רקע
אליעזר שטיינמן
עין לא ראתה

יום חשון בין הערבים נטה ימה. מפאתי השמים העדויים עננים יוקדים הגיחו יצורים, שפשטו ולבשו חליפות צורות שונות ומשונות: שור פר מקרין מפריס, פרש רכב על סוס, כלב שעיר, שנהפך בהרף עין לפרה טעונה עטינים, המיניקה עגל ובצדה כבשה מרחמה הגיח זאב-מידות שנבלע חיש מהר לתוך לוע האריה. הלך יחיד, פליט הקריה, שנזדמן ובא לכאן הביט בהשתאות על פלאי המחזה המתחוללים על במתי שחק במרומים באין צופים מלבדו, חיפש במבטיו על סביבותיו ולא ראה איש אף במרחק… רעיון סורר עלה במחשבתו: הדור נאה העולם, באין איש בקרבתך. עלה בזכרונו מראה המקום הזה בימות הקיץ בעונת הרחצה הגדולה, כששפת הים הומה גויות צפופות, קולות והמערומים המבוללים הממאיסים צלם האדם דוקרים את העינים ופורשים מסך של דופי גם על יפה-נוף החוף ועל חן הגלים השוקקים זמירות. אך חיש מהר נקפו לבו על הרעיון הרע הזה, שנחשב בעיניו כממזר, אם כי צמח מתוכו. היטב ידע, שאיסתניסיות זו המטופחת בנפשו מיום שעמד על דעתו אינה אלא עשיית שקר בתוך עצמו. לאמתו של דבר הוא נוהה אחרי הבריות בכל התנאים והנסיבות. אף בעונת הרחצה הגדולה לא הוקיר את רגליו מן המקום הזה לספוג כאן במראה-עינים ובהלך-נפש מה שנשלל במציאות ממנו איש בודד ורווק: קרבת בשרים והמולת-חיים של גברים, נשים וילדים בצווחת יחד על המים; ברעמי-צחוקים, בשעשועים ובשריקות המנצחים על ככרות המשחקים. יתר על כן, הוא שב וראה, כי לאמתו של דבר יפה נוף שמם זה מאדם, אך ממלא את לבו עצבוּת. מה בצע ביופי יתום, שאינו מזין עינים רבות? כמוהו כמפל מים עז שנחבא לו במקום שומם מרוחק מכל ישוב, שאין רגל איש דורכת שם. תוהה הוא על נפשו: מהו נושא תשוקתה האמתי: הבדידות או החברה, התייחדות עם עצמו או תשואות-עם? הלא אף בבואו לכאן להתבודד יחמוד את המקום רק עקב אשר יחוש מאחוריו את נשימת הכרך הגדול על רבבות תושביו בעצמת המולתם.

עוד הוא תוהה במחשבתו ולעיניו נגלה צלם-איש, כמו מתחתיו צמח עומד על כף סמוך לחוף, ידיו כמו פרושות למרומים, תחילה סבור היה, שאין זה אלא מעשה דמיון. עשוי הוא להיתפס לבלבולי-דמיון, המתפרשים לו כניצנים טמירים על שגעון האורב במסתרי המושכל, יש אנשים המסוגלים להגיע מפעם לפעם אל מאורת השגעון הנסתרה שבישותם ולשלשל לתוכה מבט חטוף. הוא היה אחד מהם. כל הצצה זיעזעתו. כעת היתה בידו הברירה לחמוק חיש מהר מן המקום, כדי להסיח דעתו מן הדחליל האורב לו. אולם הוא נהג בהיפוך הגמור וניגש סמוך לכף כדי להיווכח בעליל באפסות הדחליל.

אם כי אותו רגע ממש הגיח הירח מבין מפלשי העננים, עדיין לא הבחין בעיניו שום דמות, אך תחת זאת הגיע לאזניו תפף-מקל ברור על הכף. בין כה וכה כבר נפקחו גם עיניו לראות דמות-אדם מוחשת. השמש הגוועת בדם ואש ירקה אחרוני קרניה שאצלו נשיקות לראשוני קרני הכסף של הירח כמו שני המאורות בצוותא גוללו את החושף מפני האור ויחדיו עשו את הבריאה החדשה, והיא אור נכון ובהיר. כעת נגלה לפניו בעליל צלם-איש גבה-קומה ומוצק-גיו נצב כמו דרוך כלפי מעלה, איש הקוממיות רעיון נצנץ במחשבתו של ההלך, שהעומד על הכף הנהו מן הסתם עיוור. מנסיונו ידע, שהעיוורים ניכרים גם מאחוריהם. ואכן, חיש מהר נתחוור לו, שהשערתו יש לה על מה לסמוך. אף צלם-איש שנזדרז, כנראה, להתוודע אליו התחיל לנפנף במקלו כמאותת ומפיו נשמע לחש, כשל אדם המדבר אל עצמו:

– שומע אני צעדים, הכי איש כאן?

הקול שירד ממרומי הכף היה חד כשל עוף צורח.

– כן ענה ההלך – איש כאן. אני כאן.

– אני – קרא צלם-איש בקול שוקק תמהון – אדם אומר אני?…

התמהון שבקול צלם-איש נהפך באזני ההלך לצליל של לעג. מיד נצנצו בלבו הרהורי-חרטה על עם שפרץ לתוך גדרו של אחד פלאי או תמהוני, שפרש לכאן לשם התבודדות והנה הוא בא ומטריח עליו את נוכחותו. לכן אמר:

– הריני לבקש סליחתו של מר על שנכנסתי למחיצתו. אדוני בוודאי השתוקק להיבדל לנפשו, לבל יראהו זר. לתומי עברתי פה – במחשבה תחילה השמיט את המלה “אני”, שנתלוותה במחשבתו אל ה“לתומי” – ראיתי הדר שפוך מסביב ולפתע צלם איש נחזה לי והוא יפה-קומה, לא יכולתי לכלוא בקרבי את סקרנותי. אך לא אוסיף עוד להיות על אדוני לטורח. הנני ואלך לי.

צלם-איש ענה בקול ברור ונמרץ, אם כי חרישי, כשל נואם מנוסה, שגם הלחש שלו נשמע בירכתי האולם:

– נפלאתי לשמוע מפי איש לא נודע לי מתמול שלשום, כי נתיצבתי פה על הכף למען איבדל לנפשי. לא, אדוני. מעודי לא דבקה בי תאוות ההתבודדות. נגע זה איננו בי. חברת-אדם נעמה לי תמיד. אהבתי יפה-נוף, אף יפה-אדם, איש-רעים אני מעודי. אי מזה בא אדוני? אולי יאות לעלות על הכף ולהתיצב פה עמדי – קרא ההלך בקול מורם, עמום ביותר, שלא נשמע בבירור-מליו, כמו רק לחשו צלול, ואילו שאגתו עמומה ורופפת.

– חן, חן לאדוני, הטוב כי אתיצב לי לבדי פה למטה – השיב ההלך בשכלו את לשונו לדבר אליו מליצות ולשלם לו בצחצחות תחת צחצחות – המעט התהלכנו בחוצות הקריה צפופים יחד לדחוף איש את רעהו בצד והכתף? נשית למצער ריוח בין איש לרעהו במקום יפה-נוף. הים ים לאדוני והיבשת יבשת להלך אשר כמוני.

צלם-איש לא הסב אליו את פניו להקשיב למליו כמשפט המשוחחים, השולחים איש ללב רעהו מבטים חודרים. לא אהב אנשי-שיחה, אשר בהקשיבם ינעצו מבטיהם בדובר כדליים לשאוב מתוכו ולשפוך החוצה. אולי בגלל זאת משכוֹ ההלך חסד והגביר את מליו.

– המקום עליו נצבות רגלי איש הוא היכל-כבוד ואל לזר לבוא בהיכלו – הפטיר.

– יעלה אדוני אלי על הכף – קרא צלם-איש בקול אמיץ וענוג – לא זר אתה לי.

– הכי יכירני, אדוני? – שאל ההלך לתומו.

– איש לאיש איננו זר, יעלה, אדוני, את קול-צעדיו שמעתי מבין הצדפים על החוף – לחש צלם-איש ותפף שלש פעמים במקלו על הכף.

ההלך לא נחפז למלא את בקשתו. הטיח צלם-איש בקולו הרך והענוג:

– אדוני איננו מאמין באיש. כל איש לא מודע לו הוא בעיניו חורש-רע, אף כי לא יתן אימון בבעל-מום, אשר אל נכון נפשו מרה עליו ובשל מרי-גורלו הוא אך שואף-נקמות – ובתום שתיקה מעטה הוסיף כמתוודה – אדוני אל נכון ראה בי את עיוורוני. אך אינני חסר-בינה – סח כדי להוציא מלב ההלך חשד נוסף.

ההלך עלה על הכף, צלם-איש ניסוג מעט קט, הושיט את מקלו אליו כיד לשלום. אף את אפו שלח לפניו כמו להריחו וסח:

– העיוור חטמו הוא לו לעינים. אף יצחק העיוור הריח את יעקב בנו.

לשונו, שהיתה עד כה משוכבדת וכמגומגמת, קלחה מעכשיו למישרים:

– התיצבתי על הכף להסתכל בהדר הבריאה. אהבתי שעת בין ערבים על שפת הים… שמש מלכה יורדת לטבול במוקדי-אש והעננים נערותיה תלוינה אותה. מבין עבי-אש ועבי-דם יגיח אור הירח. אשרי העינים תראינה במחזה זה, אך גם לעיוור אין-עינים עין צופיה. הנפש בכליונה תביט גם כן בכליון-עינים אל כל חזיון הוד. מליצות בפי, אדוני. העינים הפקוחות תדברנה גבוהה-גבוהה ואיש אין-עינים יפיק מפיו מחלצות המליצות. אשר עם נפשו ישוחח תמיד לא יחוורו פניו בדברו אליה נשגבות. הלב הוא המשתלה לשיח המליצי. יש אשר בדבר איש אל רעהו יכלא את שיחו לבל יהיה לצחוק בעיניו. אפס העיוור, אשר איננו רואה לעינים, בהתגלות כל רוחו ידבר ולא ייבוש. כליון הנפש לכל חזיון הוד אשר עיניו לא תשורינה אותו פותח את אסורי-לשונו. יום יבוא וכל הכליונות יחד, הניגרים בחלל-תבל כיין מאשכולות-ענבים ייקבצו ויהיו לנחל עדנים משכּר. יצורי-חומר, בשר שחוט מאכלם, אך למלאכים הנשמות תהיינה למאכל-תאוה. אנא, יסלח לי, אדוני… נבהלתי על רוחי להשמיע דברי איולת. לא כן, אדוני?

ההלך החריש. שיח צלם-איש, אשר מלל חסר רסן והגיון חוזה חוברו בו יחד, נסכו בו מבוכה והעתיקו מלים מפיו.

– מה לך מחריש, מיודעי? – שאל צלם-איש לאחר צפיה לא רבה בקול חנון ונלבב, כמו אורחו על הכף הנהו באמנה מודע לו מתמול שלשום – הכי ישיתני, אדוני, לכסיל יען כי דברתי אליו בהתגלות-רוחי. גם עיוור אין-עינים נפשו תנהה אחרי היפעה ובה חיי-רוחו. חי נפשי, כי גם בלעדי עיני הבשר ייגלו אל העיוור מחזות. בעיני-רוחו יביט ויראה ערבות הים המשתרעות למרחוק; מוקדי-אש בפאתי השמים, עבי-אש ועבי-דם והשמש בינותם. אף ממנו, עיוור אין-עינים, לא נסתר כל חזיון-הוד; מוצאי השמש ומבואיה ירהיבוהו. אהבתי מעודי יפה-נוף, כאשר אוהב תפארת אדם. כל איש נלבב הוא שמש קטנה, בת שחוקו לאל. הכי לא אמת יהגה חכי אדוני?

– לא קטנה בלתי אם גדולה – נחפז ההלך במענה פיו – גם תבל משחקת לפניו.

אך יצאו המלים מפי ההלך ובושה עטפתו. היטב ידע כי לבו איננו שלם עם מוצא-פיו. הוא לא האמין בטובה הרבה הצפונה בתבל-יה. אף כי לא האמין, כי אדם נלבב חי וקים בעולם. תבל היתה לו לעתים בית-חרדות, חכה לברואיה, ויש אשר כל נברא בצלמו איש-חרש עויין ואורב. הכי לא רשת פרושה לרגלי כל יצור ממלאך-מותו? אדם לאדם מלאך המות, בור יכרה לו ויחפרהו להפילו שמה, לבל יוכל עוד קום. הוא אשר מעודו לא האמין בלב שלם באדם, לא נטה חסד לצלם-איש, המדבר גבוהה-גבוהה, למען ישוה לנפשו בעיני הזר דמות כוהן לאל התפארת. ניחם בלבו על אשר ענה בחפזו אמן על דברי השבח וההלל לתבל המשחקת לפני האל ולאדם המתהלך בה. שילם מס-שפתיים לאיש עיוור לתפשו בלבו. מנחת עוני כזאת, אותה ינדב לב יהיר לאיש מסכן, אף היא מעשה תרמית.

צלם-איש שוב תפף שלוש פעמים במקלו על הכף ואמר:

– לא טוב יעשה, אדוני, בדברו אלי בלב ולב. בפיו יענה אמן אחרי דברי וקולו יען בו את כחשוֹ. אוזן העיוור מלים תבחן, כי האזנים תהיינה לו לעינים. יגיד לי קול אדוני, כי הוא את האדם לא יאהב ובו לא יבטח. אכן, הוא אותו לא ישנא ולו לא יבוז, לא בכל עת יאמר בלבו כי פסו אמונים מבני אדם. הנכון הוא כי בכל עת יפסח על השעפים בין האהבה לנברא בצלם לאיבה אשר יטור לו, בין האמונה, כי שרשו טוב והדעת, כי יצר לבו הוא אך רע כל היום. – קולו נדם לרגע לא קטן ובנקשו במקלו נקש חד על הכף, כמו הנקש שת מרץ-נוספות ברוחו, שב לדבר בהתגלות-לב – לא אכחד מעם אדוני את מחשבתי כתומה. לא לרוחי המה אנשי השפק, אשר לא יבטחו באדם בחרדתם כי רבה פן אין צדיק בארץ אשר לא יחטא. שוגים המה ושגיונם יסולח להם. הכחש בטוב רוח היא באנוש. יום יבוא ויבושו ויכלמו עקב בוזם לאדם. הלא דעת לנבון נקל, כי לא יאה לאיש אשר השפק מקנן בלבו לחרוץ משפטו על תכונת האנשים, אשר רוחם ישרה ונכונה בקרבם. אשר לא יאמין ביושר לב האדם, הלא לא יאמין גם ביושר שכלו ואחריתו, כי גם הגיונו אשר לו יהיה לו למקור-דאגה, בהינתנו מאכל לתולע השפק.

ההלך, בשמעו את הדברים, אשר קלעו אל סערת רוחו ולא החטיאו, השתוקק כעת לזכות את נפשו בעיני צלם-איש ולהגיד לו כי אך לשוא יראהו כאיש, אשר רוחו נעה ונדה תמיד והשפק יכרסמהו, כבואו לשפוט על כל ענין אשר תחת השמש. אכן, הוא כבד-פה עקב היותו כבד-רוח, כי זה משפטו מעודו לבלתי השמיע דברי-נגידים. לא יאהב דברים כמסמרות נטועים, אשר חותמם גבהות הלב. הענוה היא עטרת השכל הטוב. אולם לבו מנעו מלדבר זאת, פן יוסיף כחש על כזבו. לכן שיכל את לשונו ויאמר:

– מאד נפלא שיח פי אדוני עמי, איש לא נודע מתמול שלשום, הבן לא אוכל נדיבות-לבו, המפיקה מפיו אמרי חכמה בשפע רב באזני איש לא מוּדע עמו.

– לא מודע עמי, אך מודע לי – השיב צלם-איש בשפה מהירה ובוטחה. כמו מענהו היה ערוך בלבו ומסודר משכבר לשאלה אשר היתה צפויה לו מראש – לפי קול-צעדיו יתנכר איש ולפי קול-מליו תיבחן רוחו, אם חזקה היא כחלמיש או רכה כדונג. למצעדו בין הצדפים הקשבתי ויהי לי כזמר. ריח לכל. גם לצעדי אדם. יצחק עיוור אין-עינים הריח בגדי יעקב בנו, באמרו ריח בני כריח השדה אשר ברכו ה'. מחשבה זכה ובהירה תתן ריח הבושם הטוב. אפס מחשבת תועבה… הכי כמתעתע הנני בעיני אדוני בדברי זאת?

ויען ההלך ויאמר:

– חלילה לי לשית דופי באדוני ולהגות בקרבתו כל מחשבת פיגול. יש אשר גם עלי תצלח הרוח לבחון מחשבות…

ההלך בדברו הפעם אזר עוז ושיוה למוצא-שפתיו קול ענות בטחון, למען יהיה גם הוא איש אך בוטח למשמע-אזנים. אולם למרבה הפלא שינה צלם-איש לפתע את טעמו ויהי בדברו כאיש, אשר לבו אינו בוטח בקרבו ויאמר:

– לא לנו קרוצי-חומר בטחון יתר בכוחנו לגלות תעלומות לב. התחת נביאים או חוזים הננו? אנחנו אך בשר. עולם האל פתוח לפנינו כספר ולקרוא בו לא נוכל. אך טוב כי לא יארוב אדם למסתרי לב זולתו, בלתי אם ידבר את אשר עם לבו. אין כלב לנו יועץ-פלא ומורה להועיל להדריך את ניבינו. מי יתן ואל יסלף איש את שיחו בתחבולות-ערמה. גם הלב הטוב יש אשר יחמוד עקלקלות והגותו הנעוה רבה גם רבה. כל סגולה נאצלה בנו לא תהיה לנו לתושיה. בטרם נתפלל בלב שלם לחונן לאדם דעת להצילנו מן המשוגה והמדוחה – השפק בתוכן – המקננות בחובנו. השפק, ידידי – שא-נא לי עוז-נפשי לקראך בשם זה – הוא אבי כל כשל. אשרי איש ימלט נפשו ממנו מנעוריו. אדוני עודנו רך בשנים. כבן שלושים הנהו, אם אין המשוגה עמדי?

ההלך נדהם למשמע שיחו. רק אין זאת, גמר אומר בלבו, כי צלם-איש חונן בסגולה מופלאה לבחון מחשבות וגם לנחש מקרי חיים וצפונות-שנים. אל נכון רוח חוזה מתנוססת בו. אם כמה, למה יתהפך בתחבולותיו לפניו וישית מעטה השקט על נפשו? הטוב לקרוע לפניו הלוט מעל רוחו הנפתלה המפרפרת בסתר ברשת השגעון.

צלם-איש כמו עמד על סף לבו ונופף במקלו אחת הנה ואחת הנה ושלח אליו את קולו, קרוב אליו, ענוג ונלבב, אליו, אל תוכו פנימה.

– יסלח נא, הנלבב, לרכי-לב יגידו חלקות. אך מהאמיצים לא תימנע האמת. לכן אגיד לאדוני את אשר בלבי על אודותיו. בסגולות יקר רבות חוננת, אך לא בסגולת חוסן הבטחון. אשר האמונה נכרתה מלבו, כל מכשלה קטנה בדרכו תהיה לו למקור-דכאון. באין לאיש בטחון באמתו, לא יבטח גם בכל מראה עיניו, עד כי כל צלמי-היש יהיו לו לצללי-מגור. יאושר רק המאמין, כי הלב, אשר השפק ממנו נעקר, אף הפחד לא יקנן בקרבו ואימת המות לא עוד תבעתהו. הפחד הוא מאורת הצפעונים, ממנה יגיחו כל מלאכי המות. והיה באחרית הימים, כאשר יתמו הפחדים ויגוזו החרדות, יבולע גם המות. כן ידידי הנלבב. זה פי איש עיוור מדבר אליך. את רוחך תיכנתי. ריח גם לרוח, על פיו ייבחן הגיון כל איש.

ההלך השתאה עד למאד ובלבו אמר: רק אין זאת, כי רוח חוזה מתנוססת בצלם-איש, הנצב על הכף כאחד נביא קדמון על במה גבוהה לישא את דברו על חוסן האמונה והבטחון אשר יהיה לעץ חיים ועל הפחד, ממקורו יצאו כל החלאים הרעים. אכן, מה נאמנו דברי-מוסרו ל ו על השפק אשר יאכלנו כתולע ושמות יעשה בנפשו וגם מפגע יהיה לשכל. באין קנה-צופים לרוח להבדיל בין טוב לרע, בין היפה למגונה יש אשר גם השכל יאבד קנה-מידה להפריד בין האמת לשקר ובין הישר למעוקם או בין ההגות הנכונה לתעתועי-לב. אחריתו כי יהיה תועה-דרך וגם תועה-לב ואת אשר הרגע ירומם בהגיונו כדבר-תבונה ישפיל משנתו כמלל חסר-שחר וחזיון-שוא. ובאמנה זה היה משפט ההלך גם הפעם. עוד הוא משתאה ומשתומם על חזיון צלם-איש, הנצב על הכף כאחד חוזר קדמון ורוחו הנעה ונדה כמטוטלת פתחה לדבר סרה בו ותאמר אל לבו: רחק לך מן הלזה אשר עלה על הכף לשוות לו דמות נואם ומבשר. אך כפשע בין המתנבאים ובין המשתגעים והמתעתעים לתפוש אנשים בלבותיהם. רבים הם בכל העתים נוכלים שפלי-נפש, המתיצבים על במות גבוהות להיגלות כמורים לחכמה ולצדקה, להפיץ בשורות טובות ישועות ונחמות או את הפכן, חרדות ובלהות, תוכחות נזעמות על שכול ואבדן, על יום הדין ועל קץ כל בשר. אשר היה הוא שיהיה. לא אלמן גם זמננו מנביאי השקר. המשוטטים בלהקות באולמות הקהל או בונים להם במות הכתב לקרוא משא משא. מהם מגדלים להם שער ולובשים אפודים משובצים עזי-צבע למשוך אחריהם המוני תמימים, ואולי גם העיוור הלזה, אשר נבצר מעמו להסתפח אל אחת הלהקות הגדולות, העוברות ארחות ימים ומקהלים מסביבם דלי-שכל לשעשע את לבבותיהם הריקים באומר, בזמר ובמחול, בעד בצע כסף או אתנן הכבוד, הקים לו את דוכנו כמו רמים פה על הכף לעשות זר מעשהו ולתעתע הלך עובר לתומו. אכן, רוח השפק, אשר לא הרפתה ממנו אף לרגע, היא שעמדה לו להינחם חיש מהר על הדופי המתעתע אשר שת בעיוור המסכן. לכן שם מחסום לפיו ולא השמיע אף שמץ מרעיון החשד, ולמען יהיה בטוח בכוחו לכלוא את הגיגי-לבו שת גם הפעם כמשפטו תמיד את כפו על פיו, פן יבהל על רוחו ויביע דברים מעוותים, לא יוכלו עוד לתקון. צלם-איש הניע את ידו אל פי ההלך כמבקש להסותו ושח:

– מה לך מחריש, ידידי? רק אין זאת כי ברית כרת לשפתך לבל תביע הפעם את אשר עם לבך, היטב תחרד פן תתמלטנה מפיך מלים אשר תינחם עליהן? האף אין זאת? אדמה כי דברי לא מצאו מסילות ללבך. הכי לא כאיש תועה-לבב ואף כמתעתע תראני? דבר ואל תכחד.

– האמת אגיד. אין לבי שלם עם שכלי במשפטי על אדוני ועל שיחו. לבי ילך אחריו, אפס שכלי ידבר עם אדוני משפטים ואף יתן בו דופי.

צלם-איש תופף במקלו תפיפה משולשת על הכף ואמר:

– הפעם דברת ברוח נכונה, אף קולך בוטח. וזה האות כי נתיב הבטחון איננו עוד רחוק מעמך. אכן, האמונה היא נקודת-לבך, ידידי, אולם לעתים תעברך רוח כחש ושפק, או אז גם מאזני-שכלך נעים אחת הנה ואחת הנה עד כי לא תוכל עוד לחרוץ משפט על כל ענין באשר הוא.

– נפלאתי מאד לשיח אדוני על אדותי. הוא יקרא מעל לבי כמו מעל ספר פתוח – שח ההלך הנפעם – הכי יש רפאות לחולי השפק? מי יתן ויוכל אדוני להשכילני בעצה טובה.

– לא יועץ הנני – ענה צלם-איש וקולו היה כגוער.

– כל איש אך רוחו תושיענו. שוא תשועת רופאים. הרחק, ידידי, מן הרופאים. כל הרופאים הם רופאי-אליל. השפק הוא חולי, אשר ייעקר רק ביד בעליו. ואתה הלא לבך טהור ושכלך טוב.

צלם-איש החריש מעט אל מול פני ההלך, הקריב אליו שוב את אפו כמו להריח והוסיף לישא את דברו כמטיף על הדוכן:

– ראה, בני, ריח נשמתך כבושם הטוב, כן חזיתיך אף בטרם קרבת אלי. קול צעדיך הגיד לי זאת. לב טהור לך. אפס השפק אשר יצמח בך מפעם לפעם ידליח את זוך-תכונתך. הכי לא אהיה לרגעים בעיניך כנוכל ומאחז עינים?

עוד ההלך שת עצות בנפשו מה ישיב לאיש הפלאי וצלם-איש הוסיף לדבר אליו:

– תן תודה, הנלבב, כזאת וכזאת חשבת על אודותי, הלא כאיש רזים וקוסם או כגונב-לב תשימני. האף אין זאת? היטב תחשק לדעת מי אני ומה שורש דבר צפון בי ואך תשית מחסום לפיך מלשאול. שאל, בני, שאל, לא אסתיר ממך דבר מן המוצאות אותי. שאל, שאל.

ענה ההלך בענות-לב:

– חלילה לי מלחקרך למוצאותיך. קורות כל איש לו לבדו הן. כל התאב לדעתן הוא פורץ גדר. אך אחת אהין לשאול את אדוני: למה התיצב על הכף להביט אל יפה-נוף, אל השמש בשקעה ובעיניו לא יראה?

– חן-חן לך על דברך אלי בהתגלות-לב – שח צלם-איש במענה רך – בשכל טוב דברת. אפס לא על השכל לבדו יחיה האדם ולא רק בעיני בשרו יראה. אכן, כשכל כעינים. כאשר יש עיני-בשר ועיני-רוח, כמה יש שכל השופע ממעין הבשרים ושכל הנאצל, שכל אשר הוא חלק אנוש מלמטה ושכל אשר הוא חלק אלוה ממעל. לפניו, הנאצל, אין כל סתום. לא בחכמה ייאמר, כי לא לעיוור אור השמש ולא לאיש אין-עיניים חמדת יפה-נוף. הכי לא תדע, הנלבב. כי כמתוק היוצא מן העז, ככה יצא האור מן האופל? יתירה על זאת, יש אשר איש אין-עיניים יחזק לחזות נכונה. כי תחת האור המסנוור עיניים תצמח בו הסגולה להביט באור יקרות ויינתן לו לשי קנה-צופים, היונק חזון ממקור עין לא ראתה הוא אוצר חנם. כן, כן, הנלבב, גם לעיוורים תזרח השמש ויהל הירח, ילבין השלג ויאדים השושן, עין בעין יראו מוקדי-אש בפאתי השמים בשעת בין הערבים. בוראנו מכלכל את כל יצוריו באהבה וברחמים.

שוב נזרעה מחשבת ההלך כלאים: חום-רגש, התפעמות הלב וקור השכל, המעביר את תער הבקורת על כל מראה ומשמע. על כל מראה ומשמע. לא האמין בשיח צלם-איש הבוטח. בשגם קולו בדברו היה כמרעיד ונתן בו את אותותיו. כי אך בפיו יאמר אשר שובע נחת ישכון בו ובלבו לא כן עמו, וכבר חרץ את משפטו, כי הפלגות גם בלב צלם-איש. הוא בפיו יתקע בשופר התום ובלבו אך שברים. למרבה תמהונו געה צלם-איש לפתע בצחוק צוהל וארשת-יקרות נחזתה לו בפניו הקורנות, אין משלה בפני בשר ודם בהקיץ בלתי אם בחלום. לרגע הופיע לעיניו בעוז-הדר ורעיון פלח את מחשבתו: הכי לא מלאך ממרומים נגלה אליו בחזונו. חיש מהר עטפתו כלימה, כי הוא בלבו נתפש, ולו לרגע כהרף-רעיון, לאמונת-הבל כזאת. ויהי לו גם הדבר הזה לאות, עד מה אין חוסן ברוחו וזוך בהגיונו. הוא מכבר נושא בחובו רעיון-חרדות כי עוד את מעט יגיע אל עברי פי השגעון. אך היתכחש למחזה אשר נגלה אליו כמו בעליל? לרגע הופיע אליו איש-שחיו לא כבשר ודם, בלתי אם כמראה מלאך. שנית הביט ההלך אל צלם-איש, בחנו במבטיו וירא לתמהונו, כי צלם-פניו מפיק ארשת אושר ונחת, אשר טרם ראה כמוה בפני בשר ודם. אכן לראשונה חזה בעיניו את האושר בתבנית איש חי. לא ייאמן כי יסופר. ובלבו אמר: הנה נגלה אלי פלא מראה והוא יהיה סודי תמיד. לא אספר אותו לאיש, פן יאמרו כי שכלי נטה מן הדרך ואני שוגה במחזות בדים.

למרבה חרדתו ראה כמו בעליל צלם-איש נע וניסוג ממנו הרחק עד כי רגליו לא עוד תעמודנה על הכף. זאת לא זאת, כי כמתרומם הוא אל על כמו יאמר להמריא ולהתעלם מעיניו.

צלם-איש פתח לפתע את פיו וידבר ברגש עז כאיש אשר צלחה עליו באמנה רוח חוזה ויאמר:

– אך דרך כסל באיש לשקול כל דבריו במאזני השכל. אכן, בין איש לרעהו יהיה השכל למליץ. אך כאשר לא יפנה האיש עוד בדבריו אל הנברא בצלמו, בלתי אם אל האל הלא לפניו יפיק שיחו ומה לו לכלכל את דבריו לפי חוקות התבונה? באזני האל גם האין-שחר יהיה לשכל טוב… הכי בחכמה נעשה, בדברנו בשכל לאל, אשר משיגי השכל לא ישיגוהו… דברי פי המטורפים הם באזני האל שכל טוב. אך טוב לחולי-נפש כי ידברו לאל בשפה תמה ונכונה. הלא כה יאמר איש הלב הטהור: מי יתן ובינתי תסתתר ממני למען אשכיל לדבר נאמנה. הלא האומר הוא הכחש בנו.

ויהי בשמוע ההלך שיח זה ויתמה על נפשו, כי עד כה לא עלה בהגיונו הרעיון, כי צלם-איש אך מוכה-שגעון הנהו. הלא רבים הם חולי-נפש היודעים לשית לשגעונם סתר-פנים שעות רבות או גם ימים רבים את כל שיחם ושיגם יכלכלו בתבונה רבה. יתחכמו להוליך אנשים שולל עד אשר לא יוכלו עוד להתהלך נגד רוח השגעון, הלוחץ בהם לקרוע מעל פניהם את מסכתם. אולם יען שכלו לא נתנו מעודו להתמכר לרעיון אחד כתומו בלתי אם לפסוח תמיד על שתי שעיפים, ניחם חיש מהר מרעיונו זה וישכל את לשונו לדבר אל צלם-איש כתלמיד, השואל מפי רבו פשר לדבריו אשר נשגבו מבינתו. ויאמר ההלך:

– נשגב מבינתי דבר קנה-הצופים לעיוור אין-עינים, אשר, כפי דברת אדוני, ישת ממקור עין לא ראתה, הוא אוצר מתנת-חנם. הכי האוצר הזה יסודו בתפארת מליצה או הנהו רעיון רם ונשגב?

– הרף מלדבר גבוהה-גבוהה – קרא צלם-איש בזעם – הרם והנשגב איככה נעלה אותו על דל שפתנו? אשר רם ונשגב מבינתו איככה נישא את שמו לשוא? והכי לא נבטא את המלים אלהים, נצח, הנאצל והקיים לעד ועוד מלים, אשר יסודתן באין-קץ ובלא-מצרים? אפס גם הנעלה מבינתנו איננו נעלה מחזיוננו. כל רם ונשגב ונאצל הוא בנו. אשר לא ראשית ולא אחרית לו הוא הרוח באנוש. הכי למען מה ברא האל את האדם, אם לא למען יהיה תחת אלהים?

ההלך נתחלחל למשמע הדברים האלה. כעת ידע אל נכון, כי צלם-איש הנהו אך משוגע, אשר עלה על הכף להתחפש כנבון-שכל. ההלך רבות חקר את ארחות הסוטים מן השכל הישר וגמר אומר משכבר, כי הם ייחלקו לשתי פלגוֹת. הפלגה האחת הגיון האלהים נוסך בה שגעון. הפלגה השניה מוכת-שגעון ממראות-תבל. והנה צלם-איש כפי אשר יעידו כל האותות חוזה בשגעונו מחזות-שדי. ההלך משברו חזה זאת: אף הוא ראשו נעשה עליו סחרחר בהגותו לרגע קטן בישנות הבורא. בזכרו את אלהים יאחזהו פחדים, פן שכלו יגלוש עד לתהום חוסר הדעה, כמו רעיון האלהים הוא לוע השגעון. מבלי משים אחז בכפו את מקל העיוור להישען אליו לבל יפול לתוך הלוע. צלם-איש הסיע ממנו את מקלו כמבקש לשלול ממנו את משענתו ויפתח לדבר בקול זועם, אשר לא עלה בד בבד עם נועם מליו:

– אך טוב תעשה, הנלבב, בדברך אלי ברור ומפורש את אשר תהגה בסתר רעיונך ללא מעצור, למען תשליך ממסתרי-רוחך כל מחשבה רעה ונוכלה, כל הגיוני השפק הרוחשים בקרבך וגם את אשר תטפול עלי אל נכון, כי אין נכונה ברוחי או כי גם הוכתי בשגעון. דבר, דבר, הנלבב, ככל העולה על רוחך, למען תמלט מעליה את נטל השפק, מקור כל חולי ודכאון בנפש. אמן אני אומר לך, הנלבב, אשרי המאמין, רק באמונה מקור החיים והשלום ועמה פקחון-דעת להבחין סתומות רבות. רעה חולה היא, כי אשר עיניים להם לראות לא יראו, כי הם אל הכלי יביטו, ואך לא יתבוננו אל לבם, בו צפוּן אשרם. אמן אני אומר לך, הנלבב, עיני העיוורון פקוחות עד בלי די לראות נכוחה – הפטיר צלם-איש בקול צוהל.

ההלך הביט אל צלם-איש בדברו ולא גרע ממנו את מבטו. למרבה תמהונו התחוללה תמורה רבה במראהו, כמו נמוגו מעליו שנים ומראהו היה כעת צעיר הרבה מאשר לפני כן. זאת לא זאת, כי צלמו כמו עשה בלהטים לשנות את גיליו חליפות. לרגע נראה כבן ארבעים ומשנהו כבן חמשים או ששים ואולי כבן שבעים, כמו הזקנה והעלומים שחקו יחדיו במחזה מבוללים וגם נפרדים, ההלך בהביטו אל התמורות הנמהרות בפני צלם-איש, דימה, כי גם במערכי-רוחו תבאנה התהפוכות, וכאשר בשמים ממרום ייאבקו עבי-אש ועבי-דם ויהרו ללדת יצורים שונים ומוזרים. למראה המפלאה במרומי היקום ובפני צלם-איש צלחה גם על ההלך הרוח להביע פלאי-אמרים ויאמר:

– השתאיתי למאד למראה אדוני ולכל שיחו ושיגו עמי. דברי-פיו חן, באמרו, כי אין עיוור כפקוח-עינים, אשר אל הכל יביט ואך אל נפשו פנימה לא יתבונן. מבשרי אחזה זאת. ככל אשר ירבו הגיוני, כן ימעטו חזיוני. המראות הרבים, אשר סביבי ישיתו עלי, יכו את עיני בסנורים. יש אשר בקרב ההמונים המתהלכים בחוצות יתיצב נכחי מכּר ישן נושן ואני אותו לא אראה. או כי בהביטי אליו אראהו כמו זר, אביט ולא אכירהו, ולולא דברו אלי בקולו, החקוק היטב בזכרוני, כי אז לא היה מתוודע אלי לפי תווי-פניו. וזה האות, כי בקרב המוני הצלמים באדם המתנוססים לעינינו בעתרת מסחררת נמוגים לעתים פני מכרינו. אכן, כל עושר שמור לבעליו לרעתו. השפע המשתפך מסביב מרושש והשובע הרב יש אשר יהיה לרזון.

– הלא גם פרות פרעה הרזות אכלו את השמנות – שח צלם-איש בשחקת-נחת – ככה תכלה רעות הרוח את הרוח באנוש והחלקה החולה תאכל את הבריאה בנפש.

ההלך, אשר רוחו התאוששה בקרבו בשמעו מפי צלם-יש דברי חן ושכל טוב, אמר אל לבו בתוכחה: הלא לא במשפט שויתיו לנגדי כאיש תהפוכות או כאחד קוסם, והוא אך כאחד האדם בתום-שיחו. לכן אזר עוז וידבר גם הוא אליו בלב תמים:

– דברי פי אדוני הם הגיון ושכל טוב. לזאת ארהיב גם אני עוז בנפשי להגיד לו את אשר עם לבי: אכן, אני איש תועה-דרך ולעתים אף תועה-לבב. לנתיבות רבים אשאל ונתיבי נסתר מעמי; חשבונות רבים אבקש, אך מגור לי בבואי לעשות חשבון נפשי. לפני זאת עשיתי שקר בנפשי, אפס לא אוכל עוד למנוע את פי מלשאול את אדוני לפשר שיחו בדבר העיוור, אשר יען כי עיני-בשרו לא תראינה מאומה. לכן יראה פלאי-מחזות. הבאמנה יראו העיורים ההולכים בחושך אור גדול? הכי למען זאת חוננו הפקחים בעיני-בשר, כי לא יראו כל דבר-סגולה? והכי למען זאת חנן האל את האדם דעת, כי יפרפר כל ימיו ברשת האיולת כדגים שנאחזים במצודה וכצפרים האחוזות בפח, כלשון קהלת בן דוד מלך בירושלים?

פני צלם-איש הזעימו לפתע והבליה נתנה בהם את אותותיה. היה היה לו להלך כמו הזוקן פשה בפני צלם-איש עקב דברי הבלע, אשר יצאו מפיו… שח צלם-איש בקול שבע-רוגז ושבע-שנים ויאמר:

– הנלבב, מנע קולך מדברי-עזוּת, הנכון הוא, כי רוחך טהורה, אך מחשבותיך לא טהורות הן וקולך לא זך וישר הנהו. הכי לא תדע, כי לא לבד אמרינו אף הגיגי לבנו וקולנו יישקלו במאזני אמת. הקול הוא הנפש החיה וכל ניע וזיע בו יחשוף צפונות-לב. אמן אני אומר, יש פה דובר אמת וקולו מפיח כזבים. בשמעי לראשונה קול צעדיך בין הצדפים דימיתי כי שרשך טוב. אולם כעת בדברך אלי והרוח נעדרת מקולך אפחד, פן הנך אך עקלקל, אשר מישרים ברוחו לא ישית אף במחשבתו דופי בזולתו. אך אתה בסתר רוחך תדבר סרה בי. הלא אך כחומד לצון הנני בעיניך ואך למען זאת עליתי על הכף לתעתע כל רואַי. הבאמנה תדמה, הנלבב, כי נצבתי על הכף למען יהיה לי לבמת משחק?

קרני השמש האחרונות טרם דעכו כליל, אך מוקדי האש במרום כבר נהיו לאפר. ההלך הביט מסביבו ואל קרבו וראה אך אפר. צלם-איש הפטיר אחרי שתיקה מעטה, כמו נושא את דברו אל אין-איש או אל נפשו:

– אשר מורשי-רוחו וצלצלי-קולו לא יעלו בד בבד איננו איש מישרים.

ההלך נחרד למשמע המשפט האחרון בפי צלם-איש, אשר שוב נתן את אותותיו בבעליו כי צופה עמוקות הנהו. היטב ידע, כי זה ארחו וזה שיחו בכל עת לשית ריווה בין לבו לבין קולו, לבל יהיו תואמים זה אל זה. הוא אחת יבקש להסתיר מכל זר את סערת-רוחו. לכן בדברו מלים השקויות חום-לב ישית על קולו מעטה קור. אך בהגיגו מהלל לאיש יעטוף קולו בכסות המהתלה. אף כי יקשיח את קולו בפתחו בשיחו את שערי-לבו. ככה יתהפך בתחבולותיו לפרוש על מראהו מסכים לרוב, לבל ייראה בחברת אדם במערומי-לבו. חשק אז נתעורר בקרבו לדבר הפעם אל הזר הזה בהתגלות הלב ובהתגלות הקול יחד ללא כל מסוה ולהגיד לו, כי אין כל כחש ברוחו ואף יש אשר מחרדתו לכבדו זולתו ישכל את לשונו או את קולו מלחרוץ משפטים, אשר כמוהם כשפטים. הכי אין נכונה בפיו, באמרו, כי רבים השקרים, אשר הם פרחי-נדיבות וככל אשר יקום איש רב יתר על נדיבות, כן ידבר לעתים על אפו ועל חמתו עקלקלות?

צלם-איש תפף בחזקה פעם אחת במקלו על הכף ולא יסף. את ידו השניה הגיש אל פי ההלך כמבקש להסותו. ובפתחו את פיו קלח שיחו אט אט חרישית, כמדבר אל נפשו:

– הנה היום כבר פנה לערוב. הגיע מועד הלילה, נושא השלום. לא עת היא לתוכחות על כל איולת אשר תסלף דרכי אנוש ועל כל משוגה וסגריר ברוחו. אך טוב כי נשכיח מלבנו כל צללי-מגור וילדי האופל ונדבק את מחשבתנו בילדי האור, בכל חן ותפארת. הו, כל צמא לטוב ישוה לנגד עיניו תמיד כל יפה-נוף משוש הלב. לזאת זה דברי תמיד: כל שעת בין ערבים היא שעת התקדש חג, בה תחזינה עינינו מוקדי-אש במרומים, כלי-רכב לאל, הרתומים לסוסיו אמיצים, חומים וחכליליים, דוהרים דולקים לעשות בלהטיהם יצורים רבים ושונים כמו בראשית מקדם. פלאי-מחזות יראה אף אשר מאור עיני ואין1 עמו ואל נא יקרא אוי ואבוי, כדבר הנביא הקדמון על הסריס, לבל יאמר עץ יבש אני. הלא תחת החזות יבוא החזון. אמן אני אומר, עיור אין-עינים כל רוחו בו תהיה לחבור-עינים. כל גרמי גיוו יהיו לקנה צופים. חי נפשי, טוב לחיות בכל עת בהיות השמש בגבורתה ובעתותי הקדרות והסגריר. כל הארץ זבת חלב ודבש ואף ענני הרקיע יטיפו עסיס. קולות האנשים ושירת הצפרים יזלו כיין הטוב לשמח את לבנו. בשעת בין ערבים, בנטות השמש ימה ומוקדיה בפאתי הרקיע יהיו למקוה-אש, כל אשר יפול אל קרבו יצורף ויטוהר בשלהבת-יה.

צלם-איש שת את מקלו על הכף וראשית מעשהו היתה מחיאות כפיים כמו נאחז סערת-רגש. למרבה הפלא, במחאו כפיים, כמו גבהה קומתו הרבה מעל למידתה לפני כן עד כי נראה בחזון ההלך כמו איננו בן העולם הזה ולא ממין האדם הזה. בשגם גם קולו עלה לפתע והתרומם בסולם הצלילים ואף לשונו חצבה להבות מליצה אשר בפי חוזה ומבשר:

– אכן, הנלבב, אין יום בו יישבת חג באדם וביקום. לא לעולם כסל וכשל ושפל. לא עד עולם יהיה כל ראש לחלי וכל לבב דוי. יום יבוא וירום אנוש וקומתו תגבה עד למאד. אות הקוממיות יחקק בכל מצח. לא עוד ישאו קינה איש אל רעהו ואיש אל נפשו אהה, איכה ישבתי בדד. גוז יגוז הרוגז ונסו יגון ואנחה, מות ימות השפק. כל איש יאמר אל החיים חפצי בכם ונפש אל נפש תהי לדבק טוב. כל בני אנוש יהיו למשפחה אחת, המות ייבלע לנצח. הנלבב, אל נא בלעגך הנסתר לי. לא בדמיונות אשגה, רוח האל דוברת בי ומלתו על לשוני. הבאים כל הימים יהיו למועדי-קודש ותבל כולה תהיה להיכל הקודש. הנלבב, שא עיניך למרום, הבט וראה: שוב הורם לרגע קטן מסך האופל מעל הבריאה. בשנית ייבראו יצורים חדשים מעבי-אש ועבי-דם. שור פר, אשר ראשו נערף, דמו יז על קרני העז הרובצת למרגלותיו. יונה צחורה נחבאה לה בסתר נמר, אחרי אשר נמלטה על נפשה מנחש עקלתון, ברדפו אחריה לבלעה, אף מן הפרש הדוהר אליה על סוס אמיץ מעבר ההוא וכידונו הנטוי בידו. כבשה באה ביעף וחיש מהר נהפכה לנערה ענוגה צמתה הקלועה ארוכה והיא צועדת בפעמי בת נדיב. עוד אחת מעט תתרפק על עלם חמד, עוטה אדרת פסי-זהב בשוליה. שא עיניך, הנלבב, והבט – הוסיף צלם-איש להריע כקורא מעל ספר, בהרימו את מקלו מעל הכף נענעו אל מול השמים, כמו באמנה ישעה בו כבמטה-קסם להיות לו קנה-צופים להביט רגע כהרף עין יחיו, העננים מקור מחצבתם, ואף בקוצר רגעיהם המה אך יתעלסו באהבים יחד ינשקו זה את זה מנשיקות פיהם, ישתוללו ויתבוללו במנעמים, ייחבקו כמו כל משך חייהם הוא להם חג הכלולות, זה אל חיק זה ישתפך כתומו, שוש ישישו ואף יאמרו כי טוב. אך תחת זאת מה אבלות דרכי אנוש עלי אדמות, כי כל ימיהם אך נהי ובכי.

ההלך נפעם עד למאד בשמעו את דברי צלם-איש בדברו כאחד חוזה. אפס השפק שב ויהי כמסוס נוסס בהגיונו, פן אך השגעון דובר בעיוור הלזה או חמדת המהתלה והתעתועים תפעמהו. והכי לא יצר רע ונוכל ישיא אותו לבשר חזון-אושר ותפארת-תמיד לאדם חלכה. אשר לא יקום ולא יהיה לעולמים עלי אדמות, למען ייסר את שומעיו בעקרבים ובתקוות-שוא כמשפט משיחי השקר, עוכרי האדם, מקדמות העתים, אשר קראו גאולה גאולה ופעמי הגואל לא נראו עד היום, באשר לא ייראו גם מעתה ועד עולם? הכי אין צלם איש צל בלהות?

ההלך ירד מעל הכף בחפזון, כמו נקעה נפשו מכל השיח והשיג הזה. אך מה גדל תמהונו בהביטו לאחרי זאת אל צלם-איש והנה מראהו שונה לפתע מן הקצה אל הקצה. תחת אשר עד כה היה תארו מרחף בין הזקנה והעלומים נשקף כעת עלם כמעט, כמו נקרע מעליו באפס יד בגד העתים. הוד-רוממיות קרן מפניו וקולו אשר נתן עליו היה כנגיד ומצוה:

– הנלבב, הואל נא לשוב ולעלות על הכף ועמוד לידי.

– הנני ועליתי – ענה ההלך בחפזו כנכנע לצו המושל ועלה.

צלם איש שח לאמר:

– שא עיניך למרום וראה, השמש טרם דעכה כליל. עוד אחת מעט תתלקח שוב לרגע קטן בטרם תרד תהומה וגם אחרי אשר תרד לגי צלמות, שוב תשוב למחרת לזרוח. הנלבב, דבר בתבל-יה לא ילך לאבדון ולא ידח ממנה נדח. אשרי האיש אשר ישא בלבו שמש צדקה לבער ברוחו כל חולי ומשוגה, עצב ושפק. יום יבוא ותצמחנה לנו עינים חדשות להוציא אור גם מן האופל ולב חדש ייברא לנו מלא השכל ודעת וחוסן בטחון לבל תהיה עוד רוח איש נעה ונדה לפסוח תמיד בן השעפים.

המעט אשר לב ההלך רגש בקרבו מהגיון השיח בפי צלם-איש נפעם מקולו הבוטח והחוגג. ויקרא בסערת-רוחו לאמר:

– כבוד והלל לך, הפלאי, כי דבריך היו כטל תחיה לנפשי – ויען כי עוז שיחו בשגב-לשונו נגע עד לבו דבק גם בו אל נכון החשק לעשות בשפתו פטורי ציצים אשר למליצה ויוסף לדבר – הה, מי יתנני מעט מתום-אמונתך, הפלאי, ומחוסן-בטחונך, כי אז הלא אושרתי עד למאד, בהשכילי לדעת, כי היש הנהו יש לאמתו, רוח האל מרחפת מעל הנראה כתוהו ללא סדרים וגם הגיגי לב-אנוש לא נפלים הם, בלתי אם ילדי הרוח הנעלמה. לו דעה נכונה חוננתי כי אז היה לבי סמוך ובטוח אשר לא תעתועים לעיני ולא מדוחים בנפשי. אך, אהה, נכה-נפש ותועה-לבב הנני. ואני הלא אחת אשאל: לו בדל-אמת לי להחיות את נפשי.

ההלך השתאה על נפשו בהשמיעו בחפזו באזני הפלאי הנצב על הכף דברים מנבכי-רוחו והוא מעודו לא גילה את לבו אף למיודעיו הקרובים. אפס פטר מים ראשית וידוי. מבלי משים הוסיפו הדברים לקלוח מפיו כמו בפני כהן הוידויים ויאמר:

– הה, מי יתנני אמת, אשר לבי סמוך ובטוח בה ללא שמץ שפק, כאשר היטב אדע כי האבן קשה, החלמיש עז, הדשא ירוק וצבע התכלת לשמים ביום בהיר בשחקים. נפשי חולת אהבה לאמת. גדולה אהבתי לה מליפה-נוף ומלחמדת-אשה. יעזבוני כל ידידי ורעי, אף כל שאר-בשר ירחיקני מחברתו, ואך האמת תאספני. בלעדיה בוז אבוז לנפשי וחיי יהיו עלי למשא.

– בלום פיך – גער בו צלם-איש – לא נאמנו עלי דבריך, כי האמת היא כצרבת בלבך. אשר יאהב באמנה את האמת, הלא כאש תבער בלבו ואיככה יאמר, כי הוא ינהה אחריה ונפשו יוצאת אליה. אשר הוא בך, הלא לך הוא. אולם אתה את האמת לא תאהב, בלתי אם אהבים תתנה עמה. לכן תחפשנה לא בך, בלתי אם מחוצה לך ותבקש להסיענה מרחוק. בשגם גם האהבה, אשר נשקוד עליה רב מדי ונחצוב מפינו להבות על אודותיה, הלא תישרף בלהט-מלינו. האש הכל תהפוך לאפר.

ההלך לא יכול עוד לכלוא את רוחו, כי שיחו נהיה לזרם הרים עז אחרי אשר נפרץ גל רגשיו הנעול. ויסף לדבר בסערת-רוחו:

– הפלאי, אם את האמת לא אוהב כתומי, למה אשנא תכלית שנאה את השקר? הכי לא אות הוא כי לב טהור לי. אך, אהה, לבי איננו אמיץ.

בשנית שיסע צלם-איש את דבריו בגערה ויאמר:

– הרף משיחך חסר השחר. לא בשנאה לשקר ייבחן הלב הטהור, בלתי אם באהבה נאמנה לאמת. לא נפלאת היא לשנוא, רבים אוהבים לשנוא. אף רבים ישנאו את הרע בדמותם כי את הרע ישנאו, אפס הם ישנאוהו עקב אהבתם לשנאה.

אף ההלך שח בקול כגערה:

– הפלאי, הרף מלהכותני בשוט לשונך. אך טוב כי תהיה לי מורה להועיל. אם ריקה נפשי מן האמת אנא הורני את הדרך אליה. פקח עיני-רוחי להבינה ולהשכילה ולאהבה באמת. צמאה נפשי לה, אנא היה לי לאחיעזר ולאחיסמך. לו את עיני-בשרי ינקרו, ואף אמצא תמורתן את דרכי לאמת.

אך התמלט המשפט הזה מפיו והנוחם הכהו, אף הבושה עטפתו. נפשו ידעה עד למאד כי אין לבו כתומו עם פיו בדברו זאת.

צלם-איש שיסע את דבריו בשצף-זעם ושח בהתלהבות:

– עקוּב לב אנוש ופיו אך כזבים יפיח בשיחו ואף בהגיונו תקנן המרמה…שא עיניך וראה, שוב התלקחו פאתי השמים לרגע קטן לשחק בשלל צבעים לברוא מראות, אחרוני קרני השמש עוד אחת מעט יתמו לגווע. מה אנוש כי תזכרנו לעומת פלאי יה במרומים? – קרא צלם-איש. כמו בעיני רוחו יראה כבראי מלוטש את מולד המראות ברקיע ממעל.

אף ההלך קרא בהשתאות:

– הפלאי, גל עיני ואביטה כמוך ללא עיני-בשר במפלאות הבריאה.

ויענהו צלם-איש וידבר בקול רחום לאמר:

– הקשית לשאול, הנלבב, יש דברים אשר לא בשכל ידובר בהם. כל נפש על צירה סוב תסוב. חלילה לך לבטוח באדם, כי יהיה לך מורה בדרכך. אף המורים כרופאים שוא ידברו. במשפט רופאי-אליל, ככה משפט מורי-אליל, כי אל שולחן אחד כזב ידברו, בשביל צר לא ייעברו בו השניים אל האמת נצעד. הלא הוא שביל היגונים, בו כל נפש בגפה תלך. בור המצרף לאמת, כור העינויים הוא. רק אין זאת, כי חוק עולם הוא, אשר איש לזולתו לא יגלה את אמתו עד תומה. סוד האל הוא אך לאוהביו הנאמנים. הסוד הוא נר נשמת האדם, רק אחת אגיד לך, הנלבב, אשר יאמר בכל לבבו ובכל נפשו לדבר חפצי בך, והדבר יינתן לו. אפס העינים המשוטטות על סביבותן ואף למרחוק לא תניחינה לאדם היעגן במשאלתו האחת. הכי יטבול איש במימי הים ועיניו פקוחות? רק בעינים עצומות נטבול בנבכי המים. ככה לא ירד איש לנבכי החיים ולמצולות הרוח, כל עוד יהיה לו האורח לתור אחרי עיניו. עיני הבשר כמובן כדליים. הכי יישאב הים בדלי? ואם דליים למאליפות בידינו הכי יימצא לנו? הנה כי כן, הנלבב, ממקור העינים יבואו הסנוורים. תבל יה היא עין אלהים ולא יראה אדם את האל עין בעין.

– הלא גם בבקש האדם להרות רעיון יעצום עיניו, למען ישכיל לצלול לנבכי-מחשבתו. המעמקים ישכנו רק במחשכים – שח ההלך למלא בחן-חן אחרי דברי צלם-איש.

– בני, אם חכם לבך ישמח גם אני – קרא צלם-איש בקול צוהל – אכן, המחשכים הם משכן כל שכיות החמדה וכל יקר-סגולה.

ברגע זה נוצצו כוכבים במרום. “כוכבים” קרא ההלך כבקול ופרש כפיו אל על כמבקש לאספם בחפניו ואל צלם-איש שח בקול בוטח:

– הפלאי, אביט אליך ולא אאמין למראה עיני, אשמעך ולא אאמין למשמע אזני. אחת אדע כי לבך אמיץ באמונתך ולכן רק אמת תדבר. אכן, יין האמת לא יוצק בלתי אם אל תוך גביע האמונה. ולא כן האיש אשר אין לבו שלם עם אמתו. לכן אף תשוקתו לאמת היא אולי אך דמיון-שוא.

צלם-איש נתן עליו בקולו אשר רוגז והמיית רחמים חוברו בו יחד. ויאמר:

– לא אובה שמוע בדבר איש סרה בנפשו. אף לא אוהב מוסר כליות בלב, אשר ככלי-שעות יתקתק בלי הרף תיק תק הנוחם על כל חטאה קטנה או גדולה. ואתה הלא לא תחטא בנפשך, כי לבך איננו דובר שקרים. ונהפוך הוא, אמת אמת תרדוף. אפס השפק הוא חלייך. והוא אשר ישיאך להביא את דיבתך רעה על נפשך אשר אך זכה וטהורה היא. יען כי לא תאמין בנפשך, לכן תתן דופי בה ועל אשר תהגה בוז לה לא תיאמן בעיניך. אך טוב לאדם, כי יהגה כבוד לנפשו, יסלסלנה והיא תרוממנו. אף בפיו ישנן אליה: נאמנת לי. או אז ייאמן גם לה. הנלבב, לא יועץ הנני לאיש, כי איש איש לנפשו היועץ. אפס מי יתן ובפיך תשנן אני מאמין, אני מאמין. יש אשר הלב ישמע לקול הפה.

– אני מאמין – קרא ההלך כתלמיד, המשנן בפיו את דברי רבו ומבלי משים אחזה ידו במקל צלם-איש, כמו אין זה בלתי אם מטה האמונה.

– הפעם אמת בלב תמים דברת – שח צלם-איש בקול חן-חן – אף קולך הבוטח יען בך את אמתך. אות הוא, כי בעמקי לבך לנה האמונה תמיד. רבים בלב המעמקים הלא-נודעים. אכן, לא ידע האדם רק את אשר ידע אף מעט. תחת זאת לא ידע את הדעה, אשר ניתנה לו מנה אחת אפים. באין האמונה שוכנת אף בקרב הדעת הקטנה והמעטה, תהיה אמתו אך כציץ בקרה, אשר בטרם שלף יבש. אשר אך אל עיני-בינתו יישען בדרכו אל האמת, יהיה אך תועה-דרך ותועה-לבב. בני, בני, העינים אף שוא תדברנה. רק הלב האמיץ הוא אשר יבוא בשערי האמת.

– מה מאד נכונו דבריך, הפלאי – קרא ההלך בלב נכון ובקול בוטח – אני תקוה כי האל יחדש בקרבי לב נכון.

– אמן – קרא ההלך ופעמון השמחה צלצל בקולו – הנה הבעת משפט, אשר בו גם לבך היה עם קולך. – ובהניפו את מקלו אל מול השמים, שח בלחש כמו אל נפשו – יום טוב היה לי היום.

מבין העננים הגיח הירח רחוץ ומטוהר. לאורו החיוור נשקפו פני צלם-איש תפושי הגות רבת-נהרה. קומת צלם-איש שוב גבהה רב יתר ממידתה. מקלו צנח מידו ובפתחו את פיו אחרי דממה מעטה לדבר, היה מראהו כאיש, אשר לפתע צלחה עליו רוח אהבה וחנינה ויאמר:

– הנלבב, האיש כלבבי, לבי ירחש לך אהבה, אם גם לא נודעת לי בשמך ואף אתה את שמי טרם תדע, שים ידך בידי ושנינו נישא את כפינו אל היושב בסתר עליון בתודה והלל על שברא את עולמו ועל שבראנו, על המאורות אשר תלה ברקיע ואותם גם קבע בלבבותינו וחננו דעה והשכל לחזות מחזות שדי וחיי-עולם נטע בתוכנו. אות הוא, כי אף אנו יצורי-חומר חיי-עולמים נכונו לנו. לא ימות אשר נולד וחי. בני, בני, אף ההולכים בחושך יראו אור גדול ממקור עין לא ראתה, הוא אוצר מתנת חנם, כמוני היום הזה בשעת בין הערבים בהיות השמש נוטה ימה ובמוקדי מרום נערך משתה-צבעים לברואים רבים, לזאב ולכבשה, לגדי ולנער, לכל חיה למינה ולכל עוף למינהו, ואף אני עיוור אין-אונים הייתי בין הקרואים אל המשתה. לא נגרע חלקי חלילה אף במעט בין קהל הצופים. – ולאחר דממה מעטה הפטיר צלם-איש – פתח פיך, הנלבב, ונאמר שנינו יחד ברוך אתה אשר קדשתנו ורצית בנו וחגים ומועדים הנחלתנו באהבה וברצון זכר למעשי בראשית.

– אמן ואמן – קרא אחריו ההלך בפיו ובלבו גם יחד.


  1. במקור נכתב עיני ואין. צ“ל עיניו אין. הערת פב”י.  ↩

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47603 יצירות מאת 2648 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20050 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!