מאד. רבבות מאחינו נהרגו במיתות משונות והון דורות ירד לטמיון.

הקרב החל בהתנפּלות אוסטריה על סרביה והתנפּלות אוסטריה וגרמניה על רוסיה, שרצתה לעמוד לימינה של סרביה. עם תחילתו של הקרב החל המטה הראשי של הצבא הרוסי לוחם עם היהודים הדרים על הגבול, המקום הנועד למערכה. שנאת ישראל טבועה היתה בלב ראשי המטה וידיעתם שהעם העברי נרדף כל הימים על ידי השלטון הרוסי לא נתנו להם להאמין כי יישארו היהודים נאמנים ל“מולדתם”. על יסוד הרגשה זו הכריזו כי היהודים בוגדים הם ושונאים פּנימיים, המוכנים למכור את ארץ מולדתם לאויב. גם שפת דבורם של היהודים, יידיש שהיא ממקור הלשון הגרמנית, עוררה חשדים, שעל ידי כך יוכלו לבוא במגע עם האויב ולהיות לו לעזר. על כן נתן המטה הראשי רשות למפקדי הצבא לגרש את היהודים מערי הספר. צבאות אוסטריה וגרמניה פּלשו אל פּולין, ומיד גזרו הרוסים גזירות גירוש על קהלות שלמות בערי הספר של פּלכי ראדום, לומז’ה ועוד, לגלות אל פּנים רוסיה.

אלפי משפּחות הוכרחו לעזוב פּתאום את ערי מגוריהן ואת קברות אבותיהן וקרוביהן ולנדוד, מי בעגלה ומי ברגל, ללא מחוז חפץ. האומללים הלכו אל כל אשר נשאום רגליהם, וביחוד רב היה מספּר המגורשים אשר פּנו אל ווארשה, בירת פּולין. באביב שנת 1915 נחלו צבאות רוסיה מפּלות והכישלונות הללו הגדילו את מרירותם ואת אכזריותם של מפקדי הגייסות, והוציאו פקודה לגרש את כל היהודים מחלקי המערב, פּלכי קובנה, סובאלק וגרודנה, כמאתים אלף נפש. על גלילות גדולים באו הרס וחרבן, וכמובן שמוסדות החנוך, כ“חדרים”, תלמידי תורות, ישיבות ובתי ספר נתערערו ונעקרו.

הטרגדיה הגדולה הזאת, מראה המשפּחות הנודדות המבקשות מקום להניח את ראשן ופת לחם להחיות את נפשן, עוררה את אוכלוסי ישראל ברוסיה. לב היהודי הרחמן נתרגש עד היסוד, ואלפים מן היהודים היו מוכנים ומזומנים להקריב את כל אשר להם, כדי לעזור לאחיהם הסובלים ולהקל עול סבלם ומרי גורלם, להמציא משכב לעיף, לחם לרעב וחנוך לילד. בכל מקום נוסדו ועדי עזרה ונפתחו בתי ספר לילדי הפּליטים. כאן מצאו להם היידישאים בקעה להתגדר בה ושעת כושר להגשים את שאיפתם ביצירת בתי ספר, לגדל את הדור ברוחם. סבות פּוליטיות אף הן גרמו להגדיל את העירות בשאלת החינוך. בירח יולי שנת 1915 נתקבל חוק חדש בדומה הרוסית שנתן לעמים השונים הגרים בממלכה הנחות שונות, כדי לפייסם ולחזק אמונם בשלטון הרוסי, והוא שלכל העם הגר בגבולות רוסיה ניתנה הרשות לפתוח בית ספר שבו תשלוט שפת אמם של הילדים, וחובתם היחידה למדינה ולממלכה המרכזית היא ללמד את הלשון הרוסית ואת תולדות רוסיה. החוק הזה שימח את לב היידישאים. הם עמדו על נקודת ההשקפה ששפת ההוראָה בבית ספר יהודי צריכה להיות יידיש, מכיון שהיא שפת אמם של הילדים, והנה בא החוק לחזק את ידיהם. ומסיבות הזמן סייעו להם. לפתוח בתי ספר יידישאים היו צריכים להסכמת הורים, וזו לא בנקל תתקבל, אולם לילדי הפּליטים לא היו אפּיטרופּסים, והורי הילדים – שעתם נטרפה עליהם ורוחם היתה נמוכה וישיבתם בערי המקלט היתה ישיבת ארעי ולחמם לחם חסד, על כן – חשבו – לא יתנו דעתם על מהות החנוך הניתן לבניהם ולא יבואו בטענות על עורכי התכניות.

בכל מקום שהגיעו הגולים שמה נפתחו בתי מחסה ובתי ספר, ונתכלכלו מקופּת הקהל, ואף הממשלה נתבעה ונתנה תמיכתה. נתעורר המחנה היידישאי, הכניס לתוך הועדים העוסקים בחנוך את חבריהם, ואלה החלו להתקין תכניות משלהם ועל פּי רוחם. במקום שמצאו התנגדות עזה הסתפּקו במועט, אך דחקו את רגלי העברית וצמצמוה בשעות למודה, ובמקום שבית הספר עמד ברשותם וניתן להם חופש הפּעולה הוציאו את העברית לגמרי מתכנית הלמודים, ובית הספר היה כולו יידיש. אבל לא כל הפּליטים הסכימו לחנוך יידישאי. היה היו הורים רעבים שדרשו בית ספר מסרתי ובהם למודי קודש, וכשלא נענו הלכו ויסדו להם “חדרים” מן הטפּוס הישן.

ענין זה עורר אף את העברים לפעולה. הם ראו את הסכנה הצפויה מבתי המחסה לחנוך העברי בכללו. אָז החלו אף הם להשפּיע על הצבור ועל המוסדות, ולהם קל היה הדבר, כי היו להם שרשים עמוקים בחיי העם ובמהלך מחשבותיו. אָז החלה התנגשות בחברות שנועדו לעזרת הפּליטים ובניהם. בבתי הספר המיוחדים ההם עסקו אָז החברה אָזע (חברה לשמירת בריאות היהודים) ויעקופּו (חברת עזרה לנגועי המלחמה היהודים) וגם חברת “מפיצי השכלה”, שלה היה המנגנון, והחנוך היה המקצוע שהתמחתה בו דורות. וקרה הדבר שכספּי הועד של הנסיכה הגדולה טאטיאנה ניקולאייבנה, שנועדו לילדי המגורשים, נמסרו לידי ה“מפיצים”. חברה זו – לא רכשה לה מיום הווסדה השקפת עולם קבועה בלאומיות ולא בשאלת הלשונות. בין ראשיה היו גם עברים נאמנים, גם יהודים שעיקר חנוכם היה רוסי ונטו אל הטמיעה, וראדיקאלים שהחזיקו ביידיש ודרך פּעולתם אגרסיבית. מפּאת הנגודים הללו הוכרחה החברה לאחוז בתכסיסים של פּשרות, של הסברת פּנים לכאן ולכאן, בלי תכנית ועמדה מסוימת.

במוסקבה נועדה בימים ההם ועידה ציונית חשאית (לגבי הממשלה) ושם הוחלט להקים מיד רשת גדולה של בתי ספר שיהיו עברים ביסודם, בתי ספר מכל הטפּוסים, גני ילדים, ובתי ספר שהעברית תהא הלשון השלטת בהם, ובה יתנהלו כל הלמודים. ובנוגע לתכנית שאר בתי הספר, הנמצאים ברשות חברות אחרות, הוחלט שהחברים הציונים ידרשו שיקדישו החצי מזמן הלמוד למקצועות היהדות, ולהקפּיד שהלמוד יתנהל על טהרת הלשון העבירת, ולהשתדל לתמוך גם ב“חדרים” מן הטפּוס הישן ובישיבות, על מנת שישתפּרו בדרכי למודם ויחזיקו בדרכי למוד מודרניים יותר. ברוסיה התקיימה אָז חברת “חובבי שפת עבר” שמרכזה היה בפטרבורג וסניפים היו לה בערי השדה. חברה זו התעוררה אף היא לעשות מעשים שיש בהם ממש וליצור את בית הספר העברי, שהעברים שוו להם בדמיונם והתגעגעו אליו. הסניף המוסקובי היה המתחיל ביסוד בתי ספר לפליטים בערי מוסקבה וניז’ני נובוגרוד. בפּטרבורג ובסאראטוב נפתחו שעורי ערב לבוגרים, בייליץ נפתח חדר מתוקן ובנובוגרודסק ישיבה. בישיבה זו הטיף ראש המתיבתא את שעוריו בלשון העברית, דבר שהיה חדוש גדול בימים ההם16.

בינתים ניצחו היידישאים בסניף הועד של חברת “מפיצי השכלה” במוסקבה וכפו על הקהלות, שהסניף תמך בהם בכספּו, ללמד על פּי התכנית היידישאית בבתי ספרן שיסדו לילדי הפּליטים.

וכך יספּר בזיכרונותיו אחד מן הפּעילים בעסקנות הציונית הצבורית ברוסיה:

“ועדי העזרה היו נפוצים אָז ברוב הערים של מושבות בני ישראל ברוסיה ונתרכזו במרכזים מחוזיים ובמרכז כולל אחד בעיר הבירה. אל הועדים האלה נסתפּחו לאַט לאַט כל עסקני הצבור היהודי ברוסיה, ומשם התחילו יוצאים כל איניציאטיבה, כל רעיון ומחשבה לאומית, או פּסיבדולאומית. וכמובן שאותם הועדים נעשו גם במות לפּוליטיקה היהודית למלחמת המפלגות. האינטליגנציה של המפלגות הפרוליטאריות ידעה לתפּוס את המקומות החשובים ביותר והמכריעים בקרב הועדים… אלו היו הועדים האלה עוסקים רק בתמיכה לנגועי המלחמה והפּרעות אפשר לא היה לזה ערך מרובה, אבל הועדים תפסו בידיהם את עבודת הצבור כולה; הם גם הקימו בתי ספר, קבעו תכניות למודים, פרנסו את הפּליטים גם במזון רוחני, בהרצאות והקראות, בעתונות וספרות. וכמה השתמשו לרעה בהשפּעתם, וכמה השתדלו לתת לעבודת התרבות הלאומית אותם האופי והצורה, שהיו צריכים להתאים להלך רוחם ולתכניות המפלגתיות שלהם! בחרף נפש היו הציונים צריכים להלחם על כל תמיכה קטנה בשביל בית ספר עברי, או אפילו רק לא אידישיסטי קיצוני, ועל פּי רוב יצאו גם ממלחמות אלו וידיהם על ראשם”17.

סערת מלחמה אידיאולוגית פּרצה אָז בכל רוסיה. מטרתה היתה לתפוס את בתי הספר ולהשפּיע על ידיהם על עתידו התרבותי של עם ישראל, והנגודים לא היו מן הקלים והשטחיים, אלא יורדים ונוגעים בשיתין. במלחמה זו התערבו גם הפּליטים, הורי הילדים, שתבעו ברובם חנוך העומד על המסורת והמגדל לתורה ולמצוות. בימי רעש אלה התעוררה אף האורתודוכסיה, שבמשך תקופת ההשכלה התנגדה לחדש רק על ידי שלילה בלבד; עתה נוכחו לדעת כי קם כח חדש, כח רווי איבה לדת ישראל ולערכי היהדות ההיסטוריים, ואין כוונתו אלא ליצור לאום חדש, על יסודות חילוניים גמורים, ואין הם מסתפּקים בתעמולה, אלא פּורשים את רשתם על ילדי הפּליטים. על כן נצטרפו אף הם לציונים, לעזור להם במלחמת מצוה. בעזרת הכחות המאוחדים עלה ביד הציונים להתגבר על היידישאים בסניף המוסקובי של חברת “מפיצי השכלה”. תכנית בתי הספר הפכה אָז להיות עברית עממית. בכל הערים הגדולות (סאראטוב, קורסק, וואראניעזש, חארקוב, סאמארה) נפתחו בתי ספר לילדי הגולים ומחלקות של “חובבי שפת עבר”. במוסקבה היה בית הספר לפּליטים עברי טהור. חברת “חובבי שפת עבר” שהסתפּקה קודם לכך בדבור עברי הפכה לכח חנוכי ריאלי. מורים עברים נתכנסו לכנוסים פּדגוגיים והתנועה העברית הכתה גלים18.

* *

אחד מן האישים, ממפלגת האדוקים, שעשה מתוך התעוררות עצמית, מעשים חשובים לטובת חנוך בני הפּליטים, ואחר כך בחנוך החרדי בכלל, בשנות החירום והמבוכה, היה יהודה ליב גרויבארט (תרכ“ב – תרצ”ח, 1861–1937), רבה של סטאשוב בפולין.

הוא היה ילד עיירה שרענצק, על גבול אשכנז, עלוי בתורה, גדול ביראָה, ויודע לשונות, מבין בהוויות העולם ולהלך רוח האָדם בן תקופתו. עם פּרוץ המלחמה לקחוהו שלטונות הצבא הרוסי כבן תערובות, כלומר: כאחד מחשובי העדה הצריך לשמש כפּרת הקהל: אם תמרוד אחת מקהלות ישראל בממשלת רוסיה ותט אחר אוסטריה וגרמניה, או אם מישהו מבני הקהלות יסייע לאויב בריגול, ישלמו בני התערובות בחייהם. הרב גרויבארט נשלח, יחד עם ידועי שם אחרים, אל צ’ירניגוב באוקראינה, מקום שם היו להם היהודים המקומיים למגן וספרו להם צרכיהם מתוך אהבת אחים. מצ’ירניגוב עבר הרב למוסקבה ושם נתמנה מורשה מטעם הוועד לעזרת הנודדים, לסייע להם בכל האפשר, בעיקר בעניני הרוח.

הרב הקדיש אָז את ימיו לצרכי הדת, ובעיקר לצרכי החנוך של בני הנודדים, ובכל מקום השתדל לייסד חדרים טובים, מסודרים ובעלי תכנית למוד קבועה. בין חברי הועד המוסקובי נמצאו אחדים שבאו לו לעזר, הלא הם הרב ישעיה מזאה, שלמה רפאל גוץ, עשיר מוקיר מסורת, דוד וויסוצקי, וכמותם. הרב היה בא אל עיר שפּליטים מאחינו מצאו בה מחסה, חוקר במצבם הרוחני ובמצב חנוך בניהם, מעורר את דעת ראשי העדה על הצרכים הרוחניים, כונס את בני העיר והפּליטים לאספות ודורש לפניהם, ומבקש להביא לפניו את בני הפּליטים כדי לרשמם כתלמידי החדרים ובתי הספר שיסד בסיוע בני העיר. אחר כך היה מבקש מורים הגונים, מפקידם ומארגן את בתי הספר. חלק מן ההוצאות כוסו על ידי נדיבי הרוח בעדה וחלק קבל מן הועד או מנדיבים יחידים במוסקבה או מערים אחרות. תכנית הלמודים לא היתה ישנה־קנאית; בה מצאו מקום, נוסף על תורה ונביאים, שלחן ערוך ומשנה וגמרא, אף עברית ודקדוקה, ובמקום שמצא אדם מוכשר לכך היתה הלשון העברית נלמדת כלשון חיה, על פּי השיטה הטבעית. כי אף הוא היה מיטיב לדבר עברית עם חברים וברבים, ורבות מהרצאותיו בועידות ניתנו בעברית חיה ועסיסית.

בועד המוסקבאי היו היידישאיים רוב ולא רצו בבתי ספר מסרתיים, בדברם בשם “לשון העם והדימוקראטיה” ו“זכויות הילד” ועוד. אָז יצא הרב גרויבארד אל המרכז בפטרוגראד. שם נקראה אספת חברי “מפיצי השכלה” ובה דבר על הצורך בבתי ספר מסרתיים לבני הפּליטים. כמה קטעים מנאומו ישקפו את הזמן ואת מהלך הדעות:

… "הנני בא אליכם במלאכות אלפי נודדים המפוזרים ברחבי רוסיה, אשר ימצאו שפקם בלחם צר, אך לא יוכלו להסתפּק בלי תורה לבניהם, והם צריכים לבתי ספר דתיים, וכבר יסדנו כאלה בתשעה מקומות. אבל הלא נחוצים בתים אלה בכל מקום תחנותם, ואין לאל ידינו. מהועד המוסקבאי בקשנו עזר ולא מצאנו, ובאתי אליכם, מדברני הנודדים, כי תשתתפו עמנו בהוצאות החדרים אשר ניסד… "ואָמנם יודע אני שגם אתם מיסדים בתי ספר בכל עיר ועיר, אבל המה בתי חול שקוראים בם עם הילדים איזה ספּורי ז’רגון, ואָנו מבקשים יסוד בתי ספר ללמד תורת משה, סדור תפלה ועברית, כטפּוס החדרים בארץ מולדתנו, בפולין וליטה. אין אני בא להטיף מוסר ולהוכיח אתכם מנקודת התורה והדת, להגיד שאסור לחנך בנים בחדריכם. לא זאת מגמתי! אני טוען מצד חופש הדעה ומדבר בשם הסבלנות… אתם כוננתם חדרי חול כפי שיטתכם וכשיטת מעוטא דמעוטא מן הנודדים המסתפּקים וחפצים באלה – טוב ונכון! ואתכם הצדק. אבל הלא יש מאָה מונים בנודדים שיקוצו בחדרים ההם ודורשים בתי ספר דתיים, למה יגרע חלקם לבלי תת לבניהם חנוך כפי הלך רוחם וכמסורת אבותיהם? "עוד יתרה עשיתם! כי פקודות אלמות וכפיה באות מהועד הראשי לכל ועדי הערים לאיים על האָבות אם לא ימסרו את בניהם לחדריכם; יחדלו מהם כל תמיכה חומרית, ימנעו מלבושים ומנעלים מבניהם; יגרעו מלחם חוקם ועוד גזרות כאלו. אתם החפשים, הנאורים, המשכילים, התויתם תו קנאות על מצחכם ותשפּכו את ממשלתכם ביד חזקה… בחמה שפוכה אתם אומרים להכחיד את המסורת… לשרש את דתנו ולכבוש אותנו לעבדים. קול שועתנו יעלה באזני כל יושבי תבל, מה האפּטרופּסים והמנהיגים עושים לנודדים האומללים באהבתם וחמלתם, בחסדם ואמתם, בישרם וצדקתם… "

מ. קרייניס, היידישאי המושל בועד “מפיצי השכלה” בפטרוגרד היה היחיד שענה ואָמר:

“האם יש לך הרשאָה מהנודדים לתבוע בעדם בתי ספר שונים משלנו? לפי הידיעות הבאות אלינו מועדי הערים הנודדים שבעי רצון מבתי ספרנו ובניהם מבקרים בם. ואך אתם הרבנים מעלים שאון ורעש, כי מגמתכם למשול על העם, והוא שואף לצאת מתחת עולכם הקשה”.

הרב גרויבארט:

…“יש לי שלש מאות עדים נאמנים כי הנודדים בוחרים בבתי ספרנו: שלש מאות התלמידים המבקרים בם בתשע הערים, ואָנו איננו נותנים להם כל דבר, לא לחם ולא שמלה ולא כל תמיכה, רק התורה לבדה, ובכל זאת הם מבכרים אותם על פּני חדריכם שמתן שכר בצדם, יתנו עדיהם כי מגמת פּניהם לקיים את התורה מעוני, אף כי סובלים הם צרות עליה מהועדים, ויש עמי במון מכתבים הבאים אלי יום יום מהנודדים, השופכים דמעות שליש, ליסד לבניהם בתי ספר וצועקים חמס על מעשי האונס הנעשים להם. ורבים כותבים כי בתחלה בקרו בניהם בחדריכם ואחר כך הוציאו אותם, באשר כי אין כל למוד, רק בלוי זמן בקלות ראש ופטפּוטי שיחות” (ונותן לפני היושב ראש, הבארון גינצבורג, צרור המכתבים). "הקטיגור קריינין הזדיין עוד הפּעם בנשק פיו, בטענות להסיר לב החברים מחדרי התורה, אָז התנשא מר שלוסברג (19) כארי “מי נתן לו יפּוי כח להעמיס על הנודדים בתי ספר שהם למורת רוחם? ובשם מי הוא מדבר? הן העם איננו מכיר אותו והוא איננו יודע את העם”. היה וכוח סוער והסוף היה כי נצחו המגנים על בתי הספר המסרתיים והועד כתב למוסקבה לתת הכסף לחדרים20.

ובעוד הרב גרויבארט עוסק ביסוד בתי הספר והרב חיים עוזר גרודזינסקי מווילנה השיג סכומי כסף הגונים מיהודי ארצות הברית וקופּה זו באָה לעזרת המוסדות, שבמשך זמן קצר עלו ליותר מארבעים.

בראשית שנת 1915 נוסד על ידי “חובבי שפת עבר” אינסטיטוט למורים באודיסה, כי הורגש אָז חסרון גדול במורים עברים מוכשרים. מנהל המכון היה הד"ר יוסף מוהליבר, ועם המורים נמנו ח. נ. ביאליק, יוסף קלוזנר, נח פּינס, ומנחם מנדל אוסישקין, יחיאל היילפּרין, מנהל גן הילדים והקורסים לגננות בווארשה, ברח משם בעטיה של המלחמה והגיע לאודיסה ופתח שם מכון פרבלי, ואף החל להוציא כלי מבטא מיוחד לגננות בשם “הגנה”. כעבור חדשים מספּר נפתח מכון שני לגננות במוסקבה ומנהלו היה יצחק אלתרמן, חברו של היילפּרין. שלשת המכונים הללו ספקו מורים ומורות לבתי הספר החדשים שנפתחו לילדי הגולים בכל רחבי רוסיה. כי אלה שנתחייבו חובת גלות התפּשטו בכל רחבי רוסיה, והגיעו אל פּנים הארץ ואל מרחקי סיביריה. אָז נוסד במוסקבה גם עתון מיוחד לילדים שנערך על ידי מ. בן אליעזר, ושמו שתילים, והשתתפו בו סופרים טובים.


ג: בימי המהפכה

בשנת 1917 התחוללה מהפּכה ברוסיה. תבוסת גייסותיה של רוסיה בשדה הקרב גילתה ברבים את רקבונה של הממשלה, את חוסר כשרונה, את תכונותיהם השפלות של פּקידיה, שהפּטריוטיות שימשה להם כסות לרדיפתם אחר הבצע והתאוות. דרישותיה של הדומה (בית הנבחרים), דרישות לתקונים ראדיקאליים, עודדו את העם לבקר, להתנגד ולמרוד בממשלת הזדון. התסיסה הלכה וגברה והקיפה את כל חלקי העם, עד כי לא יכלה עוד המונארכיה לעמוד, ומוגרה. ביום 21 לחדש מארץ שנת 1917 הורד ניקולאי השני מכסאו, ונוסדה ממשלת זמנית שבראשה עמדו דימוקראטים וביניהם אף סוציאליסט–ריבולוציונר אחד ושמו אלכסנדר קירינסקי. הממשלה החדשה הכריזה על חופש מדיני, ועם הכרזה זו בוטלו כל הגבלות הדתיות והלאומיות. ובכן לאחר שנות שפלות, בבוקר לא עבות אחד, יצאָה היהדות הרוסית מעבדות לחרות ומאפלה לאור גדול. היא נעשתה שוה בזכויותיה לעם הארץ. לא היה עוד “תחום המושב”, הגיטו היהודי; לא היתה עוד הנורמה הפּרוצנטית, שעל פּיה לא היה יהודי מתקבל בבית ספר רוסי נוסף על שעור מועט; לא חתמו עוד את תעודת המסע בהערה שבעליה יהודי הוא ואין לו רשות להכנס אלא לערים שהן ב“תחום המושב”, ובטלו מאות האסורים והגזרות שהגבילו את חופש התנועה, המסחר והמעשה. נשברו כבלי העבדות והעם הנרדף ראה לפניו אופק רחב ובהיר לעליה כלכלית וחברתית בממלכת רוסיה הגדולה והרחבה. רבים חשבו אז כי שאלת היהודים תמצא את פּתרונה בדרך טבעית, כי יחקו יהודי רוסיה את אחיהם בצרפת ויצאו בתופּים ובמחולות לקראת הטמיעה, ולא יזכרו עוד את דרישותיהם הלאומיות. אך לא כן היה. רעיון התחיה השתרש בתוך העם והחופש הוסיף לו כח מנוף ודחפהו דחיפה עצומה.

בינתיים גברה בארץ ההשמאלה הכללית. דעתם של ההמונים לא נחה משלטונו של המעמד הבינוני ובכל מקום נוסדו מועצות פּועלים ואכרים ואנשי צבא (סובייטים) וגדלה עליהם השפּעת הסוציאליסטים הריבולוציונרים (אנשי המועט, מינשביקים) שדרשו ריפורמות קיצוניות. באוגוסט שנת 1917 הורחקו הדימוקראטים הקונסטיטוציונאלים מן הממשלה וקירינסקי הועמד בראש הממשלה. זו היתה התקופה החפשית ביותר והפּוריה ביותר בהתפּשטות הרעיון הלאומי, תקופת התקוות הגדולות, שהביאה לידי חיזוק דרישותיהם הלאומיות של כל העמים וישראל בתוכם. מעתה לא הסתפּקו עוד בזכויות אזרח, כי אם תבעו שחרור שלם ומלא. המושג “זכויות לאומיות” נתברר באספות עם עצומות והלהיב את ההמונים, והיה לנחלת כל המפלגות היהודיות. בכנוס הציונים שהתקיים בפטרוגראד במאי שנת 1917 השתתפו 552 באי כח, שייצגו 140,000 חברים משלמי מס. הכנוס אישר את החלטות הילסינגפורס ודרש שבבחירות לכנסיה המחוקקת יתנו למעוטים הלאומיים באי כח לפי מספּרם. ה“בונד” שתלה את הזכויות ביידיש והתנגד לעברית, דרש הכרת “לשון האם” בבתי הספר של המעוטים. בקצור: היהדות הרוסית שהיתה משועבדת במשך דורות, נעלבת עד מעמקי נפשה ומוכרחת לשתוק, התעוררה ביום בהיר אחד וראתה את עצמה בת־חורין. חדווה גדולה הקיפה את העם ומשולהבי תקוה קפצו לקראת פּעולה צבורית, לבנות ולהבנות, לחדש ולהתחדש.

באותה שעה הגיעה התסיסה גם אל שכבות החרדים. הרב גרויברד השתדל ביסוד חברה מיוחדת “מסורת וחרות”, אשר היתה כמעט הראשונה לעורר את האדוקים לפעולה מכוונת ומאורגנת ובשעור ארצי. וכה נאמר בחלק מן הקול הקורא ששלח לקהלות ישראל:

“השעה הגדולה הזאת, שלא היתה כמוה בארץ רוסיה, בקריאת דרור וחרות לכל יושבי הארץ בלי הבדל דת ומעמד, השעה שכל אזרחיה למפלגותיהם ולמחלקותיהם מקהילים קהלות ומתקבצים תחת דגליהם להועץ איך להשתמש בשנוי הערכים, כדי לחזק לאומיותם – מטלת עלינו, עם ישראל, חובה כפולה ומכופּלת להקהל ולעמוד על נפשנו, לפקח על ענינינו. כי רבה העזובה בנו… חנוך בנינו, אבן שתיה, יסוד האומה, פּרוע. כי הדור הצעיר, ההולך בצעדי און קדימה, ועולה מעלה במדרגת הדעת, מתנכר לעמו, מתרחק מקיום המצוות המעשיות ומקדשי בני ישראל. איננו יודע את התורה, ודעת קדושים מוזרה לו: “שמוני נוטרה את הכרמים, כרמי שלי לא נטרתי”… “מגמתנו בשם המסורה לגדל דור עברי טהור, תרבות בנים נאמנים. לתת לילדי ישורון חנוך דתי, ללמדם חומש, רש”י, נ”ך וגמרא. להעמיד להם מורים יראי ה' שמהם יראו תלמידיהם וכן יעשו ל’קיים המצוות, ויחד עם זה ללמדם הידיעות הנחוצות לישובו של עולם, למען ימצאו את דרכם בחיים…" ועל החתום באו רבה של מוסקבה יעקב מאז"ה, שמואל ראבינאוויץ, יהודה לייב גרויבארד, מרדכי נוראק, רפאל שלמה גאץ ויהושע זעליג פּערסיץ.

לאחר זמן קצר (י“ד תמוז תרע”ז) נקבעה במוסקבה ועידה ובה הרצה הרב גרויבארט על החנוך והציע תכנית למודים ונוסדה שם ההסתדרות. אָז נפתחה במוסקבה גימנאסיה אדוקה והרב גרויבארט יצא שוב למסעיו, ובכל מקום יסד בית ספר, עד כי במשך זמן קצר הגיע מספּרם לארבעים ושנים.

באפּריל שנת 1917 נפתחה במוסקבה ועידת “חובבי שפת עבר” ובה נשמעו הרצאות רבות ערך ורבות תוצאות. המשורר ח. נ. ביאליק דבר על העם והלשון, שושנה פּרסיץ על בתי ספר, אלתרמן והיילפּרין על גני ילדים, נח פּינס על בתי ספר עממיים וחיים גרינברג על בתי ספר תיכוניים. באותה ועידה החליטו:

1. לעשות את הלשון העברית לשפת החנוך, התרבות והדבור של העם העברי. 2. לעשות את יצירות התרבות העברית לקנין כל העם על ידי יסוד גני ילדים, בתי ספר עממיים, מוסדות לעבודה ולמלאכה, מוסדות חנוך תיכוניים וגבוהים, שעורי ערב, וששפת הוראתם של כל מקצועות מוסדות החנוך תהיה עברית, מלבד שפת המדינה ושאר לשונות הנלמדות על פּי שיטה טבעית.

כעבור חודש ימים, במאי 1917, נועדו באי כח הפראקציה הציונית העממית “צעירי ציון” שהיתה בימי התסיסה למפלגה הגדולה ביותר במפלגות הסוציאליסטיות היהודיות, לפטרוגראד, לדון בשאלות הזמן, והמפלגה קבעה אז את עמדתה בבעית התרבות היהודית, על יסוד הרצאתו של חיים גרינברג. וזה היה נוסח ההחלטה:

בשים אל לב, שרק הלשון העברית היא הלשון הלאומית המאחדת את היהדות בגולה, שלשון העם בארץ ישראל יכולה וצריכה להיות רק הלשון העברית, ומאידך גיסא – הרוב המכריע של המוני העם בארצות אירופּה המזרחית ואמריקה הצפונית משתמש יום יום בלשון היהודית, שגם לשון זו מסייעה להעלאת הרמה התרבותית של המוני העם היהודי, שהלשון היהודית, אם כי היא חסרה סימני לשון לאומית ואינה יכולה לשמש מכשיר לבנין תרבות לאומית, משמשת בכל זאת מלט מלכד לחלקי עם מסוימים, מכשיר להגברת ההכרה העצמית, לארגון כחות העם ולהפצת השכלה – החליטה הועידה שבבית הספר הנורמאלי, לשון ההוראה היא הלשון העברית. ללשון יהודית יש להקצות מקום מתאים21.

מעמדם של הציונים התבסס אז בקרב העם. בבחירות למועצות הקהלות הדימוקראטיות בסתו ובחורף של שנת 1917 קבלו רשימות הציונים רוב מכריע.

בשני לנובמבר שנת 1917 נודע דבר הכרזתו של שר החוץ באנגליה, ארתור ז’יימס באַלפור, על הבטחת בית לאומי לעם ישראל בארצו ההיסטורית. גל הגיל שעבר ושטף בכל הארצות שבני עמנו נחתים שם, היה לנחשול ברוסיה, כי שם גדלו הכיסופים לציון יותר מאשר בארצות המערב, והתרבות העברית השתרשה שם, דופק הלבבות גבר, ותקוה וצפּיה זהרו בעיני כל. בכל ערי רוסיה נקראו אספות עם גדולות ותהלוכות הפגנה של אלפים ורבבות עברו ברחובות בקולות תרועה וששון, ומיד החלו להתארגן חברות לבנין בתים בארץ ישראל, ליסוד משקים, מוסדות מסחר, בתי חרושת ותעשיה, והצעירים, אשר לא יכלו לעזור לבנין הארץ בהון, החליטו לקשר את גורלם בארץ ישראל ולהחיותה ביגיע כפּיהם ובזיעת אפּם, ויסדו הסתדרות “החלוץ”. גם פּעולת התרבות והחנוך נתחזקה ונתעצמה. בתי ספר לאומיים נפתחו זה אחר זה בכל מקום, הנוער נהר אל השעורים העבריים. השגת אבטונומיה לאומית נראתה אז קרובה לביצוע. “חובבי שפת עבר” ו“ההסתדרות לשפה ולתרבות” התאחדו והיו ל“תרבות”22. השם נועד לסמל את בית הספר העברי הלאומי במשך התקופה הבאה, וסניפים לתרבות נוסדו במקומות רבים, ועד קווקז הגיעו. מאתיים מורים עבריים, באי כחם של אלף ומאתים מורים, התארגנו על יסוד הלשון העברית כלשון לאומית יחידה. ויסדו להם הסתדרות מיוחדת בשם “המורה23. א. כהנשטאם, מי שנהל את הקורסים למורים בגרודנה, עבר להסתדרות זו, שבה מצא את השלמות האידיאולוגית, והיה למנהל השעורים הזמניים למורים בחארקוב. מטרת השעורים היתה להכשיר מורים טירונים לעבודתם או ללמד דרכי חנוך למורים שאין להם הכשרה פּדגוגית, וגם לשפּר דרכי עבודתם של מלמדים בני אוריין, למען יוכלו לשמש בבתי ספר מודרניים. שעורים זמניים כאלה נוסדו גם בסאראטוב ובייקאטירינוסלאב. ביאנואר שנת 1918 נפתח מכון למורים בייקאטירינוסלאב24. אָז החלו להופיע קבצים למורים (בשם “דרכנו”). מובן שגם היידישאים לא טמנו את ידם בצלחת ועסקו בעבודתם, אבל הצלחת הציונים בפעולתם התרבותית בלשון העברית הגבירה את איבתם אליהם. הציונים השיגו אז מאה אלף שוקלים, על כן התייחסו אליהם בכבוד ונחשבו לבאי כח העם. הסוציאליסטים היהודים ראו אז את עצמם כנדחים מן הבימה הצבורית ונפשם היתה מרה עליהם. ומוכנים היו להשתמש כנגד הציונים בכחות מן החוץ. יום יום ספּרו בקהל, ביחוד לפני הגויים, שהציונים הם בני “המאה השחורה”, כרוכים אחרי אימפּיריאליזם, נוטים לקונטר־ריבולוציה, ורק בורגנים נוהים אחריהם.


ד: המהפכה הבולשיבית

אנו מגיעים עתה אל הפּרק המכריע בתולדות רוסיה ובתולדות תושביה היהודים, אל המהפּכה הבולשיבית, שהביאה חורבן גמור לחנוך הישראלי והתרבות העברית, בארץ בה ישב רוב מנינו ורוב בנינו של עמנו. במשך תקופת קצרת שנים הושמדה תרבותנו בקרב אחינו דרי רוסיה, והשמדה זו באה בעטיים של גורמים שונים, גם חיצוניים שלא היתה לנו כל שליטה עליהם, וגם פּנימיים. כי מקרב אחינו קמו מחריבים שעשו את מלאכת ההרס באיבה העוברת את גבול הפּסיכולוגיה האנושית הנורמאלית ובאמצעים שאין דוגמתם בארצות הישוב התרבותי.

באוקטובר שנת 1917 תפסו הבולשביקים את השלטון, וכשלא הסכימה האספה המכוננת לקבל הוראות מן המעוט הבולשבי, פּוזרה האספה על ידי חיילים מזוינים, ולינין ומסייעיו היו לראשי השלטון ברוסיה. הבולשביקים התייחסו באיבה לא רק אל המעמדות הבורגנים של היהודים, אלא גם אל המפלגות הפּרוליטאריות שלהם, כי זכרו להם עוונות ראשונים: לפני המהפּכה היו המוני ישראל ופועליו מצטרפים בעיקר אל התנועה הסוציאל־דימוקראטית, וכן נהג ה“בונד”. אחרי המהפּכה, עת היתה רוסיה כולה כיורה רותחת והשקפה בהשקפה התנגחה, הוסיף ה“בונד” להתנגד לבולשביקים. בעיני הבולשביקים לא ישר הדבר שהמפלגות היהודיות השמאליות טפּלו ביותר מן הראוי בשאלות פּנימיות ולאומיות – כל השאלה הלאומית היתה בעיניהם ענין של בורגונים. למעלה מכל צריכה לשלוט – היתה דעתם – ההשקפה המעמדית. הפּועלים מכל הלאומים צריכים להתאחד למפלגה קומוניסטית אחת כוללת, והדיקטאטורה של הפּרוליטאריון צריכה לשלוט ברחוב היהודים. דעות אלו נשתנו אחר כך, בימי ההפכה, מכיון שמצאו לנכון להכיר בזכותו של כל מעוט לאומי לקבוע את גורלו הרוחני.

ובטרם נבוא לתאר את ימי ההרס, מן הראוי להעיר ששלטון הבולשיביים לא הקיף את הארץ מיד ובבת אחת. תחילתו היתה שעת דמדומים וערבוביה, שעת תוהו ובוהו, ימים של חלופי שלטונות, של מלחמת אזרחים, שפיכות דמים ופרעות בלוית כל התופעות של אכזריות אדם הפּרא. אוקראינה נקרעה מן הממשלה המרכזית ונטלה שלטון לעצמה. בירח מארץ שנת 1917 יסדו הלאומיים האוקראיניים את המועצה המרכזית (ראדא) בקיוב והיו בה חמש מאות צירים, באי כחם של מפלגות, ארגונים צבאיים, של אכרים ופועלים, של אגודים תרבותיים ופּרופיסיונאליים ושל מועצות מקומיות. באפּריל של אותה שנה נקראה לקיוב כנסיה גדולה ואישרה את הדרישה לאבטונומיה וזכויות מלאות לכל מעוט לאומי. בני רוסיה הגדולה שהשתתפו בכנסיה התנגדו לזה, וראשי המדינה בפטרוגראד שלא הרגישו עדיין בתוקף מעמדם וחששו למרידות, דחו את פּתרון השאלה, אם לתת לאוקראינה אבטונומיה שלמה. משלחת אוקראינית יצאה לפטרוגראד להגן על האבטונומיה שלה, אבל דרישותיה לא נתקבלו. תוצאות הדבר היה כרוז (אוניברסאל) שהוציאה המועצה, כרוז מלהיב שבו הודיעה הראדא שתמלא את כל התפקידים של שלטון העומד ברשות עצמו, ובחרו מיד במזכירות ראשית. אָז באו ראשי השלטון בפטרוגראד לידי פּשרה עם האוקראינים, והמזכירות הראשית קבלה יפּוי כח למשול כבאת כחה של הממשלה הזמנית בפטרוגראד, בתנאי שהמעוטים הלאומיים, – בני רוסיה הגדולה, הפּולנים והיהודים, – יקבלו צירים בראדא במספּר של שלשים למאה. על כן היתה הראדא מוכנת למנות מיניסטרים מבין המעוטים, והאוקראינים פּתחו שלש לשכות של סגני מזכירים לעניני המעוטים, והזכות ניתנה לסגנים להשתתף במועצות הקאבינט. מ. זילברפארב נתמנה מיניסטר לעניני היהודים. תעודתו של סגן מיניסטר היתה להגן על זכיותיו הפּוליטיות והתרבותיות של המעוט, לארגן את עניניו הפּנימיים, ליצור את המוסדות הממשלתיים הדרושים לו ולסדר את כל פּעולותיהם. כל סגן מיניסטר חייב היה ליסד מועצה קטנה (ראדא קטנה) של באי כח המפלגות לסייע לו בעצותיהם. ולכל סגן מיניסטר ניתנה הרשות למנות לו עוזרים שיסייעו לו להגשים את החלטותיו. לשון המעוט היתה צריכה להיות השוררת בלשכת סגן המיניסטר וכל כתביו. חנוך בני המעוטים היה ברשותו של סגן המיניסטר. בספּטמבר שנת 1917 החל מ. זילברפארב לסדר את מוסדות ישראל. שלשה מדורות היו בלשכת סגן מיניסטר: אחד כללי, אחד לעניני הקהלות ואחד לעניני חנוך. וכדי שתהא לו, לסגן המיניסטר היהודי, תמיכת המפלגות הסוציאליסטיות מנה בונדאי אחד ופועל־ציון אחד, שיהא כל אחד מהם שולט באחד המדורות. מועצה של המעוט היהודי החלה לפעול באוקטובר של שנת 1917, ולפניה באו השאלות החשובות ביותר. על הקהלות המקומיות הוטלה החובה לבחור במועצות מקומיות, בדרך בחירות דימוקראטיות. אבל כל הפּעולות הללו לא היו לחוק, עד שתתאשר האבטונומיה האוקראינית על ידי הממשלה הזמנית בפטרוגראד. המהפּכה הבולשיבית הביאה לידי כך שאוקראינה נקרעה מעל הממשלה המרכזית, לא הכירה בשלטון הבולשביקים והוסיפה לטפּל בסידור ממשלתה היא, למען תוכל למלא את תפקידיה. באוניברסאל השלישי הוכרזה אוקראינה לריפּובליקה עממית בתוך רוסיה פידיראטיבית, והמעוטים, והיהודים ביניהם, קבלו אבטונומיה בדרך רשמית. ביאנואר שנת 1918 אושרה אבטונומיה לאומית–אישית. מ. זילברפארב היה מועמדן של שלש מפלגות, יהודיות סוציאליסטיות ואנטי־ציוניות, אף על פּי שמהפלגה הציונית עלתה במספּר חבריה על כל המפלגות. החלה על כן מלחמה פנימית. קפּוחם של הציונים עורר תלונה בקרב התושבים היהודים, כי לידי מתנגדיהם נמסרה השליטה על עניני העם והמוסדות, לסדרם לפי רצונם ולנהלם לפי רוחם. אבל בעוד קול ההמולה הולך וגובר בא צבא הבולשביקים וכבש את עיר הבירה, קיוב, (בשנת 1918) ושלט בה כחמשה שבועות. אבל הצבא הגרמני עמד לא־רחוק והבולשביקים הוכרחו לעזוב את העיר. הראדא פּרסמה אז אוניברסאל רביעי, שבו הכריזה על שלטונה העצמאי של הריפּובליקה האוקראינית. מאותה שעה נקרעה יהדות אוקראינה מן האחים שברוסיה הגדולה. אחים ליצירה ולצרה, שהיו חיים ויוצרים וסובלים יחד במשך דורות, נפרדו עתה, וגלגל ההיסטוריה החל חוזר בחפּזון מדהים, זעזוע רודף זעזוע ויום־יום מביא אתו חדושי סדרים, ונסתלקה היציבות מן החיים. האוקראינים שלא רצו בשלטונם של הבולשביקים השלימו עם הגרמנים. במארץ שנת 1918 חזרו האוקראינים אל קיוב. הגרמנים שטייפו אל אוקראינה כאל מחסן תבואתם ואוצר מרכולתם בעתיד, ערכו מהפּכה והעמידו בראש השלטון את עושה דברם ואיש סודם, את אחד המפקדים של הצבא הרוסי, סקורופּאדסקי, בתורת הטמאן (מושל) של המדינה האוקראינית. בא שלטון חדש ועמו השקפה חדשה. האבטונומיה הלאומית האישית לא היתה לרצון לו, כי לאוסטרים ולגרמנים היו מעוטים לאומיים במדינותיהם, ולא נחה דעתם מהתפּשטות רעיונות של שליטה עצמאית ותרבות עצמאית בין המעוטים. על כן החלו לצמצם בחרותה של האבטונומיה ולהגבילה. אז החליטה ממשלת ההטמאן למנות מיניסטרים למעוטים, בני אדם הישרים בעיניה, וממילא תצטמק האבטונומיה עד שתיבטל ותעבור מן העולם. ביוני שנת 1918 בטלו החוקים הקודמים של האבטונומיה למעוטים.

במשך הימים המעטים שהיה מיניסטריון יהודי קיים אחז בתכסיסי דיכוי כלפּי הציונים. האוחזים ברסן השלטון בענינים הפּנימיים של היהודים כפו רצונם על הצבור. בימים 11–3 של נובמבר 1918 נאספה הכנסיה הלאומית בקיוב והשתתפו בה 125 צירים. ה“בונד” קבל 30 מאנדאטים, צעירי ציון 14, הסוציאליסטים המאוחדים 12, ופועלי ציון 7. לשלש המפלגות הציוניות (הכלליים, צעירי ציון ופועלי ציון שמאל) היה רוב בכנסיה. “פּועלי ציון”, שמאל, סרבו לתמוך בתביעות הציונים וצעירי ציון. על כן הוכרחו הציונים לצרף אליהם את צירי “אחדות ישראל” האורתודוכסים, כדי להשיג רוב. אבל השמאל הראדיקאלי שלל מן הרוב את זכויותיו והשתמש לשם כך באובסטרוקציה. הם לא נתנו למנחם אוסישקין ולאברהם לווינסון, בא כחם של צעירי ציון, לנאום עברית. הם לא הניחו לרוב לקבל החלטה המציינת את ארץ ישראל כ“מולדת היסטורית” לישראל. בכנסיה זו היו צריכים לבחור ב“ועד לאומי” וב“משלחת לאומית” לועידת השלום בווירסייל. הציונים השתדלו שבמשלחת ישתתפו גם באי כח שאר מפלגות. ה“בונדאים” והמתבוללים התנגדו לכך, ו“פועלי ציון” היו פוסחים על שתי הסעיפים – הם חששו שמא יחשדום בנטיה לאמפּריאליזם. ובשעה שהאספה מדיינת ומתנצחת נודע על מפּלתו של ווילהלם קיסר. מישהו התפּרץ אל הכנסיה, קפץ על הדוכן והודיע מתוך התרגשות כי הורד ווילהלם מכסאו וקרא בקול נצחון: “אי לכם בורגנים! נפול נפלה חומתה האחרונה של הריאקציה באירופּה, ואתם הציונים סבורים להיות המנצחים ברחוב היהודים ולשלוט בה? היה לא תהיה! בשעה זו תם שלטונכם עם ה”העברעאיש" וציון שלכם! איש לאהלו חברים!"25. הם יצאו והמשלחת נבחרה והשתתפו בה שלשה מן הציונים ושנים מן הקרובים אל “המפלגה העממית”, הלא הם עורך הדין המפורסם גרוזנברג וחברו קריינין.

* *

בימי שלטונו המעטים של המיניסטר לעניני היהודים מ. זילברפארב, השתדל להצר לחנוך העברי. בתי ספר יידישאים נתאשרו מיד וקבלו תמיכה מקופּת הממשלה, אולם בתי ספר עבריים לא קבלו רשיונות ולא יכלו להפּתח, ואם נתאשרו הוכרחו להתכלכל מכספּי הקהלות. רק בימי שלטונו של ההטמאן סקורופּאדסקי נפטרו מענשו של שר יידישאי, כי המיניסטר האוקראיני לא התערב בדבר ונתן לפתוח בתי ספר יהודיים בכל לשון הוראה. בימים ההם עבר הועד הפּועל של “תרבות” לקיוב, וכן הועד של הסתדרות “המורה”. שם נערכו שעורי קיץ למורים עברים ובהם למדו 150 מורים למודי חול וקודש. אז היו ימי הפּריחה של “תרבות”. לא היתה אז קהלה ישראלית שלא הקימה גן ילדים, בית ספר עממי או גימנאסיה עברית. בקיוב התקיימו אז: סימינאריון למורים עברים, קורסים פּריבליים, קורסים ארעיים למורים, קורסים לתרבות עברית ועוד. באודיסה החלו להופיע ספרי למוד עברים למקצועות הכלליים, לחשבון, לאלגברה ולגיאומטריה מאת הד“ר ווילנסקי, וספר למוד לידיעת הטבע בשם “מסביב”. באפּריל שנת 1918 היו ל”תרבות" באוקראינה 188 בתי ספר עממיים, 119 גני ילדים, חמש גימנסיות עבריות, שתי אוניברסיטאות עממיות, האחת בחארקוב והשניה באודיסא, שלשה בתי מדרש למורים, שני מכונים לגנות, האחד בקיוב והשני באודיסה26.

ימי המרגוע לא ארכו. כל הארץ נמצאה במצב של תסיסה ועירוב רשויות ומהומות ושפיכות דמים. נפלה גרמניה ונפל ההטמאן עמה, והמפלגות הסוציאליסטיות הקימו דיקטאטורה ושוב חודש חוק האבטונומיה הלאומית האישית, ומיניסטר חדש ניתן לישראל, אברהם ריבוצקי. הציונים הכלליים ו“צעירי־ציון” התנגדו למינויו, בטענם כי אך אספה לאומית זכאית למנות את המיניסטר, ולא הממשלה. בין כך החלה התפּוררות פּנימית. מאורעות רדפו מאורעות, בריונים כינסו להם כנופיות כנופיות והלכו לבקש שלטון בכח נשקם ואכזריותם. הצבא הקבוע התפּרק והתפּזר וההפקרות הרימה ראש. בדצמבר שנת 1918 פּרץ הפּוגרום הראשון ביהודים, ונערך על ידי צבא הממשלה שבא לדכא את מרד הבולשיביקים. ומאז החלו נהרות נחלי דמים שוטפים בעיר אוקראינה ובעיירותיה, ואחינו היו לבז ולמשיסה והובלו כצאן לטבע. חבורות של “לבנים” (ריאקציונרים), “אדומים” (מהפּכנים), אוקראינים, וסתם חמסנים ורוצחים התנגחו אלה עם אלה, עתים מנצחת חבורה אחת ועתים השניה, אלה נכנסים אל עיר ואלה יוצאים או בורחים הימנה. וכל בעל זרוע נעשה אדון ומושל ודורש דמים, ובכל התמורות והחליפות – שה פזורה ישראל משלמת ברכוש ובנפש. מעשה הרג ושחיטה וניפּוץ גלגלות ואונס נשים וחיתוך איברים מבני אדם חיים – היו למעשי יום יום. רוותה אדמת אוקראינה מדמי ישראל, וחלליו התגוללו בעפר חוצות, – עד התבסס שלטון הבולשיביקים בשנת 1919.


ה: בימי הייבסקציה

כשבא השלטון הבולשביקים אל רוסיה הגדולה יסד קומיסאריון לעניני היהודים ובראשו הועמד ש. דימאנטשטיין. על יד המפלגה הקומוניסטית, בכל סניף, נוסדה סקציה יהודית. בועידתם הראשונה של באי כחן של הסקציות היהודיות הגדיר ראש הקומיסאריון את יעודו של ה“ייבקום” (הקומיסאריון היהודי, בקצורו) בדברים ברורים אלו:

“תפקידים שנים לסקציות היהודיות. מצד אחד עבודה טכנית, לנהל תעמולה בקרב הפּועלים היהודים, מצד שני עלינו לקיים את הדיקטאטורה של הפּרוליטאריון ברחוב היהודים. תפקידנו הראשי הוא להוציא אל הפּועל ולהגשים את כל מטרותיה של המפלגה הקומוניסטית. מכיון שאינטרנאציונאליסטים אָנו אין לנו מגמות לאומיות מיוחדות, אלא מגמות מעמדיות, פּרוליטאריות בלבד”.

ובאותה ועידה הכריזו:

"הפּועל היהודי, הנשען על נצחון הפּרוליטאריון ועל מהפּכת אוקטובר, תופס את השלטון בידו, מכריז על הדיקטאטורה של הפרוליטאריון ברחוב היהודי וקורא לכל הפּועלים היהודים להתאחד מסביב לקומיסאריון היהודי כדי לבצרר את הדיקטאטורה.

הועידה הראשונה של הקומיסאריונים היהודים והסקציות הקומוניסטיות מיפּה את כחו של הקוליגיום של הקומיסאריון המרכּזי לעניני היהודים לאחוז באמצעים של ליקבידאציה של המוסדות הבורגונים27.

בספּטמבר שנת 1918 יצא חוק על מוסדות חנוך דתיים וזה נוסחו:

“אין להתּיר מוסדות חנוך שבהם מלמדים דת למי שלא הגיע לשנת השמונה עשרה. ביום 18 לדצמבר שנת 1920 שלח הועד המרכּזי של המחלקה היהודית שעל יד ה”פאלקאמבילד" (הקומיסיה העממית להשכלה) מכתב חוזר אל כּל המחלקות להפצת השכלה להחל במלחמה ב“חדרים” וב“ישיבות”, ובו נאמר: המלחמה צריכה להתחיל מיד, מבלי שים לב שאין לנו בזמן הזה האפשרות להכניס את כּל הילדים לבתּי הספר שלנו. עצם הריסת החדרים נחשב לעובדה חיובית של בנין ויצירה" (פּזור האותיות שלי. צ. ש.) “מן החובה לשחרר את הילדים מבית הסוהר הנורא, מן הדימוראליזאציה הרוחנית ומן ההתנוונות הגופנית. מחלקת ההשכלה בכל מקום צריכה לחשוב את הפּעולה להשמדת ה”חדרים" לחובה גדולה (שלאג אויפגאבע). צריכים למשוך לפעולה זו את הנוער הקומוניסטי, שייצרו מסביב לשאלת ה“חדר” אטמוספירה של מלחמה ריבולוציונית עם רוח בית המדרש הקליריקאלי"28.

הממשלה המרכזית לא התערבה הרבה בעניני היהודים הפּנימיים. היא מסרה את השלטון בשטח זה לידי הקומוניסטים היהודים, ואלה החלו לבצע את החלטותיהם להריסת התרבות – בשיטה, בהתמדה, במרץ ובאכזריות29. הקומיסארים היהודים, שבמשך שנים נצטברה בלבם איבה גדולה ליהודים שומרי דת ולמוסדותיהם, לציונים ולכל הלאומיים, ואיבתם לא מצאה לה פּרוק, ראו עתה את עצמם בעלי כח, בחינת “עבד כי ימלוך”, והשתמשו בכחם ברצון מוחלט לאבד ולהשמיד כל זכר לחיים לאומיים. הם היו באים לפני ראשי הממשלה בעלילות על הבורגנים היהודים ועל כוונותיהם הקונטר־ריבולוציוניות, וקוממו אותם נגד המוסדות השנואים עליהם. ראשית מעשיהם היתה להחריב את הקהלות. בשנת 1919 פּוזרה כל קהלה. בתי הספר העבריים התקיימו עדיין אז. בשנת 1919 יצאה פּקודה שעל פּיה הוכרה יידיש כלשון אמם של היהודים העמלים, ובכרח פּקודה זו החלו לסגור ביד חזקה את בתי הספר של “תרבות” ולהחרים את בתיהם ורהיטיהם. הועד המרכזי של “תרבות” במוסקבה הגיש תזכיר לקומיסאר ההשכלה לונאצ’ארסקי בענין זה, ונביא בזה רשמיו של עד ראיה, מי שבא לפני לונאצ’ארסקי לטעון לפניו לבתי הספר העבריים:

“תרבות” באו שלשה: הרב מא “הפּקודה ש”שפת האם" אצל היהודים היא רק יידיש ולא “שפת עבר הקדומה” ניתנה בשביעי לחודש יוני 1919 על פּי דרישת הקומיסאריון היהודי. לאחר שנתמלאה דרישתה של הייבסקציה בדבר הגדרת המושג “שפת האם” לגבי היהודים נסגרו כמה בתי ספר של “תרבות”. בזמן ההוא הוגש תזכיר מחאה ל“נארקומפּרוס” (קומיסריון ההשכלה) וגם נערכה במוסקבה אסיפת מחאה גדולה נגד תעלולי הייבסקציה. למחרת האספה הוזמן הרב מזא“ה אל לונאצ’ארסקי ביארוסלאבל, לחזית המלחמה. קומיסר ההשכלה התרגז מאד על ה”וואנדאליזם" הזה, וגם נתן בו במקום פּקודה טלגראפית לסניפי הקומיסריון להפסיק את הרדיפות על בתי הספר של “תרבות” ולהחזיר את הרכוש שהוחרם. הוא הוסיף שאין לו ידיעה על ההגבלות ביחס לשפה העברית וגם אינו מסכים להן, והבטיח לתת אפשרות של בירור פּומבי של השאלה בימים הקרובים. ואָמנם הועמדה השאלה לויכוח כעבור חודש בערך במושב הקוליגא של הקומיסריון להשכלה והוזמנו אליו באי כח שני הצדדים, “תּרבות” והייבסקציה. באי כח הייבסקציה לא הופיעו. כבר התרגלו שמלאכתם תהא נעשית על ידי אחרים. מצדז“ה ז”ל, כותב הטורים האלה (סעדיה גולדברג) ודוד מירנברג, שהיה עסקן ציוני נלהב ועמד בראש בית ספר עברי בסאראטוב, שגם הוא נסגר. אל שולחן ארוך וצר היו מסובים לונאצ’ארסקי, לימינו סגנו פּוקרובסקי, היסטוריון ראדיקאלי ופרשן מארכסיסטי של תולדות רוסיה, ועוד ארבעה חברי הקוליגא, כולם יהודים. אלה לא הוציאו הגה מפּיהם. מזא“ה דבר ארוכות, בעיקר על מקום השפה העברית בתרבות ישראל ובחנוכו, נגע גם בתולדות החנוך היהודי, התעכב על ה”חדר“, וכעורך דין ורב בישראל מסר על כל ההרפּתקאות שנפלו בחלקו של ה”חדר" מטעם הרשות הצארית: כי אסור היה ללמד בו חשבון, וכיצד הערימו היהודים על הגזירה. מירנברג דבר כמורה מנוסה. ניסח את היסודות הפּדגוגיים של בית הספר העברי, החל מגן הילדים, ומסר עובדות מנסיון עצמו. בחלקי נפל לדבר על מקום בית הספר העברי בציבור היהודי, על יחס ההמונים לבית הספר ביידיש, במדה שההחלטה מסורה בידי ההורים. הראיתי שכמעט כל בתי הספר על טהרת יידיש הקיימים בם בתי ספר לבנות, ושאין אני יודע מקרה, שהורים יהודים יקיימו בית ספר לבניהם בלי עברית, בשעה שמספּר המורים העברים אינו מספּיק למלא את הביקוש, הרי למורי היידיש כמעט שאין ביקוש כלל מצד הציבור. הראיתי גם על הנעשה בשוק הספרים היהודי. ספרי למוד עברים יצאו שנה שנה לאלפים ונמכרו כולם, בשעה שספרי למוד ביידיש הופיעו עד עכשיו רק על ידי מוסדות, הכופים אותם על הציבור. "לונאצ’ארסקי ישב כל הזמן נשען על מרפּקיו והחריש. לאחר גמר נאומינו קם ונתחמק. את התשובה נתן לנו פּוקרובסקי, ואז הבנו את פּירוש דברי לונאצ’ארסקי שאמר ערב הישיבה למירנברג “רק אני היחידי המגן עליכם”. ראינו שלא היה צורך לייבסקים להופיע: הם הכינו בינתיים כראוי את פּוקרובסקי. שוב שמענו מפּיו את הדבורים השגורים על הבורגנות המטמטמת את הפּרוליטריון באידיאולוגיה שלה, על העברית המתה, שהיא רק נחלת הקליריקאלים30.

ביום 30 לחודש אוגוסט שנת 1919 פּורסמה החלטת הקוליגיום האומרת:

"השפה העברית אינה שפת הדבור אצל המוני העם היהודי ומשום זה אין לראותה כשפת מעוט לאומי, ובנוגע להוראתה דינה כדין שפה זרה, שאינה בכלל השפות המדוברות בפי המוני העם ברוסיה הסובייטית. על כן "יש להפסיק מיד את הוראת השפה העברית בבתי הספר מהדרגה הראשונה, בתנאי שמראשית שנת הלמודים הבאה תודענה מועצות בתי הספר באיזו לשון מן הלשונות המוכרות בר.ס.פ.ס.ר. למדוברות הן רוצות לנהל את ההוראה. “להניח למתלמדים מן הדרגה השניה, שהתחילו את למודיהם בעברית, לגמור את חוק למודם באותה לשון, בתנאי שהתלמידים החדשים שיתקבלו לבתי הספר יתחילו את למודיהם ביידיש או בשפה אחרת המוכרת ברוסיה למדוברת בפי המוני העם”.

אז נאסרה הלשון העברית כלשון הוראה, וכל מי שעסק בלמודה ובהוראתה נרדף. באוקראינה נוסדה “ברית קומוניסטית יהודית” (קאמפערבאנד) שהציגה לה למטרה מלחמה בציונות ובמוסדות הלאומיים. בשנת 1919 פּנה הקאמפערבאנד אל הממשלה באוקראינה בדרישה לדכא את התנועה הציונות ולסגור את כל מוסדותיה. בתזכיר ההוא נמצא את דעת הפערבאנד על הסתדרות “תרבות”:

“ביחוד מחזיקה הסתדרות הציונית במוסדותיה התרבותיים החנוכיים, המרוכזים כולם בחברת “תרבות”, הפּעולה הציונית מכוונת להגברת הרוח הקליריקאלית בבית הספר היהודי. הציונים תומכים ביסוד הדתי בבית הספר, שבלעדיו יתמוטט אחד מעמודי התווך של החנוך הנאציונאליסטי. בכל כחותיהם הם שוקדים על טיפּוחה המלאכותי של הלשון העברית המתה בבית הספר, ודבר זה מזיק לתכנו התרבותי של בית הספר ולשפת המוני העם העמלים. בשדה התרבות והחנוך לא שינתה ההסתדרות את כיוון עבודתה, ועתים יעלה בידה להשמיד את הנצנים הרכים של התרבות הסוציאליסטית, פּרי התנועה הפּרולטארית היהודית בעשרות השנים האחרונות. ומשום כך הכרח מוחלט הוא לאסור לגמרי את כל מוסדות המפלגה, את הסתדרויותיה הכלכליות, התרבותיות והחנוכיות”.

ועל החתום באו מ. ראפעס וחבריו, באי כח הועד הראשי של הקאמפערבאנד31.

ואז שלח קומיסריון הפּנים של אוקראינה פּקודה טלגראפית לכל המחוזות:

“להפסיק מיד פּעולת המרכז והועדים המקומיים של הסתדרות הציונית וכל הפראקציות שלה. לקבל חתימת ידם של כל העובדים האקטיביים (בשדה הציונות) שפּעולת כל החברות הנ”ל תופסק לחלוטין. להתרות בהם שבאם לא ייכנעו יימסרו המנהיגים למשפּט הריבולוציונרי. כמו כן מוטל על הועדים המוציאים לפועל (איספּולקום) להחרים את בתי הדפוס של ההוצאות הציוניות והקליריקאליות, להפסיק את ההוצאות ולגנוז את כל התעודות, ולהודיע על ידי הטלגראף אם הוצאו כל ההוראות האלה לפועל".

על הפּקודות היו חתומים ממלאי מקום הקומיסריון לעניני הפּנים בּלאסענקא, יושב ראש הקומיסיה לליקבידאציה לעניני היהודים טשארני, וחברי הקומיסיה מ. ראפעס ופרנקל. בה בשעה הופיע מכתב חוזר שבו נתחייבו מזכירי כל חברה לבוא ביום 13 ביולי 1919 אל בית המשפּט הריבולוציוני לחתום את שמם, שימלאו אחר הפּקודה. ברשימת החברות נכנסו לא רק ציונים ופועלי ציון, אלא גם “תרבות”, “התחיה” החברה לחכמת ישראל, ואפילו חברות צדקה. מובן מאליו כי כל החברות חרבו. מי שנשאר נאמן ליהדות ולעברית נרדף32.

עד אָז לא התערבה עוד הממשלה המרכזית במוסקבה הרבה בחיי ישראל. אבל בספּטמבר שנת 1919 נאסר ה“מרכז” הציוני בפטרוגרד. נסגר העתון הציוני שיצא בלשון הרוסית “ראזסוויעט” (השחר). בשנת 1920 נאסרו חברי הועידה הציונית במוסקבה, 57 מן המשתתפים נאסרו והושמו בבית הסוהר. בשנת 1921 עברה הכוס על “פּועלי ציון” הימניים. ברוסיה היו “חוות הכשרה” לחלוצים, וכפועלים העובדים בצוות כשרים היו. מה עשו הקומוניסטים? נכנסו אל החוות כדי לפוצצן מבפנים ומאות חלוצים גורשו למחנות הסגר. רבים מהם מתו בבתי הסוהר ממחלות מידבקות. חלוצים שחלו, מנעו מהם עזר רפואי. מלמד או מורה עברי שהוכח חטא למודו – נשלח לפעמים לארץ גזרה. סופרים ומשוררים עברים הוגלו לערבות סיביריאה. למוד הלשון העברית נדחק אל המחתרת. מורים ותלמידים נפגשו בהסתר ובהחבא ולמדו כשהתריסים מורדים וקול למודם בלחש, לבל ישמע בחוץ. כדי שלא ירגישו בלמודים היו המחלקות קטנות מאד, ילדים מספּר. והמורה ההולך ברחוב אל מקום הלמוד מביט לימין ולשמאל מתוך פּחד ורעדה, אם אין אחד מן הייבסקציה עוקב אחריו. הייבסקציה שידלה את המורים העברים להניח את למודם הישן ולעבור אל בתי הספר שלהם, ויש דכאי רוח שנתפּתו, כי לא היתה עוד תקוה לחנוך העברי. אבל רובם עמדו בנסיונם, והנסיון קשה היה. כי הימים היו ימי רעב, פּשוטו כמשמעו, ורק פּקידי הממשלה היו בטוחים במזונותיהם. ומורה בבית הספר של הייבסקציה היה פּקיד הממשלה. מורים עברים מחוסרי כל וצפויים לסכנה, סכנת נפשות, עמדו על משמרתם ולמדו באפלולית קיטונים, כדי שלא תשכח תורה מישראל. באמצע שנת 1920 היו קיימות במוסקבה יותר משלשים כיתות חשאיות, ובהן לערך חמש מאות תלמידים ותלמידות. אבל ה“חדר” הישן היה מסוגל יותר להגן על קיומו בימי החירום, ונתקיים בסתר. הייבסקציה ידעה זאת והעמידה את תותחיה מול ה“חדר”.

רק בספר מיוחד לכך יימצא מקום לתּאר בפרוטרוט את האפּופיה הטראגית של “מלחמות היהודים”, חברי הייבסקציה, באחיהם, כדי להשכיחם את תורתם ואת לשונם ולהמית בקרבם כל רגשות אהבתם למולדתם ולארחות חייהם, ו“גבורת” הייבסקים לא תבייש את אנטיוכוס אפּיפנוס ואת שאָר גדולי שונאי ישראל, שנקבעו בספר דברי ימינו33.

יבוא נא כאן תּאור קצר אחד על המצב באחת הערים, וממנה נלמד על השאר:

“קיץ 1920. ראשית השלטון הסובייטי בחארקוב. החיים קבלו צורה בלתי קבועה וחדשה לגמרי. השליטים החדשים לא ידעו עוד בעצמם את דרכם המסוימה והסתפּקו בינתיים בהריסתּ הישן, תוך תקוה שהחדש יופיע מאליו כשתגיע שעתו… גם על חיי הצבור היהודי עבר משבר קשה. בשנות המהפּכה הראשונה גדלה העדה היהודית בחארקוב ורב בה מספּר המוסדות התרבותיים והצבוריים השונים. פּעולה ציונית רחבה התנהלה בה, וכל מיני אגודות נוער על דגליהן ושמותיהן השונים ריכזו בשורותיהן מאות חברים. חארקוב שימשה אותן השנים מרכז עברי גדול, עם בית מדרש למורים, גימנסיה עברית, גני ילדים, ספרויות, שעורי ערב ואגודות לאמנות. הגדולה בהן היתה ה”זמיר“. שם זה היה שגור בכל עיר ואם בישראל בשביל חברה או אגודה לספרות, אמנות ומוסיקה, בין אם התנהל הפּעולה בעברית ובין ביידיש, בחארקוב היתה יד העברים על העליונה וה”זמיר" נתחלק לכמה סקציות. מובן מאליו כי הייבסקציה, עם החבר סודארסקי בראשה, שמה קץ לכל המוסדות הללו אך רבים מהם המשיכו את עבודתם בצנעה34. אם נכפּיל את התאור הזה אלפי פּעמים, לפי מספּר ערי רוסיה ועיירותיה שיהודים היו נחתים בהן, נקבל מושג מה מן המצב.

אחד התכסיסים המקובלים לסגור את ה“חדרים” היה עריכת משפּט פּומבי. בהקדמה לקונטרס “דער מישפּעט איבערן כיידער”, שהוקדש לדין וחשבון המשפּט הפּומבי שנערך בוויטעבסק ביאנואר שנת 1921 נאמר:

“במשך השנה קבלה המלחמה עם ה”חדר" צורה מרה ועקשנית. בכל אתר ואתר, בכל עיר ועיירה ברוסיה הסובייטית, נערכו משפּטים על ה“חדר”. במקומות רבים, כגון בפולוצק ובקלינצי, נמסר הענין למשפּטי־עם פּשוטים, ובהם אין המטרה מלחמה אידיאולוגית עם ה“חדר”. ומנהליו, אלא מעשים, המסתיימים בסגירת ה“חדרים” בדרך אדמיניסטראטאבי ועונש פּלילי לכלי הקודש35 והפּרנסים היהודים (אידישע רעדעלפירער). “המשפּט על ה”חדר" בוויטעבסק היה התחלה, סימן לראשית פּעולה עצומה נגד המוסד המגדל בעלי מום (קריפּל אנשטאלט). בוויטעבסק נעשה הניתוח הראשון במכה המזקת, ובשאר המקומות יעמיקו לנתח יותר, עד שנסיר את המכה כולה".36

בכתב האשמה שנקרא במשפּט הפּומבי נאמר:

חדרים שלומדים בהם 1358 ילדים ומלמדים בהם 49 מלמדים. מן המספּר 1358 ילדים מבקרים 400 מלבד ה“חדר” – גם בבית הספר הנורמאלי של המועצה. לשאר – ה“חדר” הוא מוסד החנוך היחידי… בכמה מן החדרים נמצאים הילדים כל היום, ובכמה מהם חצי היום. מלמדים בהם עברי, חומש ורש“י, ולפעמים גמרא. בכמה חדרים מלמדים גם רוסית וחשבון. המלמדים הציונים מורים “עברית בעברית”. החדרים מזיקים להתפּתחותם הגופנית והשכלית של הילדים, פּוגמים בנשמת הילדים ומגדלים דור של רפי גוף ורפי רוח והדיוטים. במוחות הילדים נקלטים מושגים שאין להם כל קשר עם הסביבה ועם צורות החיים החדשות. כל רקבון העבר הישן ניטף כסם המות למוחות הילדים ומרעיל את נשמתם. מעמד הפּועלים, אשר רכש לו את כחו ואת חופשו במלחמת דמים קשה, לא יניח בשום פּנים, שהדור הבא ייפּגם על ידי למוד וחינוך כזה… הלאומיות, עם הארצות והחנוך הקונטר־ריבולוציונרי היו משמשים תמיד מכשירים בידי הבורגנות לטמטם ולהאפיל את הכרתם המעמדית של הפּועלים… מעמד הפּועלים חייב להקדיש תשומת לב גדולה למלחמה עם השונא”…

ה“חדרים” נסגרו. ההורים שרצו ללמד לבניהם תורה או תורה ועברית הזמינו מורה פּרטי או צרפו שנים שלשה ילדים שלמדו בסתר, אבל גם אלה נרדפו. לועידת הפּועלים שהיתה בשנת 1922 בהומל הוזמן הרב רפאל בארישאנסקי37 שישתתף בוכוח על ה“חדר” וקבל את ההזמנה. הוא טען בועידה לסבלנות בעניני דת וגינה את הייבסקציה על רדיפותיה את שומרי הדת. על כן נאסר ונתבע לדין על קונטר־ריבולוציה והיה אָסור שבעה חדשים. ומשפּט זה היה אחד ממאות דומים לו.

על מצב החינוך ברוסיה בה בתקופה מספּר עד ראיה:

“איזה תוהו ובוהו! גזרת ההסגר על בתי הספר והחדרים עומדת בכל תקפּה, ואוי לו למי שעבר על גזרה זו, סופו מאסר וגלות, ואלפי עינים ל”יעווסקים“. אמנם ברוב ערי השדה אין יעווסקים כלל, משום חוסר כחות מפלגתיים, אבל מלאכתם נעשית על ידי אחרים, על ידי ה”איספּולקום" המחוזי, העירוני, ואפילו הכפרי, שהעומדים בראשם הם על פּי הרוב גויים גמורים והם המצווים לסגור את בתי הספר העברים, ולהשגיח על מצוה זאת נמסר ל“קומסומולים” (פּרחי הקומוניסטים) היהודים המצויים עכשו בכל מקום, מפּני שהסתדרות פּרחי הקומוניסטים משמשת פּרוזדור להכנס על ידה לבית ספר גבוה, שהכניסה אליו לבני אמידים מוגבלה על ידי “נומרוס קלאוזוס”, עשרה אחוזים בערך. והלכך אין לך כמעט עיר או עיירה שאין שם אגודה של פּרחי קומוניסטים. ואין להם ליהודים אלה שום עבודה אחרת מאשר למסור את המלמדים והמורים העברים לידי הרשות. ואף על פּי כן לא עלה בידם לשרש לגמרי את החדרים ואת הקבוצות ללמוד הלשון העברית, אבל מספּרם הולך ופוחת ותוכם הולך ומתרוקן. עברתי בכמה ערים ועיירות גדולות, המרובות באוכלוסין יהודים, שלא נפתח שם על ידי הממשלה אפילו בית ספר אחד, במקום בתי הספר העברים שנסגרו וילדים, וביחוד ילדות, לאלפים אינם יודעים צורת אלף בית. ויעווסעקים מה הם עושים? כחם יפה בשלילה. “האינטליגנציה העברית ברוסיה, וביחוד המורים העברים, מה יהא עליהם? הם הולכים ומתנוונים מיום ליום התנוונות הגוף והנפש. מסביב מדבר שממה. הספר העברי הוא בבל יראה ובבל ימצא. אשתקד בועידה תרבותית קומונאית שהיתה בקיוב נתקבלה החלטה לדון בגניזה את כל הספרים העברים הנמצאים בביבליותיקאות. אמנם אין המורים משגיחים בסכנה הצפויה להם והם מכנסים כתות כתות של ילדים, בני עניים ברובם, ומלמדים אותם עברית, אבל משכורתם דלה, כי אין ההורים משלמים כלום, ועזרה צבורית כמעט אינה. ושעורים פּרטים לעברית38 שאינם אסורים מטעם הרשות אינם שכיחים למדי ואין מתן שכרם בצדם”.39

ב. סטופּניקר, שיצא מרוסיה קרוב לשנת תרפּ"ז (1926) מספּר על המצב:

"בתּי הדפוס העברים עם מכשיריהם והאותיות נלקחו על ידי הממשלה על פּי חוק ההלאָמה, מכל האנשים הפּרטיים. כל האותיות העבריות נמסרו אל מוסד הדפוס הממשלתי שבכל עיר ועיר תחת השגחת הקומוניסטים היהודים, והם משתמשים בהן למטרתם, וכמובן רק ביידיש, ואין רשות לשום איש להדפיס איזה דבר בעברית. את הנקודות שבבתי דפוס העברים השחיתו הקומוניסטים לגמרי במטרה שלא תהא אפשרות להדפיס באחד הימים חומשים, ספרי תפלה ועוד ספרים שרגילים להדפיסם בנקודות. "בכל עיר ועיר נלקחו על ידי הקומוניסטים כל הספרים מהספרויות העבריות של חברת “מפיצי השכלה בישראל” ושאר הספרים מספרויות שונות למקום אחד, כל אוצר הספרים הזה יימצא בכל עיר תחת השגחת הקומוניסטים ואין רשות להמון היהודים לקבל משם ספר לבית או לקרוא בספריה, כי אָסור הוא, והיהודים בכל ארצות הסובייטים נשארו בלא ספרויות. “יש בתי ספר נמוכים, תיכונים וגם גבוהים בארצות הסובייטים, ובהם מלמדים שפות שונות בשביל כל הלאומים הנמצאים שם. אבל אין בית ספר עברי אחד בשביל שלשת מיליונים יהודים. ומכל שאר בתי הספר הנמצאים שם גרשו את השפה העברית לגמרי ואסרו על ילדי ישראל ללמדה. “בערים רבות נתבעו למשפּט מורים עברים על שלמדו לצעירים תנ”ך ותלמוד, ואחדים מהם הושמו במאסר על עוון זה. אין מקום ללמודי עברים. בזמן האחרון הקימו הקומוניסטים בערים שונות בתי ספר ביידיש על פּי התכנית שלהם. כשהיו צריכים לבחור ביום מנוחה בשבוע בשביל התלמידים בחרו בכל עיר ביום שהורי התלמידים עסוקים, כדי שלא יהיו הילדים יחד עם הוריהם ביום אחד ולא ילמדו את מעשיהם”.40

ו: המלחמה על העברית

הקומוניסטים הנהיגו את שלטונם ביד חזקה, וכל מי שלא נכנע נפגע קשה, ונאסר או גורש לסיביר או נרצח. הבלשות הגיעה למרומה ואיש ירא מפּני הקרובים לו פּן יגלה מסתריו. ואף על פּי כן נלחמו אחינו, כקטן כגדול, על לשונם, בהשתדלויות, בתזכירים, בשעורי מסתרים, לבל יכבה המאור האחרון בחיינו. מלחמה זו היתה קשורה תמיד במלחמב על קיום הציונות. והפליאו לעשות הסתדרויות הנוער הציוני. נביא נא דוגמה מדרום רוסיה:

וכך יספּר דוב עמיקם:

“אָביב 1918. ראשית השלטון הסובייטי בדרום רוסיה (עיר הבירה אודיסה). רשת כבירה וענפה של מוסדות ומשרדים ממשלתיים הקיפה את כל העיר, עד שדמתה כולה למשרד אחד גדול. והמוסדות למיניהם שפעו פּקודות לאין ספור. פּקודה פּקודה וענשה בצדה “לפי כל חומר הדין של תור המהפּכה”. אחת הפּקודות האלה עוררה לא רק מרירות בלב, כי אם התנגדו גלויה בקרב הצבור הגדול, אשר הביע את מחאתו בפירוש בפני ראשי השלטון בעיר. היא הפּקודה מספּר 37 של מחלקת החנוך – גונאראובראז, בלע”ז. עניני הספר והחנוך נמסרו לידי יואן ריאפפו, איש לטביה, מורה עממי לשעבר. הפּקודה מספּר 37 גזרה על למוד השפה העברית. הצבור ידע כי לא בגלגלתו של ריאפפו נולד הרעיון הזה, וספק הוא אם ידע לפני כן על קיום למוד כזה בתכנית בית הספר. ברור היה כי יועציו היהודים אשר היו כולם בונדאים לשעבר ויידישאים קיצוניים, הם הם שהגו וטפּחו את הרעיון, וריאפפו אך סמך את עטו עליו. ועוד היה ברור, שאין זה אלא צעד ראשון של מסע שמד, שעתידה הייבסקציה להכריז על התרבות העברית בכללה, ובראש וראשונה על החנוך העברי. קמה סערה במחנה העברי והוחלט לעמוד בפרץ. משלחת של סופרים וח. נ. ביאליק בראש, התייצבה לפני אדולף יפה, קומיסר לעניני חוץ, אשר שהה אָז באודיסה וקבלה קשה על הגזרה. הסתדרות “המורה” לא שקטה גם היא, ואולם ההפגנה העזה ביותר היתה מצד “הסתדרות התלמידים הציונים”. אספות מחאה נמאצות אורגנו על ידיה ברוב בתי הספר, אשר קבלו החלטות חריפות נגד הגזרה, ואת ההחלטות העבירו לראש ה“גובנאראובראז”. אַף מועצות המורים נאלצו על פּי דרישות “חבריהן” התלמידים להצטרף למחאה, אף כי ביתר מתינות ובסגנון רך יותר, בהסתמכן על “טעמים פּדגוגיים”. בכל בתי הספר היהודים הוכרזה שביתה לשלשה ימים והוקם ועד שביתה כללי. אספת נוער גדולה הוקהלה בבית ספר למסחר, וחברי הועד נאמו לפני הנאספים בחום נעורים ובהתמרמרות רבה. בשעת האספה חולקו כרוזים מודפסים, וגם הופצו בכל בתי הספר. ההחלטות של האספה הגדולה נמסרו על ידי משלחת בת שלשים איש למוסדות השלטון הראשיים, לועד הפּועל של הפּלך, ולועד הפּלך של המפלגה הקומוניסטית.

כעבור זמן מה נודע על ידי אחד הפּקידים הממשלתיים, כי חברי המשלחת והפּעילים עומדים להאסר. כן נודע כי מרז’ין, מורה עברי לשעבר, ממנהלי הייבסקציה, כתב פּתקה לאנשי השלטון: “בעיר שובתים. אני מציע לסגור את בתי הספר השובתים ולאסור את ועד השביתה”. אולם, כפי שהתברר, התערב בדבר גיסו של ביאליק, יאן גמרניק, חבר הועד הפּועל הסובייטי במחוז, והצעתו של מרז’ין לא בוצעה.

"שלשה ימים שבתו המתלמדים היהודים בעיר. אחר כך היתה פּגישה של המורים והסופרים העברים, ביניהם ח. נ. ביאליק, עם אנשי מחלקת החנוך הממשלתית בשאלה זו. הושג מעין הסכם: את הפּקודה לא יוציאו אל הפּועל עד סוף שנת הלמודים, והתלמידים יחזרו לבתי ספרם. וכך היה.

“עם השנה החדשה נעשתה ריאורגניזציה של כל רשת החנוך היהודי. לפי תכנית הלמודים החדשה היתה השפה העברית אסורה בהוראָה. בכמה בתי ספר המשיכו ללמוד וללמד את השפה בחשאי ובהחבא”41.

פּרפּורי המלחמה האחרונה על התרבות העברית באודיסה נעשו על ידי אגודת סטודנטים:

“אם כי הבולשביקים לא הטילו במפורש איסור על עבודה תרבותית עברית, הרי למעשה היתה עבודה זו בגדר האסור. חוץ מ”הבימה“, אשר גם קיומה היה תלוי לה מנגד תמיד, לא נמצא בכל רוסיה הסובייטית אף מוסד עברי אחד ליגאלי. אָמנם הפּעולה התרבותית העברית לא פסקה, אבל התנהלה בצנעה ובתנאים קשים. עד שנת 1921 התקיימו עוד באודיסה שני בתי ספר עבריים, אחד במרכז העיר – בבית ה”ישיבה" ברחוב באזארני, והשני באחד הפּרברים. התקיימו קורסים לגדולים על יד “שערי ציון”. ברור היה שימים רבים לא תארך השלוה הזאת. ומן ההכרח היה לטכס עצה בעוד מועד כנגד הפּורענות המשמשת ובאה. והנה נצנץ רעיון נועז במוחם של צעירים אחדים מתלמידי האוניברסיטה באודיסה להסתייע לשם כך בשלטונות האוניברסיטה, אשר לייבסקציה לא היה כל מגע אתם. הגשנו בקשה לראש ההנהלה של בתי הספר הגבוהים, הפּרופיסור ייבגני שצ’פּקין, שתינתן לנו הרשות לייסד אגודה של סטודנטים ללמוד ההיסטוריה והספרות היהודית, כדוגמת האגודה הכללית לספרות ליד האוניברסיטה. בתקנון שהצענו הוסברה מטרת האגודה בזהירות רבה: “למוד ההיסטוריה והספרות של העם היהודי בשפת המקור”. לתכלית זו תערוך האגודה הרצאות פּומביות בתוך כתלי האוניברסיטה ותייסד חוגים למחקר בשני השטחים האמורים, וכאמצעי עזר – גם תייסד שעורים ללימוד שתי השפות העיקריות, שהיצירה היהודית התגלתה בהן.

הפּרופיסור שצ’פּקין היה במשך שנים רבות בקי בעניני היהודים וריב הלשונות שבמחננו היה ידוע לו היטב. הוא נעשה בולשביק קנאי מאד וקיבל את הקונצפּציה הייבסקית. כשעיין בתקנון שלנו הרגיש מיד כי דברים בגו וסרב לתת לנו את הרשיון. שצ’פּקין מת מיתה חטופה והגשתי, בתור תלמיד של המכון למדעי הרוח, את הבקשה לרקטור שלנו הפּרופיסור שפּאקוב, שלא ידע הרבה על חיינו הצבוריים הפּנימיים. הוא נטה מיד לתת את האישור המבוקש ולא היסס אלא לגבי השפה העברית, אשר, כפי ששמע, הוטל עליה איסור. כוונתו היתה לפּקודה מספּר 37. הבאתי לו את טופס הפּקודה ונחה דעתו. נוצר ועד זמני ובו הסופר צבי וויסלאבסקי, יהושע גוטמן ועוד כמה מהעסקנים הציונים של צבור הסטודנטים היהודים. ערכנו כמה הרצאות, אחת בעברית וכמה ברוסית, מהן הרצאתו של בן ציון דינאבורג על תנועת הקנאים בימי השלטון הרומאי. אבל פּעולת האגודה התרכזה בעיקר ב“חוגים” שלמעשה היה המשך שעורי הערב של “צעירי ציון”. הודות לרשיון האגודה מצאנו דירה מתאימה באחד מבתי הספר במרכז העיר. כל יום היו לומדות שתים שלש קבוצות, אשר רוב תלמידיהן לא הריחו ריח של אוניברסיטה. והופיעו כסטודנטים. חדשים אחדים עברו עלינו בלי כל תקלות. עד שיום אחד הופיע בלש בדירת האגודה, שמו היה כהן, סוכן הייבסקציה. כהן הודיע כי לפי דעתו גדולה הדירה יותר מדי בשבילנו ושעתידים להעבירנו למקום אחר… חברינו לא חכו לקיום הבטחתו והסתלקו מהדירה. ובזה נסתם הגולל על “אגודת הסטודנטים ללימוד ההיסטוריה והספרות העברית בשפת המקור”.42

במועצת “צעירי ציון” שהתקיימה במוסקבה בשנת 1923 התוו קוי פעולה בין הנוער בדברים אלו:

"בתנאים של התמוטטות היסודות בקבוצי היהודים ברוסיה ובאוקראינה נתון הנוער בסכנה מוחשית של התנוונות רעיונית ועזיבת מחנה הלוחמים לתחיה הלאומית של העם. סכנה זו לבשה אופי המוני והיא מאיימת ליטול את הנוער מאת היהדות והלשאיר את התנועה הציונית בלי משמרת צעירה ולוחמת. לאור מצב זה יש לראות את העבודה בין הנוער כמצות השעה שאין להחמיצה. מקום מרכזי יש לייחד לעבודה באגודות הנוער הבלתי מפלגתי, אגודות “ההסתדרות” (בשם זה נקראו האגודות שנוסדו בדרום רוסיה43.

בשנת 1923, בשעה שהיה הקונגרס הציוני השלשה עשר בקארלסבאד הגיע שמה ציר “צעירי ציון” ברוסיה, שיצא בגנבה מרוסיה והגיע שמה. שמו חיים קוזירובסקי44. בימי הקונגרס נועדו חברי “תרבות” וכשהופיע הציר מרוסיה הביטו עליו כל הצירים בתמהון, כי לא ראו עוד אָדם חי שהגיע מאחורי מסך הברזל.

הוא דבר עברית וספּר להם על העבודה הציונית והעברית הנעשית במחתרת, איך המורים מתגנבים לבתי הספר החשאיים, ואיך התלמידים, בבחינת אנוסים קטנים, מחביאים את ספרי הלמוד העבריים מעיני חבריהם בבית הספר הרשמי.

בשנת 1925–1924 נצטרפו אלפים אל אגודות הנוער הציוני, ביחוד גדל מספּר האגודות בעיר פּודוליה ובעיירותיה. והאגודות האלה נעשו מרכזים ללמוד הלשון העברית, תולדות ישראל ותולדות הציונות. המדריכים היו נשלחים לבתי הסוהר, ובאו אחרים למלא את מקומם. באותם הימים התפּתחה הסתדרות נוער אחרת בשם “השומר הצעיר העמלני”, הסתדרות ציונית צופית. היו בהסתדרות זו שלש שכבות: ילדים, צעירים ומתבגרים, שהיו במשך הימים יסוד לתנועה הציונית הבלתי ליגאלית. הנערים והנערות האלה גדלו והתחנכו בתקופת שליטתם של הבולשביקים, ואף על פּי כן היו נאמנים מאד וקנאים לעברית ולציונות. הנוער הזה נרדף כשם שנרדפו הבוגרים, ללא רחמים.

עוד כעשר שנים לאחר שלטון הבולשביקים נוסד סמינר למורים עברים במוסקבה. זאת היתה שנת פּורענות לתנועה הציונית ברוסיה. חוות ההכשרה של ה“חלוץ” פּוזרה, מורים עברים לא היו עוד, והלמוד במחתרת היה קשה מאד. ספרים עברים וספרי למוד כמעט שלא נמצאו עוד והעוסקים בהפצת הלשון העברית נרדפו על צואר, נאסרו וגורשו למרחקים. בשנת 1930 הוקם במוסקבה סמינר אי־ליגאלי למורים עברים. בחרו בבחורים יודעי עברית מבין הנוער הציוני וה“חלוץ” והביאו אחדים גם מערי השדה. מספּר תלמידי הסמינר היה שנים עשר, עשרה בחורים ושתי בחורות. הם גרו בקבוצות קטנות מעין “קומונות” בכפרים הסמוכים למוסקבה, ושם נרשמו כמועמדים להתקבל לבתי הספר הגבוהים הסובייטים. מזמן לזמן שנו את מקום מגוריהם, כדי שלא יפּול עליהם חשד ולא יתגלו. הסמינריסטים למדו בהתמדה גדולה. "שליח “תרבות” מרוסיה שנמצא בחוץ לארץ45 המציא להם ספרים וגם כסף להנהלת הקבוצה. המרכז היה המשורר העברי א. קריבורוצ’קו46 והורה עברית וספרותה. היו גם שעורים בתורת החברה, בספרות כללית ובחנוך. והלמודים היו ברובם בלשון העברית. שנה וחצי התקיים הסמינר. בשנת 1931 נאסרו כל התלמידים, וטרם הספּיק המחזור הראשון לסיים חוק למודו, בטל47.

* *

על עבודת החנוך שנעשתה במחתרת או על גבול החוק, אלא שהייבסקציה רדפה את כל העוסקים בה, נמצא כמה ידיעות בעתונים ובקונטרסים שונים שהוציאָה הייבסקציה אם בשמה המפורש ואם בשם הממשלה. למשל בקונטרס של ב. ערקערס “פונ הינטערנ פּארויכעס”, קאָנטר־רעוואליוציאנערע טעטיגקייט פון די יידישע קלעריקאלן, צענטרפארלאג, מאָסקווע־כארקאָוו־מינסק אלוקראינישע אָפּטיילונג" (מאחורי הפּרוכת, הפּעולה שכנגד הרבולוציה של הקליריקאלים היהודיים, בלי שנת הדפוס) מוקדש פּרק מיוחד לישיבות ולחדרים, ונתרגמו כאן בקצורו, בהשמטת דברי החרפות כנגד הדת:

“ארגונם והנהלתם של ישיבות וחדרים בלתי חוקיים בססר”ר נמצא עתה אַך בחוץ לארץ ומתגשם על ידי הרבי מליובאביץ שניאורסור מריגה.

“שלטון המועצות אסר לפתוח בתי ספר דתיים לילדים, חדרים וישיבות העתידים לטמטם את מוחותיהם… אָסרנו את החדרים והישיבות העתידים להשחית (להטיל מום, במקור “קאליעטשען”) את הנוער היהודי והמציגים להם למטרה להקים מערכות חדשות של רבנים: דיינים, שוחטים, מגידים, חזנים ומשגיחים… הכנופיה הקליריקאלית מבינה יפה שאיסורם של ישיבות וחדרים עתיד… לנתק את החוטים המקשרים אותם עם התושבים, על כן הם נותנים ערך פּוליטי ליסודם של חדרים וישיבות בססר”ר והקליריקאליזם מחוץ לארץ, בעזרת הרבי מליובאביץ ובהשתתפות סוכניו הפּנימיים בתוך רוסיה – אינו מקמץ באמצעים ובכוחות.

"כמעט בכל עיר גדולה שיש בה אוכלוסיה יהודית בת משקל נמצאות ישיבות בלתי חוקיות, ובכל עיירה וחדרים בלתי חוקיים.

"על פּי חוק הסובייטים זקוק כל אזרח הרוצה ללמד ילדים לקבל רשיון ממחלקת ההשכלה. ואָסור בהחלט ללמד דת לילדים שהם צעירים מבני שש עשרה.

"לפי ההוראות היוצאות מריגה מערימה הכנופיה הדתית על החוק הזה, כי החוק אוסר ללמד ילדים למודים דתיים, אבל אינו אוסר על מישהו ללמוד בעצמו, כי הדת היא אצלנו ענין פּרטי וחפשי. לכל אחד הרשות להאמין באשר יאמין וללמוד באשר ירצה, ולפיכך נוסדו הישיבות על אפנים אלו: סוכנים מיוחדים מושכים יתומים או בני עניים מועטים ומעבירים אותם לערים אחרות, כדי לנתקם מעירם ומסביבתם ולעשותם תלויים בישיבה. הישיבה נמצאת בתוך בית מדרש, בראש הישיבה נמנה מלמד זקן או מדריך, הקשור קשר ישר עם שניאורסון ועם מלמדים אחדים. המלמדים האלה נמצאים כל היום בבית המדרש ואין מציגים אותם לפני בני הישיבה באופן רשמי כמלמדים. יוצרים בקרב בחורי הישיבה מושג שהם פּשוט תלמידי חכמים היושבים כל היום בבית המדרש ולומדים, ואם ימצא בחור הישיבה בגמרא מקום שאינו ברור לו יוכל לבקש מהם פּירושו. תחילה נותנים לבחורים ללמוד בעצמם, נותנים להם את הגמרא לשם למוד בלי הבנה (זוברעווען), אבל משום שקשה להם להבין את דברי הגמרא החמורים הרי הם פּונים אל “תלמידי החכמים” (המרכאות של הקונטרס) – המלמדים הבלתי חוקיים – לעזר, והמלמדים “יועצים” להם ומתחילים למעשה ללמד בישיבה, אף על פּי שאינם נחשבים רשמית למלמדים. ומשום זה אין אָדם יוכל לבוא עליהם בטענה שהם עוסקים במלמדות.

"הישיבות מתכלכלות באמצעים המגיעים מחוץ לארץ, ויש להם תקציב מדויק. כל בחור ישיבה מקבל מזונות, מקום לינה, מעט לבנים וכמה פּרוטות לחדש להוצאות קטנות. בכמה מקומות, כגון במינסק, יש לישיבות בלתי החוקיות מבטחים מיוחדים, לשם הישיבה. אך על פּי הרוב מאכסנים את בחורי הישיבה בבתים פּרטיים ושם הם אוכלים. בעל בית כזה, המחזיק את הבחורים, מקבל שכרו ישר מן המדריך או ראש הישיבה…

"בכל עיר שיש בה ישיבה בלתי חוקית (חארקוב, מינסק, קרימינטשוג, ניבל וקיוב) מתקיים על ידה ארגון של נוער בשם “תפארת בחורים”. שם נמצאים צעירים חדורים רוח דתי שאפשר לסמוך עליהם. אלא הם העתידים לשמש במקום בני הדור הישן. מארגון זה נודף גם רוח ציוני48. בראש הסתדרות כזו עומד “אדוק” (כלומר: שאפשר לסמוך עליו, תוספת שלי צ. ש.) האחראי על הארגון. במינסק, למשל, היה סוכן הארגון “תפארת בחורים” מי שהיה סוחר גדול דוד שאבאד.

“תפקיד גדול היה ממלא במינסק האדמו”ר פּבזנר. הוא היה מקבל את כל ההוראות מריגה, משניאורסון. הוראָה כזאת מצאו בביתו של פּבזנר בשעת בדיקה.

"מרכז “תפארת הבחורים” היה בבית מדרשו של בליומקין (במינסק). להסתדרות זו היו ארבעה מטבחים מיוחדים.

"בהסתדרות “תפארת בחורים” של מוזיר מצאו ספרות בלתי ליגאלית49 מעבר לגבול, ששלחו להם רבנים מפּולין.

“מצבם של החדרים דומה למצב הישיבות. ההבדל הוא אך בזה, שאין כונסים ילדים יחד, אלא המלמדים הולכים אל בית כל ילד ומלמדים אותם בדרך פּרטית”50.

בקונטרס שני שיצא על ידי “האפּיקורסים הלוחמים”51 יסופּר:

"תשומת לב מיוחדת מקדישים הקליראקאלים לנוער בתי הספר שלנו, אל הילדים, והם משתדלים למשכם בכל מחיר אל רשתותיהם השחורות.

"מבלי שים לב אל המלחמה המתנהלת אצלנו כנגד החדרים והישיבות הנסתרים, יש עוד כאלה אצלנו במספּר לא קטן. והם מנהלים את פּעולתם ההורסת יום יום ומשחיתים את מוחותיהם הרכים של ילדינו.

"בדוניביץ, גליל קאמיניץ, כשמגיע הקיץ ונפסקים הלמודים בבתי הספר של הסובייטים, מתחילים המלמדים ללמד. בקיץ האחרון לימדו שלשים ילדים.

"בעיירות ביריזוב, אנופּול, קראסנוסטאב, וקיליקוב, גליל שיפיטובקה, נתחדשו חברות דתיות. נתרבו החדרים, מלמדים “תורת משה” ומנהלים בגלוי פּעולה קונטר־ריבולוציונית.

"רק בפרבר אחר של קאמיניץ לומדים 36 ילדים אצל מלמדים. עכשיו אָנו מבינים משום מה הציע שם ועד ההורים של בית הספר העמלני שלא ילמדו בו בשבת.

מז’יטומיר – עיר הגליל, שיש בה מספּר מסוים של פּועלי בתי חרושת, בעלי מלאכה עמלים, מוסדות למוד ופעולה חברתית סוביטית יהודית מסונפת – כתבו זה לא כבר שיש בה ישיבה של חמשים בחורים ויש לה משולח, הנוסע בערים ובעיירות ואוסף כסף”.

"אגב: כמה ישיבות מתכלכלות באמצעים של היהדות הבורגונית מחוץ לארץ, התומכת ברצון את המרכזים האלה הבאים להחשיך את מוחות הצעירים העניים. אותם תומך הרבי מליובאביץ, ששלטון המועצות שילחו מן הארץ בגלל מעשיו “הנאים”…

* *

בקטעים שהובאו מתוך קונטרסי הייבסקציה והאפּיקורסים הלוחמים תוארה פעולתו של הרבי מליובאביץ, ר' יוסף יצחק שניאורסון, לחזק הדת והתורה ברוסיה הסובייטית, במסגרת התנאים והחוקים בארץ.

פעולתו היתה לשכים בעיני הייבסקים. מקום משכנו בימים ההם היה בפּטרוגראד (לניגראד) בבית גדול שהיה שייך מקודם לכן לאחד ממקורביו של הקיסר הרוסי, פליכאנוב. בקצות הרחובות פּאנטאלייב ומאכובאיה.

ממול בית הרבי התישב מרגל שהיה משגיח על כל היוצאים והבאים ועל כל הנעשה בבית הרבי. במשך שנים היססו לאסרו, משום פּרסומו הגדול ברוסיה ובחוץ לארץ.

אבל יום הפּקודה בא. ביום 14 לחדש יולי שנת 1927 נכנסו אל בית הרב שני פקידים, שניהם בני חסידי ליובאביץ – שם האחד נחומסון ושם השני לולוב – וערכו חפּוש בביתו ובספריתו הגדולה של הרבי, ולא מצאו כל דבר אסור. אחר כך אסרו את הרבי ושלחוהו אל משמר שפּארליורקה, אל מדור הנדונים למות.

לאחר שיחות דראמאתיות עם הרבי שדבר בגאון ודרש את טליתו ותפליו, שיינתנו לו אל תא מאסרו, הקריא לולוב לפניו את רשימת חטאותיו:

הרבי עוסק בקונטר־ריבולוציה ותומך את הריאקציה. נערץ הוא בעיני האדוקים והשפּעה לו על ההמונים ואף על משכילים בישראל, וביחוד על הבורגונים היהודים שבאמריקה. בהשפּעתו זו הוא משתמש להקים רשת גדולה ורחבה של חדרים וישיבות, והוא מטיל מס על היהודים הדתיים ברוסיה לכלכלת מוסדות חנוך אלה ומוסדות דתיים אחרים. הוא בא בדברים עם יושבי חוץ לארץ ומקבל משם אלפי מכתבים, וגם כסף, ואת הכסף הוא מוציא לחזוק הדת ברוסיה.

הרבי ענה לו בגאון והבטיח כי כל אשר יעשה לפי החוק הוא ואין בו כל עוון, כי אָמנם השפּעה לו על ההמונים, אבל אין הוא מבקש את ההשפּעה וזה לא ייחשב לחטא, וכל הכספים הניתנים למוסדות ניתנים ברצון חפשי ואין זה מס, וכי הרבי לא עשה דבר כנגד הממשלה. אָז הודיע לו לולוב:

– ירה תיירה בעוד עשרים וארבע שעות.

השמועה התפּשטה עד מהרה ומיד נקראו מועצות סתרים, להדבר מה לעשות. הימים היו ימי חירום וטרור, קשה היה למצוא בני אדם שיחרפו את נפשם להשתדל בשבילו, כי אָז יפּול החשד גם על המשתדל, ופקפקו אם לבקש עזר מחוץ לארץ, כי הצ’יקה יתרגז על זה עוד יותר וימהר להוציא את הפּקודה אל הפּועל. לאחר שקול הדעת החלו להשתדל אצל גדולי הארץ וראשי השלטון במוסקבה. נשלחו טלגראמות אל קאלינין, הנשיא, ואל ריקוב, ראש השרים (פּרימיר) ואל ראשי הצי’יקא, אל אשתו הראשונה של מאכסים גורקי, פּיעשקובה, שגדול היה כבודה בעיני הפּקידים הגבוהים, בינתים הגיעה השמועה גם לחוץ לארץ. רב החרדים בברלין, הרב הילדסהיימר והד"ר ליאו בק, רב הריפורמים, באו לפני אוסקר קון, שהיה חבר בית הנבחרים, סוציאליסטון ותיק מפורסם ופועל ציון, והוא התייצב לפני שטריזימין, שר החיצון של גרמניה והקאנצלר ווייסמן. הקאנצלר היה ידידו של קריסטינסקי, ציר רוסיה בברלין, וכולם השתדלו להציל את הרבי ממות. יהודי רוסיה שלחו אלפי טלגראמות ופטיציות אל קאלינין ואל ריקוב לשחרר את הרבי, מכיון שאין בו כל חטא ועוון.

ההשתדלויות עשו את פעולתן והחליפו לו לרבי את גזרת המיתה בגזרת גירוש אל איי סולוביצק, אשר כל באיהם לא ישובון. על ידי השפּעתה של פּיעשקובה החליפו את איי סולובצק בקוסטרומה – עיר רחוקה, למשך שלש שנים. ואַף אָז לא פסקו ההשתדלויות לשחרורו המוחלט. ואף זה הושג: הרבי שוחרר.

הדבר היה לנס, ואין סומכים על הנס. הכל ידעו כי ישיבתו ברוסיה עלולה סוף סוף להביא שואָה עליו. הייבסקים לא ייעפו למצוא בו חטא ועוון וימצאו את מבוקשם. אָז בא הד"ר אוסקאר קון מברלין והביא עמו כתב רבנות מעדת החרדים בפראנקפורט בשביל הרב, ובקש שישחררו את הרבי לשם קבלת הרבנות. מריגה בא חבר בית הנבחרים, האדוק מרדכי דובין, והביא עמו כתב רבנות מקהלת ריגה, עיר הראשית של לטביה, וכשהשיבו פניו ריקם, התאונן לפני הדירקטור של המדור הבאלטי במיניסטריום החוץ, היהודי דוברניצקי, כי רוסיה באָה בכל פעם בדרישות אל לאטביה, וכשהוא בא לבקש טובה לאָדם חשוב בעיני הקהלה בריגה הרוצה להושיבו על כסא הרבנות – מסרבים לו. הטענה פּעלה ובסיועו של דוברניצקי ניתנה הרשות לרבי ולמשפּחתו לצאת מרוסיה, ובא תחילה לריגה, ומשם היה מסייע לקיומם של הישיבות והחדרים ברוסיה. לאחר איזה זמן יצא לאמריקה והתיישב בברוקלין. אף בארץ החדשה פיתח פּעולה מסונפת להקמת ישיבות52.

ובזה ניתן טופסה של אגרת של הרבי מליובאביץ שנפוץ בין היראים ברוסיה, לאחר עזבו את הארץ.

“המכתב הזה שלח כ”ק (כבוד קדשו) אדמו“ר (אדונינו מורנו ורבנו) שליט”א (שיחיה לאורך ימים טובים, אָמן) לכל אנ“ש (אנשי שלומנו), שכתבו בדרך, במרכבת המסע, ומצאנו לנכון להעתיקו ולשלחו לאנ”ש.

אל ידידינו אנ"ש

ה' עליהם יחיו.

כמים הפּנים אל הפּנים. לבי ער ומרגיש בנועם טוהר, תוקף עוז תעצומות ההתקשרות פּנימי ועצמי של אנ“ש יחי' (יחיו) לאילנא דחיי (אל עץ החיים, התורה) ויעזרם השי”ת (השם יתברך) כי יהי' לבבם זה בגילוי אור פּנימי, ובכחם זה יקבעו עתים ללימוד דעק“ח (דעת קדושים חיים?) ברבים ואהבת רעים כאחים ממש אשר איש את רעהו יעזרו ללכת לאור כי טוב, ואין טוב אלא תורה תמימה המאירה בעבודה שבלב זו תפלה ולבא פּליג לכל שייפין. להיות העבודה בפועל בקיום התו”מצ (התורה והמצוות) והגברת מדות טובות באור וחיות פּנימי אשר זיום והדרם יהי' ניכרים בהערכת אנשי ביתם בניהם ובנותיהם, לכוננם באורחות חיים בלימוד התורה ובמעשה המצוות בתום לבב.

ידידינו אנ"ש, הנה כל אחד ואחד מכם: הוא ביתו בניהם ובנותיהם ובני בניהם. הנה בריאותם הגופני, חינוכם, הנהגתם והדרכתם הרוחני נודע לי לעומק נקודת פּנימית לבבי.

תקותי תאמצני והיא נחמתי אשר ריחוק המקום לא יפריד ח“ו (חס ושלום) וח”ו בינינו, ובאור זכות התורה הטהורה, אָבות העולם מוסדי ארץ ברוכה. אזכה לראות כי כל אחד ואחד מאנ“ש הוא וביתו ישימו מעינם ולבם להוסיף אומץ בחוט המקשרינו, היא העבודה, בלימוד בפועל, ובחינוך ובהדרכת בני ביתם יחיו. ככל האָמור, אשר בזה יזכו להיות כלי טהורה וראוי' אל הברכה האמורה ומסורה מאת קדש הקדשים. כי יתן לכם האלקים שפעת חיים וברכה מרובה, איש איש מכם יצליח בעסקו ובכלי פרנסתו בריוח בכשרות ובמנוחה, למען יוכלו לקיים ככל האמור מתוך הרחבה, וישמח השי”ת לבבי ולבבכם לראות בנים ובני בנים עוסקים בתורה ובמצוות מתוך הרחבה בגו“ר (בגשמיות ורוחניות). ירים השי”ת קרן התורה והעבודה וקרן אחב"י (אחינו בני ישראל) יחי' בכל טוב מנפש ועד בשר.

ינעם לי במאד לשמוע בכל עת משלום כא“וא (כל אחד ואחד) וב”ב (ובני ביתו) יחי' והנעשה אתם עמם בפרטי פרטיות, כאָמור אשר כל עניניהם בג“ו (בגשמיות ורוחניות) מגיע לעומק פּנימיות נקודת לבבי המסורה ונתונה לטובתם הרוחני והגשמי. חזקו ואמצו, אתם וביתכם, ללכת בדרך ה' הסלולה באור כי טוב. וטוב יהי' לכם ולבני ביתכם כל הימים. ויעזרנו השי”ת להתראות בשובע שמחות.

(מקום החתימה)

כ“ד תשרי תרפּ”ח במרכבת המסע53.

* *

באחד במאי 1925 נתכנסו במוסקבה מורים ועסקנים של “תרבות” מערים שונות להוועץ על מצב התרבות העברית ועל דרכי הפצתה. פּעולת “תרבות” היתה עדיין ניכרת. בקיוב התקיימו קבוצות קטנות שלמדו את הלשון העברית. בחארקוב הוסיפו קבוצות הגימנסיה “תרבות” להתקיים קיום בלתי חוקי והקבוצות נפגשו בבתי ההורים, והיו שם גם שעורים לבוגרים. פּינחס שיפמן54 כינס סטודנטים ולמדם איך להפיץ השכלה עברית בעם מתוך ביקור בבתים. כל סטודנט היה צריך לבקר כחמשה בתים. אולם המצב הלך הלוך ורע. ההמונים נתדלדלו בחומר ודאגת הלחם שללה את כל תשומת הלב. העסקנים הציונים והעברים נאסרו, רבים בקשו להסתגל אל השלטון ואל האידיאולוגיה שלו, כדי להציל את נפשם. ועל ידי זה נחלשה העבודה העברית. על כן נתכנסו הציונים. והיו בכינוס שלשים וחמשה איש, ביניהם: מיכל רבינוביץ ממינסק, יהודה ליברוב, י. פּרסיץ ממוסקבה, יצחק נורמן ועוד. הכנוס ארך יומים וחצי. משם יצאָה הסיסמה: “מיחידים – לעם”! להגביר את המלחמה הפּוליטית לשפה, לשתף את המוני הילדים והנערים ולדרוש על ידי פּטיציות את התרת הלמוד העברי.

במוסקבה עשו נסיון לבקש רשיון לשעורים עברים ולהוציא ספר מקרא עברי. המורה קרפּיבנר פּנה אל ה“גובאונו” (המחלקה להשכלה שעל יד שלטונות הפּלך) במוסקבה בשנת 1924 בבקשה לאשר לו לפתוח שעורים לעברית. המחלקה מסרה את הענין לייבסקציה. בשיחה עם מ. ליטוואקוב נתעוררה השאלה מי יהיו המורים ומה כשרותם הפּוליטית ובאיזה חומר ישתמשו לשם קריאה. קראו בשם מורים והתחילו להכין ספר מקרא מתאים לזמן ההוא ולרוח השוררת. הייבסקציה הציעה את התנאים האלה שעל פּיהם ירשו את פּתיחת השעורים ואת הדפסת ספר הלמוד: א) הקורסים יימצאו כל הזמן תחת פּקוח הייבסקציה. ב) לקורסים מתקבלים תלמידים שהם לא פחותים מבני שמונה עשרה. ג) השעורים הם רק ללמוד הלשון ולא ללמוד הספרות. ד) אין לשעורי הערב כל אופי לאומי או דתי. ה) כל חומר הלמוד צריך בדיקה ואשור מצד הייבסקציה. ו) כל מורה צריך אישור מראש מאת הייבסקציה. ז) כל מורה ינהל רשימות מדויקות של התלמידים ושל מצבם הסוציאלי55 ולהגיש לייבסקציה רשימה בכל ראש חדש. העסקנים הסכימו לכל התנאים האלה, באין ברירה. אבל הרשיון להקורסים לא ניתן והחומר המוכן לשם ספר הקריאה נמסר לבלשת (ג. פּ. או.)56.

כעין סיכום למצב לאחר ארבע חמש שנות הפּעולה הייבסקית ישמשו קטעים מנאומו של אחד המשתתפים הראשיים בעבודת “תרבות” ברוסיה בראשית התפּתחותה, שנאם בועידה הארצית הראשונה של “תרבות” בפולין, חיים גרינברג:

"רדיפות נוראות נרדפו התרבות העברית ולשונה ברוסיה במשך של ארבע השנים האחרונות. אי אפשר לאסוף את כל החומר ואת כל התעודות על דבר המרטירולוגיה המיוחדת במינה, מרטירולוגיה קולטורית זו. כל אותם המפעלים והבנינים התרבותיים שהוקמו שם בשנים האחרונות אחרי עמל ויגיעה וטפּול מרובה, כל אותם המוסדות שיצירתם וקיומם נעשו אפשריים רק לאחר שהותרה מעלינו רצועת השלטון האבסולוטיסטי, מאות של גני ילדים ובתי ספר עממיים, כמה וכמה בתי ספר תיכוניים, כל אלה נסגרו והוחרמו, נהרסו ונחרבו ביד אכזריה ומשחיתה. גזרת שמד לאומי נגזרה על הקבוץ היהודי שברוסיה ובאוקראינה. הלשון העברית והתרבות העברית, כל קנינינו ההיסטוריים והלאומיים – כל הרכוש הרוחני שרכשו וכינסנו מימי קדם ועד הנה ושבלעדיו לא יצוייר כלל קיומנו בתור אומה – וואנדאלים קמו עליו לכלותו ולהכחיד זכרו מן העולם.

"יודעים הם וונדאלים אלה, מה ערכם ומה חשיבותם של תינוקות של בית רבן בשביל עתידותיה של אומה בת תרבות וערכים רוחניים – והם שולחים את חציהם במחמדי האומה, בניצניה הרכים והעדינים ביותר, בתקות העם ונחמתו: אלפי ילדים הגלו מבתי הספר שלהם, טובי המורים הושלכו לבית האסורים, והעמלים עם הצבור, המרגישים בצער ובעלבון הלאומי – מחסום הושם על פּיהם וידיהם כופתו.

"האינקביזיטור “מבער המינות”, סמל השנאה לחירות האדם, שחשבו שכבר תש כחו, אינקביזיטור זה כאילו הקיץ פּתאום מתרדמת היובלות, פּשט את מעיל הכמרים שלו ובאצטלא חדשה של מתקן עולם ומשליט חרות התפּרץ כחית פּרא אל תוך אהלינו, כדי לעשות בהם שמות, להשמיד ולאבד את רכושנו הלאומי. גדול כאבנו אם נשים אל לב ונעלה על דעתנו את העובדה המחפּירה, כי לא באו עלינו עלבונות וענויים אלו אלא בעטיים ובאשמת זדונם של אחים, שהתכחשו לעמם ולבית מכורתם. המהרסים והמחריבים קמו עלינו מבפנים… על ידי דלטוריה ומלשינות, הוצאת דבות ורכילות, עלתה בידם להשתרר על מיליונים של אוכלוסים יהודים ולהפוך את חיינו התרבותיים למדבר שממה.

“לשם היושר צריכים הדברים להאָמר: הממשלה המרכזית ברוסיה, כשהיא לעצמה, אין להאשנימה בכל אותן הרדיפות על התרבות העברית. יש מקום לתרבות העברית ולחיים עבריים לאומיים גם באותה הסביבה הסוציאלית ובאותם סדרי החיים החדשים, שממשלת המועצות שואפת ליצור ולקבוע. אותם מחברינו, שעבדו וסבלו יחד עמנו ברוסיה, יודעים היטב, שלא אחת הודיעו באי כח הממשלה, שלפי הכרתם אין התנועה התרבותית העברית מתנגדת ניגוד פּרינציפּיאלי ליסודות הסדר הממלכתי, שבשמו הם דוגלים. אלמלא דרישתם ותביעתם של הקומוניסטים היהודים, לא היתה הממשלה בעצמה גוזרת על הצבור היהודי גזרה קשה וחמורה כזו, וראינו ראיה דבר, כי באותם המקומות, שמפּני סבות אלו או אחרות אין יד הקומוניסטים היהודים תקיפה ביותר (בטורקסטן, למשל) היו מתקיימים עד עכשו על החשבון הממשלה בתי ספר עברים, שהלשון העברית היתה שלטת בהם בתור לשון הוראה לכל הלמודים. בטוח אני בטחון גמור, שאלמלא בוגדינו אנו, אלמלא אותה האינפורמציה הזיפנית והכזבנית, שהם ממציאים מזמן לזמן על אודות הענינים הפּנימיים שבחיינו הלאומיים, לא היו אחינו מתנסים כל אותם הנסיונות הקשים ולא היו מגיעים לידי אותו המצב הנורא שהם נמצאים בו עכשיו ברוסיה ובאוקראינה”57.

הרבה השתדלו לקרוע את רוע הגזרה מעל הלשון העברית, אחרי שזהו ענין תרבותי ואין בו כל היזק חברתי או מעמדי. בשנת 1924 וגם בשנת 1927 הגישו אנשי מדע יהודים ורוסים תזכיר למוסדות הממשלה הסובייטית נגד הרדיפות על הלשון העברית, ולא הצליחו. הממשלה ענתה כי העברית לשון מתה היא ואין המוני הפּועלים מדברים בה. בשנת 1928 נתכנסה ברוסיה ועידה בלתי ליגאלית של מורי “תרבות” ומסרו תזכיר למאכסים גורקי שישפּיע על הממשלה להרשות פּתיחת בתי ספר עברים. גורקי התייחס בחבה אל הלשון העברית, והיה מכובד מאד אצל ראשי הממשלה.

וזה נוסח התזכיר:

"ימי היובל שחגגת הם חג עממי גדול לא רק לתרבות ברוסיה, כי אם לתרבותם של כל העמים הנדכאים בכל העולם כולו. ובימים אלו, כשאנו מעלים על דעתנו, את דרך הקרב הארוכה שעברת בחייך, את יצירתך החדורה כולה מלחמה לאמת, ליושר ולחופש – בימים אלה, אנו, עסקני התרבות והחנוך של השפה העברית, משוללים האפשרות לברכך ולקבלך פּנים אל פּנים בגלל מצבנו המחריד בארצות הסובייטים. והננו מוכרחים לפנות אליך בכתב ולמסור לך באיזה מצב נמצאת התרבות הלאומית העברית שנוצרה בשפה העברית. “הידוע לך, ידיד העמים, כי בזמן שלכל הלאומים שבברית הסובייטים ניתנו אפשרויות רחבות להפיץ ולפתח את תרבויותיהם ואת שפותיהם, בו בזמן אסורה ונאלמת תרבותו של העם העברי, תרבות בת אלפי שנים, שנוצרה בשפת הנביאים, בשפתו של המשורר הגדול יהודה הלוי, של מנדלי מוכר ספרים ושל רבים מסופרי המופת שבספרות ישראל. שפתם של משוררים כשניאור, טשרניחובסקי, וגדל משוררינו ביאליק, שפה זו נחשבת בברית הסובייטים לקונטרריבולוציה ונרדפת עד חרמה. “האוכלוסים היהודים ברוסיה הסובייטית, המונים שלשה מיליון נפש, אין להם עתון אחד, הוצאת ספרים אחת, בשפתם העברית. כל יצירותיהם של סופרי המופת שלו, לרבות אף הכתבים העברים של שלום עליכם – כולן נדונו לכליה, הוצאו מן הספרויות, הוכנסו לרשימות מיוחדות ואסרו למסרן לקוראים. כל הרוצה לקרוא בספריה ספר עברי, חייב להביא רשיון מיוחד מאת ה”ייבסקציה”, שהספר דרוש לו לשם חקירה מדעית, ורשיון זה ניתן אך במקרים מעטים. כך הוא המצב במרכז, במוסקבה, ועוד רע מזה בערי השדה. "בכל רוסיה הסוביטית אין אף בית ספר עברי אחד, ולמוד העברית בבתי ספר היהודים אָסור בתכלית האסור. הילדים או הצעירים הלומדים עברית בביתם נרדפים ונענים, כמוהם כמוריהם. הרדיפות והטירור הביאו לידי כך, שהפּעולה העברית מתנהלת באופן בלתי חוקי, ודבר זה מסייע עוד להגדיל ולהרבות את הרדיפות. "מצבנו, מצב עסקני התרבות, מסתבך עוד בעובדה, כי אין אדם שנוכל לפנות לעזרתו. אין לנו לפני מי לקבול. כל נסיונותינו בנידון זה, כל דרישותינו ובקשותינו נשארו כקול קורא במדבר. יתר על כן: מי שהעיז לקבול לפני השלטונות העמיד את נפשו בסכנה. מיד נכנסו לרשימת הקונטר־ריבולוציונרים ובמוקדם או במאוחר נאסרו והוגלו. "העובדה כי שפה וספרות נאסרות בארץ הן חרפּה וקלון לשלטון הפּועלים והאכרים. למעשה מתברר, כי מה שקבלו כל העמים ברוסיה בתוצאת הרבולוציה של אוקטובר, נשלל בזרוע מאת העם הנרדף תמיד, העם שכל השלטונות מררו את חייו. הסיסמה הידועה “קרומה ייברייב” (חוץ מן היהודים) התקיימה במלואה ברוסיה הסובייטית. "א. לונאצ’ארסקי, קומיסאר ההשכלה, והמנוח ווייקוב הודיעו בברלין למשלחת של אנשי המדע היהודים, כי אין ואינן יכולות להיות רדיפות על השפה העברית בברית הסובייטים. אולם מה אנו רואים למעשה? כבימי החשכה של ימי הבינים, כן עתה לומדים את העברית בכל הערים והעיירות במרתפים עמוקים, מאחורי התריסים המוגפים, מתוך פּחד תמיד ששרויים בו אלפי הנערים והילדים הנרדפים הללו. "אין בכחנו לשתוק עוד. אין בפינו המלים לבטא את כל הכאב והצער המחלחלים בקרבנו, בקרב ידידי התרבות העברית. אליך, לוחם החופש, פּונים אנו וקוראים לך להרים קולך נגד הרדיפות על התרבות בת אלפי השנים, נגד שפתו של העם הנרדף והמעונה. "ואתה בן הסמך, אמן וסופר, פּקח את עיניהם של השלטונות ויראו את החרפּה המוטלה עליהם בגלל רדיפת השפה העברית בברית הסובייטים. הורה להם, אם בעצמם אינם רואים ואינם רוצים לראות, על דרך השקר שהתייצבו בה בעקבות דברי הרכילות של הייבסקציה. הסבר נא להם, כי אין הארץ יכולה לצעוד קדימה, אם שפת הנצח נרדפת בה ומוריה מעונים. "שא קולך והשג בכחך את בטול הרדיפות. יושם נא קץ לברבריות של ההתעללות הייבסקית. יורשה נא לעם היהודי, כלשאר העמים, לפתוח בתי ספר, לייסד שעורים, להוציא עתונים בעברית. "באחלנו לך שנים ארוכות של עבודת לטובת האנושיות, אָנו חוזרים ומבקשים ממך, ומאת כל הלוחמים האמתיים לשחרור תרבויות העמים בברית הסובייטים ומחוצה לה, לבוא לעזרתנו בהגנת התרבות העברית.

אינך צריך ואינך יכול לשתוק עוד.

על החתום: הועידה הבלתי־ליגאלית של המורים העברים, “תרבות” בארצות הסובייטים, שנתקיימה בשנת 1928 בעיר נ.58

על המכתב הזה לא נתקבלה תשובה. נראה הדבר שגורקי ראה שאין בכחו להשפּיע על השלטונות בשאלה זו, כי ידוע היה הדבר שגורקי חבב את התרבות העברית וכבד את סופריה ומשורריה, שידעם מן התרגומים.

נסיונות אחרים נעשו אף הם לעורר את השלטונות על העוול הגדול הנעשה ליהודים.

בשעה שנסגרו בתי הספר של תרבות על ידי הייבסקציה עברו רבים מן המורים אל בתי הספר החדשים, היידישאים. ומפּחד הרדיפות והמאסרים מעט מספּר המורים. אבל המפלגות הציוניות והציוניות־הפּרוליטאריות הוסיפו לעבוד ולפעול בשטח זה במדת האפשר. אנשי המדע והתרבות הרוסים לא יכלו להשיג מה עוול מצאו בלשון העברית ומשום מה ירדפו את הרוצים ללמדה, ומפּני מה תהא הלשון העברית נבדלה לרעה מלשונות אחרות. בין אלה היו גם פּקידים בשלטון הסובייטי. הציונים ראו על כן שמן הראוי להוכיח להם שיש במדינה ילדים המבקשים ללמוד עברית, ואין זו סתם שאיפה של קנאים קונטרריבולציונרים, כאשר יאמרו אנשי הייבסקציה. על כן החליטו לעורר את הילדים להביא את בקשתם לפני השלטונות. וארגוני הנוער, “הצופים” ו“השומר הצעיר” שעבדו במחתרת, סייעו הרבה בדבר. כי לפי תקנות שני הארגונים הללו היה כל חבר חייב לדעת עברית בספר וגם לדבר בה. יצאו שליחים אל הערים ואל העיירות לארגן אספות של תלמידי בתי הספר הממשלתיים ולהחתים את התלמידים היהודים על פּטיציות החתומות בשמותיהם המלאים של המבקשים, עם ציון בית הספר והכתה, כדי שלא יבואו המקטרגים לומר שאלה הן חתימות בדויות. כל פּטיציה היתה צריכה להכתב ולהחתם בשלשה טפסים, אחד לסגן נשיא הריפּובליקה הסובייטית פּ. ג. סמידוביץ, אחד לראש הקומיסאריון להשכלה במוסקבה ואחד לראש הקומיסאריון להשכלה של המדינה הפדארטיבית המתאימה. והפּעולה הצליחה. ולדוגמא תובא כאן העיירה דונאייבצי בפודוליה:

בשנת 1926 פּתחה הייבסקציה בעיירה זו רשת של בתי ספר ליידיש והכריחה את ילדי היהודים באמצעים שונים לבוא ללמוד בהם. המורים שלימדו עברית נאסרו על קונטר־ריבולוציה. כשנתקבל החוזר של “השומר הצעיר” ומהוועד המחוזי של הסתדרות הנוער הציוני לשלוח פּטיציה אל הממשלה להתיר את למוד הלשון העברית היה הדבר קשה. חייבים היו להזהר מפּני הבלשת וגם מפּני כמה הורים שפּחדו מפּני השלטונות, אבל הילדים היו מוכנים לכל קרבן. ביום הזכרון של טאראס שבצ’נקה59 נערך נשף בבית הספר הכללי, נשף של שאלות ותשובות. החבר שעליו הוטל להוציא את הדבר אל הפּועל, הוזמן על ידי אחד התלמידים אל הנשף כאורחו, ומראש סודר שלידיו תפּול השאלה “מה זו ציונות”? החבר הסביר בקצרה את מהות התנועה וקשרה בלשון העברית, ואמר שטאראס שבצ’ינקו הוכר כמשורר אוקראיני ולשונו נלמדה, ואולם לשונו של המשורר הלאומי היהודי ח. נ. ביאליק, אסורה, ומשום מה? משום רצונה של הייבסקציה. ובשעה זו מותר ללמד עברית במוסקבה. אלו היו התלמידים היהודים שולחים פּטיציה אל השלטון במוסקבה, אפשר שהיו מתירים ללמד עברית. הדברים השפּיעו על התלמידים ואחד מהם עבר מתלמיד לרעהו ולהחתימו וכמאה תלמידים חתמו בו בערב (התלמיד המחתים גורש מבית הספר כעבור זמן, בכלל עוונו זה). במשך זמן קצר נאספו חתימות רבות. רק בבית הספר היידישאי קשה היה לקבל חתימות, כי הילדים נמצאו תחת השפּעת מוריהם הייבסקים60.

בקאמיניץ פּודולסק נאספו כאלפּים חתימות, וכן בשאר ערי פּודוליה ובמחוזות אחרים. במשך זמן קצר נשלחו מאות פּטיציות ועליהן אלפי חתימות.

פּרשה מעניינת היא ההיסטוריה של הפּעולה הזאת, וניתן כאן למניע הראשי לספּר את הענין במלואו:

“תנועת הצופים ברוסיה – הורתה היתה בסוף מלכות ניקוליי השני (1916) ולידתה בתקופת המעבר של חופש ודרור, בזמן המהפּכה הפברוארית. אולם התגברותה והתהפּכותה לגורם ציוני–חנוכי לוחם ומשפּיע על הנוער חלו בתקופת הסער והסופה של המהפּכה האוקטוברית, בשנת מלחמת האזרחים, בימי רעב וקור שהתפּשטו בכל רחבי רוסיה, ובשנות פּרעות ושחיטות שהשתרגו על קבוצי היהודים בערי ההריגה של אוקראינה. “התהליך הזה נמשך כשמונה־עשר שנים רצופות, ולעיני עברו הילדים הרכים ממשחקי צופים עם סמלים לאומיים אל תרגילים גופניים לשם הגנה, ביחד עם העמקת ההכרה הלאומית והציונית ועד לעליתם לדרגה של לוחמים אמיצים בעד קניניה וערכיה הנצחיים של האומה. “עם נצחון הבולשביקים ברוסיה השתלטה הייבסקציה ברחוב היהודי. המנהיגים הציונים המובהקים ונושאי התרבות העברית המושבעים עזבו את המערכה, והיה הכרח להעביר את כל כובד המערכה על שכם הנוער. בועידה הכללית של ה”מכבי הצעיר” ברוסיה, שהתקיימה במאי שנת 1922, הוחלט לרתום את תנועת הצופים הצעירה אל העגלה הכבדה הזאת… לשם כך הוחלט להמיר את שמה ובמקום “מכבי הצעיר” תקרא מעתה “השומר הצעיר” – וכסמל ודוגמה למסירות וגבורה הועמדה פּרשת הגבורה של “השומר” בארץ ישראל. “מלבד תפקידי חנוך ציוניים הוטל על הארגון הזה לשמור על הגחלת האחרונה של התרבות העברית, שלא תכבה בארץ הסופות והסערות, וכל חבר ב”השומר הצעיר” צריך היה לדעת לקרוא, לכתוב ואפילו גם לדבר עברית, והעיקר להלחם בבתי הספר בעד הרעיון העברי. “דחיפה מעשית להלך הרוח הזה ניתנה לנו על ידי המשלחת הארץ־ישראלית בראשותו של ד. בן גוריון, שבאה להשתתף בתערוכה החקלאית שנערכה במוסקבה. למאורע זה נתנו פּרסום פּנימי רב. כל הפּלוגות קבלו פּקודה לבקר בסך את הביתן הארץ־ישראלי, ללמוד את המוצגים שם וליהנות, אגב, ממראה הדגל הלאומי שלנו שהתנוסס לתפארה על יד הדגל האדם, הסובייטי. הבקורים האלה שימשו נושאים מלהיבים בשביל “השיחות ליד המדורות” שסודרו לפני זה, וכמובן, עוד יותר אחרי זה. “אולם המדריכים והמפקדים הצעירים לא הסתפּקו בזה ודרשו במפגיע לסדר פּגישה אישית עם בן גוריון, כדי לשמוע במו אזניהם מהנעשה בארץ. לא קל היה להסתכן בדבר כזה בתנאי הקונספּיראציה שבהם נמצאנו, אך קשה מזה היתה השאלה: מי יסכים לתת מקום לפגישה מסוכנת כזאת של בא כח מארץ ישראל ונוער יהודי במוסקבה? אחרי חפּושים רבים החלטנו מאין ברירה להשתמש בדירתי שלי שהיתה בלעדי זה “פּסולה במאה אחוזים”. לשם זהירות החלטנו לסדר את המסיבה דוקה באמצע היום, ולא בערב, כיון שמן הנסיון למדנו כי בערבים ההשגחה מצד ה”עינים” היא מעולה ושקודה יותר. “ראש המטה” של “השומר הצעיר” תרגם את הנאום רוסית, ובמעמד זה נכרתה הברית המעשית עם ארץ ישראל ושפתה. הוחלט על הכנה לעליה ולהגביר את לימוד השפה העברית בקני “השומר הצעיר” בכל המקומות. "יש לציין שבאותו זמן עמד הארגון בפרשת משפּטים פּומביים במחתרת ובוויכוחים חריפים מאד על דרכי הפּעולה של הנוער היהודי לאור המהפּכה הגדולה. חלק לא קטן עמד לעזוב את המערכה. הפּגישה עם בן גוריון נתנה תוכן חדש לנאמני ציון. והנה תוך מאבקנו עם השלטונות בעד השפה העברית, וכשהיה נחוץ להוכיח להם כי ישנם עוד במדינת הסובייטים הרוצים ללמוד עברית, ולא רק קבוצת קנאים במוסקבה “המבלבלת את המוח”, כדברי שונאינו – החלטנו להביא אל המערכה את ארגוני הנוער. אספנו את פּעילי “השומר הצעיר” הוטלנו עליהם את התפקיד האחראי ביותר, לעבור בערים ובעיירות, לארגן אספות של תלמידי בתי ספר הממשלתיים ולהחתים את ילדי ישראל בהמונים על פּטיציות הדורשות לימוד השפה העברית בבתי הספר. הפּטיציות נוסחו בהתאם לתנאי כל מקום, היינו: אם בית הספר הוא כללי או יהודי העומד ברשות הייבסקציה, אם לומדים בו עוד שפות מלבד רוסית, אוקראינית יידיש וכו'. הפּטיציות צריכות היו להיות חתומות בשמות מלאים של הילדים, עם ציון בית הספר והכיתה, שלא יגידו המקטרגים שחתימות בדויות הן. כל פּטיציה נכתבה ונחתמה בשלשה טפסים ונשלחו טופס טופס לסגן נשיא הריפּובליקה הסובייטית, פ. ג. סמידוביץ, לראש קומיסריון ההשכלה המרכזי במוסקבה ולראש הקומיסריון להשכלה של המדינה הפידראטיבית.

“למזלנו היו בידינו במקרה גם האמצעים הדרושים. כי לפני כמה זמן מסר לידי בא כח ה”דז’וינט“, ד”ר רוזן, סכום הגון, שקיבל בביקורו האחרון באמריקה מאת ידידי “הצופים” בכלל ותומך נלהב של תנועת “הצופים” היהודים בפרט. הכסף הוקדש למטרה הנעלה מצד עצמה וגם נתנה תקוה בלבנו, כי מסביב לפעולה הזאת ולרגלה תתחזק תנועת הצופים עצמה.

“הפּעולה הצליחה באופן נהדר. היא עלתה על ששיערנו. מאות פּטיציות מכוסות אלפי חתימות מפורטות, עפו אל מרכזי המדינה ודרשו מהם הנהגת לימוד השפה העברית בבתי ספרם. היו כאלה שדרשו אפילו בית ספר עברי מלא, שלשון הוראה בו תהא הלשון העברית, ואת השפה הרוסית ילמדו רק בתור שפה”61.

ומה היו תוצאות הבקשות הללו?

אותו יצחק רבינוביץ היה בא בדברים עם סגן נשיא הריפּובליקה סמידוביץ בנוגע לרדיפות הציונים ומורי הלשון העברית. גם בענין זה היו לו שיחות עם סמידוביץ, וזה אשר יספּר:

“בראשית החודש מרץ שנת 1926 הזמינה אותי בטלפון ה”חברה שביצ’ניקובה“, מזכירתו של סגן נשיא הריפּובליקה פּ. סמידוביץ לבוא בשעה שש בערב, אחרי קבלת הקהל, לשיחה עם סגן הנשיא, והוסיפה בשחוק קל, שזה “כנראה שוב בענין העברית ופּלשתינא שלכם”. באתי לשעה הקבועה ועד שנקראתי אל סמידוביץ הוספתי שיחה עם המזכירה האדיבה שלו. שאלתי אותה אם התזכירים, התלונות והפּטיציות שלנו גורמים לה ולמר סמידוביץ הרבה טרדות, ואיך הוא מגיב על הפּטיציות של ילדי ישראל בדבר הנהגת לימוד העברית בבתי הספר. – הוא מתיחס ברצינות גמורה אל הפּטיציות של הילדים, – ענתה לי, והוסיפה ש”הוא" אומר “כי כנראה הדבר הוא יותר עמוק ורציני מכפי שמספּרים לנו מנהלי “המחלקה היהודית” של קומיסריון המעוטים. הוא מבין אומנם שהדבר אורגן על ידיכם, אבל אין זה מפחית מערכו של הדבר, כי רק הדבר הקיים במציאות אפשר להביאו לביטוי על ידי ארגון ותעמולה”…

לאחר שמסר מר רבינוביץ דברי שיחה ארוכה בנוגע לציונים הכלואים במאסר ובשאלה הציונות בכלל הוא מגיע לענין העברית:

“אחרי דומיה קצרה עבר איש שיחי לענין הפּטיציות של הילדים ואמר, שלדבר הזה מתיחסים הם ברצינות, ו”כאשר הקאמפּאניה שלכם תיגמר ישובו לדון בשאלה זו, והוסיף: – אולי בשאלה זו יהיה יותר קל למצוא פּשרה שתתקבל על שני הצדדים. – אם ההצעה תצא מאתך – העירותי על זה – ולא מהייבסקציה השנואה על הצבור היהודי, אז בודאי תימצא הדרך לפשרה".

אחר שהסביר רבינוביץ את סבת יחסו של הצבור היהודי נפרד מסמידוביץ. אולם זו היתה שיחתו האחרונה עמו, כי לאחר שבועיים נאסר מר רבינוביץ יחד עם כל הציונים האקטיביים במוסקבה ונשלח לשלש שנים למדבר קירגיזה62.


ז: “שפת האם” במבחן

גזירת האיסור על הלשון העברית וחלופה היידיש באָה, על פּי הצהרת הייבסקים, מתוך ההנחה שהפּדגוגיה ועניניהם החיוניים של ההמונים דורשים שהחנוך יינתן בלשון אמם של הילדים, בלשון המדוברת בבית, ולא יכבלו חירות בטויו של הקטן בלשון זרה לו. ההנחה שהעברית היא לשון קונטר־ריבולוציונית באָה אַך כתכסיס להסביר לשליטים הגויים “אטומי המח” משום מה אָסור ללמוד עברית ומה עוול יש במהותה של לשון זו. הגורם האמתי לגזרה היתה האיבה לעברית, לשון זו המשמשת יסוד ושורש לתנועת התחיה ולדת, שתי המפלצות שגזלו שנתם של מהפּכנים יהודים. גורם שני גדול היה האינסטינקט להשתמש בכח, הרצון להראות לציונים שנואי נפשם כי עתה הסוציאליסטים היהודים אוחזים ברסן הממשלה ולאידיולוגיה אחרת לא תהא תקומה. ברוסיה לא היתה מסורת של חופש הדעות, כי אם של שלטון אבטוקראטי, ולא ייפּלא אם קטנים שנטלו גדולה לעצמם השתמשו בתכסיסי השלטון המקובלים. ודבר זה נתגלה ביחס לשבטי ישראל שהיו פּזורים בקצות הממלכה הגדולה והרחבה ולא ידעו יידיש כלל, ורצו בעברית. אָז באָה הייבסקציה בהערמות ובעקיפין ובתחבולות שונות להכריח יהודים אלו ללמוד ביידיש הזרה להם או בלשון המקום, ובלבד שלא “יתגאלו” בעברית.

בטורקיסטאן גרו כששים אלף יהודים שנקראו “יהודים בוכארים”. הם דברו בלשון הסביבה המושלימית “טאדזשיק” או “פּרסי” (דיאלקט פּרסי) – לשון בלתי מפותחת שאין לה ספרות ואי אפשר לנהל בה למודי השכלה. ואפילו בבתי הספר המושלמים לא לימדו בלשון זו אלא בטורקית. יידיש ורסית לא ידעו. על כן למדו בבתי הספר של יהודי בוכארה בעברית, והמורים היו יהודים מרוסיה. מצב זה נשאר בהווייתו גם לאחר שכבשו הסובייטים את טורקיסטאן. הממשלה במוסקבה התחשבה עם דעת התושבים, וסבות מיוחדות היו לה שלא להרגיז את אנשי המקום. טורקיסטאן עשירה באוצרות טבעיים הדרושים לה לרוסיה וסמוכה היא לבוכארה של פּרס הנמצאת תחת השפּעתה של אנגליה. בחדש דצמבר שנת 1920 כבש הצבא האדום את בוכארה וייסד את מרכז הממשלה בטאשקנט.

בין היהודים הבוכארים נמצאה קבוצה לא גדולה של יהודי רוסיה שעסקו במסחר, והמורים העברים אף הם מרוסיה באו. כמובן שגם שם נוסדה ייבסקציה, ומקצתם של חבריה היו יהודים בוכארים. כשהחלה הייבסקציה ברוסיה לרדוף את הלשון העברית דרשה הייבסקציה המקומית שיקיימו את החוק וילמדו גם בטאשקנט בבתי הספר היהודים ביידיש או בטאזשיק. עם פּרסום הגזירה המשונה הזאת קראָה החברה המקצועית היהודית (יעוורעייסקאיע טוזעמנאיע פּראפעסיאנאלנאיע אָבטשסטווא) לאספת מחאָה ודרשו שילמדו עברית, ועל דרישה זו עמדה גם אגודת המורים. מיד אחר זה יצאָה המפלגה הקומוניסטית בטורקיסטאן בהצהרה שהיא תומכת בדרישת הלמוד בלשון העברית בבתי הספר היהודים. הפּרוטוקול נכתב ביום 14 לאפּריל. באספה השתתפו 323 חברים וזה היה נוסח ההחלטה:

“ישיבתן המשותפת של החברה המקצועית היהודית ושל המפלגה הקומוניסטית הרוסית שמעה את ההרצאָה ואת הויכוחים בשאלת הלשון שצריך להנהיג בבתי הספר היהודיים המקומיים והחליטה למחות כנגד אלה הרוצים לכפּות על ההמון הפּרוליטארי היהודי את לשון “פּרסי”, שאין ההמון רוצה בה, ולדרוש שמראשית שנת הלמוד הבאָה ישנו את הפּקודה וילמדו עברית, ואם לא – לא יישלח שום תלמיד לבית הספר. מוצאים אנו לנכון להתרות ששום אמצעי כפיה לא יחניקו בקרבנו את השאיפה לחנך את ילדינו בלשון העברית, שבה אנו בוחרים.” ועל החתום: יושב ראש החברה המקצועית מ. אטשילדיעוו. ממלא מקום היושב ראש של המפלגה הקומונאית י. צ’עכאנוב.

אָז התחוללה מלחמה גדולה. מורה עברי, י. ז. אמתין שפּירא, צעיר בעל מרץ מליטא, כתב ספר גיאוגראפיה בעברית לשם בתי הספר ופנה אל השלטון הרשות לו להוציאו לאור. נבחרה קומיסיה מיוחדת לעיין בדבר וזו באָה לידי החלטה שמן הראוי לתת את הרשיון למחבר להוציא את ספרו לאור. חברי הייבסקציה מן היהודים הבוכארים השתדלו בכל כחם שיינתן הרשיון להדפּסת הספר על חשבון הממשלה. רק יהודי אחד, בוגוד, אַף הוא חבר הייבסקציה, לא הסכים לכך. לאחר סכסוכים רבים הופיע הספר בשם:

גיאוגראפיה כללית עם מטודיקה קצרה להוראת הגיאוגראפיה

מאת י. ז. אמתין־שפּירא

הוצאת הקומיסאריאט להשכלה

סגן היושב ראש של המפלגה הקומוניסטית אמר: האדון בוגוד הוא שונאנו. הוא פּזר את בתי ספרנו. קול ההמון הוא בעד עברית. במקום שיש עברית יש בית ספר, ואם אין עברית – אין בית ספר. המפלגה הקומוניסטית של טורקסטאן תמכה בזה, וכן כל יהודי המקום. באוגוסט שנת 1920 היתה ועידת עסקני התרבות של יהודי טורקסטאן והחליטו:

“אי אפשר שיתנהלו הלמודים בלשון טאדזשיק. בזה נוכחנו לאחר שלש שנים של נסיונות בלי תוצאות. הועידה מכירה שיש בין הלשון הזאת (עברית) ובין התושבים היהודים המקומיים קשר ואפשרות גמורה ללמד בה מן הבחינה הפּדגוגית… מן הבחינה הפּוליטית אין העברית עלולה להזיק להתפּתחות התרבות הסוציאליסטית… עברית כשפת למוד צריכה להיות חובה בבתי הספר העבריים המקומיים”…

ובשעה שבמרכז רוסיה ובאוקראינה השמידו את בתי הדפוס ובתי הספר העברים, נצחה העברית בטורקאסטאן. כי יידיש היתה זרה לגמרי ליהודי בוכארה וטאדזשיק לא יכלה להתחרות עם עברית.

כעבור שנים מספּר צפה ועלתה שוב שאלת הלשון על הפּרק, כפי שנראה מן הקורוספּונדנציות שפּורסמו ב“עמעס” של מוסקבה מיום 17 באוגוסט 1923, מספּרים 182,154. ולא נודע מה היו תוצאות הקרב הפּנימי הזה63.

* *

השבט היהודי הגר בגרוזיה – ומייחסים זמן בואו לימי קדם, מלפני חורבן הבית הראשון – עתיק יומין הוא וארץ ישראל יקרה לו מאד, וכל הימים היה לו קשר עם הארץ. שפת דבורם – שפת הסביבה גרוזית. “החכמים” והעוסקים במלאכת הקדש ידעו עברית והסוחרים היו מדברים בז’רגון מיוחד, בליל עברית ותרגום, והשתמשו בזה לצרכי עסקיהם לבל יבינו הקונים את סתריהם. ב“חדר” ובתלמוד תורה למדו את התנ“ך בתרגום לגרוזית. שם לימדו מלבד תנ”ך קיצור שולחן ערוך ו“עין יעקב” ו“קב הישר”. עם הסתפּחותה של גרוזיה אל רוסיה החלו היהודים להתקשר עם יהודי רוסיה, ושליחי ישיבות החלו לבוא שמה לקבץ תמיכות. בין השליחים ההם היה אחד מישיבת סלובודקה שנזדמן לעיירה צ’יחינוואלי פּלך טיפליס (ולאחר בוא הבולשיביקים נשתנה שמה לסטאלינוואלי) ודרש דרשה גדולה. אל הדרשה באו כל יהודי העיירה, שהיו מתפּללים בשבעה בתי כנסיות. השליח דבר עברית ואחד תרגמה לגרוזית. דבריו עשו רושם גדול עליהם והפּרנסים הציעו לפניו לקבל משרת הרב בעיירה, כי דווקא בה בשנה נסתלק הרב דשם. השליח, הרב אברהם אלכסנדר חוואליס, מי שהיה תלמידו של ר' יצחק אלחנן, הסכים להצעה, כי ראה בזה הזדמנות להרביץ תורה בשבט זה הרחוק מרוסיה ומהשפּעתה של תורה. לא עברו ימים רבים והרב ייסד ישיבה והיה לה לראש והביא מורים מערי ליטא. ומכיון שלא ידעו המורים את הדיאלקט המדובר שם הוכרחו ללמד בעברית. תלמידים החלו נוהרים אל הישיבה, ובמשך תקופה קצרה היתה העיירה ל“ירושלים דגרוזיה”. למוד התלמוד עבר משם לעיירות אחרות, ונשמע בהן קולה של תורה, ותלמידים טובים נשלחו משם אל ישיבות ליטא, בעיקר אל ווילנא, בריסק, רדין, טילז, ליובאביץ ועוד64. בנו של הרב יסד ישיבה בעיירה אוני פלך קוטאיס, והתלמידים נתקשרו לא רק בתורה, אלא גם בכל שאיפות הלאום. אחרי מות הרב חוואליס החלו תלמידיו לחדור לצפון גרוזיה ולהפיץ תורה גם שם, וחינכו את הדור הצעיר ברוח הרעיון הציוני. התעמולה לעברית ולציונות הגיעה עד האינטליגנציה בערים הגדולות, קוטאיס, טיפליס, פּוטי, ובאטום, ובשנת 1917, אחר המהפּכה הרוסית, הגיעה ההתעוררות הלאומית אל שיאה. קבוצות ציוניות נוסדו בכל מקום, נפתחו ספרויות, גם חברת “תרבות” נוסדה בטיפליס וסניפים לה בשאָר ערים. במשך הזמן היתה הלשון העברית כמעט ללשון דבורם של צעירי יהודי גרוזיה.

עם בוא הבולשביים הרשו הסובייטים לפתוח בתי ספר מקצועיים בעברית, אַך כעבור שנים מספּר נסגרו בתי הספר על ידי השלטון, והעסקנים הוגלו לסיביר.

שני דורות עמלו להרביץ תורה בין יהודי גרוזיה והצליחו, שיהודים פּשוטים ומעוטי דעת היו ליודעי ספר ולמוקירי תרבותנו, עד כי באָה המהפּכה והרחיקתם בזרוע ממעינות המים החיים ויהודי גרוזיה חזרו שוב אל הבורות ועם הארצות.


ח: הבימה

אחד מנסי תרבותנו המודרנית היה גילויה הפּתאומי כמעט של האמנות הדראמאתית. הנס היה כפול: תחיתה של לשון גנוזה בספרים בצורתה הרוטטת על הבימה ותחיתה של האמנות הדראמאטית שהיהודים היו רחוקים ממנה ושנתגלתה עוד אָז בצורתה הפּרימיטיבית ביותר על ידי גולדפאדן וסייעתו. והנה הופיעה האמנות שמקור יניקתה הם חיי האדם וסבוכיהם החיצוניים והפּנימיים בתוכן נפשי עמוק ובלשון שלא דובר בה מאות דורות. הגורמים שהביאו לידי הנס הגדול היו גילויי התחיה הלאומית, שלהטה אָז בקרב בני הנעורים, והאש העצורה בעצמותיהם הביאתם לידי מעשי העפּלה מתמיהים.

נסיונות להציג חזיונות עברים על הבימה נעשו ברוסיה במקומות שונים: המשורר העברי יצחק קצנלסון שהומת אחר כך על ידי סרדיוטי היטלר, על ידי “חובבי שפת עבר” בפולין ועל ידי “תרבות” בווארשה, בשנות 1909–1910. אך ראשיתה של “הבימה” המפורסמת נעוצה בפעולתו של נחום דוד צמח, מי שהיה מורה עברי בביאליסטוק, אדם מסור ללשון עברית בכל נימי נפשו ואשר החליט להקים תיאטרון עברי, ואת החלטתו זו הוציא אל הפּועל לתמהון לבם של אנשי המציאות.

בסופה של שנת 1912 ראה צמח את יהושע בארטונוב משחק בלהקה רוסית במחזה “החטא וענשו”, מעובד על פּי ספרו של דוסטוייבסקי, ועשה עליו רושם כביר. אָז נטפּל צמח אליו והשפּיע עליו בלהט רוחו להשתתף עמו ביסוד להקה שתציג מחזה עברי לפני צירי הקונגרס הציוני האחד עשר, שהיה עתיד להתכנס בשנת 1913 בווינה. בארטונוב לא ידע עברית, אבל צמח הפעילו והחל ללמוד את הלשון, והשנים יצאו לחפּש חברים ללהקה, ועלתה בידם למצאם מבין המורים והפּועלים שידעו עברית. הם הציגו את “הנודד הנצחי” של אוסיפּ דימוב והצליחו וקרבו לרעיון את גדולי הספרות כח. נ. ביאליק וזלמן שניאור. בחזור הלהקה לפולין הציגה בערים שונות ועוררה התלהבות גדולה. לאַט לאַט שיתפו אליהם צעירים שנתגלה כשרונם. בין אלה היתה המשחקת ברוכת המתת חנה רובינה, שבימים ההם היתה תלמידה בקורסים הפּריבליים שנוסדו על ידי יחיאל היילפּרין. מנחם גנסין, שפּעל בארץ ישראל באגודת “חובבי הבמה העברית” אף הוא בא לפּולין ונצטרף לצמח ולבארטונוב. בינתים פּרצה מלחמת העולם וצמח וחבריו עברו למוסקבה הבירה. במאמצים על־אנושיים יסד צמח את ה“בימה” בבירת רוסיה, בימים של תוהו ובוהו, של רעב ומצוקה. אבל הקנאות לאמנות והאמונה הגדולה בערכה לתחית העם והלשון התגברו על השכל הקר ועל הריאליזם היבש.

תמונה מתנאי העבודה יתאר אחד מחברי הלהקה: “להקת ארבעה אנשים, וצמח בראשם, נאספו בחדר ששכרו. מהם ישבו לבושים באדרותיהם ומהם רגליהם נתונות באנפּילאות של לבד. הקור בחדר היה חזק וחששו לפשוט את אדרות החורף וכשהוציא מישהו הגה מפּיו נראה ההבל באוירו הקר של החדר, כפור כסה את החלונות ואי אפשר לראות את הנעשה בחוץ”65. לאחר שהציגו את “היהודי הנצחי” של דוד פּינסקי הצליחו לקרב את המורה הגאוני לתיאטרון הרוסי, ק. ס. סטאניסלאבסקי, מנהל התיאטרון האמנותי במוסקבה, והיה להם למדריך, ועל פּי עצתו החלו ללמוד את התיאוריה והמעשה של האָמנות, אף נתן להם אחד מעוזריו למדריך קבוע, הלא הוא הארמני רב הכשרונות ייבגני וואכטאגנוב, שמוניטון יצא לו בכל רוסיה. עוד לפני זה הציגה הלהקה מערכונים קצרים אחדים ב“נשף בראשית”, במעמדו של סטאניסלאבסקי (אוקטובר 1918), ומאָז היה לידיד ה“בימה”. את “היהודי הנצחי” הציגו בסוף שנת 1919 בריג’יסורה חדשה של מצ’דילוב, אף הוא מתלמידי סטאניסלאבסקי, ועשתה רושם גדול, ומאכסים גורקי כתב עליה דברי שבח גדולים. תקופת הזוהר של ה“בימה” היתה הצגת “הדיבוק” של אנסקי בריג’סורה של וואכטאגנוב, שזכה לראות אך את הצגת הבכורה, ומיד לאחר זה חלה ומת (1922). אל הבימה נוספו אָז כחות עוזרים גדולים, המלחין יואל אנגל וח. נ. ביאליק. מאָז נחשבה “הבימה” לנכס אמנותי רב ערך בכל החוגים האמנותיים.

כמובן שהיהודים הנאמנים היו המתפּעלים והמתרגשים, כי קיומה של “הבימה” בימים ההם יצא מכלל אמנות ונעשה סימן לתחית הלשון העברית שנאסרה מבוא בבית הספר ובקהל ונרדפה עד חרמה. היהודי שבא אל הצגת הבימה נמצא שוב באוירה שאליה כמה ושמע את הלשון העברית חיה בפי המשחקים, וביפי בטויה והגייה. על כן היה בהתרגשות הקהל העברי גם מיסוד הלאומיות. נקל להבין כי להקה זו, והכבוד שרכשה לה, והפּרסום שעשתה לעברית, – היו לצנינים ולשכים לייבסקציה, וחבלו תחבולות לסתום את מעין החיים לאוהבי התרבות העברית. כי קיומה של “הבימה” היה סתירה קיימת לכל הטענות שהעברית מתה היא ומשמשת את הדת בלבד. אף האינטליגנציה הרוסית היתה למגן ל“הבימה”. וככל אשר גדלה ההצלחה של “הבימה” כן גדלה שנאתה של הייבסקציה, שפּעפּעה בה והטילה ארסה בלהקה זו העתידה, לפי דבריה, להביא שואָה קונטר–ריבולוציונית על רוסיה כולה. “הבימה” נקראָה בפי הייבסקציה “קן של ציונים”.

על מלחמת הייבסקציה ב“הבימה” ימסור לנו מ. גנסין, מנהל התיאטרון הארץ־ישראלי דברי זכרונות אלה:

“הנמושות מספיחי ה”בונד“, שגם הם היו טריפה, בשעתם, הספּיקו להפוך את עורם והמשיכו בפעולת איבתם לעברית בתורת קומוניסטים ותיקים, ותחת המסוה החדש התחילו משתוללים ברחוב היהודי, להראות לגויים שאינם חלילה אבר נטול־חיים ומצאו להם עבודה רבת־ערך: להשליך שקוצים על כל מה שהיה קדוש להם קודם לכן… “הבימה” שימשה כמובן מטרה גלויה לקלוע בה חצי זעמם, על שהיא משחקת בשפה “קונטרריבולוציונית”. הגיעו הדברים לידי כך שהקומוניסטים שאינם יהודים לא הבינו מה רצונם של הצרחנים הללו. והיה מעשה ובא א. וו. לונצ’רסקי, שר ההשכלה, לראות אחת ההצגות ב”הבימה“. ח. רובינא, שלא שיחקה אותו ערב, קיבלה את פּניו והיתה מוכנת לבאר לו מה שלא יבין במישחק מפּאת אי ידיעתו בשפה. בעת ההפסקה, אחרי שנוכחה לדעת ש”הבימה" מצאָה חן בעיניו, שאלה אותו רובינא: “מדוע, בכל זאת, אתם רודפים אותנו?”. והוא השיב בתמהון וכמצטדק: “כלום, אנחנו רודפים אתכם? הן בני שבטכם רודפים אתכם ולא אנחנו… " “בקורו של שר ההשכלה ויחסו הטוב אל מוסדנו, כאל אחד התיאתראות המשובחים שברית המועצות יכולה להתפּאר בהם, נתן לנו את המרץ ואת העוז להגיש קובלנה ולדרוש בירור מלא בין היבסקציה ובינינו בפני המועצה הראשית לתיאטראות האקדמיים, השוכנת בקרמל. כה בטוחים היינו בצדקתנו ובטוהר שאיפתנו, שלא חששנו לתוצאות הבירור בפני השלטונות הגבוהים. “אותו היום לא יימחה מזכרוני כל ימי חיי. ציפינו בכליון עינים ליום בו נפּגש פּנים אל פּנים עם יהודים מסוג זה, המתקראים בשם “יהודי” כביכול, ודוגלים בו, ואף על פּי כן רוצים הם להשמיד את זכרו של כל הנושא ברמה את השם הזה ומתפּאר בעבריותו. ועד היום, מדי הרהרי בישיבה היסטורית ההיא, יתחמץ לבי בקרבי, בזכרי את הליכותיו ואת אופן דבורו של מנהל המשרד היהודי דימנטשטיין. “דימנטשטיין זה, שעד מהפּכת אוקטובר שימש פּקיד בחברת “מפיצי השכלה” וממונה על בתי הספר היהודים, השתייך לכת ה”פולקיסטים”. וגם אָז נמנה בין מתנגדי העברית. ועתה, משבאָה הזדמנות לידו וניתנה רשות למשחית, ביקש לקחת נקם, חלף כל השנים, בהן נמצא בשפל המדרגה, אף שהוא עצמו היה יודע ספר ובקי בספרות העברית, העתיקה והחדשה. אָכן מה קטן ועלוב היה כשעמד עמידת קטיגור בפני השופטים! ישב ראש בישיבה קמינייב, שנהלה בחכמה ובסבלנות. המומחים לעניני האמנות היו: סטניסלבסקי, המשורר המזרחן ויאצ’יסלב איבנוב, ועוד מגדולי התיאטרון, שישבו יחד עם אנשי “הבימה”. האשמה הכבדה ביותר שמצא הקטיגור בנו ובמוסדנו היתה, כמובן, ה”קונטר־ריבולוציה…” בזה פּתח הקטיגור, ומכאן נבעו ההאשמות הכבדות: “הבימה” אינה תיאטרון אלא למראית עין, ובאמת הרי זה מקום שבו נועדים אנשי סודה של ה“אנטאנטה”, המעבירים את כספּיהם לחוץ לארץ בוואליוטה זרה. ציונים, שלבם ועיניהם לציון, ברצונם להנחיל תבוסה למהפּכת אוקטובר, עוזרים הם בהסתר לדניקין, קולציאק ושאָר ה“לבנים” העולים על מוסקבה. “אנשים שכמותם – הראה בתנועה תיאטרלית עלינו – ראויים שיושמו וירקבו ב”לוביאנקה" (שם בית־כלא בטבור העיר, שרבים רבים נעלמו שם ועד היום לא נראו עקבותיהם). "אף כי הכרתי את האיש ואת שיחו האנטי־ציוני מלפני המהפּכה, נדהמתי בשמעי אותו מקטרג ומלשין על “הבימה”. העברתי את עיני מדי פעם ממנו אל הגויים ובעיניהם קראתי את תמיהתם. בת צחוק עגומה ריחפה על שפתיו של סטניסלבסקי… "עם גמר דברי הקטגוריה התפּתחה שיחה ערה ונרגשה וגדולי האמנות הרוסית הרחיבו את הדבור על תפקידי התיאטרון בכלל ועל טוהר אמנותה של “הבימה” בפרט. השטן המקטרג כאילו נשכח מלב כולם. והואיל ועבר הזמן שנקבע לבירור הענין, נעל היושב ראש את האסיפה ואמר לנו שאת ההחלטה יודיענו בכתב. ואָכן כעבור ימים מספּר, נתקבלה לידינו הודעה בזו הלשון:

ס.ס.ס.ר.

הנשיאות מועצת צירי הפּועלים והחיילים האדומים במוסקבה. מוסקבה, ככר הסובייט.

8.7.1929 מספּר 8577

העתקה, לצנטרותיאטר –

רצוף בזה נשלח לכם העתקת הצהרתם של עסקני הספרות, התיאטרון, המוסיקה והאומניות בענין “הבימה”, שהנני מצטרף אליה בהחלט.

על גבי הכתב המקורי של ההצהרה מצויה חתימת הקומיסאר העממי על האינספּקציה הפּועלית־איכרית, החבר סטאלין, לאמור:

“אינני מתנגד להחלטה לחשוב כבטלה את מחאת הסקציה היהודית במחלקת המיעוטים הלאומיים נגד מתן התמיכה על יסודות כלליים”

נשיא הסובייט המוסקבאי:

ל. קאמנייב

המזכיר ס. קרילנקו".

ואולם העתון הקומוניסטי בשפה היידית “עמעס” הביא יום יום דברי מלשינות חדשים עלינו"66.

בראשית שנת 1920 פּנה דימנטשטיין אל לונצ’ארסקי בהודעה זו:

"אל מרכז התיאטרונים, אל החבר לונאצ’ארסקי. הודעת המדור היהודי של מחלקת ההשכלה של המיעוטים הלאומיים. המדור היהודי של מחלקת ההשכלה של המיעוטים הלאומיים מפנה את תשומת לבך אל הענין הזה: במוסקבה קיים אולפן (סטודיו) הבימה בלשון העברית העתיקה. החניכים מתלמדים לשחק לא בלשונם החיה של ההמונים, כי אם בלשון העברית העתיקה המתה (“עברית”), שאין אָדם משתמש בה בחיים, זולת קבוצות קטנות של אינטליגנציה בורגונית מתוך החוגים של “חובבי שפת עבר”. את הלשון הזאת מטפּחים בעוצם לשם מטרות פּוליטיות על ידי מפלגת הציונים ועל ידי בא כחה, חברת “תרבות”. חברה זו הצליחה לייסד בתי ספר בלשון ההיא, בעברית, בהשתמשם בחוק הדיקריט של לשון האם, וגם משום שמדורות מחלקת ההשכלה לא הבינו בעניני ישראל. עתה בא בירור מצד הקוליגיום של המחלקה, בישיבתם התשעים ואחת, מיום אחד עשר ביולי, כי לשון המוני היהודים היא רק לשון יידיש המדוברת ולא הלשון העתיקה “עברית”. אין זה, לפי דעתנו, מצב נורמאלי שהאורגן של השלטון המרכזי, אורגן ממשלת האכרים והפּועלים, הנועד לדאוג להשכלת ההמונים העמלים, יתמוך באמצעי הממשלה מוסדות בורגנים, שמטרתם אינה השכלת ההמונים, אלא האפלתם על ידי אידיולגיה לאומית־רומאנטית, שבה חדורה כל השקפת עולמה של הלשון ההיסטורית הזאת. "אָמנם אין הפסד להמונים מתיאטרון זה, מפּני הסבה הפּשוטה שאינם מבינים אותו. אבל אין זה מועיל למטרה לבזבז אמצעי הממשלה לספּק שאיפותיה של קבוצה קטנה של קנאים.

"על כן נבקש להפסיק את תמיכת האולפן הנזכר “הבימה”.

שימו לב לזה, שתמיכה זו נקבעה מבלי ששאלו מקודם את דעת המחלקה היהודית. ואין זה על פּי החוק. שום מחלקה אינה יכולה לקבל החלטות הנוגעות ללשונות לא רוסיות, בלי הסכמתה של המחלקה המעוניינת בכך (כפי החלטת הישיבה השבעים ושמונה).

מנהל המחלקה היהודית

ש. דימנטשטיין

המזכיר

(אין חתימתו ברורה)

במצאנו שתמיכת הממשלה לתיאטרון בלשון העברית העתיקה תאפשר לציונים להשתמש בזה למטרות תעמולה, בסמכם על זה שהשלטון הסובייטי מסכים לנקודת השקפתם – כי באופן אחר לא היו תומכים בהם – מתאחדת מחלקת המיעוטים הלאומיים עם השתדלותם של המחלקה היהודית.

13 ביאנואר 1920 פליכס קון67.

ביום 13 במארט (מארץ) שנת 1920 היתה אספת וכוח גדולה בתיאטרון הקאמרי במוסקבה על “הבימה”, אם היתה הפסקת התמיכה מוצדקת, ובאו שמה עסקנים ואמני תיאטרון מומחים. נחום צמח נאם נאום מזעזע בתכנו, רווי רעיונות, רגשות ודבקות, על הלשון העברית, עוצם ערכה התרבותי ועל קדושת האמנות המשתקפת ב“הבימה”. דברו בעד וכנגד יהודים ורוסים. היהודים שלבם כואב על חורבן עולמם הרוחני מדברים במרירות, הרוסים נבוכים ואינם יכולים להבין משום מה אין הממשלה חייבה לסייע בידי אמנים נעלים, והייבסקים – על שפתיהם המלים פּרוליטאריון ודיקטאטורה ושופכים בוז על הלשון העברית. ונביא כאן מתוך הפּרטי כל המפורט קצת מדברי מ. ליטוואקוב, שהיה לפנים כותב מאמרים עברים ב“הדור” של פּרישמן ועתה ירק אל בארו:

–“אפשר ש”הבימה" היא תיאטרון נהדר, אפשר שיתקיים תיאטרון טוב בלשון העברית העתיקה או בלשון ההוטנטוטים, – אָדם לא ישלול זאת, אבל הענין הוא בקשר עם המרכז התיאטרלי. בעיה פּוליטית עומדת על הפּרק ואל יאחיזו את עינינו. אני עצמי התחלתי את פּעולתי הספרותית בשלש לשונות וכתבתי עברית – אל נא תפּול אימה עליכם. הבעיה היא: התהיה ממשלה סובייטית ודיקטאטורה פרוליטארית או דיקטאטורה דימוקראטית. השאלה היא עקרונית: הצריכה הממשלה לתמוך בתיאטרון בלשון העברית העתיקה שאין בן אדם נזקק לה.

“מי היה תומך ב”הבימה" לפני תמיכת הממשלה? ראש בית החרושת לסוכר זלאטו (הלל זלאטופּולסקי). הוא שייך לכנופיה שיש להם ענינים בסוחארבקה (מקום השוק השחור במוסקבה) (באולם רעש ושאון)… 68

אמני רוסיה התייחסו אל “הבימה” כאל נכס אמנותי רב ערך. העתונות הסובייטית הרימה את “הבימה” על נס והוכיחה כמה מרחב נוצר ברוסיה תחת חסות השלטון הסובייטי לפיתוח האמנות. ביחוד גדול היה הרושם שעשה מאמרו של מאכסים גורקי, בירחון “תיאטרון ומוסיקה”, חוברת א–ז, מיום 14 בנובמבר שנת 1922:

"כהוכחה ועדות נאמנה לכח הכשרון, שסופו לנצח ולהכריע, ישמש התיאטרון “הבימה”. הפּלא הזה נולד בימי הרעב והקור, תוך מלחמה בלתי נפסקת על הזכות לדבר בשפת התורה, בשפתו של המשורר הגאוני ביאליק. כל אמני “הבימה” הם בחורים ובחורות שאולצו למצוא את לחנם בזיעת אפּם. יודע אני את המכשולים והמעצורים וההתנגדויות שעליהם צריכים היו חברי “הבימה” להתגבר. כמה כוח ומרץ בזבזו במלחמתם הקשה עם הבערות, הקנאָה והרשע – אבל לא אָבוא כאן לספּר על הסבל, במקום שאפשר לדבר על נצחונו הגדול של הרוח הכביר. אנו מרבים יותר מדי לדבר על הרע, ובזה מוסיפים לחזק את שלטונו על החיים.

שלש פעמים ראיתי בתיאטרון הזה את “היהודי הנצחי” של פינסקי69.

"את התפקיד הראשי במחזהו של פּינסקי שיחק האמן בר הכשרון צמח. הוא יצר לעינינו דמות מזעזעת של הנביא מתקופת חורבן ירושלים. הוא שיחק בכח על אנושי. גם מבלי להבין את הלשון, ורק מתוך הנאת השמיעה למשקל ולצלצול, הרגשתי את כל יסורי הנביא, אשר את דבריו לא יבין העם האָהוב עליו אהבה כה עזה. הרגשתי את היאוש הגדול של לב דווי. אך לא החזיון עצמו חרת את הרושם העמוק בנפש. הרושם הזה נוצר על ידי הרמוניה של ההצגה, האחדות המוסיקאלית של המשחקים בכללם ושל כל אחד ואחד מהם לחוד. “המחזה הנפלא הזה – “היהודי הנצחי” – ביפיו ובהרמוניה שלו, מזכירני את מיטב שנותיו של התיאטרון האמנותי במוסקבה הידוע, בשנותיו הראשונות, בזמן ששחקניו המצוינים עוד היו צעירים ומלאי אמונה בקדושת אמנותם. אולם לשחקני “הבימה” – כפי שנראה לי – יתרון על התיאטרון האמנותי של הזמן ההוא, באשר נוסף לאמנותם שאינם פחותה משל הראשונים… התיאטרון הוא להם פּולחן, וזאת מרגישים מיד. הרבה עמל הושקע בתיאטרון הקטן הזה, ונוצרה עוד הוכחה וראיה לכוחה המקסים של האמנות בכשרון העם היהודי. “הבימה” הוא תיאטרון שהעם היהודי יכול להתגאות בו. הילד הרך והיפה הזה מבטיח כי עוד גדול יהיה”70.

עלילות הייבסקציה הביאו את ה“ועד המרכזי לעניני התיאטרון” לבטל בשנת 1922 את התמיכה שהיתה “הבימה” מקבלת מאת הממשלה. ובלי תמיכה זו לא היתה יכולה להתקיים. אז התעוררה קבוצת אמנים ומסרה מחאה בתזכיר ללנין, ראש מועצת הקומיסארים, וזה לשונה:

א) אנחנו, עסקני האמנות הרוסית, איננו יכולים לעבור בשתיקה על העוול האמנותי הגלוי ועל הפרת העיקר הסובייטי של הגדרה העצמית של הלאומים, לפחות במקצוע היצירה, הכרוכים בלי ספק בהחלטתו של הועד המרכזי לעניני התיאטרון.

ב) החלטת הועד המרכזי לעניני התיאטרון לקפּח תמיכת “הבימה” באה אך ורק בגלל מחאת הקומיסריון לעניני היהודים, שיסודה במלחמה הישנה בקרב היהודים בין מצדדי הז’ארגון ובין מצדדי הלשון העברית. בנו, בעובדי האמנות הרוסית, אין שאלה פּנימית זו של העם העברי, נוגעת, אבל אם תאבד, בעטיה של מלחמה זו, יצירה חיה במקצוע האמנות של התיאטרון, ואם פּסק דין זה הוצא בשם שלטון הפּועלים והאכרים, שבהשתתפותו אנו פּועלים, אנחנו, עובדי האמנות, רואים חובה מוסרית לעצמנו לעשות כל מה שאפשר לתקן המעוות".

המחאה פּעלה ולנין רשם בעצם ידו: “להרשות לתיאטרון “הבימה” להתקיים ולהחשב בין תיאטראות המלוכה”.

בה בתקופה היו בלהקה שנים עשר איש, ביניהם אלה שכבר נזכרו, חנה רובינה ומנחם גנסין, ונוספו עליהם אחדים, דוד ורדי, מרים אליאש, ר. בן ארי, שושנה אביבית ועוד. כל הצגה והצגה היתה להפגנה גדולה לעברית. בתוך כתלי התיאטרון ישבו העברים הנאמנים נהנים הנאה עילאית. זה היה ה“מקדש מעט”, מקום החופש הפּנימי והזוהר הלאומי.

הבימה עברה ממקום למקום וההתלהבות הלכה הלוך וגדול. והייבסקציה לא פסקה כל הימים להלשין ולדלטר ולעורר תשומת לב השלטונות, עד כי לא יכלו עוד כל השתדלויותיהם של גדולי האמנות והספרות הרוסים להועיל. ביאנואר שנת 1926, לאחר הצגת “חלום יעקב” מאת ריכרד בר הופמן והמחזה “המבול” הוכרחה “הבימה” לצאת מרוסיה והתחילה בנדודיה באירופּה ואחרי כן בארצות הברית של אמריקה. הנדודים ארכו זמן רב. “הבימה” הציגה כאלף וחמש מאות הצגות עבריות במאה ועשרים וחמש ערים, והביאה לידי הפגנות לאומיות שלא היו כדוגמתן בתפוצות הגולה.

ביאליק הקדיש ל“הבימה” כמה נאומים והעתיר לה אהבה ורחשי כבוד. וגדל המזמרים הרוסים, פ. שאליאפּין, כתב:

"אמן חסר מנוחה כמוני ימצא אך לעתים רחוקות ספּוק רוחני בתיאטרון. נדמה לך כי טוב הוא, ואף על פּי כן חסר דבר מה… משחק אתה ושר הכא והם, ורק לעתים רחוקות שבע רצון אתה מעצמך. דבר מה יחסר… אבל לימים באתי לתוך תיאטרון קטן ברחוב ניז’ני קיסלובה, שמו “הבימה”. בפּעם הראשונה שמעתי את הלשון העברית הבלתי ידועה לי, ראיתי אמנים בלתי ידועים לי, אמנים שהציגו בלשון ההיא את “הדיבוק”, והרגשתי עבודת אלהים אמתית, ומבלי דעת סבת הדבר הונעם לי בנשמתי החרדה. יצאתי מן התיאטרון מוחרד ולכל ימי חיי נשאר לי בזכרוני שבאותו ערב היה לי ספּוק אמנותי אמתי. תחי “הבימה”![^71]

“הבימה” עזבה את רוסיה וכנסת ישראל נתייתמה. המקום האחד והמיוחד ברוסיה הגדולה, בו נשמע עוד צליל הלשון העברית בגאון ובזוהר האמנות, נעזב ושמם.


ט: החנוך הקומוניסטי ביידיש

כל מה שהיה לישראל ברוסיה, לאחר הרס בתי הספר העברים והחדרים והישיבות, היה בית הספר הקומוניסטי בלשון יידיש71.

כאמור בפרקים הקודמים, נעוצה ראשיתה של האסכולה בלשון יידיש בתקופה שלפני המלחמה. בשנת 1918 נוסדה ה“קולטור ליגע” (ברית התרבות). בימי המהפּכה האוקראינה היתה ה“ברית” בעלת ההשפּעה הגדולה ביותר במחלקת היהודית של מיניסטריון ההשכלה שם. בסתו של שנת 1920 היו לליגע 429 בתי מחסה לילדים, 11 בתי יתומים ויתומות, 63 בתי ספר, 5 קורסים למורים. בסוף שנת 1920 העבירה ממשלת המועצות את ה“קולטור ליגע” לרשותה. אבל בה בתקופה התקיימו עוד ה“חדרים” ובתי הספר העבריים. רק משנת 1923 מתחילה התפּשטותם של בתי ספר המלוכניים שלשון הוראתם יידיש.

בשנת 1928–1923 היה הבקור בבתי ספר הנ“ל חובה על כל ילד מישראל, וכפוהו עליהם, כי בני כל לאום חייבים היו ללמוד בלשונם. והאוקראינים והרוסים הלבנים, שלא היה ברצונם שילדי ישראל יתוספו על דוברי רוסית־הגדולה, ולא יהיו לנושאי תרבותה, הקפּידו על כך. אך אין להסיח דעת מן העובדה שהקומונאים היהודים לא באו ללמד יידיש מתוך הוקרת הלשון אלא מתוך הנחה של נוחיות פּדגוגית. הם התנגדו ליידישיזם של לאומיות, כלומר לרעיון שעתידה לשון זו לשמור על קיום העם. טשימירינסקי, אחד מגדולי הייבסקציה, הכריז ש”כל נסיון להשקיף על יידיש לא כעל לשון של שרות לסוציאליזם, מן ההכרח שייהפך ליידישיזם של לאומיות". ולאומיות כזאת הרי אסורה היא בתכלית. בית הספר היידי נשא על כן בחובו את יסוד הסתירה, את גרעין הריסתו. גם פּדגוגיותו של בית הספר החדש לא היתה שלמה. המוסד סבל ממשא לשונות. מלבד יידיש היו התלמידים צריכים ללמוד את לשון המדינה, אם אוקראינית ואם רוסית הלבנה, ורוסית שהיא לשון המרכז.

בשנת 1923 היו בכל ארצות הסובייטים 495 בתי ספר ביידיש ומספּר תלמידיהם 70,000. בשנת 1926 היו 800 בתי ספר ותלמידיהם 110,000. אז התקיימו שבעה מוסדות למוד טכניים ושנים עשר בתי ספר פּרופיסיונאליים ביידיש. בשנת 1928 למדו בבתי הספר היידיים באוקראינה 39.4 אחוזים למאה מילדי ישראל באותה מדינה. בשנת הלמוד 1929–1928 היו 900 בתי ספר ובהם 5000 מורים. המספּרים משנת 1932 מראים על 160,000 תלמידים.

ידיעות מפורטות יותר על החנוך היידי משנת 1932–1931 נמצא בקונטרס “די קולטור־ארבעט צווישן די אידישע ארבעטנדיקע אינעם ראטנפארבאנד” שנכתּב בידי ש. קליעטניק ויצא על ידי בית ההוצאה המרכזי של פ. ס. ס. ר. מוסקבה־חארקוב קיוב. כמובן שהקונטרס נכתב מנקודת השקפתה של הייבסקציה:

"משנת 1930 נתקבלה בברית הסובייטים חוק חובת ההשכלה, ולזו היתה השפּעה גדולה לבנין התרבות של הסביבה היהודית. בסוף שנת 1930 היו לנו בברית המועצות יותר מ–1,100 בתי ספר בני ארבע ושבע שנים, ובהם 130,000 תלמידים. באוקראינה לבדה היו לנו בה בתקופה 785 בתי ספר ובהם יותר מ־82,000 תלמידים. ברוסיה הלבנה 262 מוסדות ובהם 33,000 תלמידים. בכפרי קרים היו 50 בתי ספר.

גידולם של בתי הספר הוא מהיר וסוער בשנים האחרונות. למשל: בשנת 1928 היו לנו 500 בתי ספר, בשנת 1927 – 642 ובשנת 1930 יותר מ–1,100. במשך חמש שנים היה לנו גידול של יותר ממאָה אחוזים (1,100 כנגד 500). עוד יותר אפייני הדבר אם נשווה את המספּרים: בשנת 1912 היו ברוסיה של הצאר, בשטח הטריטוריה של ברית המועצות, 429 בתי ספר יהודיים (ואיזה בתי ספר? בתי ספר יסודיים של הממשלה שלמדו בהם רוסית ועברית או בתי ספר עבריים פּרטיים) ובהם היו אך שלשים אלף ילדים, ובשנת 1930 – 1,100 בתי ספר ובהם 130,000 ילדים. מה עצום ההבדל!"72.

"נוסף על כל אלה יש לנו כ־30 פּרוזדורים לבתי ספר: בתי מחסה לילדים, גנות לילדים, מושבות לילדים. באוקראינה לבדה – יש לנו 200 מוסדות כאלה ובהם 3000 ילדים יהודים73.

במקום בתי הספר למלאכה הישנים, שהיו מוסדות צדקה, כלומר: בתי ספר בהם למדו נערות עניות מלאכת יד, קמו עתה בברית המועצות מוסדות פּרופיסיונאליים רבים של הממשלה. יש לנו בברית המועצות 30 בתי ספר טכניים לתעשיה, ובאוקראינה לבדה 22, ובהם עשרת אלפים תלמידים74 בישוב החדש בבירובידז’אן יש לנו שני בתי ספר טכנייים. (עמודים 15–12).

"יש לנו שלש מחלקות יהודיות על יד בתי הספר העליונים באודיסה, 2 בקיוב, 2 בחארקוב, ובז’יטומיר ובוויטעבסק. כל אלה המחלקות מוציאות מורים לחשבון, לפיסיקה, למדע הטבע, למדעי החברה, לספרות היידית וללשונה75.

לפי מחקרו של יעקב לישצינסקי היו בשנת 1936–1935 בבתי הספר היידים 37.6 אחוזים למאה מילדי ישראל באוקראינה, וזה היה המספּר הגבוה ביותר שהגיעו אליו. שאר ילדי ישראל למדו בבתי הספר של לאומים אחרים, על פּי לשון דבורם בבית או על פּי בחירתם.

עד כמה גדול היה רצונם של ילדי ישראל ללמוד דוקא בבתי הספר של לאומים אחרים יעידו המספּרים האלה. ילדי ישראל בבתי הספר של יידיש היו באוקראינה הסובייטית:

אוקראינה שנים מס' תלמידים בבתי ספר ליידיש
1927–1926 61,352
1928–1927 68,836
1931–1930 94,872
1935 73,412

תחילה היו גידול וצמיחה ואחר כך כמישה וירידה, ומספּר התלמידים מישראל בבתי הספר האוקראיניים גדל. כי בשנת 1928–1927 היה מספּר ילדי ישראל בבתי הספר האוקראיניים 174,628, בשנת 1930–1931 – 208,482, ובשנת 1936–1934 – 225,616. במשך ארבע שנים ירד אחוז הילדים בבתי הספר של יידיש בשליש.

אין כל ספק שהעליות הראשונות של מספּר התלמידים בבתי הספר היידים היו תוצאת כפייה, כלומר: שההורים אולצו למסור בניהם שמה. כפייה זו ירדה אחר כך מגדולתה ונחשבה כ“סטיה” מן הקו המותווה, כשוביניזם. במאמר שפּרסמו א. לעווין וב. זייצעוו בעתון של רוסיה הלבנה “קאמוניסטיטשנאיע וויכאוואניע” (החנוך הקומונאי), גליונות 2–1, משנת 1934, הם קובלים על הסוציאליסטים ברוסיה הלבנה על שלחם את הילדים בדרך אבטומאטי כל ילד על פּי גזעו, ולא ישימו לב ללשון דבורם של הילדים ולרצון הוריהם. אך לאחר שהביא הילד פּתקה ממנהל בית הספר היידי שאין הילד מבין יידיש היו מקבלים אותו לבית ספר של רוסיה הלבנה. ילד פּולני היו שולחים את בית הספר הפּולני על יסוד דתו בלבד.

על יחס ההורים נלמד מקורוספּונדנציות שונות שפּורסמו בעתוני הקומונאים היהודים. ב“עמעס” (אמת) של מוסקבה מיום 21 בספּטמבר שנת 1934 מספּר כתּב אחד מניקופּול: "יש בניקופּול בית ספר ביידיש בן עשר שנים. וכבר היו לו 8 מחזורים מטיב מעולה. תלמידי בית הספר מניקופּול מצטיינים בכל מקום בידיעותיהם העמוקות… בית הספר תופס את המקום הראשון בענפים רבים של חנוך בין בתי הספר שבמחוז… אבל לדאבוננו יש בניקופּול, ובברית המועצות הסוציאליסטית בכלל, “גבירות” שכל מטרתן לעשות תעמולה בין הורים שבניהם מבקרים בבתי הספר היידיים, כי למסור ילד לבית ספר יידי הרי זה אסון לאם, שהן הוציאו את בניהן משם ומסרום לבית הספר הרוסי. ואחת היא להן אם כבר למד הילד בבית הספר היהודי במחלקה הששית, וכשהם עוברים יבואו אל החמישית, ובלבד שיבקר בבית ספר רוסי, כי בית הספר הרוסי מחנך, כביכול, ברוח רוסי. “בכל מקום הן מצויות, בשור וכיוצא במקומות כאלו, וביחוד באספות הורים. הן מנהלות תעמולה מאוסה וגלויה, ולדאבוננו עדיין לא החזירו להן תשובה הגונה, ועלתה בידן לפורר את מחלקת ההכנה, שהיו בה 22 ילדים. כבר הגיעה השעה לרסן את התעמולה הנגד־ריבולוציונית של “אינטליגנטים וגבירות” השואפים אל הרוח הרוסי”.

על יסוד השקפת הממשלה המרכזית כנגד למוד של כפייה בבית ספר יידי או אוקראיני הוכרחו גם עסקני החנוך היידי ללכת בקו המותווה ולדבר כנגדה. מ. קיפּר במאמר “15 שנים” בעתון “רויטע וועלט”, גליונות 8–7 משנת 1937 כותב:

“יחד עם זו (המלחמה עם התבוללות וקליריקאליות) עלינו להלחם מלחמה מרה עם הזרמים הבורגנים־הזעירים־הלאומיים המתגלים בין חלק מעסקני התרבות והפּועלים, המתלבטים בנטייתם לכפּות את השכבות המוטעמות שבין אוכלוסי הפּועלים, שנצמדו בדרך אורגאני ללשון אחרת ולתרבות אחרת, לקבל את היידיש, ובנטיה להפוך את פּעולת התרבות ליהודית לא רק בצורתה, כפי שצריך להיות במציאות, אלא גם בתוכן, כלומר: להחליף את התוכן המעמדי הפּרוליטארי ביידיש בתוכן בורגני לאומי וקליריקאלי”.

מה הגורמים שהניעו את ההורים להעדיף אתּ בתּי הספר האוקראינים ושל מעוטים אחרים על בתי הספר ביידיש? קשה לדעת זאת בדיוק, מפּני שאין הקובל מוצא לו ברוסיה מקום ביטוי. אפשר שהדבר בא מפּני המלחמה בדת ישראל שהיו מורי בתי הספר היידיים מנהלים במרירות יתירה, בעוד שמנהלי בתי הספר של לאום אחר לא התעניינו בזה, ולא חקרו לדעת מפּי הילדים אם אכלו הוריהם מצות בפּסח, או משום שבתי הספר היידים היו בכל אפן ריקים מכל רגש וידיעה יהודית76.

הרי כמה קטעים מספר למוד שהוכן לבתי הספר היידיים: “כשר וטרפה, שאלות נשים, אתרוג, מכירת חמץ – אלה אינם התפקידים העיקריים של “כלי הקודש” (המנהיגים הרוחניים). תעודתם גבוהה יותר – חברתית. מצוות ועבירות, כשר וטרפה הם אך אמצעים למטרה הראשית: לחנך עבדים נרצעים לראשי הסדר הקאפּיטאליסטי, לעזור למעמדות השולטים לנצל את המדוכאים, לשמור על חברת המעמדות, לתמוך את המעמדות השולטים במלחמתם עם הפּועל והאכר… עוד היום יימצאו אברכי משי לא מעטים הרוצים לפתות את העמלים היהודים כי תורת ישראל היא תורת הסוציאליזם… הרבנים בודקים לא רק את מעי הבהמה, הם מחפּשים יחד עם הז’אנדארמים את לב ה”טרפה" של החברה הקאפּיטאליסטית.. חברות הצדקה צריכות להוכיח בעליל ש“כל ישראל חברים”, שעשירי ישראל אינם שוכחים את “אחיהם” העניים וליצור חזית מאוחדת של ה“נעפּמן” היהודי (התגר), התקיף, חיילו של הקב“ה עם העני מישראל, בהנהלת אנשי ה”נעפּ" וכלי הקודש. חברות הצדקה מספּקות גם אמצעים שאפשר להשתמש בהם לשם פּרופּוגנדה קונטר־ריבולוציונית… הקהלה הדתית היתה ביד הממשלה כלי יוצר לגבות את מסיה המיוחדים ולפוליטיקת האופל שלה ולריגול, ולפרנסים ולכלי הקדש היה זה אמצעי לשלוט על ההמונים היהודים, אמצעי למוץ את דם העמל, אמצעי הנוטע אמונות תפלות, צייתנות, לאומיות ושוביניזם, אמצעי למלא את כיסם בדמיהם של העמלים…"

אמונת ישראל ומנהגיו ותולדותיו מבוארים ברוח זה. בראש הספר באה הקדמה מאת ש. דימאנטשטיין, האומר: עלינו לעשות את בית ספרנו לאנטי־דתי אקטיבי, לפעול לא רק על עצמו, אלא אף על כל הבאים אתו במגע. הבורגנות מוציאה עתה, בימי מלחמת המעמדות החריפה, כשמתגברת התקפת היסודות הסוציאליסטיים אצלנו על הקאפּיטאליסטיים, את המומנט הדתי כדי להחזיק בעמדותיה הישנות. את היסוד הדתי היא מקשרת ביסוד הלאומי, ויש להם השפּעה ניכרת, ועמה עלינו להלחם ברצינות, כדי לשחרר את ההמונים מעקמומיות כאלו"77.

מידיעות העתונים שהופיעו ברוסיה למדים אנו שבתי הספר היידיים הלכו הלוך וירוד, וההורים הוציאו את בניהם מהם והעבירום אל בתי הספר האוקראיניים. מתוך השיטין מבצבצים רמזים די ברורים על מצב רוחם של ההורים “שאינם רוצים להכניס את בניהם אל בית ספר יידי”. נמצאו הורים רבים שמסרו את בניהם אל בתי הספר של הרוב. במחוזות פאסטוב, סקווירה, מאקארוב, אומאן ושאר ערים בסביבות קיוב נסגרו בתי הספר היהודיים מחוסר תלמידים. בז’יטומיר נתאחדו בשנת 1935 שני בתי ספר יידיים מחוסר תלמידים. במונאסטריטש נשארה הכתה הראשונה כמעט בלי תלמידים78.

מחוסר ידיעות בשנים האחרונות, אין לתפוס את מצב החנוך ביידיש שם כיום. על פּי השערתו של לישצינסקי היו בשנת 1940 בכל רוסיה 90–85 אלף מילדי ישראל בבתּי ספר מיוחדים אלה. והם מהווים אך עשרים אחוזים למאה מילדי היהודים בגיל הראוי, ורובם באוקראינה, 50 אלף, וברוסיה הלבנה, 25 אלפים. בכרכים בתי הספר ביידיש מתנוונים והולכים. רוב ילדי ישראל, 60 אחוזים מהם, לומדים בבתי ספר רוסיים (שלשון למודם ברוסית), כחמשה עשר אחוזים לומדים בבתי הספר אוקראיניים, והשאר בבתי ספר של לאומים אחרים, תושבי הסביבה.

יעקב לישצינסקי מסכם את המצב בדברים האלה:

“מכל החומר (שאסף ופרסם בספרו) מתברר שמלבד התנאים האובייקטיביים המביאים לידי טמיעה, תלוי הקולר, של מפּלת בית הספר היידי, בשעור גדול, בהתפּוררותו של הקבוץ היהודי, בחוסר ארגון פּוליטי של המוני ישראל, שישמור על בית הספר ביידיש וידאג לקיומו. כל המנגנון שהייבסקציה מסרה לידו את גודל הפּעולה היהודית התרבותית, התנוונה ונעלם. האורגנים הכלליים להשכלה נואשו מפּעולות התרבות ביידיש”79.

המסכם אינו דן על תוכן בית הספר היידי. אלו דן בו אפשר שהיה מגיע להשקפתם של ההורים הרוצים שבניהם ישארו ביהדותם. מבחינה זו נראה להם בית הספר היידי מזיק יותר מבית הספר של לאום אחר, שאין בהם משפּטים קדומים נגד אורח חייהם של המוני ישראל וזיכרונותיהם הלאומיים.

בחודש פברואר, 1934, הגיש מרכז מפלגת “צעירי־ציון־התאחדות” שהיה קיים קיום בלתי ליגאלי ברוסיה למועצת הקונגרס היהודי בגנף תזכיר על היהודים ברוסיה הסובייטית. מן התזכיר המפורט ההוא אָנו מוציאים את הקטעים הנוגעים למצב התרבות:

“הממשלה הסובייטית הכריזה בשעה על העיקרון של הגדרה עצמית לאומית, אולם מוזרה היא הדרך שצריכה להוביל להתגשמותו של העיקרון הזה. השאלות הלאומיות אינן נפתרות על ידי הלאום הנוגע בדבר, אלא על ידי פּקודות מצד המוסדות המרכזיים הכל–רוסיים, שעל גביהם עומדת המפלגה הקומוניסטית. וזו נתונה להשפּעת הסקציה המפלגתית של הלאום המעונין. על ההחלטות בשאלות היהודים משפּיעים השפּעה מכריעה אנשי ה”בונד" ו“פועלי ציון” שמאל לשעבר, שנכנסו בשעתם למפלגה הקומוניסטית, ונעשו מראשי המדברים בייבסקציה, שפּוזרה לפני זמן מה. וזו הייבסקציה, כחלק אורגאני של המפלגה השלטת, השתמשה במלוא השפּעתה, כדי לכפות באמצעי לחץ וטירור את השקפותיה המפלגתיות על הצבור היהודי.

"בעטיה של הייבסקציה נקטה הממשלה הסובייטית כלפּי היהודים את השיטה דלקמן:

  1. דיכוי כל עצמאות ציבורית. כל סוג פּעולה ציבורית שיש בה עצמאות כלשהי, נעקר משרשו. פּוזרו הנהלות הקהלות. קיימים אָמנם ועדי בתי כנסת באי־אלה מקומות, אבל סמכותם מצומצמת מאד. מוסדות החסד השונים, כגון ביקור חולים, הכנסת אורחים, עזרת יתומים, מושב זקנים ועוד, נסגרו. מוסדות כלכליים נסגרו ורכושם הוחרם. קולם של ההמונים היהודים הושתק על ידי מעשי טירור מתמידים.

2. רדיפת הלשון העברית. להלכה העברית מותרת בהנאה, אבל למעשה, בחיי יום יום, מתפּרש השימוש בשפה זו כמגמה אנטי־סובייטית. בתי הספר לעברית נסגרו. על הוראת עברית רודפת הממשלה עד חרמה. המורים, הורי התלמידים, וכן הילדים עצמם הושמו במאסר והוטל עליהם עונש גירוש למקומות גזירה. העתון העברי והספר העברי אסורים ברוסיה, ללא כל קשר לתכנם. בבתי הדפוס הוחרמו הנקודות וכל אותן האותיות שאינן דרושות ליידיש (ך,ם,ן,ץ,ת). כל הספרים העבריים, שנשתיירו עוד אי שם בספרויות, אינם ניתנים לשימוש לקהל, ודין ספרות דתית להם, לרבות ספרים בעלי תוכן לא דתי, הכתובים עברית. ספרים ועתונים עברים, הנשלחים אל אנשים פּרטיים, אינם נמסרים לתעודתם, וכל הנתפש בהחזקת ספר עברי בביתו, ביחוד ספר מארץ ישראל, מתחייב למלכות. אפילו הדבור העברי נחשב לעבירה מדינית.

(כאן הנחתי את הסעיף המדבר ברדיפת הציונים והציונות).

4. הפיכת היידיש למכשיר מלחמה נגד הרעיון הלאומי ואחדות ישראל. ברוסיה הסובייטית הוכרה יידיש כשפתם הלאומית של היהודים. בכמה מקומות באוקראינה וברוסיה הלבנה נעשו מאמצים להשיג היתר לשפה העברית. כל הנסיונות נסתיימו ברדיפתם ובמאסרם של המשתדלים. בתולדות המלחמה לזכויות העברית יש לציין ביחוד את הפּטיציה החתומה על ידי ילדים ונוער, שהוגשה לממשלה בשנת 1926, ההאבקות לעברית בגרוזיה, יהודי המזרח בכללם (יושבי בוכרה, דאגיסטן, קווקז ועוד), אשר מספּרם מגיע ל–200 אלף, אינם יודעים יידיש. עד שנכבשה גרוזיה על ידי הסובייטים היתה קיימת בה רשת של בתי ספר, שהעברית היתה שפת ההוראה בה. בשנים הראשונות לקיומה לא נגעה הממשלה לרעה בבתי ספר אלה, אבל ב–1926 פּורקו ופוזרו בתי הספר העבריים, למרות המחאות החריפות של יהודי גרוזיה. מאז אנוסים יהודים אלה, ככל יתר יהודי פסס"ר, להסתגל לשפת תושבי המקום ולהתבולל ביניהם. במצב דומה נתונים אלפי יהודים החיים ברפובליקות לאומיות אחרות בסס"רר.

“באוקראינה וברוסיה הלבנה יידיש היא שפה רשמית של הרשות ויש לה מהלכים בבתי הספר, בתי המשפּט, התיאטראות, ובתי הדפוס. אולם למעשה אין יידיש ממלאת כל תפקיד יהודי מיוחד. משתמשים בה אך ורק כבמכשיר תעמולה של הקומוניסטים והייבסקציה לשם ניתוק הקשרים בין ההמונים היהודים ברוסיה לבין היהדות העולמית והרוח הלאומית היהודית. דברי הפּרסום והתיאטראות היהודיים שמים ללעג ולקלס את העברית, את הציונות, את המסורת היהודית. העתון,עמעס” נפוץ ב–14 אלף טפסים. ההמונים היהודים אינם קוראים את העתונות הייבסקית. איש ההמון היהודי רואה בעתונות, בספרות ובתיאטרון הסובייטים היידים מין אנטישמיות מיוחדת המשפּילה ומחללת את ערכי הרוח של היהדות וחותרת תחתיהם. בתי הספר היהודיים נבדלים משאר בתי הספר אך ורק ברוח השנאה והאיבה כלפּי כל ערכי היהדות. אין מקום בהם לא לתנ"ך, לא לעברית ולא להיסטוריה העברית. ההורים – יחסם אל בתי הספר האלה הוא יחס שלילי בהחלט, ומעדיפים הם לשלוח את הילדים לבתי הספר ששפתם רוסית, אוקראינית או כל שפה אחרת. עקב המצב הזה קם לנו ברוסיה דור צעיר, שאינו יודע דבר על היהדות ואין לו כל הרגשת קשר אל היהדות והיהודים בכלל. חניכי בתי הספר הייבסקיים ספוגים משום כך יחס של בוז ושנאה לכל דבר לאומי.

5. רדיפות על הדת היהודית ונושאיה. מכריחים לסגור את בתי הכנסת ועם זאת שואפים ליצור רושם כאילו באה הסגירה מרצון חפשי. סוגרים את כל ה“חדרים” ו“הישיבות”, הלומדים והמלמדים נאסרים ומגורשים. כל המנהגים הדתיים: שחיטה, ברית מילה, וכו', אסורים ומבוטלים. ספרי תורה מוחרמים ונמכרים לחוץ לארץ תמורת וואליוטה80

* *

ידיעות מה יש לנו על חנוך ילדי היהודים בבירו בידז’אן.–

ביום 28 לחדש מארץ שנת 1948 מלאו עשרים שנה מיום שהקצתה ממשלת הסובייטים את מחוז בירו בידזאן, בערבות סיביר, שתשמש מעין מרכז יהודי, גליל יהודי אבטונומי. יהודים באו והתיישבו שם בעזרת השלטון, רבים עזבוהו והלכו להם, ונשארו אלה שלא היתה דרך אחרת לפניהם. עיר הבירה היתה לפנים כפר שוקט, וכן היה שם המקום “טיכונקאיא”, ועתה דרים בה, – ושמה בירו בידז’אן – כחמשים אלף נפש. מלבדה ישנם בגליל עוד שלשה מרכזים: העיר אבלוטשיע – מרכז לתעשיה הכבדה, לאנדאקא – מרכז תעשית הסיד, ווארעמע אָזערע – מרכז תעשית המלט, בירוקן – תעשית נייר, כינגאן – תעשית הבדיל, אין – מקום תּקון קטרי הרכבת. היהודים שבאו שמה עסקו בברוא יערות העד, בייבוש בצות מות, ובחקלאות – עבוד אדמה שממה. האוכלוסיה אינה יהודית טהורה ויש בגליל גם בני עמים אחרים., בעיריה של בירו בידז’אן יש 73 צירים, מהם רק 45 יהודים. עם יסוד בירו בידז’אן הכריזו כל בני המפלגות היהודיות המתנגדות לארץ ישראל כי ברוסיה תקום ותהיה מדינה יהודית.

בבירו בידז’אן ישנם בתי ספר בלשון יידיש לכל הגילים ומכל הסוגים. אדם שבקר שם בשנת 1935 כתב על המצב:

“שמחת אמת שמחתי בשבתי במחלקות בשעת הוראת חשבון, פיסיקה, כימיה, ומדעי הטבע, שלמודם התנהל בלשון יידיש, ועונג מיוחד היה לי לעיין בפנקסי התלמידים, שבהם רשמו התלמידים את תוכן השעורים ביידיש. ההשכלה בבת הספר בבירו בידז’אן עומדת על מדרגה רמה, אף על פּי שסובלים שם ממחסור מכשירים וציוד וספרי למוד ביידיש, עד שבמקרים רבים חייבים התלמידים להשתמש בספרים הכתובים ביד…”81. "התפּתחותם המהירה של מערכת החנוך, השכלה עליונה ומקצועית, מוסדות חנוך למבוגרים, ספרויות ומועדונים השתקפו מגידול התקציבים לחנוך העם בגליל היהודי האבטונומי, ומאידך גיסא השפּיע התקציב ההולך וגדול להחיש את ההתפּתחות התרבותית של הגליל… טרם הכריזו על בירו בידז’אן כגליל יהודי בשנת 1933, היה תקציב המלוכה לתרבות לאומית 1.2 מיליון רובלים. מאז גדל התקציב משנה לשנה:

שנה סכום במליונים (רובל)
1934 2.4
1935 5.2
1946 18.4
1947 22

המבקר מספּר על הספריות ועל התיאטרון היהודי המלוכני וגם שלמוד יידיש חובה הוא גם על בתי ספר של לא־יהודים, ואף יצא ספר למוד מיוחד להם בשם “יידיש פאר ניט־אידן” (יידיש לתלמידים לא־יהודים), ומתאר גם "טפּוס של יהודי סובייטי גא… שנתחנך על “החוקים שלנו” (הקומוניסטים) והתבגר במלחמתּו העקשנית לכבוש “הארץ החדשה”. – אבל אינו מגדיר במה הוא יהודי, ואם יש הוואי יהודי – מה טיבו82.

* *

מה שיש בטפּה, יש בים. מן הראוי למסור כאן שיחה עם חייל יהודי מז’יטומיר, שהיתה לפני המלחמה עיר ואם בישראל. פּליט שברח מפּולין בעת המלחמה השניה ובא לחלק שנכבש על ידי רוסיה, מספּר:

"פּוגשים אנו הרבה חיילים מן הצבא האדום. הם אזרחים סובייטים מסורים, והשלטון לימדם להזהר בלשונם. עם אחד מהם, שהתאכסן בשכונתנו, נתוודענו מקרוב. יהודי הוא מז’יטומיר, ועל היהדות ידע אך מעט מאד. הוא מדבר יידיש רצוצה ומספּר שבהיסגר החדרים ובתי הספר העברים, בפרוץ המהפּכה, לא רצו בני הדור הישן לשלוח את בניהם אל בתי הספר הקומונאים היהודיים, שקמו בכל מקום ישוב יהודי. הם שלחו את בניהם אל בתי הספר הקומונאים הרוסיים.

– והורי הדור הצעיר, השולחים הם עתה את בניהם אל בית ספר יידי?

– לנו אין צורך בהם. הלשון הרוסית יפה ועשירה מיידיש. וגם מן הבחינה המעשית טוב ללמוד רוסית פה. עתה אין עוד אצלנו בית ספר יידי83.

ידיעה זו מתאשרת גם מדברי מבקרים אחרים ברוסיה. ולא למותר להעיר שכל “הנלחמים עם הפאשיזם” והמבקשים תמיכה וחומרית רוחנית מיהודי חוץ לארץ אינם פּותחים את פּיהם לספר לנו על פּעולתם של בתי הספר היהודיים. אות היא שאינם.

* *

והסיכום?

הייבסקציה פּזורה. תקיפיה נעלמו מן הבימה הצבורית. מצבם הלאומי של המוני ישראל ברוסיה דולדל דלדול גמור. העתונים היידיים פּסקו מהופיע84. נתרבו נשואי התערובות, גדלה הטמיעה וקם דור אשר לא ידע עוד את החיים הישנים ואת מקורות חיינו, ואין לו אף זכרונות קלושים מהוואי יהודי. הם הלכו ונתקרבו אל הכליון.

אפּילוג

משורר, לא כביר בכשרונו, אבל עדין בנפשו ואציל ברוחו, היה בשנים האחרונות ברוסיה ושמו אלישע רודין (1888–1946). תחילתו היהת בשירה ביידיש, ודווקה בשנות המהפּכה, עת קמו לאבד זכר ללשון עמנו ולמורשתו בענשי מאסר ומחסור וטירודין – נכנסה בו רוח קנאות, להיות השומר ללשון ישראל, בה נגנזו אוצרות רוחו ובה מצאָה לה נשמתו את בטויה, ונבלע המשורר כולו ברעיון קודש זה ושעבד לו כל חושיו. קובץ שיריו “בפאת נכר” שהופיע בתל אביב בשנת תרצ"ח, בוער כולו בהגיגי אהבה ללשונו, כאשר תעדנה השורות הלוהטות האלה:

לֹא כָבְתָה הָאֵשׁ שֶׁהִצִּיתוּ אֲבוֹתַי;

הָעִבְרִית עוֹד הוֹמָה בְּקִרְבִּי כְּיַיִן,

עֲצוּרָה וַחֲתוּמָה הָאֵשׁ בְּעַצְמוֹתַי,

שְׂפַת עָמוֹס הַנּוֹקֵד וְשִׁירַת יְשַׁעְיָה.

כָּאֵשׁ הַיא צוֹרֶבֶת, כְּפַטִּישׁ הוֹלֶמֶת,

הַבְּרִית שֶׁבֵּינֵינוּ לָעַד הִיא קַיֶּמֶת.

ככהן לאלהי העברית היה אלישע, ומזומן היה בכל עת ובכל שעה להקריב את נפשו עליה.

“אין לך הנאָה יותר גדולה – כתב – מאשר להפליג ולשחות בתוך מימיה העמוקים של לשונך הנוהרת, מלצלול בתוך מעמקיה. מעולם לא טעמתי טעם התלהבות מאירה ורחש חיים עמוק כבשעה שאני עושה אזני כאפרכסת לקלוט את צלילי לשוננו, לשון המקרא במקורו, ולהאזין כמו מתוך צדף ים למנגינה המצודדת של סופות עברו ושל עמל שקרש. כגנן המהלך בין הערוגות שזרע במו ידיו, כן אני מהלך בין המלים. כמחבר המטייל בין טורי ספרו, כן אנכי מרגיש ויודע, כי פה ורק פּה שקועה עצמותי הכבירה ביותר, ה”שלי" העמוק ביותר, – חלקי שלי במהפּכה העולמית הגדולה. בשום לשון שבעולם לא עמל רוחנו כמו בלשון עבר, וחלקנו באותה המהפּכה העולמית הכבירה אשר שמה: פּרץ לשון גנוז בחיק העברית".

אהבתו הגדולה נתקדשה ונתחשלה ביסוריו שנשא עליה. הוא סבל מחסור ורעב וקור ובדידות. בידיו הקרות החזיק בעטו, סגור ומסוגר בחדרו, אחד ומיוחד – נדמה לו – ברוסיה כולה, ושפך עלי הגליון את עוצם אהבתו ותהום יאושו במלים עבריות, עמוסות מסורת אלפי שנים, חצובות מנפשות חוזי קדם, ומרגיש בכל ניב הולם וצרוף מלים מוצלח מחדוות ההתדבקות בדורות קדומים ומששון ההשתתפות בחיי נפשם85.

בן יחיד היה לו והשתדל למסור לו את לשון עמו, למען יהא הוא השומר לאחר מות האָב. "בכל ערב, כשבני, בן השבע, חוזר מגן הילדים שלו – מספּר רודין – הריני מגיף את דלת חדרי ומתחיל לאוורר את מוחו, אשר במשך יום שלם פּטמוהו בתכנית חומש לבנין טראקטורים86 וחילול שמם של האלוהים, היהדות, האנושיות.

– פּסוק לי פּסוקך.

– סבתא – הוא צועק בקולו הערב, המצלצל – אין אלהים. אף במיקרוסקופּ לא תראיהו.

אני פותח את התנ"ך הישיש. שני שזיפי עיניו פּקוחים. הוא מקשיב. אני קורא את “בראשית”.

– אבא, כמה יפה הוא צלצול המלים!

– אבא, האמת הדבר?

– אבא, מי כתב את הספּור הנחמד הזה?

"עוברים שבועות, בכל ערב פּרק חדש. הנה חלום יעקב, וילדי מחפּש את סולם האלהים. הנה וידויו של יוסף – והלב העדין מפרפּר. והנה דמותו של משה. הקטן שקוע בעולם אחר, עולם דמויות נשגבות, הרגשות אצילות, הגות יה.

“ומחר ישוב ילדי אל בית חנוכו, ושם ישננו לו פּסוקי נאצה על התנ”ך. הם הרבים ואני היחיד. מי ינצח?".

והוא נצח במדת מה. בנו הבין עברית ואהבה. אבל הגורל האכזר לא נתן מנוח לנרדף ולמעונה. עם פּרוץ מלחמת רוסיה וגרמניה התנדב הבן למלחמה, והוא אָז נער בן שבע עשרה, וביום 14 למארס שנת 1942 נפל חלל בכפר אחד שבגליל קאלינין. ועליו קונן האָב השכול קינה מיוחדת לשומר הלשון:

בצרור שפתנו תהי צרורה

כנשמתי גם נשמתך.

כי עיניך המאירות

הביאו לה מלים טהורות.

תלמי שפתנו הם רוים

דמעות דורות רבים רבים.

עוד שתי דמעות, הה בני, הה בני,

נוספו להם – שלך, שלי.

מיום צאת בנו אל המלחמה עד יום נפלו חלל, ומיום בוא בשורת מותו עד יומו האחרון של האָב – היו הלילות קדושים ליצירת שירים לזכרון הבן, לרחשי לב על רגעי חייו ומותו, כי “לעבריות נפקחו עיניו טרם לעד סוגרו” ולדמיונות עתיד, עת יעלה לארץ ישראל יעלה עמו לא עצמותיו “אני אעלה מאור פּניך, דמותך היא תעל עמדי”. לא הוא ספד את בנו, כי אם שפת עבר. והיא אשר הודתה לאלמונים הטובים אשר טפּלו בקבורת בנו. “זכרי לטוב, זכרי שפת עבר, כל אלה שקברו את בני”.

עברית וארץ העברים – אלה היו נקודות המוקד בכמית נפשו. הצנזורה ברוסיה לא התירה להוציא ולהכניס דברי דפוס וכתבי יד בעברית, וספר או עתון עברי שנשלח לרוסיה – הוחזר לידי השולח. וברצות אלישע רודין כי צרור שיריו על מות בנו יראו אור בארץ ישראל – ברוסיה אין להדפּיס ספר עברי – כתב את המכתב הזה אל הצנזורה הצבאית:

"חברים נכבדים מהצנזורה הצבאית: השירים שאני שולח לכם הם שירים אל בני, רודין גריגורי אברמוביץ, אשר התנדב והלך לשדה המערכה ונספּה בחזית הקאלינית ביום 14.3 לשנת 42. השירים כתובים בלשון הביבלית, שהיא לשון ילדותי, לשון עמי, ואשר אהבנה ככלי הנגינה שלי, כי רק בלשון זו הנני ביכולת להביע את חויותי הבעה נפשית מלאָה במידה המרובה ביותר. "הנני מבקשכם לתת לשימת לבו של אָדם היודע לשון זו כל צרכה וישר לב, שאין לו חשבונות פּרטיים כלפּי הענין היהודי הלאומי בפלשתינה. הנני בטוח כי תרגום מדויק וישר של שירי ירשה לכם לשלחם בלי שהיות לפלשתינה, היות ושירי משמשים את הענין אשר לכולנו, מיגורו של היטלר. "למען זכרו של בן הפּורת שלי, שבהווידע לו ימים אחדים בטרם נפל חלל, כי אני כותב עליו, הביע את חדותו על כך, הנני מבקשכם לנהוג בשירי עליו מידה של כבוד ולשלחם לפלשתינה, מקום שאני מפרסם את דברי בדפוס.

רצוני כי זכרון בני יהא קיים ביצירת אָביו שרחש לו הבן אהבה וכבוד.

בברכה

המשורר העברי אלישע רודין.

למקרא הדברים האלה נכמרו רחמי הצנזור וכתב היד הגיע לארץ ישראל ו“עם עובד” הוציא את צרור השירים בשנת תש"ג בשם “לבּן”. כמערכה אחרונה בטראגדיה הנגמרת במות הגבור הראשי כן נגמרה הטראגדיה של היהדות החרבה ברוסיה הסובייטית. עם מותו של אלישע רודין ירד אלי תהום האחרון במשוררים העברים שם, ובקרב שלשת מיליוני היהודים הרוסים, שהם היו ראשי המדברים בספרותנו החדשה, לא יימצא עוד יוצר בלשונו.

* *

כמה שלבים היו בחורבן התרבות והחנוך העברים ברוסיה. תחלה החריבו את הארגונים הגדולים ואת המוסדות הצבוריים. העבודה העברית נתרכזה מאָז במשך שנים בקרב קבוצות קטנות שעבדו במחתרת. ואַף אותם השיגה מעט מעט ידה האכזרית של הייבסקציה ובלשיה, ונשארו אך יחידים ובודדים, נאמנים ליצירת עמם בסתר חדרם ורוקמים ארג יצירתה בדממת הלילה ומתדבקים בנשמות אחיהם הרחוקים, ללא מגע אחר. רודין סימל ביצירתו ובחנוך בנו את השלב האחרון הזה. מגל הזמן קצר גם אותם.

אָז כבו כל המאורות העברים ברחבי רוסיה ותהי אפלה גדולה, אפלת עולם.

 

פרק שני: זכויות המיעוטים

זכויות המיעוטים בועידת השלום

עוד לפני פּרוץ המלחמה הגדולה, מלחמת הדמים העולמית, התנהלה בארצות רבות־לאומים מלחמה על זכויות המיעוטים. ביחוד היתה אוסטריה מצוינת במלחמות אלו. המיעוטים הלאומיים דרשו את זכות לשונם בכל המוסדות ואת זכות חנוכם המיוחד, וכשלא נתמלאו דרישות אלו – פּרצו סכסוכים. טשיכים, למשל, היו באים אל בית הנתיבות לקנות כרטיסי רכבת, וסרבו לקבל כרטיסי מסע שלא היו נדפּסים בכתב ובלשון הטשיכית, עד שנתקבצו המונים המונים, ולא זזו ממקומם, בדרשם שימלאו דרישתם. השאיפות הלאומיות של המיעוטים הגיעו לידי פריחה בימי המלחמה. הסתדרויות שונות המטיפות לחופש החלו לטפּל בשאלת הלחץ התרבותי.

השאלה הלאומית החריפה כל כך, עד שחדרה גם אל שורות ארגוני הפּועלים הסוציאליסטים, שהיו תחילה קוסמופּוליטיים. ראשיתה של תנועה לאומית בין הפּועלים היתה אף היא באוסטריה. בוועידה הששית של הסוציאל־דימוקראטים באוסטריה הביא המנהיג ויקטור אדלר את ההצעה הזאת לפניה ונתקבלה פּה אחד ומתוך התלהבות גדולה:

“התפּרדותה הארגונית של הסוציאל־דימוקראטיה האוסטרית לקבוצות לאומיות עצמאיות, שהתחילה בועידת פּראג והמתגשמת כעת בוועידה השישית של המפלגה, מטרתה ליצור תנאים מעשיים מתאימים ביותר לפעולת ארגונו של הפּרוליטאריון האוסטרי רב הלשונות ולהתגבר על קשיים מעשיים הנובעים מהבדלי לשון. בהכירם איפוא ביעילות עצמאותן המלאָה של ההסתדרויות הסוציאל־דימוקראטיות אשר לעמים הבודדים ובהתחשבנו בכך, אנו קובעים יחד עם זה ועידה כללית של המפלגה וועד פּועל כללי, מוסדות שהם מוכשרים להבטיח במידה מרובה מן הקודמת איגוד בעל כח מחץ של כל ההסתדרויות היחידות לשם היאבקות כללית. עצמאות לאומית וסולידאריות בין לאומית הרי הן העקרון היסודי של הסתדרותנו”87.

בועידת ברין שנתכנסה בימי 24 – 26 לספטמבר שנת 1899 העמידו על הפּרק את הצעתם של צירי הסלאבים הדרומיים על “אבטונומיה לאומית שלא תהא תלויה בטריטוריה”. הם דרשו מן הועידה להחליט שכל עם החי באוסטריה יהווה קבוצה אבטונומית, ללא תלות במקום שבו גרים חבריו, המספּקת את צרכיה הלאומיים התלויים בתרבות ובלשון. בועד המרכזי של המפלגה המאוחדת באוסטריה ישבו באי כחם של הפּועלים הגרמנים, הטשיכים, הפּולנים, האוקראינים, האיטלקים והסלובאנים, ולאחר וויכוחים סוערים קבלו החלטות ששאלת הלאומיות והלשונות באוסטריה תובעת פּתרונה, ופתרון זה אפשרי אם יסלקו את שיטת הצנטראליזם הממלכתי וייסדו יחידות אדמיניסטראטיביות המותחמות בתחומים לאומיים ומתנהגות בידיהן הן. הועידה הכירה פּומבית בזכותה של אומה לקיום מיוחד ולהתפּתחות תרבותה המיוחדת.

סופר הוגה דעות שהשפּיע הרבה על התפּשטות הרעיון של העצמאות הלאומית התרבותית היה ד"ר קארל רענר, אחד מן הסוציאליסטים בעלי השם בממלכת אוסטריה. הוא הגדיר את המושג לאום בקבוץ בעל קנינים משותפים, כגון לשון ותרבות וענינים חומריים ומדיניים משותפים. והחידוש שבדבריו היה הרעיון שהשתייכותו של החבר ללאומו אינה תלויה אך בטריטוריה, אלא בהרגשה האישית. בני אדם שוי דעה ושוי לשון מהווים קבוץ לאומי, אף כי חלק מהם דרים שלא בתחום החבורה כולה. אפשר לו לאדם לחיות באיזה מחוז שהוא במדינה ולהשתייך אל קבוצה מיוחדת, אל לאומו. אזרחי המדינה הם על כן, לפי מהלך דעותיו, צרופי עמים ולא נתינים יחידים. מכיוון שכך, מן הראוי שלא יהא השלטון מרוכז, אלא שכחות אדמיניסטראטיביים יימסרו למחוזות ולבתי נבחרים של לאומים. כל שיטתו המפורטת הותאמה לתנאי המדינה האוסטרית, לתת לכל העממים חופש ההוואי הלשוני והתרבותי והכלכלי שלהם, ולאחדם כולם יחד על ידי שלטון מרכזי לענינים כלליים.

הסוציאליסט הווינאי אוטו באואר ביסס את ההלכה הלאומית הפרוליטארית בהסבירו שיש בחופש הלאומי מן הכח התרבותי, ומעמד הפּועלים צריך להשתדל להשתלט באוצרות התרבות הלאומית, כי האידיאולוגיה הסוצאליסטית מתמזגת עם ערכי התרבות הלאומיים, ועצמיותו של כל עם קובעת את פּרצופה בסוציאליזם שלו. ואת מהות הלאום בשיתוף הגורל ושיתוף האופי. מלחמתו של מעמד הפועלים עם הקאפּיטאליזם היא מלחמה להגדרה עצמית לאבטונומיה88.

הלכותיהם של הסוציאליסטים האוסטריים התאימו ביחוד לתנאי חייהם של היהודים, ופועלי ציון שבקשו למזג סוציאליזם ולאומיות הסתמכו על הוגי הדעות הנזכרים ויצרו את התיאוריות שלהם על האבטונומיה הלאומית שלנו בתפוצות הגולה.

בשנת 1915 נוסדה “הסתדרות מרכזית לשלום תמיד” בההאג, ובהצעותיה ובהחלטותיה נמצאו סעיפים מיוחדים על חופש השימוש בלשון המיעוט, כגון “כל מיעוט לאומי המצוין בלשונו או בדתו – הזכות נתונה לו לסדר בתי ספר משלו – אם יימצא להם מספר תלמידים מספּיק. הזכות תנתן להם להקים בתי ספר עממיים ותיכונים, ליציאומים ואוניברסיטאות. כל בתי הספר הנזכרים זכאים לקבל תמיכה רשמית”. תעמולה זו הקיפה גויים רבים, והיהודים אף הם החזיקו בה, ובהתלהבות גדולה ובפּרסום רב. ועל ידי היהודים הושם לב לשאלה זו גם בקרב העמים הגדולים.

"בועידה השלישית של “איחוד הלאומים” (“ל’אוניון די נאציונאליטע”)89 בלוזאן הופיע בא כחו של “הועד הלאומי היהודי”, צבי אברסון, ודבר על דרישות היהודים כמיעוט לאומי. באוגוסט שנת 1917 הגישה מפלגת “פּועלי ציון” תזכיר אל הועד ההולאנדי־הסקאנדינאבי, שקבל על עצמו לערוך את הועידה הסוציאליסטית הנייטראלית בשטוקהולם, על אבטונומיה לאומית־אישית90 למיעוט היהודי. בועידת שטוקהולם ובועידת האינטרנאציונאל בברן ובועידת אמשטרדאם נתקבלו החלטות לטובת העיקר של אבטונומיה.

נגמרה המלחמה. המעצמות התכוננו לועידת השלום ובחרו בועדים שונים של מומחים לעבד את עיקרי כתבי החוזה, אבל לא מינו ועדה מיוחדת לעניני המיעוטים. שאלת היהודים ודרישותיהם ידועות היו לראשי המנצחים. וואודרו ווילסון חזה אָז את חזון העולם המתוקן במלכות הצדק, והכיר בעיקר של “הגדרה עצמית”. ביאנואר של שנת 1918 הצהיר כי יסוד תכניתו הוא “עיקר הצדק לכל העמים והלאומים וזכותם לחיות בתנאי שוויון של חופש ובטחון, מבלי שים לב אם חזקים או חלשים הם”. ובדברו אל הקונגרס בשנת 1918, ביום 11 לחודש פברואר, הודיע כי חובה היא להוקיר ולכבד את שאיפותיו הלאומיות של כל גוי, וכי מכאן ואילך יהא שלטון כל עם תלוי ברצונו הוא. “הגדרה עצמית” אינה פראזה נבובה, זהו עיקר פעולה הכרחי, וגדולי המדינה שלא ישימו לב אליו יגרמו כליון עצמם".

כשבאו ראשי עמי הברית לדון בדבר השלום לפרטיו ראו שאי אפשר לתחום תחומים מסוימים על פּי השייכות הלאומית, ובכל שטח יימצא מיעוט לאומי זר, והכרח הוא להגן על המיעוט הזה ועל זכויותיו התרבותיות. גדולי היהודים – השופט העליון לואיס ד. בראנדייס, השופט יוליאן מאק, הד"ר כורש אדלר והרב סטיפאן ווייס – נפגשו לא פעם עם ווילסון ודברו עמו על הבטחת זכויות היהודים במזרח אירופּה. בא כח ממשלת אמריקה, הפּרופיסור א. ק. קולידג'91, ראש ועדת המומחים שבקרה את אירופּה הנלחמת מיד לאחר הקרב, נוכח שלא יהא קיום לשלום, אם לא יבטיחו את זכויותיהם של עמי המיעוט, ואת דעתו זו הודיע לנשיא ווילסון ולמשלחת האמריקנית, שעליה הוטלה החובה לטפּל בשאלת כריתת בריתות השלום.

מכל המיעוטים בלתי הטריטוריאליים היו היהודים התובעים המתמידים והנמרצים ביותר, ולא הניחו לראשי המדינות להסיח את דעתם ממצבם ומהבטחת עתידם, והזכירו להם את אשר קרה לחוזה הברליני של שנת 187892.

לפני ועידת ווירסייל הגיעו משלחות יהודיות לפאריס לעמוד על המשמרת, ולעורר את בעלי ההשפּעה שלידם נמסר גורל העמים, לבל יסיחו את דעתם ממצב היהודים ויגנו עליהם בכתבי החוזה. הקונגרס היהודי באמריקה, שבו השתתפו יהודים לאומיים ובלתי לאומיים, – חבריו התנצחו בשאלת ה“זכויות הלאומיות”, ולאחר מאבקים פּנימיים גדולים, וויתרו בלתי הלאומיים על רצונם, לטובת השלום, וקבלו את המונח “זכויות לאומיות”. משלחות יהודי צרפת ואנגליה, שהתרגלו במהלך מחשבות אחר, ולא בקשו חיים מיוחדים לעצמם, הסתפּקו בדרישות אזרחיות ושוויון פּוליטי, ולא גרסו את התביעות התרבותיות הלאומיות. אבל דעתם לא נתקבלה, כי צירי מזרח אירופּה חדורים היו רוח לאומית ונלחמו בכל כחם על דרישתם לאבטונומיה לאומית93.

ובימים שנועדה ועידת השלום הגיש ועד המשלחות היהודיות את תזכירו. אָז עמדה על הפּרק כריתת ברית השלום עם פּולין, ארץ בעלת מיעוטים לאומיים, והתזכיר היה מכוון להגן על זכויותיהם של היהודים בארץ שנתפּרסמה באנטישמיותה. התזכיר פּרט שמטרתו היא לעבד סעיפי חסות למיעוטים הלאומיים השונים, דתיים, אטניים או לשוניים, בבולגאריה, אסטוניה, פינלנדיה, יון, ליטא, פּולין, רומניה, צ’יכוסלובאקיה, אוקראינה, יוגוסלאביה וארצות אחרות במערב ובמרכז איירופּה. אחר כך יבואו הסעיפים השונים להגנת המיעוטים ואלה הם הסעיפים הנוגעים ביחוד בהגנת הלשון והתרבות ומוסדות החנוך:

סעיף 4: אין לצמצם זכותו של אדם להשתמש בלשון או בלשונות של מיעוט לאומי ב… (שם הארץ) במסחר, ביחסים הפּרטיים, באספות של פּומבי ובעתונות וכן לפני בתי משפּט שונים הן בעל פּה והן בכתב. אין להפריע לשום מיעוט לאומי להשתמש בלשונו בבתי הספר ובמוסדות אחרים ולא יהא כחה של כל תעודה מופרך מסבת הלשון שבה היא כתובה.

בתי הספר שמשתמשים בלשון של מיעוט לאומי – בתנאי שתהא תכניתם מתאמת לתכנית המקובלת בכלל, נהנים מן הזכויות כשאר בתי ספר מאותה דרגה. כל האסורים הקיימים בנוגע לשימוש בלשונות שונות בטלים.

סעיף 5. ה… מכירה במיעוטים הלאומיים השונים של האוכלוסיה שלה כמהווים גופים מיוחדים ואבטונומיים ושיש להם, בתורת אלה, זכויות לייסד, לנהל ולפקח על בתי הספר שלהם, וכן שאר מוסדות דתיים, חנוכיים, של צדקה וסוציאליים. כל אדם יכול להוציא את עצמו, על ידי הצהרה מיוחדת, מכלל המיעוט שאליו הוא שייך. על סמך הסעיפים של פּרק זה האוכלוסיה היהודית ב… (שם הארץ) מהווה מיעוט לאומי הנהנה מכל הזכויות שפּורטו בה.

סעיף 6. ה… מסכימה כי במדת שיסודם וקיומם של בתי ספר ומוסדות דת וחנוך, צדקה וחברה מוטלים על התקציב הממשלתי, של המחוז, של העיריה או אחר, המתכלכל מקרנות הצבור, יופרש לכל מיעוט לאומי חלק פּרופּורציונאלי של אותן הקרנות, בהתאם לכל איזור וביחס ספרת המיעוט לספרה הכללית של האוכלוסיה. מלבד זה הרשות לאורגנים של כל מיעוט לאומי להטיל מסי חובה על חברי אותו מיעוט"94.

לא על נקלה נתקבלו הסעיפים הללו על ידי משלחות היהודים. היו ביניהן יהודים הנוטים אל הטמיעה שרצו להסתפּק בזכויות אזרחיות ולא נשאו נפשם לזכויות לאומיות. אדרבה, זכויות לאומיות היו בעניהם כחטא, חטא של הסתייגות ופרישות מן העמים השליטים שבתוכם אנו חיים. הקריאה בפרטי הדיונים הללו מגלה לפנינו עולם של נגודים והשקפות, והרוצה לדעת את נפש בני עמנו לשכבותיו ולתפוצותיו לא יוכל לוותר על עיון מדוקדק בפרשה זו. אבל עוז נפשם של צירי יהודי המזרח התגבר על הכל וסוף כל סוף נתקבלו סעיפי הזכויות הלאומיות התרבותיות, והוגשו אל המעצמות.

ובדברנו על ההישג הנפלא הזה שהשיג עם ישראל לאחר מלחמת העולם – קבלת זכויות לאומיות בכמה ארצות, זכויות שהיו כהשלמה לזכויות האזרחיות מימי המהפּכה הצרפתית, עלינו להזכיר את אחד העסקנים החרוצים אשר הקדיש כמה שנים מימי חייו הפּורים למטרה זו, הלא הוא המנהיג הציוני אריה ליב (ליאו) מוצקין (1867–1933). בראשית מלחמת העולם, כשניתקו הקשרים בין סניפי ההסתדרות הציונית בארצות שונות, הוקם בדניה הנייטראלית, בעיר קופּנהאגן, משרד ההסתדרות הציונית העולמית ומוצקין היה מנהלו בפועל. לשלשת סוגי פעולה הקדיש את עצמו באותם ימי החירום: לסיוע לפּליטים ולסובלים, להפצת הרעיון הציוני בארצות הסקאנדינאביות ובעבודה פּוליטית להשגת זכויות לאומיות ליהודי מזרח אירופּה. ש. דובנוב היה יוצר הרעיון של אבטונומיה יהודית, ואחריו החרו החזיקו מנהיגי מפלגות שונות, אבל אחד המשתדלים הראשיים להגשמת הרעיון היה מוצקין. בבואו לארצות הברית של אמריקה נפגש עם לואי מארשאל, נשיא הועד היהודי האמריקאני95 בימים ההם, ועם לואי ד. בראנדייס, נשיא ההנהלה הזמנית של הציונים, והשפּיע הרבה על אחודם של יהודי אמריקה לדרוש זכויות לאומיות בועידת השלום, – כי הדעות היו חלוקות וקשה היה לבני ההשקפות השונות לבוא לידי הסכם. מוצקין הועיל הרבה לכינוסו של הקונגרס היהודי האמריקאני96 בשנת 1917.

בשנת 1919 נוסד ועד המשלחת היהודיות שעל יד ועידת השלום97. נשיאו הראשון של הועד היה השופט העליון י’וליאן וו. מק98, אחריו באו לואי מארשאל ונחום סוקולוב. ומזכירו הראשי של הועד וראש ועדת התכנית היה מוצקין, ועבודת ההכשרה וההכנה הקשה ביותר נעשתה על ידיו. התזכיר שהגיש ועד המשלחות אל המעצמות בוסס על הרצאתו המקיפה של מוצקין, והצעתו היתה לדרוש את הזכויות הלאומיות לכל המיעוטים הלאומיים, ולמיעוט הלאומי היהודי בתוכם. דבר זה הביא לידי תוצאות טובות. היהודים היו החרוצים ביותר והכוללים ביותר, והיו עמים – כליטאים בראשית עצמאותם – שזכרו ליהודים את חסדם זה.

החוזה הראשון עם המדינות החדשות שנתייסדו אחר המלחמה והיו למדינות העומדות ברשות עצמן, נכתב לשם פּולין. הפּולנים התנגדו בכל תוקף לחוקים הבאים להגן על המיעוטים. בא כחה של פּולין היה המנגן המפורסם איגנאץ פּאדיריבסקי, שהשפּעתו על רבי המדינה גדולה היתה, בגלל כשרונו, פּרסומו, נועם הליכותיו, מתק דבורו וטיב נימוסיו. הוא טען שפּולין מוכנת ומזומנת לתת לישראל כל הזכויות שניתנו להם במערב אירופּה – כלומר זכויות אזרחיות ומדיניות ולא לאומיות. אבל טענותיו לא נתקבלו. באי כח היהודים בארו לראשי הממשלות את ההפרש הגדול במצבם המדיני והתרבותי שבין יהודי המזרח ויהודי המערב, ופרשו כשמלה את הנהגת הפּולנים והרומנים עם היהודים, ששללו מהם זכויותיהם באמתלאות שונות. פּולין הצליחה להכניס בסעיפי החוזה כמה שנויים שהחלישו כחם ותקפּם, אבל גם לאחר הקלשה זו הובטחו זכויות לאומיות ליהודי פּולין. וזו תמצית הסעיפים הנוגעים בחנוך ובתרבות:

כל אזרחי פּולין, ונכללים בהם כל הנבדלים מן הרוב בגזעם, בלשונם או בדתם, יהיו שוים בפני החוק ויש להם כל הזכויות האזרחיות והפּוליטיות. אין פּולין יכולה לחוק חוקי הגבלה כנגד איזה אזרח פּולני שהוא להשתמש חפשית בלשונו, בשיחה פּרטית, במסחר, בדת, בעתונות או בכל הוצאה שהיא, או באסיפות פּומביות. ומבלי שים לעובדה שהלשון הפּולנית תקובל כלשון המדינה חובה היא לממשלה ליצור תנאים נוחים לנתיני פּולין שאינם מדברים פּולנית להשתמש בלשונם, אם בדבור ואם בכתב, לפני בית המשפּט. הסעיף התשיעי של הברית הטיל חובה על הממשלה הפּולנית לספּק בערים ובמחוזות שיש בהם חלק הגון של אזרחים שאין לשונם פּולנית, בתי ספר בלשונם. ובערים ובמחוזות שיש בהם חלק הגון של אזרחים השייכים למיעוט אטני, דתי או לשוני, חייבת הממשלה להבטיח להם שעור צודק מקרנות הצבור לשם צרכים חנוכיים, דתיים או הומניטאריים. אבל אין ההחלטות הנזכרות מפריעות את ממשלת פּולין מלקבוע את הלשון הפּולנית ללמוד של חובה בכל בתי הספר של המיעוטים.

היהודים לא השיגו על כן את כל חפצם. את המונח “מיעוט לאומי” המירו ב“מיעוטים אטניים של דת ולשון”. המונח הראשון כולל תוכן פּוליטי ברור ורחב יותר מן המונח “אזרחים הנבדלים בדת ולשון” ונתכוונו בזה להפיס דעתם של הפּולנים שהביעו חששות שהשם “מיעוט לאומי” יש בו כדי להחליש את רבוניותה של המדינה בשאלות פּוליטיות ולסכן את שלמותה. בנוסח האחרון של החוזה היה כתוב ש“למיעוטים הזכות השוה לייסד, לנהל ולפקח על בתי ספר על חשבונם” – סעיף שהחליש את אחריותה הממונית של הממשלה. המושג “בערים ובמחוזות” הוא כולל ואינו מדויק למדי, ועל ידי כך אפשר לה לממשלה לצרף כפרי הסביבה אל העיירה, וכידוע היו היהודים יושבי עיירות וערים ובכפרים דרו אכרים פּולניים או בני מיעוט לאומי אחר, ועל ידי צרוף כזה אפשר היה להתיש כחו של המיעוט היהודי ולהפחית ערך דרישתו לבית ספר בטענה שאינו “חלק הגון”. ובדבר בתי הספר לא נזכרו כל הסוגים, כגון תיכוניים או מקצועיים. בדבר לשון המדינה שהוטלה חובה ללמדה בכל בתי הספר של המיעוטים לא בררו שהיא אך לשון למוד לבד ואינה מוכרחת להתקבל כלשון אדמיניסטראטיבית, ועל ידי כך יכלה הממשלה לבוא בדרישה שכל פּנקסי בתי הספר ושאר התעודות ייכתבו בלשון המדינה דווקא.

אבל למרות כל הלקויים וההקלשות והעירפּולים נצחו היהודים נצחון גדול. עם פּולין הידוע בגאוותו הלאומית ושהגו לו חבה בחוגי הממשלה הצרפתית ובחוגי שאָר הממשלות המנצחות, העם אשר בז לישראל, – עם זה אולץ לחתום על חוזה המכיר את היהודים למיעוט לאומי והמבטיח לו זכויות להשתמש בלשונו ולהקים לו בתי ספר מיוחדים בתמיכת קרנות הצבור. באי כחה של פּולין נלחמו על כל סעיף וסעיף, הציעו נוסחאות משלהם כדי לתת דמות של מיעוט דתי לישראל, ולא של מיעוט לאומי – אבל כל כרכוריהם לא עשו אפילו רבע, וחתמו על החוזה.

הנצחון היה שלם על הנייר, ובלתי שלם במציאות. איך מילא עם פּולין את חובותיו – את זה נלמד ונדע מתוך הרצאת ההיסטוריה הקצרה, התוססת, רבת הזעזועים ורבת התוצאות של החנוך הישראלי שם, בתקופה הגדולה שבין שתי מלחמות העולם.


 

פרק שלישי: בפולין

עַל־יַד הָרַכֶּבֶת

הַיוֹם מַתִּי נוֹסֵעַ.

הַמוֹרָה וְכָל הַיְלָדִים בָּאוּ אֶל הָרַכֶּבֶת.

הַיְלָדִים הֵבִיאוּ מַתָּנוֹת יָפוֹת לְמַתִּי.

פּתְאֹם הָרַכֶּבֶת: שַׁק־שָׁק! שַׁק־שָׁק!

מַתִּי כְּבָר נוֹסֵעַ. – שָׁלוֹם! שָׁלוֹם!

אָמַר שְׁמוּאֵל: נָשִׁיר שִׁיר.

שָׁרוּ כֻּלָם:

אָנוּ עוֹלִים אַרְצָה בְּשִירָה וּבְזִמְרָה!

א: לפני אחודה של המדינה

בימים שנכנסו הגרמנים לפולין התקיימו בה מוסדות חנוך יהודיים מסוגים שונים: “חדרים” ובתי תלמוד תורה, מהם חוקיים ומהם בלתי מאושרים; בתי ספר מלוכניים בני שתי מחלקות לילדי ישראל שבתכנית למודיהם הרשמיים נכללו גם מקצועות יהודיים, בתי ספר עבריים מודרניים לבנים ולבנות, ובתי מחסה לילדי הפליטים והמגורשים – בתי חנוך שנפתחו בשנות החירום. לאחר עבור ימי הכבוש הראשונים, כשהחיים בערים ובעיירות חזרו לנורמאליותם, שבו משפּחות נמלטים למקומותיהן, ואָז הפכו בתי המחסה הארעיים לבתי ספר קבועים. מוסדות אלו נכבשו על ידי היידישאיים והלמודים שבהם התנהלו בעיקר ביידיש. בימי המלחמה הראשונה, כשירדה מהומת הגרושים על הערים והעיירות, חרבו מוסדות חנוך רבים, וכשהחלו החיים נכנסים מעט מעט למסלול מעין־נורמאלי קמו בתי ספר חדשים על חרבות הישנים. רוח הציונות נתחזקה אָז, ואתה בת־לוויתה – תקות התחיה העברית, וזו היתה רוח החיה בבתי האולפן המוקמים. בשנת 1915 – שנה לאחר פּרוץ מלחמת העולם – נוסדה בווילנה הגימנאסיה העברית המפורסמת שבראשה עמד הד"ר יוסף אפּשטיין, ושהיתה לדוגמא לשאָר גימנאסיות לאומיות עבריות. בשנת 1916 נוסדו בווילנה שני בתי ספר עממיים לבנות, האחד ברחוב ווילנה והשני בפרבר שניפּישוק, ומספר תלמידותיהם הגיע לשלש מאות ושלשים. גם בשאר ערים: ביאליסטוק, גרודנה, לודז, ווארשה, שידליץ, לובלין ועוד נפתחו בתי ספר, וילדי ישראל למדו בהם מתוך התלהבות לעברית ולארץ ישראל. בית הספר העברי השלם הראשון – כלומר שלמדו בו כל הלמודים בלשוננו העברית – נוסד בשנת 1917 בקרינקי, מחוז גרודנה, עיירה של בורסקים. בתי הספר האלה לא היו לרצון לשליטים החדשים, הגרמנים. עם ימי הכבוש הראשונים התכוונו לגרמן את התושבים, והיה נראה להם שהדבר לא יעלה להם בקשי, מכיון שיידיש תשמש מעבר למקורה, לגרמנית. על כן עמדו לימינם של היידישאיים בריב הלשונות, ומצאו להם כסות עינים להצדיק את הנהגת היידיש בבתי הספר: הרי זוהי לשון דבורם של באי כח העם הנבחרים. לשון ההוראָה – אמרו – היא ענינם של הכחות הפּנימיים, והממשלה אינה צריכה להטיל מרותה עליהם.

ברחוב היהודים החלה אָז תסיסה חנוכית גדולה. באוקטובר שנת 1917 נועדו הציונים ממאָה וארבעים נקודות שבשטח הנכבש על ידי הגרמנים, וקבלו החלטה: “בהכירנו שהשפה העברית היא השפה הלאומית היחידה של העם העברי, מחליטה הוועידה השלישית של הציונים בפולין, כי בבתי הספר של הקוראטוריון הציוני מוכרחת שפת ההוראָה להיות רק השפה העברית. ביידיש משתמשים רק בתור שפת עזר, שממנה צריכים לעבור בהדרגה אל העברית”. ציוני פולין יסדו אָז לשכה מיוחדת שתעודתה היתה “לארגן את כל בתי הספר העממיים והתיכוניים וליצור את כל מוסדות התרבות הנחוצים להתפּתחות החיים הלאומיים והתרבותיים”. ואָמנם יסדה הלשכה סימינאריון למורים עבריים בלודז, שעורים לגננות ושעורי השתלמות למורים עבריים ובלודז. בשנת 1918, בנובמבר, לאחר מפלת גרמניה ובעלות בריתה, היתה פולין למדינה העומדת ברשות עצמה. הארץ שהיתה במשך תקופה רבת שנים מפולגת בין שלש מלכויות ומדוכאת דיכוי לאומי, כלכלי ותרבותי, היתה שוב למדינה עצמאית. את חופשתה קבלה מידי האומות המאוחדות המנצחות וחתמה על חוזה המעוטים. בחוזה זה הבטיחה שווי זכויות למעוטים, שיהיו זכאים לפתוח להם בתי ספר בלשונם ולתרבותם ויקבלו חלקם בהוצאות החזקת מוסדותיהם מקופּת המדינה. אז החלה בפולין היהודית פּעולת חנוך עצומה. לא רק הציונים והמפלגות הסוציאליסטיות, שהיו דינאמיות אף קודם לכן, התעוררו לעבוד מתוך זריזות, אלא אף מעמדות העם הסטאטיים. במשך ימים לא רבים קמו בפולין בתי ספר יהודיים מכל הגוונים ומכל האידיולוגיות, ואַף מאידיולוגיות שהיו ממזגות זרמים שונים. ברחוב ישראל פרצה הסתערות: בעלי האידיולוגיות השונות התנגחו אלה באלה, קנאו אלה באלה, סערו ורגשו, קראו לאספות, הוכיחו בנאומים, במאמרים ובקונטרסים את בסיסם הטוב ואת אפסות עיקריהם של מתנגדיהם והפסדם. קנאת אידיולוגיות הרבתה מוסדות, ורב הרעש, ולא נעדרו גם כל הצדדים השליליים של קנאָה ושנאָה והתחרות מפלגתית.

ב: בתי הספר “חורב” ו“בית יעקב” של החרדים

חנוכם של ילדי ישראל בפולין היה רב גוונים ורב כיוונים, אבל ברובו היה מסרתי ו“החדרים” היו הטפּוס השולט. אבל מוסד רב ימים ורב השפּעה זה נמצא אָז במצב התנוונות. עדיין היה ה“חדר” רוב מנין, אבל תשישות כחו התבלטה במעוט השפּעתו הרוחנית והחנוכית. החיים סערו מסביב, רעיונות התנגחו, קמו בתי ספר חדשים לפי רוח הזמן, והתלמידים אף הם היו בני סביבה חדשה, וה“חדר” נשאר בדמותו הישנה, קיים בכח האינרציה ונוהג על פּי שאבלונה, והילדים לומדים ללא התלהבות פּנימית. לקויו הגדול ביותר של ה“חדר” היה חסרון מלמדים טובים. המלמדים ששימשו בהם לא היו מצוינים לא בידיעת הלמודים, לא בידיעת שיטות ההוראָה ולא במסירות לתפקידם הגדול. ביחוד גדולה היתה הירידה בידיעה. ורק בין מלמדי הגמרא נמצאו למדנים שהיו ראויים לאומנותם. האורתודוכסיה בפולין היתה חזקה במנין, אבל לא הראתה כח התחדשות והסתגלות לתנאי הזמן. עם בוא סערת האידיולוגיות לרחוב היהודים, עמדה האורתודוכסיה חסרת אונים ורפת ידים. היא התנגדה לחדש בכל עוז, אבל זו היתה התנגדות עיוורת, פּרימיטיבית, עומדת כולה על שלילה, ולא גילתה כח פּעולה חיובית. ה“חדרים” היו מוסדות פּרטיים, בלתי מאורגנים, מתנהלים על ידי המלמדים לפי רצונם וכשרונם, ללא פּקוח צבורי. אף אם ידעו ראשי האורתודוכסיה את חסרונות ה“חדרים” לא יכלו לעשות דבר לתקונם. נסיונות קלים להשבחת החנוך החרדי נעשו אָמנם בראשית מאת העשרים, משראו הרבנים ובעלי הבתים שהתסיסה הריבולוציונית ברוסיה חודרת אל כל הערים והעיירות וצעירי ישראל נמשכים אחריה ואחר שיטותיה החברתיות, השוללות את הדת. החרדים ראו ש“החדר” הישן בהווייתו הקלושה ובחנוכו העומד על נוהג ללא הכרה – לא יוכל לעמוד בפני זרמי התקופה, זרמי הכפירה, ובקשו דרכים להכניס את יסוד ההכרה בחנוך החרדי. בשנת 1901 יסדו חרדי ווילנה חברה בשם עתיק “תפארת בחורים”. תעודתה היתה לארגן את פּרחי הפּועלים ולקרבם אל היהדות ואל מוסרה על ידי המאור שבתורה. בשנת 1907 נתאשרה החברה על ידי הממשלה. במשך כל היום, ועד עשר בלילה, היו מלמדים שם שעורים בתורה, נ“ך, תלמוד ותולדות ישראל. בשבת ובימים הטובים היו מלמדים “עין יעקב”, הפטרה, פרקי אבות ופרקים אחרים מן המשנה. הרבנים היו דורשים לפני התלמידים בעניני המוסר והחברה. את הקטנים שבתלמידים היו מכינים ל”ישיבה" ואת המבוגרים מסרו לבעלי מלאכה. מספר הלומדים הקבועים הגיע עד 60099.

בשנת 1902 נוסדה רשת בתי ספר חרדיים בווילנה בשמות שונים “תורת אמת”, “תורת חסד”, “תורה תמימה” ועוד. החברה “תורת אמת” בנתה לה בית חומה והתקינה תכנית למודים טובה שעמדה על תורה בצרוף פּירוש רש“י, נביאים, גמרא, דקדוק, תפלות ותולדות ישראל. רואים אָנו כי מתקני התכנית התחשבו עם תביעות הדור והכניסו מקצועות שהיו חדשים בחנוך החרדי: דקדוק ותולדות ישראל, וגם למודי חול, והנסיון הצליח. בית “תורת אמת” – שנבנה ברחוב מאקארובסקי מספּר 9 – נתמלא מיד עד אפס מקום. בשנת 1916 היו בו שמונה מחלקות ובהן 371 תלמיד. בשתי השנים הראשונות לקיום המוסד היתה שפת ההוראָה יידיש, אבל במשך הזמן, משראו שבתי הספר העברים מתחזקים והקהל נמשך אחריהם, שנו את שפת ההוראָה לעברית. נוסף על הלמודים היהודים הנהיגו בו גם למודי חול, ובית הספר היה שלם וסיפק צרכי הדור. בתלמוד התורה היו כמאתים תלמידים ב”בית יהודה" שבפרבר שניפּישוק 140 תלמידים, בבית “תורה תמימה” 150 תלמיד, ב“תורת חסד” – 80, ב“תורת ישראל” – 70, ב“תורת אָבות” – 30, ובתלמוד התורה שבלוקישקי – 40. בסך הכל 1071 תלמידים. ולא מספּר התלמידים היה מכריע, כי אם הרוח החדשה, ההוראה על פּי תכנית קבועה ובפקוח הרבנים ויסוד ההכרה שהוכנס. זו היתה התחלה נאה. עם התסיסה הגדולה שבאה בעקב המלחמה נכנסה רוח מרץ באורתודוכסיה והחליטה לעמוד על קיומה בדרך השפעה חנוכית. בשנת 1916 נוסדה “אגודת ישראל” (שמה הראשון היה “שלומי אמוני ישראל” וקצרוהו אחר כך) ואחת ממטרותיה החשובות היתה חזוק החנוך. ה“אגודה” קבלה על עצמה להכניס שיטה וסדר ב“חדרים”, לארגנם ולרכזם, לפתוח בתי ספר חדשים ולדאוג לקיומם החומרי והרוחני. פּעולה זו חייבה גם מלחמה רעיונית, להסביר להורים את הסכנה הצפויה לבניהם מן החנוך החילוני, המביא לידי כפירה והרס חיי הדת. מלחמה זו היתה לעיקר גדול בפעולת החברה. חלק מן הרבנים והאדמו“רים היו לחברים ב”אגודת ישראל“. ראשי ישראל וגאוניו שכבודם היה תמיד בתוך ד' אמות של הלכה היו עתה לאגודה אחת, למפלגה בעלת הכרה. מ”כנוסי" האגודה היו יוצאים כרוזים אל ההורים, בהם היו מזהירים אותם לבל ישלחו את בניהם אל בתי הספר של “תרבות” (העבריים) או של “ציש"א” (היידישאיים).

ואלה הם דברי הרב גרויבארט על פּעולת המלחמה על האדוקים:

המלחמה עוררה ישנים! אם החיים הם מלחמה, המלחמה היא החיים. המלחמה הביאָה לתחיה. מן הקברים יוצאים קולות: לחיים! המלחמה למדה אותנו מלחמה ותוציא אותנו מתקופת הקפּאון. על ידי המלחמה רכשנו עם, המלחמה בראָה רבנים פּועלים ורביים מדברים בפומבי כאנשי ישוב.

עד כה ישבנו איש תחתיו בחבוק ידים… במבואות אפלות… לא חשבנו מחשבות להיטיב מצבנו, הצדקנו עלינו את הדין, הסתפּקנו בקומץ ומצא לנו.

"המלחמה נתנה לנו דחיפה ותזעזענו ותצעק: עורו! קומו!… ויקיצו היהודים לחיים חדשים. ויקם “המזרחי” לעבוד את עבודת העם… וגם הרביים התעוררו וייסדו אגודת “שלומי אמוני ישראל”, וגם היא אינה חובקת את ידה, עובדת במרץ ועוז, מיסדת חדרים מתוקנים טובים, וממלאָה ידי מטיפים לנסוע במדינה, לעורר לעבודת הצבור.

“וכבר מבצבצים ונראים בין הרבים טפוסים חדשים עסקנים, שתדלנים, אשר יראה פעלם והדרם גם ב”סיים" ו“סינאט”, ובאומץ לב יגנו על שאיפותיהם ודעותיהם… חומת הבטלנות נפלה… יש תקוה כי העצמות היבשות תחיינה וכי נדע כי עם אנחנו100.

באספת הרבנים שהיתה בשנת 1926 בווארשה והשתתפו בה יותר מארבע מאות החליטו בין השאָר: להטיל חובה על הרבנים לשים לב שלא ימשכו את ילדי ישראל אל בתי הספר החילוניים, הן של “תרבות” והן של “ציש”א“, שכוונתם אחת: לעקור מן הלבבות הרכים כל רגש של אמונה ודת. הם מעמידים את קיום העם העברי בסכנה”. “הכנסיה מחליטה להוציא כרוז אל הורים שלא ימסרו בניהם לבתי הספר של “תרבות” או ציש”א, שלא נשאר להם מן היהדות אלא הלשון בלבד, ובלי כל תוכן דתי. בספרי ההיסטוריה שלהם הם מכחישים בקדושת התורה והמצוות, והמורים החפשיים נוטעים בלבות תלמידיהם נטעי מינות והפקרות“. כעבור עת קצרה יצא כרוז חתום בידיהם של שש מאות רבנים ואדמו”רים בערך, מכל קצות פּולין, ובו נאמר: “בתי הספר החדשים שלהם, אם שמם הוא “תרבות”, שבהם מאחזים עיני ההורים בלשון העברית, בעוד שהם נוטעים בלבות הילדים מינות ואפּיקורסות בשפה העברית, ואם שמם הוא ציש”א, שבהם מאחזים עיני המוני היהודים בלשון יידיש, שאין אדם מתנגד לה, ועל ידיה הם מכבים באכזריות כל ניצוץ של אמונה מנשמות הצעירים ומרעילים אותן בכפירה בעיקר, ובפרישה מכל קדשי ישראל, משבתותינו ומימינו הטובים ומכל עברנו“. בקול הקורא הזה עוררו את הקהל לייסד בתי אולפן שיתנהלו על פּי רוח היהדות, כדי שלט תשכח תורה מן הדור הבא, להתחזק ולהשתדל שילמדו התלמידים את התורה ממקורה, תורה שבכתב ותורה שבעל פּה, על ידי מלמדים שיש בהם אמונה תמימה, ולא ילמדו מ”ספּורי מעשיות וספרי חנוך“. חוץ מיסוד בתי ספר חדשים היו צריכים להגן על קיום ה”חדרים" שהיו קיימים בכל אתר ואתר. אבל ההגנה על ה“חדרים” קשה היתה. ביום 7 לנובמבר שנת 1919 הוכרזה חובת חנוך כללית בפולין, וה“חדרים” ובתי תלמוד התורה של האדוקים היו טעונים אשור הממשלה. אבל במוסדות אלו לא היו למודי חול נהוגים, ובלעדי אלה לא רצתה הממשלה לאשרם כמוסדות חנוך. לא נשארה לפני האדוקים דרך אלא להניח את ה“חדרים” כמוסדות חנוך בלתי מאושרים. אַך זה לא פּתר את הבעיה, מכיון שהמבקר בית חנוך בלתי מאושר אינו יוצא ידי חובתו לחוק החנוך, והוא חייב לבקר בבית ספר כללי, וה“חדרים” היו אָז נחשבים כשעורי תוספת לאחר הצהרים, לשעות מועטות ביום, שלא היו מספּיקות ללמוד של ערך. היה על כן הכרח להנהיג למודי חול ב“חדרים” עצמם, אלא שהמייסדים בקשו לתפּוש את ה“רע” במעוטו – למודי החול לא היו חשובים בעיני החרדים. ל“אגודת ישראל” היתה השפּעה מה על הממשלה, כי בהגיע שעת בחירות היו ראשי ה“אגודה” מסייעים בידי הרשות. השתדלותה עשתה פּרי ובשנת 1922 (13 בספּטמבר) הודיע מיניסטריון ההשכלה במכתב חוזר אל כל פּקידיו שיכירו את ה“חדרים” כבתי ספר אם ינהיגו בהם למודי חול על פּי תכנית מינימאלית: הלשון הפּולנית, היסטוריה של פּולין, גיאוגרפיה של המולדת, חשבון ויסודות ידיעות הטבע. בשץי המחלקות המתחילות יקדישו ללמודי החול הללו עשר שעות בשבוע ובשער חמש המחלקות – שתים עשרה. ובהיות שתלמידי ה“חדרים” למדו שעות ארוכות לא היו שעתים של למודי חול מפריעות בהרבה את מהלך למודי הקדש. נוסף על שינוי תכנית ה“חדרים” ואשורם החלה “אגודת ישראל” לייסד בתי ספר חרדים בשם “יסודי התורה”. אלה היו בתי ספר עממיים בני שש מחלקות ושמונה שנות למודים. מעת הווסדם בשנת תרע“ו (1916) היו לדוגמא ונתפּשטו בכל ערי השדה. בראש כל בית ספר עמד וועד מקומי שכלכלו ודאַג לכל מחסוריו. ובנוגע ל”חדרים" הסתפקה ה“אגודה” בתמיכה ובפיקוח. השנויים הללו שמשו סטיה מן המסורת הישנה וטבעו חותם חדש על ה“חדרים” ותלמודי התורה ועל החנוך החרדי בכלל. כי עד אָז נחשבו למודי החול בעיני האדוקים כמינות ואפּיקורסות, שכל הנהנה מהם דינו כדין כופר בעיקר. אָמנם מוסדות החנוך הללו העמידו את הלמודים הכלליים על הצמצום האפשרי. תביעותיה של הממשלה הפּולנית לא היו בעיקרן כדי להרחיב דעתם של התלמידים ולהכשירם למלחמת החיים, אלא להקנות לתלמידים את הלשון הפּולנית ואת תרבותה ולנטוע בלבם אהבת המולדת. למודי ההיסטוריה, הגיאוגראפיה ואפילו ידיעות הטבע נחשבו, כלמודי מולדת, העשויים לקשר את התלמיד בארצו. בלמודי הקודש, דרך הוראתם ושעורם לא התערבה הממשלה, אבל כדי שלא תבואנה שאָר הסתדרויות יהודיות, ולא תדרושנה גם לעצמן ולמוסדותיהן פריביליגיות מיוחדות, נעלו דלת בפניהן והודיעו מראש שהזכות ללמד למודי חול על פּי תכנית מקוצצת ניתנה אך ורק למוסדות שבהם מלמדים למודי קדש בשעור רחב. עשר שנים היה מנהג זה נהוג בפּולין. לאחר זה – משנת 1932 ואילך – החלה הממשלה דורשת הרחבת תכניתם של הלמודים הכלליים. תביעתה היתה שיקדישו בשמונה המחלקות של בית הספר העממי “יסודי התורה” 112 שעות ללמודי החול: 38 ללשון הפּולנית – יותר מארבע שעות לשבוע במחלקה – 8 להיסטוריה, 10 לגיאוגראפיה, 10 לידיעות הטבע, 5 לשירה ו־6 להתעמלות. שני המקצועות הנזכרים לאחרונה חדשים היו. ועוד הוסיפה ודרשה שנוי בחלוקת השעות, ששעות הבקר הטובות ללמודים תהיינה נתונות ללמודי החול, בעוד שה“חדרים” דחו את הלמודים הכלליים לשעות של אחר הצהרים, עת שהילדים כבר יגעו בתורה. עם דרישות ההרחבה האלה באָה גם דרישת צמצום, שמספּר השעות המאכסימאלי הניתן לכל הלמודים, כחול וכקדש, לא יעלה על שלשים ושש לשבוע, כלומר: אַך שש שעות ליום, תחת אשר קודם לכן היו מלמדים בחדרים מבקר עד ערב. יצא שללמודי הקדש תשארנה אַך שעות מועטות מאד. “אגודת ישראל” החלה שוב בהשתדלות לפני הממשלה להקל ולתת לה האפשרות להרחיב את שעור למודי הקדש וקבלה הנחה, שיהיו רשאים להחזיק את הילדים גם לאחר גמר הלימודים הפורמאליים אחר הצהרים, בתנאי שלא תשמשנה שעות התוספות אלא לחזרה תחת השגחת המלמדים ובתנאי שהילדים יחזרו לביתם לא יאוחר משעה שבע בערב. החוקים החדשים הללו קשים היו לאדוקים, שהיו רגילים לקיים מצוות “והגית יומם ולילה”, ובקשו דרכים ותחבולות. מה עשו? החלו להכניס עניני יהדות בתוך למודי החול, במקום שאפשר. הדריכו את המורים לאמנות ולמלאכה שילמדו את תלמידיהם בשעות אלו לעשות דוגמאות של כלי בית המקדש, לקשר ציצית ורצועות של תפלין, בשעת השירה – שרו שירי קדש והימנונות של תפלה. ההכרח הביא על כן את החרדים להשתמש בשיטה החדשה, שיטת האינטגראציה בלמודים, שתהא רוח אחת נסוכה על כל המקצועות וישתלבו זה בזה, ויהיו מסתייעים בכולם לשם השגת המטרה החנוכית העיקרית. מן המלמדים שהורו את למודי הקדש לא דרשה הממשלה המרכזית תעודות, אבל נמצאו מפקחים שדנו דין בעצמם לתבוע תעודות הוראָה מאושרות מן הממשלה. אָז באָה משלחת של אדמו“רים, ובראשה ה”חפץ חיים", לפני ראש הממשלה בארטל ובקשו ממנו הוראת וויתור, שלא ידרשו מן המלמד שום תעודה, והסבירו לו שאין להם מלמדים בעלי ידיעות כלליות מסודרות, ויש בדרישות אלה סכנה לקיומו של החנוך הדתי ולקיומה של דת ישראל. הממשלה נענתה לבקשה והסתפּקה במועט: בדרישת תעודות הנהגה מוסרית ואזרחות פּולנית101.

כל הפּעולה החנוכית הזאת התנהלה על ידי הסתדרות מיוחדת, “חורב”, שנוסדה על ידי “אגודת ישראל” בכנסיתה השלישית בשנת תרפ“ט (1929). היא קבלה על עצמה את הדאגה לכל מוסדות החנוך שמצאתם לפי רוחה. בדרך כלל אחזה ההסתדרות הזאת באמצעים מודרניים. בימים ההם נכנסו בני המפלגות השמאליות, יהודיות ולא יהודיות, אל העיריות, וכשבאָה לפניהן שאלות התקציב, עת דנו על תמיכות כספּיות למוסדות חנוך, או בענין שמירת חוקי הבריאות במוסדות החנוך, היו נבחרי הסוציאליסטים היהודים יוצאים כנגד מוסדות החנוך הדתיים – וגם הלאומיים – בנאומים חריפים וכנהוג באותם ימי הסערה היו משתמשים בדברי גוזמא ומתארים את ה”חדרים" ותלמודי התורה ובתי הספר של האדוקים כ“חדרי מות”. “אגודת ישראל” הוכרחה להגיב על ההתנפּלויות ובכנסיה הארצית השלישית שהתקיימה בחדש מרחשוון שנת 1929 – זו הכנסיה שהוזכרה לעיל כועידת היסוד של הסתדרות “חורב” – נתקבלה ההחלטה: “הכנסיה מוחה בכל תוקף נגד ההתקפות והמסירות (מלשינות) על ה”חדר" מצדם של בוגדים מישראל, מיל בימות העיריות. הכנסיה מחליטה שהן מבחינת המהות ההיסטורית והן מצד יחודו המסרתי של עם ישראל והן מצד הבטחותיה של הקונסטיטוציה הפּולנית מן הצורך לתמוך בחנוך הדתי תמיכה מוסרית וחומרית". חובות ההסתדרות צוינו והוגדרו:

  1. לחקור בתכניות הלמודים של מוסדות החנוך הדתיים, להכניס בהם אחידות ולפקח עליהם.

  2. לייסד ולכלכל בתי ספר דתיים יסודיים, תיכוניים ועליונים, כגון: “חדרים”, בתי ספר למלאכה, בתי מחסה ליתומים, סימינאריונים, שעורים פּדגוגיים ושעורי השתלמות למלמדים.

  3. לייסד בית הוצאה לספרי למוד וספרי מדע, לייסד ספריות ולסדר הרצאות.

  4. לייסד מושבות קיץ ומחנות יום ומוסדות רפּוי שונים.

  5. לתמוך בתלמידים רבי כשרון.

  6. לתווך בין בתי הספר והמורים והתלמידים.

  7. לאסוף חומר סטאטיסטי.

  8. לייצג את החנוך הדתי כלפּי פנים וחוץ.

הארגון החדש התפּשט עד מהרה. הוא איחד וייסד מחדש בתי ספר לנערים מטפּוסים שונים: “חדרים” ותלמודי תורה בלי למודי חול, ששימשו כשעורי תוספת, “חדרים” ובתי ספר עם למודי חול, שהיוו אסכולות עממיות דתיות, ישיבות קטנות וישיבות. ה“ישיבה הקטנה” היתה צריכה לשמש פּרוזדור לישיבה הגדולה, שבה עוסקים בחורים ואברכים שהגיעו לידי ידיעה הגונה בלמודי התלמוד והמוסר ובכמה מן הישיבות הגדולות האלה היו גם פּנימיות ללינה ולכלכלה. קודם לכן לא היה מספּר הישיבות הגדולות רב בפּולין ובגאליציה. הבחורים בארצות אלו היו לומדים בקלויז ובבית המדרש. אולם בתקופה זו נתרוקנו בתי המדרש והבחורים נמשכו אל ההשכלה העברית והכללית ונצטרפו לתנועות שונות, לאומיות וסוציאליסטיות. ואם נמצא בחור שרצה להוסיף לעסוק בתורה חסרה לו הסביבה והיה בודד. מכיון שכך הגיעו ראשי האגודה לידי מסקנה שמן ההכרח לייסד ישיבות עם ראשי מתיבתות ומשגיחים, בהן תווצר הסביבה הלמודית והדתית הנאותה. אַף העוני הכלכלי שהתגבר בפּולין לא איפשר עוד לעדות בודדות להחזיק ישיבות, ורק הסתדרות מרכזית היתה לה התקווה לספק לישיבות את העזרה הדרושה להן. ואָמנם המציאות באָה והוכיחה כמה גדול כחה של הסתדרות בעלת כיוון ומרץ: בשנת 1937 היה מספּר הישיבות שהשתייכו למרכז “חורב” 136, ובהן היו 11,975 בחורים וחמש מאות רמי“ם (ראשי מתיבתות), ותקציבן הכולל הגיע לסך 111,795 זהובים לחדש. וקשה היה להמציא את כספּי ההוצאות. 74,753 זהובים נאספו מדי חודש על ידי כל מיני מגביות, אבל הגרעון החדשי הגיע לסכום של 37,753. עול קשה של חובות היה רובץ על הישיבות והבחורים ומוריהם גם יחד סבלו מאד. בין הישיבות היו אחדות שיצא להן מוניטין, כגון “ישיבת חכמי לובלין” שבראשה עמד הגאון רבי שפּירא ו”המתיבתא" בווארשה. הרב שפּירא הציג לו למטרה ישיבה שתשמש מופת, והקפּיד שרק המצוינים שבבחורים יתקבלו אל ישיבתו ונתכנסו שמה צעירים רבי כשרונות. בעזרת נדיבי עם באמריקה ובשאר ארצות נבנה לישיבה בית לתפארה, וכלל פנימיה, שהספּיקה לאכסונם של חמש מאות בחורים, ספריה של עשרת אלפים כרכים מן הספרות הרבנית, וסדורים היגיהיניים מתוקנים. בנין זה נשלם בשנת 1930 ובה בשנה חונך ברוב פּאר והדר, במעמד רבנים וגדולי ישראל. ה“מתיבתא” בווארשה היתה אף היא מוסד גדול וחשוב102. חוץ מאלה היו ישיבות מפורסמות בראדין, מקום מושבו של ה“חפץ חיים”, בקלעצק, בקאמיניץ, בבאראנוביץ, בגרודנה, בקוברין, בביאליסטוק, בלומז’ה, בפינסק, בסלונים. במיזיריץ ובערים אחרות. לא כל הישיבות קבלו עליהן השפּעתה של “אגודת ישראל”, אבל רוב ראשי הישיבות נמנו על חבריה. ה“חדרים” ותלמודי התורה ה“שלמים”, שלימדו בהם גם למוד חול, הוכרו על ידי הממשלה, כאשר הוזכר לעיל, כבתי ספר יסודיים דתיים, והיו להם כל הזכויות. ועל כן עמדו תחת פּקוח הממשלה ודרשו מהם כל הדרישות הסאניטאריות וההיגייניות. את למודי החול הוכרחו ללמד בבקר, לכל היותר לאחר שעתים של למודי קדש. ללמודי היהדות הוקדשו י“ח שעות לשבוע בשתי המחלקות הראשונות, עשרים שעות במחלקות השלישית והרביעית, ובמחלקות הגבוהות מאלו עשרים ושתים שעות בשבוע. הנחותיה של המלוכה שניתנו תחילה אך ל”אגודת ישראל" נתפּשטו אחר כך על “חדרים” ותלמודי תורה מטפּוסים אחרים, ביניהם בתי הספר הדתיים של קהלת ווארשה. על פי הדין והחשבון שפּרסמה “אגודת ישראל” בשנת תרצ“ו היו אָז ל”חורב 107 חדרים ותלמודי תורה שלמים (עם למודי חול) ומספר תלמידיהם היה אָז 17,906 ומספּר מלמדיהם ומוריהם 745. תקציבם היה 105,000 זהובים לחודש, והכנסותיהם בערך 75 אלפים זהובים והגרעון הגיע לשלשים אלף זהובים לחודש. והכנסותיהם בערך 75 זהובים והגרעון הגיע לשלשים אלף זהובים לחודש. מהיכן יכלה “אגודת ישראל” למלא את גרעונה הגדול של הקופּה? היא השתדלה לקבל תמיכה מקופּת המלוכה והעיריות, שהרי היא עושה מלאכת המלוכה בחנוך הילדים, והחנוך הוא על פּי תכנית מאושרת מטעם הממשלה. הממשלה לא שמה לב הרבה להשתדלות והקציבה ל“אגודה” סכום סמלי של 212 אלפים זהובים לשנה. הקהלות השונות אף הן נתנו תמיכות למוסדות “חורב”, אבל לא היה בהן כדי ספּוק חלק של ממש מן התקציב, מחמת העוני הגדול ששרר בין המוני ישראל. ב“חדרים” ובתלמודי תורה מן הטפּוס השני, טפּוס של מלואים, למדו הילדים המבקרים בבתי הספר של המלוכה אחר הצהרים לשעות מועטות. בבתי ספר אלה שעמדו תחת פּקוחה של הסתדרות “חורב” למדו בערך 17,120 תלמידים וכחמש מאות מלמדים. תקציבם החדשי הגיע לסכום של 70,874 זהובים, וגרעונם היה כעשרים אלף זהובים לשנה.

ועתה נביא נא בחשבון את מספּר המוסדות והתלמידים של “חורב”:

סוג מוסד מספר מוסדות מספר תלמידים
ישיבות 136 11,957
חדרים ותלמודי תורה שלמים 107 17,906
חדרים ותלמודי תורה, של מלואים 105 17,120
סה"כ תלמידים 348 46,983

פּעולות ה“אגודה” היו מסועפות והיו לה מוסדות מרכזיים, כגון: מוסד למחנכים שהיה קיים בווארשה. הוא נוסד בשנת 1933 ולמדו בו כחמשים תלמידים, ובפנימיה התאכסנו והתכלכלו. וחוץ מלמודי הקודש למדו בו גם פּסיכולוגיה, מיתודיקה, עברית בדבור ובכתב, דקדוק לשון יידיש, סגנון וספרות של יידיש, היסטוריה וריטוריקה. האגודה פתחה בית עקד ספרים על שם ה“חפץ חיים” ונמצאו בו כחמשת אלפים כרכים, ביניהם יקרי מציאות. בקיץ קיימה מושבת ילדים מרכזית, בתוך יער בדלוגושודלה, וכחמש מאות ילדים שהו בה בכל קיץ. אף עתונים היו לה משלה ומפקחים מיוחדים שהשגיחו על הלמודים במוסדותיה103.

ג: בית יעקב

חנוך הבנות בפולין בכלל ובגאליציה בפרט היווה בעיה כאובה וטראגית בחיי ישראל. אדוקי פולין הבדילו בין חנוך הבנים לחנוך הבנות הבדל חותך: את בניהם הקדישו לה' ואת בנותיהם – לחיי הסביבה. הבנים היו חובשי בית המדרש, מצמצמים חייהם בד' אמות של הלכה, מנועים מהגיון ומדעת לשון המדינה, ואפילו מידיעת ספר עברי – אם אינו מקודש בקדושת המסורת, ועוסקים בגמרא ובתפלה ובספּורי מעשיות של חסידות. וכשם שרחוקים היו מעולם המציאות בפנימיותם כן היו רחוקים מן התקופה בברם; גדלי פאות עבותות ומסולסלות, לבושי גלימות שחורות וארוכות מנוסח דורות עברו, וחבושים מצנפות שער גבוהות, ספּוֹדקים, שהיו ראויים לבית אוסף עתיקות. אם גם היו ביניהם חריפי מוח ומנוסים במלחמתה של תורה – לא יכלו לשוחח עם אדם בן דורם מחמת ריחוקם מהוויות עולם ההווה. והבנות, אחיות הבחורים, היו הפּוכם הגמור: בברן לבושות על פּי האָפנה האחרונה, מפוקסות ומפורכסות, ובתוכן: חניכות בתי הספר הכלליים, ולפעמים אף תלמידות הנזירות בבתי המנזר הקאתוליים, מדברות פּולנית מצוחצחת ושקועות בעולמם הרומאנטי־הלאומי־הפּולני של יוליוס סלובצקי ואדם מיצקביץ ומרחפות בערפל שחקיו של סטאניסלאב פּשיבישבסקי. ואף על פּי שהבנות הללו היו שומרות מצוות בבית, על פּי גזירת אבא, לבן היה רחוק מההוואי האורתודוכסי ובמעמקיו בזו לחיים אלו והתביישו בהוריהן ובאחיהן – לפני מכריהן הצעירים שלא מבני ברית. כך היו הבן והבת שני עולמות רחוקים. ועד ימי המלחמה לא גושר גשר ביניהם. אָמנם בשנות לבלובה של הציונות נתקרבו קצת הקצוות והלבבות: הבחורים הושפּעו מן הלאומיות ועל ידיה הכירו את חיי ההווה ואת שאלות הזמן, והבחורות החלו ללמוד עברית ולהבין ערכם של חיי ישראל ולהתייחס אליהם יחס חיובי ואוהד יותר. אבל השפּעה טובה זו צומצמה בחוגים צרים ולא הגיעה אל ההמונים. לרפוי של הפּצע הזה נוצר בית הספר החדש לבנות האדוקים בשם “בית יעקב”104. ובו נתחנכו חנוך יהודי חרדי, לא על פּי פּקודה בעלמא ועל פּי שגרה אלא מתוך התלהבות של אמונה, מתוך רצון מאורגן לבנות את “בית יעקב” על יסודות הדת והמוסר היהודי, וכל המדות הטובות שבנות ישראל בעבר הצטיינו בהן. יסודם של בית הספר הללו היה רומאנטי, אגדי כמעט, כאלו הופיע מעתים אחרות ומדורות רחוקים, עת שלטה התמימות בארץ. ומייסדם היה לא איש צדיק וחסיד נערץ, ולא ארגון פּוליטי, כי אם אשה, שכבודה היה בבית אביה, ולא אשה מחוננת השכלה רבה וידיעות מרובות, ולא בת טובים ועשירים, כי אם תופרת, חסרת נסיון צבורי. איך הגיעה אשה כזאת לידי פּעולה חנוכית מסונפת ורבת השפּעה ותוצאות? הכח אשר עוררה ועודדה לפעולתה בא מאש לבה, מתוך אמונתה הגדולה בתורת ישראל ומתוך אהבתה הגדולה לאלהי ישראל ולעמו. ובאלה זכתה לעמוד בראש תנועת חנוך הקיימת זה כשלשים שנה ומשפּיעה על חיינו גם כיום. שם אשת הפּלאים ההיא הוא שרה שנירר. מקום מולדתה הוא קראקוב או קראקא, עיר הזוהר ההיסטורי ומסורת האצילות, שבין חומותיה המגדלות אזוב רחפה נשמתו של הרמ“א. החלוקה הגדולה שבין הבנים והבנות, עליה דובר לעיל, היתה בולטת בעיר זו יותר מאשר בכרכים אחרים. ובקרית חסידים ומתבוללים זו נולדה שרה בשנת תרמ”ג לאביה, אחד מחסידי בלז, המהדרים שבין החסידים והאדוקים שבהם. ראתה הנערה בבית אביה שמירת מצוות ואהבת תורה והושפּעה מהן. ושונה היתה הנערה מחברותיה בנות עירה ומעמדה. רוב בנות החסידים בקראקא שמרו מצוות, כאָמור, לעיני אבא ואמא, מיראָה, ולבן בל עמן. ושרה – נפשה הופעלה מן האמונה. ככל הבנות למדה אף היא בבית הספר הפּולני – הבקור בו חובה היה. אולם חברותיה חיו חיי שניות ודו פּרצופים, אדוקות לכאורה בבית וחפשיות בחוץ, והיא נאמנה למסורת בפה ובלב. בראות הנערות את חברתן שרה זהירה במצוות גם שלא בפני אביה – לעגו לה וכנוה בשם חסידה, כנוי של דופי. וקשה הלעג יותר מן הגידוף. ושרה לא נתפּעלה מזה. בבתי הספר הכלליים שבגאליציה היו מורי דת ישראל, בני אדם עלובי נפש שלמודם לא היה חביב על התלמידים מישראל ונהגו בו זלזול, והיתה שעת למודה של “דת משה” שעת משובה ובעיטה. לא כך היה יחסה של שרה. היא נהגה כבוד במורה הדת ולקחו היה לה לסם חיים. בבואָה לביתה ובראותה את אמה יושבת וקוראת אם ב“צאינה וראינה” או ב“נחלת צבי” או בספר מוסר ודת אחר הכתוב יידיש לנשים – היתה מטה אזנה ומקשבת בחרדת קודש. כי הדברים נכנסו אל לבה ועוררו בה דמיונות וחלומות וגעגועי שאיפות נעלות. בגמרה את חוק למודיה בבית הספר ירד אביה האמיד מנכסיו והנערה אולצה לבקש לה משלח יד, להוצאותיה ולשם סיוע ועזר להוריה. היא אחזה בתפירה ומצאָה לה לקוחות קבועים. בצניעותה ובתום נשמתה ובנועם הליכותיה קנתה לב כל מיודעיה. אבל גם בימים הקשים ההם, עת יגעה ועמלה לפרנסתה, לא פסקה מלמוד בספרי קדש. שעורי “חוק לישראל” היו לה לחוק למודים, ויום יום למדה פּרק בתורה ובנביאים ובמשנה מספרים שתורגמו ליידיש, לצרכיהם של ההמונים. בשמעה שבחברת בחורות מרצים הרצאות – הלכה לשמוע, אבל המסבה לא היתה לפי רוחה. הנערות קלות הראש שלא כבדו תורת אבותיהן רחוקות היו מלבה ולא רצתה להתרעות עמהן. ואָז הרבתה לחשוב על סבות הדבר ובאָה לידי מסקנה שהן חסרות חנוך יהודי טוב ומשפּיע. בשנת 1914 פּרצה מלחמת העולם. לגיונות רוסיה החלו חודרים אל ערי גאליציה ויהודים לאלפים נבהלו מפּני הפּולשים, שיצא להם שם פּראים, וברחו לווינה ולפנים אוסטריה. בין הפּליטים הרבים נמצאה גם משפּחת שרה. הם הגיעו לעיר הבירה ונכנסו לדור ברובע לא יהודי. שרה בקשה בית תפלה להתפּלל בו בימי שבת ומועד. באותו רוֹבע, ברחוב שטומפּר, מצאה בית כנסת. שבת ראשונה לתפלתה שבת חנוכה היתה, ורב הקהלה, פלעש, דבר מענין היום, בשבח מעשי גבורתה של יהודית. כנגדה העמיד את בת ישראל בהווה, הרחוקה מעמה, והאדישה לגורלו. הוא הלהיב את לב השומעים והשומעות, ללכת בדרכי גבורינו, ועשה רושם גדול על לב הנערה שרה. זאת היתה לה הפּעם הראשונה לשמוע דרשת רב, אמורה בלשון נמלצת, בהגיון ובהתלהבות. “מיד הרגשתי – כתבה ברשימותיה האבטוביוגראפיות – כי חסרון ידיעה בעברנו גרם להן לאחיותינו להתנכר לעמן ולקדשיו. אלו ידעו מה אנו ומה מקור מחצבתנו, כי עתה היתה אחרת”. מאָז החלה לבוא לבית הכנסת לעתים קרובות. דברי הרב המלוטשים והמרוממים פּעלו עליה במלוא כחם. מבשרה חזתה כי חסרון מורים ונואמים היודעים את הדור ולשונו וצרכיו היה בעוכרינו, ורעיון גדול בא ומילא את לבה, הוא רעיון השליחות. האלהים יעדה למלא תפקיד גדול, להשיב לב בנות אל עמן ולעוררן לתורה ולאמונה. אבל איך תמלא תעודה נעלה זו והיא נעורה מדעת? היא החלה על כן לבקר בכל שעורי הרב, בלמדו חומש או תהלים או פּרקי אבות או בהרצותו את הרצאותיו המעובדות בחלקת לשונן ובמתק מליצותיהן ובנועם אמרותיו. דבריו נבלעו בדמה ועוררו את דמיונה, וחלומותיה על עתידה כמורה לא נתנו לה מנוח.

בשנת תרע“ה שבה שרה אל עיר מולדתה קראקא והביאה עמה רכושה הרוחני, את ידיעות היהדות ואת רגשות לבה הלוהטים. ראשית פּעולתה היתה לכנס חוג נשים דתיות ולנאום לפניהן על יפעת היהדות ועל יעוד הנשים בחנוך הבנות. השומעות היו נשי ישראל כשרות, אבל פּאסיביות, עושות רצון בעליהן – כדין נשים כשרות – ועוסקות במעשי צדקה וחסד פרטי, וזה סוף תחומן. נואמים לא היו באים לגולל לפניהן שאלות האומה, ונואמות לא שמעו עדיין, כי כבוד בת ישראל לא בחוגים אלו הוא בבית בעלה. והנה הפּעם באָה לפניהן נוֹאמת, לא מחוג המשכילים והעשירים, אלא ממעמדן הן, אחת העם, ומדברת דברים העומדים ברומו של עולם האומה. ולא זאת בלבד: דרך דבורה היא כדרושו של רב, ובנוסח הידוע להן מספרי המוסר הנועדים לנשים. מזכירה היא פּסוקים מן המקרא ומאמרים מן התלמוד, ומוסיפה תבלין של משל – והדברים נאים וחמים, יוצאים מעמקי לבה. היא מתארת את האמהות הקדמוניות, הקדושות, בזוהר עליון, ודורשת מן השומעות להטהר ולהתקדש ולהגיע למקומן של נשים צדקניות המרבות תפארת בעולם. הגץ שיצא מלבה הדליק את האמונה ונתעורר החפץ לפעול ולעשות. האשה שהיתה כל ימי חייה מסויגת בד' אמות של בית הבעל גדורה בפעולותיה, ראתה פּתאום את המרחב לפניה ונתעורר בה החפץ לעשות חלקה בתקומת האומה. תעודה חדשה הבריקה להן מערפל חייהן: להפיץ דעת התורה בין הבנות הדור החדש, והיו בתעודה זו ממוזגים שני יסודות: שחרור כחותיהן הפּנימיים בפעולה עצמית לאומית והשכר הצפוי לאשה צדקנית. והפּעולה היתה דבר בעתו: הימים היו מיד לאחר מלחמת העולם. כל אחת ראתה התמוטטות יסודות החברה ונמוסיה, כל אחת ראתה חורבן המשפּחה והמשמעת והפקרות בנים ובנות. אַף בת חסידים נפגמה ונגררה אחר הזרם הכללי. שרה הרגישה בנצחונה בין האמהות וזה הגביר את עוז רוחה ואת תקוותיה. היא ידעה כי אבן הבוחן היא הפּעולה בין הצעירות הנגועות במחלות התקופה, הרודפות אחר ברק החיים המודרניים ומתענגות על פרוק עול, ונסתה דבר אליהן. הרצאה ראשונה שהרצתה לפני העלמות סבבה על “פּרקי אבות”. באולם בית היתומים בקראקא נתכנסו ארבעים בחורות והנואמת הסבירה להן ענין עשיית “סייג לתורה”. היא דברה על שאלות חיים של נערות בנות חסידים, על איסור טלטול בשבת, טלטול ארנק ושמשיה וכיוצא באלו. כאן נתקלה בקיר אָטום. תחלה שמעו לה בקשב של סקרנות ותמהון גם יחד, ואחר כך באדישות. הנואמת הרגישה וידעה כי לא הצליח הנסיון ונוכחה מהר כי אצל אלה חסר היסוד והחנוך למצוות – מן הראוי שיתחיל בימי הילדות, עת פּתוח הלב להשפּעה דתית והחומר רך ונשמע ליד היוצר. על כן החליטה לגשת ליסוד בית ספר דתי לילדות. וטרם צעדה צעד זה נסעה לשאול בעצת האדמו”ר מבלז, ששהה באותו זמן במארינבאד. כשבאָה לפני הצדיק הנערץ והגישה לו פּתקה על רצונה לחנך בנות ישראל ברוח התורה והמסורה אמר לה הרבי: ברכה והצלחה – מלות של שגרה בפי הצדיק, אבל בהן היה עידוד רב לבת ישראל היוצאת אל שדה פּעולתה הצבורית רבת האחריות. עשרים וחמש תלמידות אספה שרה שנירר, בנות הנשים שמסרו לה שמלות לתפירה. נשים אלו בטחו בה, כי הכירו את יקרת נפשה. לתוך חדר דל הובאו ספסלים ישנים ושם החלה את פּעולתה החנוכית. ביום י“א כסלו שנת תרע”ח רשמה שנירר ביומנה: “בית הספר מתקדם מיום ליום. חלומותי מתגשמים. לומדות בו ארבעים ילדות. חומר מצוין”. החידוש שבדבר והתלהבות הילדות ושמחת הורים בראותם את בנותיהם ששות לקראת שמירת מצוות – הקנו שם למוסד הנפלא, ונראו בני האָדם מוכנים לקיים מצוות “עזב תעזוב”. נוסד ועד תומך ושכרו דירה חדשה ומרווחת יותר וקבעו לבית הספר שם “בית יעקב”. בסוף שנת תרע“ח הגיע מספּר התלמידות לשמונים. ובעיר ובסביבותיה נפוצה השמועה: קמה אשה יראת שמים והיא מחנכת את בנות ישראל לא לסתם למצוות אלא לאהבת דת לוהטת. ועד “אגודת ישראל” בקראקא קבל על עצמו את כלכלת המוסד. זו היתה ראשית התנועה שהתפּשטה בכל פּולין ועברה לארצות אחרות. המייסדת החלה לקבל הזמנות מערים אחרות, לבוא ולהטיף ליסוד בתי ספר כאלה, והיא קבלה עליה את הטורח בשמחה של מצוה ונסעה מעיר לעיר ונתקבלה בכל מקום בהתלהבות. היא היתה למנהיגה רוחנית לנשי ישראל, וכבר היו בדבריה מניצוצות האישיות הקורנת ומקסמי האגדה המוסיפים משקל וערך מיסתורי לדברים. לא היה מקום אשר לא החליטו, לאחר הרצאתה, להקים בית ספר לילדות בתבנית מוסדה היא, ואשר לא נמצאו נשים תמימות לב שלא התנדבו לתת מאונן ומזמנן לשם בית הספר. הדאגה באָה עתה ממקור אחר: לא דאגו עוד לועדים שיתמכו באסכולות ולא לתלמידות שתרצינה לבוא וללמוד, אלא לשאלה שגדלה פּתאום: מאין יקחו מורות, דתיות בתוכן ומודרניות בברן? מאין יקחו עלמות היודעות את היהדות, אם הוריהן לא דאגו לכך? שנירר לא מצאָה דרך אחרת אלא לבחור בטובות בתלמידותיה שתשמשנה עוזרות בבית ספרה ואחר כמה חדשי נסיון שלחתן אל ערי השדה. והנערות הצעירות ההולכות נשאו בלבן רגש של שליחות גדולה ושל תעודה קדושה. בינתים נתרחב בית הספר שבקראקא והוועד החליט לבנות לו בית של שלש קומות (ברחוב אוגוסטיאנקה מספּר 30). בראשית שנת הלמוד 1924 התקיימו בפולין 19 בתי ספר מאוחדים ברוחם ומכוונים כולם בשם “בית יעקב”, ולמדו בהם כאלפּיים תלמידות. תכנית הלמוד עמדה על תפלה ופירושה, חומש נביאים וכתובים, תולדות ישראל, מנהגי דת ויידיש. כל מחלקה למדה עשר שעות לשבוע, שעתים ליום, לאחר תום הלמודים בבית הספר הכללי. בה בשנה, 1924, נועדו חברי “אגודת ישראל” העולמית לכנסיה בקראקא, ועל הפּרק הועלתה שאלת חנוך הבנות. לאחר הצלחה ראשונה לא היו עוד הוויכוחים אקדמיים והחליטו לייסד את “קרן התורה”. שנה לאחר זה הפכו את בית הספר שבקראקא לסימינאריון למורות. קשה היה למצוא מורים בפולין למוסד זה. מרובים היו שם המורים בעלי השכלה כללית בגאליציה, אבל חסרה להם הסינטיזה של תורה וחכמה וחרדה על דת. על כן פּנו אל גרמניה, אל הטפּוסים הפראנקפורטיים. ה”אגודה" יסדה גם שעורי השלמה למורות והחלה להוציא ספרי למוד מיוחדים. בימי הקיץ יסדו בהרי פולין קורסים למורות (בשנת 1925 ברובוב ובשנים 1926 – 1927 ביורדאנוב) ולמדו בהם את מקצועות היהדות בצרוף פּדגוגיה ופּסיכולוגיה ועברית מודרנית ולשונות זרות ומלאכת יד105.


על התפתחותם המהירה של בתי הספר הללו תעיד טבלה זו:

שנים מספר בתי ספר מספר תלמידות
1919 ־1923 8 1,130
1924 30 4.490
1925 49 6,585
1926 55 7,340
1927 87 10,905

בכנסיה השלישית של “אגודת ישראל” שנועדה במרחשוון שנת תרפּ“ט (1929) נתקבלה החלטה זו בנוגע לתנועת “בית יעקב”: “הכנסיה מאשרת שתנועת “בית יעקב” הוכיחה שהיא הפּתרון היחידי לשאלת חנוך הבנות, המהווה בעיה קשה וכאובה. על כן דורשת הכנסיה מכל החרדים בפּולין לתמוך בכל כחותיהם בבתי הספר האלה. הכנסיה מכירה שיסודה של התנועה היא מורה דתית משכלת, על כן תדרוש הכנסיה מכל החרדים לדתנו בפולין לתרום לבנין הסימינאריון סכומים מסוימים, ולהשתדל אצל הקהלות שתקצובנה תמיכה הראויה לטובת המוסד העיקרי הזה”. בחודש שבט שנת תרפּ”ט היה בווארשה כינוס ועדי בתי הספר והשתתפו בו כשלש מאות צירים, ובאו אליו במיוחד ר' יעקב רוזנהיים מפראנקפורט, מראשי הפּעילים ב“אגודה”, והד“ר ש. דייטשלענדר, ממארגני בתי הספר ומקובעי פרצופם. הכינוס דן בכל שאלות הרוח והחומר של התנועה. ואָמנם התנועה גדלה משנה לשנה. בשנת תרצ”ז (1937) הגיע מספּר בתי הספר למאתים ושלשים (230) ומספּר המורות למאתים, ארבעים ותשע (249) מספּר התלמידים היה יותר מעשרים ושבעת אלפים 27,000. זכתה המייסדת לראות עולמה הרוחני בחייה, להיות מורה בישראל, מורה משפּעת על החיים, שאלפי תלמידות נגררות אחריה ובוטחות בה ונושאות עיניהן אליה. ולידי השפּעה זו הגיעה לא בידיעותיה, שהרי מצומצמות היו, ורבות היו הנשים בישראל שהיו גדולות ממנה בחכמה, אלא במסירות נפשה, באידיאל שהיה עצור בה ולא נתן לה מנוח, באהבתה הגדולה לאלהי ישראל ולתורתו. תורתה היתה תורת הרגש, זו המחלחלת בספר “חורב” של שמעון רפאל הירש, והוא היה לה למורה דרך. בשנת תרצ“ה (1935) חלתה, נותחה ובכ”ו אדר שנת תרצ“ח נפטרה. יום מותה חל בערב שבת בין השמשות וברגעי גסיסתה בקשה להגיש לה נרות של שבת להדלקה. הלווייתה בקראקא היתה אחת מן הגדולות ביותר. המונים המונים של אנשים ונשים לווה לבית עולמה וגדולי הרבנים הספּידוה בבית הכנסת של הרמ”א. בבית החיים הקצו לה מקום מיוחד ונשים באו להשתטח על קברה, כעל קבר אחת קדושה. לפני מותה, בשכבה על ערש דוי, ערכה שנירר מאמר לתלמידותיה בסימינאריון למורות. מאמר זה משמש מעין צוואה רוחנית, וכמה קטעים ממנו יתנו לנו מושג מה על השקפת עולמה וכבשונו, וכן על קשרי נפשה בנפש תלמידותיה: "אני שכל ימי התאוננתי שלא אוכל לבכות בשעת התפלה, קשה לי מאָז הבקר לכבוש את דמעותי. רק עתה ארגיש מה חזק הוא הקשר הרוחני המקשרני בילדי. פּתגם פּולני אומר: “הדם אינו מים” ואני אומרת “הנשמה אינה גוף”. קשרי הרוח אמיצים יותר וקיימים לעד. מובטחתני כי כשם שאני מזילה דמעות בעת כתבי אליכן, תורדנה אתן דמעות בקראכן את דברי אלה. יהי רצון מלפני אבינו שבשמים כי דמעותיכן ודמעותי תגענה עד לכסא הכבוד, לבקש על גאולת ישראל השלמה.

"פּונה אני אליכן, בנותי היקרות, הקרובות והרחוקות, וביחוד אל אלה העוזבות את ספסלי בתי הספר ויוצאות אל העולם הגדול, להדריך ולחנך את בנות ישראל ולהקים בתים בישראל. "מובטחני שאתן מבינות יפה תפקידכן הנעלה. יש לנו אל טוב בשמים והוא מסייע לו לאדם ללכת בדרך שהוא רוצה ללכת בה. גם בידי סייעו מן השמים. במשך כל שנות עבודתי שלחו לי בני אדם שהיו לי לעוזרים נאמנים. "ברצוני לציין את שתי הסכנות המאיימות על בנותי, הסכנות החמורות ביותר, ראשית כל יש להזהר מפּני רגש הגאווה, היהירות וגסות הרוח, המפתה את האדם לחשוב כאילו הוא רם המעלה וראוי לכבוד, ושנית יש להתרחק מן הקיצוניות השניה, מרגש הנחיתות הלוחש לאדם: אפס אתה, משולל כל ערך. שפלות רוח מוגזמת זו משרה על האדם עצבות ומכניסה ספקות בלבו: היצליח פּעלו? "אם יתקפו אתכן רגשות יאוש ועצבות, אם יתעוררו ספקות בלבכן אם ראויות אתן לשליחות שקבלתן על עצמכן, אם ממלאות אתן את תפקידכן כראוי – אזי תתנה דין וחשבון לעצמכן אם עשיתן את המוטל עליכן אם לא. אם תהא התשובה חיובית תזכורנה את אשר אמרתי לכן מדי יום ביומו, אחרי התפלה בפרשת היראָה: “ועתה ישראל מה ה' " אלהיך שואל מאתך, ללכת בכל דרכיו ולאהבה אותו ולעבוד את ה' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך”. ידעתי עם ידעתי כי זוכרות אתן את פּשט הדברים האלה, ובכל זאת רצוני לחזור ולאמרו: “ועתה ישראל” – תנאי ראשון ליראָה ותנאי שני לאהבה, שהיא תוצאות היראָה. סגולה ביראת שמים שהיא מעלה על הדעת את גדלות הבורא ואת אפסותנו אָנו. “ללכת בכל דרכיו” – רק מחשבה זו תמריצנו לקיים את כל מצוות הבורא, ורק הודות לה נרגיש את התענוג שקיום המצוות גורם לו לאדם. תענוג הנשמה מביא לידי אהבת השם. זהו השלב העליון בתענוגות… “תורת ה' תמימה משיבת נפש”. לא יתכן לקבלה בשמונים או בתשעים אחוזים. כל מאת האחוזים נדרשים מאתנו. כי תמימה היא התורה, ורק אם מקיימים אותה בשלמותה, כשם שהיא תמימה, זוכים שתהא משיבת נפש… "אתן, בנותי, יוצאות אל העולם הגדול. תפקידכן יהיה לנטוע נטיעות קדושות בנשמות הילדים הטהורים והתמימים עליכן יהיה לקדש נשמות אלו… זכורנה גורל הדור הצעיר, גורל ישראל סבא. מה גדול יהא פּשעכן אם לא יהא לבבכן מלא רוח טהרה על כל גדותיו, אם אינו מסור כולו לרעיוננו הקדוש… חזקנה ואמצנה. לא להתעייף ולא להתייגע, לא מחמת צרות חומריות התקיפות והתכופות ולא מחמת חוסר הצלחה. "מכיון שכבר הדגשתי שיראת שמים וענוה הן שתי המדות הנכבדות ביותר שעליכן להשתלם בהן, ברצוני לציין רעיון בפרשת השבוע, פרשת שמות: “וירא ה' אליו בלבת אש מתוך הסנה, וירא והנה סנה בוער באש, והסנה איננו אוכל”… “המלה אש** מורכבת משתי האותיות אלף ושין. האות האמצעית במילה שין היא יוד. למד ויוד מצטרפות למלה לי. למד היא הגדולה באותיות ויוד הקטנה בהן. זה מרמז שבכל מקום שאתה מוצא גדולתו של הקב”ה שם אתה מוצא את ענוותנותו. "אני גומרת את מאמרי בפסוקים הידועים לכן והשגורים על לשוני: "עבדו את ה' בשמחה, שויתי ה' לנגדי תמיד. ראשית חכמה יראת ה‘. למנות ימינו כן הודע. תורת ה’ תמימה משיבת נפש. “ה' ישמור צאתכן ובואכן מעתה ועד עולם. ה' יקשיב לתפלותינו וישלח לנו את גואל הצדק ואת הגאולה השלמה, אמן”.

פּרשת שמות תרצ“ה שלכן שרה שנירר106 בחוגי “אגודת ישראל” הנהיגו מעין פּולחן לשנירר. כתבו עליה שירים וביוגראפיות, ופרסמו את כתביה ואת דברי תורתה ומזכירים בכל פּעם “כה אמרה שרה”. היא כתבה גם מחזות וספורים לילדים ולקחי דת, וכתביה הופיעו ביידיש בשנת תרצ”ג. והאגדה עוברת ממורים לתלמידות, ולתנועה ניתן סמל לתלות בו את ההתלהבות, כאשר יעיד השיר שנכתב על ידי אחת התלמידות בחיפה107, והיא נערבה בת י"ב:


אמנו שרה

שם בקראקוב, עיר רבת עם,

קבר חפור שם, עומד דומם,

על הקבר מצבה נהדרה

וחרות עליה שם הנפטרה.

… ובלילות, עת ישנים כל הבריות,

באים מלאכים עם כנפים צחורות,

ממלאים את פּקודתה של שרה,

מנחמים הם כל איש ואשה ונערה.

הלילות עגומים והלב מה דואב,

בזכרנו מה עולל לנו שם האויב,

ועתה, בעת מצוקה וצרה,

מה זקוקים אָנו לך, שרה![^109]


דומה פּולחנה לפּולחן ה“צדיק” אצל החסידים, ולדוגמא אביא בזה תאור “אזכרה” לנשמתה שנערכה בירושלים ביום כ“ז אדר שנת תש”ז:

“היושב ראש הרב וולף כיבד את המורה… בהדלקת נר האזכרה. אחר כך הקריאָה החברה את צוואתה של שרה שנירר מפּרשת שמות תרצ”ח. הרב וולף תאר את אישיותה של האשה הדגולה, את צניעותה במדות, בהתנהגות ובתלבושת, שצריכה להיות סמל הצניעות לחברותינו. הרב תאר במלים עמוקות את תקופת הירידה שמצאה שרה בארץ מולדתה ואת האמצעים בהם הצליחה להעלות את חנוך הבנות. הרב הקריא “אל מלא רחמים” על אמנו הגדולה108.

ועתה לאחר שסופּרו תולדות ימי חייה של המייסדת, נחזור להתפּתחות התנועה: השם “בית יעקב” מעיד על האידיולוגיה של בית הספר, אבל בנוגע למהותו הארגונית היו, כאשר הוזכר קודם לכן, בתי ספר שונים: בתי ספר של תוספת, בתי ספר כוללים (ללמודי חול וקדש), גימנאסיות, סימינאריון וקורסים להשתלמות. רבוי הסוגים בא מתוך הסתגלות לתנאי החיים. בעיירות, במקום שחסרו כחות חומריים, ארגוניים ופּדגוגיים הסתפּקו בבית ספר של מלואים. הבנות למדו בבתי הספר הכלליים של המלוכה ובתום למודיהן באו אל בית הספר היהודי לשעתים ולמדו בו למודי קדש בלבד. הממשלה התייחסה אל בתי הספר הללו יחס טוב – הודות להשתדלות ראשי ה“אגודה” שנתקרבו לרשות, ודרשה ממנהלי בתי הספר הכלליים שלא יפריעו את התלמידות מלבקר ב“בית יעקב”. גם הקלה על המורות ולא דרשה מהן תעודות השכלה כללית, אלא עדות על הנהגה מוסרית בלבד. בכרכים התקיימו בתי ספר שלמים, ולמדו בהם למודי חול על פּי תכנית הממשלה ובלשון הפּולנית. אף עברית מודרנית נלמדה שם, כדי לעמוד בהתחרות עם בתי הספר שך “תרבות”, שכח משיכתם היה גדול מאד, ודבורם העברי השוטף של תלמידיהם הי למופת ולהתגנדרות. בבתי הספר של “בית יעקב” למדו יידיש בשעור הגון, מתוך קרבתם הפּנימית של החרדים ללשון העם. בגימנאסיות שיסדו השתדלו להרבות במקצועות המעשיים, כמשק בית ותורת הבשול, ובהנהלת ספרי מסחר. בווארשה היתה ל“אגודה” גימנאסיה לנערות שקבלה בשנת 1936 את זכויות הממשלה, וכיוונה היה מסחרי, והתלמידות התכשרו להיות פּנקסניות ורואות חשבון. בלודז נוסד בית ספר מקצועי על שם שרה שנירר וכונה “אהל שרה” ולמדו בו תפירה, פּנקסנות ואגרנות וגם חנכו בו אומנות ו“אחיות” מעשיות (בידיעות עזר לחולים). למודי היהדות בכל האסכולות הללו רחבות היו ועמדו על צדה המעשי של היהדות, כגון: ידיעת פּרשת השבוע, ההפטרה, הגדה של פּסח וכדומה. “אהל שרה” נוסד בעיקר על ידי “בנות אגודת ישראל” – חברת נוער. הסימינאריון בקראקא התפּתח יפה, והוציא מדי שנה מחזור גדול של מורות, כחמשים במספּר. בשנת 1930 בנתה “קרן התורה” לסימינאריון בית בן חמש קומות, וגגו שימש למשחקים. היתה שם גם פּנימיה לתלמידות וחדרי אוכל. הסימינאריון אושר על ידי המלוכה וגדולה היתה רשימת התלמידות שבקשו להכנס שמה ולהתכשר להוראָה.

* *

מנהל הסימינאריון “בית יעקב” בקראקא היה יהודה לייב ארלעאן – וככל ראשי התנועה החרדה היה אף הוא הטפּוס החדש, הדינאמי, שצץ מבין האורתודוכסיה. ארלעאן הגיע לידי השפּעתו הגדולה בחנוך הבנות החרדות לא בכחה של הכשרה פּרופיסיונאליות, רק בכחו של רגש שליחות, של יעוד אידיאלי. הוא לא רכש לו השכלה כללית במכללה ולא תורת החנוך בבית מדרש למורים. דומה היה חנוכו לדרך למודם של כל בן חסידים בפולין – יושב ב“שטיבל”109 של חסידי גור, לומד ש“ס ופוסקים ומקבל השפּעה מספרות החסידות. לאחר חתונתו פּנה אל המסחר ברחוב נאלבקי שבווארשה – אף זה לפי הרגיל אצל אברכים חסידים. אבל בכמה דברים נבדל ארלעאן מחבריו. היתה בו נטיה למחקר ולמחשבה והיה מעיין בה”כוזרי" ובשאר ספרי פילוסופיה ומחקר ונכנס מעת לעת לביתו של הלל צייטלין ז"ל110 ומקשיב לדבריו ולומד מדרכיו. אי היושר הסוציאלי שבחברה ושאלת “צדיק ורע לו ורשע וטוב לו” הפריעו את מנוחת נפשו והתקשה למראה הנגודים שבין התורה שבפּה והמעשים שבמציאות, כגון יחסם של עשירי החסידים הסוחרים ובעלי בתי החרושת אל הפּועלים. בצרוף חבריו שוי הדעה עמו יסד את “פּועלי אגודת ישראל”, ארגון צעירים חרדים שבקשו הגשמת המוסר החברותי בחיי יום יום, וארגון זה התפּתח והיה לרב כח בחיי ישראל בפולין. האידיאולוגיה החברתית שלו הביאתו לידי הכרת ערך החנוך לשפּור חיי האנושות, ובישראל – לשם מלחמה עם חזיונות ההתבוללות. הוא החל לעיין בספרי חנוך ונמשך אחריהם עד שנכנס לעולם זה ראשו ורובו. הוא קבל תחילה משרת מנהל בית הספר הראשון לבנות ישראל “בית יעקב” בווארשה ונתגלו מיד כשרונותיו הנעלים ונתמנה מנהל המוסד החשוב וביותר בתנועה זו, “הסימינאריון למורות” בקראקא. ובמשרתו זו הגיע לידי השפּעה חנוכית גדולה. הוא היה מורד בהסתגלות ובהתבוללות שבכל צורותיה, ובעוצם אמונתו וגבורתו הנפשית האדיר בנפש הבחורות – שבויות התרבות הפּולנית – אהבה רבה לכל קניני ישראל: לעברית כלשון התורה והאומה וליידיש כלשון ההמונים התמימים, לבת אש דת והכרת היעוד השליחי של מורה יהודית חרדה. והתלמידות נקשרו בו בלב ובנפש וקבלו השפּעה ממנו מתוך רחשי הערצה ובית מדרשן היה להן לבית מקדשן, וגם אחרי גמרן בו את חוק למודיהן היו חוזרות אליו מתוך כסופים בכל שעת כושר (ימי החופש בקיץ וכיוצא באלו) כדי להטהר באוירו ולהתחזק בהכרת ערך השליחות111.

בכלל למדה האורתודוכסיה הפּולנית, שהיתה קודם לכן ידועה בחסרון כשרונה הארגוני, להשתמש בכל דרכי הפּעולה של המפלגות, והלכה בעקבותיהן. בתכנית הלמודים ניתן מקום ל“שיחות”, שמטרתן היתה להשריש את האידיאולוגיה החרדית בלב התלמידות, והנסיון הוכיח כי הועילו, שכן נשארו המורות נאמנות ליהדות, ויותר מזה: קנאיות היו לדת ולמוסר המקובל. מעת לעת הזמינו את המורות לכינוסים פּדגוגיים, ובהם דנו על מצב הדת אצל בני הנעורים, ועל דרכי ההשפּעה הדתית. כנהוג אצל שאר המפלגות קמו ב“בית יעקב” ארגוני בחורות, שלא תתנדף השפּעת בית הספר לאחר גמר חוק הלמודים. נערות מבנות שש עשרה ולמטה נתארגנו להסתדרות “בתיה” והיו בה בשנת 1937 כעשרים אלף חברות. בחורות מבנות שש עשרה ומעלה נכנסו להסתדרות “בנות אגודת ישראל”. בשנת 1927, גדל מספּר הסניפים למאָה ותשעה ומספּר החברות ל־8000, ובשנת 1937 – מאתים ושבעים ותשעה סניפים ובהם 14,672 חברות. והחברות היו מתכנסות לועידות, ונועדות בקיץ לחוות למוד, ועורכות “פּגישות”, ולומדות בשעורי ערב, ונאספות בשבתות ל“שיחות” וקוראות במועדוניהן עתונים של קיר ועתוני המפלגה, בקצור: התנועה פּיתחה פּעולת אינטנסיבית מאד ורכשה לעם ישראל ולחייו את הנערה בת ההורים האדוקים. עד קום האגודה היתה בת החרדים בודדה, תלושה, חיה חיי בית, מדוכאת ברגש הנחיתות ונושאת עיני קנאה אל הנערה היהודית המודרנית החיה חיי חברה מעניינים. כחברה להסתדרות ה“בנות” מצאה לה את הבטחון, את ההרגשה שהיא חלק מחברה גדולה, וגדלה בה ההכרה העצמית, שיש לה תעודה בחיים. אין ספק שתנועת “בית יעקב” פּעלה פּעולה עצומה להצלת רבבות נפשות רכות מהרגשת השפלות וחיזקה את הרגש הדתי ביניהן וקשרן בעמנו בקשר של קיים. אחד החזיונות המעניינים בתנועה היה יחסה אל לשון יידיש. האורתודוכסיה המאורגנת ב“אגודה” הוקירה את היידיש מתוך אינטימיות ולבביות, כי הלא בה חיו ובה מצאו רגשותיהם את בטויים שבעל פּה. הם הוקירוה גם על כחה החוצץ, שתשמש סייג ותריס כנגד ההתבוללות, המתחילה בלשון וגומרת בנפש. על כן השתדלו לקיימה בפי הדור הצעיר. היו ל“אגודה”, ספרי למוד ליידיש וה“שיחות” התנהלו ביידיש. ההבחנה שבין יידיש לעברית מצאה לה את בטוייה בשני שירים, שנתפּרסמו בספר הלמוד “די יידישע נשמה”: לשון הקודש לשון הקדש (תרגום)

לשון הקודש – אייביגע שפּראַך לשון הקדש, שפת הנצח,

קרוין פון דער יידישער אומה, עטרת האומה העבריה,

תפארת קדושה פאַרמאָגסטו אַ סך, בך תשכון תפארת קדושה,

ביסט רייך ווי ישראל’ס נשמה. וטהורה את כנשמת ישראל.


שרפים, אופנים בענטשן און לויבן – שרפים ואופנים יפללו ויהללו

ס’גלאַנצן אין דיר די כרובים בך יזהירו הכרובים.

לשון פון ריינעם, גטליכן גלויבן – את לשון האמונה הטהורה –

פול תורה, נביאים און כתובים. לשון תורה, נביאים וכתובים.


יידיש יידיש (תרגום)

יידיש לשון, פּשוט לשון יידיש, את לשון תמימה

פון די טאַטעס, מאַמעס, של אבותינו ואמותינו,

ביסט דאָך מלא חן מלאה את חן ויופי

ווי בלימעלעך אין תמוז. כפּרחים בירח התמוז.


יידיש לשון, האַרציג לשון לשון יהודית, את לשון לבם

פון מיליאָנען ברידער, של רבואות אחינו,

ר' לוי יצחק האָט מיט דיר ר' לוי יצחק בך יצר

געשאפן פרומע לידער את שיריו התמימים112


ס’האָט ר' נחמן מעשה’לעך ר' נחמן נתן לנו

אויף יידיש אונז געגעבן – בלשון יהודית ספּוריו113

יידיש לשון, מאַמע לשון, לשון יהודית, את לשון האם,

פרייד פון אונזער לעבן. את ששון חיינו.


ד: “יבנה”

התפּתחות החנוך וכיווניו לא יובנו כל צרכם בלי הכרת השפּעת התנאים המדיניים והכלכליים. בתקופה שאנו דנים בה גדול היה הלחץ הפּוליטי והחומרי של היהודים בפולין. ארץ זו נשתחררה לאחר שנות שעבוד והתפּלגות וקנאותם הלאומית של הפּולנים היתה חריפה מאד. השאיפה אל העצמאות בכל מקצועות החיים והתרבות הביאָה לידי לאומנות צרת אופקים, ההגירה מן הכפר אל הערים היתה חזקה והאינטלגנציה בקשה לה שדות עבודה ופרנסה. כל מי שלא היה פּולני על פּי גזעו ודתו היה נחשב לזר. ביחוד שנואים היו היהודים, שבמשך דורות היו השולטים במקצוע המסחר. הפּולנים החליטו להפּטר מהם ומכח התחרותם בכל האמצעים, כדי לרשת את מקומם בכלכלה הארצית.

הפּולנים קצרי הרוח דרשו השגת מטרה זו על ידי גרושים ופרעות. הממשלה אף היא הסכימה למטרה הראשית, אבל ברצונה היה להשיגה באמצעים יותר “נוחים”, על ידי הרחקת היהודים מצנורות המחיה ועל ידי הטלת מסים כבדים עליהם, לנשלם ולנצלם עד שייהרסו ממעמדם ויוכרחו לצאת מן הארץ. הנוער היהודי בפולין לא ראָה כל עתיד לפניו. מקצתם ראו את גאולתם אם ברוסיה ואם במהפּכה קומונאית, אחרי ראותם כי בארץ הקומוניזם נפרצו כל המחיצות הגזעיות והדתיות; ורובם בקשו לחדש את חייהם בארץ ישראל ולהקדיש את כוחם לבנין מולדת לעם הנודד. מצב זה דרש מוסדות הוראָה מכוונים לתכלית זו. את השאיפות האלה לא מלאו בתי הספר של “אגודת ישראל”. הטפתם העיקרית לשמירת הדת – לא היה בה כדי ספּוק תביעות הזמן החיוניות. גם מעמדם הפּדגוגי של מוסדות ה“אגודה” לא היה למעלה מן הבקורת. “אגודת ישראל” ברדיפתה לקיים את ה“חדרים” ותלמודי התורה קבלה אל תחת חסותה מלמדים בעלי מסורת ישנה וקפואה ובעלי שגרה חנוטה. אלה לא יכלו להחליף את מנהגי חייהם ודרכי הוראתם ולכוונם לדרישות הדור החדש ומושגיו.

לחנוך מסרתי היה יסוד חזק בפולין, כי ההמונים היו נאמנים ליהדות הדתית. אבל בלי ההכשרה לארץ ישראל היה החנוך לקוי. הסתדרות “המזרחי” בפולין מלאה את הפּגם של ה“אגודה” בחנוך הדתי. היא הכניסה את הדינאמיקה אל החנוך הישן לא רק באמצעים פּדגוגיים חדשים, אלא גם בהכשרה לתכלית החדשה, המקווה. היא החיתה את הלמודים בתקות המחר, בתכנית גאולה מן הלחץ ושחרור מן העבדות ובנין חיים חדשים ועצמאיים. יחס ה“מזרחי” אל למודי החול היה שונה מיחס ה“אגודה”. זאת הנזכרת לאחרונה השקיפה על הלמודים החילוניים כעל רע מוכרח, גזרת המלכות שאין להפּטר ממנה, מכיון שאנו בגלות, וה“מזרחי” ייחס ללמודים אלה ערך עצמי, ידיעות הנחוצות לכל אדם להרחבת אופקו ולנשק במלחמת החיים. ברם גם לאחר הכרה זו, היה החנוך התורני אצל ה“מזרחי” עיקר והחילוני טפל לו. אמר אחד מראשי ה“מזרחי”, הרב יצחק רובינשטיין, דברים שיש בהם בקורת בתי הספר של “תרבות”, מבלי הזכר שמם, אבל בהם נמצא את השקפת בני מפלגתו: “התלמידים מוצאים בבית ספרם הלאומי החילוני איזו ידיעות קלושות ומקוטעות על דבר ערכי היהדות. אבל הידיעות האלה מוגדות להם בתור למוד של חול… ברובם אין בתי הספר האלה, אף הטובים שבהם, מקנים לתלמידיהם, אפילו ידיעות של בית רבן על דבר היהדות המקורית… מועטות היו ידיעותיהם בתורה שבכתב, הנקנות להם ברוב המקרים בסרוסים ובקטעים ובעיבודים שונים”114. היסודות האידיולוגיים של ה“מזרחי” הוגדרו בסעיפים אלו:

  1. היסוד הדתי שהנהו היסוד העיקרי של החנוך שלנו ומטרת החיים שאליה אנו מחנכים את הדור הבא. היסוד הזה מחייב את למוד המקצועות הדתיים והכנסת המצוות המעשיות לתוך בית הספר שלנו.

  2. היסוד הלאומי. האידיאל הלאומי היה במשך הזמן למניע חשוב בחיינו ונתן דחיפה והכניס בחנוך אלמנטים חדשים לגמרי, שלא היו בחנוך הישן. ואחת ממטרותיו של החנוך שלנו היא להכניס אל לב החניכים את השאיפה להבריא את חיינו בגולה, להשתתף בנפתולי התחיה של עמנו בדרך תשובתו אל ארץ אבותינו.

היסוד הזה מחייב להכניס אל תוך בית הספר שלנו את המקצועות: עברית, ספרות ישראל וקורות ישראל.

  1. היסוד החברותי או היסוד הכללי־אנושי… להכניס אל החנוך את המומנטים השמושיים האלמנטאריים, שיש בהם מעין הכנה לחיים… היסוד הזה מחייב אותנו להכניס אל תוך התכנית שלנו את הלמודים הכלליים115.

בשנת 1927 נועדה ועידה מיוחדת למען החנוך ה“מזרחי” ונתאשרה ההסתדרות לחנוך דתי לאומי בשם “יבנה” בפולין. בועידתה השניה של ההסתדרות נבחר ועד פּועל שבראשו עמד ציר הסיים הפּולני, הרב יצחק רובינשטיין מווילנה, והחל לייסד מוסדות חנוך מטפּוסים שונים: גני ילדים לבני שש ושבע, בתי ספר יסודיים לבני שבע – ארבע עשרה, ובתי ספר עליונים. בתי הספר היסודיים שלמים היו, ותלמידיהם לא חויבו לבקר בבית הספר הכללי. בבתי הספר אלה למדו על פּי הרוב ילדים, כי על פּי המנהג היה החנוך הדתי עיקר לילדים ולא לילדות. נוסף על אלה יסד הוועד בתי ספר של מלואים, שבהם למדו למודי קדש בלבד, ונועדו למבקרי בית הספר של המלוכה. בערים רבות היו בתי הספר מעורבים לבנים ולבנות יחד, ברם שיטה זו שלטה אַך בארבע המחלקות הראשונות, ומן החמישית ומעלה נפרדו התלמידים למחלקות מיוחדות, נערים לחוד ונערות לחוד. בתי הספר היסודיים היו משתי דרגות: דרגה א' של שבע מחלקות ודרגה ב' של שש מחלקות116. שפת הלמוד היתה עברית. אבל בנוגע ללשון ההוראָה נהגו לוותר, במקום שיש בו צורך גדול. למשל: העיר שמצאו בה מכשולים ללמד חשבון ומדע בלשון העברית ילמדום בלשון המדינה, הפּולנית. אולם במקום שנהגו כך מחויבים היו להוסיף על שעות הלמודים העברים, שלא יפחתו מעשרים ושש לשבוע. נאמר לעיל “במקום שמצאו מכשולים ללמד חשבון ומדע בלשון העברית ילמדום בלשון המדינה”. ומה טיבם של מכשולים אלו? האחד היה המחסור במורים מוכשרים שיהיו חדורים רוח דתי ושיהיו שומרים את המצוות המעשיות. במשרד ההסתדרות נשמרה רשימת מורים כשרים, מבחינת התנהגותם הדתית והלאומית, ומורה חדש כי פנה לבקש משרה, חייבוהו להביא המלצת הרב המקומי או של סניף ההסתדרות המקומי. בקפידה זו היה אָז צורך גדול: המפלגות מרובות היו והמורים השתייכו להן, אולם יש ומפּני הכרח בקשו משרה בבית ספר ששלטה בו אידיולוגיה זרה להם. בין המורים לפולנית וללמודי חול בבתי הספר הלאומיים נמצאו מתבוללים גמורים117 ובין המורים לעברית יידישאיים ואנטי־לאומיים. אלה ואלה למדו לשם פּרנסה ולבם רחוק מן המטרה שלשמה נוסד בית הספר. למלא את המחסור הגדול במורים בעלי רוח לאומית דתית ייסד ה“מזרחי” בית מדרש לרבנים “תחכמוני” שרבים מבוגריו בחרו להם מלאכת ההוראָה – והותר להם, כי תעודת רב שימשה קבאליפיקאציה לגבי המלוכה. בית מדרש זה נוסד בשנת 1926 וכעבור שנה פּתחה הסתדרות “יבנה” פּרו־סימינאר לתלמידי הישיבות, ולמדו בו: תנ“ך, תורת היהדות, פילוסופיה דתית, הלשון והספרות העברית, תולדות ישראל, מיתודיקה ופדגוגיה, תורת הנפש, חשבון, כתיבת הארץ, הלשון הפּולנית ומדעי הטבע. תלמוד ופוסקים למדו התלמידים בישיבת “בית שמואל”. ישיבה זו נוסדה על שם ר' שמואל מוהליבר ונבדלה משאר הישיבות בלמודי חול שהיו כלולים בתכניתה ובלשון העברית ותולדות ישראל – שני מקצועות חדשים בישיבות. על יד הישיבה הקימו גם מכון חקלאי, שתלמידיו עסקו חצי היום בתלמוד ובפסוקים ושאר למודים אקדמיים, ומחצית היום עבדו בשדה – בימות הקיץ – בפקוחו של אגרונום מומחה. בערי השדה נמצאו כמה ישיבות קטנות ברוח המזרחי ובפקוחו. רשת בתי הספר של “יבנה” גדולה היתה, כי רוח המזרחי היה נאות לזמן ולזרמיו. בראשית שנת 1938 היו ל”יבנה" 235 מוסדות חנוך נמוכים על כל טפּוסיהם: בתי ספר שלמים, של מלואים וישיבות קטנות. בית מדרש לרבנים “תחכמוני” בווארשה, ישיבת “בית שמואל”, פּרוסימינאריון למורים עברים וסימינאריון לגננות בווילנה. בבתי הספר הנמוכים היו 23 אלפים תלמידים, חוץ מן התלמידים שבגליל ווילנה. בתי ספר תיכוניים של ה“מזרחי” היו בביאליסטוק (בית מדרש תחכמוני), בווילנה (תושיה) בקראקא (תחכמוני) ובווארשה – קורס תיכוני למסחר.


ה: בתי ספר תיכוניים דו־לשוניים

(החנוך האוטראקוויסטי)

בפולין התקיימו גימנאסיות ליהודים מטפּוסים שונים: גימנאסיות עבריות של “תרבות”, בהן שלטה הלשון העברית, גימנאסיות עבריות של ה“מזרחי” – אף בהן שלטה העברית, גימנאסיות של ציש“א, בהן שלטה יידיש (שלש במספּר) וגימנאסיות פּולניות יהודיות. באלו שלטה הלשון הפּולנית ולא הונח ביסודן שום אידיאל לאומי או צבורי. הורי התלמידים הללו היו מן השואפים אל “תכלית”, אל תעודה המאפשרת השגת מטרה חומרית. בעלי הגימנאסיות ומייסדיהן היו בני אדם פרטיים שלא התכוונו אלא לפרנסה. במוסדות אלו לא היו כל למודי יהדות, בכמה מהן למדו דת או לשון עברית בשעור מצומצם, לצאת ידי חובה. ונמצאו הורים שלא התנגדו לחנוך כזה, ובלבד שבניהם או בנותיהם יקבלו את התעודות שהממשלה מכירה בהן. בכל אלה התחנכה אינטלגנציה “יהודית” בשם, ושואפת לטמיעה בנפש. מצב זה עורר תנועה לייסד בתי ספר תיכוניים על יסוד פּשרני, דו־לשוני. החיים בגולה – אָמרו בעלי הרעיון הזה – מפולגים הם, וחובה עלינו להסתגל אל הסביבה הנכרית ואל צרכי המקום המדיניים והכלכליים. חנוך עברי שלם בלשונו בתפוצות מן הנמנע הוא. מכאן הכרה של פּלוג, של דו לשוניות. בגימנאסיות הללו נלמדו כל המקצועות הלאומיים בעברית והמקצועות הכלליים בלשון המדינה, בפולנית. דוגמה לתנועה שימשה הגימנאסיה הראשונה לנערים של “החברה ליסוד בתי ספר תיכוניים עבריים בלודז”, שבראשה עמד הד”ר מרדכי זאב ברודא118. עוד בשנת 1916 ייסד הרב ד“ר ברודא גימנאסיה לבנים ובתום המלחמה, בשנת 1922, גימנאסיה שניה לבנות. הגימנאסיות הללו עשו רושם כביר, כי היתה בהן מזיגה של החנוך הכללי, עם כל הזכויות התלויות בו, ושל החנוך העברי הלאומי. כדוגמתם נוסדו בתי ספר תיכונים במקומות שונים, ובשנת 1931 הגיע מספּרם לשלשים ואחד, ומספּר תלמידיהם יותר מששת אלפים. מטרת בתי הספר הוגדרה על ידי המייסד בדברים אלה: “לתת לחניכים השכלה בינונית כללית, לפי תכנית הממשלה לבתי הספר התיכונים, וכמו כן השכלה עברית וידיעת היהדות המתאימה לרמת בית הספר הבינוני”. רובם של בתי הספר האלה נתאחדו ל”חברה ליסוד בתי ספר תיכוניים בפולין" והד“ר ברודא היה נשיאה. לפי המספרים היו לחברה זו בשנת הלמוד 1933־34 שמונה עשר בתי ספר עממיים, שני בתי ספר מקצועיים – בית ספר למסחר בקראקא ומכון חקלאי בהילינובק סמוך ללודז”. מספּר התלמידים במוסדות הנזכרים היה 4783 ומספּר המורים 230. תכנית הלמודים בבתי הספר הבינוניים כללה את הספרות העברית העתיקה והחדשה, תנ"ך עם לקוטי פּירושים, היסטוריה ישראלית וגיאוגראפיה ישראלית. ללמודים העברים הוקדשו עשר שעות בשבוע119. תלמידי בתי הספר היו מוציאים קבצים בשתי הלשונות. התלמידים נתחלקו לחוגים למקצועות שונים ונשמעו בהם הרצאות על ספרות ואמנות ושאלות הלאום. כרוב בני הנעורים המתלמדים היו אף תלמידי בתי ספר אלה שייכים למפלגות הנוער הציוניות. מובן שלא יכלו להגיע בידיעותיהם העבריות לתלמידי הגימנאסיות של “תרבות”, משום שרוב למודיהם היו בלשון הפּולנית, והפּולנית היתה גם לשון דבורם מחוץ לכתלי בית מדרשם. רוב התלמידים היו בני המעמד הבינוני. כאָמור היו הגימנאסיות האלה לפי רוח המעמד הבינוני, ונוסדו כמותן גימנאסיות יהודיות־פּולניות שהיו קרובות להן ברוח ובמדת מה בתכנית. אלו היו גימנאסיות צבוריות, שנוסדו על ידי חברות מקומיות או על ידי קואופּיראטיבים של מורים. בשנת הלמוד 1934־35 היו חמש עשרה גימנאסיות כאלה, ומספּר תלמידיהן 3,128. באלה התחנכה האינטליגנציה היהודית שהיתה מיועדת להיות מנהיגת העם. על בתי הספר מטפּוס זה מביע את דעתו אחד ממוריהם: “בנוגע לחזוק התודעה הלאומית של הנוער והתקשרותו בארץ ישראל החדשה – היו תוצאות החנוך דו הלשוני משביעות רצון. רוח ציוני שלם היה שולט בתוך כתלי בתי ספר אלה, ובסדר הלמודים הודגשו מומנטים לאומיים הן בחנוך הכללי והן במקצועות העבריים. אולם ידיעותיהם העבריות של החניכים לא עמדו על הגובה הדרוש. הנסיון הוכיח כי קשה להקנות ידיעה עברית הגונה ומקורית על ידי לימוד של עשר שעות לשבוע. שפתו המדוברת של הנוער הזה היתה הפּולנית, בעוד שחניכי “תרבות” השתמשו על פּי הרוב בשפה העברית גם מחוץ לבית הספר. גם ההשתדלויות הרבות שנעשו במוסדות האלה כדי להרגיל את חניכיהם לקריאת ספרים עברים לא הביאו לידי תוצאות ממשיות. הספר הפּולני הטוב דחה את הספר העברי. תופעה חיובית מאד היה ההרגל ליסד חוגים עברים מיוחדים, אשר עמדו תחת פּקוחו של מורה הספרות, התנ”ך או קורות היהודים. בחוגים אלה, שההשתתפות בהם היתה רשות, היה שולט רוח הקנאות גם בנוגע לדבור וגם בנוגע לקריאָה עברית120.

* *

ומלים מספר על המייסד הד“ר מרדכי זאב ברודא (1870 –). לאחר רכשו לו ידיעות תלמודיות רחבות בבית אָביו הרב פּנה ללמודים הכלליים וקבל תעודת בגרות מן הגימנסיה כתלמיד מן החוץ ועבר לבית המדרש לרבנים ואל האוניברסיטה בברלין. הוא קבל תואר ד”ר לפילוסופיה ותואר שני מן האוניברסיטה שבלבוב ונתמנה מטיף בהיכל ואחר כך קבל משרת מטיף בלודז. אָדם רחב אפקים הוא וגדל השגה וזכה להיות יוצר של טפוס בית ספר תיכון עברי כללי, ראשון ומיוחד במינו. בבואו ללודז ויסד את הגימנסיה דו הלשונית לנערים לא התקיימו עוד בתי הספר של “תרבות” ודומיהם. היה היו “חדרים מתוקנים” ובתי ספר עברים של תוספת, כעין שעורים לאחר הצהרים, כולם היו בלתי שלמים, והצלחתם לא היתה גדולה, כי לא כללו במוסד אחד כל הלמודים הדרושים לדור החדש. על הגימנסיה דו הלשונית הראשונה הטביע הוא את חותמו ורוחו והשפּעתה היתה גדולה, כי ראו בה אחדות – מוסד אחד כולל – ושלמות, חנוך לאומי טוב. זה היה הצעד הראשון להלאמת החנוך היהודי, ומאָז ועד שנותיו האחרונות בלודז לא ידע מנוח והחנוך הלאומי היה ראש דאגתו. אפילו בימי החורבן, ימי מלחמת העולם הראשונה, כשהמוסדות נסגרו זה אחר זה ונשארו ללא בעלים, לא נהרס מוסד זה והתרחב והתפּשט ובעצם ימי המלחמה, שנת 1916, נוסדה ה“חברה ליסוד בתי ספר תיכוניים בלודז”. ברודא היה גם ממייסדי המכון לחכמת ישראל בווארשה. עלה לארץ ישראל בשנת 1939.


ו: חנוך “תרבות”, החנוך העברי השלם

מוסדות החנוך של “תרבות” היו הגשמת חלומו של העברי הלאומי בגולה ושיא הישגיו. “החדרים המתוקנים” שלפני המלחמה, בתי הספר ותלמודי התורה הלאומיים, שלמדו בהם על פּי השיטה הטבעית, היו שעלים ראשונים בדרך אל החנוך העברי השלם. כל מוסדות החנוך הראשונים עמדו על יסוד הפּלוג: למודי החול ניתנו בלשון המדינה ואך הלמודים העברים הוקצו ללשון העברית. זה היה פרי הכרת המציאות. ידוע ידעו שבארץ ישראל מלמדים את כל הלמודים בעברית, אך אין מקישים גולה לארץ. המעבר מבית ספר דו־לשוני ומפולג לבית ספר שלם בלשונו היה איטי, מלוה היסוסים וספקות. שני מקורות זנוהו: הראשון היה אקדמי, קליטת הרעיון הנועז. אדם הראשון שהגיע למחשבה זו ודרש הגשמתה במעשה היה, כמו שנאמר במקום אחר בספר זה, זאב זאבוטינסקי. הוא בטא את הרעיון בקיצוניותו: “בחנוך הלאומי הלשון היא העיקר והתוכן הוא קלפּה121”. הוא היה חדש בין הוגי רעיונות החנוך העברי, כי בא כמעט מחוץ, והורגל בלשון העברית בימי בגרותו. ואפשר שדווקא משום שהיה חדש בשטח זה, בלתי כבול לנהוג ולמקובל, הוכשר להגיע לידי רעיון נועז, כי הקונה לו את השכלתו הכללית בלשון לא עברית, לא תהא ידיעתו העברית שלמה. כשהחל זאבוטינסקי מסביר את רעיונותיו נראה בעיני הקהל כבעל דמיונות. ודאי רצוי היה – סברו – שנלמד את כל הלמודים בעברית, אבל האפשר הדבר? הרי בחיי המציאות תלויים אנו ברוב התושבים, ועלינו להסתגל אליהם, וזה שולל את אפשרות החנוך העברי השלם. ז’אבוטינסקי היה חושב את מחשבותיו ומגיע אל מסקנות הגיוניות, עד קצן. ואף על פּי שלא נשמעו לו מיד הכשיר את הקרקע לבאות.

המקור השני לקבלת הרעיון ולהגשמתו היה עצם תנאי החיים בפולין. אלו היו יהודי פּולין רואים את עתידם האזרחי והכלכלי בארץ ההיא – לא היה רעיון כזה נקלט, ועל אחת כמה וכמה שלא היה מתגשם בשעור גדול. מבקשי חנוך עברי שלם היו יכולים להיות אידיאליסטים מועטים, ששאיפותיהם הרוחניות מתגברות על נטיותיו הנורמאליות של האדם לקנות לו את הנשק הדרוש לו למלחמת החיים בסביבתו. אבל חיי היהודים בפולין לאחר מלחמת העולם הראשונה היו חיים ללא תוחלת. ירחי הדבש של התחדשות מלכות פּולין והבטחות חוזה המעוטים לא אָרכו. החברה הפּולנית הלאומנית וצרת העין, ששנאת ישראל נבלעה בדמה ופעפּעה בה כחמת פּתנים, החליטה החלטה גמורה להשתחרר מן היהודים שחרור גמור בכל מקצועות החיים הכלכליים והתרבותיים. שנאתה קלקלה שורת הגיונה וערפּלה את כח מחשבתה והיהודי היה לה לחזיון בלהות, בו תלוי כל חטא ופשע, ובו ראו סבת כל כשרון, אם אישי ואם קבוצי ומדיני. הממשלה והחברה אחזו באלפי תחבולות וערמומיות לערער את יסודות חייהם של היהודים, למען יעזבו את הארץ. היהודים ראו, כל אחד מבשרו, כי הקרקע הולך ונשמט מתחת רגליהם. על כן הכתה הציונות גלים חזקים בפולין, לא רק כאידיאה לשחרור הכלל, כי אם גם כפּתרון חייו של הפּרט. הרגשה זו הועילה שיתקבל הפּרינציפּיון של למוד מדעים בעברית.

והילד העברי שבע העלבונות באסכולה הפּולנית וברחוב ובגן העיר, בקש לו מפלט בפנתו המיוחדת, מפלט מפּני ים השנאה המקיפו. נפשו היגעה בקשה בטחון, גאון עצמי, מנוח בין בני מינו, חום ידידות ותקוה ליום מחר. בית הספר העברי החדש, בו שלטה הלשון העברית, בו הושר ההימנון הלאומי, בו הזהירו נצנוצי התקוה של בנין ארץ היהודים, בו היה התלמיד אחד המתכשרים להשתתף בבנין זה. יחד עם זה הונהגו במוסד חדש זה דרכי למוד של יצירה חפשית והוכר בו כבוד אישיותו של הילד – כל אלה שימשו מקור של הכרה עצמית, פּרוק אמוציונאלי ועונג חברתי לילד העברי. “יסודות החנוך באותם המוסדות היו – על פּי עדות אחד המשתתפים בו – כל הטוב והיפה שבתנועה הציונית: מזיגה הארמונית של יהודי־אדם באוהל וברחוב, קומה זקופה מבחינה מדינית וחברתית, הבראת חיינו הכלכליים על ידי פּרודוקטיביזאציה, יצירה תרבותית חפשית על יסודות הערכים הנצחיים של תרבותנו ההיסטורית והכשרה חלוצית לעליה”122. בית הספר העברי השלם הראשון נוסד ביום 2 ליאנואר שנת 1915 בעיירה גוניונדז, גליל ביאליסטוק, והשני בשנת 1917 בקרינקי, מחוז גרודנה123. הגימנאסיה העברית הראשונה בפולין, ובגולה בכלל, נוסדה בחדש טבת תרע“ו (דצמבר 1915) בווילנה, ומאָז החלו מתייסדים בתי ספר עברים שלמים בכל הארץ, ביחוד בגלילות הספר. בתי הספר הראשונים בעלי העיקר העברי האידיאליסטי היו ילידי המלחמה ונוסדו בימי הכבוש של הגרמנים. ונביא בזה קצור דברים שנאמרו ב”תכנית הלמודים" שהוציאה הגימנאסיה הווילנאית במלאת עשר שנים להיווסדה (תרפּ"ו). תולדותיה ולבטיה הם סימן וציון לשאָר המוסדות: “הגימנאסיה העמידה מטרה לעצמה לתת לתלמידיה חנוך עברי לאומי יחד עם השכלה בינונית ולהכשירם לאוניברסיטה או לבתי ספר עליונים מקצועיים. הרבה מכשולים עמדו לה לגימנאסיה על דרכה להגשמת פּעולתה, כי זה, כמדומה לנו, הנסיון הראשון בארצות הגולה ללמד את הלמודים הכלליים של קורס בית ספר בינוני בעברית. רבים פּקפּקו באפשרות הדבר, הן מבחינת הלשון, שאינה מוכשרת עדיין לשמש בטוי למדעים מדויקים, והן מבחינת חוסר ספרי למוד בכל המקצועות. חסרו גם מורים מתאימים, בעיקר ללמודים הכלליים, מפּני שרובם קבלו את השכלתם בבתי ספר כלליים, ולא היו להם מקומות הכשרה ללמד את הלמודים האלה בעברית. “אך התנאים הפּוליטיים של מקומות הספר הכריחו את עסקנינו להזדרז בהקמת בתי ספר בהסכמה לתביעותינו הלאומיות. כל זמן ששלטון הכבוש הגרמני (היה בראשיתו) לא היה ספּוק בידו להכיר את מצב החנוך שלנו ולהטביע עליו את חותמו המיוחד (הגרמני). השעה היתה שעת אחריות מרובה ואסור היה להחמיצה. ואחרי הכנות שונות נפתחה הגימנסיה. “ראשיתה היה מצער. בחמשה עשר תלמידים ומורה אחד נפתחה הגימנאסיה בביתו הפּרטי של הד”ר יוסף אפּשטיין. מתוך התא הזה התפּתחה וגדלה לאחר שנים מעטות גימנאסיה בת ארבע מאות תלמידים. ובשנת תרפּ”ג (1922־23ׂׂ) יצא המחזור הראשון. הד”ר אפּשטיין היה מנהלה. “המועצה הפּדגוגית התחילה מטפּלת בשאלת ספרי למוד למקצועות הכלליים, שחסרו לגמרי בגימנאסיה וחסרונם הכביד על המורה ועל התלמיד כאחד. הנעשו אי אלו נסיונות בענין זה במקומות אחרים – אי אפשר היה לדעת. המלחמה הגדולה ניתקה את הקשרים שבינינו ובין העולם הגדול, ובפרט בינינו ובין ארץ ישראל, ולפיכך נגשה הגימנאסיה לבקש לזה פּתרון חלקי, לכל הפּחות. נוסדו בגימנאסיה ועדות־מקצוע שונות לקבוע מונחים למקצועות הלמוד השונים ולגשת תיכף לעריכת קונספּקטים לכל למוד. הגימנאסיה קנתה לה שם בקרב האוכלוסים בווילנה ותלמידים מכל שכבות הצבור נהרו אליה… עם מותו של הד”ר אפּשטיין בקיץ תרע“ו (1916) באה תקופת משבר, כי קשה היה למצוא בווילנה איש אשר יהיה ראוי והגון לעמוד בראש הגימנאסיה מבחינת השכלתו העברית והכללית… אך לאשרה של הגימנאסיה נמצא פּתרון לשאלה… חדשים אחדים לפני הכבוש הגרמני עבר מברלין לווילנה, על מנת להשתקע בה, הד”ר לפילוסופיה ולרפואה יוסף רגנשבורג, שבו התאחדו כל הסגולות האמורות… והעסקנים הלאומיים נתנו עיניהם בו, ונבחר לדירקטור… הוא הביא אתו את רוח המערב והגימנאסיה התקרבה יותר ויותר אל טפּוסו של בית ספר תיכוני שבארצות המערב. “תקופת עליה הגיעה לגימנאסיה עם בחירתה של הקהלה היהודית בווילנה בשנת תר”ף (1920), שכל מוסדות החנוך עברו לרשותה, וכמעט התכלכלו על ידה, הודות לכספּי ד. ד. ק. (דז’וינט דיסטריביושון קומיטה – הועד המאוחד לתמיכת יהודים מעבר לים) מאמריקה, שנתקבלו בסכומים הגונים ובאפן מתמיד. גם קבלה הגימנאסיה תמיכה מסוימת מכספּי הקהלה. אך מיום שנסתתמו קמעא קמעא צנורות השפע של יהודי אמריקה, מוכרחה היתה הקהלה להסתלק מלשאת אחריות בפני בתי הספר הצבוריים, ואלה האחרונים הלכו לבקש להם “בעלים אחרים” שידאגו להם וישמשו באי כח כלפי חוץ. אָז נוסדה הסתדרות“תרבות”, והגימנאסיה העברית עברה לרשותה".

יוצר הגמנאסיה הד“ר יוסף אפּשטיין (תרל“ד – תרע”ו), יוכל לשמש סמל לאינטיליגנציה העברית הלאומית במזרח אירופּה. “הוא נתחנך ברוח התורה והמסורת, ועד שנת ט”ז לחייו היו התנ”ך, התלמוד ומפרשיו למזונו הרוחני היחידי, ולא עוד אלא שישב שנים אחדות באהלי תורה, בישיבות וילנה ומיר. אך כשהתחילה רוח ההשכלה מפעמת בלב הנוער, דבקה גם בבן ישיבה זה. הוא עזב את בית המדרש והתחיל עוסק בהתמדה רבה במדעים כלליים, ואחרי השיגו תעודת בגרות נתקבל באוניברסיטה החארקובית, ויצא מוכתר בשם ד“ר לרפואה. הוא היה בעל הכרה לאומית ובעל נטיה נפשית לעבודת צבור ולא מצא ספּוק בעבודת רופא בפנים רוסיה, הרחק מחיי ההמונים היהודים, ויגמור בלבו להתישב באחת מערי התחום, ובשנת תר”ע בא על מנת להשתקע לסמורגון, פּלך וילנה. הוא הספּיק במשך זמן מועט לקנות את לב אוכלוסי העיר כרופא חולים וכעסקן צבורי נאמן… הודות לפעולותיו התחילה גם תנועה עברית להכות שרשים בחיי הצבור, ואז יסד בית ספר עברי בשם “התקוה”. בית הספר הצליח ותלמידיו הלכו ורבו… הנסיון המוצלח שהביא רק פּתרון חלקי לשאלת החנוך, מכיון שהצטמצם בלמודים עברים לבד, הביא את הד“ר אפּשטיין לידי מחשבה להקים בית ספר ללמודים עברים וכללים כאחד והאדם והיהודי ימצאו בו את תקונם במדה שוה… עם בואו לווילנה בשנת תרע”ג (1913) נתחבב מאד על השדרות הרחבות של הצבור והיה לרופאם הנאמן של העניים, שמצאו בו “מלאך מושיע” בכל עת צרה. בהיותו חבר הועד ב“מפיצי השכלה” עזר הרבה לפתיחתם של כמה בתי ספר לעם ובקביעת מקום חשוב ללמודים העברים בבתי ספר הללו. אבל השאלה העיקרית שמלאה את כל מהותו היתה שאלת החנוך העברי השלם, פּתיחת בתי ספר עברים שלמים ללמודים כלליים ועברים השלם, פתיחת בתי ספר עברים שלמים ללמודים כלליים ועברים כאחד. להגשמתה של האידיאה הזאת התמכר בכל חום לבבו… מלחמת העולם הנוראה עם בלהותיה האיומות הביאו לידי תסיסה לאומית חזקה. הצבור היהודי במקומות הספר היה חדור הכרה שחיים של התחדשות פּוליטית ורוחנית מתרקמים לעינינו ויש לעמוד מוכן לקראת הבאות. דברי הד“ר אפּשטיין, רבי אמונה ובטחון בכחות עצמנו, שהשמיע לפרקים לפני הקהל העברי בווילנה, עשו את שלהם ומתוך כך הוכשר הקרקע לרעיון העפּלה זה. בטבת תרע”ו (1915) מתחיל פּרק חדש בתולדות החנוך העברי השלם בכלל, ופרק ראשון בתולדות החנוך העברי בגולה בפרט. ד“ר אפּשטיין ראָה בפתיחת הגימנאסיה את פּתרון חלומו”124

* *

אין לעבור בשתיקה גם על אישיותה של אסתר רובינשטיין, שהיתה מיוחדת במינה, (“אחת בדורה” קראו לה המשכילים) ונערצה בין ההמונים. אָביה הרב ר' חיים ירמיהו פלנסברג חנך את בתו היחידה חנוך של השכלה כללית והשכלה עברית רחבה, ולמדה לא רק את הלשון ואת המקרא על בורים, כי אם גם אגדה והלכה תלמודית וספרי הפילוסופיה היהודית מימי הבינים. והצטיינה הנערה לא רק בידיעותיה הרבות ובחריפות שכלה, כי אם גם בעסקנותה הלאומית והעברית ויסדה אגודות ציוניות בין בנות עיירתה שאקי. אחר הינשאה לבעלה, הרב יצחק רובינשטיין בשנת 1905, התמסרה לעבודת הכלל והגדילה לעשות בהפצת הלשון העברית ובחזוק החנוך העברי. היא היתה בועד הפּועל של “חברת חובבי שפת עבר” בווילנה ובשנות המלחמה השתתפה ביסוד בתי ספר עבריים לנערות. היא היתה יוזמת הגימנסיה העברית ואחרי מותו הקימה בית ספר לנערות על שם הד“ר אפּשטיין. היא חדשה את בית הספר המפורסם לבנות “יהודיה”, בווילנה והשתתפה בעבודת בעלה ב”וועד המאוחד“. היא השתתפה ביסוד עתונים עברים שונים ופרסמה מאמרים על זכות האשה בבקיאות תלמודית שהתמיהה את הרבנים. דבורה העברי היה למופת בטיב מבטאו ובטוהר סגנונו, ונאומיה הקסימו את השומעים. ואישיותה היתה כאגדה. היא מתה בדמי ימיה בשנת 1924 ולזכרונה הופיע “ספר זכרון להרבנית אסתר רובינשטיין ז”ל” בווילנה בשנת 1926125.

* *

יסודם של בתי הספר הראשונים מטפּוסם של “תרבות” בא בדרך התעוררות עצמית, בלי פעולתו של מרכז המכוונו לכך. עסקני חנוך מקומיים, ציונים ועברים, הטפּוסים הנעלים שהיו מצויים בכל עיר ועיירה, נגשו אל המעשה, ורק לאחר שגדל מספרם בא האחוד. החנוך העברי הקיצוני, השלם ביותר, לא היה תוצאת השפּעה של ארגון, אלא נוצר מלמטה, משדרות העם עצמו. בשנת 1921 הוועידה “הלשכה לחנוך ולתרבות”, שהתקיימה על יד ההסתדרות הציונית בפולין, מועצה, והשתתפו בה צירים מכל גלילות פּולין, לדון במצב בתי הספר החדשים האלה. באותו כנוס נבחר ועד לערוך את הועידה הארצית הראשונה של “תרבות” שנתכנסה לווארשה בחרף של שנת תרפ"ב. מאָז החל הארגון המכוון של מוסדות “תרבות”. בתי הספר היו ברובם בגלילות הספר, כגון בווילנה, בנובוגרודוק, בפוליסיה, ובמחוז ביאליסטוק. אבל בפולין שעברה מידי גרמניה (שלזיה, פּוזנא ופּומרניה) ומיד אוסטריה (גליציה) לא היו כמעט בתי ספר מטפּוס עברי שלם. בחלק הגרמני נשתנתה הפּסיכולוגיה של תושביו היהודים וקבלו השקפתם של יהודי המערב. בניהם בקרו בבתי הספר הכלליים ואת ידיעות היהדות “רכשו” להם בשעורי מלואים, והיה הדבר לנוהג שאין עליו ערעור. גם בגליציה בקרו ילדי ישראל בבתי הספר הכלליים במשך דורות, ונתרגלו לכך. עד המלחמה לא היה בגליציה אלא בית ספר יהודי כל יומי אחד, והוא בית ספר דו הלשוני בקראקא. בפולין הקונגרסאית היו שני מכשולים להתפּתחותו של חנוך עברי לאומי מודרני: בכרכים גדולה היתה הטמיעה הלשונית ובעיירות משלה האדיקות. על כן היה מרכז החנוך העברי הלאומי בגלילות הספר. בשנת הלמוד 1927־28 היו בגלילות ההם מאָה שלשים ושבעה (137) בתי ספר של “תרבות” ובשנת 1934־35 מאתים ושבעה (207). ובפולין הקונגרסאית היו אַך 32 בתי ספר בשנת 1917־18 ובשנת 1934 ־35 – 58.. והיו סבות לכך, שבתי הספר הלאומיים רבו בגלילות הספר: חוץ מן היהודים היו שם מעוטים לאומיים אחרים, ולא היתה תרבות אחת שולטת בחברה. ביחוד התפּתח החנוך הלאומי במחוזות שבהם היו האוכלוסים פּחותי תרבות, כגון באוקראינה שלשונם היתה לשון דבור וספרותה היתה בראשית גידולה; לא כן בפנים פּולין. שם שלטה הלשון הפּולנית ומעמד ספרותה גבוה, ביחוד הספרות היפה הפּועלת על הנפש, והיתה לה אינטליגנציה רבת ערך והשפּעה.

על גידולם של מוסדות ה“תרבות” העברים תעיד הטבלה:

שנה מספר מוסדות מספר מורים מספר תלמידים
1918 51 233 2,575
1919 69 287 3,850
1923 144 561 10,771
1927 227 886 21,543
1930 260 1,063 26,499
1933 269 1,300 37,718126

מעניין לשים לב אל מספר התלמידים בבתי הספר של “תרבות” כנגד ילדי ישראל בכלל. בשנת 1934־35 היו בפולין בסך הכל 455,388 ילדים יהודים בגיל בית ספר, מהם בבתי הספר של “תרבות” 39,840. בעונת הלמודים 1937 – 1938 היה מספּר ילדי ישראל בכלל 472,608 ומהם בבתי הספר של “תרבות” 42,976127. רבים היו הילדים ששאפו ללמוד בבתי ספר אלו ולא השיגו, מחמת דלותם, כי ההורים היו מוכרחים לשלם שכר למוד. מן המספּר הכללי של 81,895 תלמידי האסכולות הפּרטיות (כלומר: מיסודם של היהודים, ומכל הסוגים) בקרו בבתי הספר של “תרבות” 34,242 בעונת הלמודים 1934 – 1935, יוצא שמכל ההורים שמסרו בניהם לבתי ספר יהודים בחרו ארבעים ושנים אחוזים למאה בבתי הספר של “תרבות” והרי זה אחוז גבוה מאד. מן המספּר הכללי של 14,514 חניכי גימנאסיות “פּרטיות” בקרו בגימנאסיות של “תרבות” 2,752 שהם כעשרים אחוזים. ומן הראוי לזכור שהגימנאסיות של “תרבות” היו משוללות זכות הכניסה לאוניברסיטה, על כן לא מצאו בה הורים “תכלית”, ומי שמסר להן בנו הכיר שהוא מוותר על זכות השכלה עליונה והתכשרות לחיי פרנסה. והם וויתרו לשמו של החנוך הלאומי128.

עם גמר תאור בתי הספר נסכם את המצב באזורים השונים של מלכות פּולין.

מבחינת מהותו של החנוך העברי ניכרו שלשה אזורים הנבדלים זה מזה, ושבכל אחד מהם השתרש סוג מיוחד של מוסד חנוכי. בפולין הקונגרסאית שהלשון הפּולנית שלטה בה וידיעתה היה הכרח לשם מסחר ולשם השתתפות בחיי החברה והתרבות המקומית – קשה היה לו לבית ספר עברי שלם ברוחו ובלשונו להשתלט, כי אם דו לשוני. בגאליציה, במקום שהיתה חובת חנוך כללית קיימת והבקור בבתי הספר הכלליים נעשה ברוב הימים הרגל – הסתפּקו היהודים בבית הספר הישן והבלתי מספּיק של מלואים, בקורסים של אחר הצהרים או ערב, ורק במזרח פּולין, במקום שהיו מיעוטים לאומיים ואף תרבות לשונית אחת לא היתה השלטת היחידה, ואחרי שנשתחרר מעול רוסיה נתהווה בו חלל חנוכי – שם הקימו להם היהודים מוסד שהיה כולו שלהם באפיו ובלשונו. המסורת והתנאים הם שקבעו את צורתו של החנוך.


ג: הכשרת מורים

הרשת הגדולה של בתי הספר של “תרבות” היתה זקוקה למספּר גדול של מורים עברים, ומורים מטפּוס חדש. אי אפשר היה למנות באסכולות אלו מורים אבטודידאקטים, בחורי ישיבה שהתמשכלו והחלו קוראים את הספרות העברית החדשה, אלא בני אדם שקנו להם ידיעות מסודרות במדעים שונים. שנית: אסכולה חדשה זו תבעה מורה המכיר בשיטות החנוך החדשות, היודע מה הן זכויותיו של הילד והמסוגל לשתפו בתהליך הלמוד שיתוף אקטיבי ועצמאי יותר, לעורר בו את סקרנות הידיעה ולחנכו על יסוד חברתי. שלישית היו המחנכים האלה חייבים להיות אידיאליסטים עברים, שיש בכח אישיותם ואמונת נפשם לעורר התלהבות לאומית בלב החניכים. מאין יכלו לקחת מורים כאלה במספּר רב? המורים הראשונים שנתמנו לא הצטיינו בכל המעלות האמורות, מקצתם היו לקויים בהשכלתם, אם העברית ואם הכללית, ומקצתם לא היו אמונים עלי האידיאלים החנוכיים המודרניים. קשה היה למצוא את האדם בעל החוט המשולש, של תורה וחכמה ופּדגוגיה. אף הממשלה מוכרחת היתה לוותר על כמה מדרישותיה והתירה למורים חסרי הקבאליפיקאציות לשמש בהוראה בזמן המעבר. הממשלה דרשה ממורה עברי בבית ספר עממי תעודת סימינאריון עברי וממורה בבית ספר תיכון – תעודת מאגיסטר לפילוסופיה שלמד את הלשונות השמיות כמקצוע ראשי. מן ההכרח היה על כן למרכז “תרבות” לייסד סימינאריונים למורים, והקימום בשלשה מקומות, בווילנה, בגרודנה ובלבוב. הסימינאריון בווילנה נוסד בשנת

  1. קורס הלמודים בו ארך חמש שנים, על פּי תכנית מוסדות ההוראָה של המלוכה. צעירים וצעירות מכל רחבי פולין נהרו אל המוסדות הללו. בשנת 1925 קבעו שלטונות ההשכלה ועדת בוחנים לגומרי הסימינאריון ותעודות המוסמכים היו מוכרות. התכנית כללה את למודי היהדות המקובלים, בצרוף הלשון העברית וספרותה ותולדות ישראל וידיעת ארץ ישראל. הלמודים הכלליים היו פּולנית וגרמנית, מתמאתיקה וגיאוגרפיה, היסטוריה כללית, ביולוגיה והיגיינה, פיסיקה, ציור, זמרה, מלאכת יד, התעמלות ופדגוגיה. המוסד צויד במיטב המכשירים והיו בו מעבדה לפיסיקה ולכימיה ומעבדה לציור ולמלאכת יד. מאתים מורים הוסמכו בו במשך שלש עשרה שנים. בשנת העשר לקיומו כתב עליו יצחק גרינבוים את הדברים האלה: “קהל נפלא הוא קהל המורים שהוציא לנו הסימינאריון בעשר שנות קיומו, טפּוס חדש לגמרי… אין הוא דומה לא ל”מורה" שהופיע ברחובנו בימי ההתבוללות התרבותית והלשונית של סוף המאָה שעברה, ולא למלמד המשכיל של ה“חדרים המתוקנים”, אף לא למורה העברי המשכיל… שהיה מפיץ את ידיעת הלשון העברית בשעורים לשעה בימי התחיה וחבת ציון… זהו טפּוס חלוצי הדומה בקוים רבים אל תכונתם של חלוצי העבודה בארץ ישראל… מרגיש הוא ומדגיש הוא הקשר שבינו ובין חלוצי העבודה, שר את שיריהם, רוקד את רקודיהם ומסתפּח לאגודותיהם… ועוד תכונה חדשה להם: השאיפה אל השלמות האנושית הלאומית, שאינה סובלת קרע בנשמה. אין הוא מלמד את הלשון העברית ודקדוקה בלבד… אין הוא מורה לענינים כלליים עניני מדע בלבד, אף על פּי שהוא עוסק גם בלמודים אלה"129.

מנהל הסימינאריון היה במשך כמה שנים אדם יקר רוח, חכם מושלם ומורה נאמן, הד“ר ש. טשארנא (1878 – 1932). חומר התלמידים היה מן המשובח, ביניהם בעלי כשרונות. רובם היה חניכי ישיבות ובתי מדרש, יודעים את הידיעות העבריות ידיעה יסודית ולקויים בהשכלתם הכללית, אפילו האלמנטרית. השיטה שהנהיג הד”ר טשארנא היתה חפשית, לא היו בבית המדרש בחינות והתלמידים עברו מכיתה לכיתה באופן אוטומאטי. האוירה ששררה בסימינאריון היתה של ישיבה או אקדמיה. עברו שעות הלמודים והתלמידים לא פנו אל ביתם והוסיפו לשבת בבית מדרשם להתוכח על ענינים שונים, אם בלמודים או בשאלות החיים. כולם העריצו את מורם הד"ר טשארנא והשפּעתו עליהם היתה עמוקה ושתו דבריו ועקבו אחר אָרחותיו כעקוב החסידים אחר רבם. המכון הזה הוציא על כן מורים מצוינים, אידיאליסטים.

אבל השיטה החפשית הקיצונית ושאָר הלקויים הביאו לידי בקורת המוסד מצד מרכז “תרבות” בווארשה ומצד השלטונות שדרשו תיקונים במוסד, כדי למלא את דרישת הסתדרות “תרבות” לזכות את המוסד בזכויות. בשנת 1925 שלח המיניסטריון להשכלה מבקר לבדוק את סדרי המוסד, ואף כי היה נוצרי, בור בלשון העברית, הספּיק לעמוד על הלקויים בארגון המכון ובהשכלתם הכללית של תלמידיו והגיש לשלטון בקורת קשה. כל אלה הביאו לידי התפּטרותו של המנהל. הד"ר טשארנא הקים לו אָז סימינאריון חדש, פּרטי בווילנה, ואף זה הוציא מורים מעולים130.

הסימינאריון שבגרודנא נוסד בשנת 1926 על פּי מסורת ה“קורסים הגרודנאים”131 ובראשו עמד דוד בראוור. אַף הוא היה של חמש שנים ומחזור גומריו בראשונים יצא בשנת 1930. בשנת 1932 חקקה הממשלה חוק חדש שתעודתו העיקרית היתה להביא את הסימינאריונים העברים לידי סגירה.

הפּדגוגיון העברי בלבוב נוסד בערך בשנת 1922 ונתקבלו שמה תלמידים שהיו להם ידיעות עבריות והשכלה כללית בינונית. הלמודים היו אחר הצהרים, כדי שיוכלו החניכים ללמוד את למודיהם הכלליים בבקר. בראש המוסד עמד תחילה הרב ד“ר שמואל גוטמן, ואחר כך המלומד העברי צבי קארל והרב ד”ר פרוינד. חוק הלמודים אָרך שלש שנים ולמדו בו כל המקצועות העבריים, משנה וגמרא במשמע. מספר התלמידים והתלמידות הגיע לארבעים. האישיות המרכזית במוסד היה צבי קארל, ובעזבו את המוסד לעלות לארץ ישראל פּנה הודו וזיוו של הפּדגוגיון. בשנותיו האחרונות עמד בראשו הדר יחזקאל לווין. הפּדגוגיון התקיים עד אמצע שנות השלשים. בסיסו החומרי היה קלוש והממשלה לא זיכתה אותו בשום זכויות.

המורים גומרי הסימינאריונים הנזכרים לא נבדלו מאלה שסיימו את הסימינאריון בווינה, שעליהם העיד יצחק גרינבוים. כולם היו בני הדור החדש, דור התחייה, וחניכי הפּדגוגיה החדשה. וכה הוציא משפּט עליהם הד"ר אריה טארטאקובר:

"המורה העברי היה הגורם העיקרי בהתפּתחותם של בתי הספר. על פּי הרוב היו הם היוזמים והמתחילים בארגון המוסדות. הם יצרו את תכנית למודם והם הגשימוה מתוך יסורים וסבל. “ההשפּעה עברה גם על התלמידים. אף התלמיד הרגיש שאין זה בית אולפן סתם, שהוא בא שמה על מנת לרכוש לו ידיעות. בית הספר היה בעיניו מוסד הקשור באידיאולוגיה לאומית, והרגיש את עצמו כשותף במלחמה על קניני הלאום. על כן קרה שכאשר גזרה הממשלה לשנות את לשון ההוראה של ההיסטוריה הכללית מעברית לפּולנית – הפגינו התלמידים, וכשגימנסיה אחת שינתה את לשון הוראתה לפולנית – שבתו התלמידים”132.

מה היה מצבו הכלכלי של המורה העברי בפּולין? נבדלו המורים במצבם אם היו מלמדים בבית הספר העממי או התיכוני. הנזכרים לראשונה סבלו מאד, כי מצב המוסדות היה ברע, מחמת תנאי הכלכלה בפּולין. לא כן היה מצב המורים בגימנאסיות. בהן למדו בני האמידים.

לא כמצבו החומרי היה מעמדו החברתי. ישראל בפולין לא ראה עוד תקוה ב“מולדתו”. וארץ ישראל פּסקה מהיות ארץ החלומות הערפּליים ולבשה צורה של מקלט לקיום חומרי. אָז עלה ערכה של הלשון העברית, כהכשרה לחיים החדשים. והמורה העברי – בידו היה המפתח החיים החדשים, מפתח הלשון. גם השתתפותו הפּעילה של המורה העברי בחיי החברה, בזרמיהם, מחתה מעל פּניו את השרטוטים החלומיים־הבטלניים שייחסו למלמד חסר נסיונות וזר למציאות, והעמידה את המורה העברי על שלב גבוה בסולם ההערכה הצבורית133.

ד: האידיאולוגיה, ההלכה והמעשה

השקפת העולם השקועה ביסודם של בתי הספר “תרבות” אינה מסובכת, וכל היודע את תורת הציונים בכללה יכיר תורת החנוך הלאומי ללא הסברים רחבים. היה היו הפרשים בין בתי הספר, ולא כולם היו מעור אחד. דומים היו זה לזה באהבת ארץ ישראל והלשון העברית וספרותה, ושונים ביחס לדת ישראל המעשית. כחו המניע של בית הספר הזה היה הרעיון הלאומי, רעיון שיבת ציון. יוצרי התנועה הזאת לא התפּארו בחנוך אנושי סתם, אלא בחנוך שמטרתו החברתית מסוימת. הם פּשפּשו ומצאו מקור אסונו של עם ישראל, הלא היא פּאסיביותו, השלמתו עם הגורל. בבית הספר החדש בקשו לחנך דור חדש, דינאמי, פּועל, המחשל את גורלו בידיו הוא ואינו מצפּה לרחמי העולם. וחשול הגורל הוא בהגשמתו של האידיאל הציוני, בהכשרה להגשמה קרובה. אחד מדרכי ההכשרה היא סגולת ההנהגה העצמית. על כן ראוי הילד לחרות ולעצמאות. ארץ ישראל היתה מרכז הלמודים ומרכז המחשבה. כל החגים והחגיגות שמשו יתדות לארץ ישראל ולחייה החדשים. מכאן המוצא והיחס אל הלשון העברית, כלשון העבר והעתיד, לשון יום יום ולעניני יום יום. ומכאן התנגדות לכל נסיון של בית ספר דו לשוני, אם עברי פּולני או עברי־יידי. העסקנים הכירו ביידיש כלשון עממית שערכה ערך סייג, יחוד חיים ויחוד עם, אבל עברית – ערכה בדרגה הראשונה. יש שרצו להנהיג למוד היידיש בבית הספר של “תרבות”, ואָז הוקצה לו מקום במחלקות העליונות, לאחר שקנו להם התלמידים את העברית והשתגרו בה. התנגדותם ללמוד יידיש בבית הספר במחלקותיו הראשונות באָה משום סברתם שעשויה היא לפגום בשלמות האטמוספירה העברית והיתה מכבידה על רכישתה ועל השתרשותה בנפש הלומד, בפרט שליידיש היה יסוד בחברה הקיימת. בתנאים כאלה כל פּשרה מתישה כחו של הנסיון הקשה להשתגר בלשון שאינה מושרשת ואין לה בסיבה טבעית, ועוזה אַך באידיאל וברצון נקשה ועקבי. עתים נשמעו קולות בודדים של מורים ועסקנים שבקשו, אם מתוך נטיה של פּשרנות ואם מתוך רעיון של הקלה פּדגוגית, ואם מתוך הקושי לעמוד בפני הפּרופּוגנדה בלתי הפּוסקת של היידישאיים, להרשות לתינוקות המתחילים, טרם למדו להתבטא בעברית בדרך חרות, להשתמש ביידיש. אבל הרוב התנגד לכל קלישה העלולה למוטט את היסוד134. בתי הספר של “תרבות” חילוניים היו, אך אין לדמותם בבחינה זו אל מוסדות היידישאיים. שם היתה ההשקפה לא א־דתיות כי אם נגד־דתיות, והשתדלו להרחיק כל למוד שיש בו שמץ של השקפה אלהית או הערצה אלהית. “תרבות” עמדה על היסוד של עבר ועתיד מצורפים, והמסורת יקרה לה, והספרות העתיקה קדושה היתה לה, בכל אופן נערצה, ואם לא היתה הקדושה דתית הוחלפה בקדושה לאומית. בכלל איך יכול יהודי להבחין ולהפריד בין יסודות הדת והלאומיות? נוסף על זה חובה היתה על בית הספר להתחשב בבית הורים ובסביבתם, ומנהגי ישראל בפולין היו מושרשים ומשולבים, והציונים היו בני שכבות העם הנאמן למסרתו. עצם גישתו של הלאומי היתה של הוקרת קניני הלאום. לרגל הזרם האנטי־דתי החזק של המפלגות הסוציאליסטיות והשפּעתו על הנוער היו רוב בתי הספר של “תרבות” מתעטרים בעטרה של נייטראליות, עם נטיות לימין ולשמאל. אחד מן המשתתפים בתנועה מתאר את היחס במשפּטים אלו: “עמדתו האידיאולוגית של זרם “תרבות” לא היתה מהקלות ביותר, קודם כל מחמת חוסר הקיצוניות החד־צדדית בהשקפותיו על עמדת המסורת בחנוך. בדרך כלל התנגד כוון זה לחנוך המסורתי ושאף לרשת את מקומו. בית הספר העברי החדש שלל בהחלט את ה”חדר" מבחינה ארגונית ופדגוגית. מסובכת יותר היתה הגישה לתכנו התרבותי. בענין הדת נחלקו הדעות מאד. אך גבר יחס של נייטראליות, מתוך הדגשת חשיבותן של הדת והמסורת בעבר ברוח “אם יש את נפשך לדעת” לביאליק. נייטראליות זו היתה למעשה א־דתיות. החילוניות של המחשבה החנוכית העברית לא היתה מעולם סיסמה מלחמתית, כי אם בעיקר גישה מעשית. היא לא הגיעה איפוא עד כדי נגד־דתיות, אף כשהשתתפו בהנהלת התנועה באופן ניכר ומכריע מצדדי השמאל הציוני… למעשה אין נהוגות בבית הספר תפלות או קיום המצוות המעשיות וקשה למצוא בו אוירה דתית, אף אם אין בו לא להלכה ולא למעשה גישה נגד דתית.. מספּר מצומצם למדי של מוסדות חנוכיים עבריים בעיירות קטנות מהווה מבחינה זו סוג מיוחד. בתי הספר האלה אינם מרוצים מהעמדה הנייטראלית כלפּי חיי הדת והדרושים ומקיימים ברוב המקרים אוירה דתית בתוך כתלי בית הספר135. מן הבחינה הפּדגוגית היה בית הספר מודרני, ביחוד בשנות קיומו האחרונות, כשנצטרפו לו מפלגות השמאל הציוניות, כ“השומר הצעיר”. ספרי הלמוד החדשים המכוונים למוסדות “תרבות” טבועים היו בחותם החיים הריאליים. התוכן לקוח מחיי הכיתה והסביבה הקרובה ומנסיונותיהם של התלמידים. חלק מן החומר מיוסד על הערצת העבודה והעמל. ידיעת הטבע יסוד חשוב היא. מרבים בתאור המכונה והחרושת עד כמה שהן מועילות להתקדמותה ולנוחיות חייה של החברה. ניכרת נטיה להתרחק מן הרומאנטיות, מן הדמיון האוירי, מן הגעגועים הרכרוכים ומקלישי המרץ והמעשה, ולחזק במקומם את היסוד האקטיבי, את הפּעולה היוצרת, את אי התלות באחרים. היתה גם נטיה גדולה אל הרחבת אופקם של התלמידים, להביאם לידי הכרת העולם הגדול והוקרת האנושיות ולידי הרצון להביא את העולם לידי קדמה סוציאלית. ההשיגו בתי הספר האלה את מטרותיהם? מהו טפוס החניך שגידלו? יש לנו עדויות על כך. ויובאו ראשונה דברי אחד המורים של התנועה שעבר לארץ ישראל: “האוירה בבית הספר היתה ספוגה אידיאליות וחלוציות עברית. התלמידים התקשרו אליו בכל לבם וראו אותו כביתם ממש. על כך יעיד מעשה באראנוביץ. בשנת הלמוד 1928 – 1929 חסלו כמה חברים מוועד ההורים, שנהו אחר “תכלית”, את הגימנאסיה של “תרבות” והפכוה לגימנאסיה יהודית פּולנית136. מיד פרצה שביתה של כל התלמידים, ובשום פּנים לא רצו ללמוד בגימנסיה החדשה. היו מקרים שההורים רצו מטעמים שונים להוציא את בניהם מבית הספר של “תרבות”, אלא שהללו סרבו והגיעו הדברים לפעמים עד שביתת רעב”. “התלמידים היו מפיצים את הלאומיות בבתי הוריהם. הם היו מכניסים לשם את הדבור העברי החי, את הקופסה הכחולה של הקרן הקיימת, את החגים הלאומיים. מקרים כאלה קרו ביחוד בערי פּולין הקונגרסאית, השקועות בסביבה של תרבות זרה. בחוגי התלמידים התחילה גם תנועת “בני יהודה”, שהשליטה את הדבור העברי לא רק בבית הספר, אלא גם בחיי יום יום. “בית הספר של “תרבות” שימש מרכז לפעולה תרבותית וציונית. באולמיו היו נערכים על פּי רוב כל המפעלים העבריים והציוניים שבעיר, שעל פּי רוב היו המורים עומדים בראשם. כאן היו נערכות הרצאות על נושאים עברים וציוניים. כמעט על יד כל בית ספר היו קיימים שעורי ערב לבוגרים וספריות עבריות. כן התקיימו 57 קורסים לעברית בשנת הלמודים 1937 – 1938 ובשנת 1938 – 1939. לפי סטאטיסטיקה שנערכה בשנת תרצ”ג בקרו בשעורי ערב של “תרבות” ובתי הספר שלה 55,627 תלמידים. בשנת תרצ”ח התקיימו על יד סניפי “תרבות” ובתי הספר שלה 425 ספריות, שמספּר הכרכים שלהן הגיע ל־ 281,650 ומספּר הקוראים 53,000. “ארץ ישראל תפסה מקום חשוב ביותר… פּרי חנוך ארצישראלי זה בבתי הספר של “תרבות” ניכר יפה בתנועת העליה מפּולין לארץ ישראל. לפי סטאטיסטיקה של המשרד הארצישראלי בווארשה היו בתקופה האחרונה חניכי בתי הספר של “תרבות” כששים אָחוז למאָה מכל העליה החלוצית”137. בשנים 1931 ־1932 עבר א. דרויאנוב מארץ ישראל בערי פולין ובקר במוסדות חנוך רבים ובמאמריו העיד שאין ידיעתם של גומרי הגימנאסיה של “תרבות” בפולין פּחותה מידיעתם של בני הגויים הגומרים גימנסיה בלשון אמם ותרבותם הם. בשתי ערים, בגרודנה ובפּינסק, שמע את הלשון העברית מדוברת בפי התלמידים ברחובות138. אחד מגורמי הגימנאסיה העברית הראשונה בפולין, המשורר א. ברוידס, תאר את משאת נפשו של בוגר המוסד הזה. את שירו כתב ליובל העשרים של הגימנאסיה:

כִּי מָחָר תַּצְאוּ בַּסָךְ מְשֻׁלְּהָבִים לַדֶּרֶךְ,

מִתְרוֹנְנִים יַחְדָּו בְּּשִׁיר הַיְקִיצָה –

זִכְרוּ: בָּאָרָץ נִרְתָּמִים לַעֲבוֹדַת הַפֶּרֶךְ

לְחַיּוֹת אַדְמַת הַכַּף וְהַבִּצָּה.


תָּסֹלּוּ בְּחָדְוָה הַכְּבִישׁ בַּגַּיְא וּבֶּהָרִים,

וּתְקַדְּמוּ פְּנֵי סַכָּנָה אוֹרֶבֶת.

אֲנִי אוֹמֵר: כְּאֵב וִיגוֹנוֹת מְטַהֲרִים –

וּתְחַסֵּן אֶתְכֶם הַשֶּׁמֶשׁ הַצּוֹרֶבֶת.


הַחַיִּים בְּיִשְׂרָאֵל כְּבֵדִים כְּהַרְרֵי בַזֶּלֶת,

הִנֵּה מַשְׁבֵּר, אָסוֹן וְעֶלְבּוֹנוֹת.

רַק בְּגָאוֹן נַחֲזִיר מַשְּׂאַת הַנֶּפֶשׁ הַנִּגְזֶלֶת,

בְּקַנָאוּת עַזָּה נָקִים הַחֻרְבָּנוּת139.


ה: העתונות הפּדגוגית של “תרבות”

תרבות הוציאָה כתב עת בשם זה בווארשה מחשוון תרפ“ב (1921) עד סיון תרפּ”ד (1923) והופיעו שלש עשרה חוברות. זה היה עתון פּדגוגי חברתי, מוקדש לתנועה ולבית הספר גם יחד. הסופרים הכניסו אל בין המורים את הרעיונות המודרניים של הפּדגוגיה על הילד כמרכז ועל הוקרת אישיותו, על “החנוך העמלני” העשוי להתיש כוחה של האינטלקטואליות המלולית הגדולה בין אחינו – מתוך נסבות חנוכם המיוחד – ולחזק את הרצון הלאומי, את הוקרת העבודה וביחוד החקלאות והמכניקה. אחר הפסקת כתב עת זה, מחמת מצוקה כספּית, החל להופיע בשנת 1932 עתון חדש בשם “אפקים” שרטטו בו נימות חדשות, ביחוד נימה של הערצת היופי. העתון נדפּס הדר, וקושט בתמונות של אמנות ובצלומים ודובר בו על ערך האמנות הכללית והיהודית, ועל האסתיתיקה בחנוך, בצורת האותיות, בעיטורן, בציור החפשי, בריקוד, במוסיקה ובהמחזה. ארגון הנוער היתה אחת השאלות החשובות שדנו בה, וכן הפּעולה להגשמת העיקרון הארצישראלי בתוך כל הלמודים. מתוך נקודת השקפה זו הציעו שילוב במומנט הארצישראלי בתוך כל הלמודים. מקום הגון הוקדש לתאור הפּעולה החנוכית בקרב בתי הספר בארץ ישראל, ביחוד בקבוצים ובחברות הנוער. העתון נערך על ידי ד"ר צבי זוהר, וטבע עליו את חותמו זה140.

מלבד ספרי למוד מודרניים שהופיעו בשפע, לספּק צרכי כל המקצועות הנלמדים בעברית, הופיעו אָז גם ספרים פּדגוגיים, אם מקוריים ואם מתורגמים141.


ו: מצבם הכספּי של מוסדות “תרבות”

לאחר מלחמת העולם הראשונה פּרש ה“דז’וינט”142 את כנפיו על מוסדות החסד והצדקה של יהודי מזרח אירופּה, של פּולין בעיקר, ונתן את תמיכתו גם לבתי הספר. אבל בתי הספר של “תרבות” קבלו סכומים מועטים מאד, ביחס לבתי הספר של זרמים אחרים, עד שנפסקה התמיכה לגמרי בשנת 1923.

משום מה הפלו את בתי הספר של “תרבות” לרעה ולא תמכו בהם כאשר תמכו בבתי ספר מזרמים אחרים? המשפּיעים העיקרים בוועד ה“דזו’נט” היו ראשי האגודות המקצועיות של הפּועלים והאורתודוכסים. הנזכרים ראשונה דרשו תמיכה לבתי הספר של ציש“א, והחרדים – ל”חדרים“, לתלמודי תורה ולישיבות ולבתי הספר של “אגודת ישראל”. ראשי אגודת הפּועלים, שהיו מחברי ה”בונד" לפנים ושונאי ציון, המציאו אמתלאות שונות להוכיח שאין צורך לתמוך בבתי הספר העברים המודרניים, והאמתלה הקלה, ה“תמימה” והמתקבלת על הלב היא שתלמידי בתי ספר אלה הם מבני הבורגונים, ואפשר להם להתקיים משכר למוד, ואין לבזבז כספּי הצבור היהודי מאמריקה על תמיכתם.

“כל בתי הספר של היהודים נהנים מתמיכות ה”דז’וינט" – כותבים ראשי “תרבות” – מלבד בתי הספר של “תרבות” הנמצאים במצב של בנים חורגים… אחדים מן העתונים האמריקנים (היהודים) למדו סניגוריה על המעשה המחפּיר הזה, בסמכם על שתי עובדות, כביכול: אחת, שהורי הילדים הם אמידים, ושנית, שאין באמריקה אף מפלגה אחת שתגן על בית ספר זה. “בנוגע ל”אמת" הראשונה פּרסמנו בעתונות ידיעות סטאטיסטיות מפורטות המראות בעליל כי הרוב המכריע של ילדינו הוא מן השדרות הנמוכות במובן הכלכלי. אומנים, פּקידים, חנוונים, פּועלים – הם הם השולחים את בניהם לבתי ספרנו, ולבתי הספר של הטפּוסים האחרים, ואין במובן זה כל הבדל בינינו וביניהם… מה שנוגע ל“אמת” השניה – מוכרחים אָנו להודות כי אמנם כן הדבר. אם לחרדים ולמוסדות החנוך שלהם קמו גואלים באמריקה, בחוגי החרדים של ה“אגודה” (אגודת ישראל) ושל ה“מזרחי” ואם היידישאיים באמריקה לכל מפלגותיהם נצבו כקיר מגן לבתי הספר היידישאיים אם נתארגנו כולם מסביב ל“דז’וינט” בכדי לחזק את בית הספר שלהם בכל תפוצות הגולה, וגם יצרו את האטמוספירה הצבורית הנחוצה, בכדי להכריח את ה“דז’וינט” לתמיכת בתי ספרם, הנה העברים באמריקה לא ידעו להגן על החנוך העברי ולעורר את דעת הקהל היהודי באמריקה"143. על יחס הממשלה לבתי הספר המיוחדים ליהודים ידובר במקום אחר. בתקופה מסוימת תמכה הממשלה בבתי הספר היהודים בסכומים פּעוטים. בשנת הלמודים 1927– 1928 נתנה עשרת אלפים זהובים. לאחר זה בטלה אַף “נדבה” זו. הקטעים הבאים מתזכיר הסתדרות “תרבות” שהוגש למיניסטריון ההשכלה ביום 28144 ליאנואר שנת 1927, יעמידוני על אמתתו של המצב: "חברתנו וכל סניפיה מכלכלים בשנה זו 113 בתי ספר עממיים במאָה וארבע ערים. בבתי ספר אלה ישנן 587 מחלקות, מספּר המורים מגיע לשש מאות, שלשים ושנים ומספּר הילדים משני המינים 14,223. "תכנית בתי ספרנו העממיים מתאימה לתכנית בתי הספר העממיים הממשלתיים. בתי הספר, שרשימתם אנו מצרפים בזה, קבלו רשיונות מן הפקחים השונים למקומותיהם. “בתי הספר העברים העממיים מתכלכלים אך ורק משכר הלמוד של ההורים ומתמיכות הצבור היהודי בפולניה. התמיכות המעטות של אי אלו עיריות או קהלות הן קטנות מאד… הרוב הכי גדול של הילדים המבקרים את בתי ספרנו הם ילדי ההמונים הרחבים של היהודים (אומנים, סוחרים פּעוטים, פּועלים, בעלי פרופסיות חפשיות) שסבלו וסובלים במדה הכי רבה לרגל התנאים הקשים שבמדינה. ההכרח של השענת תקציב בית הספר על אותן השדרות הצבוריות הנמוכות במובן הכלכלי לא נתן את היכולת לקבל את כל הילדים הרוצים להכנס לבתי ספרנו, וגם גרם לגרעון המכביד על תנאי הקיום של בתי ספרנו. גרעון זה יעלה במשך שנת 1937 עד לסכום של 490,000 זהובים, ורק הודות להתנדבותם של המורים, שבמשך השנים האחרונות הסתלקו ממשכורת של כמה חדשים לשנה, עלה בידינו להתגבר על הקשיים הכספּיים שנפגשנו בהם על דרכנו. מצב כזה לא יוכל להמשך ומסכן את בית ספרנו בעתיד”.

ז: בתי הספר היידישאיים

במקום אחר בספר זה נאמר כי תחלתה של השאיפה לבית ספר יידי חילוני נעוצה בתקופה שלפני מלחמת העולם הראשונה, ולא באה לידי הגשמה מחמת עכובים פּוליטיים: ממשלת הצר לא הרשתה פתיחת מוסדות כאלה. אבל בעצם ימי המלחמה נוצרו כמה מוסדות חנוכיים על יסוד היידישיזם – בו בזמן מצאה הממשלה לנכון להקל על פּתיחת מוסדות חנוך בלשון המעוטים. בתי הספר היידישאיים הראשונים היו בתי המחסה לילדי המגורשים ונוסדו בווארשה ובווילנה ובכמה מערי השדה. חברות העזרה שמרכזן היה בפטרבורג ושבכספּיהן נתכלכלו המוסדות – נטו אל היידישיזם ובהן התבססו היידישאיים. בראש בתי המחסה עמד ועד של בני אדם מפורסמים, ביניהם י. ל. פּרץ והסופר היידי י. דינזון ששימש גזבר הועד. בשנת 1915 נפתח בית ילדים בווארשה על שם ברוניסלאב גרוסר, ועסקניו היו מחברי ה“בונד”. בית המחסה התפּתח יפה ומספּר חניכיו גדל ובשנת 1921 הגיע מספּרם לחמש מאות. אף “פּועלי ציון” יסדו כמה בתי מחסה לילדי הפּליטים ואף אלו הפכו אחר כך לבתי ספר, ודמו ביסודותיהם האידיאולוגיים לבתי הספר היידישאיים. חילוניים היו, “פּרולטריים”, ולשון הוראתם יידיש. גם בערי השדה נוסדו בתי ספר כדוגמתם145. אפשר שווילנה היתה ערש בית הספר היידי החילוני. באוגוסט שנת 1915 יצאו צבאות רוסיה את ווילנה, ובצאתם בטלו כל בתי הספר הרוסיים הממשלתיים. גם רבים מהתושבים, והאמידים שבהם ביחוד, עזבו את העיר. ובחברת “מפיצי השכלה” נשארו אך עסקנים מספּר. ילדי העניים התהלכו אז ברחובות העיר ללא בית ספר וללא עין צופיה. אָז החליטו שיירי העסקנים ובראשם העסקן ד"ר צמח שאבאד (1864–1935) ליסד ועד מקומי ולפתוח בתי ספר. בווילנה היו שני בתי ספר לנערות מיסודה של חברת “מפיצי השכלה” אבל לא היה בית ספר לנערים. על כן יסדו בית ספר לנערים, על פּי שיטת היידישאיים. אָמנם היה היו בחברה גם ציונים, והם היו הרוב, על כן הוכרחו להתחשב עמהם ולקבוע מקום גם ללשון העברית, מן המחלקה השלישית ומעלה. לשון ההוראָה היתה יידיש. בבית ספר יידישאי ראשון זה בווילנה נתגלו כמה פּאראדוכסים. ווילנה היתה עיר התורה, וכל הילדים למדו בחדרים ובתלמודי תורה מינקותם, ונערים בני שמונה ותשע כבר ידעו חומש והיו ביניהם גם לומדי גמרא. כשפּתחו את בית הספר היידישאי בווילנה, על מנת ללמד בלשון “האם”, באו תלמידים שבקרו כבר חדרים וידעו עברית יותר משידעו יידיש, והנכנסים למחלקה ג' ידעו עברית במדה הדרושה להם למחלקה ד' אבל לא לכתוב משפּט ביידיש146. ואלה היו עיקרי האידיאולוגיים של התכנית:

  1. בנוי הוא על יסודות פּדגוגיים ראציונאליים ומעמיד לו למטרה את התפּתחותו השלמה של הילד, בגוף ובנפש.

  2. כל הלמודים ילומדו בשפת אמו של הילד, ביידיש.

  3. שאר לשונות יונהגו בהדרגה.

  4. עברית תלומד כשפת ספרותנו הקלאסית, שיש לה ערך חנוכי הומאניסטי.

  5. מקום כבוד יינתן ללמודים שמטרתם להביא את הילד לידי הכרת הטבע והעולם (פיסיקה, ביולוגיה, אנאטומיה, פיסיולוגיה, ותורת הבריאות).

  6. בית הספר יביא לידי הכרת החברה האנושית, תולדות התרבות וידיעות אזרחיות.

  7. תולדות ישראל תלומדנה בצרוף עם נוסח החיים של העם בכל העולם.

  8. מקום חשוב יינתן להתעמלות, למשחק ולשירה, למלאכת יד וללמוד אמנות.

  9. שיטת הלמוד תעמוד על עיקר העמלנות.

על מטרת המייסדים נוכל לשפּוט יותר מן החסר בתכנית, מאשר מן המחייב. אין כאן שום סעיף על הדת והמסורת ועל דינים ומנהגים וכיוצא באלה. כמה לבטים התלבט בית ספר זה ובתי הספר לנערות בימי הכבוש הגרמני. תחלה התייחסו השלטונות הגרמנים אל בתי הספר בנייטראליות, אחר כך נתפּרסמו תקנות הינדנבורג ודרשו להנהיג את הלשון הגרמנית מן המחלקה הראשונה, ושבכלל תהא לשון המיעוטים גרמנית. המורים היהודים עשו תעמולה בין המורים הפּולנים והליטאים להתנגד לדרישה זו. מורי בתי הספר לא מלאו אחר התקנות והשלטון הגרמני אמר לסגור את כל רשת בתי הספר, באמתלה ששלטת סכנת טיפוס בעיר. בתי הספר לא נשמעו גם לגזרה זו, ואז אמרה הרשות לגרש את הילדים מבתי הספר בכח. העתונים הקימו רעש גדול, המורים הושבו בבתי הכלא לעשרה ימים והוצאו אחר כך לחפש. לאחר חלופי שלטונות נכבשה ווילנה על ידי הפּולנים, בשנת 1920. העיר נעשתה חלק מפּולין. במשך כל השנים ההן פּעלה החבורה היידישאית גדולות. הוציאו עתונים למורים, להורים ולילדים (גרינינקע בוימעלעך.). נפתחו קורסים פּדגוגיים למורים, הקורסים היידישאיים הראשונים, ונוסדה גם גימנאסיה. יידישאית. אמנם במשך הזמן נסגרו הגימנאסיה והסימינאריון על ידי הממשלה. שמו של הד“ר שאבאד קשור הוא בתנועה היידישאית בווילנה. הוא היה שייך לאגף השמאלי של המפלגה העממית, לוחם ליידיש וממייסדי האיוו”א (אידישער וויסענשאפטליכער אינסטיטוט – שהועבר לאחר מלחמת העולם השניה לניו־יורק). הוא לא היה מן הטפּוס השכיח של יידישאי בעל דוגמות, אלא מעורב בעם ורצוי לו, כאשר העידה הלוויתו הגדולה בת שלשים אלף איש. שמעון דובנוב, שהד“ר שאבאד היה קרוב אליו ברוחו ומבני מפלגתו, כתב עליו: “לאומי – בלי שוביניזם, לוחם לאבטונומיה יהודית, לוחם לזכויות יידיש בבתי הספר היהודים החילוניים”147. בראשיתו של הכבוש הגרמני נועדו עסקני התרבות היידישאית אל ווארשה, בהם היו כמה צירים מערי השדה. מטרת הועידה היתה לאחד את בתי הספר היידישאיים, שלא היו אחידים בתכניתם ובאידיאולוגיה שלהם. כי מקצתם היו מיסודוֹ של ה”בונד“, מקצתם של “פּועלי ציון” והשאר יידישאיים בלתי מפלגתיים. בה בועידה היה דברו של ה”בונד" וולאדימיר מעדעם, שהיה אישיות משפּעת. שם נתקבלה החלטה שכל בתי הספר יתנהלו בלשון ההוראה יידיש, ולהשתדל שהעיריות תספּקנה להם את תקציבם. באמריקה היה קיים אז ועד עזרה ליהודי מזרח אירופּה בשם “פּיפּלס ריליף” (ועד עזרה עממית דאמריקה) ושלחו עשרת אלפים דולר ראשונים על שם ועד של שלשה: וולאדימיר מעדעם, בא כחו של ה“בונד”, י. רייכמאן מ“פּועלי ציון” וי. דינזון. הועד נתכנס בפעם הראשונה בשנת 1917, ומאז החלה התפּשטותם של בתי הספר האלה. שאלת הלשון היתה מאָז סלע המחלוקת בין המפלגות, והעיקרית בכל ועידה ואספה. מעדעם הנזכר לעיל היה אחד מן הלוחמים האמיצים לאידיאולוגיה היידישאית, ושני לו נח פּרילוצקי, עתונאי יידישאי ממייסדי ה“פאלקיסטים” (המפלגה העממית). בשנת 1916 הגישו לשלטון הגרמנים בווארשה פּטיציה חתומה בידי 32,645 יהודים, מבני שמונה עשרה ומעלה, ותמציתה היתה: “בהכירנו שבית הספר העממי יוכל למלא את תפקידו אך ורק אם לשון ההוראָה תהיה בשפת אמו של הילד, אנו מביעים את רצוננו שבבית הספר העממי תהא לשון ההוראה יידיש”. גדולה היתה חשיבותה של המועצה התרבותית שנתכנסה לווארשה בשנת 1919, ושבה לא השתתף ה“בונד” מחמת עכוב טכני. על פּי הדינים והחשבונות שנקראו במועצה זו היו בווילנה כשלשת אלפים וחמש מאות תלמידים בבתי ספר יידישאיים בווילנה, בביאליסטוק היו שלשה בתי מחסה ותשעה בתי ספר עממיים ובערי השדה נפתחו כמה בתי ספר עממיים על העיקר היידישאי. מעט מעט החלו בתי הספר להתפּשט. בסוף שנת הלמודים 1920 – 1921 היו בפולין הקונגרסאית 56 מוסדות יידישאיים שונים, 40 מהם מיסודן של מפלגות יידישאיות ו־16 מיסודם של ה“פאלקיסטים”, של מורים בלתי מפלגתיים וחברות שונות. בתי הספר ההם נמצאו ברשותם של ועדים שונים, או “קוראטוריומים”. בווארשה היו חמשה סוגים: 1. בתי ספר מאוחדים ובתי מחסה על שם י. ל. פּרץ ויעקב דינזון – ברשות הפּולקיסטים. 2. בתי ספר על שם גרוסר – ברשותו של ה“בונד”. 3. ארבייטערהיים שולען – ממפלגת “פּועלי ציון” שמאל. 4. בתי ספר של “המאוחדים” 5. מוסדות חברת בתי הספר והשכלה עממית של מורים אי מפלגתיים. כל המוסדות הללו קבלו תמיכה “מועד העזרה העממי” מאמריקה. בשנת 1921 נפתחה ועידת בתי הספר היידישאיים הראשונה והשתתפו בה 376 באי כח מפּולין הקונגריסאית, מגאליציה ומוואהלין. על פּי שייכותם המפלגתית היו 53 “מאוחדים”, 133 בונדאים, 63 בני הפראקציה הבלתי תלויה, 126 פּועלי ציון שמאליים. הבונדאים ופועלי ציון השמאליים היוו את הרוב המכריע. ההפרש באידיולוגיה היה קטן מאד. פּועלי ציון דרשו בית ספר בעל “פּרצוף סוציאליסטי בולט”, “המאוחדים” – לבטל את השם “בית ספר יהודי חילוני” ולקבוע תחתיו “בית ספר עמלני יידי סוציאליסטי” ולהרחיק ממנו את הלשון העברית בהחלט. הפראקציה הבלתי תלויה רצתה בבית ספר “מודרני חילוני” שלא ישתייך למפלגה, וה“בונד” רצה שבית הספר ישמש את החנוך הסוציאליסטי לשם הפּרוליטאריון היהודי. לקורא הרחוק בזמן קשה להבחין בין ההבדלים הללו. ואלו הן כמה מן ההחלטות שנתקבלו אָז: "בית הספר היידי המודרני חייב להעמיד לו למטרה לחנך אדם חפשי, שיוכל היות נושא אקטיבי ובעל הכרה של אידיאלי מעמד הפּועלים.

“בית הספר צריך להיות חפשי מכל השפּעה לאומית (נאציאנאליסטיש) ומכל רוח דתי”.

בועידה זו נוסד מרכז בתי הספר “ציש"א” (צענטראלע יידישע שול־ארגאניזאציע – הסתדרות מרכזית של בתי ספר יידיים). בימים ההם התקיימו כמאתים בתי ספר, בתי מחסה ושעורי ערב בכיוון היידישאי החילוני. המרכז החל להוציא עתון לתעמולה בשם “שולאון לעבען”. המשא והמתן בועידה ובעתונים והפּרסום הגדול שניתן להחלטות עוררו את הממשלה ליתן את דעתה על בתי הספר האלה העומדים להקים דור סוציאליסטי־ריבולוציוני והחלה לבקש דרכים לבטל את השפּעתם. היא סגרה את בתי הספר שהתקיימו בגליל וואהלין. תושבי הגליל ההוא היו ברובם אוקראינים, ששאפו לעצמאות, ועל כן בקשה הממשלה להאדיר שם את ההשפּעה הפּולנית, ואותה חשבה להשיג על ידי הפּולוניזאציה של היהודים. בתי הספר היידישאיים באוקראינה לא היו לרצון לממשלה. כי היו לה למכשול להשגת המטרה הנזכרה. סגירת בתי הספר עלתה לה בקלות: לרובם לא היו רשיונות, ולרוב המורים לא היו תעודות, כדרישות החוק. על כן גזרה הממשלה עליהם סגירה. אולם גם לבתי הספר בשאר הגלילות התייחסה הממשלה באיבה וכמה נסגרו באמתלה של עוונות שונים. כגון: סיסמה אחת “שצריכים לחנך את הילדים כלוחמים בעלי הכרה לשחרורה של האנושיות” – את המליצה החברתית הזאת תרגמו פּקידי הממשלה כהחלטה קומוניסטית. ועד החנוך של ווארשה ביטל את רשיונו לחברה “שול און דערציאונג” (האסכולה והחנוך – ממפלגת “פּועלי ציון”) על שום שלמוד הדת חסר – ורק לאחר שתדלנות מרובה בטלה הגזרה. כל השלטונות לסוגיהם התאמצו להציק לבתי הספר ולהקשות עליהם את קיומם. נבחרי ישראל בסיים, ד“ר י. שיפּר, נח פרילוצקי וחבריהם הוכרחו לצאת מדי פעם בנאומים ומחאות נגד מעשי הזדון של השלטונות148. בשנת 1925 התכנסה הועידה השניה של ציש”א. ההסתדרות גדלה והשפּעתה היתה ניכרת, ובאו לברכה אף באי כחו של המיניסטריון לחנוך וכמה נבחרים, שליחי המעוטים. אך הפּרסום ואפילו ברכת שר לא הועילו, והממשלה עמדה בהתנגדותה. הועידה הוקדשה בעיקרה לדון בדרכי המלחמה הפּוליטית, להציל את החנוך מידי המתנקשים בו. פּולין היתה נואשת ונאנחת מן המשבר. היהודים שהיו קרבנות ראשונים לכל זעזוע כלכלי – סבלו סבל יתר מעול המסים הכבדים מנשוא שהטילה עליהם הממשלה בכוונה ברורה לדחפם אל תהום הדלות ולמהר את יציאתם מן הארץ. סטאניסלאב גראבסקי היה ראש בעלי “הבה נתחכמה” שדלדל את ישראל בפולין. כשבאה משלחת של ציש“א אליו לדבר עמו על תמיכה לבתי הספר של ציש”א, אחר שהם עושים את מלאכת הממשלה בחנוך הילדים, גער בהם וקרא בחמתו: “שומר הועמדתי לתרבות פּולין הטהורה, ואסור לי למעוֹל בשליחותי. אל נא תשכחו עם מי אתם מדברים! אין המלוכה שואלת בעצת אחרים, ואל תוסיפו ראות פּני!”. כשבאה מהפּכת פּילסודסקי האיר ליהודים ניצוץ של תקוה, אולי יבואו שנויים לטובה. במדת מה הוגשמה תקוה זו, ובתי הספר של ציש“א קבלו מן המלוכה 12,000 זהובים, זכר לתמיכה, ולא היה לה אלא ערך מוסרי. מרכז ציש”א הוציא מקופּתו בשמונת החדשים הראשונים של שנת 1927 סכום של 35,495 דולרים לתמיכת בתי הספר בששים וארבע ערים, בעוד שסך תמיכתה של הממשלה היה של אלפים דולרים. בינתים הלך ואץ תהליך התרוששותם של יהודי הארץ, ופחתה תמיכתם של יהודי אמריקה, בשעור גדול מאד. בשנת 1927 היה סכום התמיכה האמריקנית כשבעים אלף דולרים, ובשנת 1931 – תקופת המשבר בארצות הברית – כששה־שבעה אלפים דולרים. גם “שלום הבית” הופר. פּועלי ציון הימניים, שהיידישיזם הקיצוני לא היה לפי רוחם, והקומונאים, שראדיקאליותו של בית הספר היידישאי לא היתה גדולה למדי בעיניו, החלו לחתור תחת יסודות האחדות. בשנת 1939, ובשנה הבאה אחריה, גברה הריאקציה בפולין. מספּר הנבחרים היהודים בסיים פּחת, וכן פּחתו באי כחם של המעוטים בפולין, שהיו תומכים לפעמים את דרישות היהודים. בשנת 1933 כרתה פּולין ברית עם היטלר ונתקבלה חוקה חדשה, ריאקציונית, ומלחמת הממשלה עם בתי הספר היהודים גדלה. התפתחותם של בתי הספר בכמות היתה בדרך נפתולים, עליות וירידות, לפי תנאי הזמן. בשנת הלמוד 1923 – 1924 היו לציש"א:

מוסדות מספּרם בּמספּר ערים מספּר חניכים
בּתי ספר עממיים 103 63 12870
בּתי מחסה לילדים 30 19 989
שעורי ערב 75 57 6038
פּנימיות 5 4 140
סמינארים 2 2 99
גימנאסיות 4 2 989
בּסך הכל 219 147 21,125


בשנת 1937 היו למרכז זה:

מוסדות מספּרם בּמספּר ערים מספּר חניכים
בּתי ספר עממיים 86 9936
בּתי מחסה לילדים 11 320
גימנאסיות 5 650
שעורי אחר הצהרים 5 230
שעורי ערב 8665 4350
בּסך הכל 172 15,486

ברשימה הראשונה נזכרו בתי מדרש למורים וראוי לפרט את הדבר. בשנת 1922 פּתחה ציש“א סימינאריון בוורשה. קורס למודיו נקבע לשנתים ונתקבלו בו אלה שגמרו חוק למוד של שש או שמנה שנים בגימנאסיה. כארבעים וחמשה תלמידים נרשמו בו ולמדו בהתמדה, ואת נסיונם המעשי קבלו בבתי הספר העממיים של הסתדרות זו. בסוף הזמן השלישי סיימו 28 תלמידים את הסימינאריון, אולם בשנת 1925 הוכרח המוסד לנעול את דלתותיו, מחוסר רשיון מצד הממשלה. סימינאריון שני היה בווילנה, וקורס למודיו נקבע לארבע שנים, כי נתקבלו בו גומרי בית ספר עממי. הוא נפתח בשנת 1921 ונכנסו אליו עשרים תלמידים ואחד, מהם ששה נערים וחמש עשרה נערות. אף למוסד זה חסר היה רשיון ולאחר השתדלות מרובה הסכימה הממשלה לקבוע ועד של בוחנים שיתן למצליחים תעודות מורה לאסכולה שלשון הוראתה יידיש. הבחינות הראשונות ניתנו בשנת 1926 וכל השאלות נערכו ביידיש. אולם במשך הזמן חזרה הממשלה מהחלטתה והחלה לנגוש את המוסד ולהעמיד לפניו דרישות קשות, שמן הנמנע היה למלאותן, ונסגר גם בית מדרש זה. בשעה שהרצתה הגברת מעדעם הרצאה על בירו־בידז’אן באה המשטרה ואסרה את כל השומעים, כמאה איש, וביניהם עשרים ושבעה חניכים. כעבור יום הוצאו הנאסרים לחפש, אבל הממשלה דרשה שיוציאו כמה תלמידים מבית המדרש, משום שאוהדים הם לקומוניות. ועד הסימינאריון לא הסכים להוציא את הפּקודה אל הפּועל והמוסד נסגר. לעיל הוזכר שציש”א החלה להוציא בשנת 1917 עתון בשם “שול און דערציאונג” והופיעו תשעה גליונות ממנו. עוד טרם נוסדה ציש“א יצא כלי מבטא פּדגוגי בשם “די נייע שול” שהופיע בווילנה תחלה כירחון ואחר כך כדו־ירחון, ומשנת 1925 כרבעון, ויצא שלא כסדרו עד שנת 1930 ונדפסו בו מאמרים רבים בשבחו של “החנוך החדש”. “שול און לעבן” הוקדש לתעמולה והופיעו ממנו 26 קונטרסים. בדרך כלל היו העתונים החנוכיים צצים ונובלים מפּאת המצוקה החומרית. עוד נסיונות שונים נעשו להוציא כתבי עת פּדגוגיים והיו כולם קצרי ימים. ספרי למוד יצאו לכל המקצועות הדרושים, והצטיינה בזה הוצאת הספרים של ב. קלאצקין בווילנה. במשך שלשים שנה, משנת 1900 ואילך, הופיעו 59 ספרי למוד למתחילים, 10 לדקדוק יידיש, 35 לחשבון, 3 לאלגברה, 7 לגיאומטריה, 9 למדעי הטבע, 2 לאנאטומיה ולפיסיולוגיה, 4 לבוטאניקה, 7 לפיסיקה, 13 לגיאוגרפיה, 23 להיסטוריה ולתולדות התרבות. ספרים למקצועות אלו ביידיש לא היו קודם לכך והשקיעו מרץ רב ביצירת המכשירים הדרושים להתפּתחות החנוך היידישאי. אחד מן המשתתפים הראשיים במוסדות אלו העריך את עבדות החנוך היידישאית מתוך התלהבת ויובאו כאן קטעים אחדים: “בית הספר של ציש”א היה חילוני. לדת לא היה כל מקום בו, לא להלכה ולא למעשה. בעיירות יש והוכרחו למלא רצון המפקח (של הממשלה) ורשמו לפניו בתכנית מעין דת. אבל דבר זה נעשה בכוונה תחלה להאחיז את עיניו של המפקח. החילוניות היתה יסוד טבעי, כי זה אורח חייהם של הפּועלים… בית הספר היה לאומי. לשונו היתה יידיש. לשון האם היתה מצוה פּדגוגית… בבית הספר היו למודים יהודים מיוחדים, כגון: ספרות, היסטוריה וידיעת העם. למוד העברית לא היה חובה. ענין העברית היה לרוב המורים שאלה מעשית: 1. הרוצים ההורים באמת שילמדו בניהם עברית? 2. האפשר הדבר ללמד בבית ספר עממי שלש לשונות, ושתים שהן זרות149, בלתי מדוברות? 3. האם אי אפשר להשיג את המטרה הלאומית החברתית בלי עברית? 4. האפשר במספּר שעות מועט שיקדישו לעברית להביא את הילדים לידי למוד פּרק בתנ”ך? 5. האם לא כדאי יותר ללמד את הילדים לדעת את התנ“ך ואת האגדה ביידיש? המתאימה שיטת “עברית בעברית” לבתי הספר של ציש”א או טוב להחזיק בשיטת התרגום?. “ההיה בית הספר עמלני? – עבודה לא היתה יסוד כל הלמודים, אבל שלטה שם רוח העבודה… בית הספר שאף לחנך ילד זריז, קל תנועה ועצמאי ונתן לו את ראשית היסודות הטכניים, להשתמש בפטיש, במשור, באיזמל ובמכונה פּשוטה… ההיה בית הספר סוציאליסטי? במדת מה נתגשמו בו יסודות של חנוך סוציאליסטי, קולקטיבי, אבל במדה גדולה יותר היה זה בית ספר לחנוך חברתי”150.

* *

מנקודת השקפתו של עברי לאומי אפשר להוציא את המשפּט הזה:

שלשת העיקרים של בית הספר מסוג זה היו: יידישיזם, המכירה יידיש כלשון הלאומית – ואם נמצא הוקרת מה של הלשון העברית, היתה ההדגשה שהיא עתיקה ומתה, ואם ניתן מקום מה ללמוד הלשון העברית, היתה זו הנחה אופּורטוניסטית, לצאת ידי חובת ההורים או החברה; על חילוניות גמורה – המרחיקה כל מסורת, ועל זה הודו אם בפירוש ואב ברמז, ועל ראדיקאליות: השקפת עולם סוציאליסטית. סוציאליזם זה היה טבוע בחותם מיוחד: שנאה לארץ ישראל, שנאה ללאומיות העברית ולכל קניניה. מתוך שחלקו התרבותי היהודי של הסוציאליסט היהודי נתדלדל, לאחר שהשליך אחר גוו את כל קניני ישראל, ובז להם – נתרכזה לאומיותו ביידיש ובספרותה. ואלו היו לנקודת האחיזה ונקודת המוקד בכל שיטת הלמוד. אהבה ושנאה, אהבה גדולה ליידיש ושנאָה עזה לעברית, היו הכחות המניעים בתנועה. אל העברית התייחסו כאל צרתה של היידיש, וכל צעד של התפּתחותה וסימן של השתרשותה היו נדמים להם כסימני חולשה ליידיש, שהתקדמותה של הראשונה היתה בעיניהם כנסיגה לאחור של השניה. היחס אל הדת היה אף הוא שלילי אגריסיבי. את מקור מצוותינו הדתיות והתפּתחותן הסבירו בדרך ראציונאליסטי פּסיבדו־מדעי, על פּי השוואות עם עמים פּרימיטיביים, כדי להפחית ערכן בעיני הילדים. הד"ר אריה טארטאקובר מסביר את מוצא היחס הזה אל הדת מתוך חששות, שהחבה אל הדת עשויה להגדיל ערכה של העברית, וזו להפחתת ערכה של יידיש. השערה זו מתקבלת על הדעת מבחינה פּסיכולוגית151.

האידיאולוגיה הזאת לא פסקה מפעול פעולת מה אף כיום, אף לאחר שחרבה פולין, אף כי קלשה ורבים חזרו בהם.

המהגרים שיצאו מפּולין לאחר מלחמת העולם הראשונה ונתפּזרו בכל העולם כולו, הביאו את תורתם עמם, אהבתם ושנאתם גם יחד. רבים ממוסדות החנוך היידישאיים בתפוצות החדשות באמריקה הצפונית והדרומית ושאר ישובים חדשים – עמדו תחת השפּעתה של אידיאולוגיה זו. עתה ניטל עוקצה, ויש מראים פּנים מסבירות לעברית ולמנהגי ישראל, אבל עקבות הרעיונות והעיקרים הראשונים לא נמחו עוד.


ח: בתי הספר של שול־קולט

קיצוניותם של בתי הספר השלמים ברוחם – מסוגן של “תרבות” וציש“א – לא יכלו להשביע רצונם של כל התושבים, שרבים מהם מתרחקים משבילי האש והשלג ומהלכים באמצע. זה הביא לידי יצירת בית ספר פּשרני שכלל היסודות המקובלים על העם שנמצאו בשני הסוגים הנ”ל. בשנת 1928 נוסד אגוד בשם “שול און קולטור פערבאנד”, שכונה בקצור “שול קולט”. המייסדים פּרסמו כרוז אל הישוב היהודי בפולין, ובין החתומים עליו היו סופרים ועסקנים מפורסמים כשלום אש, שמעון דובנוב, ד“ר י. וויגודסקי, וד”ר יצחק שיפּר. בין שאר הדברים נאמר בכרוז:

“התרבות היהודית היא לגבי דידן בעית שלמותנו הלאומית, שצריכה לעניין ולמשוך אליה את השכבות הרחבות ביותר של הלאום היהודי. באים אָנו לבנות בית ספר שיהא ראוי לשם “יידשע פאלקשול” (בית ספר יהודי עממי), בית ספר שבו יוכל בן ישראל להתחנך כיהודי שלם, בית ספר שבו לא ייכרת הילד היהודי מן העבר ההיסטורי העשיר ומתוך ביתו וסביבתו החיה, בית ספר שבו תהיה יידיש השלטת, שפת כל הלמודים. בבית ספר זה מן החובה להקדיש מקום הגון ללשון העברית ולתנ”ך, כדי שיוכל הילד להתוודע אל כל ערכי התרבות של יצירת ישראל רבת השנים, תרבות ישראל הקשורה בתולדות כל העם העברי152. בבית ספר זה תלומד ההיסטוריה היהודית בשעורה המלא, כדי לנטוע בלב הילד אהבה לעמו ולעברו העשיר ואמונה שלמה בעתידו. בית ספר זה יהא סינטזה של טפּוסים שונים שנוצרו ברחוֹב היהודים".

בכרוז שני שהוציאו כעבור שנתים הבליטו בברור יחודו של בית ספרם ובמה נבדל משאר הטפּוסים:

“השול קולט העמיד לו למטרה ליצור תנועת עם לחנוך היהודי החילוֹני, כדי להגדיל את רשת בתי הספר היהודים… הסתדרויות בתי הספר הקיימות לא יכלו להגשים מטרה זו. תרבות – בעיקר מפּני חובת לשון ההוראה העברית, וציש"א – בעטיו של הרוח השורר בבתי ספריה, רוח הזרה לרוח עם ישראל ולמלחמתו לגאולתו הלאומית. השול־קולט נוֹסד כהסתדרות שתקיף את כל שדרות האוכלוסיה היהודית. בבתי הספר של “שול־קולט” תופסים הלמודים העברים אחד המקומות המרכזיים. תחת שבבתי הספר של ציש”א מלמדים תולדות ישראל על יסוד ההיסטוריה הכללית, בבתי הספר של שול קולט הרי זה למוד עצמאי ומשמש נקודת מוצא להקנות לילדים מושג מתולדות האנושיות".

בסוף שנת 1928 היו להסתדרות זו שלשה בתי ספר, שלשה בתי מחסה לילדים, שמונה בתי ספר של מלואים. בשנת הלמודים 1930 – 1931 היו לה עשרים וחמשה בתי ספר עמממיים ובהם 3,592 ילדים, חמשה עשר בתי מחסה לילדים ובהם 708 חניכים. כשהגיעו שנות המצוקה החומרית עברו בתי הספר אל מפלגת פּועלי ציון הימניים. מפלגה זו שהשתתפה בציש“א בזמן הווסדה ונפרדה אחר כך ממנה, משום סרובה של ציש”א להנהיג את הלמוד העברי בבתי ספרה.

בשנת הלמודים 1935 – 1936 היו לשול קולט ארבעה עשר בתי ספר עממיים ובהם 2320 תלמידים, אחד עשר בתי מחסה ובהם 476 ילדים. בדרך כלל לא היתה הצלחתם גדולה. המייסדים היו סבורים שירכשו להם את כל שדרות העם, משום שימצאו במוסדותיהם את הסינטיזה של הזרמים השונים ואת יסודות התרבות היהודית הישנה והחדשה גם יחד, ולמוד שתי הלשונות, אבל המציאות הוכיחה שהפּשרנות לא משכה אחריה את ההמונים. השפּעת בתי הספר האלה היתה מצומצמת.


ט: בתי הספר מטפּוסים אחרים

המצב החנוכי בגאליציה הביא לידי כך שמוסדותיה קבעו צורה לעצמם.

לעיל נזכר שגאליציה עמדה תחת שלטונה של אוסטריה וחובת חנוך כללית היתה נהוגה בה. ילדי ישראל רגילים היו לבקר בבתי הספר הכלליים, שהיו פּולנים, כי לגאליציה היתה אבטונומיה. אף החרדים לא הוסיפו להתנגד ללמוד הכללי בחלקו העממי, לא הרהרו אחריו ולא בקשו לו תמורה. בשבת היו הילדים פּטורים מן הבקור וזה השביע רצון החרדים. את למודי ישראל קנו להם הילדים אם ב“חדרים” מן המין הישן ובתלמודי תורה – שם למדו אך בני עניים מדולדלים – ואם בבתי הספר החדשים, שנתייסדו במשך התקופה החדשה בכל עיר ונקראו בשם “שפה ברורה”. כל אלה היו אסכולות של מלואים, שעורים לאחר הצהרים. וקשה היה לשנות מן המקובל ו“תרבות” לא הכתה שרשים בגליציה.

בשנת 1920 נוסדה בלבוב, בירת גליציה, הסתדרות “מציון תצא תורה”, ובראשי תבות “מת”ת“, שהעמידה לה למטרה לכונן בתי ספר עברים. בין המייסדים היו: הד”ר ש. פדרבוש, צבי קארל, הרב מנחם האגר, הרב ראובן מרגליות וציר הסיים ד“ר דוב הויזנר. אָז נוסדו בתי ספר עבריים עממיים בלבוב, בסטאניסלאב, בקולומיה, בפּשמישל, בטארנופּול, בסטרי, ביאסלו ובשאר ערים. אפים של בתי הספר היה דתי־לאומי, כי נוסדה ההסתדרות בהשפּעת ה”מזרחי“, ורוחה היה מרחף על הפּעולה ועל התכנית. היו ביניהם בתי ספר שלמים, שלמדו בהם גם למודים כלליים, את מקצועות החול בלשון המדינה ואת למודי הקדש בעברית. בתכנית הלמודים תפסו מקום ראשי למודי התנ”ך, המשנה ואגדות חז“ל. אולם בערי השדה היו בתי הספר של תוספת, לאחר הצהרים. בבתי הספר היו נותנים לילדי העניים ארוחות חנם, ולכן קבלו תמיכה מן ה”דז’וינט" באמריקה.

כארבעים וחמשה בתי ספר היו ברשת זו, ורובם מטפּוס בית הספר המשלים, ומספּר תלמידיהם אלפים מספּר. בבית הספר שבלבוב, והוא שלם, היו כחמש מאות תלמידים, ובסטאניסלאב כשלש מאות. החסידים הקיצוניים היו מתנגדים לבתי הספר, אבל השפּעת החסידות ירדה. יהודי גאליציה היו מן הטפּוס בעל הבתי, שומרים את המסורת ורגילים ללמודים כלליים, ולבם הלאומי דופק בעוז, על כן היו מוסדות אלה לפי רוחם. בית הספר העממי שקנה לו שם בעבריותו השלמה נמצא דוקא בעיר שיצא לה מוניטין בקנאותה החסידית, הלא היא ניי סאנדץ, או נובי־סונץ' בפולניה153.

בה בתקופה הוקמו חמשה בתי ספר תיכוניים בגליציה, דו לשוניים (פּולניים־עבריים), שני בתי ספר למלאכה ובית ספר אחד למסחר.

בפולין היו בתי ספר עממיים לבני ישראל שהעיריות כלכלום עוד קודם פרוץ המלחמה הראשונה, ונקראו בשם “שבתובקי”, כלומר: תלמידיהם פּטורים מלמודים בשבת – והפּטורים הללו היו הסימן “היהודי” היחידי בפנימיותם וברוחם של בתי חנוך אלו. טפּוס בתי הספר אלו היה החביב ביותר על הממשלה – בהם אפשר היה לגדל פּטריוטים פּולניים שלא ידעו דבר על עם ישראל.

על בתי הספר “שובתי שבת” מוציא משפּטו מבקר שבא מארץ ישראל להתבונן בחנוך:

בתוך הפּרוצס המהיר והמסוכן (של התבוללות) יש כח מיוחד והשפּעה מיוחדת לאותם בתי הספר, אשר הקימה ממשלת פּולין בשביל המוני בית ישראל, הוא בית הספר ה“פּובשיכני” (הכללי), בית הספר שהוא פּולני לכל פּרטיו ודקדוקיו, ורק השבת נשמרת בו, מוליך את ילדי ישראל לשמד. המורים כאן מתבוללים בכל נפשם. אלה הם, על הרוב, מורות, שהתבוללותן באה להן עוד בילדותן, מחוסר כל ידיעה על היהדות, והן מתביישות אפילו בשפת האידיש154.

לקהלות הישראליות, שהכירה בהן הממשלה, היו כמה מוסדות חנוך. לפי הידיעות שנתפּרסמו בספר הסטאטיסטיקה של החנוך בפולין היו בשנת 1934– 1935 חמשים ושמונה בתי ספר כאלה ומספּר תלמידיהם – 10,3000. לקהלת ישראל בווארשה היו תשעה בתי ספר עממיים ובהם 53 מחלקות, ותלמידיהם 2,520, חמשה בתי תלמוד תורה ובהם 1800 תלמידים, ארבעה גני ילדים ובהם 364 תלמידים, קורסים לדת ישראל, ומספּר התלמידות 200. לשון הלמודים בכל בתי הספר ההם היתה הפּולנית, אבל למדו בהם גם עברית ותנ"ך ודיני ישראל ומנהגיו.

שיטת ההגבלות ליהודים היתה חריפה יותר בבתי הספר המקצועיים, מכיון שהתכוונה הממשלה לשלול מן היהודים כל מקורות הפּרנסה וכל ידיעה טכנית הדרושה לחיי הכלכלה. בתוך עשרת אלפים תלמידים בבתי ספר לאומנות ולפקוח טכני – היו אך 258 יהודים. בבתי הספר המקצועיים של עירית ווארשה היו 11,000 תלמידיהם וביניהם 162 יהודים. על כן השתדלו חברות יהודיות למלא את החסרון. “ארט ,יק"א” ו“החברה להפצת החנוך המקצועי בין יהודי גאליציה” הקימו בתי ספר למלאכה לנערים ולנערות והיו בהם 3279 מתלמדים, בתי ספר להשתלמות לשוליות – ובהם 258 מתלמדים, קורסים למשתלמים ובהם היו 1599 חניכים, קורסים מקצועיים למבוגרים – 267, וקורסים לאומנים ולעוזריהם ובהם 136 מתלמידים, בסך הכל 6233 תלמידים ושומעי הרצאות, מתוך אוכלוסיה יהודית בת שלשה מליון וחצי (בפולין כולה)155.

זכויות מעוט הובטחו ליהודים בחוזה ווירסייל ובחוקה הפּולנית – אַבל כל ההבטחות הכתובות והמאושרות לא נתגשמו בחיים ועברו עליהן בערמומיות שונות. לא בטלון בבת אחת, אלא פּרשון פּירושים של פּלפּול, וצמצמון צמצום אחר צמצום, עד שניטלה נשמתן ופרחו ולא היו עוד. ממשלת פּולין יסדה בתי ספר למעוטים, לכל מעוט בלשונו הלאומית – מחוץ מליהודים, כמקובל. על היהודים הוטלו המסים הכבדים ביותר, אבל הממשלה נמנעה מתמוך בחנוך בניהם. יהודי פּולין המרודים הקריבו קרבנות גדולים לשם חנוך בניהם. הם החזיקו בשארית כחותיהם ופרוטותיהם בתי ספר מיוחדים.

אבל אין זאת אומרת שכל ילדי ישראל קבלו חנוך לאומי. על פּי חשבון ה“דזוינט” שיצא בשנת 1936 היו בפולין מוסדות יהודים אלו:

שם ההסתדרות מספּר המוסדות מספּר הילדים
תרבּות 269 44,780
ציש"א 169 16,486
שול־קולט 16 2,343
מזרחי (יבנה) 229 15,923
אגודת ישראל (חורב) 177 27,605
חורב בּווילנה 190 21,518
ישיבות 103 10,217
ועד הישיבות 64 5,724
בּית יעקב (לבנות) 248 35,585
בסך הכל 1,465 180,181

אם נוסיף עליהם את הילדים מבתי הספר של הקהלות (10,300) ומן החדרים (40,000) יצא מספּר הלומדים 230,481. אבל לפי הספירה היו בשנת 1936 ילדי ישראל בבתי הספר של הממשלה 250,000. חלק מהם למדו בחדרים, אבל רוב מכריע היה בבתי הספר של הממשלה. בבתי הספר התיכוניים היהודיים היו 12,000 תלמידים ובבתי הספר של הממשלה 46,000.

ואין להאשים את ההורים והצבור היהודי בזה. מאין יכלו עניי ישראל – ורוב ישראל עניים היו – למצוא את הכספים לכלכל בתי ספר מיוחדים? אדרבה, יש לתמוה על מספּרם הגדול של המוסדות החנוכיים המיוחדים. חלק הגון מן הנוער הכיר את מקורות תרבותנו הישנה והחדשה ודבר עברית והיה מסור לעמו ומוכן להקריב הרבה לקיום עמו ולבנין מולדתו.


י: מוסדות עליונים

המוסד היהודי הגבוה המודרני בפולין היה “המכון למדעי היהדות” בווארשה – הראשון מטפּוס זה בפולין. הרעיון על בית מדרש גבוה להכנת רבנים מודרניים לא חדש היה שם, ונעשו נסיונות שונים, ומשנת 1826 עד 1863 התקיים בית אולפן כזה 156, אבל כל הנסיונות לא היה להם קבע ולא היתה להם השפּעה, כי לא הוכשר הקרקע למוסד הממזג תלמוד ומחקר מדעי. אדוקי פולין לא סבלו כל פּשרה וכל גישה מדעית והטפּוס השליט היה למדן תלמודי מסרתי. אָכן במשך הימים נשתנו התנאים. ההשכלה התפּשטה והגיעה לבתי המדרש, ונתגלה חניך בית המדרש הישן שיצא לתרבות כללית והחל חוקר במדעי היהדות מנקודת השקפה של התפּתחות ובקורת והשוואה. בימי מלחמת העולם הראשונה נסה הרב ד"ר ש. א. פוזנאנסקי (1864 – 1921, יליד לובלין), רב ומטיף בבית הכנסת הגדול בווארשה, לארגן קורסים לחכמת ישראל ומשך כמה צעירים בני תורה ובעלי כשרונות אל בית מדרשו, אבל עם מותו נשתקע הדבר ולא נתעורר מחדש עד שחרורה של פּולין.

הגורם הראשי לכך היתה הדרישה למורי דת משה בבתי הספר הכלליים ולמורי המקצועות העבריים בבתי ספר תיכוניים יהודיים, שיהיו בעלי קבאליפיקאציות. שלשה היו מקימי המכון למדעי היהדות: ד“ר מרדכי זאב ברודא, עליו דובר במקום אחר, ההיסטוריון ד”ר מאיר באלאבאן והרב ד"ר משה שור (1874 – 1941), שהיה מנהלו.

ד"ר שור היה חניך הגימנאסיה הממשלתית ונכנס אחר כך אל האוניברסיטה ואל בית המדרש לרבנים שבווינה. בהשפּעת המורים גדולי המחקר שבבית המדרש לרבנים החל שור להתעניין במדעים השמיים בכלל ובמדעי היהדות בפרט. ספרו על תעודות בבליות עתיקות מימי השושלת הבבלית הראשונה, שהופיע בשלשה כרכים ובהוצאת האקדמיה הווינאית, עשה רושם גדול. נוסף על עבודתו בשטח זה עסק גם בתולדות היהודים בפולין.

הוא לא היה מטפּוס החוקר המצומצם בד' אמות של המדע ודבר אין לו עם החיים התוססים. קשור היה בכל נימי נפשו בחיי עמו ובמלחמתו. בשנת 1899 נתמנה למורה דת בסימינר הממשלתי בלבוב, שהיו בו חניכים יהודים. השלטונות סרבו למנות מורה למקצוע זה, ורק אחר השתדלות מרובה הסכימו לו. טפּוס מורה דת ישראל באסכולה הממשלתית תואר בכמה מקומות בחבור זה – יהודי מתבולל נגוע במחלת הנחיתות, ועתים אַף במחלת השנאָה העצמית. שור היה יהודי בן דור התחיה, גאה בעמו ובתרבותו, והשתדל לפעול על כל חניכיו ברוח זו. בצרןף ועדה של מורי דת בגאליציה קרא את כל מורי דת ישראל במדינה ההיא לועידה, שנתכנסה בקיץ של שנת 1904, ובועידה זו נוסדה אגודת מורי הדת בגאליציה ושור היה לנשיאה, ופעל הרבה. בשנת 1923 הוזמן למלא את מקומו של הרב ד"ר א. ש. פּוזנאנסקי בווארשה, ובעיר הבירה מצא שור שדה רחב לפעולתו. הוא היה היוזם והמוציא לפועל, יחד עם חבריו, את יסוד המכון, שיעודו היה לחנך מורי דת, מורים למקצועות העבריים בבתי ספר תיכוניים יהודיים ועובדי צבור המבינים לנפש עמם 157.

המכון נפתח בשנת תרפּ“ח (1928). הפּרופ' שור נבחר לריקטור ולמרצה בתנ”ך, והמורים שהוזמנו היו: הפּרופ. מאיר באלאבאן לדברי ימי ישראל, הרב ד“ר אברהם ווייס לתלמוד158. המשורר יעקב כהן לספרות עברית וההיסטוריון ד”ר יצחק שיפּר לתולדות הכלכלה היהודית. תחילה היה מספּר השומעים קטן (23 בשנה הראשונה ובשניה 28). תכנית הלמודים הורחבה במשך הזמן והוכנסו מקצועות חדשים הדרושים למתכשרים לרבנות: תלמוד, שלחן ערוך, המשפּט העברי, פילוסופיה ומוסר היהדות. למתכשרים להוראה – תורת החנוך, ולפקידי המוסדות הסוציאליים תורת הפּעולה החברתית, סטאטיסטיקה יהודית, אנטרופּולוגיה וביולוגיה ישראלית, תורת הרפואָה בישראל, אטנוגראפיה ופולקלור יהודי, ידיעת ארץ ישראל, אמנות עברית, תורת הספרנות והמוזיאונים. אָז נוספו מרצים חדשים, ביניהם הד“ר אריה טארטאקובר, המשמש כעת באוניברסיטה בירושלים, הד”ר ישראל אוסטרזצר לתלמוד ולספרות עברית, הד“ר ירמיהו פרנקל (עבר לארץ ישראל), הד”ר אברהם יהושע השל (עתה בבית המדרש לרבנים של אמריקה) והד"ר ש. אטלאס (עתה בבית המדרש לרבנים למתקנים בסינסינאטי של אוהאיו). לאחר כמה שנים הגיע מספּר השומעים למעלה ממאָה, כחצים במדור הרבני ושארם במדור למורים ולעובדי הצבור.

המכון הזה שונה היה ברוחו מרוב המוסדות לחנוך מורים מודרניים שבמערב אירופּה: הוא היה לאומי חי. כמעט כל המרצים – אַך שנים או שלשה יצאו מן הכלל – השתמשו בהרצאותיהם בלשון העברית, וזו היתה אף שפת הבחינות והשיחות. הספרים המדעיים של המכון יצאו בעברית, לשון היהדות החיה המתפּתחת. והחניכים הרגישו שהם מתכשרים לשם יעוד לאומי.

מעניין הדבר שזה היה המכון היהודי התרבותי היחיד שקבל תמיכת הממשלה – אם לא נביא בחשבון את המכון למורי דת – והוכר כמוסד בר סמך להחליט על הזכות לשמש מורה בבית ספר תיכון והמסיימים קבלו את זכויותיהם הממשלתיות באופן אבטומאטי – לכהן כמורים בבתי ספר תיכוניים. המוסד חרב בימי היטלר, ומוריו – יש שברחו ונצלו ויש שנספּו על ידי האויב (ד“ר באלאבן, ד”ר שיפּר, ד“ר אוסטרזצר וד”ר מנחם שטיין). הד"ר שור נמלט לפנים פולין והרוסים בהכנסם שמה אסרוהו וכבלוהו ושלחוהו לאזבקיסטן ובנכר נפטר בשנת 1941159.

* *

“הסימינאריון הממשלתי למורי דת משה בווארשה” – נוסד בשנת 1917 בצורה של קורסים ללמודי היהדות. מיסדו היה הד"ר שמואל פּוזנאסקי, שהיה המטיף בבית הכנסת למתקדמים ברחוב טלומאצקי ומלומד מפורסם, שקנה לו שם בחקירותיו בתולדות תקופת הגאונים והקראים.

מיד לאחר תקומתה של פּולין, 1918, הוכרו הקורסים של פּוזנאנסקי כמוסד ממשלתי ונקבע שמו “סימינאריון ממשלתי למורי דת משה”160, – המוסד היחידי מטפּוס זה בגולה שכל תקציבו הובטח מקופּת הממשלה. קבעו לו תכנית למודים רחבה לחמש שנות למוד והכניסוהו לבית הגון – בנין מרווח מוקף גן ברחוב גנשה מספּר 9 – הוא הבית ששמש בית מדרש לרבנים לפני שנים161. הבנין היה של הקהלה הישראלית, והוחרם על ידי ממשלת הצאר לאחר מרד פּולין 1863.

בשנת 1921 נפטר הד“ר פּוזנאנסקי, ובהשפּעת עסקנים לאומיים נמסרה הנהלת הסימינריון לידיו של הד”ר מאיר טויבר, שהיה אחד המחנכים המובהקים בפולין, מסיים מחלקת המזרח של אוניברסיטת ווינה ובית המדרש לרבנים. הוא היה מנהל גימנסיה דו לשונית בלודז, והיה לו נסיון חנוכי רב. שפת ההוראָה של למודי החול היתה פּולנית אבל במקצועות העבריים – עברית, וזו היתה גם לשון דבורם של התלמידים בינם לבין עצמם. ממשלת פּולין נסתה כמה פעמים לשנות את פּרצופו של המוסד ולעשותו בית חנוך פּולני “פּאטריוטי”, לפי מושגיה, אבל הד"ר טויבר הגן על מהותו הרוחנית הלאומית, וסייעו לו נבחרי הסיים והסינאט היהודים הלאומיים.

בשנת 1923 חל הסיום הראשון של הסימינריון בהנהלתו של הד"ר טויבר, והמסיימים תפסו עמדות חשובות במוסדות החנוך הלאומיים בפולין, ויש שיצאו לשדות המדע, הספרות והעתונות. מספּר המסיימים היה 15 – 25 לשנה, והיו לכחות בונים בחיי ישראל הרוחניים.

הסימינאריון תפס את תפקידו מתוך השקפה רחבה והתאמץ להביא שנוי יסודי בתכנית הלמודים של בתי הספר הממשלתיים לילדי ישראל, שבהם למדו רוב ילדי התושבים היהודים, להעמידה על עשר שעות למוד לשבוע ולקבוע זמן רחב יותר ללמוד הלשון העברית. דרישות אלו התאימו לחוקי המיעוטים, וצירי ישראל בסיים הגנו עליהן, אולם הממשלה לא שמה לב אליהן.

בין מורי המוסד היו טובי המחנכים העבריים הלאומיים, ומיניסטריון ההשכלה היה מתנגד להם, אבל הד“ר טויבר לא נתן לנגוע בהם. מן הראוי להזכיר את המורים, הד”ר י. אהרונסון, נשיא אגודת המורים העברים בפולין ואחד מראשי “תרבות”, פּרופ. מאיר באלאבן, ד“ר אברהם ווייס, יאנוש קורטשאק, וירחמיאל וויינגארטן, שסייע לד”ר טויבר בפעולתו162.

בשנים האחרונות שלפני המלחמה, עם תגבורת הריאקציה והאנטישמיות, החלה הממשלה להתנגד בחזקה לרוח הלאומית שבמוסד, וללשון העברית המדוברת שם, ובשעת חגיגת חצי היובל לקיום המוסד, בשנת 1938, הביע ציר המיניסטריון את תרעומתו על אשר שרו במוסד את “השיר שהיהודים מעזים לכנותו בשם הימנון לאומי” (התקוה), ואף על פּי כן לא סגרה הממשלה את המוסד, מחשש מחאות בחוץ לארץ ומשום שלא השתתפה הממשלה בעזרת שאר מוסדות החנוך והצדקה היהודים בכספּה, בעוד שהטילה עליהם עול מסים כבד מנשוא. וכך התקיים המוסד עד שחרב בידי הנאצים163.


יא: הישיבות

כשהתחוללה סערת המלחמה הראשונה ובאה המבוכה הגדולה נעקרו הישיבות ממקומן וראשיהן ותלמידיהן לקחו את תרמיליהם ויצאו עם שאר אחיהם אל ארץ נוד, אוקראינה ורוסיה הגדולה, ובקשו מנוח, למען יוכלו להוסיף לעסוק בתורה. על כן הביאו הנדודים לידי פּתיחת אכסניות חדשות לתורה. כמה מהן, אלו שבפולין, היו לאכסניות קבע, וכמה מהן, אלו שברוסיה, היו סוכות ארעי, כי בבוא המהפּכה הבולשבית נמחו ולא נשאר להן זכר. אחדות מישיבות ליטה היו לישיבות פּולין, כי עם חוזה השלום נעתקו גבולות ושם ארץ חדשה נקרא על המקומות.

בגרודנה נמצא עוד מלפנים קבוץ בחורים לא גדול במנינו. לאחר גמר המלחמה החל מנהיג הדור ר' חיים עוזר גרודזינסקי להשתדל – והדבר היה בשנת תרפּ"א, – להחזיר תורה לאכסניה שלה, אבל תחת קבוץ קטן יסד ישיבה, ומסר את הנהלתה לידיו האמונות של הגדול בתורה ר' שמעון שקופּ, מי שהיה ראש ישיבה בטלז, במאלץ ובבריאנסק. בהנהלתו התפּתחה הישיבה יפה והיתה במשך תקופה קצרה למרכז, אליה נהרו תלמידים מקרוב ומרחוק.

כששב ר' אלחנן וואסרמן מרוסיה לפּולין עמד לפוש בבאראנוביץ, וגמר בלבו לייסד ישיבה שם. באראנוביץ היתה עיירה בעלת חשיבות אסטראטיגית לרוסיה, וכן גם לפּולין, כי עמדה על גבול שתי הארצות. והיתה עיירה זו לבעלת חשיבות גם מנקודת השקפתה של היהדות, כי מעבר לגבול שלטו הבולשביקים ונשתתק קול התורה. הצמא ללמודים – היה עובר את הגבול בסתר הלילה, אף כי סכנת נפשות היתה כרוכה בגנבת גבול זה. ישיבת וואלוזין, זו ישיבת התפארת שזכרה יעמוד לעד באוצר תולדותינו הרוחניות, עברה עם ראשית המלחמה אל מינסק, ור' רפאל שפּירא הוסיף לנהלה, כמקדם. בשנת תרע"ט נפטר הרב ובא יעקב בנו למלא את מקומו, וחזר לוואלוזין, שצורפה בינתים לממלכת פּולין. אבל הודה הראשון לא שב אליה.

אחד מתלמידיו של ר' ישראל סאלאנטר, ר' אליעזר שולוביץ, יסד את ישיבת לומזה בשנת תרמ“ג כישיבה גדולה, ומספּר ישיבות קטנות בערי הסביבה, למען יספּקו לה תלמידים. בשנת תרס”ה עברה ההנהלה לידי חתנו של הרב שולוביץ, ר' יחיאל מרדכי גורדון. בימיו פרחה הישיבה והיתה למוסד תורני רב ערך. הישיבה התנהלה לפי דרכי ה“מוסר”164 ומשגיחה, ר' משה רוזנשטיין, אחד היה מן ההולכים בעקבות ר' שמחה יוסף זיו. בראשית המלחמה חצה ר' יחיאל מיכל גורדון את תלמידי הישיבה לשני מחנות, את האחד שלח לאוקראינה ובראשו ר' אליעזר וחתנו השני ר' יהושע זליג רוך, והמחנה השני נשאר במקומו, והרב ר' יחיאל מיכל עם התלמידים.

ישיבת מיר הידועה מיום הווסדה בשנת תקע“ז – הלכה בגולה עם פּרוץ הקרב ובראשה ר' אליעזר יהודה פינקל, בן מיסדה של ישיבת סלובודקה, שהכניס אל הישיבה מרץ והתלהבות. בימי הנדודים נפטר ראשה, ר' ברוך קמאי (ביום י“ב תמוז תרע”ב, במינסק). הישיבה עברה לפולטאבה ובאו אליה ימי מהפכה, רעב ומגפות. בשנת תר”פ חזרה הישיבה למקומה – ומיר היתה אז שייכת אל פּולין. בישיבת מיר למדו כחמש מאות תלמידים, וכמה עשרות מהם באו מארצות הברית.

בשנת 1929 יצאו שני שליחים מחברת “יעקופּו”, לרגל מחקרם ופעולתם הצבורית, למיר, לבקר בישיבה, ומסרו דין וחשבון:

"כשהגענו אל העיירה עם חשכה ראינו מרחוק את חלונותיו המוארים של בנין העץ הגדול של הישיבה, אשר בו אולם גדול מאד, בו ילמדו כל הבחורים, ונגוניהם נישאו על פּני כל העיירה. התקופה היתה לפני “הימים הנוראים”, ועל כן נאספו למיר, למשך שבועים, מספּר גדול של לומדים, גדול מן הרגיל, ומצאנו אז בישיבה יותר מארבע מאות בחורים שעסקו בלמודים בהתלהבות גדולה. השתוממנו למראה המשמעת הטובה, הנקיון שנשמר, למרות מספּרם הגדול של הלומדים, המרוכז באולם אחד, פּניהם של רבים לא היו עטורים זקן (הם מתגלחים באבקה), אף בקיאים היו בעתונים, בפּוליטיקה ובמאורעות העולם, ונמוסיהם היו מודרניים. כשנכנסים אל הפּרוזדור נוטלים את הידים, מימין מבוא אל האולם ומשמאל מבוא אל לשכה, בה נמצאת ספריה של ספרות רבנית הגונה, וארון של צרכי רפואָה (לעזרה ראשונה). בעליה, שעולים אליה במדרגות עץ, מטיף המשגיח מוסר ללומדים.

"ראשי הישיבה הם ר' יהודה פינקל (בנו של מייסדה ומנהיגה של ישיבת סלובודקה, ואחר כך של ישיבת חברון ר' נתן צבי פינקל) ור' אברהם צבי (הירש) קמאי. המשגיח הוא ר' ירוחם לבוביץ, שיצא לו מוניטין של אחד מגדולי מטיפי המוסר.

“מן הידיעות שאספנו נודע לנו שהלומדים באים מכל קצוי עולם. רובם מפּולין הקונגרסאית, מגאליציה, מערי הספר ומשליזיה, אחריהם יבואו רבים מרוסיה, עשרים מגרמניה, וכמה מאמריקה, מטשיכיה165, מאוסטריה, מאנגליה, מאונגאריה, מבלגיה וכ”ו וכ“ו. מגרמניה היו שנים בעלי תואר של ד”ר, מווילנה תלמיד האוניברסיטה, ועוד אחדים היו בעלי השכלה בינונית וגבוהה. יש הלומדים בישיבה במשך שנים רבות. ויש כאלה שמתוך הישיבה יצאו אל בתי חותניהם העשירים, השתתפו בעסקיהם והיו חוזרים מעת לעת אל הישיבה לשם למוד. ויש שמסרו את נדוניתם כהלוואה ומסייעים מעת לעת לישיבה.

"רובם הגדול של התלמידים דחוקים מאד בפרנסתם, או עניים, ואינם יכולים לקבל עזר מספּיק מביתם. אך כשני עשרות אינם צריכים לעזרתה החומרית של הישיבה. לפי ערך הצורך מקבלים הבחורים את תמיכתם החדשית מקופּת הישיבה על פּי רשימה זו: 150 בחורים מקבלים מעשרה עד שנים עשר דולרים לחודש, 110 משמונה עד עשרה, 80 – מששה עד שמונה, 20 אינם מקבלים כל תמיכה. צרכי המחיה של בחור הם בערך 15 דולרים לחודש. יותר מחמשת אלפים דולרים לחודש נכנסים לעיירה על ידי הבחורים. כל העיירה תלויה בישיבה וממנה היא מתפּרנסת. הישיבה מקבלת את כספיה מרחוק, מתמיכה אמריקנית, מפּולין, ומועד הישיבות – מן האחרון בערך מאתים דולרים לחודש. תקציב הישיבה הוא משלשת אלפים וחמש מאות עד חמשת אלפים דולרים לחדש. מזה מוציאים לצרכי ההנהלה מחמש מאות עד שש מאות דולרים לחודש.

ישיבת מיר נחשבת כיום לגדולה בעולם. אחריה תחשב ישיבת ראדון “חפץ חיים”. שתיהן הן בגליל ווילנה"166.

ישיבת סלונים עתיקה היתה ושנת הווסדה תקצ"א (ועוד קודם לכן, בימיו של ר' שבתי כהן, הש"ך, היתה קיימת שם ישיבה) ולא פסקו בה הלומדים אפילו בימים שהחרב שיכלה את התושבים והרעב הציק להם. ראש הישיבה היה ר' שבתי יגל. תלמידי הישיבה באו שמה מכל קצוי פולין, והישיבה כלכלתם והמציאה להם חדרי דיור וכל צרכיהם. כשבעים אחוזים מהוצאותיהם הומצאו לה מאמריקה, ביחוד על ידי חברת בני סלונים בארצות הברית וקאנאדה.

בקאמיניץ התקיימה ישיבת “כנסת בית יצחק”, זו שנוסדה בקובנה על ידי בנו ר' יצחק אלחנן ספּקטור, הרב מקובנה ר' צבי הירש רבינוביץ ור' משה דאנישבסקי, רבה של סלובודקה. מטרת המיסדים היתה לרכז בישיבה זו אך את טובי הבחורים, המחוננים בכשרונות, כדי שישתלמו בגפ“ת, והלמוד היה על דרך ההגיון והסברה, מבלי פּלפּול יתיר. מנהלה של הישיבה בראשית המלחמה היה ר' ברוך דוב לייבוביץ. עם הבריחה מערי החזית נתגלגלו הרב ותלמידיו למינסק ואחר כך לקרימינטשוג, במקום שהיה חותנו מרא דאתרא (רב העיר). משנפטר חותנו הושיבו את ר' ברוך דוב על כסא הרבנות. בעיר זו תמכו בעלי הבתים את הישיבה ביד נדיבה, אלא שבינתים פּרצה המהפּכה, והעיר עברה מידי כנופיה אחת של שודדים לחברתה, ובאו על התושבים ימי פרעות ומגפות וחליים רעים. אבל התלמידים הוסיפו ללמוד בימי המצוקה. בשנת תרפ”א חזרה הישיבה מרוסיה ועברה לווילנה, אבל שאון הכרך לא ישר בעיני הרב, כי סבור היה שלא ימצאו בה את השקט וישוב הדעת הדרושים ללמודים, על כן עברו לקאמיניץ, עיירה סמוכה לבריסק, שעל נהר בוג. כעבור שנים מספּר הוקם בנין נאה לישיבה ובחורים מרוסיה היו מתגנבים מעבר לגבול, ללמוד בה. אחר כך החלו תלמידים לבוא גם מארצות אחרות, מליטה, מלאטביה, מדנמארק, מבלגיה, מאונגאריה, משוויץ, מגרמניה ומאנגליה.

הישיבה בקליצק נוסדה על ידי ר' איסר זלמן מלצר בשנת תרנ“ז בסלוצק בסיועו של הרב מסלוצק ר' יעקב דוד, הידוע בכנויו רידב”ז. ר' איסר זלמן מלצר הביא עמו מישיבת “כנסת ישראל” בסלובודקה כמנין מטובי התלמידים, ששימשו גרעין לישיבה חדשה זו. כעבור זמן נתקבל ר' איסר זלמן לרב בסלוצק, וחתנו ר' אהרן קוטלר נהל את הישיבה. כשכבשו הבולשביקים את סלוצק יצאו ר' איסר זלמן וחתנו אל קליצק, עיירה בפולין, סמוכה לבאראנוביץ, והעבירו את הישיבה שמה. ר' איסר זלמן עלה לארץ ישראל ונתקבל למנהל ישיבת “עץ חיים” בירושלים, ור' אהרן קוטלר התמכר להרבצת התורה ושם המוסד יצא למרחוק.

ישיבת ראדין, שנוסדה על ידי ה“חפץ חיים”, גלתה בימי המלחמה לסנובסק. מנהלה היה הצעיר בחתניו של ר' מאיר הכהן, הרב מנדל זאקס. ישיבת נובוהרודק, שנוסדה על ידי ר' יוזל הורביץ, מראשי תנועת ה“מוסר”, עברה בשנת תרע“ה (1915) להומל, ועם התפּשטות שטח המלחמה, לחארקוב, ואחר כך לרוסטוב. בסיוע תלמידיו עלתה בידו לייסד רשת של ישיבות קטנות, פּרוזדורים לישיבה הגדולה, באוקרינה וברוסיה הגדולה: חארקוב, סאראטוב, צאריצין, אסטראכאן, קיוב, זאלטאנאש, פריסלאב, טשירקאס, קונסטאנטין ישן, ברדיטשוב, ז’יטומיר, זביהיל, לובר, וויטקה, מאלין. כשעבר השלטון לידי הבולשביקים למדו התלמידים במחתרת. ר' יוזל נפטר בי”ז כסלו שנת תר"ף (1920) וחתנו ר' אברהם יפין קבל את ההנהלה. אז שבו לפולין, הרב ותלמידיו, ופתחו בפעולה נמרצה לייסד ישיבות קטנות בשם “בית יוסף” בביאליסטוק, במזריץ, פּינסק, ווארשה, שידליץ, ביאלה, וולאדובה, אוסטרוב, מוזביצק, וויסוקי מאזובצק, לודז', אוסטרוביץ, קריניק, סקידל, ביילסק, איוויע, מוטיל, טיקטין, נובוהרודק, ז’יטל, מילאבה, וולוצלאבק, פּולטוסק, לוצק, ולודמיר167.

השפּעה גדולה ביסוד ישיבות ובתמיכתן היתה “לועד הישיבות” בווילנה, שנוסד בשנת תרפּ“ד (1924). ואלה תולדות “ועד הישיבות”: אחרי מהפכת אוקטובר שב הרב, ר' חיים חיים עוזר גרודזינסקי לווילנה ומצא את מצב החנוך הדתי ברע. תלמידי הישיבות חזרו מעט מעט מרוסיה למקום למודם, אבל כל עיירה נשתנתה באוירתה ולא היתה עוד סביבה נוחה ללמודים. הכסף שנתקבל מאמריקה מן הועדים ניתן למוסדות החנוך שלא היו לפי רוח החרדים, והישיבות לא נהנו מן התמיכות. אז כנס הרב גרודזינסקי אספה בווילנה לייסד ועד לעזרת הישיבות. הדבר היה בשנת תר”ף. נוסד אז “ועד עזרה למוסדות החנוך הדתיים” שבראשו עמדו חמשת רבני ווילנה והועד בא בדברים עם “ועד העזרה המרכזי” (סנטראל רעליעף) בניו־יורק ועם אגודות בני עיר (לאנדמאנשאפטען), והשיגו תמיכות ויסדו בהן תלמודי תורה, ישיבות קטנות וגם ישיבות בנפות הספר שנספחו לפולין.

בשנת תרפ“א חזר מרוסיה הרב ישראל מאיר הכהן, בעל ה”חפץ חיים“, ומיד בא לווילנה. הזמינוהו ראשי ועד העזרה לבקר במשרד הועד, ומסרו לו דין וחשבון על פּעולותיו. ה”חפץ חיים" הקשיב לדברי המזכיר ושאל לתומו:

– ומהיכן תשיגו את הכספים לכל העבודה?

– מאמריקה.

– ומה ווילנה נותנת? לא כלום?

– כמעט לא כלום.

– וכשנבוא לעלמא דקשוט (לעולם האמת) וישאלונו: מהיכן נבנו הישיבות מחורבנן, נענה מ“אמריקה”? ווילנה תעמוד מבוישת בקרן זוית ולא תרים ראש? צריך לדאוג שגם ווילנה עצמה תתן להחזקת הישיבות ותלמודי התורה.

אָז נולד הרעיון לייסד “ועד ישיבות” שכספיו יבואו גם מאת הקהל המקומי.

בקיץ שנת תרפ“ד נאספו בווילנה לאספה גדולה לשם יסוד “ועד הישיבות”. ראש המדברים היה בעל ה”חפץ חיים“, ועיקר דבריו היה: – קודם כל עלינו לזכות את אחינו בשרנו במצות החזקת התורה, ושנית: בדורנו ישנם עוד יהודים רבים היודעים ערכן של ישיבות ואפשר לנו להשפּיע עליהן. אבל אם לא נדרוש מהם דבר ובעוד דור יהיו לנו יהודים שלא יהא להם מושג מישיבות. צריך לשמור על מסורת של החזקת בני תורה. יסוד הועד נדחה, משום שכמה מן הרבנים התנגדו לו. הישיבות היו שולחות כל אחת לבדה משולחים לקבץ כספים, וועד כללי עלול היה, לפי דעתן, להזיק לישיבות פּרטיות. אבל ה”חפץ חיים" עמד על דעתו ואסף שוב אספה גדולה בווילנה (ד‘, ה’, וו' תמוז תרפ"ד) והשתתפו בה שבעים רבנים וראשי ישיבה וה“חפץ חיים” נאם לפניהם ועשה עליהם רושם גדול ואחר כך לקח גליון נייר וכתב עליו:

– אני החתום מטה מתחייב בלא נדר לבקר לכל הפּחות פּעמים בשנה בשתי עיירות על פּי הוראת ועד הישיבות, כדי לחזק את הועד.

ואחריו חתמו כל הרבנים168.

והועד הזה מלא אחר כך תפקיד היסטורי בעוררו את העם לתמיכת הישיבות בכל מקום. היה היו לועד 78 ישיבות ובהן כששת אלפים תלמידים. מפעל הועד היה גדול בהשפּעתו להרבצת התורה169.

וזאת היא הרשימה המפורטת של הישיבות בווילנה וסביבותיה בשנת 1929 – 1930.


ישיבות גדולות

שם המקום שם הישיבה מספר הבּחורים
בּריסק תורת חסד 112
בּאראנוביץ אוהל תורה 206
בּאראנוביץ תורת חסד 64
בּיאַַליסטוק בית יוסף 210
בּיאַַליסטוק בּית אולפנא 71
גרודנה שער התורה 170
וואלוזין עץ חיים 55
ווילנה ראמיילס 170
לומז"ה 238
מיר 350
מיזיריץ" בּית יוסף 186
נונבוגרודוק בּית יוסף 50
סלונים 205
פּינסק בּית יוסף 160
קאמיניץ ליטובסק כנסת בּית יצחק 122
קוברין 107
קליצק עץ חיים 149
ראדון חפץ חיים 248
בּסך הכל 2,873

ישיבות קטנות (נערים צעירים)

שם המקום שם הישיבה מספּר הבּחורים
אכּשישק 21
אשמינה 50
איבּיע (פּרווז"אן) 103
בּראסלאב 46
בּריינסק 97
בּיעלסק 50
בּאראנוביץ אהל תורה 71
בּאראנוביץ תורת חסד 120
גרודנה 78
גלובּוקי 25
ווילנה תומכי תמימים ליובּאביץ 60
זיבּרוב 84
דימברוב 34
זשעטל 61
וויסוקי מאזוביץ 45
טשעכנוסביץ 84
לידה 30
ליובּצי 49
ליאכוביץ 15
ליונינץ 76
מיר 87
נובוגרודוק 30
סיעמאַַטיץ 35
סטולין 30
סביסלוץ" 38
סקידל 26
קולן 49
קוסוב פּוליעסע 38
קובּרין 54
קליצק 54
רוז"נוי 55
ראדון 40
ראקוב
בּסך הכל 1,735

ישיבות בוואלין

שם המקום שם הישיבה מספּר הבּחורים
אלכסנדריה 60
דובנה 250
לוצק 278
וולאדימיר וואלינסק 138
ווישניביץ 52
דובּרוביץ 53
סארנה 38
קוריץ 160
בּסך הכל 1,029

מספר התלמידים בכל הישיבות

מספר הישיבות סוג הישיבות מספר התלמידים
18 ישיבות גדולות (לבחורים גדולים) 2,873
32 ישיבות קטנות (לנערים) 1,735
8 ישיבות בּוואלין 1,029
58 בּסך הכל ישיבות תלמידים 5,637

* *

לעיל הוזכר שמו של הרב חיים עוזר גרודזינסקי (תרכ“ג – ת”ש, 1863 – 1940), לרגל פּעולתו ב“ועד הישיבות”, שנים היו ראשי מייסדי הועד, והם ה“חפץ חיים” ור' חיים עוזר. ה“חפץ חיים” נסתלק בשנת תרצ“ג, ומאז הוטלה פּעולת חיזוק החנוך החרדי על שכמו של ר' חיים עוזר. הוא פנה אז בכרוז אל הקהל, הספּיד את הצדיק מראדון ובקש ממעריציו לקיים את מפעל חייו, את “ועד הישיבות”, כי אכסניות של תורה הן מעיינות חיותנו. ר' חיים עוזר נולד בעיירה קטנה, איוויע, על יד ויילנה, והצטיין מראשית ילדותו בזכרונו המפליא ובתפיסתו החריפה. עוד טרם הגיע לגיל בר מצוה נצטרף לקיבוץ בחורים ואברכים באיישישוק; קיבוץ שבו השתתפו אך גדולי תורה ורבי כשרונות. בחגיגת בר המצוה שלו לא דרש, כמקובל, דרשה של פּלפול מוכנת מראש, אלא עמד על מבחן מופלא ב”קצות החושן" ו“נתיבות המשפּט”: הקרואים הזכירו כמה מלים באחד הספרים הנ"ל, והנער המשיך בעל פּה דפּים מלה במה בעל פּה…

מיד לאחר זה עבר לאצילת הישיבות בוואלוזין ונכנס לתוך חוג הלומדים של ר' חיים סולובייטשיק (הגאון מבריסק). הוא נשא את בתו של ר' אליהו אליעזר גרודנינסקי, רב בווילנה, והתישב בעיר חותנו והיה לו לעזר. ומיד אחר נשואיו ייסד קיבוץ של בחורים ואברכים בני עליה, והקיבוץ נקרא על שמו “הקיבוץ של ר' חיים עוזר”170.

במות חותנו נתמנה ר' חיים לממלא מקומו כרב בווילנה, עיר התורה והחכמה, והוא רך בשנים, בן כ“ד. ולא עברו ימים מרובים והיה לתלפּיות: רבנים מקרוב ומרחוק הריצו אליו מכתבים בעניני תורה ושאלות בהלכה, קהלות ישראל פּנו אליו ובקשו עצה בעסקי צבור. ביחוד עצומה היתה פּעולתו בהרבצת תורה. הוא הגה את רעיון התאחדותם של החרדים ועל פּי יזמתו נקראה האספה המכוננת הראשונה לארגון החרדים ברוסיה – בשנת תרס”ט בווילנה – והשתתפו בה גדולי האדמו“רים והרבנים. זו היתה אחת ההזדמנויות הנדירות, בהן הושיטו גדולי החסידות והמתנגדות יד אלו לאלו לעבוד שכם אחד לחיזוק היהדות. הרבי מליובאביץ, הרבי מסוחאצ’וב, הרבי מגו”ר ועוד שיתפו פעולה עם הרבנים הליטאים ויסדו את “כנסת ישראל”. אבל עוד לא הספּיקה ההסתדרות החדשה לצעוד את צעדיה הראשונים וברוסיה גברה הריאקציה והממשלה גזרה עליה גזרת ביטול. הממשלה חששה לפעולת כל ארגון, ואפילו הכשר ביותר.

גזרה זו לא הניאה את הרב מפעול את פּעולתו העצומה, ביחוד בשדה החנוך החרדי. הוא ארגן בתי חנוך צבוריים זה אחר זה: ישיבות קטנות ותלמודי תורה, והעמיד בראשם עסקנים מנוסים והביא את כל הסביבה לידי תנועת חיים ומעשים גדולים. בית הרב נעשה בית ועד לעסקנים ואנשי מעשה.

השתתפותו רבת הערך בועידת היסוד של “אגודת ישראל” הביאה את חרדי מזרח ומערב לידי התקרבות. צעירים רבים, בני חרדים מגרמניה, שהגיעו לליטה לרגל המלחמה וטעמו טעם הישיבות נשארו בה לעסוק בתורה וספגו מרוחן, והיו לאחדים עם יהודי המזרח.

עיקר פּעולתו של הרב החלש בגופו נתגלה בימי מלחמת העולם הראשונה. כשהוכרח לברוח מווילנה – ראשי הצבא הרוסי זממו לתפשו כבן תערובות – התיישב בהומל, ולכל מקום שגלה ליותו פעולתו התורנית. עוד לא הספּיק לנער את אבק הדרכים מעל לבושו ייסד ועדים להחזקת ישיבות. בגלל כשרונו הצבורי ובגלל רגשות ההערצה שרחשו לו היו רבים תומכים במפעליו, וכספים הגיעו אליו מקהלות שונות, וקול התורה נשמע שוב. ובחורי הישיבות מאותם הימים היו מטפּוס אחר, אלה לא היו עוד צעירים המבקשים אך להתנצח ולהתחדד בדברי תורה, אלה הבינו לרוח הזמן ולדרישות החברה והתקרבו אל הנוער להשפּיע עליו ויסדו תלמודי תורה וישיבות קטנות, ואלפי ילדים ונערים שתו ממעיינות ספרותנו העתיקה.

בימי קרנסקי (1918) חזר לווילנה ומצא את העיר וסביבתה בחורבנן היהודי: בטלו הישיבות והתלמידים נתפּזרו אם לפנים רוסיה ואם למקומות נכר אחרים, ויש שהלכו לנטור כרמים אחרים, וה“חדרים” נסגרו, ובמקומם נפתחו בתי ספר חילוניים יידיים, או עברים לאומיים שלא היו לפי רוח האדוקים. רח"ע היה מחזיק בהשקפה המסרתית הישנה, בהשקפת “חדש אסור מן התורה בכל מקום”, והאמין רק בחנוך הישן171.

בימים אלה החלו רדיפות הייבסקציה על שומרי המסורת והחנוך העברי. היה צורך בהון גדול לחזק ידי הנרדפים והנמלטים ולייסד ישיבות על גבול רוסיה, להמציא מקום תורה לבחורים הבורחים מרוסיה. הוא התקשר עם ה“סנטראל ריליעף” באמריקה ובהשפּעתו נוסדה קרן “עזרת תורה” באמריקה שאספה סכומים גדולים בערך לתמיכת תלמידי חכמים ורבנים ששמרו על הגחלת האחרונה.

על מספּר הישיבות הרבות שנוסדו בסביבות ווילנה ובפולין בימים ההם – יעידו המספרים המובאים בספר זה. לא היתה תקופה בתולדות ישראל שגדל מספּר הישיבות כל כך. והרוח החיה בכל הפעולות הללו היה הרב חיים עוזר. כמרביץ תורה ומייסד ישיבות ומוסדות חנוך אחרים אין למצוא דוגמתו בדור ההוא, כי כל מעשיו נעשו בהיקף גדול ומתוך השקפה כללית רחבה172. חידושי התורה שלו נתפּרסמו בספריו “אחיעזר” שעשו רושם גדול בעולם התורני.

* *

עטרת הישיבות בפולין היתה “ישיבת חכמי לובלין”, שאל הודה והדרה וסדריה לא הגיעה אף ישיבה אחת באירופּה, ומן הרצוי לציין כאן ציונים אחדים מתולדות מחוללה ומייסדה, הרב מאיר שפּירא (תרמ“ז – תרצ”ז, 1887 – 1933).

הוא נולד בעיר שאף (סוטשאבה) בבוקובינה ומיזג תכונות וסגולות שונות: חסידות תוססת ונלהבת ולמדנות של בקיאות וחריפות, ועם זה נחן ברוח של עסקנות ערה ובלתי פוסקת. שפע של מרץ הצטבר בו ומצא לו פורקן בעבודה פּוריה ויוצרת בשטחים רבים. עוד בימי נעוריו זכה לכתר של עלוי וסמכו ידיהם עליו הגאון ר' שלמה מרדכי שוואדרון מברעז’אן בעל “שאלות ותשובות מהרש”ם“, ואבד”ק טארנוב, בעל “מנוחת פּתים”. כשישב בבית חותנו בטארנופּול עסק בתורה ועסקנות צבורית, כתב והוציא את ספרו “אמרי דעת”, ספר של חידושים חריפים על פּרשיות התורה, וארגן שם חברה בשם “תפארת הדת” שהקימה בנין גדול למוסדות דתיים וחנוכיים. בבנין ההוא היה אחר כך משכן “אגודת ישראל”, “צעירי אגודת ישראל”, “לומדי דף יומי”, “בית יעקב” (בית ספר לנערות) “ובנות אגודת ישראל”.

בשנת תר“ע (1910) נתקבל לרב בגלינה, עיירה בגליציה, סמוכה ללבוב, ומיד החל בעבודה חנוכית פּוריה וייסד ישיבת “בני תורה” והקים בנין מפואר לתלמוד התורה, תופעה חדשה בגליציה. קטנה היתה הישיבה – יהודי גליציה לא היו רגילים לישיבות ובניהם למדו בבתי המדרש – אך גדולה היתה באיכותה, כי הקפּיד וקבל אך בעלי סגולות רוחניות גדולות, ובאמת יצאו מישיבה קטנה זו כמה רבנים ובני תורה חשובים. בשנת תר”ף עלה על כסא הרבנות בסאנוק ומיד יסד אף שם ישיבה, ועד מהרה נתקבצו שם בחורים ולמדו מתוך התלהבות ויצא לו שם גדול בכל הסביבה. הוא היה נואם משפּיע ונתגלה כשרונו העצום בכנסית הרבנים שהיתה בווארשה. הוא נאם על הנושא החביב עליו, על ערכו של החנוך הדתי, והציע הצעות מעשיות, וכל הוועידה נמצאה תחת השפּעתו, וקסמי אישיותו. בה בשנה העמיד את עצמו לקאנדידאט אל הסיים והלהיב לב העם בדרשותיו ונבחר. אולם כל מאורו הזהיר בכנסיה הגדולה של “אגודת ישראל” בווינה, שם הביא לפני הנאספים את הצעתו על “הדף היומי”, שיהא כל יהודי בכל מקום שהוא לומד מדי יום יומו דפּים מסוימים של הש“ס, ובמשך שבע שנים יזכו כל ישראל הלומדים לסיים את הש”ס. הצעתו נתקבלה מתוך התעוררות גדולה והיה הדבר למוסד בישראל, וחרדי העם מקיימים את הרעיון הנפלא הזה עד היום.

בשנת תרפ"ד (1924) נבחר לרבה של העיר העתיקה והחשובה פּיטריקוב ויסד אף שם ישיבה. אך כל הישיבות שייסד לא ספּקו את רוחו הגדולה והשואפת אל על, ואז עלה על לבו הרעיון ליצור ישיבה גדולה שתשמש אכסניה מרכזית לתורה וממנה יצאו גדולי העם ומאוריו. והימים היו ימי סער בכלל ותלמידי הישיבות מדוכדכים היו, הסערה התחוללה בשאלות פּוליטיות גדולות, שאלות הלאום ושאלות החברה נסתבכו אלו באלו, והלבבות לא היו פּנויים לשקלא וטריא אקדמית. נדחתה הגמרא לקרן זוית ולומדיה אבלים ופרושים מן העולם. והחיים החומריים היו רעים ומרים. הרב שפּירא בקש להציל את האינטליגנציה התורנית שלנו, את אצילי הרוח והדואגים לקיום הנצחי שלנו. רעיונו על הישיבה המרכזית כלל לא רק קיום מצות “והגית”, אלא גם למוד מתוך הרחבת הדעת, ללא דאגה חומרית ולהרים ערך התורה וכבודה בעיני העם על ידי בנין גדול ומהודר. כחות מרובים שיקע בביצוע רעיונו: בפולין לא היתה לו תקוה לאסוף את הסכומים העצומים שהיו דרושים לכך, על כן היה לנודד, יצא אל גרמניה, אל צרפת, אל אנגליה, אל היהודים שערכה של ישיבה לא היה ברור להם כל צרכו, ובכל מקום עורר את נדיבי העם לקום לעזרתו. לאחר נצחונותיו הראשונים יצא אל ארצות הברית של אמריקה ואל קאנאדה ובלה בהן יותר משנה, – שלשה עשר חדשים, – וכתב משם:

“אפילו השדרות הכי מתנגדות לרעיון תמכו בידי. על דבר כל הפּרובלימות הנוגעות לנו דברתי וקריאה אחת של אי רצון לא הפסיקתני… עלה בידי לאסוף סכום של חמשים ושלשה אלף דולר, וזה לא ממתנותיהם של גבירים, אלא מנדבתם של בינונים”.

וכששב מאמריקה פּנה אל הצבור היהודי בפּולין לתמוך ולעזור, והביאו את תרומתם והבית הוקם על מכונו.

הוא הוקם בלובלין, מרכז “ועד הארצות”, עיר שהצטיינה במסורת של תורה, עיר המתפּארת בשלשלת גדולה של רבנים וגאונים ומרחפת בה רוחו של המהרש"א.

חנוכת הבית הוחגה בשנת תר“ץ, 1930, ברוב פּאר והדר. רבנים, אדמו”רים וגדולי גדולה נתקבצו אל לובלין לחוג חגה של תורה, ובליל החגיגה נבחר לרבה של לובלין, שיא הכבוד בחוגי הרבנים. ומן היום הוא היה לראש ישיבה, שהיתה היכל תורה במלוא מובן המילה.

נהדר היה הבית, מספּר קומותיו חמש, ובו שני אולמים גדולים, אולם לשעורים ואולם לתפלה, ומאה חדרים לאכסון התלמידים, חדר אוכל, חדרי למודים לכתות. והיה הבית מתוקן בכל הסדורים הטכניים הטובים: מאור חשמלי, הסקה מרכזית, חדרי רחצה טובים, וגן גדול לטיול ולמנוחה. בבית היתה גם ספריה רבנית עשירה. הוצגה שם תבנית בית המקדש, להמחיש את הלמודים שב“קדשים”.

הלמודים החלו מדי יום עם שחר, בשעה חמש וחצי. בשעה שש החלו ללמוד את הדף היומי ואחרי שעה וחצי התפּללו תפלת הבקר. בתשע אכלו פּת שחרית ובשעה עשר ישבו כולם להתכונן אל השעור. בשתים עשרה למדו שעור ברמב“ם ובשתים אחר הצהרים אכלו ארוחת הצהרים. פּעמים בשבוע היה ראש הישיבה אוכל יחד עם תלמידיו. אחר הארוחה יצאו אל הגן לטייל, ושבו אל הישיבה לעסוק בגמרא, רש”י ותוספות ומפרשים אחרים. אחר תפלת מנחה ומעריב למדו מוסר. בערב חזרו שוב ללמד גמרא ומפרשים ואחר סעודת ערבית עסקו בלמודים עד שעה מאוחרת בלילה.

במשך שלש שנים שנהל המייסד את ישיבתו הביא בה סדרים ומשמעת למודית ויצר בין הבחורים והאברכים בקבוץ גדול זה יחסי חברה טובים ונמוסים מוסריים. הוא היה ראש ישיבה בן דור חדש, והבין את דרישות זמנו ותקופתו. הרב הישן – גדולתו היתה בתורה, ואחת היא אם ידע הוויות העולם, אולם הרב החדש נועד להיות גם מנהיג ופרנס ועסקן צבורי, ורבנים כאלה רצה לגדל בישיבתו. הוא היה אדם דינאמי ולא בקש שהישיבה תשמש לתורת היחיד בלבד.

הרב שפּירא היה נואם בחסד עליון, ומורה גדול ורב השפּעה. הוא השתמש בשיטות מודרניות בהוראתו. חובת כל בחור היתה להתכונן יפה, וכשקרא הר"ם את שעורו, לא תחם לו תחום הנדון הצר, כי אם יצא אל מרחבים, אל הבסיס המשפּטי והמוסרי, קשר ענין בענין, ופתח אופקים רחבים לפני השומע, אופקים אל דרכי המחשבה הישראלית ותורת המשפּט העברי. ברוחו הער הכניס אל כל וויכוח חיים ורעננות וענין, והשומעים אולצו לרכז את כל כח הגיונם כדי לדון בנושא ולבוררו. הוא לא נתן לפני השומעים מסקנות מן המוכן, כי אם עורר לבקש ולחפּש ולהגיע לידי פּתרון הבעיות המסובכות מתוך יגיעה עצמית. אפילו דברים הנראים יבשים החיה ברוח פּיו ובסער נפשו ובחמימות השופעת ממזגו.

הוא היה אָב ופּטרון וידיד לתלמידיו והתעניין הרבה בחייהם הפּרטיים, והשתתף בשמחתם ובצערם. תלמיד כי חלה – היה יושב על יד ערשו ומעודדו ודואג לו ועושה ככל האפשר לרווחתו, ותלמיד כי זה לשאת אשה – היה הרב “המחותן” ושמח בו כאלו היתה זו שמחתו האישית. הוא נתן לתלמידיו מן החומר ומן הרוח, מדאגת האב ומאהבתו, על כן נקשרה נפשם בו קשר בל יינתק.

כשמת היתה הלוויתו הגדולה ביותר שראתה לובלין בימי קיומה. רבבות יהודים, ביניהם אדמו"רים ורבנים וגדולי תורה מקרוב ומרחוק, באו לחלוק את הכבוד האחרון לגדול הדור, וכשעמדו מאתים מתלמידי המנוח ואמרו “קדיש” על קברו הפּתוח, היה זה רגע אשר כל המשתתפים יזכרוהו מתוך רטט עמוק.

בספר היובל שיצא לכבוד הרב שפּירא בחייו, לעת פתיחת “ישיבת חכמי לובלין” מתנת כבוד ותודה מאת מעריציו, ידידיו ותלמידיו, שר אחד מהם:

לֹא שִׁלַּחְתַּנִי רֵיקָם מִלְּפָנֶיךָ,

בִּרְכוֹתֶיךָ אָצַלְתָּ לִי, רֹב

תּוֹרָתְךָ חַיִּים – קִנְיַן הַנְּצָחִים,

וְלִבְחֹר בַּנִּשְׂגָּב וּבַטּוֹב.


גַם הַיּוֹם, כִּי מִשְׁכַּן רוּחֲךָ עָזַבְתִּי

וְנִדַּחְתִּי לְתֹהוּ הַכְּרָךְ,

בַּמִּדְבָּר תַּעֲרֹג אֵלֶיךָ נִשְׁמָתִי,

לְהִתְלוֹנֵן בְּצִלְּךָ הַזָּךְ173.

* *

תופעה יוצאת מן הכלל בתקופת הישיבות הנדונה היתה “קרן הישיבות”, מעזבונו של הפּרופיסור חאבקין. חשיבות הקרן לא היתה בסכומה, כי אם באישיותו של המנדב וטיב יחסו אל “עץ חיינו”.

וואלדימאר חאבקין (1860 – 1930) יליד אוקראינה היה. עיר מולדתו היא אודיסה, עיר החיים העליזים שיושביה היו למשל בקלות ראשם ובלהיטותם אחר התענוגות. אבי וואלדימאר משכיל היה. אמו מתה עליו בנעוריו והיה נוסע רוב הימים לרגל מסחרו, והנער בודד היה וגדל בלי ברכת אוירה משפּחתית וחמימותה. הוא למד בבית ספר תיכון רוסי בברדיאנסק, שקד על למודיו ועשה בהם חיל והצטיין באספּורט. באוניברסיטה של אודיסה למד מדעים והתמחה בזואולוגיה ומורו החביב עליו ביותר היה מי שזכה אחר כך לפרס נובל, הפּרופיסור מיטשניקוף. מסבת סכסוך שפּרץ בין התלמיד ובין הריקטור גורש מן האוניברסיטה, ואז בא מורהו מיטשניקוף לעזרתו והותר לחאבקין לקבל את תוארו. ועוד פּעם הצילו מורהו. חבקין נכנס לצבא לשנה אחת, כחוק לסטודנטים, ובראותו קבוצת חניכי האקדמיה הצבאית בוזזים חנותו של יהודי עמד למנעם מזה, ונלחמו בו ונפצע בראשו. זה הביא לידי משפּט, ומטשניקוף הגן עליו. לאחר קבלת התואר הציעו לפניו משרת מורה באוניברסיטה, בתנאי שימיר דתו. חאבקין התקצף ופנה עורף לארץ “מולדתו” ובשנת 1888 נתמנה סגן פּרופיסור לפסיכולוגיה ואחר כך נעשה חבר חוקר במכונו של פּאסטייר בפאריס, כסגנו של מיטשניקוף שאף הוא יצא מרוסיה. במכון הוא גילה חאבקין זרק נגד מגפת החלירע. כשפּרצה מגפה זו בהודו, הזמינתהו ממשלת בריטאניה להלחם במגפה זו. בסמי זרקו הציל רבבות הודים ממות. שם גילה גם זרק נגד המגפה הבּובּונית ובזרק זה נצלו מאות אלפים איש ואשה. בבומביי קיים מכון למחקר המגפות על שמו של חאבקין. הוא נשאר בהודו עד שנת 1915, אחר קבלו אותות כבוד יוצאים הכלל והכנסו לחבר בכל החברות המדעיות המפורסמות והחשובות ביותר בעולם, ושמו נצטרף אל שמותיהם של גאוני המדע ומושיעי האנושיות.

בעת ההיא הניח את עבודתו המדעית והתמסר לעבודת עמו. הוא החל מתעמק בשאלת עם ישראל וסוד קיומו והגיע לידי מסקנה כי דתם ותורתם הצילוהו מכליון. במאמר שפּרסם בלשונות האנגלית174, הצרפתית וההולאנדית, ובקונטרס מיוחד שהוציא, הביע את דעתו כי למוד התורה פּותר את חידת נצח ישראל, כי “עץ חיים היא למחזיקים בה”. בשנת 1929 נצטרף ל“חברת עזרה” (הילפספעראיין דער דייטשען יודען) ולידי נשיא החברה הניח את עזבונו, “קרן הישיבות”. בן שבעים היה במותו ועתוני העולם, כיהודים וככלליים, הספּידוהו כהספּד גאון עולם.

צוואתו שנכתבה בצורת מכתב אל נשיא חברת ה“עזרה” היא תעודה נפלאה וראויה להקבע בפנקס עמנו לזכרון עולם, וזה לשונה ותכנה בהשמטות:

בקשתי מאת הבנאק בלוזאן175 להמציא לך רשימת אגרות הבטחון הנושאות ריוח… במכתב צויתי: אגרות הבטחון שערכן הנקוב הוא יותר מ־45,225 לי"ש תהיינה כפקדון בבנק… ההילפספעראיין תפקח על חלוקת הכספים לתמיכת ישיבות ותלמודי תורה וישיבות מצורפים בפולין, בגליציה, בליטה, ברומניה, בהונגאריה ובשאר ארצות שבמזרח אירופּה, מטפּוסם של המוסדות שנזדמן לי לבקרם בווארשה, ומצאתים מתאימים לדעותי. המוסדות הם: הישיבה הגבוהה לתלמוד בשם “מתיבתא” ברחוב סט. יירסקה מספּר 18, ישיבת “תומכי תמימים” ברחוב מלאבה מספּר 7 וישיבת “עמק הלכה” שברחוב סליזקה מספּר 43.

"חושבני שמן הצורך להזהר מהשתמש בחלוקת הכספים כאמצעי להטיל על הישיבות שנויים בתכניתן או בדרכי הוראה והלימוד.

"למשל: כשאני לעצמי חושבני שהוראת מה במדעי הטבע – פיסיקה כימיה, ביולוגיה, גיאולוגיה וקוסמוגראפיה – משמשת השלמה מועילה לתכניתה העיקרית של הישיבה, ומטרת הלמוד שבצאת התלמיד מן הישיבה לא ייעוורנו זוהר המדעים ההם, כאשר יקרה לפעמים, ולא יבוא על ידי כך להקל בערכן הגדול של הידיעות (בתלמוד) שרכשו להם בישיבה. כמו כן דעתי היא שבחורי הישיבה צריכים ללמוד מלאכה, כאשר עשו קדמונינו, כגון שעונות, עבודה בכסף ובזהב, או שאר דרכי פרנסה. המטרה היא שהיוצא מן הישיבה ולא ימצא דרכו בחיים לא יאבד בעניו. ואף על פּי שדעות אלו נראות מותרות וכשרות יודעני שראשי הישיבות מתנגדים להצעות כאלו, ואני מבקש לבלי עשות כל נסיון לכוף אותן (את ההצעות) עליהם משום תמיכה חומרית שאָנו מגישים.

“מאידך גיסא הריני יועץ שמותר להציע וליעוץ בענינים הנוגעים בחדרי הבנינים, באמצעים לשמירת הבריאות והנקיון, ההלבשה והתזונה וכ”ו וכ"ו. ובמקום שעצה כזאת מתקבלת מותר לפקח על השמוש בכספי התמיכה למטרות המיוחדות הללו.

“הגורם המכריע בקיומן של קהלות ישראל היו תמיד והנם בזמננו זה ביחוד מנהיגי הרוח הקונים להם סמכותם בכח גדלותם בתורה. הישיבות המספּקות את המנהיגים והרבנים שיש להם מגע עם מיליוני היהודים החיים כיום באירופּה המזרחית, בתנאי המבוכה של התקופה, הן מרכזי הלמוד המסרתיים, שבמשך דורות פּרנסו את חיינו הרוחניים והמוסריים. על כן באה צוואתי זו. שאיפתי היחידה היא כי יתרבו המוסדות הללו ויתוקנו על ידי אחינו”.

בשנת 1930 קבל ההילפספעראיין על עצמו את הנהלת הקרן ובועד המנהל נמנו הד“ר ברנארד כהן, הפּרופיסור י. מיטוואך, ד”ר זיגמונד וואסרמן והד“ר מארק ווישניצר. החבר שנזכר לאחרונה יצא לראות את הישיבות במקומן, בליטא ובפולין, בסלובאקיה, בקארפּאתו־רוס, ברומניה ובהונגאריה. הוא בקר בישיבות טילז‘, פּוניבז’ וסלובודקה שבליטה, בישיבות “מתיבתא”, “עמק הלכה”, “תומכי תמימים”, “תורת חיים” ו”בית יוסף" בווארשה ובהרבה ישיבות אחרות, שבשאר הארצות הנזכרות לעיל.

התמיכות ניתנו לשם כלכלה, לבנין בתי אכסון או לשכירת חדרי אכסון, למושבות קיץ, להתעמלות ולשחיה, ולהקמת בנינים וחדרי מלאכה. בעזרת הקרן נפתח בית אריגה במארמוריש סיגט וחדרי מלאכה לנגרות בשתי ישיבות אחרות ברומניה. ישיבת “בית שמואל” בווארשה קבלה תמיכה להוראת חקלאות לתלמידים. בשנת 1937 נפתח חדר מלאכה לתקון מכונות בישיבת הלוביץ בטשיכוסלובאקיה. במשך שבע שנים, משנת 1931 עד 1928, הוציאה הקרן 12,375 לי"ש לתמיכת הישיבות.

אין בסכום זה מן הדרוש לשם גידול ופריחה, אבל המפליא הוא ברוחו של בעל העזבון, איש מדע שגדל בסביבה חפשית וחונך חנוך כללי בלי חנוך אינטנסיבי יהודי, ואדם זה חדר למעמקי סוד קיומנו, ומסר את כל אונו והונו למוסד הישן ביותר בחיינו, והכיר כי בו חיי עולם176.

* *

פּולין היתה במשך שנים רבות אכסניה גדולה של תורה. ועוד ר' נתן הנובר ספּר בספרו “יון מצולה”: “המפורסמות אינן צריכות ראיה, שלא היה כל כך הרבה תורה בכל תפוצות ישראל כמו במדינת פּולין”. היו בה ישיבות מפורסמות מאד, כישיבות לובלין וקראקא, ואף על פּי כן לא היה מספּר הישיבות גדול במאה האחרונה. כמעט כל ילדי ישראל היו לומדים תחילה גמרא ורש"י ותוספות אצל מלמדי גמרא, אבל כשהגיעו לידי עמידה ברשות עצמם וידעו להכין שעור בגמרא בלי עזרת רב, לא נכנסו רובם אל ישיבה, כי אם למדו בבית המדרש. שם ישבו עם חבריהם הבחורים ועסקו בתורה: שמה באו גם בעלי בתים, אם בבקר ואם אחר הצהרים ואם לעת תפלת מנחה ומעריב, ועיינו בתלמוד והתפּלפּלו. בין בעלי הבתים היו גם לומדים מופלגים, והבחורים פנו אליהם בשאלותיהם. הבחור לא היה איפוא זקוק למורה מיוחד. היו לו חברים, בני גילו, וגדולים ממנו. אף בית הרב לא היה רחוק ובשעת צורך נכנסים אליו, או נפגשים עמו בבית המדרש. כל הבאים לבית המדרש היו מהווים חבורה של לומדים ואיש את רעהו יעזורו בשעת “דוחק” וקושיא עצומה.

בתקופה המתוארת בספר זה נשתנו החיים. עוד כמה שנים לפני כן החלו צעירי הדור עוזבים את כתלי בית המדרש ויוצאים לתרבות זרה, ועל זה קונן ביאליק את קינתו הגדולה בשירו “על סף בית המדרש”: “בעפרך יתפּלש ארון מאין תורה, גוילים בלים וירוקים ירקבו בחבית, נוגות בפּרצים תצצנה קרני אורה, ואבלה כל פּנה ובכתה כל זוית”. בימי התסיסה פּחת מספּר הבחורים הלומדים עוד יותר. הם נשארו אחד במשפחה ושנים בעיירה. סביבה של תורה לא היתה עוד. “השבלים הבודדות” היו עלובי החיים, מחמת בדידות רוחנית, וניטל טעם ההתנצחות והפּלפּול וטעם הלמוד כולו.

על כן היה צורך גדול להמציא ללומדים סביבה חדשה, אטמוספירה חברתית נאותה ללמודים, דבר שרק הישיבה יכולה תת, שבה יימצאו שוי דעה ושוי שאיפות ובה יש מקום למצטיין לראות הכרת חריפותו וערכה בחברה, אם גם מצומצמת. יסוד הישיבות לא היה מתגשם אלולא הקיצה האורתודוכסיה מתרדמתה ונתעוררה לחיים של פּעולה ומעשה. קרבת הסכנה הרבתה עוז ועצמה לחרדים ועוררתם לעלילות העזה והעפּלה. ועל מעשי החרדים הנועזים יעידו המספּרים המובאים במקומם.

באמרנו ישיבות יש לשים לב אל הפרש אחד. רוב הישיבות בפרק זמן זה היה נמנה עם הקטנות, כלומר: שבהן היו לומדים נערים רכים בני שתים עשרה שש עשרה. ישיבות אלו באו למלא חסרונם של חדרי הגמרא.

* *

גודל רצוננו לקיומנו הרוחני ואהבתו לתורה לא נתגלו בשום פּעם בזוהר גדול יותר מאשר בתקופת הבינים של שתי מלחמות העולם, עת התמוטטו עמודי ארץ הכלכליים והמדיניים ונתערערו יסודותיהם המוסריים וערכיהם הרוחניים, ובני הנעורים עזבו את חיי אבותיהם והתקלסו במסורת ונעשו עומדים ברשות עצמם והלכו אחר מהפּכות והריסת הישן. ובני עמנו בפולין של הימים ההם היו נרדפים על צואריהם והעם המושל נגש אותם כדי לנשלם ולהוציאם מן הארץ. בימים הרעים ההם ישבו בחורינו על התורה, וקולם, קול יעקב, היה משתפך בחוצות הערים והעיירות בנגונם הנוגה והצובט ולבם נתון לשאלות הנצח של האומה. בתוך הלמוד הזה וההתחדשות הבלתי פּוסקת של ההגיון היהודי נצפּן זרע הנצחיות הרוחנית.


 

פרק רביעי: בארצות הבאלטיות


ליטה

גורל היהודים בליטה בראשית מלחמת העולם היה כגורל אחיהם שבשאר ערי הספר. ליטה היתה חלק ממלכות רוסיה, ומפקדי הצבא גרשו אז את היהודים שגרו סמוכים לגבול גרמניה. נתפּזרו המגורשים בערי רוסיה הפּנימיות והרחוקות ועד קצות הארץ הגיעו. לא עברו ימים רבים וכל החבל נכבש על ידי הגרמנים, ואז החלו תושבים רבים חוזרים מגלותם אל עיירותיהם ששממו, ועמדו לבנות מחדש את בתיהם שחרבו ואת חייהם שנהרסו. בין הצבא הכובש היו גם יהודים גרמנים ואוסטרים שנתעוררו בהם רחמי אחים – ונתקרבו אל יהודי אל יהודי ליטה והשתדלו להשפּיע מאהבתם לגרמניה ולתרבותה. ובימי הכבוש נפתחו בתי ספר גרמנים, ויהודים מן השכבה האמידה שלחו בניהם שמה.

בנפול גרמניה זכתה ליטה לעצמאות, ויהודיה המפוזרים חזרו אליה בתקוה כי העם הליטאי החפשי יכיר בזכויותיהם. ואמנם תקותם באה. ליטה היתה מוקפת שונאים, ביחוד נפל עליה פּחד הפּולנים שמשלו עליה לפנים, על כן ראתה הממשלה לטוב לה להתייחס אל המעוטים בצדק וביושר, למען ישארו נאמנים לה. ואל היהודים החוזרים התייחסה הממשלה בחסד רב וסייעה בידם ככל האפשר.

מצב בתי הספר העממיים בימי המלחמה ירוד היה. עם פּרוץ המלחמה עזבו טובי המורים את הארץ ונדדו למרחקי רוסיה. שלטונות גרמניה פּתחו בסובאלק ובווילנה שעורים מיוחדים להכשיר מורים עממיים, והשעורים היו תחת פּקוחם, אך המורים בעלי ההכרה הלאומית הריחו שכוונת הכובשים היא לגרמן את התושבים. ואמנם לאחר זמן נתגלה שהמצביא הראשי שלה הוציא פקודת חרש אל המפקחים שיכשירו את המורים היהודים ברוח גרמניה, כדי שינהיגו את הלשון הגרמנית כלשון ההוראה. המורים לא רצו להיות כלי שרת בידי הגרמנים ונשתמטו מן הקורסים, חוץ מבחורות צעירות לימים שקבלו עליהן להורות בלשון הכובשים.

מן הממשלות שקבלו את חרותן בועידת ווירסייל היתה ליטה היחידה שקיימה את חובותיה, לפי חוזה השלום, לתת ליהודיה אבטונומיה לאומית, ותמכה בה בשנים הראשונות לקיומה. עוד לפני כריתת ברית השלום, באוגוסט של 1919, הודיע ראש המשלחת הליטאית על כנסית השלום, וואלדימאראס, לועד המשלחות היהודיות כי כל השייך “ללאום היהודי” בליטה יקבל שוויון אזרחי ומדיני מלא ואבטונומיה לאומית, גם קוריה מיוחדת לבחירות177 ומיניסטריום לסידור עניני התרבות. בינתים הקימו להם יהודי ליטה – בשנת 1919 – מועצה לאומית, אליה נכנסו באי כח הקהלות, לפקח על חיי ישראל ולסדרם. ביום 12 לחודש מאי שנת 1922 חתמו הליטאים על כתב החוזה והיה דומה בסעיפיו לחוזה הפּולנים. הסעיפים החמישי, הששי, והשביעי נגעו בעניני החנוך. בסעיפים אלו התחייבו לתת ליהודים זכויות להקים, לנהל ולהשגיח על – מוסדות צדקה, דת וחברה, בתי ספר ומוסדות חנוך מכל הסוגים, ולהשתמש חפשית בלשונם, ובמקום שדרים אזרחים במספּר הגון המדברים בלשון לא־ליטאית – תבטיח הממשלה לילדים בתי ספר בלשון אמם, ושהממשלה תתן מקופּת המדינה לועדי בתי הספר, שייבחרו על ידי הקהלות המקומיות, הסכומים השייכים להם על יסוד פּרופּורציונאלי. ולתלמידי הגימנאסיות הפּרטיות – רק החנוך העממי היה חובת הממשלה למעוטים – תנתנה ההנחות המקובלות לדחית זמן עבודתם בצבא, בדמי הנסיעה ברכבות וכדומה – כנהוג ביחס לתלמידי הגימנאסיות של הממשלה.

נוסף על הגורם הפּוליטי הנזכר לעיל היו עוד מניעים. לריפּובליקה הצעירה ולעם הליטאי בכלל חסרו כחות אינטלקטואליים ומדיניים להקמת חיי מדינה והיו זקוקים לסיועם של האינטליגנטים היהודיים. אבל זה לא הביא לידי טמיעה, כי יהודי ליטה היו ספוגי תורה והשכלה ושמרו על נוסח חייהם במשך דורות. התנועה הלאומית חזקה היתה ומצאה בה את קרקעה הטבעי. תרבות הליטאים לא היתה מפותחת, באין להם לשון וספרות הראויות לשמן, ולא היתה כל נסבה לצעירי ישראל להגרר אחריהן.

הימים הראשונים לעצמאותה של ליטה היו ימי ליבראליזם, ימי אידיליה, וגר יהודי וליטאי בשלום ובריעות. ואלה היו ימי פריחה לחנוך העברי המודרני והשלם.

ראשיתו של חנוך עברי שלם נעוצה בימי הכבוש הגרמני. הגימנאסיה העברית הראשונה נוסדה במאריאמפּול, ויצא לה שם טוב, ובני הנעורים מן הסביבה היו באים ללמוד בה. מן ההקדמה לחוברת שיצאה על ידי מוסד זה יובאו כאן דברים אחדים ללמוד מהם על חבלי יצירה ראשונה:

“חומר התלמידים שהופיע לבחינות הכניסה היה בהרכבתו תערובת מגוונת, מקובצת מיסודות שונים: היו ביניהם תלמידים מגימנסיות אחרות, על פי רוב רוסיות, שהוכרחו להפסיק את למודם במשך ימי המלחמה, תלמידים אשר יצאו מבתי הת”ת אשר במאריאמפּול ואשר בערים ובעיירות שבסביבתה, תלמידים שבקרו את בתי הספר העממיים מיסודם של הגרמנים בימי הכבוש, ולבסוף אלה שרכשו את ידיעותיהם ממורים פּרטיים. שני הסוגים התיכוניים המציאו לנו את רוב המנין ורוב הבנין של התלמידים שנתקבלו. אלה שהיו חניכי בתי ספר תיכוניים היו בעלי ידיעות מובהקות ברוסית ומספּיקות בלמודים כלליים, אבל לקויים בעברית. חניכי בתי הספר העממיים היו בעלי ידיעות מספּיקות בגרמנית, גיאוגרפיה וחשבון, אך בלתי מספּיקות כלל בלמודים העבריים. הידיעות ההגונות בלמודי התלמוד שהביאו התלמידים עמהם מ“החדרים” ומבתי הת“ת המריצו אותנו להתחשב עמהן… רואים אנו בלמוד זה “אבר שהנשמה תלויה בו”… מספּר התלמידים והתלמידות בשנת תרע”ט היה 362, נערים 191 ונערות 171.

הגימנאסיה השניה נוסדה בעיר ווירבאלן, והשלישית בקובנה. ומן הראוי להקדיש מלים אחדות ליסודה של הגמנסיה הקובנאית, כי תגלה לנו את המצב התרבותי המסובך בימי המעבר ממשטר למשטר:

בשנת 1918, כשנתברר שעתידים הגרמנים לעזוב את ליטה, והלאומיים הליטאים הכריזו על עצמאות ליטה, ירדה מבוכה על היהודים, מבלי דעת מה ללמד בבתי ספרם: רוסית, גרמנית, ליטאית או עברית. תושבי קובנה שזכרו את ימי רוסיה, והם עצמם השתמשו בלשון הרוסית לרגל מסחרם והיו מושפּעים מתרבותה ומן הקשרים האמיצים עם יהודי רוסיה חדשו בשנת 1919 את בית הספר הרוסי לתורת המסחר שהתקיים שם עוד מלפני המלחמה. אבל הלאומיים התנגדו לרוסית, והליטאים הסכימו עמהם והתייחסו באהדה גדולה בירחי הדבש של לאומיותם וחפשתם – אל הרעיון הלאומי ואל בתי ספר עבריים לאומיים וקצבו תמיכות כסף לבתי ספר. על הריסות בית הספר למסחר נפתח בשנת 1920 גימנסיון עברי שנתאשר מטעם המיניסטריון לעניני ההשכלה. בראש המוסד הועמד קופּל וואלוצקי וד“ר משה שוואבה, שכהן במשרת מנהל מחלקת בתי הספר ליד המיניסטריון היהודי בליטה. במחלקות הגבוהות היו מוכרחים ללמוד עוד ברוסית מקצועות כלליים, אבל במשך הזמן עברו לעברית. המעבר היה קשה מחסרון ספרי למוד וטרמינולוגיה מעובדת, אבל לא ארכו הימים והציוד הרוחני היה שלם כמעט ובתי הספר התיכוניים גדלו דור של עברים נאמנים. גם הגימנסיון שנוסד על ידי הד”ר עזריאל קארלבאך, רב לאומי מגרמניה, בימי הכבוש הגרמני, הפך לעברי לאומי, והיו בו שתי מגמות: ריאלית והומנית178.

החלו לייסד גם בתי ספר עממיים, וגדול היה המחסור במורים. אז נרתמו לעבודת החנוך כל בחורי ישראל שהיו ראויים לכך ברב או במעט – מי שהיו תלמידי המכללות, בחורי ישיבה וכמה יהודים נאמנים שהגיעו מגרמניה. עם מפּלת גרמניה, כשחזרו התושבים הקודמים, עם משפחותיהם, לא הספּיקו בתי הספר הישנים ונוסדו חדשים, ארעיים. “בנינים מתאימים לבתי ספר טרם היו אָז והפכו אולמי הקהלות והאגודות הציוניות, בתי המדרש, עזרות הנשים, צריפי הכבאים וכל בנין או מעין בנין שהיה קיים – לבתי ספר. ספרי למוד בעברית – הס מלהזכיר! יושבים מורים על מדוכה זו, מתחבטים בה. עד שהתחילו ב”משמרות לילה“, תרגמו שאלות בחשבון, עבדו ספרי מדע וגיאוגרפיה, “הדפיסו” כל מיני תקצירים, וכך סיפּקו הנלהבים והנאמנים לתחית העם ולשונו חומר למוד. בימים בבתי האולפנא ובלילות עבודת הקודש השניה”179.

בתי הספר האלה חדשים היו – חדשים בתכנם, חדשים בתכניתם וחדשים בצורתם. קודם לכן היה החנוך מפולג: התלמידים למדו בבית ספר רוסי, וחנוכם היהודי היה מוסף במקום אחר, או שלמדו ב“חדרים” ובישיבות, ולמודי חוץ למדו מפּי מורה פּרטי, או לא למדו כלל ולא היה להם מושג מלשון המדינה וממדעים כלליים. עתה חדלו להבדיל בין קודש לחול. לפני זה היה החנוך פּרטי וההורים משלמים, ישר לידי המורה או להנהגת בית הספר. – עם תקומת ליטה היה החנוך לצבורי ומתפּרנס על חשבון הממשלה. אמנם בתקופה הראשונה לא היתה עצמאותם של בתי הספר שלמה ומלאה. המועצה הלאומית היהודית השתדלה שבתי הספר יעמדו תחת השגחתה הישרה, והממשלה התנגדה לכך, כי רצתה לספּחם אל רשת בתי הספר הכלליים. הממשלה מנתה אחר כך – בשנת 1919 – מיניסטר מיוחד, ד"ר מ. סולובייצ’יק למנהל מוסדות החנוך היהודים ועשה הרבה לשפּורם180. הוא השיג את המטרה ובתי הספר היהודיים היו לרשת מיוחדת, כסניף של רשת בתי הספר הממשלתיים. משכורת המורים באה מקופּת הממשלה והדאָגה לבנינים הוטלה על העיריות ועל הקהלות.

מה היתה צורת בית הספר העממי? בדרך כלל לא היתה מסוימת, ותכניתה לא עובדה כראוי. בשנת 1922 קבל הסיים הליטאי חוקת חנוך, ובשנת 1925 הכניסו בו כמה שנויים. לפי החוקה היה בית הספר העממי בן שתי מחלקות וארבע שנות למוד, והחנוך חובה על כל ילד וילדה משנת השבע עד הארבע עשרה. וניתן חינם. שפת האם היתה למוד של חובה, אלא שבכל בית ספר שאין לשון הוראתו ליטאית חובה ללמד את שפת המדינה משנת הלמוד השניה, שש שעות לשבוע. ליהודים ניתנה הזכות, על פּי השתדלותה של המועצה הלאומית, להורות את הלשון העברית כלשון אם. לארגונים וליחידים ניתנה הרשות לייסד בתי ספר משלהם, בתנאי שיימצאו תחת השגחת הממשלה. היא הממנה את המורים והיא מפטרתם. הממשלה מכלכלת את בתי הספר משלה ובתי הספר של מוסדות האבטונומיה מקבלים חלק מן התקציב מקופּת הממשלה, הכסף הדרוש לתשלומי שכר המורים. אולם שאר ההוצאות הן על חשבון המעוט. לכל שלשים עד ששים ילד נקבע מורה אחד – ואין הבדל אם הילדים שונים בגילם ובידיעותיהם. ששים תלמידים ומעלה זכאים לשני מורים, והמורה טעון תעודת בית ספר תיכון והתכשרות בפּדגוגיה.

כך נעשו כל בתי ספר העממיים – חוץ מן ה“חדרים” – מאושרים ומתכלכלים בעיקרם מן הקופּה הממשלתית, אבל אין לומר כי המצב השביע רצון. אידיאלה החנוכי של הממשלה – באת כחה של האוכלסיה חקלאית נמוכת תרבות – דל היה, ואדם מישראל לא היה יכול להסתפּק בו. מה הן ארבע שנות למוד לגבינו? כיצד נלמד בשנים מועטות אלה את תרבותנו הרחבה והגדולה, ואפילו אך מקצת מן המקצת? ומחלקות בנות חמשים ותשעה ילדים – התצלחנה? הפּדגוגיה הכללית לא תסכים לה, והמסורת היהודית עוד פּחות מזו. ועל בתי הספר מונו משגיחים ליטאים שלא הבינו עברית, שפת הלמוד, ולא יכלו לשפּוט על בית הספר אלא מצדם החיצוני, כגון נקיון וכיוצא בזה. ברור שהחנוך היה לקוי. זו היתה הטראגדיה של עם בן תרבות עתיקה המחויב להסתגל למושגיו של עם חדש, מעוט־תרבות.

ובפנים היהדות לא שררה אחדות גמורה. המחלוקת האידיאוליגית בליטה לא הגיעה לידי היקפה ועומקה שבפּולין, אבל לא ניצלה יהדות ליטה מריב לשונות – הריב הקשה ביותר בתקופת חיינו האחרונה. המתנגדים לעברית ראו שאין כחם גדול בפנים, והעם עם העברים, ולא בחלו בעזר מן החוץ. “פולקיסטים” שעמדו על העיקר היידישאי לא בדקו באמצעים, וכשנתכנס קונגרס ליטאי, שהיה מוקדש כולו לבעיות התרבות הליטאית, בלי קשר לעניני ישראל, הופיעו שם ה“פולקיסטים” ודרשו מן הממשלה להפסיק את התמיכה לבתי הספר של “הציונים הריאקציונרים” ותתן תמיכתה אך ורק לבתי ספר יידישאיים, שהם פּרוגרסיביים ומקיימים חוק למוד בלשון האם. הקטרוג לא הועיל – והקונגרס החליט שלא להתערב בעניניהם הפּנימיים של יהודי ליטה ובריבי לשונותיהם.

ובנוגע לאידיאולוגיות של בתי הספר היהודיים היו בהם שלשה סוגים: של “תרבות”, אלו היו המוסדות העבריים הלאומיים; של “יבנה”, מוסדות חרדיים, בתי ספר לאו היו קודם לכן “חדרים” – קבלתם חברת “יבנה” אל תחת חסותה, ושינתם, שיפּרתם ועשאתם מוסדות חנוך מאורגנים181; ובתי ספר יידישאיים. גני ילדים היו אך ל“תרבות”. בשנת 1923 היו בליטה 5 גני ילדים ובהם 187 ילדים. סבת מעוט הגנים היה חוסר גננות מומחות. גני הילדים לא קבלו כל תמיכה מן הממשלה ולא נכנסו לרשת מוסדות החנוך הרשמיים של הממשלה. בתי ספר עממיים היו 72, ובהם 220 מחלקות. אבל מאלה היו אך שלשים ושלשה שהיו ברשת המוסדות הממשלתיים. כאמור לעיל, קבעה הממשלה מורה לתלמידים שמספּרם פחות מששים, ולשבעים נתנה שנים. היהודים לא מצאו קורת רוח בזה וקבלו מורים נוספים. משכורתם של אלו היתה על חשבון הקהלה היהודית. ומכיון שאסור היה לקבל שכר למוד – היה מצב המוסדות דחוק מאד. טפּוס שני של בית ספר עממי היה מורחב, שתלמידיו לא התכוננו להכנס אל בית ספר תיכון. במוסדות אלה, שנקראו בתי ספר מדרגה שניה, היה קורס הלמודים שלם בכל המקצועות, ובמחלקות הגבוהות למדו הנהלת חשבון, סטינוגראפיה, שימוש במכונת כתיבה, תפירה וכיוצא באלו ידיעות שמושיות. נוסף על בתי ספר אלו התקיימו גימנאסיות עבריות אחדות.

בשנת 1932 היו בליטה 42 גני ילדים, ובהם 460 תינוקות, 139 בתי ספר עממיים ובהם 10,075 תלמידים ותלמידות, מהם השתייכו ל“תרבות” 84 בתי ספר, ל“יבנה” 44 ופּרטיים 7. בשנת 1933 היו 107 בתי ספר עממיים, ועוד 45 קומפּליקטים יהודיים בבתי ספר ליטאיים. וזו מהותם של קומפליקטים: לפי החוק היה דרוש מינימום של חמש מאות תושבים, כדי לקיים לעצמם בית ספר עממי מיוחד. בעיירות הקטנות, שלא נמצא בהן מספּר כזה של תושבים יהודיים, היו מצרפים את המחלקות היהודיות אל בית הספר הליטאי שבמקום, בהנהלתו של המנהל הליטאי182.

עבר איזה זמן והחנוך היהודי התפּשט עוד יותר. מספּר התלמידים בישראל הגיע עד 13,856 ובקומפּליקטים שעל יד בתי הספר הליטאיים היו 2106, בסך הכל 15,962. נוספו על אלה תלמידים יהודיים שבקרו בבתי ספר ליטאים עממיים במספּר

  1. מכל ילדי ישראל בקרו תשעים למאה בבתי הספר שלנו ורק עשרה למאה בבתי הספר של הליטאים. על פּי הודעתו של הד"ר א. קיסין היתה הלשון העברית שפת ההוראה המקובלת ברובם המכריע של המוסדות, משבעים עד שמונים למאה. ארבע עשרה גימנסיות היו, ושש פּרוגימנסיות, הרי זה ביחד עשרים. ומספּר תלמידיהן כשלשת אלפים. בשתים עשרה מהן היתה העברית לשון ההוראה, יידיש באחת וליטאית באחת. גם בין הפּרוגימנסיות היתה אחת שלשונה היתה יידיש והשאָר כולן עברית. כל בתי הספר התיכוניים נחשבו כפּרטיים, והממשלה לא נתחייבה לכלכלם, ונתנה להם תמיכה זעומה. גם גני הילדים, ולשון הוראתם עברית, נחשבו כמוסדות שאין הממשלה חייבת בתמיכתם.

מן הנאמר אנו למדים שיהודי ליטה זכו לשיטת חנוך שלמה כמעט – עד כמה שהדבר אפשר בתפוצות, מבית התינוקות עד הגימנאסיה ותעודת הבגרות המכניסה אל האוניברסיטה. ובכל המוסדות ההם התחנכו כעשרים אלף תלמידים ושמשו בהם כשש מאות מורים. תמיכת הממשלה הגיעה עד 1.5 מיליון ליט לשנה. נוסף על סכום זה הוציאו הקהלות המאורגנות סכומים גדולים לחנוך. בשנת 1923 הגיעה תמיכת הקהלות לסכום של 157,586 ליט, בשנת 1924 – 201,462 ליט. אמנם כעבור זמן החלה הממשלה לבקש דרכים להחליש ולחסל את אורגני האבטונומיה היהודית.

תכנית הלמודים בבית הספר העממי כללה עברית וליטאית, תנ“ך ואגדה, יסודות החשבון, ציור, זמרה והתעמלות, בגימנאסיות למדו תנ”ך, עברית וספרותה, ליטאית, גרמנית ואנגלית, היסטוריה כללית וישראלית, גיאוגראפיה, טבע והיגיינה, פיסיקה, מתמתיקה, כימיה, קוסמוגראפיה, ציור, זמרה, התעמלות ומלאכת יד. תכנית הלמודים בתנ"ך ובספרות העברית היתה רחבה, ולמדו גם ראשית גמרא.

בהיות שלפני המלחמה היו מורים עברים מלמדים אך למודי קודש ולאום בלבד, לא נמצאו ביניהם מומחים ללמודים כלליים, ורק במקרה היו ביניהם גומרי בתי ספר תיכוניים או בעלי תעודות מורים. כשנוסדה רשת בתי ספר החדשים הורגש מחסור במורים בעלי תעודות המוכשרים ללמד למודי חול, ומאין יקחום? על כן יסדו קורסים מיוחדים ללמודים אלה, ובדרכי הוראתם, ולמדו בהם בימות החופש, כשבתי הספר סגורים היו, והמורים פּנויים. לאחר גמר הקורסים נבחנו המורים בידיעותיהם. מובן שלא היו הקורסים מספּיקים והכניסו הצעת חוק אל הסיים בדבר פּתיחת סמינריון עברי. זה היה בשנת 1922, וביצוע המוסד נדחה מעידן לעידן, הקושי הגדול ביותר היה למצוא מורה היודע את הלשון הליטאית. לשון עם זו – ידעוה אך יהודי העיירות והכפרים, שהיו באים במשא ומתן עם האכרים בני המקום, אבל היהודים תושבי הערים לא שמעוה. מדי פעם פנה מרכז “תרבות” אל הממשלה בדבר נחיצתו של סמינריון ולא נענה. אך בשנת 1927 הרשתה הממשלה להסתדרות ה“מזרחי” לפתוח בית מדרש דתי לאומי למורים. ובמקום סמינר עברי יסדה הממשלה קתדרה לפּדגוגיה יהודית בבית המדרש למורים שלה.

פּקוח מסודר וחוקי על בתי ספר היהודים לא היה. הכספים לתמיכת בתי הספר היו באים מן המועצות העירוניות – הן כלכלו את כל מוסדות החנוך, שלהם ושלנו – ולא היתה להן זכות פּקוח. על יד כל בית ספר התקיימה מועצת הורים, וזכויותיה היו מוגבלות. אך להכנס אל המחלקות יכלו ולהווכח בטיב הלמודים וגם להציע שמות מורים. למועצה הלאומית היתה מחלקה של תרבות והדרכה, וזו התקיימה עד שנת 1924 ונסגרה אחר כך. ראה ראו שלבתי הספר צפויה סכנת התנוונות, באין השגחה, ובקשו תחליפים שונים. מרכז המורים, שהיה אחוד פּרופסיונאלי, דאג להשתלמות המורים והועיד כנוסים פּדגוגיים מעת לעת, אבל לא מלא את תפקידו כראוי – מחסרון כיס. מרכז הגימנאסיות נוסד בשנת 1920. לאחר הועידה הראשונה שהיתה במאריאמפּול. תעודת הועידה היתה לאחד את כל מוסדות החנוך הבינוניים, וקבלו תכנית אחידה, אםכי לא מכל הבחינות.

אכן אין זה למותר לומר ולגלות את האמת, שלמרות ההישגים הנפלאים הללו – 90 למאה מילדי ישראל במוסדות עבריים ולשון ההוראה עברית – לא היתה דעת הקהל נוחה ביותר מחנוך הבנים. ההורים לא גרסו ארבע שנות למודים, ובתי הספר הוסיפו על חשבון עצמם מחלקה או שתים בצורת מכינה, כדי שילמד הילד לפחות חמש שנים או שש, ולהרבה מוסדות היו המחלקות הנוספות ההן.

ליטה היתה על כן בענין החנוך היהודי מעין ארץ ישראל שבתפוצות. כמעט כל ילדי ישראל שבה נתחנכו חנוך יהודי ובלשון העברית. שאיפותיהן של “תרבות” ו“יבנה” היו לעשות את לשוננו למהלכת בין הדור הצעיר, וליודעי ספרותנו במקורה, בשעור האפשרי.

ההשיגו את המטרות הללו?

רבים קבלו על הדור הצעיר שאינו מסור בלב ונפש לספרות העברית, ויש שאמרו שעיקרו של הדבור העברי הוא בתוך כתלי בית הספר, אולם מחוץ להם הוא משתתק. ויובאו בזה מדברי סופר אחד, נ. ביסטריצקי, על המצב בליטה:

"בתי הספר העבריים בליטה – העממיים והתיכוניים – נמצאים בתנאים נוחים… הבנינים שבהם נמצאים המוסדות הם מפוארים ביותר. ראיתי בתי אולפנה שבניניהם עשו רושם של מין אוניברסיטה בזעיר אנפּין – בנינים מלאי שמש ואויר וחצרות להם לטיולים. הבנינים של בתי הספר העממיים הוקמו על חשבון המדינה, מקופּת העיריות. בניני הגימנסיון נבנו על חשבון הצבור היהודי, ועל כן מובן שלא לכולן יש להן בנינים מתוקנים משלהן… המורה העממי הוא פּקיד הממשלה. אמנם משכורתו ניתנת לו בצמצום אבל היא מספּקת לו כדי מחיתו ומשתלמת בדייקנות…

“מצד העברית השיג בית הספר הרבה. התלמידים נזקקים לשפה, כמו ללשון טבעית, בדבור וגם בידיעה. בדקתי ומצאתי שחניכי בתי הספר בליטה מצטיינים בכתיב העברי יותר מילידי הארץ (ארץ ישראל), אף על פּי שגם בשבילם העברית היא כבר, במדה מרובה, שפת דבור הנקלטת מתוך השמיעה… בנוגע לצד הלמודי מצאתי בליטה הרבה בתי ספר, הן עממיים והן תיכוניים, שהם יכולים לשמש מופת ממש. יש גימנסיות בקובנה וגם בערי השדה, שהן עומדות, מבחינת טיב ההשכלה הניתנת בהן לחניכים, במדרגה גבוהה. נזכור כי הגימנסיות האלה, מצד שפת ההוראה, הן עבריות ממש. מי שיודע את הקושי העצום של הקמת מערכת למודים כלליים בתנאי הגולה בלשון העברית ממש, ידע להעריך את גודל ההישג”183.

אין מזל לישראל. ואין מזל לחנוכם של בני ישראל.

כל זמן שהיתה מדינת ליטה חלשה גמלו הליטאים טובה ליהודים, על כל העזר הפּוליטי והתרבותי שנתנו להם. מכיון שנתחזקה נשכח סיועם של היהודים מן הלב והוסחה דעתם של הליטאים מעיקרי החופש שהכריז עליהם וואודרו ווילסון ושבזכותם היו לעם עצמאי, ונכנסה בעם הקטן רוח של יהירות וקנאות לאומית, ומיד החלו להצר צעדם של היהודים. במקום השלטון הליבראלי קם שלטון ריאקציונרי, האבטונומיה היהודית הלאומית בטלה, המיניסטריום היהודי וועד הארץ לא היו עוד, ובמקומם הוקם “איגוד הקהלות” והעמידו בראשו את הקנאים הקיצוניים של “אגודת ישראל”. עדיין נשאר בית הספר העברי, אבל גם עליו נחתה יד הממשלה להתיש כחו הלאומי ולהחליפו ברוח ליטאי. הפּיקוח על למוד התנ"ך ועל הדת נמסר לרבנים. ביום 29 ליולי שנת 1936 הנהיגה הממשלה “ריפורמה” ובחוקה החדשה סעיפים חדשים, ואחד מהם, הסעיף העשירי אומר:

“בבתי הספר של המיעוטים הלאומיים ששפת הוראתם אינה ליטאית נקצבים למקצועות של שפת ההוראה לא יותר שעות מאשר לשפה הליטאית”.

מאז הוטלה חובה ללמד גיאוגראפיה והיסטוריה אך ורק בלשון הליטאית. אף לשון הפּקודות בשעות ההתעמלות היתה ליטאית. כך בא צמצום אחר צמצום וקפּוח אחר קפּוח בזכויות המיעוטים.

בעטין של הרדיפות ירדה רמתם של בתי הספר. עם צאת החוק על למוד הגיאוגראפיה וההיסטוריה בלשון הליטאית שהמורים העברים מן הותיקים לא ידעוה כהוגן – באו מורים צעירים, מגומרי בתי הספר התיכוניים והסמינריון להורותם. הם לא נחנו בעוז הנפשי הדרוש. בפחדם מפּני המפקח הליטאי שיבוא לנסות את התלמידים החלו ללמד גם למודים כלליים נוספים בליטאית. אז החלה ידיעת הלשון העברית יורדת.

הממשלה החלה אחר כך לשנות את פּרצוף בית הספר העממי ולהפכו מבן ארבע לבן שש שנות למוד. תקון זה היה קלקול גדול לגבי בית הספר העברי. הממשלה קבעה מינימום של תלמידים למחלקות אלו, שלשים ושנים תלמידים למחלקה – פּחות מזה אין הממשלה משלמת שכר המורה של המיעוט. על כן עברו הילדים העברים מן המחלקות של בית הספר העברי אל הליטאי, על מנת להמשיך שם את למודיהם. נמצאו הורים בעלי “תכלית” שאמרו: למה לנו להכניס את בנינו לתוך פרוזדור עברי, על מנת להעבירו משם אל המוסד הליטאי, – הבה נמסרם לכתחלה אל בית הספר ליטאי, אָז ייחשבו על גומרי בית הספר של המדינה וייקל להם למצוא משרה184.

ולא באה הירידה אלא מצד רדיפות חיצוניות.


לטביה ואסטוניה

לאטביה – ועיר בירתה ריגה – עמדה ימים רבים תחת השפּעתה של גרמניה, וגרמנים רבים נתאחזו בה – על כן היו מנהגיה כמנהגי הגרמנים, ומהם ינקה את יניקתה הרוחנית. אבל בהיות שנמצאה תחת שלטונה של רוסיה וקשורה בה גם קשרי מסחר חזקים, היו מהלכים גם ללשון הרוסית. אכסניה של תורה, כליטה שכנתה, לא היתה לאטביה היהודית. והמתבוללים מישראל שבלאטביה היו משני סוגים: דוברי גרמנית, יונקי תרבות ברלין, ודוברי רוסית, הנושאים עיניהם לא פּטרבורג ואל מוסקבה.

הישוב היהודי מנה כמאה אלף נפשות, מהן כארבעים אלף בריגה. בראשית המלחמה נפלה לאטביה לידי גרמניה, ואחר תבוסת הגרמנים ביום 18 לנובמבר שנת 1918, הוכרזה בלאטביה ריפּובליקה העומדת ברשות עצמה, והסוציאליסטים עמדו בראשה. מכיון שכך קבלו הסוציאליסטים היהודים כח והרשאה לטפּל בעניני ישראל. היידישאים הכניסו את באי כחם אל ועדת החנוך של העיריה והתכוננו לפתוח בתי ספר חילוניים שלשון הוראתם תהא יידיש. בשנת 1919 נועדו המורים היידישאיים לאספה והחליטו שבתי הספר יהיו על פּי חובה חילוניים והלמוד יתנהל בלשון אמם של הילדים, ובהערה הוסיפו שבמקום שלידי ישראל מדברים בלשון אחרת, תהא הלשון השגורה על פּיהם לשון ההוראה. על ידי כך הובטח להם שלא יוכלו לפתוח בית ספר בלשון הוראָה עברית, כי למוד זה יהא נגד החוק. בה בשנה נכנסו הבולשביקים אל ריגה ומסרו את יסוד בתי הספר לידיהם של היידישאיים – כי הם היו הראדיקאליים. הבולשביקים לא יכלו להחזיק מעמד בריגה ויצאו משם, ושוב חזרה לאטביה לחופשה. אז נכנסו לועדת החנוך העירונית שני באי כח, אחד מהם ציוני וחברו סוציאליסט יידישאי. ומיד החל ריב הלשונות פּורץ ומרביץ ארסו ברבים. נפתחו שני בתי ספר משני סוגים, סוג אחד חילוני של יידישאיים ושני לאומי, של הקהלה, ולא פסקה קטטה מישראל בלאטביה.

עיר הראשית בחבל קורלאנד היתה ליבוי. עם התחלת המלחמה פּרץ משבר בעיר וה“חדרים” ובית הספר העברי נסגרו, והילדים יצאו לעסוק במסחר סתרים עם אנשי הצבא הגרמנים. התפּשטה אז ההפקרות ברחוב, וילדי ישראל עזובים לנפשם ולהשפּעות המזיקות של הרחוב. התעוררו הציונים ויסדו שעורי ערב לעברית, לתורה ולתולדות ישראל, ולמדו בהם כמאתים ילדים וילדות. אחר כן החלו רבים מתושבי העיר חוזרים, ונוספו עליהם יהודים חדשים, פּליטי ערים אחרות, וביניהם גם עסקנים לאומיים מובהקים. אלה באו לעזר לציוני העיר בעבודתם. בימי הבחירות למועצת העיר נבחרו שבעה עשר ציונים, מבין ארבעים נבחרים, ואָז הסכימה המועצה לתמוך בכספּה את בתי הספר היהודיים ואת תלמוד התורה.

בין הבאים היה מאיר יצחק ג’יברט מהסתדרות ה“מזרחי” באוקראינה, והוא עשיר ומכובד על הקהל. הוא יסד גימנסיה דתית לאומית בליבוי וקרא לה בשם “מוריה”. הגימנסיה מלאה תלמידים, שחלק גדול היו קודם לכך מתלמידי הגימנסיה הגרמנית. לאחר נסיון מוצלח ראשון התעורר ויסד גימנסיה שניה לבנות185.

בליבוי גרו בני עמים שונים: לעטים, רוסים, פּולנים, ליטאים, גרמנים, מלבד היהודים. הסוציאליסטים גברו בפעולה הפּוליטית והעיריה היתה ברשותם. אז קבלה העיריה החלטה לפתוח בתי ספר על פּי העיקר של שפת האם. באי כח העיריה היו אחד מן ה“בונד”, ז. יעפרויקין, ואחד משאר המפלגות, הרב ד“ר אהרן נוראק. בקהלת היהודים הדימוקראטית השתתפו מורשי כל המפלגות, והקהלה רצתה שתכנית בית הספר היהודי וצורתו תקבענה על ידיה, ולא יכניסו ענין פּנימי זה, אשר זר לא יבין בו אל הקומפטנציה של העיריה. אבל ה”בונד“, ששאיפתו היתה בית ספר חילוני ויידישאי ואשר ידע מראש כי לא ישיג את חפצו זה בקהלה המייצגת השקפת ישראל שבעיר, הוציאו את הענין אל העיריה, שבה השתתפו באי כח העמים השונים, והם היו צריכים להחליט מהו בית הספר הנאות לישראל, אם דתי או חילוני, אם עברי או יידי. יושב ראש העיריה היה לעטי, חבר המפלגה הסוציאליסטית, המפלגה התקיפה בעיריה, והוא תמך בדרישות ה”בונד“. ועוד דבר הוחלט, שבנוגע לבתי ספר לא העם הוא מחליט, אלא המלוכה. וככה נקבע פּרצופו של בית הספר היהודי על ידי הסוציאל־דימוקראטיה הכללית. אָמנם החלטה זו לא יכלה לשנות את השקפתה של הקהלה הישראלית. והסכסוך עלה ופשה. ה”בונדאים" השפּיעו על חבריהם הלעטים לעשות כל אשר בכחם לכפּות על היהודים את בית הספר הרצוי להם, והעיריה בליבוי החליטה לשלוח את יושב הראש, הסוציאל־דימוקראט הלעטי א. פּיטרוביץ, לשבת ראש בישיבות המועצה הפּדגוגית של בית הספר היהודי כדי “להכריח את המורים בכח סמכותו לקבל את הריפורמות”186.

הימים הראשונים לעצמאותה של לאטביה ימי מבוכה היו, אבל מעט מעט החל השלטון להתארגן והמדינה להסתדר והחיים שבו לתקונם. לכל המיעוטים הלאומיים, וליהודים בתוכם, ניתנה אבטונומיה בעניני רוח והשכלה. לראש ה“דיפּארטמנט היהודי” מנו את י. ל. לנדאו, מי שהיה מנהל גימנסיה רוסית יהודית פּרטית, – עליו הוטל לרכז את בתי הספר היהודים ולנהלם. במועצת הדיפּארטמנט השתתפו באי כח הצבור היהודי והמורים. תפקיד המועצה היה לאשר בתי ספר, בחירת מורים ובחירת בתי ספר. ורוב חברי המועצה היו ממתנגדי החנוך הלאומי, אלה מטעמי חילוניות ואלה מטעמי טמיעה. אלו ואלו עשו שלום ביניהם בהתנגדותם לבית הספר העברי הלאומי.

שפת ההוראה בבתי הספר נקבעה על ידי הארגון שבית הספר היה ברשותו, ואלה היו ההסתדרויות שעסקו בחנוך:

1. ציש"א, של ה“בונדאים” בעיקר יידישאים וחילוניים.

2. מוריה, של “אגודת ישראל”, אדוקים.

3. הסתדרות המורים הכללית, שקיימה בתי ספר בלשון ההוראה הרוסית או הגרמנית, שתי הלשונות שהתהלכו בין יהודי המקום אז.

4. תושיה, בתי ספר של הסתדרות ה"מזרחי", עבריים דתיים לאומיים.

5. הסתדרות המורים העבריים "המורה", עבריים לאומיים.

6. אגודת המורים "עבריה".

בלאטביה לא היתה הסתדרות “תרבות” ובמקומה באה הסתדרות “המורה” שהקימה רשת של מוסדות חנוך עבריים, בתי ספר, גני ילדים, קורסים לגננות ושעורי ערב.

היהדות הלאטבית לא היתה, כמו שנאמר לעיל, תורנית וגדולה היתה אדישותה הלאומית, אפילו לאחר השחרור ומתן האבטונומיה. היהודים נגררו אחר לשונות ותרבויות זרות ויצרו להם בתי ספר בלשון ההוראה הגרמנית או הרוסית, ורוב ילדי ישראל למדו בהם. במשך הזמן, עם התבססותה של המדינה, נוכחו רבים שאין מועיל בלשון הרוסית, כי מה יעשו בה הילדים בגדלם? בבתי ספר שלשון הוראתם זרה למדו 3500 ילדים, קרוב לשלשים אחוזים מן התלמידים, שמספּרם הכללי היה 12.000. ממספר 8900 תלמידי בתי ספר יהודיים למדו 80 אחוזים בבתי ספר יידיים ו־20 אחוזים בבתי ספר עבריים. גרוע מזה היה המצב בחנוך התיכוני. בשנת 1922 נמצאו 2600 תלמידים יהודיים בבתי ספר שלשון הוראתם לועזית, והיו 70 אחוזים מן המספּר הכללי של 3800 תלמידים יהודיים, כלומר: רק שלשים למאה מהנוער היהודי למדו בבתי ספר יהודיים.

בהמלא עשר שנים לקיומה של האבטונומיה למעוטים הוחג חג בהנהלות בתי הספר השונים. ביום החג הופסקו הלמודים שברשות הנהלת השכלת היהודים שעל יד מינסטריון להשכלה. בחג זה פּורסמו סקירות על הישגי החנוך, והורגשה אכזבה.

"החוק משמיני לדצמבר 1919 היה כחו יפה לשמש נקודת מוצא לתקופת ההתחדשות בחיים הרוחניים של הקבוץ היהודי… לאחר עשר שנות צפּיה ותוחלת ממושכה לא זכינו לראות אפילו מחצית ממאוויי לבנו… לעומת אלפּים וחמש מאות ותשעים ושמונה חניכי בתי ספר יהודיים, העומדים ברשות הנהלת השכלת היהודים, נמצאים שלשת אלפים שמונים ושמונה ילדים יהודיים בבתי ספר נכריים, אשכנזים, רוסיים ולטיים, זאת אומרת שרביעית ילדי ישראל בלאטביה בגיל הלמודים עודנה שקועה במועקה רוחנית של בתי ספר נכריים ואינם לומדים את שפת התפלה והנביאים… ומלבד המון הילדים שנשבו לבין הגויים ישנו מספר הגון של חניכי בתי ספר שהם ברשות ההנהלה (היהודית) שלשון הלמודים בהם היא רוסית או אשכנזית, ומספּר התלמידים הלומדים בהם אין לו נטיה לרדת187.

לעיל הוזכר שרוב התלמידים למדו בבית ספר שלשון הוראתם יידיש, וזה כנגד הרוח הכללי באירופּה. אולם בזה גדולה היתה ההשפּעה ממעל, השפּעת הדיפּארטמנט היהודי, שלא נטה אל הלאומיות כאשר יתאר אחד מיודעי המצב:

"במשך עשר שנות פּעולת ההנהלה נפתחו על ידה, או בסיועה, בתי ספר בריגה, מיטוי, וינדוי, דבינסק ולוצין, שלשון למודים בהם היתה אשכנזית או רוסית. כשנפתחו על יד בית הספר בדבינסק, הודות להשתדלותם של ההורים, מחלקות עבריות, התאמצה ההנהלה לפתוח על ידן מחלקות ביידיש. אלא שהדבר לא עלה בידה, בגלל התנגדותם של ההורים, מחלקות עבריות, התאמצה ההנהלה לפתוח על ידן מחלקות ביידיש. אלא שהדבר לא עלה בידה, בגלל התנגדותם של ההורים. בחלוקת תמיכות מכספּי המיניסטריון נהגה ההנהלה מדת איפה ואיפה לבתי הספר ששפת ההוראה היא גרמנית או רוסית, לעומת אלה ששפת הלמודים בהם היא עברית. כשעלה הרעיון בלב ההורים להעביר את בית הספר היסודי בליוונהיל מיידיש לעברית, שלחה ההנהלה אחד מפּקידיה לפתות את ההורים והמורים לשוב אל הסטאטוס הקודם. “גם בשעורים למורים עבריים, המתכלכלים על יד ההנהלה, שוררת עזובה. כל המקצועות, מלבד הלשון העברית, נלמדים ברוסית. בראש המוסד עומד איש שהשפה העברית וספרותה זרות לו. היש להתפּלא על שהמוסד הזה לא הוציא במשך עשר שנות קיומו אף מנין אחד של מורים עברים הגונים?”188.

במשך הימים התגבר הרוח הלאומי ובאו שנויים לטובה. מספּרים משנת 1933 מראים:


מספּר מוסדות החנוך

שפת ההוראה גנים בתי ספר עממיים בתי ספר תיכוניים
עברית 22 34 7
יידיש 10 35 7
גרמנית 2 6 4
רוסית 3
לעטית 1

מספר התלמידים בבתי הספר היסודיים, 7 או 8 שנות למוד:


שפת הוראה 1925/26 1930/31 1932/33 1933/34189
עברית 1856 2672 4064 4780 4992
יידיש 4066 5148 5287 5325 4911
גרמנית 1165 1114 1332 1301 1404
רוסית 1273 1236 569 514 415
בסך־הכל 8360 10170 11252 11920 11722

מספר התלמידים בבתי ספר התיכוניים (4 שנות למוד):

(טבלא זו מוקבלת כנגד ספרות השנים הנזכרות לעיל.)


שפת הוראה 1925/26 1930/31 1932/33 1933/34
עברית 248 490 587 606
יידיש 69 335 570 512 491
גרמנית 70 108 456 357 221
רוסית 1239 1753 604 325 107
לעטית 101 249
בסך־הכל 1378 2444 2120 1882 1674

המספּרים הללו מדברים בלשונם הברורה על הזרמים החברתיים.

בתי הספר היידיים נוסדו בשעת מהפּכה והתעוררות מהפּכנית – והם הולכים ותשים במשך הימים, בתי הספר העבריים הלאומיים היו חלשים בתחלתם ובמשך הזמן התגברו במספּר על התלמידים היידיים. בתי הספר בלשון ההוראה הגרמנית עמדו בהווייתם, כי הלשון הגרמנית דרושה היתה למסחר ולנסיעה לחוץ לארץ, ובתי הספר בלשון הוראה רוסית הלכו הלוך וירוד, כי נסגרה רוסיה והתבדלה מכל העולם כולו, מבלי כל מגע עם חוץ לארץ, וחיתה הלשון בפי ההורים שהיו רגילים בה, אבל הצורך בה נתקלש. תחת זה רואים אנו כי כשהחלה הלשון הלטבית להתפּתח והמדינה נתבססה ומתגלה הצורך בה לשם פּקידות ומשא ומתן עם הממשלה נתרבה מספּר התלמידים היהודיים בבית הספר התיכוני הלאטבי.

במשך כל הימים לא פסקה מלחמת הלשונות. הדיפּארטמנט היהודי נעשה לאומי, אבל רבים מן המורים היו יידישאים (רבים מהם נתחנכו בראשית האבטונומיה בקורסים מיוחדים או הובאו ממקומות אחרים על ידי ה“בונד”, כשהיה מחסור במורים), ולא נתנו להכניס עברית או לא רצו להקדיש לעברית שעות מספּיקות. הדיפּארטמנט דרש שימסרו ענין זה של למוד לשון ומספּר השעות שיינתן לו למועצות בתי הספר שחבריהן היו מחציתם הורים ומחציתם מורים. אבל דבר לא ישר בעיני הציש"א. משום שיראו מפּני ההורים פּן יכריעו את הכף לצד העברית, על כן עמדו על דעתם שההכרעה תמסר אך ורק למועצות הפּדגוגיות, שלהורים אין בהן השפעה190.

ריב הלשונות התעורר מדי פעם אפילו בסיים, בית הנבחרים, הכללי. כאמור לעיל, נתקבל החוק של “שפת האם” ועל פּיו לא היתה לעברית עמדה חוקית, מכיון שהעברית לא היתה מדוברת בבית, – על כן השתדלו הבונדאים שיתקבל חוק זה. העברים החלו על כן להשתדל שישנו את המונח “שפת האם” במונח שיהא חופף את מצב היהודים הבלתי נורמאלי, והוא “השפה הלאומית”, והכניסו חוק במובן זה אל בית הנבחרים. חוק כזה היה מכניס את בית הספר העברי הלאומי אל מסגרת החוק. וחוק כזה היה לרצון גם ללאטביים, כי אף מצבם היה בלתי נורמאלי. אבל להלאטביים היתה שכבה עשירה שהיו מושפּעים מן הגרמנים או מן הרוסים וקבלו לשונם ושלחו את בניהם אל בתי הספר הזרים. הבונדאים מצדם התנגדו לחוק הזה והוסיפו לו “תקון” שכּל בתי הספר היהודיים המקבלים תמיכתם מן המלוכה או מן העיריות יהיו מוכרחים ללמד הכל ביידיש. במלחמה זו היתה ל“בונד” עזרה חיצונית, מאגודת המורים הלאטבית, שהיו סוציאל־דימוקרטים. כך הלך ונמשך ריב הלשונות עד שנפלה הממשלה הדימוקראטית ובאה במקומה ממשלה חדשה, פאשיסטית.

עם הממשלה הפאשיסטית החדשה, משנת 1943 נמסר השלטון על החנוך היהודי לידיה של “אגודת ישראל” האורתודוכסית שנתקרבה לרשות, והיתה לפי רוחה. לשכת החנוך היהודית בטלה, ובמקומה מנו ריפירענט יהודי לבתי הספר, המורים הסוציאליסטים הוצאו מבתי הספר והנשארים היו צריכים להסתגל אל הרוח החדשה. בבתי הספר היידיים הוסיפו ללמד ביידיש ובעבריים בעברית, אבל המורים מונו על ידי האגודה והיו תלויים בה. המעבר לא היה קל. יש והתלמידים פּרצו בשביתה ונמצאו הורים שמחאו נגד הרוח החדשה, אבל כל אלה לא הועילו. מהפּכה זו הביאה לידי כך שרבים פּנו אל בית הספר הלאטבי, כאשר תעיד הטבלה:


טבלה שלישית

מספר התלמידים בבתי ספר העממיים

שנת למודים מספר התלמידים היהודים בכלל מספר התלמידים היהודים בבתי ספר הלאטביים אחוזים
1923/24 14,665 1,056 7.2
1035/36 12,347 1,556 12.6

שנת למודים מספר התלמידים היהודים בכלל מספר התלמידים היהודים בבתי ספר התיכוניים אחוזים
1923/24 2,515 680 27
1035/36 2,358 704 29.8

“אגודת ישראל” הוציאה ספרי למוד מיוחדים בשם “ספרנו” לכל מחלקות בתי הספר העממיים. ספרי למוד אלה שונים הם מאשר השתמשו בבתי הספר של הסתדרות זו בפולין, כי “אגודת ישראל” בלאטביה התחשבה עם מסורת בתי הספר העבריים, לכן נושאים עליהם הספרים חותם מודרני ויש בהם גם ספּורים ושירים ציוניים, שהיו “טרפה” בפולין191.


אסטוניה

באסטיה, וטאלין עיר בירתה, היה מיליון תושבים. מהם 200,000 רוסים, 100,000 גרמנים. הישוב היהודי מנה שם 4500 נפשות. רובו של הנוער היהודי למד בבתי ספר יהודיים. בערים שהיו בהן בתי ספר מיוחדים ליהודים היה אחוז התלמידים מגיע ל־70־90 אחוזים למאָה כלומר: אך מעט של הנוער שלנו למד בבתי ספר של זרים. שלשה בתי ספר עממיים היו ליהודי אסטיה, אחד בטאלין, ומספּר תלמידיו כמאה וחמשים, אחד בטרטו ובו כחמשים למיד ואחד בוואלק ובו כשלשים תלמיד. בטאלין היתה גם גימנאסיה יהודית שמנתה כמאה תלמידים. עד שנת 1931 שלטה בגימנאסיה הלשון הרוסית, אולם מעט מעט עזבוה ועברו לעברית192. בוואלק היה בית ספר עברי מיסודו193.

ראשיתה של הפּעולה החנוכית העצמאית באסטוניה משונה היתה. על פּי החוק היתה האבטונומיה תלויה במספּר מסוים של מצביעים המביעים רצונם בבית ספר לאומי, ואם יחסר קול אחד למינימום הקצוב אָבד סברו של המיעוט הלאומי ואָבטונומיתו בטלה. רוב יהודי אסטוניה יהודים חמים היו, מסורים לרעיון הציוני וחפצו כמובן בבית ספר עברי לאומי. אָז קמה קבוצה קטנה של יידישאיים ובתוקף הערך היוצא מן הכלל שניתן לקולותיהם המעטים לרגל החוק הנזכר – כפו את דעתם על הרוב. “אם תקימו בית ספר לפי רצוננו – אָמרו – מוטב, ולא – נמנע קולותינו מכם ותתבטל האבטונומיה”. לא היתה ליהודי אסטוניה ברירה והסכימו לאסכולה פּושרת, או יותר נכון אסכולה של דו פּרצופים הסותרים זה את זה. בתי הספר היו חציים נתונים לעברית וללאומיות וחציים ליידישיזם ולכל הכרוך בו. בבתי הספר הללו שמשו מורים משתי המחנות המתנגדות זו לזו. “שנים אוחזים בנפש הילד – כותב מבקר אחד – המורה העברי מצד אחד והמורה היידי מצד שני. זה אומר “כולה שלי” וזה אומר “כולה שלי”, עד שפּסקו: חצי שלי וחצי שלך. מעתה המורה העברי מושך ללאומיות ולארץ ישראל, והמורה היידי מושך אותו הילד להתבוללות אדומה ולבירוביז’אן”194. כעבור זמן, בשנת 1933 בערך, התגברו הציונים ונצחו, ולבו החלוק של בית הספר חזר לאחדותו ולשלמותו.


 

פרק חמישי: ברומניה

לאחר מלחמת העולם הראשונה גדלה רומניה בשטחה – על חשבון הארצות הסמוכות לה – והיהדות הרומנית, שהיתה קודם לכן, בעלת פּרצוף אחיד כמעט – נתגוונה. אל רומניה נספּחה בוקובינה, שהיתה חלק מאוסטריה וינקה מתרבותה, ביחוד עיר הבירה טשרנוביץ; נספּחה אליה, בסרביה, שהושפּעה מן היהדות הרוסית הגדולה והרחבה והשתתפה בפעולתה הלאומית והתרבותית, וטראנסילוואניה (זיבנבירגן) שהיתה כפופה לאונגארן ימים רבים ויהודיה קנו להם את הלשון האונגארית ורבים מהם שקעו ברעיון הטמיעה בעם השולט והיו לאונגארים נלהבים.

בשעת חוזה השלום בווירסייל היתה רומניה צריכה לחתום על חוזה השלום, שהכיל את הסעיפים המיוחדים להגנת המיעוטים הלאומיים. רומניה התנגדה לסעיפים אלה בכל כחה, כי הרגישה שהפּירוט ונוסחה המדויק של החוקה הם תוצאות מנהגה היא, ביחוד מנהגה הרע עם היהודים195. בראטיאנו טען כי ממשלתו מוכנת ומזומנת לקבל על עצמה חובות כשאָר המדינות, אבל מה רשות יש לארצות זרות להתערב בעניניה הפּנימיים של מדינתו? התערבות זו עלולה להביא לידי פירוד לבבות ופירוד ארצות ולא לידי איחוד וקרבת לבבות ושלום. נשיא ארצות הברית, וואודרו ווילסון, החזיר לו תשובה, כי מכיון שצבאות המעצמות הגדולות שחררו את הארצות הקטנות והגדילו את שטחי אדמתן, והן אחראיות על חלוקת הטריטוריות, על כן עליהן להשגיח לבל יופר השלום, ורדיפת המיעוטים היא מקור לסכסוכים ולניגודי עמים. “אם מסכימים אנו להרחבת שטחי ארצותיכם, הרשות בידינו לתבוע הבטחות לקיומו של השלום”.

הוויכוח לא הביא את חלוקי הדעות לידי גמר והענין נמסר ל“ועדת המדינות החדשות”. שם הודיע בראטיאנו שרומניה מבטיחה “שווי זכויות לכל אזרחיה, בלי הבדל דת וגזע”, ומסכימה היא להרשות “לאוכלוסיה הזרה התפּתחות חפשית בלשונה, בחנוך בניה ובפולחנה”. אבל את הסעיף המיוחד שנוצר לשם הגנה על היהודים לא תוכל רומניה לקבל, משום שזוהי התערבות פנימית.

טענותיו של בראטיאנו לא נתקבלו על דעת חברי הועד. הם ידעו כי למרות הבטחתה נתנה זכות אזרח אך למאות אחדות של יהודיה, ורובם, כמאַתים אלף, נחשבו כזרים נטולי זכויות. המשא ומתן אָרך זמן רב עד שהסכימה הועדה להוציא את הסעיפים היהודיים המיוחדים ותמורתם בא סעיף אחר, שממשלת רומניה תכיר את כל היהודים הדרים במחוזותיה כאזרחים שוים, וביום 19 לחדש דצמבר שנת 1919 חתמה רומניה על כתב החוזה. ועתה יסופּר על המצב והתפּתחות החנוך בכל מחוז ומחוז של רומניה הגדולה.


בסרביה

בסרביה היתה קודם המלחמה אחד ממחוזות רוסיה, בתחום המושב, על גבול רומניה, ויהודיה היו לאבר חי מן היהדות הרוסית. ואַף על פּי כן היה חותם מיוחד טבוע על יהודי החבל הזה. שרטוטיהם הבולטים ביותר היו: קרבתם אל הטבע, אהבתם את העבודה והמלאכה ויגיע הכפּים, ונטיתם אל הפּשטות העממית, התמימה. יהודים חזקי שורש וחזקי גזע היו, ביניהם גם אכרים העובדים כל עבודה קשה בשדה, בגן ובכרם ובשדה הטאבאק. בסרביה היתה ארץ של גידול צאן ויהודיה לא הניחו את ידם גם מזה.

כחם של יהודי בסרביה בתורה לא היה גדול ביותר ולא נוכל להשוותם אל יהודי ליטא, אף לא ליהודי פולין. ישיבות לא היו במחוז, חוץ מאחת בעיר הבירה קישינוב, ואף היא חדשה, ללא מסורת של דורות, והתכלכלה על חשבונם של עשירים חרדים ומוקירי חכמים. ואַף על פּי כן “ישבו בכל עיר ועיירה בבתי המדרש ובקלויזים אברכים ובחורים ולמדו ש”ס ופּוסקים. ובכל יום חמשי בשבוע בירחי חורף ישבו “משמרות” ערים כל הלילה ועברו על פּרשת השבוע עם פּירוש רש“י ואור החיים”.196

הזעזועים הפּנימיים שזעזעו את היהדות הרוסית בתקופה המודרנית נגעו גם ביהדות הבסרבית. בתקופת התחיה החלה הלשון העברית המדוברת להתפּשט בבסרביה. אָז גם נפתחו “חדרים מתוקנים” ותלמודי התורה הותקנו בתכניות טובות והמלמדים הישנים אשר לא צלחו למלאכתם שולחו ובאו במקומם מורים מודרניים אשר ידעו את מקצועם ואת דרכי ההוראָה, והורו עברית ותנ“ך ותולדות ישראל, ואף למודי חול בשעור מה. ומאָז פּסקו תלמודי התורה מהיות מקלטים לבני העניים והיו לבתי ספר צבוריים. התקיימו בבסרביה גם בתי ספר יהודיים מיסודה של הממשלה ובתי ספר מיסודה של יק”א במושבות ונמסרו אחר כך לחברת “מפיצי השכלה”. באלה היתה הלשון הרוסית שלטת ולמודי היהדות נדחו לקרן זוית והמעט שנלמד ניתן ביידיש.

בימי האנדרלמוסיה ברוסיה וחלופי השלטונות והופעת הבולשביקים באו גייסותיה של רומניה ותפסו את חבל בסרביה וספחוהו לארצם. בבסרביה דרו בני עמים שונים, גוי גוי ולשונו: מולדאבים, יהודים, רוסים, גרמנים ועוד. ממשלת רומניה שואפת היתה לארש לה את החבל הזה לעולם, על כן שמה לה למטרה למחות עקבות כל התרבויות ולשוות לו צורה רומנית טהורה, רומנית בלשונה וברוחה. היא אסרה מיד את השמוש בלשון הרוסית, אבל לא מהרה לכפּות על המיעוטים את לשונה היא, משום שזה התנגד לסעיפי החוזה שחתמה עליו. בבתי הספר שלמדו בהם ילדי ישראל נתהווה חלל. לשון אחת יצאה ואחרת לא באה במקומה, ורומנית לא ידעו כלל, על כן חייב ההגיון למלא את החסר בלשון הלאומית. מיד בצבץ ריב הלשונות הגדול, אָף כי לא בצורה החריפה והקנאית שנתגלתה בשאָר מחוזות רוסיה. כי יהודי בסרביה היו אנשי תום ועמוסי לשון ולא הצטיינו בעקירת הרים ודיון דק בעיקרים, ולא היו גבורים בחילוקים ובפילוגים. ה“קולטור ליגע” באָה מיד לעשות פּרסום ליידיש והצליחה לתפוש את השלטון ב“ועדת בתי הספר היהודים”, שנוסדה על ידי השלטון החדש להשכלת העם, ולועדה זו היה תוקף ממשלתי. ה“קולטור ליגע” הפכה את בתי הספר המלוכנים (הרוסים) לאסכולות יידישאיות, ואת פּי ההורים לא שאלה.

אָז נתעוררה גם הסתדרות “תרבות” להשפּיע על הצבור לייסד בתי ספר עבריים, על פּי השקפת עולמה היא. אלה היו צריכים להתכלכל בעיקר על חשבון ההורים, בעוד שבתי הספר של היידישאיים הוחזקו על ידי הצבור. על ידי כך באו שתי ההסתדרויות לידי התנגשות, אבל המריבה לא יצאָה ללהב, כבשאָר מקומות, ונמצאָה דרך פּשרה. שתי ההסתדרויות התאחדו כלפּי חוץ, אף על פי שנשארו נאמנות לעצמן ונבדלות כלפי פּנים. הן בחרו בועדה של י"ב חברים, ששה ששה מכל הסתדרות, שתנהל את עבודת החנוך ותקבע רצונה של הקהלה המקומית בנוגע לטפוס בית הספר הרצוי לו, ולפתוח סימינאריון להכשרת מורים ולהעמיד שני מפקחים, אחד יידישאי ואחד עברי, להדריך את המורים בעבודתם. הוצאות המורים והמפקחים נכנסו לתקציב מיניסטריון ההשכלה ונתאשרו על ידי הפּארלמנט הרומני.

על ידי השוני הפּתאומי בחנוך, שנוי שלא היו מוכנים לו, הורגש ברוסיה מחסור גדול במורים. המורים הקודמים היו בעלי תעודות מבתי מדרש ברוסיה, ועתה נאסרה לשון זו, ולעבור פּתאום ליידיש לא יכלו, כי לא ידעו את הלשון כל צרכה. על כן מהרו לפתוח סימינאריון בקישינוב – בירת ביסרביה – והטילו על המורים, החדשים גם הישנים, לבקר בשעורים ולעמוד על המבחן, כדי לקבל תעודת “ועדת בתי הספר”. סימינאריון זה היה כולו ברשות ה“קולטור ליגע” והתנהל על פּי רוחה, האידיאולוגיה היידישאית. הלמוד היה על רגל אחת, ולפי קצור ימיו מעוט השפּעתו. כל הלימודים נשאו עליהם את חותם החפּזון, הקלות והשטחיות.

השנים הראשונות להסתפּחותה של בסרביה לרומניה היו שנות שגשוג ופריחה לחנוך העברי. במשך זמן קצר, ארבע שנים, הוקמה רשת של בתי ספר עממיים ותיכוניים בכל רחבי הארץ, ובתי הפר העבריים הצליחו הרבה יותר מן היידישאיים, חסרי המסורת בחיי העם. רובם המכריע של הלומדים בבתי הספר היידישאים היו בנות, ואילו הבנים נשלחו אל בתי הספר העבריים. הגיע הדבר לידי כך שהמורים היידישאים אולצו לחזור על פתחי הבתים ולהתחנן לפני ההורים לשלוח את בניהם אל בתי ספרם, ולמצער את בנותיהם. בה בשעה היו הורים משלמים שכר למוד גבוה בערך למען הכנס את בניהם לבית ספר עברי. הגימנאסיה הרביעית בקישינוב שנמסרה למיעוט היהודי הפכה גם היא לעברית, על פּי דרישות ההורים197. תור הזהב בתולדות החנוך העברי בבסרביה היו שנות 1919.1921–בשנת הלמוד 1921–1922 עלה מספר בתי הספר שלשון הוראתם עברית לארבעים (40) בתי ספר עממיים, חמש עשרה (15) גימנאסיות, עשרים (20) גני ילדים, ובכל המוסדות ההם למדו כעשרת אלפים תלמידים ותלמידות, ושמשו בהם 450 מורים.

הוזכרו לעיל גני ילדים, והם היו מוסדות חדשים בחיי ישראל. על כן מן הראוי להעלות לזכרון את עבודתו הפּוריה של יצחק אלתרמן. בימי המבוכה הראשונים היו רבים מבני הנעורים הנואשים והמפחדים לגורלם בארץ הרשעה רומניה – עוברים את הגבול אל רוסיה, ארץ המהפּכה החדשה, ותלו בה תקוות גדולות, שבה תתוקן האנושות במלכות הקומונה, ולא יוכר יהודי בפני רוסי, ולעומתם הגיעו מחנות מחנות פּליטים מרוסיה, בני אדם שטעמו טעם הדיקטאטורה האדומה, וביניהם מורים ועסקני תרבות, שהיה בדעתם לעלות ארצה והתעכבו בדרכם בבסרביה. עסקנים אלו, אַף על פּי שישיבתם בארץ היתה ארעית, הכניסו רוח חיים וחיזקו ידי העובדים בעצה ומעשה. בין הבאים היה יצחק אלתרמן, שקנה לו נסיון בחנוך גננות198 ומיד החל להשתדל ביסוד סימינאריון פריבלי. הצעתו לא מצאָה אזנים קשובות אפילו בחוגי “תרבות”, כי בזמן ההוא לא היו עדיין בתי ספר עממיים וגני ילדים היו, לפי דעתם, שניים במעלה, אַך קנאותו של אלתרמן לא ידעה גבול ויגע ומצא לו תומכים, אף בין יהודי הריגאט (רומניה הישנה), שנטמעו ורחוקים היו מרעיון התחיה, וגם מכספּי ה“דז’וינט” מאמריקה קבל תמיכה. ומכל קצוי בסרביה החלו נוהרות בחורות חולמות על פּעולת יצירה לטובת עמן. לצעירות היתה זו גאולה נפשית. הן באו מעיירות שוממות, ולא ראו כל עתיד בחיי השעמום והבטלה, והנה נראתה להן הקשת בענן, פּעולת יצירה לאומית ואנושית המחכה להן. על יד המוסד התקיים גן ילדים למופת ובו התכשרו התלמידות לחנוך מעשי. הקורסים לגננות הקיפו את כל מקצועות הלשון העברית וספרותה ותולדות ישראל ותורת חנוך תינוקות. לאחר הסיום נתפּזרו התלמידות אל העיירות לעבוד בגני ילדים עבריים, והכניסו אושר וגילה ללב אלפי ילדים, וללב העם בכללו. השירה העברית שבקעה מתוך חלונות הגן היו לשירת העם, והלשון העברית שנשתגרה בפי התינוקות נשאָה עמה בשורת ימים טובים ועתיד של תרבות עצמאית199. השפּעת גני הילדים גדלה מאד, עד כי נוסדו כדוגמתם אַף ברומניה הישנה.

בבתי הספר היידישאיים לא היה המצב כהלכתו, מחוסר מורים הראויים לכך. קורסים מעוטי ימים הכשירו בחורים ובחורות על רגל אחת ללמד ביידיש, וידיעות המורים והמורות היו קלות משקל. ההורים התייחסו באדישות לבית הספר החדש הזה, ואדישות ההורים הביאָה מורך ויאוש בלב המורים.

וזה אשר יספּר לנו אחד משני המפקחים על החנוך:

“בבית ספר אחד היה המנהל גלוי לב עמי וישפך לפני את מרי שיחו על גורלו. הוא התאונן על ההורים המזלזלים בכבוד בית ספרם ואינם שולחים את בניהם ללמוד. הם אומרים שבשביל “טייטש חומש” ושירים מעין “אויף דעם הויכען בארג” וכ”ו200 או לדעת “ששתי פעמים שתים ארבע”, מה שהם יכולים ללמוד גם בבית, לא כדאי להם לשלוח את ילדיהם לבית הספר לשלש ארבע שנים.

"מארבעים ושנים ילדים שנרשמו אצלי מבקרים באופן ממוצע רק שנים עשר – גמר המנהל את תלונתו – רק ביום שמש באים מעט יותר, וכנראה סופו של בית ספרנו סגירה, והילדים יעברו לבית הספר המולדאבי.

"ברוב בתי הספר מכיוון זה מצאתי מורות, בחורות צעירות, שגמרו בעוד הצאר חי גימנאסיות ממשלתיות (רוסיות) ולא היה להן כל מושג מהספרות האידית או מההיסטוריה שלנו. אַף לכתוב כן באידיש לא ידעו. והדבור בשפת האם שהביאו מבתיהן היה המוני, שוקי ומוגבל במלים ובכח הבטוי. את ידיעותיהן בלמודים האלה שאבו בשיעורי הקיץ בקישינוב, שנמשכו שבועות אחדים. ומה יכלו מורות כאלה לתת לתלמידיהן? מכאן הזלזול מצד ההורים והתלמידים לבית הספר ולתורותיו. מעוררות חמלה היו המורות המסכנות הללו.

"משביע רצון בהרבה היה המצב בבתי הספר מיסודה של “תרבות”. בהם היו המורים במקומם הנכון. התכנית וספרי הלמודים ערוכים ומתוקנים וברורה היתה המטרה. המחלקות היו מלאות. והיו מקומות שדרשו שיפתחו עוד מחלקות. האוירה בתוך בית הספר היתה נקיה וחמה. מסביב לכל בית ספר התרכזה קבוצת אנשים מסורים, שדאגו לקיומו ולנוחיותו.

“אם בתי הספר של ה”קולטור ליגע" עוררו חמלה ושל “תרבות” נתנו ספּוק רוח ונחמה, מצאתי את הגימנסיות העבריות של “תרבות” במצב של פּריחה ושגשוג, והן עוררו שמחה בלב ההורים והעסקנים, שהיו ברובם הגדול מהמעמד הבינוני ויהודים טובים. הם הראו הבנה, יחס ער ולבבי ומסירות למוסד חנוכי זה, ועשו הכל להרחבתו ולהתפּתחותו. המנהלים והמורים היו בעלי השכלה גבוהה ומוסמכים להוראת הלמודים הכלליים והעבריים, שקבלו עליהם להורות, חדורים בלב ונפש אהבה לקניני הרוח של אומתנו ולתנועת התחיה. גימנסיות שכולן עבריות מצאתי בבנדרי, בבלצי, בסורוקי ובמארקולשטי. רבים מחניכי הגימנסיות הללו מצאתי בשנים האחרונות בין שורות החלוצים, והם עובדים בארצנו בכל שטחי החיים החדשים שם".201

הגימנאסיה העברית הראשונה בבסרביה נוסדה עוד לפני המלחמה, בשנת 1912, בבנדרי. בימי הצאר, בהיות דלתות בתי הספר של המלוכה נעולות בפני תלמיד מבני ברית, הקימו העסקנים הלאומיים שבעיר גימנסיה פּרטית, והצליח המוסד, עד שהוכרחו לפתוח מחלקות מקבילות. בשנת 1917 קבלה הגימנסיה זכויות. מובן שלשון ההוראָה בימי הצאר היתה הלשון הרוסית, ברם לאחר מפּלתה הוחלפה בעברית. על יד הגימנסיה התקיים גם בית ספר עממי. מנהל הגימנסיה, צבי שווארצמן, ומוריה היו הראשונים ליצור את ספרי הלמוד הדרושים 202.

מלבד גימנסיה זו התקיימו עוד בתי ספר עבריים תיכונים בבלצי, אקרמן, מארקולשטי, סורוקי וקישינוב. זו הנזכרת לאחרונה ראויה לציון מיוחד. שמה היה “מגן דוד” ונוסדה בשנת תרפּ“א (1921) על ידי רבה של קישינוב, יהודה ליב צירלסון. קשה היה קיומה, כי לא רצתה הממשלה לתת לה את הזכויות הפּומביות, ורבים מן ההורים מוכנים היו לקבל עליהם רומניזציה חלף הזכויות, אבל המייסדים עמדו בתוקף על דעתם ולחמו על צורתה ותכנה העבריים ונשארה זו היחידה בעיר הבירה בטהרתה העברית. בשנת תרפ”ח היו במוסד זה גן ילדים, ארבע מחלקות מכינות שהיוו את בית הספר העממי, ושמונה מחלקות בית ספר תיכון. במחלקה העליונה, השמינית, הוקצה מדור מיוחד לחנוך ותורת הנפש, כדי להכשיר את המסיימים להוראָה. בשנת תרפ“ח יצא המחזור הראשון. כחה הרוחני של גימנסיה זו נראה בהשפּעתה על התלמידים שלא יעזבוה ולא ימירוה בגימנסיות הממשלה המעניקות זכויות. כל הלימודים העבריים – תורה ורש”י, נביאים וכתובים, שולחן ערוך, אגדה משנה, וגמרא – נלמדו מן המקורות הראשונים, בלי קצורים ושנויים. הלמודים הכלליים היו על פּי תכנית הממשלה, אבל נלמדו בעברית. מן הלשונות הזרות לימדו צרפתית וגרמנית, רומית ואנגלית. בגימנסיה היתה נהוגה תפלת שחרית בצבור, ואחד התלמידים עובר לפני התיבה. בשבתות התאספו התלמידים לשמוע פרק במסכת אבות או להרצאת אחד המורים203. שמה הטוב גרם לכך שאפילו בני חפשים בקרו בה.

ומבקר מארץ ישראל הוציא את משפּטו זה על החנוך העברי בבסרביה, לאחר שעבר את הארץ וראָה את המוסדות:

“וייאמר נא לזכותו של ר' יהודי, שהוא מקיים במובן החנוך הלאומי ממש מצות “קדוש השם”… מפעל בית הספר העברי, מבחינת הקרבנות והמאמצים המושקעים בו מצד הורים ומורים, ראוי להערצה. ועל כולם ראוי לכבוד אותו יהודי הנעלם, בן העם, השולח את בנו לבית הספר מתוך קרבנות בלתי פוסקים”204.

* *

ממשלת הרשעה לא שנתה את דרכה ולא היו ימי מנוחה לחנוך הלאומי בבסרביה. הממשלה התנקשה בו וזממה מזימותיה. בימים הראשונים לאחר חתימת החוזה לא יכלה להחניק את החנוך, אבל מעט מעט החלה להראות את ידה החזקה ואת שאיפותיה, לכפּות על ילדי ישראל את הרוח הרומני. עברו אֵך שלש שנים ורומניה החלה להפיר את כתב החוזה ולעשותו “פּסת ניר”.

באמצע שנת הלמוד 1921– 1922 החלו הימים הקשים והרעים. הממשלה עברה אָז לידי המפלגה הליבראלית – “ליבראלית” לפי פּירוש רומני. מיניסטר ההשכלה החדש, ד"ר אנגלסקו, החל ממטיר על בית הספר היהודי גזרות והגבלות, שמטרתן היתה לעקור את האבטונומיה משרשה ואת התרבות היהודית לכל צורותיה ולהשליט את הרומניות בחנוך, רומניות טהורה נוצרית, ללא יסודות זרים. צעד אחר צעד הלך לקראת המטרה האחרונה. דרישתו הראשונה היתה מבתי הספר הציבוריים שתלמידיהם יבואו בסוף שנת הלימודים לפני בוחנים רומנים להבחן. מטרתה של הפּקודה היתה להכריח את בית הספר לקבל את הלשון הרומנית כלשון הוראָה, שכן אם לומדים הם את המונחים ביידיש או בעברית יקשה עליהם לעמוד בבחינה. מן המורים דרש קבאליפיקאציות בלשון הרומנית ובספרותה, מקצוע שלא ידעו, כי את חנוכם קבלו בלשון הרוסית. ללמוד הלשון הרומנית וללמודי החול העמידה מורים רומנים – בבתי הספר היהודים הממשלתיים – ואלה היו ברובם אנטישמיים מובהקים והשליטו עצמם על המוסדות והשגיחו על המורים היהודים והתנהגו עמהם כעם פּחותים וירודים והשפּילום בעיני התלמידים, ומורה יהודי שלא ישר בעיניהם מסבת מה, – הלשינו עליו שאינו מסור למלוכה או שחשוד הוא על קומוניזם, ואָז פּטרתו הממשלה ממשרתו בלי כל דין ומשפּט. המורים היהודיים היו על כן עלובים ומדוכאים, מפחדים מפּני קול עלה נדף וחייהם תלויים להם מנגד. ואפילו מורים יהודים שעמדו בנסיון וקבלו תעודה מן הממשלה והיו להם כל הזכויות, יצאו בדימוס, כי לא יכלו נשוא את העלבונות וההשפּלות. לעתים שלחה הממשלה מורים יהודים אל בתי הספר, ואלה נבחרו מבין בחורי רומניה, שידיעתם בתרבות ישראל מועטת מאד, והם צייתנים וידעו במה להתרצות אל אדוניהם, בחנופה ובהשפּלת כבוד עצמם ובביעור הרוח היהודי מבית הספר.

אחר זה בא צעד שני בדרך המזימות והעקמומיות. תחילה הכריח המיניסטר את מנהלי בתי הספר היהודים לקבל גם תלמידים נוצרים, ומכיוון שנתקבלו בא בטענה שאין להכריח בני רומנים ללמוד בלשון זרה, ולפיכך צריכים לשנות את לשון ההוראָה לרומנית, ולא עוד אלא שאין זה מן המדה שיהודים ילמדו ילדי נוצרים, על כן צריכים אף המורים להיות בני אמונתם, ואין להניח שילדי נוצרים לא ילמדו את דתם, ולכן צריכים להנהיג את למוד הנצרות. את הלמוד ביום הראשון לשבוע אסר, מכיוון שאין היהודים, על פּי דעתו, מיעוט לאומי ואין להם זכויות לאומיות, ובמקום יום ראשון מן ההכרח ללמד בשבת. ולא הסתפּק המיניסטר בזה וחייב את ילדי ישראל לשבת במחלקות בשעת הוראת הנצרות. את המנהלים היהודים הדיח ממשרותיהם (19241925 –) ובמקומם באו רומנים נוצרים.

ה“קולטור ליגע” שבתי הספר שלהם נכבשו על ידה בראשית ההפכה לא היתה ערה למדי ולא נלחמה מלחמת מגן תקיפה, על כן לא יכלה לעכב את מעשה המיניסטר והקץ הקיץ על מוסדותיה. מארבעים בתי ספר עברו שלשים ושבעה לידי הממשלה ונשארו אַך שלשה יהודים. כך נסתם הגולל על בית הספר היהודי הממשלתי, ואָז החל המיניסטר לשים לבו אל בית הספר העברי, שהיה ברובו מוסד פּרטי, לחסל גם אותו. מה עשה? ראשונה החל לשלוח בו את המשטרה, שתפשפש במוסדות ותמצא בהם חסרונות ותסגרם סגירה אדמיניסטראטיבית, ללא משפּט. וכדי שייראו ויפחדו מחמת השלטון היו קונסים לעתים את ההורים, שהעזו למסור בניהם לבתי ספר אלה. אָז הוכה החנוך העברי מכה גדולה. הורים רבים הוציאו את בניהם מבתי הספר העברים ומספּר התלמידים הופחת ברב, על כן לא היה במה לשלם למורים. כמה בתי ספר הוכרחו להסתתר והיו הלמודים למודי מחתרת.

הממשלה התכוננה לחוק חוק חדש לשם רומאניזציה, ואחד מסעיפיו החשובים ביותר היה מספּר 36, הקובע את לשון ההוראָה הרומנית בכל בתי הספר של היהודים. עם קבלת הסעיף הזה היה בא קצם של המוסדות הללו וקצו של החנוך הלאומי. הצעת חוק זה חוללה סערה בקרב היהדות הבסרבאית. “תרבות” החלה בפעולה נמרצת ושלחה שליחים אל הקבוצים היהודים שבשאָר חבלי רומניה, אל בוקובינה, טראנסילבאניה והריגט, לקום ולהושיט לה יד עזרה במלחמת מצוה זו. הצירים היהודים בפארלמנט ובסינאט התאחדו לשם זה, והצליחו לשתף לפעולתם אַף את המתבוללים שביניהם, לצאת במחאָה על הפרת סעיפי החוזה של ווירסייל. הסתדרות “תרבות” הציעה פורמולה שעל פּיה תינתן זכות מלאָה לשתי לשונותיהם של היהודים, עברית ויידיש, אבל נתקלו בסרובם של יהודי הריגט שדרשו להצטמצם בדרישה אחת, בזכות העברית לבד. הפּעולה המשותפת הביאָה פּריה ובשנת 1925 הוכנסה הצעת חוק זו אל הפארלמנט ונתקבלה.

עברה הסכנה הגדולה לסגירתם של בתי הספר העברים, אבל אין זאת אומרת שהחנוך העברי יצא מעבדות לחירות ונשתחרר מרדיפות ונגישות. איסורים רבים נשארו עומדים בתקפּם ועכבו את התפּתחות בתי הספר. אָסור היה לפתוח סימינאריון למורים עברים. בני כל מחלקה חייבים היו להתייצב לבחינה לפני ועדה רומנית בסוף כל שנת למודים, ובתוכם אף תינוקות מגומרי מחלקה א', שהם מתחילים. וכדי להגביר פּחדם של הילדים לא ניתן להם לילדים להבחן במקום למודם, שהיו רגילים בו, אלא לבוא אל בית הספר הממשלתי, בסביבה חדשה וזרה לנבחן. אזורי הבחינות נקבעו קביעות של רשע, ועל פּיה היו ילדים בני שבע ושמונה מוכרחים לעזוב את עיירתם ולבוא אל איזה כפר רחוק, והבוחנים שם – אנטישמיים מובהקים, יושבים כולם ולוטשים עיני איום אל הילד העברי ומקפּחים אותו בכוונת זדון, וכל זה כדי לנטול מהם חשקם ללמוד בבית ספר עברי. ועוד: החוק קבע שההורים השולחים בניהם לבית ספר עברי חייבים למסור מודעה על זה למנהל בית הספר הממשלתי. מה עשו המנהלים? התחכמו ולא רצו לקבל את המודעות, וכעבור הזמן הקבוע דרשו מן ההורים למלא את חובת החנוך ולשלוח את בניהם אל בית הספר הממשלתי. החלו ההורים שולחים את הודעותיהם על ידי הדואר באחריות, וגם זה לא הועיל, כי המנהל בא והוכיח שלפי החוק צריכה הודעה להיות אישית, ואין למסרה על ידי שליח, כי אם לידי המנהל. ילדים שחויבו בבחינה היו צריכים לשלם דמי בחינה, ונקבעו דמים רבים, כדי להכביד על ההורים שהיו ברובם עניים. ואָסור היה להשתמש בספרי למוד שלא נדפסו ברומניה.

כל ההתנקשויות הלו באו אַך מתוך כוונה אחת ויחידה: להכביד על קיומו של בית הספר ולבטלו.

למרות כל הגזרות התקיים בית הספר. “תרבות” הוציאה ספרי למוד למקצועות שונים, ארבעה לארבע מחלקות, למוד החשבון מאת י. שווארץ וא. בלאנק, ספר למוד לגיאוגראפיה בשם “דע את העולם” מאת א. בלאנק, ספר למוד לידיעת הטבע, ספר להיסטוריה כללית ואחד להיסטוריה עברית וספרים ללמוד הלשון בשם “עמנו”. הופיע גם דו ירחון לילדים ולנערים בשם “אשכולות” שנערך על ידי סופר בעל כשרון, זלמן רוזנטל, וספרי קריאה לילדים. כל אלה הופיעו על ידי הוצאת “אסכולה” שעל יד תרבות בקישינוב.

לתועלתם של התלמידים העניים יסדו מסעדות, בהן קבלו ארוחת חנם. ועד מיוחד של הסתדרות “ויצו” (נשים ציוניות) סדר מושבות קיץ לתלמידים חלשים הזקוקים לתזונה טובה ולאוויר צח. בקיץ שנת תרצ"ז יסדה “תרבות” מושבת קיץ למורים, והשתתפו בה ששים איש ואישה. בני עניים קבלו ספרי למוד חנם205.

והמלחמה על זכויות בית הספר העברי לא פסקה כל הימים. הצירים היהודים היו מערערים על החוקים והמשפּטים לא הטובים ונואמים את נאומיהם ודורשים צדק ומשפּט – וללא הועיל, כי השליטים אָטמו אזניהם משמוע. ואַף על פּי כן עלתה בידם להביא מעת לעת הנחה והקלה. היו זמנים שאחת המפלגות היתה זקוקה לקולם של ישראל בשעת בחירות והראתה פּנים מסבירות ליהודים והשתדלה לסייע להם סיוע מה בעניני בתי הספר. ואלה הן ההנחות הארעיות שהשיגה הסתדרות “תרבות”:

א. מורים שלא התכשרו בהכשרה פּדגוגית מיוחדת, והיו בעלי תעודת השכלה כללית ונסיון מעשי בהוראה, אושרו והותר להם להורות.

ב. בועדי הבוחנים הוכנסו גם בוחנים עברים, כדי שיוכלו לעמוד לימין התלמידים היהודים ולהגן עליהם מפּני מכשילים בכוונה.

ג. הורשה להשתמש בכמה מספרי למוד שיצאו בחוץ לארץ.

ד. בשנים 1929– 1931 נמסר מעט כסף מן הסכום שהוקצב למיעוטים למרכז “תרבות” שיחלקו בין בתי הספר השונים של היהודים. וההקלות בבחינות נגעו אַך בבית הספר העממי, אבל בבית הספר התיכון שרר חוק אחר. שם היה דינו של כל תלמיד דין יחיד, וכל אחד לבדו היה יכול להופיע לפני ועדת בוחנים ולקבל תעודה אם יצליח. אבל שום יהודי לא היה יכול להגן עליו בזמן שלילת זכויותיו.

* *

התקלה הגדולה ביותר להתפּתחותו של בית הספר העברי, לאחר נגישות הממשלה, היה מצבו החומרי הרע. בסראביה שהיתה שייכת מקודם לרוסיה לא היתה בה קהלה יהודית מאושרת ומאורגנת. ההכנסה היהודית הצבורית היחידה בָאה ממס הבשר הכשר, “קורובקה”, ודמי המס היו נמסרים לבאי כח האותודוכסיה להשתמש בהם לצרכיהם, ולגבי דידה העיקר היה לסלק שכרם של הרבנים והשוחטים ושאָר “כלי הקדש”, ואל בתי הספר לא שמו לב כראוי. בתי הספר התכלכלו על כן בעיקר מהכנסות שכר למוד. בינתים בא משבר חומרי קשה וההמונים התרוששו ולא יכלו שלם שכר למוד. העסקנים נלאו נשוא את עולו הקשה של בית הספר והתחמקו או הסתלקו, והמוסדות נשארו כמעט ללא בעלים, והמורים הוכרחו להלחם על קיום המוסדות ועל קיומם הם. בשנת 1936 לקתה הארץ בבצורת קשה והחמיר המצב עוד יותר.

כך התקיימו מוסדות החנוך העבריים, נמצאים תמיד בין המצרים, נלחמים עם ממשלה רשעה ועם מצוקה חומרית, והמורים תלויים בין יאוש ותיקוה, עד בוא השואָה הגדולה, שואת היטלר.


טראנסילבאניה

טראנסילבאניה, שנספּחה לרומניה יחד עם שאָר שטחים אונגאריים, מנתה כמאתים ושמונים אלף יהודים, חציים מדברים יידיש, ארבעים אחוזים למאָה מדברים אונגארית וכעשרה אחוזים רומנית. רובם הגדול היו אדוקים בדת ישראל.

ובאחת דמתה היהדות הטראנסילבאנית אל אונגאריה, שלא הלכה אחר הרעיון הלאומי. אונגאריה התייחסה אל היהודים יחס ליבראלי, והיהודים גמלו לה באהבת המדינה, אהבה מופרזת, ואדיקותם לא הפחיתה את פאטריוטיותם ולא בקשו עצמאות, חוץ מאינטלקטואליים מועטים, תלמידי האוניברסיטה בקלויזנברג, שרעיון הלאומיות תפסם בלבם. כשיצאָה טראנסילבאניה מרשותה של אונגאריה ועברה לרשותה של רומניה – נכנסו יהודיה לתוך מבוכה. הממשלה לא הרשתם להמנות עם האונגארים, שלא להגדיל את מספּר המיעוט האונגארי, והיהודים הועמדו בפני הברירה, אם לקבל עליהם את הרומניות אשר לא ידעוה, לא את לשונה ולא את תרבותה, או לימנות על עמם הם. התנועה הלאומית קבלה על כן דחיפה גדולה להתפּשטותה, בתוקף התנאים.

חנוך עברי בבחינתו הטובה לא היה שם. בתי הספר העממיים היהודיים הקיימים, עיקרם היה לחנך את הילדים בלשון הארץ ובלמודי החול המקובלים, וללמודי הקודש הניחו את שיירי הזמן והסתפּקו במועט, בקריאָה בסדר התפלות ובתרגום קטעים מן החומש. כשנגע בהם רוח הזמן נתגלה הרצון לשפּר את הלמוד העברי והנהיגו את השיטה הטבעית. בשנת תרע"ט (1919) יסדו הציונים שעורי קיץ למורים היהודיים המאדיארים. בו בזמן נוסדו בקלויזנברג שני בתי ספר יהודיים תיכונים וניתן להם רשיון הממשלה בתנאי שיעברו במשך זמן מסוים מלשון ההוראָה האונגארית לרומנית או עברית. שני בתי הספר נוסדו תחילה בחסותן של שתי הקהלות שבעיר206, ואחר כך עברו לרשות “תרבות”. מלבד שני מוסדות תיכונים אלו היו ברשותה של ההסתדרות הלאומית בית ספר עממי אחד וגן ילדים בסאטמאר.

בליצאיום היהודי לנערים שבאוראדיה (גרוסווארדיין) שנקרא על שמו של הרב ד“ר ליאופּולד קיטשקימיטש למדו שעה אחת עברית, ושעתיים לשבוע הסטוריה ישראלית. לעדת החרדים שבעיר היתה רשת של בתי ספר שנוסדו עוד בשנת 1882 – שנים עממיים, אחד לנערים ואחד לנערות. בשנת 1923 עברו ללשון ההוראָה הרומנית ובשנת 1929 הפכו לגימנסיה. בבתי ספר אלה למדו תורה ורש”י וראשית גמרא, והקדישו ללמודים אלו משמונה עד עשר שעות לשבוע. משנת 1921 הנהיגו שם את למוד הלשון העברית כלשון חיה.

בליצאום שנוסד בקלויזנברג על ידי “תרבות” בשנת 1920 היו ארבע מאות תלמידים ומאתים תלמידות. תחילה היו רוב הלמודים מתנהלים בעברית, אולם הממשלה נגשה במנהלים והכריחתם לעבור משנת 1923 לרומנית, ונשארו אָך הלימודים היהודיים בגבול העברית. זה לא הניח את דעתה של הממשלה ומנעה מבית הספר את זכויותיו, ועל ידי כך נשמט קרקעו ונסגר בשנת 1924. ההורים לא וויתרו על זכויות הלשון העברית.

בטימישוואר – עיר הראשה במחוז באנאט – גרו כאלפים משפּחות יהודיות, חלוקות על פּי מנהג אונגאריה לשלש קהלות נפרדות. שם יסדה ה“ברית היהודית הלאומית” בשנת 1919 ליציאום יהודי והיו בו כשש מאות וחמישים חניכים. עד שנת 1923 שלטה בו הלשון האונגארית, והממשלה מנעה את הזכויות, ועברו לרומנית, אבל את למודי ישראל למדו בעברית, וכיוונו של המוסד היה דתי לאומי. בשנת 1928 בנו לו למוסד בנין מיוחד והוסיפו לו פּנימיה לתלמידי חוץ שבאו מן הסביבה ללמוד 207.

תלמידי הישיבות שחיו חיי תום ואמונה היו, כמובן, חדורים יותר רוח יהודי ובנגוע בהם הזרם הלאומי היה רעיון ה“מזרחי” הקרוב להם ביותר ונתאגדו לחבורות בשם “צעירי המזרחי” ואחרים ל“בני עקיבא”. בשנת 1929 היתה בסיגט ועידת ה“מזרחי”, הראשונה בטראנסילבאניה, ואליה בא הרב מאיר ברלין לדבר ולנאום. אָז יצאו מאות חרדים לקראתו והכניסוהו בכבוד אל העיר.

“צעירי המזרחי” ו“בני עקיבא” (הנזכרים לאחרונה היו מבני הגיל הרך) הלכו לפני האבטומוביל, נשאו את דגל ה“מזרחי” ושרו שירים לאומיים. תהלוכה זו, שבמקום אחר היתה נחשבת למקרה שכיח, העידה בסיגט על רוח הזמן, חדירת הרוח הלאומי למקום שהיה פּסול לחרדים ולמתבוללים, לכל מפלגה מטעמה.


בוקובינה

בוקובינה היתה לפני המלחמה חלק מאוסטריה ומושפּעת הרבה מן התרבות הווינאית־הגרמנית, והרגישו בה מזיגה של מזרח ומערב, של השכלה ויהדות, ויהודיה שמרו על הטוב שבשתי התרבויות, אָמנם בטשרנוביץ התכנסה בשנת 1908 הועידה ללשון יידיש שנתפּרסמה והשפּיעה, אבל זה היה רק להלכה. למעשה היתה התרבות הגרמנית שלטת בין כל שכבות העם. רק ל“בונד” היו קורסים לפועלים ביידיש. בימים הראשונים לתבוסת הגרמנים נתיסדה שם מועצה יהודית לאומית, ול“בונד” היתה השפּעה גדולה בה, והכניסו יידיש כלשון הוראָה בכמה בתי ספר יהודיים שהיו קיימים מלפני זה, אבל סדר זה לא אָרך. כשבאו הרומנים וכבשו את בוקובינה הכריזו מצב מצור ויהודי בוקובינה, שלא טעמו לפני זה טעם של עבדות פּוליטית, נשתעבדו לחוקי רשעה. המועצה היהודית נתפּזרה ורומניה דרשה את דרישותיה לשם רומאניזאציה של החבל.

בבוקובינה היתה מסורת של חנוך בבתי ספר כלליים, והחנוך היהודי היה מן הסוג המשלים, בקורסים של אחר הצהרים. אָמנם בהשתדלות החברה “שפה ברורה” הוקם בטשרנוביץ בית ספר עברי, אבל הוא היה דו־לשוני, כלומר: את הלמודים הכללייים למדו בלשון המדינה ואת העבריים בעברית. אבל גם בבית ספר זה שררה התלהבות עברית. המורים יצרוה.

זה היה בית הספר היחידי מטפּוס זה בכל בוקובינה, ואף בו לא היה מספּר גדול ביותר של חניכים, אך 120. שאָר בתי הספר היו של תוספת, קורסים אחר הצהרים. היה אָמנם עוד בית ספר של הקהלה הישראלית, אבל הוא היה כולו כבית ספר של הממשלה, אלא שהוסיפו בו שעות למודים עבריים, והשעות היו קצרות. בבית ספר זה למדו כארבע מאות תלמידים.

כבשאָר המחוזות חסרו גם בבוקובינה מורים עברים בעלי הכשרה ולשם זה נוסדו בטשרנוביץ קורסים להכשרת מורים, ולא עמדו על מדרגה רמה 208.


רומניה הישנה

יהדות רומניה הישנה חיתה את חייה הכלואים בארץ של רשעות ורדיפות, ואף על פּי כן לא פסקו יהודיה, ביחוד דבריה ומנהיגיה, להכריז על פּאטריטיותם הרומנית, פּאטריוטיות של התבוללות לשונית ונפשית ושל הזדהות גמורה עם תרבות הארץ, בתקוה שעל ידי כך יזכו לשוויון. על כן היה חנוכה העברי של רומניה הישנה בשפל המדרגה, מצומצם בב' אמות של “דת”, לפי מנהג המתבוללים במערב אירופה. התסיסה הלאומית שזעזעה את היהדות במזרח אירופּה לא רפאה הלבבות ולא הביאה לשנויים ברוח בתי הספר היהודיים ברומניה. החנוך היה ברשות הקהלה והקהלה ברשות הפּרנסים הישנים קפואי הלב וכבולי המסורת הישנה האומרת שעיקרה של הקהלה קיים לשם קבורת מתים או לרפואת חולים עניים, ולגידולם של הדורות לא שמו לב. בתי הספר שהוקמו במאָה שעברה נשארו בהווייתם האפורה, מוריהם היו יהודים מתבוללים שהתייחסו אל אומנותם כאל דרך לרומאניזאציה, להוציא את בני העניים מן הגיטו הרוחני ולפתוח לפניהם את שערי היופי של התרבות הרומנית, ולנטוע בלבם אהבה גדולה אל ה“מולדת”. עתים היו המורים שרידי דור ישן, חנוטים העושים מלאכתם בדרך מיכאנית, מלמדים עיקרי דת מתוך מספּר נדפּס ומקריאים תפילות מתוך קרירות של כפור, באין כל מגע עם הנפש החיה של בני הנעורים.

משבאָה המלחמה הניחה המלוכה את ידה הקשה על בתי הספר היהודיים. בלי כל הסוסי מצפּון ובושת החרימה את בתי הספר הישראליים לצרכי הצבא, ולא שאלה מה יקרה לילדי ישראל ומאין יבוא למודם. בשנת 1915 גרשה את התלמידים מבית הספר הצבורי ברומן והתקינה אותו לבית חולים לצבא. וילדי ישראל היכן למדו? מאין ברירה נתחלקו לכתות כתות, ולמדו בבתי כנסיות שונים שבעיר. באמצע שנת הלמוד 1916 – 1917 יעדה הממשלה את שני בניני בתי הספר של חברת ה“קולטורה” ביאסי לבתי חולים לצבא, והתלמידים, 519 במספּרם, נתפּזרו ילד ילד אל ביתו ובטלו מלמודם עד גמר המלחמה בשנת 1919. כשקבלה החברה את בניניה בחזרה היו הרוסים כמעט והוכרחו לתקנם תחילה לשם שמוש.

אבל התקונים באו שלא בזמנם. הימים היו ימי הדבש ורעיונות מגד וריעות. רומניה חתמה אָז על חוזה השלום וקבלה מאת המעצמות חבלי ארץ חדשים וגדולים, ולב השרים היה טוב עליהם ונתכוונו להתחיל בפוליטיקה חדשה וליבראלית, מעין זו שבארצות המערב. קודם לכן היו בתי הספר נעולים בפני ילדי ישראל, עתה נפתחו לרווחה, וכל הרוצה נכנס ולומד. ראו ההורים כך וגדלה אמונתם כי קרובה ישועתם לבוא, ומהרו להכניס את בניהם אל בתי הספר הכלליים מתוך שמחה ודיצה, כי בניהם, בני יהודים מרודים, יצטרפו אל הרומנים הטהורים וישחקו אתם ברחובות ולא יפּרדו. בתי הספר היהודיים המיוחדים התרוקנו מתלמידיהם ולא נשארו מהם אלא מעטים. בשני בתי הספר של חברת “קולטורה” שהוזכרו לעיל לא נשארו אלא 120 תלמידים מן המספּר הקודם של 591. והממשלה אשר ראש שאיפתה היה למוטט את בתי הספר המיוחדים ליהודים, הנהיגה בבתי ספרה שבערים המאוכלסות יהודים למודי “דת משה”, ובהם מצאו אחינו את ספּוקם היהודי, ואם נמצאו הורים אשר השעה הקלה ללמוד הקריאה לא הניחה דעתם שלחו את בניהם אחר הצהרים אל “חדר” פּרטי של מלמד או מורה עברי, וקבל הנער שעה נוספת של למודי קדש.

אבל בבתי הספר היהודיים שנשארו עוד באו שנויים לטובה, אם משום שנגעה בהם רוח הזמן או משום שלא היתה להם זכות קיום בלי למודים עבריים הגונים. הורגשה שאיפה, קלה אָמנם, ללמד עברית כלשון חיה, ויש שלימדוה בהברה הספרדית. במקום תרגום קטעי חומש בדרך יבשה, פּסוקים פּסוקים נפרדים, החל למוד התורה לובש צורת למוד נפשי, ובתוך כתלי בתי הספר נשמעו אפילו שירים ארץ־ישראליים. בית הספר היהודי ברומן, עיר ישנה בעלת מסורת רומנית, שראש בית הספר התפּאר תמיד “ברוח הלשון הרומנית והפּאטריוטיות הרומנית”, נשתנה ובדין ובחשבון שנתפּרסם בשנת 1933 בקונגרס רומני מיוחד נאמר בין השאָר:

“החנוך הדתי, הביבלי וההיסטורי (כלומר: למודי הדת, התנ"ך ותולדות ישראל) שהילדים מקבלים בבית ספרנו שייך לסוג אותם המוסדות הראויים להקרא בשם “בית ספר עברי” … בסוף השנה הנוכחית הראו תלמידי המחלקה הרביעית את כחם בבחינות השפה העברית ולמודי הדת. במעמד ההורים, ובאי כח הקהלה והתרבות שבעיר נבחנו הילדים והצטיינו בידיעותיהם העבריות. הוברר הדבר שכל המסיימים, ארבעים במספּר, שגמרו חוק לִמודים של ארבע שנים, יודעים את מנהגי דתנו ובקיאים בסדרי בית הכנסת והתפלות. שלשים מהם יודעים לדבר בלי קשי עברית בהברה ארץ ישראלית”209.

כאות להתעוררות תשמש העובדה שהמורים העבריים ברומניה הישנה התאחדו והחלו להוציא חוברות פּדגוגיות בבוקארישט בלשון העברית בשם “פּרקים”, חוברות שטפּלו בבעיות החנוך העברי הלאומי.

מ. א. בייגיל, שביקר ברומניה בשנת תרפ"ט (1929), מספּר על המצב בבוקארישט עיר הבירה בקצור:

" בבוקארשט יש לא פחות מחמשה עשר אלף ילדים ונערים מגיל בית ספר ומהם מבקרים כשלשת אלפים וחמש מאות במוסדות חנוך יהודיים. והמעטים נתונים בתנאים, שאין שום אפשרות להקנות להם את עיקרי היהדות במדה מספּקת. הסבות הן:

א. מספּר השעות המצומצם – שעה, שעה חצי ליום, ובשעות חטופות אלה צריך המורה ללמד לשון ודת, ספרות תורה, היסטוריה. הלמוד העברי מתפּורר לפרורים קטנים.

ב. מספּר שנות הלמוד המוקדשות לערכינו הלאומיים, ארבע שנים, אינו מספּיק להקנות לילד דבר מה יסודי.

ג. לתלמידים חסרה אטמוספירה יהודית לאומית עממית בבית הוריהם וברחוב היהודי ההולכים ומתרוקנים מתכנם העצמי.

ד. חסרים מורים בעלי ידיעות ובעלי הכשרה פּדגוגית. המעטים הטובים – אין כחם גדול מחמת מעוטם, להלחם עם המציאות ולהתגבר עליה"210.


 

פרק ששי: באמריקה הלאטינית

ישובם של בני עמנו באמריקה הלאטינית צעיר לימים הוא. כי לא נכניס בחשבון ימינו יהודים ממוצא האנוסים שברחו מחמת המציק ומצאו להם מפלט בבראזיל או בארץ אחרת ובמשך הזמן נטמעו בין התושבים וקשרם בעמנו הם אך זכרונות מטושטשים, וכן לא נדבר על מהגרים אחרים שהגיעו לחופי אמריקה הלאטינית לפני דורות כיחידים ונבלעו. אנו מדברים כאן על הישוב החדש, שהוא בן זמננו ודורנו. במנין הוא מגיע, על פּי אומדנה, לשש מאות אלף, והם מפוזרים בארצות שונות, בין ישובים בני מיליונים רבים, בקבוצים לא גדולים. תהליך עבודת התרבות והחנוך בקרב הישובים החדשים משקף את התסיסות האידיאולוגיות והחברותיות שעברו על בני עמנו במשך חמשים השנים האחרונות.


ארגנטינה

הגדול והחזק והותיק שבישובים הללו הוא בארגנטינה. בה דרים, לפי המשוער211 כארבע מאות אלף נפש, רובם בכרך בואינס איירס (כמאתים אלף). תחילתה של ההגירה הגדולה והמכוונת לארגנטינה חלה בימי פּעולתו של הבארון מוריץ הירש212 שביקש ליישב על ידי חברת יק"א שייסד לשם כך213 בשנת 1891, יהודים על הקרקע בארצות ליבראליות שיש בהן שטחי קרקע רחבים ובלתי נושבים. הוא בחר בארגנטינה, במחוזות אנטרו ריאס וסאנטה פה214, והביא שמה מהגרים מליטה ומפּולין, מרוסיה ומרומניה, רובם חזקי גזע, וביניהם גם אידיאליסטים, שראו, אחר פּרוץ הפּרעות ברוסיה, דרך שיפּור מצבם החומרי והרוחני ותיקון חיי הכלכלה של עם ישראל בגולה על ידי שיבה לעבודת האדמה. המתיישבים הללו הביאו מארצות מושבם ארחות חיים מסורתיים מגובשים. העובדה שלא באו יחידים בודדים ולא נתפּזרו, אלא נתיישבו חבורות חבורות במקומותיהם החדשים, הועילה הרבה שיוכלו לשמור על אוירת חייהם הקודמים ולהביא את “שכינתם” למקום גלותם. מושבה יהודית בארגנטינה היתה בשנים הראשונות להיוסדה ריפּליקה של העיירה היהודית במזרח אירופּה.

אלו היו היהודים הטובים ההם עומדים ברשות עצמם ואינם תלויים באחרים בסידור חייהם, ודאי שהיו מייסדים לעצמם את מוסדות החנוך שהיו רגילים אצלם, את החדרים ואת תלמודי התורה, או אולי את בית הספר העברי, כי בתקופה ההיא כבר הורגשה פּעולת המשכילים בעם, ובין המהגרים היו מן המשפּיעים.

אבל יק“א קבלה על עצמה את האפּטרופּסות המלאה על חיי המהגרים, החומריים והרוחניים גם יחד. בכל מושבה יהודית ייסדה בית ספר ללמודי קודש וחול, בן שלש מחלקות ושלש שנות למוד. בימים הראשונים היו מלמדים את למודי החול בלשון הספרדית ואת למודי הקודש בתרגום ליידיש, אבל במשך הזמן הורגלו הילדים לספרדית ונעשתה השלטת. ומי היו המורים? משרד יק”א בפאריז הוציאם מבתי ספרה שבמארוקו ושלחם לארגנטינה לנהל את בתי הספר. לשם תפקידם זה למדו המורים את הלשון הספרדית ובבואם לארגנטינה לימדוה. רחוקים וזרים היו המורים ההם לתלמידים ממזרח אירופּה ולנפשם, ולא גדלה האהבה בין שני הצדדים. את הלמודים העברים מסרה יק“א לידי מורים “אשכנזים”, מהגרים שלא הצליחו בעבודת האדמה או מי ששימש שוחט וחזן. פקידי יק”א לא בדקו בידיעות המלמדים הללו. שאיפותיהם של הפּקידים היו דלות בתכלית וכל עניני היהדות הצטמצמו אצלם במושג המערבי “דת”, כלומר: קריאת התפלות ואמירת ברכות וקריאָה וכתיבה מעט ודברי ימי ישראל מתקופת המקרא ואיזה מעיקרי האמונה. ידיעת תרגום איזה פסוקים מן התורה נחשבה ביניהם ל“למדנות”.

אם נזדמן מלמד משכיל – היה זה מקרה מוצלח, או נס מתרחש. במוזסוויל, אם המושבות, היה המורה ראובן בן אהרון הכהן סיני, משכיל מעולה, אידיאליסטן, חובב עמו ולשונו – הטפּוס הידוע לנו מן העיירה והעיר בפולין וברוסיה – והוא גם כותב מכתבים אל העתונים העברים על מצב המושבות בארגנטינה. מורה זה עשה גדולות ולבית ספרו יצא מוניטון, ולא הסתפּק בהוראה בלבד, אלא הפיץ את התרבות העברית גם בין הגדולים, ויסד חברת משניות. לשבחה של האדמיניסטראציה של יק"א ייאמר שלא עכבה בידו או בידו של מורה משכיל אחר לפעול את פּעולתו. אולם ברוב המושבות היה החנוך בשפל המדרגה. עמוד התווך של החנוך היתה האוירה הביתית ומה שלא קנה תלמיד מבית רבו רכש לו בבית אבא. עתים היה “שעור” נהוג בבית אחד האכרים, וההורים היו מביאים את בניהם הרכים אתם אל השעור, אף כי ידעו שאין הלמוד לפי שכלם וידיעותיהם, אבל אמור אמרו: יתבשמו הילדים מריחה של תורה… היו הורים שקיימו בעצמם מצות “ושננתם”, ויש ששכרו מורים פּרטיים ללמד בניהם בביתם. בני מושבת פיינברג ניסו לייסד ישיבה והעמידו בראש את אריה ליב ווינוקור, מי שחיבר אחר כך את המלון העברי הספרדי הגדול215. הישיבה לא יכלה להתקיים ונסגרה.

שנוי לטוב בא בשלוח יק“א מפקח מיוחד מפאריז ושמו ד”ר צבי אשכנזי, יליד העיר המפורסמת בהשכלתה ברודי, בגאליציה, שלמד תורה בבית מדרשו של הילדסהיימר. הוא היה יהודי נאמן ובקש להרים את דרגתם הרוחנית של בתי הספר. תכניתם לא ישרה בעיניו והשתדל לשפּרה ולהיטיב את הלמודים. הוא יסד גם חברות לספרות ולתרבות. בשנת 1911 ייסד בבואינס איירס חברת “חובבי שפת עבר” שכמה מחבריה היו אחרי כן למנהיגים. אבל פּעולתו קופּחה על ידי המוות.

חנוך בתי הספר במושבות היה מרוכז במשרדה של יק“א בבואינס איירס. מספּר המוסדות הגיע במשך הימים לששים ואחד, ומספּר תלמידיהם לארבעת אלפים. תקציבם עלה משנה לשנה עד שהגיע לסכום של מאתים אלף פראנקים. שני שלישים סיפּקה יק”א ושליש אחד המתיישבים. כי הוטל עליהם מס חנוך וחויבו בו גם הרווקים.

מה היה טיבו של חנוך זה?

עסקן ארגנטינאי מוציא עליו את משפּטו:

“עצם החנוך היה דתי ו”פּאטריוטי" (ארגנטינאי)… מטרתו היתה להשיג במשך הזמן הקצר ביותר שידמו בני ישראל לאזרחים לכל מנהגיהם והליכותיהם, שיתבוללו וייטמעו ביניהם… מנהלי בתי הספר שהיו רובם ככולם חניכי “כל ישראל חברים”, לא ידעו את משאת נפשם של יהודי אירופּה המזרחית, לא ערכו (העריכו) את קניניהם על שדה התרבות ואת כלי מבטאה, את השפה העברית ואת השפה האידית… הללו גם ירדו לחייהם של המורים העברים. הדור הצעיר חונך בלא הכרת ערכה של עבודת האדמה ובלי שום הערצה כלפּי קניני תרבות ישראל ויוצריה. רעיון התחיה הלאומית, שהשתרש בלב ההורים נדחה הצדה והוחרם ונאסר בבית הספר… הנגודים בין החיים הלאומיים

בבית ההורים וחיי בית הספר עשו שמות"216.

המוגזמים הדברים האלה?

מבקר אחד, מורה מפורסם לחקלאות ועסקן צבורי, עקיבא עטינגר, כתב עליהם:

“בתי ספר אלה משפּיעים השפּעה מחריבה על הנוער, מרחיקים אותו מבית הוריו, משפתו היהודית, משרידי המנהגים והמסורות של בן העיירה… והאהבה לקרקע אינה משתרשת וגם אינה יכולה להשתרש בקרב הדור הזה… והאכרים מבני הדור הראשון והשני נאנחים וקובלים על כך”217.

בינתים החל הישוב העירוני מתפּתח, ביחוד בעיר הבירה. והממשלה ליבראלית היתה, שרר חוק של חובת חנוך כללית, בתי הספר הכלליים חילוניים היו ולא לימדו בהם את הדת הנוצרית, ובני המהגרים נתקבלו בהם בסבר פּנים יפות, ובמטרה להתיכם בכור ההיתוך של העם הארגנטינאי. ילדי ישראל בקרו כולם בבתי הספר של הממשלה וקנו להם ידיעת שפת המדינה, עד כי היתה ללשון דבורם והשכלתם. וההתבוללות הלשונית הזאת החלה להראות את תוצאותיה. בשעה שהתקדם תהליך זה מחוץ נתנוונו פּני הבית היהודי מבפנים ותש כחו. החיים הדתיים ירדו משנה לשנה.

מובן שנוסדו מוסדות חנוך יהודים בערים זעיר שם זעיר שם. והם תלמודי תורה, תוספת יהודית לבתי הספר הכלליים. הראשון נוסד בבואנוס איירס בשנת 1896 ונקרא בשם “תלמוד תורה הראשונה”218. אחריו, בשנת 1906, נפתח מוסד שני בשם “תלמוד תורה ד”ר הרצל". שני המוסדות קטנים היו ולא היה ביכלתם להתקיים. נצטרפו שניהם למוסד אחד ונתברכו בשם חדש “תלמוד תורה הכללית”. עוד שני תלמודי תורה נוסדו בשנת 1908, אבל בדרך כלל היו כולם זעירים וחסרי השפּעה. ומספּר הילדים שלא למדו כלל למודים עבריים רב היה. בדרך כלל היה מצב החנוך היהודי בערים גרוע מאשר במושבות. מספּר היהודים בעיר הבירה ובערי השדה גדול היה פּי שלושה ממספּר היהודים במושבות, אבל מספּר הילדים שנהנו מחנוך יהודי אם בבית הספר או מפּי מורה פּרטי לא הגיע אלא לאלפּים.

תקופה חדשה בחנוך ילדי ישראל מתחילה עם שנת 1911. יק“א שלחה, אחר מות הרב אשכנזי, רב אחר, ד”ר שמואל חלפן, יליד ייליסאבטגראד ברוסיה וחניך הסמינאר של “כל ישראל חברים” בפאריז (מת בשנת 1932). הוא מצא עזובה רבה בבתי הספר וייסד חברה בשם “קורסוס רליג’יוסוס”. מרכז החברה קבל על עצמו לנהל את עבודת החנוך בארץ, להשגיח על בתי הספר, לבחור במורים על פּי בחינה ולשתף את ההורים בכלכלת בתי הספר – כי מימי יק"א התרגלו ההורים לקבל את החינוך חינם או כמעט חינם. בה בתקופה החלה ירידתן של המושבות החקלאיות. רבים מן האכרים לא עמדו בנסיון, עזבו את החקלאות עליה חלמו והלכו להתיישב בערים ובעיירות, לשוב אל המסחר אשר מאסו בו. עם ירידת החקלאות נתקלשו המושבות ועבודת החנוך שבהן הוחלשה.

פּעולת הקורסים הדתיים שהחלה בבואנוס איירס התפּשטה בינתים בכל הישובים, למחוזות רוזאריו, סנטה פה ועוד. הד"ר חלפן מצא לו עוזרים בין המשכילים ובחר במורים טובים, בעלי ידיעות ובעל רצון יהודי. בשנת 1911 נוסדו שבעה בתי ספר כאלה, מספּר תלמידיהם היה 470 ומספּר מוריהם שבעה. בשנת 1912 היו חמשה עשר בתי ספר, מספּר תלמידיהם 1089 והמורים 17, וכן עלה המספּר משנה לשנה עד כי הגיע בשנת 1923 לתשעים ושלשה בתי ספר, תלמידיהם 6129 ומוריהם 112. ריבוי זה בא גם משום תגבורת ההכרה בצורך החנוך וגם משום ההגירה. כי משנת 1920, לאחר מלחמת העולם הראשונה, היו באים מששת אלפים עד שבעת אלפים מהגרים מדי שנה מפּולין, מליטה, מרומניה, מטורקיה ומסוריא. כל בתי הספר היו של מלואים, כלומר שלימדו בהם למודי יהדות, לאחר הלמודים בבית הספר הכללי. אמנם מספּר שעות הלמודים היה מספּיק, כשלש ליום, ואם לא הצליחו הרבה היתה זאת אשמת התכנית או אשמת מורים ואשמת חוסר מטרה ברורה וטכניקה טובה. לימדו תורה, נביאים, היסטוריה ישראלית ומעט יידיש.

בימים שלפני פּרוץ מלחמת העולם הראשונה הורגשה התסיסה באויר. הון יק“א נתמעט ומנהיגיה חששו שמא לא יוכלו לספּק את כל צרכי בתי הספר בארגנטינה. תמיכת יק”א הגיעה לשמונים אלף פּיזות219, כחצי התקציב. על כן החליטה לסלק ידיה מבתי הספר האינטגראליים במושבות ובשנות 1920–1917 מסרה את הבנינים לממשלה לחכירה ואת הרהיטים וכל הציוד במתנה גמורה. מאז בא פּילוג בחנוך. התלמידים במושבות למדו בשני בתי ספר, באחד של חובה ובשני של רשות.

מספּר בתי הספר עלה, כאשר תוכיח הסטאטיסטיקה, אבל השפּעתם החנוכית מעטה היתה. רובם היו קטנים ומנין תלמידיהם מועט: עשרה, חמשה עשר תלמידים בבית הספר ומורה אחד להם. הילדים בני גילים שונים, ונחלקים לכתות שונות, ולומדים בבת אחת. ילדים היו מתקבלים בכל ימות השנה, ולא היה סדר למשנה, וההורים מזלזלים במוסד ובמורה ובלמודים. שאיפת ההורים העיקרית היתה לגדל את בניהם לפּרופיסיות חפשיות, להיות עורכי דין ורופאים ורופאי שנים וכו', ובני הנעורים בצאתם מבתי הספר הנמוכים הלכו אל בתי הספר התיכוניים והגבוהים. אפילו אם למדו דבר מה ב“קורסים הדתיים” נשכח הלמוד עד מהרה. הלמוד היה בכל אופן מיכאני, למוד שאינו צריך כוונה, אך דבר שפתים, קריאת תפלה מלומדה, בלי כל קשר עם החיים וההווה והנפש. בסביבה לא היה דבר לחזק את תורת הקורסים. ברכות שנלמדו על־פּה – לא נאמרו על ידי ההורים וממילא לא על ידי הילדים. סדור התפלה לא נפתח, החומש לא נמצא בבית, ואיש לא שאל ולא הזכיר את הכתוב בתורה. עזבו ההורים את התורה לא ליום, כי אם לשנים, – ומה יעשה הבן שלא ישכח? בתי הכנסיות שממו ומן השבתות והימים הטובים לא נשאר אלא שלד יבש ונבוב. והמורים ראו את ההפקרות ולא יכלו למצוא יציבות בהוראה ועתיד להם ולמשפּחתם. בימי המלחמה האמיר היוקר והצבור היהודי לא דאג להגדיל את שכר המורים ולספּק להם מזונות וצרכי חיים. אז נסחף המורה עם הזרם הכללי שנמשך אחר העושר והכבוד החברותי ופנו אף הם אל המסחר או ישבו על ספסל הלמודים להתכונן לפּרופיסיה חפשית ובתי הספר נשארו ללא מורים.


תקופת בית הספר המפלגתי

לאחר מלחמת העולם הראשונה, כשנתחדשה ההגירה לארגנטינה, בא שמה טיפּוס חדש של מהגרים, חניך האסכולות המפלגתיות במזרח אירופּה, מן ה“בונד” ו“פועלי ציון” עד פולקיסטים וקומוניסטים, כל אחד עם מטענו האידיאולוגי וז’ארגונו המיוחד ועקשותו המחושלת ותכסיסי התנצחותו על עתידות החברה והיהודים. הם היו בני אדם דינאמיים, מנוסים בתעמולה, רגילים לעסקנות צבורית ומוצאים בה קורת רוח והתבטאותם העצמית ופרוק מרצם, ומיד נגשו ליסוד בתי ספר כמתכונת בתי הספר בפולין. בעיקר נוסדו בתי ספר יידיים חילוניים, ויחסם לעברית ולספרות העתיקה ולמסורת ישראל היה שלילי בהחלט.

בית הספר היידישאי הראשון נוסד על יד קבוצת “פּועלי ציון” וקראו לו “נאציאנאל ראדיקאלע שול”. אחריו נפתחו בתי ספר חילוניים אחרים. כולם עמדו על יסוד היידישיזם והכרוך בו, ונקראו על שמות סופרים מפורסמים כשלום עליכם, מנדלי מוכר ספרים, י. ל. פּרץ ועוד. בכל האסכולות הנזכרות לא היה מקום ללשון העברית, לכתבי הקודש ולמנהגי ישראל. כמובן התחרו עם תלמודי התורה והפחיתו את מספּר תלמידיהם והורידו מצבם בקהל. בשנת 1919 נוסד בית ספר על ידי “פּועלי ציון” על שם מנהיגם ב. בורוכוב. בעלי הנטיה הקומוניסטית פּתחו “ארבעטער שולן”. המפלגות יצרו מין יריד של התחרות, חבריהן חזרו על הפּתחים, פּתו הורים לשלוח את בניהם דוקא אל האסכולות שלהם ולגלגלו על בני שאר המפלגות. וקנאת מפלגות תרבה בתי ספר בלתי מבוססים. על כן רבו בתי הספר רבוי בלתי טבעי וללא יסוד חומרי. התוצאות נראו מהר: מוסדות נולדו ברעש ובתקיעה גדולה ונסגרו בשברים או מתו מיתת שתיקה, ויצאו מן העולם ללא הספּד. נשארו אך מעטים שהתקיימו בכח קופּתה של המפלגה. בשנת 1927 היו בבואינס איירס חמשה בתי ספר על שם בורוכוב ושמונה “ארבעטער שולן”.

בשנת 1930 נתגברה הריאקציה הפּוליטית בארגנטינה והמפלגה ה“דימוקראטית הלאומית” הגיעה לשלטון. אז בא משבר גדול בחנוך הראדיקאלי. בחוגי הממשלה נשבו רוחות ריאקציוניות, צבועות גוון אנטי־יהודי, והחלו רדיפות המפלגות השמאליות. אסרו עצרות ובתי ספר שלא נחתמו בחותם הדת נרדפו. הממשלה סגרה את בתי הספר החפשיים בדרכים אדמיניסטראטיביים אם על “חטאים היגיינים” או על שמאליות. בתי הספר שעל שם בורוכוב ו“ארבעטער שולן” נסגרו. על הגזרות הרעות מצד הממשלה באו מכות אחרות: לקו המושבות ביבול רע ובהפסקת תמיכתה של יק“א. מספּר ה”קורסים" פּחת מ־57 בשנת 1923 לארבעים בשנת 1930, לעשרים בשנת 1932, לארבעה עשר בשנת 1933 ולארבעה בשנת 1935, ואף ארבעת האחרונים ההם היו תלויים באויר. המורים הנשארים אכולי יאוש היו. המורים הראדיקאליים יש שנאסרו ויש שהוכרחו לחתום על הבטחה שלא יוסיפו עוד לעסוק בהוראָה. עזבו המורים הללו את הוראתם ופנו אל המסחר, ויש שהודו לממשלה על מעשיה, כי הצליחו ועשו חיל במסחר וזכור יזכרו את שנות הוראתם בדאבון לב – על ימיהם שאבדו להם.

בתוך תקופה זו של רפיון ידים ומבוכה פּנימית – בשנת 1931 – הגיע לארגנטינה שליח הציש“א מפּולין לשם מגבית ועורר את חבריו לגשת מחדש ליסוד בתי ספר חילוניים. בשנת 1932 נוסדה חברה “געזעלשאפט פאר יידיש־וועלטלעכע שולן” שרוב חבריה היו מבעלי האידיאולוגיה של ה”בונד" ומעוטם בלתי מפלגתיים. בשנת 1934 נוסדה חברת “צנטראל יידיש וועלטלעכע שול” ובראשי תיבות צוויש"א, ומרכז זה יסד בתי ספר על שם מנדלי מוכר ספרים וסופרים יידיים אחרים. בתי ספר אלה השתדלו להסתגל אל דרישות הממשלה ולא לדגול בסיסמות פּוליטיות, והממשלה לא עיכבה אותם, אבל השגיחה עליהם שלא יצאו מגדרם. אף הטילה חובה עליהם ללמד מקצוע מיוחד הנקרא “טעמאס פּאטריאס” (נושאים על המולדת) שיש בהם אך חזרה על מה שלומדים הילדים בבית הספר הכללי.


תקופת הסינטיזה

בשנת 1929–1928 קם טפּוס חדש של בית ספר, והוא מעורב, ומלמדים בו גם עברית גם יידיש. בתי הספר האלה נקראו על שם ביאליק, והיתה אחת מפּשרותיהם להשגיר את הדבור העברי בפי הילדים. ועוד בדבר אחד הופלו מוסדות אלה לטובה, שהכניסו בכתליהם את הצד החברותי, כגון קלובים וספרויות ועתונים של קיר והנהגה עצמית. נראה היה שיבוא שנוי לטובה, אבל בה בתקופה החל תהליך אחר המעכב את התפּתחותו של החנוך, והוא התפּזרות האוכלסיה היהודית בפרברים. “התאחדות הציונים העממיים” בקשה פּתרון לפּרובלימה זו על ידי יסוד בית ספר מרכזי, ומכוניות היו מביאות את הילדים ומחזירות אותם. הנסיון הראשון לא הצליח משום יוקרו. בגלל ריחוק המקום לא יכלו התלמידים להשתתף בחיי בית הספר שלא בשעות הלמודים.

בשנת 1936 יסדה ה“חברה קדישא” – חברה גדולה ועשירה העוסקת בקבורת מתי הקהלה האשכנזית ומשמשת בבואנס איירס במקום קהלה רשמית – ועד חינוך עירוני לאחד את בתי הספר ולתמוך בהם תמיכה חמרית ורוחנית, על ידי פּיקוח ותכנית. חברה זו לא קבלה עליה השקפה חנוכית מסוימת ומכירה בזכות קיומם של בתי הספר מכל הטפּוסים, אלא שיש לה כמה דרישות כלליות שאינה מוותרת עליהם, ואחת מהן שלא ילמדו בבית הספר בשבת, כי בתי הספר הראדיקאליים היו נוהגים ללמד גם ביום המנוחה ולחללו בכתיבה וכיוצא באלו. ויען שהיא תומכת בסוגים שונים יש לחברה שני מפקחים, האחד לבתי הספר העברים והשני ליידישאים, ושניהם עובדים מתוך שיתוף. בשנת 1940 היו לועד זה שלשים וארבעה תלמודי תורה, שני בתי ספר עבריים לאומיים ועשרת בתי ספר מעורבים. בשנת 1947 היו ברשת זו כששים בתי ספר בעיר ובסביבותיה ומספּר תלמידיהם 4500. כל בתי הספר קבלו מן הועד תמיכה שהגיעה עד לכדי שליש ההוצאות, כמאתים וחמשים אלף פּיזות.

החברה הנ“ל יסדה גם בית מדרש למורים, שהוא בית ספר תיכון ונמצא בבנין טוב. בסמינאר זה ילמדו 250 תלמידים, שבעים אחוזים מהם בנות. דרישות הכניסה הן סיום מתלמוד תורה או מבית ספר עממי עברי־אידי ומקדישים בו שמונה עשרה שעות בשבוע ללמודים, מהן עשר שעות לעברית וארבע שעות ליידיש וספרותה. בראש הבית העמידו את יוסף מנדלסון, מי שחיבר ספר גדול על רש”י. מייסדי הבית הם: ר' ידידיה אפרון, הדירקטוריון של ועד החנוך, מאכס גלוקסמן (ע"ה) וד"ר שלזינגר. לסמינאריון ישנו סניף באם המושבות מוזסוויל. טובי תלמידי המקום נשלחים לבית המדרש בעיר הבירה.

מוסד חשוב נוסד על ידי הד"ר זאב שלזינגר, רבה של בית התפלה מטובי העיר. שם המוסד “מכון ללמודי היהדות” ונשיאו הוא ידידיה אפרון.

בהקדמה לקונטרס המוסד נאמר:

"זה משנים מורגש במדינות אלה חוסר מורים מומחים ומוסמכים בשביל תלמודי התורה ובתי הספר העברים, שכמה מהם נאלצו להסגר מסבה זו. כמו כן אי אפשר לספּק את הדרישות למדריכים דתיים במקומות הנידחים בארצנו וביתר ארצות יבשה זו.

"המוסד הזה הוא תורני־חנוכי, לאומי־דתי הן בתכנו והן בצורתו ונגד עיניו תמיד תחית עמנו בארצנו הקדושה. המכון שואף אף ליצור חבר מורים חדורים ברוח לאומית דתית. ב) לאלף את צעירי ישראל את לקחי תורתנו הכתובה והמסורה במדה גדושה, להכשירם ולאמנם בשרותים הקשורים בקיום היהדות, העלולים להביא תועלת לקהילותינו. ג) להעמיד אנשים מסוגלים, שיתמחו בכל שרויות בתי הכנסת.

בשביל המסיימים בהצטינות את חוק הלימודים תיווצר האפשרות להמשיך את למודיהם, עד כדי השגת תואר מוסמך באחת מהמדרשות המפורסמות בארץ ישראל או בארצות הברית".

אל המוסד מתקבלים בני שתים עשרה, מסיימי בית ספר עממי, שיש להם ידיעות עבריות של ארבע מחלקות.

אחד מחשובי בתי הספר העממיים הוא בית הספר “יהדות” המתקיים במושבה העתיקה מוזסוויל, שמספּר תושביה 1400. לומדים בו כמאָה ושמונים תלמידים ובו, כאשר הוזכר, גם מחלקה של בית ספר תיכון, המשמש סניף לבית המדרש למורים שבבואנס איירס.

בימים האחרונים החלו להקים בנינים נאים לבתי הספר, וזה הועיל להרים ערך המוסדות בעיני ההורים והתלמידים גם יחד. המפואר בבנינים הוא של בית הספר היידי הנקרא על שם שלום עליכם (הסתדרות להחזקת בית ספר זה נוסדה בשנת 1934 על ידי ד"ר יונה קובנסקי) ו“פועלי ציון” שמאל הם תומכיו. הסתדרות זו ראתה לנכון להשיג את ההורים על ידי הידור החנוך. הבנין נאות לתפקידו ומזוין במכשירי הלמוד המודרניים ביותר, כרדיו וקול־נוע, אולם להתעמלות, ספריה ועוד. וכינס מורים מוכשרים. מספּר תלמידיו עלה משנה לשנה. בשנת 1938 היו שם 160 תלמידים, בשנת 1942 – 615 ובשנת 1947 – 1630220. בית ספר זה הוא יידישאי ברוחו, אבל מלמדים בו גם עברית ומקצוע של פולקלור הנקרא “שטייגער”, כלומר: נוסח החיים או ההוואי היהודי בימי חול ומועד. דרכי הלמודים מודרניים הם. התלמידים באים מכל קצות העיר, מובאים ומוחזרים במכוניות. בנין נאה זה והצלחת בית הספר הביאו לידי כך שבתי ספר אחרים ישתדלו להקים להם בנינים טובים ומתוקנים. בפרברי בואנוס איירס הקימו להם בנינים שני בתי הספר העבריים המודרניים שעל שם משוררנו ביאליק, באחד מהם שלש מאות תלמידים ובשני כמאה.

בעיר הבירה נמצאים כעשרים וחמשה אלף יהודים ספרדיים, ובני עירק שבהם הם הנאמנים ביותר למסורת. בית הספר המשובח שלהם נקרא בשם “יסוד התורה” ומספּר תלמידיו כחמש מאות, ושנים עשר מורים ומורות משמשים בו. סדר הלמודים הוא על פּי הנהוג בארצות הקדם, הבנים לומדים לבד והבנות לבד. ומספּר הבנות מעט מאד, אך כחמשים. רוב הזמן ניתן לקריאה מיכנית ולנגון הטעמים, ואך שלש שעות לשבוע הוקצבו ללמוד הלשון. היהודים מיוצאי גרמניה שרובם הגיעו משנת 1938 ואילך, מימי היטלר, מזלזלים בחנוך יהודי. הם יסדו להם שעורי דת, פּעם בשבוע, על פּי שעורי ה“רליגיאנס אונטערריכט” שהיה נהוג אצלם בארץ מוצאם.


בערי השדה

בשעת המשבר לחנוך נמצאו עסקנים שבקשו לעמוד בפרץ. לשם קיומם של בתי הספר מחוץ לעיר הבירה, למחוז אנטרו ריוס, נוסד “ועד החנוך הראשי” (1935) על ידי ישראל יאגובסקי, ולו קרן חנוך מיוחדת, מבוססת על תרומות שנתיות. הועד אוסף מדי שנה סכומים לא־גדולים, כעשרים אלף פּיזות, שמקצתו יוצא על תמיכות לבתי ספר ומקצתו להחזקת המנגנון. הועד פּתח מחדש בתי ספר במושבות ובעיירות, ובשנת 1939 הגיע מספּרם לשלשים וארבעה, ושמשו בהם 31 מורים – לפעמים היה מורה אחד משמש לשתי מושבות סמוכות, מלמד חצי השבוע באחת וחציו השני בשניה. בבתי הספר הללו מלמדים עברית ויידיש, ועל ידי זה ירדה מלחמת הלשונות. ועד זה שימש למופת ונוסדו כדוגמתו ועדים בסאנט־פה ובדרום הריפּובליקה.

על המצב תשמש דוגמה העיר רוזאריו. בה נמצאים כשמונת אלפים יהודים ויש בה אך שני בתי ספר קטנים ובהם שבעה מורים. בית הספר היידישאי נקרא על שם שלום עליכם ובית הספר השני נקרא על שם ביאליק והוא מן הטפּוס המעורב ובו מאה ועשרים ילדים. רוב בתי הספר בערי השדה קטנים הם ומשמש בהם על פּי הרוב מורה אחד. ושאיפת ההורים החנוכית דלה היא, למד את בניהם לטכס בר־מצוה וישבעו רצון.

בעיר קורדובה היו בשנת תש"ח אלף וארבע מאות משפּחות, והעדה ערה לבעית ארץ ישראל ולצרכי הקהלה המקומית ונודבת סכומים גדולים ואף על פּי כן לא היו בבית הספר היהודי היחידי שבעיר יותר ממאה וחמשים תלמידים, ועמהם נמנים גם ילדי הגן.


המורים

בבואנוס אייריס התקיימו שתי אגודות מורים, אחת של יידישאים והשניה של עבריים. שתיהן נתאחדו לאגודה מקצועית אחת וכוללת את כל המורים והשיגה הרבה לשפּור מצבם החומרי.

סיכום

בתולדות החנוך בארגנטינה היו שלש תקופות. הראשונה של אינרציה ובתי הספר הוקמו על פּי תכנית החדרים ותלמודי התורה באירופּה. התקופה השניה היתה של מפלגתיות, והשלישית שבימינו – של סינטיזה. בתי הספר העברים מלמדים גם יידיש ובתי הספר היידישאים הכניסו קצת עברית ופולקלור של החיים. בין בתי הספר מתבלטים שלשה טפּוסים: 1) הדתי, העומד בעיקר על למוד “עברי” ו“סדור”, אבל הכניס בשנים האחרונות קצת שנויים לטובה. 2) הזרם החילוני. 3) הזרם העברי הלאומי העומד בעיקר על יסוד הלשון העברית והציונות. בתי הספר המעורבים מתקרבים אל הטפּוס הלאומי הדתי, אלא שהם נותנים מקום גם ליידיש ולספרותה. שני הזרמים, העברי הלאומי והיידישאי, הם מן המודרניים ביותר ומשתדלים להשפּיע על התלמידים מן האידיאולוגיה של המייסדים.

מצב החנוך בארגנטינה הוא טראגי ועומד על מדרגה נמוכה מן החנוך בארצות הברית. התושבים מגיל העמידה והזקנה מדברים אמנם יידיש והחיים החברתיים מתנהלים ביידיש – אבל לשון זו משתכחת מבני הדור הצעיר, הדובר ספרדית וניזון מספרותה. הלמוד בבתי הספר של הממשלה היה מקודם חילוני, אבל משנת 1944 הוכנס בהם, על פּי השתדלות הקאתוליים שהם רוב, למוד הנקרא בשם “מוסר הנצרות” ואינו אלא למוד הדת הקאתולית. הורים מישראל רשאים לבקש שישחררו את בניהם מלמוד מוסר הנצרות, אבל רק אם יופיעו בעצמם לבקש זאת בעל־פּה. ולא בכתב. דרישה זו נוצרה בכונה תחילה להכביד את הדבר על ההורים, ואמנם השיגה את מטרתה – וההורים אינם משתמשים בזכותם, אם מפּני אדישות או מפּני עצלות ואם מחוסר עוז. יוצא, שרוב ילדי ישראל קולטים את הלמודים הזרים בעת שאת מוסר היהדות לא ידעו. וכמה מבני ישראל בכלל נהנים מחנוך יהודי כלשהו? אך כעשרים אחוזים למאה ושמונים מהם לא ידעו צורת אלף. תהליך ההתבוללות מתחזק והולך, ואפילו האנטישמיות אינה מעכבת הרבה. הצעירים הסובלים היו רוצים להתקרב אל תרבות עמם, אבל לבם ריק מידיעה ואפילו רגשותיהם היהודיים חלשים ביותר. הרצון לשוב אל העם עומד על הרהורי רגע המופיעים וחולפים, באין מעשה ופעולה, והלשון והספרות ודרכי החיים הזרים – הכל נבלע כבר בדמם. ואלה שקבלו חנוך יהודי – מה כחו של חנוך זה? בתי הספר החילוניים עומדים על הוקרת הספרות היידישאית – היקראו הילדים בגדלם ספרות זו? שאלה זו – קשה לתת עליה תשובה חיובית. המחלקה הארגנטינאית של ייוו"א ערכה מחקר באגודות הנוער ומצאה שבין 1685 הקוראים ספרדית ישנם 165 הקוראים יידיש ו־45 הקוראים עברית. הילדים, ואפילו מבתי הספר היידישאים הטובים, אינם מדברים בלשון זו ביניהם לבין עצמם, חוץ מתלמידי בית “תלמוד תורה הכללית”, שהם באים מבתי הורים דתיים.


תוספת ביבליוגראפיה:

א.א. פישר, החנוך היהודי בארגנטינה, קמה, ספר שנה של הקרן הקיימת לישראל, ערוך על ידי נתן ביסטריצקי, הוצאת “מסדה”, הרצליה, תש"ח.


בראזיל

עוד במאה הי“ט באו יהודים מגרמניה, מאלזאס לותרינגן ומהולאנד אל בראזיל והתיישבו בה, ובמשך הימים נטמעו בין התושבים. בסוף המאה הי”ט החלו באים יהודים מהגרים ממזרח אירופּה. בשנת 1900 היו בריאו די י’אנירו שתי חברות של יהודים אשכנזים ובית כנסת קטן. בסאן פּאולו ובערים אחרות היו קבוצות יהודים פּזורות. בראשית מאת העשרים החלו באות קבוצות גדולות של מהגרים, תחילה רווקים מבסרביה, ואחר כך משפּחות משפּחות משם וממחוזות וממדינות אחרים. חברת יק“א ניסתה לייסד גם בבראזיל מושבה חקלאית בשם פיליפּזון, ולא הצליחה, כי לא נטו המהגרים לעבודת האדמה. בשנת 1923 שלחה יק”א את הרב ישעיה רפאלוביץ לסדר מוסדות הדת והחנוך בבראזיל, והוא ייסד בתי כנסיות, חברות וספרויות ובתי ספר קטנים אחרים.

בשנת 1924, לאחר שהחלה ממשלת ארצות הברית מניחה מכשולים לכניסתם של מהגרים חדשים וקבעה להם מכסות מצומצמות, הוטה חלק מן ההגירה לבראזיל. הבאים היו בעיקרם מפּולין. על פּי ההשערה היו בבראזיל בשנת 1920 אך 6100 יהודים. בשנות 1935–1924 הגיעו לבראזיל 36,000 יהודים, ועתה נמצאים שם, על פּי ההשערה, יותר ממאה אלף יהודים221. אין לך אף עיר חשובה אחת בארץ שאין בה יהודים.

הקהלות הגדולות והחשובות ביותר הן בריאו די י’אנירו ובסאן פּאולו. בשתיהן תוססים חיים צבוריים יהודיים. בריאו ישנם חמשה בתי כנסיות של אשכנזים ושנים של ספרדים. אבל מצב החנוך בכל הישובים של בראזיל אינו טוב. הישוב צעיר ביותר ורק בשלשים השנים האחרונות החלה בעית החנוך עולה על הפּרק ונדונה ברצינות.

מוסד החנוך החשוב ביותר בריאו היא הגימנאסיה העברית המאושרת על ידי הממשלה, ושהיא אם כל מוסדות החנוך הטובים בארץ. הרבה הרפּתקאות עברו על גימנאסיה זו. קבוצה מצומצמת של בעלי בתים שמוצאָם מארץ ישראל בצרוף כמה יהודים ספרדים הניחו את היסוד לבית ספר עברי בראזילי יסודי בשם “מגן דוד” (1927). בבית ספר זה זווגו למודים כלליים לעבריים, והיו מלמדים את הלמודים העבריים בבקר, ואת למודי התכנית הכללית אחר הצהרים. ללמודים עברים הקדישו שלש שעות. על ידי השפּעת היהודים הספרדים נתקבל המבטא הספרדי בבית הספר. מספּר הילדים עלה לשבעים. מוסד זה שימש דוגמה לערים אחרות שבהן היה ישוב יהודי הגון ובה בשנה נוסדו בתי ספר יסודיים עבריים־בראזיליים בסאן פּאולו, בפורטו אליגרו שבדרום ורסיפּי שבצפון. בית הספר שבריאו הלך הלוך והתפּתח ובשנת 1937 הפך למוסד תיכוני ונתאשר על ידי הממשלה ונמצא תחת פּקוחה. את שם המוסד שינו מ“מגן דוד” ל“גימנאסיה עברית בראזילית”.

קשה היה קיומה של גימנאסיה זו גם מפּאת ההוצאות המרובות שנדרשו וגם מפּאת יחס כמה הורים. מספּר התלמידים בקורס התיכוני היה מועט והוצאות למודיהם מרובות. הדירה לא התאימה לבית ספר תיכוני וחסרו מעבדות לפיסיקה ולכימיה, והממשלה ביטלה את אישורה. הורים שעיקר דאגתם היה לעתידם החומרי של בניהם חששו שמא יהיו מסיימי הגימנאסיה העברית נתקלים במכשולים ולא תהיינה זכויותיהם מלאות – והעבירום לבתי ספר אחרים. גבאי המוסד – רפו ידיהם ומפעלם עמד להתמוטט.

בשנת 1932 מינו לראש הגימנאסיה את הד"ר משה פרידמאן – מי שהיה מורה במוסד זה מיום היווסדו, והוא חניך הישיבה האודיסאית וקבל את תוארו באוניברסיטה שבבראזיל – ועליו הוטל לקומם את הבית המט לנפּול ולהתאימו לדרישות הממשלה. בשנת 1932 עברה הגימנאסיה לדירה חדשה ומרווחת, וברבות הימים נרכש הבית ונבנה מחדש ופואר. שלש קומות בו ומקום בו לשש מאות תלמידים. מספּר התלמידים רב בינתיים ולא הספּיק עוד הבנין לבית הספר היסודי ולקורס התיכוני, ועבר הקורס היסודי לבנין אחר נאה במרכז העיר. בשנת 1939 היה הקורס היסודי למוסד עצמאי ונקרא בשם “הרצליה” והוא למופת לכל בתי הספר היסודיים היהודיים במדינה.

והגימנאסיה העברית נתפּתחה ועלתה למדרגה רמה. אל המוסד נצטרפה ספריה ישראלית בעברית ובלשונות אחרות. המוסד פּתח גם קורס להכשרת מורים וכמה מבוגרי הגימנאסיה משמשים מורים בבתי הספר היסודיים.

בשנת 1937 נוסדה הסתדרות עברית לחנוך (ועד חנוך) שהציגה לה למטרה לרכז את עבודת החנוך ולייצג את המוסדות החנוכיים לפני הממשלה.

בינתים התרחבה הפּעולה החנוכית והסתבכה. הישוב היהודי גדל על ידי מהגרים מפּולין. לפני זה היו היהודים מרוכזים בחלק עיר אחד שהיווה מעין עיירה, ואחרי כן החלו להתפּשט בחלקי עיר שונים, ישנים גם חדשים. והיה צורך להקים בתי ספר בפרברים חדשים. אָז נוסדו – בעזרת מנהל הפּעולה החנוכית, הד"ר משה פרידמן הנזכר – בית הספר על שם ביאליק (1940), כדוגמת “הרצליה”, והתפּתח יפה ונעשה מרכז לחיי הצבור היהודי בפרברו. בשנת 1941 הוקם בית ספר בפרבר אחר על שם מנדלי מוכר ספרים – וכולם עומדים תחת הנהלה מרכזית אחת. כעבור שלש שנים – בשנת 1944 – נפתח בית ספר על שם י.ל. פּרץ בפרבר העיר מדורירה. אף שם נקבעה תכנית עברית ציונית, אבל במשך הזמן התגבר בו האגף השמאלי וניטשה בו מלחמה על בעלותו ותכניתו. למרות הסכסוכים והקרבות הפּנימיים עדיין נשמרת בו במדה ניכרת המסורת העברית הציונית. ועברית נלמדת בו מן השנה הראשונה עד החמישית. משעה שהוקמה מדינת ישראל הפך גם לב השמאליים לטובה ויחסם ללשון העברית שופּר. בשנת 1946 הוקם בית ספר חדש על שם אברהם ליעסין222 בפרבר אחר, ואף זה נחשב רשמית על רשת בתי הספר של ההסתדרות העברית לחנוך.

שונה הוא בית הספר שעל שם שלום עליכם שפרצופו אידישאי. מן הזמן שהוקמה מדינת ישראל הותר לשיר בו את ההימנון הלאומי “התקוה” ושליחים ציוניים מוזמנים לספּר לתלמידים על חיי הארץ. רוח בית הספר חילוני הוא. מספּר תלמידיו למעלה ממאתים. תלמידיו באים מכל קצות העיר, מבתי ההורים השמאליים המפוזרים.

בריאו קיים תלמוד תורה המתפתח כבית ספר יסודי ובו גם מחלקות של בית ספר תיכוני. הבית מונה כשלש מאות תלמידים והוא מקדיש זמן רב ללמודי קודש ונתחבב על הקהל. חבוב זה נגרם על ידי ירידת הלמודים העברים בגימנאסיה. הממשלה חקקה חוקים חדשים החלים על גימנאסיות בנות זכויות וזה הביא לידי התפּטרותו של המנהל הד"ר פרידמן וצמצום הלמודים העברים עד כדי שעה ליום. משבר זה הביא לידי כך שתלמוד התורה החל למלא את מקום הגימנאסיה אצל דורשי החנוך העברי הטוב.

* *

במרכז החנוך העברי בסאן פּאולו עומדת הגימנאסיה העברית “התחיה” שקבלה את אשורה מן הממשלה בשנת 1948 כבית ספר תיכון. מספּר התלמידים עולה למאתים והתכנית העברית טובה היא. גם על יד גימנאסיה זו נפתחו קורסים להכשרת מורים. בית ספר שני העומד על מדרגה טובה הוא שנוסד על ידי הנדבן פליטליך. לומדים בו כמאָה וחמשים ילדים בחמש כתות שלש שעות ביום. הם לומדים עברית ותנ"ך ותולדות ישראל. בשנתים האחרונות נפתחו בתי ספר גם בפרברי העיר.

בתי ספר עבריים לאומיים נמצאים עתה בכל עיר גדולה בבראזיל. בפּורטו אליגרו קיים בית ספר עברי המתנהל על ידי מורה מומחה, מסיים הסימינריון של הד"ר טשארנא. כמאָה וחמשים ילד וילדה לומדים בו. אף בזה נלמדים הלמודים הכלליים. ודומים לו בתי הספר שבצפון בראזיל, אחד ברסיפּי ואחד של הספרדים בפארה.

כל בתי הספר הללו אינם קשורים בבתי הכנסיות ועומדים ברשות עצמם. התקציב מתמלא ברובו משכר למוד – עד שמונים אחוזים למאָה – והשאָר בא ממס חברים ומהכנסותיהן של חגיגות צבוריות. ההסתדרות הציונית מטפלת בשאלת הרכוז, להעמיד ועדי חנוך גליליים בכל הארץ. המכשול הגדול ביותר להתפּתחותו של החנוך הישראלי הוא חסרונם של מורים, ומחלקת החנוך שעל יד ההסתדרות הציונית בבראזיל מטפּלת בשאלה זו223.

בעשר שנות הדיקטאטורה בבראזיל היה חל איסור על הציונות ועל השימוש בלשון זרה. בימים ההם נקפאו החיים הצבוריים ויהודי בראזיל היו מנותקים מאחיהם בעולם. אז נתקפּחה פּעולת בתי הספר. העבודה הצבורית נעשתה במחתרת. מוסדות החנוך פּורסמו כולם כדתיים ואלה היו כשרים. הלמודים היו כולם בלשון המדינה, ועברית ויידיש נלמדו בהסוואָה ובסתר. בשנת 1946 היתה מהפּכה ושלטון ווארגאס בטל. מאָז יצאו היהודים מאפלה לאורה והחלה תסיסה צבורית גדולה ועמה גדלה ההתענינות בחנוך. החסרון הגדול המורגש בחנוך הוא במורים, והעדרם מעכב את התפּתחות המוסדות.

טשילה

בטשילה דרים כשלשים אלף יהודים, מהם ספרדים, אונגארים, גרמנים ובני מזרח אירופּה המהווים כששים אחוזים למאה, והם השאור שבעיסה. יהודי טשילה מאוחדים איחוד פּוליטי וועד צירים מדבר בשם הקהלה כולה. לפני 1914 היו בטשילה אך קבוצות קטנות של יהודים מגרמניה וממזרח אירופּה, שבחלקם הגיעו לשם מארגנטינה, אולם לאחר המהפּכה הבולשבית ברוסיה גברה ההגירה ביחוד מבסרביה. אחר כך החלו באים יהודי פולין, ובראשית ימי שלטונו של היטלר, אף יהודים מגרמניה, הונגאריה וטשיכוסלובאקיה. גם יהודים ספרדיים באו מטורקיה וסביבותיה.

שני שלישים, כעשרים אלף, נמצאים בסאנטיאגו, כאלפּים בוואלפאריסו, עיר הנמל הראשי, והשאָר מפוזרים בערי השדה בקבוצים קטנים. עוסקים הם אחינו במסחר ובתעשיה. וקשה להם לשמור על עצמותם. הסביבה מטמיעה ומספּר הילדים הנהנים מחנוך יהודי מגיע בעיר סאנטיאגו לחמש מאות, ובערי השדה הפּרופּורציה היא קטנה ביותר. מספּר ילדי ישראל במדינה בגיל בית ספר הוא כארבעת אלפים, שנים עשר אחוזים מהם לומדים משהו מן היהדות וכשמונים ושמונה אינם יודעים צורת אלף. בסאנטיאגו נמצאים בתי ספר זרים: אמריקאנים, אנגליים, איטאלקיים וצרפתיים, ובני היהודים שהגיעו למצב חומרי טוב מבקרים בבתי ספר זרים. “וישמן ישורון – ויבעט” בתורתו.

החנוך היהודי הניתן לשנים עשר האחוזים הוא משני סוגים: בקורסים של פּעמים לשבוע, ובבית ספר שלם. בערי השדה אין בית ספר שלם אף אחד, וכל הלומדים שם יהדות מקבלים את ידיעותיהם בקורסים מצומצמים. אף ילדי יהודי גרמניה בסאנטיאגו לומדים כך, והתכנית עומדת על קריאה עברית ותרגום קטעי תפלות וקטעי חומש ללשון הגרמנית. על יד “חברה קדישא” קיים קורס לבני החרדים ואף שם לומדים על פּי תכנית זו, אלא שהתרגום הוא ליידיש. בתי ספר אינטגראליים ישנם שנים: בית ספר עברי־יידי, חדש (נוסד בשנת 1946), על שם רח“ן ביאליק ועל ידו גן ילדים, והגימנאסיה “אינסטיטוט היבריאו”. בית ספר זה נפתח בשנת 1930 כבית ספר כללי, על פּי תכנית הממשלה, בהוספת למודים עברים. שנות הלמוד ב”אינסטיטוטו" הן שש, משנת השש עד השתים עשרה, למעלה מזה ישנן מחלקות של בית ספר תיכון. תלמידי בית הספר נבחנים על ידי ועדה מיוחדת שמינתה הממשלה למטרה זו, והממשלה תומכת בבית הספר גם במעט כסף – תמיכה סמלית. על יד בית הספר קיים גן ילדים. למוסד הזה נבנה בית מיוחד ונאה. חסרון מורים עבריים הגונים מעכב את התפּתחותו של החנוך העברי.


תוספת ביבליוגראפיה:

מ. קפמן, על יהדות טשילי, קמה, הרצליה, תש"ח.


אוראגוויי

ישוב היהודים באוראגוויי מן החדשים הוא, ותחילתו משנת 1900 בערך. הראשונים שהגיעו לארץ היו היהודים הספרדיים. בבואם – היתה לשון המדינה שגורה בפיהם, על כן מהרו להסתגל אל הסביבה והצליחו להתבסס. היהודים הספרדים הם על כן מותיקי התושבים ונוטים אל הטמיעה. שאר היהודים הגיעו שמה אחרי מלחמת עולם הראשונה, משנת 1920 ואילך. עתה קיימות באוראגוויי ארבע קהלות נפרדות: א) ספרדים, המהווים את החלק “המיוחס” של האוכלסיה היהודית, ב) יהודי מזרח אירופה, ג) יהודי אונגארן, ד) יהודי גרמניה. קבוצה קבוצה ומנהגיה וארחות חייה והפסיכולוגיה המיוחדת שלה.

ליהודי אוראגוויי ישנם כל המוסדות החברתיים והדתיים הדרושים לחיי צבור מפותחים. ל“אגודת ישראל” ישנו בית אולפן חרדי בשם “בית יעקב” ומלמדים בו עברית ויידיש ומנהגי דת. בשנת 1947 קנתה אגודה זו בנין לייסד בו ישיבה על שם ה“חפץ חיים”. ילדים חניכי תלמוד התורה שהגיעו לידי ידיעה בתורה עוברים אל הישיבה ומתחילים גמרא. חברת “מחזיקי הדת” מכלכלת את תלמוד התורה שמלמדים בו מהתחלת קריאה עד ראשית גמרא. הסתדרות ה“מזרחי” פּתחה ישיבה על שם הרב קוק, והעמידה בראשה רב שהיה ממנהלי ישיבת מיר. ליהודים הספרדים ישנו תלמוד תורה והוא נקרא על שם אליעזר בן יהודה. שם זה לא גרם לו לבית הספר שתהא תכניתו מתוקנת והוא מתנהל על פּי רוח תלמודי התורה הישנים בארצות הקדם והבאלקאנים. נוסף על אלה קיימים בתי ספר על שם גדולי הציונות: הרצל, אחד העם, ביאליק ואורלוזרוב. מלמדים בהם את שתי הלשונות, עברית ויידיש וועד חנוך תומך בהם.

בעיר הראשית, מונטווידיאו, קיימת תנועת נוער ציוני. החיים היהודיים רכים עדיין, בלתי מגובשים, רפויים במקצת וכל העוסקים בחיי ישראל מהגרים הם, ודור שני לא גדל עוד בארץ. לעת עתה ערה הקהלה לצרכי האומה.


 

פרק שביעי: בשאר הארצות

בפּירו חיים כששת אלפים יהודים, ורובם בעיר הנמל לימא, והשתדלו לייסד בית ספר ולא עלה בידם, כי לא מצאו מורים.

בוויניזאלה נוסד בית ספר בעיר הראשית קאראקאס בשנת 1946 והוא בית ספר שלם, ומספּר תלמידיו מאתים ושלשים. את המורה הראשי, ד"ר דוד א. גרוס, הביאו מארצות הברית ומיד לבואו מסרה לו האוניברסיטה ללמד קבוצת תלמידים עברית.

6500 נפשות יהודים חיים בבוליביה, רובם בשלש ערים, לא־פאז, ערורה וקאצ’מבאכה. בלא־פאז קיים בית ספר של תוספת שיסדוהו יהודי גרמניה ומלמדים בו עברית בשיטה טובה.

בקולומביה הנמצאת על גבולות הים השקט והים הקאריבייאי, נמצאים כעשרת מיליונים תושבים ומספּר יהודיה כשבעת אלפים. עיר הבירה היא בוגוטה. יהודיה שונים הם: מרוסיה, רובם מבסרביה, ספרדים וגרמנים, שהגיעו שמה בימי רדיפותיו של היטלר. בעיר בוגוטה בונים בית כנסת וייסדו בית ספר. בקאלי, מערב קולומביה, גרים כאלף וחמש מאות יהודים, הנפלגים לשלש קהלות, אבל כולן מאוחדות באגודה מרכזית אחת “עזרת ישראל” (צענטרא איזראעליטה) שיש לה בנין מיוחד ובית כנסת מרכזי ורב אחד, המשמש לכל שלש העדות ודורש לפניהן, לכל עדה כלשונה: יידיש לפני יהודי רוסיה, גרמנית לפני יהודי גרמניה, ועברית לפני הספרדים. בישובים הקטנים שבסביבות קאלי יש שתים עשרה קהלות קטנות והן מאוחדות ומרכזן בקאלי, ובו בית כנסת ובית ספר אינטגראלי, אולם לאספות ומקוה, ופנימיה לילדי הסביבה, כדי שיחיו בצוות חיי ישראל וישמרו את המועדים, דבר שאינו שכיח עוד בבית אבא. רוב בני הנוער ציונים הם ויש להם הסתדרות “מכבי” ועתון מיוחד בשם “ליבראטאד” (חירות). כשנוסד בית הספר פּרצו חלוקי דעות על לשון הלמודים. יהודי רוסיה דרשו למודי מסורת בתרגום ליידיש, יהודי אשכנז – לאשכנזית, והיהודים הספרדים ללאדינו. מאין ברירה הסכימו כולם שתהא לשון ההוראה בעברית – ושקטה המחלוקת. ורק לילדי יהודי רוסיה ישנו למוד מיוחד, יידיש כלשון. אולם יש קהלות שאין להם לא בית כנסת ולא רב ולא פּרנס, והן כצאן בלי רועה224.

בקוסטה־ריקה נמצאות אך כמאתים משפּחות יהודיות, כולן דרות בעיר הראשית סאן חוזה ויש להן מרכז יהודי ובית מדרש ובית ספר יידי חילוני.

בקובה יש כששת אלפים יהודים. בית הספר הראשון בהאוואנה נוסד בשנת 1923 על ידי יהודים ספרדיים שנמצאו באי משנת 1914, לאחר שהחלה תסיסה בחיי היהודים בעטיה של המלחמה. היה להם בית כנסת קטן בשם “שבת אחים”, ויסדו בית ספר, בשותפות עם יהודים אמריקאים ששהו שם לרגל מסחרם, וקראו לו בשם “ד”ר הרצל". רוב ילדי הספרדים נכנסו לבית ספר זה ולמדו בו גם למוד חול. מימי תגבורת הנאציזם באירופּה החלו יהודים פּליטים באים לקובה והם מתושבי ארצות שונות.

בהאוואנה מתרכזים חיי היהודים ב“מרכז היהודי” (צענטרא איזראעליטה), שמה הועבר בית הספר שעל שם הרצל ונשתנה שמו ל“קוליגיאו היבריאו” (אסכולה עברית) והוא בית ספר אינטגראלי. למודי החול נלמדים בספרדית, ועליה מוסיפים את הלשון האנגלית. התכנית היהודית כוללת עברית ויידיש. נמצא שהילדים עמוסים משא של ארבע לשונות. עברית, יהודית ואנגלית נלמדות בבוקר, מתשע עד אחת עשרה, ולמודים כללים אחר הצהרים, מאחת עד חמש. שני מנהלים לבית הספר, האחד ללמודים הכלליים והשני ליהודיים, וההורים משלמים. שכר הלימוד אינו מספּיק, על כן ישנו גרעון וה“מרכז” בא לסייע לבית הספר בתמיכתו.

היידישאים והראדיקאליים יסדו בית ספר יידי על שם שלום עליכם. מספּר התלמידים בשני בתי הספר מגיע לחמש מאות.

בני היהודים המפוזרים בכפרי קובה (הם מחזיקים שם חנויות זעירות) אינם מקבלים כל חנוך יהודי, ונטמעים טמיעה לשונית ונפשית גם יחד, כי הסביבה הקאתולית האדוקה משפּיעה עליהם. היהודים בני הישובים ההם פּרושים הם מעולמו של ישראל וגדול צער נפשם על כך.


במיכסיקו

במיכסיקו גרים כשמונה עשר אלף יהודים, חדשים מקרוב באו. קודם לכך היו בה יהודים ספרדים מועטים. בשנת 1924 נאספו 14 מהגרים אשכנזים דלים בבית הכנסת “נדחי ישראל” והחליטו לייסד בית ספר צבורי. אולם מראשית העבודה נתגלו חלוקי דעות בין המייסדים, אלו נוטים לעברית ולציונות, אלו לבית ספר דתי ואלו לבית ספר יידי חילוני. אחדים דרשו להנהיג בו את למוד הלשון האנגלית, מכיון שמהגרים רבים התייחסו אל מקום מגוריהם כאל פּרוזדור לארצות הברית. על כן הונהגו בבית הספר החדש – שהיה אינטגראלי – ארבע לשונות: ספרדית, לשון המדינה, אנגלית, עברית ויידיש. ההתרוצצות האידיאולוגית לא פסקה ומשנת 1927 גברה דעת היידישאים ושונה שם האסכולה ל“יידישע שולע” והוציאו את למוד הדת. בשנת 1929 קבל בית הספר את הזכות הרשמית של הממשלה. בשנת 1933 הוגדל בו הרבה מספּר התלמידים על ידי תגבורת ההגירה. במשך הימים פּתחו גם מחלקות של בית ספר תיכון וקורסים למסחר. מעט מעט החלו נכנסים בו גם ילדי ישראל שהיו לומדים בבתי ספר פּרטיים, אנגליים וצרפתיים. בשנת 1935 היו בבית הספר 534 תלמידים בכל המדורות. עם רבוי התלמידים נתגוון רוח ההורים ורבים החלו דורשים למוד התנ“ך ומועדי ישראל, והדרישה ניתנה להם. בשנת 1944 הגיע מספּר התלמידים ל־830 ובשנת 1948 כתשע מאות. תכנית הלמודים עומדת על יידיש וספרותה, עברית, היסטוריה ותנ”ך. הלמודים היהודים תופסים כעשר שעות לשבוע. לבית הספר ישנו בנין נהדר מאד, מכוניות מיוחדות מביאות את התלמידים ומחזירות אותם לביתם. בקיץ יוצאים התלמידים למחנות המתנהלים על ידי בית הספר. בתוך בית הספר קיימים קלובים שונים של התלמידים. אסכולה זו קנתה לה שם טוב.

בשנת 1944 נפרדו ההורים הציונים מבית הספר, כי הלמודים העברים שבו לא ספּקו את רוחם ויסדו להם בית ספר מיוחד בשם תרבות, שתכניתו דומה לבתי הספר של “תרבות” בפולין. תחלה נוסדו ארבע מחלקות ראשונות וגן ילדים. בשנת 1944 היו בבית הספר מאתים תלמידים. מלמדים בו תנ"ך, עברית וספרותה, יידיש וספרותה וידיעת ארץ ישראל. בית ספר מטפּוס זה נוסד גם בעיר סאן־לואיס.

לקהלת “נדחי ישראל” היה תלמוד תורה ללמודי היהדות אחר הצהרים. בשנת 1942 שנוהו לבית ספר אינטגראלי בשם “יבנה” והוא מתנהל על פּי רוח ה“מזרחי”, רוח לאומי דתי. החלו במספּר מועט של תלמידים ועתה הם כשלש מאות, ובית הספר מבוסס. ההורים מתיחסים אליו באמון רב.

לספרדים הדמשקאים ישנו בית ספר בשם “תרבות” (קבלו את השם על פּי השפּעת בית הספר של הציונים האשכנזים) וגם להם בנין מיוחד ואבטובוסים להובלת הילדים. בית הספר הוא אינטגראלי ומספּר תלמידיו כחמש מאות. ליהודי חאלב בית ספר על יד בית כנסתם “צדקה ומרפּא” והוא של תוספת. והלמודים בו הם בתרגום לשפה הספרדית, בעיקר תפלה וחומש.

בדרך כלל מצב החנוך במיכסיקו לא רע הוא מבחינת הכמות, שכן רוב היהודים מלמדים בניהם בבתי הספר משלהם, ואך העשירים שולחים בניהם אל בתי הספר הפּרטיים. אולם רוב הזמן בבתי הספר היהודים ניתן ללמודים הכלליים וללמודי היהדות נשאר מעט. והזמן מתחלק לשתי לשונות. בינם לבין עצמם מדברים הילדים ספרדית, וכשהם מסיימים את למודיהם הם נכנסים אל בתי ספר עליונים של הממשלה או עוברים למסחר והקשרים שלהם עם תרבות עמם נחלשים. אף חוקי הממשלה מכבידים. על פּי החוק אסור ללמד לשון זרה בבקר, ועל ידי כן מן ההכרח לתת את מיטב הזמן ללמודים הכלליים, והממשלה אינה תומכת בבתי הספר היהודים כלל. אדרבה: קהלת יהודי מיכסיקו אספה כמיליון פּיזות ובנתה בנין ונתנתו לדורון לממשלה, כדי לשמש בית ספר לילדי התושבים בני הרחוב. את הבניין קראו על שם איינשטיין, ובזה חשבו להטות את לב ראשי הממשלה לטובת ישראל.


סקירה כללית

באמריקה הלאטינית דרים כשש־שבע מאות אלף יהודים, שרובם המכריע אינם ילידי הארץ, כי אם מהגרים שהגיעו שמה בשלשים השנים האחרונות. הישוב הצעיר עומד ברובו על יהודי פולין, בסרביה וליטה, ובמעוטו יהודי גרמניה ויהודים ספרדים – שם כללי ליהודי טורקיה, הבאלקאנים, והמזרח הקרוב כעירק ועוד. הבאים ממזרח אירופּה הביאו אתם את לשונם המיוחדת, שהם שומרים עליה, ואת אידיאליהם הלאומיים והחברתיים, והם אנשים דינאמיים. הם יסדו להם מוסדות חברתיים ומסייעים הרבה לאחיהם בארצות הסבל ולבנין ארץ ישראל. אבל יחד עם זה התמוטטו חיי המסורת במשפּחה. נעלמו כמעט מן הבית היהודי זכר השבתות והחגים, וחיי היהדות ניכרים אך בסגירת החנויות ביום הכפּורים ובתקציר של עריכת סדר בפּסח.

רוב ילדי ישראל שנולדו בארצות החדשות – אין להם כל ידיעות פּוזיטיביות על היהדות ואין להם אוירה יהודית מחנכת בבית הוריהם. הם מבקרים בבתי הספר של הממשלה, שהשפּעת הכנסיה הקאתולית חזקה בהם מאד, חוץ מארצות מעטות שבהן החנוך נפרד מן הדת, אבל גם באלו חזקה האוירה הדתית הקאתולית בחיים. בבתי הספר שברוב הארצות מלמדים את הדת הקאתולית והברירה ביד הילדים היהודים להשתתף או לצאת מחדר הלמוד. בכל בחירה כרוכים סבוכים וילדי ישראל חיים מתוך מבוכה נפשית ודכאון. במוסדות החנוך היהודיים המיוחדים מבקרים אך כחמשה עשר עד עשרים אחוזים למאה מילדי ישראל. ואף אלה אינם עומדים בהם בכל שנות הלמודים ועוזבים אותם לאחר שתים שלש שנות למוד. נוסף על כל הקשיים הללו, סובלות כל הארצות החדשות האלה מחוסר מורים, ויש מוסדות שאינם נפתחים לגמרי בגלל המחסור הזה, או שמוריהם אינם מתאימים לתפקידם. היהדות הלאטינית עומדת על כן לפני סכנה גדולה של טמיעה.


בשאר ארצות

זרמי הזמן ורוחות החברה אינם יודעים גבולות, על אחת כמה וכמה הרוחות המנשבות בחיי ישראל, ששוויון גורל ומסורת ורגשות אחים עושים אותם חטיבה אחת.

בשנים שלאחר מלחמת העולם הראשונה, כשירדה ערבוביה לעולם, ופליטים מישראל עברו ממחוז למחוז וממדינה למדינה, הביאו הפּליטים ממזרח אירופּה את תסיסת נפשם ואת חלומות שאיפותיהם וגוון ארחות חייהם הרעננים והמקוריים אל משכנות אחיהם המערביים, שמעיינות יהדותם החלו מובישים או יבשו; ובמקומות המעטים במזרח או בקרבתו, במקום שבו הלכו החיים הישנים במסלולם העתיק, האורתודוכסי, התלוש מן הלאומיות המודרנית, שמה באו בני אדם בעלי שאיפות חדשות וקרבו את לבם לאנושות על ידי לאומיות ישראלית. הרוח החדשה הביאה על כן לשני תהליכים המשלימים זה את זה: הרחוקים מן היהדות החלו להתקרב אליה, והקפואים ביהדות נתחיו לקראת האור החדש.

באוסטריה

בראשית המלחמה באו לווינה יהודים רבים מגאליציה והביאו עמהם את הצורך בחנוך יהודי טוב. בין הבאים היו גם מורים עבריים, והם מלאו צורך זה בלמדם תורה ועברית בשיעורים פּרטיים. בבתי הספר של הקהלה לא נתהוו שנוים גדולים. בכלל לא התעניינה הקהלה הרבה בחנוך ותקציבה להשכלה יהודית, כגון תמיכה לספריה, לבית הנכאת היהודי, לסטודנטים מישראל וכיוצא באלה היה פּעוט, חמש מאות ושלשים אלף שילינג בשנת תרצ“ד, ועל ערך הסכום הזה תעיד העובדה שהיווה אך תשעה אחוזים למאה מן ההוצאות הכלליות. הממשלה הוציאה כתשעים אלף שילינג, והעיריה כמאת אלפים לצרכי הוראת דת ישראל בבתי הספר הכלליים, העממיים והתיכוניים. בווינה היו אז כשלשה אלפים תינוקות מישראל, מבני ארבע, חמש ושש, שהגיעו לחנוך בגן ילדים, שנים עשר אלף בבתי הספר העממיים והאזרחיים225, שבעת אלפים בבתי הספר התיכוניים, אלפּים חניכי בית ספר מקצועיים, למסחר או למלאכה, בסך הכל עשרים וחמשה אלפים הזקוקים לחנוך יהודי דתי. חינוך זה ניתן, על פּי הרוב, בתוך כתלי בתי הספר הצבוריים, נקרא בשם “שעורי דת” והיה למוד של חובה; או שניתן בבתי הספר של הקהלה, או באולמי חברות ועדות שבהם למדו תורה ולשון. בווינה היו גם שלשה בתי ספר יהודיים שלמים: בית הספר העממי האזרחי של חברת “תלמוד תורה”, הגימנאסיה היהודית על שם רבה של ווינה, הד”ר צבי פּרץ חיות, ובית הספר למלאכה ולתעשיה על שם הד"ר קריגר.

בהוראת הדת עסקו שבעים מורים ומורות, ותוצאותיו הדלות ידועות226. רק תלמידים שלמדו באחד מבתי הספר הפּרטיים, בתלמוד תורה, או בבית ספר לתורה ולשון או אצל מורה עברי פּרטי – ומספּר המורים שהתפּרנסו משעורים פּרטיים הגיע לשלשים – קנו לעצמם ידיעת מה בלשון העברית ובכתבי הקדש. שאר התלמידים היהודים “גמרו” את למודם בשעורי הדת בבית הספר הכללי מבלי דעת פּסוק בחומש, ומושגם מתולדות ישראל היה דל ומטושטש. ואין זה פּלא: הזמן לא הספּיק, המורים לא ידעו הרבה, או היו בני אורין, משום שהתחנכו בישיבות, אבל השכלתם הכללית היתה מועטת, וכך גם השפּעתם על התלמידים. התנאים הללו, בצרוף שיטת למוד נושנה ומשעממת, גרמו לידי כך שמקצוע זה היה למשא על התלמידים ובזו לו227.

השנוי החשוב ביותר ביחס הקהלה אל החנוך היהודי נראה במסרה את משרת ראש החנוך למורה עברי מגליציה, ציוני, ושמו משה ראטה. בשנת תרצ“ו יסדה הקהלה קורסים למורי דת לשמונה שעות לשבוע, ולמדו בהם תנ”ך, משנה וגמרא, ספרות חדשה, דברי ימי ישראל ומיתודיקה. בו בזמן נוסדו בעיר עשרים וחמשה בתי ספר לתורה וללשון (העברעאישע ביבעלשולען) שבהם למדו אלפים וארבע מאות ילדים חומש, תפלה, נביאים ראשונים ועברית חדשה. אף אגודות נוער נוסדו בתמיכת הקהלה.

שני מוסדות החנוך החשובים ביותר בווינה היו:

הגימנאסיה הריאלית על שמו של צבי פּרץ חיות (1876–1927), רבה של ווינה, שמת בדמי ימיו. הוא השפּיע הרבה על יהודי הכרך להוטי הטמיעה ברוחו הלאומית הנלהבת. בית ספר תיכון זה נוסד בשנת 1919 על ידי הרב, ומשנת מותו נקרא המוסד על שמו. מטרת הבית היתה להציל את הנוער היהודי בווינה מנחשולי ההתבוללות, ורוב תלמידיו היו מבני גליציה שנמלטו לווינה. תחלה נפתחה אך כתה אחת, ומדי שנה נוספה כתה חדשה, ובשנת 1927 יצא המחזור הראשון של 27 בוגרים. לגימנאסיה היו זכויות הממשלה ומנהלה היה הד"ר אביגדור קלנר. חברה מיוחדת היתה מספקת לגימנסיה את תקציבה.

תכניתה היתה דומה לתכנית גימנסיה ריאלית של הממשלה שלומדים בה רומית מן השנה השניה ואנגלית מן החמישית228. עברית לימדו בה משנה ראשונה בדרך הדבור החי, ארבע שעות לשבוע, ואף שתי השעות המוקדשות לדת נלמדו בעברית. המטרה היתה להקנות לתלמידים את הלשון ואת הספרות מכל התקופות, מן המקרא עד הספרות החדשה, ותולדות ישראל וכתיבת ארץ ישראל. גם אגדה ומשנה וגמרא וספרות ימי הבינים נלמדו.

הד“ר נ. ה. טורטשינר והד”ר אברהם זונה יסדו בשנת 1918 פּדגוגיון עברי להכשיר מורים עברים לווינה ולארצות הקרובות לאוסטריה. לאחר זמן קצר עבר הפּדגוגיון לידיו של הרב חיות. על מוריו נמנו בתחילת יסודו גדולים בתורה ובחכמת ישראל: הפּרופ. אפטוביצר, ד“ר צבי דיזנדרוק, ד”ר שלום בארון ומ. א. וויזן. במשך שנות קיומו העמיד הפּדגוגיון מורים רבים ששימשו בהוראה בכל קצות תבל. לאחר מותו של חיות נהל הד"ר זונה את המוסד והקהלה ספּקה לו תקציב229.

באונגאריה

אחר המלחמה מעטה דמותה של אונגאריה ונצטמצמה. חלקים גדולים נתלשו הימנה ונמסרו לרומניה ולטשיכו־סלובאקיה. לזו האחרונה עברה רוס של קארפּאתיה, שבה חי החלק המסרתי ביותר של יהדות אונגאריה. יהודי רוס הקארפּאתית היו כעם לבדד ישכון, בהרים ובכפרים, ויד הזמן לא נגעה בהם כמעט.

באונגאריה היו בתי ספר עממיים יהודיים, שלמודיהם העבריים היו לקויים ביותר, אבל נמצאו בה ישיבות גדולות וקטנות. “כמעט בכל ישוב שהיה בו מורה הוראָה היתה גם ישיבה. מספּר בחורי הישיבה שבאונגארן (שלפני המלחמה) נמנה לאלפים ומספר הישיבות לעשרות”230. לאחר המלחמה, מכיון שרוב הישיבות נמצאו בחבלים שניטלו, נשארו בארץ שמונה ישיבות גדולות לבחורים, ואלו הן: בראאב, פּאפּא, ווייצען, מאקאבה, סיערענטש, בעלעד ועוד בשני מקומות. היו עוד ישיבות קטנות אחדות וחניכיהן לא היו רבים.

התקיימו כמה בתי ספר ישראליים תיכונים: בית ספר עממי ישראלי היה קיים בנאדקאנישא עוד בימי פראנץ יוסף, ובמשך העתים נשתנה והיה לבית ספר למסחר. והמקום גרם לכך, כי העיר היתה עיר מרכולת, מרכז לתחבורת, ליצוא וליבוא; ויהודיה היו אמידים. בשנת 1841 נתקבל שם לרב ליאופּולד ליעף, מלומד יהודי, אבל מתבולל מובהק. הוא חי ופעל בימים נוחים לרעיון הטמיעה – שווי זכויות ליהודים ניתן באונגאריה בשנת 1840 – עת צלחה ישראל רוח פּאַטריוטיות אונגארית. ליעף הגדיל את בית הספר ופתח מדור לנערות והמוסד קנה לו שם טוב, בלמודיו הכלליים, ובתי המסחר קבלו את הגומרים ברצון לשמש פּקידים. ומה היה תכנו היהודי של המוסד? לא למדו בו בשבת ובמועדי ישראל ובימים ההם נערכה תפלה בצבור לתלמידים. שעתים בשבוע, ביום הראשון, נקבעו ללמודי דתנו, ובזה תמה התכנית העברית. רוח הלאומיות הישראלית לא נגעה במקום הזה.

הקורס הגימנאסיאלי של בית המדרש לרבנים בבודאפּישט היה משמש כעין מכינה, והוא בן חמש שנים, כדי שיעלה בידי התלמיד להתכונן כראוי בלמודי חול. רוב התלמידים היו בחורי ישיבה והיו חסרים השכלה כללית. למודים עברים נלמדו בו שש עשרה שעות לשבוע ומנהל בית המדרש לרבנים היה מפקח גם על הקורס הזה.

במישקוליץ נוסד בית מדרש למורות על ידי העדה האורתודוכסית, והוא היה “חידוש”, פּרי העת החדשה ושאיפותיה, כי קודם לכך לא היה חנוכה היהודי של הבת חובה גדולה לחרדים. בשנת 1919 נוסד שם בית ספר לנערות ובו כמאתים תלמידות. כעבור ארבע שנים, בשנת 1923, לאחר שנוכחו בטיבו של המוסד, יסדו כדוגמתו לנערים ונרשמו בו כמאתים תלמידים. מכיון ששני בתי ספר אלה הצליחו יסדו קורסים מיוחדים להוראָה, לספּק מורות שתהיינה ראויות לתעודתן מבחינת התנהגותן וידיעותיהן העבריות, לשמש מורות לדת בבתי הספר הכלליים או ללמד בנות בשעורים פּרטיים או בבתי ספר מיוחדים, לכשיווסדו. בשנת הלמוד 1930–1931 נכנסו שלשים נערות אל הקורס להוראה, רובן מן הסביבה. הלמודים העברים בקורס נטלו שש שעות לשבוע, שתים לעברית וארבע לדת. מזה נווכח כי נגעה הרוח ביהודי המקום אך במעט. זזה המסורת הישנה ממקומה, אבל תזוזה קלה ביותר.

הגימנסיה של קהלת ישראל בבודאפּישט נפתחה בשנת 1919 לנערים ולנערות, בתחום התקופה החדשה. אף למדו עברית שעות מועטות, חמש שעות לשבוע, והגורם היה סרוב הממשלה להקצות ללמודים אלו שעות מרובות יותר. בבית הספר לנערות לימדו תנ"ך בתרגומו המאדיארי, שלש שעות בשבוע, וקריאת תפלות. לשני בתי ספר אלו נבנו בנינים מיוחדים ברחוב אפּוני 7–9.

בשנת 1921 נוסדה גימנאסיה ריאלית בדבריצ’ין. כעבור שמונה שנים קבלה אישור הממשלה עם כל הזכויות התלויות בו. רוחה של הגימנאסיה היתה קונסרבאטיבית, כי בגימנסיה של בודאפּישט לימדו את למודי הקדש בגלוי ראש, אבל בנוגע לפּאטריוטיות מאדיארית לא היתה נופלת מחברתה בעיר המלוכה. בתוך בית הספר היה קיים בית תפלה לתלמידים והנערים עוברים לפני התיבה. לעברית ולדת ניתנו ארבע שעות לשבוע והתקיים בו “חוג לתנ”ך" שבו לימד הרב כתובים. כמה עברית ידעו התלמידים? – על זה נוכל להוציא משפּט על פּי מספּר השעות שהוקדשו למקצוע זה. אמנם ההורים היו ערים יותר לרוח הזמן ודרשו למוד הלשון העברית כלשון חיה231.

כסיכום למצב אביא דברי הד"ר א. פירסט:

"בסוף המאָה הנוכחית, קמה תנועה חדשה, הסוציולוגיה השוביניסטית, והטילה ספק בהונגריותו של היהודי, האם אורח פורח הוא או יליד הארץ ותרבותה? בתחילה התנהלה המלחמה רק על הנייר, בעתונים ובאספות ציוניות, אבל לא ארך הזמן והמיניסטריון לדת ולהשכלה הוציא את מסקנתו המעשית: הרוצה להתלבש באיצטלא של מורה ומדריך, יביא את תעודת־הטבילה שלו, – זהו כרטיס הכניסה לכל משרת הוראה. פּרופיסורי האוניברסיטה ומורי הכפר המירו את דתם, ובכל רחבי המדינה החריפו הויכוחים והסכסוכים על “שאלת היהודים”. “עד שהביא עליהם את מי המבול”, והציפום יחדיו במלחמה העולמית הראשונה. עשרות אלפים יהודים יצאו לצבא עטורים צבע הונגרי בתור פּטריוטים, ונפלו ונהרגו – כיהודים! האשמות נגדם התחילו ולא פסקו במשך כי ימי החירום, ועלו וגברו לרדיפות ולפוגרומים בסוף המלחמה, כשנענשה כל היהדות על חטאי הקומוניסטים היהודים מתי־מספּר.

“החנוך העממי לא נשתנה הרבה בשנים הגורליות בין מלחמה ומלחמה. מספּר בתי הספר עלה במקצת, קהלות מאוכלסות ועשירות מרבות במוסדותיהן, וביחוד בעיר הבירה נפתחים סניפים חדשים בפרברים שונים. בסוף התקופה 1939, התקיימו במדינה המוקטנת ב־310 מקומות, בהם ישוב יהודי, 148 בת”ס עממיים, ז. א. מחצית הקהלות החזיקה בב“ס דתי, אָחוז גדול שלא הושג בשום ארץ במערב אירופּה. לפי שלש “העדות” או “הזרמים”, בהן נתפּלגה יהדות הונגריה, שייך רוב בתה”ס: – (84) לאורתודוכסים, 58 לניאולוגים ו־61 – לקהלות “סטאטוס־קבו”. אָמנם יש לציין, ש־57 אחוז מכל בתי הספר היו בלתי נפרדים, ומורה יחיד ניצח על כל הכתות לסירוגין; בס“ה ישבו 12,799 חניכים לפני 325 מורים ומורות. בערך אותו מספּר תלמידים יהודים ביקר בבת”ס ממשלתיים או עירוניים, שקבלו שם “הוראת־הדת” מטעם הקהלות, בשעתיים לשבוע. ביחוד הלך וגבר מספּר התלמידים בבת“ס היהודיים, כשגבר רוח האנטישמיות “החוקים ה(אנטי) יהודיים” גירשו את ילדי ישראל למוסדותיהם הם. מענינת הסטאטיסטיקה המשווה של הקהלה הגדולה בפשט, משנות 1910 ו־1935. בבת”ס הקהלה למדו 1910 בערך 1000 תלמיד, 1935: 3000, בשאָר בת“ס העיר 1910: 20,000, 1935: 17,000; אָמנם ירידתם היא גם תוצאה של הילודה הפּוחתת. בבת”ס האורתודוכסים למדו עוד כ־1000 ילד בערך.

לשון הלמודים היתה בעת ההיא כולה הונגרית, ובענין זה ניטשטשו הגבולות גם בין “הונגריה העילאית”, חלקה המערבי של המדינה, הנאור והמודרני ביותר, ובין “הונגריה התחתית” במזרח המדינה, הגובלת בטרנסילבניה והרי הקרפּטים, שאיזוריה “היהודיים” נספּחו בחוזה של טריאנון אל רומניה וקרפּטרוסיה. האידיש, שהיתה עוד נהוגה בחוגים מסוימים באיזורים האלה, נשמטה איפוא לגמרי בין יהודיה הונגריה232.

בטשיכוסלובאקיה

טשיכו־סלובאקיה מדינה חדשה היתה, יצירת סדר העולם החדש לאחר המלחמה ולאחר התפּוררותה של אוסטריה רבת הגויים. זו היתה מדינה מורחבת מטשיכיה ומסלובאקיה, ועל ידה רוס הקארפאטית (של הרי הקארפאתים). טשיכיה המתורבתת ורבת התעשיה וחדורת הרוח הלאומי היתה המנהלת והמשפּיעה הראשית בעניני המדינה.

אבל בבחינת החנוך הישראלי היתה סלובאקיה עיקר. טשיכיה חנוטה היתה בטמיעתה ותנועת התחיה לא זעזעתה. היה היו שם סופרים ואנשי הגות חשובים שנתפּסו לרעיון התחייה – וייזכרו כאן לדוגמה מאכס ברוד והפּרופיסור שמואל הוגו ברגמן, ילידי פראג – והתמסרו לו ועשו לו פרסום בקרב סופרים ואנשי חזון, אבל אלה היו בודדים במועדיהם, והעם בכללו שוקט על שמריו, שומר אמונים ל“מולדת” ומתרחק מן היהדות ריחוק גמור, יותר מן היהודים הגרמנים או האוסטרים.

“אלו היה לנו משרד סטאטיסטי – כותבת סופרת עברית, הד”ר חוה שפּירא, שהיתה תושבת פּראג – שהיה מפרסם את מספּר היודעים קרוא וכתוב עברית, ואף מבין הציונים והלאומיים הנלהבים, ולו גם במדה הכי פחותה, מובטחתני שלא היתה פּראג תופסת את המקום הראשי בין מרכזי אירופּה. יהודי היודע להתפּלל הוא חזיון חשוב. ואשה מדברת יהודית – מה שמעיד עליה שלידתה וחנוכה היו מעבר לגבול פּראג – הריהי בבחינת “עברית” במאה אחוזים. המושג “ציוני” נרדף אצל היהודי הפּראגאי עם המושג “חרד על דת”… זה כבר לא נדפּס ספר עברי בעל ערך בפראג, וכשהוכנה כאן תערוכת הספר העברי לפני שנתים באו רבים וצלמו את שערי הספרים העתיקים בביבליותיקה ובארכיון של המועצה היהודית, שאפילו שמותיהם ושמות מחבריהם זרים להם – יען כי האותיות האשוריות כשהן לעצמן היו חדוש נפלא.

“עובדה היא שחלק גדול, אם לא הרוב, מאחינו אלה יוצאים ידי חובתם ליהדות ולתורתה ולספרותה רק בזה שהוא רושם את הוולדות במטריקה היהודית. הייתי כמה פעמים נוכחת במועצה היהודית, כשנכנס אב לרשום את בנו הנולד לו. הוא מפרט את שמו: קארל, פראנץ, היינריך וכ”ו, ושם אשתו ושם הילד. אז ישאלהו מנהל הרשימות גם לשמו היהודי. אך פה הוא מתקשה: זה לא מחוור לו. “איך קוראים לו כשהוא עולה לתורה?” – שואלהו המנהל. ועל זה באה התשובה: “אין הוא עולה לתורה”, ויש והמתקשה מחליט: יבור לו המנהל שם יהודי כטוב בעיניו, הוא אינו בקי בכך"233.

סלובאקיה מנתה שמונים וחמשה אלף יהודים, ולא היתה בעלת פּרצוף ישראלי אחיד. היו בה חבלים שונים, והכי נכבד חבל המערב הכולל מחוזות פּרישבורג, קומורן ונייטרא. ובהם היו קהלות ישראל הגדולות. במחוז התיכון, ההררי, היו יהודים במספּר לא רב, והתושבים הנוצרים היו כולם סלובאקים. רוב היהודים נמצאו בעבר המערבי, קרוב למיהרן (מוראביה) ולאוסטריה ומושפּע מן התרבות המערבית. בקהלת פּרשבורג המהוללה התקיימה הישיבה המפורסמת, שתלמידיה שימשו רבנים בכל תפוצות הגולה. גלנטה הידועה בשתי קהלותיה ובישיבתה – אף היא נחשבה והוקרה בתורתה. היו קהלות לא גדולות שנתפּרסמו במוסדות חנוכן הטוב, כגון קהלת טופּולשטאן שבית תלמוד התורה שלה היה מסודר יפה והוציא תלמידים בעלי ידיעות, נייטרא – שהיתה בה ישיבה בעלת שם. בתי תלמוד תורה מאורגנים וטובי תכנית התקיימו גם בקהלות סיריד, שוראני וסאמורין.

דרך הלמוד בכל החבל הזה, שיהודיה נקראו בשם אנשי אבערלאנד (מחוז הרמה) היה מזיגת תורה ודרך ארץ. מימי הדורות הקדומים נמצא בכל קהלה בית ספר יהודי עממי, והקהלות צרפוהו אל תלמוד התורה. חצי היום למדו התלמידים למודי חול לפני המורה, וחציו השני לפני המלמד תפלה וחומש ורש“י בתרגום אונגארי או גרמני (נ"ך ודקדוק הלשון טעמו אך מעט). התלמידים שהו בתלמוד התורה עד שנת הט”ו. רוב בתי תלמוד התורה היו מצורפים לקורס של שמונה שנות למוד, קורס של בית ספר אזרחי.

בחבל המזרחי (קישמארוק, פּרישוב, בארדיוב וקושיצה או קאשיו) גרו צאצאי גליציה, רובם חסידים ואנשי מעשה234. בחבל רוס הקארפּאתית או רותיניה, על גבולות גליציה, רומניה ואונגאריה, הלא היא מארמורש, גדולה היתה הדלות. כל החבל היה מיושב עובדי אדמה, תלושים מן הישוב, משתמשים בדרכי עבודה נושנים וחיים על פּי מסורת עתיקה, ללא השפּעה מן החוץ. בני עמנו היו מתפּרנסים שם מעבודת האדמה, והיו ביניהם גם רועי צאן וחוטבי עצים ובעלי מלאכה. הם היו אדוקים מאוד בדת ומהדרים בכל המצוות, קלות וחמורות, ושומרים מתוך קפידה אף על אפני הלבוש, שלא ישונה בהם מאום, שלא יקצרו במקום שנהגו להאריך, ואל יסדקו סדק במקום שנהגו סתומות. במקומות ההם מן השכיח היה לראות רועה צאן או עובד אדמה יהודי, היושב לנוח מעבודתו בשדה או על ראש ההר, והוא הולך יחף כאכרי המקום, נוטל ידיו ופותח ספר מוסר או סדר משניות ולומד שעה וחוזר שוב למלאכתו הקשה. בכל העיירות והכפרים היו ישיבות זרועות ובהן יושבים בחורים ועוסקים בתורה, והגיע הדבר לידי כך שהיה בין יהודי החבל אחוז ניכר של יודעי תלמוד. זה היה המצב עד מלחמת העולם הראשונה. מאָז החלו רוחות חדשות מנשבות. מארמורש החלה תוססת. חניכי ה“חדר” והישיבות היו מסוגלים ביותר להשפּעה רוחנית לאומית ונספּחו על המפלגה הציונית בכל חום לבם התמים235.

להתפּשטותו של החנוך העברי הלאומי באותו חבל ארץ סייעו גורמים חיצוניים ופנימיים. בתי הספר הכלליים שם היו, לאחר שנכנס החבל אל תחת שלטונה של טשיכוסלובאקיה, אונגאריים ורותניים. הממשלה הביטה בעין רעה על יהודים המתחנכים בבתי ספרם של האונגארים, שעל ידי כך חזקו את מעמדו הפּוליטי של מיעוט אירדנטי, ובבית הספר הרותיני לימדו בלשון האוקראינית, הרוסית או הרותנית המקומית, לשונות שלא היה להן ערך בעולם המסחר והתרבות במערב אירופּה, ולא רצו ההורים בהן. לא היתה ברירה ליהודים אלא לפנות אל עצמם. על כן התפּתח בית הספר העממי העברי, וכל איסורי הרב צבי שפּירא ובית דינו, קהל קנאים רבי השפּעה, לא הועילו.

בית הספר העממי העברי במונקאץ נוסד על ידי האגודה הציונית – קיומה של האגודה החל משנת תרע“ב – והיה לדוגמה לכל הסביבה. מונקאץ' היתה מרכז וממנה יצאה התעמולה לכל ערי רוסיה הקארפאתית. נוסדו בית ספר בהוסט, וואלובה, בערעגסאס, טורון, סבליוש (סעלעש), ביצ’קוב, יאסינה ובבירת המדינה אוז’ורוד (אונגוואר). בשנת 1926 היו ברוסיה הקארפאתית שבעה בתי ספר עמיים עבריים ובהם 580 תלמידים, כולם מאושרים על ידי הממשלה. אף תנועת האספּורט התפּתחה יפה, וכן ה”צופיות". במונקאץ' התקיימה הסתדרות ספּורטיבית יהודית בשם “הגבור” ובאונגוואר “שמשון”236.

הגימנסיה העברית הראשונה נפתחה במונקאץ' (מוקאצ’יבה) בשנת 1924, ונלחמו בה הקנאים בכל תוקף, ולא יכלו לה. בשנת 1927 פּתחו בגימנסיה קורס מיוחד להכשיר מורים. בשנת הלמוד 1931–1932 יצא המחזור הראשון של בוגרי הגימנסיה ונפוצו, אלה הוסיפו ללמוד באוניברסיטאות ואלה היו למורים עבריים, וכולם הפיצו במקומות מגוריהם את הרעיון הלאומי ואת הלשון העברית. תכנית בית הספר התיכון היתה כפי המקובל במדינה, אבל הלשון העברית עמדה במדרגה ראשונה, אחריה באה הטשיכית, אנגלית היתה שלישית וגרמנית רביעית. עברית נלמדה כלשון חמש שעות בשבוע ואת התנ“ך למדו במקורה ובשפה העברית. תולדות ישראל נלמדו בקשר עם ההיסטוריה הכללית וידיעת ארץ ישראל היה למוד של חובה. שעות מיוחדות הקדישו ל”שיחות" שנגעו בהן בבעיות קיומנו. מנהלה הראשון היה הד"ר חיים קוגל והשפּעתו על הלאמתו של הנוער היתה גדולה.

גימנסיה שניה נוסדה אחר כך באוז’רוד הבירה. למוסד זה הקימו בנין מיוחד שכלל גן ילדים, בית ספר עממי וגימנסיה. ממשלת טשיכיה תמכה במוסדות, אף נתנה סכומים להקמת הבנינים.237

בתי הספר העממיים והגימנסיות היו תופעות חיים חדשים במקומות ההם. אולם מקורות החנוך הישנים והמסרתיים לא פסקו, – ואלה היו הישיבות הרבות. לאמתו של דבר היו הישיבות בסלובאקיה ובסביבתה מרובות יותר ביחס מאשר בכל ארץ אחרת, וגדולים היו הקרבנות שהיו ההורים ובעלי הבתים מקריבים להרבצת התורה. היו קהלות קטנות שלא נמצא בהן יותר ממנין בעלי בתים אמידים, ואף על פּי כן החזיקה הקהלה ישיבה, אם גם קטנה מאוד ודאגה לכלכלת בני הישיבה. וראויים רבני הקהלות להערצה על יחסם. עתים והרב היה עני ודל, וחלק מפּתו לתלמידיו. רשימות מוסדות החנוך הבאָה להלן תתן לנו מושג נאמן מאהבה התורה בסלובאקיה וקארפאתו־רוס. בשטח לא גדול נתקיימו כארבעים ישיבות ומספּר תלמידיהן כעשרת אלפים.

הנה ציור קל של ישיבה בכפר:

"החלטתי לראות את הישיבה הקרובה בכפר קטן, לרגל הרי התאתרים הנישאים, בהונקובצי, רחוק מן החיים הסוערים. כשהגעתי שמה השתוממתי למצוא כפר קארפאתי קטן, שלא נבדל במאום משאר הכפרים. בתי האכרים קטנים היו וגגותיהם מכוסים קש. האכרים היו לבושים בגדי צבעונין. היה שם בית יראה קטן ושתים שלש אכסניות כפריות. מרחוק נראה לי בנין גדול. “שם הישיבה” אָמרו לי. התהלכתי כשעה ולא פּגשתי אדם שמראהו מראה יהודי והחילותי לפקפּק באמתת קיומה של הישיבה.

"אבל במשך שתים עשר השעות ששהיתי שם קבל המקום צורה אחרת בעיני: שערי הישיבה נפתחו ופתאום נמלא הרחוב קולות חיים עליזים. כמאתים בחורים זרמו מן הבנין ללכת אל בית התבשיל הקרוב, ושמה הלכתי אף אני. החילותי לשוחח עם כמה בחורים וענו לי על שאלותי ברצון.

“שאלתי הראשונה היתה: כיצד הם חיים ומתפּרנסים? ושמעתי כי שנים עד ארבעה בחורים המכירים זה את זה מצטרפים ל”חבורה" אחת ושוכרים להם חדר בבית אכר, כי חוק הוא לבל יגור בחור לבדו. קיימת מועצה הדואגת לכלכלת המוסד… אחר הצהרים הציגוני לפני הרב, ראש הישיבה, אדם כבן שלשים, טוב לב ואוהב את התלמידים כאהבת אב לבניו… הוא בעל ידיעות מרובות בתלמוד ובהשכלה כללית ויודע שש לשונות בדבור ובכתב"238.

התסיסה הכללית הביאה גם את תלמידי הישיבות לידי זעזועים פּנימיים ולשאלת “לאן” במובן הכלכלי. באירופּה החל מתפּשט בין היהודים חוסר הבטחון המדיני והכלכלי גם יחד.

האבטונומיה היהודית שנרכשה לאחר מלחמת העולם הראשונה החלה מתמוטטת. קמו ממשלות ריאקציוניות ובאויר החל נודף ריח של היאבקות חדשה, היאָבקות שלא ניבאה טובות לישראל.

“מצב הנוער במדינתנו – כותב אחד הבחורים, אחד מאלה שהיה לפני זמן קצר כלוא בתוך ד' אמות של הלכה ולא דאג אלא למצוא תירוץ הגון לכל “ודו”ק” שבתוספות – וביחוד ברוסיה הקארפתית, הולך ומחמיר מיום ליום. החורבן וההרס הכלכלי המתנהל גם פּה זעזע אף את השכבות העשירות שבעם, ולא כן שכן שהעתיד הנשקף לנוער מן המעמד הבינוני ומן השכבות העניות מכוסה עננים כבדים. והדבר נעשה ברור שאם נרצה למנוע את האסון העלול לבוא מן האַכזבה ואָבדן הדרך של הנוער, צריכים לקדם את פּני הרעה… ואָכן התחילו אנשי המעשה שבצבורנו לחפּש דרך לרפּא את שבר הנוער, המיואש והמדוכא מאפס תקווה… האדמו“ר משה יוסף שווארץ, אב”ד (אב בית דין) בהאלוהוביץ, עיירה השוכנת על גבול הוואג במערב סלובאקיה, קרוב לבראטיסלאבה (פּרשבורג), נספּח בעודו בחור ישיבה, מהטובים שבבראטיסלאבה, אל התנועה הלאומית הדתית… והוא מכיר את לבטי הנוער ושאיפותיו… הוא נגש למפעל חדש, חדש בצורה וחדש ברוח, לייסד טפּוס חדש של ישיבה בשם “תורה ועבודה”… כעשרים וחמשה צעירים מבני מעמדות שונים, רובם בני עניים, נתקבלו לעת עתה לישיבה צעירה זו… ובעוד שבישיבות אחרות אסור לו לבחור לגלות את השתייכותו לציונות, הנה חרות על דגל ישיבתנו במפורש: החנוך ברוח ציוני. תעודת ישיבתנו היא: לאפשר לו לבחור מישראל את למודי התורה, וביחד עם זה גם למוד מקצוע, למען ימצא לו דרך בחיים ולא ישליך אחר גוו את פּרי הישגיו בלמוד התורה ולא יצא לתרבות רעה… אלא שהתורה והמלאכה יהיו שניהם נר לרגליו… רוב הבחורים עסוקים כבר במלאכתם: מהם גננים, נגרים, חייטים, מסגרים וכ“ו. שיטת הלמודים נקבעה על ידי חבר המורים… המורה העברי לתנ”ך ולעברית גמר את למודיו בבית האולפנא של הד“ר חיות בווינה… בשש בבקר מתחילים הלמודים והם נמשכים עד עשר, שהיא שעת הכניסה לעבודה. מני אָז ועד שש בערב נמשכת העבודה וההתאמנות במלאכה. בערבים, בשוב החברים מעבודה וגם שעורי הערב נגמרו, מתקבצים החברים קבוצות קבוצות, מי לחזור על השעורים, ומי לשיחה פּרטית עם חברו, שבה נשמע צלצול שפתנו”239.

כאמור בראשית הפּרק היתה יהדות טשיכיה לקויה במחלת הטמיעה ולא נעשה בה שום נסיון רציני להביא רוח עברית וידיעה עברית למוסדות החנוך. אוסטריה וגרמניה הושפּעו, אך לא טשיכיה. אָמנם היה היתה שם מפלגה לאומית, אבל הכרתה הלאומית רחפה על פּני השטח ולא נגעה בשיתין. בשנת 1920 נוסדה בברלין חברה בשם “יודישע שולען פיר מעהרען” (בתי ספר יהודיים במוראביה) שפּתחה גימנאסיה ריאלית והקימה לה כעבור ארבע שנים גם בנין מיוחד, ורבו הבאים ללמוד שם, עד כי לא הספּיק לתלמידים. לשון הוראתה היתה הטשיכית ולעברית ניתנו חמש שעות בשבוע. זה היה המאכסימום של החינוך העברי בחבל זה של טמיעה ועם הארצות.

רשימת בּתי הת"ת והישיבות בּסלובאקיה בשנת 1938:


הקהלה מספּר־התלמידים בּישיבה תלמוד תורה מספּר התלמידים
בּראטיסלאבה 180 (ישיבה) “יסודי התורה” 200
בּראטיסלאבה 48 (ישיבה קטנה)
גולונטה 200 תלמוד תורה א" 66
גולונטה 200 תלמוד תורה בּ" 49
טורנובו 200 55
סערעד 60 – 50
דונייסקה סטרעדא 90 (ישיבה א") 90
דונייסקה סרעדא 120 (ישיבה בּ")
שורון 120 53
טופּולטשאַני 40 90
נובי זאמקי 25 28
ניטרא 40 145
סענעץ 10 25
נובו מיעסטה 8 20
נ.. מאדיאר ־ תלמוד תורה א" 36
נ. מאדיאר תלמוד תורה בּ" 15
נאד. יור ־ 44
סוו. י"ור ־ 14
רזיעקא 10 ־
ווירבּובה 20 ־
הלוהוביץ 15 55
פּעשטאני ־ 40
קומארנו 25 48
שאלא 22 15
סאמורין 15 18
לוציניץ 14 18
זלאטא מוראבצי 15 13
מויאבה 8 13
וו. שארלוהי 35 13
נ. מעדיער 40 60
קולטה ־ 34
סובּוטישץ ־ 8
קושיצה 80 325
פּרישוב 80 (ישיבה א") 60
פּרישוב 35 (ישיבה בּ")
קיז"מארוק 40 60
גילניצא 70 ־
סטורפּקוב 35 12
סעצובצי ־ 84
פילאקובה 12 26
הונקובצי (הונסדורף) 160 ־
מיכאלובצי ־ 82
מיזי לאבּורצי ־ 82
ווראנוב ־ 80
ספּ. פּודהראדיע ־ 26
סטארא לובּובנה ־ 35
קר. חלומייץ 65 ־
ספּ. וולאכי ־ 22

הקהלה מספּר התלמידים בישיבה מספּרם בתלמוד תורה
שיבּש קילימיש 25 28
האנושובצי ע"י טופּול ־ 36
קרומפך ־ 44
זבּורוב ־ 43
סנינה ־ 36
טורנה ־ 24
סובּינו ־ 50
בּירז"יביצי ־ 22240

ברשימה זו עוד חסרים שמות הישיבה המפורסמת של הוסט שהיו בה כמאָה תלמידים וישיבות מוקאצ’יבה, ברגסאס ואורשאבה.

בשנת 1930 נוסדה חברת “מחזיקי הישיבות” לסייע להן בחומר וברוח. בשנה הראשונה להווסד החברה הגישה תמיכתה בסכום פּעוט של 43,000 כתרים טשיכיים.

בבלגיה

בלגיה יצאה לרשות עצמה בשנת 1831 והכניסה בחוקת המדינה סעיף שכל התושבים, בלי הבדל גזע ודת, שווים בפני החוק. בימים ההם היו שם כשלשת אלפים יהודים, רובם מצאצאי האנוסים, ודרו בעיקר בשלש הערים הגדולות: אנטווירפּן, בריסל וליג'. מספּרם לא גדל עד שנת 1882,שנת הפּרעות ביהודי רוסיה ושנת התסיסה בחיי המונינו, כי מאז החלו יהודים מרוסיה באים. בשנת 1910 אמדו את מספּר היהודים בארץ לעשרים אלף. באו שנות מלחמת העולם והמהגרים היהודים רבו, והפּעם הגיעו מפּולין, ובעיקר מגליציה, מאונגאריה ומרומניה ובשנת 1939 עלה מספּרם עד שמונים או תשעים אלף בערך, בין 8,346,000 אוכלוסים. באנטווירפּן דרו ארבעים וחמשה אלפים וכשלשים אלף בבריסל.

למרות מעוט מספּר היהודים גדולה היתה חשיבותם לפיתוח הארץ וחיי הכלכלה שלה, ורבי המדינה הכירו בדבר. בלגיה היא דלה במקורות כלכלה טבעיים והאכספּורט הוא לה הכרח, והנה באו היהודים ופיתחו תעשיה חדשה ורבת ערך, הלא היא תעשית ליטוש היהלומים, ליטוש משובח, ומיד יצא מוניטון לתעשיה זו ונעשתה לאחד המקורות הראשיים ליצוא. בשנת 1938 היה ערך יצוא היהלומים 13 אחוזים מכל יצוא המדינה והכניס לממשלה שלשים מיליון דולרים ריוח. נוסף על היהלומים פּיתחו היהודים תעשיות אחרות חשובות. מרכז מסחר היהלומים היה באנטווירפּן, ושם הורגש ביותר דופק החיים היהודיים.

מהרכבם של האוכלוסים היהודים, ממוצאם ומועד בואָם יקל לנו לשפּוט על מהותם הרוחנית. אלה היו מהגרים מארצות הלאומיות החיונית והמקורית, ובדור ההשתערות האידיאולוגית, מן ההשקפה החרדית הקיצונית, כפי שנתגבשה בפראנקפורט או בחוגי “אגודת ישראל”, עד החילוניות הקיצונית ועד היידישיזם, אבל החזקה מכל ההשקפות והשלטת היתה הלאומית.

ראשית חיי היהדות היתה כבמערב אירופּה. כשזכתה בלגיה לחירותה הכירה בדת ישראל ובקונסיסטוריה כבאת כחה של קהלת ישראל. המועצה הראשית של הקונסיסטוריה היתה בבריסל והסניפים באנטווירפּן, בארלון, בשארלרו, בגהינט, ליג' ואוסטנד. הממשלה ספּקה את משכורתם של הרבנים בקהלות הגדולות ושל באי כחם בעיירות הקטנות241. קונסיסטוריה זו הלכה במסלת אחותה הגדולה בצרפת והסתפּקה במועט, בבתי כנסיות. על כן היתה השפּעתה על חיי ישראל בלתי ניכרת. עד שנוסדה ההסתדרות הציונית שהורכבה מזרמים אחדים מן ה“מזרחי” עד “פּועלי ציון”, והכניסה חיים ותנועה במשכנות ישראל.

הילדים בקרו בבתי הספר הכלליים ללא הגבלות, אך באנטווירפּן היו שני בתי ספר כל יומיים. האחד, “יסודי התורה”, נוסע על ידי “אגודת ישראל”, והתנהל ברוח החרדות הקיצונית. היה זה בית ספר עממי בן תשע מחלקות, משוכן בבנינו המיוחד, ולשון הוראתו פלימית, אבל נמצאו כמה מחלקות שהורו בהן בצרפתית. כי הלשון הפלמית מקומית היתה, בעוד שהצרפתית היא לשון עולם. פּרוזדור לבית הספר שימש גן הילדים, ועליתו – ישיבה. מספּר החניכים הגיע לארבע מאות. ללמודים הכלליים הקדישו ארבע שעות ליום וכמספּר הזה ללמודי קדש. עירית אנטווירפּן השתתפה בּהוצאות המוסד והמציאה חציין, כדי שילום שכרם של המורים הכלליים, וזה הגיע לסכום של שש מאות וחמשים אלף פראנק לשנה. והשאר בא מתרומות ומהכנסות נשפים ומתמיכת חברת “מחזיקי הדת” שראשיה וחבריה היו יוצאי גרמניה ואונגאריה. בשנת 1937 פּתחו מחלקות לילדות. החנוך היה מזיגה של שלשה זרמים: החרדות הקפואה מנוסחה של פראנקפורט, שיטת הקנאות האגריסיבית של “אגודת ישראל” ושיטת ההתבדלות של יהודי אונגאריה.

בית הספר השלם השני נוסד על ידי היהודים הלאומיים באנטווירפּן בתקופת התחיה ושמו “תחכמוני”, המעיד על רוחו, כי היה זה שמם המקובל של מוסדות החנוך הדתיים הלאומיים מיסודו של “המזרחי”. מטרת בית הספר היתה לתת לחניכיו, נוסף על חנוכו הכללי על פּי תכנית המדינה, חנוך עברי אינטנסיבי ברוח המסורת. העברית היתה לשון הלמודים. בשנת 1927 נפתחו כתות לנערות ובשנת 1929 בנתה החברה בנין מהודר לבית הספר, בנין שהיה משוכלל ומצויד יפה בכל המכשירים הדרושים ועלה בסכום של חצי מליון פראנק ויותר. בבית הספר היו כשמונה מאות תלמידים. מורי הלמודים הכלליים קבלו את משכורתם מקופּת העיר. תקציב בית הספר עלה ל־587,000 פראנקים לשנה. מספּר התלמידים הגיע לשמונה מאות. מורי הלמודים הכללים קבלו את משכורתם מקופּת העיריה, בסכום של 265,000 פראנקים, מחוז אנטווירפּן נתן תמיכה של 92,000 פראנקים242 לכלכלת בני העניים וועד בית הספר סיפּק סכום של 92,000 פראנקים. המוסד קנה לו שם טוב ויהודי בלגיה התגאו בו, ובצדק: שררה בו רוח לאומית והתלמידים קנו להם ידיעות טובות מאד בתרבותנו העתיקה והחדשה.

מסתבר שהיידישאיים שהיו בבלגיה נסו אף הם לייסד בתי ספר על פּי השקפתם, מוסדות חילוניים המטפּחים בעיקר את ידיעת הלשון היהודית ומדגישים את הספרות היידית, כמקור התרבות. לבית ספר כזה לא היה קרקע מוכשר, על כן הסתפּקו בשעורים של אחר הצהרים. באנטווירפּן היו שני בתי ספר כאלה, האחד של ה“בונדאים” והשני של “פּועלי ציון”. בשניהם לימדו פּעמים בשבוע, ביום הראשון וביום הרביעי, יום ראשון משום שכולו חופש ויום רביעי – מקצתו, כי בו ביום מלמדים בבית הספר הכללי שעות מקוצצות, עד הצהרים. בתי הספר הכלליים הרשו להם ללמוד למודי יידיש בתוך כתליהם והקהלה היהודית תמכה בהם בכסף בתנאי שילמדו תולדות ישראל ועברית. בשני בתי הספר למדו כמאָה וארבעים תלמידים ותלמידות – בעיקר תלמידות, מטעם ידוע. היה גם תלמוד תורה שבו למדו למודי דת לתלמידי בתי הספר הכלליים פּעמיים בשבוע.

בבריסל היה בית ספר לילדי החרדים ושעורי דת לבני היהודים הליבראליים מיוצאי גרמניה. אף שם נוסד בית ספר יידישאי של אחר הצהרים ומקומו בבנין בית הספר הכללי. רוחו היה בונדאי ולימדו בו שלש פּעמים בשבוע. כל בתי הספר המפלגתיים לא יכלו להשיג תלמידים רבים243.

באנטווירפּן התקיימו גם שתי ישיבות: האחת, “שערי תורה”, נוסדה בשנת תרפ"ט על ידי הרב עמיאל וראשה היה הרב יהודה ליב קאגאן שהוזמן ממיר שבליטה. הבחורים היו ברובם תלמידי בתי ספר גבוהים או פּועלים שעבדו כמה שעות ביום ולמדו בישיבה אחר הצהרים (בשאר השעות היו הבחורים לומדים בבתי הספר הכלליים או טרודים בעבודתם) ובערב. רק חלק קטן היה יושב באהלה של תורה כל היום.

בשנת תרפ"ח יסדו ישיבה בהיידה הסמוכה לאנטווירפּן ובה למדו כשלש מאות תלמידים שבאו גם מן הארצות הסמוכות (הולנד, שווייצאריה, גרמניה ואנגליה). הבחורים התאכסנו בפנימיה. בראש הישיבה עמד הרב פייבל שפּירא מטלז, והנהיג גם את למוד המוסר. היידה היה כפר שקט שסביבתו נאה ובאווירה זו נוח ונעים היה ללמוד. הבחורים התמסרו לתורה ושום דבר לא הסיח דעתם ממנה.

היהודים תושבי בלגיה הקימו את כל המוסדות הדרושים להמשך קיום ישראלי על יסוד המסורת והלאומיות.

בצרפת

אף לצרפת הנטמעת הגיע בתקופה זו הד התנועה הלאומית, אבל לא בין יהודי צרפת ששקעו בהתבוללותם, אלא בקרב המהגרים ברוסיה ובפולין בדור ההוא. אבל אף בין אלה היה ההד קלוש ביותר, כי אוירה של צרפת מטמיע. זוהי אוירה של קלות חיים ושל בקשת תענוגות ונועם חברה, תנאים בלתי נוחים לשמירת מסורת ולבקשת למודים שאין בהן הנאָה ממשית. שעורי הדת של בתי הכנסיות היהודים בצרפת עמדו בהווייתם ולא נופּחה מהם מן הרוח החדשה.

הד הלאומיות הורגש ביסודם של בתי הספר “אהל יעקב” על ידי קהלת יהודי רוסיה בשנת תרפּ“ז. לאחר המהפּכה הבולשיבית גדל מספּר היהודים הרוסיים בפאריז ובין הבאים היו עסקנים מנוסים וגדולי השפּעה בתנועה הציונית כהלל זלאטופּולסקי וד”ר מ. אייזנשטאדט, רבה של קהלת יהודי רוסיה בעיר הבירה הצרפתית. אלה יסדו שעורי ערב וגם בתי ספר בשם “אהל יעקב”, שבהם היו מלמדים תורה ועברית על פּי השיטה הטבעית. לא רב היה מספּר התלמידים בבתי ספר אלה. כי רוב הילדים בקרו את “שעורי הדת” בהם הכינו את הילדים ל“קומיוניון”, כלומר: לטקס בר מצוה על פּי נוסח צרפת, כשבני המצוה מתכנסים לבית הכנסת, לבושים בגדים מיוחדים, דומים ללבושי ילדי הנוצרים בשעת ה“קומיוניון” שלהם, ושרים פּסוקים מן התנ“ך בלשון הצרפתית ובנגון הכמרים. בשעורי דת אלה למדו פעמים בשבוע, ובשעורי “אהל יעקב” הצטרכו הילדים לבוא מדי יום, ואדישות ההורים גדולה. אף על פּי כן היו כשלש מאות תלמידים בשעורים אלה והשיגו קצת דבור עברי וקצת מקרא ותולדות ישראל, והיו לנס בתוך האדמה הצחיחה לחנוך עברי, אדמתה של צרפת. רושם גדול עשו החגיגות הפּומביות הגדולות שהיו עורכים לשם מועדי ישראל, וביניהם חגים שילדי ישראל בפאריז לא הרגישו במציאותם קודם לכך, הלא הם חנוכה ול”ג בעומר וט"ו בשבט, ופורים. למראה החזיונות העברים ולמשמע דבורם העברי החי של הילדים חיתה נפש העברים הנפוצים בפאריס244.

אכן השעורים הללו לא האריכו ימים. מהגר חדש הרגיש בנחיצותו של חנוך עברי טוב, וכשהתרגל לאקלימה של צרפת תשש רצונו העברי. אף לא נכונים היו להקריב קרבנות כספים לקיומם של השעורים, וסופו של דבר היה שהמייסדים הוכרחו לפנות אל הקונסיסטוריה לפרוש את כנפיה על הקורסים ולהחזיקם על חשבונה, והקונסיסטוריה הסכימה לדבר, ואָז החלו השעורים יורדים בערכם העברי וקבלו מעט מעט את הצביון הקבוע לכל שעורי הדת.


במזרח הרחוק


במאנדזוריה

בשנת 1898 החלו לבנות מסלת ברזל מרוסיה למאנדז’וריה, שהיתה אָז מקודם שממה ובצת מות, ולרגל עבודה זו באו שמה רוסים וגם יהודים, והתיישבו על פּי הרוב בחארבין, שהיתה אחר כך למרכז מסחרי רב ערך. המתיישבים היהודיים הראשונים עסקו במסחר, תחלה בפעוט ומעט מעט עברו אל המסחר הסיטוני הגדול ואל התעשייה. בשנת 1903 נוסדה בחארבין קהלת ישראל הראשונה וקבעה לעצמה בית תפלה, אבל צורך גדול בבית ספר לא היה להם עדיין. זמן קצר אחר כך פּרצה מלחמת רוסיה ויאפּאן והימים ימי מבוכה, ברם עם הגמר המלחמה החלו שנות הסערה ובשנת 1905 הגיעו יהודים חדשים מרוסיה לעיר, והחלו לבנות את חייהם החומריים והרוחניים, ואז באו לידי הכרת הצורך במוסד חנוכי.

בשנת 1907 פּתחו בית ספר עממי יהודי צבורי ונרשמו בו 26 תלמידים, מהם שמונה ילדות. בשנת הלמוד השניה עלה מספּר החניכים לשבעים ובשנת 1909 למאה ויותר. אז החלו להקים בנין מיוחד לבית הספר ובטרם השלימו את בנינם באה מחשבה אל לבם שאין בית ספר ממדרגה עממית עשוי למלא רצון הורים משכילים ואמידים. הם לא יסתפּקו בארבע שנות למודים, על כן העלו קומה על הבנין והפכו את בית האולפן לבית ספר תיכון, גימנסיה, שילמדו בה למודי חול וקדש בשעור הגון וברוח לאומי.

והרוח הלאומי חדש היה ליהודי המקום. הם לא הרגישו במקום מגוריהם החדש את ההגבלות שבתחום המושב, והיו משוחררים, ובבתי הספר התיכונים הרוסים היו מקבלים את בניהם ללא נורמה, ואף פּחד הטמיעה לא היה לנגד עיניהם, כי רוב התלמידים בגימנסיות הרוסיות היו מבני ישראל, עד שמונים ועד תשעים אחוזים והיו התלמידים היהודים כיושבים בתוך עמם. וחלק מן ההורים היו אינטרנאציונאליסטים ודאגת היהדות לא נגעה בלבם; אדרבה, רוח יהודי לאומי היה בעיניהם כנסיגה אחורנית. על כן גדל שם דור צעיר אשר לא ידע את היהדות ולא שאף לדעתה.

בגימנסיה החדשה למדו עברית ותנ"ך ותולדות ישראל בתוך ההיסטוריה הכללית. אף ידיעתה של ספרות ישראל בלשון הרוסית היתה לסעיף מסעיפי התכנית245.

בשנת 1918 גדלה הקהלה ונתקיים בה “לא יחדל אביון”, ובני האביונים היו זקוקים לחנוך על חשבון הקהל. אז הגיעו גם פּליטים שברחו מרוסיה בימי המהומות ובראשית המהפּכה הבולשיבית. אז נתכנסה בחארבין קבוצת עסקנים ונתאגדו ל“אגודת ישראל” ויסדו תלמוד תורה. הם קנו בית קטן ומספּר ילדים באו ללמוד, אבל מיד הוברר להם שאין הבנין שהוקם לצרכי המשפּחה מתאים לבית אולפן והקימו במקומו בנין הגון ובו נתייסד בית ספרם, בן ארבע מחלקות. לקהלה שלא היתה גדולה ביותר קשה היה לכלכל את המוסד, בפרט שמזמן לזמן נוספו פּליטי החרב והקרב ברוסיה, והיו צריכים להלביש ולהנעיל את בני העניים. הדז’וינט מאמריקה בא לעזרת הקהלה. על יד תלמוד תורה פתחו גן ילדים שבו התחנכו תינוקות מבני ארבע וחמש. בבית ספר זה לימדו גם את הלשון האנגלית, שהיו לה מהלכים בעולם המסחר. בימי הקיץ החמים הובאו הילדים למחנה קיץ מעבר לנהר סונגארי.

אחד מראשי העסקנים היה רב הקהלה, שמואל שאול לעווין. בהערותיו על ערך המוסד שכתב בשנת 1930 נמצא קטע המביע את רוח הזמן וזרמיו בעיר ההיא:

“משבר אקונומי נורא, ומשבר רוח שעקר משורש כל ערכי החיים הרוחניים (קם ברוסיה). בעיר חארבין הקרובה מאד אל מקום המהפּכה הרוחנית נסחפו רבים (מאחינו) בזרם האי־לאומיות, אינטרנאציונאליזם… רוב ההורים של בני העניים הכריזו בפומבי: אין לנו חלק בחנוך הלאומי והדתי. רק תורת האדם ולא תורת ישראל ידרשון. ולמרות כל אלה מוסדנו, מוסד הת”ת, אשר תורה והשכלה ומוסר היהדות חוברו בו יחדיו, הגיע כעת לשנת עשר לקיומו"246.

כמאה ועשרים ילדים למדו בו תפלות וחומש מן המקור, דבור וכתיבה בעברית, רוסית, חשבון והתעמלות. בשנה הרביעית למדו גם אנגלית. ביום השבת היו הילדים מתכנסים לתפלה המיוחדת לצבורם הם.

בטינצזין

יהודי רוסיה החלו להתפּזר ולהגיע למקומות חדשים במזרח הרחוק. בשנת 1925 נוסד בית ספר יהודי בטינצזין, צפון סין. היו שם כחמש מאות יהודים, רובם סוחרים ושליחי בית מסחר מחוץ לארץ ובעלי אומנויות חפשיות. יהודים אלו לא היו מעוניינים ביותר בקיומה של היהדות. חיי טינצזין היו חיי קולוניה זרה, חיי קלות ונועם ותענוגות, ואיש לא שם לבו לצרכי התרבות. ליהודים מבני הדור הישן היה מנין בחדר שהוקצה לבית תפלה, והתפּללו בו בחגים ובמועדים, והעובר לפני התיבה אחד המתפללים באין ש"ץ קבוע. לא היה בית ספר לילדי ישראל ואַף מורה עברי פרטי לא נמצא שם. כשהחלו לבוא שמה יהודים מחארבין ומסיביר, חניכי שנות הסער וההשתערות ברוסיה, היוו טפּוס חדש, וחשבו על צרכי העדה ועל חנוך יהודי. היה שם בית ספר רוסי, שהמהגרים היהודים הראשונים הצטרפו אליו, אבל המוסד לא התקיים הרבה, בעטים של חלוקי הדעות הפּוליטיות של המייסדים.

תחילתו של בית ספר יהודי היתה על יסודה של הפילאנטרופּיה. אחד מבעלי הבתים ראה ילדים עניים מישראל משחקים ברחובות ללא פיקוח וקבל על עצמו לייסד להם בית ספר, וביצע את הדבר בשנת 1925, אבל האמידים שלחו את בניהם אל בתי הספר הזרים ואל המנזרים הנוצרים הדתיים, מיסודה של המיסיון. אף הורי הילדים מבית הספר היהודי היו חולמים על היום הגדול, בו ייטב מצבם החומרי, ויהיה לאל ידם להוציא בניהם מבית הספר היהודי וימסרום אל בית ספר זר, וילמדו יחד עם בני האמידים. אך מעט מעט הוטב היחס אל בית הספר היהודי שהצליח ונחשב לאחד מטובי בתי החנוך בעיר, עד כי נמצאו גם הורים אמידים ששלחו בניהם שמה.

בשנת 1940, כשמלאו חמש עשרה שנים לקיומו של בית הספר נתבסס יפה. אָמנם מספּר תלמידיו לא היה גדול מעולם; התחילו בעשרה תלמידים, בשנת 1925, כעבור עשר שנים, בשנת 1935, היה מספּרם 106, ובשנת 1939 – 135. בית הספר פּתוח היה לכל בני העיר, מבלי הבדל דת וגזע, והלמודים הכלליים התנהלו בלשון האנגלית – לשון הסוחרים, ואחר כך הוסיפו את הלשון הרוסית כשפה. התלמידים נבחנו על פּי גליונות קימבריג', והמצליח מקבל את התעודה המיוחדת של אוניברסיטה מפורסמת זו, הנשלחת לרחוקים. בית הספר הכין למסחר ולמלאכה ולימדו בו כתיבה במכונה וקצרנות, גזירה ותפירה לילדות ורישום לכל החניכים. הלמודים העברים היו מן המקובלים: תנ"ך ועברית ותולדות ישראל. ראשי המורים היו ציונים מסורים ואצלו מרוחם על החניכים247.

בשאנגהיי

בעיר מסחר וחרושת זו, בכרך של שלשת מיליונים תושבים ויותר, היה מספּר קטן של יהודים, שהגיעו שמה מהודו. אלה היו יהודים מבגדד שבאו להודו לשם מסחר ופרנסה, ונתפּזרו משם לארצות קרובות ורחוקות. בית כנסת קטן היה להם, אבל לא בית ספר. ילדי האמידים למדו בבתי הספר הפּרטיים שבמושבת “הזרים” (האירופּאיים), וילדי העניים, שלא השיגה יד הוריהם לשלם שכר למוד, התהלכו בטלים ברחובות הכרך. אז הקימו רחמני הקהלה בית ספר להם, בתוך בית הכנסת, ובאו ששה נערים ללמוד. ומעט מעט רב מספּרם, ביחוד עם פּרוץ מלחמת יאפּאן ברוסיה. אָז הגיעו שמה משפּחות יהודים מרוסיה ומסיביר, ונוספו ילדים בבית הספר, וקבלו מורה ללמודי הקדש. בבקר למדו הילדים את הלשון האנגלית, לשון המסחר של “הזרים”, ויסודות החשבון והגיאוגראפיה, ואחר הצהרים למדו למודי קדש, תפלות וראשית מקרא ותולדות ישראל. המורות ללמודי החול מלאו תפקידן מתוך התנדבות, והתחלפו כמובן, ועל זה התאוננו הפּרנסים. כשעלה מספּר התלמידים לששים וששה קבלו מנהל. הסוחר העשיר כדורי וההסתדרות הציונית בשאנגהיי תמכו בבית הספר, אבל הסכומים מועטים היו ולא הספּיקו לשכר כל המורים.

בשנת 1907 נוספו ארבעים תלמידים, ואז הוכרחו לדרוש שכר למוד, אם מעט ואם רב, על פּי מעמד ההורים. חידוש זה הביא לידי כך שההורים שהיה ביכלתם לשלם הוציאו בניהם ומסרום לבתי הספר הפּרטיים, שבהם לא היו כמובן כל למודים יהודיים. הפּרנסים פּנו אז אל המועצה של מושבת הזרים בבקשת תמיכה, והמועצה לא השיבה פּניהם ריקם, אבל לא היה בתמיכה כדי רווחה. התמיכה היתה מצערה, אך לצאת ידי חובה.

בית הספר התנהל על פּי רוח יהודי ובחגי ישראל נערכו הלולות וטיולים. מדי שנה ערכו בחינות פּומביות, וחברי הועד נאספו לבחון את התלמידים. הרב או יודע ספר היה בוחן בלמודים העבריים, והמצטיינים – אם בידיעות החול ואם בידיעות הקודש – היו מקבלים פּרסים מתוך פּומביות ונאומים, ושמות המצטיינים היו מתפּרסמים בכלי מבטאם של הציונים248 בשאנגהיי.

בשנת 1924 הגיע שמה מורה עברי שהחל ללמד על פּי השיטה הטבעית והביא את הילדים לידי שיחה, ובשעת החגיגות היו הילדים מדקלמים שירים עבריים ומספּרים את תולדות החגים בלשוננו. אך ילדי יהודי המזרח, הבגדדיים, לא הצליחו ביותר בלמודים אלו, כי הוריהם התנגדו ל“חידושים” אלו ודרשו הוראה על פּי המנהג הישן, כבארצם.

בשנת 1927 פּתחו מחלקות עבריות, שעורי מלואים, לתלמידים הלומדים בבתי הספר הפּרטיים או הצבוריים, והמחלקות היו נאספות בבית הכנסת “אהל רחל”. חוסר מורים עכב את התפּתחות השעורים הללו.

בשנת 1927 מת אחד הנדיבים, י. ס. פּרי, והניח עזבון של 150,000 דולרים חינאיים לשם בנין בית הספר, בתנאי שיהודי העיר יתנו אַף הם כסכום הזה.

בתי הספר היהודיים בשאנגהיי כסוכות ארעי הן, שכן רוב היהודים גרים הם, וחנו בעיר חנייה זמנית, ומטרתם להתיישב בארץ אחרת. על כן נשא עליו בית הספר חותם של ארעיות. תלמידים מתחלפים, נכנסים ויוצאים, ואין יציבות. בשנת 1930, לאחר שכבשה יאפּאן את מאנדז’וריה, גדל מספּר היהודים שבאו להתיישב בעיר, ובית הספר גדל.

עם עלות היטלר לשלטון היתה העיר שאנגהיי, שאפשר היה להכנס אליה בלי הגבלות, למרכז של פּליטים יהודים, ובאו שמה בחורי ישיבה רבים עם מוריהם, אבל ענין זה קובע פּרשה לעצמה, ועל זה יסופּר במקומו.

באוסטראליה

הישוב היהודי באוסטראליה קטן הוא. מספירת 1933 נדע כי בה בשנה היו בארץ כעשרים ושלשה אלפים וחמש מאות נפש מישראל. מאז לא היתה ספירה כללית, אבל ידוע הדבר כי האוכלוסיה היהודית גדלה והיא מגיעה לשלשים וחמשה אלפים. יותר מתשעים אחוזים מהם דרים בשני המרכזים, מילבורן וסידני, והשאר פּזורים בערים ובמושבות. הישוב היהודי ברובו חדש הוא. בשנת 1839 לא היה במילבורן אף מנין יהודים. בית הכנסת הראשון נוסד בשנת 1853 ברחוב בורקה. כעבור עשרים שנה יסד בית הכנסת בית ספר כל יומי לילדים, ולמדו בו למודי קדש וחול. לאחר שנתקבלה במדינת וויקטוריה חובת חנוך כללית לכל התושבים סגרו המייסדים את בית ספרם והילדים נבלעו בבית הספר הכללי.

התושבים היהודים הראשונים מיוצאי אנגליה או מילידי הארץ מעטים הם, ורובם הם מבאי פּולין ורוסיה. עם תחילת רדיפותיו של היטלר הגיעו שמה גם מיהודי גרמניה, אוסטריה וטשיכוסלובאקיה. רוב היהודים עוסקים במסחר הסיטוני והקמעוני, קצתם עוסקים בחרושת הקטנה ואחדים בחקלאות. כבכל ישוב יהודי שואפים בני הדור החדש אל האומניות החפשיות, ביחוד אל הרפואה ואל תורת המשפּטים.

ראשוני המתיישבים שהתאזרחו בארץ מהווים את האצילים, והם כבאי כח ישראל לפני הממשלה, וארגונם עומד על השתתפותם המצומצמת בבית הכנסת. כמובן שאינם משפּילים את כבודם להתחבר עם אחיהם העומדים בדרגה כלכלית שפלה. יש גם שכבה של יהודים עשירים שלא הגיעו עדיין לשלב האצילים והם עסקני הצבור ומנהיגי הקהלות. לשונם היא אנגלית ותשוקתם אל האצילים, לבוא בחברתם ולהשתוות אליהם במנהגים. למטה מן העשירים עומדים האמידים, המעמד הבינוני, והמשתמש בשתי הלשונות, באנגלית וביידיש, אלא שהאנגלית היא לשון יום יום ויידיש לצרכי צבור פּנימיים או בפגישה עם יהודים “חדשים”. בחיי האמידים מורגשת עדיין התמימות העממית, אך ההפרש ביניהם לבין בניהם הולך וגדול, אם כי לא ניתק עדיין. בשלב התחתון עומדים המוני ישראל, היהודים הפּשוטים שיש בחייהם מן הנוהג הישן ולשון היידיש בפיהם. והם אינם מאושרים: בלבם מכרסמת התולעת: מה יהא על בניהם? לשון המדינה נעשתה לשון המחשבה והתרבות לדור הצעיר, זיקתם לעניני עמם מתרופפת ונשואי תערובת מתרבים. היהודים הטובים משתדלים ליצור אטמוספירה יהודית בבית, ואין בכחם. ניטל טעם המנהגים הדתיים, נסתרסה הלשון, לב הצעירים נמשך אחרי ארחות חיים זרים. וכל אב נאנח.

חיי העדה באוסטראליה לקויים בעטיו של הפּזור. כל קהלה רחוקה מחברתה מרחק רב, לפעמים אלפי פּרסאות, והישובים קטנים בכמות, וממילא שאין בהם איכות. גדול הפּזור אפילו בשני המרכזים הגדולים, סידני ומילבורן, שבכל אחד מהם דרים כמיליון תושבים, וקהלות ישראל בהם גדולות בערך. כי התושבים דרים בבתים קטנים, משפּחה משפּחה בבית מיוחד, והמרחקים בין השכונות גדולים, ומן ההכרח לכנס את הילדים במכוניות. הנגע השני הוא עקירת הדירות משכונה לשכונה, מישנה המידלדלת אל חדשה המתהדרת, ועקירה זו מסבכת את בעית החנוך המסובכת בלאו הכי. על כן אין קביעות למוסדות ישראליים, הנה בנו בנין חשוב לעדת ישראל, והנה העדה מתחלת עוברת והמוסד הולך ומזדנח. רק שכונות בונדיי בסידניי וקארלטון במילבורן טבועות בחותם יהודי. שם יימצאו בתי הכנסיות האורתודוכסיים, בתי הספר היהודיים ולשכות הציונים, ואף מסעדה כשרה לתושב ולגר תימצא שם. לכאורה הכל יהודי שם, אבל חסר הוא מחר, כי תמימי ישראל אלו – אף הם נושאים עיניהם אל אחיהם האצילים בשכונות העשירים וכמהים לעלות ולהצטרף אליהם.

בעית הפּזור גדולה אפילו בחנוך הכללי. במדינת וויילס הדרומית מעסיקה הממשלה עשרים מורים מיוחדים המדריכים את ההורים שאין בניהם יכולים לבקר בבתי הספר מחמת ריחוקם – על ידי מכתבים, שיהיו הם מלמדים את בניהם.

בבתי הכנסיות יש מחלקות לדת ולעברית כמו באנגליה. ועד החנוך הישראלי בסידני שלח מורים אל בתי הספר העירונים ללמד לילדי ישראל דתם, ומספּר התלמידים מגיע לשש מאות וחמישים. היו מחלקות של שלש פּעמים בשבוע שלימדו בהן למודים ישראליים ונתקיימו קיום עלוב – ההורים התייחסו אליהן249 באדישות. בשנת 1933–1934 נסגרו חמשה בתי ספר משלימים כאלה ולעומתם נפתחו שלשה חדשים. בה בשנה נמצאו במילבורן אך מאה ועשרים חברים שתרמו תרומה ל“ועד החנוך” – הוא הועד ששלח מורים ללמודי יהדות אל בתי הספר הכלליים250.

עם תחילת רדיפותיו של היטלר נתחמם דם ישראל. בשנת תש"ד הקימה מועצת יהודי וויקטוריה, המשמשת מעין ועד הקהלה של יהודי מילבורן, מחלקה לחנוך ומינתה פּקיד מיוחד, פּקיד־חנוך, שמטרתו לאחד את בתי הספר הקיימים. המחלקה הגישה בקשה אל הממשלה להביא גננות ומורים מארץ ישראל, כי לא נמצאו מורים עברים שם. מאז באו כמה שנויים לטובה בחנוך היהודי. בצפון קארלטון (במילבורן) קיים בית ספר עברי בשם “ביאליק” ונושבת בו רוח לאומית, וכן בתלמוד תורה של שכונת ברונזביק ובתלמוד תורה של סט. קילדה ובבית הספר “השכלה” שבצפון קארלטון.

בתי ספר יידישאיים נמצאים שלשה: שנים במילבורן ואחד בסידני. במילבורן נקרא בית הספר על שם פּרץ ונוסד בשנת 1935 ויש בו 167 תלמידים (בשנת 1948). השני באותה עיר נקרא על שם שלום עליכם ונוסד בשנת 1946 ובו 55 תלמידים. בסידניי נמצאים בבית הספר היידי כארבעים ילדים. עוד בית ספר יידי נמצא בקבוץ חקלאי בשפּרטון ובו כשלשים ילדים. בכל אלה מלמדים פּעמים בשבוע, ביום ראשון ובעוד יום באמצע השבוע, והלמודים עומדים על הלשון היהודית וספרותה, על תולדות ישראל ועל שירה. במחלקות העליונות מלמדים גם מוסר (במקום דת) וקצת עברית. ותוצאות למוד של פּעמים בשבוע אינן יכולות להיות טובות ביותר.

ועד החנוך במילבורן עומד לייסד בית ספר כל יומי ללמודי חול וקדש ובו פנימיה לאכסון התלמידים הרחוקים והפּזורים. בראשית תש“ט החל הועד במגבית של 25 אלפים לי”ש לשם כך.

בפירט, בירת מערב אוסטראליה, ישנה עדה הגונה. יש לה בית כנסת ובית ספר ולומדים בו כמאה ילדים.

תוספת ביבליוגראפיה:

א. מ. פרידמן, החנוך היהודי באוסטראליה, החנוך היהודי בתפוצות הגולה, חברה להוצאת ספרים על יד האוניברסיטה העברית, ירושלים, תש"ח.

גרמניה

הקורא יזכור אולי מפּרקי הכרך הראשון של ספר זה, כי רוב ילדי ישראל בגרמניה למדו בבית הספר הכללי, הגרמני, והיו כגרמנים לכל דבר. חנוכם היהודי ניתן להם בשעורי הדת, שהיו חובה עליהם, כשעורי הדת הנוצרית על ילדי הנוצרים. שעורים אלה ניתנו בתוך כתלי בית הספר פּעמים בשבוע, בזמן שילדי הקאתולים והפּרוטסטאנטים למדו את עיקרי דתם הם מפּי הכמרים. המורה לדת ישראל היה יהודי, כמובן, ופעמים רב הקהלה. אם מעט היה מספּר ילדי ישראל בבית הספר והמנהל סבור היה שלא כדאי לו להזמין מורה מיוחד לילדים מועטים – אז דאגה הקהלה לכך. היא ערכה שעורי דת לשתים או לשלש פּעמים בשבוע, אחר הצהרים וביום הראשון, כשהיו התלמידים חפשים מלמודיהם בבית הספר. למה שאפו העסקנים והמורים? אך להקנות לילד קריאת התפלות, למען יוכל להשתתף בגדלו בתפלת צבור, וקצת מתולדות ישראל בלשון הגרמנית, למען ידע כי אבותינו היו גדולים באידיאלים אנושיים. אם ידע הילד לתרגם לגרמנית איזה קטעים קלים מחומש נחשב כבן תורה.

אָמנם התקיימו בגרמניה גם בתי ספר כל־יומיים מיוחדים ליהודים, שיירי בתי הספר שנוסדו על ידי קהלות ישראל בימים הראשון לקבלת שויון, ומספּרם היה 270 בשנת 1921. בתי ספר אלו הלכו הלוך ומעוט, כי רובם נמצאו בעיירות הקטנות והערים הבינוניות, והיהודים היו עוזבים את המקומות האלה ועוברים אל הכרכים. אבל גם בתי ספר אלה, שנקראו בשם “יידישע פאלקסשולען”, לא נבדלו בתכניתם וברוחם מבתי הספר של המדינה, אף בהם היו מטפּחים את התרבות הגרמנית ואת הפּאטריוטיות הגרמנית, ויען אשר גדולה היתה האנטישמיות במדינה נתעקמה גם נשמתם של יהודי גרמניה במדת מה, עד כי באחת הישיבות של עסקני בית ספר תיכון יהודי נתעורר וויכוח, אם מותר להם למסור את למוד הספרות הגרמנית לאיש יהודי, מאחר שרק מי שהורתו ולידתו היתה בגרמניה מדורי דורות ונתחנך בסביבה גרמנית טהורה יוכל להרגיש כל המרומם והנישא שביצירותיהם של גיטה ושילר יוצרי הספרות הקלאסית. בבתי הספר המיוחדים ליהודים הקדישו אמנם שעות מרובות בערך, מעשר עד חמש עשרה לכתה בשבוע, ללמודי יהדות, אבל הישגי התלמידים מעטים היו ודלים. ואלו גם השיגו דבר מה בידיעות – לא נתחנכו ברוח האהבה לעם ישראל ולקניניו. הלמוד היה יבש, ללא רוח חיים, הוקרת היהדות שהטיפו לה המורים והרבנים – מופשטת וכללית וערטילאית היתה, עיקרה אהבת אנושיות ואידיאלים של יושר ומוניזם, כולם תלויים בדרוש, ללא כל תכנית ריאלית של הגשמה. המורים עצמם היו לקויים בידיעותיהם, והם מלאו את חובתם כחסרי רוח חיים והילדים התייחסו אל הלמוד הזה כאל משא שאין בו חפץ.

"אפילו הציונות המדינית ההרצלאית שהופיעה בראשית המאה הנוכחית – כותב סופר אחר ששהה כמה שנים בגרמניה – לא הכניסה שום שנוי בשיטת חנוך זה. אפילו התנועה העברית העצומה שעברה אז כרוח תזזית על פּני כל הגולה היהודית במזרח אירופּה ותטהר ותחדש את אהלי יעקב, פרשה רשת של מאות ואלפים “חדרים מתוקנים” בכל ערי הגדולה, אפילו תנועה זו עברה על היהדות הגרמנית מבלי געת בה. הציונים עצמם אף הם לא שינו בחנוך בניהם אפילו כקוצו של יוד… רק עם הכרזתה של הצהרת באלפור, כשיצאה התנועה הציונית מקתופת החזון ונכנסה לשעת ההגשמה, פּקחו הציונים הגרמנים ביום בהיר אחד את עיניהם ויראו כי אלמים הם: הנכס התרבותי הכי יקר לעם ישראל, הלשון העברית – חסר להם. התרוממות הרוח שתקפה את כל החזית היהודית הגלותית הבליטה באופן מוחשי ביותר את הליקוי הגדול, את חסרונן של התרבות העברית והלשון העברית בגרמניה251.

כאמור היו שנות המלחמה ימי תהליך שמיהר את התמוטטותם של בתי הספר העממיים היהודיים, מחמת תגברתה של הנדידה הפנימית, מן העירות אל הכרכים. בשנת הלמוד 1921–1922 היו בכל גרמניה 297 בתי ספר עממיים יהודיים ובשנת הלמוד 1926–1927 אך 124. ומספּר תלמידיהם ירד כמובן ביחס, אף כי אין לנו מספּרים מדויקים. לשם אינפורמאציה נעיר כאן כי מספּר התלמידים מישראל ירד בכל בתי הספר הגרמניים, ככלליים, כיהודים. בשנת 1922 היו 23,333 תלמידים ובשנת 1927־ 19,956. אולם ירידה זו היתה אולי תוצאות המלחמה, שהרי מספּר כל התלמידים בגרמניה ירד מן 8,894,486 אל 6,385,787252.

בם בבתי הספר התיכוניים היהודים שהתקיימו בגרמניה במספּר קטן לא באו שנויים גדולים. שני בתי הספר הראשונים בזמן, יעקובסון־שולע בזיזן וסאמסון־שולע בוואלפינביטל, אלו בתי הספר שמייסדיהם חלמו על הימים הטובים העתידים לבוא, שלא יוכר גרמני לפני יהודי, נמסרו אחר המלחמה לידי שלטונות החנוך וחדלו להיות בתי ספר יהודיים. לאחר ההתרוששות בימי המלחמה לא יכלו בעליהם להחזיקם. והנזק היהודי שנגרם לנו על ידי חלופי בעלים, מיהודים לנוצרים, לא היה גדול. מיסדיהם עשאום בתי ספר ללא הבדל דת – על כן היו רוב תלמידיהם נוצרים; בבית הספר של יעקובסון הגיע מספּר התלמידים האבנגליים לשני שלישים. והחנוך היהודי שניתן לשליש היהודי – כמוהו היה כאין. בנין בית הספר המהודר של וואלפינביטל נמסר לידי מדינת ברוינשווייג. את המורים היהודיים פּטרה המדינה, אבל הבטיחה לשלם להם חצי משכורם במשך שנתים, אפּיטרופסי בית הספר יעקובסון התנו עם המדינה שקבלה את בית הספר שלא תשנה את שמו, וגם שני מורים יהודיים ישארו שם. ועוד חסד עשו עם המייסדים: הניחו את בית התפלה עם העוגב אשר בו, שנקנה לפני זמן מה לא רב מקרן לוציוס ליטאוער באמריקה, בהשתדלותו של הרב ענעלאו, מניו יורק. שני המוסדות – נעלמו מקרב היהדות הגרמנית ללא הספּד וללא אמירת “קדיש”. נשמתם לא היתה נשמת ישראל.

שאר בתי הספר פּעלו כמאז. בפירט (פיורדא) עמד על תלו בית הספר הריאלי החרדי, והתחנך בו גם אחד מתלמידו של הד"ר יעקב פייטלוביץ, בחור מכוש (אתיופּיה), כדי שיוכל לשמש אחר כך מורה לילדי הפּאלאשים. תלמידי בית הספר בפיורדא היו גם מן הסביבה, מבתי החרדים. מספּר התלמידים והתלמידות היה בשנת 1930 – 77 בבית הספר העממי ובתיכון 85. תכנית בית הספר היתה כמקובל בכל בתי הספר של המדינה וליהדות ניתנו אך ארבע שעות לשבוע. למוד המשנה והגמרא היה של רשות – על פּי דרישת הממשלה שהתנגדה לתוספת למודים, שמא יזיקו ללמודים בגרמנית. לתוך בית ספר זה חדר גם רוח הזמן והתלמידים ידעו כמה שירי חול עברים לשירם!

בפראנקפורט על נהר מיין פּעל עוד בית הספר שנוסד על ידי הרב שמשון רפאל הירש, ורוחו שלטה בו, עוד פּירשו בו את התנ“ך ואת מצוות התורה על פּי ספרו של המנוח “חורב” ושאר כתביו. מנהלו היה הד”ר מ. אליאש253 וכל מוריו, חוץ ממורי ההתעמלות, יהודים היו שלא כביתר בה"ס התיכוניים שכחצי ממספּר מוריהם היו נוצרים. בשנת 1930 היו בו 172 נערים, 162 נערות, שלמדו בשני אגפּים מיוחדים, ושעות ההפסקה שונות, לבל יפּגשו שני המינים בחצר אחת בזמן המשחקים. מימי קיומו של מוסד זה עד תקופה זו למדו בו כששת אלפים מבני הנעורים ולפי מחקר שנערך נשארו רובם נאמנים לעיקרי היהדות החרדית, אפילו בימי ההפכה שלאחר המלחמה.

רוח הזמן ניכר מעט בבית הספר המפורסם “פילנטרופּין” שנוסד בברלין בתקופתו של מנדלסון והוקדש לאהבת האדם. בדצמבר שנת 1929 הוחג חג מלאת 125 שנים לקיומו. ושם דווקא הגדילו את שעות הלמודים ללמודי יהדות והעמידון על חמש לשבוע. אל הלמודים המקובלים – תנ“ך ותפלה והיסטוריה – הוסיפות את “חובות הלבבות”. זה היה בית ספר לכל הזרמים. בני הקונסרבאטיביים254 ישבו בו בשעת למודי התנ”ך וראשם מכוסה ובני החפשיים בגלוי ראש, נער נער כהרגל ביתו, אין אונס. משנת 1928 הנהיגו בו שיחות בעניני ישראל וחייהם, והתלמידים בני הכתה הגבוהה התנצחו בשאלת קיום האומה.

תלמוד התורה בהאמבורג נוסד שנה לאחר הפילאנטרופּין. אף הוא היה בית ספר ריאלי והיו בו בשנת 1929 כחמש מאות תלמידים, כחצי מהם במחלקות בית הספר העממי. שמונה שעות הקדישו ללמודי יהדות, והגיעו גם למשנה ולגמרא. על ידו התקיים בית ספר עממי וריאלי לנערות.

בברלין הוסיף להתקיים הריאלגימנאזיום של “עדת ישראל” שנוסד על ידי הרב עזריאל הילדסהיימר. בשנת 1925 עבר לבנין חדש וגדול, מוקף גן רחב ידים, והיה בו גם ליציאום לנערות. מספּר תלמידיו הגיע לחמש מאות ולמודי היהדות טובים, והרוח השוררת בו רוח דתית חרדית.

בלייפּציג נוסד “בית ספר יהודי גבוה” (איזראעליטישע העהערע שולע) בשנת 1913, ומספּר תלמידיו כשלש מאות. אחת ממטרותיו היתה להכניס בו את בני יהודי המזרח ולעשותם חלק בלתי נפרד מיהדות גרמניה. לאחר המלחמה עלה מספּר תלמידו לשבע מאות, וחלק הגון מהם – בני יהודים פולנים וליטאים שהתיישבו בעיר. בו למדו עברית על פּי השיטה הטבעית.

פּרי הזמן והרוח החדש היה בית הספר של “אגודת בתי ספר לישראל” (יודישער שולפעראיין) שנוסדה בשנת 1919. היא פתחה בית ספר עממי ולאחר ארבע שנים בית ספר בינוני. בכתות בית הספר העממי למדו 350 ילדים, ובבינוני כמאה נערים ונערות. שמונה שעות לשבוע הקדישו ללמודי יהדות. עברית נלמדה על פּי השיטה הטבעית, ואפילו גמרא למדו המורים מתוך הסברה עברית.

בקלן נוסד בית הספר “יבנה” בשנת 1919, ועמד על יסוד דתי. בשנת 1925 קבל את הרשיון להקרא בשם גימנאסיון ריאלי וליציאום (לנערות.). בשנת 1929 היו בהם 178 נערים ונערות – כחציים מבני יהודי המזרח. ללמודי היהדות הוקדשו כשמונה שעות לשבוע. על פּי התכנית היה על הבוגר להגיע לידי הבנה בסוגיה תלמודית לא קשה. מורים שידעו להשתמש בלשון העברית בדבור – לימדו על פּי השיטה הטבעית.

במכתב קצר מברסלוי, משנת 1927, נמסרת הרוח החדשה בחנוך היהודי בגרמניה:

“גם ברסלוי הבירה, אכסניה של תורה וחכמה במאה העברה, מתחילה לאט לאט להתעורר מתרדמתה הליברלית המפוארה מבחוץ והנבוכה מבפנים, וה”דתיות" המערבית המיוחדת במינה, ולהראות אותות חיים לאומיים. סימני תחיה נראים בביהמד“ר לרבנים דפה, בבתה”ס לילדי היהודים שנוסדו פה על אפּם ועל חמתם של “האשכנזים בני דת משה”, וכן גם בביה“ס ללשון העברית ולספרותה מיסודה של חברת חובבי שפת עבר “קרית ספר”. בראש החברה הזאת עומדים הדוצנט ד”ר י. רבין, הד“ר ברשק והד”ר י. פרגר המסורים בכל לבם אל עבודת הפצת התרבות בין השדרות השונות של הקהלה. מלבד ביה“ס, המתקיים באופן מבוסס ומסודר זה יותר משלש שנים, תפתח החברה אחרי חג הפּסח גן־ילדים וקלוב עברי. שורה של נשפים ספרותיים פומביים תערך בשביל יודעי עברית וחובביה המפוזרים והמפורדים בעיר הגדולה הזאת. הנשף הראשון נערך בליל 12 למרץ ש. ז. שהיה מוקדש לזכרון אחד־העם. הנסיון הראשון עלה יפה. נאספו כמאה ועשרים איש. הרצו מורי ביהמד”ר לרבנים: הפרופיסור מ. גוטמאן על המאמר “על שתי הסעיפים”, והד“ר מר י. רזניקוב – על “הלשון וספרותה”. ההרצאות הצטיינו בסגנונם התורני היפה ובתכנם המדעי המדויק. תלמידות ביה”ס עמריך ולעוו הקריאו בטעם מיצירותיו של אחה“ע “עבר ועתיד” ו”תורה שבלב“. היו גם וויכוחים נלבבים. הנשף עשה רושם עז על הנאספים, וביחוד על אלה שלא שמעו מעודם מלה עברית חיה”255.

קרוב לשנת 1930 היה ליהודים בגרמניה עשרה בתי ספר תיכוניים ובהם 2398 תלמידים ותלמידות – רכוש לא גדול, אבל בבתי הספר הורגשה כבר הרוח החדשה, רוח ההתעוררות. אם לא התחדשו בתי הספר חידוש גדול מבפנים – היה הקולר תלוי בחסרון מורים הגונים. בתי המדרש למורים לא ספקו את המחנכים שיש להם ידיעה ויש בהם רוח. היה רצון, ולא פעל, מאין מגשימים. החטא הישן גרם לעונש ארוך, עונש לדורות.256

הסימן המובהק הראשון של התעוררות ורוח חדשה היתה צמיחתה של תנועת נוער יהודית לאומית. בעוד המלחמה בעצם תקפּה, בשנת 1916, נוסדה ברית נוער יהודית בשם “בלוי ווייס” (כחול לבן, צבעי הדגל העברי). רוחה של תנועה זו הושפּעה בהרבה מתנועת הנוער הגרמנית. זו אף זו היו תנועות מרד, מרד בדור הישן, בעברו ובנמוסיו, מרד בחנוך הישן, החנוך השמרני החנוט, מרד בחיי הכרכים המלאכותיים ושאיפה אל חיי חפש, חיים של עמלנות ושל עצמאות, ובחיק הטבע. המרד בתנועה היהודית – חריפות יתירה היתה בו, כי יהודי גרמניה אנשי כרך היו, ואנשי מסחר ואומנויות חפשיות, על כן הודגשו בברית הנוער היהודי עקרותן של האומנויות257 החפשיות, נזקם של חיי הכרכים ורקבונה של החברה הישנה. בני דורות הטמיעה היו ליהודים בעלי הכרה, בני דורות של יהודים מיוחסים, גאי מעמד, שהתייחסו בזלזול אל יהודי המזרח, יהודי פּולין, כאל בריות שפלות, – בניהם הביטו על אבותיהם כעל עלים כמושים ועל יהודי המזרח כעברים גאים שיש בהם לחלוחית החיים הלאומיים. הם שאפו להדבק בחיי יהודי המזרח. למודי הדת היבשים שניתנו להם בבתי הספר לא ספּקו עוד את רוחם ובקשו לדעת את המעיינות החיים של רוחנו, את הלשון העברית וספרותה חדשה. בין אבות ובנים התחוללה מלחמה, מלחמה בלתי מצויה. ההורים שקועים בפאטריוטיות גרמנית ואדישים לגורל עמם והצעירים שואפים אל תרבות יהודית חיה ומבקשים להתחמם לאורם של היהודים ה“אמתים”, יהודי המזרח.

על המהפּכה הנפשית של הנוער היהודי בגרמניה ישמשו דוגמה חייו ופעולותיו של פראנץ רוזנצווייג. הוא נולד בשנת 1886 בקאסל להורים מכובדים בחוגי המסחר ופרנסי העיר. הנער הצטיין בכשרונותיו ובנפשו העדינה. תחלה בחר במקצוע הרפואה, אחר כך עבר להיסטוריה, אבל במהרה נוכח שנפשו שקועה בבעיות כבשונו של עולם והשתקע בפילוסופיה. בעסקו במסכת זו נפגש עם אחד מגדולי ישראל ובא מפנה בחייו הרוחניים.

חנוכו היהודי דומה היה לחנוכם של רוב ילדי ישראל בגרמניה. בית אבא ליבראלי היה והווי יהודי לא שלט בו. עודו נער ודודו החורט הביאהו לבית התפלה ושם עמד הנער בחרדת קדש והקשיב ללחש התפלה, אבל בקורים אלה נדירים היו ולא היה בהם כדי מזון תמיד. ידיעותיו מן היהדות קלושות ומעומעמות היו, שאובות ממעין האכזב של “שעורי הדת”. בהתעמקו בתורתו של היגל על הזיקה שבין המדינה והדת עומד היה בפני הכרעה, אם לזהות עצמו עם דת הנוצרים. באותה שעת מבוכה נזדמן לו להפגש עם הרמן כהן, הפילוסוף המוקיר אמונת אבותיו, ובין השנים, חכם מפורסם ושבע חיים, וצעיר בלי שם, קמה ידידות גדולה. כהן היה מאָז לרבו של פראנץ ולפני העלם נקרע חלון לראות את זוהר היהדות. מאָז נקשרה נפשו ברבו ובתורתו.

בימי פרוץ מלחמת העולם התנדב והלך למקדוניה ומשם עבר לפולין ובא במגע ישר עם יהדות שרשית, ונתאהב בה ומצא בה אחיזה, ונכון היה לקבל על עצמו כל חומרות נוסח החיים הישראליים, אַף בגדי החסידים במשמע.

בשובו לגרמניה נפגש עם הד"ר נחמיה צבי נובל, רב שמרני גדול בתורה ובחכמה, חובב ציון ונואם החודר לנפש. מאָז קבע מושבו בפראנקפורט וישב באָהלה של תורה ומשם יצא זיוו יצא הדרו ליהדות גרמניה.

לא כאן המקום להרצות על ספרו “כוכב הגאולה” (בגרמנית) שהיה למעין “כתב קדש” לצעירים אצילי נפש ומצאו בו חזון נבואי. כאן נזכיר את “בית המדרש היהודי” (פרייעס יידישעס לעהרהויז) שיסד בפראנקפורט – חזונו ומפעלו זה של רוזנצווייג שהיה לבנין אָב לכמה בתי מדרשות שנוסדו בכמה קהלות חשובות והביאו את טובי יהודי גרמניה לידי התעוררות.

“בית המדרש היהודי” בא למלא מקום הרצאות עממיות שהיו נהוגות בגרמניה ונקראו בשם “פאלקסהאָכשולען” – הרצאות קלות, בלתי מחייבות. רוזנצווייג בקש לחנך אינטליגנציה יהודית, מנהיגים רוחניים הראויים לכך. בתי המדרש החדשים היו צריכים לעמוד על בסיס הישן, להיות מקום למודים, מקום שקלא וטריא בין המורה והלומדים, מקום חידוש חיי הרוח. לא הרצאות סתם בקש, אלא למוד שיטתי, שאוב מבארה של היהדות, ובצע את הצעתו בעזרתם של אנשי רוח. בין עוזריו היו מארטין בובר, ארנסט סימון, הרב נובל, גרשון שלום, אדוארד שטראוס ועוד מבני סוג זה. הוא עצמו רכש לו ידיעת מה בלשון העברית ולימדה למתחילים ושאף לרכוש לו ידיעה בתלמוד ובקש לו רב. בני אָדם למאות היו שומעים לקח בבתי המדרש ומתבשמים מריח התורה. והיה חידוש בדבר: לא היו אלו הרצאות של אפּוליגיטיקה והימנונים לרוח גרמניה, אלא התעמקות במוסר היהדות, במקורותיה ובנוסח חייה. הרצאות אלו הרביצו חבה ותשוקת דעת היהדות. ומרכז להשפּעה זו היתה אישיותו האצילה והקורנת של רוזנצווייג. רוחו הייתה אופפת את כל הבאים בד' אמותיו.

בשנת 1922 חלה במחלת השיתוק ונאלם, והנהלת בית המדרש נמסרה לאחרים, אבל הוא לא פסק מעבודתו הרוחנית הפּוריה, תרגם את שירי יהודה הלוי והוסיף להם הערות חשובות, ויחד עם בובר החל בעבודה מופלאת, עבודת תרגום חדש של כתבי הקדש לגרמנית, תרגום שריח המקור ורוח המקור יהיו שקועים בו, ובמשך שנים מספּר יצאו כמה ספרים בתרגום זה.

בשנת 1929 מת רוזנצווייג בגיל של ארבעים ושלש שנים, ורב היה האבל אשר התאבלו עליו טובי העם ואחוזת רעיו. הוא היה בא כחו של היהודי הגרמני החדש, אשר מאס בעבדות שמתוך חרות ובקש חרות מתוך זיקה לתורשתנו ולתרבותה.

רוזנצווייג קבל בימי חייו258 “תעודת רבנות” מאת רב הליבראלים ליאו בק בהסכמתו של רב השמרנים ד“ר נחמיה צבי נובל. תעודה זו היתה שיא ההוקרה שיהדות גרמניה יכלה להביא לפרנסה הרוחני. הד”ר בק הרגיש וידע כי תעודה זו צריכה להכתב בלשון הקדש, שלא היתה מקובלת עוד בקרב היהודים הליבראליים, וזה נוסחה:

בעה"י

הח' ר, לוי בן ר' שמואל ראזענצווייג מילידי עיר קאסעל החונה היום ויושב באָהלה של תורה בק“ק וראנקפורט על נהר מיין עיר ואם בישראל יע”א הנה אחרי אשר נפקחו עיניו נכספה נפשו להיות מן החוקרים ולהכנס לגנזי נסתרות פּרדסה של חכמה לבחון ולהתבונן להרהר אחרי ענין דבר ופעולותיו ולהעמיד כל חפץ על מכונו, והיה דורש ושואל ומבקש ותפעם רוחו והיתה נשמתו מעופפת, עד כי מצאָה מנוח בחבל נחלתנו נחלת קדש ויהי שם וד' העיר לו אזן להבין ולהשכיל לשמוע וללמוד והוא עשה לו רב ונעשה תלמיד וגם ללמד נתן בלבו וירא כי עת לעשות לד' ויעמוד על רגליו וירים את ידו לחזק את קהלת יעקב במורשתנו ויחוה משטר וערך בגבולנו להראות את כל היוצאים דרך ילכו בו כי יאמינו וכי ישמאילו ויהי כמורה לנפוצותינו ובכל עת קרא ושנה לחפּש מטמוני מסתרים מעמקי תורתנו, ויוסף לקח וד' נתן לו לשון למודים וקרא באזני עם אחד דברי דרור ונחומים להודיע כי דרך כוכב מיעקב ויהי משכיל ומצדיק את הרבים לכן בהסכמת נסמכים גמרנו לשום על ראשו נזר הקדש כתר התורה.

עטרת הרבנות

והמגילה הזאת תהיה לו לעדה לפני כל קהל ישראל כי רב כחו לעמוד בהיכל ולשמור משמרת הקדש יהי ד' אלקיו עמו ויעל מעלה מעלה יפוצו מעינותיו חוצה וחפץ ד' בידו יצליח להרים קרן חכמת ישראל והגדיל תורה ולהאדירה.

פּה ברלין החדש השלישי בעשירי לחדש בשנת חמשת אלפים ושש מאות ושמונים ושלש.

אורי ליפמן בעק רב דק"ק ברלין המלמד תורה בבית המדרש לחכמת ישראל.

מתוך הלשון המעומעמת מבצבץ גודל היקר והכבוד שנתנו ראשי הקהלה לפראנץ רוזנצווייג ומה היה כחו הרוחני

הנוער הלאומי יסד בברלין את “בית הספר לנוער היהודי” (שולע דער יודישען יוגענד), – שעורי ערב. בו בזמן החל בעתונות וויכוח על יהודי המזרח. משכבשה גרמניה את ארצות הספר שברוסיה נתעוררה השאלה על הגירת היהודים הללו למדינות גרמניה. היהודים לא היו כמובן לרצון לגרמנים, ואף לא ליהודים הגרמנים. מרטין בובר יסד אז ירחון רב ערך בשם “דער יודע”, שבו דן על שאלות הקיום ועל הספרות והיצירה מתוך מבט לאומי ומתוך התעמקות. אז החלו להופיע תרגומים רבים מן הספרות העברית והיידית ולנוער הגרמני הערטילאי והמתגעגע נגלו חיים חדשים שיש בהם עומק וזיו והרגישו את ריקניותם ביתר עוז. בגרמניה נמצאו אז קבוצות אנשי צבא יהודים שבאו מן המזרח. הנוער היהודי הגרמני רצה לקרבם ולהתקרב אליהם ויסדו “בית עם יהודי” (יודישעס פאלקסהיים) בברלין. מנהלו היה הד“ר זיגמונד ליהמן, אדם בעל כשרון ובעל רוח, רציני ומתמיד, והלך לקובנה ויסד שם בית ליתומים ולילדים עזובים, שמספּרם בימי המלחמה רב היה. הבית התנהל על פּי יסודות חדשים, יסודות של הנהלה עצמית וחיי עבודה. בשנת 1927 עבר הד”ר ליהמן לארץ ישראל ולקח עמו חלק מן החניכים ויסד כפר עבודה לילדים בשם בן שמן. בדרך כלל היתה התנועה כעין תנועת ה“נאראדניקים” ברוסיה, הרצון ללכת אל ה“עם”, ולינוק ממעיינותיו.

מעטים היו בני הנעורים האלה בקרב יהדות גרמניה, אבל היה זה מעוט אקטיבי, ער ונלהב. עם גמר המלחמה פּתחו “בית מדרש ללשון העברית” שהיה חידוש גדול שם. בו למדו את הלשון העברית כלשון חיה וברוח של אהבה. ההסתדרות הציונית יצרה אז “אגודת בתי ספר לישראל”, שמטרתה היתה לייסד בתי ספר עבריים חדשים, ללמד התינוקות נוסף על למודיהם הכלליים את למודי היהדות בשעור רחב וברוח לאומי, כדוגמת בתי הספר העברים ליהודי פּולין, ולנטוע בלב החניכים אהבה ליהדות, אהבה הבאה מתוך ידיעה, הוקרה ופעילות.

משני המוסדות יצאה השפּעה לכל גרמניה: בבית המדרש ללשון העברית בברלין למדו סופרים וחכמים, ביניהם הד"ר שמעון ראבידוביץ, פּרופ. נ. ה. טורצ’ינר, שני המדקדקים ניסן ברנגרין ויוסף דוד בורנשטיין, י. נ. שמחוני, ז. ווירבה ועוד. אחת ממטרות המוסד היתה להכשיר מורים עברים ליהודים גרמניה. מורים יהודים גרמנים שהיו מלמדים “דת” ישבו עתה כתלמידים על ספסלי בתי המדרש להתחיל בלמוד הלשון העברית מראשיתה.

עבר זמן מועט ונוסדו קורסים כאלה גם בשאר ערי גרמניה הגדולות (בברסלוי, בלייפּציג, במינכן ועוד). אגודות בתי הספר – היו לה שני בתי ספר בברלין וגם גני ילדים. אולם לא היה בהם כדי קיום חומרי. ההסתדרות הציונית יוצרתם – כוחותיה החומריים דלים היו. בינתים גברה יד הציונים ונבחרו מהם אל הקהלה, ודרשו תמיכה למוסדות משם, אולם החברים הליבראליים הציגו מכשולים רבים והתביעות לא נמלאו.

מלחמה עזה וקשה היתה נטושה כל הימים בין הציונים והליבראליים בעד כל פּרוטה ופרוטה שדרשו הראשונים לתקציבם של המוסדות. הציונים ראו את פּתרון החנוך היהודי ביצירת רשת של בתי ספר יסודיים שלמים לכל יהודי גרמניה, דבר שהליבראלים יראו מפּניו כמפּני הארי. כיצד? למה להם בתי ספר מיוחדים? הרשאים הם להפּרד מן האזרחים? מה יאמרו הגויים? והרוח הגרמני מה יהא עליו? אולם הציונים נצחו נצחון חלקי. אחרי מלחמות קשות נוסד בית ספר יסודי שני באחד מחלקי הכרך האחרים. אולם למרות הכל הצטמצמה כל התנועה הזאת בתוך ד' אמותיהם של יהודי המזרח בלבד. “בית המדרש ללשון העברית” היה ענין לבוגרים, לנוער הציוני, שהיה מתכונן לעליה, ומספּר תלמידיו לא עלה מעולם על מאתים וחמשים, כלומר: אחד מאלף, ממאתים וחמשים אלף היהודים שנמצאו בברלין. ובשני בתי הספר היסודיים לא גדל הדחק מעולם. קהל יהודי גרמניה נשאר בגרמניותו המוחלטת ולא השתתף כלל בכל התנועה הזאת. אפילו הציונים היו מוסרים את בניהם בלי רצון ועל כרחם לבתי ספר אלה259".

ברכוש נפשי ואידיולוגי זה עמדו יהודי גרמניה על סף שנת 1933, שנת הגורל המר, שנת עליתו של היטלר.

^171]: המחקר נערך על ידי חברת “יעקאפּא” ונתפּרסם בפנקס: משה שאליט, רעדאקטאר, אויף די חורבות פון מלחמות או מהומות, ווילנע 1931.


  1. מ. גליקסון, חלוף משמרות, משואות, העורך ד“ר מ. גליקסון, אודיסה תרע”ט.  ↩

  2. משורר עברי ברוסיה בימי הבולשביקים. פּרסם שיריו בעתוני ארץ ישראל.  ↩

  3. בימי הגיטו, שהיתה לקהלה זכות הטלת מסים וגביתם, בתי דין שלהם וכו'.  ↩

  4. שמעון דובנוב, מכתבים על היהדות הישנה והחדשה, דביר, תל אביב, תרצ"ז, עמודים 59–56.  ↩

  5. חיים זשיטלאווסקי, דער ערשטער פערטעל יאָרהונדערט פון אונזערע שולן, שול אלמאנאך, פילאדעלפיא, 1935.  ↩

  6. ומשום זה היו המהפּכנים הללו משתדלים ללמד את הפּועלים רוסית, כדי לקרבם אל ספרות התעמולה המהפּכנית ולעם הרוסי בכלל, ועיין:

    נח מישקאווסקי, די ערשטע אידישע וועלטליכע שולן אין רוסלאנד, שם עמודים 337–342.

    ש. אייזנשטדט, פּרקים בתולדות תנועת הפועלים היהודית, ספר שני, הוצאת הקבוץ הארצי השומר הצעיר, מרחביה, מעמוד 12 ולקמן.  ↩

  7. גליון 6, שנת 1898 ויצא גם בקונטרס מיוחד על ידי ה“בונד”, והוא חתום בשם הבדוי אהוד. המאמר נכנס אל “געזאמעלטע שרימפטען” כרך חמישי שהופיע בניו יארק בשנת 1917. המחבר הוסיף הערות למאמר, ובהן הוא חוזר מעיקרי דעותיו. לאחר יסודן של מפלגות שמיזגו ציונות וסוציאליזם נוכח זשיטלובסקי שטעה בדבריו.  ↩

  8. זו היתה גם דעתו של אחד העם, אלא שההוגה העברי העמיק בדבר והניח הנחותיו על יסודות ההיסטוריה והפּסיכולוגיה הקבוצית, ומעדעם יצא מתוך תפיסה שטחית ביותר.  ↩

  9. “מתכנשים” במקור המודפס, כנראה הכוונה למתכנסים – הערת פב"י.  ↩

  10. שם רומאן שנכתב על ידי הסופר הרוסי מיכאל ארציבאשב (1878–1927) בו הטיף אהבה חפשית, כלומר: לחירות גמורה ביחסי המינים. הרומן תורגם ללשונות רבות והיה אז ל“שלחן ערוך” לבני הנעורים ברוסיה. בסופו של דבר הביא לידי טראגדיות אישיות רבות.  ↩

  11. רבים מן הנאספים דרשו שיכריזו שיידיש היא לשונו הלאומית של עם ישראל. ינצחו הפּשרנים שהכירו גם בעברית כלשון לאומית.  ↩

  12. דברי ראפס, אקון וסלוצקי בדין וחשבון שפורסם בעתון Вестник Общества Распространения Просвещения между Ебреями в России. 1911.стр.1–45  ↩

  13. מושגו של אחד העם היה המקובל, כמבואר במאמרו על “החנוך הלאומי”. השקפתו של ז'בוטינסקי מתנגדת לו נגדו גמור. אחד העם חשב את למודי המדע במקצועות נייטראלים, ולא הכיר את השפּעתה הפּסיכולוגית של הצורה הנקשרת בנפש ויוצרת מושגים בדמותה.  ↩

  14. זאב ז'בוטינסקי, גולה והתבוללות, תל אביב, תרצ"ו, 1936, עמודים 303—300.  ↩

  15. שלום שווארץ, ז'בוטינסקי, לוחם האומה, מהדורה שניה, ירושלים תש"ג, עמודים 294—289.  ↩

  16. מרדכי כץ, למצב אחינו ברוסיה , (דברי עד ראיה) , העברי, שבועון בניו–יארק, תרע“ו, 1916, גליון כ”ז.

    בילו: “לתולדות הסתדרות "המורה" ברוסיה ואוקראינה, תרבות, שנה ראשונה, חוברת א', חשון תרפּ”ב, וורשה.  ↩

  17. משה קליינמאן, בין להבות, הוצאת יבנה, תל אביב, (חסרה שנת ההדפּסה) עמודים 340 —347.  ↩

  18. אברהם לווינסון, התנועה העברית בגולה, ווארשה, תרצ"ח, עמוד 35.

    ש. גולדברג, התסיסה הרוחנית ביהדות הרוסית, התורן, שנה ג‘, ניו–יורק, תרע“ז, 1916, גליונות ל”ט, מ’, מ"ב.  ↩

  19. עורך דין מפורסם ועסקן יהודי גדל עלילה ברוסיה.  ↩

  20. יהודה ליב גרויבארט, ספר זכרון, הוצאת מסורה, לודז, תרפּ"ו, עמודים 25—54.  ↩

  21. נפתולי דור, קורות העבודה הציונית ברוסיה הסובייטית, מהדורה שניה, תל אביב, תש"ז, עמודים 38—37.  ↩

  22. לטוב ייזכר אחד האישים הגדולים בתנועה העברית, הלל זלאטופּולסקי (1932–1870) יליד קרימינצ'וג, בן משפּחת עשירים תורניים, שהצטיין מנעוריו בכשרונות רוחניים גדולים. אבל לבו משכהו אל המסחר והראה בו חריפות שכלו וכח המצאתו, עד כי במשך זמן לא רב תפס עמדה חשובה בין גדולי היצרנים ועסקני הממון ברוסיה. עוצם כשרונותיו נראה ביחוד בימי המהפּכה הרוסית, כשהוכרח מדי פעם להעביר את עסקיו לעיר אחרת, ממוסקבה לקיוב ומקיוב לאודיסה, ובכל עיר סדר בימים מועטים את משרדו ובסס את עסקיו בשעור כביר ועשה הון רב, עד שהתבסס המשטר הסובייטי והוכרח להמלט בידים ריקות תחילה לקושטא ומשם לפאריס. כבכח קסמים עלה גם בפאריס במעלות העושר והמסחר בדרך ובמהירות מתמיהים ונכנס לחוגי בעלי הממון העליונים, ואַף ממשלת צרפת הכירה ביתרונותיו ככח יוצר בשטח הכלכלה וכבדתו בתואר כבוד. עם פּרוץ משבר חריף בצרפת ירד אף הוא מנכסיו וטרם הספּיק לשוב אל עמדתו הראשונה קופּד פּתיל חייו על ידי אחד משותפיו, שכנראה לא היה שפוי בדעתו. הלוייתו בפאריס היתה אחת מן הגדולות שבין יהודי הבירה.

    זלאטופּולסקי היה איש הרוח, אידיאליסטון שמעטים דוגמתו. הציונות והתחיה העברית היו ראש דאגותיו, ולשם השאיפות הללו היה מפזר ממון ביד רחבה ובצניעות ומקים מוסדות רבי השפּעה. הוא היה מראשי המדברים בהסתדרות הציונית הרוסית והעולמית ופעולתו לטובת התרבות העברית יקרת ערך היא, ואין עברי אשר ידמה וישווה לו בשטח זה. הוא היה מראשי מייסדי ההסתדרות לשפה ולתרבות העברית והשקיע בה כחות רבים. הוא הפך חברת “חובבי שפת עבר” שעבודתה היתה מצומצמת להסתדרות “תרבות” ובסיועו הכספּי עשתה גדולות. סכומים עצומים הוציא ליסוד רשת של בתי ספר, מגני ילדים עד בתי מדרש למורים ולישיבות. “הבימה”, העתון הגדול “העם” שיצא במוסקבה, ספרים וקובצים — בכל אלה תמך. לשם בתי הספר שהיו חסרים ספרי למוד טובים יסד את הוצאת “אמנות” שסיפּקה ספרי למוד וקריאָה לבני הנעורים, מודפּסים יפה, נערכים בטוב טעם. בתו שושנה פּרסיץ היתה המוציאָה לפועל את כל הצעותיו לטובת חידושה של התרבות העברית.  ↩

  23. ואלה הן תולדות יסודו של “המורה”: עם בוא המהפּכה קראה חברת “מפיצי השכלה” לועידה כללית את כל מורי ישראל, כדי לסדר את עניני החנוך. ומכיון שהחברה נמצאה אז ברובה בידי היידישאים השתדלה להמעיט את מספּר באי כח העבריים וקבעה סדר לפי רצונם. על יד חברת “תרבות” היה קיים אז ועד זמני לארגון המורים העבריים. ועד זה, לאחר ראותו את פּרטי הארגון של הועידה, פּנה אל המורים העברים בהצעה להמנע מהשתתף בועידה. אולם מחסרון עתונות עברית לא הגיע דברם אל המורים בכל מקום, ובועידה השתתפו, אך לא במספּר מספּיק, והיו בה 45 אחוזים עבריים ו–55 יידישאים. בועידה זו התחדדו היחוסים בין היידישאים והעבריים, ביחוד בשאלת שפת ההוראה ונתברר שאין שום יכולת לשני הצדדים לעבוד בצוות. אבל כמה מן הפּשרנים השפּיעו שלצרכים פּרופיסיונאליים יהיו היידישאים והעבריים בהסתדרות אחת. בה בועידה התאספו המורים שעמדו על בסיס השלטת הלשון העברית בבית הספר והחליטו לייסד הסתדרות מורים לשם בנינו של בית הספר העברי השלם בגולה ונבחר שם ועד זמני לשם כך. אך החלו המורים מכל קצות רוסיה להצטרף אליהם. בשנת תרע“ז, בחדש אב, נתכנסו באודיסה והשתתפו בכינוס זה 137 צירים, באי כחם של אלף וחמש מאות מורים מכל ערי רוסיה. באותה ועידה נאמו ביאליק (הלשון הלאומית והילד העברי), נח פּינס, ד”ר י. מוהליבר, ד"ר קלוזנר וא. כהנשטאם. אולם אך החלה ההסתדרות החדשה בעבודה באה הריבולוציה של אוקטובר והביאה מהומה לעולמם של רוסיה ושל היהודים.  ↩

  24. על פּי הידיעות שפּרסם הלל זלאטופולסקי, מראשי העסקנים ב“תרבות”, ב“התורן”, ניו יורק, שנה ששית, 1919, גליון כ“ז, בשם ”עבודת “תרבות”.  ↩

  25. מזכרונות אחד המשתתפים, משה קליינמאן, בין להבות, תל אביב, עמודים 377—376.  ↩

  26. הלל זלאטופולסקי, עבודת “תרבות”, התורן, 1919, גליון 23.  ↩

  27. ל. צנציפר, עשר שנות רדיפות, תל אביב. המקור הוא בספרו של ש. אגורסקי: דער אידישער ארבעטער אין דער קאמוניסטישער באוועגונג, שנדפס במינסק בשנת 1925 בהוצאת ממלכת רוסיה הלבנה.  ↩

  28. הצירקולארים על הרס החדרים, הישיבות ובתי הספר נדפּסו בקונטרס דער מישפעט איערן כיידער, שקטעים ממנו יובאו להלן.  ↩

  29. יש סוברים שהקולר תלוי בממשלה המרכזית והייבסקציה לא היתה אלא השליח המוציא לפּועל. אבל העובדות מוכיחות שהייבסקציה שקדה ביותר על השמדת התרבות ולתיאבון. תאות ההרס שלהם אינה יכולה להתבאר אלא על יסוד שנאה כבושה.  ↩

  30. נפתולי דור, עמודים 304—303.  ↩

  31. עשר שנות רדיפות, עמוד 263.  ↩

  32. אין דער תקופה פון דער רעוואלוציע”, ברלין 1924, עמוד 322.  ↩

  33. הופיעו כמה ספרים מיוחדים לתאורי הרדיפות והנכבדים בהם “עשר שנות רדיפות, ו”נפתולי דור" הנזכרים בהערות. בספרים אלו ימצא הקורא תעודות והגדת עדות.  ↩

  34. ש. ברוק, אחד מחברי “הבימה” בארץ ישראל, “הבימה בת כ"ה”, עורך ג. חנוך, תל אביב, תש"ו, עמודים 189—188.  ↩

  35. כנוי לרבנים, למלמדים, לשמשים, לחזנים ולכל העוסקים במלאכת הקודש של תפקידים דתיים.  ↩

  36. "דער מישפּעט איערן כיידער, וויטעבסק 1922.  ↩

  37. יצא מרוסיה לניו יורק.  ↩

  38. לבני י"ח ומעלה.  ↩

  39. מי, החנוך היהודי ברוסיה, עתידנו, חוברת א', ינואר 1924, ברלין.  ↩

  40. היהודים ברוסיה ובאוקראינה בתקופה שלאחר המהפּכה”, תל אביב, תרפּ"ז.  ↩

  41. ממלחמת התרבות העברית ברוסיה, נפתולי דור, עמודים 146—145.  ↩

  42. שם, עמודים 149—146.  ↩

  43. שם, עמוד 70.  ↩

  44. מאורעות צאתו מרוסיה ושובו שמה אחר הועידה תוארו על ידי הציר, הנמצא עתה בארץ ישראל, בנפתולי דור, עמודים 111—103.  ↩

  45. יהודה ליברוב, והוא עתה מורה בארץ ישראל.  ↩

  46. הוא א. קריב, הנמצא עתה בארץ ישראל.  ↩

  47. א. בנפתלוי דור, עמוד 321.  ↩

  48. תאור זה נכתב לשם חזוק החשד, כי בחורים אלו עיקרם היה חזוק הרוח הדתי ולא ציונות.  ↩

  49. תנ"ך וספרי תלמוד, כי הבאת ספרים כאלה לרוסיה נאסרה.  ↩

  50. קונטרס יקר מציאות זה הגיע לידי על ידי הספרן ליברמן, והריני מביע לו את תודתי על כך.  ↩

  51. די הייליגע שעדיקער און אונזער קולטור–רעוואלוציע, פון א. קירזשניץ, צענטראלער ראט פון פארבאנד פון קריגערישע אפּיקראסים, פארלאג אקצ. געז. ”בעזבאָזשניק", מאָסקווע 1929.  ↩

  52. די יסורים פון ליבאוויטשן רבין אין סאָוועט–רוסלאנד, ריגע 1930. ואין שם כותב הקונטרס הכולל תולדות מאסרו של הרב בפרוטרוט, ובוודאי נכתב על ידי אחד ממקורביו של הרבי.  ↩

  53. העתקה מצלום מכתב כתוב בהקטו גראף שנפוץ בין החסידים ברוסיה, בקונטרס “מאחורי הפּרוכת” הנזכר לעיל.  ↩

  54. מטובי המורים העברים ברוסיה, מחבר ספר מקרא בשם “בכורים”. עבר אחר כך לארץ ישראל ותפס שם מקום חשוב כמורה בבית מדרש למורים וכמחבר ספרי מקרא.  ↩

  55. כדי לדעת אם היו לפני זה בני חנונים ובורגנים.  ↩

  56. "על השתדלות אחת בפסס"ר — דבר, תל אביב, 1927, אוגוסט 31.  ↩

  57. תרבות, ירחון לעניני חנוך והתנועה העברית, חוברת ג' ווארשה, טבת—שבט תרפּ"ב, עמודים 138—139.  ↩

  58. העולם, יולי 1928.  ↩

  59. טאראס שיבצ'ינקו (1814–1861) הוא גדל המשוררים האוקראינים, בנו של אכר משועבד. היה שייך לאגודת סתר וגורש מאוקראינה לאוראל. פּרסם קובץ שירים “קובזאר” (הפּורט על העוגב). שיריו כתובים ברוח עממית והוא חביב ההמונים האוקראינים.  ↩

  60. ועל הפרטים עיין:

    נפתולי דור, עמודים 202—201.

    מהנדס יצחק רבינוביץ, הנוער במערכת הקודש, העולם, 18 לפברואר 1943.  ↩

  61. יצחק רבינוביץ, הנוער במערכת הקודש, העולם, 18 לפברואר 1943.  ↩

  62. יצחק רבינוביץ, השיחה האחרונה עם סמידוביץ, העולם, 25 במארץ 1943.  ↩

  63. אין דער תקופה פון דער רעוואלוציע, רעדאקטאר א. טשעריקאווער, כרך א', ברלין 1924, עמודים 366—356.  ↩

  64. דברים אלו נרשמו על פּי רשימתו של יחיאל עם חי, המעיד על עצמו שאף הוא מן התלמידים שנשלחו לליטא ללמוד בה. רשימתו “יהודי גרוזיה והתרבות העברית” פּורסמה בספר נפתולי דור.  ↩

  65. ר. בן ארי, הבימה (יידיש), מהדורה שניה, הוצאת מ. ל. שטיין, שיקאגו, עמוד 27.  ↩

  66. מ. גנסין, דרכי עם התיאטרון העברי, הוצאת הקבוץ המאוחד של העובדים העברים בארץ ישראל, תש"ו, עמודים 144–147.  ↩

  67. העתקה של תעודה זו נמסר לידי על ידי שפרה באראקס, אחותו של המנוח נחום צמח; לידה מסר את הארכיון הנוגע לה“בימה”.  ↩

  68. מתוך דין וחשבון סטינוגראפי הנשמר בידי שפרה באראקס הנזכרת, שנמסר לי לתרגום הקטע.  ↩

  69. דוד פּינסקי (——1872) מספּר ודראמאטורג ביידיש החי בניויורק. מחזותיו הוצגו על בימות שונות. היה חובב ציון מנעוריו ונשאר נאמן לארץ ישראל. עלה לארץ ישראל בשנת 1949.  ↩

  70. לפי התרגום המובא בספרו של מ. גנסין “דרכי עם התיאטרון העברי”, בהוספת משפּטים אחדים שנעדרו ושמצאתי בתרגום אחר בספרו של בן ארי על “הבימה”.  ↩

  71. אי אפשר לתאר תמונה בהירה וברורה ממצב מוסדות החנוך היהודיים ברוסיה, מחוסר חומר וידיעות מהנעשה מאחורי “מסך הברזל”. בשנים הראשונות לשלטון הסובייטים היו עתונים יידיים יוצאים ובהם נמצאו מאמרים וידיעות, כולם רשמיים וצבועים בצבע הרוח השוררת. אבל העתונים פּסקו אחר כך לצאת וידיעות אָין. בשנת 1934 פּנו הייוו"א ונ. קאסטעליאנסקי מווילנא של שלטונות ההשכלה ברוסיה להמציא להם חומר סטאטיסטי על בתי הספר היהודים ברוסיה, לשם פּרסום, ולא נענו.  ↩

  72. כל המספּרים הללו אינם אלא תמוהים! ראשית כל “שכח” המחבר להודיע שרוב ילדי ישראל למדו ב“חדרים” למודי יהדות וללמודים חילוניים היו אלפי מורים פּרטיים שהיו מלמדים בשעורי בית. בשנת 1910 היו ברוסיה 1743 “חדרים”. גם מספּרם של בתי הספר היהודיים לא נכון הוא, כי על פּי ספירת המיניסטריום להשכלת העם היו אז במספּר 920. הממשלה לא הפלתה בין המוסדות השונים וצרפה את מספּרי התלמידים של כל המוסדות, בתי ספר וחדרים, והיו 181,944. ועיין על זה בכרך הראשון מספרי זה, עמודים 395—394.  ↩

  73. כמה דל מספּר זה במדינה גדולה ומיושבת יהודים כאוקראינה. צ. ש.  ↩

  74. בשנת 1903 היו ברוסיה 109 בתי ספר יהודיים למלאכה, ובהם היו 4447 תלמידים. צ. ש.  ↩

  75. על פּי המובא בספר “שול אלמאנאך” עמודים 255—252.  ↩

  76. בתחלה לא למדו בבתי ספר אלה אפילו תולדות ישראל, אף שבבתי הספר הרוסים היה למוד ההיסטוריה מקצוע מקובל. להורים לא ניתנו כל זכיות ולא יכלו להשפּיע כלל על תכנית הלמודים.  ↩

  77. מ. אלטשולער, אנטי רעליגיעזער לערנבוך, צענטראלער פעלקער–פארלאג פון פ.ס.ס.ר., מאסקווע, 1929, עמודים 224—201, במקומות שונים.  ↩

  78. ציטאטות ומראי מקומות מדויקים ימצא הקורא בספרו של יעקב לישצינסקי דאָס סאָוויעטישע אידנטום, שיצא בניו יורק בשנת 1941 על ידי פּועלי ציון—צעירי ציון. עיין בפרק: “די אידישע שול אין סאוויעט רוסלאנד”.  ↩

  79. שם, עמוד 343. הייבסקציה חוסלה אחר כך על ידי השלטון.  ↩

  80. נפתולי דור, עמודים 336—330.  ↩

  81. י. מ. בודיש: צוואנציג יאר בירא–בידשאן, יידישע קולטור, ניו  ↩

    יאָרק יוני 1948.

  82. העתון בו נתפּרסמו הדברים הוא קומונאי ברוחו.  ↩

  83. ירחמיאל ווינגארטען, א וועלט אין פלאמען, ניו יארק—מאנטרעאל, 1942, עמודים 132—131.  ↩

  84. העתון “עמעס” הגדול מארבעת העתונים היומיים היידים שהופיעו ברוסיה, פּסק מצאת עוד לפני המלחמה. בעתון ההוא נתפּרסמו מאמרים שונים בשנת 1937 על ירידת החנוך היידי. סגירתן של ספרויות יידיות והתנוונותם של התרבות ביידיש בשנות השלשים. עם פּזור היהודים לפנים רוסיה הגיעה ההתבוללות הלשונית למרות קצה. אחרי מלחמת העולם השניה החל להופיע עתון יידי בשם “אייניגקייט” על ידי הועד למלחמה עם הפאשיזם — לצרכי תעמולה בין יהודי חוץ לארץ. הועד בוטל ועתון אחרון זה נסגר גם הוא.  ↩

  85. יש שתמהו על אשר לא הושם במאסר, כאשר נעשה לסופרים עברים אחרים, ומשערים שהייבסקים חשבוהו לחולה רוח, והניחו לו. סופרים עברים אחרים הושתקו או נעלמו ולא נודע גורלם. זה שנים שלא נשמע דבר מן המוצאות את המשורר ח. לנסקי ואת המספּר אברהם פריימן.  ↩

  86. פּיאטיליעטקא — תכנית עבודה לחמש שנים, לשפּר את חיי רוסיה על ידי טכניקה מודרנית.  ↩

  87. על התפחותו של הרעיון הלאומי בקרב הפועלים עיין בספרו של: ש. איזנשטאדט, תנועת הפועלים היהודית, השומר הצעיר, מרחביה, כרך ראשון ושני (חסרה שנת ההדפּסה).  ↩

  88. בנוגע לשאלה הלאומית עיין בספרים:

    Hans Kohn, The Idea of Nationalism, Macmillan, New York, 1944.

    Hugh Seton–Watson, Eastern Eurupe Between the Wars, 1912—1941, Cambridge, 1945,

    Oscar I. Janowsky, The Jews and Minority Rights, Columbia University Press, New York, 1933.

    ש. איזנשטאדט, תנועת הפועלים היהודית…

    ספריהם של רינר ובאואר הם:

    Karl Renner, Der Kampf der Oesterreicher um den Staat, Wien,1918.

    Otto Bauer, Die Nationalitaetenfrage und die Sozialdemokratie, Wien, 1924.  ↩

  89. L’Union de Nationalités.  ↩

  90. הזכות של אבטונומיה אישית או פּרסונאלית באה להגן