א.    🔗

וילך האיש למרחוק וירא צוק נישא לבלי חוק, ויחרד בו לבו, פן תם המקום ואף בגד העתים נקרע, אין בו מתום. לא עוד לילה או יום, הכל כעשן נמוג, אף באורלוגין היקוּם לא ינוע המחוג. וישתאה אל לבו לאמר: איככה אעלה בהר הרם הזה ולא גובה לי כעוג?

ויפן כה וכה וירא לצוק חוד ויעלה בהר ויטפס עוד, כמו בתגרת מכת השוט נאלץ לצעוד. ויתמה עד למאד: הכי לא יהי קץ לדרכי-נוד? וישאל את נפשו לאמר: מי אנכי ומה המקום הזה מראהו נורא הוד? לכל אשר אביט אחוש פלא-סוד. בשגם לא נודעתי אף לי בשמי. לא אזכור פני אמי ולא מראה בית-אבי. עד אי לאן עוד אעל, אחרי אשר תקותי למצוא לי פינת-מרגוע נשארה מעל? אהה, לאן גז כל המקום. הכי דרכי סלולה אל עברי פי תהום? אביט סביבי ואין נפש חיה. הכי היו לי אי אז ריע או רעיה? רק אין זאת, כי בדרכי-נוד נהייתי לאיש אין-בינות, קן לבליל הגיגים בערב רב, אף אלך שולל אחרי חזיונות-שוא. לא אזכור עוד צלם אדם בבשר ובדם ולו שאר-רוח. עוד אחת מעט והיום יפוּחַ והלילה יפרוש את כנפו על כל היש כעטלף, ואני רוחי כה נעכרה ומאד הנני עייף. לא אראה עוד דבר בעליל ושמי נשכח ממני כליל. חרדה בי, מורא וחיל. והיה כאשר יחשך, יצור-בלהות יגיח אי מזה וישית באפי חח…

כה האיש בפיו שח. לרגע עמד מקשי-עמלו נח. וישא עיניו וירא במרומי הצוק חוד מעל לחוד ועינו כעין היקוד. וישקף מסביבו בצפותו לאות. וירא והנה משתרע לפניו יער והיער איננו יער, בלתי אם שער, והוא צר, נכחו תכול-מראה. אך רק קצתו תכול ויתרו אדום כאש או כדם והוא כל היש. ויהי בהוסיפו להביט וירא צפור רבת-גוונים כקשת בענן, מקורה מפיק מורא, תנהר מבד אל בד, קול שעט, אל קרבו יבוא רעד ויתחלחל וכמעט מעד. אך חיש מהר נאחז בסנסן העץ ויהי כמרחף אחת הנה והנה אחת, בין עומק רום לעומק-תחת. ויט אזנו וישמע זמר נעים מהוּל-נכאים, משתפך מסביב כפלג אביב. וישאל בתמהון: פי מי יגיד זמר זה רב-אוֹן? הכי צפור בודדה תתן קולה בשיר אי-פה במחבואי האמיר, וכי להקת כנפי-רננים זמירות תנעים? או כי יצור-אימים ישווע באדיר?

ויבט אל האור הזרוע מסביב והוא מה ייף, נפלה מאור יום-ביומו, עז עד למאד, ובשפכו נגוהותיו על הכל לא יאיר את מקומו. כפל-דמות לו, קפאון ויקדות, אור בתוך אור, ככסא רם והדומו. לא ישקף עוד דבר בטהרו, בלתי אם עצם זהרו. נמשל לזיו המכזיב ולנוגה אין-רוגע. המעט אשר לבו הוכה בתמהון למראה, הוכו עיניו בסנורים. גדולה היתה הבהקה ורבה ממנה הבוקה. אות הוא כי רגליו דורכות על אדמת-חררים. ויפתח את פיו וישא את משלו לאמר:

– ראה זה חדש, לא נשמע כמוהו מדור ודור, סוס רוכב על פרש, האויל חכם-חרש, ממקור האור יצא חושך, תחת אשר יצא האור מן האופל. ומה פשר רנן הנכאים אי שם פה אותו מושך? לא כי הוא רב-ששונים. אשמע קול העם ברעו. מצהלות-המונים עלי הם בקולם יריעו, זמר והלל לשמי מעולם ועד עולם, מלאכים ושרפים יביעו לי מהללם. שוש תשיש תבל ומלואה על אחד אשר התגלגל תחת השואה ואת נפשו מילט מלועה. האחד זה אני, אני האחד אשר לכבודו הרים וגבעות יקראו הידד, הידד לאיש אשר קם מתחת לערימות החללים ויתגל ויעל בהר הרזים הלזה. האח, מה נהדר המחזה. רק אין זאת כי גדלתי עד למאד, נודע ברבים שמי, אני ואפסי עוד. כולם ישירו לי, לי, לי יקראו יחי. כן, יחי. החיים הם השיא. המות בור-אופל. אשר יהללו במקהלות את הגבורה במות, אך ישמעו לעצת אחיתופל. השטן בכור תופת העביר את השמועה, כי האור מוצאו מן האופל. לא כי האור לאור יאיר והקינה לא תהיה לשיר.

בדברו זאת שמע פרץ-צחוק, בהתגלגלו כרעם, כמו לא איש אחד בלתי אם יצחק לו המון-עם. צחוק מר ואכזר. אף הוא כל עצמותיו אמרו צחוק וכקנה ברוח התנועע מעצמת הצחוק ולא ידע עוד אם אל קרבו ישתפך הצחוק בהמון-דכיו או כי מקרבו יפך. וידמה לראות המוני-אנשים כורעים ומשתחווים עוברים לפניו בסך. אך הנה מתוך הצהלולה והתהלולה שמע קול כמרחק וצחוק כמוהו כמשרק, הגיונם מהתלה מרה:

– אכן רבים יתנו כבוד לשמך ואתה לא תדע שמך, אף לא פני אמך…

ויפקח את עיניו וירא חדשה נהיתה ביקום וכמו התחוללה תהפוכה, אין שמי תכלת במרום לא עוד אור יקרות. קדרות וסגריר. נדם השיר. תבל כמו מלפנים עמק הבכא. מבלי משים התמלטה מפיו אנחה ויקרא: רצים עננים כאחשתרנים, ברקים יעופו ועצים יחפזון. וראה פלא, צמרותיהם שחו לעפר ושרשיהם מורמים אל על. רק אין זאת, כי נבהלו מעצמת הסער, אף נחלים בגבהי מרום ישוקו וצללים ידודון, תבניתם כבני אנוש, גיויהם לא ייראו כמעט וגודל ראשיהם כפרעוש. אך תחת זאת רגליהן תהלכנה ישר. יש אשר תהיינה כתבנית רגל עגל ויש כקרני-שור או כטלפי הסוס. בין רגע צמחו להן כנפים כמו תאמרנה לטוס. ויהגה בחרדת-לב: רק אין זאת כי האדם הנודע לי בצלמו מלפנים כבר תם לגווע זה עידן ועידנים, ותחתיו קם מין-אדם שני לא היה כמוהו, או כי הבריאה כולה שונתה לרוע ותחת סדרים ישלטו בה תוהו ובוהו.

נוראות נפלא למראה הגויות בהמון צלמיהן, מרגע אל משנהו ישנו את מראיהן. אשר היה סוס או פרד, יהיה בן רגע לאבן והאבן תהיה לשושן או לורד, אשר ירקום עור וגידים אשר לכלב והוא יהיה לאריה או לנשר, לשה או לנמר. ויש אשר יגשש בחושך כאיש עיוור, כן, כאיש. כל יצור למינהו אף חותם האיש בו. רק אין זאת, כי האדם החדש הוא נברא כל-בו חבור-יצורים, אשר כנפי-נשר לו. אפס בכנפיו יזחול; כלי ריק ונבוב הכורע תחת כובד-עול; בן-שחץ ועז-פן העושה את מצעדו בדרך המלך בל יט למשעול, פן יאמרו כי אבד עליו כלח. אך, אהה, אין מפלאה אשר לא תילווה אליה גדולה ממנה. וזה האות כי לאחרי לזאת חיש מהר קמה לנגדו תבנית אדם נישא ורם, חבוש לראשו כתר-מלך ואור הצדיק זרוע בפניו אך ידיו מגואלות בדם ובנבלו את פיו יעטרוהו אוריו ותומיו, השיר ייזל מפיו כריר, רבים משרתים יקראו לפניו “יחי” ורגליו תטובלנה בסחי. הה, קרא בנהם-רוחו, הלא זה בזה-אדם דראון לגוי… יענוד כתר ואי הראש? ויצפה עד בוש לראות את הראש ואין ראש.

וישאג מעצמת-מכאוביו:

– הלא זה היה חזוני הקודר מראש: הסוס רוכב על הפרש ומן האדם נערף הראש. גרמי-גיוו מוצקים עד בלי די, אך מראהו כמו איננו חי… פיו יז קצף כאש ועיני-אפר לו קרות כמו איננו יש. הכזהו אדם אזכרהו מלפנים? לבו חלל ולבושו שני ועדנים. הכי בחלום-בלהות אשגה או כי זה זאב המתחפש בעוד¹ השה? הכי יצור רב-צלמים והפכפך כזה חי אי-אז עלי אדמות, או כי דמיון אנוש סורר הרה והגה מקרבו מפלצת אשר כזאת? היטב אזכור, כי ראש לכל גיו, אם זה אדם, כלב, שור או חמור. הלא לראש קדקוד ובו ישכון השכל, אשר יפיץ על כל סביבותיו אור. ואיככה נעשתה התהפוכה הזאת, מאז יצאתי לדרכי-נוד, כי נוצר מין-אדם כזה, אשר גרמי-גיוו דמות להם כאריה וברוחו כזה רזה? בשגם רבות בו החליפות לא אדע בהן קו או תג, הנה קטון-יצור והנה גבהו כענק.

עוד בפיו השאג ויצור בן-ענקים נצטנף ויהי לגמד נלעג. בשנית פקח האיש את עיניו לרווחה וירא לתדהמתו במלואה את התהפוכה. אכן, לא משוגה עמו, בלתי אם חזיון בעליל. האיש כרות-ראש, אך בצהלת-משובתו ישמח אלי גיל. נדמה לצפרדע אשר תתנפח לתבנית הפיל. ויקרא האיש בנהמת-רוחו:

– אהה, כי בארץ נהיתה חדשה, פגה מסורת הדורות, לקלסה היתה המורשה. בזרע האדם צרעת המשובה פשה. הנה קם ויהי יצור אנוש והוא ליצן, כמוהו לא נודע מתמול. דמות לו כמו לאחד מילדי-שאול, מראהו שכול, טעמו לענה ורוֹש, פרש בלי ראש, שכלו להג ותבל, רגלו ככף רגל עגל, לבו אבן, דם מעטהו ואש לו דגל. ויש אשר מכף רגל ועד ראש איננו בלתי אם רגל.

ויבקש לתת את קולו בצחוק, ויזכור, כי זה עתה היה הוא מטרה לצחוק ההמונים, והיה בפתחו את פיו בלעג, הלא יהיה גמולו מעם ההמון הגועש צחוק בעשרת מונים. אך עברו זה הרעיון וישמע בשנית קול הצחוק בסאון, כמו הרעימו עליו המרומים בצחוקם והאדמה מלמטה אף היא ענתה בגעש-צחוקים מפי ברואים זוחלי-עפר, אשר צחוקם הוא רוקם. רוק הצחוק ניגר על פניו, בא אל קרבו כחומץ בעצמותיו. ויקרא אף הוא בפרץ-רעם:

– לא אוכל זה הצחוק כלכל. הה, מה גואל הוא ואפל. כמוהו כמספד לאבל. הכי זה הוא צחוק? הלא זה מפל-רוק, הנה זה קול המון, כל אשר יבוא ממקורו אך ינחילנו בוז וקיקלון. כמדקרות הוא בלבי וכצרבת לנפשי. אבחר תחת לאכול מעל שולחנו פת-בג, כי יהיה בשרי למק ואהיה במתים חפשי. כאשר לא מחשבותיו מחשבותי, ככה לא צלמיו צלמי, אבך בעת-צחוקו וטעם מהללו בפי כרוקו. משכבר קצתי בבני-אנוש ובצלמם. יין יסבאו ויצמאו לדם.

הצחוק לא נדם. פלגי הצחוק זרמו ויהמיו בשאון, בו חוברו יחדיו הבל ותפל הבכי, שפל ונבל הרון. אך משך הפלג ארך כמשך הקיקיון, כי חיש מהר נהפך לנד וכל קול גווע ללא הד, ותחת זאת היה כולו מקשה ביד ימושש, ולפתע שוב יגאה ביתר שאת, וידבר האיש אל לבו ברתת: הכי זה שאון מנהר הסמבטיון, הנודע לשם, גובה לו כראם. אך מה בצע בשיחי כי אריד? עוד אחת מעט הלא תאחזני העוית.

הוא בהגיגו וממצולות הסמבטיון הגיחו יצורים נעוי-דמות וכבדי-רז, לא גובה להם אך הקצף מפיהם יז, לראשונה נשקפו כעדת ינשופים או כלהק ארנבות, אך חיש מהר נהפכו למשרץ תולעים, אשר פרו ורבו עד למאד, עד כי נהיו למחנה עצום כערב-רב זבובים בזמזום. המעט חרדת-לבו עקב פריונם קצה עינו להביט אל עוז זללם בעוז תאבונם. פרצו ושגבו הזלזלת והזחלחולת ועמהן גאה גאתה הצהלהולת וכל הגויות יחד התבוללו לרגעים במערבולת. האיש הקשה לשאול: מה מטעם ומנעם בחיי היצורים האלה, אשר תוכם רצוף זחול, שוב ושוב ועד לאין קצה זחול? ולמה, הה, למה רגשו קטני-יצורים אלה, אף אחד מהם לא ייעף ולא ילא, לזחול, לזחול? כבודה נבובה ואבודה, עניה סוערה ושדודה, הכי זאת לך מראשית ועד אחרית התעודה לזחול, לזחול, לזחול. שנאתי לכם עמוקה כשאול. הלא אם נצח תזחלו אך תרדו מטה-מטה ולא תעלו, לא תגיעו אי לאן. אכן, תמלאו כל חורי העפר מזן אל זן.

בין כה וכה ועדת התולעים סביב שתה עליו ותהי מסביבו למשרצת רבה, תולע בעקב תולע יגיח אליו להגיר בו צחוק הריר, כל נטף יבוא אל קרבו בלבה. ויבקש להשליך את הרימה אחרי גיוו במו-ידו, אך לשוא היה עמלו, כי הצחוק גבר והלך ויהי ללעג מר לאידו. בשגם היטב ידע, כי בשרו הוא אשר ירום את הרימה הזאת והיא בדרכו צידו. ויקרא בעוצר-זעמו נחרד עד למאד: הה, גועל, גועל, הכי יש בשר מתולע, אשר גם רוחו בו לא נרקבה עד היסוד? הכי לא יזרומו חיי אנוש כפלג, אשר הבשר והרוח הם שתי הגדות? הלא כל נגע אשר יצמח באחד יתן במשנהו את האותות. ויפתח האיש את פיו ויקרא בחרי-אף:

– מה בצע בעמלי הרב? הלא אך אתייגע לשוא. ידי להושיעני תקצר, כי בי הרקב; לא זר, בלתי אם אני לנפשי עויין וצר. בי, בי, יקנן התולע ונפשי שלי חולה. אני לי זאת עוללתי, יען כי נואלתי לשכב למעצבה בקרב העדה הרעבה, הו לי ואללי לי מן היצורים המוזרים, אשר סביב שתו עלי בבקעת הפגרים. הו, כי בי מולדם. לכן ממני ישתו ימצצו את הדם. מה אנוש וכוחו אך שוא, לערוך עם העדה הרעה הזאת את הקרב. לבי בי מה ידוה בזכרי, כי רעה חולה זו בקרבי תנוה. לבי בחזקה יך, באשר היטב אדע, כי הסחי ממקורי יפך. מה בצע כאשר אימלט מעם הרעה ונפשי תהיה לי לשלל, ואני אך גבר אין-איל ובן-בליעל? איככה אני לזולתי אבוז, ובי הבוז? וענתה בי אף ידי הכבדה גודל פידי ואידי, כי עוד נפשי לקרב ערוכה, היא ידי לי ככף המבשלים לעשות בסיר התולעים כבמרקחה. הה, גועל, גועל, עקב ידי הסוררה, המתאווה תאוה, אף אני כולי מגואל. אהה, ידי שלי, כעיוור המגשש קיר וכדלת הסובבת על ציר, ככה תבחוש היא בסיר, אט-אט ובעצלתים, אך בעקשות, כמו רותקה אליו בנחושתיים.

 

ב    🔗

שוב התחוללה תמורה בכל המראה מסביב, כאשר יהיה במוצאי עתותי בפרוס האביב. לפתע נדם צחוק הגועל, חמקו עברו רבים מבני המשרצת ויתרם נהפכו לעדה נוצצת, אשר בעצם התנוצצותה גוועה כליל, ותחת רעם הזעם השתפכה ענגה רבה מפי חליל. אף אור הסנורים גז ויהי כלא היה; כבמטה-קסם נזרעה באופק הרחוק דמות נאוה מפיקה חן וחסד אשר לנאהבה והיא רעיה, חופת תוגה רכה, שזורה כליון-נפש, פרושה מעליה, כמו על כלה מתה, והיא שוקקת כמו חיה. שמש צדקה מרפא בכנפיה הפיצה אור רך וטוב, משיב נפש, כמראה העוגן להולכי-ימים עייפי-נדודים, בהגיע אנייתם אל החוף. האיש אשר רוחו גאה גאתה מקרבו קרא במצהלות כרונן מיין:

– אשרי כי באה ישועתי כהרף עין; שיכור אני ולא מיין. האח, חמותי ראיתי אור, תמו פחדי, חלף המגור. נס גדול התחולל פה, אשר אך טוב כי יעמוד לדור. מן המיצר יצאתי למרחב. אכן, עוד דלה מנת-חלקי ערירי בכל הזוהר הזה, השפוך על כל הר וגי. אך חלילה מלקרוא הפעם אוי ואללי. אף המעט הזה הוא לי רב.

ויאמר האיש בקול רם כי טוב. ויקרא בקול רם: אני המאושר באדם. וישנה וישלש לאמר כי טוב. ויאמר: מי יתן בידי תוף ואכה בו כי טוב. היה היה לו הדבר כנס בקרב נס וכפלא מעל לפלא, כי לפתע באוהו כל הטובות והוא לא הסכין באלה. המעט אשר גזו מסביבו מראות הבלהות ביקום. לא דבק מהם ברוחו מאום, ונהפוך הוא, כי נפשו לבשה לפתע גאות לא ידע מעודו משלה; הגועל אשר בו פג כליל, כמו נלקח באפס יד. וזה האות, כי לא בקרבו רבצה הקללה, אך הרעה עברתו למועד קצר ותקם בו ליללה. אך הנה לפתע נמשח שמן ששון, מראות-עדנים יצאו לשחק לפניו ונחשולי תפנוקים השתפכו בעצמותיו. סר ממנו רעבונו ופג צמאונו, רוחות נעלסות הרקידוהו על במת האושר, ויהי שמח, כמו כל נכאיו נהיו לרנניו ואף ממרוריו, אשר שבע לפני כן, נהפכו לממתקים. היה היה לו כמו זה עתה קם מעל שולחן ערוך מאכלי-תאוה וכל משקה משובב נפש. המעט אשר סעד את לבו והרווה את צמאונו בכל שיקוי טוב, אף המתיק שיח עם עדת ידיד-נפש, אשר נפשו קשורה בנפשם. והוא כמשפטו תמיד כטוב לבו במושב רעים, יתמלטו מפיו אמרי-שפר וכל מכתם, כמו לב אחד ושכל אחד לכולם, אין ענין תחת השמש לא יהיו בו תמימי-דעים. לא נפלאת היא, כי גם בקומו מעם השולחן ובהיותו לבדו, הוסיף להפיק מרוחו דברי חן ושכל טוב, כאיש אשר בצמאונו עת רבה יוסיף לשתות מים מכדו, ותחת לערוך שיח עם זולתו הוסיף לדבר בעדו. ויאמר:

– הנה כי כן, אין רעה אשר לא תצמח ממנה טובה; ממקור הרעב יצא השובע. אשרי הנפש גם בעת צרה לישועה קווה. אם ככה אף מוראי גהינום לא עוד יבעתוני ואם גם נוראות מהם יפקדוני, ככתוב: גם כי אלך בגיא צלמות לא אירא רע. רק אין זאת, כי אם כל אושר היא הצרה ולגן עדן השער הוא הצער; כאשר עולם חולף הוא פתח לחיי-עד, ככה הדרך למרומים הוא המורד, חוק הוא לאדם, משפט באנוש, להפיק מיץ-תענוגות מכל לענה ורוש ולצפות באורך-רוח לגאולתו ועד בוש, כי רק ממכתש היגון יצא המשוש.

חיש מהר חזונו נהיה לעליל. בשנית משך קול הענוג אשר לחליל ועצי פרי טוב צצו לעיניו לרוב, אף הוכו במצלתים ובתוף ונתקהלו בני-כנף ולמינו כל עוף; הרים וגבעות עצי-יער וכל יפה נוף יצאו לפניו במחול סוב וסוב. הצפרים השתפכו בזמרה נעלסה, כל צפור מסביבו במעגל טסה, וכמו אותיות שמו בזמרתה תהגה. אך לא יפון אף לרגע, כי זר השם והוא לא לו. וזה האות, כי בהביע גם הוא אותו בפיו הקול איננו קולו. אך לא עת היא ליגונים. כי תגדל מנת השמחה על העצב עשרת מונים. ויהי לו, כי מלבד הנופים היפים והזמירות המתוקות אשר אפפוהו מסביב ומנעמי המטעמים אשר באו אל פיו וכל הצוף המתוק, אשר האויר אל עצמותיו ירעיף, צמחו כמו ביד-אשף ריחות נשכחים משכבר. ריחות אביב, ריחות עדן, ריחות כרים עטפו בר; ריחות חלב-אם; ריחות-קדומים בני בלי-שם; ריחות טללי הילדות; ריחות משכרים, אשר היו לפנים נשיקות, ריחות מתק-שיח בסוד ידיד-נפש ושפך ענות ורגשות בסער; ריחות חמדת החיבוקים בחביון היער. הוא הכל זכר ואך שמו ממנו נשכח, כמו מימים לא היה ילד מפונק ורך לאמו, אשר בהביעה את שמו לבה בחזקה יך. והאיש אל נפשו שח:

– מי זה אשר נתן צו לרוחות-עדן להאכילני מטעמים כה רבים. ומי הוא זה, אשר פתח לפני אל ארץ חמדה טובה את האשנבים, אחרי לכתי ימים או ירחים לאין-קצה בדרכי נוד בקרב העקרבים? הכי ירד לפתע על כל סביבותי מבול-עדנים, אחרי מעינות תהום רבה ונפתחו ארובות השמים להשקותני נחלי אפרסמון ולהרקידני מחול-מחולותיים? אחוש ריחות עצי-אורן, אראה אניות שטות ועליהן תורן נושאות צרור המור, כל בושם טוב ואבקת רוכל, לא בא כבושם הזה אל אפי, אותו עתה אני בפי אוכל. רק אין זאת כי נופים ישחקו לפני, הרים ירקדו כאילים, כל כנפי-רננה לכבודי יביעו שיר, בעוצם גיל ושמחה. על כי אנכי איש חי ורב פעלים, ידו היתה ככף המבשלים בסיר, אין כמוהו לרוע ונאלח, לראות זוהר מרומים את עיניו פקח. לכן מראות-עדן יעברו לפני בסך, כל הברואים ישמחו אלי גיל ובשלי כל הצהל למרומים יעל.

אך צף בקרבו זכר הסיר וחיש מהר אחזוהו שוב מכאובים וצירים. ויהי לו כמו דרכי-נודו סוגו בקוצים ובסירים ואף מתק כנפי-רננים בשיר נהיו לו כקול הסירים תחת הסיר. אפס בפעם הזאת לא באו עליו כל המצוקות כתומן לנענעו בטלטלה עזה. ואך פג חן היש וחופת ההוד הפרושה על הכל גזה. עוד רוחו בו היתה איתנה, בהתפעמה בגילה וברננה על עוז-רוחו ופלאי-מעלליה, אולם נפשו בו לא עוד עברה במצהל על כל גדותיה. אכן, על מה ירון ויעלוז גבר והוא בן בלי-שם, לא ריע לו ולא רעיה, לא אב ולא אם? נמשל לאיש אשר בהקיצו יחוש לפתע תמהונו מעוצם שכולו, לא ידע בין ימינו לשמאלו, אף לא יזכור ביומו את תמולו; נסתם ממנו מוצאו ומולדו, ולמען דעת כי הוא הנהו הוא ולא אחר, ימשש את ידו ובאור יגשש כעיוור. למרבה התמהון נשכחו מעמו אף הניבים בשפת-אמו. יביט נכחו ולא יראה כל מחזה; לא עוד דבר לפניו, עליו ייאמר כי הוא זה. נבצר ממנו דעת אם הוא בנפשו לא ישאט. ככה היה משפט האיש התועה בארץ-נוד. כאשר כל מצוקות רוחו תשיתינה עליו מצוד, כי המעט אשר יתעה דרך, יתעתעהו אף לבו ודמיונו ישיאהו לאמר אל עצמו ובשרו: מי אתה? הלא אך כושל-ברך ושוכח-נפשו, פליט וגולה. ברוחו חולה. מאכלך תמיד היו לענה ורוֹש. אין בתבל אף נפש חיה אחת טובתך תדרוש. יברכוך בשלום אך בלב ולב; בשחוק-נדיבתם לך בסתר-רוחם ישלחוך לעזאזל ויגרשוך מני גיו.

לא נפלאת היא, כי הוא כעת הגה במרי-רוחו לאמר: המעט אשר שבעת רעות ונוראות מלפנים, נצבת כעת נוכח אסון פי-שניים פנים אל פנים. המעט אשר נהיית תועה בדרכי הזמן, אבד לך נתיב אל המקום. מעדנים ומטעמים יבואו אל פיך, כמו מן השמים מן, אך גיוך נתון למכים וברוחך אין מתום. זוהר-מרומים נשקף אליך מן החרכים, בבשריך אין מתום. זוהר-מרומים נשקף אליך מן הכרכים, בבשריך בא הרקב והמה נמקים. רוחך נשאך ללכת למרחוק ולעלות עד לשיא הצוק והגיונך נתעטף בעב ערפל משגעון דוק. ויוסף האיש לדבר בהגיון צלול, אך בשכלו סנה השגעון בוער ולא אוכל:

– פליאה היא ממני נשגבה: שלמה רוחי בי רצה ושבה? נוע תנוע כקנה ברוח, זרה לי נפשי. איש אני אך לא אישי. כל שלי הוא לא שלי, סחרחר עלי ראשי. אני אף איש בער ולא אדע אי פה עמק ואי הר, אם היה לי בן, נכד או נין, אי שמאל ואי ימין, אף לא אמצא פשר לחידה: למה כה גבהו מן התולע דרכי הנשר? לרגע קטן רגלי תעמודנה הכן. אך בהביטי אל מראות היקום לא אראה בהם אותות החן. לאשר רגע אומר לא, אגיד משנהו כן. הלא אך איש-תהפוכות הנני. הנה אשא לאל עיני והנה נצר אני לגזע הקיני. רק אין זאת, כי ישני וגם אינני. כדם מפצע בגויה, ככה מיץ-חזיונות מרוחי זב. אך אני ומלואי הנני אך חזיון-שרב. הה, קצתי בחיי השגיון האלה, רב לי רב. הבן לא אוכל: איככה חדל-אישים וחדש-יש אשר כמוני יאפפוהו תמיד אימה ומגור? הכי טרום בא מועד והגיע התור לעלות במרומי הצוק למען אצנח משם לעמקי הבור ויהיה לי אורח בכל הדור, אשר כנפל לא ראה שמש נקטף באבו וחייו הוגרו אלי חרב בידי פריצי-אדם אין משלם בקרב חיות-טרף. לו אחים או רעים לי הייתי משווע בעצמת-כוחי: הגידו לי, אנא, הגידו, מי אנכי, תולעת או איש, רמש או בן-כנף, נצר מגזע או עלה נידף? אהה, קצרה רוחי, אפס כוחי. אפונה אם עוד אראה נכוחה. העת להגיד אל נפשי שובי למנוחיכי.

עוד הוא מדבר אל נפשו דברי-טעם מהולי-זעם, הבריק הברק והתגלגל הרעם. קול נעלם הגיד את שיחו, קול רם, והוא אדום כדם:

– עד מה נואלת ולבך טפש, לבל תבין פשר הרעש והצחוק הנזעם. הלא היצורים הענקים והגמדים, כל צלצלי הנשיקות וריחות הורדים, הם חבר מרגלים על עקבותיך יתחקו ועל משבתיך יצחקו. הנה לחידת הצחוק הפשר. כל העם הרב הזה בהמוניו קשר עליך קשר, להמיט עליך צחוק להכותך נפש. הה, איש תם ובער, הגיונך דל כהגיון הנער. את נחלי אפרסמון תעבור ברגליך ומה רב בהם הרפש, רב יתר מאשר בבחלי²-בליעל. הטרם תדע, כי רוח קטב מרירי בנשם ההמון, מהללו לחש-פתן ונשיקותיו בוגדות כנחל, בו גל ירדוף גל, ישתחוה לשטן ויעבוד גם לאל, פת-בג מעל שולחנו הוא אך לחם קלוקל?

והאיש בשמעו את דברי הקול על חזונו אשר מעמו נעשק, לא פרץ בבכי או בנהי, בלתי אם מלא פיו שחוק ויצחק, ויצחק על עצמת-שברו, כחולה נואש, בלכתו על שפת קברו. ויען כי בשחוקו כאב רב יתר לבו, פתח את פיו בקינה בה לו פה למתים, הם ישאו מספד על נפשם, לספר בקהל החיים קלון ארחם ורבצם, ויאמר:

– אוי לאיש אשר בדרכי-ניד אבד בענין רע את הכבוד, ושבעתיים אבוי לאיש, אשר מעליו צלו סר, ובעצם תפנוקיו המשתפכים בקרבו, הוא לנפשו אכזר. הכי יש רגל קלה להדביק את הצל אשר סר? הכי בערוב יום יקום חלד לזקן, כמו הוא נער? אף אם ארוץ ארדוף אחרי נפשי לא עוד אשיגנה. אהה, כי נקרעו מעלי כל מחלצותי ואשוט בארץ במערומי אף ללא עלה תאנה. מאור-שכלי דעך והעולם בעדי חשך. אכן, העולם נתון בלבי אך לבי לא לבי – בזרועותי אני את היקום אחבוק. אך אין עוד דבר בו אחשוק. פרעתי כל חוב ואף שכלי מהגיוני יחרוג. אכן, חוננתי דעת מקרי תבל לרוב, אך בסתר-רוחי לא עוד אבדיל בין רע לטוב. ויש אשר אדמה, כי עוד אחת מעט והעולם יתעופף ממני כעוף. מה מאד אדאב, איבוש ואיכלם בזכרי את כל הרהב, אשר בי קינן מלפנים בכל שרעף ושרעף, בקראי בכל עת בקול חוגג – כל דבר איולת תוכו רצוף זדון, אם גם באומר-פה יהיה כשוגג -פנו דרך לי, המורם מני עם, הבו גודל לי ולכל אשר לי. בשגם גם כל אשר לא שלי הוא שלי. הנשמה שלי והגוף שלי. תבל ומלואה לי כי לי. אהה, איככה לא ידעתי ולא ראיתי אותות מראש. כי המעט אשר לא קניתי לי מאומה בעמלי, אף אני אינני שלי. ויען כי השליתי את נפשי, נגלה אלי כעת חזיון הפרש ללא ראש. בעת במו עיני אחזה עד מה חולל כבודי ויצאני כל הודי.

בשנית הבריק הברק והתגלגל הרעם והקול ממרום נשא את דעו כאחד ממשיבי-טעם לאמר:

– הה, רשע כסל, גאון אנוש וזדונו, על פת לחם חסד בשפת חונף יפשע בעוונו. ידמה נפשו כאחד מבני מרום, והוא מקרבו את התולעה ירום. אחריתו רדת דומה, אף מעם המתים לא תהיה לו תקומה, אך הוא קוממיות יתהלך בין הדסי התענוגות ובקרב שכיות החמדה גיוו יבאיש את הסחי. הה, אנוש אנוש, מה בצע בבושם הטוב, אשר תקטיר בבשרך לריח ניחוח? הכי ממנו לך למרפא צרי? הטוב לך כי תלך שחוח. איולתך היא שורש רהבך ואותך משחתך. ומה לך מתגאה על נר נשמתך? הלא כל יצרי לב הרעים נצררו בתכונתך. ואיככה לא תתן אל לבך, כי גם כל רוע, תועבה ופיגול מיצרי לב החיה. נצפנו במערכי-רוחך. אין יצר נקלה לא שת בקרבך את ארבו. נקלית מכל טורף, אשר לא יחיה על חרבו. שבתך בתוך מרמה, אך מבאשי-בשרך תתעלם ואל מדוחיך תתנכר. תחלום גם בהקיץ ותישן אף בהיותך ער. גם בפקחך עיניך תגשש כעיוור. לזאת כל יצורי-תבל לך ילעגו וישיתוך לצחוק. והיה ברבות הימים תימלא הארץ לעג רב מלהכיל. פי שניים ילעגו לחכם מאשר לכסיל. כנאד מלא יין ימלא פיו קין לעג ובוז להבל אחיו. או אז תשתה לעג כמים ותחת המית-לב יקשרו איש לרעהו בעבותות הצחוק הנלעג כמו בנחושתיים, הסכת, אדם, ושמע את קלונך, כרע, כן כרע ונפול ארצה אפים.

 

ג.    🔗

ויהי אחרי אשר עת רבה גאה-גאתה נפשו במצוקה וגם בטובה, ורוחו נשאתו על כנפי הסופה מן המרום אל התהום, כאחד אשר יתעלס באהבים עם נפשו והוא גם אויבה, ותלבשהו לפתע רוח שאננה ואור התבונה הזכה זרח בהגיונו השופט ולא הוסיף להתבונן אל פלאי המראות ולנבא נצורות ישועות גדולות ונחמות וחמודות בשורות. וידבר עם לבו בטוב טעם והשכל. ללא שצף זעם וללא פרקי הלל ויאמר:

– אתה, אם גם אל אדע מי אתה ומה שמך, אך הלא איש חי הנך, הבן לאביך ולאמך, לבה נא וניוכחה, לאמר נחליפה אמרים בנחת, בהשקט, הלא אתה, אתה, לאמר, אני יודע ועד, כי בא מועד והגיעה העת להבין למה חדל אתה, לאמר, אני, ומה מך ודך גיוי. היטב חכמתי לעוף אל אפסי-ארץ, על צוקים לעלות ולהתרפק בדמיוני על חיי-עד, אך תחת זאת קצרו רגלי מללכת, כמו שותו בסד. זאת לא זאת, כי את שאר-רוחי נתתי בעבוט אל בכור שטן במירוצי אל אפסי הזמן. אכן, נעכר כאבי. מי אני ומה גיוי? אי כבודי ולאן הלך הודי? הכי לא הקדמון בגזעי היה נפיל? ואני אך צרור בשר ועצמות בלות הן כל מאדי. שכלי הוא רב-אויל, כל חשקי בי נהיו לשגעון בבליל. לא אוכל עוד פרעות רוחי בי להכיל. איככה אוכל קלוני זה שאת להתהלך בחוצות חשוף-שת? אהה, איכה לא תיבוש ולא תכלם – פרצה מפיו זעקת אלם, כי את קולו לא שמע כמו חרש הנהו באזניו, אך תחת זאת נפקחו עיניו לראות את מערומיו. היטב ידע כי הוא ערום נצב בקהל-העם. ויבקש לשאת את רגליו ולנוס, אך רגליו כבדו וממקומו לא ימוש. וירא בור, עמוק הבור, והוא מלא מדלח ירוק, ליח אדמדם ומיץ עכור, על פני חלקתו גולגולת זבה דם צפה וקול קורא, כי זה כל האדם, תוכו רצוף גועל, גועל, גועל. ואתה בן בלי-בושה מה לך נצב בשער בת רבים? רק אין זאת כי לך מצח נחושה. ויתמה וישאל:

– הכי ער אני? הלא אני ישן וחולם. אם כי אשמע את לבי בחזקה הולם.

הקול הזה בפניו רוק-צחוק וקטון-יצור שלח אליו את לשונו וילוק. חיש מהר נמוג והקול דבר נגידים:

– הה, אנוש חלכה, בשר, דם, עצמות ורידים. אל נא תעשה שקר בנפשך לאמר אני חולם, חולם. זה דרכך מאז לשית לך סתר-פנים, כמו גם במערומיך תלבש שני עם עדנים. אך העת לך לפשוט מעליך את מחלצות השוא ולהביט אל צלמך כאשר הנהו קו וקו. הרהב זרה הלאה את הרהב אשר בנפשך וזה מריה, הבט נכוחה אל העריה. מוג-לב הנך ובחמלתך הרבה על נפשך אך תתרפק עליה בהמיה. המיה, המיה, אכן המיה תפעמך בכל עת. המית-מעיים המית-לב ורבה מכל בך המית שפתיים. תן תודה ואמור: אל העריה תשוקתי. כל צפור תעטה לבשרה נוצות-חן, צמר לכבשה, קשקשים לדגה, שלמת-דשא לאדמה, חופת-עלים מחסה לעץ, השמים כיפה לארץ, התכלת תתכסה בעננים, כרים לבשו בר, אך אורח האדם עלי אדמות מה זר ומוזר, כי הוא את גרמי-גיוו יציג לראוה, יתעלס באהבים עם דמותו הנעוה; את מפלי-בשרו ירים כנס להתנוסס באשפתות מתכפש, בבוץ חוצות בוסס והוא חשוף-שת.

וידבר האיש תחנונים ויאמר:

– הה, קול, אם מולידך הוא יצור אשר לו לב, חרף מלייסרני באמרי-פיך כמו שוטים הם לגו. היטב אדע עד מה נקלותי, נקלה רוחי ועם רוחי גויתי, עד כי אבקש את מותי. זה צלמי יד נעלמה שלחה אותו בי כמארה. נוצרתי נקבים-נקבים, חלילים-חלילים, רבה בי השארה, שיחי לזות-שפתים והגותי גירה. צלמי מה מאד מסכן, מעת גיחי מרחם אמי נהיתי לו לקן, ואני אותו לנגדי אשוה תמיד. על אפי ועל חמתי אליו אביט. אהה, חשך משחור תארי וצפד עלי עורי. קרוב היום ואף שערי ייהפך לבן וקולי נכאים ייליל תמיד כתן. מצחי קמטים ייחרש, אהיה כבד אכלו עש, כל רואי יאמרו עלי הנה איש מסכן ורש, ברכי כבר פקו, אם כי טרם זקנתי, אף כי כאשר אלך שחוח צועד על משענתי. ומי לידי יתקע, כי לא עוד אחת מעט שכלי מן הדרך הישר יט. לא נפלאת היא כי יצאתי אל חוצות העיר חשוף-שת. מה קשה לי החזות. אך טוב כי אמות… אמות… ובטרם עת.

ויען אליו הקול בעזות:

– הרף מן הלעג בשפתים לזות, חדל מן הריב. זה בבני אנוש נתיב, מעולם ועד עולם, מקטנם ועד גדולם. אכן, חיש מהר תזקן, באשר זקנת משכבר. כל ימיך תכמה לזקנוּת יען כי תאהב בלוּת. זאת לא זאת, זקן אתה כי זקן היה אביך וזקן יהיה בנך, זקן כל מין האדם. גזע הנערים משכבר תם. צעיר רק היום, לאמר הרגע הזה, כי הוא לבדו יש. אך אי איש בדורות האלה יאהב את יומו וברגעו ידבק? איש איש על המחר יתרפק, את יומו ישנא, מרגעו ירחק, אחרי הנצורות ינהה ועל כל אשר יבוא ויהיה יקשור מספד לאמר זה לא זה. הזקנה היא נגע אשר יפשה בבשר וברוח עקב מעלם ברגע וזנותם אחרי הבאות. כן, זקן כל הגזע. כל ילוד הוא בן-זקונים למשפחת האנוש. אך הגיח מרחם אמו נמהל בטל ילדותו דמעו. כל הבשר שבע-ימים. אולי עקב זאת תבואו בדמים וכאזוב בלה המציץ מן החרכים בקיר, ככה יציצו בשריך הבלים אף מבין מפלשי בגדיך, הה, שוד ושבר, כי אשה תשסה את מחשופיה בגבר ואדם לרעהו עירום יערום. לכן, בן אדם, אך טוב כי תחדל מן המלל גועל, גועל, בך וממך הגועל. כמו על צירה תסוב הדלת ככה פיך יטחן אך איולת. עקור מלבך כל תוחלת.

לא יוולד איש לנפשו, כי בדורות אך טבעת הנהו בשלשלת. לכן שנים תחלופנה כענן ויובלות יגוזו כצל ולא יקום עוד בקרב המוני-תבל אף אחד גבור-חיל נועז, אשר ידמה נפשו כאל, ממנו לא נסתם כל רז, כאנשי השם אשר מעולם וכנפילים בימי קדם עם עז.

ויהי בשמוע האיש את דבר הקול הנעלם, בחרפו את מערכות האדם וירגז וידבר גם הוא בקול נזעם: הה, קול, אנה מפניך אברח? והוא בזעפו הרב כמו כנף לו צמח ובמחי-כנף עלה למרומי הצוק ויקח את לשונו וישא נאום לחרף תחת הרוח באנוש את מערכות היקום ולשלוח את לשונו ביוצר העולם, אשר ברא ככלי מלא כלימה את האדם. אך בבקשו לדבר סרה בקונו כבדה לשונו ודל היה ניבו ושיחו הנלעג שת נוספות על קלונו, לאות, כי אף בדברו גבוהה-גבוהה גאונו הוא אך מצות אנשים מלומדה, אך תחת זאת בשיתו דופי בנפשו נשלחה לשונו אל קרבו כחרב חדה. וישא את קינתו לאמר:

– מי אני ומה כוחי? אך עץ יבש אנכי, עץ יבש ואפס-יש. זאת קומתי לא דמתה לתמר, לא קרנים לי כלפר, לא כנף לי כמו ליונה. הנני אך גרם כחמור, בשרים ואביונה; בסמי הקטורת לאל החלבונה. רבים מיצורי-תבל לבשו הוד, אך אני דלותי עד למאד. למין האנוש בפי חזות קשה. עד עולם לא תיכרת מלבו הרשעה. רק אין זאת כי עוד אחת מעט יקיץ עליו הקץ. אך שוא הוא מאמר החכם. כי האדם נמשל לעץ. הלא העץ יחליף שרשו ואת גזעו יחדש, אפס גוית אנוש בעפר תרום תולעים ותיבאש. איככה האדם אשר עיניו בראשו מן הגאולה לא ייואש? גם ברבות הימים תבל בעתותי האביב תחדש פניה כמימים ימימה ומעין האדם לא תימחה הדמעה. הכרים יעטפו בר, יעלוזו כל גיא והר, כאזרח רענן יהיה כל עץ ביער, אף יפרח המדבר; כל נהר למצולות הים במחול ידהר, באודם פטדה וברקת יזהיר התדהר. אפס האדם לבדו יהיה שוכן-עפר; כלא היתה תהיה השממה אך לא תחיה עוד כל נשמה. אחד הוא אדם מאז נברא תבל ושני על עפר לא עוד יקום. אך שעשוע ביד האל היה האדם. אהה, צעצוע חסר-חן ואחרי אשר נשבר לא יעמוד עוד הכן. הלא על זאת באה אל קרבך רעה חולה זו, והיא ממארת, עקב התימרך תמיד לאמר, אנוש חלכה, לי ההוד, הגדולה והתפארת. זה גאונך להתהלך בגדולות ולאמר אני אדון כל הארץ, אני אמלוך, או כי את האלהי אתהלך כמו חנוך, אפס בלבך ישכנו תמיד המרמה והתוך. כן, התנשאת להיות מלך, לכן בא שכולך כהלך. הכי טרם תדע אנוש אנוּש, כי כבר אבד עליך כלח? אך אתה תחזיק במשוגתך ואך בגאוה ובגודל-לבב תצעד כאחד יודע-סוד. זאת לא זאת, כי תחשק לחשוף עוד ועוד. לכן נחרץ משפטך כתת רגליך אדם-צל, בדרכי נוד.

רק בשיחו היה המורך, עד עוז-לבו גאה גאה, כי זה משפט האיש אשר היגון אותו כמו ענבים בגת דורך ובהגיע אל בשרו הרעה, לחגור אונים עד בלי די ללכת מחיל אל חיל אם בהר ואם בגיא. אף רוח האיש חזק בה בקרבו בדרכי-נוד לטפס ולעלות עוד ועוד למרומי החוד עד כי גם לעיני-בשרו כבר נשקף החוד אשר מעל לחוד, למען יכפר במרי-עמלו את קלונו הרב ולתת אות ומופת לנפשו, כי טרם נהפך לנצר נתעב, עוד יקום בו רוח לבצע לעיני כל העם את פעלו אשר זמן, לבל יוגד עוד, כי קולו בארצות החיים כבר נדם. לפתע זכר את הדבר אשר לו מעודו קסם, לאמר, לעלות למרומי הר הצופה לתהום ובהשליכו גיוו למטה משם לנקום מאלהי-עולם את דראון היותו-אדם. המעט אשר לאל יוודע מותו בקרב החיים, יימחו שמו וזכרו מתחת השמיים ולא יהיה לו שריד. אף בטרם מותו הוא את מראה פניו בכפו יליט, למען אף עוף השמים אליו לא יביט, לרצונו ישיב את נשמתו לחיק קונו, איש לא ידע את קבורתו. והיה אם יעשה כן יהיה לו הדבר לאות, כי המורך אשר בו הוא אשר נהיה למקור-גבורתו. ויהי בהגותו בזאת ויקרא אמן, אמן. ויעמוד לרגע דום. ולאחרי זאת הגיד אל לבו ברהב: האח, כי עוד אחת מעט אמלט מעלי את חיי והמה למשא רב. מה מאד קרוב התהום. ויחזק עד למאד ויצו על נפשו לאמר: דרכי עוז וברצון נחושה צעדי למחוז אליו תאמר בך חפצי. גרשי שפק מלבך, כי כמוהו כמסוֹס וכקוּבעת התרעלה בכוס.

למרבה תמהונו גאה גאה בקרבו אונו, כמו סופה גדולה וחזקה צררתו בכנפה ותגדלהו מעל לאדם ויהי ליצור עשוי ללא חת, עז כנמר וקל כנשר, מי הקשה אליו וישלם. הרים וגבעות, אף מהמורות וחתחתים, נהיו לו למשחק. וידמה בנפשו כי אם אדם הנהו, הלא באנשים הוא ענק, כל בן-שחץ יערוך בו את הקרב, הוא יהדקהו לעפר דק מן הדק. והוא בהגותו בזאת, לאמר, במקור הכוח והעזוז אשר נבעה בקרבו נועץ בכליותיו וירא כי הוא אליו יפך מקול-בכות ענוג כפרח, מן פה רך, קרוב אליו עד למאד, אחירז ואחיסוד, אשר הנהו גם חזק ואדיר לבקע לב ולקרקר קיר. מר יבכה כתנין. ויש אשר יהמה כזאב, אך גם בבכותו ירנין, כמו נפש במכאוביה מקרב נפשו משוועת. היטב תאבל עליו, אשר בתוהו לא דרך הנהו נע ונד בגפו בשיתו נפשו בכפו. כה נגע בכי התמרורים עד לבו. לכן גם בהגיעו כמעט אל עברי פי התהום נסוג לרגע קטן ויעמוד דום ותחת שיר מזמור למות פתח ביליל:

– וי לי ואללי, היטב אזכור זה הבכי, קול העוללה בהינתקה בליל הדמי, מבין זרועות ביד הרוצח, והיא בת אחי, קול יליל ומרי גווע לריק ואני בהימלטי על נפשי הוא אחרי רדף ואותי הדביק, לשוא דמיתי בחפזי, כי אחרי אשר ניגר מן הגויה כל הדם, אף הקול המשווע כבר נדם. בשגם ההרג הרב כבר תם ונשלם. אך לא. בכי, אשר פרץ, לעד הוא חי וקיים, ישא את הנהי כל ימות-עולם. ריב לעוללה עם האיש, אשר לעיני המרצח שואף הדם עזבה לאנחות ובמלטו נפשו חמק ונעלם. עד לאין קץ תקשור מספד על עץ-חייה, אשר נכרת, על לבי אשר היה בי חלל, לעמוד על דמיה ועל כל המדוקרים בעם. אך מה בצע בשוועת אנוש בקראה הושענא ואין אוזן שומעת, אין לקול מענה? הה, עוללה, הכי בחלומי אשמע את הנהי? הלא לבי ער. אות כי לא ישן אני. חי הנני חי אני לספוג אל קרבי את הדוי. חי אנכי למכאובים ומת להושיע.

רגע קטן עמד האיש ללא ניע וזיע, אך חיש מהר רחקו רגליו מן התהום והלאה ותחת רדת מטה מטה עלה מעלה-מעלה. וילך אחרי קול הבכי ויחד. ויקרא: האח, בא גד. וימחא כף אל כף ויהגה ברוחו הקשה: מי יתן לי כנף, ארדוף אחרי העוללה ואשיגנה. אך לשוא המו לה באהבה מעיו. רוחו עלזה עקב מתק הבכי, אין כמוהו אות אשר גלגל החיים סוב יסוב. בכה יבכה בזמן כל עוף, לכל נפש חיה ייאמר בבכייך חיי. הדם הוא הנפש והנפש היא דמעה, הבכי אביה והאנחה אמה. בדמעה הכל ייחרש, כי בה בלבדה חוברו יחדיו המים והאש.

ויהי המעט לו התענגו על רון הבכי, אף ניגר אל קרבו כסם מחיה כצרי. ויהי לו הדבר לאות, כי טרם נהיה לגבר אין איל, אשר הרקב בבשרו ותוכו אוכל במעל. יען כי אזנו איננה חרשה לקול הבכות, עוד אורח לו כאדם לחמול על כל נפש אשר תתעטף ביגון ובענות, וחלילה לו לאמר אינני עוד בלתי אם ממוקדי אש אוד. לו דוכן רם לו לישא עליו נאום, אחד יהיה שיחו לבשר לקהל-עם, כי אשר אוזן קשבת לו אף לבו רחום.

עוד הוא הוגה בזאת וצחוק זועם ואדין פרץ מגבהי-מרום ואולי מתחתיות התהום ובהתנשאו יכה את הלב בשממון, כקול הדלת החורקת ללא הרף בסובבה על הציר. ויהי דברו:

– הה, בן-אדם, חסר-דעה וערל-לב. העת לך התענג על זמר ערב? הכי לא תדע, כי העוללה המשוועת במכאוביה תתעטף? הלא אכזר הנך אף מן הזאב. הכי לא בגדת בה את הבגד כאשר חייה היו תלואים לה מנגד?

בזכרו את העוללה שיוה רגליו חיש-חיש כאילה, לברוח כל עוד רוחו בו מפחד הקול, אשר על בלו רבץ כאבן, והוא במנוסתו דימה אותה מעליו ליגול. וירד מעל ההר ויוסף לרוץ עד כי מעדה רגלו. ויפול אל אחת הפחתות ויחבוט בגיוו הלוך וחבוט. ויחשוב כי עוד אחת מעט יתפרד בו כל צרור העצמות. היה היה לו כמו שתותו בעד הכברה לנענעו ולהרעיש גרמי-גיוו עד היסוד. מעצמת המהלומה נעו זעו כל מורשי-רוחו, התחוללה תהפוכה עזה בזכרונו, מוכה השבתון והגיחו מערפלי הנשיה מקרים רבים מאשר היה היה, לפניו כעת מחזות עברו בסך כעדרי-צאן. ויזעק זעקה גדולה ומרה:

– הה, נפשי ארורה את, ארורה. הלא אני הפליט מגיא הרג רב, לפי חרב הוגר דם כל קרובי, עד עתה בחובי הוא זב. נרצח העם, עמי, ובו כל זקן וטף. איככה נותרתי בחיים אני לבדי? בן-בליעל הנני, בשמים סהדי. את נפשי הצלתי, יען כי את כבודי חללתי. אל כל אשר נשאוני רגלי רצתי מיד המרצח, בשלו את המאכולת בעוללה. הה, מה עוללתי? לקבר אחים ירדו כל קרובי בבשר ובדם, בעת אשר נספה כל העם. מה מאד אפל היה הבור, אליו נאסף כל הדור. היטב פחדתי פן גם אל ראשי להיערף יגיע התור. אוי לי מקלוני, וי לי מזדוני. פרעות בנפשי ובה ילין שגעוני.

אהה, לא תבוא לבדה צרה, בלתי אם תיארה עמה לחברה שניה ממנה רעה. אף המלאך המחבל, אשר עורר בזכרונו את שכול העוללה, פתח בו את התיבה בה נצפנה כל האלה והמוראות בלהק צפו מתהום הנשיה תג לתג.

 

ד.    🔗

האיש, אשר שכולו הרב השקו לשכרה וישכיח מלבו את שמו, את מרבית קורותיו מלפנים, כמו היו כל מקריו ומעשיו אך מסע-עננים, אף רוחו חובלה בקרבו והשגעון שת לו את ארבו, לפתע עברו רוח דעת והשכל ונקרעו מעל זכרונו קורי-תרדימתו כאשר נפקחו אזניו לשמוע אל הקינה אשר בפי העוללה, בה חוברו יחד רינה ויללה. חיש-מהר צפו ועלו בזכרונו מקריו לרוב, כמחנה-עורבים הנועץ בבשרו את מקוריו. היטב זכר את פני המרצחים הנעוים, חמת קצפם ושצפם, עיניהם והנסוכות דם, פרעות קולותיהם כקול המחצצים בין משאבים, אבחת-סכיניהם ורוע מצהלותיהם, מחרק-שניהם בערב רב במחאם על כל ראש נערף כף-אל-כף, גויות רטשו נהיו להם למרמס, כמו לחיות-טרף, מעונות שלחו באש, הרסו קירות, ניתצו כלי חפץ ולא אמרו הרף, הרבו רעש והמולה. ראשי-עוללים ניפצו במצהלה; במו עיניו ראה את הדמים הניגרים ואת תימרות העשן מן הלהבות אשר פשטו לעברים, נשים ענוגות ובחורי-חמד הושיבו יחדיו במכלאה, בכי המעונים גאה גאה. ויהי כאשר לכל העם כלתה הרעה וזעקות התחנונים אשר למפרפרים בין החיים והמות עלתה עד לשמים, אחת תשאלנה נפשות הטבוחים לא נשחטו דיים, לירות בהם מנה אחת אפיים ולהחיש להם את מר המות. הוא אז מעיו לא התהפכו בקרבו מעוית, כי אם בהגיון שאנן מתוך בור-מחבואו על כל הזועה השקיף והביט, כי הוא עמו את העוללה לעמקי בורו הנחית. ולאחרי זאת בעלותו משם לפתע התיצב נכחו המרצח, עיניו נסוכות דם, הוא את הגויה הרכה אליו הושיט ועל נפשו ברח. אך בהינתקה מבין זרועותיו אף לא נאנח. רוחו היה קר ואכזר, כי הוא בחיים בחר. אחד היה מבוקשו לחיות ויהי מה, לחיות כתולע או כרימה, להתהלך כצל משמים ואבל, גלמוד וערירי ואך מבור-שחת ייגאל, לבל בערימת המתים יתקהל. הכי יצר רשע או כסל עז שטפו ועברו אז, להידבק בחיים אשר להם ולהמונם הוא בז? לכן הוא כה נועז הגיח ממחבואו ורץ כל כוחו בו, ואף אחרי אשר את העוללה ליד המרצח הסגיר, נס הוא מעמו, האחד בעיר, דחפו בצד, בהגיעו אליו כתף אל כתף והוא כואב דם שואף, כאשר ידמה כעת, אף לא עברו רעד, אף העוללה העיפה עליו מבט, שלחה אליו מבט-תחנון ופרשה אליו כפיה, דמעתה ניגרת על לחיה. היטב יזכור אבחת קרני השמש בדמעתה ניגרת על לחיה. נוגה היתה הדמעה אשר בכל עת היתה זוהרת. הלא גם בעת-בכיה בנהמת-רוחה לא זלגה עינה בלתי אם דמעה אחת, ראשונה אחת, שניה גם כן רק אחת, וככה אחת לאחת, כמו לא תשתפך למורד, בלתי אם תעלה כפורחת, כל דמעה היא לה אחת. ככה זו היתה דמות לבכי העוללה מעודה. וכזה היה רסיס הדמע הנוצץ, בהינתקה מידי דודה. את כפיה פרשה אליו בתחנון-אלם כשואלת: הכזהו אדם בצלם? אך הוא על נפשו נס, קל כנשר רץ. הוא בחייו ברגע ההוא טרם קץ. הוא נס, נס, את מוסר-כליותיו כלא ויהס. הה, לנכלי-לב אין חקר. במרוצתו נלוה אליו גם אחישקר, לנטוע בלבו תקות-שוא, כי יצר המרצח הזד ימוג כעב למראה תואר העוללה השקוי חן-עולם והמרהיב כל עין, ולא יעמוד בו רוחו לבצע בה מעשה קין. בעצם מנוסתו סובב את נפשו בכחש לאמר בקול רם: לא יישפך בעוללה דם, כי יד המרצח תרעד בבקשו לשלוח בה יד. הכי לא שרו הפייטנים להוד מזמור והחוזים לא התנבאו לאמר כי היופי יקום עד אחרון דור והוא אשר יגאל את העולם ועד עולם לא יישפך עוד דם אדם באדם. ולמען הרבות על התרמית רמיה, השיא את לבו להאמין כי מלבד אשר המרצח יחמול על היונה ההומיה, הנה בתאוותו העזה לפוצץ ראש וקדקוד לפליט, שוֹע נודע לשם ובא בימים, ישליך אחרי גיוו את העוללה בטרם תכלה אליה הרעה, כי במה נחשבה בעיני הרוצח יונה תמה לעומת גבר בעוז כשור פר דשן? ככה הגה בסוד-שיחו ויצרו הרע ענה אחרי דברו אמן. קלים ונמהרים היו רעיונותיו, אך קלות ומהירות היו רגליו. ואכן, כאשר זמם כן ביצע. והוא בהימלטו נישא וידהר במרוצה. אכן, פלא הוא ויהי פלא, שח אל נפשו וקולו היה לו לדרבן, כי רגלי הרוצח תכבדנה מרגלי הקרבן. מי פילל ומי מילל, כי דם נקי יגבר במאבקו על המעוול? אך הפלא קם והתחולל ודמו לא נזרק על המזבח. אך הכי לא אכזר היה לבו אף מלב המרצח, בתתו את העוללה כופר נפשו? הוא את רגליו בין החרבות נשא, על תלי הפגרים קפץ ודלג, החגא לעם ולמולדת נהייתה לו לחג, לאור הלהבות פלס דרכו בחשכת הליל, אליו ארחו לחברה ועמו נישאו למרחקים הבכי והיליל.

ויהי בזכרו את הלהבות מעל לחרבות, אשר במנוסתו האירו לו את הנתיב, ויפן אל נפשו ויפתח פיו לשפוך עליה את חמת-זעמו כאחד עויין לה ויריב, ודבריו היו בוטים כמדקרות על אשר עוללה, אותו אין עוד להשיב, אף לא אמר די בסוד-שיח עמה, כי גם במחי-כנף המריא למרומי הצוק עד לחוד הנשקף אל החוד אשר מעליו, למען יישמע קולו למרחבי היקום ולמרומיו, ויאמר:

– האזינו השמים ותשמע הארץ, הקשיבי גם את העוללה ממעונך במרומים. אני הגבר אל קרבו באה המארה ועליו חלה הקללה, ואני הנפש אשר אחד גולה, להיכרת לעולמים. טרם מתי, אך גם חי אינני. שגיון לב פותה השיאני לדרוך על הפגרים, במנוסתי מן החללים היקרים, מי יתנני ורעם יהממני, כדור יפצפצני. לא, לא אמות, כי אחיה וכל יום-חיי יהיה יום-מותי. אמות במנה אחת אפים, כי קין הנני שבעתיים. אדדה כל שנותי על מר מיתותי. אמן אני אומר, אשרי משכיל אל מותו להיקטף בעתו, כמותו כאשכול ענבים בהידרכו בדתו, להוציא ממנו יין הקידוש. גודל גם לאנוש אנוּש, אשר בהינתן הצו יושיט את צוארו להיערף, כי אף הוא אל עמו ייאסף, על משכבו ינוח בשלום, רעיו וקרוביו ליד קברו יתיצבו דום, רוחו תעלה למרום לחסות בצל שדי. אשר אל מותו בלב בוטח יצעד, מלאכים ושרפים יקראו לו הידד. הוא איש נדיב, בהרימו בגאון את ראשו אל הקטיף. אך אוי לי ואללי, כי בבוא תורי להיגדע, הייתי צר-לב וכילי, למען אמלט נפשי, על תלי-חללים רצתי. אהה, מחומר נקלה קורצתי, לכן קלוני לעד ייחרת ונפשי כרות תיכרת. היקוּם, מלא פיך צחוק על נפשי הפגוּלה; צחקי, צחקי עלי גם את, בבת-עיני, משוש-לבי מני אז, העוללה. עולם ומלואו ישחקו על משבתי האיש, אשר הוא לנפשו בז. היטב אדע את אשר נואלתי ועוללתי וחוללתי וחיללתי.

ויהי ככלותו לדבר פרץ צחוק אדיר מתגלגל כרעם, והוא אדום, מה מאד אדום, עינו כעין הדם. אף הי טרם זכר שמו, נמוגו אט-אט ענני חלומו והגיחו אל האורה מתוך חשכת-שכולו רסיסי-דברים ממקרי-תמולו. אורלוגין העתים השליך במחוגיו קרעי-רגעים כפתים. ויען כי מרכבת הזמן לא עמדה עוד דום, צץ ופרח בזכרונו כמטה אהרן גם חזיון המקום. וירא והנה ההר איננו הר, אף החוד איננו עוד. רגליו עמדו במישור והאור, כמשפטו מאז ומשכבר, הנהר זך וטהור. השמים נפרשו עליו ממעל, בדשא נוצצו באור יקרות אגלי-טל. חיש מהר אורו עיניו ולבו בקרבו צהל. ויבט על סביבותיו מזה ומעבר מזה, וישמע קול רך וענוג כפעיית השה, בדברו לאמר:

– צלם-איש, שמור וזכור. תבל על מכונה תעמוד מדור לדור. תבל בל תמוט. אין חדש… האש תשרוף את הקש, את הבגד יאכל העש, הגויה באדמה תבאש, השמש תשקע וגם תזרח, אפס החי לא יתן אל לבו את כליונו, כי אם ברהבו ובגאונו יקרא “יחי” ו“האח”. אף הגבור לרוץ אורח הנהו תמיד שש. חיה, חיה, צלם-איש, בקלונך, חיה למען תוציא מתוק מן העז. לא, לא, אין כל חדש, יום יבוא, יום יערוב, מעגל החיים עד עולם סוב יסוב.

כה מתוק וענוג היה הקול כמו בפי זמר, קרוב עד למאד וממרחק בא בכנף הסער, אל לב-לבו חדר וכיין הטוב בעצמותיו עבר. והאיש התאושש עד למאד, וידמה כי גמע אל קרבו יין מן הנאד. ויחש לראשונה כי פג במעט דכאונו. ויזכור את רעבונו וצמאונו, ואליו שח הגיונו לאמר:

– צו-קדמון זכור, את הנפש לשמור, כל יצור אחרי מזונו יתוּר. אם בארץ ואם בשמים כל עוף את אכלו לפיו יטרוף. הצדיקים הזוהרים בזוהר הרקיע יאכלו מן השמים. אף המתים יוציאו לחמם מן האדמה ואת ליחה ישתו. כאשר יהיו מאכל לתולעים, הלא ייהפכו אף המה לברואים חיים. חוק הוא מימי קדם ומשפט עד אחרון דור, בארץ מתחת ובשמים מעל, לאכול ולהיות למאכל. ואני איש חלכה ודל, זה מועד רב לא בא אל פי כל מאכל, מצמא ניחר גרוני. מי יתנני למקשה מעט אגלי-טל.

חיש מהר לו קול ענה ממעל, ואולי מפיו יצא הקול ומשק לו כמנהר איתן גל. וידבר לאמר:

– היטב זכור מי אתה, יצור חומר, אחד מדרי-מטה. הכל, אף רוחך בקרבך, לרגליך שתה, בשרך הרעב ככלב יאמר תמיד הב-הב ורוחך הזד תוכו רצוף רהב – כה דבר הקול והוא מפיו או היה כקול מקרב קול – מה בצע בהענותך את בשרך, וברוחך ילינו המשוגה והקרחה? אך טוב כי יהיה לך אורח כאדם לשית כר למראשותיך, לתת מנוחה לגיוך ומרגוע לעצמותיך. הלא אף אשר יציק לבשרו, רוח קטב מרירי עברו, הכי הצדקה לך את גיוך בשוטים לייסר? בזאת תכבה בנשמתך את הנר. הה, מי עיוור כאדם, מי כמוהו עיוור? בכל אשר יפנה ירשיע, אם לרוחו ואם לבשרו. אף אשר ירשיע לבשרו הנהו רשע, זד ומעוול, בן בלי-בושה. נפשך היא חלק אלוה ממעל, וכאשר תשית מכאובים בה תזרים נטפי-רוע נוטפים לנחלי הבליעל, בשגם בהתהלכך כצל נע ונד, אף מאור שכלך יקטן בד בבד, לא תראה עוד יה בארץ החיים, דבר לא תראה עוד לאשורו. רק לבודד באהלו קנה-צופים נכון להשקיף על מראות-תבל, על היקום והדרו, אף לא נסתמו לפניו חקר קורות העולם ובינה באדם. אך בכתתך את רגליך על פני ארץ רבה לא תראה עוד דבר, בלתי אם בצלמו הנעוה. זה משפט המשוטט, כי עיניו, הנסוכות תאוה, אך ישוטטו למרחוק, כל הקרוב, אף נפשו בו, תהיה לו למקום צלמות. הנה כי כן, המעט אשר נושלת מעל עץ החיים ושכלת בת ובן, תבקש להינתק גם מעל עץ הדעת ולהיהפך לפרא אדם לא-לומד, לא בינה לו בתורת החיים, ככתוב: אם תעזבנה יום תעזבך יומיים. אשרי החכם ואי לבער. אך טוב להבין דברי חכמים וחידותם ולהתבונן אל קורות דור ודור. הבערוּת אופל והתורה אור. שומה עליך להוסיף דעת ככל אשר תוסיף מכאובים. אכן, אף זהו מוסר אלהים לאמר נואש – כה שח הקול בעים, עד למאד רם-האמונה בטובה תאיר פני איש והאכזב יקדירם. התאושש, צלם-איש, ויעבור עליך מה, אשר את לבו מן הטובה ייאש תלוי על בלימה.

והאיש בשמעו זאת ניגרה מעיניו דמעה. ויהי כאשר הדמעה ניגרה לו על הלחי ויאמר: אות הוא כי רוחי שבה אלי מעט קט ולא אוסיף עוד ללכת מדחי אל דחי. וישמח על הדמעה כעל מוצא שלל רב. ויתן לנפשו את הצו: התאוששי, התאוששי, נפשי קרבי אל נפשי, גשי.

ויתאושש האיש ובגבור הגיונו רצה אורח גם לשונו וידבר בקול בוטח:

– רק אין זאת, כי פעמי אביב אראה מסביב, הדודאים באפי יתנו ריח, בנפשי צץ ופרח מטה התענוגות, וזה לי אות, כי הגיעה העת לגרש לרגע לא קטן ענני-יגוני, והאל שפתי יפתח בנטפים ממעינו לרוות את צמאוני. רבים עלי עלו גלים ומשברים, אך על כל סביבותי בר עטפו כרים. את כל יקרי שכּלתי, אך בנפשי לא מעלתי. אף צרור לא יפול מן הרוח באנוש אם גם מאכלו לענה ורוֹש. כל עוד לא אבדה ממנו תוחלתו לצפות עד בוש. זרועות, אשר לומדו לחבוק עולם, לא תקצרנה עוד עד עולם. יד כל אדם על כס יה וממנו לא תמוש. חלילה לי מהיות אנוש אנוּש. גם בנועי ובנודי, לא משה מכס האל ידי, לא כהתה עיני ולא נס ליחי. אם ארד לגי ואם אעמוד בהר, אחוש דשן-עצמותי וחוסן-רוחי, אפרח כתמר. מה רבו המשלים, אשר ישא שכלי השנון כחץ על כל גבעול ועל כל עץ. זאת לא זאת, כי שכלי, אשר הסכין מעודי לחקור לכל תכלית ולראות מראשית אחרית, נהיה כעת, אחרי אשר באתני המצוקה בארץ השממה, כחרב חדה, לבקע כל תעלומה. הכי לא כאבן משחזת להגיון-לב תהיה הבלהה? אכן, ראשית חכמה, מסה ותלאה, חזק, חזק. אתה האיש אשר לפנים היה רב-יחש ונודע בשם…

ויבקש לבטא את שמו, למען אליו בדרכו יארח, אך הוא ממנו נשכח. אפס דמיונו עשה לו כנף וירא עץ נושא פרי טוב ויחזק בענף, ויקטוף ואל פיו לקח, ויבט אל למטה וירא מעין זך יפך, ויהי כחולם וישמח וישתחוה אליו בחרדת קודש, ויצנח, ויאצול מנשיקות-פיו לעפר האדמה, מן המים שתה ויגמע אל פיו ויאמר: רק אין זאת, כי זו היא ארץ זיו. ויקרא: האח, מה רב האור השפוך מסביב. אך טוב הוא ומאיר מזה ומעבר מזה נתיב. וטעם המים בא אל פיו כטעם המיץ בענב. ויאמר: רק אין זאת, כי זאת ארץ החוילה בה הזהב. ויגער בנפשו על אשר בחפזו דימה, כי ארץ תלויה על בלימה והנה הכל על מכוֹנוֹ יעמוד כמימים ימימה. ויאכל מן הפרי, ויהי בפיו, כלחם לשובע וכחלב המדשין, וישת מן המעין וטעם המים כיין המרנין. ויחש כי שב אליו רוחו. ויישען תחת העץ בנוחו, וישב ויאהב את העולם. ויהי בהביטו אל הדשא ויהי לו כמו ראה לראשונה פלא המחזה ויאמר: אך דשא-בתולים הוא זה לא דשא יום-ביומו, כי זוהר ששת ימי בראשית שת בו את חותמו. אכן, דשא כתומו. להגיד, כי פלאי-נצורות מתחדשים בכל יום תמיד. כל אשר היֹה היה, לא תבוא בו עד עולם בליה. אכן, האל היודע ועד, כי העולם נוצר לעולם ועד. רק אין זאת, כי אחרית הזקנה תהיה עדי אובד. לא יזקן גם האיש בדרכים נודד, אשר ערירי יתהלך או ישכן במאורת הבודד. והיה באחרית הימים תגורש הזקנה כליל מני גיו, כל משרתותיה, המחלה, הבליה, והנכוּת, תהיינה למק והמות מחה יימחה… ולא עוד ייאמר כי האנוֹש נדף כעלה…אף המתים יחיו לפנינו, ישמחו ויעלוזו גם שוכני-עפר, כמו עיר ומתים.

בהגותו בזאת נפקחו עיניו בלי משים, וירא את העוללה חיה וקימה לפניו נצבה, מוקפה זוהר רענן ודשן כגינה רוָה. ותדבר אליו במתק-לשונה: אורי ומאורי. משען חיי, האח לאבי, מה לך, כי רוחך כה דוה, ואתה יחיד לי, איש כלבבי? כזאת וכזאת הביעה אליו בנועם-שיח הרכה והנאוה. ויה בהביטו אל הזוהר, אשר אפפה, שח אליה ברעד: אני הפליט, עזבתיך ובחיק האל הנך נאספה, יהי נועמו עליך לעדי עד.

ותוסף העוללה להנעים באזניו שיח ותאמר:

– חיק האל לי כצל התומר, גם אחרי אשר יצאתי מבית החומר ובמרומי השחק אשוטט. בלעדיך, אהובי דודי, לא אוכל עוד את הזוהר הרב שאת. כבד לי הנטל הזה, הה, מה כבד, כי יש אשר שפע הזוהר יעמוד לעיניך קפוא כנד. הה, דודי, הדר-זיוי והודי, לא כול עוד לאורך ימים בלעדיך אל עזוז הזוהר הבט, המשל רב עמו והפחד. יש אשר אקלע ממנו לך זרים, ויש אשר יכני בסנורים. לנפש הגלמודה גם ארץ הזוהר תהיה כארץ חררים.

ויהי בשמעו את נטפי-מליה והמה כסם לרפאות וכשמן הטוב בעצמות לעליזות, כזהב אשר לא הועם, כנופת צופים וכל טעם. ויקרא בנהם:

– מי יתן שופר אל פי לבשר לקהל-עם: תור האביב הנה בא לעולם, אביב לכל ובכל אביב לשדה ויער, אביב לזקן ונער, אביב לגיא ולהר, אביב לכל חי למינו, אביב לבן-כנף ולקנו. רק אין זאת כי כל העולם הוא אוהל תם. האח, אביב, אביב, אביב, על האדמה למטה ובשמים ממעל. לכן אקרא בקול ולא אחדל: כי טוב. אשר לא ילך במורד ללא תפונה יעל. אשרי האיש לבו בו בוטח, כי נפשו חלק אלוה ממעל. גם אשר הגיע לשפל המדריגה, אם אך האמין, הוא משפלותו כבר נגאל. מה טוב, האל, חצרותיך, אהבתי כי אראה שמיך, אשמע את רינת צפריך, תודה והלל אשא לך גם על רעמיך, כל עתותיך, האל, הן מועדיך, ולא יהיה בודד במועדיך. הכי יש שעה בה לא יתקדש חג לך? לכן אף אשר ילך בגפו לא ישב בדד, כי האל והוא המה שניים וילכו שניהם יחדיו. אף יהיה האל לנו למועדה, בה ניוועד יחדיו כולנו, המתהלכים, בארצות החיים ואשר כבר נהיו לשוכני-עפר, אשר נשתלחה בהם מאכלת מלאך המות ואשר זד מרצח הגיר את חייהם לפי חרב, אשר נטבחו חיים ואשר הועלו על מוקדי אש, כולנו באל הננו נאהבים ונעימים ובו בחיינו ובמותנו לא ניפרד, אשרי המאמין, כי באל כולנו ניועד.

ויוסף לדבר אל נפשו ניחומים ויאמר:

– הלא האמונה והתקוה מאז ומעולם ילכו יחדיו צמודים כאוּרים וכתוּמים. הכי טוב אנכי מנח איש בדורותיו, צדיק תמים, אשר האל נתן לו בשנית שי את העולם, אחרי אשר נתנו לאדם הראשון בקדומים, ואף עליו שומה היה לראות שמד כל היש בשבט עברתו. הכי נוכל בשכל אנוש להבין את מכאוביו ונעוּתו בדעוך לעיניו אור היקום ובמות כל בשר, לא עוד בלעדיו לאדם הראשון נכד או נין? אכן, אלמן היה נח מעולם ומלואו. לא נותר לו עוד מאום מן העצים והדשאים, מן הירק, הפרי והפרחים. כל יפה-נוף גווע. הכי לא היתה עליו נפשו דווה? אבדו לנח כל חמודותיו וקניניו, לא נותרו לו בלתי אם מתי-מספר, המה בניו, ומכל בשר בתיבה, רק שניים-שניים זכר ונקבה. והכי טוב אני מאיוֹב, אשר מכל גדולתו ותפארתו מלפנים, ממקנהו אשר פרץ בארץ, מבניו ובנותיו ומכל רכוש-אבותיו, לא נותר לו מאום, בלתי אם קולו כאוב, צללי-מתיו אשר לעיניו כחשרת-עברים נעו, ודבריו אשר לעו? הבו גודל לאיש, אשר הגורל הציגו ככלי ריק, ועוד יעמדו בו רוחו לבוא עם האל בשיח ושיג.

יהיה בהגותו בזאת ולבו בן, כי לא ראשון הוא באדם לצלע נכון. כמוהו רבים בכל דור ודור מכּתם היתה אנושה ואך לשוא כלו עיניהם למזור. אכן, זה חלק האדם בכל עת מצוקה ומצור, את הטובה והתקוה ישפתו לו בכף קטנה ובדליים את האבדן והמגור. אם ככה מה יתאונן אדם ויקרא אוי ואבוי ואללי? מיום ברוא האל את העולם כל ראש לחלי וכל לבב דוי. אח לצר הלא יוולד. לא יעלה אשר ירד. מצוקות-אנוש רבו מספור. האיש אשר לספוג מכות הגורל לו הגיע התור, הטוב כי אך יכוף ראש ויסבול דומם. לא פדה יפדה אותו מצרתו אח, לא יחלצו מתוכה רעו ועמיתו. גבעול על שברו ראשו לא ישח, כוכב ממרום לא יצנח וקרן-אורה אף אחת על כל סביבותיו לא תדעך, אשר נדח ממשפחת האדם הוא יידח.

 

ה.    🔗

ויהי אחרי אכלוֹ מפרי העץ הטוב והטיבו את לבו מן היין מכרם אלהים, וירא כי לא הר הוא זה בלתי הרים רבים ושונים, ויהי לו כמו גדל מראה היקום והתרחב עשרת מונים, אף רוח בו נהיה כמעין הנובע נחשולי-ששונים, עצמו ושגבו עד למאד ברבו האונים, נמוגו כל פחדיו ויט אזנו וישמע מן הדממה משק-כנף, וישלח את מבטו לתור אחרי היצור המנעים לו את רנניו. אפס לא ידע אם רוח-חיים בו, או מלאך, ואולי שרף, ידהר בקרבתו בכלי-רכבו. ויקרא בקול ענות עזות:

– מי את הדמות ואַיך? שובי שובי אלי ואחזך. הכי בשר את או רוח? כאשר אדמה לא גוף לך ולא דמות הגוף. אך נעמת לי מכל נופת-צוף. ואולי המשוגה עמי והנך יצור-חומר בעליל. אשמע זוך קולך וריח ניחוחך כה חזק, לא אוכל אותו הכיל. כמוהו כריח היקינטון בשדה אשר ברכו האל בנחלת אבותי, בה הוגרו לפי חרב כל יקירי וחמודי. אלה אזכרה ואהמיה איכה עלה הכורת על כול אשר היה.

חיש-מהר נפקחו עיניו לרוחה, לראות עד מה לפתע שונתה כל המערכה. רוכסי ההרים הרבים גזו, כמו ביד אשף. השמים הוטהרו לא עוד בהם עב. נדם משק הכנף, מעל הגיונו נקרעו קורי החזות. מערפילי-מרחקים הגיחה אליו הדמות, במו מבטיו ימששנה, צרור פרחים בידה האוחזת בטנא. ויקרא בעוז רגשו ותמהונו:

– האח, את העוללה אראה פנים אל פנים, נשקפה אלי כמראה הסהר מבין מפלשי עננים. הלא היא, היא… או כי רק אדמנה ואכננה.

אף היא השתאתה אל מראהו, במבטיה לבבתו, את כפיה אליו פרשה בתחנון לאמר: עייפתי, אהובי-דודי, אנה, שימני בחיק.

לא יכול עוד להתאפק ובדברו אליה, בכיו בשחוקו יאבק, ויאמר:

בואי, בואי ושבי בחיקי, העוללה, הכי באה בך הצינה, כי תרעדי? הנה אעטפך באדרתי, משוש רוחי ותפארתי, חזיון ימי ולילותי. עליך אמות את כל מיתותי. אל תדומי, שבי לימיני. פתחי פיך את קולך השמיעיני. מה לך כי תחרישי. הגידי לי דבר. קראי לי אישי. הכי לא איש הנני? איש חי הנני. חי אני ולא מת. על נפשי נמלטתי לבל אמות בטרם עת.

– כן, חי אתה – שחה העוללה בחין-שחוקה.

ויצחק גם הוא. ויצחקו שניהם יחדיו. רבות צחק על משוגותיו ותעתועיו, אשר פקדוהו מאז…מאז…לא יזכור עוד מתי התחולל האז, אם תמול שלשום או בשכבר הדחוק. הוא בלחץ-יגונו התהלך קודר, לא ישן ולא ער, תועה-דרך ותועה-לבב, קוטף פרי מן הענף, שואף אויר כיין מן הענב, דרכי הזמן אבלות לפניו. שמם לו גם המקום. כל היש אבד לו בענין רע. פחדים פעמוהו, רעיוניו התבוללו מליו לעוּ. הוא רב-מג, אך צלו סר וזכרונו פג. אף את שמו שכח. היפלא כי גם עתה טרם יזכרהו? אכן, היה נודע לשם לפנים. כל יודעיו אמרו על אודותיו זהו איש ואנוהו. אפס בעת רוחו בו התבוללה, לא זכר גם את שם העוללה. אך היטב זכר, כי חן עולם ומלואו בה הוצק, כל מותק לה לא ישוה. והנה באה לו שעת התקדש חג. אותה כעת עין בעין יראה. היא היא ולא אחרת. כל קו בה גדולה וכל תג תפארת. מה נאוה היא מעוטפה באדרת. בלכתה עמה בחוצות. אחריהם יביטו כל יושבה הקרת וישתאו אף ברוב עם ובעצרת. מאד יקרת לי ונעמת, אף גדלת, יפיפית וחכמת. אזכרה ימים מקדם בלכתנו יחד בארצות החיים. אך לא… את אז טרם לומדת לכת…. וטרם ידעת לדבר נכונה בשפת אנוש ובהציגך כפות רגליך על האדמה נתנו כל פעמיך את אותותיהן בך, כי הנך בת נדיב, לי הבאת את הבשורה, אשר בשנית כמו בראשית הופיע לעולם האביב. והנה שוב אלי נגלית מחביון הבריאה, חמודה, אביביה, אכירך ברוב אותות, בחין-שחוקך ובעיניך הבוטות. באגל הדמע הנצבה על סף עפעפיך כזוהר הטוהר, עין בעין ודמעה בדמעה אראך אף אקשיב לבכי החרישי, אשר גם מבעד לצלצלי-צחוקך הוא ניגר. אך, אהה, מר לי מר. שלמה צחוקך כה נוגה? ומה פשר בכי, יונתי תמתי? שובי שובי ובך אחזה. אל נא את מבטך ממני תסבי. פתחי פיך ודברי אלי. הגידי. הלא פניך התהלכו עמי בכל עת נועי ונודי. שלמה הלך כה עצובה, הנאוה?

ותען ותאמר ולשונה יוצאת מפיה כלהבה:

– איככה לא אהי נעצבה ודודי, האח לאבי, למות בקהל-אחיו לא אבה? על פני ערימות החללים לבית אבותיו דלג עבר ובהימלטו למרומי ההר התברך בלבבו לאמר: אשרי כי בן חיל הנני ובנופלים לא נפלתי. אני בחכמתי את נפשי הצלתי וחיי ניתנו לי לשי. כעת מי ידמה לי ומי ישוה לי? כל העולם נתון לפני. דרור לי נקרא לטפס בהר או לרדת בגי. חמסי עליך, דודי, האחי לאבי, כי עקב רעבונך לחיים כרעבון הזאב נהיית למוג-לב וחסר-בושה ואף לי, הנצר האחרון מגזע משפחתנו, התאכזרת וליד המרצח אותי הסגרת, הכי על זאת מוסר-לבך לא יככך וחרפה לא תכסה את פניך? התדמה בנפשך, כי המתים אך גולמים חסרי-דעת ואף נופלים הם מן הבהמה, את הקורות לזכור וכי אין כל חשבון בבור, אשר הוא קבר. לא, לא, דודי. המתים יודעים הכל ואך אין בפיהם קול לדבר משפטים בשער. יחכם עד למאד אף אשר ימות נער. גם העולל והעוללה על כל עוול אשר עוללו להם פיהם מלא קצף וקללה, מה בצע כי נפשך ניתנה לך לשלל, ואתה מעלת את המעל. מחמל נפשי תקרא, לי, מחמל תאמר תמיד, מחמל. הה זד אכזר ובן-בליעל. הכי לא תראני בחלום-שנתך וגם בחזיונך בהקיץ מפרפרת ביד הצורר העריץ, בשסעו אותי כשסע הזאב את השה, ואתה עליו לא הרימות יד ואף לא פצית פה לצעוק חמס. הה, גבר אין איל ולא-נועז, הכי לנפשך אינך בז? אחרי אשר בראשית חיי נתתני שי לשואף-דמי? הכי לבך לא יך על האפרוח הרך, אשר כל ימיו ושנותיו יראה חיים אך באופל הקבר? איכה יערב לך אור העולם אחרי אשר ראית בעיניך נחלי-דם נשפכים מגויות אחיך המדוקרים והנטבחים?

והאיש השתאה עד למאד והשתומם, כי חיים כמדקרות היו רק ניביה, אפס רוך ועדנה ניגרו ממבטיה, פניה הפיקו אורה, אך קולה הרונן היה משוח חסד כמו עמו בשֹׂורה. למרב הפלא בתום מרי-שיחה נתנה אף היא קולה בזמר “כה לחי, אמן סלה”. וידבר אליה בתמהון לבב וישאל:

– הבן לא אוכל, העוללה, פלאי-הגיונך, כי יעלוז קולך ובפניך יזרח אורך גם בקוננך על עוול מותך. לכן לא נפלאת היא, כי בקרבי תקנן דאגה, פן עמי משוגה ואינך בלחי אם חזיון-בדים. אביט אך נפש חיה לא אראה, או כי אראה ולא אבין, כי יש אשר גם הבכי ירנין. רגע אדמה כי דמותך החיה נצבה לעיני קו לקו ומשנהו תיגלה אלי כחזיון-שרב או כפועל ידי-אשף. הכי קול המת לעמקי-לב כה ינחת ויקרב ואף בהכותו בשוט-לשונו, לנפש כה יערב? הגידי לי, לחיי התפארת, אם באמנה את הנך ולא אחרת. גשי אלי, קרבי אל נפשי, אנא, לי אל תתכחשי.

– הנני – קראה במצהל-קול גובר והולך. – אני כי אני, אני עמך כאשר אתה עמי.

במו עיניו ראה אותה בצעדה אליו ברגל נכונה וברוח בוטחה. לא עוד עוללה אם אשה בת-חיל, כל חמודות האשה בה נכונו, מקושטה בעדי עדיים, קסם הוצק בכל מראיה, רעד החשק יעבור בכל רואיה. בטחו עד למאד צעדיה, אך גם מענג העוללה. אשר אך זה עתה למדה לכת, שפוך על פניה. אכן היא כבר הופיעה אך טרם באה, כי כל מראיה האומר כבוד אך ימתיק עמו סוד לאמר: הנה אני באה, עוד אחת מעט ואני באה. תצעד אט אט ולא לבד, כי נארחו לה לחברה כל צעצועיה, בובותיה וכלי שעשועיה, אך מקהל צלמיה קלסתריה רבי החלוף, ככל אשר ראה אותה בחדר-מגוריה בבית-הוריה, כמשפטה מאז לערוך את כל כלי שעשועיה איש כתעודתו וכפי תכונתו, בהיותה מעודה אוהבת סדר בכל מאודה.

ותשב העוללה לימינו והיא תפארת אשה, עמה כל כבודתה, כלי-שעשועיה וכלי-מלאכתה מברשות לנקות את בובותיה, כלי רחצה לטבלן בהם כפות ומזלגות להאכילן כיאות, בהורותה בצחוק מצהלות, בזרתה הקטנה על כל אחת מבנות-כבודתה לאמר: היא שלי, שלי, שלי היא וצו בפיה: לא, לא, לא, לאמר חלילה לו לנגוע בה. פניה כמו חושבים לבכות כמשפטה תמיד לעוות פניה בבכי, בנגוע בהם יד, והיא בהבינה לרוחו, כי פליאה תקנן בחוּבוֹ פתחה את פיה ותאמר כמו קרב לבה אל לבו:

– מה לך משתאה אלי? רק אין זאת, כי תשימני לעוללה עוד. הכי אני טף? לא, לא, כבר גדלתי הרבה – ובדבר מחאה במשובה כף אל כף, כמו אז בבשרו לה במועל-יד עד מה גבהה קומתה ובהגיע ראשה עד לקצה גובה השולחן קראה: ואני אהיה גדולה עד לשמים. ויען כי טרם ראשה גדל עד לשמים היא אחת ממנו תבקש להרימה בידיו עד… התקרה… היטב את רוחו תכנה וחקרה אז וכן עתה, כי הלמעלה ישכון גם למטה. אך איזו רוח רעה עברה עליה לפתע לגעור בו, לדחפו מעל פניה, עוית-משטמה משפתיה ואף ברוגז-מיליה גערה בו. סוב ופנה לך לאחור ואל תיגע בי אף אל תבט אלי, אל תבטא איש רע אתה וזד.

הוא אותה שאל רוחו בו חרד: למה תאמרי לי אלי אל תבט? ותענהו לאמר: כי אתה איש רע וזד ובהביטך אלי תמאסני, נצר מגזע הקיני.

אולם הוא אליה הביט ולא חדל ויהי כמשוגע ממראה עיניו עקב צלמיה הרבים הנתזים לו ברצוא ושוב, כגלים המתפוצצים זה אחרי זה אל החוף. עוד היא ילדה רכה והנה דמות הנערה מקרבה מפכה, בין רגע עדנת האשה יצאה לשחק עמה במאבק וחיש מהר הבליה תצוד אותה בחכה. אכן, לא אחת היא העוללה בלתי אם להקה, כל מועדי החיים בוללו בה בערב-רב, כל צלם בא להצר את צעדי ההולך לפניו. עוד זה עולה כפורחת ימחצהו משנהו עד דכא. חיש חיש במהירות הבזק ייהפך במשחק לחגא כל חג. כמו אך כפשע בין הערש לקבר. מפיו פרצה זעקת שבר:

– אהה, איכה נהיה כדבר הזה, כי תתחוללנה תהפוכות כאלה במחזה. הבאמנה תביא הזקנה כחתף ובחיק העדנה תשכון הבליה? אהה, לא אזכור עוד את אשר מלפנים היה היה, ואם מעודים רבים עברו מאז, או כי יום רק אחד גז?

ותען לו בקול רפה, שקוי יגון רב שנים:

– הטרם תדע, כי מרכבת העתים בה ישבו המתים רצה אורח מהר, כי לא כמסע האנשים בארצות החיים בו גם בן מאה שנה. יש אשר נשקף הנהו כנער, אך במעונות המתים יגדל המירוץ כמו בפרוץ הסער, כל שוכן-עפר זקן גם בהיותו נער, אף העולל במרכבתו ידהר לבו בקהל הזקנים. כל מתים הם שבעי-שנים, ימיהם ירוצו יעופו כעננים.

בדברה צחקה בקול להחריד והרוע שת בפניה עוית. נבצר ממנו להבין לשכל מליה, זרו ומוזרו לו מבטיה, עד כי רעיון עברו פן רוחו בו בעטה ארחותיה ונסתרה בינתו. אך לפתע גזה העוללה ונעלמו עקבותיה. ואך צחוקה הרע עוד צלצל באזניו, ודמותה סובבה נכחו ברצוא ושוב. ויגשש מסביבו כעיוור ולבו חשב להישבר. ויכרע על ברכיו ויקרא:

– יסרני האל בכל פגע רע, ואך אל נא אשמע בפי העוללה צחוק והוא רע וכה נקלה. על יפי העוללה אשר חלף ועבר, אשא נהי ומספד מר, האל, מי כמוך כה אכזר לנפץ במו ידיך כל כלי יקר מעשה-ידיך, כל עוד הנשמה בי אבך ואיאנח על היופי אשר נרצח. האל, הכי לא תשמע קול האדם שח: לא תרצח?

לא ידע האיש בשברון-לבו אם רגעים או שעות ואולי ימים לרוב עברו עליו מאז הוא כרע על ברכיו בשל רוע הצחוק אשר השתפך ולא חדל, גל רודף גל, כמו פרע כל חוק. גם אחרי אשר צלם העוללה נמוג ולא נחזה עוד למראה-עינים. ויהי אחרי אשר התאושש ויחזק לקום על רגליו. ראה לתמהונו, כי בהימוג הצחוק גבר רב יתר יגונו, העץ נושא הפרי חמק, המעין גווע באבו ואף ריח היקינטון לא בא עוד אל אפו. תחת זאת השתפך לעיניו פלג, אשר עינו אדום. וישת עצות בנפשו לדעת, אם זה פלג דם או נחל דמע עד אשר חרץ את משפטו לאמר, כי הדמע והדם מבוללים בו יחד ויפחד עד למאד ויקפוץ מעוצם הפחד אל הנחל וירחץ בו את בשרו, חיש מהר חוסן-בטחון עברו ואור דעת בינה והשכל בקרבו זרח ויחד ויקרא בלהט:

– בא גד, לא עוד סתום וחתום ממני דבר הצחוק, אשר הכה על לבי כברד, תוכו רצוף משטמה ושאט. לשוא דמיתי, כי כמוהו כרעם, אך הוא איננו בלתי אם ברק הלעג על המשחק. משחק הוא חיי כל דור ודור, אין מנוס מן המגור ואך בשחוק נמצא לנו מעט מזור, כדבר החכם מכל אדם, אשר הוציא יקר מזולל, באמרו לשחוק אמרתי מהולל, אכן, דברי פי חכם זן, בשחוק בנתה לה החכמה קן. ואשר לתמהון, אשר יפקדני מפעם לפעם, לא הגיון לו, הוא אך חסר-טעם. הלא זה דבר שלמה הבל ורעות-רוח סובב סובב הולך הרוח.

ויהי כאשר הרתה רוח לראשונה ללדת, ותלד הצחוק, להגיד כי גלגל המעשים סוב יסובך ללא חוק מעגל, מעגל, גל ירדוף גל, הצחוק הוא רוח החיה באופנים, חית הצחוק רבת פנים. יש צחוק חם בדמע וכדם, יש צחוק רע, מר ואכזר, אף יש צחוק על לא דבר. לכל אשר נפן נשמע צחוק אין-חן; ישפוך חמת-צחוקו על אביב הבן. יושב בשמים ישחק במרום. לכן אך טוב, כי נשחק ליום אחרון. אהה, גם בשחוק יכאב לב. פי שניים באיש: כבשה וזאב. רוח וגיו, אהבת מישורים וחמדת השוא, זה בזה יערכו את הקרב, הרוח תנשאהו למרום הבשר תמשכהו לתהום, הנשגב חזונו והנקלה הגיונו.

ויקם האיש ויכה בשוט-לשונו גם את נפשו ויקרא בלעג:

– הו, כי שרשי מק, כל פעלי אבק, רעיוני הבל ומאויי תבל, ילדי-רוחי נפלים וכל ימי אך צללים, בשגם פדיתי ממות נפשי בדרכי על תלי-חללים. אהה, מה בצע בצאתי לארץ-נוד ועמי ילין השוד. אחד אני רק למראה עינים. הנני איש פי-שניים, הבל בי ואני קין, נהייתי ליצור בין ערביים.

ויהי בהתודותו כאשר עם לבו וישמע קול יוצא בחובו לאמר:

– אמת יהגה חכך על גאונך וזדונך גם יחד, אשר רבו עד למאד, אך גם באמריך הנכוחים הסירות אפס קצה הלוֹט מעל מזימות לבך הרע והנמהר. המעט לך כי ימתקו תמיד לחכך המים הגנובים, ואף תתאוה תאוה לכל פיגול ותועבה ולאשר לא ידבר אליך חונף תיטור איבה ותשאף לעשות בו נקמות, עוד תתימר איש המעלה היות, העולה בהר ועד לשיא הצוק הוא החוד והחוד אשר ממעל לחוד, כמוך כאדם העליון, לא קם כמוהו ואחריו לא יהיה עוד, אין כמוך ואין בלתך, מי ידמה ומי ישוה לך. אף יש אשר את נפשך תשית תחת האל, לא תביט עוד אדם בקרב יושבי-חלד, עד כמה מלאת רעות-רוח ואיולת, מעודך איש לא אהבת ולנברא בצלמך לא קראת בשם אח. הכי לא במו פיך לא אחת הגית את הצו לא תרצח? אך אתה בלהט-דמיונך ובגאותך כי רבה כל יצורי אנוש רצחת וגם ירשת פאר תבל למען תהיה איש אך אחד בעולם האל, שמע את אשר אגיד לך בצקון-לחש: את כל שיחך אכל הכחש. אמת יהגה חכך אך בדברך נכבדות בנפשך הגבוהה תשיח על חין-ערכך, גאותך ונצח-חזונך, חוס לא תחוס על גויים רבים וממלכות. יהיה כל בשר חלל, ואך נפשך תהיה לך לשלל, יקיץ הקץ על הכל ואך לך לא יאבד חוט או שרוך-נעל.

 

ו.    🔗

ויהי בהקשיבו לקול המגדף לא רגז ולא זעם ויאמר:

– קצתי בחיי, לבי כה עייף. לא אמותה הפעם אין מלים בפי את צדקתי להוכיח. שכחתי סוד שיח. מי יתן וכחיה אנהם. אך מה בצע כי איאנח ולבבי העני אין אוזן שומעת, אין לו ריע ולא אח.

בדברו זאת הוא כשבולת מתחת ליד הקוצר צנח ויחשוב כי בא קצו. אך חיש מהר בהקיצו ראה חורשת-יער ובה נצב סיר-מידות שפות על האש מתלקחת, עב-אד מעל לסיר מתאבך ויתבונן לראות מה מתבשל בסיר ואם הנזיד בו יערך לחיך. ולא ראה מאום, בלתי אם כף מבשלים בה איש עלום, גבהו אל נכון כגוֹג, יבחוש בסיר והאד הולך ונמוג. ויתבונן עוד עד כי הוסר הלוט וירא ממחבואי היער מגיח איש זעום-עפעפים וכבד-שרעף, לו מראה כהן, בפיו מלחש, כמו מתפלל לאש וידבר האיש אל הכהן ובפיו רתת:

– הלא תאמר לי: מה יבושל בסיר, שור-פר, שה או עז?

ויגער בו הכהן בחמת זעם ויאמר:

– מי אתה בן בלי שם ובלי תואר, אשר תשאלני על דבר הסיר? מאין אתה בא, מאיזו ארץ ומאיזו עיר? אך מה לי כי אשאלך למקום-מוצאך ואתה גם לנפשך לא נודעת בשמך, כל כתב-יחש אין עמך ואיככה לבך מלאך… אלי דבר כמו אח אני לך או חבר. הכי לא אתה האיש אשר עלה לצוק הסלע. לא לאלמוני העמק שאלה.

ויען האיש תחנונים ויאמר:

– אכן, שמי ממני נשכח, יען כי אין לי ריע אשר בדרכי-נוד אלי לחברה יארח. אך אינני בן בלי שם, לא מאבן נולדתי בלתי אם מרחם אם. אחים ורעים חיבקתי בזרועותי. היפות בנשים לי אימצתי לאחיותי, אך רבות מהן היו תלאותי אשר מצאוני ובשלהן אפס כוחי וחשך תארי, עד כי נהייתי כזקן בלה, המתהלך בצל בדרכים נודד חשוך-אל כרוח רפאים כפרש בלי ראש למותו שש.

והכהן זעוף העפעפים וכבד השרעף לפתע שינה את טעמו וידבר אליו ללא חרון-אף בלתי אם בהמית רחמיו, ויאמר:

– לבי, לבי לך האיש נע ונד הלך חלכה, רחם ארחמך. לולא רחמי אשר נכמרו עלי, כי אז מרה היתה אחריתך, זכור ושמור, לולא הלב החומל יד איש בהם רעהו הגואל, אשר לנזיד בסיר פקח עיניך וראה ריר יבושל בסיר, רוק כחוק, אותו הצחוק יגיר.

ויקרא האיש בקול נהי:

– רק אין זאת, הכהן, כי מהתל הנך בי, להגיד כי לא כהן הנך, איש ענוג ורך בלתי אם טבח, או כי זובח, ראשים הנך עורף, כמוך מטורף, ומה פשר ערימת האבנים במו עיני אראה? רק אין זאת כי מזבח היא זה להקריב עליו פר, גדי או שה, הה, אכזר, אל נכון הנך שוֹע, שר או מלך, אך אני אינני בלתי אם הלך, הלך עני, ברחבי היקום אין לי מאום.

ויפזר הכהן בלחש-פיו את האד מעל הסיר, אך קולו נשמע בדברו כדבר נגיד:

– לא רוק בסיר, לא ממנו ייעשה נזיד, אפס כל נזיד יהיה לרוק באחריתו אין בו מאומה בלתי אם סחי, כאשר כל פועל יהיה לגועל, יבושל בסיר גם הצחוק, כי אף הוא כמוהו כרוק אם כי תאוה הנהו לאזנים. אך עיניך פקח וראה, היטב תביט, מאכל תאוה הוא הנזיד, טעמו כצפיחית בדבש. יבושל בסיר הרעש, אני טבח חרש. היטב אעשה את הבריה אשר בסיר עד אשר יתן קול בשיר ותהום כל העיר במזמור שיר על ההמולה, בה יישמע אף קול העולל והעוללה, בבואם אל הזבח תחת המאכלת. אכן, זה מאכל תבל. אפס בתוך ההמולה בסיר יישמע גם קול קוהלת במגידו שיחו על ההבל והאיולת. אכן, פסה כל תקוה ונמוגה התוחלת לקרוא למין האדם דרור מן האיולת. כל דור הוא טבעת בשלשלת. אגיד לך אמת ולא אכחד, רב-מראות וטעמים הוא זה האדם, בסיר כל מאכל למינהו, איש כטעמו יאמר עליו זה מאכלי ואנוהו. כל מרק פיגולים ינעם לחכו, לזכרו יבלעו רוק מכל מרחק יוקח, אם זבובים ואם תולעים בו, עליו יקראו “כה לחי”, אף על בשר הצפרדעים ישישו כעל שלל רב ואתה, איש ההר, בחר לך באשר תבחר. מודעת היא: התולעים רבים הם ושונים, תולע על מחנהו ועל עדתו, נאמן לארחו ולדתו, אף אם תבשלהו היטב-היטב, לא ידבק בזולתו. אין כתולעים עם גאה ורם-לבב, כל תולע לבדד ישכון, לא קרב זה אל זה, השניים כי יתחברו יחד עליהם ישרקו בבוז כמו על המון. לא ייאמן כי תולע אל רעהו יאמר חזק. המה אך נצים תמיד ולמריבה יקראו משחק. אין תולע לבו לא ינהה אחרי במת משחק, יען כי על קרשי הבמה תגבה קומתו עד כי ייראה כענק. לכן אף בבואם אל הסיר איש איש ישמור את נתיבו, לבל בהתבוללו יבולע לניבו. לכן התולע אך מתפתל מסביבו, מסביבו. דעת לנבון נקל, כי התולע לפי מידתו ייבדל. אשר קטנו כזבוב ואשר קומתו כצפרדע והוא רב-אלוף, או אשר יהיה כמעט כאיש גמד. אך למה כה פניך חוורו כמו דברי אלך מאד זרו, כאשר אני אחזה תרגז עד למאד, היטב ידע לבך על הסירי הלוט מעל הנזיד אשר בסיר יבושל. אתה הלא תמיד תתנאה על חלקך ממעל ואת סיר השפכים אשר תישא בקרבך תשיח לאל. כל חין ערך בך על נס תרים, עליו תרעיש עיר ומתים, ומן הבאשים אשר בך תתעלם. רק למראה עינים תשפוט ועל כל נקודת-חן קטנה תקרא הדר והוד. לא שנית טעמך גם בדרכי נוד. גאותך היא אשר תפרוש על כל החלאה בך הלוט. לזאת הרבית שיח לעקור מלבך את המשוגה, ואם לא תדע לך צא בעקבי צאן העמים הנבדלים איש מרעהו בדתיהם ובנימוסיהם בכל שיחם ושיגם, הגיונם ואכלם, כאשר נפלים המה זה מזה בדרכי העבודה לאלהיהם, אשר יעבוד את השור, אשר את השה או התנין, ואשר יתן כבוד-אלהים לשרץ הנבזה. הה, מה רב הגועל והנואל במחזה. לו אלף שנה האדם יחיה ויקרא בספרים לאין-קצה, לא יבוא עד חקר תכונת האדם. אכן, כנגד האיולת אין חכמה ואין עצה. גדולים חקרי-לב. על אחת שבע גדולים חקרי טוב-טעם. איש ההר, תן תודה, לא נעם לך שיחי. אך אני על משמרתי אעמודה. הלא מורה לרבים אני. את מוסרי לכל אטיף, יען כי בוראי חנני יפה-ניב. אהבתי לשמוע את חין-קולי. מגיד מישרים הנני, אוי ואבוי לי. שפתי כהן ישמרו דעת. חוק הוא מאז ומעולם, ואני כהן הראש לחקר התולעים, אן כמוהם עם-עולם. חכמים מקטנם ועד גדולם. שומה עלי להתחקות על כל סדרי חייהם והליכותיהם, אף אוכל מבשרם. אני היודע ועד, עד כי למאד טוב טעמם. טוב, ואני אחשק תמיד להאכיל את הערב לחכי גם את זולתי. אכול, אכול, איש ההר, גם אתה מזה הבשר. אכול, אכול וימתק התולע לך כבשר השור והחמור או הגמל והכלב. אם פעם אחת תאכל, תאכל גם כן בפעם האלף. אך אם למרחשת הזבובים תשוקתך, לא אמנע את הטוב הזה מפיך, או כי תאחז בזה וגם מזה ידך אל תנח, כדבר החכם מספר הקדוש - תנ"ך. האם בנת לשכל מלי? הרביתי שיח רב מדי.

ויען האיש ויאמר:

– אכן, הכהן, הרבית שיח בשכל טוב. אך אני מן הסיר לא אוכל, התולע אינו עוף. מבשרו לא הסכנתי מעודי לאכול.

בשנית שינה הכהן את טעמו ויגער באיש ההר ויאמר:

– עוד מלים מעט אביע לאזניך בפי. זכור ושמור, אם אתה מבשר התולע לא תאכל נבול תבול. הכי מרוך ומהתענג תמאן לאכול? אם זה דברך אלי אך שקר תדבר. אכול מהר, פן תאחר. אם בתפנוקים תבחר, עד עולם לא תעלה לצוק ההר. אם התולעים לא יארחו עמך לחברה, יבואך כל רע. אך לשוא תחפש לך כף-נחת, בטרם עת תרד לשחת. חלקך יהיה אך מגור ופחד. אין כתולעים לאיש מחסה טוב ועדת רעים נאמנים. בלעדי קהל-תולעים אשר יהיו בני-לויה לך, לא תגיע על קץ ימיך לתור המעלה אשר לנשיא-פנים ואיש לא יהיה עמך תמים-דעים. חוק הוא באדם תולעים לשחר, והם אשר יקשרו לו את התהילה כזר כל איש למען כבודו אך יריע. אף זאת לך נאמנה אביע: יאהב אדם תולע ואת אשר יאהב, אותו יתליע.

ויהי כאשר עמד האיש במריו ויחרה בו אף הכהן עד למאד, פיו פשק ושן חרק ובזעמו כל גיוו רעד וירם בידו את התרווד אל על, כקלשון-מידות גדל והוא מלא כל מאכל וירעם על האיש בקול:

– אכול, אכול, לא כי אכול תאכל מן הסיר.

וישתאה האיש על קול הכהן האדיר וישאל: על מה ולמה מאז עליתי על הצוק, ירדפני התולע לכסות את פני בכלימות ורוק? המעט לי דרכי-נוד כי גם אתה, כהן או טבח? תכני בלשונך כבשוט, הה, שבר, הה, שוד!

ויענהו הכהן רכות לאמר:

– אינני לך נגיד, בלתי אם ריע וידיד. יען כי ארחמך מאד הבאתי אליך את סירי. ראיתיך הולך ערירי על פני ארץ רבה, אין לך חבר ואח. לכן בשנית אדבר אליך לא בלב ולב. בוז אל תבוז לנבראים בצלמך, כי המה קהלך. הנזיד בסיר הוא מנתך וגם פעלך. מודעת היא, כל יצור בצלמו יברא הרוח באנוש, אשר תוכו רצוף לענה ורוש. כל רמש למינו ירחש והוא בית היוצר לכל תולע ועש. רק אין זאת, כי כל יצור הוא אך סיר נזיד, בו לבד ואשר בו יבושל, אך לו נועד למאכל ואת הנותר ישית בסל, בדרכו צידה לאכלו לעיני עם ועדה.

ויוסף הכהן לדבר אליו בנועם-שיח בחבקו אותו בזרועותיו:

– תן תודה, איש נלבב כי גם אתה את חלקך תשית בנזיד. הלא רבו כעסיך ורוגזיך בשנות-חייך, איש ריב היית לכל רעיך, בשגם את הרעות ראית בטרם באו ולשואה נבאת תמיד, אשר יתנבא לשואה הוא יחיש את בואה. השה אשר הנהו נביא, אח הוא ללביא… טהר הלב טהור-עינים הוא מראות ברע, הוא אך יאמר כי טוב כדבר אלהים בעת עולמו ברא. אפס אתה ראית אותות מראש. היפלא כי האכילוך לענה ורוש? אתה על אשר שנאת רבים, ביניהם ישבת כמו אל עקרבים, זר היית לאחיך, נכרי לבני עמך, על הכל שפכת את זעמך, הקשית לשאול, הרבית לשלול, אך תחת זאת המעטת לפעול. בכל גדשת הסאה, אף בשנאתך לחיי שעה, חמדת לך בעמק יהושפט שבת, להכות אנשים לשונך עשית כשבט ואך למען זאת עלית בהר כי יצא לך שם מטיף-מוסר, ביקשת היות איש נס להתנוסס, לכן לתולע נהיית ומסוס נוסס. בלבך דמית כי תשאג כאריה להחריד מרבצם את השאננים. אכן רדפת צדק צדק. אך הטרם תדע כי יש צדק, אשר כמוהו כמשוכת-חדק? אין רוע כצדקה, אשר הרשעה היא אמה, ואין שחיתות כזו אשר המבוע לה הוא דמעה. כאשר יצא זולל מן היקר, ככה יגיח תולע ועל מזבח הצדקה הרבה יעלו החיים לקרבן עולה. ויען כי משלך בסיר הנזיד, מרחשת תולעים תהיה מאכלך תמיד. אכול, אכול וקרא המגילה אותה לפניך אגול.

ויען האיש ויאמר:

– לא עת לקרוא לי במגילה ואני איש נודד שכחתי שמי; אף כי שכחתי תפילה.

אף הכהן ענה לו לאמר:

– על אף זאת אתה בה תקרא אותה תקח ועל לוח לבך תשית, למען תדע מראש אחרית. כי היא מגילת החשבון. והיה כאשר תדע כי שומה על אדם לעשות חשבון תמיד, חשבון האדם לנפשו, חשבון לאלהיו וחשבון לעולליו, כחוק לכל מטיף-מוסר לרבים, בבוא עתו לתכון את אמתו. כן, חשבון ולא לבד על המעש, גם על כל רעיון נועז, חשבון כל אשר היה וגם חשבון על אשר לא קם ולא נהיה, או אשר צלל לתהום הנשיה. כל חזיון יקום לעולמים. אין נעלמים. הכל כתוב במגילה הזאת, אף חשבון-צחוקך הוא לעגך ובוּזך. לא יישכח דבר. זכור ושמור כי אך רע היה צחוקך ואכזר… לכן פתח פיך וצחק גם על מקום-מגוריך החדש בהר.

ויעש האיש כן ויפתח את פיו ויצחק באדיר וייגר הצחוק מפיו כריר אל תוך הסיר ויזרום הצחוק מפיו על אפו ועל חמתו, כמו על משבתיו יצחק. לפתע הכהן ממנו רחק, הסיר והתרווד לא היו עוד, אך האיש לא חדל לצחוק אל נפשו ועליה, הוא אל פיו שח:

– רק אין זאת, כי כזה היה צחוקי תמיד לנפשי עליה ועל משבתיה.

ויהי מקץ ימים לא רבים ולא מעטים, טובים ואף רעים, והאיש שב לאיתנו, אך לא עד תום כאשר היה בטרם בא עד הלום. בשגם טרם זכר את שמו. וירא את האור כי טוב והחיים כי נעמו, אך לא לו. אכן, העולם עמד על מכונו, אך נשמו לפניו נתיבות עירו וארץ-מולדתו, כי מאז נמלט על נפשו היה נודד מגוי אל גוי, בבקשו למלט נפשו גם מנפשו. ויאמר: מה לי פה ומי לי פה? בדד אשב בין כה וכה. הוא בנדוד ונהי העוללה ירדוף אחריו: הה, דוד, לאן הרחקת נדוד?

באחד יום בין הערבים, מועד בו תוגה גדולה תשב על האבנים לפרוש מסך-עצבון על ארצות החיים ויבוא למקום נכה-נוף ויעמוד על החוף ויתבונן בצלם כל איש עובר ושב כמוהו כפני הקוף והתחקה על מעוף כל בן כנף וירא כל קומה שחוחה, כל חלקת מים דלוחה. ויוסף לתור וירא כל פנים קבצו פארור ולא יכול לבלום את פיו מלאמר ארור, ארור.

ויפן לכה וכה וירא גזרת-אשה חטובה בהדר ויצהל ויאמר: הדוּר נאה העולם, מפיק זיו וזה צלם אשה עין ירהיב. מי יתנני נער, כי אז אקרא בקולי כשופר: הדר, הדר, הבו גודל ליופי אשר הוא בשר, מי יתנני נאזר בגבורה ואקרא באזניה: מה מאד את נהדרה! בשנית העיף אל רום-קומתה מבט לא-נועז ויצעד מאחוריה ויתחקה על מראיה העוטה רז, ריח בושם דק מן הדק כקרן-פז עלה באפו ויחש חיש מהר בריח היקינטון אשר בשדה אבותיו. הוא החיש את צעדיו ויעבור אל לפניה ועין בעין התבונן אל חין מראיה ויפי-פעמיה ויפקח את עיניו וירא אגל דמע ניצב על סף עפעפיה, והוא נוצץ בזוהר-יגונו כמימים ימימה, וידע כי היא בהדרה כלולה ויאמר: רק אין זאת, כי זו היא העוללה, היא ולא אחרת, אין כמוה עטרת תפארת, ויקרא לה בשמה ותסב אליו את פניה ותאמר:

– הכי אתה זה פלטיאל בן ליש, דודי, העודך חי?

ויען לאמר: אכן, אני הוא, אבוי, ואללי, מי יתן ואדע כי סלחת לי.

אף היא ענתה לאמר:

– סלחתיך, אפס שנאתיך.

ויאמר האיש:

– שנאיני גם שנאיני, חפצי כי היטב תשטמיני ובמבטיך למרמס תשימיני, באשר שאול חטאתי לך.

ותאמר בשחוק-פיה:

– אשר יבקש שנאה לנפשו לא ישיגנה, כי רק אשר לא יבוקש יותן לאיש.

לפתע עלה הסהר על החוף השמם וישתפך לתוגה, רכה ומאד ענוגה והשממה לגן פורח קמה. וישתאה האיש על המחזה. והיא, כמו תכננה רעיוניו, פתחה פיה בחכמה ותאמר:

– אכן מחזה, כל איש הוא ראי בו יישקפו כל מראות העולם הזה, אשרי האיש הטוב, כי הוא יראה בכל אך יפה נוף. לכן זה דברי: מהיותנו טובים אל נזכור את הרעות, הטוב כי אל אשר היה לא עוד לבנו נסב ונפן אך אל הבאות. הבה ונשכח את כל התלאות, שמח דודי ואני בך אשמח.

וישבו יחדיו ימים רבים ותספר לו את כל קורותיה מני אז ראתה אבחת המאכלת ביד המרצח. ברבות הימים גילתה לו גם את צפונות-רוחה כי עזה מאד היתה משטמתה לו על אשר זנח אותה בעת שואה ונמלט על נפשו, כי רק עקב שנאתה העזה לו נותרה בחיים עד כה, תחת לטרוף את נפשה בכפה בעוצם זעמה. אפס שינתה את טעמה וממקור-יגונה צמח רפאונה באמרה אל נפשה: הטוב כי אחיה עוד, למען אשנא את הדוד המעוול מוג הלב, אשר את נפשי הסגיר לטורף.

ותוסף לדבר אליו בשחוק טהור ונאמן:

– הנה כי כן פי בי יען, כי סלחתי לך בכל נפשי ומאדי. הלא אתה, דודי, פעמיים מבלי משים חלצת נפשי ממות. לראשונה עקב אשר נמלטת על נפשך ולולא זאת היו דמינו ניגרים יחד מידי המרצח, אך יען הוא אחריך זנק לרדוף ממני הרפה ואנשים רחמנים בין כה וכה עמלו אותי אל ביתם לאסוף. בשנית הצלתיני שנאתי העזה לך. הלא לזאת שמך פלטיאל. כשמך כן הנך, פודה ומציל. כעת אני עמך אשמח אלי גיל. האח, דודי פלטיאל בן ליש, לא אבן היה לבך אך רוחך היה חזק כצור וכשיש וכאשר היית הנסיבה לרישי, ככה היית לי חוסן-שישי. אך אף כי בעת הזאת אחרי אשר קמת לפני מעם המתים, אל נא תוסיף לי להגיד עוד: את מזכרת עווני, ותחת זאת אני לך אגיד בעוצם הגיוני: דודי, מקור-גאוני.

ויהי אחרי שבתם יחד ימים לא מעטים בארץ הנכריה בקרב עם לא-עם ותאמר אליו בקול נפעם:

– מי יתן ואזנך לשיחי תט, אם לא לאמרי-פי, תקשיב למצער לרעד-קולי. שכח חטא הה, דודי, אהבתיך בכל מאדי, גם כאשר שנאתיך ולמה נשב בקרב גוי אשר לא על נקלה נבין שפתו? מה לנו פה ומי לנו פה? לא קרוב לנו ולא גואל, זה כבר לא שמענו איש לשלומנו שואל. אף לא צר ואוייב לנו פה כערכנו. תחת השמים הנכרים האלה כשני צללים נשוטט סלה. כשני פליטי חרב, שריד מעורר חמלה מכבשי-טרף. לוּ אלף שנה נחיה על האדמה הזאת לא יימחק מעל מצחנו האות, אשר לפליטי-קין. הלא נראה עין בעין: הבל אח הנהו, מזכרת קין, יביט הבל אל קין או קין אל הבל, אם כה ואם כה הבל ראי לקין. הבל הוא הנבל עליו תפרוטנה האצבעות המגואלות מדם אשר לקין ובנגוע יד הבל ביד קין תהיה אף היא לתבל ולתועבה, אך רעל בסיר האיבה.

פלטיאל השתומם עד למאד למשמע מליה ויאמר:

– אהה, איככה נשוב אל הארץ, אשר רוות את דמי אחינו ואחיותינו?

אך היא ענתה לו בנחת-שיחה ופניה אורו, כמו את ריח היקינטון לפתע הריחה:

– הלא יען כי דמינו נספגו אל קרבה נקשרו נפשותינו אליה ביתר עוז ותעצומות. בשגם רק בה נלך אל קברי-אבות. הה, זה דבר-רזים, תכמה נפשנו אל כל מקום, בו אוצרות-רוחנו גנוזים.

וישאל פלטיאל בעלג מלים:

– הכי כבר נשכח מלבך, כי אויבינו פלילים. בשגם גם את קמת וברחת על נפשך מארץ הדמים.

ותען העוללה בנחת-משנה ותאמר:

– לא אני, בלתי אם רגלי הבריחוני מארץ ההריגה, אך אל נכון זו היתה עמי משוגה, כי גם בארץ הרחוקה הזאת זכר השכוֹל הדביקני ורגשי האיבה גברו בי על אחת שבע… אם ככה מה לי פה ומה לי שם? בכל אשר אשא עיני אראה אך דם, דם. את האמת לך אגיד ולא אכחד: אני משם ברחתי עקב אשר היטב פחדתי, פן שם לא אמצאך ולא אוכל כנפשי שבעי לשנאך.

ופלטיאל קרא בזעם:

– הבן לא אוכל, איככה נשוב אל האדמה אשר ממנה יצעק קול הדם?

ויען כי הוא נשקף מאד נזעם, פתחה את פיה בשיח תם ותאמר:

– דמה דמיתי תמיד, כי הנך החכם באדם, אך מה לך כי תדבר הפעם כאחד תם. איככה נמלט נפשנו מן הדם? הלא זרע קין על פני ארץ רבה טרם תם. כל עוד לא תם הדם, הוא יישפך גם פה וגם שם. אח לשם הוא חם. אף נואלת מאד באמרך, כי מן האדמה יזעק הדם ומה לו כי יזעק? הכי יש אוזן שומעת? ירעם הרעם יברק הברק ויפלח כל עץ או ישרוף כל משכנות אנוש וכל באי-תבל ירדו לשאול, לב לא יחוס אף האל במרום לא יחמול. ימלאו כל נחלים דם, לא יבושו פני השמים, לא יחוורו, אף לא יאדימו, פרח או גבעול לא יזיל דמעה. אין דמעה. יבשו כל הדמעות. אף אם מוסדי הארץ מוט ימוטו, השמים בעין-תכלתם יעמודו. הלא כאשר נשוב לארץ הדמים תהיה למצער תחת רגלינו אדמה, בה נקברו אבותינו. כאשר השמים ריקים מעלינו, הטוב כי יהיו קברי האבות מתחת לרגלינו. הכי יש ארץ, אשר לא באה בדמים או לא נתכנו לה עלילות דמים ברבות הימים? הלא אף העם הזה, בקרבי נחפש לנו מפלט, הנהו זרע אנשים ומי לנו יערוב כי גם מידיו לא נשתה כוס הדמים? הה, דודי התמים, הלא בארץ מולדתנו למצער ניאסף אל אבותינו.

ויהי בשמוע פלטיאל את דברי העוללה הנאמרים בנחת ותוכם רצוף אלה וקללה, והוא נחרד ונהמם. לא פילל לשמוע כזאת מפי העוללה. רק אין זאת כי בשירה, אשר דשנו מאד, חכמו עד למאד. ויתפעם לבו ויחשק לחבקה. אך חיש מהר הכהו הנוחם ובהבליגו על חשקו שח:

– אכן, צדקת ממני. אודים המוצלים מדם ואש אך לגיא-בן-הנום יהיה להם כל היש.

ובסתר לבו הגה גם את הרעיון הזה:

כל יקום האל לא יהיה לנו למחסה. בשגם העוללה, אשר גדלה ועלתה כפורחת ותהי ליפה בנשים, אין כמוה עוד אחת, ואיככה תתהלך בארץ נכריה, באין לה דוד כלבבה לחסות תחת כנפו? סתרי הגורל מי יידע? אכן, שם בארץ הדמים נחצב היער, אך נותרו שרידים, ואולי לא אלמן גזע השרידים מאיש בין הגברים, אשר העוז יהיה בידו להגן עליה בימי הדמים הניגרים. ויאמר בקול נמרץ, כאיש, אשר מלבו כל שפק עקר ואת משפטו הרץ משכבר:

– כן יהי, שוב נשוב אל הארץ ההיא.

ויקומו וילכו אל ארץ הדמים לישב בה בקרב השרידים. ויהי באחד יום ותפתח פיה ותדבר אליו בתום:

– אני גם זאת לך אגיד, אשר לא קמה בי רוח בארץ הנכריה לפניך להתוודות. כבר אבדה תוחלתי להיות לאיש כלבבי, והוא לי דוד. לכן אך טוב, כי אבחר באיש אשר כבר בחרתי.

יען כי הדרת פניו ענתה בו, כי לא יבין לשכלה כמו, שיכלה את לשונה לדבר אליו לא בחידות בלתי אם מפורשות ותאמר:

– אתה לי הדוד, אתה ולא אחר, התבוננתי מסביב וראיתי, כי אין איש, כי אך אתה האיש, כל בחור וטוב בעמנו כבר נפל בנופלים. לכן רק אתה לאנייתנו תהיה רב-החובלים. אכן, אתה האיש, כל חיי רוחי בך כי בך.

ויתחלחל פלטיאל בשמעו זאת ויאמר ברתת:

– לא אני האיש ולא זאת העת. רבות בשנים התהלכתי נודד, ערירי וחשוף-שת, את קלוני העברתי בארץ-נוד. אני איש בן בלי שם ובן בלי כבוד. כמשוגע למראה עיני הייתי, בנשאי נפשי אל החוד והחוד למעלה מהחוד. בשגם שנאת אותי, היטב בזת לי, לא לך ולי בית בנות, לא עת משוש לי, בלתי אם עת בכות.

בכה פלטיאל בכי רב ואף היא נסתפחה אל הבכי. ויהי בתום הבכי ותפתח העוללה את פיה ותאמר בנהי:

– חלילה לך, דודי, לדבר אלי בדרבונות. לא אוכל שאת מפיך מהלומות, בהן את גרזנך תרים על שרשי. הלא אתה שרשי וגזעי, מקור כוחי ומעוזי. אתה נסי ומנוסי, בלעדיך לא חיים לי ולא תוחלת. אתה אבי ואתה אמי. אם אין אתה לי סר צלי, ואשר דברתי אליך על שנאתי לך כחשתי בפי. זאת לא זאת, המעט אשר רחמתיך וחמלתיך וסלחתיך, לא מצאתי בך כל און מראש ולא נתתי בך דופי. אתה חליי ואתה רופאי. אתה יחיד-מאויי וטעם-חיי.

ויאנח ויאמר:

– וי לגבר אין-איל, תועה דרך בהר, אשר נהיה למקור הברכה לאשה חוננה ביד האל בכל סגולות החן והיקר.

ותהס אותו בשיתה כפה על פיו, ויאמר אליה:

– שבי מעט קט לבדך ואני לרגע קטן אלך. עוד אחת מעט אליך אשוב.

וילך ללא שוב. וילך הרחק בערבה הנרחבה בואך שפת הים, ויעמוד שם. ויהי בערוב היום והשמש שקעה בין עבי-אש ובין עבי-דם, ויבט אל הרום וירא יקוד ואין עוד. ויקרא: אש, אש וזה כל היש. וירא נחל-דם ויאמר: כי זה כל האדם. וידבר אל נפשו: הבט וראה, שקע השמש אף לך ניתן הצו: שקע! את האדמה מעל רגליך של, לא עוד תהיה נפשך לך לשלל. שור גל עוד גל. תנסה ואל תשאל. הימה רד, תנופץ כגל, אין לך חלקה ונחלה באדמה הטמאה, דמים תמיד צמאה, תקרא הב-הב, דם תצמא לשתות, לא תרוה כזאב, אך הים כמוהו כשה וכיונה ההומיה, לכן אל תוכו תיאסף.

ויאמר האיש:

– כן יהי. המורד הוא השיא. אכן, אנכי עפר, אך לא אשוב אל העפר, לרוחי הוא זר. את גוי הנבאש בקרב הגלים אטבול, להבדיל בין הקודש לחול. גל ישאני אל גל ורוחי תשוב אל על, אשת מן השמים טל ואף אני אהיה לחבוּר רסיסי-טל, ארד על כל הר וגיא ואריח בי כל עץ בשדה, מפי כל צפור אשיר. ויש אשר אשוט כענן ואהי לקשת אשר בענן וארחף ברוח ואזרום במעין ועם הברק אחלוף ואתעופף כעוף ואף אם אהיה לקרן-שמש אחסה בצל האל ובקרב כל אבל אצהל כחתן.

תמה מגילת חזיאל.