מלבד אלה היו בירושלים כארבעים חדרים פרטיים, מארבעה עשר עד חמשה עשר ילדים בכל אחד, ועשרים חדרים מיוחדים לנערות, ובכל אחד מהם מעשר עד עשרים וחמש ילדות.

על פי הסטאטיסטיקה הנ“ל, וזו שנתפרסמה במדור האנגלי של הקובץ ירושלים, שנה שניה, שנערך אף הוא על ידי א. מ. לונץ, היו בבתי הת”ת 1854 תלמידים ובבתי הספר המודרניים (של “כל ישראל חברים”, של “דורש ציון”, של למל הישן, של בית הספר שעל יד בית היתומים מיסודם של יהודי גרמניה ושל אבלינה די רוטשילד) 504 תלמידים ותלמידות. בחדרים הפרטיים היו כשבע מאות עד שמונה מאות ילדים וכשלש מאות עד ארבע מאות ילדות. האוכלוסיה שבירושלים בימים ההם הגיעה לעשרים אלף נפש. ירושלים היא העשירה ביותר בתעודות ובזכרונות על התפתחות המוסדות, ומוסדות החינוך בכללם.

מראשית הישוב לא פסקה בה מלחמת דעות; וזו הביאה עמה הרצאות ודינים וחשבונות של שליחים, של סתם מבקרים שכתבו אחר כך על מראה עיניהם, על קובלנות ותשובות, חרמות ונידויים וכתבי פלסתר, ואפשר למלא בהם מאות עמודים. בשאר ערי הארץ היתה המחלוקת – בלעדיה קשה לתאר חיים פרוביניציאליים – שקטה יותר, לוקאלית, והדה לא הגיע אל מחוץ לתחומה. על כן אין לנו כמעט ידיעות על החינוך במקומות אחרים. בכמה ערים היו הקהילות קטנות מאד, ו“חדר” אחד או שנים הספיקו צרכי הילדים, וכשאלה גדלו נכנסו אל בית המדרש או הישיבה ולמדו בכוח עצמם או בעזרת אחד הלמדנים, כמו שהיה נהוג בערי רוסיה ופולין. ובקהילות הגדולות יותר היו חדרים ותלמודי תורה מן הטיפוס השכיח. חינוכן של הילדות היה מוזנח מאד. די להשוות את מספר הילדים והילדות שנרשמו במוסדות ירושלים – ונראה ההפרש הגדול. כנגד אלף שש מאות ושמונים ילדים, בערך, נמצאו אך כארבע מאות וששים ילדות במוסדות ציבוריים ובחדרים פרטיים. ולא רק בכמות גדול ההבדל, אלא גם באיכות. הילדים נכנסו למקרא ולתלמוד, והילדות – לקצת תפילה. לא ייפלא על כן כי נמצאו ילדות במספר ניכר בבתי הספר של המיסיון – למרות הכחשתם של גבאי החלוקה. ויש לנו על זה עדים נאמנים מאד.

בעיר העתיקה חברון שכנה קהילה חשובה, שסבלה מעת לעת, כקהילות בשאר ערים, מהתנפלויות, מסחיטת מסים ומנגישות התושבים והפקידים. בשנת 1850 בערך החלו חסידי חב“ד להאחז בחברון – הם באו מצפת ומטבריה ויסדו עדה לעצמם. בשנת 1856, כשביקר פראנקל בא”י, הודיע על חברון, “מספר נפשות הספרדים כשלש מאות, והאשכנזים כמאה”. אחר כך היו בחברון כאלף ושש מאות נפשות. רובם התגוררו בגיטו וקצתם ברחובות הסמוכים. העדה הספרדית הוכרה מצד השלטונות וה“חכם באשי” נבחר מתוך בניה. הספרדים דוברי לאדינו היו מן המיוחסים. בחברון היו אז שבעה בתי כנסיות. הספרדים עסקו במלאכה ובמסחר והאשכנזים חיו ברובם על החלוקה, שהגיעה אליהם מן הגולה. הספרדים היו נוחים וסובלנים יותר, והאשכנזים שמרו על המסורת מתוך קנאות יתירה.

אחד מתושבי העיר מתאר את המלמדים שזכר מימי ילדותו – תיאור בלתי משמח ביותר. מלמד אחד היה נכה רגלים “ואנשי חסד היו נושאים אותו על גבם מביתו ל”חדר" ומ“חדר” לביתו. הוא החזיק בידו מוט כחמשה ששה מטר ארכו, למען יוכל ל“דרבן” ממקומו ולהפיל אימתו גם על הרחוק שבתלמידים. בשעת זעם נסו העזים שהם והתחמקו מה“חדר”. החכם יהודה, שהיה מפורסם כמלמד טוב ומקבל שכרו ישר מהורי התלמידים, ישב כל הימים כפוף על הספר והדריך את תלמידיו בחוטר שבידו. תלמיד אחר תלמיד היה ניגש סמוך לארגזו הקטן, להשמיע את השיעור וללמוד חדש. על כל שגיאה היה מכה על מצחו של התלמיד בטבעת שבאצבעו עד שהעלה בו חבורה. אמרו: חבורות אלו עוררו את תאי המוח הנרדמים. המלמד מקרא וטעמים עסק גם במכירת משקאות חריפים. חכמים שלימדו תלמוד היו אמנם בקיאים במקצועם, אך לא בקיאים בתפקידם, שיטת ההוראה היתה לחזור כתוכי אחרי דברי הרבי, בין שהענין מובן ובין שאינו מובן.

הכיתות היו מפוזרות בבתי כנסת שונים, בעזרות נשים ובחדרים אפלים. על יד הכניסה היה מונח הסד (ספוס בלע"ז), שהפיל פחד ואימה על כל הגילים. למולו היתה תלויה ה“פאלאקה” (מוט עם חבל הקשור לשני קצותיו) שהיו נותנים ברגלי הפושע. שני תלמידים היו מהדקים את המוט והחכם היה חובט בכפות הרגלים ומצוה לאמר אחריו: והוא – רחום – יכפר – עון – ולא – ישחית – והרבה – להשיב – אפו – ולא – יעיר – כל – חמתו, שלש עשרה מכות כנגד שלש עשרה מלים, ואם חמור היה הפשע היו חוזרים על הפסוק פעמים ושלש, בסך הכל ארבעים חסר אחת".

עולי בבל לא שלחו בניהם לת“ת והחזיקו מלמדים פרטיים ושילמו להם במיטב כספם. “כל היום – כותב בעל הזכרונות – ישבנו לפני המלמד, שעות אחדות למדנו גמרא ושעות אחדות שולחן ערוך ומשהו מהתנ”ך”.

“גבאי הקהילה היו משגיחים קצת על הלימודים. גבאי אחד – יספר הנ”ל – מעולי קושטא לא חשך עמל מנפשו להנהיג כמה סדרים בת“ת, לחבב את התורה על לומדיה. בכל יום חמישי היה נוהג לבחון את התלמידים ולהעניק למצליחים אות הצטיינות. לשם כך הטביע מטבעות נחושת זעירות, “פראייקאט” בלע”ז. כל תלמיד שענה יפה על שאלות הגבאי קיבל פרוטה אחת. עשר פרוטות הצטרפו למטבע גדול ועשרה מטבעות כאלה זיכו את התלמיד בפרס הגון כגון: חליפת בגדים, זוכ נעלים, רדיד לחורף וכו'. בחינות אלו המריצו את החכמים ותלמידיהם לתת דעתם על התלמידים ולעשות חיל".

לפני הימים הנוראים היה הגבאי בעצמומלמד את התלמידים פיוטי ראש השנה ויום הכיפורים, בנוסח קושטא, ומכין את המוכשרים שבהם לעבור לפני התיבה".

כותב הזכרונות מן הספרדים הוא ותמונות ההווי שהוא מצייר ראויות לזכרון:

“ימי פגרא לא ידענו, הלימודים נמשכו כל ימות השנה, לרבות ימי השבת, שבהם נתכנסו התלמידים לאמור תהילים בצוותא. בחגים היינו נוהגים לבקר את ה”חכמים“, לנשק את ידיהם ולקבל את ברכתם. בפורים הגשנו להם “מנות” – מגדנות ותופינים ובתווך מטבע הגון למתנה. גם את ה”כפרה" של ערב יום הכיפורים היינו מביאים לחכם בצנעה".

“ימי אורה וחדווה היו לנו בחג החנוכה משנכנס כסלו היינו מתחילים להכין כל מיני פצצים, אקדוחים וכלי משחית אחרים למלחמה ביוונים. משהתפוצצה “פצצה” היה המלמד מפשפש בכל הכיסים, מחרים את התחמושת ומעניש את השובבים. אך בימי החנוכה עשה עצמו כלא רואה וכלא שומע”.

“רבה היתה הגילה ב”חנוכת המזבח“, יום שבו נערכה לתלמידים סעודה שמנה, “מירינדה” בלע”ז, מטעם ה“כולל”. מאז הבוקר התכנסו התלמידים בחצר בית הכנסת הגדול, איש איש צלחתו וכפו בידו, אשר מילאו גם מקום תוף ומצלתים. חמושים בכלי מפץ שונים הסתדרו התלמידים מערכה מול מערכה, יהודים נגד יוונים, וירו זה אל זה, בשוררם את הפסוק “בראשית מג, ב) “ויאמר אבינו, שובו שברו לנו מעט אכל”… ואחריו את פרטי המנחה אשר שלח יעקב לעשיו אחיו (בראשית לב, טו–טז) “עזים מאתים ותישים עשרים” וכו'. בסעודה זו קיבל כל ילד פיתה רכה, צלחת מלאה אורז מכורכם עטור שעועית מפולפלת ועליהן נתח בשר, ולסוף דברי פרפרת”⁴⁵.

צפת היתה בנדון היחס לתיקון החינוך, כירושלים בזעיר אנפין. אף שם היו תקיפי העיר ממוני הכוללות. אף שם היה דבר שיפור החינוך מעורר פחד בלב הממונים על אבדן השלטון, ואף הם השתמשו בחרם, בשלילת כספי החלוקה מאת ההורים שהיו מוכנים למסור בניהם לבית הספר וברדיפות מכל הסוגים, והמלמדים שמצאו מחיתם מהוראתם בחדריהם הפרטיים עוזרים לממונים.

הרצון לייסד בית ספר מסודר שילמדו בו גם ערבית שהיתה דרושה לצרכי החיים נתגלה בשנת תרמ“ו. ומיד הוכרז חרם. שנה לאחר כך באו הברון אדמונד רוטשילד ורעיתו לראש פנה לבקר את המושבה, ובהיוודע הדבר מהרו בני צפת לבוא בהמונים אל המושבה איש איש ובקשתו, בקשת עזרה, וביניהם אף ראשי הכוללות. הברון קיבלם בפנים זועפות וגער בהם על החרימם את הרוצים לייסד בית ספר. מיד אחר זה נתאספו בצפת כמה בעלי בתים, שלא נהנו מכספי החלוקה, והחליטו לגשת ליסוד בית ספר ופנו אל הרופא הד”ר בלידן לסייע בידם. הרופא נענה מתוך התלהבות והציע חדר בביתו עד שימצאו דירה מתאמת. בדעת המייסדים מראש כי המערערים ישתדלו להרוס את מוסדם החליטו להעמיד משגיחים יראי שמים ואף פנו אל הרב להבטיחו כי ישמרו על כל מנהגי דת ישראל. ותקנה אחת קבעה ש“כל אחד מהחברים יתנדב כאשר ידבנו לבו בעבור בית הספר לעזור לאיש אשר ירדפוהו המערערים”. רוב הנכנסים לבית הספר היו מילדי הספרדים, ומילדי האשכנזים באו תחילה אך חמשה ילדים. וזו היתה הפעם הראשונה שילדי ישראל למדו עברית כמקצוע ואת הלשון הערבית⁴⁶.

קהילת חיפה מן החדשות היא. בשנת 1843 ביקר בה המיסיונר הסקוטי י’והן ווילסון, וסר יחד עם מלוויו אל שכונת היהודים. הם באו אל בית הכנסת ומצאו בו ששה בוגרים וילדים אחדים. "הקהילה – מספר ווילסון – קטנה היא וכוללת חמש עשרה משפחות, מארבעים עד חמשים נפש. כולם ספרדים, רובם מצפון אפריקה. רבי מימון בן חמו ממארוקו הוא הרב, הקור בתורה והשוחט. יש להם בית ספר ובו עשרה נערים. מורם הוא יעקב בן שמעון, וצריך הוא לספרים, ואינם. כל הילדים מבינים עברית ואחד מהם קורא גם ערבית.

לאחר חמש שנים עבר בארץ הכומר האנגלי וואודקוק והוא מספר: “נכנסנו אל חיפה, עיירה של דייגים, עניה וחרבה… ביקרנו בביתו של יהודי חשוב מאלג’יר. אל ביתו נאספו עוד יהודים. הם סיפרו לנו שישנן שלשים משפחות של יהודים היושבות במקום הזה, כולן או רובן ממארוקו ומאלג’יר. מצאנו בבית הכנסת הקטן והמזוהם בית ספר ובו כעשרים ילדים. ניכר צמאון גדול ללמוד בין הילדים היהודים האלה”⁴⁷.

בשנת 1855, כשביקר מונטיפיורי בארת בפעם הרביעית, הגישה לו עדת הספרדים בחיפה רשימת חבריה. על פי מפקד זה היו בעיר 150 יהודים. רבים היו מחזרים על הכפרים לשם מסחר זעיר ואחדים החזיקו חנויות או עסקו במלאכה. בשנת 1856 רשם פראנקל בספרו מפי ספרדי אחד שמספר הספרדים עולה למאה נפשות ואין לילדים חינוך טוב. בשנת 1875, בזמן ביקורו האחרון של מונטיפיורי, הגישו לו שוב “לוחות שמות בני ישראל” בחיפה ובעדה היו אז מאתים נפשות בערך, מהם יוצאי צפון אפריקה, ומהם יוצאי איזמיר, קושטא, דמשק וגם מבני הארץ, מתושבי עכו, שפרעם, טבריה ושאר ערים. בבית הכנסת היו שלשה תלמודי תורה, ומספר התלמידים בכולם 72. בכל בית ספר שימש מלמד שמשכורתו היתה מאה גרוש לחודש. הילדים למדו תורה, נביאים וכתובים. חברי העדה מודיעים למונטיפיורי: “אנחנו צריכים לאסכולה ללמוד לשון ערבי וצרפתי”.

כמעט באותו זמן שהה בחיפה הנוסע שמעון ברמן ולפי דבריו היו אז בחיפה כארבע מאות תושבים, רובם יהודים ספרדים ואנשי מערב ולהם בית כנסת ושני בתי מדרש ותלמוד תורה, וכולם עוסקים במסחר, וביניהם אך שלש משפחות פולניות, שיש להן מנין, שמשלימים אותו על ידי נוסעים ועוברי דרך, ואין להם – ליהודי פולין – משא ומתן עם אחיהם הספרדים⁴⁸.

חברת “כל ישראל חברים” פתחה בית ספר בחיפה בשנת 1880. מעניין הדבר שגם בימים ההם היתה עיר זו חפשית מיתר ערי הארץ בעניני דת, וכה יספר עליה יחיאל בריל שהתארח בה בשנת 1882:

“עוד לפני עשרים שנה היתה עדת ישראל בחיפה קטנה מאד באיכות ובכמות, ומאז החלו בני ישראל בקאנסטאנטינאפאל להוציא את הישן מפני החדש, ובני הדור הישן לא יכלו לדור בכפיפה אחת עם בני הדור החכם בעיניו, עלו רבים מהם לשבת בארצנו הקדושה, ואלה אשר שמו פניהם להתישב בצפת ובטבריה בראותם את המנוחה כי טובה היא בחיפא קבעו דירתם בה. ומאז תלך עדת ישראל הלוך וגדול בחיפא. ובשנה האחרונה כשהחלו אחינו מרומאניה לכונן מושבות בארצנו הקדושה היו בני ישראל בחיפא לגוף הנראה לעינים, ר”ל כי עיני עם הארץ מביטים אחריהם ומדברים בהם. אחינו בני רומאניה רובם מתנהגים בכל הליכותיהם כמו בארץ רומאניה, בבית לא ישכנו רגליהם. סובבים המה ונשיהם ובנותיהם הגדולות בעיר ויושבים בבתי קאפפע ומוכרי יין ושכר ומשחקים בקוביא בין בחול ובין בשבת. ועל זאת וכזאת היו לשנינה בפי עם הארץ, באמרם כי לא ראו מעודם יהודים כאלה.

“בהיותי בפעם השניה בחיפא סיפרו לי כי למגדר מילתא תיקנו: אם אחד מהם יקנה מן השוק בשבת יתן עונש כסף 10 פראנק, ומי שלא ייוסר בעונש כסף לא יהי לו חלק וגאולה בתוכם”⁴⁹.

אחר כך יספר על בית הספר שפתחה חברת “כל ישראל חברים” בהשתדלות סיר מאיר זבולון שלומדים בו כחמשים וששה ילדים “מעט עברית, ערבית וצרפתית”. וילדי רומניה הקימו להם בית ספר לעצמם, לבנים ולבנות, וגם שם מלמדים מעט עברית וצרפתית.

* * *

הרצאת דברי המחלוקת וההתנגדות לכל שינוי ותיקון קל שבקלים בחינוך בירושלים בכוח חרמות ורדיפות, עלולה להביא לידי מחשבה, כי הישוב בכללו היה אסור בכבלי קנאות – ולא כן הדבר.

הרב עזריאל הילדסהיימר, דַבָּר לחרדי גרמניה, הביע דעתו בגלוי על תופעה זו:

“האם יושבי ירושלים הם קצרי רואי כל כך שאינם מכירים בתועלת הכלכלית והמוסרית (הנשקפת להם מחינוך מסודר יותר)? האם יצאו מדעתם? האוכלוסיה והרבנים – ואני יודע זאת ממשא ומתן עם הרבנים שהם קובלים על כך ככל חובבי ציון אמתי באירופה – עומדים תחת שלטון אימתנים אכזרים הקוראים “שקאלעס! שקאלעס!” (אסכולות) ובזה הם מטילים אימה על התושבים. אם ירצה מישהו להכניס תורה ונביאים לתכנית הלימודים הרי זה אפיקורס, ואם יחשוב להוסיף לימודי חול הרי זה אפיקורס גמור”⁵⁰.

ועם כל זה אין עלינו לטעות ולסבור שמכיון שנלחמו בכל חדש והחינוך הצטמצם מאד, לא היה כל טוב בו. למרות צרות גבולותיו וחוסר סדריו ואי התחשבותו עם צרכי החיים – רבות סגולותיו. חינוך זה גידל יהודים נאמנים ויודעי תורה.

דרכי הלימוד היו המקובלות מן הדורות שקדמו בארצות מוצאם של התושבים. בן ארבע נכנס ללימודי אלף בית ואחר כך לקריאת התפילות ב“סידור”. ולאחר שהשיג ידיעה זו, ילד ילד לפי כשרונו, נכנס לחומש ולרש“י בתרגום ללשון אבא. הספיק הילד להתרגל קצת במקצוע זה – העבירוהו לעיקר, לגמרא, עם פירוש רש”י ואחר כך גם תוספות. גם בתקופה זו נלמדה פרשת השבוע. ביום החמישי עברו על הסדרה וההפטרה בקריאת הטעמים. בנביאים המעיטו, מפקידה לפקידה קראו פרק או שנים, ללא תשומת לב רבה. ומורה מיוחד היה בא אחר הצהרים ללמד כתיבה ויסודות החשבון – לאחר שנתייגעו הילדים בלימוד הגמרא ניתן להם לימוד קל. ההורים משלמים שכר מועט והעניים פטורים מתשלומים ובניהם מקבלים ארוחת חנם בתמחוי של הת"ת.

הגיע הילד לשנת המצוות ועבר אל הישיבה הקטנה, הפרוזדור לישיבה הגדולה. מאז לא היה עוד מלמד לנער. הוא היה מכין שיעורו בפני עצמו או עם חברו בישיבה, בפיקוחו של משגיח מיוחד. אך פעם ביום יבוא “ראש מתיבתא” להגיד שיעורו, בערך שעתים, והתלמידים שומעים ומקשים ומתפלפלים. באורח זה מתרגלים הבחורים ללמוד בכוחות עצמם. הגיעו לידי ידיעה טובה ורוצים הם להתמסר ללימודים הרי הם נכנסים אל הישיבה הגדולה. רבים הוסיפו ללמוד גם אחר נישואיהם.

מי היו המלמדים בתלמודי התורה ובישיבות הקטנות? לא אמנים שהתכשרו לכך בדרך מיוחדת, אלא צעיר בן ישיבה שביקש להתפרנס מהוראה נכנס, חיקה את מוריו הוא, ולפעמים חידש דרך לימוד משלו. תכנית לא היתה לפניו ולא היה בה צורך גדול, הלימוד היה חד-גווני ומקובל מדורות, מלמדים מסדר נזיקין או נשים, ללא שינויים בבחירה.

תלמוד התורה “עץ חיים” שבירושלים הכיר שלא כל הילדים מוכשרים ללימודי התלמוד וכשנמצא תלמיד שאינו רואה סימן ברכה – הועידוהו ללמוד מלאכה והיו מלמדים אותו בשעות קבועות חומש ורש“י ושולחן ערוך, למען ידע את חובותיו כיהודי, והיוצאים מן הת”ת למסחר או למקצוע אחר, ממלאים את חסרונם בידיעת הכתיבה והחשבון מתוך הנסיון.

מעטים יצאו להשכלה ולתרבות, ומיזגו בחייהם תורה ומדעים והיו למשפיעים בקהילה.

תופעה אחת יחידה במינה נראתה בישיבות ירושלים, והיא: אבות ובנים ובני בנים מאוחדים היו בדרכי החיים ובלימודים. לפעמים נמצאו שלשה דורות: סב ובן ונכד, תחת קורת גג אחד: התינוק-הנכד לומד בקומה התחתונה ראשית לימודים, אביו לומד בקומה השניה תלמוד והסב אף הוא יושב באוהל תורה זה. ובכלל היתה הסביבה כולה שופעת תורה ומצוות, ולא נראו קרעים ושניות. לימוד התורה הגיע אל שיאו בהיקפו ובאיחודו עם חיי יום יום.

* *

עם סופה של המאה התשע-עשרה מסתיימת תקופת החיים והחינוך הישנה והנחשלת – חיים וחינוך, ולעולם אין אתה יכול להפריד בין שני הדבקים האלה. תקופה זו מתבלטת במלחמתה הגדולה בין שני כוחות גדולים, האחד – של חובבי ארץ ישראל במערב אירופה, המצטערים על הישוב חסר הבסיס הכלכלי ומשולל רגש הכבוד האנושי והשני – לעמוד ברשות עצמו. הם ביקשו על כן להרים את מעמד הישוב על ידי חינוך של תורה ודרך ארץ והסתגלות לעולם המעשה. כנגדם הכוח השני, קנאים של העדה האשכנזית שלא הניחו לשום אדם להכניס את הקל שבתיקונים בשיטת החינוך, אף לא שינוי חיצוני בלבד, ורדפו באף ובחימה כל מי שניסה לשפר ולהיטיב ולהבריא את החינוך. היו בישוב רבנים ובעלי בתים מתונים אשר לא ראו עוון בסדרים טובים ובהדרגת הוראה ובלימוד לשונות הדרושות לחיי המסחר ולמשא-ומתן עם עם-הארץ, אבל לא העזו לבצע כל פעולה חדשה ברוחם, כי ידעו כי בנפשם הדבר. בינתים קמה בארץ, וביחוד בירושלים, שכבה קלה של אברכים שואפי חיים חדשים ומבקשי מיזוג הישן והחדש, אבל גוזלים אלו לא צמחו עדיין כנפיהם ולא יכלו להשמיע קולם בשער.

רק בראשית המאה העשרים, עם ההגירה החדשה, עם התגברות חיבת ציון והופעת יהודים חדשים שבאו להחיות את הארץ ולחדש את לשון תרבותם – החל זרם חדש בארץ. מפנה חדש בא: לא עוד תעמולה סתמית להשכלה ולתיקון חיי הכלכלה והכרת העולם אלא קול קורא: במדבר פנו דרך! והיסוד הלאומי היה כגץ שהדליק את ההרגשות בלבבות וגילה לפני צעירי הדור אופקים חדשים, אפקי חידוש תרבותנו והרמת כבודנו הלאומי ותקות חיים חדשים, חיים חפשיים מרצון זרים ומסבלותם. רוח זה הוא ראשיתו של החינוך החדש, שהביא את הישוב לתסיסה חדשה וגידל דורות חדשים.

נספחים    🔗

תעודות, דברי עדות וזכרונות

לפרק ראשון

בראשית הישוב החדש

א: על דרכי הלמוד ב“עץ החיים”

“כבן עשר וחצי נכנסתי לת”ת “עץ חיים”, שכן מלמדי הכיתות העליונות בו יצאו להם מוניטים בכל ירושלים. ר' זלמן ריבלין, המשגיח, היה חביב על הבריות ועל התלמידים. הוא לא הטיל כל מורא בבחינותיו, שהיה נוהג לבחון אותנו בכל חמישי בשבת. במקרים יוצאים מן הכלל היו מופיעים בכיתתנו מבעלי הבתים הלמדנים לעמוד על ידיעותינו ושקידתנו. בשבת יש והיו שולחים מספר תלמידים לבית אחד הגבאים לעמוד במבחן למודי השבוע.

משנכנסו לכתתו של ר' יודל לומזר, מספר תלמידיו רק ששה שבעה, נפסקו הבחינות הרגילות. שכן בגיל השתים עשרה והשלש עשרה נחשבנו כבר למבוגרים, שאינם צריכים פקוח. בדרך כלל יש לאמר, שיחס מלמדי הכתות העליונות אל תלמידיהם לא היה רע. אין אני זוכר שנסטרתי אפילו פעם אחת בידי אחד ממלמדי.

מלמדים אלה סרבו לקבל “כסף ראש חדש” בצורת מתנה עודפת על שכר הלמוד הקצוב להם מן הת"ת. ההורים האמידים היו מבקשים דרכים להמציא את המתנה הקטנה, שני בישליקים, לנשי המלמדים. אמי, למשל, היתה נוהגת למסור את כסף ראש חדש בצורת הלואה לאשת המלמד בהזדמנה עמה בשוק.

אמנות הכתיבה לא היתה נלמדת בת"ת, אולם כמה מן הנערים היו לומדים אמנות זו אצל ר' דוד שרייבר (הכתבן) שהתגורר בחצר הכוללים (ועל שום מה נקראה חצר הכוללים? על שום שהחזקה על החצר היתה ירושת הכוללים). זמן מה התחברתי גם אני אל הלומדים אצל ר' דוד שרייבר כדי ללמוד ממנו כתיבה תמה ואמנות הסלסולים (צוקען)⁵¹, כי ידיו של ר' דוד שרייבר רב באמנות זו.

כמו חי הוא עדיין לנגד עיני כשהוא מתרוצץ ב“חלט” (חלוק) הפרום שלו ובחזהו הגלוי והשעיר לחדד לו את הקולמוס (נוצת האוז) שלו. כסאות היו לר' דוד רק שנים או שלשה, ועל כן היו התלמידים יושבים על הארץ וכותבים על שולחנות נמוכים, כדרך הספרדים. ר' דוד שרייבר לא הסתפק במלאכת הכתיבה היפה עצמה, שהקנה לתלמידיו, אלא בקש להקנות להם גם “לשון וסגנון”. ר' דוד היה ידוע ספר וחפץ היה להראות כחו גם במליצות ועל כן היה מוסר לתלמידיו פתקות עם נוסחות מכתבים ממולצים. בתארי כבוד לא ידע כל קמוץ. “הנגיד ירא אלקים” היה הפחות שבתארים. שורת התארים היתה מתחילה ב“שפעת שלום”. אל הנ“י (נרו יאיר) שבסוף השורה היינו צריכים להוסיף תמיד “ויזרח כאור השמש והירח”. עצם המכתב היה מתחיל ב”אחדש“ה” (אחר דרישת שלומו הטוב), ממשיך מהודעה על שלום הכותב עצמו, שהיתה מסתימת ב“כה לחי” ונגמר תמיד ב“נאום פלוני אלמוני”. מצאתי ענין במליצות הללו ויש ולמדתין בעל פה. אחד ממכתביו אלה אזכור לתמהוני עד היום:

"אהובי אבי,

אכינה מנחה נבחרת, לשון גדולות מדברת, בצחות לשון מהודרת, וכתיבה מאשרת, זאת אומרת, ברון מבשרת, סדר למודי מזכרת, שאני לומד לשם ולתפארת, מוסר אבי בלבי למשמרת, תורת אמי בקרבי נעצרת, בעצמותי כאש בוערת, ללכת בדרך טובים ובנפש מטוהרת, לנקות נפשי בלתי יותרת, ועתה אבי עשה לי בגדים הנבחרים מדר וסוחרת, אפיסת מכתבי נגמרת"⁵².

ב: אגרת קהל האשכנזים אל מונטיפיורי נגד לימוד לשון העמים

“ועתה נבוא לפני אדונינו השר שיחי' על דבר אשר איותה נפשו שיתלמדו נערי בני ישראל כתב ולשון העמים. אם כי ידענו את לבבו כי לטובת עמו ידרוש. אולם לפי ידיעתנו את בירור הדבר חובה מצאנו להודיע לאדוננו השר, הנה ידוע לכל אחב”י (אחינו בני ישראל), כי האנשים העוזבים את משפחתם וארץ מולדתם ודרך פרנסתם שמה, כל מגמת נפישהם הוא לישב בארץ הקדש על התורה ועל העבודה וכל אחד ירגיל את בניו לדרכי התורה אשר הנחילו לנו אבותינו. ובפרט אנשים הבאים ממדינת רוסייא אשר שם יתרבו הגזרות לבטל מלמדי תינוקות ושלא ללמוד תורה כראוי ויצאה פקודה שיתלמדו נערי ישראל כתב ולשון האומות. ותיכף כאשר החלו בזה נשתמדו ופרקו כמה מאות ילדים בזמן מועט. לזאת הירא את ה' בורח לנפשו עם נפש ילדיו להביאם הנה למען הציל אותם מן המצודה הרעה, ולהביאם אל דרכי תוה“ק (תורתנו הקדושה). וזכרנו את העת אשר באה הפקודה מהקיסר על למודית כתב ולשון העמים הנקרא בלע”ז איסקאלעס, כמה צומות וזעקות העלו אחינו בני ישראל על הגזירה הרעה הזאת וכמה אנשים הבריחו את ילדיהם לארצות אחרות ובפרט לארץ הקדושה. ועתה אנחנו אלה פה אשר זכינו לשכון כבוד בארצינו הקדושה. אנחנו גם זרעינו. איך נבוא בשאט נפשינו לקבל ברצוננו לייסד פה האיסקאליס. אשר לדעתינו ואשר ראו עינינו הוא לאבן נגף לבית ישראל ח"ו להדיח את האדם מדרך עץ חיים נצחים ולהמשיכו אחרי הבלי העולם הזה ותענוגיו (ולקרוא בספרים חיצונים אשר מזה נתפקרו הרבה בני אדם) ומה יאמרו אחינו שבגולה עלינו ועל זרעינו. הנה עם ה' אלה ומארץ מולדתם יצאו להסתפח בנחלת ה'. יבואו ויטמאו את ארצו ונחלתו ישימו לתועבה.

הזאת ירושלים אשר עליה נאמר כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלם. ומה תועלת תצמח לנו מזה למחיית נפש. (ועינינו הרואות שבמדינה הזאת אי אפשר להתפרנס מידיעת כתב ולשון העמים. כי כבר יש פה כמה אנשים מבני עמנו שבקיאים בכתב ולשון צרפת ואשכנז ופולניא ורוסייא היטב לתכליתה ומתים ממש ברעב. ומוכרחים לקבל פרי צדקה מקופת הכולל. ולשונות המדינה הזאת (ארביש, ספאניאליש) הלא בקיאים בהם ילדי עמינו. וימצאו סוחרים שבקיאים גם בכתב (ארביש, ספאניאליש) ואדרבא תוכל הדבר לסבב יציאת האדם מקודש לחוץ לארץ לתור לנו מקום שישיג שם פרנסה על ידי כתב ולשון העמים. ולאו אדעתא דהכי הבאנו את שרעינו לפה שיצאו לחו“ל כ”א להשתקע באנו אנחנו וזרעינו עד ביאת הגואל במהרה בימינו. על כן מפילים אנחנו תחנונינו לפני אדונינו השר הי“ו (ה' ישמרהו ויצילהו) יען כי ידענוהו לדורש קיום וחיזוק דת יהודית ישים נא מקום לדברינו אשר יעצנו אותו לפי ידיעתנו לבל יגרום ח”ו הרס לדת תורתנו הקדושה. ואם אמנם כי תושבי העיר הזאת העריכו לפני אדונינו השר הי"ו שנאותים לייסד פה איסקאלע.

הנה זה מחמת שלא ראו ולא ידעו המכשלה הנצמחת מזה. אבל אנחנו בעינינו ראינו ברעה אשר מצאה את ילדי ישראל בעיירות גדולים במדינת ראסייא. ואם גם אנחנו נקבל זאת נהיה לבוז וכמתעתע בעיני אחינו שבגולה, כי כולנו אנחנו יודעים שהענין הוא לצרעת ממארת לזרעינו לכן בקשתינו כפולה מאדונינו השר לבלתי ייסד בארץ הקדושה את איסקאלעס מכתב ולשון העמים".

על המכתב חתמו חברי בית דין צדק דקהל האשכנזים ומנהלי הכוללות ויחידים.

הפרופ' שלום בארון שפרסם את האגרת הזאת ב“ספר קלוזנר” מעיר על החתימות הנעדרות, שאי אפשר לבאר העדרן מתוך נימוקים מקריים. חסרה חתימו של הרב ש. סלאנט, רב העדה, שחותנו ר' יוסף זונדל היה אחד החותמים. כמו כן חסרה חתימתו של ר' ישעיה ברדאקי, שהיה בכמה בחינות ראש העדה הרשמי מצד הממשלה האוסטרית ואחר כך הרוסית. אין ספק שהנעדרים התנגדו לתוכן האגרת בכללה או לפרטים. ר' שמואל סלאנט לא התנגד ללימוד לשונות המדינה⁵³.

ג: תאורה של אשה נכרית שביקרה בבית הספר לנערות שנוסד על ידי ר' משה

מונטיפיורי

"ביום החמישי, מאי 26, 1856 הוזמנתי לבקר בבתי הספר החדשים שנוסדו על ידי השר משה מונטיפיורי.

בשעה שחכיתי לרשות הכניסה הבטתי בעד החלונות. ראיתי המון נערות שמחות מביטות. ילדה אחת שחורת עינים צנפה תרבוש אדום על קדקדה וורד בשערותיה השחורות. שאר הילדות קשרו מטפחת צבעונין של בד לראשן בטעם טוב.

נכנסתי בעד הפתח, עברתי חצר קטנה, ועלינו במדרגות מפולשות אל מרפסת פתוחה, שקירותיה הנמוכים כוסו ירק כגן.

יהודיה ספרדיה קבלה את פנינו בנימוס והביאתנו אל חדר מואר ונאה שהיו בו קבוצות נערות מלאות חיים, וגילן משבע עד ארבע עשרה. מניתי שלשים ילדות ואחת, אבל מנינן הרגיל שם הוא שלשים וחמש.

שמונה ספסלים ושורה כפולה של מכתבות נתנו לחדר דמות אירופית ומושבה הנישא של המורה הראה על משמעת.

כמעט כל הנערות טיפלו בעבודת מחט, ומדריכתנו הראתה לנו בעונג וגאון מלאי של בגדים, תוצאת עמל שבוע באותו חדר. הבגדים הפשוטים היו עשויים יפה, אם נשים לב לעובדה כי רוב העובדות הקטנות לא ידעו תפור לפני ששה או שבעה חדשים. הגברת לא יכלה להגיד לנו מה יקרה את הבגדים המוכנים, כי בסוף כל שבוע ינטלו מידיה. הילדות נראו טרודות ופקחות. נערה אחת גבהת קומה ויפה כבת י"ד, מילאה תפקיד של מפקחת וענתה על שאלותינו בערבית בענוה ובבטחון עצמי, והחליקה בין תלמידותיה הקטנות בחן טבעי ובהכרת ערך עצמה. כל הילדות היו ילידות הארץ. הן דברו ערבית ולבשו שמלות ערביות.

אחר ששהינו שעה קלה בחדר זה הוּלכנו אל חדר אחר, ואף הוא גדול ומלא אור ואויר. שם מצאנו שלשים ילדות בהשגחת שתי מורות. נערה אחת קטנה למדה שעור עברי, בכתבה בתשומת לב מלים בנות שתי אותיות. ילדה אחרת כבת שבע כבת שמונה קראה בלי עיכובים מתוך המקרא. שאר הילדות ישבו ברווחה ובחירות גמורה, אבל בלי המולה על מחצלאות או על אדן החלון המרופד. בהן הכרתי את הפרצופים המאושרים שראיתי בעמדי ברחוב מתחת, הן הביטו אלי בחיוך.

כולן עסקו בעבודת המחט, ואי אפשר היה שלא לתת דעתי על יפי ידיהן אם הידים הן, כאשר יאמרו, סימן מובהק ליחוס אצילי הרי בנות ישראל הצעירות האלה הן מגזע נסיכים. כמה ידים קטנות היו צבועות בכופר וכמעט כל הצפרנים היו צבועות ונראו כצדפים מצבע הוורד העדין שאנו מוצאים על פני החול של חופי הים באנגליה.

כל הילדות היו נקיות והיתה רב גווניות בבגדים שעשתה עלינו רושם נעים כניגוד לזכרונותינו על המדים המכוערים של בתי ספרנו העממיים במולדתנו ומעבר לים.

שני החדרים הללו הוקצו ביחוד לבני ההורים מעדת הספרדים. הובלנו שוב אל החצר, עברנוה ונמצאנו בבית הספר לבנות האשכנזים. שם מצאנו חמש עשרה ילדות, וכמעט כולן נראו לי צעירות מבנות שבע. הן ישבו בהרווחה, נשענות אל מכתבותיהן המשופעות, ורגליהן נשענות על מוטות הספסלים. כמה טוב היה להרשות להן ישיבה נוחה כזו באויר החם! לא ראיתי סימן של עייפות, או סימן של מרד כנגד המשמעת, בפנים הרכים.

ילדה בת חמש, אדומת לחיים, כחולת עינים וצהובת שער, כמעט לבנת שער, קראה בקול מספרי עברי, והיתה מתעניינת כנראה בתוכן. שאלתי בזהירות אם יודעת היא על פה כל השופע משפתותיה, והבטיחוני כי שומעת אני לקריאה אמתית.

ירדנו לקומה התתונה למחלקת אחרת של בנות האשכנזים, שרוב הילדות היו בנות שלש עשרה וחמש עשרה ושארן צעירות מזה. שמענו שתים מן הגדולות קוראות בהטעמה מחיי משה – מספר המכוון לנשים⁵⁴. הספר הוא פארפראזה של ספורי התורה בדיאלקט מוזר וקשה, מזיגה של עברית וגרמנית. הספר נדפס באותיות עבריות ומעוטר בחיתוכי עץ מעניינים ובלתי שכיחים, בנסוחו של אלברט דירר"⁵⁵.

ד: קול המבשר של ל. א. פראנקל

"לכבוד יקרי בני ישראל השוכנים בעיר הקודש ירושלים ובארצות המזרח, ישמרם צורם וגואלם.

מודעת זאת בכל הארץ כי נקרא נקראתי להיות שליח מצוה למעשה צדקה וחסד ואמונת אמן לבית ישראל לברכה עד העולם. משמרת פקודתי זאת אשר הושם עלי שכמי למשא עבודת הקודש, למלאות ולהוציא מכח אל הפועל, הלא היא קדושה ויקרה בעיני במאד מאד, כי למען אחי ורעי כל ישעי וחפצי ולטובת עמנו ואמונתנו ארים פעמי למשואות נצח על אדמת קדש. כי הנה אכין צעדי לעת כזאת ללכת לעיר הקדש ירושלם, יברכה אלהים אלהינו, לכונן שמה בית מחסה לילדים, למחסה ולמסתור לנפש עוללים וילדים על אדמת אחוזת אבותינו.

ואני הנני אדבר לכם בלשון אבותינו, אשר העתיק למעני אחד ממיודעי מל"א (מלשון אשכנז), כי לא תורני אנכי, ובכל זאת קשורה נפשי בעמי ונחלתו בכל חיי ומאדי.

ובטרם כל הנה אבאר לכם באר היטיב, מה הוא בית מחסה לילדים, ומה הדבר אשר אליו מגמתו וחפצו בהתכוננו בקרב מחניכם קדש, ומה התועלת אשר יגיע ממנו לבני ישראל, ברצות ה' דרכי, ואבצע את אשר יזמתי לעשות.

את אשר זר ונסתר עוד מאחינו אנשי המזרח, הלא הוא דבר גלוי וידוע זה ימים רבים משך מאת שנה בארצות המערב בכל קצוי אירופה, ויפיק רב טוב ליושביה ובפרט בארצות האי (ענגלאנד), צרפת, איטליא ואשכנז. רב הכבוד אשר יכבדו נדיבי עמים בית מחסה כזה בארצנו. למופת אזכיר פה כי הגבירה הרמה והנשאה הקיסרית מעסטעררייך קאראלינא יר"ה (ירום הודה) הורמה להיות משענת עז (אבערסטע שוטצפרוי) לבית מחסה לילדים ההוקם בעיר וויען.

לכן הנה ביתר שאת ויתר עז אדבר דבר באזניכם אשר היה פה בעיר הממלכה בענין המדובר בו.

איש נכבד ונעלה, ראש ומנהיג קהלת בני ישראל בעיר וויען, חכם וסופר מהיר, טוב לב ובעל נפש, נעלה לתפארת על אנשים רבים ונכבדים, הר“ר יוסף ווערטהיימער נ”י, הוא הורם דגול מאלף וברכות ה' היו בעזרו ולמשען לו, וזכה להיות הראשון אשר יסד פה בית מחסה לילדים. בית החסד הלזה היה לאות ולמופת לעשות בדמותו וכמתכונתו בתים כאלה למאות אשר הוכנו וקמו מני אז ברוב ערי מדינות מלכנו האדיר יחי', ממנו ראו וכן יעשו; הוא היה המתחיל במצוה בארצנו, וכל בתי החמלה כנ"ל אשר נוסדו אחריו, המה כקרני אור המתנוצצים מאור יומם אחרי יצאה השמש על הארץ, וכשבלים טובות ובריאות מוציאות לחם מן הארץ, אחרי נטמן בחיק האדמה זרע למינהו מני זורע איש האדמה, גם בקהלות ישראל, שבת חסידים ישרים ותמימים, אשר לא ישכינו באהליהם עולה, מצאו בתים כאלה קן למו.

והרבנים הגדולים, אשר הוקמו על בראש עדתם, לא לבד לא מנעו הטוב הזה מבעליהם, כי אם עוד היו משען עוז לתמוך בית מחסה כזה באומר ובפועל, במחשבה ובמעשה, למען יקום דבר אמת וצדק לאורך ימים: הנה כן הרב הגאון האמתי מופת דורו מוהר“ר משה סופר אב”ד ד' פעסט, והרב המפואר הגאון החוקר מוהר“ר ליב שוואב אב”ד דק' פעסט, והרב המפואר הגאון החוקר מוהר“ר שלמה יהודה ראפאפארט אב”ד דק' פראג והרבנים המפוארים דקהלות אגראם, לבוב ובראדי נ"י, תמכו את פעולות צדק ומוסדות בתי מחסה לילדים, בצדק ובמשפט, בחסד וברחמים, בכל נפשם ובכל מאדם. אכן לא לבד ילדי העניים ימצאו מסתור בבית מחסה כזה, כי בארצות אירופא גם היהודים בעלי בתים אשר לא יחסרו כל מאומה, ישלחו שמה את בניהם, למען יקחו חלק בטובה אשר ישפיע למו בית מועד הלזה, תחת אשר בביתם לא ישיגו כאלה כי אם בהוצאות לא מעט.

ועתה אנסה כחי לשים לעיניכם משפט הבית הזה ותכונתו, למען תשפטוהו מישרים.

בית מחסה לילדים הוא כמו פרוזדור לטרקלין בית הלמוד, שמה יבואו ילדים בעודם באבם הבלתי נבונים עוד ללכת לבית הספר; ילדים בני שלש, ארבע, חמש או על היותר שש שנים.

הילדים או הילדות יובאו בבוקר אל בית המחסה, ויותנו תחת יד מלמד ומלמדת להועיל, אשר ישימו עיניהם עליהם, לבל יאונה להם כל רע, שמה ישבו תחתם עד בוא השמש, לעת האוכל בצהרים יותן להילדים ארוחה אחת לשובע. גם חליפות בגדים ללבוש, אחד לימי הקיץ ואחד לימות הגשמים.

ואחרי כי הילדים עוד רכים ולא יעצרו עוד כח ללמוד דברים נעלים מהשגתם אשר יחלישו גופם, לכן ישים המורה את לבו להורותם בדרך עונג ושעשועים דברים אחדים מעם אלהים וחבל ארצו. המלמד יספר להם קורות אבותינו הקדושים בלשון צח וקל מספור המעשה, ויחנך וירגיל את כח זכרונם בדברי חכמים ומשלים וענינים הממשיכים את לב הילדים, והמרגילים אותם לאט לאט למחשבות תורה ומוסר ולקח טוב, גם ישוררו עמם לשמח לבבם שירים קטנים קלים להבין, אשר יסודתם יראת אלהים ואהבת אבות ואהבת אדם בכלל ומעשים טובים, לאהוב את המלאכה, כמו עבודת הגן ומלאכת מחשבת.

גם ילמדו אותם ע"י ציורי תבנית בהמות וחיות וכדומה ידיעת הטבע; סוף דבר תועלת למודים ושעשועים כאלה הוא להשכיל ולהיטיב: להשכיל כח שכלם ולהיטיב לבבם, וכל אלה כפי השגת הקטנים ותאות לבם; למען ישמחו לקראת בית מחסה הזה, ולא יהי' להם זמן שבתם שמה לטורח ולמשא, לכן ישימו לפניהם גם ציורים ממטעי גן ופרחים, כלי מלאכה, וכלי עבודת האדמה, למען יחנכו אותם בכמו אלה על פי דרכם, אז גם כי יגדלו לא יסורו מהם.

ולמען תת כח ועצמה גם לגופם, יטיילו וישעשעו תחת השגחת מוריהם ומלמדיהם במקום רחב-ידים, וילמדום לעשות תנועות בגופם ולהחזיק מזג בריאותם: גם ישגיח עליהם רופא מומחה בבית המחסה דבר יום ביומו, לשמרם מכל מחלה וחולשת גופם, גם יתן להם מרקחת וסמים למרפא, אם יפלו על ערש דוי בבית אבותם, ומכל משמר ישגיחו המורים על הנקיון וטהרת הילדים (ריינליכקייט) ועל סדרים בכל תהלוכותיהם ומעשיהם (ארד-נונגס-ליעבע) אשר יפיקו טוב ויוסיפו אומץ לבריאות הגוף והנפש. ולמען הרגיל את הילדים בעודם ברבם בדרכי תורת אל חי ומנהגי בית התפלה, לכן ישאו רנה ותפלה דבר יום ביומו בחדר הסמוך לבית המחסה בעשרה (מנין) בבוקר ובערב כבימי מועד ושבת.

והנה בעשות טוב וחסד בכל אלה אל הילדים, הנה כל איש חכם-לב יבין כי תבוא טובה בזה גם לאבותם והוריהם; ושנית ירויחו מאד בידעם נאמנה כי ילדיהם יושבים במקום בטוח שלוים ושאננים אין שטן ואין פגע רע תחת השגחת מורים ישרים, מדי ירחקו אבותם ממגורם בעבודתם ועסקיהם, למצוא טרף לביתם כל היום, ואין איש בבית לשמור הילדים.

האשה המוטלת על ערש דוי בירכתי ביתה תתנחם ותרגיע בקרב לבה, כי ילדיה ימצאו מחסה ומסתר, לחם לשובע ובגד ללבוש ומורה דרך ומנהל המכינו לבית הספר, עת לא תעצור כח זרועה לעשות תושיה למענהו.

דברי אלה המעטים ישפיקו לערוך לכם דמות ותכונת בית המחסה המדובר בו, אשר בדעת אשת חיל בת נדיבי עמנו ויראת אלהים לכונן בעיר הקודש ירושלים בהון רב אשר פזרה לטוב עם אלהי יעקב, ולרומם קרנו בכבוד.

ביתר שאת וביתר עז תכירו יקר ערכה ואהבתה את אלהים אלהינו ותשוקתה להיטיב לבני ישראל, והכבוד אשר תכבד את הוריה, בזאת התעודה הבאה בזה, בת נגידים תדבר, ומשכיות לבבה הטהור תחשוף כראי מוצק נוכח פניכם. דרשו וקראו יקירי רוח! האגרת הנצבת עמכם בזה אשר הריצה לראשי מנהיגי קהלת וויען קרית מלך רב, ותשובתם ישמח לבכם⁵⁶…

ראשי מנהיגי הקהלה בעיר וויען שמו זאת התעודה לפני ממשלת אדוננו הקיסר יר"ה, וימצא הדבר הטוב הזה חן בעיני שרי המלך, כי על אדני התורה, אהבת אדם וכבוד ארץ מולדתנו נוסד אבן חן פנת יקרת לתפארת, וימצא מגן וסתר בצל מלכנו האדיר.

וכפלים לתושיה עוד הרבו יועצי הדרת הקיר"ה (דיא ק.ק. מיניסטער דעס איננערן, דעס קולטוס אונד אונטערריכטס, דאן דער מיניסטער דער אייסערן אנגעלעגענהייטען אונד דעס קייזערליכען הויזעס) את חסדם לרומם את הענין המדובר בו, כי דברו טוב עליו גם באזני השולטן האדיר, אשר יאהב ויכבד במלוא רוחב ארצו כל בני האדם, גם אם דתיהן שונות – ה' אלהי ישראל יאריך ימיו על ממלכתו בכבוד ובתפארת – ובמודעה נכבדה (אין איינער אייגענען דעפעשע) הודיע את כל הדברים לפני הדר כבודו, למען יהיה עליהם סתרה, הוא ושריו יחדיו כל הימים.

ואני הנני באתי אליכם, יקירי רוח, אוהבי אל חי ועמו באמת ובתמים לשבת אתכם כמשלש ירחים, למען יסד ולכונן את הבית הגדול הזה, בית רחמים וחסד, בית חמלה ואהבה. לא אדונים אני, כי אם ציר שלוח ועבד נאמן לפעולה טובה רק המבשר ישע אשר יעשה לכם! והנה אוחיל ואקוה לאלהי חסדי, כי יתן פעלי לחן ולחסד בעיניכם. נכון לבי בטוח כי תתמכוני בימין צדקכם ובעצתכם וברצון טוב תהיו לי המשענת עז ואני נפשי בשאלתי כי אתם תחזו מכל העם אנשי חיל יראי אלהים, אנשי אמת, יודעי בינה, אשר בצדקתם תבטחו; והאנשים האלה יבחרו בתבונתם ואמונתם איש דעת למורה ואשת חיל למלמדת, אשר לבם טוב ורוחם נכון, טובים וישרים לנהל לאטי ילדים רכים בדרך יושר.

עוד דבר אליכם, אצילי בני ישראל! הנה האשה היקרה, אשר נתנה הונה וחילה לכונן בית מחסה בעיר הקודש, גאה וגאון שנאה נפשה, למען הדבר הטוב תעשה וחסד, לא למען יקרא שמה וזכרה על פעולתה; ולמען כבד את אביה השוכן בצל שדי, כל ישעה וכל תפלה כי על שמו יקרא שם הבית הזה לכבוד ויקר, ומדעתי כי נכספה וגם כלתה נפשכם לשמוע מי הוא ואיזה הוא האיש, אשר בשמו יתפאר בית המחסה הזה, לכן שמעו ילדי ימיו וקורות חייו אשר אשים לפניכם בטרם אכלה לדבר ותחי נפשכם.

(תולדות שמעון האציל לבי למל הושמטו מפה)

מה רבה השמחה אשר שמחו ישרי לב מקרוב ומרחוק בארצות המערב בשמעם ממוסדות בית המחסה לילדים בירושלים, הלא תגלה בקהל רב על ידי החלק אשר יקחו בעמלנו ויגיע כפינו, כי אנשים ונשים, רבנים ומשכילים נתנו תרומות נדבת ידם, הובילו שי למורה בעד בית התפלה ובית המחסה הנ“ל, דברים יקרים ונחמדים, אשר אביא בידי לכם ברצות ה' דרכי לירושלים. ה' יברך וישגור בואי אליכם וצאתי מכם בשלום, וכל אשר אעשה לכונן מעשה הצדקה כאשר הושת עלי (כמעשה לא לעיפה, כי אם לעבודת ה') יצליח ויעשה פרי צדקה לחיים”.

(נעתק מחוברת הכוללת כ“ו עמודים שנדפסה בווינה בשנת ה' תרט”ז בבית הדפוס של מ' אויער על ידי ישעיה פרס, ונתפרסם בחוברת אלה תולדות בית הספר להאציל לבית למל בירושלים במלאת 80 שנה ליסוד בית הספר, ירושלים סיון תרצ"ו.

החוברת האורגינלית נכתבה בגרמני ומאיר הלוי לעטעריס תרגמה לעברית).

ה: קטעים מאגרת רבני האשכנזים בירושלים אל מונטיפיורי כתשובה על הדין

והחשבון שנמסר בצנעה על ידי מונטאגיו ואשר, על מצב החינוך בירושלים

מכתב גלוי אל השר הצדיק סיר משה מונטיפיורי בארוניט הי“ו אשר העריכו לפניו הרבנים המפורסמים… מו”ה מאיר אויערבאך, מחבר הספר אמרי בינה, לפנים אב“ד דק”ק קוואהל, קויל וקאליש וכעת ראש בית דין לכוללות אשכנזים בעה“ק ירושלים תובב”א… והרב מו"ה שמואל סלאנט.

ביום א' כ“ב תמוז התרל”ה לברי“ע יום באו לעיה”ק ירושלם תוב"ב.

"בימים האלה יצאה מלונדון “הודעה” המשפלת לעפר כבוד ירושלים ויושביה… מצאנו עלינו חובה לבלתי החשות… ועלינו לשים לפני השר את דברי ההודעה ההיא, ותשובת כל דבר בצדו… הודעה נסתרת, כך קראו בעלי ההודעה לה… “למלא רצון חברים שונים מבעלי הועד של שלוחי קהלות ישראל בלונדון⁵⁷. אשים בזה את כל הדברים ששמעתי אחרי הדרישה והחקירה שעשינו… אני… עת היינו בירושלים ע”ד מצב אחינו שם, גם אודיע לכם אשר עלתה על דעתנו אחרי שמוע ואחרי ראות עינינו את כל הנעשה שם… את מאה ותשעים שאלות ששאל מיסטער לואיס עמנואל סופר הועד לא באו לידי עד היותי ביפו בחזירתי וכו'…

“חנוך הילדים ודרכי הלימוד בין הספרדים הוא רק במדרגה התחתונה, אכן נתעלה מאד מאד על דרכי הלמוד וחינוך הילדים בין האשכנזים. בין שתי הכוללות הנשים כמעט בדרך כלל אינן יודעות לקרות ולכתוב שום לשון. אולם הספרדים נכספים מאד ללמד את בניהם, ובניהם לומדים לשון הק' לשון איספאנייאל וערב. האשכנזים לא ילמדו רק לשון הק' ע”פ דרכי הלשון, ומאד מאד מייסרים האיש אשר נכספה נפשו ללמד את בניו לשון המדינה, וכאשר ייסרו איש מעדתם על ככה, אינם מייסרים אותו ביסורים רוחנים לבד, כי גם ביסורים גשמיים, להציר אותו ע"י צרות שונות אשר תמנענה ממנו טובת ישובו בקהל עדתו, ועל ידי מניעת כסף חלוקה, וכו' "…

(תשובה)

גם חנוך הילדים ודרכי הלימוד, בין בספרדים בין באשכנזים אופן אחד להנה, יחד במסלה אחת ילכון, היא מסלה העולה בית אל, ולא יעבתון אורחותם, היא המסלה הסלולה לישראל למן היום אשר עמדו רגליו על הר סיני, ושמע קול אלקים מדבר, ושננתם לבניך, והודעתם לבניך כו' אשר עמדת כו‘. והוא רק בלמוד מקרא משנה וגמרא, וראשית חכמה יראת ה’, ורק ע“י הלימוד הזה יספח פליטת בית יהודה ועשה פרי והלך קוממיות בין סערת גלי הגלויות אשר סערו להפיצם, ואם היו אז זורעים זמורת זר בגפן ישראל כמעשה הדור החדש, כבר הי' הגפן בוקק, וכל רוח הי' עוקרו והופכו על פניו, וכבר לא נזכר ח”ו שם ישראל עוד, ורק הלימוד הקדוש הנשרש בלב בני הנעורים הוא לבדו בטל ילדותם, הוא שעמד לאבותינו ולנו להשאר בשיור התורה הזאת. ועל כן אנחנו היושבים על אדמת הק' באחרית ימי גלותנו, ומניחים אותנו מסביב לעשות סדר למודינו ועבודתנו בדרך אבותינו מעולם, נאשם אם נמעול מעל בעצמנו ונחשוב מחשבת פיגול להקריב אש זרה על מזבח הפנימי בעת אשר דת לנו רבוצה כארי, חלילה לנו, לא נמיש את ספר התורה הגמרא ומפרשיה מפי זרעינו עד אשר יגדלו ויתחזקו ביראת ה' ואז, מי זה האיש אשר ימנעהו מלשאוב מן ידיעות או לשונות שירצה, ובפרט לשון המדינה וכתבה, כשירצה להתלמד לצורך משאו ומתנו. ומי זה אשר יסור מן האמת, לאסור איסור על נפשו האיש החכם ויר“א אחר היותו לאיש, מללמוד חכמה ומדע וכתב ולשון… ורבים פה אשר למדום את בניהם, ותחת מה שאמרו בהודעתם כי הנשים בדרך כלל אינם יודעות להתפלל ולקרות כו‘, יצוה נא השר שי’ להביא פניו ילדות קטנות מבנות שש ומעלה, וישמע אם אינם יודעות להתפלל ולקרוא מקרא מתורגם עברית אשכנזית או אשכנזית”.

(מתוך הספר “מכתב גלוי אל השר…” לונדון בשנת תרל"ה. מכתב זה הוגש למונטיפיורי עת היה בירושלים במסעו השביעי והאחרון).

ו: האיסור נגד בית הספר למל

“בבית ישראל ראינו שערוריה, והתורה חוגרת שק כאבל עטויה, כי נמצאו בעיר אלקים איזה אנשים מיסדים בית למוד לנערי בני ישראל, ללמדם לשון וספר, לימודית ונימוסית, והגם שתחילתו רך ומתוק באמרם שיהיה על פי משגיחים יראי ה' וילמדו עקרי תוה”ק, אבל באשר ידוע לנו אחרי הבחון שסופו קשה ואחריתה מרה כלענה ויעשה הלימודיות והנימוסיות עיקרי ותורתינו הק' טפל, והנסיון מעיד ונראה בעליל, אשר הדבר הרע הזה גורם להכרית מישראל כל פינות תוה“ק ופורקת יראת ה' אלהינו ועל (מעל – צ.ש.) ילדי בני ישראל וישרש פורה רוש למינות ואפיקורסות וכאשר פשתה המספחת הזאת בחו”ל רבו המתפרצות (המתפרצים – צ.ש.) מאדון כל חי ובוני להם (ובנו להם – צ. ש.) במות בעל. ומהם יצאו ללא אמונה ומרעה אל רעה יצאו, בשם ישראל יתכנו וכמשפטי הגוים לא יעשו (צ"ל יעשו – צ. ש.) ולבם לא נכון עם ה' וגם בברית הממשלה (כאשר מוטל עלינו לירא את ה' ומלך) לא יבואו, ובעונותינו שרבו – צרעת ממארת הזאת נגעה עד שער עמינו עד לב ירושלים עיר הקודש ולתת סמל הקנאה בחצרות בית אלהינו, אוי לעינים שכך רואות, אשר ח“ו לא תהיה ירושלים כעיר הנדחת. אוי להם בעלבונה (מעלבונה?) של תורה, ובשגם הבאים לשם ה' להסתפח בנחלתו כל מגמתם לקנות שלימות הנפשי (הנפש?) ולהקדיש כל ימיהם קודש לה‘, ומה לנו להכניס צרה זו בהיכל ה’ – על זה דוה לבינו, על אלה חשכו עינינו, כי נלכדו בשחיתותם ונתפשו במצודה רעה, ומהם לבבם פונה אחרות המסמה את העינים – אוי שכך עלתה בימינו, ויהי בהתאסף ראשי עם ובד”צ ויחידי סגולה רוב בנין ורוב מנין מכל כוללות האשכנזים דפה עה“ק שם ישבנו גם בכינו על חלול שמו הגדול ועל כבוד התורה כי גלה מישראל, ואחרי העצות והתושיות כדת מה לעשות בגדר כרם ה' צבאות מפני שועלים המחבלים ועייננו היטב הדק עפ”י דתוה“ק ועלינו כלנו בהסכמה אחת בלב שלם ונפש חפצה וגוזרים ואוסרים באיסור גדול בכל תוקף גזירות ואיסורים ותקנות והסכמות הנהוג מחז”ל. ובכח תוה"ק ועיר הק' אשר כל ישראל מכוללות האשכנזים אשר ישנו פה ואשר יבוא עוד אל הקודש לא יקרב להתלמד בבית לימודי הזה, או לתת מבניו להתלמד שמה לא בקביעות ולא באקראי, סחור סחור אמרין לי' וכל מי אשר יעבור על הגזירה והאיסור הזה וילך להתלמד הוא או בניו בבית הלימוד הזה הרי הוא פורץ גדר וכו' לא יאבה ה' סלוח לו, וחלק לא יהיה לו בתוך כוללות האשכנזים, והתקנה והאיסור הזה הוא חוק ולא יעבור לנו ולבנינו עד עולם. והירא את דבר ה' ישמע לקול דברינו, הנאמרים באמת בדין וביושר ויתברך באלהי אמן אמן.

בירח סיון שנת ובחרת בחיים לפ“ק פעה”ק יושלים ת“ו”.

האיסור הזה נעתק מספר ירושלימה מאת א. פראנקל שיצא בהעתקה עברית ע“י מענדיל שטערן בוויען בשנת תר”ך.

(בהעתקה הזאת נראות כמה טעויות ודאיות. שתי המלים ובחרת בחיים נדפסו באותיות גדולות כשהן מצטרפות לשנת תרפ“ח והיה צריך להגדיל האותיות רק בשנה ובחרת, כלומר שנת תרט”ז. כנראה שהמעתיק שינה מן הכתוב שכן אנו מוצאים אלהינו, שיחיה במקום אלקינו, שיחי וכיוצא באלה, ועוד טעויות גלויות. האיסור הזה נדפס בשינוי נוסח בספר מעשה אבות של ר' דוד שלזינגר, והובא במאמרו של ר' ישעיהו פרס במאמרו בקובץ מנחה לדוד, לכבוד ר' דוד ילין (ירושלים תרצ"ה).

ז: התנגדות הרב ר' דוד פרידמאן לחרמות

מעשי החרם והמחלוקת בירושלים הרגיזו את הרבנים בחוץ לארץ. הרב הגדול בתורה ר' דוד פרידמאן מקארלין התרגז ביחוד, כי ר' י. מ. פינס היה גיסו ונרדף על ידי הקנאים. הרב יצא בקונטרס “עמק ברכה” “לבאר עניני החרם, יסודו וכחו ומשפטו, ומשפט מי שהכרח בידו להשתמש בו”. בשער הקונטרס רשם את דברי הכתוב “כי כה אמר ה' אלהי ישראל, חרם בקרבך ישראל, לא תוכל לפני אויביך עד הסירכם החרם מקרבכם” (יהושע ו'). בראש הקונטרס בא מבוא רחב על הוראת השם חרם, וגדרי החרם, ותולדות החרמים ושרשם בתורה ובקבלה שנכתב על ידי “המסדר”, והוא ר' יחיאל מיכל פינס, שלא קרא שמו עליו.

בהקדמה לספר כתב הרב ר' דוד פרידמאן:

“לא טובה השמועה אשר עם ה' מעבירים על היושבים בקדש, אשר שנאת חנם ואגרופה של חנופה מתגברת בארץ… וזעקו והילילו כי היתה בנשיאי ישראל מגורי אלי חרב, חרב אלו בני אדם שאוכלין ושותין זה עם זה ודוקרין זא”ז בחרבות שבלשונם וברמחים שבפיהם ובתרועות שבשפתותיהם, ולא בושה ולא כלימה הוא לנו שנשמע שמועות כאלו על עיר אבותינו?…. ותהיה לנו הנקלה להכות באגרוף רשע, לבזות ולקלל… לקחת להם קרנים לנגח העם, ולפרוץ על ימין ולגזור על שמאל, לאכול איש בשר זרועו ובחיים לבלוע איש את רעהו. אהה, ה' אלהי ישראל, נשכבה בבשתנו ותכסנו כלימה, למשמע אזן דאבה נפשנו"…

והרב בא לידי פסק דין: “לא להחרים שום איש, אם לא בהסכם כל הרבנים הנמצאים בעיר הקדש, רבני אשכנזים וספרדים ויצרפו עמהם גם הזקנים ויראי ה' הנכבדים שרוח הבריות נוחה מהם, וישקלו בדעתם עד מאד, ויהיו מתונים בדין… בדור הזה רואים אנחנו בעוונותינו הרבים אשר החרם הוא ראשית מדון ועל ידי זה נתרבה מחלוקות גדולות בישראל ונפלגו עדת ה' לכמה מפלגות… והאמת נעדרת… לכן בלא הסכמה מאספת הרבה תלמידי חכמים ויראי שמים לא יעשו, ויקבלו עליהם בחרם גמור ובקנס גדול שלא יעברו על זה”…

אחר כך הוא מוכיח שאין החרם חל אלא על אנשי המקום הקבועים ואנשי העיר צריכים להימצא בשעת הגזירה והמה הרבים, אבל אם נתרבו תושבים חדשים אינם מחויבים להיות כפופים לתקנת אנשי העיר שתיקנו בלא הסכם דעתם.

המחבר דן גם בשאלת האיסור ללמוד שפות זרות, חוץ מלשון הקודש, ומסיק שהתלמוד הבבלי לא אסר כלל לאדם ללמד בניו לשון המדינה “אדרבה, לפי הנראה יש בזה גם מצוה, כמו שהמצווה ללמדו אומנות… בזמננו זה אין שום חשש איסור ללמד אפילו להבנים שפות המתהלכות בתבל וידיעת דרכי החשבון ועוד למודים אחרים הנצרכים לדרכי המסחר וחיי אישים… וינהגו הבאים (ירושלימה) כעדת הספרדים… ויכולים הם בעצמם להתיר חרמם”…

(המחברת נדפסה בירושלים בשנת “לא יקום חרם ונדוי במחניך” (תרמ"א) ולא ניתן שם בית הדפוס).

ח: פגיעות הקנאים

ר' יהושע ילין, אביו של דוד ילין, מסר את בנו לבית-הספר של “כל ישראל חברים” והוא מספר על הרדיפות שרדפוהו:

“קמה מהומה אצל הני כלבי דחציפין, המלחכי פינכא אצל “הרבנית דבריסק” אשר היתה אז המושלת בכפה בירושלים בשם בעלה הרב מבריסק וירימו קול צעקה בחוצות ירושלים: אה! חרם בקרבך ישראל! הנה אחד מנכבדי עדתנו הפר חוק ופרץ גדר והכניס את בנו אל ה”שקאלע" (אסכולה), ואם בארזים נפלה שלהבת מה יעשו אזובי קיר? אם בנו של הר“ר דוד לומזר (ר' דוד מלומז’ה, אבי יהושע) אשר הוא בעצמו נמנה בשנת תרט”ז בין המחרימים את לודויג פרנקל, מייסד בית הספר לימל בירושלים, הכניס את בנו ל“שקולה” מה יעשה ההמון? הלא כולם יגררו אחריו ויכניסו גם הם את בניהם אל ה“שקולה” ותורתנו ודתנו מה תהא עליה?

“וביום השבת יצאו מבית מדרשו של הרב מבריסק שני עטלפים, קנאים חצופים ועזי פנים, מבוהלים ודחופים בדבר הרבנית להחרים אותי וירוצו אל בית הכנסת הגדול “בית יעקב”, אשר בחורבת ר' יהודה החסיד, ובדרכם התלקטו אליהם נערים וילדים ריקים ופוחזים, ויכנסו אל בית הכנסת פתאום בבהלה ובחפזון, ויעלו על הבמה ויהסו את הקהל ויפסיקום מתפלתם, ויקראו מתוך גליון את נוסח החרם אשר נכתב קודם עשרים ושבע שנים בשנת תרט”ו, בעת שיסד הד“ר לודויג פרנקל את בית הספר למל, ואחרי קריאתם החרימו בשם הרב מבריסק אותי ואת כל אשר ישלחו את בניהם לבית הספר, וגם הכריזו כי אסור לקנות דבר מחנותי אשר היתה לי בשותפות עם בן הרב”צ ליאון, ובכלל אסור לכל איש לבוא אתי במגע ובמשא.

“אנכי אשר הייתי מתפלל תמיד בהשכמה בבית מדרשו של הגאון הר”ר שמואל סלאנט ז“ל שהיה מתפלל על פי מנהג ותיקין, כבר הייתי בביתי בעת ההכרזה ולא ידעתי מכל הנעשה בבית הכנסת, עד שראיתי והנה פתאום באו לביתי אנשים רבים ממיודעי ומכירי, סוחרים נכבדים ובעלי אומנות ומלאכה בבת צחוק על פניהם, וילחצו את ידי ויברכוני בברכת “שבתא טבא”. ואנכי עמדתי מחריש משתאה ומביט בפניהם. ואומר בלבי “לשמחה מה זו עושה?” והם בהרגישם זאת הבינו שעוד טרם נודע לי מכל הנעשה. אז ספרו לי כל המאורע, וכי רבים מהמתפללים התרגזו מאד, ובקושי רב עלה בידי הזקנים לעצור בעד הצעירים הנרגזים שלא יכו את המכריזים שוק על ירך, בהתחננם לפניהם לאמור: אם אלה הפוחזים חללו את הקדש בבית הכנסת, בהפריעם את הקהל מעבודת ה', תחפצו גם אתם לעשות כמוהם? וכה הוסיפו לאמר לי: ובכן באנו עתה לברכך ולהודות לך על הגאולה והתשועה שהבאת לנו ולבנינו, ועל אומץ לבך בפרצך את חומת הסינים אשר גדרו אבותינו הראשונים התמימים, שהאמינו בתומתם שתשאר הארץ לעולם עומדת כמצבה בימיהם, עזובה ושוממה, באין כל קשר מסחרי בינה ובין העולם הנאור, וכי לעולם ישאר הישוב הארץ ישראלי קטן ופעוט באיכות ובכמות, והננו אומרים לך יישר כחך ועלה והצלח בדרך זה, ואל תשים לבך לחרפות ולגדופים אשר יחרפוך מקנאיך, ותקותנו חזקה באלהים המבקש את הנרדף, כי כמו שיוסף הצדיק אשר נרדף מאחיו עלה לגדולה, כן תשגא גם אחרית בנך ויעלה לגדולה, למעלה למעלה”⁵⁸. מהמשך הזכרונות נווכח שאופטימיותם של ר“י ילין שברכוהו בברכת “עלה והצלח בדרכך זה ואל תשים לבך לחרפות” לא נתקיימה מיד. הקנאים לא נתרשלו והעמידו צעירים לפני חנותו של ילין, למנוע את הלקוחות מקנות שם, קונים שנכנסו וקנו – הוכרחו להשיב את המקנה ולקחת את כספם בחזרה. ועל הממונה של כולל סובאלק – לומז’ה פקדו לבל יוסיפו תת לילין את חלקו ב”חלוקה“. אף ידידים ורעים רחקו מעליו מחמת הקנאים. ילין הוכרח לנסוע ללומז’ה לבקש שם שיצוו על הממונים לתת לו את המגיע לו ב”חלוקה", אולם אף שם חשבו את פקודת הרב מבריסק כפסק שאין להרהר אחריו.

רק במשך הימים באו שנויים לטובה ברוח אנשי ירושלים. בכמה כוללים נקבעו כללים ברורים למתן החלוקה ולמניעתה. כולל אחד לא הקפיד ולא עשה את החלוקה למטה זעם לענוש בו את המורדים וכולל שני נשאר בשמרנותו והשתדל שלא לתת להשכלה לחדור אל בני עדתו. כשחזר אחד מתושבי ירושלים לעירו, לאחר בלותו כמה שנים בפאריז, והוא זכר עוד את הרדיפות שרדפו את ר' יהושע ילין על מסרו בנו לבית הספר, כתב בספר זכרונותיו:

“גם ראיתי ושמח לבי כי ידיד נפשי הח' יהושע יעלין אשר עליו הושלמו כל החרמות כולם, לא נבדל מקהל הגולה ושואלים ודורשים בשלומו, ונושאים ונותנים עמו”⁵⁹.

ט: רדיפות בשל החינוך המודרני בצפת

“…אחרי שר דבר השר (הברון אדמונד רוטשילד) דברים קשים עם הרבנים וההמונים, כאשר היו בראש פנה⁶⁰ ודבריו עשו רושם גדול ויפעלו על לבות אנשי צפת, עד כי נוסד בית ספר בהשתדלות הד”ר בלידן⁶¹. אבל רוח הממונים (על החלוקה) והמלמדים לא נחה בזה, ויחפשו תחבולות לבטל את בית הספר וירדפו באף את כל המחזיקים במעוזו, שללו את חלקם ב“החלוקה”, אל בית הספר אשר הוא בבית הד"ר לפי שעה זרקו עביט של… אבל אחרי אשר ראו כי כל התחבולות לא הועילו, כי למרות רוחם שלחו האנשים את בניהם לבית הספר, ויהי ביום השבת בעת קריאת התורה הלכו איזה אנשים משכירי כת המערערים מבית כנסת לבית כנסת ויצעקו בקול כי גזרת שמד יצאה על העיר מהבאראן, כי רוצה הוא לעשות שקאלעס (אסכולות), וכל מי אשר יתן את בנו לשקאלע הוא בארור ובחרם. מובן הדבר כי האנשים אשר יחיו את נפשם ממלאכת ידם מבני ישראל, אסרו להם לעבוד אצלם, ושללו מהם החלוקה, גם את אלה אשר לא פחדו מזה – שלחו שליחים לדבר על לב נשיהם, פן ימותו בניהן בעון החרם… על כל זה התאספו ספרדים ויתנו את בניהם הם לבית הספר. וגם עתה חיל המערערים לא ישקטו ולא ינוחו ויבקשו עלילות לבטל ולהרוס את בית הספר.

ביום ו' ערב שבת קודש העבר נשלח בשליחות מאת הד“ר (בלידען) להדומ”ץ (דיין ומורה צדק) הרב ר' משה דוד שו“ב מראש פנה אשר נקרא לפי שעה לסדר הלמודים⁶² בצפת בבית הספר, והר”ר משה דוד שו“ב הנ”ל דבר עם הדומ“ץ, כי הד”ר מעמיד על דבריו כי יורה בבית הספר מלמד זה או אחר, אך אנשי העיר יכולים לבחור להם מלמדים כטוב בעיניהם ולעמיד משגיחים יראי השם שישגיחו שלא ילמדו ח“ו (חס ושלום) מינות. אך הד”ר חפץ סדר ומשטר בלמוד ע“פ פדגוגיא שלא יזיק לבריאות הילדים, וגם שידעו המלמדים ללמוד תורה ונ”ך ודקדוק שפת עבר. ואחר שהשיב הדומ"ץ כי יתן תשובה עד יום ראשון, ויהי ביום השבת יצא החרם… וכאשר נשאל: מה זה? אמר: כי לא בו תלוי הדבר, אך יושבי העיר אינם חפצים בשקאלע.

ובכדי להראות לכם כי באמת נוסד בית הספר על טהרת הקודש אעתיק לכם את התקנות אשר עליהן אדניו הטבעו, ואלה הן:

א) בשם חברת “חנוך נערים” תקרא החברה ומטרתה לעמוד בכל כח ועוז נגד המתנגדים לחנוך טוב ונלחם בכל כחנו כל אחד ואחד, ונהיה באחדות גמורה בעד אחד, ואחד בעד כולם.

ב) החברה פתחה בית ספר ללמוד בו תורה ונ"ך, דקדוק שפת עבר, תפלות ודינים ודברי מוסר, תלמוד גם לשון עברית.

ג) הבית יקרא “בית אברהם” על שם השר הבאראן אברהם בנימין (עדמאנד) לבית ראטשילד הי"ו.

ד) אנחנו מחויבים להשתדל בכל כחנו שבית הספר יפיק רצון מהממשלה הן בלמוד, והן במלבושי התלמידים וכו'⁶³.

ה) החברה תבחר מאתה אנשים אחדים למנהיגים שינהלו את החברה וישגיחו על בית הספר עפ“י רוח הדת וע”פ רוח הממשלה.

ו) כל אחד מהחברים יתנדב כאשר ידבנו לבו בעבור בית הספר לעזור לאיש אשר ירדפוהו המערערים.

על שש תקנות אלה באנו על החתום אור ליום א' י“ד לחדש סיון תרמ”ז פה עיה“ק צפת”ו תובב"א.

לעת עתה יש לנו חמשה ילדים מאשכנזים וכשלושים ילדים מהספרדים ונשכור מורה ספרדי, את החכם יוסף אלי' כהן ממשפחת החכם הזקן אבא גרשון כהן קאנסול פרס, והוא מורה לילדי הספרדים תורה ושפת עבר, גם לשון ערבית".

(מכתב מצפת בהצפירה, שיצאה בווארשה, שנה י“ד כ' תמוז תרמ”ז, גליון 146 שנת 1887)

י. איסור הספרדים נגד בית הספר של “כל ישראל חברים” שהתנהל על ידי נסים

בכר

“ידוע ומפורסם כי מזה שנים קדמוניות בקשו שרי ישראל לרחם על הארץ וליסד בתי הספר פעה”ק ירושת“ו ובזמן הרה”ג רבין חסידא המקובל האלקי עט“ר⁶⁴ מה”ר הרב אג“ן זיע”א⁶⁵ הריצו שרי ישראל מכתביהם למען יקבלו ליסד אישקולה בארץ הק' והמה מוכנים להריק כספיהם עד בלי די, ובאותו זמן בהסכמה עלו יח“ד חו”ר⁶⁶ ספרדים ואשכנזים הי“ו שלא לקבל הדבר הזה בשום אופן שבעולם ואפי' שתהיה הנהגת האישקולה עפ”י הרבנים הי“ו עכ”ז לא הסכימו, וכן אחר זמן, עוד הפעם חזרו לבקש ליסד האישקולה הנז' ובהסכמה עלו חו“ר עה”ק ספרדים ואשכנזים הי"ו.

ואתיא מכללא מע' הרב המקובל האלקי רבין חסידא הרב היר“א ז”ל ומע' הרב המקובל האלקי הרב כמוהרר“א מאני⁶⁷ הי”ו לאסור איסור התיסדות אישקולה באה“ק. ומזה שנים שבא מע' סי' נסים בכר הי”ו משלח מאת שרי וגבירי חברת כי“ח ובידו רשות ליסד אשקולה ובבואו לדבר עמנו רעשה ותרגז הארץ כי איך אפשר להתיר את האיסור אשר אסרו ראשונים כמלאכים ובפיו ובשפתיו מהאיש הלזו יכול גם יכול לגנוב לב חו”ר ישראל באומרו כי האישקולה היא מוכרחת שתייסד על אה“ק בכח הממשלה האדירה יר”ה.

וברצונינו ושלא ברצונינו מוכרח הדבר לעשותו שעיני שרי ישראל שמו מגמת פניהם על הדבר הזה ואזי המה ישלחו דירקטור ואיש אשר יחפצו בו, והיותר טוב שנסכים עתה עמו והוא יהיה הדירקטור ונהיה אנו בטוחים כי לא יצא שום תקלה מתח“י⁶⁸ כי אם כל כונתו לפאר ולרומם תורת אלקינו ולהרביץ תורה לנערי ישראל והוא יבחר מרשומי מע' החכמים הי”ו שיעמדו לשרת באישקולה הנז' להגדיל תורה. ויכולים חכמי ישראל לסמוך על דבריו בהיותו נולד באה“ק ונין ונכד להרב רבין חסידא הרב היר”א ז“ל הא ודאי לא יצא ממנו הרעה, ואם שדברים הללו לא יועילו ולא יצילו להתיר את האיסור אך מורא עלה על ראשי חו”ר במה שדבר כי האישקולה הנז' תתיסד בזרוע נטויה מהממשלה יר“ה ושרי ישראל הי”ו ונתפתינו ואמרנו שהטוב טוב לקבל האישקולה ולהאמין בהבטחותיו אשר הבטיח כנז'.

והן בעון כל דבריו אשר דבר והיו כלא היו וכמעט שאם היה בא דירקטור מילידי צרפת היה יותר טוב ממנו כי לספר העניינים המתילדים באישקולה הנז' רבו כמו רבו כי הדבר ברור כי במקום הזה נשכח מילדי ישראל תורת משה ועבודתו יתב“ש⁶⁹. וגם ידענו בירור שהעיד גדול הדור חסידא קדישא ז”ל כי הנז' היה מלעיג בהיותו בדרך עמו על מצוה דאוריתא מצות תפילין, הדבר הזה הגד הוגד לנו מפי הקדוש הנז' אחר זמן, באופן כי לכל הצדדים ידענו בבירור עתה כי אי אפשר שתהיה אשקולה באה“ק לפי שממנה יוצא הריסת הדת כנז' ואין צורך להרחיב כל פרט ופרט. ובכן אנחנו הח”מ חו“ר כוללות עה”ק ירושת“ו ובהסכמה עלינו ככל הסכמות אשר נעשו מימות יהושע ן' נון עד עתה שלא לקבל אישקולה באה”ק אפי' שיסכימו לשלוח לנו דירקטור אחר או שיסכימו שתהיה השגחת האישקולה עפ“י דיני ישראל או באו”ה⁷⁰ בשום צד ואופן הגכמנו בכל חו“ת⁷¹ שלא לקבל, ועל עתה באנו בצירוף קובה”ו אנחנו גוזרים בכח תוה"ק שתתעלה ע“כ אחד מתושבי אה”ק שלא יוכל לשלוח את בנו בשום אישקולה כנז' אשר בה ילמדו בני ישראל כי לפי דעתינו הוא כמקריב בנו לעבודה זרה, וגם אנחנו גוזרים ע“כ תושבי עה”ק בגזרת נח"ש⁷² שלא יוכל שום אדם לשלוח את בנו ואת קרוביו לבתי הספר של אישקולה אפי' אם תתיסד באופנים אשר נראה לעין כי לא יהיה שום פחד מהריסת הדת הכל הוא הבל ורעות רוח, כי בהמשך זמן כל דבר הטוב אשר יתוקן תשאהו רוח ולא ישאר כ“א חלק הרע, ואם ח”ו האיש אשר יעשה בזדון נגד דברינו אלה מלבד כי יצא מכלל עדת ישראל לא זו בלבד כ“א שלא נמול את בנו ולא יקבר בקבורת ע”י ישראל עולמית כי תלי“ת⁷³ כל המלכים האדירים יר”ה מלכי חסד המה ורצונם שכל איש ואיש יעמוד על דתו ובדבר אשר ממנו יוצר נגד האמונה מכל אומה אינם חפצים ובפרט המקום הק' עקו“ת⁷⁴ ירושת”ו אשר עליה נאמר כי מציון תצא תורה יוסד בה דבר אשר ממנו תשתכח תורת אלקינו, בטחנו שדברינו אלה יהיה מקובל בלב כל תושבי עה“ק לקיים משפט כתוב בכל הנז' ושלי”ב⁷⁵ ועליו תבא ברכת טוב ועד“א ח”ש⁷⁶ היום כ“ג שנת התרמ”ז ליצירה והשו"ב⁷⁷ וקיים.

(ועל החתום)

יש“א ברכה, יוסף ויטאל ס”ט, אהרן משה פירירה ס“ט, ששון בכר משה, מורינו יחיאל בר אדון ס”ט, יעקב מטלון ס“ט, מכלוף שרביט ס”ט, הצעיר אפרים מירקאדו אלקלעי אלחדאד ס“ט, הצעיר משה סוזין ס”ט, הצעיר רפאל יצחק ישראל, וידאל ב. חנוך אנג’יל ס“ט, אברהם חיים פינטו ס”ט, ע“ה שלם אבן מלכא ס”ט, הצעיר משה מלכא ס“ט, הצעיר יהושע ציון הלוי ס”ט, אליעזר פאפו יצ“ו, כאשר כתבתי וחתמתי בהסכמת הרב מ”א זיע“א, חיים יצחק אבולעפיה ס”ט, ע“ה עמנואל אלנקאש ס”ט, ע“ה שלום עדני ס”ט, הצעיר יצחק גאגין ס“ט, הצעיר חיים נסים ברוך ס”ט, שלום בכר ששון הי“ו, ע”ה ב“ה יששכר אצבאן ס”ט, הצעיר שמעון… ס“ט, הצעיר נסים ישראל ששון ס”ט, הצעיר שבתי אקשוטי הי“ו, הצעיר אהרן אלנקאוה הי”ו, הצעיר נסים עזרא מאנדיל הי"ו.

(נתפרסם על ידי א. בן-יעקב ברבעון “ירושלים” שנה ג', חוברת א-ב, תשרי-ניסן תש"י).

יא. בישיבת “תורת חיים”

(תאורו של תלמיד שהובא על ידי אביו זקנו אל הישיבה)

דלת ברזל גדולה נפתחה, ואנו עומדים במקום שהוא ספק חצר ספק מרתף אפלולי ומקורה. מתוכה עלינו במדרגות אבן לחצר עליונה שטופת אור שמש, וממנה במדרגות אבן אחרות לאולם הישיבה. תקרת האולם וכתליו היו מצויירים ומכויירים במיני ציורים וכיורים מעשי אמן, מחיות הקודש שביחזקאל, ועיר הקודש שבארץ ישראל. שולחנות ארוכים וכבדים מוקפים ספסלים צבועים בצבע מבריק הדור, עשויים לישיבה שיש בה סמיכה, מלאו את חלל הבית. ובהיקפו מסביב, ארונות מלאים ספרים ערוכים על גבי מדפים, משיפולי הקרקע עד רום התקרה, וסולמי עץ קטנים בצדם.

קולות נעימים ומסולסלים נצטרפו לשירה אדירה שנשתפכה מים הגמרות הפרושות על השלחנות. טוב ללמוד כאן, אמרתי לזקני. וזקני לי: למטה בחצר יש חדרים מיוחדים לישיבה קטנה, אבל לעולם ילמד אדם במקום שלבו חפץ. אעשה לך רב מחכמי הישיבה הגדולים וקנה לך חבר בעצמך, ותלמיד כאן.

ובידו המושטה כלפי מעלה, ממול אולם הישיבה, הראה לי על עליית קיר קטנה הבנויה על עמודים, ומדרגות תלולות מוליכות אליה. שם, אמר, בית-ועד לאלה שכבר זכו לסמיכת חכמים בישיבה. יהי רצון שתעלה גם אתה שמה במשך הימים.

את מושבי קבע באחת הפנות שבישיבה, רחוק ממקום מושבו הוא, והלך לו לשבת במקומו. אחרי שעה קלה ניגש אלי בצעדים מתונים אחד מחכמי הישיבה בעל פנים מאירים וקורנים, הושיט לי את ידו לשלום, והתחיל משיח באותו ענין שמצאני עוסק בגמרא הפתוחה לפני. זה היה רבי.

בו ביום נודע לי כי גם זקני מלמד את אחד הבחורים. בחור זה הוא בנו של ראש הישיבה עצמו. ולאחר זמן נודע לי שזקני משלם מכיסו לרבי נאפוליון לחודש, סכום עצום לפי השגתי. ובאמת היה בסכום זה כדי מחצית דמי החודש שזקני היה מקבל מקופת הישיבה. נתעוררו בי שתי קושיות בזו אחר זו. מפני מה היה צריך זקני לבקש לי רב אחר כשהיה יכול ללמדני בעצמו, ומפני מה היה צריך ראש הישיבה לבחור בזקני ללמד את בנו הוא. אמרתי, שתי הקושיות מתורצות אחת בחברתה, ואף שלא נתחוורו לי היטב כבשתין בלבי.

בשעת הצהרים נשתתקו הקולות. בני הישיבה התחילו יוצאים ונכנסים. מהם מתירים את צרורותיהם ומוציאים את ארוחותיהם שהביאו עמהם, ומהם הולכים לחנויות שבבנין הישיבה, מחוצה לו, לקנות משהו לסעודה. עמדתי על גזוזטרת הישיבה ונסתכלתי לחצר המרובעת והנקיה שמלמטה. והנה מחזה מפליא ומשעשע.

מפתחו של הבית הפתוח לאותה חצר יצא איש אחד מעוטף בטלית ומוכתר בתפלין, ובידו ספל עם חלב, בצעדים זריזים צעד לקראת אמצע החצר. שם העמיד את הספל עם החלב, כשחתול מקפץ כנגדו ומתחיל מלקק בתיאבון מן החלב בעודו בכפו. מי זה? ומה הוא עושה? זהו ראש הישיבה, ר' יצחק וינוגראד, היושב בתענית בכל יום עד חצות כשהוא מעוטף בטליתו ומוכתר בתפיליו ועוסק בתורה, ובשעת הצהרים לפני האכילה הוא מקיים את המצווה, שיאכיל אדם לבהמתו קודם שיאכל בעצמו, שנאמר ונתתי עשב בשדך לבהמתך ואחרי כן, ואכלת ושבעת. מנהג יפה. אם אין בהמה, הרי חתול בכלל בהמה, ואם אין עשב הרי חלב בכלל. שמחה קפצה עלי והתחלתי מקפץ ונכנס לאולם הישיבה, שנהפך באותה שעה לאולם אוכל גדול.

במקום הגמרות והמפרשים, ניירות וסודרים פרושים, ועליהם סכיני כיס, קטנים וגדולים, פרוסות לחם, מלפפונים חיים וכבושים, אבטיחים ועגבניות, זיתים וביצים ומלח. ובאמצע האולם עומד שמש וכוסו בידו. בקצה שולחן אחד ישב זקני. ולפניו כחצי תריסר קנקנים של פח העשויים להשאיל לבני הישיבה שאינם מסתפקים בכוס אחת של טה, ורוצים להכין לעצמם תה בכלי גדול, קודם שיעקור השמש את רגליו מן הישיבה ויכלה הטה מן הקומקומים. פני זקני נהרו משמחה כשהקנקנים עברו מיד ליד, זה שואל וזה משיב. המצאה יפה לגמילת חסד של טה.

בלילה שבנו הביתה בדרך אחרת מבזו שהלכנו לישיבה. הדרך שהלכנו בה בבוקר קצרה יותר, אבל בלילה היא בחזקת סכנה. אין יהודים עוברים ושבים מצויים בה. והערבים היושבים בטל לפני בתי הקפה שלהם ומעשנים את הנרגילה עלולים להשתולל יותר מבאור היום. הלכנו דרך רחוב חברון, שיהודים רבים גרים בו, לרחוב היהודים, ומשם דרך רחוב חב"ד לסימטא של “ביקור חולים”, ומשם בקפנדריא דרך חצר אחת, שמעלות ומורדות בה, לרחוב הארמנים, ומשם בצד “מגדל דוד” לשער יפו הרחב והמפורץ.

כשעברנו על יד “מגדל דוד” בקע משם קול תזמורת. לקח זקני שתי בהונות ידיו והגישן לאליה שבאזניו וסתמן כביתדות. פה חונה צבא תורקי, אמר לי בלחישה, ואסור לשמוע קול נוגנים מבני נכר במקום שחנה דוד המלך עליו השלום וניגן שם בכנורו. בשוב ה' את שיבת ציון, הוסיף, נשוב לשמוע קול כנורו של דוד, משיח ה', במקום הזה.

כשבבתי לביתי אכלתי בחטיפה את סעודת הערב המוכנה לי והלכתי לבית המדרש “בית יעקב” שבשכונת “בית ישראל”. רבים היו הנערים והזקנים שמילאו את בית המדרש המואר במנורות ברק מאירות ומשמחות. שמש בית המדרש, ר' משה אלי', חילק טה מתוק ליושבים אל השולחנות ללמוד. ותוך כדי חלוקת הטה היה מחלק צביטות של חיבה ללחיי הנערים שלמדו בניגון ובהתלהבות. כנגד המבטלים את האחרים מלימודם ומרעימים אותו היה מתקצף ומקלל: “יבנה המקדש”, ומושך אותם בשתי ידיו אל מחוץ לבית המדרש.

לאט לאט הלך בית המדרש ונתרוקן. על השולחנות היו מונחות ערמות של ספרים פתוחים למחצה וסגורים. מעטים עוד ישבו והגו בניגון ובהמיה, והנה זקני עומד בפתח. האם לקרוא לי בא? לא. נוהג הוא לבוא בכל לילה כדי לסדר את הגמרות המפוזרות על השולחנות ולהחזירן למקומן בארונות. וכל זה למה? מה בכך אם ישארו בכאן עד שיחזירן השמש למקומן? שתי תשובות בדבר. האחת, שעל ידי כך יתעוררו הבחורים להחזיר בעצמם את הספרים למקומם כדי שלא להטריח זקן. והשנית, בספר אחד ראה ש“ברוך אשר יקים את דברי התורה הזאת” במי שמקים בפר להעמידו במקומו נאמר.

(מתוך הספר “ארץ וימים”, הוצאת “סורא” ירושלים, תשי"ג מאת הרב פרופ' ש. ק. מירסקי)

פרק שני: ראשיתו של החינוך הלאומי    🔗

א.    🔗

בסוף המאה התשע-עשרה חל מפנה גדול בדרך התפתחותו של החינוך בארץ ישראל. עד אז הצטמצם החינוך בלימודי היהדות, ובלימוד התלמוד בעיקר, וכל נסיון להרחיב את תכנית הלימודים ולהכליל בה לשונות זרות וידיעות יסודיות בחשבון ובהיסטוריה ובגיאוגרפיה כללית נכשל. החולשים על חיי הקהלה היו גבאי ה“כוללים” שבידם ימצאו כספי התמיכה מחוץ לארץ, ה“חלוקה”, שחיי רבים היו תלויים בה, ואלה בצירוף קנאים התנגדו לכל חידוש בחינוך ב“חרמות” ובאמצעי לחץ חברתיים וכלכליים. מצב זה לא יכול היה להישאר בעינו מסיבות אלו:

א) הישוב הדל במניינו בארץ ישראל עמד במרכזה של ההכרה היהודית בעולם. גדולי לב כמשה מונטיפיורי ואלברט כהן וצבי גרץ ראו את הניוון החומרי והמוסרי שבני הישוב שקועים בו וביקשו להיטיב את מצבם. אמצעי השיפור היו הרחבת אופקם של התושבים והפצת אומנות ומלאכה וידיעת דרכי המסחר ביניהם, למען יוכלו להתפרנס אם מיגיע כפיהם ואם ממשא ומתן וישתחררו מקללתה של תמיכה. לשם שחרור זה היו זקוקים לידיעות שימושיות שונות. אמנם נוסדו במשך הימים על ידי נדיבים בתי ספר מודרניים אחדים, אבל מספר חניכיהם היה קטן ורובם מבני הספרדים שלא היתה קנאותם גדולה כל כך.

ב) על הישוב הישן נוספו יהודים חדשים מחוץ לארץ – חומר אנושי שהתייחס בבוז אל ה“חלוקה”, וריבוי האוכלוסיה הביא גם לידי תקומת מעמד של סוחרים ובעלי בתים שהכירו בנחיצותם של לימודי-חול.

ג) ולמעלה מכל גרם לכך הרעיון הלאומי, רעיון שיבת ציון. נושאי הרעיון שאפו להגביר מצד אחד את הרוח הלאומי בקרב הדור הצעיר על ידי האדרת לימודי התנ"ך, על ידי תחיית הלשון העברית גם בדיבור ועל ידי לימודי ההיסטוריה הישראלית. מצד שני רצו בלימודים המביאים לידי הכרת העולם. הם בקשו ליצור חיים תרבותיים וכלכליים עצמאיים – ולשם זה היה צורך גדול בידיעות שימושיות שונות.

הרעיון הלאומי היה אז מרחף באוויר העולם, היהודי והכללי גם יחד. מאורעות העולם היהודי, כעלילות הדם בדמשק, רודיש ומעשה מורטרה, הגבירו את רגשות שיתוף הגורל בקרב נידחי ישראל בכל ארצות פזוריהם. במקומות שונים ורחוקים זה מזה החל הרעיון הלאומי חודר ללבבות.

באמריקה קם חוזה חזיונות, עמנואל נח, לייסד בה ישוב יהודי מיוחד ועומד ברשות עצמו; באנגליה התעורר בנימין ד’ישראלי, הוא הלורד ביקונספילד, לחשוב על מדינה ישראלית; הרב צבי קאלישר קינא לארץ ישראל בראותו “מה עשו אנשי איטליה, פולין והונגריה, אשר השליכו נפשם מנגד עבור שם נחלת ארצם”, ושאל את עצמו ואת אחיו: “איך נוכל אנחנו בני ישראל, אשר הארץ המפוארה, משוש כל הארץ, היא לנו למורשה, איך נוכל לשים יד לפה?”; הרב שלמה יהודה חי אלקלעי, יליד ירושלים ורבה של קהלת זמלין בסרביה, התקין תכניות נועזות על קיבוץ גלויות והתמזגותן לכלל ישראלי אחד המדבר בלשונו הקדומה ובונה את ארצו; בגרמניה חלם משה הס את חלום גאולת האנושות במלכות הצדק וראה בשחרורה של איטליה סימן לתחיית העברים בארץ מולדתם; בפאריז הכיר קארל נטר יהודים פליטי ארצות הסבל וביקש לקרב תשועת ישראל על ידי יסוד בית ספר חקלאי בארץ ישראל; ור' עקיבא יוסף שלזינגר, יליד פרשבורג, עלה ירושלימה ובלבו אש אהבה לציון. כל אלה מוכיחים כי רעיון התחיה לא היה מקומי ומקרי – רוח התקופה הקיפה את טובי העם בארצות שונות. אף נוצרים נלבבים חזו את תחית עמנו בארצנו ההיסטורית.

רוח התקופה – כי הרעיון של שחרור עמים נדכאים היה מרחף באויר העולם. המהגרים שהתיישבו באמריקה – השתחררו מעולה של בריטניה – ועמנואל נח למד את שיעוריו בחופש העמים ממאורע כביר זה; יון פרקה מעליה את עולה של טורקיה והיתה לארץ חפשיה – וזה עורר הדים חזקים בלב כל שוחרי החופש; שיחרורה של בולגאריה עשה רושם על בן יהודה, מחיה הלשון העברית; יסוד מדינת ההונגארים ושחרורה של איטליה השפיעו על הרב קאלישר ועל יהושע שטאמפר – מייסד אם המושבות “פתח תקוה”.

ב.    🔗

הגדול במניחי היסוד של החינוך העברי החדש, הלאומי, היה אליעזר פרלמן, ששינה את שמו לבן יהודה, והנקרא בצדק בשם מחיה הלשון העברית – כי תחיית העם ותחיית לשונו היו ראש שאיפותיו. בשנת תרמ"ב עלה לארץ, ומיד לאחר בואו ייסד, יחד עם יחיאל מיכל פינס, חברה לשם הפצת הלשון העברית והדיבור בה. בספר התקנות היה כתוב:

"בשם ה' וישראל עמו. זה ספר הברית אשר כרתו מתי מספר מבני ישראל אוהבי אומתם וחפצים בתחייתה, אשר היו לחברה ויקראו שמה “תחיית ישראל”.

בסעיף הרביעי של תקנות החברה קבעו את הדברים האלה:

“החברים היושבים בארץ ישראל ידברו איש אל רעהו עברית בסוד החברה, בבית מועדה ואף בשוקים וברחובות ולא יתבוששו. גם ישימו לבם ללמד את בניהם ובנותיהם וכל מרבית ביתם את השפה הזאת. אף תעמול החברה לצרפה מסיגיה ובדיליה ולעשותה מדוברת בבתי התלמוד”.

בן יהודה קיבל משרת מורה בבה“ס של “כל ישראל חברים” (אליאנס איזראעליט אוניברסאל) שבירושלים בשנת תרמ”ג וראשית פעולתו היתה להרגיל את התלמידים בדיבור העברי – והצליח. ומן הראוי להעיר כאן שבארץ ישראל בכלל ובירושלים בפרט שררו תנאים מיוחדים שהקלו על המורים לעשות את הלשון העברית לשון השיתוף של בני העדות השונות. ב“כותאבים” היו מתרגמים את התורה ללאדינו או לערבית, וב“חדרים” של האשכנזים לאידיש, ולילדים השונים חסרה לעתים שפה משותפת. על כן היה לדרישה הרומאנטית של השלטת העברית גם בסיס ריאלי.

בן יהודה לא האריך ימים בהוראתו – חולשתו הגופנית מנעתו, אך התפטרותו מבית הספר לא ביטלה את הנסיון – הוא העמיד תלמידים מובהקים שהלכו בעקבותיו, הלא הם דוד ילין ויוסף מיוחס. לא עברו ימים רבים ושאר בתי ספר החלו לחקות את הנסיון, הלא הם בית הספר של למל בירושלים ובית הספר לבנות על שם אבלינה די רוטשילד ובתי הספר של “כל ישראל חברים” בשאר הערים. אין זאת אומרת כי הצליח דבר בכל בתי הספר. מכיון שמנהליהם היו עמוסי מסורת אחרת ולא לב כולם נטה אחר הרעיון הלאומי נשארו עומדים בחצי הדרך, ובבתי-ספרם שררה דו-תרבותיות. אך הניר הראשון נחרש ובשנת תרמ"ט פרסם בן יהודה בעתונו “הצבי” את הדברים הנלהבים האלה:

“היה יהיה הדבר, בוא יבוא היום ולא יאחר! עוד עזב יעזוב ישראל בארצנו את לשונות הנכר אשר בפיו, שוב ישוב ללשון אבותיו, והיתה ביום ההוא לשון עברית אחת לכל העם ובראה לו לב אחד ורוח אחת תתן בקרבו, והיה ישראל אחד ולשונו אחת. היום הנפלא ההוא נשורנו ומקרוב, נראנו ובעוד שנים מספר. בוא יבוא ולא יאחר”![⁷⁸].

לפי דברי בן יהודה היה הוא היוצר של שיטת “עברית בעברית”, אבל זכות זו של ראשוניות נתבעת גם על ידי אחרים. ואין זה מתמיה אם הביאה השאיפה לתחיית הלשון לידי שיטת הוראה דומה במקומות שונים ועל ידי מורים שונים.

ג.    🔗

בתי הספר המודרניים המעטים שנפתחו והתקיימו על ידי חברות נדיבים – של למל, של “כל ישראל חברים” ושל “אגודת אחים” – היו טבועים בחותם הגלות, שכן היו לימודיהם העבריים והכלליים שתי רשויות. תחילתו של החינוך הלאומי נעוצה ביסודן של המושבות העבריות. בהן התחילו הגישוש והצעידה לקראת חינוך נורמאלי וההשתחררות מן הפילוג. במושבה הראשונה נהגו עדיין בדרך הראשונה – וזה נחתך על ידי אופים של המתיישבים. מייסדי “פתח תקוה” קבעו להם בשנת תרמ"א (1881) תקנות של תלמוד תורה, ובהן אחת המעידה על השקפתם:

“קיבלנו עלינו לגדל את בנינו לתורה ולירא ה', ובכל בתי ת”ת וישיבות לא ילמדו נערי בני ישראל כי אם תורת ה' ומוסר, וכתב ולשון הקדש בלבד"⁷⁸.

“ראשון לציון” שהיתה השניה למושבות, זכתה להיות הראשונה לחינוך לאומי. מייסדיה היו ז. ד. לבונטין ויוסף פיינברג מרוסיה, מן הצעירים שהרעיון הלאומי כבש את לבם. הם התחנכו בגימנאסיות ובאוניברסיטאות הרוסיות וחלמו את חלום האוניברסאליות ואחוות העמים, ורק מקרי הזמן האכזריים הוכיחו להם כי תקוות ההשכלה בת השמים וחזיונות הסוציאליזם המשווה כל בני האדם – תקוות שוא הן. על כן החליטו לנטור את כרמם הם.

דרך הלאמת בית הספר העברי במושבות לא היה סלול ורבים היו מאבקיו. המושבות הראשונות לאחר היווסדן נכנסו לרשות אחרת, מחוסר מקורות כסף לביסוסן, – לרשות הבארון רוטשילד, והוא כלכלן. באי כוחו היו פקידים. אלה לא היו מעוניינים ביותר בשאלות חינוך ולא הרבו להתערב בענייני בתי הספר. במושבות החרדים – פתח תקוה, זכרון יעקב ועוד – נפתחו “חדרים” ולימדו בהם שוחטים או מלמדים מן הטיפוס הישן. במושבות המתקדמים לימדו מורים מטיפוס המשכילים. הם הכניסו לתכנית עברית כלשון וספרותה, תולדות ישראל וחשבון, אבל לא את מדעי הטבע. שפת הילדים היתה כשפת הוריהם – יידיש. אכן מעט מעט החלו פקידי הבארון נכנסים בעבי הקורה וממנים עצמם אפוטרופסים לחינוך ומטפלים גם במורים. פקידים אלה רחוקים היו מאידיולוגיה לאומית והביאו מורים מחניכי בית המדרש למורים של כי“ח בפאריז או בחרו בנערות המושבה הטובות בעיניהם ושיגרון לבירת צרפת, למען תרכושנה להן שם לשון המדינה ותחזורנה להפיץ תרבותה של צרפת. מורים אלו שבאו מרחוק הצטרפו אל הפקידים והיוו יחד את ה”חברה העליונה" המשמשת בכל מקום דוגמת חיים לתושבי המקום. על ידיהם החלו ילדי ישראל במושבות מאמנים לשונם בדיבור הצרפתי, וסכנה היתה צפויה לחינוך העברי שישתבשו דרכיו. המורים הלאומיים שהחלו ללמד על פי השיטה הטבעית הצילו את הדור מסכנה זו.

כדי ללמד בלשון העברית היו המורים זקוקים למהפכת רוח, לשבירת מסורת, לפריקת עולה של לשון שנעשתה חלק מעצמאותם הרוחנית והמחשבתית ולבקש להם דרכי ביטוי חדשים. הראשונים גבורי רוח היו ומן הראוי לקבוע שמם לזכרון: דוד יודיליביץ ומרדכי ליובמן מראשון לציון, יהודה גראזובסקי, ששינה שמו אחר כך לגור, מעקרון, זאב יעבץ מזכרון יעקב, ישראל בלקינד מיפו, מ. ד. שוב מצפת ומראש פינה ויצחק אפשטיין. אכן אף אלה שנאבקו עם עצמם והתגברו על כל הרגליהם הישנים וקנו להם רהיטות בדיבור העברית – לא רכשו להם שיטת הוראה בה. לא היה בארץ גדול הוראה שישמש רב לטירונים. לא היה בית מדרש שממנו תצא תורה זו. בני אדם שונים, שדרו במרחק מקום זה מזה ושלפעמים לא היה קשר ביניהם – בני הגליל תלושים היו בעטיו של שיבוש דרכים מבני יהודה – החלו לבקש שיטות הוראה בדרך הארוכה, המייגעת ורבת החתחתים של ניסוי וטעיה, ואיש לא ידע על לבטי חברו. ואף על פי כן הגיעו כולם אל מחוז חפץ אחד. המסירות הוליכתם בדרך הישרה.

דוגמה של נתיב יסורים זה יוכל לשמש הקטע הבא, מוידויו של הד"ר אפשטיין על ימי הוראתו הראשונים בבית הספר לבנות בצפת:

“העברית שלי היתה פרי ה”חדר" בעיירה ליטאית. שנים אחדות בליתי עוד בבית המדרש הגדול באודיסא ללא מורים וללא שיטה… ואני מעודי לא הוריתי דבר מה בעברית… באביב תרנ“א נפתח בית ספר (בצפת) על שתי מחלקותיו, ואני מנהלו הרוחני. מימי לא בקרתי בית ספר עממי ולא קראתי כלום על חינוך והוראה. תורת ההוראה, תורת החינוך ותולדותיו – טרם נולדו בשבילי, אף לא התיצבה לפני השאלה כיצד מלמדים ראשית הקריאה והכתיבה והלשון… עיקר אחד היה למעלה מכל ודאי: לשון בית הספר עברית… בעיה נשגבה עמדה לנגדי ואני לא הרגשתי בהופיעה ובהפתרה: כיצד מלמדים שפה זרה בלי הסתייע בלשון התלמיד? כל ספר לדוגמה לא היה לפני, על מציאות “שיטה ישרה” לא ידעתי כלום… אמנם ביפו כבר היה בית ספר עברי כמוסד בר קיימא, גם בראשון לציון ובזכרון יעקב הוחל להורות בעברית. אבל צפת היתה רחוקה ת”ק פרסא מן הישובים האלה, וכל ספר בעברית טרם יהיה בארץ"…⁷⁹

ברם ההתלהבות הלאומית עשתה גדולות.

האהבה הגדולה שהשקיעו המורים בלימוד הלשון דבקה בתלמידים. ואחדים מן המורים החלו לחלום חלום גדול: לעשות את בית הספר דו-הלשוני לאסכולה הארמונית וללמד גם את הלימודים הכלליים בלשוננו. בזה גדלו המכשולים: חסרה טרמינולוגיה למקצועות הכלליים וספרי לימוד לא היו. הספרים המועטים שנמצאו בעברית בתורת החשבון ומדעים אחרים – שלטה בהם המליצה ולא נועדו לקטנים, ומעטה היתה התועלת שאפשר היה להפיק מהם.

את הנסיון הראשון ללמד לימודים כלליים בעברית עשה דוד יודיליביץ מראשון לציון. המושבה היתה גדולה – בשנת תרמ“ט גרו בה כששים משפחות – ושימשה מרכז בדרום. בשנת תרמ”ח נתפרסמה ידיעה ב“הצבי” שעשרים כורמים מ“ראשון לציון” החליטו לדבר עברית זה אל זה ולקדם איש את רעהו בברכת “שלום”. זו היתה האוירה ההולמת לבית ספר לאומי. כאמור לעיל היו שנים משפיעים ראשיים באותה מושבה: מרדכי ליובמן ויודיליביץ. הראשון היה יליד רוסיה, עילוי בתלמוד, שיצא לתרבות כללית ונכנס לבית הספר של מודדי קרקעות. כשעלה לארץ בשנת תרמ“ד קיבל משרת מודד קרקעות אצל פקידות הבארון וקבע מושבו בראשון לציון. אחר כך הוטל עליו לפקח על בתי הספר שבמושבות הדרום שעמדו בחסות הנדיב, הלא הן ראשון לציון, פתח תקוה, עקרון וקוסטיניה. דוד יודיליביץ היה יליד רומניה ובבואו לארץ נצטרף אל קבוצת הביל”וים והורה בבית הספר בראשון לציון. שנת תרמ“ו זכאית להחשב לשנת היסוד של בית הספר הלאומי. אמנם גם שם נתקבלה השיטה בדרך ההתפתחות. בשנת תרמ”ח הנהיגו את לימוד הלשון על פי “עברית בעברית” וכעבור שנה התחילו להורות את המקצועות הכלליים בלשוננו.

הדבר נתקבל בהתנגדות מורי הבארון שדרשו לימודי המדעים בצרפתית – אבל הדרישות הללו נדחו מאליהן במשך הימים. הילדים השתגרו בדיבור החי והיה להם ללשון הנפש. הרוח הלאומי נתגבר. לימוד בלשון הצרפתית נעשה אנאכרוניזם. במשך עשרים שנה נסתלקה הצרפתית במושבות ופינתה מקומה ללשון העברית. ברם עשרים השנים היו ימי מאבקים ונפתולים, מפנים ומחוץ. הלשון העברית לא נקנתה בלי קרב⁸⁰.

במשך עשרים שנה נסתלקה הצרפתית – אבל עד שנסתלקה היתה המלחמה קשה. המנהלים שהובאו מרחוק בורים היו בידיעת היהדות והמנהלות היו צעירות לימים. המורים היו משכילים עברים מעורים בחיי ישראל ובתרבותו. המנהלים הרגישו כי עם תגבורת העברית ירד כבודם ותרד השפעתם – על כן השתדלו להאדיר את מקצוע הצרפתית, והפקידים עמדו לימינם. השפעת הצרפתית הביאה לידי חזיונות שליליים אחרים שחתרו תחת יסוד הרוח הלאומית. הפקידים הצרפתים באורחות חייהם הזרים שימשו דוגמה. הדיבור הצרפתי נעשה סימן של השכלה. בנות האכרים החלו שואפות לחיים אחרים, חיי כרכים. בין כתלי בתי הספר התחוללו מלחמות חשאיות וגלויות – המנהלים כנגד המורים הלאומיים. מלחמה זו חישלה עוד יותר את מסירותם של המורים הלאומיים, ורבים מן ההורים באו לעזרתם. משנת תרס"ב ואילך החלה העברית כובשת מוסד אחר מוסד וכוחה של הצרפתית תש, עד שנעשתה העברית שלטת.

ד.    🔗

כשבא הד“ר לודביג פראנקל ליפו בשנת תרט”ז (1856) מצא בעיר ששים וחמש משפחות – בהן אך שלש אשכנזיות – ומספר נפשותיהן כארבע מאות, והיה להן בית כנסת ותלמוד תורה. האשכנזים נתרבו במשך הזמן ובשנת תרמ“ו נוסד על יד בית מדרשם ת”ת וישיבה “שערי תורה”. יהודי יפו עמדו ברשות עצמם ולא היו תלויים בממונים על החלוקה כיהודי ירושלים. על כן נראה במוסד החינוכי שלהם אות הזמן החדש, ובתכנית הלימודים נכללו גם כתיבה תמה, הקראה והעתקה וחשבון ודקדוק, ואפילו “שירים ומאמרים על פה”. הת“ת היה בן תשע מחלקות והמחלקה העליונה נקראה בשם ישיבה והוקדשה ללימודי הגמרא. הדין והחשבון מזכיר את “החדרים הגדולים והמרווחים” ובין דברי השבח למוסד, שנתפרסמו בקונטרס, נמצא גם שמות של משכילים, כגון של יחיאל מיכל פינס, זאב יעבץ ודוד ילין. הנזכר לאחרונה מעיד שבחן את התלמידים ומצא ש”הם יודעים את אשר למדו לא רק בתרגום מלים נפרדות וכתורת אנשים מלומדה, כי אם ידיעה עמוקה המקפת את הענינים שלמדו, למודם בתורה ונ“ך, ועניניהם חקוקים על לוח זכרונם הרך, והגדולים יודעים גם משנה גם גמרא על פה”. גם ועד “חובבי ציון” באודיסה היה בין תומכי הת"ת – אות הוא כי עמד על מדרגה לא נמוכה⁸¹.

עם התגברות תנועת חיבת ציון נשתקעו ביפו בני אדם שרעיונם הלאומי הביאם לארץ, והם תבעו חינוך לאומי לבניהם. ישראל בלקינד פתח בשנת תר"ן בית ספר פרטי ביפו והנהיג בו את הלשון העברית בכל המקצועות, חוץ מחשבון שנלמד תחילה ביידיש. צרפתית לימד כלשון ומורה ערבי לימד ערבית וטורקית. תלבושת הנערים היתה אחידה ומדי הילדות כמדי התלמידות בגימנאסיה רוסית. המוסד עשה רושם ואף כי נפתח בחמשה עשר ילדים נתרבה מספרם במשך זמן קצר והגיע לחמשים וחמשה⁸².

בית הספר הזה לא האריך ימים, כי מצבם הכלכלי של יהודי יפו לא היה טוב ביותר. ממאה ילדים שבקרו את בית הספר לא יכלו לשלם כלל – עשרים וחמשה, וכחמשים שילמו רק כמחצית השכר הקבוע – חמשה פראנקים לחודש. ברם ההורים הורגלו לבית ספר מאורגן ודרשו פתיחתו של מוסד כזה. שליח ועד חובבי ציון באודיסה הגיע אז ליפו, שמע דברי העסקנים והשפיע על הועד לקצוב סכום מסוים למטרה זו – אבל הסכום לא הספיק. בימים ההם החלה חברת “כל ישראל חברים” להגביר את פעולתה החינוכית בארץ ישראל. החברה החליטה לפתוח ביפו בית ספר, אז נצטרפו השתים: ה“אליאנס” נתנה את המנהל ומורה לצרפתית וחובבי ציון התחייבו לשלם למורי המקצועות העבריים ואת שאר ההוצאות. תחילה נוסד בית ספר לבנים ואחר כך אחד גם לבנות. מוסדות אלה עוד לא היו לאומיים גמורים.

בשתי השנים הראשונות היתה הצרפתית לשון המדעים השלטת. החל משא ומתן והמנהל הצטדק שלא מצא מורה מתאים ללמד את המדעים בעברית. הציעו לפניו מורה, את ישראל בלקינד, שיצא לו שם טוב. בבית הספר לבנים מסר לו המנהל שנים עשר תלמידים מבני המחלקה העליונה לעשות בהם את הנסיון העברי. רק מנהלת בית הספר לנערות הרשתה לו לבלקינד ללמד את המדעים עברית. והואיל ובלקינד לא מצא ספרי לימוד עברים לצורך זה כתב והדפיס על חשבונו ספרים בראשית ידיעת הגיאוגראפיה, קובץ שאלות חשבון וספר דברי ימי העמים⁸³.

עם פתיחת שני בתי הספר הללו בסיועם של חובבי ציון נדמה היה להם ללאומיים ביפו – שהיתה כשער לכל ארץ ישראל ומרכז למושבות הדרום – שהשיגו את מטרתם בחינוך לאומי, ותלו בהם תקוות גדולות. אף אחד העם, שהתייחס לכל חדש בזהירות ולא הניח לחום לבו לשטוף את חוש המציאות שנחן בו – אף הוא נסחף עם המאמינים ובמאמרו “בית הספר ביפו ושאלת הפועלים” כתב:

“הועד (של חובבי ציון) החליט לתת מקופתו ארבעת אלפים פראנק לשנה לצרכי החינוך של בני האכרים והאומנים בא”י, והסכום הקטן הזה נתן היכולת לחובבי ציון ביפו להוציא אל הפועל את המחשבה אשר מילאה את לבבם זה כמה: ליסד בא“י בית ספר עברי – “עברי” לא באיזו דברים טפלים וחיצוניים, כי אם בעצם רוחו הפנימית, אשר לא יהיה קנין איזו חברה או כיתה מיוחדת, כי אם ישא עליו חותם כללי. בית ספר בצורה כזו הנה נוסד עתה ביפו, וגם חברת “כל ישראל חברים” שמה עינה בו לטובה והואילה לתמכו תמיכה חברית ורוחנית”.

“והנסיון הזה – מוסיף אחד העם – אם יעשה בכל הזהירות והשקידה הדרושה, יוכל להיות אחרי כן, כשיעלה יפה, ליסוד תורת החינוך העברי, ובדרך מעשית יתן לנו פתרון השאלה החמורה הזאת, שהיתה עד כה רק לנושא מאמרים ודרשות, בלי כל תוצאות במעשה”⁸⁴.

לא עברו ימים מרובים וחילוקי הדעות שבין שני השותפים נתגלו. העסקנים הלאומיים חלמו על בית הספר שיתפתח בקרב הימים ויקים גם שלב עליון, בית מדרש למורים, שחסרונו היה מורגש, וחברת כי"ח עמדה על דעתה הפילאנטרופית, שמטרתה להכין את התלמידים לחיים של מסחר או אומנות. על כן יספיק להם בית ספר נמוך שלימודיו הכלליים קטועים והמביא בעיקר לידיעה שטחית בלשון הצרפתית, בשיעור הדרוש למשא ומתן קל⁸⁵. מחלקה גבוהה שמספר תלמידיה לא הגיע למינימום של עשרים וחמשה נסגרה – על ידי כך בטל החלום של בית ספר רב השפעה על מהלך החינוך בארץ.

אחד העם בא בשנת 1899 לבקר בארץ ומצא בבית הספר לבנים 165 תלמידים ובבית הספר לבנות 247 תלמידות. הוא ראה את המצב ונוכח שאין שתי החברות יכולות לדור בבית ספר אחד. אז נתחלקו בתי הספר. בית הספר לבנים נשאר ברשות חברת כי“ח ובית הספר לבנות עבר בשנת תרס”ג לרשות חברת חובבי ציון באודיסה. זהו תאריך חשוב בתולדות החינוך בארץ. כי בית ספר זה – לבנות – היה לאחד החשובים ביותר ובו נתגלה הרוח הלאומי בעוזו. מנחם אוסישקין, שהיה ראש הועד של חובבי ציון, התעניין בבית הספר והשתדל לשלוח שמה את כוחות ההוראה הטובים ביותר, ומורים אלה קנו להם מקום כבוד במערכת החינוך ובהתפתחותו. די להזכיר את יחיאל יחיאלי, יוסף עזריהו, שנתמנה אחר שנים למפקח כללי, פסח אוירבך, מרדכי אזרחי, ישי אדלר והד"ר ניסן טורוב. משנתמנה טורוב למנהל הרים את בית הספר למדרגה רמה. הוא ניחן במעלות גדולות: אהבת דיוק, רגש אסתטי, מסירות גדולה, טעם טוב, כיבוד הזולת. תכנית בית הספר נשתכללה והמוסד היה למופת. מקרוב ומרחוק היו מורים באים לראות בלימודים ונכנסים לישיבה עם המורים ונועצים בהם. בית הספר ההוא שימש דחיפה לשיפור הלימודים בכל בתי האולפן בארץ.

ה.    🔗

גן הילדים הראשון נוסד ב“ראשון לציון” על ידי יודיליביץ. הדחיפה באה מתוך ההכרה בצורך ללכד את בני המקום, פליטי ארצות שונות, מורגלי מבטאים ומושגים וארחות חיים שונים, ולגבשם לאומה אחת. על כן מן ההכרח להתחיל בחינוך אחיד-לשון ואחיד-נוהג בשחר הילדות. והואיל ולא נמצאו אז גננות נשלחה בשנת תרנ"ח תלמידה מוכשרת מראשון לציון ירושלימה אל בית הספר אבלינה די רוטשילד להתנסות בגן הילדים שבאותו מוסד, וכשחזרה משם נפתח הגן הראשון. משם התפשט גן הילדים לשאר המושבות.

חשיבות גדולה היתה לגן הילדים שנפתח בירושלים – עיר שישובה הישן נלחם בכל האמצעים בחדש. ההורים שם היו נוהגים לשלוח את התינוקות הרכים לבית “מאיסטרה”, אשה ספרדיה שהיתה מקבלת ילדים למטה מבני שלש להשגחה. המאיסטרה היתה יושבת וסורגת פוזמק או עוסקת במלאכה אחרת ומפקחת על הקטנים. היא פקדה על התינוקות לשבת בידים שלובות מבלי לנגוע איש באחיו ומבלי זוז ממקומם. גננת אחת מספרת ממראה עיניה בביקורה במוסד כזה:

"הלכתי לבקר בעיר העתיקה את המאיסטרה והרושם שעשה עלי אותו המוסד לא נמחה מזכרוני עד היום: חדר אפל, למעלה, סמוך לתקרה, חלון קטן, שהיו חודרות בעדו קרני האור במדה זעומה מאד, והקירות כהים עד שאי אפשר היה להבחין בצבעם. על הקירות סימני טחב, אף כי היה זה באמצע הקיץ. על הרצפה המכוסה מחצלאות ישבו ילדים, 15 במספר, רגליהם מקופלות תחתיהם וידיהם שלובות על החזה. עיני כל הילדים כמעט היו חולות, מוגלה דלפה מהן ואודם של דלקת כיסה אותן. גם פצעים ופגעי עור אחרים לא חסרו להם. מראה פניהם היה מדוכא ומדכא עד מאד. המאיסטרה, אשה ספרדיה, סרגה בידיה והשגיחה שלא ידברו הילדים. על שאלתי: “ומה הילדים עושים כל היום?” ענתה לי בתמימות: “ומה צריכים קטנים כאלה לעשות?”⁸⁶

דוד ילין, ישעיהו פרס וליב לוי, כולם חברי “בני ברית” בירושלים, החליטו בשנת תרס"ג לייסד בעיר גן ילדים עברי לתינוקות מבני שלש עד שש, כדי להקנות להם את הלשון העברית, ויוכלו להמשיך את לימודיהם בבתי הספר העממיים בדרך נורמאלית – ובה בשעה יועיל חינוכם בגן לפיתוח גופם ורוחם ולהרגלי חיים מתוקנים. לשכת “בני ברית” פעלה הרבה להפצת תרבות בעיר והחליטה להקציב לגן 300 פראנק והבטחה לתמיכה נוספת במקרה של גרעון. המייסדים פנו אל חברות שונות בחוץ לארץ בבקשת עזרה וקיבלו הבטחות, ביחוד גדלה הבטחתה של חברת העזרה (הילפספעראיין דער דייטשען יודען) והיא גם שלחה את תמיכתה מיד. אך נודע הדבר והוכרז חרם. ואלה הם קטעים מספר מנוסחו של החרם:

“להיות שנדבקו מודעות על דבר התיסדות קבוץ ילדים קטנים, בני שלש וארבע עד שש, בשם “גן ילדים עברי”, ואם אמנם לא נודע לנו מטרת הקבוץ הזה, אם ללמדם לשונות ומדעות (מדעים) זרות שכבר נאסר על ידי הרבנים הגאונים האשכנזים ז”ל, ואין בידינו וביד שום בית דין כח ורשות על פי ד“ת (=דין תורה) לבטל או להקל להאשכנזים באסור ההוא ח”ו (=חס ושלום) או מטרת הקבוץ הזה אל זה ענין אחר הנעלם מאתנו לעת עתה, כי לא באו המיסדים להמלך ולשאול רשות, אך זאת נדע כי הגן הזה לא יגדל פרי קודש הלולים, ויסיר לב הילדים מת"ל (=תורה לשמה) ללכת בדרכי עקלקלות.

“ולכן הננו מודיעים ומזהירים בעם ה' שלא ימסרו בניהם לגן הילדים ולא יעתיקו ילדיהם מתלמוד תורה של תינוקות של בית רבן, והחס על נפשות ילדיו יזהר מאד שלא ימסרם להגן הזה, וזכות תורתנו הקדושה יעמוד לנו ויקוים בנו מ”ש (=מה שכתוב) אין פרץ ואין יוצאת, והשם יתברך ישמור את עמו לעד".

ועל החתום באו ששה מחברי שני בתי דין.

אבל לא היה כוחם של המחרימים גדול. המייסדים ענו לבתי הדין במכתבים מפורטים לבאר להם מה טיבו של גן ילדים, שאין כוונתם אלא “להקל משא חנוך הילדים הקטנים מעל האמהות הירושלמיות אשר העבודה בביתן או צרכי הרוחת הפרנסה מונעים מהן היכולת לטפל בילדיהן כל היום” ו“להציל את הילדים הקטנים משבת צפופים ודחוקים בבתים צרים ומעופשים מבלי לזוז ממקומם ומבלי ללמוד מאומה כל היום… ולמען ישמעו ילדינו כל היום רק את דברי לשוננו הקדושה”. דוד ילין מספר בזכרונותיו כי דברי האוסרים לא עשו עוד רושם ובשבוע הראשון נרשמו יותר מחמשים ילדים אשר הוריהם קיבלו עליהם גם לשלם שכר לימוד⁸⁷.

יסוד גן הילדים הזה והצלחתו הביאו לידי כך שמנהלת בית הספר על שם אבלינה די רוטשילד, שלשון הלימוד שלו היתה האנגלית, מיהרה ומינתה אף היא מורה עברית לגן. בשנת תרס"ד נפתח גן ילדים ביפו, ואחריו בצפת, ברחובות, בטבריה וכך התפשטו גני ילדים בכל הארץ. הגן היה למוסד הכרחי בכל מקום.

ערכו של הגן ליחוד פרצופו הרוחני של הישוב לא ישוער. הוא היה היסוד לליכוד ילדי העדות השונות בארץ. כל מוסד חינוכי היה מעין קיבוץ גלויות בזעיר אנפין, והקנה לילדים לשון משותפת והשווה את הרגליהם וקרבם וגיבשם. כמובן שירושלים היתה למופת מבחינה זו. לדוגמה תשמש טבלה על הרכב הילדים בשלשת הגנים שהתקיימו בירושלים בתקופה המדוברת:

מובן שהגנים התנהלו לפי רוח הזמן ההוא. הוא היה פורמאלי. הילדים היו יושבים על ספסלים שעמדו אצל שולחנות כבבית ספר. היה בחדר לוח ללימוד הקריאה והכתיבה. תכנית הלימודים היתה קצובה על פי מערכת שעות מפורטת ומדויקת – משעה פלונית עד שעה פלונית תפילה, אחר כך קליעה, בנין, רקמה, קיפול, שירה וכיוצא באלו. השיטה היתה הפריבלית: קוביות לבנין, והמורה מסברת כל קוביה ממה היא עשויה והיכן צומח העץ ומי חוטב עצים ומי מנסרם.

הגננת שואלת והילדים עונים במקהלה, והגננת מקפידה שיחזרו הילדים על התשובות כמה פעמים עד שתקבענה בזכרונם. טובי המורים היו מכינים את החומר הספרותי. יצחק אפשטיין וולקומיץ היו מחברים שירים לילדי הגן, שירים דידקטיים שתכליתם היתה להקנות לילדים את הדיבור העברי, כגון: היד לוקחת, היד נותנת, וכיוצא בהם⁸⁸.

ו.    🔗

גדול ערכו של המורה אצל כל עם ובכל שעה, וביחוד בשעת צרה לאומית, שאז הוא ראש המשפיעים על הדור הצעיר להגן על המולדת. על אחת כמה וכמה בעם מפוזר ומפורד כעמנו. חובתו של המורה בארץ ישראל היתה לא רק ללכד את בני התושבים שוני התרבות ולעשותם בני הרגשה אחת ובני תרבות אחת, אלא גם להחיות ולהתקין את מכשירי התרבות, הלשון והדיבור ולענוב את קטעי החוטים שניתקו לפני אלפי שנים. המורים בארץ ישראל היו לא רק מרביצי התורה הלאומית, אלא גם יוצרי מכשיריה, או מחדשי מכשיריה.

עבודה כזאת – יצירת הטרמינולוגיה החדשה בלשון שנגזר עליה אלם דורות ויצירת ספרי לימוד במקצועות כלליים – לא תיעשה על ידי יחידים בודדים. היה צורך בארגון ובפעולה הדדית. עם בוא המורים חלוצי התחיה הראשונים עשו נסיונות של התאגדות. הם נפגשו ונועצו זה עם זה בחבורות קטנות וגדולות יותר. וצורך המועצות גדול היה. ליקוייהם בלטו אם לא לאחרים, הרי להם לעצמם. ברובם היו חניכי חדרים וישיבות, וטעמו טעמה של השכלה מתוך קריאה עצמית בספרים שונים, ללא הדרכה וללא שיטה.

הם ידעו יפה את המקצועות העברים ממקורותיהם הראשונים, אבל חסרו להם יסודות הידיעה במקצועות הכלליים. מעט מעט הסתגלו להורות מקצועות כלליים מתוך יגיעת השתלמות עצמית, וכמה מהם, מן הנועזים ביותר, לא שמו לב לגילם ולקשיי החיים וגלו למקום אוניברסיטה באירופה כדי ללמוד מקצוע על בוריו⁸⁹. תכנית בתי הספר לא היתה אחידה. כל מורה הרבה בלימוד המקצוע שהיה חביב עליו, ומיעט במה שידיעותיו בו היו פגומות. כל התנאים הכריזו על הצורך הדחוף בתיקונים על ידי חבורה מאורגנת.

ועידת מורים ראשונה – אם לא למנות את הפגישות הארעיות או הקטנות ביותר – נתכנסה בשנת תרנ"ב. הקריאה בפרטיכלים של ועידה זו מפתיעה ומשמשת אות וסימן למרחק המצב ולקרבת הזמנים. וכמעט לא נאמין למקרא הדברים:

"ויוסף האדון בלקינד על דברי הקודמים ויאמר: נחוץ ללמד לילדים את כל השמות מכל העצמים והדברים שהוא רואה סביבו בבית הספר ובבית אביו ואמו, למשל: שלחן, בקבוק, אב, בן עט, יד, רגל וכו'. וגם שיחות קצרות על פה: בוא הנה, אני רוצה לשתות, וכאלה.

ועוד: “באור התנ”ך יהיה בעברית ובכלל לבאר את כל הלמודים בעברית… ועל המורה להתחנך לבאר דבר המלים קצרות… להכין את הילד ראשונה באוצר מלים קטן של לפחות שתים שלש מאות מלים עם נטיותיהן… בבתי הספר האשכנזים עד המחלקה השניה, לאמר, במחלקות המתחילים והראשונים ילמדו בהברת האשכנזים ומכאן ואילך גם בהברת הספרדים, למען ידעו שתיהן, ולהפך בבתי הספר הספרדים".

אף תכנית הלימודים שנקבעה מוכיחה על יחס תמים, נטול נסיון, אל האפשרויות. וזאת היא תכנית המחלקה העליונה, הרביעית, שנת הלימוד החמישית, שנתקבלה אז:

א. תנ"ך עד גמירא – ובהערה: הרשות ביד המורה להשמיט ספר אחד – או כולם – מן “הספרים העמוקים”.

ב. דברי ימי העמים עד תומם בזמן הנוכחי.

ג. מושג קל בידיעת הטבע, כפי היכולת.

ד. דברי הימים לספרות ישראל וחכמיו.

ה. חשבון המצוי עד גמירא וראשית ידיעת חכמת ההנדסה.

ו. גמרא או משנה, ולבנות: פרקי אבות.

וכל אלה לילדים בני עשר – אחת-עשרה⁹⁰.

באגודת מורים זאת היו כמנין חברים ואסיפתה האחרונה היתה בשנת תרנ"ה. החברה נתערערה. מרדכי לובמן נפטר וכמה חברים עזבו את ההוראה ונשארו שבלים בודדות: ישראל בלקינד, יהודה גרזובסקי (גור), אריה ליב הורביץ ודוד יודיליביץ. בירושלים היו שני מורים שווי השקפות ושאיפות, הלא הם דוד ילין ויוסף מיוחס, אבל ידיהם היו כבולות, כי לימדו בבתי ספר של חברות חוץ לארץ, פילנטרופיות, ולא יכלו להצטרף אל החבורה בגלוי. המנהלים הקפידו על כך.

זמן יסודה של הסתדרות המורים הרשמית חל בשנת תרס"ג. בה בשנה בא מנחם אוסישקין לארץ, כשליח ועד חובבי ציון, לארגן את הישוב ופנה אל המורים להיוועד יחד. במכתבו אליהם אמר:

“שתים הן הדרישות העיקריות אשר ישוב הארץ דורש מאת אלה שחינוך הדור הצעיר בארץ ישראל מסור בידם: א) לחנך ולגדל דור מלא כוח ולשד, בריא בגופו וברוחו, אשר ידע ואשר יאהב את עמו, ארצו ושפתו, דור אוהב עבודה, אשר על עבודתו בארצו יתפרנס ואשר העבודה הזאת תהיה לו למקור חיים וסיפוק צרכי גופו ונפשו. ב) לברוא בארץ ישראל קיבוץ אחד עברי, עדה אחת עברית מכל המון העדות השונות שישנן עתה בארץ ואשר כל אחת מהן כובשת לה מקום בפני עצמה וחוששת להסיר מעל עצמה חותם אותה ארץ הגולה שממנה יצאה”⁹¹.

נספחים לפרק שני: ראשיתו של החינוך בארץ-ישראל    🔗

א. ויכוח של מורים

שנצטרפו ל“הסתדרות המורים העברים” שנוסדה בשנת תרנ"ב באסיפתם הרביעית. השתתפו בה 13 מורים.

אריה ליב גורדון: שני הלימודים תלמוד וחכמות כלליות אין להכניס בפרוגראמה שלנו. לפי דעתי מי שיחפוץ ללמד לבנו גמרא ילמדהו בביתו, כי זה אינו מתעודת בתי הספר וגם החכמות הכלליות לא נוכל להכניס בבתי הספר בלשון עברית, כי אם בלשונות החיות, יען כי חסרים לנו שמות רבים על כל חכמות הכימיה והטבע ועוד.

וגם עוד דבר, שהמורה בעצמו אינו מורגל בלשון עבר בדיבור, ואם לא יספיק הדיבור אשר בפיו לבאר לתלמידיו בלשון רחבה כל דבר חכמה וחכמה, אזי לא תבוא החכמה בלב התלמיד בשלמותה, כי אם ברעיונות מקוטעים. על כן עלינו, לפי דעתי, ללמד בעברית רק הלשון, אך לא החכמות. את המדעים נלמד באיזה לשון חיה שתהיה, אשר בה ספרים רבים לתכלית זו.

גראזובסקי: אם הילד ילמד את הידיעות בלשון אחרת, לא בעברית, אזי לא ידע לדבר בלשוננו, כמונו שלמדנו עברית היטב ולדבר בה לא ידענו, ועד היום קשה לנו. וזה כל חפצנו היום, לשים את השפה בפי הילדים, ולהחיות את הלשון. ובנוגע לספרים ולשמות הטכניים, הצורך יברא לנו את הספרים האלה והשמות הנצרכים.

יודיליביץ: הרעיון להחיות את הלשון העברית ולעשותה לשפה מדוברת, ראוי והגון עתה להתבונן אליו במקום הזה… כיום אין לישראל לא בתי משפט, בתי עם ובתי ממשלה, לא שוק ובורסה עברים, לא ארת ולא מקום מסחר על כדור הארץ, אשר נוכל להראות עליו כי שם נשתמש בלשון שלנו… ואך פנה קטנה אחת, מקום לא גדול אחד, נשאר לנו אשר בו התקוה, בו כל מבטחנו, כי ממנו תצא הלשון והיתה למדוברת בפיות ישראל ובנותיו, והם המה אשר יוכלו להביאה אל השוק, אל המסחר, אל בתי העם, ואל דרך החיים, והמקום הזה הוא בית הספר… ואם גם בבית הזה נגביל זכויות הלשון, נציב לה גבולים, המדעים נרחיק ממנה, אז לשוא כל עמלנו, והחיה לא נחיה את לשוננו.

חומה: אם רק ישימו המורים לב, לעשות את הלשון לשפה מדוברת, אז ישתדלו גם כן למצוא המלים והמבטאים הנכונים להסביר לנער את כל הדברים בעברית. ולמופת לנו למוד התלמוד בשפה הארמית, אשר כמורה כתלמיד לא ידעוה, ואך ההרגל עושה את שלו, והכל מתבאר ונעשה מובן.

גראזובסקי: בכלל אין לסוג אחורנית מפני פחד חסרון הספרים. נלך ונלמד לעת עתה בספרים המוכנים עד המחלקות העליונות ורק יתפתחו התלמידים בלשון הלאה הלאה, יותר ויותר, אז יוכשרו להבין את הלימודים במחלקות העליונות בספרים אשר יווצרו לתכלית זו.

יודיליביץ: שמח אני שזכיתי לשמוע עתה את עצם הדברים האלה, אשר התווכחו עליהם ופקפקו בהם לפני ארבע שנים בנוגע ללימודים במחלקות הנמוכות. ועתה כאשר עלה בידינו הנני שומע מטילים ספק באפשרות הלימודים וההשכלה, המדעים בעברית במחלקות התיכונות. מי יתן כי בעבוד מורי בתי הספר התיכונים חמש שש שנים, כאשר עבדנו אנחנו במחלקות הנמוכות, נזכה לשמוע גם מהם פלפולים כאלה בנוגע ללמודי האוניברסיטה או “שבת תחכמוני”, אך בפחות פקפוקים ושפק.

בלקינד: אנכי אחתום את הויכוחים בדברים מעטים. זכרו נא אחי את מעמד שפת אשכנז בימי פרידריך הגדול, אשר הלשון ההיא היתה במדרגה נמוכה מאד, עד כי שפת המשכילים והמדעים היתה השפה הצרפתית. וגם ברוסיה הגדולה, בימי פטר הגדול, מה היתה לשון רוסיה אז נגד מעמדה היום? כל ספרי הרוסים היו מלאים פראזות ומבטאים גרמנים ושמות לשונות שונות, ובכל זאת לא נסוגו אחור מורי הלשונות ההן מפחד חסרון המלים והספרים, ומפני העבודה הקשה להבין את תלמידיהם חכמות ומדעים אשר נתחברו, או אך החלו להתחבר, בשפות הצעירות האלה שהבאתי לדוגמה. ועלה לא עלה על דעתם ללמד המדעים והחכמות בלשונות זרות, אשר בעת ההיא כבר התפתחו דין, ועל כן עלה בידי כהני הלשונות ההן, כאשר עינינו רואות היום, לנקותן לאט לאט מכל השמות הזרים, אשר נכנסו בהן בימי עניותן ולהעמידן בשורה אחת עם יתר השפות החיות כיום הזה. ואנחנו נלך בעקבות החכמים המנוסים, המתוקנים שבהם, והמוצלחים שהצליחו באמת, ונגיע סוף סוף למטרה הרצויה.

דוד יודיליביץ, זכרונות ראשונים, ספר היובל של הסתדרות המורים בארץ ישראל, ירושלים, תרצ"ט, עמודים 151 – 153.

ב. הקושי ב“שיטה הטבעית”

בשנת תרמ“ו, ארבע שנים לאחר שיסדתי את המושבה “ראש פנה”, הרגשתי בעצמי שיותר מוכשר אני לעבוד עבודה רוחנית, וגם ראיתי מצב החינוך כי פרוע הוא מאד, לכן בחרתי בעבודה זאת האחרונה, והצעתי לפני ההנהלה העליונה לתת המשרה על שכמי להיות מנהל בית הספר ב”ראש פנה". ההנהלה⁹² קבלה הצעתי ברצון והחילותי עבודתי בסדור החינוך בבית הספר. אני הייתי הראשון בגליל העליון שהתחלתי הלימודים בבית הספר על פי שיטת “עברית בעברית”. יכולים לשער כמה קשה היה הדבר אז, בעת שחסרו גם הספרים האלמנטאריים לזה, ומורה עוזר לי אין.

אנכי הוכרחתי לסדר לי בעצמי שעורי הלימודים בכתב, וללמדם מקודם את העוזרים שלי, למען יהיו שגורים בפיהם, ובכלל לא היתה עוד השיטה הזאת די מפותחת בשביל ללמד בה לילדים, ששפתם שפת ז’ארגון. נלחמתי בכל מאמצי כחי נגד המפריעים, הן מצד הלימודים בעצמם, והן מצד הסביבה, כי גם אבות הילדים התנגדו לשיטה הזאת, שלא הורגלו בה. את השפה לא ידעו ואת המבטא לא הבינו ולצחוק הייתי בעיניהם, ובטלו זאת בכל מיני ליצנות. כח ברזל היה נחוץ לי כדי לעמוד נגד זה, אבל בעזרת השם יתברך נצחתי. שלש שנים הייתי מורה ומנהל בית הספר, והשיטה הזאת נשתרשה ושקטו כל הרוחות.

דוד מ. שוב, ראשיתו של בית הספר בגליל העליון, ספר היובל… עמוד 157.

ג. פקידות הברון והחינוך

דוד יודיליביץ מספר על כן הילדים הראשון שייסד ב“ראשון לציון”:

"ההורים שבו מן הגלות, מכל כנפות הארץ. ומלבד מה שנפלגו ללשונות, למבטאים שונים – נפלגו גם במושגי חינוך הדור, וכל אחד צופה לעתיד אחר. הרבה דובר בינינו איך לדבק חומר מפוזר זה לגוש אחד (ובאנו לידי הסכם)… להכין גן ילדים עברי. אבל לזה הרי צריך תקציב, ולבתי הספר היה פטרון – הנדיב הידוע, ולפטרון היה ציר – אליהו שייד. והציר היה אדם בעל מזג רך וטוב, ביחוד בנוגע לתכניות הרוחניות של הישוב. למורים הצרפתים נתן לעשות כרצונם ובמורים העברים לא כהה, כשמשכו את המדעים אל צדם. והנה באחד הימים ואחת מבנות זכרון יעקב, מרים לאקסר, שבה מפאריז (תרנ"ב) ובשם הנדיב פתחה בית תרבות לילדים קטנים בשם “אזיל די אנפאנט”⁹³, וכמובן בצרפתית… ואנחנו חורקים שן, ואין להועיל.

עברו שנים אחדות והנה הופיע האדון שייד בתרנ“ח בסבוב השנתי שלו בארת וכמובן יבוא לבקר את בית ספרנו, כנהוג. הכינותי עצמי לבקש ממנו יסוד “גן ילדים” בראשון לציון ובעברית. שייד בא לבית הספר. בתשובה על שאלותיו בצרפתית הצטיינה אסתר שפירא, ועוד טרם הספקתי לפתוח פי כבר הכריז הציר, כי אסתר תלקח פאריזה. כחץ פלחה הבשורה את כליותי. להתנגד לציר הנדיב? מי יעיז? ובכלל הלא זה תלוי ברצון הנערה וברצון הוריה, והיא הלא בוודאי מאושרה לנסוע לפאריז, ואולי יהיו גם הוריה מאושרים, כי בתם תשתלם על הוצאות הברון בפאריז… וכל הבנות מתקנאות בה… וגם אנחנו המורים חושבים על אסתר, הלא אסתר יכולה להיות לנו לגננת נפלאה… (השפענו על הורי אסתר) והם בארו לציר הנדיב שאי אפשר להם להפרד מבתם היחידה. טענתי לפני הציר: הלא אך טוב לישראל הנך דורש, את הבנות אתה מביא פאריזה, למען תת להן חינוך שיטתי, השכלה מבוססת, למען תשובנה אחר כך מורות טובות, להקים פה דור דעה, אירופי, אלגנטי, וגם תוכלנה אחר כך לתמוך בידי הוריהן, והנה הבחירה באסתר לא עלתה יפה, כי אי אפשר להם לזקנים להפרד מיחידתם זו, אבל זאת לא תוכל להיות סבה שתמנע את הטוב מאסתר ומהוריה. היא תלמידתנו הטובה, תנתן לה היכולת ללמוד פה בארצנו את תורת ה”אזיל ד’אנפאנט" ואתה תוסיף לנו לבית הספר מחלקה קטנה אחת לילדי 5 – 7 שנים, והמטרה תושג. אסתר תהיה המורה לבית תרבות הקטנים האלה במחלקה החדשה.

בן יהודה בירושלים עזר בדבר הזה גם מצדו, ושייד התחשב הרבה בעצותיו. שייד קצב תקציב נדיבותי לאסתר להשתלם בירושלים בבית הספר של אוילינה די רוטשילד בגן הילדים האנגלי שבהנהלת פורטונה בכר, וגם נתן לנו היכולת להכין כל מיני מכשירים. ואסתר שבה מירושלים מוכתרת בכתר “גננת”, ואנחנו הוספנו לה שם לואי “עבריה”. עונג, שעשוע, ריח גן, דיצה, גיל ושיר. בתוך כל אלה היתה הגננת טבולה עם כל הפמליא הקטנה שלה, שלשים בנים ובנות, העברים הפעוטים הראשונים בגן הילדים העברי הראשון.

זכרונות ראשונים, ספר היובל. עמודים 155 – 156.

במקרה זה נגמר הדבר בכי טוב, אבל במקרים אחרים היו התוצאות נוגות.

החכם ההיסטוריון זאב יעבץ נתמנה לרב ולמנהל בית הספר ב“זכרון יעקב” ולא ישר בעיני הפקיד. לימים הלך יעבץ לירושלים לזמן קצר:

“ואשוב עוד לפני מועד הימים, והנה מהפכה. אחד המורים בא ומודיע אותי כי כמעט יצא יצאתי ירושלימה והפקיד מקהיל את המורים ומכריז את הנערה קויפמאן לדירקטורית כוללת, גם על המורים הולם, גם על התלמידים הזכרים וגם על למודי התורה. עוד זה מדבר וראשי תלמידי הכתה העליונה באים ודמעה על לחייהם, כי פרץ פרצה הנערה קויפמאן אל חדר הכתה הראשונה ותחטוף מלפניהם את הספרים אשר הטלתי עליהם ללמוד כל ימי היותי בדרך. ותאמר להם כי היא המושלת בכל, גם ביעבץ מורם”⁹⁴.

ולא מקרה היה הדבר. ערך המורה העברי היה כאין כנגד המורה הצרפתי. דוד שוב מספר בזכרונותיו שהיה שלש שנים מנהל בית הספר ב“ראש פנה” וקיבל משכורת בלתי מספקת. פקיד שהיה מלמד צרפתית שעה אחת ביום והוא רווק קיבל משכורת גדולה פי שלשה ממשכורת המנהל העברי. כשקבל שוב לפני שייד על זה ענה לו: “המורה לצרפתית – אם לא נתן לו משכורת טובה יעזוב אותנו ויברח לו לפריז, אבל אתה לו תעזוב אותנו, והוא נחוץ לנו ללמד את הילדים צרפתית”.

ראשיתו של בית הספר בגליל העליון, ספר היובל… עמוד 158.

ד. על בית הספר ביפו

על זה מספר ישראל בלקינד:

“ביפו היתה קהלה יהודית חשובה, ומנהיגיה בקשו ממני לפתח בית ספר… בעזרת אבי ע”ה ואחותי הצעירה סוניה, פתחתי בחורף שנת תרמ"ט⁹⁵ בית ספר. את הכסף הראשון לשכור דירה ולהזמין רהיטים הדרושים לויתי ברבית. מן הבחינה הפדגוגית התפתתח בית ספר יפה. מלבד שלשתנו עבדו בבית הספר עוד ארבעה מורים מורה אחד לערבית, כדי למשוך את בני הספרדים הוכרחתי לקבל “חכם” שלמדם קודם לכן… עוד אחד הורה אצלנו, והוא יהודה גראזובסקי, שהיה בימים ההם מטובי המורים בארץ ישראל. אבל מצבו החומרי של בית הספר היה ברע. יהודי יפו לא היו עשירים. ממאה ילדים שבקרו בבית הספר לא שלמו עשרים וחמשה כל שכר למוד. עשרים וחמשה שלמו את השכר הגבוה ביותר, חמשה פרנקים לחדש. והשאר שלמו מי שנים ומי שנים וחצי ומי שלשה פרנקים לחדש.

ובאמרי שלמו – לא דייקתי בלשוני, צריכים היו לשלם. ויען שנהגתי על פי הכלל “בן לא ישא בעון האב” לא הוצאתי ילד מבית הספר בגלל אי תשלום אחר מלחמה של שנתים הוכרחתי לסגור ת בית ספרי. תחלה הייתי מחויב למכור את אדמתי ואת כרמי בגדרה, כדי לשלם את חובותי.

אבל עבודתי לא היתה לשוא. כשסגרתי את בית ספרי ראו יהודי יפו שאינם יכולים להתקיים בלי בית ספר. הם החלו לדרוש והעסקנים החלו לדאוג לבית ספר. השליח מועד חובבי ציון, ליב בינשטוק, שבא אז ליפו השפיע על הועד לקצוב סכום מסוים למטרה זו. הם הצטרפו אל חברת “כל ישראל חברים” בפאריז ושתי החברות יחד יסדו בית ספר. האליאנס נתנה את המנהל ומורה לצרפתית וחובבי ציון נתנו את הכסף למורי המקצועות העברים ושאר ההוצאות.

תחלה נוסד בית ספר לנערים ואחר כך בית הספר לנערות. בית הספר היה עברי, אבל אודה כי בשתי השנים הראשונות היתה הלשון הצרפתית הראשית. כי בה למדו את כל המדעים: חשבון, היסטוריה, גיאוגראפיה, ידיעות הטבע ועוד. כששאלו את המנהל משום מה אינו מנהיג את למוד המקצועות האלה בעברית ענה שאין לו מורה המתאים לכך. אז הציעו חובבי ציון לפני המנהל לקבלני לשם הוראת מדעים. קבלתי את המשרה. המנהל בחר בשנים עשר תלמידים מן המחלקה העליונה להקריבם קרבן על מזבח העברית. אבל הגברת שושנה יפה, מנהלת בית הספר לבנות, מסרה לנו ללמד מדעים בבית ספרה (לנערות) בכל המחלקות, חוץ ממדעי הטבע, שהיא עצמה למדה בצרפתית.

די ערשטע שריט פון ישוב אין ארץ ישראל, חלק ב', עמודים 175–186, ניו-יורק 1918.

ה. על יחסם של פקידי הברון אל החינוך החרדי

החרדים שבפתח תקוה לא היו מרוצים מבית הספר ורצו בחינוך משלהם. הפקידים התנגדו לכך. “וכאשר הפקידים חפצו לכבות את התורה בבתי ספר נקהלו כחמשה או ששה אכרים, אשר לא היו תחת ידי הפקידים, והיו מביאים מלמד למען בניהם, והעניים היו מוכרחים לשלוח את בניהם לבית הספר… ואני הלכתי ירושלימה אחר חג הפסח ואחר חג הסוכות להביא מלמד מהישיבות, והיה אז דירעקטאר בפ”ת ושמו צובע שחרה אפו על כל אלה, עד שבסוף בערה בו חמתו ויבא להחדרים, ויגרש את כל המלמדים ותלמידיהם. התבערה שלו אשר חפץ לכבות את התורה כולה הגדיל הלהב ומהומה נעשה ביפו… אנכי נסעתי ירושלימה על מסילת הברזל והנה קול אני שומע: ר' מרדכי דיסקין! שמתי עיני לקול היוצא והנה זה הרב הג' (הגאון) ר' זרח בראווערמאן, ויאמר לי: הלא מהפכה נעשתה בפתח תקוה, הדירעקטאר גרש להמלמדים, לפלא כי הנחת לפרוץ פרץ הזה… ואמרתי אליו: למה לא תעזרו לנו בענין הגדול הזה, ויחזקני בעצתו… השתקענו בירושלים כחדש ימים, קבצנו מהישיבות, גם מהרבה כוללים עד ארבעת אלפים פראנק, בתנאי מפורש אשר בכסף הזה יבנה בית תלמוד תורה לתינוקות של בית רבן בפתח תקוה, ושלא ישנו מהחינוך המסור לנו… ושום איש בעולם לא יוכל לשנות בבית הת"ת הזאת את החינוך הישן המסור לנו מעולם.

גם קבצנו איזה נדבות מאכרים בפתח תקוה, ומי שנתן איזה נדבה בקש שלא יכתב שמו, שלא יתודע להדירעקטאר. גם נסעתי עם הגביר הנדיב ר' זרח ברנט שהיה מהקאלאניסטים הראשונים בפתח תקוה וקבצנו נדבות בירושלים אצל הנגידים יראי ד' להבנין, ונתמשך הדבר כחצי שנה עד שבא… זרח בראווערמאן לפ“ת בעזרתו השיגה הת”ת חמשה דונם ד' אלפים וה' מאות מעטער, מקום אויר טוב, מנדבות, והחלנו לבנות הת“ת. כאשר בנינו איזה אמות בבנין ושונאי התורה ראו כי הצליח בידינו לבנות בנין קבוע לתורת ה' מסרו הדבר להמלוכה ויצא משפטנו בעיר יפו להרוס את הבנין. תכף נסנו לעיה”ק ירושלים ת“ו וכשמעם את הרעה הזאת התקבצו כל יראי ה' לאספה גדולה ובראשם מרן הגאון רש”ס (ר' שמואל סלאנט) זצ"ל וכל גאוני ירושלים ורבניה, ויסדו אגודה קדושה, אגודת “שומרי תורה,… וכל אחד התחייב לתת עשרים פראנק לשנה ולצאת לעזרת ה‘… והעבירה האגודה את המשפט לירושלים ולסטאמבול עיר המלוכה ויצא המשפט לאור הרשיון על תלמוד תורה. האגודה הק’ (הקדושה) עשתה ןהצליחה ושלחה מלמדים לפ”ת, ובנתה בתי תלמוד תורה, בתים גדולים ומהודרים בראשון לציון וברחובות ובעקרון ועשו תקנות קבועות שלא ישונה חלילה החינוך המסור לנו… ואחרי עברו שבע שנים מטה יד האגודה מרבוי ההוצאות ורוב החובות שעלו עליהם מהבנינים וההוצאות בכל המושבות.

ותקם אגודה קדושה באר אשכנז, המה היראים המצוינים שבאשכנז בשם “אגודת שומרי דת”, ובאו לעזרת האגודה הק‘… ואנכי הייתי מוכן לסיע לחו"ל… ונתבשרתי מחתן אחי, הרב הגאון ר’ חיים העלער, כי אגודת שומרי הת“ת בחרו את הרב דאקטאר אויערבאך למנהל הת”ת של פתח-תקוה, והאגודה קבלה עליהם את הת“ת… וחתן אחי הוסיף לספר לי צדקת הד”ר אויערבאך… בא הרב הד“ר לפ”ת. כל בעלי בתים מהמושבה פגשוהו בכבוד גדול…

בכל יום ויום ובש“ק (ובשבת קדש) יבואו התלמידים להתפלל בצבור בבית הת”ת, כל תלמיד יתפלל תפלה לפני הצבור, כל אד ביומו ג' תפלות בכל יום… כולם ישכימו בבוקר וירוצו בחשק להתפלל וללמוד, יען כי אוהבים את המנהל כאהבת בנים לאבותיהם… טרם בא המנהל היו פחות ממאה תלמידים ועתה נתוספו באלו שתי השנים מאתים ועשרים… ואצל הת“ת שתלו גן לירקות ונטעים שבכל יום ויום אחרי הלמוד לעת ערב ילמדו התלמידים הנטיעה והזריעה עפ”י מורה מומחה לדבר, לקיים תורה ומלאכה יחד. לחנוכת ד' הלשכות (חדרים נוספים) שנבנו זה לא כבר הופיע הרב הגאון ר' אברהם יצחק הכהן קוק שליט“א אבד”ק יפו והמושבות… בסדר הלמוד נרשם: תפלה, קריאת תורה, חשבון, באור תפלה, דקדוק, תורה ורש“י ונ”ך, משניות, התחלת גמרא, ערבית, דברי הימים, גמרא ותוספות ועבודה בגן. בשנת תרע“א פתחו בית ספר לבנות”.

מרדכי דיסקין, קונטרס מאמר מרדכי, ירושלים תרע"ב, עמודים נד – נו.

הערה: הואיל והד"ר אוירבך ראה שלא היה ספר היסטוריה ישראלית לילדים ברוח החרדים עמד וכתב בעצמו ספר כזה, בשם “תולדות עם ישראל” והוא מקובל גם עתה בבתי הספר של “אגודת ישראל”.

ו. על פעולתם של חרדי פראנקפורט לתיקון החינוך בא"י

מתוך הקונטרס “דאס שולווערק דער פאלעסטינא-קאממיססיאן דער “פרייען פעראייניגונג” אים הייליגען לאנדע” (בגרמנית, בהשמטות):

… זה עשרות בשנים שכמה חברות יהודיות ממערב אירופה מקדישות עצמן בהצלחה, אם ברב ואם במעט, להרבצת תרבות אירופה בארץ הקדושה על ידי יסוד בתי ספר – מכל הסוגים – והחזקתם.

אך בגלל אי-האמון הגדול – והוא מובן יפה מבחינה פסיכולוגית ערב ההתפתחות הדתית בקרב היהדות של מערב אירופה – שמנהיגי ההמונים הדתיים מרגישים כלפי בתי הספר האירופיים, נשאר הגרעיון העיקרי של הישוב, שאינו רוצה לבקר בבתי הספר האלה, בלתי מושפע כלל מפעולה תרבותית זו, ומזה צפויה סכנה, שאין מכירים בה למדי, שבמשך הזמן יגבר הניגוד שבין האדוקים, גידולי החינוך החד-צדדי והירודים בפרנסתם, ובין שכבה עליונה נאורה… מתוך הכרה זו שחברה המחזיקה במסורת ישראל כשלנו, תצליח יותר בפעולתה השלוה להתגבר על אי-האמון של הישוב בארץ ישראל כלפי התרבות, החליטה הקומיסיה הארץ ישראלית של “ההתאחדות החפשית” עוד לפני שנתים, להקדיש עצמה לתפקיד חשוב זה ולייסד בתי תלמוד תורה מאורגנים יפה, בשביל חוגי החרדים, שבהם ילמדו לימודים חילוניים.

צדקת התפיסה הזאת אושרה בשנת 1908 על ידי הד“ר פאול נתן, המכיר את התנאים בארץ ישראל, ויועץ המסחר גיאורג מארקס, חבר הועד של ההתאחדות החפשית… שבתיקונים בבתי הת”ת בעיקר תלוי עתידו של הדור הגדל… הרצאתו המעובדת של הד"ר נתן, ששימשה יסוד לדיון, היתה בעיקרה בעלת תוכן זה:

עתידו של הדור הצעיר תלוי בעיקרו בתיקונם של בתי הת“ת שם. אין לפקפק בזה שארצות המוחמדים שתחת שלטון טורקיה נמצאות בתקופה של עליה כלכלית… יונים, ארמנים, בולגרים וכו' וכו', משתדלים הרבה שבני עמם יימצאו במצב רוחני המשירם להשתתף… בהתפתחות הכללית הזאת. אם לא ינהגו היהודים מצדם במרץ גדול אין זה מן הנמנע שירד הישוב היהודי למצב של חסרי לחם. והואיל וחלק גדול של בני אמונתנו במזרח לומדים ב”חדרים" ובתלמודי תורה הרי זה חשוב מאד לתקן את המוסדות הללו, כדי שהצעירים חניכיהם ירכשו להם את הידיעות הדרושות להם להשתתף בחיי הכלכלה של הארצות, שהם נחיתים בהם…

שינוי ארגונם של תלמודי התורה צריך לצאת מן העיקר, שלא יגעו בשום אופן בהשקפות הדתיות השוררות בהם. מן הבחינה הדתית יישארו בתי הספר הללו כמו שהם; צריך רק להוסיף על לימודי הקודש לימודי חול, לאפשר לצעירים למצוא אחר כך את לחמם בכל עת. והואיל והיהודים העולים לאר מתוך חלקי תבל שונים, אינם יכולים להבין זה את זה, צריכים להרחיב את לימודה של הלשון העברית במידה, שיוכלו התלמידים להשתמש בה גם כבשפה חיה לצרכי יום יום. נוסף על העברית צריכים ללמד שפת המדינה, – בכמה ממדינות המזרח את הטורקית, באחרות הערבית, ולפי צורך התנאים גם את שתי הלשונות…

שפה אירופית, מן הצורך לציין, אינה נחוצה ביותר להמוני ישראל. צריך לשים לב ביחוד, שתכנית זו תצא לפועל על ידי מורים טובים שיש להם הכשרה פדגוגית מספקת. רק כך נוכל לקוות שעל יסוד תכנית מתאמת זו יגיעו התלמידים לידי התכשרות טובה. מוכן מאליו שרק על ידי העמדת מורים, שביחסם לדת ירכשו להם אמון הורי התלמידים, נוכל להצליח…

מסיבות פנימיות, וגם בשל גורמים תקציביים, נחשבו לנכון להתחיל בפעולות לא על הקרקע החם של ירושלים, שבה מתחוללים סכסוכי מפלגות, כי אם במקומות אחרים. בחרנו לשם כך את אם המושבות פתח תקוה. שם התיישב מנהל עבודת החנוך שלנו, מורה הסימינריון ד"ר משה אויערבך מקלן, שנשלח על ידינו לארץ ישראל לסדר את תלמוד התורה על פי היסודות הנזכרים לעיל.

התכנית כוללת – נוסף על לימודי הקודש היסודיים – ושפת הלימוד היא עברית – חשבון, ערבית, תולדות העמים, ידיעת ארץ ישראל, גיאוגראפיה וידיעת הטבע. בית הספר נמצא בבנין מתאים לצרכי אסכולה ולחוקי שמירת הבריאות. מורי המקום המלמדים מתכשרים במתודיקה בשעורי ערב, אם זקוקים הם לזה.

המקום השני שפעולתנו מתפשטת עליו הוא ראשון לציון, וקל להשיגו מפתח תקוה… בה בשעה החילונו לארגן מחדש תלמוד תורה עירוני של עיר הצפון הפורחת חיפה. מן ההכרח לקבל לידינו לגמרי את בית הספר הזה. לעת עתה הנהגנו בו לימוד הערבית ותיקונים אחרים. ולמטרה זו צריך לשלוח שמה עוד פדגוג (יהודי) גרמני לארץ ישראל. אל חיפה יצטרפו, כשיהיו לנו האמצעים, גם רחובות ועקרון ואחר כך ישרולים, צפת וטבריה.

בקונטרס יש עוד ידיעות על עזרת החברה להוראת מלאכה ועל מחשבתה להקים מכון לחכמת ישראל.

דאס שולווערק דער פאלעסטינא-קאממיססיאן דער “פרייען פעראייניגונג” אים הייליגען לאנדע, ביורא: פראנקפורט א. מ. שוטצענשטראססע 14, 1909. (8 עמודים).

ז. על בית המדרש למורים מיסודה של “עזרה”

דין וחשבון של המנהל אפרים כהן:

“בית המדרש למורים בירושלים נפתח ב-5 למאי 1904. התנאי הראשון לשגשוגו של מוסד זה היא נחיצותו. כי יש נחיצות בבית מדרש למורים בירושלים – בזה אין להטיל ספק. עדות הן השאלות והבקשות הרבות, המגיעות בן מארץ ישראל גופה והן מקהילות יהודיות ברוסיה ובבולגריה המבקשות לחנוך במוסדנו מורים צעירים… במושבה רחובות נוסדה על יד בית הספר המקומי מחלקה נוספת, שמטרתה הכשרת גומרי בית הספר לכניסה אל המכינה אשר לבית המדרש שלנו. לכניסה אל המכינה מתכוננים עתה כמו כן חמשה מבחורי ישיבה ספרדים, המקבלים שיעורים פרטיים. שנים מבחורי הישיבה בחברון משתתפים כבר בלימודי המכינה של מוסדנו. תלמידי הישיבות האלה יוכלו למלא תפקיד חשוב בשכלול בתי הת”ת של העדות הספרדיות בארץ… ההסתדרות הציונית בבולגאריה תומכת בחניך אחד, שנשלח אלינו מן העיר פיליפופול להכשיר עצמו להוראה. מספר התלמידים הוא רק 17, אך לגבי מוסד רך וצעיר כזה (לאחר שנת קיום אחת) אין הוא קטן כל עיקר… תכנית הלימודים מתמלאת כהוגן, וגם המורים וגם התלמידים צועדים באמונה לקראת המטרה שהוצבה לפני כל כיתה. בשל כפל השפות אשר ללימודים אין השגת המטרה הזאת קלה כל עיקר… השפה העברית היא שפה חיה במלוא היקפה בבית המדרש למורים שלנו. הרצאותיהם של התלמידים בעל פה מוכיחות, כי הם גם חושבים בשפה זו".

באותו דין וחשבון יש גם דברים על גני הילדים שבירושלים:

“עם יסוד גני הילדים בחלקים שונים של העיר באה שעת הפדות לילדי ישראל בעיר הקודש, ומאד היטיבה חברת “עזרה” לשתול את הענף הרך והחדש הזה בחינוך הנוער היהודי בארץ ישראל. כמה ירחב לבו של אדם בראותו את ילדי ירושלים בחדרים מרווחים ומלאי אור, במגרשי המשחק שלפני הגן, כשהם משתעשעים במשחקים, בשירה ובמחולות חשיבות מיוחדת להם לגני הילדים האלה בשפה העברית, במשותפת לכל הילדים. תושבי ירושלים מונים כיום שלשים וחמשה אלף איש. מלבד עשרים אלף אשכנזים מונה קהלת ירושלים ספרדים, תימנים, קורדים, בוכרים, גרוזינים, מארוקנים, קוקזים, פרסים ועוד. כל אלה שומרים עדיין על שפות ארצם. בכדי לשים קץ לבלבול השפות אין דרך אחרת מהנהגת השפה העברית כשפת הילדים בגן. ההורים מתעניינים מאד בהתפתחות ילדיהם, וכמה מן האמהות משתדלות לדבר או לענות לילדיהן, בכל יכלתן, בשפה זו”.

אפרים כהן, זכרונות איש ירושלים, חלק שני עמודים 14–20.

המורים נענו ברצון וביום ה' אלול תרס"ג נפתחה אסיפת המורים בזכרון יעקב. אל האסיפה באו ארבעים וחמשה מורים וארבע מורות, ובה נוסדה “הסתדרות המורים העברים בארץ ישראל” שאיחדה את כל המורים בארץ. אף אלה ששימשו בבתי הספר שנתקיימו על ידי חברות מחוץ לארץ. ההסתדרות הציגה לה למטרה:

1. להיטיב את מצב החינוך בארץ ישראל ולתת צביון לאומי עברי לכל בתי הספר.

2. תחיית השפה העברית והרוח הישראלי בבית הספר.

3. הטבת מצב המורה.

באסיפה דנו בגני הילדים ובבתי הספר שבמושבות, על החינוך בבתי הספר בערים, תכנית בית הספר ותעודתו, על שאלת החברות, על בית הספר והסביבה, ועל יסוד בית מדרש למורים ובית ספר גוה בארץ – תכנית מקיפה. בין המורים והמרצים היו אישים רבי חשיבות, ביניהם ש. ח. ולקומיץ, שבית ספרו ב“ראש פנה” נעשה לראש פנה בחינוך הכפרי. כי הוא היה הראשון להכניס את עבודת הגינה לתכנית.

בשנת תרס“ז, ארבע שנים להיווסד ההסתדרות, עיבד מרכז המורים תכנית לימודים לבתי ספר שנקבעה לשמונה שנות לימוד לבית הספר העממי שבעיר ובכפר. הלימודים שנכללו היו: תנ”ך, תפילה, עברית, שיעורי הסתכלות (חיי הטבע והסביבה), חשבון, יסודות ההנדסה, ידיעת המולדת, גיאוגראפיה, דברי הימים, צרפתית (מן המחלקה החמישית ומעלה), ערבית (מן המחלקה החמישית ורק לבנים), ציור, שירה, התעמלות ומלאכת יד. תיקון התכנית היה מעשה רב, כי עד אז שררה ערבוביה וחסרה פרופורציה במקצועות. עתה נשתלב לימוד ההיסטוריה היהודית בזה של ההיסטוריה הכללית.

הסתדרות מהורים יסדה גם את “ועד הלשון”, לקבוע את הטרמינולוגיה הדרושה לספרי הלימוד. קודם לכן היה כל מורה מחדש חידושים משלו בלימודי ההסתכלות והטבע, – עתה נקבעו מונחים אחידים. הסתדרות המורים יסדה גם את הוצאת הספרים קוהלת והוציאה ספרי עזר למורים וספרי לימוד למתחילים⁹⁶.

בשעה שהתחילו בתי הספר הלאומיים מתפתחים, בעיקר במושבות שתושביהן באו מרחוק והשתקעו בהן לשם אידיאל לאומי – התקיימו בתי הספר של חברות חוץ בערים ובכמה מושבות. בכל בתי הספר הונח היסוד הפילאנטרופי, לגאול את בני הארץ מן הבערות ומן העוני. בעיני החברות ההן היה קניין לשון אירופית אמצעי חשוב לפרנסה – סברה שהיה לה יסוד במציאות.

והואיל וכל חברה מחוץ היתה פאטריוטית לארצה – היתה כל אחת מטפחת את שפת מדינתה. חברת “כל ישראל חברים” טיפחה את הלשון הצרפתית – הראשית בבתי ספרה; בבית הספר של “אגודת אחים” (אנגלו-דז’ואיש אססוסיאשון) שלטה הלשון האנגלית ובבית הספר של למל – הלשון הגרמנית. וכן בבתי הספר של חברת “העזרה”⁹⁷. לשם לימודי הקודש השתמשו החברות ב“חכמים” – כלומר במלמדים של היהודים הספרדים, והם היו רחוקים מהוויות העולם ונטולי השכלה כללית. ואילו ללימודי חול בחרו במורים מודרניים שהכשירו עצמם לכך. יצא שהרימו על ידי כך את ערך הלימודים הכלליים והורידו ערכם של לימודי הקודש בעיני התלמידים.

בבתי הספר של כי"ח היו ליקויים לא רק מן הבחינה הלאומית. ריבוי הלשונות: צרפתית, עברית, ערבית, ולפעמים אף טורקית – הכביד על התלמידים ושלל רוב זמנם עד שלא הספיקו ללמוד השכלה ודעת העולם. ההדגשה על הלשון הצרפתית היתה שלא במקומה – כי חסרה לה סביבה טבעית, אף כי הועילה במקצת להנהלת בתי מסחר. יוצאי בתי הספר הללו קנו להם ברק חיצוני, ידיעה שטחית מאד בצרפתית ונטיה לחיים לבנטיניים.

חברת ה“עזרה” הצטיינה ברוח פרוגריסיבית והטתה אוזן לרוחות הזמן. ראתה החברה שהישוב קובל על “כי”ח" בגלל צמצמה בלימוד הלשון העברית, הלכה והרחיבה את העברית, אף על פי שהנהיגה אף היא לשון זרה במוסדותיה, היא הלשון הגרמנית. סבר פנים זה לעברית לא היה פרי הכרה, אלא אמצעי התחרות בכי"ח. במשך הימים השפיעה דעת הקהל על החברה ללמד גם כמה מן המקצועות הכלליים בעברית. רק בבתי הספר שבירושלים וביפו לא רצתה החברה לוותר על הלשון הגרמנית בלימודים הכלליים. ומפני מה הבחינה בין בתי ספר אלה לבין בתי ספרה בערים אחרות ובמושבות? הסיבה היתה, לפי דבריה, כלכלית. לגרמנית, אמרו, יש חשיבות כלכלית בעסקי מסחר ותועיל לעתידים לעסוק ביבוא מחוץ לארץ. לא כך במושבות ואפילו בערים הפנימיות שאין להן קשרים עם העולם – על כן השליטה בהן את הלשון העברית. ביפו ובחיפה, בשתי ערי הנמל, ובירושלים הבירה – תפסה הגרמנית מקום חשוב.

ההיתה סיבה זו שהכריזו עליה היחידה? – יש לשער שהנימוק הנעלם היה פוליטי, לחזק את ההשפה הגרמנית בארץ – לפי רצון הממשלה הגרמנית, או כדי למצוא חן בעיניה. אלמלי היה הנימוק הכלכלי לבד מכריע היו באים לידי מסקנה שבמזרח של הימים ההם היה ערך דווקא לצרפתית, ששימשה שם כלשון בין-לאומית.

על כל פנים הביאה חברת ה“עזרה” את חברת כי“ח לידי תיקון דרכיה. מנהלי בתי ספר הוכרחו להחליף את ה”חכמים" במורים עברים המוכשרים לתעודתם. ההנהגה הראשית שבפאריז לא הרבתה להתנגד לחידושים אלו, אבל לא רצתה להגדיל את תקציבה לצורך זה – כי מורים טובים דרשו משכורת הגונה. ועד “חובבי ציון” באודיסה שילם על כן מקופתו שכר המורים העברים. זה הביא לידי החלשת השפעתה של הצרפתית ולחיזוק מצבה של העברית.⁹⁸

ח.

כל בתי הספר החדשים, בין אלה של הלאומיים ובין אלו של חברות חוץ לארץ, לא סיפקו רוח החרדים מטיפוס בעלי הבתים הבינונים, שיצאו מכלל אדוקים ולכלל מודרניים לא הגיעו. הורגש הצורך בבית ספר מטיפוס חדש, שימזג את הישן בחדש, את תום האמונה בשמירת המצוות, את הידיעות העבריות ממקורותיהן בידיעות כלליות, ביחוד אלו הדרושות לחיים. והמוסד שהיה מחויב המציאות הופיע.

ביפו נוסד על ידי בעלי בתים אמידים מעין “חדר מתוקן” בשם “אחוה”. כבכל בתי הספר לחרדים היתה תכניתו מסורתית וללימודי היהדות הקדישו רוב הזמן, אבל הוסיפו לה קצת עברית, חשבון ותולדות ישראל. חשבון והיסטוריה למדו בעברית, אבל לימודי הקודש נלמדו ביידיש, כמנהג “ראשונים”, ויידיש היתה שפת דיבורם של הילדים. ברם היידיש לא יכלה עמוד כלשון דיבור, כי בינתים החלה העברית משתרשת בבית וברחוב, והתעמולה לה חזקה, ולפיכך התחילו התלמידים מדברים עברית עם חבריהם. בדרך זו של “התפתחות” נתקבלה העברית כלשון כל הלימודים.

כשעלה הרב ד“ר יוסף זליגר מגליציה לארץ, והוא תלמיד חכם מקורי, תמים לב ובעל הגיונות דתיים ופילוסופיים – מסרו לידו את הנהלת בית הספר וקרא המנהל לו בשם “תחכמוני” – הוא השם שנתקבל על ידי הסתדרות ה”מזרחי" אחר כך. הד“ר זליגר שאף לעשות את בית-הספר לכולל, כלומר: שתהא בו מערכה שלמה, מגן ילדים עד בית מדרש גבוה לתורה ולחכמת ישראל. מייסדי הבית פנו אל ה”מזרחי“, ההסתדרות הציונית הדתית שהחלה אז להרחיב את פעולותיה, לקבל את בית הספר אל תחת חסותה. זה היה בשעה שההסתדרות הזאת נטתה לפעולה תרבותית. בשנה תרס”ח נקראה ועידת ה“מזרחי” לוילנה ובה הוחלט לחייב את המרכז שהיה בפראנקפורט של גרמניה לגשת מיד לעבודה ממשית לטובת החינוך בארץ ישראל. לאחר זמן קצר עבר ה“תחכמוני” לרשות ה“מזרחי” בפראנקפורט. חברי המרכז לא הסכימו לדעת הד“ר זליגר ולתכניתו, לעשות את המוסד כולל ומקיף. אז התפטר הד”ר זליגר ממשמרתו, ונשלח שמה מנהל חדש, יהודי גרמני, אדם בעל כשרונות פדגוגיים טובים. ולשבח יהודי גרמניה החרדים ייאמר שלא ביקשו להשליט בבית הספר את הלשון הגרמנית ושמרו על מטרתם הציונית הדתית.

בו בזמן נתעוררה שאיפה לחידוש החינוך על יסוד תורני וכללי גם בירושלים. כמה מסוחרי העיר לא היו שבעים רצון לא ממוסדות החינוך הישנים ולא מן החדשים, של כי“ח ושל חברת ה”עזרה“, כי לימודים המוגבלים במקצועות היהדות לא הניחו דעתם. ברצונם היה לחדש את ה”חדר" ולהתאימו לרוח הזמן. “חדר תורה” נפתח בשנת תרס“ט ומספר תלמידיו היה כ”ה בפתיחתו. בשנותיו הראשונות לא נבדל בהרבה בתכנית לימודיו מן החדר הישן, ברם החידוש שבו היה בהדרגת הלימודים, בסדרים הטובים וביחסים ההוגנים שבין המורים לתלמידים, ועוד בדבר גדול אחד: את התלמוד למדו בעברית. דבר זה היה חידוש גדול, כי התרגום ליידיש בלימודי הגמרא נתמזג בתוכן בשיעור גדול כזה, עד שנדמה שאינם נתונים עוד להפרדה. ברם מייסדי “חדר תורה” לא נרתעו לאחור ועשו נסיון והצליחו, ורבים באו לשמוע את הפלא הגדול הזה.

קיומו החומרי של ה“חדר” הזה נעשה לימים קשה ואז נצטרפו אליו עסקנים אחדים וחיזקוהו ומינו את הד“ר יהודה מהרש”ק למנהל. אדם זה מיזג בתוכו תורה והשכלה, רוח היהדות ורוח הפדגוגיה המודרנית. חברת “עזרה” הסכימה לתמוך במוסד, מבלי להתערב בהנהלתו הפנימית. גם ועד “חובבי ציון” נתן תמיכתו לו.

לא עברו ימים מעטים ובית הספר גדל, תכניתו נתעשרה והחלו ללמד בו גם עברית כלימוד ואת הספרות החדשה ואת הלימודים הכלליים ולשון זרה והתעמלות וזמרה, בקיצור: בית ספר מכל הבחינות, אלא ששמר על מהותו הדתית. זהו יסוד בית הספר הירושלמי הנקרא כיום “תחכמוני”.

גם חרדי פראנקפורט, שלא מן ה“מזרחי”, החלו לעסוק בחינוך בארץ ישראל. לפי דעתם לא היו בתי הספר בארץ מספקים את דרישותיהם של ההורים החרדים – ותלמודי התורה והישיבות הקטנות לא סיפקו את החרדים הגרמנים, שלגבי דידם אין בית ספר בלי לימודים כלליים. הם צמצמו את פעולתם במושבות. בית ספרם הראשון נפתח בפתח תקוה בשם “נצח ישראל”, ובחרו במושבה זו במכוון, שכן ידוע היה שרוב תושביה חרדים. הם שלחו מנהל מגרמניה, הרב ד“ר משה אוירבך, אדם מוכשר, והוא השכיל לנהל את המוסד לפי רוח המקום ולפי רוח הזמן. ראשית קבע את הלשון העברית ללשון ההוראה – אך במבטא האשכנזי. ההורים היו מרוצים משיטתו של ד”ר אוירבך וכמה מושבות פנו אז אליו לעזור להן ביסוד בתי ספר מטיפוס “נצח ישראל”⁹⁹.

ט.

לאחר שנתבלט ערכו הלאומי של בית הספר העממי ולאחר שנתבסס בשיטתו והשפעתו – ראו שחסר לו המשך. רבים מן ההורים שהגיעו לארץ מתוך דחף אידיאליסטי היו בעלי השכלה בינונית ובחלקם אף גבוהה ולא יכלו להסתפק בחינוך עממי לבניהם, ומאין ברירה הוכרחו לשלוח בניהם לחוץ לארץ. מלבד גורם זה ראו מבקשי התחיה כי בית הספר העממי מהווה אך את השלב הראשון בתחייתה של הלשון העברית ובאין שלבים עליונים תיפגם השלימות. צעירי ישראל יהיו מחויבים, כבארצות הגולה, לשתות מבארות זרים והקרע בתרבות איש יהודי, השניות שבה, לא יתאחה.

נמצאו בעלי חזיונות אשר דיברו על יסוד בית ספר תיכון – אבל היה זה בגדר חלום רחוק, כי עדיין לא הצליחו מורי בית הספר העממי להתקין טרמינולוגיה וספרי לימוד למדעים כלליים, ואיך זה יעזו לגשת מיד ליסוד בית ספר תיכון?

השאיפה הלאומית יצרה נחשונים שונים, שקפצו והתחילו במעשה – טרם היות מכשירים, ובכוח המסירות הנאמנה עלתה בידם להקים ולקיים את הנחשב לנמנע בתנאי הזמן.

הנחשון של בית הספר התיכון בארץ היה הד“ר י.ל. מֶטמן, שפתח את הגימנסיה העברית ביפו – היא המפורסמת כיום בשם “הרצליה” – בשנת תרס”ו. היה זה מוסד פרטי ומספר תלמידיו ותלמידותיו עלה בשעת הפתיחה לשבעה עשר, ונתחלקו לארבע כיתות. לאמתו של דבר לא הגיעו התלמידים לגיל של חינוך בינוני, ולמדו במכינות, והשם גימנסיה ניתן למוסד על שם סופו. ומיד נתגלתה חשיבותו: הורים שהתכוננו לצאת לחו"ל לשם חינוך בניהם – נשארו בארץ. כעבור שנה נוסדה ביפו “אגודת הגימנסיה העברית בארץ ישראל” שהעמידה לה למטרה להקים “מכון חינוכי שיתן לילדים הצריכים להשכלה ריאלית או גימנסיאלית (קלאסית) לקבל השכלה כזאת בארץ, בבית ספר עברי לאומי”. אגודה זו פרשה כנפיה על הגימנסיה ומאז היתה למוסד ציבורי. תכניתה עמדה, לא רק על השכלה בינונית, כי אם גם על תרבות לאומית. הודגש כי חשיבות יתירה תינתן “להשתלמות בשפה העברית וספרותה, וכי לימודי היסוד שלנו יילמדו בשיעור רחב והתלמיד העברי הגומר את לימודיו – יבין את כל מה שיצר הרוח העברי, לדעת את דברי ימי עמו, מנהגיו והתפתחות דעותיו”. והואיל ויסוד תרבותנו הם כתבי הקודש הושם לב ביחוד ללימודם. למדו בשיעור-מה גם משנה וגמרא. בדברי הימים שימשה ההיסטוריה שלנו מרכז ובגיאוגראפיה – המולדת. תכלית לימודי הטבע נקבעה בעיקר לשם הכרת טבע הסביבה.

והגימנסיה הצליחה. היא נעשתה סמל לשאיפת ישראל לחרותו התרבותית והנפשית. חובבי ציון שבארצות הגולה, שנשאם לבם לגדל בנים מטיפוס חדש, שאפו אל בית אולפן זה ושלחו בניהם שמה. בשנת קיומה השלישית היו בגימנסיה כמאתים תלמידים – ושלישיתם מבני חוץ לארץ. בסוף השנה השמינית עלה מספר התלמידים לחמש מאות, ומחציתם מחוץ לארץ. בשנת תרס"ט התחילו לבנות את בנין הגימנסיה. ומאז גדלה ונעשתה מרכז חינוכי לאומי לישראל שבכל מקום.

בגלל ערכה הלאומי הגדול התעניינו בה הרבה ודנו על תכניתה לא רק בחוגי מוריה או הוריה, כי אם גם בכתבי העתים לישראל, בכל מקום שהשתרשה בו התנועה הלאומית. ויכוח עז התפתח על לימודיה ורוחה, וביחוד החריף הדיון על לימוד התנ“ך, שהד”ר בן ציון מוסינזון הורה אותו עלפי “ביקורת המקרא”. אחד העם פרסם בקורת קשה על הגימנסיה, שאינה ממלאת את “תעודתה הלאומית”, כי ידיעת התלמידים בתלמוד ובספרות ימי הבינים אינה מניחה את הדעת, וביחוד התרעם על שיטת הוראת התנ"ך שאינה נאותה לתלמידים צעירים, כי שיטת הביקורת העליונה לא נועדה לחניכים מגיל זה המבקשים את הידיעה הממשית ¹⁰⁰.
בקורת זו עוררה סערה בחוגי חובבי ציון, והפולמוס עבר אל העתונים. ברם הבקורת לא הזיקה – אדרבה, היא הועילה לעורר את המייסדים לתקן ולשפר את התכנית, והגימנסיה היתה במשך הימים לילד השעשועים של התנועה. אף המבקר עצמו, אחד העם, בבואו להתיישב בארץ קבע דירתו במכוון קרוב לגימנסיה וביקרה כמעט יום יום, ונהנה ממנה, כי בה ראה את המכשיר הטוב ביותר ליצירת הטיפוס החדש של העברי, הטיפוס האידיאלי אליו שאף ובו ראה התגשמות תעודתו של עם ישראל בעולם.

לאחר שנתבססה הגימנסיה ביפו ומוניטין יצאו לה נפתחה גימנסיה שניה, בשנת תרס"ח, בירושלים. לא היו התנאים בירושלים נוחים כביפו – כי רוב תושביה היו מבני הדור הישן ולאדוקים השפעה גדולה ואנשי הישוב החדש מעטים. אבל הורים אמידים אחדים קיבלו עליהם את האחריות להחזיקה. זו היתה כמעט הפעם הראשונה שהורים בירושלים נתבעו לשלם שכר לימוד ניכר. בעשרים וארבעה תלמידים החלו – בנים ובנות יחד. וחינוך מעורב בירושלים היה מעשה נועז¹⁰¹.

בשנים הראשונות לא התפתחה הגימנסיה יפה. הכניסו בה שינויים והעבירוה לדירה מרווחת והביאו מלבוב אשר בגליציה את שלמה שילר¹⁰² ונבחר למנהלה. שילר היה אישיות מוסרית נעלה, נזיר אציל, שקוע בהרהורים על גורל ישראל ועל תרבותו, והרצה לפני כל קבוצה על הבעיות האלה מתוך ריכוז נפש ומחשבה ככהן עליון המקריב עצמו לרעיון. נוסף על עומק תרבותו ועוז אידיאליותו ומידותיו התרומיות היה חזון מיסתורין מרטט בנשמתו. על כן היה בעל השפעה עצומה על מקורביו. חברו של שילר בלבוב, המנהיג הציוני ד"ר גרשון ציפר שביקר בארץ וראה את הגימנסיה, קיבץ כספים בעירו לבנין בית, והוקם.

במשך הימים נמצא פתרון גם לבעיה הגדולה של הכשרת מורים. אלה שבאו מחוץ לארץ הצטיינו בידיעותיהם העבריות הרחבות, אבל רובם לא הוכשרו למקצועם ולא רכשו להם את הטכניקה בהוראה, וגם ידיעותיהם הכלליות היו מסופקות. בשנת תרס“ד (1904) פתחה חברת “עזרה” בית מדרש למורים על יד בית הספר של למל בירושלים, והעמידה בראשו את אפרים כהן, יליד ירושלים, שלמד בגרמניה ובלונדון וניהל את בית הספר של למל והצטיין בכשרון הנהלתו ובהליכותיו עם הבריות. כדין כל מוסדות ה”עזרה" היה בית המדרש בעל דו פרצופים. שפת הלימודים הכלליים היתה הגרמנית ורק לימודי היהדות נלמדו בעברית. בהשפעת המורים הלאומיים ששימשו בו החלו ללמד כמה מקצועות כלליים בעברית, אבל לא חשבון והנדסה וידיעות הטבע.

בשנת תרע“ג נפתח בית מדרש למורות ביפו. אחד העם, שהיה צופה בדרכי החיים מתוך אספקלריה בהירה, הביע את דעתו עוד בשנת תרנ”ג כי “שאלת החינוך העברי היא בעיקרה ויסודה “שאלת המורים” ו”כל זמן שלא יחונכו המורים עצמם בהסכם לתעודתם הגדולה, ישאר החינוך הזה רק דיבור יפה".

כשנוסד בית הספר ביפו הציע “להקדיש את הבית הזה לחינוך מורים עברים משכילים, אשר מראשית נעוריהם יתקדשו ויוזמנו לתעודתם הגבוהה, ומן הבית הזה יצאו ויפוצו בארץ ישראל ובגולה וישאו אתם את דגל היהדות לכל קצות הארץ”¹⁰³.

מרכז המורים אמר לבוא בדברים עם חובבי ציון על פתיחת בית מדרש למורים, אבל בינתים נפתח בית המדרש בירושלים על ידי “עזרה” ולא היה מקום עוד לשני. אז פתחו חובבי ציון בית מדרש למורות, על יד בית הספר לבנות, שהתנהל על ידי ניסן טורוב ויצא לו שם טוב.

בית המדרש למורות נקרא על שם הסופר והעסקן הלאומי א. ל. לוינסקי, מי שהיה מן העסקנים הראשיים בועד ונפטר בימים ההם, ובזה אמרו להקים לו שם וזכר. מנהלת המוסד קבעה לו תכנית טובה של תנ"ך, תלמוד, ספרות ימי הבינים והספרות החדשה, תורת השפה והספרות העברית, תולדות הספרות, דברי ימי ישראל, דברי ימי העמים, גיאוגראפיה, מתימטיקה, פיסיקה וכימיה, ידיעות הטבע, תולדות האמנות, פסיכולוגיה, תולדות הפדגוגיה, דידקטיקה ומיתודיקה, השפה הצרפתית, מלאכת יד, ציור וכיור התעמלות והוראה מעשית בבית הספר.

לבית הספר נועד גורל לא טוב ביותר, כי בעודו נאבק עם בעיות התכנית ולא עברו עליו שנות קיום ראשונות לביסוסו פרצה מלחמת העולם הראשונה. בבהילות הוציאו את המחזור הראשון. בתרע"ז גורשו יהודי יפו ממקומם ובית המדרש נסגר – עד בוא גאולתו על ידי כיבוש הארץ על ידי האנגלים.

י.

בשנת 1912 קרה בארץ מקרה קטן מידות ובעל אופי מקומי – אבל הוא ישמש עדות לרוח הזמן, רוח הלאומיות שנתגברה והשפעתה הטובה. באותה שנה החלה קבוצת צעירים לשים לב לעובדה המעציבה שמאתים מבנות ישראל בירושלים מתחנכות בבית הספר של המשלחת (המסיון) הלונדונית. הצעירים החליטו להעבירן לבתי ספר יהודים. יום יום הקיפו את בית הספר של המיסיון וחיכו לצאת התלמידות. משיצאו הלכו עמהן לבתי הוריהן וקיבלו הסכמתם להכניסן למוסדות ישראל. ההורים הסכימו בתנאי – שיקבלו הנערות כל אותן ההנאות שנהנו מהן בבית הספר של המשלחת, כלומר: שלא ישלמו שכר לימוד ושבנותיהם תקבלנה בגדים ומזונות חנם אין כסף. הילדות הוכנסו לשלשה בתי ספר, כמאה לבית הספר על שם אבלינה די רוטשילד ויתרן לעוד שני בתי ספר לבנות.

הצעירים האלה גללו חרפה מעל ירושלים. עיר זו שקנאים משלו בה ושומרי חומותיה נלחמו בכל עוז בכל נסיו של חידוש החינוך ולימוד לשון זרה בבית ספר עברי – הם ידעו כי מאתים מבנות ישראל מתחנכות חינוך נוצרי – ולא נקפו אצבע לתקן את המצב. אם התרעמו בחוץ לארץ על המצב – הכחישו הקנאים את הדבר. וקבוצת צעירים “חפשים” באו וגאלו מאתים נפשות מישראל מרוח זרה.

* *

במשך תקופה קצרה נפרשה רשת של מוסדות חינוך מקיפים, מגן הילדים עד המכללה; נוצרו בתי אולפן להכשרה מקצועית למורים; נוצרה טרמינולוגיה למקצועות כלליים; נעשו נסיונות ביצירת ספרי לימוד להרבה מקצועות; החלו ביצירת ספרות פדגוגית וספרות ילדים וכל הדרוש לסביבה תרבותית. קנה המידה היה זעיר – לפי מניין התושבים המעטים; האמצעים היו מצומצמים; חבלי היצירה מרובים, וחסר השכלול; אבל האידיאליסטים המועטים, העניים, הניחו את היסודות לתרבות הלאומית. בעקשנות, בסבל, בלשד עצמות ובזיעה יצרו את כל אלה.

בשנת תרע“ג היו ברשת מוסדות החינוך העברי עשרים גני ילדים, עשרים ושמונה בתי ספר במושבות, ששה בתי ספר עממיים בערים (אחד בירושלים, אחד ביפו, שנים בצפת ושנים בחיפה), שתי גימנסיות, בית מדרש לגננות מטעם “עזרה” בירושלים, בית ספר חקלאי במקווה ישראל ובית ספר לאמנות בירושלים בשם “בצלאל”. בששים המוסדות התחנכו כאלפים ושש מאות תלמידים. אמנם לא כל המוסדות התנהלו ברוח אחת. ששה עשר בתי הספר ושבעת גני הילדים במושבות היו ברשותה של יק”א. ארבעה בתי ספר ושלושה גני ילדים היו ברשות מועצות המושבות. שבעה בתי ספר במושבות ושלושה בערים נמצאו ברשות חובבי ציון באודיסה. שני בתי ספר, אחד בעיר ואחד במושבה – היו ברשות “עזרה”, והשאר ברשויות אחרות. כן היו בתי ספר נפרדים, אבל דבר אחד מיחד את כל התלמידים ורובם של המורים – זה היה רוח הלאומיות המתחדשת. רצה הגורל ובא מאורע אחד והבליט וחיזק את הרוח הזאת והביאה לידי התגלותה המלאה. מה היה המאורע? מלחמת הלשונות בארץ, המלחמה עם ה“עזרה” על שלטונה ורבוניותה של לשוננו הלאומית.

פרק שלישי: מלחמת הלשונות    🔗

תסיסות ומהפכות כבירות בתולדות העמים – גורמן הגלוי הוא לפעמים מאורע לא נכבד. רעיון שנשתרש בהכרת העם והגיע לידי בישולו, אלא שלא נתגשם במלואו לרגל עיכובים – ניתז גץ מתחת פטיש ההיסטוריה והשלהבת עולה, והיא ראשית מפנה בחיי האומה.

החלטה שהחליטו בני אדם מספר בחוץ לארץ ביחס ללשון ההוראה במוסד חינוכי חדש שעמדו לפתוח בחיפה, הביאה לידי מאבק תרבותי גדול שתוצאותיו היו עצומות להתפתחות תרבותנו ולצורתה בארץ ישראל, והוא שהחיש את הגשמת השאיפה שעליה חלמו חובבי ציון וכל מוקירי קניינינו הרוחניים ללכד את כל שבטי ישראל, נבדלי הלשונות בארצם, בלשונם ההיסטורית. אפשר לומר שהיה זה נצחון עצמאותנו התרבותית.

א.    🔗

חברת ה“עזרה” הגרמנית (שמה המלא הוא “הילפספעראיין דער דויטשען יודען”) נוסדה בשנת 1901, והמטרה שהציגה לה היתה להגן על היהודים הסובלים בארצות שונות ולהיטיב את מצבם הכלכלי והרוחני. ה“עזרה” סייעה לקיומם והקימה בתי ספר בארצות שונות ויסדה אחדים בארץ ישראל, שהיו שונים ממוסדות החינוך שהקימו חברות פילנטרופיות אחרות. בעוד שה“אליאנס” (חברת “כל ישראל חברים”) עשתה את הלשון הצרפתית ליסוד הלימוד ו“אגודת אחים” מלונדון את הלשון האנגלית – הסבירה “עזרה” פנים לעברית, כי מייסדה, הד"ר נתן, הכיר בה כלשון כללית ליהודים תושבי הארץ, והיתה העברית מתהלכת במוסדותיה, וחובבי ציון והציונים שמחו בפעולתה זו. עברו שנים מועטות, והחברה ניגשה ליסוד בית ספר טכני, והנה קבעה את – הלשון הגרמנית לשפת ההוראה למדעים, ואף בבתי הספר העממיים ובסימינריון למורים שינתה קצת דרכה, ובעטיה של סטיה זו התחוללה המלחמה, מלחמת הלשון והתרבות.

דיון במאורע זה לא יהא שלם בלי תרשים דיוקנו של מייסד החברה ורוח החיים שלה, הד"ר פאול נתן (1927–1857). הוא נולד בגרמניה לסוחר עשיר ויפה נפש בעל נטיות אמנותיות. הבן הקדיש עצמו למדע ולפוליטיקה, והחל פעולתו בעתונאות. ליבראלי היה בהשקפותיו והשתתף בקביעות בעתון הפוליטי הגדול “נאציאן” ועשה לו שם במאמריו השקולים והבהירים.

ואשר קרה לכמה מגדולי ישראל שהיו “כוללים” או “אנושיים” בהשקפותיהם והאמינו בהתקדמות, ורק בעטיה של האנטישמיות הזדעזעה נימתם הישראלית, קרה גם לנתן. בשנת 1882 התעוררה עלילת הדם בטיסא עסלאר, והכאיבה לו מאד. כשבא אחד מבית הנבחרים הפרוסי וסמך על עלילה זו כעל עובדה נאמנה התעורר הד“ר נתן ותאר את כזביה בספר מיוחד¹⁰⁴. כעבור עשר שנים העלילו עלילת דם על יהודי בקסאנטן שעל גדות הרהיין ושוב נתעורר נתן להוכיח שקרותה וזיופיה. הביוגראף של הד”ר נתן אומר: “אין לייחס את השתתפותו הגדולה במשפטים ההם לעובדה שהנאשמים היו יהודים. זה היה פרי סבלה של הרגשת הצדק שלו, שמרדה והרגיעה אך לאחר שהושב הצדק על כנו”¹⁰⁵.

מלחמתו באנטישמיות היתה על כן לא פרי הגנה על יהודים, אלא על בני אדם שנעשה להם עוול. קרוב לודאי שאילו שאלו את פיו היה מסכים לנאמר, ואף על פי כן לא נחטא לאמת אם נניח שהנקודה הישראלית היתה הגורמת. מכל אי ההבנות השולטות בעולם, אי ההבנה שבין אדם לנפשו היא הגדולה ביותר. ופועלו מוכיח. הוא הקדיש את חייו לעם ישראל ולבו החם התעורר וחש בכל עוול שנעשה לבני עמנו בכל מקום שהוא, וכל עבוד ישראל הגן בכל עוז¹⁰⁶.

הוא הוציא ספר על הפושעים היהודים בגרמניה, בהשוואה עם הנכרים, 1892–1882, ומוכיח בו שלא הדת או הגזע משפיעים על נטיה והשתתפות בפשעים, אלא המעמד החברותי והכלכלי, ואם נדמה את היהודים לבני אותו מעמד של הנכרים – ישתוו כולם¹⁰⁷. חיבור שני הקדיש ליהודים בצבא הגרמני וניתח את פעולתם של היהודים במלחמות 1813, 1864, 1866, 1871–1870.

הוא עסק הרבה במחקרים כלכליים-פוליטיים שונים, כגון בתנאי הכלכלה באסיה הקטנה, ברכבות שבאנאטוליה ובהתגברות השפעתה הכלכלית והמדינית של גרמניה בטורקיה, שחולשתה הלכה וגברה. ומכיון שגרמניה היתה מעוניינת בקיומם של מוסדות גרמניים באותן הארצות, עלה בדעתו שמן הראוי היה לייסד מערכת בתי ספר מסוגם של בתי האולפן של ה“אליאנס איזראעליט”, שעשתה הרבה להפצת תרבותה של צרפת. בשנת 1899 פנה אל משרד החוץ לשאול אם תעמוד הממשלה לימינו ביסוד בתי ספר כאלה בחוץ לארץ. התשובה הראשונה היתה עמומה וחמקנית, ברם נודע לו לנתן ששגרירי גרמניה בקושטא ובאסיה הקטנה נשאלו לחוות דעתם. בשנת 1900 הודיעו לו ממשרד החוץ שפתיחת בתי ספר כאלה היא לרצון לממשלה ויתמכו בפעולתו זו.

נתן הכיר שלא רגש הומני הביא את הממשלה לידי הכרה זו, אלא טובת הנאה פוליטית, והעיר:

“אם התועלת מתאמת לשאיפות הומניטריות, הרי זה משובח” ורשם ראשי פרקים לתקנות ארגון האגודה.

בשנת 1901 יסד את חברת ה“עזרה” ושיתף לו את הסוחר והנדיב ג’יימס סימון, אף הוא אדם הנוטה לספרות ולאמנות.

1903 היתה שנת צרה לישראל. ברוסיה התחוללו אז הפרעות בקישינוב ואחר כך בהומל. אז גדלה ההגירה משם ויהודים פליטים עברו את הגבול ובאו לגרמניה מבוהלים ונרדפים, ללא תכנית ברורה וללא אמצעים מספיקים. מרכז ה“עזרה” פתח סניפים לעזור למהגרים. בשנת 1905, בימי המהפכה ברוסיה, הורגש שממשלת הזדון אומרת להטביע את המהפכה בדם ישראל. הד"ר נתן נסע לרוסיה לדבר עם השליטים פה אל פה ושוחח עם וויטה ועם הנסיך אובולנסקי. לאחר שנה נסע שוב והתראה עם סטוליפין ועם קוקובצוב.

בשנת 1907, כשפרצו פרעות אגרריות ברומניה, מהר ללכת שמה, והשתדל לטובת היהודים.

פעולה מתמדת זו מעידה כמאה עדים על הרגשתו היהודית העזה של נתן. כשהחליט ללכת לארץ ישראל לשם ביקור ומחקר צרכי הישוב הכשיר את עצמו תחילה בידיעת כתיבת הארץ ובתולדותיה, משפטיה ומנהגיה, בתי ספרה וחקלאותה, דרכי התחברותה והטופוגראפיה, ולקח עמו את המזרחן הפרופ. מיטווך, לסייע לו. בדרך מסעו ביקר את בתי הספר בבולגריה, שנוסדו על ידי “כל ישראל חברים” ו“עזרה” תמכה בהם. לשונם היתה הצרפתית, ובדעתו היה להחליפה בגרמנית, מכיון שהאמין שלה העתיד.

הוא בא לארץ ישראל בשנת 1907 ועבר בה לארכה ולרחבה ונתקבל בכבוד גדול, ושם בשל בו הרעיון לייסד במדינת טורקיה רשת של בתי ספר, כדי להרים על ידיהם את מצבם של יהודי המזרח. ביחוד הגה ביסודו של מוסד טכני גדול שיכשיר את המהנדסים והמכונאים המומחים שממשלת טורקיה זקוקה להם ואינה מוצאתם בין נתיניה, ועל כן היא מוכרחת להביאם מחוץ לארץ. על ידי המומחים תומצא עבודה גם לפועלים יהודים בעבודות הציבוריות.

רעיון זה נשתלב יפה בענייני גרמניה. הרבה מן העבודות הציבוריות בטורקיה נמסרו לידי חברות גרמניות. מכיון שכך, תתפוס הלשון הגרמנית מקום חשוב בטורקיה, ושימושה בבית הספר הטכני צריך להיות שליט. חניכי המוסד יצטרכו להתמחות במוסדות גרמנים ומתוך ספרות מקצועית עשירה, ובגרמנית היא מצויה בשפע. יוצא שענייני ישראל מזדהים עם ענייני גרמניה, והם חופפים אלה את אלה.

נתן לא היה ציוני – להיפך, הוא התנגד לה ולתפיסתה, אבל הוא לא היה בעל אופק צר או קנאי לצאת במחאות ולהוציא דיבות. אדם אובייקטיבי היה, מוכן להשתמש בכל הכוחות לשם מטרה רצויה. כשחזר נתן לברלין נפגש עם שמריהו לוין, שהכירו עוד מימי ביקורו ברוסיה, וגולל לפניו את תכנית בית הספר הטכני שהוא אומר להקים בארץ ישראל. לוין נתלהב לרעיון, כי ראה בו גולת כותרת לחינוך העברי: בית ספר מקצועי בעל רמה גבוה הדרוש להתפתחות הארץ. הוא הבטיח את סיועו לנתן. בו בזמן שהה בברלין דוד ויסוצקי, בנו של העשיר החובב עברית וארץ ישראל קלונימוס זאב ויסוצקי מרוסיה. הנדיב הניח בצוואתו קרן, שבכל שנה יפרישו מפירותיה מאה אלף רובלים למוסד שייקרא על שמו. שמריה לוין סידר פגישה בין נתן לויסוצקי, ושניהם השפיעו על ויסוצקי לתמוך בבית הספר הטכני שיווסד בארץ ישראל. בראשית שנת 1908 הודיעו האפוטרופסים על הצוואה שהם מסכימים למסור את התרומה הראשונה מן הקרן לבית הספר הטכני. הד"ר נתן ודוד ויסוצקי הסכימו שניהם שלא יטביעו על המפעל חותם ציוני לאומי, אלא פילנטרופי. אחד העם, שהיה מידידי המנוח, ניהל את המשא והמתן, וכאדם שעיניו בראשו ושהכיר את יהודי המערב, הבטיח בסעיף מיוחד את אופיו היהודי של בית הספר. ביום 29 במרס 1908 חתמו אחד העם וויסוצקי על החוזה.

אם תכליתו של בית הספר היתה לשמש את הקיסרות הטורקית, משום מה החליט נתן להקימו בחיפה? נוסף על נטייתו לארץ ישראל ראה בחיפה מקום אסטרטגי טוב, אף זה מוכיח על מעופו ועל חריפות תפיסתו הכלכלית-הפוליטית. כי בימים ההם היתה חיפה עיירה דלה, מספר תושביה הגיע לעשרים אלף, וישובה היהודי כלל כאלפיים נפש. אבל נתן צפה באספקלריה המדינית שלו את עתידה הגדול. טורקיה קבעה את חיפה למקום מוצאה של מסילת הברזל החג’אזית שתקשר את דמשק עם ערי הקודש המוסלמיות, ומסילה זו עתידה היתה להתקשר אל המסילה הבגדדית.

סיבות פסיכולוגיות נוספות הניעו את נתן לשים עינו בחיפה ולא בעיר אחרת בארץ ישראל. בירושלים שררה המסורת של קנאות ומלחמה עם כל חדש. יפו היתה מקום משכנם והשפעתם של חובבי ציון. לעומתן היתה חיפה מקום נייטרלי, ללא חותם מיוחד.

בא כוחה של חברת “עזרה” בארץ היה אפרים כהן, יליד הארץ שקיבל את חינוכו הכללי בגרמניה. הוא היה פיקח, הכיר וידע להתהלך עם בני אדם, מוכן להראות פנים מסבירות לכל צד ומסוגל לוויתורים ולפשרות, בקיצור: איש החיים. כהן היה מסייע לנתן לבחור מקום בחיפה ולרכשו. הרבה מגרשים הוצעו למכירה ואחר שיקול דעת שם נתן עינו בשכונת מיראוואן, בשטח שהכיל 80,700 אמות, קרוב לחמשים דונמים עותומניים – זה היה במדרון הצפוני של הכרמל. הקניה יצאה אל הפועל בחדשי מאי ויוני של שנת 1908. וסייע לכך אליהו ספיר, מנהל הבנק אנגלו-פלשתינה ביפו, שהיתה לו ידיעה רבה בגיאוגרפיה של הארץ¹⁰⁸.

ב.    🔗

תנאי שהתנו יורשי ויסוצקי בתתם את תרומתם הראשונה של מאת אלף רובלים היה שלא חברת “עזרה” תנהל את המוסד החדש, אלא קוראטוריון מיוחד שבו ישתתפו גם נציגי משפחת וויסוצקי – כדי שלא תישלל ממנה השפעה על המוסד וניהולו. הרכבו של הקוראטוריון היה צריך להיות מכל המפלגות, של ציונים ולא ציונים, ועד כללי שאינו נושא עליו חותם מפלגתי מסוים. מצד משפחת הנדיב נתמנו דוד ויסוצקי, י. צייטלין, ר. גוץ וד“ר גברונסקי ממוסקבה, ואשר גינצבורג (אחד העם) שמשכנו בזמן ההוא היה בלונדון. מצד “עזרה”: ג’יימס סימון, ד”ר פאול נתן, פרופ. מ. פיליפסון, א. לנדאו וב. טימנדורפר, ונספח אליהם שמריהו לוין, בגלל התעניינותו הגדולה והשפעתו בחוגים שונים. להלכה היו כל חברי הקוראטוריון בעלי זכויות שוות, אבל למעשה נמצאה ההנהלה בידי החברים הגרמנים. ג’יימס סימון נבחר ליושב ראש, והד"ר פאול נתן לסגנו – אבל הוא, הסגן, היה המנהל וכל העבודה רוכזה בידו.

הואיל ותרומת ויסוצקי היתה אך חלק מן הדרוש להקמת המפעל מן ההכרח היה לבקש אישים וארגונים שיתרמו אף הם. ההסתדרות הציונית החליטה לסייע לבית הספר הטכני ו“הקרן הקיימת” העמידה לרשות הקוראטוריון – בשנת 1908 – חלקת אדמה להקמת המוסד “מתוך הכרת ערכו הלאומי הרב”. זה קרה חדשיים לאחר שנקנתה הקרקע¹⁰⁹. שמריהו לוין דרש בשם הקרן הקיימת באי כוחה בקוראטוריון – והדרישה נדחתה, וכדי לפצות את ההסתדרות הציונות מינתה משפחת ויסוצקי בא כוח חדש לקוראטוריון, את הד"ר יחיאל צ’לינוב, שיצא לו מוניטין בתנועה הציונית. שמריהו לוין וצ’לינוב היו על כן באי כוחה של משפחת ויסוצקי ולא שימשו נציגי ההסתדרות הציונית.

בינתים נוסף עוד צד אחד – אמריקני. יעקב שיף, מאדירי ההון באמריקה, היה יהודי מסור, התעניין בכל הקדוש לישראל, וארץ-ישראל בכלל. האידיולוגיה שלו היתה המקובלת בין רוב הפילנטרופים היהודים שמוצאם ממערב אירופה. הוא היה אמריקני החושב את קשרו עם ישראל על יסוד הדת ומתנגד לכל הכרה לאומית חילונית.

כשבא שיף לבקר בגרמניה השתדל הרצל להפגש עמו, אבל הפגישה לא יצאה אל הפועל, משום שלא יכול אז לצאת את העיר ווינה. על כן קיבל שיף, על פי בקשת הרצל, את עוזרו הד“ר קצנלסון מליבוי, בלונדון, בשנת 1904. כשמת הרצל שלח שיף מכתב של השתתפות בצער לד”ר קצנלסון וכתב: “אף על פי שלא יכולתי להשתתף ברחשי סימפאטיה למאמציו, אנו מוכרחים להכיר את אידיאליותו הרמה”¹¹⁰. ובמכתבו לד“ר ז. שכטר כתב בשנת 1907 על עצמו: איני יכול להניח אף לשעה קלה שאפשר לו לאדם להיות אמריקני נאמן ובו בזמן להשתייך באמונה לתנועה הציונית. זה ימנעהו מהיות נאמן לארץ שהוא אומר שהוא אזרחה הטוב”¹¹¹.

כשביקר שיף בארץ ישראל ראה שהיא חסרה חרושת ואומנויות, והחסרונות הללו גורמים לדלדולו של הישוב ולנוולותו – חזיון ישן שנגלה עוד למונטיפיורי בזמנו. כשהציע נתן לשיף שיתוף בתיקון המצב, נראה הדבר בעיניו – נתן היה לו אח לדעה – והבטיח לתרום מאה אלף דולרים.

אף הוא רצה שיהא לו למוסד אופי יהודי כללי, בלי “איזמים” ובלי תעמולה להם. אחד העם חשש לתנאים אלה ונימק את התנגדותו, שתנאי כזה שולל את חופש הדיבור והדעה, ונימוקו נתקבל בעל פה, מבלי שנרשם במכתב.

גם שיף דרש שלא יתנהל המוסד על ידי חברת “עזרה”, אלא יעמוד ברשות עצמו, למען יוכלו להשתתף בו יהודים מכל הארצות. דרישה זו הביאה לידי הרחבת הקוראטוריון והכניסו בו בני אדם חשובים, ביחוד מאמריקה, אבל הועד הפועל המצומצם נשאר בברלין, בתנאי שלקוראטוריון הרחב תהא זכות הפיקוח. בשנת 1909 נוסדה החברה המיוחד ונקראה בשם: אינסטיטוט פיר טעכנישע ערציהונג אין פאלעסטינא.

בסעיף הרביעי של ספר התקנות נקבע תפקיד המוסד: לספק חינוך והשתלמות בטכניקה לנוער היהודי שבמזרח, ועם זה “לאפשר לתלמידים לקנות להם ידיעה מספקת בלשון העברית ובעברו של העם היהודי, כדי שיגדלו יהודים המכירים את ערכם ומכבדים את מוצאם ודתם, ולשם זה יוקם מוסד טכני יהודי בחיפה ובית ספר תיכון לידו”. אל חברי הקוראטוריון נוספו אז ל. שיף מפרנקפורט, ומ. ווארבורג מהאמבורג – צד “עזרה”, ומאמריקה, ששה, ואלה הם: הפרופ. שלמה זלמן שכטר, עורך הדין המפורסם לואיס מארשל, יעקב ה. שיף, ש. שטראוס, יוליוס רוזנוואלד וי. יוליאן מק. לקוראטוריון ניתנה גם זכות סיפוחם של חברים, עד שיגיע מספרם לעשרים וחמשה.

סיפחו את הד“ר צ’לינוב. וחברי הועד הפועל היו ג’יימס סימון, הד”ר פאול נתן, ד“ר שמריהו לוין מברלין, אחד העם מלונדון ולודוויג שיף מפרנקפורט. סימון היה היושב-ראש והמנהל בפועל הד”ר נתן והמזכיר ד"ר ברנרד כהן, שהיה מזכירה הראשי של “עזרה”.

נשתנה הארגון ולא נשתנתה ההנהלה. ההפרדה בין “עזרה” ובין האגודה המשפטית היתה אך פיקציה. כל המפעל נחשב כזכותה של “עזרה”.

במשך חדשים נועצו עם מומחים בחינוך טכני והחליטו שהמוסד החדש ידמה בתכניתו למוסדות הנקראים “טכניקום” בגרמניה, והם מכשירים טכנאים, עוזרים למהנדסים ומנהלי עבודה בבנייה ובבתי חרושת. וכדי שימצאו תלמידים המוכשרים להכנס למוסד זה יסנפו לו בית ספר תיכוני שיטפחו בו את המקצועות הריאליים בעיקר, ציור ומלאכת יד. החליטו להקים בחלקת הטכניקום שבעה בניינים, מהם אחד לפנימיה, לתלמידים מן החוץ. תכנית הבניינים הותקנה על ידי האדריכל אלכס ברנוואלד מברלין. קבלת האישור מן הממשלה הטורקית נתעכבה עד שנת 1911. הד"ר שמריהו לוין הופקד להיות בא כוח האגודה להשגיח על השלמת הבניינים. ביום 11 באפריל שנת 1912 נערך טכס הנחת אבן הפינה לטכניקום.

כל החישובים הראשונים להוצאות הבניה לא התאימו ונדרשו אמצעים כספים נוספים, סכומים גדולים מאד. יורשי ויסוצקי הוסיפו ונתנו תרומה חדשה של מאה אלף רובלים; מעזבון הברונית כהן אופנהיימר, שהד"ר נתן היה אפוטרופוס עליו, הופרש סכום של שלש מאות אלף מרקים שפירותיו יוקדשו להחזקת הטכניקום. ג’יימס סימון תרם ביד נדיבה, ונמצאו עוד תורמים שנדבותיהם לא היו גדולות ביותר.

ולאחר חבלי בניין, כשהתקרבה שעת השלמה, התחוללה שאלת לשון ההוראה והביאה אתה מהומה.

בעיית הלשון הדאיגה את הלאומים שבועד מראשית היספחם אליו. על פי דרישתם של אחד העם, לוין וצלינוב נתקבל סעיף האומר שמטרת “בית הספר התיכוני והטכניקום היא לחנך את התלמידים ליהודים, שיהיו יודעים יפה עברית ואת עברו של ישראל ויהיו מסורים לדתם, ליהדותם ולמולדתם בפלשתינא מתוך אהבה וכבוד”. כשהיה נתן בפעם השניה בארץ ישראל חיווה את דעתו שבית הספר התיכוני צריך להקנות לחניכיו את הלשון העברית עד כדי שליטה גמורה בה, ידיעה מעשית בערבית ושימוש בגרמנית כבשפה זרה, לשם מגע עם אירופה. בעברית ראה נתן את הלשון המקשרת את היהודים יוצאי הארצות השונות שבארץ ישראל. במשך הימים בא שינוי ביחסו זה.

יש אמנם להבחין בין בית הספר התיכוני ובין הטכניקום – שהוא מוסד מקצועי. אחד העם כתב בענין זה מלונדון למרדכי בן הלל הכהן, ביום 2 ביוני שנת 1912, כדברים האלה:

“על דבר שאלת השפה בטכניקום הדברים ארוכים וסבוכים. קודם כל צריך להבדיל בין הטכניקום עצמו ובין ביה”ס הבינוני שיוסד על ידו. בנוגע לזה האחרון נלחם עם האשכנזים בעד העברית בכל כחנו. כבר עשו לנו הנחות רבות, אבל בלתי מספיקות עדיין. הפרוגרמה עוד לא נקבעה. זה כבר היו צריכים לשלחה אלי, ועדיין לא שלחו. כנראה, מרגישים הם עצמם, שלא בנקל יצליחו לקפח את העברית במוסד זה. אבל בטכניקום עצמו אין לי שום פתחון פה לדרוש שתהיה העברית שפת הלימודים. אל נא תשכח שכל אלה שהשתתפו בממונם בעניין זה עשו כן לא בשביל שיהיה לנו “בי”ס גבוה עברי (במובן הלשון) בארץ העברים". כמו שאתה אומר, ואלו היו חושבים גם הם כמוך, כי “בהשכלה טכנית אין צורך בארץ” לא היה איש מהם נותן אף פרוטה. האמת היא שחושבים כולם (וכן אחשוב גם אני) שיש צורך השכלה טכנית בארץ ישראל ובטורקיה בכלל.

הלא בונים מסילות חדשות, גשרים, ובעתיד יבנו גם בתי חרושת. ותקותנו חזקה שרוב האינג’ינרים ימצאו עבודה בא“י ובטורקיה. והאמנם תחשבו באמת שאפשר לחנך אינג’ינרים מומחים באותה השיטה הנהוגה בבתי הספר הנמוכים והבינונים שלנו. כלומר, בלשון שאין בה שום ספרות ללימודים הנחוצים, ואך המורה הוא הנותן הכל בעל פה והוא גם היוצר את המלים החסרות? כמדומה לי ששיטה זו בבי”ס גבוה לטכניקה היא האמצעי היותר טוב להוריד כבוד לשוננו ולהראות לכל העולם, שאינה מוכשרת להתקשר כלל עם החיים האמתיים"¹¹²

מה הניע את הד“ר נתן שהיה בטוח והבטיח לשמור על הלשון העברית לשנות את דעתו ולהשתדל שיגבר כוחה של הגרמנית? ההשפיעו עליו המומחים הגרמנים ששאל בעצתם? אפשר שהסבירו לו שמכיון שבית הספר התיכוני ישמש פרוזדור לטכניקום, ובטכניקום ילמדו את המקצועות הטכניים בגרמנית, צורך הוא להכשיר את התלמידים בגרמנית בעודם צעירים. ההשפיעה ממשלת גרמניה שתהא לשונה שלטת במוסד כדי להגדיל על ידי כך את משקלה הפוליטי, או ההשתדלו יהודי גרמניה, בדבר, כדי להראות לממשלתם את נאמנותם הגדולה? – אין אדם שיוכל לענות בבטחה על השאלות האלה¹¹³. אין ספק שבחוגים הגרמנים ציפו שיהא זה מוסד גרמני, על כן עליהם לנהוג בו חשיבות, והקונסול הגרמני בחיפה, ד”ר לויטפרד-הרדג, שהשתדל בדרך כלל להרביץ תרבות ארצו, החשיב את הטכניקום מנקודת ראות זו. נוצרה על כן בין העסקנים בגרמניה אווירה מיוחדת והרגשת אחריות פטריוטית מיוחדת, ולא יכלו היהודים הגרמנים, שהתגאו בפטריוטיות שלהם והבליטוה בכל שעה, לאכזב את בני ארצם.

במשך הימים, גדלה ההתפתחות הלאומית בארץ ישראל. העברית נשתרשה יותר בחיים, הרגשתו הלאומית של הישוב החדש נתחזקה, רצונו בחיים עלה ונתגבר וכן חרדתו להשתלטות לשונו הלאומית. כל פגיעה בה היתה כתנופת חרב עליה. במוסדות “עזרה” בארץ, בבתי הספר שביפו ובירושלים, הורגש מתן עדיפות לגרמנית, והחלה תסיסה ונראו אותות התנגדות בין המורים והתלמידים של המוסדות. בחודש מאי של שנת 1913 בא לארץ המהנדס ד“ר אלפונס פינקלשטיין, מי שהיה תלמידו של הפרופ. שלזינגר, היועץ לענייני הטכניקום, ומפיו למדו שבבית הספר התיכוני ובטכניקום תשלוט הלשון הגרמנית. בארץ עברה רוח מרירות, וביחוד בין המורים שחיו בתוך הפרוצס של התחדשות הלשון שנעשתה לצפור נפשם ולתכלית חייהם. האכזבה גדולה היתה ביחוד מפני התקוות הגדולות שתלו הציונים והמורים בארץ במוסד זה. “הידיעה על דבר הטכניון – כתב יוסף עזריהו – עוררה התלהבות רבה… הנה הולך ומתגשם החלום הגדול שהם נושאים בלבם: אחר גן הילדים, בית הספר העממי ובית הספר התיכוני, בא בית הספר הגבוה, גולת הכותרת של בניין ההשכלה הלאומית. שמוסד עליון זה, הבא להשלים את בניין החינוך, אשר הקימו בכל כך עמל וקרבנות והעלוהו עד הטפחות, יהיה עברי – בזה אי אפשר היה להטיל חספק. השתתפות הועד הפועל הציוני בקוראטוריום על ידי באי כוח כאלה, כאחד העם, הד”ר צ’לינוב ושמריהו לוין, היתה ערובה בטוחה לכך” – (כתבים, כרך ג', 68).

וכגודל התקוה כן רבה היתה האכזבה. מרכז המורים רצה לעורר מיד תנועת מחאה, אבל המתונים בהם, ביחוד הד“ר יוסף לוריא, הניאוהו מפעולה מבוהלת, כדי לתת אפשרות לחברים הציונים של הקוראטוריון להלחם את מלחמתם בפנים. אף שמריהו לוין היה בעצה אחת עם המתונים. על פי דרישתו של הד”ר לוריא היה הצעד הראשון – משלוח תזכיר לקוראטוריון, תזכיר שבו הסבירו בדברי הגיון את הצורך ללמד את המקצועות בטכניקום בעברית. “שפה זרה בתור שפת לימוד בטכניקום תהיה אסון לחינוך הלאומי, שעלה לנו בכל כך הרבה עמל ובכל כך הרבה קרבנות. לטכניקום בתור המוסד היותר גבוה תהיה בודאי השפעה גדולה על חיי היהודים בארצנו, ואם שפת הלימודים בו לא תהיה העברית, יהרוס הוא באוטוריטט שלו את בית הספר העברי שלנו ויערער עד היסוד את כל עבודתו התרבותית המיוסדת על העברית”¹¹⁴. הפרצות החלו להתגלות.

בסתו של שנת תרע“ג השתדל לוין למצוא דרך פשרה, להשפיע על נתן באמצעות הד”ר פינקלשטיין. לוין דרש שלשון ההוראה בבית הספר התיכוני תהא העברית, אף במקצועות הכלליים, וגרמנית תלומד כלשון זרה ראשית, ובטכניקום תהא לשון ההוראה גרמנית, אבל אחד או אחדים ממקצועות החובה ילומדו בעברית. עם התגברות המתיחות יצא שמריהו לוין לברלין לשפר את היחסים ובתקוה להטות לבו של נתן לוויתורים אחדים – והשתדלותו לא הועילה. בקונגרס הציוני האחד עשר שנתכנס בספטמבר דרש לוין פעולה לחינוך הדור, והתשובה לא היתה נלהבת – סבורים היו שהפעולה הכלכלית קודמת. בינתים גדל פירוד הלבבות בין לוין ובין נתן. נתן התמרמר על לוין שעבד יחד עמו מתוך ידידות במשך שנים ועתה כשמתקרבים הם להגשמה – הוא מתנגד לו.

בישיבת הקוראטוריון מיום 26 באוקטובר שנת 1913 באה ההכרעה. שתי הצעות הוצעו: האחת של פאול נתן והשניה של לוין. נתן נימק את הצעתו בזה שמטרותיו הן לימודיות שימושיות ואת אלה אפשר להשיג אך על ידי הגרמנית – הלשון המפותחת שיש לה ספרות מקצועית עשירה, והעברית לא הגיעה עדיין לידי סגולה זו. נתן אף איים שבאם לא תתקבל הצעתו יוכרח להתפטר. מרתין פיליפסון, הידוע בספרו על תולדות ישראל, הציע פשרה, שבבית הספר התיכוני ילמדו גם היסטוריה כללית וגיאוגראפיה בעברית, ברם פשרה זו לא סיפקה את רוח הציונים. הקוראטוריון החליט ברוב דעות את ההחלטות האלה:

1. אין אנו קובעים שפת הוראה רשמית שתוטל כחובה בכל המקצועות שיהיו נלמדים במוסדות האמורים.

2. ללשון העברית תוקדש תשומת לב מיוחדת בהסכם עם אופיו היהודי של הטכניקום.

3. מדעי הטבע יהיו נלמדים בשפה הגרמנית, כדי ששפה זו, שהיא קולטורית ביותר, תשמש גשר להתפתחות המדע של העת החדשה.

לאחר החלטה זו הגישו החברים הציונים לקוראטוריון מכתב התפטרות בנוסח זה:

"אנחנו החתומים מטה מתכבדים להודיעכם את הדברים האלה: “משום שאנחנו רואים בתחית עם ישראל, תרבותו ושפתו הלאומית בארץ ישראל את האידיאל הכי גדול שלנו, מוכרחים אנו לדרוש שכל המוסדות החינוכיים בארץ ישראל יהיו מכוונים לשאיפה זו. יחד עם זה בטוחים אנו, שדרישה זו יכולה היתה להימלא מבלי שתגרום נזק גם למטרות המעשיות של בית הספר. ההחלטות שנתקבלו היום בנוגע לשפת ההוראה בבתי הספר על ידי הקורטוריון בחיפה אינן מתאימות עם השקפותינו, ולכן מוכרחים אנו, לצערנו הגדול, להודיע לכם בזה על דבר התפטרותנו מהקורטוריון. אשר גינצבורג, שמריהו לוין, י.ו. טשלינוב”.

כשנתפרסמה ההחלטה בארץ ישראל התחילה תנועת מחאה גדולה. בכל הערים והמושבות, מקצה הארץ ועד קצה, נקהלו אסיפות גדלות ובהן הביעו התמרמרות המונית, והריצו דברי מחאה אל הקוראטוריון ואל הועד הציוני בברלין. וכן עשו כל המוסדות הציבוריים בארץ. הרגש להגן על הלשון הלאומית ועל עתידה היה לשלהבת גדולה, כשלהבת העומדים על נפשם בשעת הסכנה. תלמידי הסימינריון למורים בירושלים ובית הספר למסחר דרשו ללמד את כל הלימודים בעברית, וארבעים תלמידים קיבלו עליהם בשבועה שלא יוסיפו לבקר בבתי הספר ההם, אם לא ימלאו את דרישתם ללמד את כל המקצועות בעברית. גם המורים התפטרו. מחאות טלגראפיות נשלחו זו אחר זו מכל אספה וכינוס אל הקוראטוריון בברלין. מרכז המורים החליט להכריז בויקוט על בית הספר הריאלי ועל הטכניקום בחיפה ועל המורים והפקידים במוסדות ההם, אם לא יעזבו את משרותיהם. תלמידי הסמינריון למורים הגישו אולטימאטום שינהיגו את הלשון העברית כלשון היחידה לכל המקצועות, וכשלא ניתנה להם משאלתם שבתו. בבית הספר לבנים ביפו דרשו ההורים דרישה כזאת וכשלא נמלאה פתחו ההורים בית ספר חדש ורוב המורים והתלמידים עברו אליו.

לרגל ההתרגשות הגדולה בא נתן לארץ ישראל לבדוק את המצב במקום. הוא שוחח ארוכות עם עסקנים שונים וראה שלבם לעברית. מורי בתי הספר של “עזרה” מסרו לו תזכיר לא קיצוני ביותר, ופרטו את נימוקיהם לטובת שפת הוראה עברית על יסודות הפסיכולוגיה והפדגוגיה והלאומיות. דוד ילין שלימד בסימינריון, הגיש לו תזכיר – וכל אלה לא הועילו. הפעם לא היה נתן האדם האובייקטיבי, הסובלן והמבין לרוח הקהל – הפילוג הקשהו. והוא שב לגרמניה סר וזעף.

ובא כוחה של חברת “עזרה” בארץ ישראל, אפרים כהן, אחז באמצעים חריפים. כשבאו המורים שנתפטרו ללמד עוד ימים אחדים, לפי התנאים, פקדו עליהם לצאת מבית הספר ושוטרים עמדו מוכנים לעיני הקונסול הגרמני שהובא אף הוא לבית הספר. וכל הארץ נתרגשה.

בינתים נמצאו בני אדם מתונים שלבם דאב על פירוד הלבבות וביקשו שלום. באמריקה השתדל הד"ר יהודה ליב מאגנס, שהיתה לו השפעה רבה על חברי הקוראטוריון באמריקה. ביום 18 ליאנואר 1914 נתכנסו החברים האמריקניים לדון בפירוד והציעו שישליטו את העברית לאלתר במידת האפשר. נוסח הטלגרמה היה: "לעברית יינתן משפט הבכורה, אך יחד עם זה יותן חופש לקורטוריון במשך שבע שנים הראשונות, ואחרי הזמן ההוא יהיו מחויבים ללמד את כל הלימודים בעברית, חוץ מאלה שלא יימצאו להם המורים או הספרים הדרושים.

"החברים האמריקנים מביעים את צערם העמוק על המאורעות האחרונים שאירעו בארץ ישראל, וכן על המודעות שנתפרסמו בימים האחרונים כנגד הציונים.

"בשימנו על לב כמה חשוב הדבר לא רק בשביל המוסד שלנו, כי אם גם בשביל היהדות כולה, שישוב מהר השלום במחננו, אנו קוראים להאדונים גינצבורג (אחד העם), לוין וטשלינוב, בשם מסירותם לעם ישראל, ולמפעל היקר לכולנו, שיבואו לידי הסכמה ויציעו לממלאי מקומם שלשה חברים אחרים הראויים לתעודתם, ויחד עם זה לבקש מאת הקורטוריון שיבחר לחברים במועמדים ההם.

"אנו פונים גם לשאר חברי הקורטוריון שיקבלו את הצעותינו אלה למען שים קץ לזו המחלוקת העלולה להביא משבר ופגעים רבים.

מאיר זולצברגר, הנשיא"

חברי הקוראטוריון דנו בהצעת האמריקנים בישיבתם מיום 22 לחודש פברואר 1914 ובאו לידי החלטה להסכים בענין לשון ההוראה בבית הספר הריאלי, וכדי שלא יפריע הדבר למוסד כולו, החליטו לסלק ידם מבית ספר זה לגמרי. ובנוגע לטכניקום לא היו חילוקי הדעות גדולים ביותר, והכירו בצדקת ההצעה והחליטו בין השאר:

1. מתימטיקה ופיסיקה נלמדות בעברית משעה ראשונה.

2. בחוזים החדשים שיינתנו למורים יותנה שכל מורה מתחייב לדעת את הלשון העברית כעבור ארבע שנים מיום היכנסו למשרתו.

3. כעבור ארבע השנים הראשונות בטכניקום יתכנס הקורטוריון ויחליט אילו הם המקצועות שלפי דרגת התפתחות השפה העברית ואמצעי לימוד העברית בזמן ההוא מן הראוי ללמדם בעברית.

4. אין ממנים מורים אלא בהסכם כל אחד ואחד מחברי הקורטוריון ועל פי רוב דעות.

5. במקום שלשת החברים שיצאו מן הקורטוריון (לוין, אחד העם וטשלינוב) ייספחו שלשה חברים ציונים אחרים שמהם יצטרפו שנים לועד הפועל.

אלה היו וויתורים גדולים, – הם באו באיחור זמן. והוויתורים לא נעשו בלב שלם. הרגשות המרי הבהבו.

שאלת הכספים העיקה אף היא – דרושים היו סכומים גדולים לגמר הבניינים ולהחזקת המוסד. ההכנסות היו צריכות לבוא משלשה מקורות: מ“עזרה”, מן ההסתדרות הציונית בצירוף משפחת ויסוצקי ומן האמריקנים, שווה בשווה. ההסתדרות הציונית דרשה הפרדת האגודה למען הטכניקום ממזכירות “עזרה” ונתן וג’יימס סימון ראו בזה הפחתת השפעתם וסרבו לקלב הדרישה הזאת. בישיבה שנקבעה לדון בזה לא נתקבלה עדיין תשובת האמריקנים – יעקב שיף שלבו נטה אחר נתן וסימון, הקרובים לו ברוחם, הודיע שיוסיף לתמוך במוסד אם תמצא “דרך חדשה”. בינתים הודיעו האמריקנים שהם מתפטרים מן הקורטוריון. בישיבה שנתקיימה ביום 17 ביולי 1914, שבה השתתפו עוד נציגי ההסתדרות הציונית, דרשו שיפרידו את האגודה מ“עזרה” – ונתן וסימון לא הסכימו לכך. הגיע הדבר לידי משבר.

אז דרשו תן וסימון ביטול האגודה ומכירת רכושה לתשלום החובות. “עזרה” לבד יכלה לקבל את כספי הקניינים הנמכרים – כהלוואות, והרכוש היה על כן ברשותם הם. על ידי מכירה כזאת כספי ויסוצקי ושיף נחשבו כמתנות וכספי “עזרה” כהלוואות, והרכוש היה על כן ברשותם הם. על ידי מכירה זו היתה ה“עזרה” מקבלת את הבעלות היחידה בדרך המשפט. כשפרצה מלחמת העולם הכריזה “עזרה” מכירה פומבית, והואיל והקרן הקיימת היתה חברה רשומה באנגליה – ובימי המלחמה היתה אנגליה “האויב”, אבדו לקרן הקיימת כל זכויותיה. ביום 15 במארס 1915 היתה המכירה הפומבית, ו“עזרה” רכשה לעצמה את מגרש הטכניקום עם כל בנייניו.

בסתו של שנת 1917 נתפסו הבניינים על ידי הצבא הגרמני שהפכום לבית מטבחים. אחר כך בא הצבא הטורקי והשתמש בהם לבית חולים. באוקטובר 1918 נכבשה העיר על ידי האנגלים – ובזה הקיץ הקץ על ממשלה של “עזרה”.

כאמור לעיל נפרד בית הספר הריאלי והיה למוסד העומד ברשות עצמו, הד"ר בירם שנתמנה מנהל בית הספר עבר בימי המחלוקת אל הציונים והיה מנהל המוסד המפואר ההוא עד שנות שיבה. בתי הספר העממיים והסמינריון אף הם היו למוסדות עברים לאומיים. חברת “עזרה” שהיתה דחוקה אחר המלחמה סילקה ידיה מן הטכניקום ומכרתו להנהלה הציונית – בשנת 1920.

מלחמת הלשונות הביאה לידי בישולה את שאיפת הישוב להשריש את העברית בחיי יום יום ולהצמידה על ידי החינוך העממי והגבוה להתקדמותנו התרבותית. היא עשתה גדולת לגיבושו של החינוך הלאומי – לשחרר את הישוב מן האפוטרופסות הגלותית ולקרוא דרור לנפש העברי. ואף כי התנהלה המלחמה עם העסקן הראשי של חברת ה“עזרה” הד"ר פאול נתן, לא נוכל לשלול ממנו את ערכו הגדול ואת ערך פעלו. במשך תקופה ארוכה התמסר לאידיאל של טכניקום יהודי וראה בו חזון תרבותי כלכלי גדול, ונכסף לקבוע מושבו על הר הכרמל ולטבול בזיוו של המוסד הגדול עד יומו האחרון.

תקוותו הגדולה נופצה אל סלע המחלוקת, שהיתה אידיולוגית, וגדלה על ידי סיבוכי החיים והתנאים והתרחבה על ידי מרירות אישית. נתן הביט במעט לרוח עם המתעורר ואת עצמת האידיאל הציוני לא הרגיש.

רבים מאלה שנזכרו בהרצאת הדברים ורבים שלא נזכרו השתתפו במלחמת מצוה זו, וייזכר כאן ראש מנהל תנועת המחאה הד"ר יוסף לוריא, שהיה מתון מאד ושקול מאד, אבל נאמן מאד ואינו מוותר עליה. הוא ניהל את המלחמה בארץ ברוח עצה וחכמה ובכשרון המעשה, והועיל לנצחון השלם.

* *

עם סיומה של פרשה גדולה זו מן הראוי לציין את ערכו הגדול של המורה העברי, – הוא היה יוצר בית הספר העברי בארץ, הוא הוא שהגשים את האידיאל הגדול של תחיית הלשון העברית בפי הדור והדורות. בשעת מלחמה זו היה המורה העברי מדליק את הגץ בלב טובי הישוב והוא העביר את בתי הספר מידי פילנטרופים בעלי רוח זרה לידי העם השואף לתחייה. ובסוף המלחמה עם ה“עזרה” היה מרכז המורים, יחד עם ה“ועד לחיזוק החינוך העברי” ואחר כך עם ה“ועדה הכספית המרכזית”, מנהל תעמולה בארץ ובחוץ לארץ לקבל כספים למען המוסדות החדשים. לדרישות אלה נענו הועד הפועל הציוני בברלין, ועד חובבי ציון ברוסיה ומוסדות אחרים. הסתדרות המורים נעשתה בראשית זו של עצמאות חינוכית בעלת המוסדות של החינוך, והעבירתם אחר כך לידי הציבור.

נספחים לפרק שלישי: מלחמת הלשונות    🔗

א. פעולתה החינוכית של “עזרה” בארץ ישראל בשנת 1908

(קיצור)

השלב הראשון בחינוך משמש גן הילדים המתנהל על פי שיטת פסטאלוצי – פריבל, המשמש כעין בית ספר לאימון ידים לפעוטות, לאמן את היד ואת המחשבה ולתת סיפוק לנטיתם למשחק, וללמדם עברית בדרך שעשועים, כדי שיוכלו להבין זה את זה – למרות השוני בלשונותיהם בבתי הוריהם – בלשון אחת. גן הילדים משמש פרוזדור חינוכי חשוב לבתי הספר והישוב מתייחס אליהם ברצון רב.

אל גני הילדים מצטרפים בתי ספר המתאימים לצרכי המקום. בבתי הספר מלמדים מלבד עברית ושפת הארץ עוד שפת תרבות אחת – ועד כמה שדרוש הדבר, עוד לשון אחת. במושבות, שאין בהן הצורך בלשון תרבות נוספת, מלמדים נוסף על המדעים עברית וערבית.

בירושלים קיימת מערכת חינוך שלמה, מגן הילדים עד בית המדרש למורים, ומתקיים בה גם בית ספר לנערות של חברתנו.

הנערים היוצאים מגן הילדים באים אל בית הספר של למל, הקשור עמנו קשר אמיץ, ויש להם האפשרות להמשיך לימודם בבית הספר המסחרי הריאלי או לבחור להם את המקצוע של הוראה בבתי הספר העממיים.

עלינו להעיר שבכל המוסדות חודר היסוד הרוחני לכל הלימודים – הוא הרוח הדתי החי בתוך היהדות בא"י.

בירושלים קיימים שלושה גני ילדים ובהם כשלש מאות תינוקות. בבית הספר לנערות 195 תלמידות. בבית הספר לנערים של למל 250 תלמידים. בבית המדרש למורים היו 44 תלמידים ובבית הספר למסחר 35.

ביפו היו שני גני ילדים. בשנת 1906 נפתח שם גם בית ספר לנערים שהיו בו בשנת 1908 ארבע כיתות. התכנית מכוונת לשש כיתות. בגן ילדים א' ביפו היו 129 ילדים ובגן ילדים ב' 142. בבית הספר לנערים שביפו היו 85 ילדים.

ברחובות היו בבית הספר 68 נערים ונערות. במעון הילדים שבצפת 114 ילדים, ובחיפה 68.

בטבריה התקיים גן ילדים ובו 76 פעוטות.

(מתוך “זיעבענטער געשעפטסבעריכט דעס הילפספעריינס דער דייטשען יודען”, בערלין 1909, בגרמניה).

ב. ליקוטים מהתזכיר שהגישו תלמידי הסמינר “עזרה” למורי המוסד בשנת

תרס"ח

(אל י. מ. פינס, דוד ילין, ח. א. זוטא, י. פרס ויוסף מיוחס)

… לצערנו הגדול באו בזמן האחרון בסדרי בית חינוכנו שינויים נמרצים וגדולים, שעלולים לחלל את כבודו ולהביא את חניכיו לידי מצב קשה מאד.

תעודת בית מדרשנו היא, לפי דעתנו, להכין מורים עברים פה בא“י בשביל בתי הספר בא”י, כדי להתאים את החינוך לתנאי הארץ וצרכי חייה, והתנאים והצרכים האלה כבר הוכיחו, שרק השפה העברית לבדה צריכה להיות השלטת בבית הספר העברי, שרק היא יכולה לאחד את כל בני העדות השונות אשר בא“י ולברוא סוף סוף שפה לדור הבא. לפיכך צריך בית המדרש למורים לתת לחניכיו את ידיעת השפה והספרות העברית במידה שתספיק למורים העתידים ללמד לא רק את השפה בלבד, אלא גם את כל הלימודים הכלליים, הנכנסים לתכניתם של בתי הספר העממיים בא”י, בשפה העברית. הנותן לנו בית מדרשנו הכנה זו? – לצערנו לא!

מארבעים שעות הלימודים בשבוע מקדישים כמעט בכל אחת מארבע המחלקות ללימוד השפה העברית (שבו נכללים: דקדוק לשון התנ"ך והמשנה וחיבורים) רק שתי שעות, לספרותנו העתיקה: תנ"ך ותלמוד – חמש שעות, ולתולדות ישראל – שתי שעות, וספרותנו החדשה ותולדותיה – חסרות לגמרי בתכנית הלימודים, להלכה ולמעשה.

ובנוגע ללימודים הכלליים, שחלק מהם היה נלמד לפני שנה גם בעברית, הלא הם נלמדים עכשיו כולם בגרמנית. ומה נעשה אנחנו, העתידים להורות את הלימודים האלה בבתי הספר העממיים, אם השפה המדעית נעלמה מאתנו לגמרי? האמנם נוכל לבראה בעצמנו ולמלא את החסרון הזה על ידי עבודתנו העצמית? הן גם אתם מורינו הנכבדים, יודעים שזה כמעט אי אפשר מפני שהלימודים הכלליים, המצומצמים בקורס קצר, לוקחים מאתנו את כל הימים לרבות הלילות, עד שלפעמים אנוסים אנחנו מסיבות ידועות לבכר את השעורים בשפה הגרמנית על הכנת השעורים העברים, והשעות המעטות שמקדישים בבית ספרנו לעברית גם כן הולכות אז לאיבוד.

וככה אופשר החזיון המעציב, כי תלמידי הכיתות העליונות מפוטמים ובקיאים יותר בספרות הגרמנית, העתיקה והחדשה, ותולדותיה, בעת שאינם יודעים לקרוא עברית בלתי מנוקדת ולהבין איזה עתון בשפה זו, שהיא שפת הארץ הנחוצה לחיים המעשיים פה בא"י ולהבנת רוחה של שפתנו העברית.

אין אנו קובלים על לימוד השפה הגרמנית. ידיעת שפה זו, בתור שפה אירופית עשירה בספרותה, אמנם תועיל לנו, אבל לדאבון לבנו מלמדים אותנו את השפה הזאת לא עד כדי להבין ספר רציני בשפה זו, לערוך בה מכתב בלי שגיאות בדקדוק, אלא מלעיטים אותנו חמש פעמים בשבוע על פי רוב בספרותה העתיקה, בשמות סופריה וגבוריה העתיקים לכל פרטיהם: תולדות חייהם, תוכן חיבוריהם ורוחם; ולא עוד אלא אנוסים אנו ללמוד בעל פה שירים גרמנים, המספרים את כבוד האומה הגרמנית ומעלת הדת הנוצרית, עד שאפשר לפעמים לחשוב שמכינים אותנו בגרמניה ולא מורים עברים בא"י.

ירושלים, תשרי תרס"ח.

(מתוך ספר היובל של הסתדרות המורים בארץ ישראל, נערך על ידי ד. קמחי, ירושלים, תרפ"ט, עמודים 236–235 ).

ג. מכתב הד"ר פאול נתן אל הנדיב יעקב ה. שיף

מסעי החוזרים במזרח, שהארוך שבהם נמשך ארבעה חדשים, וחדרו עמוק לפנים אסיה הקטנה, סוריה ופלשתינא, שכנעוני שהקמת טכניון לבני אמונתנו במזרח ולפיתוח תרבות המזרח – חשיבותה גדולה ביותר.

אדם הרוצה לרכוש לו השכלה גבוהה במזרח הטורקי ימצא אך שלשה מוסדות: שני קולג’ים פרוטסטנטיים אמריקניים, האחד בקונסטנטינופול והשני בבירות, ואחד קאתולי, האוניברסיטה על שם יוסף הקדוש, הנמצא אף הוא בבירות. כל שלשת המוסדות הנזכרים מתנהלים ברוח דתית חמורה, ורק אלה מבני אמונתנו האדישים לדת ירשו לעצמם למסור את בניהם שמה. בבתי הספר הגבוהים האלה מלמדים מדעי הרפואה, ההיסטוריה, הלשון והמשפט. מלמדים גם את תורת המסחר, אבל אין להשיג בהם לימודים בטכניקה המודרנית.

כשעוברים באזורי טורקיה אפילו מתוך הסתכלות שטחית רואים כמה גדול ערך הטכניקה לפיתוח הארץ. המקומות שבהם נסללו כבישים מודרניים נמצאים במצב של התקדמות. התחבורה דרך הים מתרחבת במקומות שיש בהם רציפים ומסילות ברזל, בעוד שהמקומות שברכה זו חסרה בהם – נמצאים במצב של התנוונות גדולה, וכן הדבר אף באזורים שאפשר להוכיח שהגיעו עוד בימי קדם למצב של תרבות גבוהה.

התפתחותה של טורקיה תלויה בעיקר במידה שהטכניקה המודרנית תחדור לארצותיה. אפשרותה של פריחה כזאת נתקרבה הרבה על ידי המאורעות הפוליטיים החשובים של הזמן החדש בטורקיה. אפילו בימים של חוסר משפט אמת שהיה שורר עד היום, היתה אפשרות של התקדמות. השינויים במצבה הפוליטי של טורקיה¹¹⁵, מניחים מקום לתקוה שהתפתחות זו תצא לפועל עכשיו ביתר מהירות ובלי מכשולים. על כן גדולה חשיבותה של המשימה שיוכלו בני אמונתנו בטורקיה להשתתף בהיקף ניכר בעלייתה הכללית של הארץ.

סיכוייהם של בני אמונתנו בנדון זה – אי אפשר לציינם כרעים. עד היום סמכה ממשלת טורקיה רק על מהנדסים וטכניקאים זרים לשם התפתחות ארצה. שלטונות טורקיה התייחסו תמיד אל האנשים האלה באי-אמון מסוים. ובעלי המקצוע הללו אף לא היו מסוגלים ביותר למטרה, משום שברובם לא ידעו את שפות הארץ, טורקית וערבית אבל בני אמונתנו הגרים בטורקיה הם נתיני המדינה, וכשיקנו להם את הידיעות הנחוצות לא תתייחס הממשלה אליהם באי-אמון, כלנתיני חוץ לארץ. נוסף על זה יהא יתרונם של בני אמונתנו גדול בזה שידעו את שפת הארץ ויוכלו לבוא במשא ומתן ישר עם האוכלוסיה המקומית שתשתתף בעבודה. פקידים טורקים גבוהים הגידו לי לא פעם שטכניקאים יהודים שהם נתינים עותומניים יוכלו לצפות לתמיכה גדולה. ואם נצליח להכניס טכניקאים יהודים למשרות הנהלה, אפשר יהיה להעסיק גם מספר גדול של פועלים יהודים, שיימצאו תחת פיקוחם של הטכניקאים.

חינוכם של טכניקאים יהודיים עשוי להביא ברכה לא רק למספר קטן של בני אמונתנו שעלתה בידם לרכוש להם השכלה גבוה, אלא גם להמוני ישראל, השקועים עדיין בעניות.

שטח הטכניקה המודרנית שיש עדיין לכבשו – נראה כבלתי מוגבל היום במזרח. יהודי המזרח, בעלי השכלה טכנית והיודעים את לשון המדינה, שמלידתם הם מותאמים יותר לאקלים, יהיו מגיעים עם התפתחותן המתקדמת של ארצות אסיה, עד גבול הודו וסין, ומצד שני גם למצרים, המתפתחת בהשפעת התרבות האנגלית, וימצאו להם עבודה כסוללי דרכים, כמכווני נהרות וסוללי מסילות ברזל, וכמתקיני גשרים ורציפים לתעשיה ההולכת ומתפתחת וכו' וכו'.

הרעיונות הכלליים הללו – הם הם השפיעו עלי להתחיל בהקמת טכניקום יהודי במזרח. רעיונותי נראו למשפחת וויסוצקי¹¹⁶, והיא תרמה לעת עתה להגשמת הרעיון סכום של רבע מיליון פראנק. לשם הגשמת התכנית היה צורך לפתור קודם את השאלה באיזה מקום במזרח ייסדו את הטכניקום עם כל הכרוך בו. ההחלטה חלה על חיפה מפני הנמוקים הללו:

יש להניח כמעט בוודאות, שנמל חיפה ייבנה בקרוב על פי עיקרים מודרניים, וכן נראה ללא ספק שמשלת טורקיה תקשר בקרוב את חיפה וירושלים במסילת ברזל. והואיל וממשלת טורקיה מתייחסת אל התפתחותה של בירות באי רצון הרי תתפתח חיפה כנראה לנמל הגדול ביותר בחוף סוריה-פלשתינה.

אי נטייתה של ממשלת טורקיה כלפי בירות בא מתוך העובדה שנמל זה הוא שער ללבנון, שהיא ארץ חצי אוטונומית והממשלה חוששת שמא יאבדו לה בזמן מן הזמנים, אם לגמרי ואם בחלקם. אין זה מן הראוי להעמיד מוסד יהודי גדול כזה במקום תנודות פוליטיות אפשריות. ועוד: בירות וסביבותיה מקשרות את הלבנון ואת האנטי-לבנון ברכבת הרים שנסיעתה עולה ביוקר ושאינה באה בחשבון להובלה המונית. על ידי העיכובים הללו תושפע התפתחותה של בירות ברב או במעט.

בכל שטח מסלת הברזל של הידז’אס, שתקשר בקרוב את דמשק-חיפה עם מכּה, נחשבת חיפה כיום כנמל הטוב, וערך מסלת הברזל של הידז’אס יגדל עוד יותר כשיושג מעבר לאליפו – הקשר עם מסלת הברזל של בגדד, ועל ידי כך יקום קשר בין מסלות הברזל הידז’אס-בגדד. לפי תנאי החוזה החדש ביותר בין טורקיה ומסילת בגדד יושג הקשר הזה תוך שבע שנים. יוצא ששוררת הדעת הכללית. כפי שהייתי רוצה לקוות, שלחיפה העיר צפויה התפתחות טובה. אם נכונה הנחה זו הרי רכישת קרקע בחיפה, שתצא עתה לפועל, לא תביא לעולם, כפי שיש לקוות, הפסדים. יחד עם זה תהא עיר היושבת על נמל טוב ובמקום של פרשת דרכים למסילות ברזל, בעלת התנאים הטובים ביותר לטכניקאים העתידים ללמוד ולהתקדם על ידי המכונים והנמלים.

על ידי התפתחותה של חיפה תצר התפתחותה של יפו. לכן אין יפו יכולה, לדעתי, להיחשב למקום יסוד הטכניקום. ועוד חסרון ליפו, שאין לה נמל טבעי, כי אם חוף פתוח, ובשעת סערה אי אפשר לרדת בה, ומשום זה יש שבמשך שבועות מנותקת יפו מן הים.

בפלשתינא באה בחשבון עוד אך ירושלים. אין כל סיכוי לעלייה כלכלית מהירה בירושלים, ולא יהיו לה התנאים הדרושים לבתי חרושת, שההסתכלות בעבודתם חשובה מאד לחניכי הטכניקום. ונוסף לזה תתקבל כל פעולה מדעית חפשית בירושלים בקשיים רבים ובמלחמה, יותר מאשר בחיפה.

(כאן באה השמטה, דעות הכותב על סמירנה, קושטא וסלוניקי כמקום הטכניקום, וכן תיאור המקום שבו יוקם הטכניקום בחיפה).

הצעירים שיתחנכו בטכניקום צריכים להתחנך חינוך ראציונאלי משחר ילדותם. יסוד החינוך יהא גן הילדים. לחברת העזרה ליהודי גרמניה יש כיום בחיפה גן ילדים מוצלח, והוא מתנהל על פי שיטת פיסטאלוצי-פריבל. הואיל ובין יהודי המזרח שוררים הבדלי לשונות רבים, מן ההכרח ללמד לילדים לשון משותפת. לפי מצב התנאים מסוגלת אך העברית, הקשורה בדת ישראל, להיות הלשון הזאת. הוראה ראשונה ניתנת בגן הילדים בעברית, והילדים שרים שירים עברים וכו' וכו'.

על יד גן הילדים יתפתח בית ספר עממי מתקדם שאלה תהיינה מטרותיו: שליטה גמורה בלשון העברית בפה ובכתב, הוראה רחבה בערבית, וכלשון זר, שתקשר את התלמידים בתרבותה של אירופה, השפה הגרמנית. נוסף על זה יקבלו הדרכה רחבה בחשבון, במאתימטיקה, במדעי הטבע ובציור, גם הוראה בעבודה בסדנה, לפי דוגמת בתי הספר ליגיע כפים האמריקניים (Manual Training Schools) ועל פי השיטה, שבא כחה הוא הפרופיסור קירשנשטיינר ממינכן, בן סמך מן הראשונים בשדה זה.

הילדים שייכנסו אל גן הילדים כבני שלש או ארבע יבואו אל בית הספר כשהם בני שש או שבע. בית הספר יכיל שבע כיתות, כל כיתה בת שנת לימוד אחת, וכשיגיעו הילדים בגיל של ארבע עשרה או חמש עשרה יהיו מוכנים להיכנס לטכניקום. רק הנערים שיהיו בעלי כשרונות מיוחדים יעברו אל הטכניקום, ורובם הגדול של התלמידים, שיוכנו יפה בלימודים במלאכת יד, יוכלי לשמש בעלי מלאכה טובים, שחסרונם מורגש בכל המזרח, וימצאו לחמם.

הטכניקום, יוקם על פי הדוגמה המוצלחת של המוסדות האלה בארצות התרבות. בנוגע ללשונות ילמדו אולי גם את הטורקית, כדי להכשיר את הטכניקאים לעבודת הממשלה, וגם את האנגלית, כדי שיוכלו אולי להסתדר במצרים, והגרמנית תועיל להם כפקידים במסילות הברזל הטורקיות הגדולות, שנוסדו בעזרת ההון הגרמני. העברית תשמש כלשון קשר דתי ולאומי לכל יהודי המזרח, ותיקבע בתכנית בית הספר במידה רחבה.

ריבוי לשונות זה יהיה מפתיע ומתמיה בני אדם שאינם יודעים את תנאי המזרח. אבל המכיר את המזרח יודע שאיש מזרחי המשכיל במידת מה רגיל בכמה וכמה לשונות, ועוד יש לשים לב לעובדה, שילדי המזרח רוכשים להם לשונות בקלות מפליאה.

קורס הלימודים יארך אולי שלש או ארבע שנים, והצעירים בני י“ז וי”ח יגמרו את חוק לימודיהם ויהיו צריכים להיות מוכשרים למצוא מחייתם כטכניקאים.

לא יהא נאות למטרה לחכות בהקמת הטכניקום עד שיסיימו הנערים את כל כיתות בית הספר המכשיר (הבינוני). התפתחות המזרח תתקדם, לפי הנראה, מהר מאד, שלא יהא נאות להתחיל בחינוך טכניקאים שבע שנים, ואין זה הכרח. בית הספר של למל בירושלים מכין חומר תלמידים מסוגל יפה לטכניקום. מן הצורך יהא להוסיף לתלמידים אלה בזמן מעבר לימודים מיוחדים במאתימטיקה, מדעי הטבע וברישום. אם נקים את הטכניקום בשנתים או בשנתים וחצי יימצא חומר תלמידים מוכשר, ובעתיד יספק בית הספר הבינוני את התלמידים.

אם יתפתח המזרח, לפי הצפוי מראש, ואם ישתתפו בהתפתחות זו בני אמונתנו הדרים בטורקיה השתתפת ניכרת (או בולטת, בגרמנית: הערפארראגענד) אפשר יהיה להעביר יהודים מרוסיה, מגליציה ומרומניה, המוכרחים לחיות עתה בתנאים נוראים, לאסיה, ועל ידי כך להטות לפחות חלק מן ההגירה ובתנאים טובים אל המזרח.

בני אמונתנו במזרח נועדו, כנראה, להיות המתווכים בין תרבות המערב מצד אחד ובין תרבות המזרח המתפתחת לאט. כבני שם יש להם למטרה זו סגולה מיוחדת: הם יכולים למלא בעצמם ולאנושות חובה עולמית היסטורית ולהביא את היהדות לא לידי דיכוי על ידי תרבות העמים הנוצרים, כי אם להפרותה מתרבות זו ולהביאה לידי פריחה אינטלקטואלית מיוחדת, ברכה לעצמו, למדינה העותומנית ולאנושות כולה.

על יסוד טכניקום יהודי במזרח נצעד צעד אחד לקראת תעודה גדולה זו".

(מתוך המכתב השמטתי אך שורות מעטות וכן את התקציב הדרוש להקמת הטכניקום ולהחזקתו. תקציב זה בכל אופן לא היה מדויק וכשהתחילו בבנין נתברר שאינו מספיק כלל).

המכתב נדפס בגרמנית, בלשון היכתבו, בחוברת: "זיבענטער געשעפטסבעריכט (1908) דעס הילפספעראיינעס דער דייטשען יודען, ברלין 1909. (הדו"ח נמסר באסיפה הכללית שנתכנסה ביום 28 במרס 1909)

ד. הרוח הגרמני בבית המדרש למורים

(מדברי הזכרונות של אחד התלמידים, אביעזר ילין, בספר היובל של הסתדרות המורים בארץ ישראל, ירושלים, תרפ"ט, עמודים 233–232)

“שינויים יסודיים חלו בסמינריון של “עזרה” לאחר שנתקבלו המורה לגרמנית ולספרותה הד”ר ב. והמורה למתמטיקה ולמדעי הטבע הד"ר ר.

הראשון גוי-ארכיולוג¹¹⁷ ש“הוכיח” בחיבוריו (ולא נרתע מלהורות את תורתו זו גם לתלמידיו היהודים) כי כל קניני האומה היהודית, שהיו אחר כך לנחלת אומות העולם, לא משלו המה, –והשני, יהודי-גרמני, שנתחנך במשפחת מתבוללים וכל דבר לאומי תועבה היה לו ולרוחו.

גזירות חדשות לבקרים צצו בימים ההם באותו בית המדרש, וכולן מכוונות היו לדכא את רוח התלמידים. אחת מאותן הגזירות היתה גם זו, ששמות התלמידים יכתבו ביומן של המחלקה לא בכתב עברי, כאשר היה נהוג עד אז, כי אם בכתב לועזי.

את השמות ביומן היו רושמים התלמידים התורנים לפי התור – תורן לשבוע. שבועות אחדים עברו ללא כל הפרעה. הכל ב“סדר גמור” עד שהגיע תורי לתורנות. ואני, כשנטלתי אותה שעה את העט בידי לרשום את השמות (היה זה ביום הששי לשבוע לאחר השיעור האחרון) הרגשתי כי איני יכול, ואיני רשאי – ובקרבי סערה, ואני כולי התקוממות: רבונו של עולם, היכן אנחנו, במוסד עברי שבירושלים, או במוסד נכרי שבגרמניה? ואיככה תכתוב ידי את שמותינו העברים-היהודים בכתב לועז? – לא תקום ולא תהיה! ופתאום ורעיון נצנץ במוחי, מצאתי “פשרה”: הגוי – הגרמני והיהודי – הגרמני אמנם אינם יודעים לקרוא את אותיות הכתב העבריות, אולם את האותיות המרובעות יודעים הם שניהם – הראשון הרי ארכיולוג הוא לעברית עתיקה, והשני אף על פי כן יהודי – והחלטתי לכתוב את השמות באותיות אשוריות.

בצפיה חיכיתי ליום הראשון, יום הלימודים.

והיום הגיע. היומן נפתח, השמות נקראים – אין המורה דובר דבר. היהודי הגרמני אמנם עיקם את שפתיו, אך שתק. אולם העיקר מה יגיד מחר הגוי – הגרמני? והגיעה שעתו. הוא נכנס, פתח את היומן, ראה את הנעשה, ומבלי אומר ודברים הוציא את עפרונו ובמחי יד העביר קו על כל השמות העברים – וחסל. ואני נזדעזעתי, ומבלי חשוב הרבה ניתרתי ממקומי וקראתי לחברי בני הכיתה: חבריא, החוצה! וכאיש אחד קמנו כולנו ונעזוב את הכיתה. ניגש אלינו המנהל, ניגשו אלינו המורים והתחילו לשדל אותנו בדברים, אך אנו באחת: לא נחזור עד שיתוקן המעוות.

ואפרים כהן ואחוזת מוריו מצאו דרך של פשרה: מכאן ולהבא ירשמו את השמות בשתי הלשונות: בכתב עברי מימין ובכתב לועזי משמאל.

1. מכתב הנדיב הידוע יעקב ה. שיף אל העתון “אמריקן היברו” בענין הטכניקום (נכתב ביום 28 ליוני, 1914)

2. בזמנים שונים – והאחרון בגליונכם מיום 26 לחדש זה – הוכרז בדפוס שהתעניינותי בטכניקום בחיפה ותרומתי לקרן בניינו באו על ידי הד“ר שמריהו לווין, שהוא אחד ממנהיגי התנועה הלאומית בישראל, אף על פי שלא חשבתי עד היום לראוי לשים לב לאותה הודעה, הגיעה השעה – משום שחוזרים עליה לעתים קרובות – להכריז אחת ולתמיד שהדבר אינו נכון כלל. לא הד”ר לווין כי אם הד“ר פאול נתן מברלין, היה הראשון לדבר עמי על התכנית להקים בחיפה מכון יהודי לחינוך טכני לכל סעיפיו, ועל ידי הצורה הרצינית שבה הוכיח לי הד”ר נתן מה שיש באפשרותנו לעשות על ידי מוסד כזה, להעלות את רמת התרבות ואת יכולתו של הדור הצעיר בארץ ישראל, החילותי להתעניין בתכנית. התעניינותי גברה לא מעט על ידי פתח הסיכויים שנפתח לפני היהודי הגרמני, הרוסי והאמריקני, בין שהוא מן האדוקים ובין מן המתקנים, בין שהוא ציוני ובין מתנגד לציונות, לעבוד שכם אחד לשם התקדמות והעלאת התרבות בארץ ישראל. לצערנו נשתנו הדברים תכלית שינוי ממה שקיימנו תחילה, ותחת הרמוניה בועד ההנהלה של המכון, שמושבו הוא בברלין, וששלט ארבע או חמש שנים, התעוררו חילוקי דעות רציניים בזמן שבנייני הטכניקום הושלמו כמעט ושהמכון – הגיעה שעתו להיפתח לפני הנוער הארץ-ישראלי.

חילוקי הדעות התחזקו כל כך, בלי כל ספק מחמת עקשנותם של שני הצדדים, אבל בולטת העובדה הבלתי מופרכת שהמיעוט בועד ההנהלה, שמנהיגו היה הד"ר לווין, התפטר בבהלה וניהל תעמולה בלתי נאותה, וזה הביא לידי תוצאות שגרמו להריסת המכון, למרות מאמצי הקוראטוריום באמריקה שהיו מאוחדים בהחלטותיהם, בשעה שהיה הענין קרוב לביצועו, ובשעה שכבר הוציאו עליו סכום של שלש מאות אלף דולארים. אף על פי שמקווה אני שיימצאו הדרכים להחיות את הטכניקום, ושיתאפשר לו למלא את המטרות הנישאות שלשמן התכוונו, הראו המקרים המעציבים שהביאו בסופם לידי המשבר הנוכחי ברורות, שענייני ארץ ישראל מושפעים ביותר על ידי חבורה קטנה, לפי אמונתי, של לאומיים יהודים, שבשעה שהם תובעים את תמיכתם והשתתפותם של כל היהודים לשם פעולה בארץ ישראל – ולא יימנעו מהשתמש בכל האמצעים הגרועים כדי להשיג בכוח – אם יש צורך בכך – את מטרותיהם ותכניותיהם. יעקב ה. שיף (מאנגלית)

נתפרסם גם בביוגראפיה: Adler Cyrus, Jacob H. Schiff, Life and Letters, Vol. II, N.Y. 1928, p.p. 173–174.

ו. תנועת המחאה בארץ ישראל

מיד לאחר שנודע בארץ על ההחלטה מיום 26 באקטובר 1913 התחוללה בארץ ישראל סערה ונקראו אספות מחאה ונשלחו טלגרמות ונפוצו כרוזים, וגברה ההתמרמרות. באור לי“א חשון היתה אספת מחאה גדולה בבית העם בירושלים והשתתפו בה יותר מאלף איש ונאמו הד”ר שמעוני מקלר בשם אגודת הרופאים היהודים דוברי עברית, זרבבל בשם “בית העם”, אליעזר בן יהודה בשם “ועד הלשון”, איתן בשם הסניף הירושלמי של אגודת המורים, שלמה שילר בשם הגימנסיה הירושלמית, אלכסנדר בשם “פועלי ציון”, יוסף אהרונוביץ בשם “הפועל הצעיר”, הפרופ' ב. שץ בשם “בצלאל”, הד“ר ביהם בשם אגודת הרופאים וחוקרי הטבע ואביעזר ילין בשם ה”מכבי".

בי“ב חשון היתה אספת מחאה של המורים ביפו, באותו יום התאספו ביפה באי כוח ועד העדה האשכנזית, ועד העדה הספרדית, לשכת “בני ברית” שנקראה על שם פאול נתן, “המכבים הקדמונים”, ועד בית הספר הבינוני של חברת “העזרה”, הסניף החקלאי של הסתדרות א”י הכללית, אגודת פועלי הטכניקום סניפי “הפועל הצעיר” ו“פועלי ציון” ואגודת המתעמלים “מכבי”. באור ליום י“ד חשון נתכנסו באי כוח ועד העיר יפו, ועד תל אביב, המשרד הציוני, משרד חובבי ציון, אגודת מלווה, הבנק, אגודת הרופאים, האגודה המוסיקלית, אגודת הפקידים, הפועל הצעיר, פועלי ציון, המכבים הקדמונים, המכבי, בית העם, סניף מורי יפו, מרכז בעלי המלאכה, ומערכות העתונים העברים. בט”ז חשון התאספו למחות בזכרות יעקב, וכן בראש פנה, בצפת, בראשון לציון, במושבות גליל טבריה, – לא היתה עיר ומושבה שלא מחו.

ההתרגשות חדרה גם לבתי הספר. ביום ט"ז חשון שבתו תלמידי שלש המחולקות העליונות של בית הספר “עזרה” ביפו, והמורים הגישו בקשה להנהלה המקומית ולאפרים כהן בירושלים שירשו להם ללמד את המדעים בעברית בתור הוראת שעה עד לפסח, ולא נענו – איימו עליהם בפיטורין. ההורים פנו לברלין וכשלא נתקבלה תשובה משם נפתח בית ספר לנערים ביפו ומורי “עזרה” התפטרו ממשרותיהם ולימדו בבית הספר החדש. בבית המדרש למורים בירושלים דרשו התלמידים שיעברו מיד לעברית במדעים הכלליים, וכשלא נמלאה דרישתם שבתו.

מחוץ לארץ נתקבלו הרבה ברקים ומכתבים של השתתפות ועידוד.

בואו של נתן החיש את השתחררות הישוב מחברת “עזרה”. כשלא הבטיח לשנות את התכנית בבית המדרש למורים התפטרו דוד ילין, סגן המנהל, ד"ר מזיא, יוסף מיוחס, ז. שור, היינריך גלנץ, יוסף יואל ריבלין, נסים לוי, מרגריתה פינטשובר, מנהלת בית הספר לבנות, ח. א. זוטא, מורה בבית הספר ומנהל השיעורים לגננות, מרגריתה ליפשטט, יהודה בורלא, יחזקאל גולדנברג, יעקב גוטמן, יעקב לוי, מ. קטבורסקי וצבי לוי. המורים קבעו זמן עד 10 בדצמבר להודיע להם אם ישנו את התכנית ויעברו לעברית כשפת ההוראה בכל המקצועות. המורים לא קיבלו תשובה על מכתבם. נתן הודיע בינתים שהוא מפסיק את הלימודים עד שיקבל הוראות מועד ההנהלה בברלין.

כשבאו המורים ללמד, משום שלא הספיק דוד ילין להודיעם, לא נתנום להורות. המורים דיברו דברי פרידה לתלמידיהם. אז הופיעו אפרים כהן והד“ר ברנרד כהן, המזכיר הראשי של “עזרה” שבא יחד עם נתן, הקונסול הגרמני ושוטרים אחדים, והמורים הוכרחו לצאת מבית הספר (של למל). וכך גורשו המורים. בט”ז כסלו נפתחו בית המדרש למורים, בית הספר לבנות, ושיעורים לתלמידי המחלקות העליונות של בית הספר של למל. לבית המדרש החדש באו 65 תלמידים, ובזה של עזרה נשארו 21. בבית הספר לבנות נכנסו 161 תלמידות ונשארו בבית הספר של “עזרה” 120. למחלקות העליונות של בית הספר של למל באו 89 תלמידים.

בבית הספר לבנים החדש ביפו נכנסו 125 תלמידים ובבית הספר של “עזרה” נשארו

1. בחיפה עברו התלמידים לבית הספר החדש. ממספר המורים עברו 41 לבתי הספר החדשים.

(לקט מתוך המכתב החוזר של אגודת המורים בארץ ישראל שנתפרסם ב“החינוך” בשנת תרע"ט).

פרק רביעי: תהליך ההתחסנות הפנימית    🔗

(הערות של סיכום)

לפני בואנו לספר על התגבשות החינוך העברי והתארגנותו למערכת חינוך, מן הראוי לסקור בקצרה את הכוחות הפנימיים שהיו גלומים בו ושימשו בסיס להתפתחותו.

מן הפרקים הקודמים הוברר שחינוך הילדים בארץ ישראל היה מפורד, חסר מרכז וחסר אחידות.

חלק מבתי הספר היו כחדרים הישנים בארצות הפזורה; חלק מהם נוסדו והתנהלו על יד חברות מחוץ לארץ, חברות ששאיפותיהן רחוקות היו מבניין חיים לאומיים, ולשון ותרבות זרה היו שולטות במוסדותיהן. מוסדות מועטים בערים ובמושבות נאבקו ליצור חינוך לאומי, שלם ברוחו, אבל לבטיהם קשים היו: הדור טרם הוכשר להתבטא בעברית בדרך חפשית; ללימודים הכלליים חסרה טרמינולוגיה; חסרו ספרי לימוד לרוב המקצועות וחסרה רשות מרכזית, המפקחת והמאחדת. חסרו גם דפוסי חיים מקובלים, חוסר ובוהו שררו בכל.

אך השאיפה העמוקה לבניין מולדת עשתה נפלאות. המורים ראו את עצמם כיוצרי רוח האומה, ויצרו. כל אחד הביא לבנים. האחד ניסה ללמד בעברית לימודים כלליים – חשבון, היסטוריה וגיאוגראפיה (מר י. יודיליביץ בבית הספר בראשון לציון) והלימוד התפשט ועבר לשאר בתי הספר; האחד נלחם במלוליות שבחינוך הישן, העברי והכללי גם יחד, ודרש המחשה, מראה עינים, ידיעת העצמים והסביבה בממשותם – דבר הנראה בהשקפה ראשונה כחידוש פדגוגי גרידא, ולאמיתו של דבר היווה הפיכה בעם מורגל ההפשטה, מפנה מוחלט כלפי הכרת העולם הריאלי – הלוחם היה יצחק אפשטיין; האחד סיפח גן-עבודה לבית ספרו, כדי להרגיל את הנוער לחקלאות – שמחה חיים וולקומיץ מראש פינה. היו עוד אישים חשובים בין המחנכים הראויים להיזכר, אבל בספר כללי אי אפשר לפרט¹¹⁸.

על מבנה בית הספר ותוכנית לימודיו בימים ההם יספר יוסף עזריהו:

" כל מעיני המורים היו נתונים בעיקר לביצור הלשון העברית במוסדות החינוך – אבל לשכלולם הפנימי ולהשבחת החינוך בכלל נעשה אך מעט. במחצית הראשונה של תקופה זו (שארכה קרוב לעשרים שנה) עמדו כל בתי הספר העברים על מדרגה נמוכה מאד. מבנם היה מצומצם, רבים היו בעלי 2–4 מחלקות, וכמספר הזה מוריהם, ושנות הלימוד בהם משלש עד חמש, התלמידים נחלקו למחלקות לפי ידיעותיהם בלשון העברית, מבלי להביא בחשבון את גילם והתפתחותם. הלימוד המלולי והעיוני היה העיקר. ללימוד הלשון, התנ“ך ובכמה בתי ספר גם לתלמוד הוקדשו רוב שעות היום, שעלו מחמש עד שבע; גם המעט מן הלימודים הכלליים, חוץ מהחשבון, כגון דברי הימים וכתיבת הארץ (לא כל בתי הספר ידעום) היה בעצם לימוד לשוני בלבד. התלמידים קראו ברשימות יבשות, מתורגמות מספרי לימוד צרפתיים או רוסיים או, אחר כך, בספרי הלימוד שתורגמו לעובדו בדרך זו, ולמדו את הקרוא בעל פה. גם ללימוד הטבע בבתי הספר שהיה נהוג בהם, לא היה ערך אחר. היה זה לימוד של “שעורים ממשיים” שהתלמידים שננו בעל פה או מתוך רשימות המורה, מלים ומשפטים על אודות תופעות טבע מסויימות”¹¹⁹.

השינויים לטובה באו לאט לאט, בשלבי התפתחות. העלו את שנות הלימודים בבית הספר היסודי עד חמש ושש – נוסף על מחלקת ה“מכינה”; העשירו את התוכנית והוסיפו לימודים כלליים, לפי המקובל בארצות התרבות. הכל צמח מתחתיו, בכוח האידיאל. אבל עדיין היו ליקויים גדולים. חסר היה פיקוח מרכזי והתוכנית ודרכי ההוראה תלויים היו בהנהלת כל מוסד. השאיפות הטובות לא לבשו עדיין צורה אחדותית.

מי היו בעלי השאיפות? מי היו העמלים לשפר את החינוך וליצור מערכת חינוך מתוקנת?

אלה היו המורים העברים החדשים, החלוצים בשדה הרוחני. המורים התאגדו בשם “אספת המורים בא”י" ושימשו גרעין להסתדרות המורים האדירה בישראל. הם היו הלוחמים האמיצים לפיתוחו של החינוך ברוח עברי לאומי, מודרני ובונה. הנה תאור קצר וקולע על השפעתם:

“שנים רבות נשאה הסתדרות המורים על שכמה את עמל החינוך כולו וגילמה גם מחלקת חינוך, גם ועד מפקח וועד מנהל והסמכת מורים ומפעלי ספרות ומחקר ואף ועד הלשון בכלל זה”¹²⁰.

נפנה נא אל כמה פרטים וניווכח שאין בהשקפה זו מן ההגזמה. חברי המרכז של ההסתדרות עיבדו “הצעה לתכנית הלימודים של בתי הספר העממיים בא”י"¹²¹.

התוכנית קבעה שמונה שנות לימוד לבית הספר העממי בעיר ובכפר. מכסימום השעות בשבוע נקבע לשלושים וארבע – שש שעות ליום (ארבע ביום הששי).

תוכנית זו לא הוטלה לחובה, ואף על פי כן השפיעה על בתי הספר והרימה ערכם. יש לשים לב שבגלל התוכנית נתבסס לימוד המולדת והגיאוגרפיה; נתרחב לימוד הטבע; הונהג שילוב דברי ימי עמנו עם ההיסטוריה של העמים. כך פחתה הערבוביה ונתמעט השוני ונתקרבו לצורה אחדותית.

הסתדרות המורים קיבלה על עצמה גם את ההשגחה על קבלת מורים, שקודם לכן היתה תלויה בדעת ועדים שונים ואישים מקומיים מחוסרי סמכות, שקיבלו מורים על דעת עצמם וחברים, שלא היו בעלי מקצוע, בלי קני מידה, – על פי הרוב על יסוד סובייקטיבי. האספה הכללית של המורים החליטה בשנת תרע“ח שלא יתקבל מורה, אלא אם כן הוסמך על ידי המרכז. הסתדרות המורים עיבדה גם תוכנית בחינה למורים. כך נעשה המרכז כמעט לשליט על החינוך – שליט בכוחו הרוחני בלבד. גם ייסדה ההסתדרות “ועד הלשון” לקבוע טרמינולוגיה בכל מקצועות הלימודים והוציאה גם ספרי לימוד. ההשבחה הכללית השפיעה גם על גני הילדים, להעמידם על יסוד פדגוגי עברי. היהדות הדתית בארץ – אף היא הושפעה מרוח ההתקדמות וההשכלה בצורתן הלאומית. ביפו נפתח בית ספר לפי רוח החרדים בשם “אחוה” ולימדו בו נוסף על לימודי הקודש (תחילה באידיש) גם לימודי חול במידה מצומצמת ובעברית. כעבור זמן לימדו בו את כל הלימודים בעברית. אחרי קיום קצר קיבלה אגודת ה”תחכמוני" בגרמניה את בית הספר ושינתה שמו ל“תחכמוני”. אף בו הוקמו שמונה מחלקות לשמונה שנות לימוד והעלוהו לדרגת בית ספר תיכוני. מוסד דומה לו נוסד אחר כך – בשנת תר"ע – בירושלים בשם “חדר תורה” וממנו התפתח בית הספר החרדי הלאומי המפורסם “תחכמוני” בירושלים.

באחד הפרקים הקודמים דובר על יסוד הגימנסיה העברית הרצליה ביפו בשנת תרס"ו (ואחר כך בתל אביב), שנפתח בשבעה עשר תלמידים ותלמידות, ועלה והיה למוסד רב חשיבות והשפעה, והרים מצב החינוך בהרבה. המוסד התפתח מהר. לשמו “גימנסיה עברית” התלהבו בכל התפוצות והורים לאומיים, גם מרחוק, שלחו בניהם שמה. בשנה השמינית לקיומה היו בה כחמש מאוד תלמידים, והחצי מהם מבני חוץ לארץ, כדי שיקבלו שם חינוך עברי שלם בלשונו וברוחו. גימנסיה זו סללה את הדרך לאוניברסיטה העברית.

בית הספר התיכון השני שנפתח לפי דוגמת הרצליה הוקם בירושלים בשנת תרס"ט בשם “הגימנסיה העברית בירושלים”¹²². התפתחותו של המוסד הירושלמי היתה קשה יותר, שכן לא היתה בירושלים שכבת הורים מתקדמים גדולה. במשך השנים התגברה הגימנסיה על כל המכשולים והגיעה לידי פריחה.

בשנת תרע“ג נפתח בית המדרש למורות ביפו. עד אז היו כל המורים ילידי חוץ וחניכי חו”ל, ובאו בדחף האידיאל. רובם לא הכשירו עצמם במוסד פדגוגי. הם הביאו עמם ידיעות עבריות, עתים עמוקות, וידיעות כלליות, על פי הרוב מקוטעות. הוראתם היה על יסוד ניסוי וטעיה. ואף על פי כן היו רבים מהם לעמודי התווך של החינוך בכוח התלהבותם, התמסרותם ורצון השתלמותם. האהבה עשתה נפלאות¹²³.

בית המדרש למורות נוסד על ידי ועד “חובבי ציון” באודיסה לזכרו של הסופר א. ל. לוינסקי¹²⁴ ליד בית הספר לבנות שמנהלו היה ד“ר ניסן טורוב¹²⁵. תחילה הועידוהו לחינוך מורות וגננות, ברם בירושלים כבר התקיימו “שיעורים לגננות” מיסודה של חברת “עזרה” הגרמנית, על כן צומצמה מטרתו של המוסד החדש לחינוך מורות בלבד. נקבעו בו ארבע שנות לימוד, לאחר שמונה שנים בבית הספר לבנות. תוכניתו היתה צריכה להתאים לתוכניות בתי המדרש למורים באירופה. התכנית כללה תנ”ך, תלמוד, ספרות ימי הביניים והספרות העברית החדשה, תולדות הספרות, דברי ימי ישראל, דברי ימי העמים, גיאוגרפיה, מתמטיקה, פיסיקה, כימיה, ידיעות הטבע, תולדות האמנות, פסיכולוגיה, תולדות הפדגוגיה, דידקטיקה ומיתודיקה, צרפתית, עברית, מלאכות יד, ציור וכיור, זמרה, התעמלות והוראה מעשית בבית ספר.

טרם הספיק בית המדרש להוציא את המחזור הראשון פרצה מלחמת העולם הראשונה, ולרגל הגירוש מיפו בשנת תרע"ז נסגר המוסד. אחרי הכרזת בלפור נפתח בית המדרש מחדש והוא קיים בתל אביב וקנה לו שם טוב.

* *

אלה היו השלבים הראשונים להתבססות החינוך העברי – היסודות עליו נבנה החינוך העברי כיום. מסופקני אם יש עוד אומה בעולם שעלתה בידה להחיות לשון עתיקה וליצור בשנים מועטות את הכלים הדרושים למערכת חינוך מודרנית, הכוללת גם אוניברסיטאות. הפלא נעשה על ידי חלוצי הרוח, בלי עזרת ממשלה, ואפילו בלי עזרה גדולה של קהל מאורגן.

פרק חמישי: בימי מלחמת העולם הראשונה.    🔗

כשפרצה מלחמת העולם הראשונה בשנת 1914, הועמדה כל מערכת החינוך בארץ ישראל לפני סכנה גדולה; כל מוסדות החינוך היו מתקיימים בכספים שבאו מן החוץ, ועם פרוץ המלחמה הופסק הקשר עם חוץ לארץ. ביחוד השפיע לרעה הניתוק מרוסיה, ששימשה מקור ראשי להכנסות. באי כוח החברות הגדולות, יק"א, “עזרה” והאליאנס, מצאו דרכים להמציא סכומי כסף למוסדותיהן, אבל “המשרד הארץ-ישראלי” בברלין, של הועד הפועל הציוני, שהיה מכלכל את המוסדות החדשים שהוקמו בגלל המלחמה עם “עזרה” – לא יכול למלא את חובותיו – כי ההסתדרות הציונית היתה עולמית, ובגלל המלחמה נקרעה, ויבשו מקורות הכנסותיה. ביחוד רע היה מצבה של הגימנסיה “הרצליה” בתל אביב, שרוב הכנסותיה עמדו על שכר לימוד ותרומות מחוץ לארץ. קופתה היתה ריקה.

הצלה באה מאמריקה – הצלה פורתא. בארצות הברית נוסד – בעמלו של ד"ר שמריהו לוין – ועד פועל זמני, שהתחיל פועל מיד אחר פרוץ המלחמה, והבטיח למשרד שבארץ ישראל סכום של מאה וחמישים אלף פראנקים, להשתמש בהם כראות עיניהם להחזקת המוסדות הציוניים, ובתי הספר בכללם. אולם אז היה הכרח לספק לא רק צרכיהם של בתי הספר, שאחריות תקציבם חלה על הציונים, אלא גם לשאר בתי הספר הלאומיים שנסתתמו מקורות פרנסתם לרגל תנאי הזמן. בשנתיים הראשונות למלחמה הוציא ועד החינוך מאה ותשעים אלף פראנקים על בתי הספר הקבועים, הלא הם: בית המדרש למורים, בתי הספר לבנים, בית הספר לבנות, בית הספר לגננות ושני גני ילדים בירושלים, בית הספר לבנים ומחלקה נוספת בבית הספר לבנות ביפו, גן הילדים בתל אביב, בית הספר הריאלי בחיפה, בית הספר לבנות והגן בפתח תקוה, וגן הילדים בטבריה.

תמיכות ניתנו לגימנסיה העברית, לבית הספר בצלאל, לתלמוד התורה לספרדים ולשיעורי ערב לבנים בירושלים, לגימנסיה העברית “הרצליה”, לבית הספר תחכמוני, לבית הספר לנגינה ולתלמוד התורה לספרדים ביפו, לבית הספר בחברון ולבתי הספר בפתח תקוה, בגדרה, בראשון לציון וברחובות וביבנאל¹²⁶. בדרך כלל סבלו הלימודים מפגעי הזמן, ואף על פי כן היו בתי הספר ממלאים חובתם החינוכית והלאומית. רעבים למחצה, מודאגים וחלשים היו המורים ותלמידיהם לומדים בשקידה במידת האפשר. אבל לא ארכו הימים והתחיל הבניין מתמוטט. טורקיה נכנסה למלחמה בכפתה על היהודים עבודה בצבאה, מורים הוצאו מעבודתם בחוזק יד לשרת בצבא, והמחלקות העליונות ובתי המדרש למורים התרוקנו. בינתים פרצו מגפות, והמצב החומרי היה בכל רע. תנאי התזונה הורעו והמורים והתלמידים התהלכו כצללים. ועל כל אלה נוספה צרת הרדיפות שרדפה הממשלה הטורקית את היהודים הלאומיים¹²⁷.

באביב שנת תרע“ז נגזרה גזירת גירוש על תושבי תל אביב ויפו. היהודים שבתוכן הוכרחו לעקור מעירם ולהתפזר. “מי שלא ראה את תל אביב ואת הדרך שבין תל אביב ובין פתח תקוה בערב פסח תרע”ז, לא ראה תמונת חורבן וגלות מימיו” – כתב אחד מבעלי הזכרונות. בבת אחת הועתקו כל תל אביב ויפו היהודית לפתח תקוה, שלא היתה מוכנה לקבל אורחים מרובים כל כך. ומיד לאחר זה הוכרזה גזירה חדשה, שכל הגברים במושבה, חוץ מפועלים מעטים, חייבים לעזוב את פתח תקוה במשך עשרים וארבע שעות. התושבים הגברים התפזרו, אלה הלכו לשומרון ולגליל, ואלה הלכו למושבה הקרובה, לכפר סבא. למושבה זו נאספו על כן ילדים גולים שהיה חסר להם בית ספר. ועד החינוך והמשרד הארץ ישראלי שעברו לפתח תקוה מיהרו לפתוח בית ספר ארעי בכפר סבא.

ומן הראוי להביא בזה קטע קצר מבעל זכרונות אחד על יצירת בית הספר הזה, המוכיח על מסירותם של בני עמנו לחינוך, שלכל מקום שהם גולים תורה גולה עמהם, ועל אידיאליותם וכשרון הסתגלותם של המורים העברים.

"מורים לא חסרו לנו, כי גם מהם היו בין הגולים, ועלינו, על שמונה מורים רווקים ושתי גננות, נפל הגורל לפתוח את בית הספר בכפר סבא, כי המורים בעלי המשפחה נשארו בפתח תקוה וקשה היה לטלטלם משם. ומיד התחילה עבודה קדחתנית של הכשרה, הכשרה שלא היתה קלה ביותר, כי היה עלינו ליצור יש מאין ובמהירות האפשרית. אין בית, אין רהיטים ואין כל, וגם האמצעים הכספיים ההכרחיים היו מצומצמים. החלטנו לבנות סוכות לבית הספר, וביקשנו מאת ההורים לעזור לנו בהקמת הסוכות. באחת החורשות הגדולות, הנמצאת על גבעה יפה במבוא המושבה, בנינו שמונה סוכות מענפי אקליפטוס, שש מהן שימשו לבית הספר ושתים לגן הילדים. חלק מרהיטי בית הספר, ההכרחיים ביותר, הבאנו מתל אביב, ואת השאר, ספסלים ושולחנות בעיקר עשינו גם אותם מענפי אקליפטוס. מאותו החומר סידרנו לנו גם מכשירי התעמלות מסביב לסוכות, את השולחנות והספסלים סידרנו מסביב לקירות, כבחצי גורן עגולה, ובית הספר עמד על מכונו והעבודה החלה. בוקר בוקר העפילו מאוד תלמידים אל הגבעה, שעליה נמצאה חורשת בית הספר. משטר בית הספר וסדריו היו אף הם מיוחדים במינם. בחרנו ביושב ראש לישיבות הפדגוגיות, גזבר ומזכיר. הלימודים היו בהמשך אחד ולפנות ערב סידרו שיעורים לקבוצת משתלמים מקרב הנוער. גם ספריה קטנה לילדים רכשנו.

“את הלימודים ליוו משחקים, טיולים בסביבה, הצגות, חגיגות ונשפים, שבהם לקחו חלק גם מהורי הילדים. לעולם לא נשכח, ובודאי לא ישכחו הגולים הקטנים שגדלו בינתים, טיול שערכו לפרדס “בחריה”, נמצא על גדות הירקון, באמצע הדרך בין פתח תקוה ובין כפר סבא, ששם נפגשו הגולים הקטנים שבכפר סבא עם חבריהם הגולים הקטנים שבפתח תקוה, ולעולם לא יימחה מזכרוננו הנשף האחרון, נשף הפרידה לפני חופש הקיץ. נשף זה, שנערך בשדה, על גבעה, לאור מדורות גדולות ושהסתיים בתהלוכת אבוקות ברחובות הכפר והסוכות, היה בו כדי לרומם את נפש כולם ולהשכיח לרגע את עינוייהם ואת צרותיהם היומיומיים של הגולים”¹²⁸.

בחורף שנת תרע"ח, השנה האחרונה למלחמת העולם, היו ברשות ועד החינוך שנוסד בימי מלחמת העברית מוסדות אלו:

בירושלים:

בית המדרש למורים.

בית הספר לגננות.

שני בתי ספר עממיים, אחד לבנים ואחד לבנות.

ארבעה גני ילדים.

בית ספר לאמנות “בצלאל”.

ביפו:

בית הספר לבנות, שבו למדו אז גם הבנים ששבו מגלותם.

בית הספר “תחכמוני”.

שלושה גני ילדים.

בחיפה:

בית הספר הריאלי.

גן ילדים.

בטבריה:

שני בתי ספר עממיים, אחד לבנים ואחד לבנות.

גן ילדים.

במושבות:

ארבעה בתי ספר עממיים.

בית הספר החקלאי בפתח תקוה.

מלבד אלה תמך הועד בעוד מוסדות חינוך, באופן שכלל כמעט את כל בתי הספר העברים שלא היו ברשות פיק"א. על ידי כך בא איחוד מסוים בכל המוסדות¹²⁹ והגימנסיה הרצליה כינסה חלק מתלמידיה לכפר שפיה. גם בימי הפורענות הגדולה לא כבה נר החינוך והלימוד, וקול תלמידים לומדים נשמע בכל מקלט. כך הוכשר הדור לימים טובים מאלה, לימי הצהרת באלפור.

נספחים לפרק חמישי: בימי מלחמת העולם הראשונה    🔗

"את מצבנו (בימי המלחמה) אין לתאר. ממש כבשות בין זאבים. התחילו איומים, רדיפות, מאסרים, עינויים. אגב סגרו את בית הספר לבנות ואת בית המדרש למורות (ביפו, שהכותב היה מנהלם). “מדוע?” – שאלתי את הפקיד – כי זה קן הציונות. – מי אמר לך זאת? אין זה נכון. אין זה נכון? ובכן, איהו קן הציונות? –

בין שאר הדברים הכריחו אותנו לקבל על עצמנו את עול הנתינות הטורקית (המסרבים גורשו מן הארץ), הטילו עלינו מסים כבדים (את מס הצבא, למשל, דרשו פעמים אחדות), הצרו את צעדינו בכל הדרכים והאמצעים האפשריים והבלתי-אפשריים, ובאנו כמובן גם המחסור: מחסור במלבושים, במאור, במאכלים; התפשטו מחלות נוראות: טיפוס הבהרות, חולי רע… שמי היה ידוע לג’מל פחה משום השתדלותי הנמרצה, שיוסר החרם מעל בתי הספר שעמדו תחת הנהלתי–השתדלות שנמשכה כמה וכמה חדשים וגרמה הרבה צער ועלבון. וכאשר זכינו סוף סוף לאסוף שוב את התלמידות ולחדש את העבודה –בצירוף הוראת השפה הטורקית, כמובן – קפץ עלינו הרוגז של פקידים קטנים, פקידי “השכלה” כביכול, שהיו באים וחוקרים ודורשים, ומטרידים בלי הרף, וממררים את החיים. והנה הגיע שוב תור אחדים מהמורים להיקרא לצבא (לאחר ששילמו את המס פעמיים או שלוש) והם פנו אלי בבקשה שאטלגרף אל ג’מל פחה, ואבקש לשחררם, לטובת מאות התלמידות הזקוקות ללימוד ולהשגחה… ניסיתי את המזל והתשובה הטלגראפית שנתקבלה במשטרה היתה: “תפשו את ד”ר טורוב ומסרוהו לצבא"… בינתיים באה גזירת הגירוש על כל יהודי יפו. גירוש אכזרי, מרגיז, מעליב – ללא כל יסוד. נדהמים ונרעשים, רעבים למחצה, מחוסרי ישע, התפזרו הגולים לכל צד, וביקשו להם מחסה ארעי באשר מצאו.

אני הרחקתי נדוד לראש פינה מפחד הפקודה הנזכרת של ג’מל פחה. אך בטחון לא היה גם שם… הורגש בין שאר דברים צורך בפתיחת בתי ספר חדשים במקומות הפיזור השונים, בהעברת מורים ממקום למקום, בהמשכת המגע והמשא עם חברי ועד החינוך, שעמדתי בראשו במשך כל שנות המלחמה, וניסיתי לעשות כל מה שהיה אפשר לעשות בתנאים אלה, קשים ומרגיזים היו התנאים בכלל ועניני החינוך היו יגעים ביותר…

אזכרה את לילות החושך והדממה הנוראה, את השמועות המרגיזות, את רעם תותחי האנינות, את הלינה בחורשה תחת כיפת השמים… אזכרה כל זאת ורעד יעבור בעצמותי גם עתה, אחרי כמה וכמה שנים.

ניסן טורוב, ספר טורוב, בוסטון, תרצ"ח, עמודים 35–36.

פרק ששי: לאחר הצהרת באלפור וראשית השלטון המנדטורי    🔗

בשני לחודש נובמבר שנת 1917 פורסמה הצהרת באלפור על בית לאומי לעם ישראל בארץ ישראל. הכרזה מופלאת זו – קולה נשמע בכל תפוצות ישראל והיא מילאה הלבבות גיל וחדווה, כי ראו בה ראשית הגאולה, שלה חיכה עמנו כאלפיים שנה. כשנכבשה ארץ ישראל על ידי הצבא האנגלי, בהשתתפותו של הגדוד העברי, גדלה ההתלהבות עוד יותר ונתעוררו הלבבות וממזרח אירופה יצאו צעירים למאות ולאלפים ועלו ציונה.

בימי התקוות והבניין הללו התחילה הסתדרות המורים דורשת איחוד כל המוסדות ברשות אחת – ברשות ההסתדרות הציונית. השלטון האנגלי סגר את בתי הספר שנתמכו על ידי אזרחים גרמנים, ובתוכם את בתי הספר של חברת “עזרה”, ומסר להנהלה הציונית את שני הבניינים אשר היו ל“עזרה” בירושלים ואת בית הספר הריאלי והטכניון בחיפה. בתי הספר של חברת “כל ישראל חברים” בטבריה נסגרו, כי משנתגברו הגעגועים לחיים עצמאיים בחלה נפש ההורים והתלמידים בבתי הספר הזרים ועברו לבתי הספר העבריים.

ועד החינוך שהתקיים ליד המשרד הארץ ישראלי הכניס לרשותו את כל בתי הספר שקיבלו קודם לכן את תמיכתו, ופתח חדשים. כך נכנסו כמעט כל בתי הספר לרשות ועד החינוך, חוץ מבתי הספר שבמושבות שעמדו ברשותם של ועדים מקומיים. בירושלים עמדו מחוץ לועד שני בתי הספר לבנים ולבנות, בית הספר למלאכה של חברת כי"ח, והחדרים והישיבות של החרדים, שלא רצו בשינוי סדרים ובפיקוחם של בני אדם שאינם לפי רוחם. אז הגיעה לארץ מלאכות ציונית מלונדון, מלאכות שממשלה הבריטית יפתה כוחה לפעול לשם הנחת היסוד לבניין הבית הלאומי. מלאכות זו נקראה בשם “ועד הצירים”. הארץ היתה תוססת. שאיפה אדירה הקיפה את התושבים לאיחוד, להתלכדות, לעבודה מכוונת להשגת האידיאל הגדול.

בראשית תרע“ט סודר ועד חינוך חדש והוקמה “מחלקת חינוך”, שהקיפה כל המוסדות בערים ובמושבות, חוץ מבתי הספר של יק”א וממוסדות הישוב הישן, שהתנגדו לכל חדש. תשעים אחוזים ממספרם הכולל של המתלמדים במוסדות החינוך נמצאו ברשת זו המאוחדת. בתי הספר של יק“א לא יכלו אף הם להתבדל זמן רב ובשנת תרפ”א נצטרפו גם הם למחלקת החינוך. אלה היו שנים עשר גני ילדים, ארבעה עשר בתי ספר ומספר תלמידיהם יותר מאלף ומאתיים.

ועד החינוך נתארגן מחדש והורכב משנים עשר חברים: שלושה שלושה מן ההסתדרות הציונית, ממפלגת “המזרחי”, מן הישוב ומהסדרות המורים. אחד מכל שלושה היה בא כוחו של הזרם החרדי בארץ. הנהלת מחלקת החינוך, המוציאה לפועל, הורכבה משלושה חברים, אחד מנהל ושנים מפקחים, – מפקח אחד על בתי הספר הכלליים ואחד על בתי הספר הטבועים בחותם חרדי. לפי החוקה היו כל ענייני החינוך מסורים בידי ועד החינוך, כגון: סידור בתי הספר ותקנותיהם, עריכת תכניות הלימוד, סידור התקציבים, ביטול בתי ספר ויסוד בתי ספר ויסוד בתי ספר חדשים לפי הצורך, מינוי מנהלים ופיטוריהם, פיטורי מורים, תלונות וערעורים, הכנת ספרי לימוד ואף בניין בתים למוסדות. בקיצור: הנהלה עליונה מרוכזת. הפיקוח על בתי הספר של החרדים נמצא בידי שלושת החברים שהיו באי כוח הזרם החרדי. לועד המפקח החרדי ניתנה אוטונומיה גמורה בכל העניינים הפנימיים של בתי הספר שהיו תחת השגחתו. על המצב ההיגייני השגיחה הסתדרות “הדסה” שהצטיינה במקצוע זה. החינוך העברי היה אז מאוחד ברשות בעלים אחת.

גידולה של רשת בתי הספר ומספר הילדים בארץ שונה, כמובן, מאשר בארץ שחייה נורמאלים והתרבות האוכלוסים באה בעיקר על ידי ריבוי טבעי, ששיעוריו קבועים כמעט. אולם א"י הלכה ונבנתה מבפנים ומבחוץ. ואף על פי שהדבר ידוע מן הראוי לתת כאן טבלה שהוכחתה במספריה הברורים:

בהתאם לריבוי האוכלוסיה גדל מספר התלמידים והמוסדות. בשנות תר“ף – תרפ”א נתווספו במוסדות ועד החינוך 2658 תלמידים על המספר 10,172 שהיו בשנת תרע“ט, ומספר המוסדות שברשותו עלה מתשעים וארבעה, למאה שלושים וחמישה. מארבעים ואחד המוסדות שנוספו היו עשרים וששה שנתקיימו קודם לכן –, עשרים וחמישה של יק”א ותלמוד תורה לבנות בירושלים. חמישה עשר בתי ספר – חדשים היו. בתרע“ט עבדו במוסדות ועד החינוך 448 מורים וגננות ובשנת תרפ”א – 560. הוצאות ועד החינוך היו בשנת תרע“ט שבעים וארבעה אלף לירה מצרית, ובתר”ף מאה ועשרה אלפים. ההוצאות כללו גם תמיכה למוסדות תרבות ושיעורי ערב.

ההנהלה הציונית איחדה את החינוך וכלכלה אותו. זה היה מזלו הטוב של החינוך בארץ – וזה היה חסרונו הגדול. החינוך לא התפתח בכוחות שבפנים, כוחות קבע, ולא הורגשה אחריות הציבור המקומי עליו במידה ניכרת. מקורות כספיה של ההסתדרות הציונית היו בארצות שונות שתנאי כלכלתה השתנו. בשנת תרפ“ג הוכרחה ההסתדרות הציונית להפחית את תקציבה לחינוך ממאה אלף לירות מצריות לשבעים אלף – הפחתת פתאום בשלושים אחוזים. כי עיקר אחריותה של ההסתדרות הציונית קודש היה להתיישבות ולקידומה. ומי היה יכול או רוצה למלא את החסר? הממשלה הארצישראלית לא אבתה שמוע (ועל יחסה לחינוך העברי עוד ידובר) והישוב עצמו עוד לא נרפא מפגעי המלחמה – שבור ורסוק ודל היה ולא השיגה ידו לכלכל את מוסדות החינוך. לא היתה ברירה, אלא לצמצם את העבודה. הגדילו את מספר התלמידים בכיתות והפחיתו מספר המורים. במקום כיתות של ארבעים תלמיד – הכניסו בהן תלמידים נוספים, עד שנתמלאו החדרים מפה אל פה. הפחיתו את שעות הלימודים, הפחיתו התמיכה לבתי ספר תיכוניים ולא ניתנה עזרה לבתי ספר חדשים. היו גני ילדים שנסגרו. ולאחר כל הקימוצים חסרו עוד חמשת אלפים לי”מ. לא ייפלא על כן שפרצו שביתות מורים ומהלך הלימודים הושבת בהרבה מקומות.

* *

בקונגרס הציוני הארבעה עשר, שנתכנס בשנת 1925, עמדה על הפרק שאלת החוקה לארגון החינוך בארץ, ואז בא אגף הפועלים בדרישה שיכירו גם בזרם העובדים – כזרם מיוחד בחינוך ויזכוהו באוטונומיה, כזו שניתנה לזרם הכללי ול“מזרחי”. נימוקי הפועלים היו כי חינוכם מיוחד הוא במינו, קשור במהותם החברתית ווהאידיולוגית. אין הם יכולים לקבל מורה מן החוץ – חייב הוא להיות מסור בלב ונפש לרעיונות התנועה, שלשמה שברו החברים את הרגלי חייהם והסתגלו לדרכים חדשות בקרבנות קשים. ועוד דבר: על יסוד השקפתם רמת החיים של כל החברים צריכה להיות אחת, למורה ולפועל, בלי הפליה.

נבחרה ועדה של עשרים לבדוק את החוקה ולעיין בשאלת הזרמים. ועדה זו הגישה לקונגרס את סיכומה זה:

“מערכת החינוך תתנהל על יסודות של איחוד החינוך תחת הנהלה מרוכזת ושל אוטונומיה פנימית לכל זרם הַמֻכָּר בחינוך, בהתאם לחוקה, מבחינת הרעיונות היסודיים, בהם חדורות דרכי החינוך ותכניות הלימודים של בתי הספר, ולפי צרכיהם המתרבים. שלושה זרמים אלה מוצאים את ביטויים בשלושת סוגי בתי ספר: בתי ספר כלליים, בתי ספר של ה”מזרחי“, ובתי ספר של העובדים. ההקצבות הכספיות של הרשות המרכזית, תנתנה לכל בתי הספר מכל הזרמים שהצטרפו להנהלה המרוכזת, לפי מפתח אחד השווה לכולם”¹³¹. נוסף איפוא זרם חדש ברשת החינוך, ואף זרם זה לא היה אחיד; טיב כל מוסד היה תלוי בסביבתו, לפי צורת ההתיישבות ולפי האידיאולוגיה המיוחדת. היה בית חינוך בקיבוץ ובקבוצה, שחייהם משותפים ורעיונם: תיקון העולם במעשה ובמחשבה ותיקון האדם במחשבה ובמעשה. בית החינוך הוא בתוך הקיבוץ וחיי הילדים שזורים בתוכו. המושב – מבקש לשמור על חיי היחיד ורשות היחיד, אבל קיבל על עצמו מצוות עבודה עצמית ועזרה הדדית. בבית הספר – שם מתחנך הילד בעבודה ובאידיאלים, אבל חי הוא עם הוריו. הילד של בית החינוך לילדי העובדים בעיר – אף הוא חי עם הוריו, ובית החינוך משתדל לגדל את הדור לחיי עמל וצדק, בדרכי החינוך המודרניים והעמלניים.

* *

גידול העלייה הביא מדי שנה זרם של תלמידים חדשים. מספר התלמידים בבתי הספר של ההנהלה הציונית עלה בחורף של שנת תרפ"ז ל-18,593, ומספר כל התלמידים היהודים, בין שהיו שייכים לרשת ובין שהיו עצמאיים, היה 26,832. ששים למאה מכל התלמידים קיבלו חינוכם במוסדות ההנהלה הציונית.

מן המספרים רואים אנו שאף על פי שמספרם המוחלט של התלמידים בבתי ספרה של ההנהלה הציונית עלה מ-10,172 בשנה הראשונה לכיבוש הארץ בידי האנגלים בשנת תרע“ט עד 18,593 בשנת תרפ”ז, מספרם היחסי של הלומדים ברשת זו ירד עד ששים למאה¹³². משום מה? משום שלא יכלה ההסתדרות הציונית לספק צרכי התקציב הגדול ואולצה לצמצם פעולתה צמצום אחר צמצום. נסתלק ועד החינוך משיעורי ערב, מחינוך מקצועי ומשיעורי מורים והתרכז אך בחינוך התינוקות שבגני ילדים ובחינוך ילדי בתי הספר העממיים ובתמיכה זעומה לבתי ספר תיכוניים. עתים נסגרו בתי ספר בערים, שבהם היה מספר התלמידים לא גדול, וחברת “כל ישראל חברים” חזרה ופתחה את בתי ספרה ביפו, בטבריה ובצפת. בימים הרעים ההם החליטה עיריית תל-אביב להגדיל את השתתפותה בתקציב החינוך שבעיר.

וזרם העולים התגבר אז ומספר הילדים הזקוקים לחינוך הלך וגדל. בתי הספר הוכרחו אז לתת דעתם על הכנסה אחת חשובה, והיא של שכר לימוד, והשתדלות זו נתנה פריה.

בשנת תרע“ט היו הכנסות אלה (שכר לימוד ותמיכות ממקורות מקומיים) 7,035 לי”מ, בתר“ף – 12,080, בתרפ”א – 21,476, בתרפ“ג – 27,426, בתרפ”ד – 32,973. הכנסות אלו באו משכר לימוד שנגבה ישר מן ההורים על ידי בתי הספר ומהשתתפות מועצות המושבות והעיריות בהחזקת מוסדות לי"מ, נוסף להקצבות מיוחדות שהקציבה למלאכת יד בבתי הספר לשיעורי ערב. השתתפות ממשלת המנדט בהוצאות החינוך העברי היתה זעומה מאד, כמעט שהיתה מבוטלת, וכל השתדלויות ועד החינוך שתגדיל תמיכתה לא הועילו¹³³.

בשנות מצוקה אלה התחילה ההסתדרות האורתודוכסית “אגודת ישראל” לתת דעתה על חינוך הדור הצעיר בארץ ישראל ופתחה בתי ספר משלה בתל אביב, בחיפה ובפתח תקוה, – בתי ספר מטיפוס ישן, והלימוד באידיש. תוספת זו לא הקלה בהרבה. העליה הלכה וגדלה ומקום חינוך מספיק לבאים לא היה. נשקפה סכנה שיישארו ילדים ללא חינוך. אז התעוררו המורים מעצמם והנמיכו את דרגת משכורתם בשנת תרפ“ח), ובלבד שלא ילכו ילדי ישראל בלא תורה. המצב היה קשה לבלי נשוא. “במשך שתים שלש השנים האחרונות – כתב ד”ר בן-ציון מוסינזון – ימי המשבר הקשה העובר על כל עבודתנו, סבלו בתי הספר בארץ יותר מכל המוסדות האחרים, ובמשך השנה הזאת הועמדה עבודת החינוך והתרבות בארץ בפני השאלה: להיות או לחדול”¹³⁴. וויתורם של המורים לא פתר את הבעיה. זעזועים אלה הביאו את ההסתדרות הציונית לידי הכרה שהישוב חייב לקבל על עצמו את בעלות החינוך והחזקתו, וההסתדרות הציונית אך תקציב תמיכה למטרה זו. השאלה הובאה לפני הקונגרסים הציוניים. בינתיים החמיר המצב. מנהל מחלקת החינוך, הד“ר יוסף לוריא, התפטר ממשמרתו וההנהלה נמסרה לידי הד”ר יוסף לוריא, התפטר ממשמרתו וההנהלה נמסרה לידי הד"ר י. ד. ברקסון מאמריקה.

* *

ואף על פי שהדלות החומרית הטביעה חותמה על המוסדות ושכר המורים לא שולם בעתו, והכיתות היו מאוכלסות ביותר – היתה התפתחות החינוך הרוחנית טובה וגברו האורות על הצללים. רצון החיים הלאומיים עשה את שלו. ואביא בזה קטעים מדבריו של הד"ר לוריא על המצב הפנימי:

"מהו האידיאל בחינוך העברי? אני חושב שימצא את ביטויו המלא בצירוף שני משפטים בולטים. המשפט הראשון הוא “טוב לחיות בארצנו”. אנו רוצים שהדור הצעיר המחונך בבתי ספרנו יהיה מסוגל לספוג לתוכו את כל אושר החיים שארצנו יכולה לתת לו. הוא צריך להרגיש בכל לבו שטוב לחיות בארצנו ושאין להגיע לחיים שלמים ומאושרים בלתי אם בארץ זו. הוא צריך להיות חדור גם בהכרה כי “טוב למות בעד ארצנו”.

"אם נעריך את בית הספר לאור האידיאל הזה נמצא סיפוק מלא מהמצב המוסרי השורר בו. הדור הצעיר מתחנך באהבה לארץ, קשור לעברו של עמו, מוקיר ומעריץ את קניינינו הרוחניים הגדולים ומסור בכל נשמתו לתקות תחייתנו.

"הרגש המוסרי בכלל בבית ספרנו עומד על גובה גדול. תלמידינו ערים במידה בלתי שכיחה לצדק, ליושר ולאמת. הם עלולים להתפעל מכל נשגב וקדוש; הם מצטיינים ברגש חברותי מפותח; יש בהם רגש חי של אהבה ואחוה לחברים. רגש האחריות ביחס לדרישות המוסד והלאום מפותח יפה.

“במרכז עומדים הלימודים העבריים עם התנ”ך בראש. הילדים יודעים ואוהבים את התנ“ך, חדורים ברוחו ורואים אותו כנשמת העם. השפעתו של לימוד זה על הילדים גדולה מאד. את הנביאים אין הם לומדים כספרים סתם, אלא בהתלהבות בלתי רגילה. עוד לא ראיתי שילמדו אצל עם אחר מקצוע מן המקצועות בהתלהבות כזו. המורים מצאו את האפשרות לא רק להכניס בלימוד התנ”ך התלהבות דתית ומוסרית, אלא גם את הדרך איך ללמדו. התלמידים עובדים עבודה עצמית ומכינים בעצמם גם פרקים קשים, על יסוד פירושים, ואחרי כן מעבדים הם את החומר בעזרת המורה.

"שפת דיבורם של הילדים חיה ועשירה. תלמידי הכיתות העליונות מרבים לקרוא. רק בנוגע לכתיב ולכתב יש להתאונן.

"מהמדעים הכלליים אחד עומד על הגובה, וזה מאתימטיקה. הילדים יודעים יפה חשבון. יש להם ידיעה בהנדסה אלמנטרית.

“ובדבר גובה החינוך העממי לא כל התלמידים גומרים את חוק לימודם בבית הספר. חלק גדול עוזב קודם, מחוסר חובת לימוד ומסיבות כלכליות, את בית הספר לפני שרכשו להם ידיעות אלמנטריות. כשליש או כרבע מילדי כיתה א' מגיעים לכיתה ח' " (שנת הלימוד השמינית היתה האחרונה)¹³⁵. זה היה המצב בשנת תרפ”ט.

בשנת תרצ“ב היו ברשת החינוך 265 בתי ספר. מפני המשבר ששרר אז בעולם פחתו הכנסות קרן היסוד בהרבה ונצטמצם תקציבו של ועד החינוך. אז התגשמה שאיפתה של הסוכנות למסור את החינוך לועד הלאומי של “כנסת ישראל”, המדבר בשמו של הישוב המאורגן. ארבע עשרה שנה היה החינוך הלאומי ברשות ההסתדרות הציונית (ה“סוכנות” אחר כך) ובשנת תרצ”ג עבר לועד הלאומי. נאמר “עבר”, ברם מעבר זה נתלווה חבלים קשים. המורים התנגדו – חוששים היו להשפעות המקומיות שתגברנה. אבל סוף כל סוף נוכחו שלא תוכל ההסתדרות הציונית לשאת עוד בעול הזה ומן ההכרח למסרו לישוב. ועדה מיוחדת של באי כוח הישוב לכל שכבותיו ושבראשה עמד מנחם אוסישקין הסכימה לכך. באי כוחן הרשמיים של תל אביב ושל כמה מן המושבות הגדולות שהתנגדו לאידיאולוגיה של הסתדרות העובדים, חששו שמא יהא זרם העובדים משפיע ביותר על החינוך, על כן דרשו סידורי ביטחון, והוסכם שהנהלת החינוך תימצא בידיו של ועד מנהל, המורכב מבאי כוחם של הועד הלאומי, הנהלת הסוכנות, באי כוחה של תל אביב ומורשי מרכז בתי הספר שבמושבות. והסוכנות תוסיף להשתתף עם הועד הלאומי במשא אחריותו של החינוך העברי ותתמוך בו לפי יכולתה. הועד הלאומי קיבל על עצמו את האחריות לחינוך, בתנאי שבמשך שלוש שנים תהא הסוכנות מקציבה לצרכי החינוך שלושים אלף לי"מ לשנה. תל אביב והמושבות הגדולות התחילו ספקות בעצמן את ההוצאות לבתי הספר שלהן, אלא שלשם אחדות השלטון ואחידות התוכנית קיבלו עליהן את מרותה של הסוכנות.

הזרמים בחינוך

השירטוט העיקרי המבדיל את החינוך העברי בארץ ישראל מן החינוך היסודי שבכל ארץ תרבות היא התפרדותו לזרמים.

שלושה הם הזרמים – חוץ מן הזרם החרדי הקיצוני שלא היה חלק ממערכת החינוך המאורגנת – והם הכללי, החרדי (של ה“מזרחי”) ושל הסתדרות העובדים, שבתי ספרם נכנסו אל תת ההנהלה הכללית העליונה בשנת תרפ"ז¹³⁶.

הזרם החרדי מיסוד המזרחי, מבקש, כמובן חינוך דתי. ואין זה חל רק על לימוד אינטנסיבי של המקצועות המסורתיים כדי לדעתם – מקצועות אלו נלמדים גם בבית הספר הכללי –, אלא כדי ליצור בארץ חיי מסורת, אורח חיים יהודי – ללמדם ולשמרם. “ההבדל בין בתי הספר העממיים לחרדים ובין הכלליים הוא בזה, שבראשונים ניתן הרבה זמן ללימוד התלמוד, שמתחילים בו בשנה הרביעית… יש עוד הבדל אחד, והוא היחס לדרישות המעשיות של הדת. אמנם גם בבתי הספר הכלליים לומדים תפלה. באחדים מהם לומדים גם “שלחן ערוך, אורח חיים” ובמושבות אחדות נהוגה בבתי הספר תפלה בצבור, אבל חינוך הילדים בקיום המצוות המעשיות אין בבתי הספר הכלליים, ומתייחסים אל זה כאל דבר המסור ללבו של כל אחד מההורים”¹³⁷. מטרת בתי הספר החרדים היא “להביא לידי רצון לשמוע את התורה”. “ראינו – כתב ראש המזרחי – לפנינו בארצות הגולה וביותר בארץ התחיה שלנו בני אדם היודעים את התורה ואינם שומרים אותה. ועוד: עבודתנו החינוכית – מתחילה היה טמון בה הגרעין של שיטה שלימה בחיים המחודשים, בחיים המתהווים לא של יחידים, אלא חיים צבוריים המשמשים מפתח לחיי המדינה. בעבודתנו החינוכית מתבלט ביותר הצורך לעורר רצון טוב בלב הדור. על כן מקפידים בתי הספר לחרדים שיהא המורה בעל אמונה ושומר מצוה… שומעים אנו פעם בפעם שאם יקבל החינוך הכללי תוספת של לימודי קודש יהא לפנינו חינוך המזרחי (חרדי). נעלם מאת האנשים האלה, כי אם גם תהא התכנית טובה פי שמונה משהיא קיימת היום בבתי הספר, אולם אם המורה לא ישמש למופת בחייו האישיים, בחייו הביתיים והצבוריים, באותו הכיוון שלומדים בבית הספר, באותו הרוח של ספר הספרים שלנו, באותם המעשים שבשלחן ערוך, אי אפשר שהחינוך יתאים למטרתו, מטרת היהדות הנאמנה¹³⁸”.

שאיפות אלו משתקפות בתוכנית הלימודים ובסדרי בית הספר. בנוגע לתוכנית – ההבדל העיקרי הוא בזה, שהמזרחי מקדיש ללימודי קודש כמחצית הזמן מכל השיעורים, בעוד שהכלליים מקדישים להם אך כחמישית הזמן. המקצועות המרכזיים בבתי הספר של המזרחי הם החומש בכיתות הנמוכות, והתלמוד בכיתות הגבוהות. המטרה מוגדרת כי “בית הספר צריך לתת לתלמיד הגומר את לימודו בכיתה השמינית את ההדרכה הדרושה ללמוד סוגיא לא קשה ביותר מן הגמרא בפני עצמו ובקיאות ידועה בשמונים עד מאה דפים”, והעיקר “כל לימודי היהדות ובבחינת מה גם שאר הלימודים נלמדים בדרך האמונה וטיפוח הרגש הדתי”¹³⁹.

בבתי הספר של המזרחי נהוגה תפלת בוקר. בבית הספר של “כפר חסידים” נערכו תפלת שחרית ותפלת מנחה בהשתתפות המורים. בבתי ספר אחדים תיקנו גם תפלה מיוחדת לתלמידיהם בשבתות ובחגים, אסיפת “עונג שבת” בשבת אחר הצהרים, ובה מתפללים מנחה, מספרים לתלמידים דברי אגדה ומזמרים זמירות ומתפללים מעריב. בכמה בתי ספר סודרו ארוחות בוקר בציבור והילדים הולכים בסך אל הברז לנטילת ידים, ומברכים במקהלה לפני הארוחה ולאחריה¹⁴⁰.

למזרחי היו, וישנם, גם ספרי לימוד מיוחדים, למקצועות העברים.

זרם העובדים

הרעיונות האידיולוגיים של החינוך של זרם העובדים מוצאים ביטויים בדברי מייצגיהם:

1. חשיבותה של העבודה הגופנית:

“אין אנחנו – אומר אחד הדַבָּרים לזרם זה – גורסים את העבודה אך ורק כאמצעי להשגת איזה מטרה. אנו רואים בה קודם כל ערך אנושי מוסרי נעלה, באשר הוא יסוד לקיום החברה. ביחד עם זה הוא גם ערך לאומי ממדרגה ראשונה, כי באמצעותה שואף העם לקשור עצמו אל הטבע ואל המולדת, ועל ידיה הוא שואף להניח אבני יסוד לתרבות הלאומית. אין כוונתו להכשיר באמצעותה (של העבודה) פועלים טובים, אף לא לשמור בעזרתה את הידיעות שמירה מעולה בזכרונו של הילד. העיקר הוא הרטט הנפשי החדש שהעבודה תעורר בנשמת הדור, רטט אשר בפעם הראשונה, אחר שורה של דורות ויובלות, יקשר את האדם אל הטבע ואל כלי העבודה ויוסיף יסוד חדש לא רק בהשקפת עולמו, אלא גם, ובעיקר, בהרגשת עולמו של הדור הבא”¹⁴¹.

2. היסוד השני של החינוך הזה הוא החברתי:

“אנחנו, בתקופה זו שאנו חיים כאן בארץ, לפי מעמדנו בחיים, בחברה ובעולם. ולפי התפקידים העצומים שהטלנו על עצמנו – הרינו מצווים על טיפוח מאומץ של אידיאלים חברתיים, לא על מנת לחלום עליהם חלומות פורחים באויר לעתיד לבוא, אלא על מנת להגשימם בחיים בזמן הזה ובמקום זה. אנו מצווים על הקנייתם והשרשתם של הרגלי חיים חדשים והרגלי יחסים חדשים מתוך קומפלכס של הרגשות צבוריות, לא רק של מחשבות אלא של הרגשות, בתוך סטרוקטורה צבורית בעלת פרצוף מסויים, שאליה נשא צבורנו את נפשו ושעליה הוא מוסר את נפשו. יתר על כן, צורת חיים חברתית חדשה זו הנה משאת נפשו רק של דור אחד, של דורנו זה, דור ההווה, ואין לה עוד כמעט שורשים בעבר, ומשום כך יש להניח שהיא לא תימסר עוד לבני הדור הבא מאליו בתור ירושת אבות. להפך, כל ירושת הדורות תתנגד ותילחם בו. ולכן צריכים המאמצים החינוכיים המכוונים להשרשתה להיות גדולים ומתמידים”¹⁴².

האידיאלים הללו מתגשמים א. ב“חבורת ילדים” בקבוצות, בקיבוצים ובמוסדות החינוך ליתומים (כפרי הילדים והנוער); ב. בבתי החינוך לילדי העובדים בערים; ג. בבתי הספר שבמושבי העובדים. ב“חברת הילדים” חיים הילדים והנוער כל היום יחדיו. בכמה מקומות גם הלינה היא בחדרים משותפים, נפרדת מההורים. “בבית החינוך לילדי העובדים” שבעיר חיים החניכים יחד רוב שעות היום וסועדים בחבורה שלש הסעודות. בבתי הספר שבמסגרת העובדים השיתוף גדול יותר. הילדים מתרגלים לשירות עצמי, כגון א. במטבח. האכילה היא בשעות קבועות והחניכים עוסקים במקנה המזונות ובבישול, והבישול והלכותיו מתקשרים בלימודים. ב. ניקוי החדרים נעשה בכמה מקומות בידי הילדים. גם נהוגה ביקורת הדדית. לילדים בקבוצה יש גם פינות משק מיוחדות, כגון מה שנמצא בדין וחשבון על חברת הילדים בבית אלפא:

“פינות המשק החקלאי העצמי של בית אלפא הן: 5 – 6 דונמים בפלחה, בהדרכה; 30 – 80 דונמי אדמה לתבואת קיץ; 4 – 7 לגן ירקות; שנים וחצי דונמים גן בוטני על יד אחד הצריפים; 26 דונמים חורשת אורנים. בתרפ”ז היו בחברת הילדים מתוך המספר הכללי של ארבעים וחמשה ילדים וילדות, שלושים בגיל של 14–17… גם במלאכות יתרגלו, מלאכות שיש להן שייכות לחקלאות: נגרות, מסגרות, נפחות, רצענות, ובעיר מלאכות לצרכי המוסד: נגרות, פחחות ומסגרות"¹⁴³.

עבודת הילדים בבית אלפא שעד גיל עשר – אינה תכליתית ואינה קבועה. הם מנקים את החדרים, עובדים לפעמים בגינה ועוזרים באלו עבודות במטבח, לאחר האוכל. הילדים בגיל של עשר – שלוש-עשרה עוברים שיטתית את כל ענפי העבודה החקלאית שבמשק הגדולים. על ידי כך הם מכירים את כל העבודות ובהגיעם לגיל שלוש עשרה הם מסוגלים לבחור להם מקצוע קבוע המתאים לנטייתם הטבעית. כל ילד שמלאו לו שלוש-עשרה שנה בוחר לו ענף חקלאי כעבודתו העיקרית ואיזו מלאכה, כגון: נפחות, נגרות, סנדלרות וכו' בתור נוספת. זמן העבודה בחקלאות יארך כחמישה חודשים, במלאכה – כשלושה. כשלושה חודשים בשנה צריך כל אחד לעבוד עבודת בית, עבודת שירות¹⁴⁴.

שיטת הלימוד היא על פי נושאים מרכזיים. הנושאים אינם בדויים, כי אם מבוססים על חיי הילדים והבית. למשל: בבית הספר בבאלפוריה לימד המורה חשבון בכיתה ג' וקשרהו בענף החלב. בכל יום ראשון היו מקבלים מאת מזכיר המושב רשימת שיעורי החלב שכל אחד מבני המושב הכניס למחלבה הקואופראטיבית. רשימה זו היתה העתק מדויק מפינקס המחלבה. הרועה אף הוא מסר רשימת הפרות והעגלים שרעו בעדרו. הם העריכו ערך הפרות בכל משק (המחיר היה מיוסד על הביטוח), רשמו ערך המרעה, הוצאות הכלכול והתזונה של הפרות, הוצאות הרפת, ערך עבודת הניקיון לפי שעות העבודה שניתנו לה ואחר כך הכנסת הפרות משלוש בחינות: 1. ערך החלב הנמסר למחלבה המשותפת; 2. ערך תוצרת הבית לצריכה עצמית; 3. ערך הזבל. על ידי כך למדו חשבון הכספים (לירות ומילים). הילדים עסקו גם בהשוואת ההכנסה ממכירת החלב עם ההכנסה ממכירת החמאה. הילדים התעניינו בשאלות מסובכות אלו וטיפלו בהן שעות רצופות, ובכלותם עבודתם מיהרו לחזור הביתה ולהראות להוריהם את התוצאות. כך רכשו להם הילדים את רוב הרגלי החשבון וחדרה בהם ההכרה כי ידיעת החשבון נחוצה להם מאוד. בכיתה ד' עסקו בחשבון הפלחה ובהכנסתה ובכיתה השביעית – כל ענפי ההכנסה, מדידת השדות, מדידת הבניינים והמכונות, הכלכלה וההספקה של המשפחה, האינוונטאר החי, הבנק המקומי והמחסן¹⁴⁵.

על דרכי העבודה של “חברת ילדים” נוכל לשפוט מדין וחשבון של בית החינוך בקבוצה אחת:

“ארגון “חברת הילדים” דורש טיפול רב. כעת אפשר למסור לילדים תפקידים שונים והם ממלאים אותם באחריות מלאה. בכל כיתה נבחר ועד המנהל את העניינים הכיתתיים. חברי הועד אחראים לניקיון הכיתה, לסדריה, למכשיריה, לספריה, לקרן הקיימת לישראל, לערוגות הגינה, לקרן הטיולים וכו‘. הועד מארגן מסיבות חגיגיות לכיתות, קובע את התורנים לעניינים משותפים, קובע חברים למערכת העתון, לועד המרכזי של “חברת הילדים”. באסיפת הכלליות משתתפים כל הילדים החל מכיתה ב’ ומעלה. הילדים מוציאים עתוני קיר, עתונים לעיון וכו'. בכל ראש חודש מתקיימת הרקת הקופסאות בהשתתפות כל הכיתות”.

חשיבות נודעת בחינוך זה ל“שיחות”, שמטרתן להכניס את הילדים לסבך השאלות האידיולוגיות. הועדה הפדגוגית של זרם העובדים עיבדה נוסח התעודות והמטרות, והנוסח אושר מטעם “מליאת המרכז לחינוך”, וזהו:

תעודתו העיקרית של זרם העובדים היא עיצוב אישיות יהודית חלוצית עצמאית חדורת חזון ציוני-סוציאליסטי, המוכנה להגשים בגוף ובנפש את יעודיה של תנועת העבודה העברית הסוציאליסטית בארץ ישראל.

מטרות היסוד בהתאם לתעודה הנ"ל הן:

א. לקשור את הילד קשר של קיימא לעמנו ולערכי הנצח המוסריים והתרבותיים של היהדות על ידי הקניית הידיעה על עברו של העם ומלחמת קיומו בהווה, והגייה מתמדת ביצירתו בכל הדורות, ולהעמיק בו את ההכרה באחדות הגורל של עמנו בארץ ובתפוצות.

ב. להשריש את הילד בטבע הארץ ובנופה ולהכשירו הכשרה מוסרית ומעשית להשתתף בבניין ארץ ישראל בכלל ובקידום החקלאות היהודית על עיקרי העבודה העצמית.

ג. להקנות לילד את הערכים של תנועת העבודה בארץ ושותפות גורלו עמה, לעורר בו את להט השאיפה לכונן משטר חברתי חדש וצודק ללא ניצול וללא מעמדות.

ד. להקנות לילד את הערכים של תנועת העבודה בציונות ולטפח בו כושר להגשמה חלוצית בחיי יום יום.

ה. לפתח בילד את ההכרה, כי טיפוח יחסים של אחווה הדדית בין תנועת העבודה העברית בארץ ישראל לבין המוני הערבים היא אחת הדרכים לקידום האיחוד הבינלאומי של כלל העובדים ויצירת אחוות עמים בעולם.

ו. לפתח את גופו של הילד, כושרו ויכולתו לחיות חיי עבודה ועמל ולהגן בשעת הצורך על ערכי האומה והפועל מפני כוחות ההרס.

ז. לטעת בו אהבה לעבודה ולחזק בו את הכרת הערך של העבודה הגופנית העצמית.

ח. להשריש בלב הילד את השאיפה להשתלמות והתחדשות מתמדת בהשכלה עברית וכללית, למען עשותן מנוף לבניינה של החברה החדשה בארץ ישראל.

ט. לטפח בו את החוש האסתיטי ואת הזיקה ליצירה אמנותית מתוך יניקה משורשי ההווי של העם ומתוך בקשת אמת ופשטות בהליכות החיים.

י. לפתח בילד את הכושר לקיים יחסים בין אדם לאדם ובין אדם לחברה מתוך אחריות הדדית ולהגשים את צו המצפון בחייו.

יא. לטעת בלב החניך יחס של כבוד לעקרון הדמוקרטיה בחברה, שתושתת בחיי המדינה על יסודות של חופש הדעה והביטחון ממחסור, מתוקפנות ומניצול על ידי פרט אחר, לעוררו לפעולות בחיים הצבוריים מתוך משמעת צבורית לשם עמידה על משמר המשטר הדימוקרטי הזה, להגנה על ערכיו והישגיו מפני המתנקשים בו.

יב. להקנות לילד את הכרת הערך של אוצרות הטבע ושל הישגי התרבות העולמית כנחלת הכלל, על יסוד של זכות הנאה שווה לכל פרט, ולטעת בו את הרצון לסייע לשמירתם, לפיתוחם ולהנחלתם לדורות הבאים.

כדי לתפוס את תוכן השיחות שניהלו בכיתות נמסור בזה רשימת נושאים שבמושב אחד:

שינוי הערכים ביחס לעבודה גופנית; במה עוסקים יהודי הגולה ובמה הם עוסקים בארץ ישראל; שאיפתנו להתנחלות ולעבודת האדמה; הקרקע וערכו לעם; המוסריות שבעבודה גופנית; העלייה לארץ; ובכיתה העליונה: מבנה החברה האנושית בתקופות שונות; צורות הארגון והשלטון בעבר ובהווה; המשטר הדימוקרטי ומוסדותיו; הארגון הלאומי שלנו לצורותיו: התנועה הציונית, הקרנות וכו'; הסתדרות העובדים; צורות ההתיישבות¹⁴⁶.

החינוך הכללי

רוב בתי הספר בערים ובמושבות שייכים אל סוג הכלליים, שקשה להגדירו. זהו בית ספר עממי, מכוון לרוחו של היהודי הלאומי המודרני, חסר דיסציפלינה של אורח חיים מבוסס על אידיאולוגיה מסוימת וחמורה, על כן הוא כולל כיוונים שונים כלפי הדת או כלפי הסוציאליות. רובם של בני עמנו אלה נוהגים לפי חיים ישראליים בלי חשבונות רבים, בלי זיקה למפלגה (כל מפלגה כללית חסרה משמעת אידיאולוגית קפדנית) ובלי גושפנקה מיוחדת והשקפת עולם מסוימת ומוגדרת. ברם אפשר לחשוב בביטחון שמטרתם לשמור על הערכים המשותפים לכל חלקי הצבור. שאיפתו היא לסינטזה, לקבל את הטוב והחיובי שבכל זרם. מבחינה דתית אין בית הספר הכללי דתי, אך נוהגים בו יחס של כבוד למסורת. לימוד התנ"ך עומד בראש ובו קיפלו כל רחשי האהבה וההתלהבות הלאומית, כי בו נמצא הביטוי הנעלה ביותר של היהדות, ביחוד בימי שבתנו על ארצנו. משום שההורים הם בני גוונים שונים אין בית הספר הכללי יוצר סתירות וניגודים בין בית האב לבין בית הספר ואינו נוטל על עצמו את הזכות לטבוע חותם דתי מסוים על הנהגת החניכים; אבל אין זה גם בית ספר חילוני, לפי המקובל בארצות התרבות. הספרות העברית העתיקה שמלמדים בו ספוגה רוח הדת – על כן אין לקרוא לחינוך זה אַ-דתי. אדרבה, הילד מקבל הכשרת מה לחיים דתיים, אבל עצם החיים הדתיים וצורותיהם ונוהגם – תלויים בבית ההורים ובסביבה¹⁴⁷.

בגלל עובדה זו, שפרצופו של החינוך הכללי אינו בהיר ביותר, נלחץ הוא משני הקצוות, אבל צורך גדול הוא בחיים. ישנם תושבים שאין ברצונם להשתעבד לאידיאולוגיה של מפלגה. רבים מן היהודים “הכלליים” מוקירים את המסורת וחיים חיי דת, ואין ברצונם להיכנס למסגרתה של מפלגה¹⁴⁸, ויש אזרחים המסכימים עם הסדר חיים סוציאליים על יסוד הצדק, ואין ברצונם להסתפח אל ההסתדרות.

פילוג החינוך

פילוג החינוך המתמיה את הבלתי בקי ואפילו את הבקיאים, משום שאינו שכיח אצל אומות העולם, בא לא רק ברצון מפלגות להתבדל, אלא מתוך התפתחות פנימית. כשבאו חובבי ציון וציונים להתיישב בארץ, ייסדו בית ספר לפי מושגיהם, לפי השקפה לאומית-מודרנית, והשקיעו מיטב כוחותיהם בהחייאת הלשון העברית ובטיפוח הרעיון הלאומי. ברם בני הישוב הישן וחלק מבני הישוב החדש שחיו חיי מסורת והקפידו על שמירת המצוות לפרטיהן ייסדו להם תלמודי תורה ובתי ספר לפי רוחם. לא רק קנאים קיצוניים שלא רצו בלימודי חול, אלא גם בעלי בתים שהלימודים החילוניים כשרים בעיניהם וחושבים שהם חיוניים, ייסדו להם בתי ספר שהיתה בהם מן המזיגה של חדש וישן, בתנאי שהישן יהא עיקר וחיי ישראל יוסיפו להתקיים בצורתם המסורתית. הורי הילדים הללו לא יכלו להסתפק בבית ספר א-דתי, שמוריו, כולם או מקצתם, אינם באים לבתי כנסיות ואינם מדקדקים במצוות שבין אדם למקום. מכיוון שנכנסו מוסדות החינוך כולם לתוך רשות אחת, מן ההכרח היה לדרוש שהצביון המיוחד הזה לא יטושטש ולא ידהה, ומישהו ישגיח על כך. מפלגת “המזרחי” היתה היחידה שהיתה צריכה לקבל, וקיבלה על עצמה, את הטיפול בחינוך זה.

אף בתי הספר של הסתדרות העובדים הם תוצאה של תנאים אובייקטיביים, שנבעו מתוך צורות החיים המיוחדים שלהם. אבא ואמא שבקבוצה עבדו בשדה ובגן כל היום, המטבח התנהל על ידי תורנים, הדירות היו חדרים יחידים, חדר לזוג. בתנאים אלה היה מן ההכרח שמישהו המיוחד לכך יטפל בילדים כל היום. במושבים צורת החיים היתה אחרת: ההורים דרים משפחה משפחה בבית או בצריף מיוחד, עם מטבח וכו', אבל גם הורים אלה טרודים כל היום ואינם יכולים להקדיש זמן רב לטיפול בילדים. השקפת חייהם אף היא שונה מהשקפתם של דרי העיר והמושבה. לבני המושבה העבודה היא דת, ולא דת קלה, אלא חמורה ותובענית שלשמה שברו את הרגלי חייהם הישנים. בהשקפתם זו יש מן האדיקות של חלוצים, מן המסירות של מקריבי קרבנות, וסיכויים היקר ביותר הוא שבניהם אחריהם ילכו בעקבותיהם ויגשימו חלומותיהם בתיקון העולם, לפחות בתיקון עולמנו אנו.

ההתפלגות היתה בזמנה הכרח.

המבנה האדמיניסטראטיבי של מערכת החינוך

מערכת החינוך בארץ ישראל היתה אז מאוחדת והתנהלה על ידי מרכז, אף על פי שהיה חלוק לזרמים, ולכל זרם היתה אוטונומיה פנימית.

הבעלות העליונה היתה ברשות הועד הלאומי לכנסת ישראל, הרפרזנטאציה של הישוב, וההנהלה נמצאה בידי: 1. הועד המנהל, 2. ועד החינוך, 3. ומחלקת החינוך. הועד המנהל היה מורכב מששה חברים, שלושה מהם באי כוח הועד הלאומי, אחד – בא כוח של תל אביב, ואחד – בא כוח ממרכז בתי הספר שבמושבות. בועד המנהל השתתף, מלבד באי הכוח שנמנו לעיל, גם בא כוחה של מחלקת החינוך של הממשלה (הבריטית), וזכותו היתה של יועץ. אם באו לפני הועד עניינים שערכם היה יסודי, כגון לקבוע את הקוים למשא ולמתן עם הממשלה, או למנות מנהל למחלקת החינוך, או להחליט בדבר התקציב – חייב היה להגיש את הצעותיו לועד הלאומי. מינויו של מנהל מחלקת החינוך היה טעון אישור גם מצד הסוכנות היהודית.

הועד הלאומי היה ממנה ועד חינוך אחת לשנתיים ומספר חבריו היה שלושה עשר. אחד מהם היה צריך להיות מנהל מחלקת החינוך והוא שימש יושב ראש הועד. אחד מהם היה בא כוח האוניברסיטה והוצע על ידיה, ואחד הוצע על ידי הועד המנהל. שבעה חברים היו באי כוחו של הצבור, שלושה מן הזרם הכללי, ושלושה שלושה מן “המזרחי” ומזרם העובדים. הסתדרות המורים – זכותה היתה להציע שלושה מחבריה, אחד אחד מכל זרם. ועד חינוך זה היה מחליט בכל ענייני החינוך המשותפים לכל הזרמים, כגון: לקבוע את קווי הפוליטיקה החינוכית היסודיים לכל מערכת החינוך את תכנית הלימודים המינימאליים שהיתה חובה לכל זרם ולכל המוסדות לדרגותיהם.

מחלקת החינוך היתה הארגון המציא לפועל את החלטותיהם של הועד הלאומי, הועד המנהל וועד החינוך. היא ניהלה את העבודה של מערכת החינוך.

מנהל מחלקת החינוך היה המפקח על בתי הספר – על ידי מפקחי המחלקה. והמחלקה הורכבה מן המנהל ומשלושה מפקחים, אחד מכל זרם. בראש המחלקה עמד המנהל, והוא האחראי כלפי הועד הלאומי והנהלת הסוכנות, שיבצע את ההחלטות. בידיו של המנהל היה נתון הפיקוח האדמיניסטראטיבי והפדגוגי על כל מערכת החינוך, ובלי הסכמתו לא חל שינוי במספר הכיתות או בתוכנית לימודיו של כל מוסד חינוכי שבמערכת. עמוד122

המפקחים הראשיים הם היו המטפלים במוסדות החינוך לזרמיהם והם הם שהציעו לפני מנהל המחלקה את המנהלים, המורים והמפקחים.

מלבד אלה היו גם מפקחים נוספים על בתי הספר. ארבעה מפקחים על בתי הספר העממיים של הפיקוח הכללי, שנים – על בתי הספר של “המזרחי” ושנים מזרם העובדים. שני מפקחים נמנו על בתי הספר התיכוניים, אחד על החינוך החקלאי בבתי הספר, אחד על החינוך הגופני, שנים על המקצועי, אחד על לימודי הלשון הערבית ושתים מפקחות על גני הילדים¹⁹ א.

מחלקת החינוך היתה תומכת בבתי הספר בדרכים שונות, ולפיהן נחלקו המוסדות לסוגים עיקריים אלו:

א. בסוג א' נכללו בתי הספר שהועד הלאומי הוא בעליהם ונותן העבודה, כלומר: שהועד הלאומי אחראי לתשלום משכורתם של המורים והעובדים. אלה היו בתי הספר שברשת בערי ירושלים, טבריה וצפת, ובתי החינוך לילדי העובדים בתל אביב ובפתח תקוה. כלולים היו בסוג זה גם שני בתי המדרש למורים, הכללי והמזרחי שבירושלים.

בסוג ב' נחשבו בתי הספר שהועד הלאומי הוא בעליו הרשמי, ברם נותנות העבודה הן הרשויות המקומיות: תל אביב, פתח תקוה והמועצות המקומיות של ועדי המושבות ומשקי העובדים. הועד הלאומי הוא הקובע את המשכורת האחידה לכל המורים, הן לאלה שהוא מחזיק על חשבונו והן למשמשים בבתי הספר של הרשויות המקומיות. הרשויות המקומיות הן אמנם המשלמות למורים, ואילו המחלקה ממציאה מדי חודש את החלק השנים עשר מההקצבות שנקבעו לרשויות המקומיות.

לגבי תל אביב היה קיים סדר מיוחד.

לסוג ג' היו שייכים בתי הספר העממיים החדשים שייסדו נקודות הישוב החדשות. הרשויות המקומיות היו נותנות העבודה והמחלקה הקציבה להן תמיכה שנתית, מבלי לטפל בחשבונות המורים. לאחר שנתיים מיום היווסד בית הספר החדש עבר המוסד לסוג ב'¹⁴⁹.

א. גן הילדים והתפתחותו

בפרקים הקודמים סופר על ייסודם של גני הילדים, האחד בראשון לציון, והוא הראשון לכל הגנים (תרנ"ח) ורקען היה רומאנטי, ואחד בירושלים, שנפתח בשנת תרס"ג מתוך חבלי היאבקות עם אדוקי ירושלים, שכל פתיחת אשנב לרוחות הזמן נחשבה בעיניהם כסערת חורבן. לאחר זה נפתחו גנים ברחובות, בנס ציונה וביפו. משהתחילה חברת “עזרה” לפעול את פעולותיה שמה לבה לחינוך הפעוטות וייסדה גנים ביפו העתיקה, בנווה שלום, בנווה צדק, בשכונת התימנים ביפו, וכן בירושלים. הגן נעשה במשך הימים למוסד חינוכי קבוע בארץ.

המטרה שקבעו ראשונים לגן היתה החייאת הלשון העברית בפי ילדים, ועיקר זה האפיל על שאר המטרות החינוכיות והחברתיות. הגננות הראשונות – לא רכשו להן די ידיעות בפסיכולוגיה של הילדות ולא די נסיון בהנהלת גן ובמגמתו – על כן הקימו בתי לימוד לפעוטות, לימוד השיחה העברית, הקריאה והכתיבה בליווי משחקים. התינוקות הושבו על ספסלים ארוכים, שעמדו לפני שולחנות, חמישה חמישה תינוקות על ספסל, או על כסאות שהיו מרותקים זה לזה בפסי ברזל, לבל יעלה ביד הפעוטים אוהבי התנועה להזיזם ממקומם הקבוע. חדר הגן היה דומה לחדר בית ספר. החדר היה מלא תינוקות היושבים בשקט במקומותיהם. והגננת יושבת לפניהם על מושב נישא.

על הרצפה עמד הלוח לקריאה ולכתיבה, והקירות קושטו בתמונות גדולות של בעלי חיים או בני אדם כשהם עוסקים במלאכה, בשדה ובגן בתקופות השנה השונות – אלה היו התמונות שהופיעו בגרמניה לשם “שיעורי הסתגלות” (אנשאוֹאוּנגס-אונטערריכט). על אחד הקירות התנוססה תוכנית השיעורים, מערכת שעות קבועה לכל יום ולכל שעה, לימוד לימוד בעתו, ארבעים וחמש דקות לשיעור, והפעוטים נכנסים ויוצאים על פי צלצולי הפעמון. סדר ומשטר להנאת המורים וההורים.

ומה היה החומר הספרותי ממנו ינקו הילדים? זה היה החומר היבש, הדידקטי, הבא לשם לימוד מלים, דומה למה שהיה רגיל בבתי הספר לעברית בתפוצות. ה"שירים נכתבו לשם שינון על אברי הגוף ופעולתם ומעשי התלמידים בחדר הלימוד, כגון “היד נותנת היד לוקחת”, “לי שתי עינים, לי שתי אזנים” וכיוצא באלה.

עסקו גם בעבודות שונות, על פי שיטת פריבל, כגון: בנייה, קיפול, קליעה, גזירה וכיוצא באלה. ה“שיחה” היתה חלק קבוע מן הלימוד. שוחחו על העץ, על גידולו ועיבודו. אחר כך עברו לבניין בקוביות. בשעת הבנייה ישבה הגננת לפני הילדים ובנתה, להראות דוגמה לילדים ויעשו כמוה. החיקוי היה דרך הלימוד בכל העבודות¹⁵⁰. במשך הזמן נתפשטה הלשון העברית ורבים מן הילדים באו אל הגן והלשון חיה בפיהם – זה הביא לידי התרכזות בחינוך אמיתי; ילדי עדות המזרח דרשו תשומת לב מיוחדת, ואז התחילו הגננות לתת דעתן גם על החינוך התרבותי וההיגייני. צד זה הובלט ביחוד בגנים שבהם התחנכו פעוטות מן השכבות העניות. עתים התרוממה פעולת הגננות לשיא של גבורה ומסירות נפש.

גם הליקוי הגדול של חוסר חומר חינוכי שיש לו ערך ספרותי מצא במקצת את פתרונו.

הסעודה המשותפת, שתחילתה היתה נעוצה בשנות מלחמת העולם הראשונה והפורעניות שבאו עמה – נתפשטה אחר כך לכל הגנים. קודם לכן היה השמש נוהג להביא לילדים ארוחת ביתם, או הילדים עצמם היו מביאים עמם בבוקר ארוחת צהרים שלהם. האכילה היתה על כן אינדיבדואלית, אף הבליטה את ההבדלים המעמדיים של הילדים. הסתדרות “הדסה” דאגה הרבה לטובת הסעודה המשותפת, המזינה, שביטלה את ההבדלים המעמדיים.

לאחר כיבוש הארץ עברו הגנים לרשות ההסתדרות הציונית. מאז התרחבו ורבו. בשנת תרפ”א היו בגנים 124 כיתות, מהן 44 בירושלים. אבל עם תחילת הקימוצים בתקציב החינוך נסגרו כמה גנים – אף על פי שהצורך בהם עלה על ידי העלייה החדשה. ההנהלה ציונית שלא יכלה לשאת בעול כל החינוך – התחילה להוציא את הגנים מתוך הרשת. הוצאו גני חיפה. תל אביב, מושבות יהודה והשרון ובירושלים הפחיתו מספר הכיתות. ביחוד קשה היה הקימוץ בירושלים. נשארו שם 9 כיתות – ובאותה עיר היתה תמיד צפויה סכנת המיסיון האורבת לנפשות הילדים הרכים. אז התעורר הציבור ופתח גנים חדשים. לשכת “בני ברית” ייסדה גן על “הר ציון” בעיר העתיקה, והסתדרות נשים פתחה שני גנים, אחד בשכונת שמעון הצדיק והשני בגבעת שאול. אבל גם תשע הכיתות שהתקיימו בירושלים כחלק מן הרשת – גם אליהן הגיעה הרעה, כי לא יכלה ההסתדרות הציונית להחזיק בהן. אז נוסדה אגודת “ידידי הגנים” (בשנת תרצ"ג) בחסות ועד הקהילה וקיבצה תרוות לצורך הגנים. גני תל אביב עברו לעירייה; הגנים שבמושבות עברו למועצות המקומיות, ובמושבים ובקבוצות – לועדת התרבות של הסתדרות העובדים. הרבה גנים נעשו פרטיים, גנים פרטיים חדשים נפתחו. כמובן שרק האמידים יכלו לשלוח שמה את ילדיהם.

הטבלאות הבאות תתנה לנו מושג מה על גידולו של גן הילדים בארץ: מאחר מלחמת הלשונות ועד יסוד מחלקת החינוך היו ברשותה הכספית של מחלקת החינוך:

מיום היווסד מחלקת החינוך (תרע"ט) עד תרצ"ג, היו הגנים שברשות מחלקת החינוך ועל אחריותה הכספית (סוג א'):

מספר הכיתות והילדים בגנים שהיו ברשות צועדים מקומיים ומוסדות שונים מסוג ב' וג':

(סוג ב' – נתמכים,) סוג ב'

( סוג ג' – מצורפים) סוג ג'

בשנת תש"ו היו במערכת החינוך 368 גני ילדים ובהם התחנכו כשלושה עשר אלף תינוקות.

מן הטבלאות רואים אנו שלמרות העובדה שהנהלת החינוך הוציאה בשנת תרצ"א את הגן מרשתה ולא תמכה בו לקיומו, לא חרב גן הילדים, והוסיף להתפתח ולגדול גם בלי עזרת הכספים של מחלקת החינוך. הקהל הורגל בו וראה ערכו וכלכלו בכספו. כי מיום שסילקה מחלקת החינוך את אחריותה הועבר הגן לרשויות מקומיות, וגם הסתדרויות וארגונים שונים היו תומכים בו.

הגן הוא בן שלוש כיתות, מגיל שלוש עד שש, או בן שתי כיתות, מגיל ארבע עד שש. בתל אביב דרשה הממשלה (שהיא היתה המאשרת את תקציב העיריה) להפחית את שנות החינוך בגן ולהעמידן רק על אחת, משנת החמש עד שש. אמנם נפתחו אחר כך בתל אביב כיתות גן (גנונים) לפעוטים, משעת הארבע.

* *

מן הראוי להזכיר כמה אנשים שהיו מיוצרי גן הילדים העברי וממחנכי הגננות. האחד היה יחיאל היילפרין (1880 – 1943 ), שהיה חלוץ בגננות עברית. הוא נולד באוקראינה ושימש מורה עברי ב“חדרים המתוקנים” שבהומל ובוורשה. כשנשא את אלישבע רבינוביץ – בתו של הסופר העברי שפ“ר – ראתה אשתו שטבעו הוא אוהב תינוקות ודיברה על לבו לטפל בחינוכם של פעוטות שלא הגיעו עדיין לגיל בית ספר. היילפרין התחיל שוקד על ספרי רוסו, פריבל, פסטאלוצי ושאר גדולי המחנכים ופתח בוורשה גן ילדים עברי. בצעדיו הראשונים נתקל במכשולים רבים: הרעיון היה חדש ומוזר. הפעוטות הראשונים שאסף לגנו היו מבני ציונים “משוגעים”. חסרו לו אמצעי כסף מספיקים, חומר ספרותי ואמון החברה. ואף על פי כן התגבר על כל התקלות. הוא חיבר את השירים ואת המנגינות לגן, חיבר את הסיפורים והמעשיות, חינך את התינוקות בלשון העברית והשתדל לחנך גם גננות לייסד מוסדות כאלה. הוא הצליח מאוד ובשנת תר”ע, 1910, פתח בוורשה קורסים לגננות והזמין את המעולים שבסופרים ובמחנכים להורות בו. תלמידות נתקבצו ולמדו מתוך אמונה ומתוך התלהבות. בשנת תרע"ד פרצה מלחמת העולם הראשונה ובאו לוורשה ילדי הפליטים והעמידו את היילפרין בראש החינוך של ילדי הפליטים והוא ותלמידותיו השגיחו על אלפי ילדים. מפני התפשטות המלחמה הוכרח לעזוב את וורשה ועבר לאודיסה ופתח שם גן ילדים וסימינריון לגננות, אף הוציא שם ירחון מיוחד לגננות בשם “הגינה”.

עם המהפכה הבולשביסטית שהרסה את כל מוסדות החינוך העברים ברח לארץ ישראל והוא אז בן שלושים ותשע. אז ייסד בתל אביב גן ילדים לדוגמה. בתוך גן זה שררו ניקיון ויופי וחינך את הקטנים מתוך כשרון ואהבה. באחרונות פרוטותיו ופרוטות תלמידותיו רכש פסנתר ומכשירים. הוא הוציא גם קובצי שירי עם מנגינות המלחין רב הכשרון י. אנגל, והוציא סיפורים מצויירים בגוונים – אף כי השוק היה מצומצם¹⁵¹. החלוץ השני היה יצחק אלתרמן (תרמ“א – תרצ”ט), חברו של היילפרין בגן הילדים בוורשה. כשברח בימי המלחמה בוורשה הגיע כפליט למוסקבה, ופתח שם, בסיוע הארגון “תרבות”, סימינריון לגננות והזמין כוחות הוראה חשובים, מן העברים ומן הרוסים, להורות בו.

המוסד התחיל להתפתח יפה, ובאה ההפיכה הבולשביסטית והייבסקציה שרדפה את כל המוסדות העברים, וסגרתם. אלתרמן ברח לבסרביה ושם התחיל בתעמולה ליסוד סימינריון לגננות, למען השריש את הלשון העברית את הרוח הלאומי – שהממשלה הרומנית ביקשה לעקור מלב המוני ישראל – בלב הילדים מינקותם. בעקשנותו ובהתמדתו הגשים את חלומו והקים סימינריון בקישינוב ומכל קצוי בסרביה באו בנות ישראל נלבבות ללמוד ואצל עליהן מרוחו ומהתלהבותו, עד שמוכנות היו לתת נפשן על החינוך העברי. אחר המחזור הראשון יצאו תלמידותיו ונפוצו בערים ובכפרים, וגני ילדים עברים נוסדו כמעט בכל מקום, ואילו במקומות נידחים והכניסו אורה ושמחה ורגשות לאום בלב הקטנים. אלתרמן היה משוטט ממקום למקום, לבקר בגנים החדשים ולעזור לתלמידותיו בעצה והדרכה¹⁵².

בשנת 1925 בא אלתרמן לארץ ישראל ונתמנה מפקח על הגנים. לכשנעשתה תל אביב עצמאית בענייני החינוך נבחר למנהל מחלקת החינוך שבעיר, ועשה הרבה לתיקונו. ועד החינוך החליט לקרוא את גן הילדים שברחוב בן יהודה על שם אלתרמן.

אדם שלישי שבא לעזרת גני הילדים הוא לוין קיפניס. עיקר עבודתו היה לא כמחנך גננות, אלא כמספיק חומר ספרותי לגן. הוא עמד כל הימים לימין הגנות וסיפק להן שירים וסיפורים נאים לכל החגים והמועדים, ואף מחזיות ומחזות. סיפוריו ושיריו לקוחים מעולם הילד, מסביבתו הקרובה, ומעולם החי והצומח, וחרוזיו שוטפים ומשעשעים. לולא הוא היה הגן העברי עני ודל בתוכנו¹⁵³.

במשך הימים צעד הגן קדימה. באו כוחות חדשים ולהם מושגים חדשים. הם מתחו ביקורת על סדר הגנים, ביחוד על הרוח הפורמאלית שלהם. הגברת טובה חסקינה ניהלה גן על פי שיטת מונטיסורי וכתבה והרצת בעל פה ובכתב על ערכו החברתי של הגן, על אחריותו של הילד לסדר ולנקיון שבחדר, על כרך השירות העצמי בהלבשתו ובסיפוק שאר צרכיו, על החופש הדרוש לילד לשם התפתחותו, שלא תהא המורה עומדת כל הזמן על גבו ומדריכתו להכניס ידיעות לתוכו. נשמעו הדים לשיטתו של הבלגי א. דיקרולי, שתעודת החינוך היא להכין את הילד לחיי ההווה הריאליים וללמדו לספק צרכיו בכוחותיו העצמיים ולחיות חיי חברה.

* *

דומני שלא נשגה אם נבוא למוד רמת תרבותו של עם גם ביחסו אל גן הילדים, בהכרתו בחשיבותו של מוסד חינוכי לפעוטים שאין מלמדים בו קריאה וכתיבה וחשבון – שהכל מכירים בנחיצותם בעולם המעשה. בארץ ישראל חרדה האוכלוסיה על חינוך זה. רוב הילדים הנכנסים אל הכיתה הראשונה של בית הספר היסודי באים מגני הילדים – אחוז גבוה שאליו לא הגיעו גם ארצות התרבות המפותחות. ישנם הורים המשלמים שכר לימוד גבוה, הנופל עליהם למשא, אבל הם נושאים בעול זה ברצון.

ועדת מיניסטריון המוסדות הבריטי לחקירת החינוך בארץ ישראל, שביקרה בארץ בשנת תש"ה, כתבה בדין וחשבון שלה את הדברים האלה על גני הילדים:

"גני הילדים שבקרנו היו מוסדות יפים, מצוידים יפה, ורבים מהם אף משוכנים בבניינים טובים. הילדים היו מאושרים ועסקו בעניינים שונים המושכים ביותר את לבם של בני גיל זה. אין מנסים כלל להכניסם ללימודים פורמאליים קודם זמנם, ומקדישים בהם תשות לב רבה לחינוך החברתי, ובמקומות אחדים ניתנת ארוחת צהרים בהשגחה מסודרת. בבניינים טובים מצאנו¹⁵⁴

ב. בית הספר העממי

עמוד התווך של החינוך בארץ ישראל הוא בית הספר העממי. בוש לא נבוש בפני העמים ואפילו בפני המפותחים ביותר – כי כל בנינו לומדים.

בית הספר הוא בן שמונה שנות לימוד, לילדים מבני שש עד גיל ארבע עשרה. ברוב בתי הספר קיימות כל שמונה המחלקות. כמעט כל בתי הספר הם מעורבים, לילדים ולילדות יחד. תוכנית הלימודים עשירה היא, ואינה דומה בכל בתי הספר, שכן התוכנית תלויה באידיאולוגיה של הזרם, שבית הספר ברשותו.

בבתי הספר הכלליים, שהיוו כמעט חצי המוסדות העממיים, הקדישו כשליש הזמן למקצועות העבריים, ושני שלישים לכלליים: חשבון דברי הימים, כתיבת הארץ, מדעי הטבע, ציור, זמרה, התעמלות, מלאכת יד ועבודה בגינה. מן הכיתה החמישית ומעלה לימדו גם אנגלית. בתי הספר של “המזרחי” ניתן כחצי מזמן הלימודים למקצועות היהדות – לנערים, ולנערות – יותר משליש. במידת האפשר השתדל “המזרחי” לייסד בערים, במקומות של אוכלוסיה גדולה, בתי ספר מיוחדים לבנים ולבנות. בבתי הספר של זרם העובדים לימדו תנ"ך ומקצועות היהדות פחות, והחשיבו מאד את המקצועות השימושיים ואת מדעי החברה.

בנוגע לגודל המחלקות – מספר התלמידים בכל כיתה – לא היה המצב אידיאלי, בגלל הקשיים הכספיים. ארבעים וחמישה ילדים היה המספר המאכסימאלי שקבע הועד הלאומי, אבל קביעות זו לא יכלה להתגשם, ובערים היה עולה מספר התלמידים בכיתה לששים, ביחוד בכיתות הנמוכות. תנאי השיכון לא היה טובים ביותר. לא היו בניינים גדולים במידה הדרושה ולא הספיקו לכיתות המתווספות, והוכרחו לצפף את הכיתות. פעמים הוכרחו לחלק את התלמידים לשתי משמרות, כלומר: בבוקר למדה כיתה ופרשה לביתה, ואחר הצהרים באה כיתה אחרת ללמוד באותו החדר, והשתמשו בבניין פעמיים ביום לצרכי לימוד.

בתי הספר העממיים פתוחים היו 210 ימים בשנה, והלימודים ארכו מארבע שעות לכיתות המתחילות עד שש ועד שבע לכיתות הבינוניות והעליונות. ברוב בתי הספר לימדו בהמשך אחד, והילדים נשתחררו מבית הספר בצהרים או בשתים אחר הצהרים. במשקים למדו הילדים בשני המשכים.

בשנת תש"ה היו כשבעת אלפים ילדים שביקרו אחר הצהרים (במשמרת שניה). ומן הראוי להעיר שגם בארץ עשירה כארצות הברית של אמריקה יקרה בשעה של דוחק, שאין הבניינים מדביקים את גידולה של האוכלוסיה באחת השכונות, ומלמדים בבתי הספר בשתי משמרות.

בתי הספר גדלו גידול בלתי פוסק בהתאם לריבוי הטבעי ולעליות. ניתן בזה סיכום כללי של מוסדות חינוך שברשת החינוך מאז עברו לועד הלאומי.

לפי דרגותיהם התחלקו מוסדות החינוך בשנת תש"ו:

מוסדות

גני ילדים 368

בתי ספר עממיים 291

בתי ספר של כיתות המשך 26

בתי מדרש למורים, למורות ולגננות 8

בתי ספר תיכוניים 34

בתי ספר מקצועיים 18

מוסדות לשיעורי ערב 26_

בסך הכל 771 מוסדות

בתוך הטבלה נזכרו כיתות המשך – אלו הן של שנת לימודים תשיעית ועשירית בבית הספר העממי, שהוסיפו ההורים או בתי הספר מדעתם, לאחר שמצאו שאין ההשכלה היהודית והכללית הניתנת בשמונה שנות הלימוד מספיקות. אמנם בערים התקיימו בתי ספר תיכוניים, ויוצאי בית הספר העממי יכלו להמשיך לימודיהם. אף ההורים האמידים שבמושבות הסמוכות אל העיר הגדולה מצאו אפשרות לשלוח שמה בניהם והם היו חוזרים בערב לביתם. אבל במשקי הפועלים ובמושבות רחוקות מן העיר לא היו בתי ספר תיכוניים, על כן נפתחו שם כיתות המשך, – ונטיה זו הקיפה את כל הארץ, – בלי כל עידוד כספי מצד מחלקת החינוך. בשנת תש“ו עלה מספר מוסדות ההמשך לעשרים וששה, והיו בהם חמישים ושתים כיתות ותשע מאות שלושים ושנים תלמידים ותלמידות. ובנוגע ל”זרמים" נביא מספרים אלו:

גידול מוסדות החינוך לפי הזרמים:

האידיאולוגיה ותוכנית הלימודים

על ההפרשים האידיאולוגיים שבין הזרמים דובר לעיל, לפי השקפות שהגדירו המנהיגים. כיצד מוצאת האידיאולוגיה את ביטויה בתוכנית הלימודים ובהגשמתה? בבית הספר של המזרחי הלימודים העיקריים הם החומש בכיתות הנמוכות ונ"ך ותלמוד בכיתות הגבוהות. הילדים מתרגלים בתוך כותלי בית הספר לקיים את המצוות המעשיות, כגון תפלה והנחת תפלין, לבישת טלית קטן, כיסוי ראש, נטילת ידים, ברכת המוציא לפני האכילה וברכת המזון לאחריה, ביקור בבית הכנסת, שמירת השבת והמועדים, וכל המקובל באומה. אין המזרחי מסתפק בהרגל התלמידים לחיי דת אלא משתדל לעורר בקרב התלמידים רות דתי ולהשריש בהם אהבת אלוהים וישראל ואהבת התורה והמוסר הישראלי.

ועל זרם העובדים נמסור סדר יומו של הילד שנמסר על ידי אחד המורים: "סדר יומו של הילד – משמע עשרים וארבע שעותיו, כי אין להפריד בתוכנו בין שעות הלימוד ושעות העבודה ולבין יתר השעות. כשש שעות ניתנות לעבודה המאורגנת, כלומר: ללימודים, לעבודת כפים, לשיחות ולפעולות תנועת הנוער. מספר השעות מתחלק לפגישת המחנך עם הילדים בשיחת רעים, בה מדיינים על ענייני הלימודים והעבודה ואורח החיים, משיחים על חדשות היום ורשמיו, מקבלים פני אורח וכדומה. עבודת כפים שתים פנים לה: במשק, הכללי או העצמי, ובסידור הבית, וארבע שעות לפעולות לימודיות, ובזאת תיכלל העבודה העצמית.

והנה סדר יום לדוגמה בכיתות ב – ו: הלימודים מתחילים ברבע לשבע בבוקר, ושיעור אחד ניתן עד לסעודת הבוקר. לסעודה הוקצבו עשרים וחמש דקות, בדיוק, ממש הזמן הדרוש להליכה לחדר האוכל, לאכול ולחזור. בשעת 7.55 מתחיל השיעור השני, ואחריו נמשכים שיעורים של 45 דקות, בהפסקות של עשר דקות והפסקה אחת של 15 דקות עד לשעה 12.15 אחר הצהרים. אז באה סעודת הצהרים, ואחריה, משעה 13 עד 15, מנוחה, שהיא על פי הרוב שינה. לאחר השינה סעודת בינים, ומשעה 15.30 עד 17.30 עבודת כפים. לאחר העבודה המקלחת, ובשעה 18 סעודת הערב. שעה 21 היא שעת השינה. אולם רק הצעירים (הרכים) הולכים לישון בשעה זו, והגדולים בשעה 23¹⁵⁵.

על לימוד התנ"ך בבתי ספר אלה מסר מורה אחד על כיתה שניה, בני שבע, שמקצוע החומש (מתוך ספר תורה לילד) חביב ביותר עליהם. חצי שעה מקדישים לכך מדי יום “ואלה הן הדקות החשובות ביותר לילדים. אהבתם לספר התורה היא לאין שיעור והערצתם לגיבוריו לאין גבול. הדמויות שבתורה כל כך טבעיות ופשוטות להם, שעד מהרה הן כובשות את הלבבות. האבות – אחר מעשיהם אין להרהר, כי על כן צדיקים הם ובחירי אלוהים. ואף הסיפורים המתארים את כשלונם של אנשים אלה מבחינה מוסרית, אינם עשויים לפגוע באמונם של הילדים אליהם. יעקב רימה אמנם את אחיו ואביו ונטל בערמה את הבכורה ואת הברכה, אך הילד אינו רוצה בשום אופן להסכים שמעשה זה רע הוא. הוא מחפש פירושים והסברות כדי להצדיקו. וסח לי ילד אחד: “יעקב לא רימה את יצחק, כאשר ביקש ממנו את ברכתו. הרי עשו מכר לו את הבכורה והברכה מגיעה לבכור” – ממש כפירושו של רש”י.

"מקום חשוב בלימוד סיפורי המקרא תופסת הקניית הלשון המקראית לילדים. לכל ביטוי יפה וקולע נתונה תשומת לב רבה. סגנון עתיק זה התחבב על הילדים ולעתים קרובות ישתמשו בכתיבתם בו' ההיפוך וישלבו ביטויים מקראיים בדיבורם היום-יומי.

"הנה נכנס ילד לכיתה ורואה בה אי-סדר, הוא סופק כפים וקורא “איזה תוהו ובוהו כאן”. וילד אחד מתרה בחברו בשעת מריבה: “לא אשחק אתך. נע ונד תהיה”.

ועל האגדה:

“בכל יום ששי אנחנו קוראים מתוך ספר האגדה לביאליק-רבניצקי. השעה הזאת מצטיינת בקשב רב. האגדה, בסגנונה ובפשטותה קרובה מאד לרוחם של הילדים והשיעור הופך על מהרה לחווייה גדולה”¹⁵⁶.

בית הספר הכללי הוא ההולך בשביל הזהב. אין בבית ספר זה מרוח המפלגות – הוא יהודי – אנושי.

מי שהיה מפקח ראשי מסכם בדברים אלה את הישגי בית הספר העממי לכל זרמיו:

"זכותו הגדולה של בית הספר העברי היא שביטל את המחיצה שבין המקצועות העברים לבין המקצועות הכלליים. תחילה היתה הסרת המחיצה חיצונית בלבד, והמקצועות הכלליים בבתי הספר היו עברים על פי לבושם בלבד. אולם מעט מעט באה מזיגה אורגנית, והמקצועות הכלליים הפכו עברים וארצישראלים על פי מהותם הפנימית.

"הטבע הנלמד בבית ספרנו הוא טבע הארץ, והתלמיד לומד להכיר לדעת את נוף המולדת, את עולם החי שלה, הדומם והצומח, וכך הולך ומתחזק, הולך ומתעמק הקשר שבין הנוער לבין מולדתו. גם כתיבת הארץ ודברי ימי העמים נלמדים מתוך גישה יהודית וארצישראלית, ואף לימודי החשבון וההנדסה ספוגים תוכן יהודי וארצישראלי.

“ללימודים העברים נתבצר מקום מרכזי בבית הספר. התנ”ך, האגדה (ובחלק מסויים של מערכת החינוך גם ההלכה), הספרות העברית החדשה, תולדות ישראל – אור חדש זרח על לימודם, מאורה של תנועת התחיה, מחן המקום ומרוח הזמן.

“ביחס להוראת התנ”ך הגדיל בית הספר לעשות. הוא העלה לרמה גבוהה מאד את לימוד התנ“ך, הן מצד ההיקף, שבו ניתן הוא לתלמיד, והן מצד העמקת תוכנו. בית הספר הצליח לחבב את התנ”ך על התלמידים, ולהעמידם תחת השפעתם החזקה של אישיו המרכזיים ורעיונותיהם הגדולים. וכך נעשה התנ"ך בבית הספר לגורם יסודי בחינוך העברי.

“הציונות אינה מקצוע לימוד בבית הספר, אלא הבסיס המוסרי שעליו הוא מושתת. הציונות אופפת את כל הווייתו, למן השיעורים בתנ”ך ועד לתרגילי הגוף, ועד לטיול ולחגיגה. את הפלא הגדול של תחיית הלשון העברית חולל בית הספר. אולם הוא לא רק החיה את הלשון. הוא חינך דורות של נוער לקוממיות לאומית ואנושית, הוא נטע בלב הנוער אהבה עזה לקנייני הלאום, קשר אותו בקשר בל יינתק למולדת, הדריך לעבודה, לחלוציות. הוא הלהיב אותו להגשמה ציונית¹⁵⁷.

* *

ההשיג החינוך העממי את שיאו מבחינת ההיקף, כלומר: הנתקיים בנו "והיו כל בניך למודי ה' "?

חוק של חובת חינוך לא היה בארץ, ולא עוד אלא שרק במשקי הפועלים ובתל אביב ובכמה מושבות ניזון החינוך על חשבון המסים והצבור. ברוב המקומות כלכלו ההורים את בתי הספר – על ידי שכר לימוד. ואף על פי כן למדו כל בנינו וקיבלו חינוך יסודי ולא נמצא ילד מישראל שיהא בור גמור ולא ידע לפחות ראשית קריאה.

אבל אין זאת אומרת שכל הלומדים קיבלו חינוך משביע רצון מן הבחינה הפדגוגית והחברתית. מספר התלמידים היהודים בכל מוסדות החינוך היה בשנת תש"ה, על פי מפקד הממשלה, 104,356 – מהם בבתי הספר של מערכת החינוך של הועד הלאומי – 80,273, כלומר שבעים ושבעה אחוזים למאה, ובבתי ספר אחרים שלא היו כלולים ברשת עשרים ושלושה אחוזים.

כחצי מספר התלמידים הללו למדו במוסדות עברים שמפאת גורמים שונים לא נכללו ברשת בשנת תש"ה, ואלה הם:

__________

בסך הכל תלמידים 9684

מחצית התלמידים היו על כן במוסדות טובים, אף מן הבחינה הלאומית. והיכן היו השאר? הם למדו במוסדות של טיפוסים שונים, ועל פי הרוב בלשון הוראה לא עברית. היו שלמדו בתלמודי תורה ובישיבות קטנות שבהם מתרגמים תורה ותלמוד שהם שני המקצועות העיקריים וכמעט היחידה בהם, ליידיש; היו בני עוני שלמדו בחדרים ובכותאבים שבהם נהגו לתרגם ללשון שהיתה מדוברת בבתי הוריהם, כגון יידיש או לאדינו או ערבית, ויש שלמדו בבתי ספר שהחזיקו חברות מחוץ לארץ, שרידי החינוך הפילנטרופי הזר, שבהם למדו כמה מקצועות בצרפתית או באנגלית.

ואלה המוסדות ומספר התלמידים בהם:

8 בתי ספר של חברת “כל ישראל חברים” – 3855

31 בתי ספר של “אגודת ישראל” 3936

תלמודי תורה וחדרים 3011

בית הספר על שם אבלינה די רוטשילד 420

_____ ______

בסך הכל 11,222¹⁵⁸

מלבד ילדים אלה היו שלמדו בבתי הספר של המיסיון האנגלי או הצרפתי. בשנת תש"ה למדו בארבעה עשר בתי ספר של המיסיון 1388 תלמידים יהודים (724 בנות, 664 בנים). רוב הילדים האלה, שבעים למאה, מבני ירושלים היו ויתרם בחיפה – עשרים אחוזים, וביפו תל-אביב – עשרה אחוזים.

בעיה הילדים האלה הכאיבה מאוד. היא קיימת מראשית הישוב שבדורות האחרונים. שליחי המיסיון היו קונים את נפשות הילדים לא רק בלימוד חינם, אלא בשכר עזרה חומרית, כגון הלבשה והנעלה, ארוחות חינם, עזרה רפואית ותמיכה בכסף. לפני שנים היו גורמים אלה חשובים מאוד בתוך הישוב הדל והמדולדל. אחר זה תש כוחו של מניע זה. גורם אחר היה שבבתי ספר אלה היו מלמדים שפות זרות, כארבע לשונות. היו חוגים סנוביים שהתנכרו לחינוך הלאומי ורצו לתת לבניהם חינוך “אירופי” וידיעה טובה באנגלית או בצרפתית ומאידך גיסא היו הורים מדלת העם, בפרט מעדות המזרח, שחיו על הרוכלות, ותלו עתיד בניהם בידיעתם לדבר בשפות שונות.

כמובן שתמיד התנגד הישוב לבתי הספר של המיסיון. בשנת תש"ו התחוללה תסיסה בקרב התלמידים היהודים של בית הספר המיסיונרי הצרפתי ראטיסבון שבשכונת רחביה בירושלים לעבור משם את בתי הספר של מערכת החינוך. ההורים היו בדעה אחת עם בניהם ובאו בדברים עם מחלקת החינוך ומאה ועשרים תלמידים עזבו את בית ספר ועברו. כעשרים תלמידות יהודיות שלמדו בבית הספר לבנות של המיסיון בעיר העתיקה בירושלים – אף הן יצאו משם ונכנסו לבית ספר של הרשת.

ההיו בנים ובנות שלא למדו בשום בית ספר? מחלקת החינוך של הממשלה הבריטית סבורה היתה, על יסוד מחקריה והסתכלותה, שילדי ישראל היו עוסקים בלימודים בגיל בית הספר, בשנות הלימוד הראשונות, בכל מאת האחוזים, אלא שהיו ילדי עוני מועטים שעזבו את בית הספר לפני הסיום, לאחר שש שנות לימוד.

בית הספר התיכון

בפרקים הקודמים סופר על יסודם והתפתחותם של שלושת בתי הספר התיכוניים בארץ – בשלוש הערים שנמצא בהן מספר של משכילים ובני מעמד בינוני. בנוגע לבית הספר הריאלי בחיפה – לאחר שהחליט הקוראטוריון שבברלין לקבוע בבית הספר את הלשון הגרמנית ללשון ההוראה במדעים המדוייקים, נזעקה בחיפה אסיפת מחאה כנגד החלטה זו, והאסיפה החליטה לייסד בית ספר ריאלי עברי. הד“ר בירם, שמונה מנהל מטעם הקוראטוריון, נצטרף לדרישה העברית ודרש, יחד עם חבריו לדעה, מן הועד הציוני יסוד בית הספר, ובישיבת הועד אושר התקציב. בשנת תרע”ד בא הד“ר בירם לחיפה ומאז התחילה התפתחותו הגדולה והפוריה של המוסד. תחילתו של המוסד היתה בבית ערבי, ואף על פי שמספר התלמידים היה מעט, הורגש בו אידיאליזם. שררה בו משמעת טובה – משמעת היתה נקודת התורף בהרבה מוסדות – ובקיץ שנת תרע”ד התחילו ביסוד פנימיה, לצרכי התלמידים מן הגולה. בארבע שנות המלחמה עברו על המוסד, כעל כל הישוב, תלאות וסבל. אחר המלחמה החל המוסד לגדול. בשנת תרע“ט היו בו למעלה משלש מאות תלמידים. בשנים הראשונות להיווסדו היו בו גם כיתות נמוכות, ככיתות שבבית ספר עממי. משנת תרפ”א נפרדו הכיתות הנמוכות מבית הספר ומאז נעשה בית ספר תיכוני מיוחד¹⁵⁹.

עם גידול האוכלוסיה התחילו בתי הספר התיכונים מתרבים. החדשים הושפעו מן הישנים. רובם הנהיגו מכינות ועמדו על שתים עשרה שנות לימוד, שמונה של בית ספר עממי וארבע שנות גימנסיה. שונה מאלה היה בית הספר התיכון שנוסד על ידי הד“ר א. ריגר והד”ר א.מ. דושקין – שהיה במשך שנים מנהל מחלקת החינוך בארץ – ב“בית הכרם” שבירושלים. זה שימש כבית ספר נסיוני של מחלקת החינוך שליד האוניברסיטה בירושלים. הוא התנהל לפי דוגמת בית הספר תיכון בארצות הברית.

בתי הספר שנפתחו כמה שנים לאחר מלחמת העולם הראשונה היו ברובם בני ארבע שנות לימוד, לגיל של 14 – 18. בשנים הראשונות להיווסדן חזקה עליהן ההשפעה האירופית בתוכנית הלימודים. עיקר גדול בהם היתה ההכנה אל האוניברסיטה, אולם אחר כך באו בהם תיקונים, להעמידם ברשות עצמם, ולא ישמשו דווקא פרוזדור לבית ספר עליון. העובדות הוכיחו שיותר ממחצית התלמידים פורשים אחר סיומם אל חיי המעשה ואינם עוברים לבית ספר עליון. מכיוון שכך התחיל בית הספר התיכון מתגוון לסוגיו ולמגמותיו, מגמה ספרותית והומאניסטית, מגמה ריאלית (מקצועות מדע מדוייקים) ומגמה כלכלית ומסחרית.

בתל אביב נפתח בית ספר עירוני תיכוני. ברם רובם של בתי הספר התיכונים היו פרטיים ומוחזקים בשכר הלימוד ששילמו ההורים. שיעור שכר הלימוד נשתנה במשך השנים, לפי תנודות דרגות החיים. בשנת הלימוד 1933 – 1934 שילמו שכר לימוד של ארבעים עד חמישים וחמש לי"מ לשנה – אף על פי שלעתים היתה ההנהלה מקילה על ההורים בוויתור חלקי. התשלום הממוצע היה באותה שנה במחלקות העליונות 28 לירות.

החינוך התיכוני צמח מאליו, בלי כיוון מחושב על ידי המדינה או ארגון מרכזי אחר. במקום שנמצאו הורים שהיו מוכנים לשלם – נפתח בית ספר. במידת מה היתה פתיחתם של מוסדות אלה תלויה במרצם של עסקנים או של קבלנים פרטיים.

היו בתי ספר תיכוניים מוכרים על ידי מחלקת החינוך של הועד הלאומי, והיו בלתי מוכרים. בשנת תרצ“ח היו מקורות הכנסתם של בתי הספר המוכרים: שכר לימוד 69,309 לי”מ, על זה קיבלו מן הועד הלאומי תמיכה שהיתה קצת יותר מאחוז אחד.

הועד הלאומי הקציב סטיפנדיות לתלמידי בתי ספר עממיים הראויים להיכנס לבתי ספר תיכוניים על יסוד בחינה של התחרות, ועירית תל אביב וכמה רשויות מקומיות אחרות הסכימו להשתתף בהסדר זה. מספר התלמידים שהשתתפו בבחינות אלה הגיע לארבע מאות לשנה בממוצע ונהנו מן הסטיפנדיות 278 תלמידים.

בשנת 1945 – 1946 היו עשרים ושמונה בתי ספר תיכוניים מסונפים לרשת החינוך ומספר תלמידיהם – 9527. בתי הספר התיכוניים, חוץ מבית הספר תלפיות בתל אביב שהיה מיוחד לבנות, היו מעורבים ובמחלקות הגבוהות היה רב מספר הבנות מן הבנים.

חלק ניכר מן ההורים היו שולחים את בניהם אל הפרוזדורים של בתי הספר התיכוניים מסיבות חברתיות. עדיין היו זכורות להם הפרוגימנסיות והליציאומים של ארצות התפוצה – מיוחדים למעמדות הבינוני ולמשכילים. מסיבה זו, וגם מסיבת יוקר שכר הלימוד, עדיין היה חינוך זה אריסטוקראטי ולא עממי.

בראשונה היו כל בתי הספר התיכונים נמנים על הזרם הכללי. מעשרים ושמונה בתי ספר שבשנת הלימוד 1944 – 1945 היו עשרים מן הזרם הכללי, ומספר תלמידיהם 8306 (87%), ארבעה היו שייכים לזרם המזרחי ומספר תלמידיהם 924 (10%) וארבעה לזרם העובדים ובהם 297 תלמידים (3%).

כאמור היו הלימודים נמשכים בבית הספר התיכון השלם – עם פרוזדור – שתים עשרה שנה. התוכנית מחולקת היתה לארבע מכינות ולשמונה מחלקות, המקצועות העבריים היו המרכזיים – לפי כמות הזמן שניתנה להם. אנגלית נלמדה כלשון זרה שהתחילו בה בגיל של אחת עשרה ולימדוה מארבע עד חמש שעות לשבוע. ערבית או צרפתית נחשבה כלשון זרה שניה. מתמטיקה, פיסיקה, מדעי הטבע, כתיבת הארץ ודברי הימים היו כלולים בתוכנית. ברוב בתי הספר שלטה תוכנית אחידה עד גיל ט"ז, ומאז התחלקה התוכנית למגמות, לספרותית או לריאלית, למשך שנתיים.

עם סיום בית הספר התיכון נבחנו התלמידים בחינת גמר, והבחינות נמצאו תחת השגחתה של מחלקת החינוך בשיתוף האוניברסיטה העברית. כל התלמידים נבחנו בששה מקצועות שמהם היו ארבעה של חובה (חיבור, תנ"ך, אנגלית ומתמטיקה), ושאר המקצועות ניתנו להחלטתם של בתי הספר, בהתאם לתוכניתם, אם הומניסטית ואם ריאלית. בשנת 1945 השתתפו בבחינות אלו 653 תלמידים מעשרים וחמשה בתי ספר, ומהם הצליחו 514, קרוב לשמונים אחוזים למאה. ארבעה עשר בתי ספר – היו זכויותיהם מרשות לגומריהם להיכנס אל האוניברסיטה או אל הטכניון בחיפה.

בחינות הבגרות התנהלו בחסותו של המכון הארצישראלי ללימודים גבוהים – גוף שעמד ברשות עצמו וחבריו היו מפורסמים במקצועותיהם.

הבעיה הקשה ביותר היה עומס התוכנית העשירה ביותר. חומר הלימודים היה רב מאד. לשון עברית וספרותה, תנ"ך, גמרא, היסטוריה, השכלה הומניסטית, אנגלית, צרפתית או ערבית ולפעמים ספרות כללית; מקצועות של מדעים מדוייקים. לפעמים נמצאו דורשים גם רומית ויוונית. אוהבי המסורת קבלו על מעוט לימוד התלמוד – שקניינו דורש הרבה שנים.

טיפוס מיוחד של בית ספר תיכוני הוא “המוסד החינוכי של השומר הצעיר” במשמר העמק. כשגדלו ילדי הקיבוצים – אי אפשר היה לכל קיבוץ מעוט אוכלוסים לפתוח לו מוסד חינוכי תיכוני, על כן הקימו מוסד מרכזי. תחילתו היתה בשנת 1931 בשני צריפים לרגלי גבעה שוממה. “במפעל זה נשתקפו נאמנה יסודות השיתוף הבין קיבוצי, העזרה ההדדית, והתוכנית התנועתית, המכוונת והמדריכה, למן התלקטותו של חבר העובדים ועד לעצם מלאכת הבניין של המוסד”. חבר “העובדים” (המורים) גוייס על ידי התנועה, לא מורים על פי מקצועם. התחילו בחמישה ואחר עלה מספרם לארבעים חברים וחברות. הבניינים הוקמו על ידי חברי קיבוצים מתנדבים, הילדים היוו “חברת ילדים”. כשהתחלה עליית הנוער מן הגולה – קלטו גם אותם. קלטו ילדים מגרמניה ומפולין ומשאר הארצות.

בשנת 1936 ייסדו משק עצמי לילדים, והם היו הבונים העיקריים. הם הפכו את הגבעה הצחיחה לגבעה ירוקת דשאים ועדוית פרחים. בשנת 1945 היו בה 160 נערים ונערות. מהם שהתגייסו לבריגדה העברית. משנת 1938 יוצא מדי שנה מחזור חדש, ומתפזרים בקיבוצים לחיי עבודה.

פרק שביעי: החינוך המקצועי    🔗

החינוך המקצועי לא חדש היה בארץ, אף כי מסגרתו היתה צרה ביותר. בפרקים הראשונים נזכר כמה גדולה היתה דאגתם של נדיבי עמנו וחובבי ארצנו להרים את מצבם הכלכלי של בני הישוב, לשחררם מחרפת החלוקה ומתקלותיה ולחנך בניהם לעבודה ולמלאכה, למען יתפרנסו בכבוד מיגיע כפיהם. אפילו התושבים עצמם הכירו בחומר המצב ובאו לידי הכרה שטוב להם ללמד לבניהם מלאכה המחייה את בעליה – לפחות לבנים שלא הצטיינו בכשרונותיהם הרוחניים ולא הצליחו ביותר בלימודים העיוניים, בתלמוד בעיקר.

נטייה זו לא התפשטה ביותר, בעיקר הבינו ערך המלאכה דלי העם מעדות המזרח. רק בשנים האחרונות, משהתפשטה ההכרה שבניין הארץ לא יכון בלי אומנים בעלי ידיעה טכנית בכל מקצועות המלאכה והתעשיה, ומשהתגברה בכלל ההשקפה התכליתית, הפרגמטית, התחיל החינוך המקצועי מתפשט ומשתפר. על זה יוכיח מחקר – מוגבל אמנם – על מקצועות לימוד טכניים, שתלמידי בתי ספר עממיים היו רוצים לבחור בהם. סוקרים פנו אל 750 תלמידים מן הכיתה השמינית של בית הספר היסודי בערים ובמושבות בשאלה בעניין זה, וארבעים ושלושה אחוזים למאה מן הבנים הביעו רצונם ללמוד מסגרות, מכונאות, חרטות, חשמלאות, מהנדסות וכיוצא באלה¹⁶⁰. ראוי לשים לב לעובדה שהתעניינות התלמידים התרכזה במקצועות הטכניים החדשים, ואיש מהם לא הזכיר מלאכות ישנות, כגון סנדלרות, חייטות, אפייה וכדומה; מה סיבת החזיון הזה? אפשר משום שלא היה מצבם של אומנים אלו מבוסס או משום שבני דורנו מתעניינים יותר במעשי מרכזה ומכונה ופלאיהן.

בית הספר המקצועי, החקלאי, הראשון, הוא המוסד המפורסם “מקוה ישראל” שמייסדו היה יעקב קרל נטר, יליד אלזס, בן טובים ובעל לב רגש. הוא היה אחד ממייסדי חברת “כל ישראל חברים” ושימש לה מזכיר כללי במשך עשרים וחמש שנים. כשהובאו הצעות הרב צבי הירש קלישר לפני אסיפות החברה – הצעות בדבר הטבת מצב הישוב בארץ ישראל – נסע נטר לא“י לחקור במה אפשר להרים מצב התושבים היהודים שם, ולאחר שהותו בארץ ששה שבועות והימלכו עם טובי הישוב, נוכח שיהודי הארץ היו רוצים להתפרנס מיגיע כפיהם, ולא לצפות לחסדי ה”חלוקה" המצומצמים והמשפילים כבוד האדם. בשובו לפאריס הציע לפני החברה לייסד בא"י חוות לימוד לחקלאות. בהצעה זו ראה לא רק שיפור כלכלי, אלא גם הרמת כבוד האומה בעיני הנכרים הסבורים שהיהודי מוכשר אך למסחר ונוטה להתפרנס מעבודות קלות, שאינן זוקקות עמל ויגיעה. בתוך הצעתו זו היו מזוגים גם חלומות על תחיית ישראל בארצו. הצעתו נתקבלה על לב ראשי החברה.

כשבא בפעם השנית ארצה, בשנת 1870, קנה כברת ארץ במרחק מה מיפו והתחיל להגשים חלומו. הוא השתתף בבניין “מקוה ישראל” בגופו. ההתחלה היתה קשה ביותר; סבלו וסבל העוסקים במוסד היו גדולים מאד; השכנים הערביים התנפלו על הפועלים; רבני ירושלים, כדרכם, התנגדו; ואף על פי כן התגבר על כל המכשולים והוסיף לטפל במוסד. ארבע שנות ישיבתו וסבלותיו בארץ החלישוהו וחזר לצרפת להחליף כח. נפשו היתה קשורה בארץ ומדי פעם היה בא מצרפת לראות את המוסד ודרכי התפתחותו. חיבת ציון שנתעוררה בינתים ברוסיה והעליה הראשונה ארצה חיזקו את לבו ושימחוהו.

אלה שבאו אחריו לנהל את המוסד ולפקח עליו – לא קורצו מחומר עדין ולא היו חדורי האידיאל היהודי. הם היו פקידים בלי קשר נפשי לארץ ולישוב. מבקשי שלטון היו והביטו בעין רעה על הפועלים העברים המכירים ערך עצמם. ראשוני הבילויים¹⁶¹ קיבלו הכשרתם ב“מקוה ישראל” בתנאים קשים מנשוא. אכן עם התפתחות הישוב נשתנה המוסד לטובה, עד שנשתזר בישוב ובשאיפותיו. ביחוד חל בו שינוי לטובה מיום שנתמנה מנהל אחד מתלמידי המוסד, והוא אליהו קראוזה, ששימש בו עד ימי זקנתו ופרש ממנו לפני זמן קצר. בימי מלחמת העולם הראשונה, כששלטונות טורקיה התייחסו בחשד ובשנאה לכל מוסד שמכלכליו היו בני ארץ אויבת (וצרפת היתה מן האויבות) הצליח קראוזה להשפיע על השלטון שלא יחריב את המוסד, ועלתה בידו לקיימו גם בשנות העוני והמחסור. אז נתחבב המוסד על הישוב מאד. החווה משתרעת על 2600 דונמים ובשנת 1946 היו בה ארבע מאות וחמישים תלמידים.

בית הספר כדורי שליד הר תבור נוסד מכספי עזבונו של יהודי עשיר מבגדד, אליהו כדורי¹⁶². בית ספר חקלאי לצעירות נוסד בנהלל ובעיינות, מיסודה של הסתדרות הנשים הציוניות ויצו.

בית ספר חקלאי תיכוני נוסד על ידי התאחדות האכרים בפרדס חנה. האכרים בקשו רציפות הדורות בדרכי חייהם, להדרים בניהם בחקלאות על יסוד מדעי, ויחד עם זה לתת להם השכלה עברית וכללית תיכונית. ברשות המוסד כחמש מאות דונמים, מהם מאתיים דונמים שדות פלחה בקרבת מקום לבית הספר. יש במוסד גם פנימיה. שנות הלימודים נקבעו לחמש, והלימודים העיוניים משולבים בעבודה מעשית בכל ענפי החקלאות. בשנץ 1943 היו שבעה עשר בתי ספר חקלאיים ליהודי א"י ומספר תלמידיהם יותר מאלפיים.

בבתי הספר היסודיים שבארץ מלמדים גם ראשית מלאכה. מן המספר הכולל של 8029 תלמידים ותלמידות במחלקות ז' וח' למדו מלאכה 5675, כלומר 71%, וגדול מספר התלמידות שלמדו מלאכה ממספר הבנים. הזמן הנקבע למלאכה הוא משעה אחת עד ארבע בשבוע, וגדול מספר השעות לצורך זה לבנות מאשר לבנים. הפרש זה מתברר על נקלה. “המלאכה” לגבי בנות היא לפי הרוב תפירה, וידיעה זו נדרשת לבנות לא לשם פרנסה, כי אם לשם הנהלת הבית. ברם הבנים כשהם בוחרים במלאכה מתכוונים למקצוע חיים, על כן ילמדו נגרות (57%), כריכת ספרים (16%), עבודה בקרטון (10%) ובמתכת (8%)¹⁶³.

רק משנת 1935 התחילו בשאלת ההדרכה המקצועית. בשנה ההיא נוסדה בתל אביב חברה לביוטיפולוגיה ושנה לאחר היווסדה קיבלתה מחלקת החינוך של עיריית תל אביב לרשותה. תפקידיה היו לבדוק את הנערים והנערות שהם או הוריהם רוצים בכך ולהיות להם לעזר בבחירת המקצוע. אחר כך התחילו בודקים את תלמידי הכיתה העליונה בבתי הספר העממיים. בשנת 1938 היה מספר הנבדקים 275 ובשנת 1942/3 – יותר מארבעת אלפים. בירושלים נוסדה תחנה להדרכה בבחירת מקצוע בשנת 1936 על ידי פועלי העיר לטובת חברי “הנוער העובד”. בשנת 1944 פתחה הסתדרות “הדסה” תחנה משלה, לשרת את בני הנוער, והאוניברסיטה העברית קיבלה על עצמה להשגיח עליה; בחיפה נוסדה “חברה להדרכה חינוכית ומקצועית”.

גידול התעשיה שבא עם העליה המוגברת השפיע להגביר את הרצון ללמוד מקצוע טכני. כדי לתת מושג כלשהו מהתפתחות זו יבואו כמה מספרים: בשנת תרצ"ד נוסדו בארץ כארבע מאות מפעלי תעשיה וההון שהושקע בהם הגיע ל-800,000 לירות. בשנה ההיא נוסדו מפעלי חרושת אחדים בתוצרת מזונות, באריגים, תעשית בגדים, חמרי בניין, מתכת, עץ, תיבות לפרי הדר, מנורות חשמל, רהיטי פלדה, צעצועים, צינורות ביטון, סכיני גילוח, רפואות, קוסמיטיקה, סוללות, מכשירי חשמל וכו'. התפתחות מהירה זו באה בעקב גורמי חוץ המיוחדים לגורל ישראל בעולם. ההגירה הביאה גם מומחים טכניים שהואילו להקים את מוסדות התעשיה החדשים¹⁶⁴.

מובן שתנאי התפתחות הישוב וטיב האוכלוסיה קובעים את גורל החינוך. בארץ של עליה ושל בני עדות המזרח הבאים מארצות נחשלות ועניות מאד – ודאי שרבים מן התלמידים והתלמידות לא יסיימו את בית הספר לכל מחלקותיו כי אם יצאו לפני תום חוק הלימודים. עירית תל אביב עשתה נסיון בשני בתי ספר “עליה” שמספר תלמידיהם הגיע לשש מאות ארבעים וששה (646) בשנת תש“ד. בית הספר ההוא נוסד בשביל תלמידים, וילדי עולים בפרט, שאין גילם מתאים למחלקותיהם, כלומר שאחרו בהתחלת לימודם בשנתיים, מן המקובל. הלימוד שם מיוסד על שש שנים, ועיקרי הלימודים הם עברית ותנ”ך, חשבון ומלאכה – ושאר המקצועות נלמדים בצמצום. שעה ביום הקדישו למלאכה. דמה לו בנסיון זה בית הספר על שם מק בירושלים, שתלמידיו היו בני עדות מזרחיות, ובו המלאכה עיקר. הילדות למדו תפירה והבנים עובדים בנגריה, באריגה, בקדרות, בכריכת ספרים ובכמה מלאכות אחרות. הילדים התעניינו בעבודה ובמלאכה והוריהם שבעו רצון מהכשרתם לתכלית מעשית.

בתי ספר מקצועיים לבנים היו בשנת תש“ג ארבעה, והם: בית הספר על שם מאכס פיין¹⁶⁵ בתל אביב והיו בו 305 תלמידים; בית ספר מקצועי תיכוני נוסד בשנת 1934 ובשנת 1943 יצאו ממנו שמונה מחזורים של מסיימים. בית ספר לימאות נוסד ליד הטכניון בחיפה והיו בו, בתיכון ובימי, 233 תלמידים; בית ספר על שם לודביג טיץ ביגור והיו בו 137 תלמידים ובית ספר למלאכה של “המזרחי” בתל אביב ובו ל”ג תלמידים. בשנת תש“ד נוספו עוד שני מוסדות “עמל” בירושלים ו”שבח" בתל אביב.

בשנת תש"ה התקיימו מוסדות אלה:

חינוך בחקלאות ובטכניקה קיבלו בשנת תש"ה 3214 תלמידים ותלמידות. המקצועות הנלמדים בבתי הספר לבנים הם: מסגרות, חשמלאות, מכונאות ונגרות. בית הספר הימי מוקדש, כמובן, למקצוע הימאות. הלימודים הכלליים הם עברית, אנגלית, לימודי החברה וספורט, והמיוחדים הם: מתמטיקה, הנדסה, פיסיקה, טכנולוגיה, שרטוט, קלקולציה, הנדסה תיאורית, מכניקה, תורת החמרים, תורת החשמל, תורת מוטורים, פרקי מכונות, מכונות קיטור, כימיה ותורת שמירת הבריאות. רוב הזמן מוקדש לעבודה מעשית.

בבתי הספר לבנות הלימודים הכלליים הם עברית ותנ"ך, אנגלית, ערבית, היסטוריה, גיאוגראפיה, שירה והתעמלות. והלימודים המקצועיים: מתמטיקה, לימודי הטבע, היגיינה מקצועית, רישום, גיאוגראפיה כלכלית, תורת חומרי הטכסטיל, חלקי מכונות, תורת ההלבשה, תורת הבישול והתזונה, משק הבית, חומרי מזון, הנהלת פנקסים, חוקי המסחר, קצרנות, כתיבה במכונה וקורספונדנציה. רוב הזמן ניתן לעבודה מעשית.

המקצועות שפורטו כוללים כל מה שנלמד בכל בתי הספר, אבל לא כל המקצועות נלמדים ב כל בתי הספר. קיימים שעורי ערב לשוליות בעלי מלאכה; השיעורים נוסדו על פי רוב על ידי הסתדרות “הנוער העובד”. השיעורים הללו – יש בהם מן המגמה המקצועית וגם מן המגמה הכללית, בצרוף השקפה חברתית מסויימת.

חינוכן של אחיות רחמניות הוא בבתי החולים. ארבעה מרכזים לחינוך אחיות מצויים בארץ.

וזו תוכניתו של המרכז “בית הספר לאחיות על שם הנרייטה סולד” המתכלכל על ידי “הדסה”: הקורס הוא בן שלוש שנים לנערות שסיימו בית ספר תיכוני או שגמרו קורס של שבע שנים בגימנסיה. התלמידות משלמות שכר לימוד מועט ומקבלות כל צרכיהן.

מתקבלות נערות בנות י“ט. בשנת תש”ה היו בבית ספר זה 87 נערות. שתי שעות וחצי היו נתונות להרצאות ולוויכוחים ושמונה שעות לעבודה מעשית. ניתנה הזדמנות בקורסים מיוחדים למיילדות להתמחות להיגיינה ציבורית ולפיזיותרפיה. כל קורס היה בן ששה חדשים.

פרק שמיני: החינוך העצמאי    🔗

(זרם “אגודת ישראל”)

עד שהוקמה ישיבת “עץ חיים”¹⁶⁶ לא התקיימו בירושלים ובשאר ערי הארץ בתי חינוך לקטנים שיימצאו תחת פיקוח ציבורי ותהא תוכניתם מסודרת ומקובלת על ידי בני תורה ומביני דבר. היו חדרים פרטיים, כבכל תפוצות ישראל, ועם יסוד ישיבה זו נמצא מוסד לדוגמה לקהל, ונוסדו אחר כך תלמודי תורה אחרים.

כשהתחילו לייסד בתי ספר במושבות על ידי פיק“א היו אלה מוסדות מעורבים, בנים ובנות למדו יחד ותוכנית הלימודים היתה מודרנית וכוללת גם לימודי חול בשיעור בתי הספר למתחילים במערב אירופה. ההולכים בדרך הישנה ראו בזה אות לבאות, שעתיד חינוך זה להתפשט בכל הארץ, ונוסדו יחד להילחם על שמירת צביונו של החינוך הישן. בירושלים נוסד ועד בשם “שומרי תורה” והציג לו למטרה להקים בערים ובמושבות תלמודי תורה מן הטיפוס המקובל, ואמנם השפיעו ונוסדו מוסדות כאלה בפתח תקוה, בראשון לציון, בעקרון וברחובות – כל אלה ביהודה, ואחד ביבנאל שבגליל. תלמודי תורה התקיימו במשך שנים ותלמידיהם היו בני החרדים. לכמה מהמוסדות נבנו בניינים. בתי ספר אלה עברו אחר כך לרשות “נצח ישראל”, ארגון יהודי אורתודוכסי מגרמניה, שבראשו עמדו עסקנים מ”אגודת ישראל", ובתי ספר אלה התפתחו בדרך רצויה.

בשנת תרע“ב יזם הרב יונתן בנימין הורביץ, מנהל הפקידים והאמרכים במוסדות ה”חלוקה“, לשלוח ועדת רבנים לסייר במושבות יהודה הגליל. במשלחת השתתפו הרב יוסף חיים זוננפלד, הרב אברהם יצחק הכהן קוק והרב יעקב משה חרל”פ, יחד עם ר' בן ציון ידלר. המשלחת עשתה רושם בכל מקום בואה ועלתה בידה לחזק את תלמודי התורה שהיו קיימים אז, וקמה אז תנועה לייסד תלמודי תורה חדשים. בשנת תרע“ו נשלחו ששה אברכים ירושלמיים לזכרון יעקב ולמושבות הגליל: כפר תבור, יבנאל, ראש פינה, משמר הירדן ומטולה. האברכים ייסדו תלמודי תורה שכמה מהם נתקיימו וכמה נסגרו (בראש פינה), ורק אחר שתלמוד התורה שבצפת עבר לרשות ה”מזרחי" – והמזרחי הלא מכניס גם לימודי חול והצורה הכללית של המוסד היא לפי רוח הזמן – נוסד גם בראש פינה תלמוד תורה כזה.

ויש מקומות שבהם פרצה מלחמה בין שוללים לבין מחייבים. במושבה יבנאל התנגדו רוב תושבי המקום לתלמוד תורה בצורה הישנה, ופרצו שם סכסוכים, אבל לבסוף גברו המחייבים.

בתי הת“ת התקיימו עד כיבוש הארץ על ידי האנגלים. אז נשתנו כל התנאים. מצב הפקידים והאמרכלים (ראשי החלוקה) נתערער ובתי הספר שהיו ברשות החברה “נצח ישראל” עברו לרשות ה”מזרחי".

כמעט כל בתי הת“ת היו יצירי הישוב האשכנזי. רובם של בני העדות המזרחיות נכנסו אל בתי הספר הכלליים, אבל עדיין נשארו הרבה ילדים מחוץ להם, וחינוכם היה מוזנח, או שלמדו ב”חדרים" ללא תכנית וללא השפעה חינוכית.

בירושלים נוסד אחר הכיבוש תלמוד תורה בשם “בני ציון” לעדות המזרחיות – ונתחבב על הקהל. מוסד זה גרם לידי ארגונם של תלמידי תורה אחרים, כגון לעדות חלבים, תימנים ובבלים, ותמכו בהם ה“פקידים והאמרכלים” והג’וינט מאמריקה.

ה“אגודה” פעלה בשלושה כיוונים:

א. לחזק מעמדם של תלמודי התורה של העדות המזרחיות ולהוסיף עליהם חדשים.

ב. לייסד בתי ספר לבנות בשם “בית יעקב”. תחילתו של חינוך זה היתה ביידיש, ברם בכוח המציאות הישראלית עברו אחר כך ללשון ההוראה בעברית.

ג. לייסד בתי חינוך מסורתיים בישוב החדש, ואלה הם בתי הספר של “החינוך העצמאי”.

בימי השלטון המנדטורי היתה אגודת ישראל נאבקת עם הממשלה. השלטון לא רצה להכיר בבתי חינוך אלה משום שחסרו בהם הלימודים הכלליים, והדבר הגיע עד מזכיר המושבות בלונדון. בשנת תש"א הכירה הממשלה המנדטורית במוסדות “אגודת ישראל” ונתנה להם תמיכה מלאה, כשיעור התמיכה שניתן לבתי הספר של “כנסת ישראל”¹⁶⁷.

פרק תשיעי: הישיבות והמכינות    🔗

הישיבה – ותלמוד התורה המשמש לה פרוזדור – היא מוסד עתיק ימים, חלק בלתי נפרד ממהותנו הרוחנית. ולפי ערכו לקיומנו – גודל קדושתו בעיני בני עמנו.

יקר ערכה של הישיבה אינו מצטמצם בכוחה לשמור על ידיעת התורה לדורות ולקבוע רציפות פרצופנו הרוחני – אלא גם בתוצאות החינוך הזה ששימש מעיין מפכה לרעננות מחשבה, סם נעורים המשתפך בדמינו בכל דור ודור ומונע קפאון. בגלל השתקעותנו במלחמתה של תורה גדלה בינינו לא רק היכולת לשחות בים התלמוד – יכולת הדורשת מאמצים רוחניים עצומים – אלא גם זריזות וחריפות, דחיפה לבדיקה משפטית יסודית בכל הלכה ורעיון וכשרון לגלות ניגודים וסתירות, והמצאות שכליות לבקש דרך פתרונם. כוחות רוחניים אלה עומדים לנו לא רק בתפיסת לימודי התלמוד, אלא גם ביציאתנו לעולם המדעים, המדעים המדוייקים ומדעי הרוח, ואפילו במלחמת הקיום הכלכלי. לימוד זה אינו בא לשם “תכלית”, כגון התכוננות לרבנות, כי אם לשמו, לידיעת התורה כשהיא לעצמה. אם נמצא תלמידי חכמים שראשית חינוכם היתה בתלמוד ואחר כך יצאו לתרבות כללית – נראה שהוכיחו את עליונותם ורבים מהם הגיעו אל הפסגה.

* *

הישיבות שבארץ מאוחדות ברוחן, ואף על פי כן שונות הן במגמותיהן המיוחדות, והעיקר בתוצאותיהן. ישנן ישיבות, ביחוד הישנות שבירושלים, שמטרתן היתה לגדל לומדים, שכן לימוד התורה כשהוא לעצמו מצווה הוא; ויש ישיבה המבקשת יותר מזה, לגדל תלמיד חכם, גבור במלחמתה של תורה – על ידי בקיאות וחריפות של ניתוח וגילויי ניגודים ויישורם. כשהלומד בישיבה מגיע לידי ידיעה יסודית רחבה ועמידה עצמאית בהבנה, הוא עולה אל ה“כולל” – והיא הדרגה העליונה. בחורים ואברכים שמלאו כריסם בתלמוד נכנסים למחקר עצמאי ב“כולל”. על כן אין ב“כולל” ראשי ישיבות מגידי שיעורים מסודרים. התלמיד לומד בפני עצמו ולוטש שכלו במלטשת חבריו.

* *

גורמים שונים בהתפתחות הישוב החדש והמודרני הביאו לידי כך שהישיבה נעשתה בודדת במועדיה ומנותקת ממערכת החינוך המאורגן. הישוב הישן התייחס בכללו אל בני הישוב המודרני כאל חותרים תחת יסודות היהדות. ועל כן הרגישו שהם, בני הישוב הישן, שומרי חומה הם, וחובתם הקדושה היא לעמוד על המשמר ולהילחם עם הפולשים. והישוב החדש חשב את הישן כקפוא בהשקפותיו, כמבלה עולם שאינו יכול להסתגל לתנאי החיים החדשים ואינו תופס את הצורך בבניין מולדת לאחינו הנרדפים בתפוצות, להקים אומה הבונה את חייה המיוחדים על יסודות בריאים וללא מפריע. המשפט הקדום כנגד הישיבות ואי החדירה למהותן היכו את הישוב החדש בסנוורים ולא ראו את המאור שבמוסד זה ואת כוחו הגדול לעיצוב רוחנו ולהתחדשותו המתמדת. על כן שוכנות הישיבות לבדן ובמערכת החינוך הממשלתי לא נחשבו. ואף על פי כן לא היו הישיבות – ובתי תלמודי התורה המכינים להן – בטלים אפילו מבחינת כוחן המספרי. בשעה שהיו – בשנת תש“ה – במערכת החינוך של הועד הלאומי 442 בתי ספר ומספר תלמידיהם 66,739, היו תלמידיהם אלה רק שבעים ושלושה אחוזים מכלל התלמידים בארץ. שאר בתי הספר – תלמודי תורה, בתי ספר דתיים לבנות וישיבות היוו כעשרים ושבעה אחוזים למאה. בשנת תש”י התקיימו בארץ מאה וחמש עשרה ישיבות ומספר תלמידיהן 4862, והתלמידים היו מגיל 13 עד ארבעים שנה ומעלה.

* *

הראשונה בישיבות, הקיימת יותר ממאה ועשרים שנה, היא ישיבת עץ חיים ותלמוד התורה הנספח לה הוא יסודה¹⁶⁸. בעקבותיה נולדה ישיבת חיי עולם. שתי ישיבות אלו היו אבני הפינה ומהן נסתעפו חדשות ובימינו נתרבו והן בכל הערים וברבות מן המושבות¹⁶⁹.

החורבן שבא על יהודי הגולה ועל מרכזי הרוח שלנו באירופה גרם לכך, שכמה ישיבות עם ראשיהן וחלק מתלמידיהן שנשארו בחיים, עלו מן הגולה לארץ ישראל והישיבות הוקמו מחדש, כגון ישיבת סלובודקה שהשתכנה תחילה בחברון, וישיבת לומז’ה שמצאה מקומה במושבה החרדית פתח תקוה. בינתיים נוצרו בארץ ישיבות חדשות הנענות לצורכי הזמן והמציאות החדשה. ישיבות אלו הכניסו שיטות לימוד חדשות ותיכננו מטרות חדשות ותוכניות חדשות והוסיפו גם לימודי חול ללימודי הקודש המקובל מאז.

* *

ישיבת עץ חיים חוננה במידת מה ברוח סובלנית ואינה מפליגה בקיצוניותה. בתלמוד תורה שלידה נוהג לימוד המקרא ואפילו מעט עברית ודקדוק. מנהלי הישיבה אומדים את מספר תלמידיה – מראשית היווסדה עד שנת תש“ו – כשלושים אלף. רובם יצאו לחיי המעשה כסוחרים וכפקידים, קצתם הוסיפו להשתלם בלימודי חול ועברו לפרופיסיות חופשיות, ורק אחוז קטן נשאר כלומדי תורה “לשמה”. במשך השנים נסתעפה הישיבה ופתחה סניפים, כאחד עשר תלמודי תורה. בשנת תש”ח, לאחר שחרב הישוב היהודי – עברה הישיבה מבניינה שבעיר העתיקה לעיר החדשה ובנתה לה שם בניין גדול. אחד ממנהלי הישיבה היה הרב מיכל טיקוצ’ינסקי, שהיה גם דרשן רב כשרונות.

ישיבת “מאה שערים” נוסדה בשנת תרמ"ד בשכונה הידועה בשם זה, מחוץ לחומה, ולה בניין גדול בן ארבע קומות. למטה בית הכנסת שבו לומדים הזקנים והאברכים, ובשאר הקומות חדרי התלמוד תורה. הלימוד הוא ביידיש, כבכל הישיבות הישנות¹⁷⁰.

ישיבת תורת חיים נוסדה בשנת תרמ“ז בעיר העתיקה¹⁷¹, ואחר “המאורעות” בשנת תרצ”ו עברה לעיר החדשה. מנהלה, הרב אליהו ווינוגראד, הנהיג שיטה וסדר בתוכנית הלימודים. התלמידים נחלקו לפי כשרונותיהם ולמדו על פי תוכנית רחבה או מצומצמת, לפי סגולותיהם הרוחניות. אחד ממנהלי הישיבה היה הרב זרח אפשטיין, חתן הרב ווינוגראד. הרב אפשטיין היה מתלמידי סלובודקה, עלה ארצה בעודו בן כ“א, ולא היה קיצוני בהשקפותיו, ואף על פי כן היה הרב יוסף חיים זוננפלד, המנהיג החרדי הקיצוני, תומך בו. בשנת תש”ו היו בישיבה כמאה אברכים¹⁷².

ישיבת חיי עולם נוסדה בשנת תרמ“ו על ידי “ארזי הלבנון, אדירי התורה” הרב יהושע מקוטנה וחתנו ר' חיים אלעזר וואקס, רבן של קאליש ופטריקוב. הם יסדו תלמוד תורה לתינוקות וישיבה¹⁷³. בשנת תש”ו היו בתלמוד התורה יותר מארבע מאות למידים ובישיבה כמאה בחורים ואברכים. בשנת תרפ“ב נוסדה בעיר העתיקה ישיבת “פורת יוסף”, והיא של העדה הספרדית. התורם להקמתה היה עשיר מבגדד, יוסף אברהם שלום, ומכספי עזבונו כלכלו את הבית. המלמדים היו מקבלים שכר מספיק לפרנסתם, גדול ממה שהיה רגיל בשאר מוסדות. רוב הלומדים היו בעלי משפחה וקיבלו תמיכה. בשנת תרל”ב נוסד תלמוד תורה לעדת הספרדים וקראו לו “ת”ת הספרדים“, בסכומי כסף שהובאו על ידי שד”רים מחוץ לארץ. ליד הת“ת נוסדה ישיבה בשם “תפארת ירושלים”. פעולתה של ישיבה זו החלה בשנת תר”ן והחזיקה מעמד עד סוף שנת תר“ף. בדו”ח שנתפרסם בשנת תרצ“ד צויין שמספר חניכי הת”ת הגיע לארבע מאות “כולם בני חמד, בני העדות השונות, ספרדים מערבים, גורג’ים וכו‘… הם מתחנכים בתורה וביראת ה’, דבקים בלשון עבר, כתיבה וחשבון, וכן בלימוד השפה הערבית והתורכית, והכל מפי מורים מובהקים”¹⁷⁴.

ישיבת מרכז הרב נוסדה על ידי הרב קוק בשנת תרפ“ד על אשיות חדשות. כגרעין לישיבה זו שימשה חבורה של אברכים, חניכי ישיבות ליטא ופולין ש”מרכז הרב" המציא להם סרטיפיקטים והעלם ארצה. הרב קוק חלם על ישיבה מרכזית, עולמית, שיבואו אליה מכל התפוצות, לקנות בה דעת. בישיבה זו נתמזגו לימודי התורה עם לימודים אחרים, והמטרה היתה להרביץ תורה והכרה לאומית גם יחד. חלק מן התלמידים שקלטו בישיבה זו תורה בשיעור רחב, עברו ללמוד באוניברסיטה העברית שבירושלים והם עושים להם שם בשטח מדעי היהדות. בישיבה זו לומדים תלמוד בבלי וירושלמי, פרשנות, פוסקים, דברי ימי ישראל ולימודים כלליים¹⁷⁵.

מנהלי הישיבה היו בשנת תש“ו הרב יעקב משה חרל”פ והרב צבי יהודה קוק, והרועה הרוחני הנזיר דוד הכהן, אדם מופלא במידותיו האציליות ובהלך רוחו. מספר התלמידים היה אז קרוב למאה וחמישים. ליד הישיבה – פנימיה ומסעדה. אוצר הספרים שלה המוקדש לספרות התורנית הוא גדול.

ישיבת חברון – ראשיתה בסלובודקה, הלא היא כנסת ישראל המפורסמת שנקראה כך על שם ר' ישראל מסלנט¹⁷⁶. בראש הישיבה עמד ר' משה מרדכי אפשטיין. תמיד היו עיני ראשי ישיבה זאת נשואות לארץ אבות, ובשנת תרפ“ד (1924) נוסף דחף גדול, כי ממשלת ליטא התנתה שתשחרר את בני הישיבה מהצבא אם ינהיגו בישיבה לימודי חול. אז שלח ר' מ. מ. אפשטיין את חתנו, הרב יחזקאל סרנא לתור מקום בארץ ישראל לישיבה ובחר בחברון. עליית הישיבה עשתה רושם גדול, כי לא נשמע עד אז שישיבה שלימה על ראשיה ותלמידיה תעקור מן הגולה לארץ ישראל. הישיבה התפתחה במהירות ובשנת תרפ”ט נמצאו בה מאתיים שבעים וחמישה תלמידים, ביניהם שלושים ושבעה מארצות הברית.

כשבא האסון הגדול בחברון בשנת תרפ“ט¹⁷⁷, עברה הישיבה ירושלימה, אבל השם חברון נתקדש לה. בירושלים באה לה תקופת פריחה. הישיבה קנתה לה שם גדול. ניהל אותה רמ”מ אפשטיין ונתמזגו בה לימוד התורה נוסח ליטא ולימוד המוסר נוסח סלובודקה¹⁷⁸. אחריו נתמנה מנהל הרב יחזקאל סרנא. בחורי ישיבה זו מתלבשים בדרך מודרני. בשנת 1944 היו בישיבה 170 תלמידים¹⁷⁹.

מעניינת הסיבה שבגללה קבעו את ישיבה סלובודקה בחברון דווקא. הרב סרנא שנשלח על ידי חותנו לארץ ישראל לבחור מקום למוסד סיפר:

“ירושלים היתה אז מסוכסכת בריב בין הרבנים – חששנו כי בואנו לעיר יגרוף אותנו למחלוקת זו, ואילו אנחנו ברחנו מפני המחלוקת. והעיקר: ראיתי איך נראים בחורי הישיבה בירושלים, והיה ברור לי כי תושבי העיר לא יוכלו להבין איך ייתכן בחור ישיבה בלי זקן ופאות, מגדל בלורית ולובש קצרות. ואילו בסלובודקה היה זה הנוסח המקובל. יעצו לנו ללכת לתל אביב, אבל אנו רצינו בעיר בעלת משמעות היסטורית”¹⁸⁰.

משאר הישיבות נזכיר ישיבת חב"ד במאה שערים וסמוכה לה ישיבת “תורה ויראה” ששוררת בה רוחם של נטורי קרתא. ישיבת אוהל משה והת“ת שלידה נוסדו בשנת תרנ”ה. אוהל תורה (כחמישים בחורים), בית יוסף, ישיבת פרסבורג (רוב תלמידיה יוצאי עיר זו), שפת אמת מיסוד הרבי מגור ותפארת ישראל של חסידי רוזין.

ישיבת אלומה שנוסדה בשנת תרצ“ג מודרנית היא ברוחה ומלמדים בה גם ידיעות כלליות. בשנת תש”א היו בה כ"ה בחורים.

ישיבת קול תורה נוסדה בשנת תרצ"ט (1939) על ידי הרבנים ר' יחיאל מיכל שלזינגר (ז"ל) ור' ברוך קונשטט, כהמשך הישיבות שנחרבו בפרנקפורט דמיין ובפולדה שבגרמניה.

ישיבה זו מחנכת את תלמידיה כבעלי בתים בני תורה ויראי שמים. אחר שהותם בישיבה שנים מספר הם בוחרים להם מקצוע בחיים הכלכליים. המוכשרים לרבנות – מקבלים סמיכה.

התלמידים מקבלים את כלכלים בפנימיה וגם טיפול רפואי¹⁸¹.

מן הישיבות שמחוץ לירושלים מפורסמת ביותר ישיבת פוניבז' בגבעת זכרון מאיר שבבני ברק. היא נוסדה בשנת תש“ד על ידי הרב יוסף כהנמן, כהמשך לישיבת עירו. המנהל הוא בעל מעוף גדול ובנה לישיבה בניינים נהדרים והשפעתה גדולה. בתחילה היו בה רק נ”ג תלמידים, ברם התפתחותה היתה מהירה מאוד. המייסד קבע גם ירחי כלה – ימי לימוד ועיון לבעלי בתים יודעי תלמוד הרוצים לחדש משנתם ונוהרים אל הימים האלה מכל קצות הארץ.

ישיבות מסוג מיוחד הן של הסתדרות “בני עקיבא” – נוער חרדי ולאומי. הישיבה הראשונה והמרכזית משוכנת בכפר הרואה (על שם הרב קוק) ומנהלה הוא הרב משה צבי נריה. ישיבה זו נוסדה בשנת ת“ש כדי ליתן אפשרות של לימוד תורה וחקלאות לחברי בני עקיבא – הנוער המתחנך ברוח המזרחי. מטרת הישיבה היא לשמש בית אולפן הממזג ידיעת התלמוד והספרות העברית לכל תקופותיה, אהבה לעבודת האדדמה והתכשרות לה. בשנת תש”ב היו בה כשמונים תלמידים. יש ויבואו שמה “צברים” בני הורים חופשים ומתקשרים בלימוד התורה. הרוח המרחפת על הישיבה היא מרוחו של הרב קוק ז"ל¹⁸².

לאט התפתחה הישיבה ובמשך השנים זכתה והיתה למרכז ויצאו לה מוניטין. מתאימה היא למציאות בארץ ורוחה קוסם לנוער. המשטר הפנימי שלה הוא חברת נוער בנויה על יסודות דימוקרטיים וממשל עצמי. רוב תלמידיה לא ציפו ללמוד בישיבה ונמשכו אחריה על ידי המלצות חברים ושמועות טובות. אורח חייה החברותיים כולל גם ביקורים בשבתות במוסדות אחרים, כינוסים וועידות. אף על פי שבסיסה הוא הלימוד התלמודי לפי שהיה נהוג בליטא, צרפו לה את הנפש החסידית, את החמימות החברית, את השירה והזימרה, את חדוות החיים, – ובשורשה דינאמיות, בניין חיים חדשים. בצירופים אלו גלומה הצלחת הישיבה – עושר לימודים, אושר חברה ומטרת חיים נעלה.

הישיבה מקבלת בוגרי בית ספר עממי. בתחילתה הקדישה עצמה ללימודים עבריים בלבד, ואחר כך שילבה להם גם לימודי בית ספר תיכון והיא מספקת רוחם של התלמידים ושל ההורים הרוצים שבניהם יהיו בני התקופה.

ישיבת פתח תקוה המשך היא לישיבת לומז’ה ונוסדה בשנת תרפ“ז ויש לה בניין משלה ופנימיה לרוב תלמידיה. בשנת תש”ו היו בה מאה שלושים וארבעה תלמידים, מהם נ"ו פליטים ממזרח אירופה¹⁸³.

* *

הישיבות מתכלכלות על הרוב מהכנסות הבאות מחוץ לארץ. התפתחותן הגדולה וריבוי הוצאותיהן כפו עליהן את האיחוד. בשנת תש“א יסד רבה הראשי של ארץ ישראל, הרב הרצוג ז”ל “ועד הישיבות בא”י", כדוגמת ועד הישיבות שהיה קיים בווילנא בתקופה שבין שתי מלחמות העולם¹⁸⁴. למנהלי הועד נתמנו הרב זלמן סורוצקין והרב מישקובסקי.

“מפעל התורה” הוא אחוד של ישיבות וארגון כולל לעורר חשק לימוד התורה בקרב ילידי הארץ ולגדל “בן ישיבה” ישראלי. לשם זה התכוונו לא רק לתמוך בישיבות קיימות, אלא גם לפתוח במושבות ישיבות חדשות ברוח הזמן. לאחוד זה נצטרפו כשלושים וחמש ישיבות ותלמודי תורה (תש"ו). חלק מן התמיכה בא מקופת “המזרחי”. ראשי המפעל היו ר' מאיר ברלין ו“הראשון לציון”¹⁸⁵, הרב בן ציון עוזיאל.

בימי המלחמה העולמית השניה נפתחו ישיבות חדשות על ידי “מפעל התורה” להפיץ לימוד התורה. בשנת תש"ו סייעה קרן זו לשלושה עשר מוסדות, שעשרה מהם היו ישיבות ותלמודי תורה.

נוסף לתמיכות הבאות מיחידים ומארגונים מחוץ לארץ באות תמיכות קבועות לישיבות מקופת הג’וינט של יהודי ארצות הברית¹⁸⁶. * * ביא בזה קטעים מדברי שר הדתות בישראל, ד"ר זרח ורהפטיג, בהגדרת מהותן של הישיבות:

“הישיבה נרתעת משיטת לימודים מסודרת, מתוך אספקט של “לגמור חוק לימודים”. לימוד ישיבתי אף פעם לא גומרים. גם כאשר עוזבים את ספסל הישיבה ממשיכים ללמוד כל ימי החיים, כי אלה הדברים שאין להם שיעור. ולכן אין גורסים בישיבה דיפלומות ומתן דרגות וציונים. בן הישיבה כאשר הוא מקבל היתר הוראה זוכה לסמיכה מרבנים שהוא “משמש אותם” מחוץ לכתלי הישיבה. בישיבה עצמה אין מתן תעודות – תורתו של בן הישיבה היא תעודתו”.

"רבים הם האמצעים שבהם משתמשת הישיבה להשגת מטרותיה, וקודם כל גורם הזמן. התלמיד נמצא בישיבה ובאווירתה המיוחדת יום ולילה. הוא לומד בה, מתפלל בה, דר בין כתליה וסועד בה, בצוותא עם רבותיו וחבריו. הוא לומד ומשמש רבותיו, לומד מרבותיו ומקבל מחבריו.

“הישיבה מעסיקה את לומדיה ללא כל שיור של זמן פנוי. היא מקיפה את ישותו מבחינה מחשבתית ומעשית ותופסת כל מעייניו”¹⁸⁷.

מזכירו של ועד הישיבות בשיחתו עם כתב עתון יומי שאל שאלות של השוואה: אם יתואר שבימינו אלה יעמדו שלש מאות תלמידים באחד מבתי האולפנא שלא מאולפני התורה כל היום וכל הלילה ויאמרו תהלים למען מורם, או מנהל בית ספרם, שחלה ונטה למות? והלא דבר זה בימינו אלה, כאשר שכב הרב קוטלר על מיטתו שממנה לא ירד. היש כיום הזה קשר רוחני אמיץ בין תלמיד לבין מחנכו, כשם שהוא בנמצא אצל בחור הישיבה לבין ראש הישיבה שלו? היתואר שתלמיד בית ספר תיכון או של אוניברסיטה ילך להתייעץ עם מורו בעניינים אישיים – אינטימיים שלו? אבל בחור ישיבה שילך לשאול בעצת רבו בעניין שידוך – רגיל הוא בישיבה¹⁸⁸.

רשימת הישיבות בארץ-ישראל בשנת 1944

פרק עשירי: הכשרת מורים    🔗

החינוך המודרני בארץ ישראל התחיל בתוך ישוב קטן של בני אדם שבאו מן הגולה לשם אידיאל. ביניהם נמצאו גם מורים. הם היו החלוצים במערכת החינוך. מורים אלו, עם כל גודלם ומסירות נפשם, וכמה מהם היו מצויינים בכשרונות, – דבר מה היה חסר בהכשרתם, חלק מהם היו אוטודידקטים לא היו מאוזנים בידיעותיהם; יש שהיו בקיאים בספרותנו מכל הדורות, אבל ידיעותיהם הכלליות לקויות היו. הליקוי שליווה את כולם היה, שלא נולדו בארץ ולא היו מעורים בנוף ובטבע.

בית המדרש על שם לוינסקי

כשקמו הדורות החדשים הורגש צורך במורה חדש, בן הארץ, שיהא קרוב לטבע וקרוב לנפש התלמידים ולצרכיהם. על כן הורגש הצורך לייסד בתי מדרש למורים.

בית המדרש הראשון נוסד ביפו ונועד למורות בבתי הספר עממיים ובגני ילדים, ונקרא על שמו של הסופר העברי א.ל. לוינסקי. המנוח היה חבר חשוב בועד חובבי ציון באודיסה, מסור ללשון העברית ולארץ ישראל בכל לבו. כסופר כתב פיליטונים הומוריסטיים ונתחבב מאד על הקהל. חבריו בועד ביקשו להנציח את שמו. “הועד – כתוב בדין וחשבון משנת תרע”ב – החליט לספק צורך הכרחי, המורגש זה כבר, לייסד בארץ ישראל לזכרו של לוינסקי בית חינוך למורות בבתי ספר ובגני ילדים. הועד בטוח שיצירת מוסד חינוכי כזה תהיה לא רק צעד גדול לפנים במקצוע החינוך בארץ ישראל, אלא גם תביא תועלת מרובה לחינוך הלאומי ולתחיית הלשון העברית בארצות אחרות בכלל, ובארצות המזרח בפרט – ששם תמצאנה אחר כך חניכות בית הספר מקום לעבודה ותבאנה אתן את הדיבור העברי חי ואת האהבה לארצנו ההיסטורית"²⁰⁶.

בשנת תרע“ב הוזמן הד”ר ניסן טורוב, שהיה אז מנהל בית הספר לבנות ביפו, לפתוח את בית המדרש. בשנת תרע"ג נפתח המוסד בבניין שהוקם לשם כך על ידי ועד “חובבי ציון”. עם פתיחתו נרשמו בו עשרים וחמש תלמידות.

בית המדרש החל להתפתח יפה – הד“ר טורוב היה מחנך רציני, מחמיר וחביב גם יחד, ומסור לתעודתו. בשנת תרע”ז יצא המחזור הראשון, שש עשרה מורות, שמצאו מקומות הוראה. החינוך העברי עלה אז לשלב הראשון של התפתחות בריאה.

ברם לרגל הגירוש מיפו בשנת תרע“ח נסגר המוסד ונתפזרו מוריו ותלמידותיו²⁰⁷. לאחר שכבשו האנגלים את יפו נפתח בית המדרש מחדש, ולא הספיק להסתדר כראוי. כשנתארגנה מחלקת החינוך על ידי “ועד הצירים” העמידו בראש בית המדרש את הד”ר יצחק אפשטיין והזמינו מורים רבי ידיעה ונסיון, ומאז נתבסס. בסוף תרפ“ג התפטר הד”ר אפשטיין ממשרד מנהל ועבר ירושלימה ובא במקומו המחנך ד"ר נח פינס.

בשנת תר"ף נסגר הסמינר לגננות שהיה קיים בירושלים והתאחד עם זה שביפו, ומאז נקרא “בית המדרש למורות ולגננות”.

מטרת המוסד הוגדרה להקנות למתכשרות להוראה ידיעות כלליות בהיקף תכניתו של בית ספר תיכון, ידיעות והכשרות מקצועיות והכנה מעשית. שנות הלימוד נקבעו לחמש לגננות ושש למורות – לאחר גמרן בית ספר עממי של שמונה שנות לימודים. ארבע השנים הראשונות דמו בתכניתן הכללית לארבע השנים של בית ספר תיכון בארץ, ונוספו עליהן שיעורים מקצועיים. בשנה הרביעית ניתן חלק השיעורים במקצוע החינוך ומן השנה החמישית ניתן רוב הזמן ללימודים המקצועיים ולעבודה המעשית. הגננות מתחילות בשנתן הרביעית לבקר בגן הילדים ולעבוד בו למעשה.

הכיתה הששית למורות נחלקת לשתים: כחצי משעות הלימודים עובדות התלמידות בכיתות נבחרות בבתי הספר של תל אביב, בפיקוחה של מחלקת החינוך, ושאר הזמן מוקדש להרחבת הידיעות הן בלשון העברית ובמקורות היהדות והן בפדגוגיה ובבעיות החינוך העברי. הגננות מכשירות עצמן גם ללמד קריאה וכתיבה וחשבון בכיתה הראשונה של בית הספר העממי. תשומת לב מיוחדת תוקדש לציור ולכיור, לזמרה ולנגינה, לאימוני גוף ולעבודת יד.

ליד המוסד קיימים גן ילדים ובית ספר עממי, לצרכי הסתכלות ונסיון מעשי.

בראשית שנת הלימודים תרצ“ה, במלאות עשרים וחמש שנים לקיומו של הסמינר, הקימה עירית תל אביב בניין חדש ברחוב בן יהודה, על מגרש רחב ידיים. במשך כ”ה השנים – תרע“ב – תרצ”ז – הוציא המוסד חמשה עשר מחזורים, בהם 225 מורות, 193 גננות, 148 גננות-מורות, בסך הכל חמש מאות ששים ושש חניכות, וכמעט כולן עסקו במקצוען.

בית המדרש למורים העברי על שם דוד ילין²⁰⁸

בית מדרש זה נוסד בי“ב כסלו תרע”ד בעטיה של מלחמת השפות. ועל מלחמה זו סופר בפרק מיוחד. באותה שנה פרש דוד ילין עם מספר מורים וקבוצת תלמידים מבית המדרש למורים של חברת “עזרה” הגרמנית, וכונן את המוסד החדש על יסודות לאומיים של לשון ותוכן. כדי להבליט את מגמתו הלאומי הדגישו בשם את התואר “העברי”.

הואיל ובית המדרש החדש נפתח ימים מועטים לפני פרוץ מלחמת העולם הראשונה – עברו על המוסד ימים קשים מאוד. כשהתגברה העליה לאחר המלחמה הוטב מצב המוסד. מחוץ לארץ נכנסו תלמידים לבית המדרש להשתלם בהוראה. התלמידים הללו הביאו עמם השכלה עברית רחבה והשכלה כללית. זה היה חומר משובח ועל ידיהם עלתה דרגת הלימודים.

בשנת תרפ“ג נצטרף לחבר המורים בן ציון דינבורג (דינור) וכעבור שנתיים נתמנה חבר ההנהלה. במשך חצי יובל שנים עבד יחד עם ר' דוד ילין, ונוספו עליהם ד”ר עקיבא סימון וי. גוטמן – וכולם יחד קבעו דמותו ותכנו של המוסד.

בשנת תרפ"ח עבר בית המדרש מבניינו השכור בשכונת זכרון משה אל בניינו החדש בבית הכרם. ילין יגע ועמל הרבה בחוץ לארץ להשיג את הכספים הדרושים. ועד השכונה נתן במתנה מגרש רחב ידיים לשם בניין. אגף אחד הוקצה לבית ספר עממי ולבית ספר תיכון. למורים מצויה על כן הזדמנות להסתכל וללמד בדרך מעשית.

עד תרצ“א למדו בבית המדרש תלמידים בלבד, ומשנת תרצ”ב התחילו לקבל בו גם תלמידות. בראשית היווסדו היו מקבלים גומרי בתי ספר עממיים של שמונה שנים והלימודים בבית המדרש ארכו חמש שנים. תכנית הלימודים התכוונה להשכלה עברית וכללית ברמת בית ספר תיכון והכשרה פדגוגית להוראת כל מקצועות בית ספר עממי. לפי זה נוספה אך שנה לארבע שנות הלימודים הנהוגות בבית ספר תיכון.

בשנת תרצ"ו הוכנסה ריפורמה חשובה במוסד: בית המדרש נקבע כמוסד על תיכוני והעמידוהו על שנתיים. לשנה הראשונה נתקבלו תלמידים ותלמידות שגמרו בית ספר תיכון (י"ב שנות לימוד) ועמדו בבחינת הבגרות (שנה נוספת, 14 שנות לימוד במקום 13). השנתיים הוקדשו להעמקת הידיעות במקורות העבריים, בידיעת הארץ והטבע, ולהקניית לימודי הפדגוגיה העיונית והמעשית.

כל גומר לימודיו במוסד התחייב להגיש תוך שנתיים לאחר גמר לימודיו עבודת מחקר על נושא פדגוגי, וריפורמה זו העלתה את דרגתו. האוניברסיטה העברית הכירה ברמתו האקדמית ושתי שנות הלימוד במוסד נחשבו כשנה אחת באוניברסיטה.

כשנפטר ר' דוד ילין נתמנה פרופ. בן ציון דינור למנהל. בשנת תש“ז הוקמו ליד הבניין שתי פנימיות, בשנת תש”ח יצא פרופ. דינור לפנסיה והד"ר ישראל מהלמן נתמנה מנהל והמוסד הוסיף לפרוח²⁰⁹.

בית המדרש למורים “מזרחי” על שם רא"מ ליפשיץ

בית המדרש למורים “מזרחי” נוסד בשנת תר“פ בירושלים, והוא ראשון לסמינרים העבריים הדתיים בארץ. בראשו עמד למעלה מחצי יובל שנים – עד לפטירתו בשנת תש”ו, חוקר וסופר מובהק ר' אליעזר מאיר ליפשיץ²¹⁰. הוא היה ממניחי יסודותיו של בית הספר העברי הדתי בארץ.

תעודתו של בית המדרש היתה לחנך מורים עברים שיהא טיפוס ממוזג של תלמיד חכם, בעל השכלה כללית ומחנך לאומי תורני. המנהל כינס למחיצתו מורים רמי מעלה, אנשי תורה ומדע. לימינו עמדו כמורי תלמוד הרב משה אוסטרובסקי – המאירי, שהיה מראשי הועד הלאומי של כנסת ישראל, והרב שמחה אסף, ששימש אחר כך פרופיסור מרצה לספרות רבנית באוניברסיטה העברית בירושלים, וכן מורים אחרים מגדולי המדע ביניהם: המדקדק העברי חנוך ילון, הרב שלמה יוסף זוין, הפרופיסור שאול ליברמן והסופר מ. בן-יחזקאל.

בשנותיו הראשונות היה המוסד בן חמש שנות לימוד וקלט לתוכו בוגרי בתי ספר עממיים דתיים (ותלמודי תורה) שלמדו שמונה שנים, ובית המדרש סיפק להם השכלה תיכונית, יהודית ופדגוגית. לסוף חמש שנות לימוד אלה ניתנה לו לבוגר המוסד תעודת מורה מוסמך (תחילה מטעם מחלקת החינוך של ההסתדרות הציונית ואחר כך מידי הועד הלאומי של כנסת ישראל), שהיה לה תוקף של תעודת בגרות. בכך שימש המוסד גם בית ספר תיכוני דתי, ובאו שמה תלמידים חרדים לקנות להם השכלה תיכונית ועברית, ועברו אחר כך למוסדות אקדמיים בארץ ובחוץ לארץ.

מנהלו השני של הסמינר, הד“ר אליהו קצנלנבוגן, הרחיב ושיכלל את המוסד. ביזמתו נוסד בשנת תש”ד ליד הסמינר בית ספר יסודי, לשם קנית נסיון מעשי בהוראה. בבית ספר זה פותחו דרכים חדשות להוראת לימודי הקודש, והוכר כבית ספר הראוי לשמש דוגמה.

בימי הנהלתו של הד"ר קצנלנבוגן חל שינוי חשב במבנה הסמינר והופרד הדרג התיכוני מן הסמינריוני. לצורך זה נוסד בית ספר תיכוני לנערים “מזרחי”, מוסד בן ארבע שנות לימודים, שבסופן בחינת בגרות תיכונית, והלימודים הסמינריוניים הועמדו על שנתיים. בשל כך נוספה עוד שנת לימוד, שש שנים על יסודיות במקום חמש, ובית המדרש על דרגותיו היסודית והתיכונית נעשה למוסד בן ארבע עשרה שנות לימודים. מגמתו המיוחדת של בית הספר התיכוני היתה פדגוגית מראשיתו. כך עשו כדי למשוך את בוגריו למקצוע ההוראה, ומטרה זו הושגה ורוב בוגרי בית הספר התיכוני המשיכו בהשתלמותם הפדגוגית בבית המדרש.

בניינו אופשר על ידי קרן רפאל גוץ. בשנת תש“ז – תש”י הורחב הבניין ונוספו בו אגפים וקומות, בהם חדרי טבע והתעמלות ואולם מפואר על שם הרב אוסטרובסקי-המאירי, לשם ספריית בית המדרש. ספרייה זו עשירה באוסף היודאיקה המשמש גם לחוקרים ולאנשי תורה בירושלים. גרעינה של הספרייה בא מעזבונו של ר' א. ל. פרינץ. הספריה מכילה יותר מעשרים אלף כרכים.

נבנה גם מעון לתלמידים בקרית משה, והוקם בביתו של הרב אוסטרובסקי המנוח. תעודתו של המעון היתה לארח תלמידים מרחבי הארץ ומחוץ לארץ²¹¹. עד תשי"ג הוציא המוסד 31 מחזורים ומספר הגומרים 502.

בית המדרש למרות ולגננות של ה“מזרחי” בירושלים

בית מדרש זה נוסד בשנת תרפ“ד והיה המוסד הראשון להכשרת מורות לבתי הספר של ה”מזרחי“. בתחילה היו בו ארבע שנות לימוד – אחרי שמונה השנים של בית הספר היסודי. בשנת תר”ץ הוסיפו עליהן שנה חמישית ובתרצ“ג התחיל מכשיר גם גננות. משנת תש”ו הוסיפו עוד שנה, ששית, לקורס המורות. מספר מסיימות המוסד הזה הגיע בשנת תשי"ג לשש מאות ששים ושמונה. ליד המוסד קיימת פנימיה לא גדולה לתלמידות שמחוץ לירושלים.

סמינר “תלפיות”

מייסד הסמינר היה ר' יעקב אלישקובסקי, מי שהיה מנהל בית הספר היסודי והתיכוני “תלפיות”. אדם מופלא היה, שימש רב ברוסיה, עמד בבחינת הבגרות וגמר פקולטה למשפטים באוניברסיטה של קיוב וקיבל תואר דוקטור. הוא נבחר לרב בקיוב ורכש לו כבוד בקהילה והתמסר לפעולה ציבורית. בימי ההפיכה נבחר לחבר במועצה הלאומית של אוקראינה והיה חבר הנשיאות בכל הועידות היהודיות. הוא היה חבר הועד הפועל של "אחדות“, ארגון שכלל כל הסתדרויות החרדים – הן מיסוד “אגודת ישראל” והן מיסוד ה”מזרחי".

בשעה שיזם הרב את יסודו של הסמינר כיוון לגננות. החינוך הדתי נתקל אז במכשולים. בימים ההם היה חינוך זה נשען על בית המדרש למורות ולגננות בירושלים, שהיה המוסד היחידי שהכשיר מחנכות דתיות. עיקר תשומת הלב היה נתון באותו מוסד להכשרת מורות; גננות יצאו ממנו במספר קטן והכשרתן נעשתה כבדרך אגב. מספר הגנים הדתיים היה מועט. “במאבק הציבור הדתי על קיום מוסדות דתיים נפרדים, רוכז המאמץ לבתי ספר יסודיים, ואילו לגן ולבית הספר התיכון לא נותר מרץ; וחשיבותו של הגן מבחינה דתית עדיין לא הוכרה. הורים ומורים חשבו כי האופי החינוכי של הגן אינו מעלה ואינו מוריד. הרב אלישקובסקי היה מן הראשונים שביקש להרחיב את החינוך הדתי כלפי מטה”.

התנגדו ליסודו בתל אביב הממונים על בית המדרש למורות ולגננות שבירושלים, שחששו להתחרות. אנשי המחלקה לחינוך של הועד הלאומי לא ראו בעין יפה הקמת מוסדות דתיים חדשים. והרב פתח את המוסד בלי אישור, והמחזור הראשון כאלו למד במסתרים, ללא הכרה רשמית. אבל עם גמר לימודן של בנות המחזור הראשון עלתה בידי הרב אלישקובסקי להשפיע על כמה מן המפקחים לבוא שמה ולבחון את המסיימות בדרך בלתי רשמית. מן המחזור השני ואילך הוכר המוסד רשמית.

עד שנת תש“י היה בית המדרש סמינר לגננות בלבד. בשנת תשי”א נפתחה כיתת המורות הראשונה. בשנת תשי“ב הועברו הלימודים לשעות שלפני הצהריים. באותה שנה נפתחה מכינה לכיתת המורות, כדי להבטיח רזרבה של מועמדות. בשנת תשי”ב – תשט"ז היה הסמינר בנוי על חמש כיתות-מכינה, שתי כיתות לגננות ושתי כיתות למורות.

התלמידות לומדות גם הלכה. ליד הסמינר נבנה בית כנסת, ובליל שבת ובשבת מתכנסים בני הנוער האקדמאי הדתי ותלמידות במספר גדול²¹².

בית המדרש לגננות ולמורות של התנועה הקיבוצית (ידוע בשמו הקצר “סמינר הקיבוצים”)

תחילתו של המוסד בשיעורי הכשרה ארעיים שנערכו ליד המכון הביולוגי – פדגוגי של יהושע מרגולין בשנים תרצ“ח – תרצ”ט.

בראשית ת"ש הפכו שיעורים אלה למוסד קבוע בשם “סמינר הקיבוצים” והוכלל במסגרת “זרם העובדים” במערכת החינוך של הועד הלאומי לכנסת ישראל. כעבור כמה שנים נוסף סניף למוסד באורנים אשר בעמק יזרעאל.

המוסד הוקם לאחר עשרים שנות קיומם של מוסדות לחינוך ילדים במושבים, בקבוצות ובקיבוצים, שעבדו בהם מורים שכירים, שלא כולם התערו בחיי המקום ולא כולם הזדהו עם חבריהם במחשבה ובמעשה. חלק מהם נחשבו כזרים במקומם. נוסף על הליקויים הללו קשה היה למצוא מורה או גננת שיתרצו ללכת ולעבוד בקיבוץ. על כן ראו צורך גדול בהקמת מוסד מיוחד להכשיר מורים לתנועה זו ולדרכי חייה.

אחת ממטרות היסוד של המוסד החדש להכשרת מורים היתה לחנך בו חומר אנושי מבין הקיבוצים והקבוצות, וביחוד מתוך המסורים שבהם. כל “נקודה” בחרה מתוכה חברים שגילו בעבודתם ובהשקפותיהם ובדרכי חייהם הזדהות שלימה עם אנשי המקום – להכשירם במוסד זה. בני המקום שמו לב גם להשכלתם העברית והכללית ולנסיונם בעבודה גופנית, ולמידותיהם וליחסם אל הילדים.

המחזורים הראשונים היו מורכבים מחברי קיבוץ ותיקים, ברובם בני אדם מבוגרים. הללו חזרו, לאחר סיימם שנות הכשרתם, לעבוד במוסדות החינוכיים באותו קיבוץ שנשלחו ממנו ושהיו בו חברים. כעבור שנים התחילו לקבל תלמידים ותלמידות מבין חברי המשקים.

מהמתקבלים למוסד נדרשת השכלה עברית וכללית בדרגת בית ספר תיכון בישראל. אם ייכנס תלמיד שאין הכשרתו מספקת – יביאוהו לכיתת הכנה והוא ילמד בה שנתיים. רמת ההשכלה הכללית והפדגוגית הניתנת בסמינר דומה לתכנית הנהוגה בשאר בתי המדרש לגננות ולמורים. נוסף על זה מרחיבים את לימוד הטבע ועוסקים בעבודה גופנית ובאומנויות שונות ומתכשרים לחיי חברה מאורגנת.

תקציבו העיקרו של המוסד בא משכר הלימוד שמשלמים המשקים, שחבריהם לומדים במוסד, מהקצבות מיוחדות של ארגוני ההתיישבות העובדת ומהקצבת “המרכז לחינוך” של הסתדרות העובדים.

מן ההשקפה הכללית של זרם העובדים נוכל לעמוד על המטרות המיוחדות של מוסד זה²¹³.

סמינריון חרדי למורות ולגננות “בית יעקב”

נוסד בשנת תרצ“ו בתל אביב לזכרה של שרה שנירר ז”ל. מה גרם ליסודו? לאחר שנתארגנה רשת בתי הספר “בית יעקב” הוכח שתנועה זו, לחנך בנות ישראל ברוח החרדות, לא תוכל להתפתח כל זמן שלא תימצאנה מורות מוכשרות לשמש במוסדותיה.

“בתנועה הורגש מחסור גדול בכוחות פדגוגיים-חינוכיים מושלמים, שיהיו חדורים בתוך תוכם השקפה והכרה תורנית-מקורית, גדושים ידיעות התורה והמצוה, הלכה ומוסר יהודי באופן יסודי ומקורי”²¹⁴.

מעניינת ההערה הזורעת אור על בעיות ההורים החרדים: “נוסף על כך (לפתור בעית חסרון מורות) הכירו וראו ההורים החרדים בצורך לדאוג לבנותיהם אחרי גמר בית הספר העממי, בתקופת גיל ההתבגרות וגיבוש האופי וההכרה, ועדים לכך היום שזהו המוסד היחידי שכל חניכותיו בלי יוצא מן הכלל, התחתנו ברובן אך ורק עם בני ישיבות, לומדי תורה ויראי השם, שהן מעדיפות אותם על אחרים, שיש להם עמדה יציבה בחייהם, – כי רוח התורה והיראה הוא אשר שורר באוירו של הסמינריון. הרבה הורים, אף אם אינם מתכוונים לגדל את בנותיהם למורות, שולחים אותן מקרוב ומרחוק למוסד זה”.

“במתי מעט – מוסיף הרב המספר – פתחנו את שערי המוסד; בסך הכל היו לנו עם הפתיחה חמש תלמידות ותשעה מורים. כעבור שנתיים הלכה גם ירושלים בעקבותינו ונוסד המכון למורות שם”.

בסמינר שבתל אביב מתחנכות תלמידות מכל ערי הארץ ומושבותיה. ליד הסמינריון קיימת פנימיה “אהל שרה” המסודרת בבניין מודרני ונמצאים בה כל המכשירים לחיים נוחים. הסמינריון נמצא בבניין מיוחד ברחוב גרוזנברג 2, בתל אביב. אבל הבית צר מהכיל את כל הרוצות להיכנס וכעת מתכוננים המייסדים להקים בניין גדול במגרש שנרכש לשם זה ברחוב אחד העם.

בשנת תשכ"א היו בסמינר יותר משלוש מאות תלמידות. “מטעם משרד החינוך צויין מוסדנו לשבח כסמינר מצויין ביותר” – כותב הרב מ. שצ’רנסקי.

* * איני מדבר כאן על כמה מוסדות שעיקר התפתחותם חל לאחר קום המדינה, אף כי נוסדו קודם לכן, והם:

בית המדרש למורים בחיפה שנוסד בשנת תש“ז על ידי הד”ר א. בירם לטובת הישובים הקרובים לחיפה. בשנת תש"ט נפתח שם גם בית מדרש למורים ולמורות ולגננות מטעם המרכז לחינוך ולתרבות (הסתדרות העובדים), אחר כך נתמזגו יחד.

בשנת תש"ה נוסד בתל אביב בית מדרש למורים וכעבור שנה עבר לגבעת השלושה על שטח אדמה גדול של מאות דונמים. בית המדרש נבנה שם על ידי המרכז לחינוך בסיוע הועד הפועל של הסתדרות העובדים. על יד המוסד הוקמו גן בוטני, מוזיאון ביולוגי ומעבדות ללימודי הטבע. הבית נמצא באווירה כפרית ומתאמת למורים ולגננות המתכוננים להוראה בכפר ובהתיישבות החקלאית.

פרק אחד עשר: בתי ספר עליונים    🔗

האוניברסיטה העברית בירושלים

רעיון הקמת אוניברסיטה יהודית ברוחה ובתוכנה קסם לחולמי עמנו מכבר. בשנת 1466 פנו קהילות ישראל בסיציליה אל המלך יוחנן השני להקים בסיציליה אוניברסיטה חדשה, דומה לשאר האוניברסיטאות, אלא שתהא מיוחדת ליהודים. הרשיון ניתן אלא שהרעיון לא יצא אל הפועל²¹⁵.

חיבת ציון נתנה דחיפה לרעיון זה, שכן נוסף לו האידיאל של תחייה לאומית ושוויון עם עמים עצמאיים. הוגה הרעיון היה הפרופסור צבי (הרמן) שפירא, שהורה באוניברסיטה שבהיידלברג. בשנים 1884–1882 פרסם ב“המליץ”²¹⁶ מאמרים על הצורך בבית מדרש עליון שיהא עברי לאומי. בקונגרס הציוני החמישי, שנתכנס בשנת 1901, התעוררה שאלה זו ומאז לא ירדה מעל הפרק בכינוסים ציוניים, עד שהגיעה לידי התגשמות. שלושה שעמלו בהגשמת הרעיון היו חיים ווייצמן,מרדכי זאב (מארטין) בובר וברתולד פייבל. שלושתם פרסמו חוברת גרמנית על אלפי הצעירים מחונני הכשרונות המבקשים להיכנס אל אוניברסיטאות ואין ביכולתם להגשים רצונם, מחמת ההגבלות השוררות בהן, ועל ידי כך מאבדים אנו אינטליגנציה רבת ערך שהיתה יכולה להביא תועלת רבה לעמנו ולתרבותנו²¹⁷.

בינתיים התפתחה הגימנסיה “הרצליה” ביפו והתקרב זמנו של מחזור המסיימים הראשון, ושאלת המשך לימודיהם בבית מדרש עליון דרשה פתרון. בשנת 1911 קיבל הקונגרס הציוני האחד עשר, שנתכנס בווינה בירת אוסטריה, החלטה לגשת לפתיחתה של האוניברסיטה. פעולות ההכנה נמסרו לחיים ווייצמן, והוא ניגש לעבודה זו מתוך התלהבות קדושה והשפיע על הברון בנימין (אדמונד) רוטשילד ועל הפרופ. פאול אהרליך²¹⁸ לסייע בידו. יצחק ליב גולדברג מווילנא תרם סכום כסף, חלק מן הדרוש לקניית מגרש. אז נקנה המקום הרחב שעל הר הצופים.

חדשים מעטים לאחר הצהרת באלפור התחילו בהכנות להנחת אבן הפינה. בט“ו באב תרע”ח (4 ביולי 1918) הוחגה הנחת האבן בהר הצופים במעמדם של הגנרל אלנבי ושאר ראשי השלטון הצבאי בירושלים ובמעמדם של ראשי הציונים.

במשך שש השנים שלאחר הנחת אבן הפינה (1924–1918) לא נעשה הרבה להגשים את הרעיון. בינתיים התחיל מושל ירושלים, סיר רונאלד סטורס, מרבה בתעמולה שיפתחו בירושלים אוניברסיטה אנגלית לערבים ולעברים יחד, ותימצא בה מחלקה עברית מיוחדת. בהצעה זו ראו סכנה לקיומה של אוניברסיטה עברית ונוסדה ועדה להחיש פתיחתה.

הד“ר י. ל. מאגנס מאמריקה השפיע על הבנקאי הניו-יורקי פליכס ווארבורג והוא תרם חצי מיליון דולרים לשם הקמת המכון למדע היהדות. בשנת 1923 נעשה הד”ר מאגנס למייסדה בפועל של האוניברסיטה, והאסיפה שנתכנסה בשנת 1924 בלונדון יפתה את כוחו לפתוח תחילה את המכונים למדעי היהדות ולמדעי המזרח.

ביום הראשון של חנוכה שנת תרפ"ה (1924) נפתח המכון למדעי היהדות במעמדם של גדולי ישראל מהרבה ארצות. זו היתה חגיגת פתיחתו של מכון אחד²¹⁹.

לא למותר להעיר שבראשית היווסד האוניברסיטה, לפני פתיחתה, התרוצצו הדעות על מטרתה. אחד העם היה סבור שאם יקבעו לה לאוניברסיטה תוכנית הרגילה במוסדות עליונים ודומה תהא לאוניברסיטאות אחרות – לא תתן כבוד לעמנו; הוא דרש שהמוסד יתרכז בלימודי היהדות ובמדעי הרוח, ואז יעלה בידי מלומדינו שיורו בה – לתרום תרומות חשובות; רק לאחר שנים, לשתתפתח ותצליח במדורה היהדותי, יפתחו בה מחלקות אחרות כבשאר האוניברסיטאות. הד"ר וייצמן דרש יסוד מכונים של מחקר, ללא פקולטות שעיקרן הוראה, ומכיוון שהיה מומחה בכימיה ביקש שיפתחו תחילה מכון למדע זה. בינתיים הגיעו תרומות ניכרות לצרכי האוניברסיטה.

בז' בניסן תרפ“ה (1 באפריל, 1925) נפתחה האוניברסיטה – מאורע גדול בארץ ובתפוצות. אספה חגיגית ורבת עם נועדה על הר הצופים, לבשר את הבשורה ולהביע את שמחת עמנו לפתיחת תקופה גדולה בחיינו. אורחה הראשי של החגיגה היה הלורד באלפור בן השבעים ושבע; לידו ישבו על הבימה, מול קהל גדול של עברים נרגשים שעלה לחגיגה זו מכל קצווי ארץ, חיים ווייצמן ונחום סוקולוב, ראשי ההסתדרות הציונית, סיר הרברט סמואל, הנציב העליון לארץ ישראל, אחד העם וח. נ. ביאליק, הרב הראשי אברהם יצחק קוק, רבה הראשי של יהדות אנגליה י. ח. הרץ וד”ר יהודה ליב מאגנס, ומלומדים ואנשי שם, יהודים ונכרים. בחגיגות שנערכו לאחר הפתיחה הרצו אנשי מדע הרצאות אקדמיות.

כשנערכה האסיפה החגיגית על הר הצופים כבר הכילה האוניברסיטה מספר מחלקות: המכון למדעי היהדות, המחלקה לכימיה, המחלקה למיקרוביולוגיה והספרייה הלאומית. באותה שנה נפתחו המכון למדעי המזרח, המכון למתימטיקה, המחלקה לחקר טבעה של ארץ ישראל והמחלקה לתברואה.

שאלת היחס שבין המחקר וההוראה הוסיפה להעסיק את שלטונות האוניברסיטה ושוחריה. המחלקות הראשונות במדעי הרוח ובמדעי הטבע היו מכוני מחקר. סבורים היו שעל ידי כך מניחים יסוד מוצק להוראה בעתיד, שתיווצר מסורת של מחקר ועיון אקדמי אינטנסיבי, ועל כן אין צורך למהר במתן דיפלומות. והיה בזה טעם נוסף: מורי האוניברסיטה היו ברובם מלומדים יהודים מחוץ לארץ, שידיעתם בלשון העברית היתה קלושה מאוד – ואולי גם התואר קלוש קלוש הוא – וקיוו שבמשך ימי עיסוקם במחקר יסגלו לעצמם את הלשון²²⁰ ויכירו את בעיות הארץ ויסייעו ביצירת טרמינולוגיה עברית למדעים. אבל בני הישוב עצמם, שהם פרגמטיים מאד ושואפים ל“תכלית”, דרשו בחזקה שתתחיל האוניברסיטה בהוראה לסטודנטים בכל המקצועות המקובלים. דרישה זו החישה קבלת סטודנטים, לאחר בחינות שהמדענים והמורים החמירו בהן מאוד. בשנת 1931 ניתנו תוארים ראשונים לי"ג מוסמכים, והתואר דוקטור ניתן ראשונה בשנת 1936 – וזה היה בתחום מדעי היהדות והרוח.

הוראה שיטתית במדעי הטבע התחילה בשנת 1931, כשנתגבשה חטיבת הלימודים במדעי הביולוגיה. חטיבה זו הורחבה בשנת 1935 לפקולטה למתמטיקה ולמדעי הטבע. בה נכללו המחלקות כימיה, פיסיקה, מתימטיקה, בוטניקה, זואולוגיה, גיאולוגיה, מטאורולוגיה וקלימטולוגיה, בקטריאולוגיה ותברואה, פרזיטולוגיה ופיסיולוגיה. התוארים הראשונים שניתנו בשנת 1935 היו “מוסמך למדעי הטבע” (ב. ס.).

התרחבות גדולה באה באוניברסיטה לאחר השתלטותם של הנאצים בגרמניה בשנת 1933. מחמת הרדיפות אולצו רוב המורים היהודים באוניברסיטאות של גרמניה לצאת משם. רבים מן היוצאים נתקבלו באוניברסיטאות של אירופה ואמריקה, או בארצות אחרות, וחלק מהם הגיעו לישראל ומצאו מקום פעולה באוניברסיטה העברית בירושלים.

בשנת 1935 נבחרו סינט וועד פועל. הסינט בחר בריקטור ששימש כראשה האקדמי של האוניברסיטה במשך שנתיים. לועד הפועל נמסרה הנהלתה הכללית של האדמיניסטראציה. היו“ר הראשון של הועד הפועל היה ר' שלמה זלמן שוקן. מאז נתבטלה משרת הקנצלר וד”ר מאגנס נתמנה לנשיא האוניברסיטה, שימש כאישיות רמה לייצג את האוניברסיטה כלפי העולם האקדמית והאדמיניסטראטיבית. שנות הטירונות וההנהלה הארעית הגיעו אז לסופן והאוניברסיטה באה לידי בגרות – משפט זה הוציא אז פינחס ל. כהן – אחד מחברי הועד הפועל.

אחר שנת 1935 לא התערב עוד הד“ר מאגנס בענייניה השוטפים של האוניברסיטה, אך שימש כאישיות רמה לייצג את האוניברסיטה כלפי העולם היהודי והנכרי. הוא נשא את הנאומים הראשיים בפתיחת השנה האקדמית, ישב בראש טכסי חלוקת התעודות והיה מארח את הבאים ממרחק, כגון הועדה המלכותית בשנת 1937, הועדה האנגלית-אמריקנית בשנת 1947. השקפותיו הפוליטיות של הד”ר מאגנס לא היו מקובלות על הישוב ועוררו התנגדות – ברם הכל הכירו בסגולותיו הנפשיות-המוסריות והיה חביב על אנשי האוניברסיטה.

שנת 1948 היתה גורלית. כשפרצו המאורעות בסוף 1947 בארץ ישראל היתה הדרך להר הצופים מוליכה דרך שכונה ערבית, ובחזקת סכנה. המכוניות העולות להר הצופים שימשו מטרה לצלפים ולמטילי פצצות הערביים. הם גם הניחו מוקשים בדרך ונוסעים נפצעו ונהרגו. הלימודים התנהלו בכבדות, כי רוב הסטודנטים נתגייסו לגדודי ההגנה ואי אפשר היה לקיים לימודים מסודרים. ואף על פי כן הוסיפו ללמד והמורים היו מסכנים נפשם ועולים מן העיר להמשיך בהוראה ובמחקר. בעיר עצמה התקיימו שיעורים בבתי המורים. מהר הצופים הורד ציוד מדעי בשביל מעבדות ארעיות. בית הספרים האוניברסיטאי והלאומי פתח שני סניפים בעיר ונשמרו בהם גם הספרים שנתקבלו מחוץ לארץ.

כך נמשך המצב עד חודש אפריל. בעיר נורו יריות, מדי פעם נשמע רעש התפוצצויות. הסכנה ארבה מכל פינה. בניין העתון “פלשתין פוסט” (עתון ציוני באנגלית), רחוב בן יהודה ובניין קרן היסוד בירושלים נהרסו על ידי התפוצצויות, – זה אחר זה.

ביום 13 באפריל התחוללה בדרך להר הצופים טראגדיה איומה. שיירה עלתה לאוניברסיטה ולבית החולים הדסה והערבים התקיפו אותה ורצחו שבעים ושמונה מטובי בנינו, ביניהם כמה מאנשי המדע והמלומדים המצויינים ביותר, כגון: ד“ר א. י. בונאווינטורה, פרופיסור לפסיכולוגיה; ד”ר ל. דולז’אנסקי, מנהל המחלקה לפתולוגיה נסיונית של המעבדות לחקר מחלת הסרטן; ד“ר ג. וולפסון, מרצה לפיסיקה נסיונית; ד”ר ב. מישורסקי, עוזר מדעי במחלקת הד“ר דולז’אנסקי; ד”ר א. ח. פריימן, מרצה למשפט עברי; ד“ר בנימין קלאר, מדריך לבלשנות עברית; ד”ר א. בן דוד, מזכיר אקסקוטיבי של ועדת הפיתוח של בית הספר לרפואה, וד"ר ח. יסקי, מנהל ההסתדרות הרפואית של הדסה, שהכין את התוכניות לבית הספר לרפואה.

מעת הרצח הנורא הזה פסקו הנסיונות להמשיך בעבודה בהר הצופים. איש לא עלה עוד שמה, אלא לשם שמירה בלבד. על האוניברסיטה הגנו סטודנטים ועובדים אקדמאיים ואדמינסטראטיביים שהיו מנותקים מן העיר מאז התחיל המצור על ירושלים בחמישה עשר במאי. בשביעי ביולי נקבע הסכם על פירוזו של הר הצופים בפיקוחן של האומות המאוחדות. 87 שוטרים יהודיים ו-33 אזרחים הורשו לבוא בשטח היהודי של האזור המפורז – והוא מפורז עד היום – והאוניברסיטה לא יכלה לפעול כראוי, כי גם תלמידיה לא יכלו לבוא אל הלימודים – רובם שרתו בצבא ההגנה.

האוניברסיטה אולצה להפסיק את ההוראה – אף כי מוריה הוסיפו לעסוק במחקר, במידת האפשר בימי המלחמה. אנשי המדע תרמו את תרומתם בימים הרעים ההם – הם הביאו תועלת חיונית, פיקוח נפשות ממש, בשטח אספקת מים לשתיה, לאחר שחיבלו הערביים את הצינורות המוליכים מים לעיר.

בשלהי 1948, כשהוטב המצב הצבאי והבטחוני, פנתה האוניברסיטה בבקשה לשחרר את הסטודנטים שלא מילאו תפקידים חיוניים, לשם לימוד. הממשלה הסכימה לכך והאוניברסיטה שכרה את המנזר הפרנציסקאני טרה סאנטה – ששימש קודם לכן בית ספר לילדים ערביים בירושלים – לצרכי ההוראה. בנובמבר 1949 שוחררו הסטודנטים והלימודים התחילו שוב, לימודים כסדרם. כשנפתחה שנת הלימודים תש"ט – ב-22 באפריל 1949 – התחילה תקופה חדשה בתולדות המוסד העליון. האוניברסיטה הצטמצמה בבניין אחד, בטרה סאנטה, ואחר כך, כשנתברר לה שיש צורך בשטח נוסף, פתחה סניפים ושיעורים בעשרים בניינים בעיר. ודאי שפיזור זה היה מעכב את הסדר בעבודה, אבל האוניברסיטה לא פסקה מהתפתח ומספר תלמידיה הלך וגדל.

בשנת תש“י הונהגו באוניברסיטה קורסים נוספים בענפי לימוד שונים. בפקולטה למדעי הרוח הוחל בלימודים למתן תואר מ. א. בחודש מאי הגשימה האוניברסיטה את חלומה בפתיחת הפקולטה לרפואה – בהשתתפותה של “הדסה”. לאחר חודשים מספר נפתחה הפקולטה למשפטים, הוקמה מחלקה למדעי החברה והכלכלה, הגדילו את המחלקה לחינוך, גדל בית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי ונרכשו אלפי ספרים שניצלו מהספריות היהודיות שחרבו באירופה, עובדו התוכניות לפיתוח בית ספר לחקלאות עד כדי פקולטה שלמה, הורחבו פעולותיה של הועדה להשכלת העם. אז פתחו בית מדרש למורי עם, מתוך רצון להעלות את דרגת תרבותם של העולים החדשים. גדל חבר העובדים המדעיים באוניברסיטה ומספר הסטודנטים עלה משמונה מאות בשנת תש”ט לאלף וארבע מאות בתחילת תש"י.

ונראו הניצנים הראשונים. יש עובדים מדעיים מבין מוסמכי האוניברסיטה ומורים מביניהם. האוניברסיטה נעשית עצמאית, צומחת מתחתיה ומעשירה את חיינו, ונעשית כוח עצום בהתקדמותנו הרוחנית, והכרה ניתנה לה בכל העולם התרבותי²²¹. וטוב פעמים לשמוע דעת זרים, ונסתפק בזה במשפט הועדה המלכותית של בריטניה, שכתבה בדין וחשבון שלה בשנת 1937²²². "פסגת מערכת החינוך העברי היא האוניברסיטה העברית בירושלים. מטרתה העיקרית היתה ביסודה שתשמש מרכז למחקר בשביל מסיימים במדעים המדוייקים ובמדעי הרוח; אבל הדרישה לחינוך האוניברסיטאי בין היהודים גדולה היתה כל כך, שיש עתה מספר גדול של תלמידים רגילים.

“באוניברסיטה קיימות מחלקות למדעי היהדות, למדעי המזרח, למדעים הומניים בכלל, למתימטיקה, לפיסיקה, לכימיה, לבוטניקה ולכמה מדעים הקרובים לנזכרים לעיל. מדור מיוחד מוקדש לחקר מחלת הסרטן. יש באוניברסיטה חבר של כ”ז פרופיסורים, נוסף על מרצים וצוות עובדים, ובשנת 1935 היו בה 391 תלמידים, ששלושים אחוזים מהם קיבלו את חינוכם התיכוני בפלשתינא, והשאר באו מיתר ארצות, ביחוד מפולין. נמצאים בה מעבדות וחדרי לימוד במספר מספיק; ספרייתה המצויינת נערכה וקוטלגה לפי שיטות מודרניות ועל מגרש הפאר שלה שעל הר הצופים יש די מרחב לבניינים נוספים – אם יימצאו האמצעים לכך.

"והרי זה חזיון בלתי מצוי לראות בפאת אסיה אוניברסיטה העומדת על רמה גבוהה ביותר של המדע המערבי. עבודת המחקר שלה יכולה להשתוות עם פעולותיהם של מוסדות ישנים יותר. היקף מחקריה מוגבל בהכרח מפני ריחוקה של ירושלים ממרכזי התרבות המודרנית; על כן מתרכזת האוניברסיטה, ומחכמה, במקצועות מסויימים, בחקירת פלשתינא והארצות הסמוכות אליה – חקירה שלא תוכל להיעשות במקום אחר. ועל ידי כך תרמה תרומה בת ערך לידיעותינו על המזרח הקרוב, וביחוד על חיי ערב ותרבותה. פרט חשוב לכך הוא פרסומה שפרסמה האוניברסיטה את הטכסט של ההיסטוריון הערבי, אל-בלאדורי.

“האוניברסיטה תוכל לשמש למופת לכל פלשתינא בהתמסרותה למדע וללמידה טובה. היא עטרת תפארתה של מערכת החינוך היהודית”²²³.

תלמידי האוניברסיטה – נשתנה סוגם. כשהתנהלו באוניברסיטה מכוני מחקר ולא לימודים מסודרים בכיתות – היו רוב המתלמדים מבוגרים שחשקה נפשם בתורה ובמדע לשמם, בלי ציפיה לתכלית מעשית. רובם היו מיוצאי אירופה. אבל מעט מעט פינה התלמיד החוקר מקומו לצעירים ולצעירות שגמרו בתי ספר תיכוניים, והם הרוב המכריע. התלמידים נושאים בעול קשה – אמצעיהם דלים ואנוסים הם להשלימם על ידי עבודה חלקית ומשמשים בשעות הפנאי כמורים, פקידים, שליחים, עוזרות בית, מטפלות בילדים או מלצרים. אבל הצעירים אינם נרתעים אחור ועובדים קשה למען עתידם.

במשך כ"ה השנים הראשונות קיבלו תוארים אקדמיים 876 מתלמידיה. מהם 473 מוסמכים למדעי הרוח, 366 למדעי הטבע, 37 למדע החקלאות. רובם ככולם חיים בארץ וכל אחד פעיל בשדהו. 284 מוסמכים עוסקים בהוראה, 19 משמשים מנהלי בתי ספר, 77 הם עובדים מדעיים באוניברסיטה, 20 עוסקים במחקרי מדעים במכון וייצמן, אחד משמש מורה בטכניון, 57 עובדים כבקטריולוגים במוסדות רפואיים ומדעיים בארץ, 54 ככימאים. ויש שנכנסו לשדה העתונות והספרות.

בית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי – ותיק יותר מן האוניברסיטה עצמה. בשנת 1892 ייסדה לשכת “בני ברית” בירושלים ספריה קטנה בשם “בית הספרים מדרש אברבנאל” והיא שימשה בסיס לבית הספרים הגדול הזה. ד"ר י. חזנוביץ, רופא מביאליסטוק, התמסר בלב ונפש לאיסוף ספרים עבריים ואידיים, והוא שהניח את היסוד.

הקונגרס הציוני שהתכנס בשנת 1913 החליט לייסד ספריה שתשמש את האוניברסיטה העתידה להיבנות. בשנת 1920 קיבלה ההסתדרות הציונית העולמית את האחריות לספריה הלאומית. ד"ר ש. ה. ברגמן נתמנה אז למנהל הספריה. עם פתיחות האוניברסיטה עברה הספריה לרשותה. מאז מכלכלת אותה האוניברסיטה.

בתקופת השנים 1925–1930 גדל מספר הכרכים מ-74.000 עד למעלה מ-225.000, בשנת 1926 נבנה בניין לספריה בהר הצופים²²⁴. בשנת תש"י נמצאו בספריה למעלה מחצי מיליון כרכים. מדורות ההבראיקה והיודאיקה שבה הם הגדולים בעולם. הספריה מוציאה רבעון ביבליוגראפי בשם “קרית ספר”, בו נרשמים כל הספרים וכתבי העת המתפרסמים בארץ וספרים על נושאים יהודיים המופיעים בכל הלשונות בעולם כולו, וכן באות בו סקירות על ספרים מקוריים רבי ערך.

הטכניון (מכון טכנולוגי בישראל)

בפרק על מלחמת הלשונות סופר בפרוטרוט על התעוררות הרעיון לייסד טכניון בישראל, על תחילת ארגונו ולבטיו ועל המלחמה הקשה שהתנהלה על יצירת צלמו העברי.

בגלל החיכוכים השונים והמחלוקת עם החברים הציונים הציע הד"ר פ. נתן שהועד המנהל יהא רשאי להעמיד את רכוש האגודה ליסוד הטכניון למכירה פומבית, כדי לשלם את החובות שנצטברו. איך יכלו להביא הצעה זו לאחר שוויסוצקי ושיף תרמו סכומים גדולים להקמת הטכניון? אין תימה. מן הבחינה המשפטית היה הדבר בגדר החוק, כי חברת “עזרה” השקיעה חלקה לשם הבניין בצורת הלוואות, ותרומותיהם של וויסוצקי ושיף נחשבו כמתנות – על כן הופיעה חברת “עזרה” כבעלת החוב.

כוונתם של ראשי “עזרה” היתה להפקיע את הטכניון – על ידי המכירה – מידי השותפים ולהכניסו לרשותם הם, ואז יוכלו לשלוט במוסד ללא מפריעים. ההנהלה הציונית, שאף היא, יחד עם הקרן הקיימת לישראל, היו בעלות חוב, החליטה שלא לוותר והשתדלה לגייס את הסכומים הדרושים לרכישת הטכניקום בשעת המכירה. הד"ר וייצמן עמד להיפגש עם הברון אדמונד רוטשילד, למשכו כמשתתף. אבל עם התפרצות מלחמת העולם מצא המשבר פתרון אחר. אנשי “עזרה” שהיו אזרחים גרמנים, – וגרמניה היתה בעלת בריתה של טורקיה – השיגו חופש פעולה והכריזו על פשיטת הרגל של “אגודת הטכניקום”. עבודת הבנייה פסקה ועובדי המוסד פוטרו. ביום 15 לחודש מרס שנת 1915 נתקיימה המכירה הפומבית, וחברת “עזרה” רכשה לעצמה את חלקת הטכניקום על כל בנייניו.

המלחמה ארכה יותר מן המשוער והפורענויות שבאו בעטיה הפריעו את עבודת ההשלמה, והסתפקו אך בשמירת הקרקע והרכוש. הואיל וזה היה קניינם של אזרחים גרמניים לא העזה הממשלה העותמנית להפקיע את הבניינים לצרכיה. אבל כעבור שלוש שנים מהתחלת המלחמה, בשנת 1917, התפשטה החזית והגיעה צפונה, אז תפס הצבא הגרמני את הבניינים לצרכיו והפך את בתי המלאכה למכוני חיטוי ולבית מטבחיים. אחר זמן מה יצאו הגרמנים ובמקומם בא צבא טורקי ופתח שם בית חולים. על הבניין הראשי התנוסס דגל “הסהר האדום” ובגלל זה לא הפציצוהו. כשכבשו האנגלים את הארץ בשנת 1918 התקינו בית חולים צבאי בצריפים ובאוהלים ובבית הספר התיכוני. בבנייני הטכניקום לא יכלו להשתמש, משום שזוהמו ברמשים.

תוצאות המלחמה שינו לגמרי את גורל הטכניון. הצבא האנגלי מסר את בתי הספר ל“ועד הצירים” בירושלים, שהיה מורשה ההסתדרות הציונית. חברת “עזרה” ראתה שאין לה כל אפשרות לנהל את הטכניקום ומשכה ידה הימנו. החברה התרוששה בינתיים, בגלל המלחמה ותנאי החיים, וההנהלה הציונית קנתה את הרכוש מידי החברה (הסכם זה נחתם בברלין בשנת 1920) וההסתדרות הציונית שילמה במחירו 532,043 מרקים. מאז עבר הטכניקום לידי התנועה הציונית, – זה היה שתים עשרה שנים לאחר הנחת היסוד. בינתיים עלה ערך הקרקע פי כמה, כי המקום עמד להיות מרכז לשכונה חדשה, היא שכונת “הדר הכרמל”. הכרזת באלפור והכרת העמים בבית הלאומי הרימו רוח העם, והורגש יעודו הגדול של המוסד, להועיל לקידום הארץ.

המהנדס מ. הקר קיבל על עצמו את הפיקוח על הבניינים, שהיו עזובים, מהם הרוסים ומהם בלתי מושלמים. במספר חדרים השתכן בית הספר ריאלי והטכניקום עצמו לא נפתח מחסרון אמצעים. בשנת 1921 בא חיים וייצמן לביקור, ראה במו עיניו את המצב ויצא יחד עם אוסישקין לארצות הברית. וייצמן הצליח להמציא את הסכומים שהיו דרושים להשלמת הבניינים.

ועידתה השנתית של ההסתדרות הציונית שנתכנסה בשנת 1922 בקארלסבד הוציאה את העניין מקיפאונו והקציבו שלושת אלפים לי"ש לכונן מוסד מיוחד להנהלת הטכניקום. וייצמן הצליח לעניין כמה מבני עמנו המפורסמים באנגליה, שהיתה להם השפעה בארגונים גדולים, ונוסדה ועדה מכינה לערוך תקנון. במאי של שנת 1923 נוסדה מועצת הנהלה, והמדינאי החשוב סיר אלפרד מונד (שניתן לו אחר כך התואר לורד מלצ’ט) קיבל על עצמו את נשיאות המועצה. לאחר שהיות מרובות התחילו המעשים. המועצה החליטה לפתוח בחורף של שנת 1923 שיעורי ערב לכמה סוגים של פועלים מקצועיים. ראשונה נפתחו שני קורסים, אחד לפועלי בניין ואחד לנגרים, ואחרי כן הוסיפו עוד קורס למסגרים. באותם הימים נשלח חבר המועצה, המהנדס מ. בלוך מלונדון, שהיה בעל נסיון בחינוך במקצועות הבנייה וסלילת דרכים, ולשם כך נוסדה ועדה מיוחדת.

בשנת 1924 התחילו שיעורי הערב וביאנואר שנת 1925 נפתח הקורס הראשון של המחלקה לבנייה ולסלילה. ולאחר שנת לבטים נוספת התחיל הטכניות ממלא את התפקיד הגדול שנועד לו²²⁵.

וייצמן דרש שיהא הטכניון דומה למוסדות טכניים בינוניים בגרמניה ובשוויצריה. הוא ראה את העתידות וביקש להכשיר את הנוער בארץ ישראל להשתלמות טכנית, שתהא דרושה להתפתחות הארץ.

ויש שדרשו לפתח את הטכניון לבית ספר גבוה שתעודתו לחנך אינג’ינרים לצרכי הארץ – וגברה דעה זו. והטכניון, שאליו מסונפים שני בתי ספר תיכוניים, בית הספר המקצועי התיכוני ובית הספר הימי, ממלא את שתי התעודות. מהלך הלימודים בטכניון אינו שונה “ממהלכם במוסדות טכניים אחרים, בעלי רמה אוניברסיטאית”. קיימות בו ארבע מחלקות: לארכיטקטורה, להנדסה, מחלקה טכנולוגית ומחלקה כימית על שם הד"ר וייצמן.

כשניגשו לפתיחתו קשה היה למצוא מורים מתאימים: בעלי נסיון מקצועי ובעלי כשרון פדגוגי ויודעי עברית בשיעור הנדרש להרצאה ולשיחה. נמצאו אחדים שמילאו דרישות אלה: פרופ. י. גרוסמן, שהורה קודם לכן באוניברסיטה של ייקטירינוסלב (ברוסיה), נתמנה מורה למאתמטיקה; למורה לפיסיקה מינו את הד"ר א. צ’רניבסקי, שנתחנך בג’ינבה והורה בגימנסיה הרצליה בתל אביב – ושני אלה ידעו עברית. אליהם נצטרפו ממורי בית הספר הריאלי הפרופ. א. אלוף שלימד קודם בפוליטכניקום בחארקוב – ללמד כימיה וגיאולוגיה. מייד נתגלה הצורך בטרמינולוגיה עברית למדעי הטכניקה, שחסרה באותו זמן לגמרי, ואמנם חבר המורים עשה הרבה למלא את החסרון.

בזה מסתיימת ההרצאה הסדורה של התפתחות הטכניון, לפי הידיעות המצויות בחוברת מיוחדת, הוצאת המוסד, ועדיין אין לה המשך. ברם יש ידיעות על התפתחותו העצומה של המוסד משנת 1953 ואילך, ואין אלו נכנסות לתחום התקופה שבספר זה. רק לשם השלמה נזכיר שמאותה שנה נוסדה קרית הטכניון בנוה שאנן (על הר הכרמל), על שטח של שנים עשר אלף דונמים, – מקום נהדר שממנו נשקפים המראות המקסימים של מפרץ חיפה, עמק זבולון והרי הגליל. הבניין הראשון שהוקם בקריה היה המכון האוירונאוטי ולידו מעבדה אוירונאוטית. הלימודים מכינים את הסטודנט לקבלת תואר “מוסמך” ונערכו גם לימודים להשגת תואר אקדמי גבוה, מאגיסטר למדעים, וכן התואר דוקטור למדעים, הניתן למוסמכים משתלמים – לאחר שסיימו לימודם והכינו עבודת מחקר.

המהנדס העברי בארץ עשה עבודת חלוצים לא רק במלאכת הבניין ובסלילת דרכים, לא רק ביסוד תעשיה חשמלית מיכנית, אלא גם בהכשרת הלשון העברית להוראה ולדיון בתחומי המדעים השימושיים והעיוניים.

בעשרים המחזורים משנת תרפ“ט עד תש”ח (1929–1948) סיימו חוק לימודיהם בטכניון 866 סטודנטים, 604 מהם עמדו עד אז בבחינות הדיפלום וקיבלו תואר אינג’ינר. חלוקתם לפי המקצועות היא: 353 מהנדסים בנאים, 59 ארכטיקטים, 126 כימאים והשאר במקצועות אחרים²²⁶. וידיעות נוספות: כשנפתח הטכניון היו בו 27 סטודנטים, ובשנת תשט“ו – אלף וחמש מאות. כשבעים הוסיפו להשתלם לשם קבלת תואר אקדמי גבוה, וי”ז מהם קיבלו תואר דוקטור.

עד סוף תשכ"ב הוציא הטכניון שלושים וחמישה מחזורים וגמרו חוק לימודיהם למעלה מארבעת אלפים איש. הם נקלטו בחיים הכלכליים בארץ, בשירות הממשלה, בצבא, במוסדות לאומיים ופרטיים, בתעשיה, בחקלאות ובבניינה. את ערכם לפיתוח הארץ ולקידומה יוכל להעריך אך איש כלכלה ומדינה.

מכון וייצמן

תולדות המכון מתחילות משנת 1933. אז נטע מר ישראל זיו את גרעינו. ידידיו של וייצמן, משפחות מארכס וזיו מאנגליה הגישו לו שי – פינה שקטה לעבודתו המדעית, בימים שהוא נפנה משליחויותיו המדיניות. הבית והמעבדה נקראו על שם דניאל זיו, צעיר רב כשרונות, שנפטר בלא עתו, בנו של ר' ישראל זיו מלונדון.

הבית והמכון נמצאים במושבה הותיקה רחובות, והפרדסים נשקפים משם בכל הדרם. המכון המוגדל שנתפתח מזה והנקרא על שם וייצמן ניתן לו כמתנה ליום הולדתו השבעים מיהדות אמריקה בשנת 1944. המדור לפיסיקה נחנך בנובמבר של שנת 1949, כשמלאו לוייצמן שבעים וחמש שנים.

בימיו הראשונים של יסוד המכון היתה המגמה הכללית בארץ חקלאית, ולכן היה המכון מוקדש למחקרים בשטח זה כדי לפתח את עבודת האדמה לכל סוגיה ולהכשירה לקליטת עולים. הואיל ובימים ההם היתה רווחת הדעה שאין החקלאות יכולה לפרנס את העוסקים בה, בא המכון לבחון את הדבר. ולאיזה מסקנות הגיעו? שסיבת החיזיון היא שאין שוקה של החקלאות יציב ביותר, מסיבת היבוא המובא מארצות אחרות, ומסיבות אחרות שאין שליטה עליהן. על כן התכוון המכון לבקש דרך השיפור הכלכלי על ידי הכנסות נוספות מוצרי החקלאות. אפשרויותיה של התעשייה הכימית גדולות. אחד מן הנסיונות הגדולים היה בתהליך התסיסה, שגילה אותו הד"ר וייצמן לפני מלחמת העולם הראשונה – זה התהליך ששימש ליצירת אַצֶטוֹן וכוהל-בוטיל.

ראשית התעניינותו של וייצמן בתהליך התסיסה באה מרצונו לסַנְתֵט גומי. כי מחירי הגומי הטבעי האמירו מאוד מראשית המאה, וביקש וייצמן למצוא לו תחליף. אגב נסיונות אלו התפתח דבר המוצרים אצטון וכוהל-בוטיל. באצטון השתמשו ליצירת אבק שריפה שאינו מעלה עשן, וכוהל-בוטיל איפשר את גידולה של תעשיית המכוניות, כי הכוהל מונע חלודה ומשמש כממס. רעיון זה הביא אחר כך ליצירת הגומי הסינתטי.

תוכניתו של וייצמן היתה להשתמש בפסולת תוצאת החווה או במוצרי החווה למטרות שונות, כגון: יצירת חומר פלאסטי מפרי הקיקיון הצומח בשטח ים התיכון גם בחול, בלי השקאה. אם כך הדבר הרי אפשר יהא לגדלו גם במדבר ולהשתמש בו לשם מוצרים חשובים.

קבוצת ידידיו של הד"ר וייצמן בצרפת סייעו לו בעיבוד שיטה ליצור חומר של ניילון משמן קיק. המכון שיכלל את השיטה ויצר שיטות אחרות והתאימן לאמצעים הטכניים של ישראל.

חוסר יערות בישראל עורר את המחשבה ליצור חומרי תחליפים לעץ. המכון פיתח קרש פלאסטי מקני סוף, מעשבי קיץ ומנסורת. וכן טיפל המכון בבעיית התפלת מי הים, משום שהארץ סובלת מחוסר מים.

המכון הכשיר תוצרתם של תכשירי רוקחות. מניין חבר העובדים היה בשנת 1948 ששים וחמשה אנשי מדע שהתלקטו שמה מכל הארצות. המכון מילא תפקידים חשובים לישוב וגדול ערכו מאד להתפתחות המדינה בהווה ובעתיד. רובו של החבר הוא של אנשים צעירים.

שטח המכון מתפשט על מאתים דונם, ועוד שלושים וששה דונמים הוקדשו לשיכונם של אנשי המדע והעובדים. מחלקותיו הן: כימיה, ביופיסיקה, אופטיקה, מחקר באיזוטופים, מתמטיקה שימושית וביולוגיה נסיונית. עבודתו הגדולה המעוררת השתאות חלה בעיקר מראשית ימי העצמאות, ואין תאור זה נכנס לתחום הספר הזה.

פרק שנים עשר: ממשלת המנדט ויחסה לחינוך העברי    🔗

כשנוסדה האדמיניסטארציה הצבאית של אנגליה בארץ ישראל ולא היה עדיין שלטון אזרחי – מצאה בתי ספר של מושלימים (ערביים) שהחזיקה קודם לכן הממשלה העותומנית, מערכת בתי ספר עברים שנתמכו על ידי ההסתדרות הציונית, ובתי ספר שונים לנוצרים וליהודים שהוחזקו על ידי עדות שונות או על ידי ארגונים מחוץ לארץ.

בשנת 1920 נוסדה מחלקת החינוך של הממשלה ומיד הכירה באוטונומיה של בתי הספר העברים. ברם היא קיבלה על עצמה אחריות פיקוחית וכלכלית על בתי הספר הערביים שכולכלו קודם לכן על ידי השלטון הטורקי.

מר הומפרי באומן, מי שהיה מנהל מחלקת החינוך של השלטון הבריטי בשנים 1936–1920, כתב בספרו שהופיע בשנת 1942 כדברים האלה:

“חובתה הראשונה של האדמיניסטרציה החדשה היתה לקבל את ירושת טורקיה, את בתי הספר של הממשלה, להכיר בהם, לשפרם, לסגלם לתנאים המודרניים ולהגדיל את מספרם. הם הוסיפו להתקיים בבתי הספר של הממשלה ושיטת הנהלתם נודעה כ”מערכת בתי הספר הציבוריים של הערביים".

"האמצעים הכספיים שבידינו מצומצמים היו – על כן היתה חובתנו להוציא הסכומים שהיו ברשותנו במקום שהיו דרושים ביותר. ליהודים היו סכומים ניכרים ותקציבם הכולל לצרכי החינוך לא היה פחות בהרבה מזה של הממשלה. על כן החלטנו לתת עצמאות בשיעור רחב לארגון היהודי והסתפקנו במתן תמיכה לגולגולת – כאשר נהגנו עם כל בתי הספר שלא היו שייכים לממשלה. “סיר הרברט סמואל… ידע שבכל עת שנוסדה נקודה חדשה, כשהעולים דרו עוד באהלים או בצריפי עץ, ייחדו בניין לבית ספר. הם (ההורים) היו מוכנים לשלם שכר לימוד, וכך הגדילו את תקציב החינוך; ואף על פי שלא היה זה מספיק בשום פעם לדרישה שהלכה וגברה לבתי ספר חדשים או להגדיל את הישנים – יכלה ההסתדרות הציונית, ואחר כך הועד הלאומי, לספק חינוך כמעט לכל בני הישוב היהודי בפלשתינא”²²⁷.

עד שנת 1922 לא נתנה הממשלה כל תמיכה לחינוך היהודי, ורק משנת 1922 הסכימה להקציב תמיכה קטנה בסכום של 200 מיל לשנה לגולגולת.

יחסה זה של הממשלה הרגיז את ההסתדרות הציונית. היא קיטרגה על ההפלייה לרעת בתי הספר העברים – ההסתדרות טענה שמערכת החינוך היהודי לא הוכרה רשמית כמערכת בתי הספר הערביים הציבוריים. היא טענה שהצהרת באלפור הבטיחה לכל עדה את הזכות להחזיק בבתי ספרה לבניה, ועליה לקבל רק את דרישות האדמיניסטרציה הנוגעות בחינוך הכללי. ברם הממשלה לא הראתה כל רצון להחזיק את בתי הספר העברים.

האם היתה ההסתדרות הציונית מסכימה, אילו היתה הממשלה מקבלת את בתי הספר העברים לרשותה? – ספק גדול הוא. נביא בזה דברי ד“ר בן ציון מוסינזון מתוך הרצאתו בישיבת הנהלת הועד הלאומי והנהלת הסוכנות מיום ט' בניסן ת”ש. הוא מסר את תוכן שיחתו עם מר באומן, מי שהיה מנהל מחלקת החינוך הממשלתית:

“שאלתי (את באומן): מדוע אין הממשלה מתעניינת התעניינות יתר בענייני החינוך העברי, ובאותה שעה היא בונה רק מערכת חינוך ערבית? ועל כן ענה לי: אולי היחס הזה הוא לטובתכם. לו הייתי אני בעל החינוך העברי לא הייתי יכול להרשות לכם לתלות את תמונת הרצל בבית הספר, וגם לא את הדגל הלאומי שלכם. עתה כשאני בא כאורח אליכם, אני קם בזמן שאתם מנגנים או שרים את “התקוה”. אם אני אחראי לחינוך שלכם – לא רק שלא אקום, כי אם גם לא אוכל להרשות לכם לשיר את “התקוה” ולנגנה”.

ועוד הוסיף:

“אם החינוך העברי יהיה בידי הממשלה, לא תוכל הממשלה להפלות בין בית הספר הערבי ובין העברי. ואם היא קובעת לערבים בית ספר של ארבע מחלקות²²⁸, לא תוכל להסכים שלנו יהיו בתי ספר של שמונה מחלקות”²²⁹.

אפילו התמיכה הזעומה של 200 מיל לגולגולת שניתנה משנת 1922 הוקצבה לשם מטרות מסויימות, התקנת שרותים היגיניים וסניטריים לפי תקנות משרד הבריאות הממשלתי. לתלמידי בית ספר תיכוני הוקצבו 500 מיל.

בשנת 1926 החליטה הממשלה להקציב לרשת בתי הספר של ההנהלה הציונית תמיכה שנתית על בסיס של היחס המספרי 1: 5, הוא היחס שהיה קיים באותו זמן בין האוכלוסיה הערבית לבין היהודית – 20% יהודים, לפי ספירתה הרשמית של הממשלה. נוהג של חישוב זה נמשך עד אפריל 1933. ובהתאם לאחוזים אלו היתה הממשלה משלמת להנהלה הציונית באותה תקופה עשרים אלף לא“י לשנה, בהפחתת שמונה מאות לא”י, דמי משכורתם של המפקחים היהודים במחלקת החינוך של הממשלה.

באפריל 1933 נקבע מפתח חדש לחישוב השתתפות הממשלה בתקציב החינוך העברי, על בסיס אחר. במקום מספר התושבים שימש מספר הילדים בגיל 5 –15 שנים, מספר שהתבסס על המפקד הממשלתי משנת 1931, ואחרי כן על הערכות מספר הילדים הערביים והיהודים – הערכות שנשתנו שנה שנה לפי הנתונים של מחלקות הבריאות והעלייה הממשלתיות. השלטון קבע את תקציבו בפרופורציה שווה לאחוז הילדים היהודים בהשוואה למספר הילדים הערביים בארץ מגיל 5–15. לפי זה לא התחשבו כלל בצורכי החינוך העברי בכלל ולא במספר התלמידים היהודים בהשוואה למספר התלמידים הערביים בארץ. כדוגמה לדרך הממשלה ישמש חישובה בהשתתפותה בהוצאות לחינוך היהודי לשנת הכספים שנגמרה בסוף מארס 1943. לפי הערכת הממשלה היה מספר הילדים הערביים בראשון לאוקטובר 1942 – 291,584 ומספר היהודיים – 79,961; הוה אומר קצת יותר מעשרים ושבעה אחוזים ממספר הילדים הערביים. מכיון שההוצאות השוטפות של החינוך הערבי עלו בשנת הכספים הנ“ל 269,494 לא”י, נקבעה הקצבה לצרכי החינוך העברי באותה שנה 72,298 לא“י, שהיוותה קצת למעלה מעשרים ושבעה אחוזים מההוצאה הכוללת לחינוך הערבי היהודי ביחד שהיה 341,792 לא”י.

בהערכת מספר הילדים הערביים הכניסה הממשלה בחשבון גם את ילדי הבדוים בנגב, שמעולם לא בקרו בשום בית ספר ושמספרם בשנה הנזכרת לעיל עלה ל-23,400. מאידך גיסא מן הראוי לציין שלפי מספרי המחלקה הסטאטיסטית של הסוכנות היהודית הגיע מספר הילדים היהודים באותה שנה ל-88 אלפים, כנגד 29,961 – הסוכנות הכניסה בחשבון את הבאים באורח בלתי רשמי לארץ. לפי החישוב היהודי היה מספר הילדים היהודים יותר משלושים אחוז ממספר הילדים הערביים, ואילו מספר התלמידים היהודים היווה באותה שנה למעלה מ-47% ממספר התלמידים שבארץ. והתמיכה המקופחת לא הוכנסה בשלימות, כי הממשלה לא אישרה את תקציבו של הועד הלאומי לחינוך, ושילמה את קצבתה אך לפי חשבון תמיכה שנתית בסך 62,000 לא“י, בגבולות התקציב שנתאשר על ידי מחלקת החינוך של הממשלה. השתדל הועד הלאומי שיפחיתו את הקיפוחים ולא עלתה בידו. הפורמולה לא נשתנתה. הועד הלאומי הוכיח לממשלה שהוציא במשך עשרים ושבע שנים סכום המתקרב לתשעה מיליון לי”ש להחזקת החינוך העברי – ומזה השקיע הישוב 6 מיליון ופיק“א – 115,000 לא”י, הנהלת הסוכנות מיליון וחצי והממשלה אך 10%, בעוד שלערביים הקימה הממשלה שורה של בניינים משוכללים ומצויידים יפה, בכל הרהיטים והמכשירים הדרושים. וליהודים הקציבה בכל שנות קיומה של רשת החינוך סכומים פעוטים שהצטרפו ל-35,000 לא"י. עשרות בתי ספר עבריים היו משוכנים בדירות שכורות, שלא היו ראויות לצרכי הוראה, והצטופפות התלמידים היתה מופלגת, ובתי ספר רבים הוכרחו לנהל את הלימודים בשני המשכים.

בתזכיר שהגישה הסוכנות לממשלה כתבה:

"בסעיף 15 של המנדט נאמר: אין לשלול ואין לקפח את זכותה של כל עדה להחזיק בתי ספר משלה ובלשונה, בתנאי שתמלא את הדרישות החינוכיות הכלליות שההנהלה תראה צורך להטילן.

“אנו מביאים סעיף זה כפשוטו. הזכות לממשלה להטיל עלינו דרישות בעלות אופי כללי, השוות לשאר בתי הספר, כגון דרישות היגייניות וסאניטריות, שלא יינתן לתלמידים חינוך מוסרי פרוע, שלא תתנהל הסתה גזעית העלולה להפריע את שלום הציבור²³⁰, אולם הדרישות המוצגות לנו בשנים האחרונות תוך איומים על הפסקת תשלום ההקצבה או ניכויים ממנה – אינן כלליות ואינן מותאמות לסעיף הנ”ל של המנדט. מחלקת הממשלה מציגה לנו דרישות על מספר שעות ההוראה בכיתות, מעכבת פתיחת כיתות נוספות שאנו רואים אותן הכרחיות, מציגה לנו דרישות אולטימטיביות על הכנסת שינויים בתוכנית הלימודים וכופה אותנו להחזיק בענפי עבודה מסויימים, שאינם, לפי דעתנו, יעילים כל עיקר, מציגה דרישות להנמכת רמת בית הספר העממי והכנסת שינויים בו מתוך התאמה לבית הספר התיכון. עניינים אלה הם בהחלט פנימיים, ועם ישראל אינו יכול בשום אופן להשלים עם ההתערבות היתירה של מחלקת החינוך של הממשלה, מפני שאנו, הישוב העברי בארץ, זכאים להחליט על עניינים אלה על יסוד הכרעות פנימיות במוסדות שלנו"

ירושלים, י“ט בחשון תש”ו, 26 באוקטובר 1945²³¹.

כל ימי המנדט היו מאבקים. הממשלה השתדלה לצמצם את היקפו של החינוך העברי, לבל יעלה בהרבה על החינוך הערבי. שאיפה זו מובעת יפה בדין וחשבון של הועדה המלכותית משנת 1937:

תשובות האדמיניסטרציה (לדרישות הועד הלאומי להגדיל את התקציב לחינוך העברי) היא כללית. שיטתנו להשוות את המעמד התרבותי דורשת מאתנו להעדיף את הערבים שהם מפגרים יותר. אלו היינו מחלקים את ההוצאות מן התקציב הכללי שנקבע לחינוך בין יהודים וערביים על יסוד הביקור בבתי הספר – היה זה מגדיל את היתרון שיש לראשונים (ליהודים) ועלול הדבר להרחיב את הפער התרבותי, מאשר לצמצמו. בשנים האחרונות מצאה הממשלה שהכספים שברשותה אינם מספיקים למלא את דרישות הערביים לחינוך מאיזה סוג שיהיה והוכרחה להשיב ריקם רבים מהרוצים להיכנס לבתי ספר. על כן, עד שיבוא הזמן שנוכל להוציא הרבה יותר להתפתחות החינוך הערבי ונוכל להביאו לדרגה שווה עם החינוך היהודי, הרי אין זה מן הצדק להגדיל בהרבה את ההקצבה לועד הלאומי… אין תמיכת הממשלה צריכה להינתן כדי לשנות את היחס השורר עתה בהקצבה ליהודים והסכומים המוצאים לערביים"²³².

ובכן למרות העובדה שהמנדט ניתן לשם פיתוח בית לאומי ליהודים היתה שאיפת האדמיניסטרציה ליצור פלשתינא ולא ארץ ישראל, מושבה אנגלית חדשה ולא בית לאומי לישראל. השקפה זו מצאה לה בדברים אלה שבדין וחשבון הנזכר:

“הנטיה הלאומית בחינוך כללית היא, גם בארצות אחרות נמצאנה; והרי היא תוצאה טבעית, בלתי נמנעת כמעט, מן הציונות בפלשתינא. מעוניינים אנו אך לציין שמגיל שלוש או ארבע ילדי הגן לומדים עברית, אם אינם יודעים אותה עדיין. מפתחים בהם גאווה בעבר היהודי ובבית הלאומי. הישג יהודי אינטנסיבי ואכסקלוסיבי היא נקודת מרכז דינמית בכל התפתחותם האינטלקטואלית. הרעיון שעליהם (על היהודים) להיות אזרחים-חברים עם הערביים בפלשתינא השייכת לשניהם, ניכר רק בלימוד מעט ערבית בבית הספר התיכון. ודבר זה, שהוא טוב בפני עצמו, אינו מספיק כלל, כל זמן שהלימוד בא מתוך שאיפה יהודית מיוחדת, ולא מתוך שאיפה פלשתינאית. עד היום מקשה החינוך היהודי יותר ויותר על ההבנה ההדדית בין הגזעים, יותר מאשר להקל עליו. כי משנה לשנה עולה ומתגברת הלאומיות היהודית”²³³.

בין השאיפה היהודית שלשמה ניתנה הצהרת באלפור ובין שאיפת האדמיניסטרציה הבריטית הפרידה תהום. מלבד המדיניות הברורה היו גם סיבות פסיכולוגיות שהשפיעו במידת מה על מהלך הענינים. פקידי מחלקת החינוך היו פקידים טיפוסיים שהיה להם נסיון במושבות אחרות ²³⁴ ויחסם אל “הילידים” (נייטיבס) היה קולוניזאטורי – ללמדם קרוא וכתוב ולהשפיע עליהם מרוח התרבות, והילדים היו צריכים להיות מקבלי הטובה ומחזיקים טובה, ברם היהודים גאים, מתייחסים אל הבריטים כאל שווים, מתווכחים, מקטרגים על קיפוחים, שואפים ללאומיות שלימה ועצמאית ועומדים על דעתם. על כן רחק לבם של הפקידים מן היהודים והשתדלו להצר צעדיהם.

פרק שלושה עשר: חלקו של המורה העברי בחינוך בארץ ישראל    🔗

המורה שבכל עם – יעודו הוא למסור מורשת אבות לבנים, ועל כן ייחשב ממילא על בוני האומה. אפשר לו למורה לעשות חובתו במסגרתו הקבועה, הקבועה, בעבודה שיגרתית. הלא כל בעל מקצוע יוצא ידי חובתו בעצם עשותו מלאכתו, ואם כשרון לו ישובח.

ברם המורה העברי הטוב מתקופת חיבת ציון – תפקידו ופועלו היו מסוג איכותי אחר. מסופקני אם התכוון מי שהיה למורה – להוראה דווקא; בראש וראשונה היה מסור לאידיאל של תקומת העם ותחיית תרבותו, ומתוך זה בא להורות. הוא היה מטיפוסו של “ההולך אל העם”, שהיה ידוע ברוסיה בימי ההתכוננות להפיכה.

התבוננו נא במורים העברים שבימי התחייה הראשונים וראו שכמעט כל אחד מהם הצטיין בעבודתו הלאומית-הציבורית. הוא לא היה מן המסתגלים והמתפשרים, אדרבה – לעתים קרובות פעל בניגוד לרצון ההורים ועמד במלחמה עם השפעות בני אדם ואיגודים. המורים לא היו ממלאים רק תפקיד של מסירת מורשה מקובלת – הם היו מחיים מורשה קדומה, שנסתלפה או נשכחה. הם היו מהפכנים שבאו ליצור חברה חדשה על יסוד ערכים גדולים לאומיים ואנושיים. הם ביקשו לשרש את סילופי חיי הגולה ולהשריש דרכי חיים בריאים – ועל אלה מסרו נפשם.

כשהתחילו ראשוני המורים לפעול בארץ – אחדים מהם היו ילידי הארץ ורובם המכריע בא ממזרח אירופה – הרגישו בצורך הארגון, לעבוד בצוותה. איש איש לבדו לא יכול היה להילחם עם הישן, והעיקר לא יכול היה ליצור את הצורות החדשות. הם שאפו להחיות את הלשון העברית בדיבור בבית הספר, וממנו – בחיים, ולהרחיבה, כדי שתספיק לכל צורכי ההוראה והחיים. מן ההכרח היה ליצור את המונחים הדרושים להוראת מדעי הטבע והחברה; הם ביקשו לקשר את הדור הצעיר אל הארץ בחבלי אהבה ולהרגילו בעבודת האדמה וביגיע כפיים בכלל – כנגד הרגל אבותיהם במסחר ובתיווך. איך יוכל היחיד הבודד להשיג הישגים גדולים כאלה?

צעד ראשון לארגונם נעשה על ידי המורים ב“אסיפת המורים” שנתכנסה בשנת תרנ"ב–1892, ובכינוסם ההוא קבעו לעצמם את שתי המטרות הללו:

"א. להכיר איש את רעהו, להתייעץ, להחליף דעה – והיה מעשה החינוך שלם;

ב. להשריש בתוך ליבות חברינו המורים את ההרגשה של גודל האחריות אשר עלינו, ועד כמה שעלינו לפקוח עין ולדעת לאן אנו הולכים, ולהכיר שעלינו לתת דין וחשבון לדור הבא".

“לתת דין וחשבון לדור הבא” – זוהי האחריות הגדולה שהרגישוה במעמקי נפשם²³⁵.

שמונה פעמים התאספו מורי ארגון זה שנקרא “אסיפת המורים”, ולאחר ארבע שנים נתבטל. סיבות הביטול היו: האחד נפטר, שלושה עזבו את ההוראה; שלושה לא יכלו לבוא אל האסיפות, אולי משום ריחוק המקום, ושניים ממורי ירושלים – לא נתנו להם מנהלי בתי הספר שהורו בהם – להצטרף לארגון, שכן ראו בו המנהלים כוח העשוי להתנגד לשלטונם. נשארו על כן רק ארבעה מורים מן המייסדים, “שבלים בודדות”, ללא כוח חברותי. התפרקות זו של הארגון היתה אך ארעית, וקיומה של אסיפת המורים לא היה לשוא. האידיאה השתרשה והפעולה נמשכה. כך כשבאה לארץ משלחת “חובבי ציון” מרוסיה ומנחם מ. אוסישקין בראשה – הניחה זו אבן הפינה ל“אגודת המורים” שגדלה עם התפתחות הארץ והחינוך, עד שנסתעפה להסתדרות המורים הגדולה והחזקה המתקיימת כיום.

המשלחת קראה את המורים לאסיפה בקיץ של שנת תרס“ג ונענו לה כששים מורים ומורות. הועידה נקראה לזכרון יעקב ביום ח' אלול תרס”ג, שם נוסדה “אגודת המורים”.

מוסדות החינוך היו אז מעטים, מפורדים ושונים בתכנית לימודיהם. רק בתי ספר מועטים במושבות ובית הספר לבנות ביפו שהוחזקו על ידי “חובבי ציון”, היו עבריים ועמדו על דרגה טובה, והשאר לקויים היו בעבריותם ושסועים במטרותיהם, משום שעמדו ברשות חברות מחוץ לארץ שמגמותיהן לא היו כלל לאומיות, כגון: בתי הספר של חברת “כל ישראל חברים” הצרפתית,“עזרה” הגרמנית ו“אגודת אחים” האנגלית. כל אלה היו חברות פילנטרופיות, ורוחן – נאמנות גדולה לארצותיהן וללשונותיהן ולתרבותן. כל בית ספר התנהל לפי רוח תרבותה של החברה הרחוקה. ספרי לימוד למקצועות הכלליים – מדע, טבע והיסטוריה – לא היו בנמצא. היו בספרות העברית כמה ספרים בודדים במדע שנתחברו בשנות ההשכלה בחוץ לארץ – על פי הרוב לא על ידי מומחים מקצועיים, אלא על ידי מתרגמים – מסבירים, ותוכנם ישן וסגנונם מליצי. על כן הוכרחו המורים להשתמש בהכנת שיעוריהם בספרי לימוד זרים, רוסים, צרפתים או גרמנים, ולתרגם את המונחים בעצמם, לפי יכולתם ושיקול דעתם. פיקוח על בתי הספר לא היה, וכל מנהל עשה בבית ספרו כרצונו. אחידות לא היתה.

המורים עסקו על כן בעבודה בלתי רגילה בחברה פרופיסיונאלית: הם הוכרחו לעסוק ביצירה, יצירת הכלים הדרושים לשיפור החינוך ויצירת תכנית אחידה. הם ייסדו אז את “מרכז המורים” והיה למעין מוסד עליון, ותפקידו כתפקיד משרד חינוך ממשלתי בארץ אחרת. הדאגה לשיפור החינוך עמדה במעלה ראשונה והדאגה לשיפור מצבו הכלכלי של המורה – במדרגה שניה.

בועידת המורים בזכרון יעקב קיבלו שלוש מטרות ראשיות: “א. הטבת מצב החינוך בארץ ישראל ומתן צביון אחד לחינוך בכל בתי הספר; ב. תחיית הלשון העברית ורוח ישראל בבית הספר; ג. הטבת מצב מורי בתי הספר בארץ ישראל”. שתי המטרות הראשונות עליונות היו והאחרונה היתה גם אחרונה לדאגה.

פעולה חשובה מאד היתה עריכת תכנית הלימודים לבתי הספר על ידי מרכז המורים בשנת תרס“ג (1903). זו היתה התכנית המפורטת הראשונה שנתקבלה למעשה והשפעתה היתה לטובה. הצורך בהרחבת הלשון היה גדול, הכרחי ודחוף. כל אחד ממורי המקצועות חידש מלים משלו וגדל הבלבול. ציירו לעצמכם שמות עצמים מעולם החי והצומח והדומם, שונים זה מזה בכל מקום. באסיפה השניה של “אגודת המורים” שנקראה לגדרה בקיץ של שנת תרס”ד החליטו לייסד את “ועד הלשון” וקבעו מקומו בירושלים, שכן שם נמצאו בני הסמך: יחיאל מיכל פינס, דוד ילין, אליעזר בן יהודה, ד"ר א. מזיא ויוסף מיוחס. עליהם הטילו את המשימה הגדולה של קביעת מונחים למקצועות הלימוד. עבודתו הלאומית הגדולה של הועד להעשרת הלשון ידועה וממנו התפתחה האקדמיה ללשון העברית.

כאמור חסרו ספרי לימוד חדשים למקצועות המדע, הישנים לא היו נאותים לשימוש. גם חסרון זה השתדלו המורים למלא ובאותה אסיפה כללית, השניה, החליטו לייסד הוצאת ספרים בשם “קוהלת”, לפרסם “ספרי קריאה לילדים וספרי לימוד לעברית ומדעים לתלמידים ולמורים”. אם כי לא רבים היו הספרים שיצאו על ידי “קוהלת”, היו המעטים שהופיעו לברכה. יצאו “תרגילי חשבון” ו“תורת החי” ו“תורת הספרות ו”שיעורי הסתכלות" וידיעת המולדת וספר “הארץ” – כתיבת הארץ. אחר כך יסדו דו-ירחון בשם “החנוך” וספרים טובים למורים, כגון “שיחות פסיכולוגיות למורים” של ויליאם ג’יימס בתרגומו של ניסן טורוב ו“פסיכולוגיה” של וו. ירושלים בתרגומו של מ. ברכיהו.

תחיית הלשון העברית, הפלא הגדול בתולדות העמים, פלא שאין דומה לו – היא פעולת המורים העבריים. גן הילדים שהשתדלו המורים לפתחו – היה ליסוד מוסד בהגשמת שאיפתנו התרבותית-הלשונית. שם קבעו בנפש התינוקות את לשוננו ועשאוה טבעית, ומן התינוקות עברה הלשון להורים. המורים ייסדו גם שיעורי ערב למבוגרים – ועבדו שלא על מנת לקבל פרס. וכשהגיעה השעה ההיסטורית הגדולה להילחם מלחמת השפות עם ה“עזרה” הגרמנית עלה המורה למרום שלבו ומשך את העם אחריו, וניצחו העברים והוקמה מערכת חינוך ששימשה יסוד החינוך כיום²³⁶.

בנוגע לפעולת המורים רשאים אנו להשתמש במלים הנשגבות “במסירת נפש”. בימים הרעים, בימי משבר כלכלי או בימי מצוקה בקופת החינוך, לא קיבלו המורים משכורתם, אלא לאחר פיגורים ממושכים, – והמורים לא ברחו מן המערכה והוסיפו להתכנס להרצאות לשם השתלמות, ובשעות חירום ויתרו על חלק ממשכורתם הדלה, ובלבד שלא תרד מערכת החינוך מדרגתה ולא יסבלו התלמידים²³⁷.

הזמנים נשתנו. הישוב גדל. המועצות והעיריות התחילו נושאות בעול החינוך והתפתחו תנאים בחינוך של עובדים ומעבידים והורים ועסקנים שדעתם נשמעת ופעמים מכרעת, ומן הדין הדמוקראטי שיהא כך, והמורה חדל להיות הגורם היחידי או הראשי בשטח החינוך. יש מנהלים וריכוזים ומפקחים ואדונים. טיפוסי המורים שנתרבו אף הם נשתנו. מעשרות או מאות מורים שהיו נושאי האידיאל הלאומי גדלו השורות לאלפים ורובם מילדי הארץ, וההוראה משמשת להם אומנות נורמאלית, אצילה אמנם, ואף על פי כן אומנות שבה תלויה פרנסתם, והם מחוייבים ללחום מלחמת חייהם כבכל ארץ²³⁸.

המורה חדל על כן להיות הגורם היחידי בשיפור החינוך.

ברם כל מי שיבוא לחקור בפעולת המורה וחלקו בחינוך יוכרח להודות שהמורים היו הגורמים הראשיים לתחיית הלשון ויוצרי בתי הספר ודרגתם: בוני העם.

אמר יוסף עזריהו, מטובי המורים ויודעי תולדות החינוך בארץ והתפתחותו:

“בית הספר העברי הוא כולו יציר רוחו ופרי עמלו של המורה העברי. לא הציבור ולא מוסד עליון כונן את מצעדיו הראשונים או כיוון דרכו. אדרבה, המורה שנשא נפשו לתחייה לאומית, הוא שהקימו והתווה את מגמתו לרוב בניגוד לדעת הציבור ובניגוד לדעת מכלכלי צרכיו, ולעתים קרובות גם במלחמה קשה כנגדם”. ואת דעתו זו אישר בפרטים מדוייקים ומפורטים, על יסוד עובדות ומעשים²³⁹.

פרק ארבעה עשר: סקירות, סיכום וביקורת    🔗

כדי לשפוט על מערכת חינוך – טוב לשמוע דעתם של מומחים מבפנים ומומחים-אורחים, זרים, הרואים את המוסדות ופעולתם ראייה ראשונה, ואולי גם אובייקטיבית יותר. בשנת 1945 סידרה ממשלת המנדט קומיסיה לבדוק במצב החינוך העברי בארץ ישראל. בראש הקומיסיה עמד סיר ארנולד מקנייר, ואחד מחברי המשלחת היה עברי ציוני מאנגליה, סיר אריה סיימון, שבאיזה הערכות הסתייג ממסקנות הקומיסיה. תשעה שבועות שהתה הקומיסיה בארץ ומיד אחר זה הוציאה דין וחשבון מפורט התופס יותר ממאה עמודים²⁴⁰. מן הדו"ח הזה נביא כמה קטעים.

גני ילדים (סעיף 103):

גני הילדים הם יסוד המבנה החינוכי. הם אינם מוחזקים על ידי הועד הלאומי, אלא על יד עיריית תל אביב ושאר שלטונות מקומיים. הילדים נכנסים כשהם בגיל ארבע ונשארים עד שנת השש. בקיבוצים ובמושבים הם נכנסים כשהם בני שלוש. בשנת הלימוד 1944–5 היו ברשות הועד 339 גנים ובהם נמצאו 12,500 תינוקות, וכחמשת אלפים נוספים נמצאו בגני ילדים פרטיים. עובדה זו מוכיחה שילדי רוב בני הישוב מבקרים בגנים. ההורים מחשיבים מאד את החינוך הזה והם מוכנים לשלם שכר לימוד מסכום קטן בערך עד שלושים לי"ש לשנה, לפי היכולת. כל זה בא לא רק משום שגן הילדים משחרר את האמהות מטיפול, אלא גם מפני ההרגשה שהם מספקים חינוך חברתי טוב והכשרה מצויינת לבית הספר היסודי. מנקודת השקפה אחרת חשובים הם לישוב בכללו, משום שהישוב מייחס ערך גדול ללימוד העברי בגיל מוקדם, ביחוד לילדים שהוריהם מדברים בלשונות אחרות.

גני הילדים נראים כמוסדות ערים, מצויידים יפה ונמצאים לפעמים בבניינים נאים. הילדים היו שמחים בפעולותיהם – הפעולות החביבות על בני גיל זה. אין מנסים ללמד בגן לימודים פורמאליים, אבל שמים לב לחינוך החברתי. בכמה מגני הילדים מגישים ארוחת צהרים ומפקחים יפה על סדרי הסעודה. בכמה מן הגנים המשוכנים בבניינים טובים מצאנו, לנועמנו, חדרי מרגוע ובהם מיטות קלות למנוחת הצהרים.

בתי הספר היסודיים (סעיף 106):

בבתי הספר הכלליים שהם כחצי ממספר כל בתי הספר, ניתן כשליש משעות הלימודים למקצועות עבריים; יתר השעות ניתנות ללימודים כלליים הכוללים חשבון, היסטוריה, גיאוגרפיה, מדע, ציור, שירה ותרגילי גוף, עבודת יד ועבודה בגינה. אנגלית מלמדים מן הכיתה החמישית ומעלה. בבתי הספר של “המזרחי” מקדישים הבנים יותר מחצי הזמן למקצועות עברים, והבנות – יותר משליש הזמן. הבנים והבנות בבתי הספר העירוניים של ה“מזרחי” לומדים בכיתות מיוחדות במידת האפשר, בעוד שבבתי הספר מזרם העובדים והציונים הכלליים הלימוד מעורב – בנים ובנות יחד –. בתי הספר שמזרם העובדים מקדישים פחות זמן לתנ"ך ולמקצועות הקרובים לו והם מייחסים חשיבות גדולה למקצועות מעשיים וללימודי החברה.

בתי ספר תיכונים (סעיף 118):

החינוך התיכוני התפתח לא במחשבה תחילה כחלק משיטה שלימה, אלא על ידי ההורים שיכלו ושהיו מוכנים לשלם את שכר הלימוד.

רוב התלמידים עברו מבית הספר היסודי בגיל של ארבע עשרה. בשנת הלימוד 1944–45 היו עשרים ושנים בתי ספר תיכונים ובהם 9,527 תלמידים, כולם מעורבים, מלבד בית הספר לנערות “תלפיות” שבתל אביב. בכיתות הגבוהות גדול מספר הבנות מן הבנים. אחד עשר מבתי ספר אלה נמצאים במחוזות המושבות ובכל אחד מהם נמצאו בממוצע 85 תלמידים. שאר בתי הספר היו בערים והממוצע שבהם 510 תלמידים.

בבית ספר תיכון (שיש בו גם מחלקות הכשרה לתלמידים צעירים) התכנית קבועה לשתים עשרה שנה ונחלקת לארבע שנות הכשרה ולשמונה שנות לימוד תיכוני. המקצועות העברים, בתוכם הלשון העברית וספרותה, תופסים את המקום המרכזי. אנגלית נלמדת כלשון הזרה העיקרית, והלימוד מתחיל כשהתלמיד הוא בגיל אחת עשרה, ארבע או חמש שעות לשבוע. לשון זרה שניה היא ערבית או צרפתית. שאר המקצועות הם מתמטיקה, פיסיקה, מדעי הטבע, גיאוגראפיה. התכנית שברוב בתי הספר אחידה היא עד גיל שש עשרה.

מכאן ואילך,במשך שנתיים, חלק מן התלמידים פונים לספרות וחלקם למדעים.

אנו משמיטים את הסעיפים על בתי הספר המקצועיים, שעליהם דיברנו במקום אחר, ועוברים אל הקטע של –

שיעורי ערב (סעיף 132):

נוסף על שיעורי הערב של האוניברסיטה, שמחוץ לכותלי המוסד, הצורה העיקרית של שיעורי הערב הם השיעורים שנוסדו על ידי הסתדרות העובדים, שהיא מחזיקה אותם בהשתתפות העיריות והמועצות המקומיות. שיעורים אלו כוללים קורסים טכניים ומסחריים ומלמדים בהם עד שנת השמונה עשרה. בשנת 1944 היו 56 כיתות בשיעורים אלה ובשנת 1945 – 61 ובהן 1,700 תלמידים. הבנים והבנות המבקרים בהם הם מן הנוער העובד והם משתלמים במקצועות הנגרות, החרטות, היציקה, דפוס, חשמלאות, חייטות, סנדלרות, אפייה, פחחות, אריזת פרי הדר, תכבוסת, עבודת בית, שירות של שליחות, לבלרות, סַבָּלות ועוד.

בבית ספר יסודי של ערב לנוער העובד שביקרנו מצאנו 236 תלמידים ותלמידות – יותר מן החצי בהם הן צעירות משנת ארבע עשרה, וכמה מהן כבנות עשר. התלמידים עובדים כל היום והם באים בערב לשתים שלוש שעות חמש פעמים בשבוע. זה מעיד הרבה על תשוקת הדעת, אבל מחוייבים אנו לומר שזוהי מעמסה לבלי נשוא, ביחוד על אלה שהם בגיל רך. הם לומדים עברית, תנ"ך, היסטוריה, חשבון, מדעי הטבע ואנגלית. שעה אחת בשבוע מקדישים לשירה בציבור.

הביקורת על החינוך היא בעיקר על המבנה ועל המנהלה, הנתקלים בקשיי החלוקה לזרמים. אחת התוצאות הרעות של קיומם של שלושה טיפוסים של בתי ספר (של הציונים הכלליים, של ה“מזרחי” ושל העובדים) שיש לכל זרם פיקוח מיוחד, ואין פיקוח כללי אחיד. כי רק מהסתכלות משווה יוצאת טובה מרובה.

החולשה השניה באה מחסרון כוחו של הועד הלאומי, מאי האפשרות להשתמש בזכויות השייכות לו, להשגיח על הזרמים כשהם באים לפתוח בתי ספר חדשים ואחר כך הם מטילים אותם על הועד הלאומי בכוח של “בדיעבד”. על חסרונות אלה ידובר להלן.

* *

הפרופ' עקיבא א. סימון, מבית הספר לחינוך של האוניברסיטה העברית בירושלים, סיכם את תוצאות החינוך העברי עד תום תקופת המנדט, ונמסור כאן עיקרי דבריו בקיצורם:

1. העברית היתה ללשון ההוראה היחידה בכל בתי הספר של ההסתדרות הציונית ובכמה בתי ספר לא-ציוניים. עצם הוראת המקצועות משמש אמצעי ההולך וגדל ומביא לידי תחית-לשון שלימה.

2 התנ"ך נלמד בכל בתי הספר כמקצוע ראשי, אף על פי שאין היקפו אחד והוא נלמד מנקודות השקפה שונות (דתית, לאומית, חברתית, היסטורית, גיאוגרפית, לשונית וכיוצא באלה).

3. הספרות הדתית שלאחר תקופת התנ"ך (משנה, תלמוד, פילוסופיה ושירה של ימי הביניים) נלמדה כמקצוע ראשי בבתי הספר של “המזרחי” וכמקצוע משני בבתי הספר הכלליים ושל זרם העובדים. אבל גם בבתי הספר הדתיים אין שיטת ההתנצחות והפלפול שבספרות זו מעוררת תגובה רצויה בקרב הנוער.

4. הספרות העברית החדשה המתחילה בתקופת ההשכלה במאה התשע עשרה והמגיעה עד ימינו אלה, שהיא בעיקרה חילונית ועתים גם אנטי-דתית, נלמדה הרבה בכל בתי הספר, ברם בבתי הספר הדתיים אין מדגישים אותה ביותר.

5. ספרות העולם נלמדת בהרבה בתי ספר תיכוניים, מצויים תרגומים למדי והם נקראים בתשוקה.

6. הגיאוגרפיה של ארץ ישראל היא מקצוע ראשי בכל הכיתות התחתונות והבינוניות שבכל בתי הספר היסודיים ונקשר בעיקר בתולדות הישוב היהודי והתפתחותו. בכמה מבתי הספר התיכוניים כתיבת הארץ נלמדת בדרגה גבוהה יותר ונקשרות בתורת האזרחות וגם בצמח ובחי שבארץ.

7. גיאוגרפיה כללית היא מקצוע משני ולא מודגש ביותר.

8. היסטוריה היא מקצוע ראשי. בבתי הספר היסודיים מלמדים אותה בעיקר כתולדות עם ישראל, פועלם וסבלם ונדודיהם. בכיתות הגבוהות רגילים לחלק את המקצוע להיסטוריה כללית ויהודית, וספרי הלימוד מיוחדים הם. המורה המלמד את שני המקצועות משתדל, על פי רוב, להבליט את היחס שביניהם. בדרך כלל מעדיפים התלמידים את ההיסטוריה הכללית. בתשוקתם לנורמליזציה לאומית הם פונים ביותר אל תולדותיהם של עמים נורמליים.

9. לשונות זרות נלמדות כמעט בכל בתי הספר. לימוד הלשון האנגלית מתחיל בכיתה ה' של בית הספר היסודי. המורה צריך ליגע כדי להתגבר על הקושי, שזוהי הפעם הראשונה לילדים לראות את האותיות הלטיניות. אנגלית ממשיכים ללמד בכל הכיתות הגבוהות. בבית הספר התיכון לימדו ספרות אנגלית (שכספיר, מילטון ושירה מודרנית וקוראים עתונים אנגליים),

בכמה בתי ספר יסודיים וכמעט בכל בתי הספר התיכונים מלמדים ערבית, עתים כלימוד של חובה ועתים ניתנת רשות ללמוד במקומה לשון מבוקשת יותר – צרפתית. ערבית נלמדת כלשון ספרותית והנסיונות שנעשו ללמד את הדיאלקט הדיבורי לא הצליחו. כנגד זה לא היה אף בית ספר ערבי אחד שלימדו בו עברית. מכיוון שרוב בתי הספר הערבים מוחזקים על ידי הממשלה, אין בריטניה יכולה להתפאר שעשתה נסיון להביא את הישוב הערבי והיהודי לידי הבנה על ידי החינוך.

10. אריתמטיקה, מתמטיקה, פיסיקה, כימיה וביולוגיה מלמדים בכל בתי הספר אלא שבבתי הספר הדתיים מדגישים אותם פחות מאשר בבתי הספר הכלליים.

11. החינוך הטרום-מקצועי הוזנח מאד עד היום, – ואולי גרמה הזנחה זו לעובדה מעציבה של הנשירה הגדולה, שרבים מן התלמידים יצאו מבית הספר היסודי לפני הסיום למלחמת החיים בלי הכשרה²⁴¹.

* *

מעלותיה וחולשותיה של מערכת חינוך מובלטות על ידי מבקרים. גם על החינוך בארץ ישראל נמתחה ביקורת, אם כי לעתים רחוקות. הביקורת המפורטת ביותר נכתבה על ידי אליעזר ריגר, מי שהיה כמה שנים מנהל מחלקת החינוך, ונתפרסמה בספר גדול בשני כרכים²⁴².

הביקורת היסודית הראשונה היא, שבית הספר בארץ ישראל לא נוצר כהמשך לחינוך היהודי הישן (“החדר”), כי אם בדרך חיקוי לבית הספר האירופי. החינוך בחדר עמד על ריכוז. תלמידי החדר התרכזו בלימוד החומש והפטרות, קצת רש“י קצת משניות²⁴³, פעולות חשבון יסודיות ביותר וכתיבת מכתב בנוסח אלמנטרי ביותר (גמרא ותוספות היוו למעשה את התכנית העל-יסודית). העיקר בתכנית הלימודים של ה”חדר" היה להקנות לתלמידים ביטחון בה', ולהנחיל לדור הצעיר כל אותו מטען ההוי והמסורת והאימפונדראביליות שיצרו כעין אי תחת רגליו של העם הנודד והעניקו “מולדת דניידי” לישוב היהודי באשר הוא שם. תכנית הלימודים של ה“חדר” יכולה לשמש דוגמה, היא עמדה על בחירה, בחירת העיקר, והיתה מכוונת לתכליתה.

בבית הספר בארץ ישראל אין תכנית לימודים מובחרת כלל. היא תכנית מקובצת, של שכבות שכבות, שהן מונחות זו על גבי זו מבלי להתלכד לחטיבה אורגנית שלימה. אנחנו סובלים מירושת החינוך האירופי, שבית ספרנו העתיק אותה, מבלי להטמיעה ולסגלה כראוי לצורכי האומה והישוב. על כן אין חותם של מקוריות, לאומית ועממית, טבוע על בית ספרנו. ואין זו שאלה כמותית בלבד; ייתכן כי כמות הלימודים העברים הניתנים עתה לילדינו מספיקה. ובכל זאת נראית תכנית הלימודים ברוב בתי ספרנו כמתורגמת ומועתקת, ואין היא מהווה שלימות אורגנית, יצוקה מרצון מרכזי היונק מאופיו המיוחד של עמנו. לא די לקבל תכנית לימודים אירופית מתקדמת ברוב או במעט, לסגל אותה אל תנאי הארץ, ובמקום הלשון והספרות הגרמנית או הרוסית להכניס עברית, תנ"ך ומשנה, וחסל. האופי היהודי וחזון העם צריכים להתבטא בכל תאי החינוך, ולאו דווקא בלימודים העבריים.²⁴⁴.

הביקורת היסודית השניה של ריגר נוגעת ב“בעית האיחוד במערכת החינוך של כנסת ישראל”, כלומר בעניין הזרמים האוטונומיים. הוא הציע שינוי במבנה החינוך.

לפי שהיה נהוג בזמן המנדט “כל ארבעת המוסדות המהווים את ההנהלה המרכזית (בימי היכתב הביקורת, לפני קום המדינה) טבועים בחותם של מפלגתיות. חברי הועד המנהל וגם חברי ועד החינוך מתמנים על ידי הנהלת הועד הלאומי והנהלת הסוכנות על יסוד פרופורציה מסויימת ולפי שייכותם לשלושת הזרמים המוכרים: ציונים כלליים, הסתדרות העובדים והסתדרות “המזרחי”; אף באי כוח הסתדרות המורים בועד החינוך אינם מייצגים את טיפוסי החינוך המצויים (בתי ספר עממיים, תיכוניים, עירוניים, כפריים, מקצועיים, גני ילדים וכדומה) אלא את שלושת הזרמים המפלגתיים. מחלקת החינוך שכוללת לפי החוקה ארבעה חברים, מנהל אחד ושלושה מפקחים ראשיים, אחד אחד לכל זרם, גם היא בנויה, במידה שהדבר נוגע למפקחים הראשיים, על יסודות מפלגתיים, ולשם שמירת האינטרסים הכיתתיים”.

אמנם, מעיר הוא, שאין חלוקת החינוך הלאומי לזרמים מפלגתיים צריכה להחשב דווקא כפגם המפלגתיות, אלא שהיא תולדה מחוייבת של התפתחות היסטורית. אבל הרבה שגיאות נעשו שהביאו לידי תופעות שליליות גדולות. בועידה הציונית השנתית בלונדון בשנת 1920, ששימשה כעין קונגרס ציוני ראשון לאחר המלחמה, הושג הסכם בין מפלגת “המזרחי” ובין ראש ההנהלה הציונית בא“י, מנחם אוסישקין, ועל פיו נמסר המונופולין לחינוך החרדי למפלגת “המזרחי”. בתוקף הסכם זה נדרשו כל בתי הת”ת והישיבות וכל בתי הספר הטיפוסיים של החרדים המקבלים כל תקציבם או מקצתו מקופת מחלקת החינוך, להיכנס לרשות “המזרחי”, לכן נהפך החינוך החרדי לחינוך מפלגת המזרחי.

“קשה היה להכריע אם ההורים במושבה פלונית או אלמונית החליטו להעביר את בית ספרם לרשות “המזרחי” מטעמים דתיים בלבד, או משום ש”המזרחי" הבטיח להם תנאים כספיים נוחים יותר, או משום שהמורים הכלליים נפסלו על ידי פרנסי המושבה על דביקותם הגלויה בעבודה עברית. זה היה בימים שנוח היה לאכרים לקבל פועלים ערביים, והפועלים העברים היו מחוסרי עבודה. זה הביא לידי התחרות שהגדילה את הערבוביה בחינוך והחלישה במידה מרובה את הנהלת החינוך המרכזית" (כרך א, עמוד 35).

כן נחלק החינוך לשלשה זרמים.

ריגר מבקר את שיטתו החינוכית של כל זרם. בזרם “המזרחי”: ריבוי שעות הלימודים, ובזה נכללים זרמים אחרים – יש מעמסה יתירה של העבר; התנ“ך והתלמוד הניתנים כחטיבה רוחנית אחת, בלי קיר מבדיל כלומר: המזרחי מלמד את התנ”ך מתוך שפופרת הראיה של התלמוד (כרך א, עמוד 46). ספרים “ויקרא” ו“במדבר” נלמדים בפרוטרוט ובלי דילוגים, הואיל ולתורת הכהנים ולקרבנות נודעת חשיבות מיוחדת מנקודת ראות הספרות התלמודית (שם, שם). בית הספר מקדיש מספר זעום של שעות ללימודים הכלליים, והתלמוד הוא המקצוע המרכזי.

וריגר שואל:

– הלומד התלמיד לאהוב את התלמוד?

והוא משיב:

– רובם המכריע של התלמידים אינם ממשיכים את לימודיהם לאחר גמרם את בית הספר העממי, ואין כאן ההשפעה האינטלקטואלית של לימוד בר קיימא (שם, עמוד 47).

החינוך של זרם העובדים (“המרכז לחינוך”) עומד על הכשרה לעבודת כפיים, ברם אין להתעלם מן המגמה הכללית של הדור, מן התעשייה והטכנולוגיה, שאין לאכר יחיד מקום חפשי בהן; ואם האוטונומיה של החינוך החרדי היתה בה משום הכרח היסטורי – היא שימשה גורם חשוב לחיסול הפירוד בין חוגי המשכילים לבין חוגי היראים שהרי המזרחי צרף לימודי חול ללימודי קודש ונפלה מחיצה זו – זרם החינוך של העובדים יצר פירוד חדש, פירוד מעמדות. בזרם זה חסרה אחדות פנימית, מצד אחד הוא נמשך אחר המגמה של בית ספר מעמדי סוציאליסטי, ומצד שני – אחרי המגמה של בית ספר לאומי סוציאלי (עמוד 54). הילדים מושפעים ברוח של התבדלות מעמדית ויהירות כיתתית מופרזת, (עמוד 58).

הזרם השלישי, הכללי, נמצא על פרשת דרכים. יחסו הוא של גמישות יתירה. התלמידים והוריהם הם בליל שכבות חברותיות שונות, במידה שאינה מצויה בבתי הספר מסוג ה“מזרחי” או מסוג העובדים. על ידי גמישותו היתירה הוטל בו מום של חוסר פרצוף ואופי (עמוד 64).

מסיבות אלה “המוצא היחידי מהמצב הוא לשאוף ולהקים בית ספר כללי ואחיד לכל ילדי העם, בית ספר שיהיה מבוסס על המאור שביהדות ועל מוטב האידיאלים החלוציים של הישוב, ושיתן – בתוך הנהלה מרוכזת אחת – כמה אפשרויות של ביטוי חפשי ואי מפלגתי לרצונם האינדיבידואלי של ההורים, המורים והילדים”.²⁴⁵

ריגר פוסל זיקת החינוך למפלגה, משום שמצורך קיומה עשויה כל מפלגה להבליט את הניגודים שבינה ובין שער המפלגות, ולהבליע את הצדדים והאינטרסים המשותפים להן. מפלגתיות מופרזת יוצרת בציבור בכלל, וביחוד בנוער, פסיכולוגיה של שלילה נפסדת, פסיכולוגיה המוצאת לה ביטוי ביחס של זלזול כלפי כל זרם המחשבה שאינם “משלנו”. על כן דורש הוא בית ספר עברי ממלכתי, בית ספר אחיד.

שאיפה שהושגה במידת מה בימינו.

הביקורת הנוגעת בפרטים קובלת על המעמסה היתירה שבתכנית הלימודים, על המקצועות המרובים שבתכנית, עד שהוצאתה לפועל בלתי אפשרית היא. “אכן תפריט מלא כל טוב מזמרת הארץ וחוץ לארץ, ורק קוץ אחד בה: התפריט הזה ברובו אינו נאכל ומעוכל על ידי התלמיד. תכנית הלימודים נשארת בלמדנותה ותלמידינו נשארים בבערותם”. הוא מציע על כן לקצץ את התכנית ולהעמידה על חצייה. ביקורת עוד יותר חריפה מתח ריגר על בתי הספר התיכונים: “אשרי העין שראתה את התכנית המפוארת של בתי הספר התיכונים שלנו ולא ראתה את חיבורי תלמידינו. בתכנית – למדנות מפוארת, ובחיבורי התלמידים – לרוב גמגום, ערפליות, חוסר תוכן תרבותי ישראלי וכללי, שטחיות, מליצה שדופה, ובחלק מהם גם כתיב משובש ושגיאות לשון גסות” (ב' 25)²⁴⁶.

ריגר מתלונן על חסרונו של בית ספר כפרי (ב'. עמוד 14). בשנת תרפ"ג ערכה מערכת החינוך של כנסת ישראל תכנית לימודים לבתי הספר העירוניים, ואילו בשביל בתי הספר הכפריים לא נפנתה “עד כה” להוציא תכנית לימודים מיוחדת. למעשה מלמדת במושבות לפי תכנית הלימודים העירונית. במערכת החינוך קיימים היו (בעת הופעת הביקורת) ארבעה בתי מדרש למורים, ארבעתם עירוניים, ואף אחד מהם אינו מותאם לצורכי החינוך הכפרי. מבחינה זו הוא משבח את הישוב החקלאי הצעיר, את בתי הספר של “המרכז לחינוך”, שהוא מטפח את החינוך החקלאי והחניכים נתקשרו קשר אמיץ אל אדמת מטעם, ואל עבודת האדמה.

וגדולה קובלנתו על חסרונם של בתי ספר מקצועיים לאומנות. “בשעה שבחקלאות מקבלים עתה כאלף תלמידים ותלמידות בגיל בית הספר את הכשרתם המקצועית בכל שנה, מספר הלומדים באותו גיל במקצועות הטכניים – האומנותיים עולה בערך רק לחמש מאות” (ב' 161), והוראת משק הבית לבנות נמצאת רק בראשית התפתחותה, ודרושה הרחבה גדולה בזה.

* *

עיקר הביקורת על הסמינרים למורים הוא שבתכנית לימודיהם ניכרת שניות הפוסחת בין ההכשרה במקצועות ההשכלה הכללית ובין הכשרה פדגוגית מקצועית. בזה הלכו בדרך הסמינרים למורים שבכמה ארצות המערב, וגרמניה ביניהן, שביקשו סינתיזה בין הגורם ההשכלתי הכללי ובין הגורם הפדגוגי המקצועי. אבל בארצות אלו גברה בזמן האחרון המגמה להניח את לימודי ההשכלה הכללית בעיקר לבתי הספר התיכונים, ואילו בסמינרים למורים מתרכזים בהכשרה פדגוגית רחבה.

ריגר סבור שמועמד להוראה בבתי הספר היסודיים יכול להסתפק בהשכלה הכללית שקנה לו בבית הספר התיכון, ואין הזמן בסמינר למורים מספיק להוסיף למועמד קורסים במקצועות אלו, אך השכלתו העברית של בוגר בי“ס תיכון אינה מספקת. על כן חייב הסמינר לבסס את השכלתם העברית של המועמדים. קורס הסמינר צריך להיות בנוי על גמר קורס החינוך התיכון. לא כך נהוג. רק בית המדרש למורים בבית הכרם הנהיג, החל משנת תרצ”ה, קורס מקצועי של שנתיים הבנוי על גמר בית ספר תיכון. שני בתי המדרש, למורים ולמורות, של ה“מזרחי” שבירושלים קבעו קורס של חמש שנים של בית ספר יסודי (עממי), ואילו בית המדרש למורות )על שם לווינסקי) בתל אביב הנהיג משנת ת"ש קורס של שש שנים, לאחר גמר שמונה כיתות יסודיות. הביקורת פורטת ריבוי השעות המופרז, חוסר ספרי לימוד פדגוגיים שיינתנו בידי התלמידים, כדי שיוכלו להתכונן בעצמם ולא לשמוע כל דבר מפי המורים, והוראה מעשית בלתי מספיקה.

אלה הם עיקרי ביקורתו של ריגר על מצב החינוך בארץ בזמנו.

* *

מר יוסף בנטואיץ בספרו “החינוך במדינת ישראל”²⁴⁷, הקדים לחיבורו פרקים קצרים אחדים על תולדות החינוך בארץ מראשית הישוב החדש עד סוף תקופת המנדט. בפרקים אלה פזורים גם דברי ביקורת, ביחוד על דרכי ההנהלה. הוא מתלונן על חוסר סמכות למחלקת החינוך של ההנהלה הציונית, או של ה“וועד הלאומי” שבא אחריה – ומשום כך לא היה פיקוח מרכזי. אחד הגורמים הראשיים “להחלשת מרותה של מחלקת החינוך היה הפיצול לזרמים”. בוועד החינוך היה אחד נציג הציונים הכלליים, אחד – נציג “המזרחי” ואחד נציג העובדים. מחלקת החינוך היתה מורכבת ממנהל המחלקה ושלושה מפקחים ראשיים – אחד מכל זרם. לידי הוועד המפקח ניתנה לא רק אוטונומיה חינוכית, כי אם, למעשה, גם מידה גדולה של אוטונומיה מינהלית. מורים, מנהלים ומפקחים נתמנו תחילה על ידיו, ורק אחר כך נזקקו לאישורו של מנהל המחלקה. ולמעשה היה הוועד המפקח, בעזרת המפלגה, פותח גם מוסדות חדשים או רוכש מוסדות קיימים (כלומר: מעבירם לרשותו). בשנת תרפ"ט (1929) עברו כל בתי הספר שבמושבות הגליל העליון לפיקוח “המזרחי”, משום שהבטיח להם מורים נוספים, מעל לתקן המחלקה. בתי הספר של העובדים הוסיפו במשך כל תקופת המנדט להיזון מקופה נפרדת, אשר אליה נכנסו התמיכות ממחלקת החינוך, וכן גם כספים ממקורות אחרים. המרכז לחינוך של העובדים שלט על קופה זו, והיה רגיל לפתוח בית ספר ולבקש לאחר מעשה אישור ותמיכה ממחלקת החינוך.

הליקוי הרציני היה חוסר פיקוח מרכזי. האדם היחידי שהיה רשאי לבקר בבתי הספר מכל הזרמים היה מנהל החינוך עצמו, אבל לא יכול למלא תפקיד זה, משום טרדתו בהנהלה. נמצא שמנהל החינוך לא ידע אפילו, במקרים רבים, את כל הנעשה בשדה הפעולה החינוכית.

למעשה היו קיימות שלוש מערכות חינוך בפדרציה רפה, ומנהל החינוך וועד החינוך שימשו “מוסדות גג” בעיקר. הוועד המנהל היה הרכב פדראטיבי מנציגי הזרמים.

וועד החינוך הוסיף להתקיים והיה לו להלכה רק תפקיד מייעץ ובעניינים פדגוגיים בעיקר. למעשה הביע דעתו בכל הבעיות העקרוניות של החינוך, וזה הכביד עוד יותר על השגת הסכם. בתוך המחלקה היה הכל בנוי על “שלושות שלושות”. אם הושג הסכם בין המפקחים – מה טוב, ואם לאו, יכול היה המפקח על זרם זה או אחר לערער בפני וועד החינוך, הוועד המנהל, הוועד הלאומי, או סתם “לצפצף” (לא לשים לב כלל). מנהל החינוך לא היה מנהל ומושל “בתוך ביתו”.

מר בנטואיץ מביא לסיועו את הדין וחשבון של ממשלת המנדט²⁴⁸. בשנת 1939 נעשה נסיון על ידי א. פארל, שנתמנה בינתיים למנהל החינוך של הממשלה, להניע את הוועד הלאומי לתקן את חוקת החינוך, כדי לאפשר מינהלה פשוטה ויעילה. בתזכירו לוועד הלאומי הציע תיקונים שונים, והעיקר ביטול הזרמים. לדעתו אפשר להרשות הבדלים בתוכניות של בתי הספר, לפי נטיות ההורים, בתוך פיקוח אחיד. אפשר למנות מפקחי מחוזות, וכן מפקחים על מקצועות לימוד מיוחדים, אבל לא מפקחים שיהיו באי כוחם של זרמים.

התזכיר עשה רושם ונמצאו לו תומכים. הציונים הכלליים הסכימו. אבל הפועלים ו“המזרחי” התנגדו מתוך טעמים שונים, וההצעות נדחו. עם קום המדינה תוקן הדבר ברוח זו, ויש לנו עתה חינוך ממלכתי אחיד, אע"פ שהנטיות המיוחדות בתוך מוסדות החינוך לא בוטלו.

מר בנטואיץ מקדיש תשומת לב לעוד פרשה אחת, והיא למשא ולמתן שבין הממשלה ובין מוסדות הישוב על אודות בחינות בגרות לבתי הספר התיכוניים העבריים. בתי ספר אלו נוהגים היו לתת לבוגריהם תעודות גמר על יסוד בחינות וציונים פנימיים בלבד. כשנוסדה ממשלת המנדט ביקשו בתי הספר מאת הממשלה להכיר בתעודות אלו. בשנת 1926 ביקר מר פארל בבתי הספר התיכונים העבריים ומתח ביקורת על תכנית הלימודים ועל דרכי ההוראה, אבל הודה שבדרך כלל עומדים בתי ספר אלה על דרגה גבוהה מזו הנדרשת למטריקולציה בבתי הספר הממשלתיים. אף הרשו לבתי הספר התיכוניים העבריים לצטט בתעודותיהם מסקנה זו של הדו"ח הממשלתי. על ידי כך הוקל לבוגרים להתקבל באוניברסיטאות בחוץ לארץ. בשנת 1939 חזרה בה הממשלה והודיעה על ביטול ציון המסקנה, מכיוון שנתקבלו, לפי דבריה, תלונות מן האוניברסיטאות בחוץ לארץ, שאין דרגת הידיעות של התלמידים מספקת. על כן הציעה הממשלה שיעמידו בתי הספר את תלמידיהם לבחינות המטריקולציה הארץ ישראלית.

מחלקת החינוך של הסוכנות לא התנגדה והאוניברסיטה העברית תמכה בה. המורים התנגדו, כי ראו בהצעה זו רצון הממשלה למצוא פתח להשתלט על בתי הספר ונתעורר דיון סוער. הד“ר א. בירם, מנהל בית הספר הריאלי בחיפה, העמיד את תלמידיו לבחינות הנ”ל בשנת 1930. בשנת 1935 נתגשמה ההצעה על ידי מחלקת החינוך של הוועד הלאומי בשיתוף עם האוניברסיטה העברית בלבד, בלי שיתוף הממשלה.

מר בנטואיץ, מודה שיחסה של ממשלת המנדט לא נטה בעיקר לטובת החינוך העברי, שהרי העיקר היה אצלה ליצור “שוויון” בחינוך הערבי והיהודי, כלומר: להוריד את העברי, שלא יהא לו יתרון של הערבי. אבל מוצא הוא בכל זאת שהיה בהצעות גם הרצון לשחרר את החינוך העברי מחולשותיו ולשפרו.

הד“ר בנטואיץ תולה את הקושי ביחסים שבין מנהלי הישוב והממשלה בכך, שהראשונים היו בעלי פסיכולוגיה נפשית אחרת, היות ובאו ממזרח אירופה ולקו בחשדנות יתירה, בעוד שהד”ר י. ד. ברקסון, שהיה באותו זמן מנהל המחלקה, והגברת ה. סולד והד"ר י. ל. מגנס, שבאו מארץ של תרבות אנגלית, הבינו לרוח האנגלים יותר והתיקונים שדרשה הממשלה נמצאו מוצקים.

נמשך משא ומתן ארוך ומייגע, ברם טרם שבאו לידי הסכם עם הממשלה התחיל המרד בממשלת המנדט והדבר נשאר תלוי ועומד, עד שנתבטל מאליו.

* *

מסרתי בפרק זה עיקרי הביקורת של ריגר שהם מסוג יסודי, ותמיכת בנטואיץ בהם, ועל פי הרוב בדבריהם הם.

ובגמר הדברים אומר:

שני יסודות נתבקרו: הפיצול לזרמים וההיתנתקות מדרכי החינוך המקוריים. עם קום המדינה מצא לו החסרון הראשון את תיקונו, לא השלם, והפיצול שורר עדיין בכוח ובפועל, אבל ביטולו דורש התפתחות ארוכה. יש תקוה שהחיים במדינה מאוחדת יחלישו לאט לאט את כוחות הפיצול ונגיע לידי חינוך ממלכתי אחיד בהנהלתו ובפיקוחו, ומגוון לפי נטיות ההורים.

תלונתו של ריגר שהחינוך בארץ הוא העתק מחינוך זר ואבד לו צביונו המקורי היא כללית ומעורפלת ביותר, ולא הציע תכנית חדשה או דרכי הוראה חדשים-ישנים. זהו מדרש נעלם. אמנם בתי הספר הדתיים קרובים יותר לחינוך המקורי, או המסורתי, בתכנית הלימודים, אבל לא נמצא עדיין המחנך העברי הגדול המחונן בדעת החינוך הישן והיודע ערך יחודו – שיסביר שיטה זו לפרטיה ברוח פילוסופית-פסיכולוגית ופדגוגית. אפשר לומר שהמקוריות נשמרת בעיקר בישיבות, בלי הסבר פילוסופי, אבל בדרך שמירת מסורת גרידא.

אפשר מאוד שלא בכל דבר נוכל לחזור אל הישן, שכן היה ה“חדר” מוסד פרטי קטן, ודרכי הלימוד בו אינם מתאימים לתנאים החדשים של בתי ספר מאוכלסים וצפופים. הדרך שהלכו בה מלמדי תינוקות לשעבר – למוד יחידים והשאר מחכים – לא היה מעולם יעיל ורבות היו תקלותיו.

אין ספק שימים “ידברו” ועוד יקום המחנך העברי הטוב שימצא דרך העבר ויקשרו עם העתיד, והחינוך העברי ימצא תיקונו השלם.

נספחים לפרק אחד עשר    🔗

בתי ספר עליונים

על אוניברסיטה בארץ-ישראל (מאמרי הפרופ' צבי (הרמאן) שפירא)

היידעלברג, ו' אייר תרמ"ב (25/4/1882)

ידידי האר“ז²⁴⁹ הרעיון היקר הרצוף בהמאמרים המסלאים בפז “על גאולתנו ועל פדות נפשנו”, “עזרה ועזרא” במ”ע “המליץ” נשגב מאד, ואנכי רואה בו רב ברכה. כסניף לדבר הקדוש הזה הנני להוסיף שעלינו לדאוג מראשית הוסד מושבות בארץ אבותינו, שתהיינה המושבות האלה קרובות זו לזו ורחוקות מעט מעיר הקדש ירושלים (מטעמים המפורשים כבר ב“המליץ”), וליסד במרכז המושבות האלה בית מדרש תחכמוני גדול (לפי ערך) אשר ממנו תצא תורה חכמה ומוסר לכל בית ישראל. הבית הזה יהיה נחלק לדעתי למחלקות: א) אלהיות (טהעאלאגיות), ב) חכמות עיוניות (טהעארעטישע וויסענשאפטען), ג) וחכמות מעשיו (פראקטישע וויסענשאפטען). המחלקה האלהית תגדל לנו מורים ורבנים, מלומדים ומשכילים על דבר אמת יודעי תורת ד‘, חכמה ומוסר. המחלקה העיונית תלמד חכמת הטבע, הנדסה, מדידה (מעכאניק) ותכונה וכו’ (אשר עליה אמר הכתוב כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים), דברי ימי קדם וכו', – והמחלקה המעשית תלמד חכמת ההרכבה וההפרדה (כעמיע), חכמת הנטיעות והצמחים והאבנים למיניהם, חכמת חרשת המעשה והבנין ועבודת האדמה.

תכלית בית כזה כל כך גדולה וקדושה בעיני, עד שלדעתי חובה היא להעיר עליה את עיני אחינו המבינים בעם; ואינני ירא מפני האומרים לי כי עוד לא הגיעה השעה לדבר בזה. אין אנכי אומר קבלו דעתי, ונכון אנכי לבטל את דעתי ובכל עת ובכל מקום שיורוני אחי כי שגיתי בפרטי הדברים, אבל בכללו, דבר גדול וקדוש הוא בעיני (והמבין יבין). אנכי מצדי מקבל עלי להורות בבית הזה, כאשר יוסד, את החכמות והידיעות אשר בהן השלמתי ואשר אנכי מורה מימי הקיץ הזה בבית תחכמוני (אוניווערזיטעט) בהיידעלבערג. יודע אנכי כי לא אלמן ישראל מחכמים מביני מדע למחלקותיהם, ותקותי חזקה כי כמוני יקבלו עליהם בנפש חפצה להורות לבני ישראל את אשר נטל עליהם ביום הוסד הבית. יודע אנכי כי לא נקל הדבר, אבל שוה הוא להקדיש למענו את שארית חילנו. ואני תפלה, יהי חלקי עם הנושאים את נפשם בעד עמנו ובעד ארץ אבותינו, והנותנים לב להחיש את גאולתנו ואת פדות נפשנו.

צבי הירש המכונה ד"ר הארמאנן שפירא. “המליץ” גל' 22,

ג' תמוז תרמ"ב, 20/6/1882

עתה אליך, ידידי הארז, אפנה עוד הפעם להציע לפני אחינו בארצות אשר דבר “המליץ” מגיע דברים פרטים אחדים ע"ד הוסד בית המדרש תחכמוני, אשר ממנו תצא תורה חכמה ומוסר לכל ישראל בכל ארצות פזורינו.

א) השפה שבה ילמדו בבית הזה תהיה, לדעתי, בראשונה היותר מסוגלת לזה השפה האשכנזית. אבל נחוץ הדבר, כמובן, שבין הענינים אשר יורו בבית ההוא תהיינה גם שפת רוסית וצרפתית מן החדשות, ושפת ערבית בין הישנות, ואני מציע שנשתדל בכל כוחנו להרבות למוד שפת קדשנו, כי במשך הזמן אפשר שתעשה שפת עברית גם לשפה מדוברת.

ב) לכל אחת משלש המחלקות אשר אמרתי תהיינה מדרגות נמוכות המכינות להגבוהות, ועל המורים אשר יורו במדרגות האלה להשגיח על חנוך בני הנעורים בכל המושבות סביבותיהן.

ג) נכון לדעתי ליסד קאמיטעט מיוחד להעתיק לשפת עברית או לחבר ספרי למוד בכל ענפי המדעים אשר ילמדו שמה. ואנכי נכון גם אני לקחת חלק בעבודה הגדולה הזאת כפי אשר תשימו עלי.

ד) המחלקה האלהית תוסד ע"פ רוב דעות של כל הרבנים, הגאונים, הצדיקים והמשכילים של כל ישראל בכל ארצות פזוריהם בתנאי שיחישו לחוות את דעתם בכתב מפורש עד היום המוגבל לזה לכל המאחר יאבד את זכותו. בדבר מקורי הכסף הדרושים בעת הראשונה אולי יישר בעיניכם באופן כזה:

ה) כל איש מישראל בכל הארצות (וגם ברוסיא אחרי אשר יושג על זה הרשיון מהממשלה) החפץ להשתתף במצוה זו יאציל לדבר הגדול והקדוש הזה חלק ידוע מן הריוח אשר ירויח במשך מספר שנים ע"פ הסכמת הועד והתנאים אשר יתוקנו לזה.

ו) ועד הנבחרים יחוק חקים ומשפטים לעובדי עבודה, למכונני פאבריקען ולעובדים בהם. ועליו להשתדל להשיג רשיון לכל אלה מאת מלכות תוגרמה, ולהרחיב בכל האפשרי את זכיות המושבות וזכיות בית מדרש החכמה שבהן, כעומדות ברשות עצמן, ולשלם בעד זה מס כללי, כפי אשר יושת עלינו.

אלה הם פרטי דברים אחדים הנוגעים אל כלל הענין, אשר מצאתי לנכון להעיר ולהציע לפניכם, אחי, כעת. ושונה אנכי ומשלש שאני נכון לבטל את דעתי בכל עת בנוגע לפרטי הדברים. ובנוגע לעיקרן של דברים כבר אמרתי, שאני מחכה עד אשר ישאו ויתנו בדבר יחידי סגולה מכל המפלגות. וביחוד אני פונה עוד הפעם אל כל אשר לבו חולה על צרות עמו, תורתו, אחדותו וכבודו, לשפוט על הדבר הגדול והקדוש הזה כאשר ישים ד' בלבבו ולבלי להסתפק בחקירות ובפלפולים, אבל להחל בעבודת הקדש בפועל, בחריצות, בזריזות וזהירות, כי לא המדרש הוא העיקר אלא המעשה. ויהי נועם ד' עלינו ומעשה ידינו יכוננהו.

הנ“ל, “המליץ” גל' 29, כ”ג אב 8/8

אביע בזה את תודתי לחברים שקראו פרקים מספרי זה בעודו בכתב יד. המנוח ישעיה פרס ז"ל קרא את הפרקים הראשונים הנוגעים בחינוך בראשית הישוב; מר אביעזר ילין קרא את הפרק על מלחמת הלשונות – מלחמה שהשתתף בה בהצטיינות; וידידי לוי ריקליס טרח וקרא את הספר מראשו ועד סופו. הוא שחי את החינוך בארץ במשך תקופה ארוכה העיר לי הערות חשובות. אני מודה לו מקרב ולב.

המחבר