פעמון הבית צלצל לילית. צבי ירון הקיץ בפועם-לב. קרא אפוף תנומה: מי? ושוב נאחז בחבלי-תנומה. כששמע צלצול בשנית נתעורר בשפשוף-עיניו. העיף מבטו כלפי המיטה הסמוכה וראה את אדילה שקועה בשינה עמוקה. נחה דעתו. ניגש בלאט אל הדלת ושאל: מי שם? אין קול. חזר לחדר השינה. כיוון ששכב שמע צלצול בשלישית. אותו רגע בקע מתוך שנתו קול אדילה המתחנן אליו, לבל יגש בשנית אל הדלת. תמה היה על שום מה היא מעכבת אותו, אלא שלא נפנה כלל לתהיה על הדבר. הליאות שיתקה כוח החושב. תרדימה שמה עליו מצור. לפני שדעכה לחלוטין נסירת-תודעתו הספיק עוד הרהור לפלח את מחשבתו, שהן הצלצולים והן קול אדילה התרחשו בחלומו. אף זו: קולה של אדילה לא היה כלל שלה, אלא קולו של אפרים בארי.

שנתו היתה עשויה קרעים. הקרעים מצופים בטלאי דמדום עירני כמעט. מי שהוא, ואולי הוא עצמו, נעץ בו עינים מקשניות: הכיצד לא נתן דעתו עד עכשיו על קו השווה בין צחוקו של אפרים בארי ובין צחוקה של אדילה?

בשלהי הצחוק של שניהם פורץ ויוצא צחוקון רצוץ ועגמומי בכיני ממש כשל ילד ממרה וסרבני, שסרח ולקה ולהכעיס מכהו הוא בוכה וצוחק כאחד, אך משום מה לא השגיח בכך. עוד הוא תוהה ובוהה בדמדומי שינה, שוחה בהם כדג במים, ולפתע חש חבטת קפיץ מתחתיו ונקלע לרובד עירני שבישותו. נזכר, שלראשונה חש בנימה הבכינית בשולי צחוקו של אפרים בארי, כששמע מפיו כי הוא עומד לישא את אדילה לאשה. אותה שעה נתחוור לו מה שניחש גם לפני כן, שאף אפרים בארי הוגה בצנעה אהבה לאדילה.

ארכה או לא ארכה התנומה, נתעורר מצעקתה של אדילה: מה לך ישן, צבי?

פעמון הדלת מצלצל. הקיץ בחלחלה ולחץ מבלי משים על כפתור החשמל הסמוך. פני אדילה הפיקו פחד והיא ישובה במיטה. מי זה מצלצל בדלתנו בלילה? – שאלה בחלחלה. שיתוק-מחשבתו טרם נקרע, אבל מבטיו כבר יצאו לפעולה. ראה: פסי האור, בבואות הפנסים הדולקים בחוץ, החודרים מבעד לחורי התריסים, שוב אינם נראים על הקירות. הבין, שהלילה כבר חלף והיום ממשמש ובא. אמר: מה הפחד, אדילה? הלילה כבר עבר. צלצל הפעמון בחזקה. צבי ירון ירד מן המיטה ובצעדים מזורזים ניגש אל הדלת. מעבר לדלת נשמע קול צלול וברור, עצור ושקט:

– נא לפתוח את הדלת. אני, זיוה.

זיוה בארי? – שאל אגב פתיחת הדלת שלא לצורך לגמרי, מאחר שקולה היה מוכר לו היטב.

– צבי – אמרה זיוה וגם כן שלא לצורך.

הדלת נפתחה. הוסיפה לדבר בדרך שאלה: זה אתה? אנא, בוא מהר.

פניה הפיקו חרדה, אך קולה היה שקט לגמרי. לאור הנורית הדלוקה בפרוזדור הבית להגיה את המדריגות נראה חיוכה הנלבב והמבשר-טובות, הרווח על שפתיה ושלוחותיו מגיעות עד גומי החן שבלחייה. למראה סבר-פניה השקט שאל ללא התרגשות:

– ללכת תיכף או שאין זה דחוף?

– כדאי לך ללכת עמי תיכף – השיבה בחיוך ביישני ומתנצל.

צבי ירון הכיר בטיבו של חברו אפרים בארי, הנתון להתקפי עצבות ומרה שחורה לעתים. כשהיה מזדמן לביתו בשעת דכאונו היה מצליח פעמים לפזר את ענני-עצבותו ועיני זיוה החייכניות מביעות לו חן-חן. והנה היא באה להבהילו בבקר השכם. אף על פי כן סח בקול רוגע:

– שוב אפרים בהעויותיו?

אף היא השיבה בסבר-קול רך ונעים:

– כן… יודע אתה, אפרים – נשתקקה¹.

כשירדו מעל מדריגות הבית לרחוב המעוטף הינומה צוננת וריחנית של שחרית סתוית, פתחה לדבר בקול צחקני ומרושל מעט, כדרך שמעסיקים בנימוסין בן-לויה. צבי ירון הרהר: היא מעסיקה אותי בדברים, כדרך שנוהגים ברופא שהקיצוהו משנתו בלילה, כדי להבליע התנצלות מתוך חשש, שמא החולה אינו כלל מסוכן להבהיל אליו רופא בלילה. וכך אמרה:

– בימים האחרונים דווקא היה אפרים שקט לגמרי ואפילו עליז… לא נראו בו כל סימני-דכאון. נהג בכל כשורה. סידר את עניניו כראוי. ניכר היה, שהוא שרוי בקורת-רוח. היה לי יסוד לחשוב, שכבר נחלץ מאותו לחץ שרבץ עליו במשך שבועות. יודע אתה… לאחרונה נדמה היה לי, שדעתו גם בדוחה עליו. אולם אמש התחולל בו שינוי מדאיג. שוב נפלטות מפיו אנקות מקוטעות. הוא חיוור ועיניו האפורות השחירו. כל הלילה התהפך מצד אל צד במיטתו בגניחות טרופות. כשלחצתי על כפתור החשמל ראיתיו יושב במיטתו בעינים עצומות ובפה פתוח ופיו ממלמל את שמך. יודע אתה… בשעת דכאונו חברתך נותנת לו הקלה קצת. אני אפילו קצת נבהלתי למראהו – בדברה בצבצה בקולה נימה חייכנית, כמבקשת להפיג בה את המרירות המעטה שבסיפורה – שאלתי אותו: רצונך אלך מיד ואקרא לצבי ירון, כמו מפעם לפעם. נענע ראשו בהן. קמתי והלכתי לקרוא לך… הלא תסלח לי, שהבהלתיך. ואולי לא היה כלל צורך בכך – סחה כמו לעצמה – הוא הביט אלי בעינים משונות… מאד. אימה היתה בהן. ועוד איזה מבט מוזר. נבהלתי פשוט. מי יודע, חשבתי… עצבנות כבדה… מרה שחורה כזו, כשהן תוקפות נפש עדינה כאפרים.

כשנתקרבו אל הבית, שונה שיחה מן הסבר הקל לחומר הדאגה ובצבצה חרדה בקולה.

בבית מצאו את אפרים בלי רוח חיים, בקבוק הרעל לידו. צבי ירון, רופא לפי השכלתו, אם כי לא לפי מקצועו, אישר מותו. זיוה לא פרצה ביבבה, לא הלמה באגרופיה על ראשה, קומתה לא שחה. עמדה ליד המיטה ובדומיה הסתכלה בבר-מינן. פניה הפיקו שקט עצור וקורן כמי שמצא לפתע פתרון לחידה שהטרידתו ימים רבים. נפנתה אל צבי ירון במלמול:

– זהו.

פכרה את ידיה ולאחר דומיה ממושכת הפטירה:

– ידעתי, שהוא יעשה זאת. שב, צבי.

הורתה לו ליד השולחן הסמוך למיטת המת ואמרה:

– שב, על כסא… אל תביט אלי… שלא תראני בבכיי. אני… לרגע…

דמעותיה ניגרו בקילוח קל. יצאה מן החדר.

פתק על השולחן. אותיות הכתב המוכרות לצבי ירון.

… סלחי, זיוה. לא היה לי מנוס מן המעשה… סלחי, זיוה, גם על זאת, כי ברגעים האחרונים לחיי אגיד לך אמת מרה: לא את היית רעית-לבי. את אדילה ארשתי לעולם.

צבי ירון הכניס את הפתק לכיסו. תמה היה על הסנורים הנסוכים בין האנשים ואפילו בין איש לרעהו הקרוב. אפרים היה, כמוקבל על הכל ואף עליו עדין הנפש. והוא שהעלה על הכתב ברגע האחרון של חייו אמת אכזרית, קטלנית, כזו, לרעיתו בחיים.

זיוה שבה לחדר. עיני האילה שלה היו צחות, כמו רחוצות אחרי הבכי. ישבה על כסא ליד צבי וסחה חרש:

– הוא אהב אותך בלב ונפש והכניס גם ללבי אהבה אליך – לאחר שתיקה מעט – ידעתי שהוא יעשה זאת. רגיל היה לומר לי: לא כדאי לחיות. אין הוא חי אלא משום שגם צבי היקר לו חי.

צבי ירון הביט בהשתאות על זיוה, שישבה לידו. שעה רגועה ודמומה. סבר-פניה, האומר חן-חן, הפיק מעין סם-ריפוי. נצנץ בו הרהור: אילו אני עשיתי את המעשה, כלום לא היתה אדילה בוכה ומייללת וכל השכנים מתכנסים לקולה להסתכל מתוך סקרנות של קורת-רוח בשבר, שפגע במשפחה אחת? מכאן הסיק מוסר השכל, שאין עומדים על טיבו של אדם אלא בשעת אסונו. גסי התכונה כופים בצווחות נואשות את שברם גם על זולתם ואין דעתם נחה עליהם, עד שמכריזים ברבים ראו אם יש מכאוב כמכאובי. את טל-ילדותו ואת ששון-עלומיו השקו האלמנות הבוכות ליד מתיהן בתרעלת-דמעותיהן. נשים עדינות וטובות-טעם כזיוה משלשלות את שכולן לתוך החשאין שבנפשן ולכל הבאים לגמול חסד של אמת למתן היקר הן גומלות חסד של שלוה ומאור-פנים.

– זיוה, אמר, בגהצו את קולו למשעי להפקיע ממנו כל נימה של צער ושברון, כדי שישוה לה בזוך התכונה, החפה מתלונה, זהו.

כף-ידו נחה בלטף כמו מבלי שמים על כף-ידה של זיוה. ידעה כף היד שמותר לה.

לא הרתיעה ידה משלו. אף אדוה קלה של צביעות והעמדת-פנים לא חצצה בין שתי הידים. מליה לא נשרו מפיה, כעלים נדפים בסוּפה, אלא פכפכו כאגלי-דמע, הניגרים מעינים על פנים הכליליות קורנות מגיל חרישי, גיל הפתרונות:

– לא הופתעתי. ניחשתי. האהבה רואה תמיד נכוחה. כולנו אהבנו…

עדיין היה זוהר הפתרונות קורן בפניה. במאמץ נפשי רב שמר על ענן החידה, לבל יתקשר בפניו. הוא חתר בכל כוחו להשתכן עמה יחד בספירת החן השקט, הנטולה כל תלונה ותאבון-דעת.

כשם שידה היתה שרויה בתכלית האמת בתוך כף ידו מתחת לחופת החן, הפרושה עליהם, כך היו מבטיהם מזווגים בדבק טוב וקולה שהתרפק כאילו על כפיל המקופל בתוכו, הביע מילים בכפל-משמעות:

– הוא כל כך אהב אתכם… אף אדילה נצבה לנגדו תמיד. לוּ היא לוֹ לא היה יוצא מן העולם. נפשו היתה קשורה בנפשה – ואחרי עיון-מחשבה הפטירה: אותי הוא קנא.

– קנא… אל מי? – שאל מתוך מאמץ, שלא עלה יפה, להסיח גם כן את עצמו מתוך טהרת הישות ללא סקרנות קלוקלת וללא קורת-רוח נקלה.

– יודע אתה… צבי – אמרה בקול צלול. ועיניה הביטו ישרות.

צבי ירון הרהר: זיוה כבר יצאה מתחום השיח והשיג האנושי… היא מסיחה עצמה מתוך התפשטות הגשמיות. אך אני אסיר בית החומד. לבי חומד ליד מיטת ידידי המת. הוא לא היה מסוגל להשתכן בתחום הבינים של מלאך המות ומלאך האהבה. התשוקות ערפלו את מחשבתו והדמעות חנקו את גרונו. בשביל להיחלץ מן הדממה, שנשקפה לו כאני-שיט בינו ובין זיוה, השיא את השיחה על נסיבות המות.

– זיוה, כמה פעמים צלצלת הלילה בביתנו? – שאל לא כחוקר, אלא כמשקם את הנסיבות לפי תומו.

– פעם אחת.

– פעם אחת – קרא בתמהון – שלוש פעמים נתעוררתי הלילה מצלצולי הפעמון ברווחי-זמן ממושכים, כמדומה, ביניהם. או שמא… חלמתי בפעמיים הראשונות…

היא שמטה את כף-ידה מידו, נעצה בו מבט חד, שקוי חרדה, ושאלה בקול רוי-דאגה:

– האם אתה רואה חלומות? סיוטים לך?

כף-ידו שזומנה שוב לתוך ידה, הוסעה ברוך-משי ובהגיון-ברזל אל לבה.

הוא, שלילותיו היו קרועים ובלויים ושנתו הזרועה חלומות-בלהות, גיהנום של סבל, המפיל עליו פחדים כל ערב בעלותו על משכבו, שיקר לה ואמר:

– לא. אני ישן כל לילה שנת-ישרים. אך הלילה שמעתי פעמיים צלצול הפעמון בשנתי. פעם אחת ירדתי, ניגשתי אל הדלת ושאלתי מי שם. לא היה מענה, בפעם שניה ביקשתי לרדת ושמעתי קול אדילה שעכבני מלרדת.

– רק פעם אחת באתי וצלצלתי בדלתך – אמרה זיוה בקול מרושל למדי – יתר הצלצולים היו בחלומך. ניחשת, צבי. האהבה רואה תמיד נכוחה. כולנו אהבנו – סיימה חרישית, כמו אל עצמה.

– זיוה – צבי ירון חיבקה במבטיו – כולנו.

– וכולנו נמות – סחה זיוה בקול חוגג. חיוכה הנלבב והמבשר-טובות התפשט על שפתותיה ושלוחותיו הגיעו עד גומי-החן שבלחייה החכליליות, שלא החווירו כל עיקר.

פעמון הדלת צלצל. נכנסה אדילה. הציצה ופרצה בבכי קולני.

ביום ששי אחרי הצהרים הובא התימני הזקן לחדרנו בבית החולים נשען ביד אחת על מקלו וביד שניה על האברך מלוו, זוג הנעלים השחורות תלוי במשיחה על כף-ידו. לפי דפיקותיו הגששניות במקלו ניכר היה עוורונו. כשהשכיבוהו במיטה שבפינה ביקש לתלות את המקל למראשותיו ואת זוג הנעלים להניח סמוך למיטתו. אותה שעה לא הסיח דעתו גם מן החבילה שביד מלוו ושאל:

חבילה יש? וכששמע הן ביקש ממנו לפתחה ולתת לו פרוסה לחם ועגבניה. סעד את לבו בתיאבון ושכב במיטה. כשהלך מלוו הרים הזקן את ראשו מעל הכר והעיף את עיניו הפקוחות מסביבו כאחד רואה ושאל:

– יש לי כאן שכנים טובים?

– כן, סבא – השיב לו שכנו למיטה בקול אבהי נלבב, השמור בפי הבריות רק למען התינוקות והישישים הגמורים.

אותה שעה הוכתר התימני הזקן בתואר סבא, אם כי ישישותו לא היתה, כפי שנתברר לאחר כך, מופלגת כלל, ולפי מראה-פניו אי אפשר היה לנחש את גילו, מאחר שפרצופו היה מן הניידים, מן הבינגיליים או העלזמניים. רוצה אתה אומר בן נ“ה; רוצה – הוא בן ע”ה או פ'.

בא הרופא התורן לבדקו ושאל:

– מהי מחלתך, סבא?

– אין לי מחלה, יש לי רק כאבים – החזיר הסבא בקול מאושש – לאחר כך הפטיר בלחש, כמו סח לעצמו: לנשום קשה.

הרופא הצמיד את השפופרת אל לבו והאזין למה שהאזין, נפנה אל החולה שכנו. דומה, לא שמע כלל את לחישתו של הזקן. ממידת הרופאים להאזין לשיחות האברים ולרחשי חלקי הגוף השונים, החיצוניים והפנימיים, ואינם מקשיבים, כמעט למה שהאדם כולו מוציא בדיבוריו מפיו על מחלתו. כל חולה מוחזק בעיני רופאיו מבוהל ומבולבל בעסקי-מחלתו וברוב דברים עלול הוא להטות את הבדיקה מן הדרך הנכונה.

– כבר הגיעה השעה להתפלל מנחה? – שאל הסבא לאחר שהרופא סיים את ביקורו בחדרנו והעביר עצמו עם שפופרתו לחדר הסמוך.

שעת תפילת מנחה עדיין לא הגיעה, אבל שעת ארוחת מנחה כבר הגיעה. הזקן ביצר את מושבו היטב על קצה הכר, קיבל את המגש וחיבקו בשתי ידיו, בחן באצבעותיו כל מנה ומנה, כיוון שמצא ביצה, הפרישה לחוד וגלגלה לכאן ולכאן עד שנתברר לו שהיא קשה. מיד נטלה והניחה בתוך חבילת המזון הגנוזה במגירת השולחן, עמד ותבע לעצמו ביצה שניה ואכלה לאלתר. את הגבינה אכל באצבעותיו. כיוון שנמנע ממנו בעוורונו להדריך מפעם לפעם את הכף אל פיו, אכל את הדייסה מתוך הצלחת בפיו ממש. כך נהג גם בשאר המאכלים, הירקות והפרפראות. אוכל מתון-מתון, בשהיות קצובות בין בליעה לבליעה, משל שוקד להפיק הנאה אחת אפים מכל בליעה, פעם בטעימה עצמה ופעם שניה בהעלאתה בזכרונו.

מנהג הוא בבית החולים, שחולה טירון, כיוון שגלגל בסעודה אחת עם שכניו לחדר, הוא נעשה אחד מן החבריה, ותיק כמעט, כל הרוצה רשאי להסיח עצמו לפניו ולהסיח אותו לעצמו על מחלות ורפואות, על תולדות מחלתו ותהליכיה. ואף על עניניו הפרטיים. שוכני בית החולים קבלה בידם, שאפילו נאמר יש לכל אחד חיים פרטיים, שאחרים אסורים לפרוץ לתוכם, אין מחלות פרטיות. כל מחלה היא קנין הציבור כולו. האושפיזין לחדר אחד או למחלקה אחת חייבים לספר זה עם זה על מחלותיהם.

הליצן שבחבורה – בכל חבורה יש אחד ליצן, בחבורה של חולים על אחת כמה וכמה – עבר את איזור התחלואים המותר לכל הדעות ופרץ לתחום האישי הגמור. ניגש אל המיטה שבפינה ותקע לתוך אזנו של הסבא:

– כמה נשים יש לך?

הרים הזקן אצבע אחת ואמר:

– אחת היתה.

והוסיף בלחישה, בקול עמום מתוך עומק של שנים:

– לא צריך אשה.

משולים החיים הפרטיים לשק מלא חטים. כיוון שנתהווה נקב ויצא משם גרגיר אחד, מיד נשמטים ויוצאים כמה וכמה גרעינים. יכול שהשק יתרוקן כולו. המלה “היתה” שנפלטה מפיו שימשה מעין ספינת-גרר לדלות מתוך מצולותיו רוב מקרים ומעשים, שהבריות הסקרניות, קל וחומר החולים, שתאבון הדעת לגבי פרקי-חיים זרים גובר אצלם במידה שכוח החיים העצמי מתחלש והולך. כן, היתה. אין לו עוד אשה. היא ברחה ממנו. עשרים ילד היו לו. ששה עשר מתו וארבעה ילדים חיים. זה שהביאו לבית החולים הוא בכור ילדיו. אימתי ברחה ממנו אשתו? בענין זה קשה היה להוציא מפיו תשובה ברורה. פעם אמר: לפני שש עשרה שנה ברחה. ופעם: לפני שתים עשרה או שלוש עשרה שנה, ואולי לפני עשר שנים. השנים נשתבשו לפניו, נידרדרו כאגוזים או נתעופפו כשיירות צפרים, שאי אפשר לעמוד על מנינן בשעת מעופן. עד שאתה לוטש מבט על צפור זו והנה צפור פלונית עפה לה וכאילו לא היתה. שנים גולשות מן הזכרון כדגיגים מעל היד. אימתי נתעוור הסבא? אף ענין זה לא היה בדוק בידיו. כיוון שחוקריו הסקרנים ביקשו לדרוש סמוכין בין שעת עוורונו וזמן בריחת אשתו, הודיע בתוקף, שלא היתה כל סמיכות בין שני המקרים האלה. יכול שאשתו עזבתו הרבה שנים לפני עיוורונו ויכול שהוא נתעוור הרבה שנים לפני בריחת אשתו.

הזכרון, אמר הסבא, גנב הוא. פעמים הוא גונב פרוסת-הלב. ופעמים אתה זוכר קוץ שנדקר ברגלך כשהיית דרדק.

וכאילו בשביל לאשר רעיון זה במעשה שהיה סח לאחר שתיקה ממושכה:

– פעם היה לי שעון של זהב. שלמתי בעדו שני נפוליונים. נתקלקל ולא תוקן עוד.

– סבא, אימתי היה אותו מעשה?

– דבר זה, השיב הסבא, זכור לי בדיוק. לפני חמשים שנה, אך זכרוני כעת לקוי, ופעמים איני זוכר מעשה של אשתקד.

הוא התפלל מנחה בישיבה כפופה. לגודל הפלא נמצאו תפילת המנחה, פרק ברכי נפשי וכמה פרקי תהלים אחרים המיועדים לערב שבת קודם מנחה, שגורים על פיו. הוא שר את התפילות בהטעמה, בנעימה מתוקה, באהבה רבה. סיים את תפילת-המנחה ופתח בקבלת השבת, שתפילותיה נאמרו גם כן בשטף ובנועם-קול. קידש על מי-סודה שהביאו לפניו. בסעודת הערבית ביקש שוב ביצה נוספת על האחת שהוגשה לו. אחת אכל לאלתר ושניה גנז במטמון שבמגירתו. אכל לתיאבון גם את יתר המאכלים והמטעמים שעל המגש, אכל ולא הותיר כלום. היטב בחן ובדק את המגש, בגמר אכילתו, גשש ומשש באצבעותיו לאסוף שיירי המאכלים, לבל ילך לאיבוד חס ושלום אף פירור ביום זה המכובד מכל הימים, שבני ישראל נצטוו בו לאכול משמנים ולשתות ממתקים. שר את הזמר “חמדת הימים, קראו אלי צור, ואשרי לתמימים אם יהיה נצור”. ואת הזמר “לא תחסר כל בו ואכלת ושבעת, וברכת את ה' אלהיך אשר אהבת, כי ברכך מכל העמים”. כשכלתה סעודתו ותמו כל מזמוריו ותפילותיו ירדה עליו תרדימה.

בבית החולים אין אף טפח-חיים של האחד נסתר מכל יתר שכניו בין ביום בין בלילה. הכל יודעים מי אכל ושבע ומי אכל ושייר, מי חומו עלה ומי חומו ירד, מי לקה בשלשול ומי להיפך נעצרו בני-מעיו, מי נדדה שנתו הלילה ומי הפליג לשינה עמוקה, העושה למחרת שקר בנפשו או בזכרונו ומודיע שלא עצם עין כל הלילה. השמועה אמרה, שהסבא כשם שתאבונו לאכילה הוא ברום המעלה, אף לשינה כוחו יפה. הוכחה יתירה לכך היתה תאבונו בשחרית, שהשביח אפילו מכפי שהיה אתמול. בולמוס האכילה שלו שימש נושא לשיחה חוזרת ונשנית. אף לפת שחרית דרש ביצה נוספת, אחת אכל לאלתר ושניה שלשל לתוך המטמון שבמגירה. נמצא שכן שנדב לו ביצה מן המגש שלו. אף תבע לעצמו מנה נוספת של דייסה, תוספת גבינה, חצי תריסר פרוסות-לחם. חיסל בהצלחה את המגש שלו, לא משך את ידו גם מן התרומה שהביא לו שכנו, שמנתו עלתה על כוח-קליטתו. סעד הסבא את לבו כדבעי, כיבד גם צור משלו אכל מגרונו בתפילות ובשירות. לאחר כך שקע לתוך אותה מחשבה רחוקה, שהיתה, כנראה, מפעפעת אי-שם במצולת השנים הטובענית שלו ומושכת אותו לראשית הרחוקה. הוא הוסיף להסב בישיבתו השפופה, ראשו כפוף כלפי מטה, מראהו מנומנם. מפעם לפעם משתרבבת ידו כלפי מעלה וממששת את המקל התלוי למראשותיו, כאילו בשביל להוציא מלבו את החשש שנסחב על ידי מי שהוא, אף ממשמש היה לפעמים בחבילתו שבמגירה וחוקר ודורש מפי שכניו אם נעליו השחורות, שהניח סמוך למיטתו, בעינן עומדות. דומה, שלושה דברים יקרים יש לו בלבו, והם המקל, חבילת המזון והנעלים השחורות, עליהן דעתו משגחת בדאגה ובחרדה, שרידי קנינו עלי אדמות. בין נמנום לנמנום, ואולי בתוך הנמנום עצמו, פיו ממלל לרגעים קטעי דיבורים, אתחלתות ללא סיומות או סיומות ללא אתחלתות, עיקרם שרידי-זכרון, פליטי-דמיון או בדל-הגות. כגון: “הכל יעבור, שבת היום”, “היום שבת, מחר לא יהיה שבת, לא יהיה שבת”.

– הלכתי לירושלים. הלכתי לזכרון, הלכתי לפתח-תקוה, לראש-פינה – פתח לפתע לספר, כאילו מקרי החיים נדחקו ובאו לפניו כעדת צפרים להסיע עצמם דרך פיו.

– סבא, היאך הלכת?

– ברגל הלכתי. ברגל.

– מתי היה המעשה הזה, סבא?

– לפני הרבה שנים. נער הייתי, לאחר כך אברך, והלכתי ברגל, לכל מקום ברגל.

במוצאי שבת הבדיל על כוס מי-סודה. נמצא לו פרח אצל שכנו, ברך עליו בורא מיני בשמים. הריח היטב היטב את נחיריו, שהבשמים יפים לקול רינה ותודה. שר בהטעמה רבה “המבדיל בין קודש לחול, בין אור לחושך” והטיל דגש חזק במלים בין אור לחושך שחזר עליהן כמה פעמים, סלסל ברוב חן ונועם “ויתן לך האלהים מטל השמים וממשמני הארץ”. “ואהבך וברכך והרבך, וברך פרי בטנך ופרי אדמתך… והסיר ה' ממך כל חולי,” הגביה את קולו ברוב רגש בהעלותו על שפתו את הפסוקים משמואל א', י“ד, הנאמרים ב”מלוה מלכה" “ויאמר העם אל שאול: היונתן ימות אשר עשה הישועה הגדולה הזאת בישראל?… ויפדו העם את יונתן ולא מת”.

אף ליל מוצאי השבת עבר על הסבא בשינה מתוקה. בחמש בהשכמה העירה אותו האחות למדוד את החום. בגמר המדידה מנתה את פעימות דפקו. יצאה מן החדר ונכנס לשם האח בר-דרור, הקשיב באזנו המנוסה חרחור מן המיטה שבפינה. מיד הזעיק את הרופאים. אך נשמת הסבא כבר פרחה לעולם האמת. הוא מת ללא חבלי גסיסה וללא גרימת טירודים וחלחלות לכל יתר האושפיזין שנשתכנו עמו תחת קורת-גג אחת. לירושלים, לזכרון, לראש פינה ולכל יתר המקומות בארץ היה מהלך ברגל, אבל לעולם העליון עלה ברכב נשרים. פרש והלך לו מן הבריות מתוך קורת-רוח של אכילה טובה. בתפילות, שירות וזמירות. העם פדה את יונתן ולא מת, אך אח לא פדה יפדה איש, אף לא בן ובת לא פדה יפדו איש.

בשעה שמונה בקירוב באו האברך הצעיר, מלוו משלשום, בנו, כפי שנתברר לאחר כך, ובחורה חיננית, בת כפי שמסתבר, להתחקות על השרידים שנותרו מן היצור, שחייהם באו ממקורו. הבן בדק בתוך המגירה ומצא שם חצי תריסר ביצים שנאגרו לחסכון. נטל את מקלו ונעליו השחורות והניחם לתוך סלו. הבת הענוגה ביקשה להגיד לה מה מלים שמעו מפי אביה לפני יציאת נשמתו. שמא ביקש דבר, שמא הביע איזו משאלה. שמא ציוה דבר לשני בניו ולשתי בנותיו היתומים. לא היה דבר אשר ייאמר עליו כי הוא זה. עמדה המומה ודמומה. לאחר כך פרצה בבכי עז ובדיבור מקוטע:

– וי לי מאבא שלי. כל ימיו היו מרים. לא ראה אף יום אחד של חיים טובים. לא ראה חיים… לא ראה חיים. ואף את מותו לא ראה. לא ראה… לא ידע… לבו לא ניחש לו כי הוא הולך למות. והוא כלל לא היה זקן. בסך הכל היו שנותיו ששים וחמש… ששים וחמש… מהן עשרים שנים היה עיוור. לא ראה חיים, לא ראה אור היום, גם את מותו לא ראה.

אין נותנים בבית החולים להספיד על מת. כיוון שנצטוותה לצאת חיש-מהר הספיקה עוד להטיל את ברכתה לתוך חלל החדר:

– שתהיו כולכם בריאים ותזכו לרפואה שלימה… אבא שלי הטוב לא זכה. הוא היה פרח וכפרח נבל חיש-מהר. שתהיו כולכם בריאים.

הוא היה מת ונקבר והנה הוא מהלך בנתיב המשתלשל בין השדות מבית העלמין למבואי העיר. פאתי השמים מחוירים. יום נולד.

בשבילים נפתלים אלו היה צועד תמיד בחזרו מן הלוויות, וכעת הוא שב מן הלוויה של עצמו. מוזר, לא כן?

אין זכור לו מתי הוא שבק חיים, תמול או לפני ימים הרבה. והנה הוא שוב כאחד האדם. היום מתבהר ככל שהוא מתקרב ובא לעיבורה של העיר. החלבן עובר וכדיו עמו, עגלות הלחם נוהרות; עוברים ושבים מתרבים והולכים.

פליאה היא שאין משתוממים כלל למראהו, אף אין משגיחים בו, כאילו אין רואים אותו, ואילו הוא רואה את כולם, מסתכל בפרצופיהם, בוחן את תנועותיהם, מתחקה כל אופן-הילוכו של כל אחד. תמה הוא שהוא צועד וצועד ועדיין לא הגיע לביתו. לפי האור השפוך מסביב משער הוא, שהיום נוטה לצהרים. וכלל אינו צריך לשער את הזמן לפי האור. הוא קורא תמיד את השעה בקלסתר-פניהם של הבריות. כל פרצוף-אדם הוא לוח השעות.

כשהגיע סמוך לביתו נתיישב בדעתו לבלי להכנס לעת עתה לשם, שמא יבהיל את לאה רעייתו וחלילה תפרח נשמתה. נעצר שעה קלה מול חדרו וראה שתריסי-חלונותיו מוגַפים. ואילו בשני החדרים האחרים היו החלונות פתוחים. הבין שלאה הקצתה את חדרו למקום האבלות של הבית.

הסכים בדעתו לסור תחילה לבית אחיו חיים שבשכונה הרחוקה מכאן מהלך רבע שעה בערך. שעתו אינה דחוקה. הוא חש קצת ליאות, אבל הליכה אטית מפיגה את העיפות. יכול היה לפוש על ספסל שברחוב, אלא שחושש הוא שמא בר מינן אינו עשוי לשבת.

סמוך לבית אחיו חיים שמע דפיקות קורנס. ניגש לדלת. ראה שהיא פתוחה. אחיו עמד והקיש בקורנסו על מסמר שבקיר. הבין פשר המעשה. עולם כמנהגו ואיש כהרגלו. אחיו חיים כל ימיו עוסק בחילוף סדר הרהיטים בביתו, מזיז רהיט מכאן לכאן וחוזר חלילה. אין יום שלא יבוא איזה שינוי במראה-ביתו. מעביר תצלומים מקיר אל קיר, או בו בקיר מלמעלה למטה ומלמטה למעלה, עוקר היום את הקולב ממקום זה למקום אחר ולמחרת מחזירו למקומו הקודם. אין צריך לומר שהוא עושה חילופים מתמידים בארון-ספריו, מסיע ספרים מאיצטבה לאיצטבה ומסדרם זה על יד זה חליפות אם לפי שיעור קומתם ואם לפי עניניהם. כל הסידורים החוזרים ונשנים כרוכים בהכאת מסמרים בקירות ובכלי הבית. רהיט ישן כשמזיזים אותו ממקום למקום משהו נושר ממנו וטעון תיקון. אחיו חיים הוא אומן חובב, האוהב התעסקות, הנה פשר הנקישות בקורנס.

נכנס אל הבית פנימה בצעדים חרישיים, שלא להדהים גם את אחיו. עמד שעה קלה בעוצר-נשימה והתבונן מסביבו בצפיה לתשומת-עין. למרבה תמהונו לא העיף עליו אחיו את מבטו. ביקש להשמיע קול וחושש היה שמא זה לא יהיה קולו, שהמתים בודאי קולם משתנה. נצנץ במחשבתו הרהור: ומה בכך? אדרבה, ידבר אליו בקול לא שלו ואף בשם זר. כך עשה. פתח ואמר:

– מר…

אחיו הפנה אליו את מבטו בסבר-פנים חרד ומבוהל, כמו מוכה-תמהון למראה-עיניו.

– מי אתה, אדוני? – שאל האח. לפי הכרת-פניו נראה היה שמציאותו המוחשית של הזר נסתננה רק אט-אט לתוך תודעתו, כשם שנוזל צבעוני הניצוק לתוך קנקן-מים צובע רק בהדרגה את מראה המים בדרך השתפכותו והתפשטותו בתוכם קמעה-קמעה. משמע, הוא נכנס לתוך חוג-ראייתו של אחיו חיים.

– אני ידידו של אחיו המנוח, ששבק חיים לפני ימים – ביקש להגיד כמה ולא ידע – מגורי בעיר פלונית… הגיעה אלי השמועה על פטירתו. לפני שנים… כשאחיו המנוח גר גם כן בעירנו, היינו רעים נאמנים. ידידי-נפש. אף היו שאמרו שאנו דומים זה לזה כשני אחים ממש.

– דומים… כשני אחים? – אמר חיים בהשתאות גוברת והולכת. ולא גרע את מבטו ממנו – איני מוצא שום דמיון, להוציא החיוך הזה… החיוך הזה, המשתפך בפני מר, מפזז על השפתים, מקפץ מהן לחוטם ומשתרבב משם אלכסונית חליפות לצד אוזן זו ולצד חברתה וסופו לובש צורה של מעין סימן השאלה, כאילו תוהה ומהסס היה אחי המנוח אם החיוך מידה היא, בפרט זה אתם דומים באמת.

– אבל אין להביא ראיה מדמיון החיוכים לדמיון בין האנשים בכלל – העיר הזר – זכורני שדוקא בפרט זה לא היינו דומים כלל לשעבר. אבל כך היה המעשה. לאחר שהגיעה אלי השמועה על פטירתו של אחיו בא אלי המנוח בחלומי. ראיתיו שהוא שולה את חיוכו מעל שפתיו ומלבישו עלי. וכך אמר לי: טול בת-צחוקי שלא תיכבה גחלתי בחיים. מאז נדמה לי אני מחייך כמותו, בדיוק כמותו. כדי שלא יהיה חיוכו יתום.

– כן – העיר חיים – פעם קראתי דבר זה בספר, אלא שנשתכח ממני שם הספר – רק האדם מת, אך חיוכו דבק בחיים והריהו משוטט בעולם לחפש קלסתר-פנים למשכן חדש.

חיים דיבר ובקורנסו הוסיף להכות על ראש המסמר. תמה שעיסוקו במסמר אחד נמשך זמן רב כל כך ושאין הוא מסתכל בו, באיש-שיחו. פניו מופנות כל השעה לקיר, משל שכח לגמרי את נוכחותו בחדר. אלא שמפעם לפעם הוא מסב אליו את ראשו לרגע קטן, כאילו חזר והבחין במציאותו וסח קטועות, ממלמל אל עצמו:

– כן, זו לי הפתעה נעימה לראות פני איש, שהיה רעו הטוב של אחי המנוח… לפני שנים הרבה… מה הוא חברו לספסל הלימודים במכללה בעיר פלונית… לא כן? ידידי-נפש הייתם. בשנים ההן לא הייתי מצוי במחיצתו של אחי ז"ל. הוא הבכור קדם לי לעזוב את בית הורינו. נסע למכללה שבעיר פלונית. כן, כן. הפתעה נעימה לי, אחי המסכן, לא זכה לראות עולמו בחייו. במיטב שנותיו נחטף אף אושר משפחתי לא נפל בחלקו. אחי המסכן.

– האומנם לא ראה חיים טובים עם רעיתו? – שאל בתדהמה גלויה – אני על כגון זה לא שמעתי אף פעם מפיו אפילו ברמיזה… אדרבה. במידה שנתגלגלה בינינו השיחה על נושא זה היה לי הרושם ש…

– אם כבודו שמע מה ששמע פעם מפיו של אחי נוח¹ עדן על העניין הזה אין לשפוט על פי זה כלום. אחי המנוח היה מזג טוב, אם כי תם במקצת. לא הסיח מימיו בפני זולתו צער שבלבו. הוא היה איש סגור.

– ולפני כבודו גילה דבר זה?

– אף לא ברמיזה. אך לב אח מנחש.

ושוב אגב עיסוק בדפיקות הקורנס:

– אם יש בפי כבודו לספר לי אילו פרטים על חיי אחי בתקופה ההיא… בעיר פלונית. חיי אחי ז"ל היו כה מעטים… וכל פרט מחייו, השמור אולי בזכרון חברו וידידו הטוב, יקר לי.

– אם אבוא לספר לכבודו על השנים ההן איני מספיק. ידי לא זזה אז מידו. היינו באמת כמו אנשים אחים, אלא שלצערי איני יכול בפעם הזאת למלא את משאלתו. השעה דחוקה לי. לא באתי אלא להביע למר את תנחומותי על מות אחיו היקר באדם. במה אנחמו? בעבודתו ינוחם.

האח חיים געה בצחוק:

– בעבודתי אנוּחם… הכל אומרים כך זה לזה בתנחומים על המת הקרוב. בעבודה, בעבודה, אך מה העבודה. אך מה העבודה הזאת לי? כלום עובד אני? – מלמל אל עצמו ופניו נפנו שוב אל הקיר. נקישות קורנסו תכפו והלכו ובחריצות יתירה, כאילו ביקש להחזיר לעצמו את הפסד הזמן שנגרם לו על ידי שיחה בטלה – אחי היה אומר עלי שהנני פועל בטל. רצונו של מר לשהות אצלי תחת צל-קורתי שעה קלה? יתכבד נא וישב – והוא הורה לו באצבעו על כסא שעמד באמצע החדר שלא במקום המתאים לו, שכן שום רהיט לא עמד אותה שעה בחדר במקום הנכון. הכל היה נתון בסימן של ארעי.

לא נתרצה לשבת משום שההזמנה לישיבה נאמרה דרך רישול ללא כל הארת-פנים וגם משום שחושש היה שמא בר-מינן אינו בר-ישיבה. אולם בניגוד לחיים, שלא נהג בידידו של אחיו המנוח סבר נימוס נאה נתן בו מבט מלבב וסח לו בנעימה ידידותית:

– כבר אמרתי למר שהשעה דחוקה לי ואיני יכול להשתהות עוד בביתו. אף חושש אני להפריעו בעבודתו. אך בטרם איפרד ממנו רצוני להגיד למר מה ששמעתי מפי אחיו המנוח. הוא סח לי פעם כך: כל עבודה הנותנת לאדם קורת-רוח, אפילו אינה מכניסה לו כלום, קובעת ברכה לעצמה, והעוסק בה זכאי לבוא בה על סיפוקו. מר תוקע מסמרים בקיר, מסיע רהיטים ממקום למקום, מהפך וחוזר ומהפך באיצטבאותיו, הווי אומר: הוא עושה עבודה מעולה ובדין ייאמר לו: בעבודתו ינוחם. מה שאין כן המתים שאינם עוסקים בשום מלאכה. לכן נאמר: לא המתים יהללו יה. אדם מת גזירה שישתכח מן הלב.

חיים נתן בו מבט מפיק-תודה. כאדם שדברי חברו נכנסו לאזניו והטביעו רישום בליבו.

כן, אמר חיים בנעימה מבוסמת במקצת, כמי שמחזיק טובה לעצמו. אנו שוכחים. דין הוא שנשכח את המתים. ואנו שוכחים.

כבר נפטר ב“שלום” וניגש אל סף הדלת. החזיר את ראשו, נשתהה קצת בעמידה. תמה היה שחיים לא נתלווה לידי² אחיו עד סף הדלת משום דרכי-כבוד. ולפתע שאל:

– עיקר שכחתי. רצוני היה לשאול את מר: אימתי, באיזה שבוע, באיזה יום, שבק אחיו המנוח חיים לכל חי?

חיים הפסיק לרגע קט את עיסוקו בקורנסו, הרהר קמעה ואמר:

– אגיד למר את האמת, התאריך המדוייק של פטירת אחי ז"ל אינו זכור לי. זה היה לפני ששה חדשים בערך, אם איני טועה, היום והשעה נשכחו ממני. אחי המסכן מת ערירי. לא הניח אחריו בן לומר “קדיש”. וכשאין בן ואין אומר קדיש אין יום המיתה נחקק בזכרון. וכי מי זוכר ומי מתאבל באמת על המת? יוצא-חלציו. אך ההולך מן העולם ערירי, אפילו הניח אחריו אשה, הריהו כאילו יצא מן העולם רווק.

נעץ מבטו בחיים אחיו, העומד ברווקותו ממש, אך חושש היה להשהות עליו את מבטו, שמא יראה בעיניו את גודל הרחמנות שיש לו בלבו עליו. יצא בלי צעדים מן החדר.

היום כבר עמד לא בצהריו. הרחוב נעשה צפוף מרוב עוברים ושבים, שהיו מתנגשים לרגעים זה בזה במרפקיהם או בקרסולי-רגליהם. אף נזדמן לו לראות שפלוני נפגע ברגלו על ידי ברנש שדרך עליה ולא נפנה אפילו להביע לו דיבור של התנצלות. נחת היתה לו מן הדעת, שהוא משוטט בין הבריות כרוח ערטילאית, ללא כל מגע גופני עמהם. אין דוחף אותו בכתף או במרפק. אין דורך על רגלו, אין נאלץ לפנות לו את הדרך ואין הוא אנוס לקפוץ מפעם לפעם קדימה או לאחוריו מפאת זרם הטיילים הגובר והולך וכאילו מתרגש ובא עליו לגרפו במערבולת. לפי הצפיפות ברחוב שיער, שכבר הגיע זמן מנחה, שהבריות שבים ממקומות-עבודתם, ואילו יושבי-בית יוצאים לרחובות העיר על מנת להיכנס לבתי משתאות לשיחה של יושבי-קרנות.

שוב הוא עמד מול ביתו. שני החלונות של חדרו היו מוגפים בתריסיהם, ואילו יתר החלונות פתוחים. לפתע חש מוחשית את רגליו וצעדיו נתאוששו – לפני כן היה מהלך בלי צעדים – ואף גופו נתפס לו במציאות ממשית – לפני כן מדמה היה שהוא רק בדמות הגוף – נכנס בו תוקף הדעת. לחץ על כפתור הפעמון, לאה לבושה שחורים פתחה לפניו את הדלת, בפרצוף מבוהל של אדם שאינו מעורב עם הבריות וכל פנים חדשות מעוררות בו חלחלה.

– מי הוא אדוני ומה הוא מחפש כאן? – שאלה.

– כאן מעונו של מר…?

– כן. ענתה בקול רצוץ ודמעות פרצו מעיניה. כאן ביתו. אך הוא עצמו, עטרת ראשי, שוכן עפר. זה חדשים שבעה וימים שלושה, בתוספת שלוש שעות, שהוא נפח את נשמתו. בשעה שתיים בצהרים הורידוהו לקבר וכעת שעה חמש. חמש בדיוק. בעלי המסכן. הוא כל כך אהב את החיים. פעם אמר לי: מי יתן ואחיה עד מאה ועשרים שנה. בפחות מכך אי אפשר. והוא דווקא מת מיתה חטופה. מי פילל ומי מילל? אבל למה אדוני נעצר על הסף? – נעצה בו מבט בוחן ואמרה – מוזר, חוככת אני בדעתי אם מר גבוה או נמוך. רגע קומתו מתארכת. שוב אני מסתכלת בו וקומתו נתקצרה הרבה. עיני עששות. ראייתי נחלשה מאז בעלי עזבני לאנחות. הכל מתבלבל לעיני. פעמים נחזה לי כסא אחד כמו שניים. מביטה על שני כלבים והם נדמים לי כאחד. הכל רואה אני מכופל או מחולק. חיי נחצו. המיטב שבישותי הורד לקבר. ומי הוא מר? למה הוא סר לביתה של אלמנה אומללה שכמותי?

– אני ידידו של בעלה המנוח. ידידי-נעורים היינו, חברים לספסל הלימודים. ריעים כאחים ממש… אמר ולבש את קול ידידו מלשעבר.

– ובכן, אדוני הוא מר… אמרה ומחאה כפיה. קולה הצוהל היווה אותו רגע ניגוד מרעיש לשיח הנכאים, שקלח לפני כן כמו מתוך קרן השפע.

– רבות סיפר לי בעלי המנוח על מר… הוא דיבר עליך באהבה ובהערצה, ניתנה האמת להיאמר: לרגעים נתעוררה בי קנאה בשמעי אותו קושר קילוסים לידידי-נעוריו. קנאתי אותו אליך. אשה אני. אנו הנשים פתיות לעתים. תחת להתענג על אבן טובה שנפלה בחלקנו הננו לוטשות ומשפשפות אותה. קנטרנית הייתי ועל כך לבי דוי. אני בוכה. אני בוכה. רוצה להימנע מן הבכי ואיני יכולה. אני מפטפטת… ומר עומד על הסף. יואיל נא להיכנס פנימה ונשוחח מעט על בעלי המנוח, שהמות בא עליו כחטף. בעלי המסכן.

כינס במאמץ רב את תוקף דעתו, גייס כוחות להעניק לרגליו כושר הצעידה המוחשית ונכנס לבית פנימה, אולם סירב לבקשת בעלת הבית לישב על כסא.

– כן, אמר, אף אני לתכלית זו העזתי לדפוק על דלתך, גברת, להחליף מלים עמך על בעלך היקר באדם, רעי מנוער. אך לא ארבה מלים לעת עתה. שעתי דחוקה לי. אף אורח לא קרוא הנני. לכן לא אתפוס ישיבה בפעם הזאת. שניים היושבים יחד הריהם יושבים, יושבים. ופעמים אין האורח יודע לכוון את השעה, שבה הוא חייב מן הדין ומפני הנימוס לקום וללכת. אעמוד… אעמוד על הרגליים… ושיחתנו תהיה קצרה הפעם… משער אני לי שהגברת היתה רוצה לשמוע מפי אילו פרטים על חיי בעלה המנוח מימי נעוריו. אך אם אבוא לספר אפילו מקצת אין אני מספיק.

– ואני מוכנה לשוחח על בעלי המנוח ימים ושנים ללא הרף – אמרה בבכי גובר והולך – וכי מה נותר לי בחיים מלבד זכרו הקדוש? בעלי היקר, מי מילל ומי פילל שהמות יעלה עליך ככורת בקרוב כל כך. הלא כל השנים לטש עלי מלאך המות את עיניו, חולנית הייתי תמיד, והוא, בעלי היקר, היה מטפל בי באהבה וברחמים, סועדני בלבו הטוב וברוב תבונה. מימיו לא התאונן לפני על שום מיחוש, שלא לצערני. היה תמיד עליז ולעולם מרוצה. נוח לבריות, נוח לי, מלבבני ומפנקני. מזג טוב שכמותו. מימיו לא הניח לעננת צער להיכנס לנוה אשרנו. ותחת מותי בא עליו החטף.

שטף-מיליה נעצר, אף שטף דמעותיה פרץ בחזקה. תמה הוא שהאשה שופכת את בכיה בנוכחות איש זר. הכי אין הבכי קול מחדרי החדרים של הלב? וכי אין הדמעות דם התמצית מהול באש התשוקה? הכי אין הסחת הצער התפשטות והתערטלות של הנשמה, הדומה למערומי הגויה? והכי אין התגלות הלב בפני הזולת מעין אירוסין ברוח?

פתח ואמר וקולו נשמע לו לתמהונו כנקישות של קורנס:

– אני, ידיד בעלה המנוח, ידיד נעוריו. מעיז לומר לה, שהבכי, כל בכי, לא היה לרצון למנוח. צעירים היינו וכבר גלגלנו לעתים שיחות על הדברים שבין החיים למתים, על האבלות ועל ההספדים. פעם סח לי, שהרוצים לחלוק כבוד של אמת למת אל יספידוהו ואל יבכוהו ואל יתאבלו עליו. הוא אמר זאת על קרוביו הרחוקים, על מכריו הטובים ומיודעיו, קל וחומר על קרוביו הקרובים ואנשי ביתו, קל וחומר בן-בנו של קל וחומר חל צו זה על רעייתו… עמה ראה חיים, והחיים שמחים תמיד. חטא הוא, היה אומר, להשחית את החיים מטהרם, אף את החיים שנגוזו והם נחלת העבר, על ידי בכי ומרה שחורה.

בכיה נפסק, נקרא, בעיצומו, כשיעול צרוד, שאינו בא לגמר עשייתו. היא מחאה כפיה מתוך קורת רוח גלויה, שמעין שובר בצדה היתה הקדרות שקפצה על פניה, וקראה בגעיה של השתוממות:

– נחרדתי מאד בדברו אלי בקולו זה… כאילו קול בעלי המנוח דובר מתוך גרונו. כן, זה הקול… וזה החיוך… אף הוא מעין בבואה מחיוכו של בעלי המנוח – היא נסוגה פסיעות לאחוריה והאהילה בכפיה על פניה כחוסה על עצמה מחזיון-מגור. חיש מהר צעדה בהיסוס קדימה ונעצרה לפתע, קולה צהל – וזו היא הוכחה ניצחת לאהבה הרבה שהיתה שרויה ביניכם. אומרים שבפטירתו של אדם כמה תכונות משלו פורשים ממנו ונדבקים בנבחרים שבידידיו. אשר למר… אגב, מה שמו? אשה פתיה אני… קושרת שיחה עם ידיד-נפש של בעלי המנוח, אף שופכת לפניו את בכיי, ולשמו לא שאלתי.

– שמ…

– חה, שם זה ידוע לי משכבר… גנוז הוא בזכרוני… חקוק בלבי, בעלי המנוח בשעת רצון ואהבה בינינו, בשעת חדוותא, של התקרבות הנשמות, ברגעים של כיסופים גדולים והשתפכות הנפש, היה לפעמים פורש בשמך… כן, זהו, זהו השם… אמרתי למר שקנאה היתה מתעוררת בי. אשה פתיה וקנאתנית הייתי. אשר לחוות דעתו של בעלי המנוח על כבוד למת… שמעתי אף אני זאת פעמים הרבה מפיו. הוא היה אומר לי – ואימתי היה אומר לי? בשעות הטובות, בשעות אושר המופלאות של מיזוג הגופים והנפשות באיחוד השלם. דווקא אז, היה אוהב להזכיר על המיתה. וכך היה אומר לי: הבטיחי בנאמנות שכשאמות לא תבכי ולא תתאבלי עלי, אף לא טיפה-טיפונת של דמע לא תשפכי עלי. ואף לא אנחה אחת לזכרי. הבכי הוא כיעור. הגניחה מאוסה. ואף תזכריני בשמחה, בנחת ובמאור פנים. אף ציוה עלי כמה חודשים לפני מותו לבלי ללבוש שחורים אחריו. ואני למשמע דיבור זה געיתי בבכי כמו מתוך בולמוס. לא רק פי בכה. לבי בכה בקרבי. כל עצמותי רעדו. חלחלה אחזתני. תמהה הייתי: למה הוא סח אלי על המות. והמות כה רחוק ממני. מימיו לא התאונן על שום מיחוש. כל ימיו היה בריא וחזק. אני הייתי חולנית. מי פילל ומי מילל שמגלו של מלאך המות יקצור אותו, אותו דווקא. והוא היה חי כל כך. שמש של חיים היה. כן, הוא ציוה עלי לבלי ללבוש שחורים אחרי מותו, לבלי להתאבל, לבלי להתעצב… אך אני אשה פתיה איני יכולה לעמוד בהבטחתי. אני בוכיה, בוכיה תמיד. גם מבלי דעת הדמעות נגרות מעיניו³, מאליהן הן ניגרות. הנני מנקה את הבית, מסדרת את הרהיטים, שוטפת את הכלים, אוכלת את התבשיל, ואותה שעה הדמעות נוזלות להן. איני יכולה למנוע את עיני מן הבכי – מלמלה כמו לעצמה – לא, לא אבכה עוד. לא אבכה.

עוד המלים בפיה ובממחטת-צבעונין שבידה פתחה לנגב את דמעותיה, נגבה את עיניה היטב עד שנתמרקו יפה והעלו ברק-צחצוח להפליא. לפתע גם השחורים גזו והיא הופיעה לעיניו זקופה, הדורה. עטופה שיראים בגון אדמדם-בהיר, כמו נשרו מעליה שנים הרבה. הורתה לו באצבעה, שטבעת-קידושין מתנוססת עליה, על כסא ואמרה לו בקול-נגידים לשבת. לא העיז לסרב והמריץ את כל כוחות רצונו לסגל לו כושר ישיבה שאינו בטבע המת. היטב ידע שאסור לו להסיח את דעתו ממעשה הישיבה, שאם לאו יצנח מעל הכסא. כיון שישב ראה שכסאו סמוך לכסאה. הסתכל בפניה וראה שהם דומים לפני לאה רעייתו במידה שאינם דומים לה. אף טבעת הקידושין לא התנוססה עוד על אצבעה. היא ליבבתו במבטיה השוחקים ואמרה:

– כן, כן, דברי מה מפי בעלי המנוח, שעלינו לישא בחובנו את זכרונם של נפטרינו היקרים בשמחה, הולמים בדיוק מה שהיה אומר לי תמיד, שכבוד חולקים למתים על ידי ששומרים על זכרונם בלב שמח ומשתפים אותם בכל השמחות. המתים, היה בעלי אומר, מצווים לחיות את החיים ולא את המות. צריך לעשות, אמר, הילולא על המת. רצוני להגיש כיבוד למר… הלא הוא רעו כאח של המנוח. לא כן? מה לא יסרב להתכבד? הלא שעת מנחה כעת, שעת צוותא נעימה וקבלת אורחים מכובדים… לא יסרב מר?

חושש הוא לומר שלא יסרב, שמא אין לו ידים להביא את האוכל אל פיו. אף חושש הוא להביע סירוב, שלא לקפח את מאור פניה של לאה, המבקשת קרבתו. עוד הוא חוכך בדעתו והמגש המשופע מאכלים טובים וכל פרי הדר צמח כמו מאליו על השולחן הניצב לפניהם. היא מעלה כל מאכל טוב ומגישה אל פיו. הוא ניסוט מלפניה, ולפתע חש שהוא בגוף, הזיז את כסאו ממנה והלאה, אף היא הזיזה את כסאה אליו ובסמוך לו, והנה צמחו לו גם ידים וזרועות.

אמרה לו בקול צוהל:

– מסתכלת אני בפניך, מר… בהשתאות לאין קץ – כמה דומים אתם זה לזה, אתה ובעלי המנוח… אותה בת צחוק הנדיבה, אותו מבט שמח, אותה ארשת של נחת… של נחת… אותן הפנים השוחקות, שאין בהן שום שאלה, כמו כבר נפתרו כל החידות… ואף לא כל משאלה, כי אם לתת… להעניק… כזה היה המנוח… וכזה הנך גם אתה החי. אכן, שני רעים נאמנים הייתם, אנשים אחים. פעם סח לי המנוח, שלא רק בעל ואשה נעשים במרוצת השנים דומים זה לזה בקוי-דיוקנם, אף ידידי-נפש לווים זה מזה קוי-אופי ותגי-פרצוף עד שנעשים שותפים לצורה אחת כמעט. מסתכלת אני בך ורואה את המנוח כבמחזה, מי יתנני לישב שנים במחיצתך, וליהנות מנועם זיו פניך, יקירי, נחמני נא, חבקני-נא, ידיד המנוח הוא גם ידידי.

ביקש לחבקה בזרועותיו, אך הן נמוגו והוא כולו נמוג והלך. חש חבלי גסיסה. הקיץ.

אגרת-ידידות, שאינך קורעה לאלתר לזרקה לאש או לאשפה וממילא מתייחד לה מקום בתוך אחד מתיקי הגניזה שלך, מובטח לה, שתאריך שנים כל עוד הנשמה בקרבך. שוב אין היא פיסת-נייר, ששימושה היה לשעתה וכשעבר זמנה בטל ענינה, אלא היא נעשית פרט רכושני, קנין, חלק מעצמותך. כל רובד זמני, הנערם עליה, מוסיף לה רובד של חשיבות. מסתבר שהזמן לעצמו הוא גינת-מטעים, שכשמטילים לתוכה גרעין של התרחשות, הריהי מגדלת כמה שערים. משל האיגרת הזאת, שהיתה בתחילתה תינוקת רכה, הרחיבה גרמי-גיוה, הגבירה ארבות-ידיה, הצמיחה שערה, אף כל יתר חמודותיה נכונו לה, ספגה לתוכה חיות מן הרוחות המנשבות בחללו של הזמן ונעשתה חטיבה ראויה להתכבד מצד עצמה, אף ללא תלות בגורמיה שהביאוה לעולם ובטיב הענינים שנצררו בתוכה… חיק הזמן הוא, כנראה, מקום קדוש, שכל השרוי בתוכו מקבל קדושה, שמידת-תקפה עולה בד בבד עם מידת השהות, שנועדה לו שם. רק בעל לב אמיץ ורצון נחושה מסוגל להתאכזר לצרור אגרות ישן נושן שנזדמן לידו אגב בדיקה בגנזכו ולבערו מן העולם. תיקים ישנים, כל מיני גרוטאות והושענות חבוטות, חיים להם את חייהם וככל שמאריכים ימים, חיוניותם גוברת. בעל האגרת הלך שמכבר מן העולם, ואולי הוא מי שהיה ידידך וכבר נהפך לשונאך, ניתקו כל חוטי החיבור ביניכם והענינים הנדונים בה נשתחקו עד כדי כך, שאינם אפילו בגדר אסימונים, אבל קסמי-חיים הוצקו בנייר הבלוי ובאותיות הדהויות, שהפגיעה בהם תהיה חבלה במהלך העת, מין הפלה מלאכותית של אחד מילדי הזמן. עתים חבילי-חבילין של ניירות משומשים מצטברים ואף על פי שמרבים אבק, ממעטים אויר הנשימה ומעיקים עליך ככובד ממשי, אי אתה יכול להיפרד מהם. על כרחך ומבלי משים הנך שוקע לפעמים בקריאתם המחודשת. חס אתה על זמנך היקר המבוזבז ואין לך מנוס.

אף אני מצאתי את עצמי נובר לתאבוני בגניזת אגרותי. דרך מקרה עלתה אלי מתוכה אגרת, שכבר הגיעה כמעט לשנות העצה. כותבה אחד רעי-נעורי. היא נשלחה אלי לאחר פרידה כבת שנה. בשלהי העשור השני למאת העשרים עזבנו שנינו את מולדתנו הצפונית ובנינו לנו קנים חדשים בשתי ארצות רחוקות זו מזו. והנה לשון האגרת בכמה השמטות ממה שאינו שייך להרצאה הכללית.

– לאחר הפסקה ממושכת… כסבור אתה ידידי, שעדיין אני שקוע, כפי שהייתי, במסכת דוסטוייבסקי ובפרשת קרמזוב או בקריאת גנסין שלנו ועדיין הנני שרוי ברוגז עם העולם ותוהה על סדריו. אם כך אתה סבור, אינך אלא טועה. אמנם, עודני שוכב על צדי, שוכב הוזה על הרוב. ולא כן העולם, שכבר נתהפך על צדו השני. זמן מועט מפרידתנו – לי הוא רב – וכאילו נהפך הגלגל על העולם והריהו חוזר בכיוון חדש לגמרי, לגמרי. כן, חביבי, בני-אדם עינים להם ולא יראו, אזנים להם ולא ישמעו, אינם רוצים לראות ומסרבים לשמוע, אבל הרוצה רואה ושומע. שנה אחת וקצת למעלה מזו, אך לא עוד זה העולם שהכרנוהו לפני כן. ואם זהו, הרי כיוונו אחר. הוא נטה ממסלולו ושוב לא ישוב אליו עולמית. היאך ומתי התחולל הדבר? העתקנו את מושבנו לכדור-לכת אחר שונה בתכלית מן הקודם. משולים אנו למי שהעבירוהו בשנתו, אותו ואת מטלטליו, אותו כמות שהוא בעצם שנתו, לדירה אחרת, וכשנתעורר התחיל לשפשף את עיניו ולתהות על עצמו מי אני והיכן אני. אני, חביבי, עודני שקוע בתרדמה בעיירה קטנה זו של אותה מדינה, בה קבעתי את מושבי, האפופה אפלולית הוזה וכל תושביה נראים לי באספקלריה של נמנומי כסהרורים.

פשיטא שאיני שרוי ברוגז עם העולם שנהפך על צדו השני. אין זה העולם שלי, לא, לא, ידידי. הוא איננו עוד שלי ולא יהיה עוד שלי בשום זמן. והכיצד אפשר להיות ברוגז עם שאינו שלי? ברוגז חל על השניים הקרובים, הנתונים ביחסי חברות או ידידות אמיצים. אולם רוגז עם אחר זר ונכרי לי, מה טעם לו ומה עניין לי בו? לא, אינני רוגז עוד. ולך, ידידי, בוודאי שמורה בלבי פינה חמה. אל תדינני לכף חובה שלא כתבתי לך עוד היום. באמונה שלי שכתבתי אליך מכתבים הרבה על משכבי בלילות, מחשבותי היו גליונות הנייר. הואיל ולא נשלחו אליך, לא היתה לך אפשרות לקראם ולי לא ניתנה האפשרות לקבל עליהם תשובה. אם תמצא לשאלני: על שום מה לא ערכתי אליך עד היום אפילו אגרת אחת בפועל? אין בפי תשובה. לא כתבתי. וזהו. מן הסתם מחמת עצלות שבי.

מה בצע במירוץ הגלגלים השגעוני שבעולם הגדול, מירוץ אל עברי פי האבדן ומסביבי הכל קופא על שמריו? העיירה קטנה ובה מתי מעט. איש ליד דלפקו ואיש ליד מסבאתו. ואני המורה ליד הלוח בבית הספר, מלמד דרדקאות פקוד פקדתי. זהו זה. העולם מתגלגל במדרון והתינוקות בשלהם, משננים פרק בדקדוק או בידיעת הטבע, לומדים נוהג שבעולם החי, מעשי העז, הצפרדע והנמלה, הכלב והסוס. עולם האנשים ילך לו באשר ילך וגם לעזאזל.

אך מה לי ולכללות? רצוני לספר לך משהו על פרטיותי הדלה ואין בפי דבר. הסתו שפע גשמים והחורף הערים שלגים. בסתיו נראיתי לעצמי כתרנגולת בעלותה מן הרחצה ובחורף נקלעתי על ידי הרוחות הקרות כפקעות של שלגים. ואילו עכשיו הנני כותב אליך את אגרתי ליד החלון הפתוח, כי הנה הסתו עבר, הגשם חלף הלך לו וריח של שיר השירים עולה באפי. כלום לא מוזר הדבר, שהעולם עומד על סף-חורבנו ושיר השירים על אף זאת נותן את ריחו. אומר אני לך, ידידי, יבוא מה שיבוא על העולם; אפילו יגיע אל עברי פי החורבן, שיר השירים לא יעבור ויבטל ממנו. שיר השירים הוא מזמור גם לעתיד לבוא, לכל הזמנים, לכל הזמנים.

איני פטור מלומר לך, ידידי, גם משהו על עצמי, אם כי משהו זה הוא פחות גם ממשהו. רואה אני את עצמי כמי שעשה את דרכו בסירה דלה במימי הים העזים, נעה ונדה כבכף הקלע בתגרת הרוחות הזועפות, וכשהגיעה לבסוף אל היבשה לא באה אל המנוחה, אלא אל השממה, שממת הנפש. הכי ינוח האיש, אשר נפשו יודעת מאד, כי מקום-מנוחתו יהיה גם מקום-קברו וכל עוד רוחו בו לא יעשה אף צעד מזה והלאה? כן, ידיד, מנוחה נתתי לעצמותי אך לא לרוחי ההומיה ובוכיה ומצווחת וי לי על שעולם זה, בו ראיתי אור, שוב איננו עולמי. עולמי הלך לעולמו. עולמנו שבק חיים לכל חי. אני פה בעיירה הנדחת במדינה הרחוקה, ממנה אין לי מוצא, הנני פליט-גלים מעולם שחרב.

בלילות על משכבי שומע אני לפעמים צלצול מבשר את בואך. לפקדני באת במפתיע. בהקיץ אני שוגה בחלום זה: אתה עמי, לידי, פיך אל אזני ועיניך נכחי… שנינו מטכסים עצה להחזיר את עטרת עולמנו לישנה, להפוך את הגלגל בכיוון הקודם. שנינו יושבים וממתיקים שיח. ממתיקים שיח, ממתיקים… אני חוזר על המלים האלה בקול רם מפי אל אזני, מפי אל אזני, משום שאוזן קשבת אין לי כאן ואתה לא תבוא לפקדני. אין לי כל אשליה. אתה לא תבוא, כשם שיום תמול לא יבוא אלי בשנית והעולם שהיה לא יקום שוב על תלו. אהבנו שבת יחד על כוס תה, לחלק את פתנו המלופפת במלפפון, בעגבניה, באבטיח אדום. טעימה היתה לנו בצוותא גם פת במלח. כל המאכלים והמשקאות היו טעימים לנו משום שהעולם היה טעים. אשר לי כל אוכל ומשקה פג טעמם בפי. טוב הפרי משום שגידולו על העץ, ששימש משל לאדם, וטובים הירק, כל צמח למינהו, תבואות השדה, הלחם, משום שהם גידולי קרקע. אך כשהקרקע רועדת מתחת לרגלים, אין טעם לגידוליה.

איכה נתפרדה חבילתנו הקטנה והמלוכדת. הכי אעשה שקר בנפשי באמרי, כי אנחנו, כל בני-חבורתנו, טיפחנו משא-נפש על ידידות חדשה בעולם, העתידה לקשר יחידים ללא הפרד. אמרנו: הידידות תהיה לנו תחת קשרי הבשרים המסרתיים. היא תלכדנו יחד. ממנה מוצא למשפחה החדשה, העתידה לקום תחת המשפחה הישנה, שכבר נפרמה כמעט כליל. חזינו אחווה חדשה, אחוות הרוח – והנה כל האחוות הכלליות והפרטיות נהיו למרמס. בעולם החדש, הממשמש ובא, יהיו כל הקשרים בבשר וברוח כקורי עכביש. חזות קשה היא לי. סלח לי, ידיד, על שיחי הגלוי. לפני מה אפתח את לבי אם לא לפניך? הצרבת שבלבי, הכרח הוא שתהיה כגחלת על לשוני. לא אוכל הצפינה.

מדי דברי במה שהיה לפנים לא אוכל להימנע מהבעת המיית-רחמי על… ב… הלא רוחמה. נישא גלי זכרונותי ושואל: היכן היא ב… רבת הסבל? האם רגליה עודן דורכות על האדמה שם, שם, שצעדנו עליה לפנים בצוותא והאם עיניה עוד משוטטות ותרות אחרי חיוך אנושי השלוח אליה לה ולמענה? זכורה היא לי בעלית-גגה הקטנה והשוממה, הנשקפה לחצר הזרועה גדעי-עצים. גם אז, כאשר השמש עוד האירה לארץ ולדרים עליה, ציפתה היא לשוא למאור פני-אדם. אף העולם של תמול לא היה עולם שכולו טוב, שרחמיו על כל יצורי-אנוש. אף הוא לא היטיב עם ב… ולא האיר את פניו אליה. שכול התהלך תמיד כדבר באופל ופגע ברעי המזל. ב… הייתה רעת-מזל. שעות היתה ישובה שוממה ליד חלונה, הנשקף לחצר גדועת העצים ומצפה לצלצול המבשר, שאחד מבני-חבורתנו יבוא לשחרה במעונה. כך יושב אני עתה ליד חלוני ומצפה לביקורו של אחד מבני-חבורתנו ללא תקוה ואף ללא צל אשליה, כי בוא יבוא ביום מן הימים… פסו התקוות ואף האשליות ספו תמו. בא קץ העולם, קץ עולמנו, קץ עולמי שלי… לב האדם כילי מברייתו. במסכנות יתרום נדבת-מבט לאשר צופה ומייחל לו. אם כי מי שהוא מאתנו בא תחת צל קורתה של ב… לא עשה כך אלא בשביל לצאת ידי חובה והחיש ככל האפשר את יציאתו משם. זכור אזכור את חיוכה הכחוש, התלוי על חוד שפתה התחתונה המשורבבת, צלצלי-מליה הנכאים. כל חזותה כאיש התובע לדין את העולם ובוראה¹ על שהעבירוהו מנחלתו וקיפחו את חלקו. כל ימי סלדתי מתביעת שילומים ופיצויים על קיפוחים. והנה נעשיתי מקופח. חי אני מתוך הרגשת קיפוח. יושב אני ליד חלוני, ספוג לריחות שיר-השירים, ונפשי תרועת-איכה על קיפוחי. מעלה אני את שוּרוֹתי אליך על גליון מתוך מאמץ-שוא להבליג בשיחי עמך על רגש הקיפוח המנקר בי. אף העולם של תמול נתקפח ונתקעקע כמעט עד יסודו בו. אולם די להסיח עצמי על מערכי-רוחי. המדבר על עצמו אינו אלא טרחן וטורדן. המדבר בעדו מעפר על נפשו.

קשה עלי הפרידה ממך, רעי, אבל לא אוסיף להלאותך בדברי עלי, אף לא בדרישה וחקירה לשלומך ולמעשיך ולכל המוצאות אותך. איני כותב אליך על מנת שתנהג בי כמידתי ותשיב לי אגרת כנגד אגרת. התביעה למענה-ידידות באגרת כמוה כסחיטה. חלילה לי מלבוא אליך בטענה למענה. אינך חייב לי שום תשובה. ניתנה האמת להיאמר: אגרת זו כתובה אלי יותר ממה שהיא כתובה אליך. אני בחיק עצמי שופך את שיחי כדי להצילני משעה נוספת של שממון ותמהון-לבב. וכאן ראוי היה לי להציב נקודה. סוף פסוק, ולא עוד. אולם רצוני להעלות על הגליון קצת פרשיות קטנות ממראות החיים, ונכון יותר, ממראות המות, שמסביבי. לשם מה? סתם כך. ובשביל שלא להוציא את קצו של הגליון חלק.

מ. ג. האם זכור הוא לך? ראית אותו פעם בחברתי, אם כי את קולו, כמדומה, לא שמעת. משום שהיה ביישן גדול לא דיבר מימיו אלא עם אנשים מספר, קרוביו ביותר. התאדמות הפנים קדמה לכל פתחון-פיו, כאילו קול באדם הוא כפי שאמרו חכמי ישראל הקדמונים על האשה: ערוה. כשהוא בא לביתי ומוצא דרך מקרה אחד או שניים ממכרי, הוא סח בסומק-פנים כמובן: סליחה שגם אני כאן. כל פעם שהיתה מגיעה אלינו שמועה על חללים בהתנגשות רכבות ובכל תאונת-דרכים או נראתה מסגרת שחורה מתנוססת בעתון הבירה היה משמיע במעין נעימה של קובלנה, מלווה גניחה: ואני חי! עתים סח בלחש מלוחש, לתוך אזני ממש: וכי אין זו פליאה שיש עולם ואנשים חיים? היינו חברים מילדותנו. כל ימינו לא זזה ידי מידו, אולם דיבוריו היו מעטים כל כך ומליו ספורות. שרוב שיחותיו זכורות לי כמעט מלה במלה. היה בן עניים מרודים. ספר התהלות ספרו החביב, בו הרבה להגות ובנוח עליו רוח ההתפעלות היה קורא בקול מלוחש את הפרק “ברכי נפשי” מתחילתו ועוד סופו, בסיימו, כמנהגו, בפלא שיש עולם הדור נאה. לא ניהנה מן העולם אפילו ככלב המלקק מן הים. לא ידע יום טוב בחייו, לא ידע אשה בכ"ג שנותיו. פניו קרנו תמיד, כאילו בזה הרגע עלה מן הרחצה באפרסמון האושר. לילה אחד לפני ג' חדשים שכב ולא קם. כשהובילוהו אל קברו ישבתי עמו בעגלה. לא היה חולה כלל. ידידי ורעי לא מת מן המחלה, אלא מן החרטה על שהוא חי. לא מצא את עצמו ראוי להסתופף בעולמו היפה של הקדוש ברוך הוא.

את הנפשות המסולתות והנשמות הזיותניות אל תחפש בכרכים הגדולים, אלא בישובים הקטנים, באיזה כפר נידח, השוכן אי שם בין הרים מושלגים, בבקתה דלה שבירכתי היער. איני זוכר אם קראתי פסוק זה בספר או מרוחי הגיתי אותו. אנשי שאר-רוח וחכמי-הגיון מצויים למכביר גם בכרכים הגדולים, אך אנשי נשמה יתירה וחכמי-לב שהביאו לעולם לא מדרשי-מדע ופסקי-הלכות אלא בשורות חדשות, שוטטו בהרים, במדבריות או נחבאו להם במערות, ומכל מקום התרחקו מן המקומות, שהרבים מצויים שם. לא אחת נתייגעתי למצוא פשר לחזיון מופלא זה. אולי משום שהיחידים הגדולים, המשקעים את כל מעיניהם ביחידו של עולם, אינם זקוקים כלל לרשות הרבים ואף עשויים לבוא לידי ביטול עיון-מחשבה בתוך המונו של עולם. הם יונקים השראה מן היחידאות, מן הדממה ומתוך חוש נכון מתרחקים מן הרעש. אולם לא כל בעלי הנשמות היחידיות הם בהכרח יחידים גדולים, המתעלים לכלל מבטאים ומורים לדור ולדורות. יש אלמי-נפש, שנשמותיהן חוצבו גם כן ממקור השיש הטהור. ידידי ל. ש. הוא בן למשפחה הזאת. התוודעתי אליו בלוייתו של מ. ג. הוא בן הכפר הסמוך לעיירתנו. מלא כרסו בתורה ובחכמה. מימיו לא יצא מתחומי כפרו השמוט בין ההרים הרחק מכל הדרכים, ששיירות כלשהן עוברות שם. הוא בן תרבות במשמעו הנאצל של מושג זה. תרבות הנפש ניתנה לו מברייתו. פיו מפיק מרגליות ועיניו מפיקות זיקוקין די נור. קולו מלטף, מליו נושקות את האזנים. פעמיים בלינו שעות בשיחה נעימה. פעם אחת ביקרתי אצלו בכפרו הנדח ופעם נתארח בעיירתנו לרגל חתונתו של קרוב-משפחה. בשובו מהחתונה לכפרו חלה ונסתלק מן העולם במיתה חטופה. נסעתי ללווייתו. בשעת אמירת הקדיש אחריו ניקר במחשבתי פסוק ששמעתי מפיו בפגישתנו האחרונה בחתונה: כל ימי אני יושב כאן לפי שעה. כל ימי מצפה אני לפנים מאירות ולאוזן קשבת. מצפה אני… לא ירחק היום ואסע מכאן… כן לא רחוק היום והוא נסע מכאן… למרחוק.

עוד אני מתאבל על מות היקר באדם, בן ל"ג היה במותו. מצטער על האי שופרא דבלי בארעה, על הדר-זיו פניו שדעך ועל מתק-קולו שאזל מן העולם, בא כלב ונשך לילדו בן השמונה של החייט הגר בשכוּנתי. בן יחיד וילד חמוד. היום קפץ עליו הכלב ברחוב ונשך את חטמו. בדק הרופא המקומי את הילד הנשוך ולא מצא כל חשש לסכנה. והילד ילד לו, מבלה במשחקים. לא יצאו ששה שבועות והילד חש בראשו. עלה למיטה, ביקש להגיש לו ספר התהלים והתפלל בו כל הלילה. בבוקר לחש לאמו שתביא אליו את הרב לומר עמו וידוי. לאחר כך ביקש מחילה מבני הבית וציוה לתת את חליפתו במתנה לילד השכן העני. הזעיקו עגלה והביאוהו לבית החולים של העיר צ. הסמוכה. מצאו שהרעל כבר חלחל אל קיבתו ושעות חייו ספורות. השכיבוהו בחדר מיוחד להרחיק אחרים מסכנת ההידבקות. נפרד הילד ההולך למות מהוריו ומיתר קרוביו במלים נרגשות, שלח ברכת-שלום לאחיותיו הקטנות, שלא נתלוו אל הוריו בנסיעתם אליו לבית החולים, ודברי תחנונים אליהן, שיסלחו לו במחילה גמורה על עגמת הנפש שגרם להן בוודאי מפעם לפעם. כל היום ורוב שעות הלילה שכב הילד מבודד בחדרו והוריו עומדים מעבר לדלת ומציצים דרך החור בבנם-יחידם, בן השמונה, הנמק בחליו וחייו ניגרים מתוכו כמים הניגרים במורד. בשעה שלישית לאחר חצות הלילה יצאה נשמתו.

סלח לי, ידידי, על מחרוזת המתים שהגשתי לך. היטב אדע את איולתי להביא אליך את הבשורה על מתים זרים. כל המבשר מות הוא הולך רכיל. והמתים הללו אלמונים הם לך. אך לא יכולתי לכלוא את הדברים בקרבי. לא ידי עשו את המחרוזת הזאת. יש יד החורזת אותה. כיוון שנעשיתי הולך-רכיל, לא אמנע ממך גם ניחושי-לב, המכרסמים אותי. מיום שהעולם קיים משוטט מלאך המות בערים וביערות, בשווקים ובמדבריות, וקוצר בחרבו. אך קול לבי מבשר ואומר לי: מאז מלחמת העולם הראשונה ניתנה הרשות למלאך המות לפעול ללא גבול ורסן. העולם היה תמיד חציו של מלאך החיים וחציו של מלאך המות. אך לבי מנחש לי, כי מעכשיו ניתנה למלאך המות שליטה על יתר מן המחצית, על הרבה יותר מן המחצית. מאת העשרים, אוי לי אם אומר, נמסרה בחכירה גמורה למלאך המות. לא רק מ. ג. ל. ש. ובן היחיד של החייט בעירנו שבקו חיים לכל חי, חזות אחזה לי אני: כל העולם הולך למות.

הפטרה קצרה: לא עברו ימים מרובים והלך לעולמו גם ידידי מחבר האגרת הזאת, שנמצאה לי דרך מקרה בתוך גל של כתבי-יד בראש השנה תשכ"ז, חמשים שנה בערך מהיכתבה.

בשעת-התגלות מחרידה נוחתת האמת ללב כאבן כבדה והאדם רואה כבראי מלוטש, המשקפו מכל צדדיו, את ההבל והריק שבעמל-חייו.

הרבה שליחים למורת-רוח מעצמו. אולם לא הרי חולשת הדעה, שהיא מעין עב קלה על פני שמים בהירים, כהרי נפילת המוחין ודכאון, הפוקדים בחשבון הנפש וסיכום של שנות-חיים. לפתע נפקחות העיניים לראות, כי החיים כלו לתוהו, הצמח לא עשה קמח, הכוכבים רימו, החלומות נתבדו, השאיפות נתנדפו והרצון נעשה חולה נופל. יש שעה בה אנו מאבדים כל מה שקנינו ביגיעה בלתי פוסקת.

אנשי שאר-רוח הם גם אנשי שאר-חשבון, המצויים אצל מאזנים וסיכומים. אך עליו הסופר – כמה חסר-שחר נראה לו תואר זה אותה שעה – ירד הלילה הבירור של עברו כמהלומת הגורל. הוא לא עשה חשבון. לא היה מה לחשב. כל מה שיצא מתחת קולמוסו מיום שעמד על אומנותו אינו ראוי להתכבד בו, אינו טוב, אינו אפילו בגדר מספיק.

נזהר היה מלקרוא חיבור מודפס משלו. כלל בידו: אותיות דפוס מחכימות. הוא קורא בכתב-יד ונהנה, לכאורה. בחיי, אומר הוא, מלאכת מחשבת. לימים הוא קורא אותו פרק לאחר שיצא מתחת מכבט¹ הדפוס ועיניו מחשיכות: אין טעם ואין ריח. כיוון שכך, זה שנים שהוא נמנע מן הקריאה. לא ידע אם יש ממש בפרי-רוחו או לאו. הוא פחד לדעת, מוטב היה לו להניח את הענין בתיקו. אולם הלילה הדעת הזאת נכנסה לתוך נפשו חרש-חרש בצעדי-חתול ובצפרני החתול. נשרט עד תהום נפשו. לא היה מנוס: כשלון.

הלילה שקע בקריאת חיבוריו אנוס על פי כוח עריץ. נסחב על ספריו. שוט הצליף עליו: קרא! עיין זעיר שם וזעיר שם, פרק מכאן ופרק מכאן. מחריד. אילולא יצאו הדברים לאור והוא מעביר עליהם עכשיו בקולמוס להכשירם לדפוס, היה מוחק שורה אחרי שורה, גורע ומוסיף. יוצק הכל בצורה אחרת. לא זה התוכן, לא זה הניסוח. אין עמוד שאינו זרוע שגיאות. הכי אין כלל מסכתותיו טעות-דפוס אחת? אין אף פסוק שהוא הכרח המציאות או נמנע העדר המציאות. ברור: אין אמת במה שכתב; האמת לעולם אחת היא. אין להזיזה ממקומה ואין לשנות טעמה. אילו ניתנו לו עוד שנות-חיים הרבה היה מזיז את כל פסוקיו לכאן ולכאן, משנה את חיבוריו מיסודם, עוקר תיאורים, מוציא מחוץ למחנה רוב הגבורים. והרי הדברים בשעת כתיבתם נראו לו מאירים ושמחים, מושלמים. מוחזק היה לעצמו סופר, שיש לעולם צורך בו, המוציא מתחת ידו דברים מתוקנים. סופר.

למרבה בשתו צפו ועלו הלילה בזכרונו כמו מתוך קרן השפע כל לבטיו, יסוריו, מסותיו ומריבותיו, כל מאבקו בימיו עם קהל מבקריו ושולליו. רבים דנו אותו בצוננין על שום נטייתו היתרה לחשוף נגעים ולהתריע על קלקלות, לראות את החיים על פגעיהם וצלליהם דווקא. פעם סח עליו מבקר פלוני, שהקורא בספריו מתרשם, כאילו אין כלל חתונות בעולם, אלא העולם כולו לוויות, אין שושנים אלא חוחים, אין ילדים חכלילי-לחיים, אלא רק זקנים שבורים ורצוצים. אין כלות אלא רק אלמנות, אין אנשים ישרים, אלא רק גנבים ופושעים ומנוונים. יצר הטוב לא היה ולא נברא, יצר הרע הוא המלך. כל ימיו בז לאותו מבקר. הלילה בנדודי-שנתו קפץ על משכבו והתוודה:

– חטאתי, עויתי, נואלתי. הכל השחרתי, הכל השפלתי. העמקתי לתוך האופל ואת האור הזרוע בנשמות לא ראיתי. לא לאמת נתכוונתי. ואם כן אמת… כן, אמת. אבל יש שגם האמת נהפכת לשקר, כשאומרים אותה.

אמנות, יצירה, שירה… משכבר נעשו לו המלים האלו לזרא. אין להן עוד שום משמעות… זה דורות הן מסתאבות והולכות ואין פוסקים מלגלגל בהן, הללו בתום הבערות והללו בזדון הכחש. כל מוקיון מלל, כל רוכל רגשות, כל מנבל בדים במערומים, כל להטוטן בצבעים, כל מורט עצבים בסיפורי-הבאי על עלילות רצח ומעשי ריגול, שאינם שאובים אפילו מן הביבין של החיים, אלא גנובים מכתבי פלסתר של מומחים לבלשות, כל מסתנן לחדרי המשכב של אנשי השם וכל מעמיד פני צעיר, המביט אחורה בזעם ולוטש עין אחת בגניבה קדימה אל עמוד הפרסומת בעתונים, כל צלם של חלקות זיהום וזיבול שבחיים להפיק מהן סרט קופתי, מפחיד או משעשע, מכריז ומודיע: אמן אני, פייטן הנני, הבו גודל, פנו דרך לי. אך מה לו זועם – אף הוא זועם. כל זעם על מי שהוא הוא גניבת דעת עצמו – על תגרים, בדאים ואמני פלסתר? האמנות ביסודה שלה מבריאתה סוּרה רע, תוכה רהב ופעלה קלקול והרס. היא נצר מגזע חם, לכן היא משמשת חממה לכל ההזיות הנקלות וההרהורים הגועליים, הנוהרים למסעיהם אי-משם דרך הראש, מזמזמים מעט קט במדור החשאין של לבו כזבובים הפורחים אי לשם. כל הפורחת הזאת מתקבעת כספחת בדיוקן האדם על-ידי מכחולו של הצייר וכל הפסולת, שאינה כלל מעצם האדם, נהפכת ביד הפסל לתוך ועיקר. החיים לעולם אינם דלוחים, כפי שהם משתקפים בבבואתם האמנותית שרירותית. החיים זורמים ממקוה הקדומים וזרימתם העזה שוטפת וגורפת עמה כל מפּל וגבב, נסורת וגרוטאה. אף מלאכת מחשבת – הה, כמה מאוס עליו גם צירוף-מלים זה – מגבשת ומשמרת דווקא את התגרופת הטפלה. החיים חומקים מן המלאכה, מזדווגת אליה התפלוטת דווקא. שקר עתיק יומין הוא, שהביטוי מטהר. האיקוֹנין מזקק והאמנות מעדנת את הרגשות. אדרבה, הביטוי מטמא את התוֹם, האיקונין מהדייט את הלא-נתפס, והאמנות עושה את הלב גס בכל מה שהצנעה חיותו. חטאה הקדמון של האמנות היא הפרהסיה, כשלונה ההגשמה, זדונה ההצגה וההוקעה, הראוה. יצר נוֹאָל משיא אנוש חלכה להתחצף כשותף ליוצרו במעשי בראשית. כל פעם שהוא נזכר במליצה נבובה זו תוקפו גועל. משול האמן לחתול המקפץ על גבי דוושות הפסנתר ומעלה צלילים צורמים.

נוח להכות על חטא על לב זולתו, כל לב הציבור, העם או האנושות, תחת לדבר בעדו חטאתי, עויתי, פשעתי. הלילה אין הוא דובר של אחרים, לא של יחידים מעטים ולא של ציבור. הלילה אין הוא סופר, לא עומד בשער ולא צופה. הלילה הנהו פלוני בן פלוני המתהפך על משכבו, יחידה רצוצה אחת, בודדה, סחופה. הלילה את חשבון עצמו הוא עושה. אין הוא מפשפש ביצירות של אמני המופת מכל הדוֹרוֹת, אם כי חוש, נכון, כמדומה, אומר לו, שהגיעה שעת בדיקת חמץ לבית היוצר, לישרה ולממשותה של האמנות. של האמן. אבל לא, לא. הלילה אין הוא עריק מרשות היחיד לרשות הרבים. הוא בעצמו עושה דין ומעצמו יתבע את החשבון. הכי לא נגלה לו משכבר רז זה, שבית היוצר הוא בית הבדים, שאין הוא קרוב-משפחה לחכמי החרשים ההם, התובעים לעצמם פרסים ומתנות-כהונה משום שכל ימיהם מפטפטים בסיפורים של דופי למה כלה נכנסת לחופה. בתוך-תוכו לא האמין מימיו בזכות קיומה של מלאכת-בושת זו ובברכת העידון העשויה לצמוח ממנה. אדרבה, כל עדנה תיעשה על ידיה לבליה. לא היה מי שיספר בשבחה של האמנות אלא האמנים עצמם, שבכל הדורות קראו תגר על מנהיגי העמים, שאין עושים אותם, מזכי הרבים, עטרה לראש הדור, ואין משלמים להם טבין ותקילין תמורת רוח הקודש. אוי לעיסה זו שנחתומה מעיד עליה. אין אמן שלא בא בטענות על שאין מוחאים לו כפיים ואין נושאים אותו על כפיים. מכל מקום כל אחד מלא התפעלות מעצמו. ואם הוא שרוי בצל, הריהו מתלהב מעצמו על אחת כמה וכמה ונחמה מזומנת לפניו שלא הוכשר הדור להשיג את הוד-גדולתו, אין מבינים אותו. לא מובן, אין יורדים לסוף דעתו – כמה גועלית היא אותה אשליה, שאמנים שוגים בה. הוא לפחות כבר הקיא אותה אשליה בקילוח דם מתוך גרונו. הוא יודע, יודע, שכל ימיו העלה חרס בידו, לא חידש כלום ולא אמר כלום, לא הביא שום נופך, תבן הכניס לעפריים, גילגל בכל אותן פרשיות-חיים, צייר אותן הנפשות ושירטט אותם נופים במתכונת, שנעשתה על ידי רבים לפניו. ספרות העולם מקדמות הימים ועד זמננו היא מערכת דפוסים, דפוסי-אנשים, דפוסי-נופים, דפוסי-עלילות, דפוסי תסבוכות שבינו לבינה. הוא והיא והשלישי. הוא והיא והבגידה, הוא והיא והאכזבה, הוא והיא והשעמום המכרסם כעכבר. הוא והיא וההרפתקה. מסיתים את הנערה להיות כלה, את הכלה משיאים לאשה ואת האשה מגלגלים לסוטה… מתעללים בכלה. מבזים את האם והאחות; מבגירים בטרם עת את הנער והנערה; שרים הללויה לגנב, לבלש, להרפתקן ולשערורן בניבי הלשון, בצבעים ובלחן. אלה תולדות האמנות בראשי פרקיה.

אלה תולדות האמנות, אלה תולדות, אלה תולדות הסופר, שאין לו עוד תולדות עצמו, אלא מגלגל תמיד בתולדות שאינן שלו, לש עיסות זרות, מדבר על הכלל, הוגה לתוך הסתם, ממשמש בכיסי הנשמות של אחרים, נתפס לנוסחאות כוללות ותחת לעקור שן חולה שלו הוא טורח לעקור כל שן שבמזדמן. אלה תולדות האמנות. אלה תולדות.

ומה הן תולדותיו שלו, של עמל חייו, של תעיותיו ומדוחיו האישיים, הפרטיים לגמרי? זכור יזכור ימים, לילות, ימים לרוב, שנים, מועדים ארוכים, והוא רץ כל רוחו בו אחרי ההשראה. בהגותו תבער אש. אש בעצמותיו. הכי יצאה האש הזאת ממפחה של רוח הקודש? לא כי אש זרה. אש התאוה לעשות לו שם בקהל עם ולקבל במתנה מידי המבקרים המומחים, יוצרי דעת הקהל, את איצטלת הסופר. אש זרה, והיא מלחכת את הנפש ואת הבשר. אש זרה העולה בלהבה. מוקדי-אש. אש רעבה. מדורה המתלקחת, אילו ניתן לה פה, היתה מצווחת: השליכו לתוכי מכל הבא ביד, קש וגבב, כל גרוטאה ובלואה, גזרי-עצים, השליכו עוד ועוד, כל מפל הוא לי מאכל תאוה. השליכו, כי אני רעבה. כך יצאה בקרבו האש הזרה ללהב. מה לא השליך לתוך המדורה, כדי להשביעה ולהרוותה? את זכרונות בית אבא; את קמטי הדיוקן האומרים רחמים של מלמד דרדקי שלו; את נרות השבת הדולקים של אמו; את בכיה של אחותו הרכה ממנו בשנים, בספגה מהלומותיו, והוא אז קונדס רע-מעללים; את כיסופי-הנער; את ה“ולבכותה” בכ“ף הקטנה של אברהם אבינו, במות עליו שרה אמנו; את רעי ילדותו מן ה”חדר"; את הפחדים המתוקים של אהבתו הראשונה; את חלומותיו בלילות ואת רוגזותיו בימים; את לחישות הנערות הבוכיות בהתרפקותן עליו מתוך תום-אמונתן ברוח השיר המתנוססת בו; את אנקות-בשריו והמיית-רגשיו; את הבגידה אשר פגעה בו ואת מעלו באחרים; את מאבקיו, חרדותיו וחרטותיו, אהבותיו ושנאותיו, כל הסודות שהופקדו בידו על ידי ידידיו, יומרותיו לחבוק בזרועותיו עולם, אדם, עם ואל; כל ניצוץ כשר שבנשמתו וכל מזימה רעה ונקלה שבקרבו. הכל השליך לתוך המדורה של האש הזרה. ברהבו כי רב שלח לשונו בכל הגיון והגות; כל לוט קרע; כל פינת-סתרים שבנפשו הוקיע; הלשין על אב ואם, רעיה ואחות, ואך להציב את כסאו בקרב עדת הסופרים. החיים, מתנת האל, שנצטווינו לחיותם לתומם, נהייתה לו מיכרה לראוות ולצלמים, לבבואות ולתשקיפים, לרשמי-חטף ולהגיגים מרפרפים העוברים לקורא. עד כדי כך נשבתה נפשו מטהרה, שלא נותר בה עוד כזית חיים לשמם. הכל שימש לו נושא למדרש אמנותי, לטוי של אמרי-שפר. לא היה בהם עוד שום דבר נישא, מאחר שהכל נהיה לנושא. כבמעשה העגל הקדמון שבשכרון התאווה לראווה השליכו מעליהם את העדיים, את הנזמים, האצעדות וכל אבני החן, לתוך האש ויצא העגל. כל הוד השפיל, כל סוד פטפט.

הוא נתנמנם לשעה קצרה או ארוכה. אין הוא יודע. נכאי הרוח יגששו תמיד ללא דעת ברורה בין ההקיץ והתנומה. כשם שלבם ער גם כשהם ישנים, כך יחזו בלהות בעיניהם העצומות, כל חלום יהיה להם לסיוט. יכול שבשנתו הראו לו את המחזה ויכול שראה אותו מהרהורי לבו ער לגמרי: השמים גבהו למרומים לאין קץ. נפשו פרחה מתוכו והמריאה לגבהי-שחקים. שמע רעש, רעש, רעש, רעש, מפי מלאכים, שרפים וחיות הקודש: איה מקום כבוד האל? איהו? קול המון סואן לעומתם יען: מת אלהים, מת, מת. גווע האדם. עוד אחת מעט ויגווע כל היקום. נתגלגל רעם מן המרומים וקול נהם: לא נכונה בפי הכופרים באל חי וקיים. רק האדם מות ימות, יגווע עד תום, לא יוותר עוד זרע אנשים על האדמה. וזה האות, כי דבר האדם נדם זה עידן ועידנים, נרפש מקור השיר ונסתם מעיין המליצה הנשגבה.

הוא לא היה עוד תפוש תנומה. היה ער והגיונו צלול לגמרי. פשיטא, הגה בדעה ברורה וללא מרי רוח: אלהים מת יען כי נדם קולו בהגיון לב האדם. אלהים אינו חי ואינו מת. הוא אינו יש ואינו לא-יש. נשגב גם מבינתנו, לכן נשגב הוא גם מדעת ישנותו. אלהים חי אלפי רבבות חיים, כפי מניין יצורים שהיו, שהווים ושיהיו מבראשית ועד אחרית. אף הוא מת אלפי רבבות מיתות בכל יצור המוציא את נשמתו ושב לעפרו. אין לומר יש אלהים או איננו. אדם בוראו או ממיתו במושכלו. אלהים חי במידה שהוא תחושה חיה בנוּ. קדמונים התהלכו לפני האלהים, שמעו את קולו בתוך רוחם החיה ומדופק לבם. לכן הוא נגלה אליהם. אולם מן הדורות האחרונים הסתיר האל את פניו, לפי שהם האטימו את לבם. או כך היה המעשה. הדורות הראשונים גנבו את האלהים מן הדורות האחרונים, גנבו אותו, משכוהו מן החיים וגנזוהו בספרים, צררוהו בתוך הגווילים הבלים, עטפוהו בחזיונות-בדים ובשירי-כזב. מת האל וחרב בית-מקדשו בעולם הזה. עזב את התחתונים ונחבא לו בין העליונים. בבית המקדש החרב של האל, הוא העולם הזה, מתהלכים שועלים קטנים. “ואיך גור אריה האל יט אל נתיבו ושועלים קטנים הלכו בו?” – שר אחד מן הסגל הקטן של פייטני-אמת שהיו בעולם. אין עוד אריות בדורותינו. לא אריות האמונה והדעת ולא אריות הלשון והשיר… אין עוד… דביר האמנות. אין עוד דביר. אין עוד דבר. אין עוד… אין…

הוא נרדם.

כאביו לא נרדמו, הם שוטטו כמחטים בקרב בני מעיו, זרעו סיוטים במוחו, דקרוהו מתוך שניו, לקקוהו מפי חתולה המדבקת את לשונה בשפתיה, שמו מחנק בגרונו, לחצו כאבנים על לבו, סטרוהו על פניו בפני קהל צופים, גררוהו ערום ברחובות העיר. לרגעים חש את עצמו פורח באויר או מידרדר במדרון אל עברי פי תהום. שני בני בליעל בעלי-אגרופים חבטוהו מאחוריו. תוהה הוא: על מה ולמה הוא מוכה? זכור לו במעומעם, שהוא נתחייב מלקות על שום מעשה עברייני ואין הוא יודע טיבו של המעשה. ובתוך העמעום זוחל במחשבתו הרהור, שהוא נותן את הדין על שום שלא קיים את התקוות שתלו בו הוריו, מוריו, חבריו לספסל הלימודים, כל יודעיו מנעוריו. הכי לא ניבאו לו גדולות ופירסמוהו ברבים תכשיט ועילוי, לא בא עדיין כבושם הזה? וכי לא נתעה להכתיר את עצמו בתואר הסופר הגדול, ובסתר מחשבתו כלום לא היקנה לעצמו את זכות הבכורה בקרב כל סופרי דורו ובנוח עליו רוח השגעון. כלום לא שיעשע את תודעתו בתואר גדול הדור, ולא עוד אלא גם יחיד בדורו? ומה בסופו? מה? נובלות של סופר, רואה הוא את כל ספריו כהושענות חבוטות. לא טוב. אפילו לא בגדר מספיק.

שר החלומות נהג בו במידת הרחמים. כיוון שהקיץ לא היה עוד אפילו בגדר בינוני, אלא… גרפומן. תואר גדפני זה פרץ מתוך מחשבתו כמהלומה זו שאדם חובטה בעצמו בשגגה או כנשיכות לשונו בשניו עד זוב דם, המחלחלות כאב-משנה, על שום שהניזק והמזיק הם בגוף אחד ואין אפילו אותה הקלה פורתא, שמעניק לנו הכעס על המחבל. אף על פי שהגידוף זנק מתוכו, היה טעמו מר ומביש. משל דעת הקהל לבשה צורת אדם חי וסטרה לו על פניו. הרי זה אותו גידוף, שהיה זורקו תמיד במחשבתו כלפי רבים מבני אומנותו. כעת טפחו על פני עצמו. סופר, סופר, פושט רגל הנהו. כל ימיו ישב באהלה של ספרות, התנזר מתענוגות החברה, קרא תגר, קידש קרבות, עמד במערכות. על מה נלחם? מהו הרעיון שלהגנתו עליו יצא לקדש מלחמות? מה אמת מוצקה בידו, מה אמונה, מה דעה, מה משא-נפש? אין בידו מאומה. קדושת היצירה? מה יצירה? איזו יצירה? מהי יצירה?

אף-על-פי שנפשו מרה עליו ורוחו עכוּרה (בשפתיו נשתמר עוד טעם הריר מנשיקת החתולה) לבו נקפו בחזקה כמנהגו סמוך ליקיצתו וכוח החושב שלו היה כאילו משותק למחצה, בכל זאת נפלה לתוך מחשבתו תכנית, שהעסיקה את המחצית השניה הבלתי משותקה, והיא, לתאר במשפטים ברורים וקצובים אותה תחושה של רציצות ותמוטת הישות של אחד סופר נכה, העושה את חשבון נפשו ורואה בעליל, כי זרע לרוח, ובאחד לילה שנתו נדדה… והוא… והוא… מה והוא? מה יש לספר בענין כזה, שאין בו שום עלילה, אלא יש כאן נעילה, סתם נעילה… חוליה אחרונה בשרשרת המוכיחה שאין כלל שרשרת. ומה אם אין עלילה? אבל יש צלילה לנבכיה של נפש אחת אבלה… לתאר את התמוטה… האם כאבים אינם עלילות? אדם שנטרפו ספינותיו הוא נפש חיה בסיפור ומי שנטרפו עליו סיפוריו ודעתו נטרפה עליו, אינו נפש פועלת בסיפור? ואולי כתוצאה מן התמוטה יגיע הסופר לידי טירוף הדעת וייעשה משוגע. אם כך זהו ענין אחר. הבריות אוהבים לקרוא סיפורים על משוגעים, על חולים-נופלים, על גנבים ועל פושעים ועבריינים לסוגיהם…

היה במחשבתו מחבר טיוטות לסיפור חדש ומוֹחקן מתוך שיקול הדעת, כותב ומוחק ושוב מטייט עד למיאוס: זהו הסופר. אפילו הצרעת הפורחת בנפשו נעשית נושא לספר. לעולם הוא צופה מן הצד. בשרו מרקיב ולו נושא חדש, חומר להסתכלות, התובע ממנו ניסוחים לשוניים. אין הסופר אלא קופסה של לשון. הכל אצלו לשון. יש לו לשון בלב, לשון בראש, לשון בידיים, לשון בלשון על אחת כמה וכמה. אין הוא צוחק, אינו בוכה, אינו קורא תגר ואינו מתוודה אלא לתכלית הניסוח הלשוני. גם התפעלותו והתלהבותו הם להטוּטי-לשון. אין בו חיים אלא ספרות. אהבתו, שנאתו, יסוריו, דמעותיו, חלומותיו וסיוטיו הם על טהרת הספרות.

היה ער. אך יתכן שהיה ישן. מסתמא הוא חולם. נדמה לו שהוא גם ער וגם ישן, נים ולא נים. הוא נתון בבת אחת בשתי ספירות. מופלא, מופלא, אחד ורשויותיו שתיים. שוכב לבטח במיטתו, אך מיטתו פורחת באויר. הוא הוא ולא הוא. כלום אינו אחרי הכל הסופר הנודע או הנודע למדי, ואולי גם הנודע בשערים או אפילו המהולל? אך לא. נובלות של סופר, כתב, כתב כל ימיו. ואפילו לא בגדר מספיק. הוא היה ספק ער ספק ישן, עד שהקיץ וראה שמש גדולה זורחת בשמים.

¹

הפרקים הבאים הם ילדי־רוחי. מלבי יצאו, ולא על מנת להכניסם ללב אחר. זה שיחי עם עצמי, פרטי לגמרי. אני הכותב, גם הדיין וגם קהל המאזינים. הנני קורא להם הידד, כלומר הד מלבי. הואיל והדברים שמורים רק לי, יכול שלא תהיה הקפדה בהרצאתם על מוקדם ומאוחר או על כל סדר שהוא. ואולי יהיה בהם גם מן הסתום והמגומגם.

לדידי אין שום אפשרות להסבר הוויות העולם הגדול והקטן אף במידה כל שהיא, אלא אם כן מניחים בצד המין האנושי קיומו של מין אחר לא־אנושי, המתערב בכל עסקי האדם והחברה ומטה אותם כלפי מטרות הרצויות לו. איני מחדש בכך כלום. בכל הזמנים סברו וקיבלו האנשים, שברואים של מעלה ושל מטה מדריכים מעללי הבריות ותעלוליהם, בשליטתם עליהם מוסיפים להם כוח וגדולה או שמים מכשולים על דרכם. קראו להם אלים ובני אלים, מלאכים ושרפים, מחבלים ומזיקים, לא־טובים, איתנים, ילדי השטן ושדים.

אני לשדים. בם ובכוחם הפועל הנני מוצא מפתח לפתרון סתומות רבות במערכות הטבע ובמערכי הרוח באנוש. יש שדים – אין בעיות. מכל מקום יש שדים – פוחתות הבעיות לאין שיעור. ואני אומר: יש שדים. על כך הנני עומד בכל התוקף. כשאומרים כוחות, יצרים או מקרים רעים, אינם מיישבים כלום. כוחות, יצרים, מקרים, הם דברים מתים. השד הוא יצור חי, בעל רצון וחשק הפעולה ושכל מכוון ופניות לו משלו. כמה וכמה מעשי־תעתועים בתחום הפרט והכלל, הנשגבים מבינתנו, מוצאים מתוך כך את הסברם. האיש ההמוני תולה רבים מקלקוליו בשד שפיתה או הדיח אותו. השד הממשי, החי, הוא סיבה ראויה להתכבד לכל התולדות המוזרות והמשונות והוא תירוץ לרוב קושיות. ובכן, השדים חיים וקיימים. בהחלט.

מהם, מן המזיקים הללו, שנות־בצורת, שריפות, שטפונות, רעידות־אדמה, פרץ הרי־געש, רעמים וזוועות, מחלות ומגיפות. ואם ניתנה להם שליטה על עולם האל, כל שכן שהם בוחשים בתרוודיהם בתוך הקלחת של היצרים האנושיים לסכסך איש ברעהו וממלכה ברעותה, להסית לקטטות ולמלחמות, לגזילות ולרציחות ולכל מיני רישעות, ההופכים את חיים לגיהנום. באמונה שלי, שדין רוחות ולילין, ילדי השטן, חיים וקיימים.

בשדים מתיישב הרבה ומתפרש ומסתבר, אבל אם אין שדים, הרי אוי ואבוי לנו שכן נשמט מידינו ההסבר היחיד לאנדרלמוסיה שבהויה. אם אין שדים, שום דבר אינו מתקבל על הדעת. אם אין שדים, כל הנוהג שבאדם ובבריאה הוא חסר־שחר, שגעון. – זקוק אני לשדים, כדי שדעתי לא תיטרף עלי. אם אין שדים, בני־אדם הם השדים. ממקורות השדים באים בוודאי אותם החלומות הרעים והמבישים המתחוללים בי בלילות ועושים אותי לכלי מלא חלאה וגועל.

… יתוש הזמן, המנקר ללא הפוגה כמעט במוחי, אף הוא פועל־ידיו של שד. תוהה אני ואיני משיג: מהו זמן? חזיון־בדים, תעתועי החושים, או יש מוחשי בדומה למקום? נגיד כך: אילולא חי שום אדם בעולם, כלום לא היה המקום יש? הוא הדין הזמן. אף הוא ישות לעצמה, ולא רק תוצר הדמיון. סוגית הזמן טורדת את מחשבתי עד לאימה. הזמן הוא בעיני פרא־שור. אם לא אתפסנו בקרניו, יקום עלי וינגחני או ירמסני בטלפיו. מתייגע אני לגרש את יתוש הזמן ממחשבתי, ואיני יכול. שד, כן, שד צד אותי מפעם לפעם לתוך חכת זמן.

אדם שכלו כזרת. הכיצד יוכל למדוד בזרתו אין־סוף?

… הנה מה שמטרידני משכבר… לא אוכל עוד הצפינו. נכרתה האמונה מלבי, שהאדם הוא רחמן ושיש דורש־טוב לי. רואה אני רק דורשי־רע. כל אחד אורב לזולתו לתפסו בקלקלתו, למצאו בעלבונו, עומד ומצפה לחליו, ראה שחברו חולה, מיד פוסק בלבו דינו למיתה.

ושוב הנני נדרש לעניין שדים. אפילו אין קיומם מוכח מתוך המציאות האנושית הגועלית, הוא מחוייב השכל. פילים, רמשים חתולים, נמרים, כלבים, זאבים, אריות וכל שאר הברואים למיניהם נבראו והשדים לאו? כל העולה במחשבה הוא נמנע האין.

אם לא נבראו בידי שמים, עתיד האדם לבראם.

… הפרפר נמשך אל האש, השכל אל הטירוף. משולים הרהורי השגעון להרהורי־עבירה בלב נזיר. יצר הרע של שגעון הוא העז שביצרים.

… אדם שוטה, אתה עומד בלב הזמן וטוען: אין לי פנאי. אין־סוף בידך. טול דליים גדולים ודלה.

… שום מום שבעצמו אין האדם יכול להסתיר, אבל מסוגל הוא לישא בחובו לאורך ימים טירוף נסתר ואין חש ומרגיש בו.

… סמוך לחצות הלילה פגשתי ברחוב פלוני את… נחפז בדרכו. שאלתיו: להיכן? החזיר לי: לבית הקפה “גן שושנים” לפגישה עם… שאלתי: הכי זימנתם פגישה לשעה מאוחרת זו? ענה ואמר: זימנו? לאו דווקא. אנו נפגשים שם כל ערב… זהו אצלנו נוֹהג בעל ותק של שנים הרבה. הערב נאנסתי להתאחר אל הפגישה. לכן הנני נחפז כל כך בתקוה שעוד אמצאהו שם. הוא בוודאי יושב ומצפה לי. אף הוא מורגל בכך והרגל הוא טבע שני. אני, למשל, לא הייתי מסוגל להירדם על משכבי בלילה, אילו פסחתי פעם אחת על הישיבה עמו בצוותא. היא אצלי סיום טבעי של עבודת־יומי. אמרתי לו: אתם ידידים? ענה: בערך. אמרתי לו: ידידים – זה מובן מאליו. אבל רואה אני שאתם אוהבים זה את זה. שמחה לי לראות בזמננו שניים הקשורים בעבותות־אהבה. אוהבים? – אמר הוא בהעויה של סלידה – מה אתה סח? אינני אוהבו כלל וכלל. אדרבה… – מה משמע אדרבה? – אדרבה משמע, שנפשי סולדת ממנו. הוא גם מאוס עלי. – כלומר, שנוא עליך? – בערך. – אם עד כדי כך, הזימוּן מדי ערב בערב למה? הוא הטיל בי מבט של תהיה והשתוממות: מה שייך למה? אבל אני מוכרח. יש לי צורך נפשי לשבת במחיצתו כל ערב, כל ערב, ועד לשעת ערב מאוחרת. עניין זה שייך לסדר היום שלי. אני מוכרח… – כלומר, אתה מוכרח לשנוא אותו? – זהו בדיוק. לילה טוב.

הרבה נתייגעתי אחר־כך לירד לסוף דעתו של… להבין לרוחו… ליישב היאך שהוא את הפליאה… העניין נראה לי מופרך מצד השכל במידה כזאת, שנכנסה אימה בלבי, שמא יהיה לי שבץ המוח. כן, שבץ מוח, אם כי איני יודע בדיוק שבץ המוח מהו. ולפתע – ברקאי! השד כופה על… שבת יחד מדי ערב בערב, מדי ערב בערב, עם האדם השנוא עליו, כדי לישב במחיצתו הקרובה ולשנוא אותו. כלום אפשר לשנוא כל איש אחר, כפי ששונאים את השכן?

עתים מתעורר בי רעיון, שגלגל החיים האנושיים חוזר בכיוון ההיפוך של עצמו בניגוד לחיות יחזקאל, שנאמר עליהן “ואיש אל עבר פניו ילכו”. מן הסתם טעם כמוּס לדבר. כשם שאין העולם עומד על השכל הישר, כך איננו עומד על הסיבוב הישר של הגלגלים הפועלים בו. הכל הולך בלהיפוך ונוהג בלהכעיס. הביטנה שמוטה כלפי מעלה. אין זו אלא טעות־ראיה, שמהלכים ברגליים. האמת היא, שצועדים על הראשים. הוא שאמרו: עולם הפוך. עליונים למטה ותחתונים למעלה. חוק האיפכא מסתברא שולט בכל. אין תימה, שהפנים הם עדי שקר של הנשמה. העינים משקפות את ההיפך מפנימיות הנפש. בת הצחוק עושה פלסתר את נימוקיה. דעת הקהל היא הניגוד הגמור לדעתו של כל אחד מן הקהל. אילו אמרתי ראי עקום, לא הייתי אומר ולא כלום, או שאף הייתי אומר את ההיפך ממה שהנני מתכוון לומר. אין דבר ישר מן הראי העקום, שהרי הוא מיועד לעקם את הדברים. ונמצא שבעיקומו הוא פועל ביושר. כנגד זה כל ראי המקובל כישר והכל סומכים עליו ושופטים על פיו, אינו אלא מאחז עינים, מטעה את הלבבות ומשבש את המוחות. לכן כל המוחות משובשים. זוהי עובדה. אלא שהכל טועים בעצמם ומטעים גם את האחרים, כאילו חושבים, מדברים ופועלים לפי השכל הישר.

פגשתי את ג… איש עומד בשער… נואם ומושך בקולמוס, סופר… מרצה ומביע דעות בפומבי על דא ועל הא, על דברים שבנוי ועל שאלות הזמן, על מאורעות ואירועים, על “פני” הקהל ועל אמנים ופייטנים… הוא עומד כאילו מטבעו ומברייתו, ואף משום יעודו, ברוב הזמנים על הבמות, ממוצא־פיו נמשכות השפעות על דעת הקהל. החלפנו ברכות־שלום, החלפנו מלים. החלפנו גם קצת דעות על ענינים הנתונים בתחום שיפוטיו הפומביים. לתדהימתי שמעתי ממנו דעות הסותרות לחלוטין את הצהרותיו על הבמות הפומביות שבכתב ובעל־פה. שאלתיו: היתכן? כלום לא שמעתיך מביע בפרהסיה דעות הפוכות מאלו, שהינך משמיעני? הציץ בי בפליאה, כאילו אינו מבין מה אני סח. לרגעים, ששאלתי כבר נתעכלה, כנראה, במחשבתו, תלה בי מבט ספק תוהה ספק קנטרני וקרא: ומה יש? יש – עניתי לו בקנטור שכנגד – אתה במחילה משקר. – משקר? וצחוק לגלגני פרץ מפיו – משקר… כן… הכל משקרים. ומי שאינו משקר משקר כפליים. – ומדוע שאינו משקר, משקר כפליים? – העניין הוא פשוט מאוד. בני אדם משקרים, לפי שהם אנוסים לכך. הואיל והכל משקרים מאונס והכל יודעים שהכל משקרים, נמצא שהשקרן מדבר אמת, מאחר שהכל דורשים את כל היוצא מפיו להיפוכו ודעתו האמתית נמצאת מבוררת להם. ואילו המביע את מחשבתו לאמתו והשומעים מעמידים אותו על החזקה, שאין לבו כפיו, ומכלל זה לומדים, שדעתו האמתית הפוכה ממה שהוא משמיע בפיו, הרי הוא מטעה את הרבים ונוטע בהם דעות כוזבות. – נמצא, לפי דעתך, דוברי האמת הם השקרנים הגמורים? הטיח בי מבט נוקשה ואמר: זהו בדיוק. חוששני, אמרתי לו, שהנך ערום כדבעי. הוא הביט ישר לעיני וחיוך של נחת זרח על שפתיו: זהו זהו. בלי ערמה מעט אי אפשר להשיג שום דבר, לא חלב מן הפרה, לא לחם לאכול ובגד ללבוש, לא מעמד בחברה אף לא פינה צנועה בגן־עדן מידי רבונו של עולם. אותו רגע נתעוותו פניו בעיקום משונה. הצצתי בו ולא ראיתי את דמותו הידועה לי, כמו נמחק מעליו צלם האדם. אילולא ניצוץ השכל, שאינו דועך בי אף לרגע, הייתי מטיח לו בפניו: אתה שד, שד.

הרבה דנתי עם עצמי לאחר כך במעשה שד. אין לי ברירה אלא לומר, שיד השד באמצע הכל. הוא המסובב את הגלגל בכיוון ההפוך, מסכסך בין הבריות, מזמן לכפיפה אחת אנשים, השונאים זה את זה, כדי שישבו זה ליד זה כשני קומקומים רותחים, מבעבעים ומפעפעים שנאת־גומלין, יתחככו ויתכתשו יחד ויקנטרו איש את רעהו. השד טורף את הקלפים ומערבב את כל היוצרות והוא שהעמיד בעולם האדם סולם־ערכין הפוך, שהשקר הוא אמת והאמת היא שקר. הוא שאמרתי: מציאות השדים יש בה כדי לבאר כמה וכמה סתומות. יש שדים – אין בעיות. אין שדים, יש רק שגעון.

איני רוצה להסתיר זאת מאיש ולא מעצמי. כזה אני. שכלי יוצא לסיטרא דשמאלא. הוא צולע על ירכו. פוזל. מתפרע. אילולא ניצוץ השפיון העומד בירכתי מוחי על המשמר… הייתי משכבר… איני יודע מה כוונתי לומר ב“הייתי משכבר”.

לאחרונה נגלו לי כמה אותות מבשרי־רעות לבריאותי הנפשית. ראיתי משוגע בקרן רחוב טעון שני שקים כבדים. ניגשתי אליו והסתכלתי מקרוב. בזה ובזה מונחים אבנים, סמרטוטים, כל מיני גרוטאות, עתונים בלים. יום שרב. למה הוא סוחב על שכמו את המשא הרב הזה? למה? בפניו לא ניכרו החום והעיפות. הילה של קורת־רוח פרושה עליהם. חן של הרגשת־סיפוק אנו מש מהם. הרהרתי: פשיטא, שדבר בגו. אדם סוחב על גבו נטל כבד, מן הסתם הוא צריך לסחוב. הוא מוכרח. שליחות הוא ממלא בוודאי. תמה הייתי על עצמי, שהענין נראה לי כה פשוט ומובן. פשוט ומובן, כמו כל המעשים המתרחשים מסביב, כמו האנשים הנוהרים לכאן ולכאן, עמלים בעיסוקים מבלי לדעת לשם מה, איש ותרמיל־דאגותיו על שכמו. הפשיטות הזאת הממתני. נגררתי אחר המשוגע, הלכתי בעקבותיו. לרגע קטן הקדמתי אותו, כדי להתבונן בו מלפניו, ושוב נסוגותי לאחוריו, כדי לראותו מכאן ומכאן. נמשכתי אליו בתיאבון־דעת ובחשק־יצר. חמלתי עליו ואף רחמתיו. אהבתיו. רציתי לשלב את ידי בזרועו וללכת עמו צעד בצעד. נתעוררה בי תשוקה לנשק לו, כן, לנשק לו לעיני כל הקהל, להתרפק עליו ולבקש ממנו סליחה ומחילה על שום שאנחנו כולנו, הנושאים בחובנו חליי־נפש, העמסנו עליו את תרמיל השגעונות. את חליינו הוא נושא. במאמץ רב ניתקתי עצמי ממנו והתחלתי להתרחק בפסיעה גסה. ראיתי בדבר מעשה־נס, שלא דבקתי בו. לאחר זאת ניטשטש בי חוש המציאות וכבר לא ידעתי מי מה ובכלל לא ידעתי עוד שום דבר, שום שום. אי הדעת הפחידני. שעה ממושכה הסתכלתי מסביבי אם אין העוברים והשבים מסתכלים בי. אותו רגע נתחוור לי, ששוב איני ככל האנשים… הנני עומד כנראה על הסף… על הסף… של אי־שפיון. למרבה הפלא לא גרמה לי הרגשה זו שום חרדה ודאגה. אדרבה, עוררה בי רגש חגיגי… ואף דבר זה הוא אות מבשר־רע.

… אומר אני: כל מחלה היא בחינת שבת. מחלת הרוח היא שבת הגדול, שבת שבתון, חג החירות. חג הפסח. יציאת מצרים, חג הפיטורים מעול דרך ארץ ומעול תורה, מעול השכל העויין. השכל הוא המזיק וגם… הניזוק. הוא שונא עצמו.

… אומרים שיש אין. הכיצד יש אין? מה משמע אין, שהוא יש?

… אני דווקא דן על הכל לכשארצה בדעה צלולה לגמרי. בשבתי עם זולתי הנני מסביר דברים על פי השכל. מטעים אני מפעם לפעם: השכל מחייב. נחת־רוח לי לתעתע את הבריות בהעמדת־פנים כאיש הצמוד בתוקף לקו השכל. מקובל אני עליהם כאיש ההגיון. בלבי הנני צוחק, לעתים בוכה.

… פליאה שאיני יכול ליישבה. בכל הענינים דעות הבריות מחולקות. לפעמים זה אומר אור וזה חושך, זה אומר שחור וזה לבן, זה מאמין בהשגחה וזה כופר בה, זה אומר אמת היא וזה שקר. זה קורא קדוש וזה טמא. ואילו בענין הזמן הכל תמימי־דעים. אין הם דומים זה לזה בפרצופיהם, לא בתנועותיהם, לא בדיבוריהם ובקולם ובהילוכם, קל וחומר בדעותיהם, אבל כל שעוניהם מכוונים יחד ומתנבאים בסגנון אחד. הכל מסכימים, שהיום אינו תמול ושעה אחת אינה שלוש. לכן מצליחים לקבוע פגישות, המכוונות בדיוק נמרץ לפי הזמן כשם שמכוונים במדויק למקום.

בעיית הזמן מנקרת במוחי כיתוש, מצוקת הבדידות מזמזת בנפשי כזבוב. יתוש וזבוב, זבוב ויתוש…

… סבורני, שצריך לצאת מחוץ זמן, כדי להסתכל בו. אי אפשר לעמוד על הזמן ואי אפשר לא לעמוד עליו.

… הבוקר הקיצותי ונצנץ בי רעיון: שתי רשויות באדם, אחת חיצונית ואחת פנימית. לא הרי האדם הפנימי כהרי החיצוני. החיצוני שומר נתיבות ההגיון, מקיים חוקים ונימוסים, עושה חשבונות. ואילו הפנימי בועט בהגיון לתיאבון, פורע חוק גם להכעיס, בז לנימוסים. הפנימי חסר־דעה.

… עתים מחשבות מתמיהות ביותר פוקדות אותי. אין להעלותן כלל על הכתב. האמנם רק אותי, או הן מצויות גם אצל אחרים, המצליחים אף מעצמם להצפינן? האם מיחוּש הזמן הוא חליי הפרטי, או מציק לרבים?

… גלגל הזמן מנסר ביש ובאין. הזמן הוא עצם חיינו. פרשת ממנו, פרשת מן החיים. נתקעת לתוכו, הנך מידרדר לתוך תהום. אי מנוס? כנחש עקלתון מלפף את מוחי. הוא ציר כל הגיגי. מות בציר זה.

… השכל הישר הוא הגדול שבנסים. אולם טחנת השכל מוציאה פסולת ודברי הבאי ואיולת לאין שיעור. אילו האנשים פתחו זה לפני זה את שערי־לבבותיהם היו מתחלחלים למראה ערימות השטוּת המשוּכנות בתוכם.

… תוהה אני: הזמן מהו? דרקון או השה לעולה על מזבח האל?

… הזמן מוטל על ערש הדוי בבית המרפא של הנצח. כדי לשבר את אזני הנפש חייבים לשוות דמות לזמן ולתארו באופן שאפשר יהיה לבוא עמו לידי הסכם של דו־קיום. אם לאו לועו פעור. כיוצא בכך צווחו שוטים על הגשמת האלוהות. אבל כלום יש לנו ברירה? אלהים ללא גוף או דמות הגוף הוא טירוף.

… הבן לא אוכל: מה איכפת לנו אם האלהים הוא גם בשר ולא רק רוח? מה נשכר האל אם מדמים אותו רוח בלבד? הרוח לפי מושגינו האנושיים, כלום איננה מגושמת גם כן? החכמים באזהרותיהם כנגד ההגשמה לא הועילו כלום. מה צורך באלהים, שאיננו אב הרחמים, מכלכל חיים, פועל־ישועות ומשגיח על בריותיו? הפוסלים את ההגשמה גוזרים על מידת הרחמים. אלהים שאינו אנושי, אנושי ממש, לשמש צל להלך בשרב ובשממה, עין צופיה ויד נדיבה, מה הוא?. הגדול לאין שיעור, כל שכן שעשוי להיות קטן לאין שיעור. כל איש זקוק לאלהים של כיס ושבלב, כדי להידבק אליו בלב ונפש.

… לעולם בני־אדם קובלים על הזמן הבוגד ועל מיעוט הפנוי שברשותם. תמיהה היא: למה אינם חלים ואינם מרגישים, שהזמן הוא מלאכת־ידינו? נתון הוא לנו כחומר גלמי ועלינו לעשותו כלי. שכירי־יום אנחנו. בעל־מלאכה, שלא הספיק להשלים את מנת־יומו, על מי הוא זועם? מאידך גיסא, לא עלינו המלאכה לגמור. המסתפק במועט, אף המיעוט שלו מחזיק מרובה. המסתפק במועט מסתפק בטוב ביותר.

… שכלי פצוע. השגעון ניגר כדם מפצעיו. יתוש הזמן, המוצץ את מוחי, אילו סחתי עליו לזולתי, כלום לא היה אומר, שאני מגלגל בדברי־הבאי? יש אח לצרה שבחומר ולסבל שבגוף, אבל אי כוהן רואה לנגעים שבלב ואי ידיד החומל על סבל הנשמה?

… כל יצור מחונן בבינה לעתים, להוציא האדם. הוא לבדו אינו יודע צורת אלף בכתב הזמן.

… אומר אני: כשם שהמקום עומד ואינו מש, כך הזמן ניצב כנגד ואינו זז. לא יתכן שהאל עשה את הזמן כמין עצם הרוצח את עצמו לאין־סוף. זמן העובר ובטל מן המציאות הוא אך מהתלה רעה, שאינה מתקבלת על הדעת, הרעיון, שהבריאה היא מקרה, היא ליצנות, שגעון.

… כשם שהחלום הוא צייר רב־מג של נופים נאוים ומרהיבי־עינים, שאין דוגמתם במציאות, כך הוא מכונת־תופת לייצר יסורים משונים, שאין דומים להם בחיים הממשיים. עתים הוא גורם עינויים, שהם למעלה מכוח הסבל. בשנתנו נפקד גופנו בידי אדונים רעים ואכזרים, המתעללים בנו בתיאבון רצחני.

תמה אני: מה משמעות ליסורים ומקורם היכן? פשיטא שאנשים סולדים מן היסורים ובוודאי בורחים מהם. אבל כלום אין הם בה במידה גם רודפים אחריהם? חושבני, שכך הוא הדבר. הרי הם תאבי־קטטות ולהוטים אחרי תגרות־ידיים, הפוגעות ומחבלות בשני הצדדים. המלחמות כל שכן שגורמות צרה ויגון לאין שיעור, מביאות הרס וחורבן והרג רב. והרי המלחמות אינן פורצות מאליהן כאסונות טבע בדומה לרעידת־אדמה ולזעזועים של הרי־געש, למחלות ולכל הפורענויות האחרות שבידי שמים. הן נעשות במחשבה תחילה, מוכנות ומתוכננות ברוב ערמה ותחבולות. מי בער ולא ידע, שהמלחמה ממיטה סבל צער ובושת ומפילה חללים? אף מי חכם ולא ידע, כי מן המלחמה לא תצמח שום טובה אף למנצח, שתועלתה בספק־ספיקא והפסדה ודאי. אף על פי כן אין עם ואין ממלכה, אין דור ואין תקופה, שאין הבריות מהלכות אל שדות הקרב כצאן לטבח יובל ועל הרוב הם צועדים אל החזית בתרועות צהלה שמחה וששון כחתנים הנכנסים לחופותיהם. רזי, לי אף המות הוא חופה וכל סבל, שבני אדם נושאים בו במעין שמחה לאיד עצמם, הוא הכנה לחתונה.

… הקיצותי משנתי ושוב לא יכולתי לעצום עין. התהפכתי על משכבי והתחבטתי בחיפוש הטעם לאהבת היסורים, המונחת בטבענו. אני דן על כך גם מטבעי, כן, גם מטבעי שלי. תמה הייתי: האבות, שהעבירו את בניהם למולך, כלום לבם לא שתת דם בשעת מעשה למראה פני הילדים המתעווים מכאבים ולמשמע צעקותיהם ויבבותיהם הנואשות? הילדים בכו תמרורים, צעקו אוי ואבוי, התכווצו והתפתלו, ביקשו תחנונים, קראו לעזרה ולרחמים. הכי ההורים הקשיחו את לבבותיהם אליהם? כלום לב מתקשח מדעת? הכי בכוח האדם לצוות על לבו אל תתחמץ, אל תחרד, אל תבך? לא, לא. השכל מחייב, כן השכל מחייב, שאף ההורים היו עם הילדים בצרתם. הידים הושיטו את העוללים אל מוקדי האש ואותה שעה היו העינים זולגות פלגי־דמע. אבל עשו מה שעשו וקבלו עליהם את היסורים באהבה. שמחה היתה להם להתייסר. חוב קדוש היה להם לישא בסבל הנורא והאיום. אף כאשר אכלו נשים פרים, עוללי־טפוחיהם, ככתוב במגילת איכה, כלו בדמעות עיניהן, חמרמרו מעיהן. הן בכו, בכו, על שברן ואת אכלן לעסו בהנאה. ספקו כפים ואכלו. חגרו שקים ובסכין שחטו את הילדים. ביללה יטעם האדם טעם הילולא ואף החגא תהיה לו אחד מששים של חג. תאות היסורים אוכלת אותנו בכל פה. יצר הצער סוכן בנוּ.

הנזירים והמרבים בצומות; הסגפנים, המתגודדים והעושים קרחה בבשרם; הגוזרים על עצמם הנאות והפורשים מן התענוגות; והממיתים עצמם באהלה של תורה; המכתתים את רגליהם במעלה ההרים לרכישת שיאים בתחרויות; נשים המרזות גוויותיהן מתוך סגידה לאליל היופי והעומסות על עצמן כל חומרי האופנות שנים על שנים ודורות על דורות בסבל ללא נשוא; ההרפתקנים לסוגיהם, בין אבירי הבשרים ובין אבירי הרוח, המחסרים את נפשותיהם מכל טובה, כדי לרכוש זר־דפנא קטן; המסכנים את חייהם לגלות כוכב או חרק חדש, לשסע ארי או להעלות ממצולות הים כריש, לבוא ראשון לקצה הקוטב או לעשות נתיב חדש באוקינוס – הכי לא ישאבו כולם שפע אומץ ומרץ מתוך מעין החמדה ליסורים? המטרות, שבשמן הכל דוגלים, הן אך אמתלה. אהבת היסורים היא הגלגל המניע. כל המטרות הן רק תחבולות להשגת הסגל אליו תשוקתנו. בלי מלח היסורים אין, משמע, שום משמעות לחיינו ואיננו מוצאים בהם טעם. מיטב ההנאה באי־הנאה. עיקר הסיפוק בא לנו מהרגשת אי־סיפוק. אנו שמחים להיות עצובים והדעת, שאין אושר, מקנה לנו בבואה דבבוואה² של אושר. הכי אין מקום לסברה, שאף התרפקותנו החשאית על טירוף הדעת באה לנו מתוך ההנחה, שהשגעון מרחיק את ההנאות המזומנות לנו בשפיון ובזכותו עשויים אנו להיכנס לתוך מחוז הסבל שאין לו גבול? מושך אותנו התהום, לשונות אש קורצות אלינו. הקור העז מפתח אותנו להתכרבל בתוכו כמו בשמיכה עד כדי קפאון, עד כדי אפס כוח וההתבטלות מן המציאות.

ובכן, אהבת היסורים מניין? מן השד, מן הליצן היושב בקרבנו, מן המסית והמדיח שבתוכנו, מן המומר להכעיס הטבע בשורש־מהותנו. שד משחת, אומר אני, מושך אותנו מתוכנו או מאחורינו בחוטים סמויים מן העין. הכל משוידים³ ואינם יודעים.

… התיצבתי מול הראוי להתחקות על מבטי, אם אין שביב הטירוף נוצץ בעיני וראיתי לתדהימתי, שאין חיוך בשפתותי. התאמצתי ליילד חיוך ולא יכולתי. הרבה נתייגעתי על כך ולא עלה בידי. נתעוררה בי אימה, שמא חלילה שיכלתי את חיוכי וללא תקנה… נזכרתי בסיפור על האיש שאיבד צלו ותמהתי: למה לא נכתב סיפור על איש שאיבד את חיוכו? בלי חיוך היאך אפשר לבוא בין הבריות.

… פתאום לפתע מצאתי את עצמי מצביא המפקד על שדה קרב. החיילים בחזית הן המלים. וכי אין הלשון שדה־קטל? המלים הרס, חורבן, דם, רצח, חבלה, מות, כן, מות וכל משלחת המלים הרעות, המצויות בשפת אנוש, כלום אין דרכן לילך ולהזיק? אף אם גוי אל גוי לא ישא חרב, הלא המלה חרב תישא חרב והמלה אש תשרוף, הר געש יירק לבה והדין ינגח את החסד. המלה פחד תמשול בכל זאת בכיפה, הרשעות תחוג את נצחונה במלכות האותיות. כן, הלשון לעצמה היא מלכות הזדון; נגיד: חצי המלכות, אם כי לדעתי כמות המלים, השקויות רעל, זעם, שנאה ותוכחה, מרובה לאין שיעור בשפת אנוש מן המלים הטובות, שרוח חן ותחנונים שפוכה עליהן.

רזי לי, לא תבוא גאולה לאדם מחמת המציק כל זמן שלא תיברא שפה חדשה, חדשה לגמרי, מן המסד עד הטפחות שפה זכה, רחוצה ומזוקקה מכל הסחי והחלאה, שנאגרו בתוכה מימי קדם ועד ימינו. כן, בלי גאולת הלשון לא תבוא גאולת האדם. צריך לסתום כל ביבי השופכין שבלשון. המהפכה הגואלת תתחולל, אם היא תתחולל, בתחומי הלשון.

… ההגיון באהבת היסורים אינו מרפה ממני. יכול אנו אומרים, שאהבת הצער היא כל עיקרה נהיה אחרי התענוג, כלומר, הכשרת עצמנו לקראתו, רצה לומר, מעמד־ביניים בין שני המצבים של קורת רוח, שהם מלח חיינו. ומאחר שתענוג תמידי אינו תענוג, הננו מחבבים גם את הצרות ולאחריהן המנעמים מחריפים עלינו במידה יתירה. אולם תשובה זו אינה מניחה את דעתי. ממה נפשך, אם אין קיום לתענוג בלי צער, הרי זה כאילו אתה אומר, שאין לנו קיום בלי מנת־יסורים. הוי אומר, שהיסורים מונחים בטבע קיומנו. הואיל ואדם רוצה בקיומו ומשתוקק אליו, מכלל שהוא רוצה בצער ומשתוקק אליו. באמת אמרו חכמים על כמה דברי־סגולה, שאינם נקנים לנו אלא ביסורים. לכן אני בשלי: אדם יסודו הצער. אילולא אני חושש הייתי אומר, שהצער הוא שיא התענוג.

… קידוש השם מה משמעו? להוציא את הנשמה באחד, באהבה לאחד, מן האהבה לאל אחד או לרעיון אחד. מן האהוב עלינו אנו רוצים לקבל את מותנו. את אשר יאהב יוכיח. אנו משתוקקים לקבל תוכחה מן האהוב. האשה בת המון העם, שאינה סופגת מכות מבעלה, מהרהרת אחריו שמא אינו אוהב אותה כל צרכה. “מצאוני השומרים הסובבים בעיר, הכוני, פצעוני, נשאו את רדידי מעלי שומרי החומות” – סחה השולמית בנעימה שקטה, לא עצוב כלל ואולי גם שקויה שמחה חרישית והחזקת טובה לעצמה, שכן מיד לכך היא אומרת “השבעתי אתכם בנות ירושלים אם תמצאו את דודי, מה תגידו לו, שחולת אהבה אני”. אין היא אומרת לבנות ירושלים לספר לו על דבר המכות והפצעים, שספגה מן השומרים. “תגידו לו שחולת אהבה אני”. אין כל רמז בפיה, שהיא חולה מן המכות. המכות באהבה הן סם חיים. מכאן, שהיסורים עם עצם החיים.

… האהבה לטרגדיות, המוצגות על הבמה, אם אינה ראיה, זכר הוא מכל מקום לנהיה אחר הענות, המצוקה, השכול והאבדן. כל המבוקש לראוה חזקה עליו, שהוא מבוקש מטעם החיים. עמים קידשו את חגיהם במחזות־יגונים. משתאות הם עורכים בין המצבות בבתי־עלמין, כדי לזכור בשעת הנאתם קץ כל בשר. תנאי לכל ידה של תענוג כמה ידות של צער. תדע לך, שכוחנו לסבל גדול משל כוחנו להנאה. רוב שעות חיינו הן עמל, צער, צפיה, כיסופים לעתיד, געגועים על העבר, כליון־נפש. אך השעות לקורת־רוח הן ספורות. תענוג תמידי אינו תענוג, לפי שהוא מתמאס עלינו.

… עברתי ברחוב הראשי ד… שבעירנו ונחרדתי במידה שלא היתה עדיין אצלי למראה תהלוכת הגופים והפרצופים המשונים. נתחלחלתי ממש. איזו אנושית מכוערת, מקושקשת ונעות הדמות, נגלתה לעיני. גברים ונשים, זקנים וצעירים, גבוהים ונמוכים, שמנים ורזים, עברו בזה אחר זה וזה משולב בזרוע זה, ולא מצאתי בהם אף פרצוף נאה ומעולה תאוה לעינים ולא אחת יעלת־חן… פנים נטולי־ארשת, אף לא עצובים. עינים כבויות. כל הרגלים כמעט עקומות, במיוחד של הנשים. הגברים באפודות צעקניות בטעם חוץ לארץ שמעבר לימים רחוקים, חיקוי פזיז ליומרות של הולכי־בטל עייפי־תרבות כביכול. שמלות הנשים עושות את יעוּדן פלסתר ואת לובשיהן – לחוכא ואיטלולא. ההילוך, השער המצובע והמסולף, הכל עשוי למחיקת הצורה ולחיסול האישיות, לזריעת כלאים זכר ונקבה, לעקירת הגבולות, אשר גבל הטבע מששת ימי בראשית. תחת מקור חיקוי; תחת הטבע בגידולו ספיח; תחת אמת זיוף; תחת פנים חדשות ורעננות נשף־מסכות. ועל הכל כיעור, כיעור. פרצופים מנוונים. האם חלילה נסתלקה שכינת היופי מן העולם האנושי? בושה היא להיות אדם בזמן הזה.

… תמה אני: אומרים פלוני שוטה, משום שהוא מדבר שטויות. ומי שאינו מדבר שטויות, כלום אינו שוטה? לא רק על עץ הלשון גדלים פירות שוטים. שטויות לאין שיעור, כעשבים שוטים, צומחות גם בשכל, בגנזי הנפש, ביצרים, ברגשות, בחלומות. לב כל איש הוא מחסן של חמרי איולת.

… הזמן חולה, הנצח רופאו… הזמן הוא רוח ממללא⁴ של האל. האדם מדבר אל אלהים בזמן והאל יענהו בנצח.

… הלכה גברת, בידה שרשרת, והכלב רץ לפניה קדימה. כיוון שראני, השתער עלי בנביחה רגזנית. בינתיים ניגשה גם הגברת קרוב אלי והכלב בשלו: משתער עלי בזעם ועיניו יוקדות שנאה, משל נגליתי אליו כאויבו הקדמון. האמת היא שסלדתי מן הכלב ואף אימה מעטה פעפעה בי למראהו הקנטרני, השקוי שנאה. אמרתי אל הגברת במתינות גמורה, שנימה ליצנית נתקפלה לתוכה – במתכוון חומד אני לי לצון מעט בשיחתי עם הבריות, כדי להפגין את שפיותי – ובכן, אמרתי לה: – תמה אני עליך, גברת, שאינך מחנכת את כלבך להיות בן־אדם כדבעי.

אף היא השיבה לי בנימה של בדיחות הדעת:

– זוהי הצרה, שהכלב הזה הוא קשה־חינוך. אני מאלפת אותו להיות כלב, כן, כלב, על כל המעלות והנימוסים הטובים של הכלב, והוא מתעקש להיות בן־אדם. בן־אדם דווקא הוא רוצה להיות וסיגל לו כל המידות והנימוסים הרעים שבאדם. לכן הוא מתנפל על אנשים…

בלילה רדפתי שעה ארוכה אחרי כלב, מפעם לפעם השתערתי עליו ועיני יקדו שנאה עצומה. למרבה הפליאה רצתי על ארבע. הגברת מרחוק נפנפה עלי בשרשרת. נזפה בי בצעקה: היה בן־אדם, השומע אתה כלב רע? ואני החזרתי לה בנימה של בדיחות הדעת:

– החלטתי מוצקה להיות כלב, כלב טוב ומנומס.

… השגעון הפומבי מתחיל מהזנחת כמה מושכלות ראשונים, שהם תנאי לשיח ושיג עם הזולת. ואילו מעבר להם עשוי אדם להיות מבוהל ומבולבל עד כדי טירוף ממש ואין מרגיש בו. יש משוגע לגובה, למרחב או לעומק; לחפצים מסוימים, לרעיון־התקף, לבעל־חי מסוים, לצבע זה או אחר. כל אמונה תפלה היא סוג של שגעון. רבים רואים סימן רע בפגישה בבוקר עם כוהן־דת. האימה מפני יום השני, מפני י"ג בחודש, מפני חתול שחור וכיוצא בכך היא גם כן סוג של שגעון… מניין סוגי הטירוף שווה מן הסתם למניין האנשים החיים בעולם.

תפילה אחת חוזרת ונשנית בפי, בעלותי על משכבי בלילה ובהקיצי בבוקר, והיא: אלהים, המצא לי מנוחה נכונה תחת כנפי השכל הישר.

תמה אני, שבתפילות כל הדתות לא נמצאה תפילה לאדם כנגד השגעון. כל העמים מתפללים למזונות, לבנים, לגשמי־ברכה, לשלום, לכפרה על העוונות, ואין מתפללים לשלום השכל. חידה היא בעיני ותהי לחידה.

חושבני שהמלאך המחבל, הממונה על חלומות הבלהות, מבשר לנו מערכת־עינויים של לעתיד לבוא, שהמין האנושי עדיין לא נתנסה בה.

… מכאובים רעים צפונים בחיק העתיד, שעדיין לא נודעו לדורות הקודמים. מתפתחים המדעים, מתחדדים החושים, רפואות חדשות צומחות ואף מתוכן מחלות חדשות ממשמשות ובאות. חדשים וגם ישנים, דודי, צפנתי לך – אומרת בת התופת.

… טוב לגבר כי ישא עול בנעוריו. טוב לבשר ודם, שצרכי־גופו המרובים דוחקים אותו להביאם על סיפוקם ואינו יכול להיפנות אלא מעט מן המעט לבעיות הרוח ולדברים העומדים בכבשונו של עולם השכל. לולא זאת היו רוב הבריות משתגעים.

… יש רגעים יקרי־מציאות, בהם שכלי פורץ מסוגר העת וילדי הזמן כורעים־רובצים לפני, נכנעים ככבשים תפושי־תנומה, ששחקת־נחת טובת־לב מרחפת על פניהם, מן הסתם רואים בחלומם מרעה בגן־עדן. אף אני ניתק מבית־חמרי ורוחי ממריאה לספירות, שאין בהן פלגות העתים, לא דאגות ולא כיסופים, צמאונות ותמהונות. הזמן הוא פלג־מנוחות ואני אני־שיט. שבת באה לעולם, מרגוע ירד לרוחי. אותה שעה קורא אני על נפשי את הכתוב בישעיהו ל"ה, א': “ישושום מדבר וציה ותגל ערבה ותפרח כחבצלת, פרוח תפרח ותגל אף גילת ורנן”.

… היציאה מן הזמן יש בה אחד ממשים מעולם הבא, אבל רק אנשי־סגולה יודעי־חן זוכים לה ברגע הסגולה. בני היכלא דכסיפין למיחזי זיו דזעיר אנפין, נגאלים בשעת רצון.

… מה מעיק עלי עד לחולשת הדעת וחולי הלב? זה הר הרובץ על שכלי, הר הזמן.

… ימינו קלים כצפרים או כבדים כשורים המתנהלים בעצלתים, הכל לפי הרוח באנוש. מהלך העתים נעוץ בהלך הנפש. אין זמן אלא בנפש.

… הלילה התעללו בי לא־טובים, סחבוני, התיזו עלי שופכין שריחם רע. שמעתי קול לועג: משלך. הכל משלך. מגופך שופע הסחי. הרהרתי: אוי לאותה בושה. שמעתי בת־קול: לא רק לך החרפה. גם ממך היא. בהקיצי חשבתי: כשם שאין⁵ איש יכול להתכחש למה שיוצא מגופו ולהרהורי־לבו, כך אינו יכול לפרוק מעל עצמו את האחריות לחלומותיו. אף חלומות־בלהותיו וסיוטיו הם שלו, הם הוא גופו.

… מזמור קצר בפי הצפור כוחו יפה לפעמים לריפוי חולי שבמוחין מכמה וכמה פתגמי־חכמה כתובים בספרים.

… הזמן ים, אניה, תורן ונס. מה לך הים כי תנוס?

… הבוקר העמדתי את סיר החלב על האש ונצבתי על יד הכירים. זכור לי היטב, שום ענין לא העסיקני אותה שעה. עמדתי והסתכלתי בחלב על האש, המעלה אט־אט קרום דק, המבעבע, המתקין את עצמו לרתיחה, הצועד בהדרגה, נע, זע, מתרגש, עולה בשלבים לגמר־בישולו, חי את חייו בגלגולים שונים. מחשבתי לא נעגנה בשום ענין. הגיתי: חלב. מחשבתי סובבה על ציר החלב, על לובן החלב, על טעמו ומתקו, על מחצבתו. כל מעייני שמתי בחלב. הבטתי חלב, חשבתי חלב, הרגשתי חלב, הגיתי אליו אהבה. הוא קלח לתוך מחשבתי, לתוך ידי ורגלי, לתוך חושי, היה אותה שעה נקודת ראשית בזיקתי לכל. רק לאחר כך, כשהגיע לגמר בישולו ונעשה מותקן לתעודתו, מושלם, נתחוור לי, ששעה מרובה לפני שהגשתיו אל שפתי והצמדתי את חכי אליו, כבר באתי במגע הדוק עמו, הוא זן את מחשבתי, ושימש אבן שואבת לי להתנזר מכל הדברים שבעולם ולהידבק בו לבדו. ולא שהסחתי את דעתי, אלא שדעתי הוסחה מאליה מכל הגיון במה שאינו חלב. רחקתי מאדם, מחברה, מן הבעיות הגדולות. זבוב הזמן לא עקצני עוד, לא הגיתי באלהים, לא שאלתי דבר ולא דרשתי וחקרתי בשום ענין. החלב הלבן, הכשר, הצנוע, העניו, מישרים יסודו, היה לי חזות הכל והוא שחלצני לשעה קצרה מכל מצוקותי. חלב מעט העמידני על קרקע היש ההולך ונשמט מתחת לרגלי. גדולה נקודה אחת. הדבק בה חוזר וקונה לו את העולם.

… אין חטא אלא בפיזור הנפש, ואין תיקון אלא בריכוז הישות באחד. אמרת נקודה בכל הלב, אמרת הכל. אמרת הכל, לא אמרת כלום.

… אף על פי כן, אף על פי כן אין המיעוט חשוב כלום, אלא אם כן הוא מחזיק את המרובה, רם ונשגב כל רגע, בתנאי שהננו זוכרים את מוצאו הרם, את אביו הנצח.

… טובה אהבה. לא משום שהיא מצוה, ולא משום שממנה הנאה לעולם ותועלת לחברה, למשפחה, למדינה, לידידים, אלא משום שהיא סם־חיים לבעליה. אילולא האהבה העצמית, היאך היה האדם מקיים את עצמו כבשר ודם, עומד בכל הקלקולים, הכרוכים בצרכיו הגופניים, מנקה את בשרו מן הלכלוכים, טובל את גופו בחמים ובצוננים, מאכיל ומשקה את עצמו, נושא בכל התוצאות של פיטום כרסו, של המחלות בכללן? והיאך היה עומד לו הכוח להסתכל בראי ולראות את פרצופו, שהוא דרך כלל מכוער עד לעלבון ולזועה? והיאך היה חי ונושם ונאבק ומזקין ונובל ומתנוון ואף על פי כן אינו ממאס בעצמו? לולא האהבה לא היה קיום לעולם הגדול ולא לעולם הקטן. אלא שאם האהבה היא מקור החיים, מה לי אוהב את הים הגדול או עולם ומלואו או מין האנוש כולו ומה לי אוהב נפש אחת, בריה כל שהיא, שיח קטן, צפור אחת?

רזי לי, מי שאינו מסוגל להפיק מתוך ציוץ אחד של צפור שירת מקהלות ורינת מלאכים ושרפים, לא יפיק מתוך זמרת כנורות ופסנתרין כלום חוץ מן ההמיה הרעשנית המחרישה אזנים.

… ושוב על האהבה העצמית. רואה אני בה פלא, נס. לפי כל חוקי השכל, כן, השכל השקול, הצלול, המתון, חייב היה כל איש להיות מוקצה מחמת מיאוס בעיניו, לשנוא את עצמו, לתעב את גופו, מכשיר של לעיסה וביב של שופכין, מכל מקום לאהוב את עצמו לאין שיעור פחות מאשר את זולתו. הרי כל איש קרוב אצל עצמו ויודע היטב את נגעי־לבו ואת מומי־גופו הגלויים והנסתרים, את קטנות המוחין שלו ואת דלות השגותיו, את פניותיו הנבזות, את כיחו וליחו. ומה גם שהוא מצוי בחברת עצמו ללא הפסק בשבתו ובלכתו ובשכבו בין ער ובין ישן, לעולם הנהו הוא ושוב הוא ודווקא הוא, הוא ללא שינוי, הוא תמיד, טורדן וטרחן של עצמו. אף על פי כן לא די שאינו בורח מעצמו, אינו מנתק את יחסי הגומלין עם עצמו, אינו מכריז מלחמה עד חרמה על עצמו, אלא רוחש אהבה, אהבה רבה, לנפשו. הרי זה פלא גדול.

יתכן שלכך מתכוון גם הכתוב ואהבת לרעך כמוך. הדגשה על כמוך. הדברים קל וחומר: מה את עצמך אתה אוהב, אם כי הנך גלוי וידוע לעצמך, שהנך כלי מלא חלאה ותפלות. לרעך, שלבו אינו ערום לנגדך וגופו אינו גלוי וחשוף לפניך, לא כל שכן, שהנך צריך ומסוגל לאהבו. אמנם, יודע אתה, שאף הוא כמוך, אף הוא אינו כלי יקר ולא חמדה טובה, אבל אינה דומה ידיעה להרגשה. את עצמך הנך מרגיש ואת רעך רק יודע.

… זמן, זמן, מה מועיל בהסחת הדעת מבעית הזמן, אם מתוך השתקעות בעיסוקים קטנים ואם מתוך התעמקות בסוגיות הגדולות של המסתורין מיחוש הזמן נובר לא רק בשכל, קן הדעת. הוא פוגע ברבדי הנפש העמוקים מן הדעת, נוקב ויורד לתוך מדור החשאין של הישות. לכל פינות שאני פונה מזדקר והולך מרצע הזמן מתוך השק האפור של ימי־חיינו. אילו חי וקיים רק סוג אחד של זמן, הייתי נחבא לי מפניו. תוחב ראשי כבת היענה לתוך החולות ואיני מסתכל בפרצופו. אבל סוגיו מרובים לאין שיעור ומהם אינן מנוס. הם במזרח ובמערב, בצפון ובדרום, למעלה ולמטה, בגובה ובעומק. מציצים אלינו גם מן החרכים של הנצח. תסתכל בעיני הישיש ותחרד מפני שובע־שניו; תביט לעיני העולל ותתחלחל מעצם הרעיון כי ממנו, מן הפעוט הזה, מתחילה ראשית חדשה, מנין־שנים חדש. הרי זה כאילו אמרת, שעם כל תינוק נברא נולד זמן חדש ועם כל זקן ההולך לעולמו הולך לאבדון הזמן הישן. הזמן נולד, הזמן מת. הואיל והוא נולד בתוך האדם ומת עמו, הרי הזמן הוא לכל איש תוצר־רוחו, קנינו הפרטי. כן, הזמן הוא פרטי לגמרי. אמרתי יש סוגי־זמנים. ולפי הדיוק צריך לומר: יש זמנים פרטיים לאין שעור כמנין הנפשות שהיו חיות בעבר, החיות בהווה ושתהיינה חיות לעתיד לבוא. הוי אומר: זמני הוא שלי לגמרי, כשם שהיתוש המנקר בי הוא כולו שלי. בתחום הזמן אין שום שותפות בין הברואים האנושיים. כל יחיד חי ונושם ויודע וטועם רק את זמנו ואין לו שום הבנה בשל אחרים ואף לא שום ענין בזמן הפרטי שאינו שלו. כאן, בספירת הזמן, אין אנושיות מאוחדת, אין חברוּת, אין הבנת־גומלין, אין מקום לדו־שיח. כאן מלכות החרשות, מדבר. ואף על פי כן אני רושם את מחשבותי על נושא זה בכתב וטורח להלבישן בשפה המשותפת לכל האנשים. למה, הה, למה אני טורח לבטלה, אם אין אוזן קשבת ואין שכל מבין לי?

… זמן, זמן. מתוך סוגי הזמן השונים והמרובים אציין רק קצת מהם. זמן של עולל הצמוד לשד־אמו, זהו זמן בחלב. כולו זב חלב. זמן של כלולות ודודים. זמן ביין האהבה. זמן זב יין ודבש. זמן של יום בהיר בשחקים. זמן זב אור. זמן של אסיר בבור אפל. זמן עוטה אופל. זמן של שבת אחים וזמן של הלך במדבר, של בודד באהלו, של חשוך־שינה בלילות ושל צפיה בכליון־נפש לפעמי האהובה, הנוצצת לעינים בבבואות מכזיבות לאין שיעור. זמן הנוטף דם ודמי ומפח־נפש. זמן – שמך אחד. אך מה רבו חלחלותיך.

… קלפתי תפוחי־אדמה רחצתי וחתכתי אותם, יצקתי מים לתוך הסיר, הוספתי תבלינים, ירק, מלח ושפתי את הסיר על האש, עמדתי והסתכלתי, אף לא הסתכלתי. פעולה של מה בכך, ואותה שעה הרהרתי, אף לא הרהרתי, אלא נתהרהר בי: הענין הפשוט הזה מקרבני אל האמת. תפוח־אדמה, ירק, מים, מלח, אש. זו היא מציאות. כל עיסוק אחר, כל שיח ושיג ביני לבין זולת וביני לבין עצמי, בין במעשה בין במחשבה, בין בעל פה בין בכתב, הוא מהוסס, מעורער, כולו שמא.

ואולי אין ודאי גמור. משהו המוטל בספק. אין חילוקי־דעות, לא מחלוקת. הנני נתון בספירת השלום עם עצמי ועם הסובב אותי. חמרים פשוטים, פעולה קטנה, מושכל ראשון. תכלית הפשטות. ובכל זאת יש כאן מן ההשתנות וההתחדשות, שאינן פוסקות. הקר נהפך לחם. המים למרק, התפל למבושל, מעשה־יצירה. אין חשש של איבוד מרץ ואיבוד זמן לבטלה. עשיה מועילה. לא שמץ חטא. לא כפיה, לא שחיטה, לא מאבק, לא הכנעה ולא התנצחות. תפוח־אדמה כשר.

מעניין לעניין באותו העניין. בראשית היתה הפשטות וסוף הכל הפשטות. סוף, היינו, הטווח הרחוק. ההוויות האחרונות אינן בגד הישגנו. אבל אנו מדברים על האחרונות לשבר את האוזן. אם נגיד שהחיים נתונים כשיעור לדרדקים בשינון, מכאן ועד כאן, הרי מכאן ועד כאן חוזר ונשנה לאין קץ. בכל אחרון נעוץ ראשון. שרשרת לאין שיעור. ובתוך השרשרת גופה יש שטחים קצובים מכאן ועד כאן – ואחרי כל חוליה אחרונה מתחילה שוב הראשונה חוליה ראשונה פשטות. באמצע הסתעפות והתפצלות; אחרונה שוב פשטות. סמוכים לכל פשטות פיצול וסיעוף. המחזור פשטות, התפצלות ופשטות תופס לפעמים עידן שלם. המין האנושי נתון לפעמים כמה יובלות בתוך התפצלות שאינה פוסקת. בתקופת הפיצול מצויים איים קטנים, צרים, של פשטות. לא כל האנשים שבדור האחד חיים בתוך הספירה האחת.

… פשטות פירושה אחידות היש. חיבור היסודות, שביתת נשק, שלום עם הבריאה. אין מרי, לא רוגז, לא תחרות. לא מאבק, לא כעס, לא חוסר־סבלנות, לא חפזון, לא פריצה ולא צוחה, לא חרדה ולא פחד, לא הרגשת־שעמום. הפשטות אינה קפאון, אלא שקט שאחרי הסער, דומיה שאחרי הרעש. היא הגבורה המופנמת, שכבר כבשה את עצמה. הדומם הוא הפשוט של גושי גבורה. תפוח־אדמה גבור מן הצפור, העץ נאדרי בכוח מן הזאב והאריה, המים עזים וחריפים מן היין. כל התוסס, ההומה, השוקק, הגועש, הנסער, הנרגש, הנושף והשואף לסירוגין, הנושם, החי בקול רם, המכריז על קיומו בתנועות והעויות, הוא תוקפן, מפוצל בתוך־תוכו. הואיל ואין שלום בעצמותיו והנחת גלתה מעמו הוא מטיל אימה על אחרים, מפגין את כוחו, מזהה את עצמו בלי הרף, מבליט את ישותו. דוחק רגלי־זולתו, יורד לחייו. הואיל והוא מתייסר בצער חולשותיו ומיחושיו וריב־סודותיו בתוך־תוכו, הריהו מחרחר ריב עם אחרים, מתקוטט ומסעיר. הדומם מרגיע, הירק משקיט, העץ מלבב, הדשא מחזירנו לערש־ילדותנו.

אין תימה שהאנשים הקדמונים האליהו את העץ, השתחוו לאבן, נשקו את הדומם. הם ראו במה שאין בו רוח חיים למראה־עינים מקור־חיים, סמל הגבורה, יתד לתלות עליה את האהבה, הידידות, השלום, המרגוע. אמנם עובדי האלילים עשו לאלהות גם את החיה והבהמה וכל בני־שחץ ומפלצות, אבל מן הסתם סגדו להם מתוך אימה ופחד ולא עבדו אליהם באהבה וברצון. את המזבח עשו מן האבן. מצבת־זכרון על קברי המתים האהובים הקימו מן האבן. “ואם מזבח אבנים תעשה לי לא תבנה אתהן גזית, כי חרבך הנפת עליה ותחללה” (שמות ה', כ"ג). האבן היא סמל השלום והשלוה. החרב יריבה מאז ומקדם.

… איני יכול עוד להחביא את חליי בפני אחרים, כל שכן בפני עצמי: שכלי עושה העויות משונות, חומר משובה ומעשי־קונדס. עתים הוא מחרחר ריב עם עצמו. מתאווה להיות מחולק עם כל העולם. בכל עניין הוא שוקל ומוצא שיש פנים לכאן ולכאן הרי זה ממש כגון חולי זה שבעינים, הרואות כל עצם בכפל־דמות. אלא שלעיני הבשר החולות מתפצל העצם לשתי דמויות דומות זו לזו לגמרי או לשני חצאים דמויי־תבנית. ואילו בעיני־רוחי החולות משתקף כל עניין בשני מושכלות הסותרים זה את זה. מכאן דא ומכאן הא. אין כאן שני נימוקים, המפריכים זה את זה, אלא המקיימים זה את זה. דו־קיום המעורר בי חלחלה. גם אור וגם חושך, גם לבן וגם שחור, גם אמת וגם שקר. היתכן? יש רגע ומוחי חושב להישבר. שכלי מתבטבט, מתערפל. אין עוד בהירות וברירות, שום ודאי. מפחד אני שמא יתרחש משהו, יתרחש המעשה… יתרחש ושכלי יפרח מתוכי כצפור… ולא אהיה עוד בר־דעת.

… צמח בי הרגל משונה לשחק בהגיוני מעין פסינס בקלפים או משחק אשקוקי עם עצמי. הנני צד וגם צד שכנגד, מחזיק בהן ואיני מניח מחשבתי מן הלא, מחייב וסותר, חוזר ומחייב ושוב סותר וכך לאין שיעור. לעתים חש אני שכלים במוחי שניים ואולי גם שלושה… ואולי גם… חושש אני להעלות על הכתב. הנני מחולק ומפולג ומפוצל. אימה.

… מוזר, מוזר, מוצא אתה אנשים, שבשעת זלילתם וסביאתם אור־צדיקים זרוע בפניהם, כאילו השכינה שורה עליהם. הם באמת שמחים ועולים לגדולה ולאושר, בחינת מה שכתוב על אצילי בני ישראל, “ויחזו את אלהים ויאכלו וישתו” (שמות כ“ד, י”א).

אילולא מצאנו הוכחות למכביר מהוויות העולם הגדול ומכבשוני הנפש האנושית לקיום השדים, היינו יכולים אולי להסתפק בגביית־עדות מן החלומות כאסמכתה לכך. עיון־חלום מעסיק את מחשבתי ואינו פוסק. מימי לא ייחדתי ערך למדע המזוייף הדורש את החלום כמין מפתח לפענח על ידו סתרי־תורה ורזין דרזין של גופי־חיים. מדעני־אליל של החלומות דנים גזירה שווה בין חקר העתיקות שבתוך החפירות וחקר החלומות מתוך חפירות בנפש. כל גזירה שוה בין טבע לנפש אין בה ממש. אפשר לבוא על ידי חפירות באדמה לידי גילוי־עתיקות. אבל לאו דווקא לידי גילוי־טמירין, ואילו חיטוטים בנפש לא די שאינם מגלים כלום, אף מערפלים ומטשטשים הרבה. שר־החלומות איננו מדען, קל וחומר רב־מג. הוא טורדן ובלבלן. אין הוא ראוי, לדעתי, אפילו לתואר בלש, אם כי משתמש כמוהו במכשיר העינויים. פשיטא שכל חלום עשוי דברים בטלים ויש בצירופי־ענינים משום כפיה ומעשי־אונס, גדולה מזו, משום חוסר־שחר. לעולם אין מראים לנו בחלומותינו את הדברים הקרובים ללבנו, את המענין אותנו באמת, את השייך לאישיותנו. עיקרו של החלום ליצנות. הליצן מתכוון להשפיל. הוא הדין החלום. בין מעניק לנו טובה במידה מרובה, בין זורע בנו מצוקה, הוא גורם מפח נפש, שהרי מיד ביקיצה פורח הטוב ומשייר אחריו משקע של עלבון וקוצר־אונים. אין צריך לומר שמראין בישין של החלום תקפם עומד לאורך רגעים או שעות גם במוצאי החלום. הקשה שבחלומות הוא זה, שהאדם נראה בעיני עצמו מזוהם, מלוכלך, מנוול, קטנוני וקבצני. אבל כלום אין הוא נמצא מושפל בה במידה, כשהוא מופיע לעצמו בחלומו עוטה הוד והדר, חכם מופלג, נואם חוצב להבות, נישא על כפים או עשיר השוכב על דינרי־זהב, גורף מטבעות ככילי? חלום כזה הוא שגעון הגדלות. ואם תמצא לומר, כל חלום הוא מעשה שגעון.

… רזי לי, רוב חלומות הם יריקה של שר החלומות לתוך הצלחת בה אנו אוכלים נזיד־עוני שלנו.

… היה גשם שוטף ואני בביקתה בירכתי היער. אבל זה לא היה אני, אלא אחר, ובכל זאת, כנראה, אני. נשמעה דפיקה על הדלת. קול התחנן: אנא, אנשים טובים, פתחו לי. גשם שוטף. קול מבפנים השיב, הקול היה שלי ולא שלי: אל תדפוק. אין כאן אנשים טובים. אין כאן איש. שוב התחנן הקול: אבל אתה איש המדבר אלי. אנא, רחם עלי. אני הלך. תעיתי ביער. נרטבתי מן הגשם. הכי לא אח אדם לאדם? קול מבפנים: מאסתי באדם. מאסתי גם בעצמי. קול ההלך מתחנן וגם גוער: העת היא לליצנות? מבול בחוץ. כולי רועד. הכי לב אין לך? קול מבפנים. הפעם היה הקול בהחלט לא שלי: כן, לב לי והוא אכזר. ההלך דופק על הדלת בחזקה: פתח ואם לב אין לך. אינני שודד, לא גזלן. אני איש ישר. קולי שלי: אבל אני אינני ישר. אני גזלן. ההלך בתחנון מהול ברוגז: אתה ליצן. לא ייאמן. אדם מתאכזר להלך הרטוב עד למוח העצמות. הכי רחמים אין בלבך? הכי אינך בן אדם? אני – זה היה אני, אני בהחלט – אל תקרא בשם אדם. זה גועל. הכי לשם מה נחבאתי לי פה בביקתה שביער? שלא להסתכל בפרצוף־אדם. ההלך: פתח! אני: לא אפתח! ההלך: אתה רשע. אני: כזה אני. ההלך: אבל עשית לך שם של צדיק. אני: שיקרתי, רמתי. גנבתי דעת. ההלך: פתח! אני: לא אפתח! ההלך: אם לא תפתח את הדלת, אנפצנה. אני: אם כן אתה גזלן ואני מפחד. ההלך, שקולו נשתנה לפתע וצלצל באזני כקול איש נודע לי, ששמו נשתכח ממני ומעי המו לו ברחמים: אינני גזלן… אני הלך חלכה, רטוב ורועד מקור. לצון חמדתי באמרי לך שאנפץ את הדלת. רחם נא על איש נודד בדרכים… תן לו לחמם מעט את עצמותיו הרטובות. אני: רחם גם אתה עלי, איש אין־רחמים, ולך לך מכאן. אכזר אני. את הדלת לא אפתח. אמור לי שקץ אשקצך ולך לך. ההלך בקול חזק וצוהל: מסכן שכמותך. אף זיק רחמים אין בלבך. אף לא זיק? אף לא… הלא טוב גשם שוטף, מבול, קור מקפיא עצמות, מלשבת תחת קורת־גג עם חדל־אישים שכמותך. לאחר כך ראיתי את עצמי מהלך בדרך תחת הגשם השוטף יד ביד עם ההלך הזר. אף לאחר יקיצתי רעדו עצמותי.

זה היה חלומי היחיד, בו שר החלומות התעלל בי רק בתחילה ולבסוף גמל לי גם טובה.

… פגשתי את שני האחים זלמן וקלמן מהלכים ברחוב זה מאחורי זה. גילם בשנות העשרים. זלמן הבכור וקלמן צעיר ממנו בשנתיים בערך. אף על פי כן צועד קלמן תמיד הראשון וזלמן מאחוריו, בעקבותיו. תמוה הדבר בעיני, אבל כך הוא. מעסיקתני גם הקושיה: למה אינם מהלכים לעולם זה בצד זה? הילוכם מהיר ומבטיהם דרוכים, משל הם בשליחות. יחפים הם בין בימות החמה בין בימות הגשמים. קלמן אינו משגיח במה שמסביבו ואינו נפנה אפילו לרגע לכבד מי שהוא במבט או במענה־לשון. זלמן חברותי יותר אלא שאינו עונה כשהוא נשאל, אבל לפעמים פותח בדיבור להודיע, למשל, לפלוני מן העוברים והשבים, שהיום שרב, הבקר עגנה אניה בנמל או שנזדמן לו לראות היום לוויה של מת. היום לאו דווקא, שכן לפי כל הסימנים מושג הזמן נשתבש אצלו והיום משמש אצלו גם לתמול או לכמה תמולים לפני כן. אף על פי שהם אחים לצרה, לעוני, לרעב, ליחפות, ליתמות – אבא ואמא מתו עליהם בקטנותם ומאז נעשו דיירי הרחוב – אף על פי כן נבדים זה מזה במזגיהם. קלמן מראהו קודר, נזעם, מופנם, מובדל, מראה יחידאי לו, דבר אין לו עם האדם. כיוון שמרגיש מבט בוחן עליו, מיד מפנה עורף לבעל המבט. הוי אומר: במחשבה תחילה מתנכר לבריות ונרתע מקרבתם. משמע, הוא בעל עיון־מחשבה. כל פעם שאני מכוון כנגדו את מבטי, הוא מפגין כנגדי את פרצופו בהעויה של סלידה ובחילה. פשיטא שאין הוא באהבת הבריות. קרוב יותר לומר, שהוא בשנאתם. זלמן הוא לפי כל הסימנים בעל מזג רך ונוח, נוטה לעליזות ולהתערבות עם הבריות. אמנם, הוא נתון להתקפות של עצבות ומרירות, אבל הן אצלו בגדר עננים חולפים. החיים המרו לו, אבל הוא איננו מר נפש כלל וכלל. לפעמים מתפשט על פניו חיוך ארוך, רחב, כפול, כן, כפול, כדרך שיש סנטר כפול. נוטה אני לסברה, שכפילות־חיוכו באה כדי להוציא ידי חיוך את אחיו הצעיר, שאינו מחייך לעולם. עתים זלמן מכוון כלפי המתקהלים עליו ועל אחיו מתוך סקרנות קריצת־מבט שובבה, קונדסית, ליצנית, המתפרשת אצלי כאילו הוא עושה על ידיה קנוניה עמי כנגד הסקרנים ואומר: הרי אנחנו שנינו מכירים בבריות הללו שהם שוטים גמורים.

מסתבר, אין חידה, שאין פתרונה מזומן לך ביום מן הימים, והוא עשוי להיגלות בהיסח הדעת דווקא. תשובה מניחה את הדעת על פליאותי בפרשת זלמן וקלמן ניתנה לי היום בפי זלמן, אם כי כשעברתי על ידו לא נפניתי כלל להביט אליו. כבר התרחקתי ממנו כמה פסיעות אך הוא רדף אחרי והדביקני. אותה שעה ללא שאלתיו סח לי כך:

– כסבור אתה, שדעתי אינה שפויה. אבל זו היא שטות, חביבי, שטות. קלמן אחי הוא לא עלינו קצת… – והוא הורה לי באצבעו על מצחו – ולפי שהוא משוגע אז גם אני עמו וצועד אחריו, שיהיה לו חבר.

הצהרה זו נלוותה על ידו בקריצת־מבט שובבנית וקונדסית כאומר: אנחנו שנינו, חביבי, מבינים ענין זה כדבעי.

החיש את הילוכו להדביק את אחיו הצעיר שהפליג ממנו הרבה, כדי שלא תתקפח החברותא שביניהם.

… כמה וכמה סוגי־גאוה יש, הנואל שבהם הוא הגאוה על יתרון־הכשר שכלי. השכל הוא הקנין הרופף, הקיקיוני ביותר. אף הבריאות והעושר צפויים להפסד, אבל הפסדם בא על הרב קמעא קמעא. אין זה שכיח, למשל, שאדם יאבד את כל ממונו או את כל בריאותו בבת אחת. על הרוב ניתנים לו סימנים של אזהרות ואתראות: אם תרעיב את גופך או תפטם יותר מדי את כרסך, תמיט עליך חולי; אם תניח את ממונך על קרן הצבי ולא תנהל את עסקיך בישוב הדעת, תבוא לידי פשיטת־רגל. שומע לקח זה ינעם לו. שומר נפשו מבזבזנות בכסף ובזלילה יכול שיימלט מן הצרה. אולם אין אפוטרופוס לשכל ואין לנו פלא יועץ למלטו מן התמוטה. סבורני שהטירוף בא תמיד במפתיע, כרעם ביום בהיר.

אין חכמה ואין תרופת־מנע כנגדו. אדרבה, כל הבא עליו בתחבולות, בהערמה, בראיה מראש, כמוני, למשל, נזקו קרוב יותר. אין ערום ובעל תחבולות כשגעון. יכול שבעל דעה צלולה לגמרי, מוחזק אצל הכל כחכם, והוא באמת בר־דעת, השוקל תמיד בשכל הישר, כמוני, כן, כמוני, ובכן, הוא מי שהיה חכם כל ימיו, חכם תמול ושלשום, אף חכם גמור היום… כן, עד, נגיד, שעה שתים עשרה בצהרים, מכאן ואילך הוא יוצא פתאום, בהרף־עין ממש, משורת המיושבים, כדרך שביום בהיר בשחקים פורץ לפתע גשם חזק. ברגע כמימרא נתעטפו השמים בעבים, ברקים ורעמים ומבול שוטף. וזהו. הוא שאמרתי: אין השכל כלל בגדר קניין. הוא פקדון. כיוון שאינו כלל של בעליו, מה מקום להתגאות בו?

… אילו הכוח בידי הייתי מוחק מן המלון את צירוף המלים חסר־דעה. אין חסרי־דעה. כל שכן שהמטורפים אינם חסרי־דעה או נטולי־שכל. אדרבה, אין אדם יוצא לשגעון אלא מתוך חריפות שבשכל. מטורפים רבים מופלאים בשנינותם ומדהימים בסמוכין, הנדרשים על ידיהם בין פרשיות, רחוקות לכאורה זו מזו, והמעיין ימצא לאחר בדיקה מדוקדקת גזירה שווה ביניהן. לדידי רק שפויים למחצה באים בטענה מה עניין שמיטה אצל הר סיני. על פי האמת אין כלל שני דברים, ויהיו רחוקים ונבדלים זה מזה כמה שיהיו, שאין ביניהם איזה צד השווה. רק בני אדם רודפי־בצע, פקחים להרע, שאין להם בעולמם אלא בקשת התועלת, יחסי משא ומתן, מקח וממכר, אינם מוצאים שום נקודת־מגע בין האבן, למשל, ובן עטיני הפרה, משום האבן אינה שותה חלב, או בין שלמה המלך לבין קבצן מחזר על הפתחים. אבל יכול, שאבן שותה חלב ושלמה המלך סופו להיות פושט־יד. כל הדברים נוגעים זה בזה ולוים זה מזה. אומר אני בשכל צלול, צלול לגמרי: לעולם הדין עם המשוגעים בצירופיהם ובצירופי־צירופיהם. לדידם אין דבר נמנע מן המציאות. מן הארובה מיתמר ועולה עשן וגם החוטם בחרונו יעשן. מכלל שהחוטם הוא ארובה, כפי שסח לי אחד מידידי הבלתי־שפויים.

… קלמן הוא בעל מרה שחורה, כי הוא יוצא דופן, אבל רוב מטורפים נחת־רוח זרועה בפניהם ודעתם בדוחה עליהם. הרבה טרחתי למצוא הסבר לכך. אם איני טועה הגעתי לשורש הענין. אני לשיטתי: משוגעים בעלי־שכל הם, ולא עוד אלא ששכלם עומד לשמשם בשקידה יתירה. אולם אין הם מקבלים את מרותו עליהם ואין הוא מוחזק אצלם כפוסק יחיד. הואיל ואינם כפופים לו, אין הוא מדביק אותם בעצבונותיו. השכל לפי טבעו עצוב, ספוג מרה שחורה. הוא רואה את הנולד. ראיית הנולד היא ראיית מלאך המות פנים אל פנים. השכל הוא אחיו הקטן של מלאך המות. כל הפורק מעליו עול השכל, נגאל מן העצבות ומרה השחורה. מכאן, סבור אני, תוספת הבריאות ועודף המרץ, שהמשוגעים מצויינים בהם. השכל מתיש את הכוח.

… הציצו בפני המטורפים היטב־היטב ותראו: בפרצופו של כל אחד מהם הוצקה איזו דעת סודית. המשוגע הוא איש הרזים. משהו ידוע לו, שאין לאחרים מושג עליו ואין הוא מוכן לגלותו. לא, לא, אפילו תכתש אותו במכתשת לא יגלה. יכול שאם יסיח את הדבר הסודי, הרובץ עליו כמועקה כבדה, ירווח לו, ואולי יירפא לגמרי, אבל הוא לא יסכים בשום פנים ואופן לקנות את רפואתו בגילוי־סודו. זהו העניין. אין מגלים כלום מכבשוני הנפש. השגעון יורד ונוקב תוך כבשוני הנפש. אין מגלים. גם אני, המסיח את עצמי על הנושא הזה הרבה, עושה הקפות ועקיפין ועיקר שבי, שורש המועקה שלי, איני מגלה. אי אפשר. אי אפשר לדלות מתוך המעמקים את השורש ההוא, פורה השגעון, כשם שאין אדם יכול להגביה את עצמו בבלורית־ראשו… וכלום אני, המושך בקולמוס על הדפים האלה, אינני מושך עצמי בבלוריתי?

… איני אוהב עינים. הנני סולד מהן. הן שורטות את הנפש כצפרנים, דוקרות את הלב, נוברות בתוך הנשמה. איש את רעהו במבטו חיים יבלענו. את הברואים שבשרם טוב למאכל נגרוס בשנינו, אך את הנברא בצלמנו אנו לועסים במבטינו.

… כשמש המשתפכת מבעד לחלון במראה האור, כך משתפך אלהים לתודעתנו בתחושת הזמן. חלקי הזמן הם קרני השמש האלהית. אנו תופסים את האלהים בקרניו ואיננו יודעים.

… רזי לי. שמש ושור אחד שרשם. קרניים לשור וקרניים לשמש. שור הוא שור, הבטה, שמש היא עין.

… במדרשי־לשון צפונים גופי־חיים. הלשון היא בית הגנזים של פלאי־טבע ושל דברים העומדים בכבשונה של נפש.

… ואולי אין כלל חלקי־הזמן, אלא כל חלק וחלקיק ממנו הוא השלם.

… לפתע, לפתע פלחני ברק של חדוה ללא מצרים, ללא זמן, ללא תבונה, ללא קורטוב דעת אנושית. אפפתני בלימה ללא פחד, ללא חרדה, לא הייתי כלל אני, כאילו לא נוצרתי. אי שם בירכתי־תודעתי הבהב שביב־חברות עם היש, הייתי־ולא־הייתי. דוממתי. בוודאי יצאתי מגדר כלי ונהייתי למה שמשתפך מעצמו. כדי שניה או דקה שמעתי משק דק מן הדק. ריח ניחוח נישא מאפסי־מרחקים. מתיקות שטפתני. נפשי שטה באין־סוף. וכששבתי אל ההקיץ נצנץ בי הגיון: כדאי לשאת בסבל ימים ושנים תמורת רגע של אושר שמימי כזה.

לאחר כך הגיתי בענין זה מתוך דעה צלולה לגמרי: הנה עברני האור הגנוז, השפע המתוק. נגלה אלי היש הטוב. הוא יש. היש, היש, הזה, בנו הוא ונסתם מאתנו. לבי בכה על מה שפקדני לרגע קטן ונחטף ממני, כתינוק הבוכה מלב דוי על צעצועו שנשבר לרסיסים.

אמני המכחול, בני כל הזמנים, נתייגעו במיעוט חלבם ודמם צייר גוון־בן־גוון מן האור השפוך ביקום, כל אחד בדיוק, כפי שהוא נראה לו באיצטגנינותו, ומה מעטה הברכה שראו בעמלם. מה כוח אנוש לבטא בניביו הדלים אפילו בבואה דבבואה מאותה הארה נאצלה, הפוקדת את הנפש ברגע סגולה כחסד ממרום? חכמי־חן לריק כילו את כוחם לדלות מתוך גנזי־רוחם רמז שברמז מנהורא מעליא, אשר יגונב אליהם לכהרף־עין כברק־די־נור. בושתי וגם נכלמתי, שסבלנותי עומדת לי לתאר מפעם לפעם את הסבל והמצוקה המעיקים עלי ולחשוף, ולו רק לפני גליון הנייר, נגעי־לבי ומיחושי־מוחי, כל חולי וחלאה בי. כל חזות קשה. אבל קצר־אונים הנני לפרש אפילו מקצת שבמקצת מחזיוני האור והחדוה ותחושות האושר, הפוקדים אותי לרגעים, ויהיו נדירים כאשר יהיו. טורח אני לתאר כמידת יכלתי את היתוש העומד על סף־מוחי ומתנכל לבלבלו ולסכסכו בעקיצותיו. כיוון שהנני בא לשמש פה לצפור גן־עדן, המקננת במדור החשאין שלי, הריני נעשה אלם אין לשון.

… צא וראה מה בין השטן לבין מלאך השפע הטוב. השטן, המחבל בברואיו, נותן להם כנגד זה כוח הדיבור וכשרון הציור לצעוק אוי ואבוי ולתאר בצבעים חיים ורעננים את כל ילדי המצוקה, כל אשר רוחו הרה וילד אותם. השטן נדיב: מכה ונותן לבכות. את קרואיו הוא מאכיל רוש ולענה, אבל גם מתקין להם סמי־הקלה, קינות, גניחות, דמעות מלוחות, כשרון התיאור, אשראה של שפך־שיח, תפילה ותחנונים, ואילך מלאך הטוב מהמם לעתים בשפע אושר ושמחה, הנעלה תמיד בכוח מכוח הביטוי האנושי. לכן הטוב, שאינו בא לידי פורקן ההבעה, מצטבר בפנים הנפש ואף הוא סופו נעכר ונהפך לסבל, לכאב מוצץ, לכליון־נפש ולכוסף שאינו בא לעולם על סיפוקו. מלאך הטוב הוא כילי.

… שוב נצנץ בי מדרש־לשון: גיל הוא בזמן. גיל הוא בנפש. מכאן שאף הזמן בנפש. ומן המשוער, שהזמן הוא מקור השמחה. ולמה הוא נוטף עצבות ללבי? או כי הגיל לאמתו ביציאה מגיל הזמן?

… ואולי מסוגל יהיה האדם בבוא העת לפוצץ לרסיסים את קנקן הזמן ולהסתכל במה שיש בו, לקפוץ מתוך הרשת, להמריא מעל לימים ולשנים. או אז ימית בנשיקה גם את ילדי הזמן: את החרדות, הפחדים, הדאגות והיסורים ואף המות ייבלע.

… רצוני לשוחח עם עצמי על המיתות הקטנות, המתרחשות אצלי לפעמים, אם כי איני מוכשר לתאר אפילו אחד מששים מאותה התרחשות. אילולא מאוסה עלי החויה הנדושה, הייתי אומר, שזוהי חויה של התמותתות או של התאפסות והתבטלות מן המציאות. ואולי זוהי קפיצה לתוך ספירת־ביניים, שבה ההיות והחדול משמשות בערבוביה. הישות מתה ורק חוש אלמוני ער, היודע את המיתה, ולא את המיתה, אלא את האינות, את האי־היות. אולם המונח ידוע אינו הולם כלל את הדמדום החלומי ההוא, המרחף בין היש והאין, שהרי הידיעה היא לעצמה קיום. וכאן הרהורת, שאין בה משמעות קיום ולא מפעולת ההתאפסות. אין בה שום פעלתנות, אף לא פעלתנות של התפשטות הגשמיות. היא גדר נפישה גמורה, נטולת הריכוז, כל עיקרה תפזורת כחופן גרעינים ביד נעלמה על פני מרחבים לאין־סוף. אילו אני אומר דביקות או עליית נשמה הייתי מפקיע אותה התרחשות מפרטיותי הגמורה ומבראשיותה ונותנה עניין למצבים נפשיים כלליים המשוטטים, שצויינו במלים סתמיות ונעדרי־משמעות השגורות בפי הכל. שוב רואה אני שאין כל אפשרות לתאר שום התרחשות נפשית, שהיא לעולם אישית, פרטית לגמרי. מעורה במקום יחיד ומיוחד ושזור ברגע יחיד ומיוחד של הזמן. ואילו התיאור הוא במלים כלליות, שאין בהן לא מטבע המקום ולא מצבע הזמן. לאולם אין הכללי חופף את הפרטי.

יש התפתחות באישיות, הנוהרת בכיוון ההתרחקות מן הכללי אל הפרטי בתודעה ובתחושה, בבחינת הערכים ובזיקה לדעות ולדברים שבטעם, עד כדי ניכור גמור ליתר הבריות ולתלישה מתוך המערך הכללי. התוצאה היא, כמובן, בדידות. אבל אין זו כלל הגדרה ההולמת את הפרטי לגמרי. הפרטי אינו בודד, שכן הבודד נתון בזיקה אל הכלל. אף ההתנגדות היא זיקה, כשם שאף היריב הוא איש־ברית. רק שכנים עשויים להיות בני־פלוגתא, לפי שעלולים להסיג איש את גבול רעהו. שתי רשויות יש: רשות הרבים ורשות היחיד והן גובלות זו בזו. הואיל וזו רשות ואף זו רשות, יש מן הסתם קו השוה ביניהן. הבודד הנתון ברשות היחיד שלו אינו עקור כלל מרשות הרבים. אדרבה, צמודה עינו לה ודעתו עליה, אף דולה הוא מתוכה. יש בודדים, שכל משאביהם נתונים ברשות הרבים. ולא כן הפרטי, שאינו כלל בעל־מיצר לרשות הרבים ואינו נתון עמה בשום יחסי־גומלין, הבנת־גומלין או סתירת־גומלין. הוא שרוי בניתוק גמור מן הכלל ופרוש בהחלט מן הציבור. אלהי הציבור אינו אלהיו ומושגיו אינם מושגיו. רשות היחיד נתונה גם כן ברשות הרבים. לכן אף הבודד, מאחר שרשות היחיד לו, ממילא לו חלק ברשות הרבים והוא מעורה בתוכה. אולם הפרטי אין לו כלל רשות היחיד, שאין הוא אחיד עם עצמו, אלא מופרט ללא הרף ובכל התפרטות חדשה הוא כביכול נולד מבראשית. ממילא אין לו שום אחיזה ברשות הרבים. לא בודד הנהו. הוא ערירי; לא אחד האדם, אלא יצור ללא מאדם הדין.

בשחרות־ימי כל פעם שהייתי קורא את הכתוב “ונכרתה הנפש ההיא מעמיה” היתה נכנסת בי חלחלה. לא ידעתי פירושו של הכתוב, אבל בת־קול של צליפת־מגלב עלתה אלי מתוכו. ניחשתי שתוכו רצוף קלון־אנוש ודראון־עולמים, על חטא שאפילו יסורי הגיהנום לא יוכלו למרק אותו. השתתפתי בצערה של אותה נפש עלובה, שנגדעה מעל עץ החיים ותקנה לא תהיה לה עולמית. כן, יש כרת. נאום איש־כרת.

מעלה אני רעיון זה במחשבתי ללא אימה, ללא הרגשת צער על התפרטיותי ועל אבדן חלקי בנכסי הכלל, במושגיו, בהערכותיו ובטוב־טעמו. עולמו אינו עולמי, השקפת־עולמו לא כל שכן שאין היא משלי.

… תחושת השגעון צפה ועולה מגנזי־ישותי ומאיימת עלי בהתמוטטות המערך השכלי, אבל אין בי שגעון הגדלות. גלוי וידוע לפני, שאף על פי שהנני נבדל, איני בחיר, לא יחיד־סגולה, לא איש מרום המעלה ולא תפארת אדם, לא מזג־תכונות וחיבור־יסודות מופלא. אדם זוטא אני, גרגיר קטן בעפרות הדורות, לא ראשון ולא קדמון, אך שונה. כל שונה שנוא. שנוא הנני גם על עצמי. אי אפשר להיות שונה. חפצי להיות מעורב, בטל ומבוטל בהמון. אולם איני יכול. ואולי על חטא שאיני יכול להיבטל בתוך קהל־אדם הנני נענש בהתבטלות לעתים מן המציאות, בגילוי רגעי של שכינת האושר על מנת להיגרש חיש־מהר מגן העדן, להתייסר לאחר כך במפח־נפש ובצער הכיסופים לגן עדן האבוד.

… וי לי מן הטלטלה שברוחי ומשוטטות־נפשי. הנני נקלע ברוב העתים מתחושת־אושר ללא מצרים להרגשת־דכדוך לאין־פשר, נופל מאיגרה רמה לבירא עמיקתא. אוי לי מן הגיאות ואבוי לי מן השפל. השבוע והרזון ברוחי מכים אותי בשדפון. הכל מתרחש בקרבי כמכת־ברד. נבזה ונמאס אני בעיני בין בטובה ובין ברעה. פרצופי בראי מעורר בי חלחלה, סולד אני מצלמי, מגרמי־גיוי, מראש־יצרי, מרגזי ומעצבי, מתשוקותי הנקלות, משמחתי הארוגה קורים קיקיוניים, מרעבוני ומצמאוני, מחשקי החפזיים, מרהב־גופי ומרפיון־רוחי, מכיחי וליחי, מהמיית־מעי, מהצטרכויותי שאינן פוסקות וממחסורי, שאינם באים על סיפוקם אלא לרגע קטן וחוזרים וכופים את עצמם עלי בלי הרף. ילדי־מריי מציקים לי וצועקים אוי ואבוי שנבראתי. ממעמקי עולה קול־בכי: לא זו הצורה הנאותה לי. עוול נעשה לו לאדם שיצא מתחת ידי בוראו בצורה זו.

אני כותב זאת ואיני יודע אם יש מבין לי. כשם שכל מחלה בגוף פרטית לגמרי, כך הוא המיחוש שבמוחין. אף אם נפש אוהבת ואהובה לך, הכי תוכל לתנות באזניה צער הזמן. לבדך תישא ותסבול. לבדך.

… הדעת היא מקור כל מגרעת. הואיל והאדם יודע זמן, הוא משתמש בו ותועה בדרכיו. בעלי החיים, שאין להם דעת ואינם בחשבון, אינם זקוקים לשעונים. הם מחוננים בחוש בינה לעתים וצועדים עם הזמן. הם כביכול מקופלים כעוברים בתוך מעי הזמן ושומעים את פעמיו מהמונו של עולם, החוגה מבשרת את האביב, השכוי מפלל את היום. העטלף מנחש מועדי הלילה.

… אומרים שבמחשבתו של העולה לגרדום צפים ונסקרים לפניו בשהות קצרה כל מקרי־חייו וכל הקורות ברוחו, ששימשו אבני־פינה בבנין־אישיותו. אין סברה זו עומדת בפני ההגיון, אבל יש בה בנותן ענין כמשל וכסמל, שלא כל יחידות־זמן, שווה לתכולה. יש רגעים רזים ושמנים, דלילים ודחוסים. יש שעה שתוכה כברה ויש שעה הרת־עולם, מפיקה אותות כזיקוקין די־נור, המבשרים בריאה חדשה. יש שעה קצרה, הכורעת ללדת תקופה ארוכה או להוציא מקרבה חורבן גדול. בשעת־מפנה החכמים מתהלכים נפעמים ונדהמים, מוכי־תמהון, ואף רבים מן ההדיוטות הוזים חזיונות ומתנבאים לקץ הממשמש ובא. תחושת הקץ היא סימן לראשית חדשה. וכי אין קרבת הקץ המפעמתני לעתים, קץ עצמי, אות ומופת, כי חדשה עתידה להתחולל בי ורוחי התועה תצא ממדבר הזמן ואירפא מחליי הנפשי?

מותר האדם מן הבהמה הוא ביתרון־הכשרו לישא בסבל ובעודף־מרצו ליצור יסורים יש מאין. כל יצור שנפגע הוא לבדו לקה, ואלו אדם הלוקה בגופו, לוקה גם בסובב את גופו והבא בקשרי־זיקה עם רוחו והגיונו. כל מכה בו היא בת כמה וכמה מכות. השרוי בצער, כל העולם מתאבל עמו. הוא בוכה. אף כתלי־ביתו בוכים, קרוביו מנדבים לו דמעות, כלבו נובח בעצבנות, הבריאה כולה עוטה שחורים. גרגיר־צער אנושי מביא רבית ורבית של רבית. חוש הנצח, חלק אלוה ממעל, הגנוז בנו, קללתו מרובה מברכתו. הלב האנושי קשור בטבורו ללב תבל, ולכן משמש הוא ספוג לקלוט ברגע אחד אנקות ואנחות, הנשאות מלבבות רבים של אנשים החיים עמו בזמן הזה ושל בני דורות רבים אחרים. כשם שהעין רואה זיקוק של כוכב שנפל והתפוצץ אי־אז בעבר הרחוק, כך האוזן שומעת שוועות מעונים, בכיות ויללות של נעלבים, שהצטברו בחביון הקדומים. אין דבר אבוד בטבע. אין הולכים לאיבוד שום רסיס־דמע, שום גניחה ושועה נואשה או זעקת־מרי. כל קול קורא במדבר וצעקת־אין־אונים נישאים כרעמים ברחבי העתים ופולחים לבבות. אולי האבדן אובד, אבל הבכי על האבדן אינו עובר ובטל, אלא נחקק על לוח העתים ומצעק עד לכסא הכבוד. זו תקותי, זאת אמנותי, זה חפצי בכך אני חי והגיון זה יתנוסס במחשבתי ברגע גסיסתי. אילולא רעיון זה, הפוקדני לפעמים בעצם דכאוני לא הייתי מסוגל כלל לישא בסבל הקיום, הייתי קורע את עורי מעל בשרי ומכבה אור־חיי.

נשמת האדם היא צלוחית של רעל ומוחו נחל־בליעל.

… צרה יתירה באדם, שהוא בעל קנינים. לבעלי חיים יש צרכים, מחסורים, סיפוקים, אבל אין להם משלהם כלום. כל שלהם הוא הם עצמם. ולא כן האדם, שיש לו משלו וכל שלו הוא כמותו. הוריו, צאצאיו, קרוביו, נכסיו. כיוון שהוא לוקה, כל שלו לוקה. כלבו של עני ואביון נראה גם כן עני ואביון. סוס הקבצן מעורר רחמיו כבעליו. חכמת המסכן בזויה. אף החכמה היוצאת ממקור השכל הדלוח, היא חסרת־דעה. ראיתי מטורפים, שפיהם מפיק דיבורים שנונים, הנוקבים ויורדים לתוך כבשוני הדברים, ואף על פי כן אינם יוצאים מכלל מטורפים, ולא עוד אלא שפקחותם היתירה היא הדרבן לשגעונם. המנוגע מנגיע כל מה שבא עמו במגע. לכן חייב אדם לקבל על עצמו בנדר, שלא לחשוף את נגעי־מוחו כהויתם.

… עזה תשוקתי למלט מעל מוחי את הרעיונות המוזרים, הטורדים אותי שנים רבות. יש בי מלאי של הבאי. גם לשכל יש מצפון משלו. לא אוכל עוד לשאת זאת. באין ברירה אחזתי באומנות הכתיבה, אם כי גלוי וידוע לפני, שאיני במעלת הסופר. לא אכחד שאיני גם כן בפחיתותו. כלום מהו סופר? זה העושה בתוך נשמות זרות כבתוך שלו, ההופך את פגעי בני אדם חומר לסיפורי־מעשיות ואת כשלונותיהם לנושאים בדחניים. סופר מברך בורא מאורי האש על כל הדליקות, הפורצות במשכנות אנוש. העולם הוא בעיניו במה, החיים זירה, הכוחות הפועלים יצרים רעים, המאבק ראוה, הכזב מיטב השיר. כל מלגו הוא אצלו מלבר. אף רשות היחיד היא לו רשות הרבים. לגבי הסופר הרגשות הם מצרכים, הלבטים הנפשיים סחורות לייצוא, הקולמוס סכין הניתוח וכל איש מועמד לאשפוז בבית החולים, הנתון לפיקוחו. את המלים הוא מפריח כמכשף צפרים מתוך שרוולו; זיקתו אל הלשון, חלקנו ממעל, היא כמו לשפופרת הצבעים. המלים, הנסיכות הרעולות, הן לו פילגשות או משרתות, אפילו לא הגר הבוכה במדבר. אין הסופר מקדש את העולם אשה לעצמו. הוא שליח לקדש נשים לכל זולתו ואך לא לעצמו. הסופרים הם צוננים, אדישים, אנכיים, אנכיים עד לגועל, צמאי־כבוד ותאבי־תהילה, מפטפטים סודות, מאחר שאין הסודות שלהם אלא גנובים עמהם מאחרים. כן, הסופרים אינם של עצמם ואף חלומותיהם אינם שלהם. וכלום מהי ספרות? מלאכה. כל עיקרה מלאכה. צ"ט חלקים ממנה מלאכה, ואף מעט רוח הקודש שבמלאכה זו נעשה פלסתר, מתוך שאינה נעשית לשמה, אלא להתהדר ולהתפאר ואף להתעשר. אומר אני: מלאכה. מלאכה היא לחבר מלים, לצחצח סגנון, לעשות מטעמי־סיפור, להרבות מתח, לגרות את הדמיון בדברים שבינו לבינה, לעשות מסחר בפצצות־מין, להעמיד את חדר המשכב בגבהו של השוק. חמסי על הסופרים, המשרתים בכשרונותיהם את קהל־צרכנים. הם עשו את כל כבשוני הנפש לשוק של משא ומתן, הרגו את האדם הפנימי וחיסלו את רשות היחיד. את המלים גזלו מאתנו, את הלשון כרתו מפינו, כל השמנת של השפה לקחו לעצמם. את היסורים, קנינו הסודי של היחיד, שדדו, את עולמנו הנפשי עשו הפקר, פרקו מעלינו את כלי־זינינו, את מתנת הביטוי למלט מעל הלב את צערנו. הסופרים הוציאו הכל לתרבות רעה ואת הקדוש עשו חולין. הנה קראתי קצת דפים הכתובים כאן, בתוכם דברי על הסופר, ומוצא אני את שיחי חיוור, עמום, חסר־ישע. אין מלים בפי. את המלים גזלו מאתנו הסופרים. לא נותרו לנו אלא האלם הקולני, הצעקה הסתמית ההמיה הדלה או שוועת הטירוף.

שחקן חולה־אהבה אינו מסוגל לשחק על הבמה תפקיד מושלם של מאהב. חולה־נפש אינו מוכשר לתאר את חליו. אולם כל שלא בא בסוד חולי הנפש, אין לו מושג עלו ליתן בו סימנים. ספרות וחיים הם תרתי דסתרי. מי שמתו מוטל לפניו אינו יכול להנעים זמר אל מלא רחמים.

… רע לי. ובכל זאת טוב. כן, טוב. נחת לרגע קטן יש בה כדי לפרנס את הנפש לאורך שעה.

לרגעים מעלה אני על עצמי, שתפסתי את התוך, את תוך התוך. החיים הם טלטלה, תנודה רבתי. עיקר הוא החפץ, לא מחוז החפץ. רדוף אחרי קערת השמים, אחרי צב וארנבת, אחרי דבר־סדקית ובלבד שתרדוף. העיקר שתהיה בך נקודה מוצקה, שהיא נקודת העניין. כן, נקודת הענין, גרעין הכל…

… תודה למי שהתודה ראויה לו על כך, שאף על פי כן, כן, אף על פי כן הרשות נתונה להיות שפוי או חסר־דעה. אין אונס. גם זו לטובה. ברור שכל שהוא כך אינו יכול להיות אחרת.

שכלי עודנו צלול, אבל נפשי חושבת להתפרע, רוחי נעה ונדה. וכלום השכל הוא דן יחיד? בזוך־הגיוני מקשקש דג הטירוף. לפי שעה דוק דק של שכל פרוש על גבי הדג ועל הדוק הזה אני מהלך. אימה בי, שמא יבלעני דג הטירוף, כדרך שדג בלע את יונה.

שוב אני חוזר על נושא הטירוף, כלומר, אל עצמי. אין לי ברירה. חשק לי להפוך ולהפוך בו. הוא תורה גדולה, הצריכה לימוד. התודעה זורמת בקרבנו כנהר. שתי גדות לנהר. מכאן שכל ומכאן אי־שכל. מכאן הגיון, המשמש נרתיק לנסיון, לנוהג לנימוסים, לסדר העולם ולאורח החיים. ומכאן חשק הטירוף, הפורץ גדרים והורס סיגים, עוקר חוקים ובועט בנסיון. אין הטירוף כשל, תאונה, תקלה ומפולת, אלא תאוה עזה, יצר עוז לתמורה, צו מפקד מתהומה של נפש לפרוץ מתוך המעגל הצר ולפלוש או להסתנן למחוז הנעלם. המשוגע הוא סייר לתיאבון, מסתנן, גשש, מעפיל. אין טעם להתעלם מכך. כדרך שחוקרים עזי־נפש שמים את נפשם בכפם לשחר איים רחוקים, לכבוש מרומי החלל, להפליג אל מעבר לכדור הארץ, כך משחר השכל הנועז מחזות הטירוף הנסתרים. וכלום יש לומד תורה, שאינו מקיימה בגופו? צייד אריות נותן את נפשו על הצייד. חוקר השגעון חייב לצלול לתוך מצולות־נפשו ולדלות משם פלאי־נסתרות. תורת המעמקים, המתיימרת לרפא חליי נפש, לדידי, אין בה ממש. כלום מה עושים חכמי המעמקים הרופאניים? הם טורחים לחדור למעמקי נפשות זולתם. הם לעצמם חכמים, הם לעצמם חקרנים, משל מטמוניהם אינם תורמים כמעט כלום, חוץ מקצת חלומות בטלים, את סודותיהם שלהם אינם מפטפטים כלל וכלל. כנגד זה בולשים בשל אחרים, חולבים סודות מכבשוני נפשות לא שלהם. מעלים הם על עצמם, שמצאו מקל־קסמים, המפענח במגעו נוזלי הדלק שבנשמות. אם לחפש, יחפפשו בתוך עצמם, ינקשו במקלם על גבי עצמם, ירפאו את עצמם תחילה ולאחר כך אולי יוכלו לרפא גם את זולתם. לא, לא, אף לאחר כך לא יוכלו לרפא. אין לרפא. כל הבא לרפא מחליא. אין לרפא משום שאין החולה רוצה כלל בריפוי. הואיל והרופא בא על הלקוח שלו בהערמה, בא עליו החולה בהערמה כפולה ומכופלת. חולה־רוח הוא חכם מחוכם לטשטש את העקבות למחלתו. דבר זה ידוע לי, ידוע לי… ידוע לי. חולה רוח הוא איש המחתרת.

אורח מצוי הנני בבית המחסה לחולי־רוח שבעירנו. מהלך ובא אני לשם לא בשביל להתחקות על סדרי הבית ולבלוש את הכלואים בו. כל הצצה לשם צריכה להיות מכוונת להציץ לתוך עצמנו. כל היושבים שם אחינו הם, את חליינו הם נושאים, ואנו נושאים בסתר את חלייהם. אין בריא גמור. הם אחינו. אחים בנפש, אחים במוח.

… ראה פלא, חולים בגוף מפריזים על מיחושיהם. יש מהם, שמחלותיהם מדומות לגמרי. ולא כן חולי הנפש, שעל הרוב אינם מודים כלל במיחוש שמייחדים להם. “אילו היו כל העולם חולה כמוני” – סח לי היום בבית החולים אחד מדייריו הותיקים, “היו צריכים להרוס כל בתי המשוגעים וכל הרופאים למחלות הרוח היו מחוסרי־פרנסה”.

חולה זה מיודעי משכבר. הוא נאה, פרקו נאה וזקן לתלפיות לו. אף חיוכו מלבב. מבטיו אומרים כי טוב. לבושו נקי, נעליו מצוחצחות. הנימוס חותמו. כיוון שאני מתקרב אליו, מיד הוא קם ומקדם את פני בסבר של ידידות. עיקר עיסוקו אמירת תהלים. אין הוא אומר תהלים, אלא לומד תהלים, שר תהלים, וכששפתיו אינן מרחישות, הריהו מעמיק עיון בספר התהלים. אומרים עליו, שאין פיו ועיניו זזים מספר התהלים. תמה אני, אם התמכרות זו לספר התהלים יש בה משום סימן לחוסר־שפיון. אשר לי הריני גומר את ההלל על טוב־טעמו של איש זה, שבדק ומצא, כי יותר מרבבות ומאות אלפי הכרכים של ספרים ראוי ספר התהלים להתייחד עמו לכל ימות החיים בלב ובנפש. אין כמוהו לעוז־רגש, לשגב המליצה ולשכל הטוב, כן, לשכל הטוב. “אשרי יושבי ביתך” “אשרי האיש אשר לא הלך בדרך רשעים ובמושב לצים לא ישב” הם משפטים נאמנים, שהשכל הישר מחייבם בהחלט.

אולם קורא ותיק זה של התהלים, ספר התמימים והענוים, אדם מתוקן ומסודר מכל הבחינות, אורח־חייו נשתבש עליו במקצת על ידי אימה שנכנסה ללבו מפני בנו, העומד לרצחו. בן־יחיד לו, המטיל עליו אימה זו. ודאי הוא בידו, שבנו־יחידו מתנקש לו לערוף ראשו. בקרדום יערוף אותו. תחילה ישתה את דמו ולאחר כך ירסקו אברים־אברים. ואלא מה יעשה הבן ולא יכרות לו את הראש? אין הוא נוטה לדבר על כך עם איש, אף לא עם הרופא. ענין זה סוד כמוס אצלו. אבל פעמים בשעת־רצון מיוחדת הוא מפסיק לרגע באמירת תהלים ומגלה סוד זה באזני המזדמן אצלו אותה שעה. בשיחתו על כך אין ניכרים בו סימני כעס ורוגז. שום נימה של צער ותלונה אינה מבצבצת בדבריו. הוא מרצה על הענין בקול מתון ושקט, משל הוא מספר מעשה, שאינו נוגע לגופו כלל. האימה נצטמצמה בלבו ואין רישומה ניכר לא בארשת־פניו ולא בצביון־קולו. לא, אין הוא כאן שום צד. אף על פי כן הוא חוזר מיד לשינון פסוקי התהלים ובהטעמת אלו מהם, הסובבים על ציר הרשע הרודף את הצדיק ומבקש לבלעו, כגון “לדוד ריבה ה' את ריבי לחם את לוחמי… והרק חנית וסגור לקראת רודפי”… “יבושו ויכלמו מבקשי נפשי… יהיו כמוץ לפני רוח”… “יארוב במסתר כאריה בסכה יארוב לחטוף עני… אפפוני חבלי מות נחלי בליעל יבעתוני…” את קולו הוא מגביה במיוחד, בקראו את המזמור “לדוד בברחו מפני אבשלום בנו ה' מה רבו צרי רבים קמים עלי”… מתוך כך מזדקר לפנינו הטעם המיוחד לדביקותו בספרו של בן ישי; שיתוף הגורל בינו לבין דוד מלך ישראל. שני הבנים קמו על אבותיהם להכותם נפש.

… כלל גדול בידי, כל פעם שהנני סר לבית אחי חולי הנפש – ואני בא לשם לעתים מזומנות, נמשך ובא לשם בכיסופים – הנני מצמצם את תשומת־לבי רק על אחד מן האושפיזין ומסיח את דעתי בכוונה תחילה מכל האחרים המשוכנים במוסד. כלום לשם מה באתי לשם? לשם הזדהות עם אחי החולים, השרויים בצרה. לדיוקו של דבר, אינם שרויים כלל בצורה, אלא במיצר. כן במיצר. מכל מקום הם חולים. לדידי אין שום סיכוי לרופא, שהוא גופו בקו הבריאות הנפשית השלם, לרפא חולי הנפש. רק לחולי־נפש יש הסגולה להשפיע על חולים שכמותם מצד הריפוי, אם לא נקבל את הסברה, שכל חולה־נפש חשוך־מרפא. אני מהסס בדבר. יכול יש ריפוי לשגעון ויכול אין ריפוי. הנני מהסס. אף על פי כן בא. איני בא להמשכת השפעה או קבלתה. הנני מהלך ובא לפי שהנני נמשך לשם. רגלי מוליכות אותי. הנני מקושר בחוטים נסתרים עם חלכים אלה, פליטי משפחת האדם ומנודי הגורל. איני חומל עליהם. החמלה היא מידה מגונה. הרחמנות מאוסה. ואילו הרחמים הם רגש נאצל. בכלל הרחמים אהבה. אף נעלים הם מן האהבה, שכן האהבה מחייבת הגשמה והרחמים לאו. האהבה תלויה בדבר והרחמים כל הדברים תלויים בהם. הם יסוד האנושי. הרחמים הם התייחדות ודביקות. לפיכך בעל הרחמים נתבע ליחוד השלם, לדביקות ללא שיור להתמזגות. אפשר אולי לאהוב שניים בבת אחת, אבל אי אפשר לרחם שניים בבת אחת. פיזור הנפש ברחמים הוא מעילה, זריעת כלאים, עשיית שעטנז. מאוסים עלי בעלי החמלה הצדקניים המושבעים, הגומלים חסדים לחלכאים, הנוצרים חסד לעשות, למאות ולאלפים, ובביקוריהם הרפרופיים בבתי החולים, בבתי התמחוי ובבתי הסוהר, הנתונים לחסדיהם, מרחפים כפרפרים מנגוע־חולי אל משנהו או מעברין אל רעהו, לזון את סקרנותם בענוּת האדם, למצוץ מרירות בקצה המזלג מכל פרח של עוני, של חולי ושל כל צרעת אנושית אחרת, ולהסתלק משם בשובע־רצון, אף בשובע־רצון כביכול לגבי תהפוכות הגורל האנושי וצערם של הבריות. אולם כלל זה בידי: אין התייחדות אלא עם אחד, אין בינה, קל וחומר הזדהות אלא מתוך צמצום ההסתכלות וריכוז הישות על האחד. זה נוהגי. אולם היום בביקורי שם נשתבש עלי הנוהג.

פליאה היא, ואולי אינה פליאה. עוד אני עומד במחיצתו של איש התהלים, מבטי, הדרוכים לכאורה אל מעבר לו, מאוחזים ומדובקים באיזו הילה, אקרא לה שכינה או האצלה של אישיותו, כלומר, האישיות של מעלה – דעתי שלי היא שהתמזגות נפשית עם הזולת אינה עשויה לבוא מתוך הקבעת המבט בצלמו המוחשי, אלא על ידי הזדווגות המבט עם הצלם העליון שלו, עם ההילה או השכינה, המרחפת עליו והאופפת את סביביו. הבטה במישרים בפני הזולת היא לא רק פגם של נוי, אלא גם הטלת־מחיצה בין השניים. – כן, עוד אני עומד בתחומו של איש התהלים ומאוחז בו במיצוי הנפש, התקהלו עלי כמה מן האושפיזין האחרים, שישבו תחילה איש בפינתו מובדל לו ונעצו בי את מבטיהם בעיון סקרני. ראיתי בחוש, שהם מסתכלים בי במעין הבטה של קריבות נפשית, כפי שנוהגים לא בזר, אלא באחד משלנו. הכי כמים הפנים אל פנים כל לב אל לב, או כי מין את מינו מוצא על ידי אילו סימנים ורמזים סמויים מן העין? הם תבעו אותי במבטיהם להסיחם. גברת צעירה אחת שיסתה בי גם את חיוכיה הגנדרניים. אותה גברת צעירה חייכה אלי, ואילו מבטיה, המופנים אל הצד, היו נעוצים בתוך איזו נקודה סתמית, שריתקה אליה, כנראה, את התענינותה היתירה. שאלתיה: מה את רואה שם? לא נזדרזה להשיב ולא הזיזה את מבטה מן הנקודה הסתמית. כנגד זה חיוכה התרחב והלך, משל נבע ממטמוניות־רוחה מעצמו ומאליו ואצל בעידונו לסבר־פניה רוחניות רבה, שמקורה בשמחת הנפש ובאושר הזורח שלא מעלמא הדין. לבסוף הפנתה אלי לכהרף־עין את מבטה הזוהר והלחישה כלפי בקול סודי: “מה אני רואה שם? זבובים אני רואה שם”. ניתנה האמת להיאמר: לא היה שם זבוב ולא צל־זבוב. אבל מה בכך? כשאדם רואה זבוב, הוא רואה. וכשהוא רואה מלאך, הוא רואה. רואה אני צורך להעיר דרך אגב, שאף שדים רואים בני אדם, ולדידי השדים נראים לנו הרבה יותר מן המלאכים. אלא שמנהג הוא, קבלה בידינו מן הקדמונים, לבשר לעולם על הופעת המלאך ולהבליע בשתיקה גילוי־שד. שוב שאלתי את הגברת הצעירה, מתוך שקשה היה עלי ניתוק השיחה בינינו: “ומה עשייתך כל היום?” על כך השיבה מניה וביה: “כל היום אני עובדת”. – “איפה ובמה?” “מה שייך איפה ובמה? בכל מקום שיש צורך בי. אני מבשלת, אני תופרת… ויש גם ילדים”. – “לא נכון – נצטווח קול מן החבורה – היא כלל לא עובדת. היא עצלנית נורא. וילדים אין לה גם”. הגברת הצעירה עמדה על שלה: עובדת וילדים והכל. היו חילוקי־דעות, שהגיעו לידי ויכוח סוער במקצת. שאלתי את הגברת הצעירה: “ולמה אין את עובדת עכשיו?” – “למה?” – חזרה על שאלתי ופניה הביעו עיון־מחשבה, בחפשה, כנראה, אחרי נימוקים ראויים להתכבד והפטירה – למה ש… אין לי עכשיו שום עבודה ולמה ש… אני גם עכשיו עובדת, אבל לא בידים אלא פה… – היא הורתה באצבעה כלפי מצחה. – בראש אני עובדת". – “ואתה אינך רופא?” – שאלני צעיר ממושקף, שנעץ בי מבט בוחן והטיח בפני גליון־נייר זרוע אותיות עקלקלות ורצוצות. “לא, אינני רופא”. – “אם כך – סח בחיוך עקלתוני – אתה בן אדם ומבין ענין גם בדברים העומדים בחלונות הגבוהים. ועתה שמע. אני לך אקרא מה שכתוב בחיבור שלי ואתה תן אוזן. אני, מבין אתה, זקוק לעצה… דרוש לי חבר לפעול עמי בצוותא. אני פה על הגליון תכננתי, כפי שאתה רואה, תכנון נהדר, אדוני, אני בונה גשר ואני בונה היכל… לא מאבנים, מבין אתה, אדוני… אני בונה פיסת־רקיע ואני חופר בור… ושם אם יש שד, אני מגרש אותו. יש שם פעמים שד גדול והוא קטן עם כפתורים… הוא מכר שלי ואני מושך את ידידי מר שד בזנבו… רוצה אני לעשות לו קבלת פנים עם פעמונים. כן, עם פעמונים וחצוצרות ותופים וכתפיות… בהחלט עם כתפיות. ואז אם אתה תהיה חבר שלי אספר לך סוד, שאסור לדעת אותו – הוא הנמיך את קולו – ואנחנו שנינו נשב בארמון. אבל אתה תחילה צריך להגיד דבר מה לרופא שלי שיבוא עוד מעט”. – “מה להגיד לו?” – “תגיד לו, שאני לגמרי בריא ושיוציא אותי מבית־סוהר זה… ואם לאו אנשוך לו בקצה אוזן… את החוטם שלו אקצץ… משום שהוא איננו יודע מי אני. ואם ישחררוני מבית הסוהר הזה אז אנחנו שנינו נעשה מלחמה. נכון?”

… היום הייתי עד שמיעה לדו־שיח בין מר ר. לבין מר ד… בנוסח זה: ראית אמש את…? – כן. – הוא קורן. לא כן? – שופע אור. – מה שייך? שמש ממש. – הוא מואר ומאיר. כשנכנסים למחיצתו נכנסים לעיגול של אור. – ונעשה שמח. – בוודאי. – אדם טוב. לא כן? – כן. טוב ומטיב. אלא… – מה אלא? – אלא שלי קצת לא נוח בחברתו. – לא נוח על שום מה? אבל אם להגיד את האמת אף עלי אינו מחוּבב ביותר. – אינו מחובב. על שום מה? ואיני חושש כלל לומר על שום מה. על שום ש… – על שום שאורו השופע ממנו חזק רב מדי? – זהו, זהו. אור חזק עלול להכות בסנורים – ואי אפשר להסתכל בגלל אורו החזק בפניו, כשם שאי אפשר להסתכל בשמש – נכון דברת, חביבי. גם אני איני יכול להסתכל בפרצופו. פשוט לא נעים לי להביט עליו. – משום שהוא מרגיז. אבל במה הוא מרגיז? – אף אני שאלתי את עצמי לא אחת במה הוא מרגיזני. אך הוא מרגיזני. שמא תוכל אתה להסביר לי במה הוא מרגיז. – אם להגיון… כן אם על פי השכל… הרי אני אומר, שעל פי השכל… אני, למשל, מוכרח לסלוד ממנו… ואם אני נותן לעצמי די וחשבון על כך, הרי שכלי אומר לי, שאדם שמשי שכמותו הוא כל כך שונה ממני ומכל כיוצא בי, עד שאני מוכרח לשנוא אותו – רצונך לומר, חביבי, ובדין תאמר, אם אתה אומר זאת, שזה כלל לא מעשה בן־אדם להיות טוב כל כך ומאיר כל כך… להיות שמשי כזה… ללא כתם כל־שהוא… הוא הרי טוב מאד. וכלום אינך סבור שהיות אדם טוב מאד הוא ממש חוצפה? – חביבי, מלבי הוצאת את המלים. להתהלך זיותן⁶ כזה בין הבריות… זיותן אמרת… וזו היא באמת המלה ההולמת אותו. זה כלל לא בסדר להיות זיותן… ואילו כל האחרים… אלא מה… – מה אלא מה? – אלא מה שמאידך גיסא מניין לנו, שהוא זיותן באמת? שמא לאו דווקא… – ואני אומר לך לא שמא, אלא ודאי שאיננו זיותן. אין זיותנים. הכרתי פעם זיותן אחר. ומה נתברר? פשוט לא היה לו חוט השדרה. נכון, הוא לא יצא אף פעם מגדרו, לא רב עם איש, לא זעם, לא הגיע לכלל כעס… כולו דבש וחלב, טוב־לב ומאור־פנים. כן, כן, קרן. אבל זה היה משום שלבו לא התחמץ אף פעם בקרבו למראה עוול. הוא היה מחוץ, מחוץ לכל, כאילו שום דבר לא איכפת לו. – ואני איני חושש לומר, שאף על פי שלבי מתפתה לפעמים להתחמם לאורו של איזה זיותן, שכלי אומר לי, שכל זיותן אין תוכו כּבּרוֹ. לפי שאין זה כלל ממידת בשר ודם להיות קורן ומאיר בכל עת. לדידי בשר ודם הוא בשר ודם לעולם. בשר ודם הוא פעמים כך ופעמים ככה. כולנו ילדי הטבע ובטבע חלות תמורות החוזרות ונשנות. הנה שמש והנה עננים. הנה יום והנה לילה. הנה שמים בהירים והנה סגריר. הנה שקט שפוך והנה סופה מתחוללת. אגב, ראית פעם את הזיותן שלנו כועס או מתמרמר, מחרף ומגדף מי שהוא, מסיח באזני איש את צערו? וכי זה אדם? – לא, אין זה אדם. אדם עתים מחרף ומגדף ועתים מנבל את פיו. הוא פעמים מנוול ופעמים רשע מרושע.

מלכתחילה האזנתי לשיחה בדעה קרה לגמרי, אף מתוך החזקת־טובה להם, שהסיחו את עצמם במעמדי מתוך התגלות־לב. יצאתי פתאום מגדרי ומכל גדר־נימוס והטחתי בפניהם:

– אילו ניתנה לבן־אדם רשות להאזין לשיחה מלב את לב בין זוג־שדים, היה בוודאי שומע גם מפיהם משא ומתן מילולי שטני שכזה.

דברתי אליהם בלי קורטוב רוגזה בקולי, בכובד־ראש להפליא. פני־שניהם הביעו השתאות, שנהפכה חיש מהר לארשת־תדהימה ואף זו פגה לאלתר. תחת זאת קרנו פניהם בנהרה, המשתפכת כרגיל בפני מי, שפתרון־פתאום צף ועלה לפניו לתשבץ, שהעסיק את מחשבתו שעה מרובה. הם החליפו חוכות וקריצות־מבטים לגלגניות על חשבוני, כנהוג בין השניים לגבי השלישי, שנחיתותו פוטרת אותם מכל גינוני־נימוס.

… כמה סימנים לדבר, שלא אוכל עוד להעמיד פנים לאורך ימים כשפוי לכל דבר. פג ממני החשק להעמדת־פנים זו. שאין תוכו כברוֹ על כרחו יגיע במוקדם או במאוחר לידי תמוטה… רצוני שידעו כן, שידעו, מי אני ומה צפון בי. חובתי היא ואעשנה.

… זה שנים הנני מאחז עיני הבריות ושומר למשמע אזנים כל מצוות השכל הישר. ההסואה היא גורם לקורת־רוח ובה במידה עבודת פרך. שוב איני יכול, איני יכול. היטב אני מכיר בטיבי ואיני עושה שקר בנפשי, אבל הנני עושה שקר בפי, בסבר־פני ובחיוכי ובכל שיחי ושיגי. לא אוכל עוד להתחפש. תכלית ההסתרה להגיע סוף־סוף לידי התגלות.

אף הטירוף הפומבי הוא שליחות, יעוד, תפקיד.

רואה אני, שאין מנוס לי. אין מנוס. התחלתי להסתכסך עם הבריות בשל דברים של מה־בכך… של מה־בכך. באוטובוס ראיתי לפלוני יושב ומעשן, בניגוד לחוק, האוסר את העישון בכלי־רכב ציבוריים. הצצתי בפני שכני על ספסלי ועל הספסלים הסמוכים והכרתי בהם רמזי־סלידה ממעשה העברין. כולם הבליגו. אך אני פרצתי בריטון קולני. העבריין הגיב על מחאתי במבט של שאט־נפש ובחיוך לגלגני, שנוהגים במי שאינו כשורה. אף הללו מן השכנים, שרמזי מורת־רוח ניכרו תחילה בפניהם, שינו פתאום את טעמם ושיתפו חיוך לגלגני עם האיש, שהטיח בי פולסין של בוז. עובדה זו עוררה בי רוגז למעלה מן השיעור, שהיא ראויה לו, בשמשה לי בבואה נוספת להפכפכנותם של הבריות ולאפיים הבוגדני, לתכונתם הנפשעת להחליף הסכמים ובריתות לפי משב הרוח והצרכים הקטנוניים, ללא כל מוסר־כליות. כיוון שנמצא בחברתם איש, שנמתח עליו מצד בן־בליעל חשד של לקותה נפשית כל שהיא, מיד כולם עושים יד אחת לשפות לו מנה של בוז ולקיים מתוך כך את עליונותם עליו. כל בר־נש מתאווה להתעלות במה־שהוא והאיך־שהוא על זולתו והוא שמח כעל שלל רב, כשהוא מוצא בחברו מום. השפלת הזולת היא תאוות התאוות. אף מכך אני למד, שהתחפשותי סופה להיגלות גם נגד רצוני. הם יתפסוני בקלקלתי, יקרעו מעלי את המסוה. מידם לא אימלט. הלא טוב לעשות בעצמי את התגלותי תחת להניח להם את התענוג לשמש לי שושבינים בדרכי אל גרדום השגעון.

שוב היה מעשה, ראיתי פלוני ברחוב, שאכל בננה, זרק את קליפתה על המדרכה. לבי נקפני בחזקה למראה זה. גל של מחשבות צורבות עברני. הזורק קליפת בננה ברחוב לא די שאינו בדרך ארץ, אף אינו ביושר, לא במוסר־כליות, לא בנוי ובטעם הטוב. הוא עז ומחוצף־פנים. כיוון שעשה זאת בנוכחותי, הרי ירק בפני, ירק בפני כל הנברא בצלם. הרימותי את קליפת הבננה, רדפתי אחרי האדון המלכלך ותקעתי לו אותה בפניו. ההוא נעץ בי מבט כבפרא־אדם. ירק לצדי, כן, ירק, קרא לעזאזל והלך לו. בינתיים נעצרו לידי כמה מן העוברים והשבים והציצו אלי בתהיה. לא שאלו, לא חקרו כלום; בעצם לא ראו מכל המערכה רק את סיומה, שבר־נש טורדן נפנף כנגד עובר לתומו קליפת־בננה. לא שבעתי נחת מן המעשה. לא הייתי בטוח, שפעלתי כשורה. נוטה הייתי לסברה, שנהגתי כקונדס וכפרחח ואם תרצה לומר, כטורדן מועד. כוונתי היתה טובה. רצוני לתקן את הבריות, לעשות סדר, לפקח על המשקלות, לשפר את המנהגות, הדיבורים, היחסים והחיוכים. אבל היא הנותנת, החשק הגובר והולך לתקן, לעשות סדר, להעמיד דברים על מכונם, סופו להיות בעוכרי. ידידי הטוב מר… סח לי בפגישתנו האחרונה: מה אתה להוט כל כך לתקן את הרבים? לא תתקן ולא תשנה דבר. כנגד זה לעצמך תקלקל. לא החזרתי לו כלום. ובלבי חשבתי: זהו. רצוני לקלקל לעצמי. כן, לקלקל, לגרום לי צרות צרורות. הגיעה העת להוציא את המטורף שבי ממחבואו. איני יכול עוד להצפינו. איני יכול. הנני נחנק.

… כן, הנני מסתכסך עם רבים, לפי שהנני מסוכסך עם עצמי. אחזני בולמוס האיפכא מסתברא. חולק אני על כל דיבור, שאומרים לי, כל ימי סלדתי מויכוחים ונמנעתי מבירורים, שיש בהם כוונה לשכנע את הזולת. כל שכנוע נראה לי כניצוח, שהוא מידה פסלנית. אך סופי נעשיתי נצחן ופולמסן לצורך ושלא לצורך. וזהו סימן רע לי. סימן רע. ולא עוד אלא שכבר ניטלה ממני הסגולה להצטמצם בדיון עיוני, שאינו מתגלגל לסכסוך אישי. הרי זה סימן רע, סימן רע.

לדידי כל קטטה היא מעשה שד.

נטלתי עצה בלבי והחלטתי להינזר מכל דין ודברים עם מי שהוא. ולא די בכך, אלא גם למעט בדיבור ככל האפשר. לשתוק, לשתוק, לשתוק כקיר, כאבן, כנצח, כאלהים. אין תענוג מתוק מן השתיקה… אתה שותק שעה, שעות, יום, לילה, עוד יום, עוד יום, וכל קלקול לא נגרם על ידך, לא לזולתך ולא לעצמך. באיש לא העלבת, את האויר לא הרעלת בהבל־פיך, לא הוצאת שום הגה, שיש בו מן החטא ומן הבושה, מן היוהרה ומן האיולת. באמת אמרו חכמים: אין דבר טוב לגוף ולנשמה מן השתיקה. השותק נפטר מן החרטה. בעצם אין לאדם אלא מה שלא הביע, מה שלא עשה ומה שלא קנה לעצמו. אבל מה מועיל בנדר השתיקה שאקבל עלי ובתוך־תוכי מתקשקשת צווחה עזה להטיחה בפני כל הנבראים בצלמי: שוב איני יכול להתכחש לפנים־פנימיותי, להיות אחד בפה ואחד בלב, אחד במשאי ובמתני עם הבריות ואחד בשיחי ובשיגי עם עצמי, אחד בגנזי המוחין שלי ואחד בהופעתי בחברה.

… בינתיים היחסים שלי עם הבריות מתקלקלים מיום ליום, ניתקים קשרים, נקרעים חוטים, מאליהם הם נקרעים. עוברים מכרים ואינם מברכים אותי בשלום. משערים מן הסתם, שהנני משתמט מקבלת ברכת־שלום מהם, ואולי באמת אני משתמט. איני יכול להסתכל בפרצופיהם. איני יכול. מה אעשה ואיני יכול?

… היום היה מעשה ושניים ממכרי… מ… ופ… עברו לידי ברחוב. כיוון שראוני ירדו מעל המדרכה להימנע מן המגע עמי ובהילוך מהיר התרחקו ממני. הדבקתים והטחתי בפניהם טענה: למה ברחתם ממני, כאילו שאני…מה? לא התנצלו ואף לא בחיוך של בקשת־סליחה. הלכו להם כאילו שאני אויר… התרחקו ממני. עמדתי והבטתי אחריהם. ראיתי, שאף הם הביטו לאחוריהם והעיפו את מבטיהם עלי. מ… לחש משהו לאזנו של פ… הגעתי לידי כך, שהבריות התחילו להתלחש עלי. זה סימן רע. סימן רע.

הרהרתי כך: בר מינן מוציאים מן החברה, כשאומרים לו בקול רם בהורדתו לקברו: דע לך, שהנך מת וכבר יצאת מכל החברות. את המשוגעים מוציאים מן החברה לפני גמר־בישולו של טירופם על ידי שמתחילים להתלחש עליהם. מכאן אני למד, שכבר הגיעה שעתי להופיע כפי שהנני.

… זר ומוזר בעיני כל המראה הזה… זה צלם האדם… זה צביון ההולך על שתיים… בגוף הלזה… בפילוג אבריו, בשיחו, בכיחו, בפיאות הזקן שלו, בשפמו, בסנטרו, בטפשות השפוכה על כל תנועותיו, ביוהרה, הנותנת את אותותיה בכל ניע וניד שלו. כשצעדתי היום ברחוב הראשי בתוך ההמון הצפוף תקפתני תשוקה עזה להטיח בפני הכל צחוק קולני, לצחוק להם בפניהם, לצחוק עד שיתחתכו לי בני מעי. אבל כלאתי את תשוקתי, הבלגתי עליה, במאמץ רב דכאתיה. עמד לי שכלי הישר. נאחזתי בשכלי, אמצתיו אלי, התחננתי לפניו: החזק מעמד, חביבי, הצילני נא. הוא עמד לימיני בעוז, בתוקף־בטחון. אמרתי לו: יקירי, הצילני נא אך הפעם, והוא נשמע לי. נס נתרחש לי. נס.

… נס של אתמול לא נתרחש לי היום. מעשה שהיה כך היה. ישבתי בבית־קפה ההומה אדם. ישבתי ליד שולחני ועיינתי בעתון. לפתע קמתי ממקומי ופניתי בקול רם בגילוי־דעת: רבותי, הנה אני מתעטש. וכך עשיתי. נתעטשתי ולאחר כך קראתי באזני הקהל ונפנפתי בידי כבמקל מנצח. ועכשיו, רבותי, קראו כולכם: אסותא! וזה היה בוודאי סימן רע לי. סימן רע. בבושת־פנים יצאתי מבית הקפה.

… הכל זורם ממני והלאה, ממני והלאה. עתים לבי נשרט. הנה, ממני והלאה. פתאום לפתע הכל יסוג ממני, יחמוק, יחלוף… איותר לבדי עם עצמי… רק עם עצמי. מה יהיה, מה יהיה?

… פליאה בעיני: למה הם רצים? הכל רצים כשורים אל האיבוס וכסוסים אל השוקת… כסוסים. כן, כסוסים תחת השוט המצליף עליהם. ברקאי! הנצח קן, הזמנים צפרים. עפים הרגעים, רצות השעות, בורחות השנים, נוקפים היובלות. ואני לא אתן. לא אתן. אצוד את הצפרים ואשחט אותן.

קראתי מה שכתבתי על שחיטת הצפרים ונתחלחלתי. היכן כאן השכל הישר, היכן? אבל לא אמחוק מה שכתבתי. ואם אמחוק על הנייר, כלום אוכל למחקן גם מעל לבי? עד שכותבים על הנייר נכתבים תחילה הדברים בלב. ואין מחק ללב. אין מחק. אני מהלך על פני חדרי אילך ואילך ומצייץ כצפור. מפעם לפעם ממשש את חטמי לברר, אם הוא דומה למקור.

ואני אומר, שהזמן אינו זורם כלל ממנו והלאה. אדרבה, אדרבה, הוא זורם לתוכנו. אנו אוכלים ושותים זמן. חיים זמן. נושמים זמן. באמת אני אומר: האדם יסודו לא מעפר, אלא מזמן. לכן אין הוא שב לעפרו, אלא נאסף לתוך הזמן.

דנתי על הענין בדעה צלולה, צלול לגמרי: למה הכל מפלבלים עיניהם כשרואים אותי? עד כדי כך נשתחק הסבר השכלי בפני, שאין לי עוד צורת אדם, והם מתחלחלים למראי? הנה כלפי מה אני טוען… ואם שוב איני מסוגל להיצמד לשום נקודת הענין, שהיא גרעין הכל, הרי סוף הכל להישמט ממני, לזרום ממני והלאה, להיסוג ממני, לחמוק, לחלוף – ואנה אני בא?

אהה, הדברים נשמטים והולכים ממני, דועכים אורות במוחין שלי, אך שכלי עודנו צלול, כן, צלול. אלא שנפשי מבקשת להתפרע… רוצה אני לעשות מעשה רב, לדפוק על שולחן האלהים, ללחוץ על איזה כפתור, להרעיש את הרקיע, לזעזע מוסדי־תבל… לזעזע למצער לב אנושי אחד. צחוק הנני עושה לנפשי בכתבי דברים אלה על הנייר. פני מסמיקים מבושה. לבי הולם בחזקה. חש אני יובש בפי, כאב ברקותי. הכי אינני בן לאמי שלי… לאמי שלי… אילו אמי שלי בחיים והיא יודעת מה שבלבי, הבן שלה… הבן שלה חריג, עריק, יוצא־דופן, נשיר… נשיר מעל עץ החיים, פריץ לשרשרת הדורות, קצוץ כזה… מלוצץ כזה. אני מעטה חרפה על דורות אבותי, על כל אשר בשם אדם יכונה… מלשין על כל הנבראים בצלמי… אני מומר לגזע האנושי… בן חורג לכל הדורות… מגלה סודות מחדרי החדרים שבלב. חמסי על נפשי. אבל מה אעשה ומתחת לחלקה הזכה והשקטה של הגיוני מקשקש דג הטירוף. החלקה הדקה, הפרושה מעל לדגיגון הטירוף, עודנה חזקה למדי… כן, כן, דוק דק של צלילות הדעת עדיין שמור לי, ואני עליו מצעד, כמו על גשר־ברזל. מצעד ופעמים מתנודד. צועד ומתנודד. דג, דגיגי, אומר אני לו ומתחנן לפניו, לאט לך. אתה ממני הרף, פן אהיה לך לטרף. חלילה לך לבלעני, כשם שבלע הדג את יונה.

ולמה רבים כל כך משגיחים בי, כשהנני עובר על ידם, למה נועצים בי מבטים, למה מביטים אחרי? האמנם הם כבר חרצו את משפטם עלי?

אלהים, אני שלך והשכל שלך. שמור עלי, שמור עליו, שנינו שלך. אל נא תשליכני מעל פניך, המצא לי מנוחה נכונה תחת כנפי־שכינתך. הלא אתה השכל, המשכיל והמוּשכל. עשה כך, שדעתי לא תיטרף עלי, חזקני וסמכני־נא.

מי יתנני אומץ לנגוע בקצה קולמסי בדברים, שנפשי סולדת מבטויים ואף מהעלאתם על מחשבתי, והם יסודו של בשר ודם, מסד של גרמי־גיוו, כלי־שרת לאכלו ולשתותו, צנור המביא וצנור המפריש ומוציא, סיר הבישול והציר הנוזל, כוח המזין והמשפך, המשביר ומקור הכיח והריר. בושתי לדבר בזאת אפילו ברמזי־רמזים. חמסי על… איני יודע על מי, אשר יצרני כלי פגום כזה, מלא בושה וכלימה, עשוי נקבים נקבים, ממולא ומטולא ומגולל במידה מגונה, שאין כמותה אצל שום בהמה וחיה. אומרים טבע – והטבע אין כמוהו ליופי. אומרים טבע – והטבע נעלה ומרומם, פאר. עורו עורו את הפאר הזה, חשפוהו, הוקיעוהו, הציגוהו לראוה בכל העירום והעריה. אולם לדידי מה שאומרים אינה כלל הוכחה, קל וחומר שאינו בגדר הרגשה. אומרים, אומרים, אבל איני אומר כך, איני סבור כך, איני מרגיש כך. אני מזדעזע כל פעם שהמציאות הגופנית באה וטופחת עלי בכל כיעורה ונוולותה, והיא באה אלינו בכל עת ובכל שעה. אנו שופעים ליח, כיח, סחי וזיעה, דם ומוגלה. לדידי גם מיץ הדמעות איננו שמן זית זך. אף פרץ־צחוקנו הוא מין שיהוק, בדומה לפיהוק. אני דמיוני מסמיק מבושה וחרפה כל פעם שהנני מעלה על מחשבתי מי אני ומה מקורי כבשר ודם. מימות פרעה, שראה בצרכיו האנושיים עשיית פלסתר לאלוהותו ועד היום, ואולי גם עד אחרית הזמנים לא יהיה, לאדם מנוס מן הדעת, לא היה, שהוא כלי מלא לכלוך. תמה אני כיצד אנשים אינם מתביישים להביט איש בפני חברו, בזכרם כי הפנים של מעלה הם רק חלק זעיר וחיוני פחות לאין שיעור, מכל יתר מרכיביו של בשר ודם. אני אמת אדבר על גליון הנייר, כאילו איני אלא פה מתוודה. שום סייגי־נימוסים, החלים על כל בן למשפחה האנושית, אזרח ובעל בעמיו, אב ובן, מורה וחבר, אינם תופסים אצלי. אגיד ולא אכחד: כיוון שהנני נותן דעתי על שער האשפות ועל הכניסה האחורית שבאדם, ניטלת ממני שמחת החיים ומשתבשת בי אהבתי לעולם. אף יראת הכבוד, הקשורה בלבי תמיד, בפני בני העליה שבכל דור ודור, אישי המעלה ואנשי המופת, הוגי הדעות ויוצרי התורות והאמנויות היפות, יינה נעשה חומץ. כל החכמה האנושית נראית לי אותה שעה כחזיון־שרב, חלום, שכל עיקרו דברים בטלים. היתכן, שואל אני, ואולי שואל זאת מוּמר להכעיס, שד שבי, שגם משה רבנו לא קם כמוהו, וכל החכמים אחרים. שלא הגיעו אמנם כמוהו למעלה העליונה, הזיותנים שבבני אדם, פייטנים גדולים, וכל איש אשר רוח אלוהים בו… גם הם? גם הם? הכיצד מזדווגים באדם יסודות מנוגדים כאלה רוח הקודש ולהבדיל נקלות כזאת? וכי אין מן הדין שנברא בצלם יקנא בחלקם של בעלי החיים שאפילו קטני־מעלה שבהם אינם נושאים כאדם בחובם מלאי של זוהמה כזו. איני יכול להניח אפילו דרך השערה, שהרגשה החרפה הזאת מיוחדת לי לבדי מתוך שיצאתי מתחת ידי מי שבראני כלי־אנושי פגום ומשובש, יוצא דופן, שכל הרגשה טבעית נסתלפה אצלו. מן הסתם רבים הרגישו כמותי מועקה זו ונשאו את סבלם במדור החשאין שבנפשם, להוציא הפייטן אציל המזג וזך התכונה, הלדרלין, שהגורל ריחם עליו ובשנות־טירופו, שמנינן עלה, כמדומה, בד בבד עם מנין שנותיו השפויות, נצטיירו⁷ לו הפרשותיו בדמיונו המזהיר כגבישי־זהב.

תדע לך, שהמצוקים, צרי העין והצייקנים, גזרו על רבים מן הצורפים בזהב הרוח שבכל דור ודור חולי־מעים, כדי להעסיקם רב מדאי בעבודה השחורה של חיי בשר ודם, שנפשם היפה סלדה ממנה.

נופל אני כורעים לפני הוד־רוממותו של ספרנו הקדוש. אולם הכתוב בשמות כ“ד, י”א “ויחזוּ את האלהים ויאכלו וישתו”, עושה פעמים חריץ במוחי. הכי את הנשגב מכל נאצל נחזה באכילה ובשתיה?

על יסוריו של האיש, שחכמי ישראל הקדמונים אמרו עליו, כי מימות משה לא מצאנו תורה וגדולה במקום אחד אלא אצלו, הוא רבי יהודה הנשיא, המכונה רבי, מסופר מעשה זה: הממונה על אורוות הסוסים של רבי היה עשיר מן המלך, וכשהיה מטיל מספוא לבהמות היה קולו הולך שלשה מילין. היה מתכוון להטיל לפניהן את המספוא בשעה שנכנס רבי לבית השימוש, כדי שלא יישמע קול־צעקתו מתוך הכאב. אף על פי כן עבר קולו של רבי את קולן.

בניגוד למחבר ספר התהלות בדבריו “אך טוב וחסד ירדפוני כל ימי חיי” אומר אני: אך צרה ויגון ירדפוני כל ימי חיי. לא משום שחיי הם שרשרת של מקרים רעים ולא היו לי בעולמי שעות של קורת־רוח עד ששוב איני מאמין במציאות הטוב. ההיפך נכון. טובה רבה ראיתי בחיי, שעות של נועם ורוממות־רוח מצויות אצלי. דא עקא, הטוב, כשהוא פוקדני, ניתן לי בגודש, בא עלי בסופה, מטלטלני ומנשאני עד לאויר העליון של חדוה רבתי, שאין להסתופף בו לאורך שעה. על כרחי הנני נופל חיש מהר מאיגרא רמא של שמחה לבירא עמיקתא של עצבות ודכדוך הנפש הפוגעים בי כמהלומה כפולה ומכופלת על שום גחלת העליה, שאשה אינה דועכת לגמרי בתוך הזכרון אפילו בשעת הירידה. כמי ימי אסרו חג, המתלווים לכמות קטנה של חגים בשנה משרים עצבות על הלב, שרישומה ניכר בכל ימות השנה, כדרך שרגעי בין השמשות הקצרים טובעים את הלך הנפש לשעות ארוכות. סבל קשה מזה הוא אותו שפל שבמוצאי גיאות הנפש, הפוקד את האדם שרבות תמורות ברוחו. נפש המטולטלת מפעם לפעם בכף הקלע בין שמחת היש לצער ההויה, המתייסרת בעליות וירידות חוזרות ונשנות, העולה הרים ובן רגע יורדת בקעות, השותה ומוצצת לעתים מזומנות את קובעת המרירות של השמחה המתוקה, מי יתנה את צערה?. אין מספד קשה מן המחול, שנהפך למספד. מרירות הקובעת אל השמחה מדכאה יותר ממרירות הקובעת של הצער. אוי לי מן התמורות הנמהרות שבנפשי, הפוסחות על שעפי קורת־רוח ומורת־רוח, התפעלות וסלידה, אמירת חן־חן וכי טוב לכל היש ולרגעים אף לי עצמי, והרגשת הגועל המשתפכת בי לכל מראה־עינים ומשמע־אזנים ואף לי עצמי. כפלים אוי לי מהתקפת האושר, הגורמת לי סחרחורת ומושכתני בציצת ראשי באכזריות. דלו מלי מלבטא זאת. יש שמחה המכה עד החומש, המחתכת את בני המעים, השורטת כמו בצפורן ברזל את המוח… כיצד להביע זאת? ולהביע אי אפשר. יש מצבי־רוח, רצוני לומר, מעמדי־נפש, כלומר, התכוונות שבמוחין, שהבא לצור להן צורה פועל כנדב ואביהוא בשעתם ומצרף אש הדיוט לאש הקודש, נכנס שכור לבית המקדש… הוא פורץ חלילה לאיזור השגעון. אין לדבר זאת… אגמגם מעט, משום שאיני יכול ללא רמיזה. יש אשר פתאום לפתע נפתח אשנב צר, סדק דק, למציאות אחרת, תוכה רצוף עדנים ותפנוקים לאין שיעור. נהממת. נתחלחלת. היכן אתה שרוי? הכי אין רגליך עומדות על הר נבו לארץ הבחירה זבת חלב ודבש האושר? הנך נישא על גלי־חדוה ללא־מצרים. כן, יש אושר. – מצעק הדם בעורקיך, מיבב שכלך במצהלות. פלאי־מחזות נגלים לפניך, למנגינות מתוקות תאזין. הנשמה יוצאת במחול… אך חיש מהר יבוא החטף, כן יבוא החטף. אין זו עוד חדוה זכה. טיפות של דלוֹחת צפות ועולות. ואין זו שמחה חרישית רכה, נלבבה, אלא השתוללות של שמחה. אוי לי מן השמחה האכזרית, העושה שמות בנפשי ופרעות בשכלי. טובה שמחה הנחבאת אל הכלים, וזו שמחה, שכל כולך יוצא מן הכלים. גדלות המוחין, שמקופלת בתוכה קטנות ההויה, שהשבר אוחז בעקבותיו. ככדור משחק ביד נעלמה השלכת לתוך גן העדן, על מנת להישלח משם לשער חירוק השניים. חוש אומר לך, מרגיש אתה בחוש, כי עוד רגע כמימרא תגלוש מן הפסגה הזאת, תגלוש, תגלוש, תידרדר. לא־טובים, שדים, יתנפלו עליך ויטרדוך מגן־עדנך. נמשלת להלך, שתעה בדרכו ימים מרובים בכיתות־רגלים ובא לקרבת עירו שבור ורצוץ מתלאות הדרך. וכאן, סמוך למחוז־חפצו, צררתו סופת שלג וברד וטלטלתו הרחק בדרך־לא־דרך. המעט לו שנתייגע בדרכו לעיר, עינה כפליים כוחו בתוך הסופה, שסחבתו מעיר והלאה. הצוהר למציאות העליונה, שנקרע לפניך לרגע קט שב ונסגר, הוא שמקנה לך במידה כפולה ומכופלת את חדלונך האנושי. גן עדן האבוד השמור בזכרון, הוא פגע רע לא פחות מן הגיהנום המוחשי.

אוי לי מן התהפוכות המתחוללות בי. הנה מיתרי־רוחי ערוכים ודרוכים למזמורים והנה רוח קטב מרירי תצררני. עתים אני אומר שיר השירים ואיכה בנשימה אחת. לא אדע נפשי, לא אכיר הגיוני. שמא שכלי כבר יצא לתרבות הטירוף ועל כנפי הזוהר אשר לשמחה וששון אינשא לחשכת השגעון אשר תשופני?

ולואי ואוכל לכלוא את רוחי, לבל אעלה עוד על הגליון כל צורת־אות. ולואי ויהיו דברי אלה האחרונים באזני העולם, אשר כפתן חרש לא ישמע לזעקה היוצאת מן הלב הנוגע ומן השכל השוכב על ערש־דוי. ולואי וייאלם פי וניבי הלשון יישכחו ממני בטרם יכסני צלמות השגעון.

רוחי יציקני להגיד עוד מלים מספר על תכונת השמחה, אותה חזיתי רבות מבשרי. פייטנים קבלו על מיעוט־יכלתה של שפת־אנוש למתן ניב לענות האדם ולנתיב־יסוריו. אולם לדידי עמקה השמחה מן הצער וחווית האושר על לא־דבר נעלה מכל מענה־לשון. נחשול החדוה ללא מצרים, בקומו עלינו, מרעיש כל מוסדי־רוחני ומרקידנו עד תאוות גבעות עולם השגעון, אך בבואנו למלט משא־מצהלותינו נהיה כאלם לא יפתח פיו. כל אומר בלשוננו יהיה כלבת הנר החיורת לעומת השמש במרום. רק אין זאת, כי השמחה היא העזה בסופות, אשר בשצף קצפה ושצפה תגרוף מעל נפשנו את הדוק הדשן והרענן, המצמיח כל פרי הילולים של המליצה הנשגבה. לו שקול יישקלו במאזנים צער הגעגועים על ההולך, יגון הכיסופים לאשר יבוא כל שכול ואבדן, לעומת גרגיר שמחה חריפה טעמה כיין המשומר, אשרי יגונב ללב כמנת חסד, תכבד אל נכון הכף השניה. הצער בן האבדן בעצם קיומו מביא לנו גם את בשורת אבדנו שלו. הכל אובד ואף האבדן ילך לאבדון. אם לא לעולם חוסן, הרי גם לא לעולם חוסן הכאב והמיחוש. מה יתאונן אדם על הרעה ואף היא החלוף חותמה? ולא כן השמחה, הקורצת אלינו באשליה, כי יש חי וקיים לעד וכי כל אשר הנהו, היה יהיה עד אחרית הימים. כל שמחה מפתה אותנו להאמין בה, כי היא שמחת־עולמים ומקורה לא אכזב. לכן פצעי השמחה עמוקים ונאמנים משל הצער.

הצער והסבל הם ילדי הזמן, אך השמחה היא בת הנצח. תיקתק זה קול הזמן. חיג־חג הוא דבר הנצח.

אף הזמן הוא יום שכולו טוב. כל יום הוא יום טוב. כל יום הוא יום הולדת לאלהים.

הזמן סוס ואני רוכבו. לרצוני הנני מחזיק את גלגל הזמן אחורנית, שוטף ודוהר לכל נקודה שהיא בקדומים. רצוני הנני עוגן בתמול, רצוני בשלשום. אח אני לחוני המעגל וחבר למתושלח לכשיעלה הרצון לפני. עם אדם וחוה הנני הולך לרוח היום בגן עדן; עם נוח אעשה תיבת עצי־גופר לפני המבול; מהלכים לי בין דור הפלגה ועם אברהם אשמע קול האל לאמר לך לך מארצך וממולדתך⁸ או מטה אוזן אל השיח והשיג בין רועי־לוט ורועיו. עם נעריו היושבים עם החמור אלווה במבטי את האב המוליך לעקדה את בנו יחידו אשר אהב. עם יעקב אעבוד במרעה הצאן בעד לאה ורחל ועמו אצא מבאר שבע ללכת חרנה. כלום זו היא בעיטה בשכל כשאומרים, שהזמן הוא ביד האדם כחומר ביד היוצר? הרביתי שיח על מה שהדומיה עליו חכמה. סימן רע לי, סימן רע.

חלמתי: לא בלחם שובע ולא במים רויה, לא החלב ישובב נפש, לא היין ישמח לב, לא באשה מנעמי־בשרים ולא בפרי טוב־טעם. נפשנו היא ארץ הבחירה זבת חלב ודבש, שכלנו דודיו טובו מיין. לוּ חכמה בנו היינו מגישים את פינו אל עטיני הנצח וזורמים לתוכנו טעמי המים והחלב, הדבש והיין, כל פרי מגדים ומעדן. היינו אוכלים את הזמן כמן. כן, הזמן הוא מן. בזמן צפון כל משמן. הזמן הוא גן, המלא מזן אל זן. לאחרי זאת ראיתי עשן מיתמר ועולה. חשבתי שריפה. שמעתי צלצול חד וטרטור רועש כמרוצת מכונית של מכבי־אש. הקיצותי. אבל זה היה צלצול בפעמון דלתי. העוזרת באה לסדר את דירתי. הפלגתי, משמע, בשנתי הבקר. ארשת הבעתה שבפני עוררה בפני העוזרת השתאוּת, ששיווה לפרצופה המצומק והמנומש חן של כיעור מלבב ומושך, שלא ראיתי אצלה דוגמתו. חן של כיעור, שכוח משיכתו גדול לפעמים אף מחן היופי. לראשונה שטפתני תשוקה מבישה אליה, שהוקיעה את בטלותם של הרהורי החלומיים על ההבל שבנעמי הבשרים.

שלום עליך, עולם, אני הולך ממך. דרדורי מעל קו השכל הישר התחיל משכבר, אבל כעת כבר הגעתי למורד, כן, למורד. השחור ממשמש ובא, השחור החשוך של הטירוף. הנני כטובע שהמים הזדונים כבר באו עד פיו כמעט וכל אבריו מרגישים את ראשית הקץ. עוד הגיוני עומד לי לכתוב מלים ולחברן למשפטים, להשיג את הצפוי לי, את הצפוי לי במהרה בקרוב, במהרה בקרוב… הואיל ועדיין הנני מושך בקולמוס ומסוגל אני להביא את משפטי בכור המצרף של ההגיון, אוסיף עוד בשולי־מגילתי כמה פרקים קצרים, קצרצרים, עד כמה שיעמוד לי הכוח להתנהל בשיחי לאור השכל הישר.

לבי, לבי למנוגעים בצרעת השגעון. הם האומללים שבבריות. כל החולים מעוררים רחמי קרוביהם ומקבלים מהם כפיצוי כל־שהוא על נחיתותם ועלבונם תוספת ליבוב ואהבה. ואילו מן המשוגעים אף קרוביהם נרתעים בשאט־נפש. המשוגע נידון בכל הדורות כעברין ופושע, כמי שנכנס בו דיבוק ואחזו שד, החייב מלקות. כלל גדול בפי רופאי אליל – כל הרופאים הם רופאי אליל –אין סיכוי של ריפוי למשוגע, אלא במכות כפשוטן, כפי שהיה נהוג לפנים או בהלם חשמלי כפי שמקובל בימינו מכות והלם, מכות והלם – הנה התרופה. כל עבריין מזמנים לו פרקליט לקשור עליו סניגוריה, אך הנתפס לטירוף, אף קרוביו ויוצאי־חלציו מרחיקים אותו ממחיצתם, לבל ינקר את עיניהם במציאותו ולבל ייזכר וייפקד עוד שמם עליו. כל שהפר את בריתו עם השכל הישר, מקומו יכירנו בפך האשפה של החברה האנושית. כן, שלום עליך, עולם, דרכי אל פך האשפה מתקצרת והולכת… לא ירחק היום… ואני בפך. אך תפילה אחת בפי, לבל אאריך ימים בתוך הפך ובמהרה בקרוב אשוב לעפרי. אחרי מותי, כשאבוא לפני בית דין של מעלה, חלילה לי מלפתוח את פי לדבר סרה בחיים עלי אדמות. אדרבה, אדרבה. אני זאת אומר: טובו החיים עלי אדמות, כגן עדן היתה הארץ לפני. אהבתי את זמן־חיינו, אהבתי כל יצור חי, כל אילן, כל גבעול דשא. אהבתי על אחת כמה וכמה יצורי־אנוש, אהבתי נוף, אהבתי את החכמה, חמדתי את השכל הטוב… דבר לא שנאתי על פני ארץ רבה. אך את השד שנאתי, את השד, והוא ששלח בי את המארה… הוא. הוא. שלום עליך, עולם. אני אוהב אותך, עולם, אבל הנני מידרדר וגולש, מידרדר וגולש, גולש..

… חיפשתי בספרים רבים תיאור מדוקדק של טירוף הדעת, הממשמש ובא, הממשמש ובא בעצם צלילות הדעת ודווקא מתוכו משום ההכרה הצלולה ביותר, המפיצה אור על נתיב הדרדור ומקצרת אותו, חיפשתי ולא מצאתי. תמה אני: הכי לא נמצא אף חכם־חרשים אחד שחזה מעצמו, מעצמו, את תהליך הטירוף לתארו כהלכה? כיוצא בכך חיפשתי בספרי החכמים תיאור של לילות נדודי־שינה כמות שהם על מצוקותיהם וממרוריהם, בהשתלשלותם הנאותה ענין מתוך ענין ומיחוש מתוך מיחוש, בעיקשותם המבחילה להטיל קיהות לתוך הנפש וליאות בכל אברי הגוף, למצוץ את החיות של הבשר ודם ולסחוט את הלשד של המוחין, עד כדי להטריף את הדעת, חיפשתי ולא מצאתי. תמה אני: הכי לא נמצא אף חכם־חרשים אחד, שחולי השינה פגע בו כדי לתארו כיאות? האמנם נתברכו כל החכמים בשינה טובה ומתוקה, או כי חולי השינה לא נחשב להם לחפש לו עלים לתרופה, אך לא נמצא ראוי בעיניהם לייחד עלים מעטים במגילה כתובה? אבל מה חכם הוא, שאין שנתו נטרדת בלילות?

…קורא אני את פרקי האחרונים. אף הם ההגיון חותמם. אך מה בצע בהגיון, אשר קצו קרוב ודרדורו מורגש בפועל, בפועל, כדרך שחש אני את שקשוקו של דג הטירוף מתחת לחלקת השכל הישר שלי?

… אומר אני, אין טעם לחבר שום מגילה. שום מגילה כתובה אינה זהה עם כוֹתבה. אין קולמוס עשוי לבטא נפש, כשם שאין דלי עשוי לדלות את הים. הגיעה העת לחסל את השימוש בלשון. המלים אינן מעלות ואינן מועילות כלום. חוש אומר לי, לא ירחק היום וייגלה כלי־שרת ללא מלים לשיח ושיג בין הבריות ובין האדם לבין עצמו.

… קבלתי עלי בנדר להזיר את שכלי מן ההתמודדות עם בעית הזמן. התאוה לעמוד על תכונת הזמן ולבוא בסודו היא איולת ורעות־רוח. אין נעלה מהשגתנו ורחוק ממציאותנו האנושית, כבעית הזמן. אבל חכמים רבים הפליגו לחקר הענין הרחוק הזה והסיחו את דעתם מרוב ענינים, שמציאותנו האנושית הקרובה מחייבת את טיפולנו בהם. עד שהאנשים טרחו לבער גילולים מגופם, ממחשבתם, מבלי המבשלים ומעל שולחנם הערוך, מלבושם, משיחם ומשיגם, ביקשו להם מהלכים בין שרפים ואראלים, “חטפו” מלאכים, חזו בכוכבים, נטלו לעצמם גדולה של מגים וידעונים ומנחשי עתידות וחוזי מחזות שדי. הם עשו את עצמם אלוהות אף בזמנים, שבוססו בבוץ, אכלו בלי מזלג בישלו בשר אדם, לא היו להם תעלות־ביוב, לא ברזים לרחוץ את ידיהם ולא אמבטיות לטבול את גופיהם. אומר אני, מין האדם מקדמותו ובכל הדורות ועד אחרית הימים הוא פשוט מין שוטה, שוטה וחסר־דעה. אדם הראשון כבר היה משוגע וממנו נשתלשלו ויצאו כל הדורות בצלמו ובשכלו. והכי לא מעשה שגעון הוא להבדיל מתוך הזמן האלם וחסר הצורה ימים טובים, ימים מאירי פנים, ימים למועדים ולשמחה?

… מן המיצר אקרא לשכל הנאצל: אם יש עוד הצלה לי, הצילני נא. שמור נא על נפשי, לבל תיכרת מעל הבריות והנופים היפים מעל דורות החכמים, מעל השירים והזמרות, מעל עץ הדעת והשכל ומעל הצלם האנושי. שלח קרן־אורה מן השכל הטוב להאיר לי את דרכי, לבל איכנס לתוך יער החשכות ולבל יבלעני דג הטירוף. אתה, אשר ענית ליונה ממעי הדג ומבטן שאול שמעת את קולו, ענה גם לי, כי השלכתי מצולה בלב ימים. באו מי השגעון לי עד נפש, אפפוני המים. נפשי חולה, אנא אל רפא נא לה, אם יש רפאות לי. לא אוכל לבדי לעמוד בקרב עם דרקון הטירוף. החשרה השחורה מתרגשת ובאה עלי. ענני האופל הנה הם קרבים. אני מידרדר, גולש ומידרדר. מה יהא עלי, מה יהא?. הכי כבר נגזר עלי להיות גבר אין איל, חסר־דעה פרא־איש, כל רואי יבוזו לצלמי.

ברית כרתי לשכלי, לבל יתיצב עוד במערכה עם המצוקים אשר בי. יבוא עלי מה שיבוא. יבוא עלי. לא עוד אשית מעייני בזמן, לא עוד אשאל מהו זמן, לא עוד אתן עליו את דעתי. לא, לא אתן. וכאשר לא חשבתי עוד זמן, אז אכלתי אותו, כן, אכלתי אותו, שתיתי אותו, ישנתי אותו, הלכתי והבטתי אותו. אנא אני מפניו אנוס? אז אמרתי אני צם מן הזמן אני לא ישן אני לא מדבר לא מהלך לא מביט, לא. וכבר ידעתי שאם לא, לא, הרי זה סימן רע לי, סימן רע. פעם אמרתי כך: אני לא עוד בזמן, לא אדבר אותו אברח מפניו, ורק עוד פעם אחת אציץ אליו ולא יותר. אזי הייתי כשכור, המזיר עצמו בשבועי־שבועות מן היין חוץ מלגימה אחת, רק אחת אחת והיא אחרונה אחת ולא עוד… והיה לאחרי זאת, הוא שבור ישבור את הכוס, ישבור, ישבור… ולא ישבור…

ראשי, ראשי. שוב, שוב… סובב סובב מוחי על ציר הזמן. אני חושב זמן, מביט זמן. הנני מפרפר בחכת דג הטירוף.

קול מקרקש בקרבי ואומר: כיוון שאינני עוד אדון לרוחי והשד צד אותי בחכתו, יבוא עלי מה שיבוא, יבוא עלי, אינני עוד שלי ואף הטירוף איננו עוד שלי. לא אני, כי אם אלמוני, מאן דהוא, מידרדר וגולש. יגלוש לו, לי לא איכפת עוד כלום. אהיה בר־דעת, אהיה חסר־דעה, אצעד קוממיות או אזחל על ארבע, אהיה מלך או קבצן מחזר על הפתחים, אחבק אשפה או אנבח ככלב.

קורא אני את הפרקים האחרונים ורואה טוב־טעם והגיון בהם. כן, טוב־טעם והגיון. מכאן אני למד אפשרות שגם אחרי דרדורי הגמור עוד אהיה מוכשר להעלות על גליון הנייר דברים נכוחים, כתובים בדעת ובהשכל. לכן אני מפחד, מפחד נורא, שמא גם לאחר כך, לאחר כך, לא אוכל להשתלט על קולמסי והוא מאליו, כן, מאליו ומעצמו, יחבר מלים למשפטים מוזרים, וכל אשר יקרא בהם ישימני ללעג ויבוז לי, יבוז לי. אנא, הכוח העליון, עדיין שכל יורני דרכי לבל אקראך בשמך המפורש, שמרני נא מפני קולמסי, השד הרודה בי ומפטפט על הגליון כל סוד מחדרי־לבי. יבוא עלי מה שיבוא, השליכני לתוך האופל הגמור, לתוך אפס־שכל, לתוך שממון הטירוף, ואך אל נא תשיתני יד המושכת בקולמוס ללא מרוּת השכל הישר. יבוזו נא אנשים לצלמי, יהגו שנאה להילוכי, לשוטטותי ברחובות העיר, לבגדי הקרועים והבלויים, לאורח־חיי העקלקל, ואך אל נא ישיתו ללעג את ילדי־רוחי, הכתובים על גליונות נייר והעוברים מיד ליד לראוה לשפוך עליהם את קיא צחוקם. אחלי, הנעלם, הרעם ברעמך על שרידי־הגיוני ועשה כלה בברקי רעיוני הטרופים, למען אישן השגעונה סלה.

חמשה אסירים כבולים בשלשלאות־ברזל¹, מוקפים שוטרים ארשת־פניהם ברזל, עמדו ליד שער הברזל של בית הסוהר, המיוחד לחייבי מיתת בית־דין מטעם שלטון המהפכה. הובאו לכאן בחמש מכוניות מחמשה בתי־כלא. מימיהם לא ראו זה את זה והנה הם נצבים יחדיו ליד השער הנעול ומצפים בצוותא לפתיחתו. מצפים היא לשון שיגרה. הם לא ציפו כלל לפתיחה. לא ציפו לשום דבר. בפרצופיהם השדוּפים מסופות הסבל, הרעב והביזויים לא היתה עוד נקודת־קיבול לראשית הצפיה. אף לא היו צופים בדבר ולא זה בפני זה. מבטיהם – אם גם מבטים, שאינם ניבטים, ראויים לשם זה – המושפלים כלפי מטה, נשרו כביכול לתוך הבלימה. מן הסתם דקדקו עם עצמם להסיח איש מרעהו את עיניו, שלא יראהו במעמדו העלוב והנוולותי. כולם בני־תרבות, קרבנות מקריים של המהפכה האומרת הב־הב, בגדיהם היו בלויים ונודפי ריחות העובש של בתי־כלא, אך בפניהם לא דעכו עדיין הזיקוקין של נהורא מעליא מנשמה יתירה. קומתם שחה ומבטיהם השפלו, אך צלם האדם שבהם עוד התנוסס כלפי מעלה. הם עמדו יחד וכל אחד כאילו שמוט מן הצד. אך הנה חרק מפתח הברזל מעבר מזה של שער הברזל.

בהיכנסם לתא המשותף לחמישיה נשתהה על הסף במצעדו האחרון שבהם גבוה ומשוכבד, אך נדחף מאחוריו בבעיטה חזקה של קת רובה. צנח וחיש מהר קם במאושש ברשלנות מגונדרת מקצת, כדי לשוות, כנראה, למעשה צורה של תאונה קלה. אף הפעם לא נפנה אליו שום מבט. חיש־מהר עטו עליהם שמשי המנגנון, נציגי החוק ופקחי הסדר, לקבל תחת השגחתם ולטיפולם את חמש החבילות של חמרי־נפץ בצורת בריות אנושיות, שכל רגע של היסח־עין מהן עלול להמיט חלילה שואה על משטר הצדק, שהוקם במדינה זה כימי דור לתלפיות. חמשת הסוטים, שכבר נתגלגלו בדרכי־נוד מכלא לכלא וממכלאה למכלאה ונתנסו בבזיונות ובהשפלות, לאין שיעור, נצטוו שוב לעלע את קוּבּעת התרעלה של הביזוי ולהתפשט ערומים בתוך הצוותא לשם בדיקה מדוקדקת בכל כיסי הבגדים ובכל כיסי הסתר שבגוף – ואילו כיסים גם לנשמה היתה אף היא נדרשת לצאת אליהם במערומיה – שמא נטמן באיזה מחבוא חפץ ערך לחיים או חפץ ערך למות, כגון מנת־רעל, אולר או משיחה קטנה לחניקה. ללמדך שנידוני־מלכות אין להם עוד דבר משלהם, לא רכוש, לא גוף אף לא כבוד אנושי, וכשם שאין להם עוד זכות על חייהם, כך לא ניתנה להם עוד הרשות לעשות במותם כבתוך שלהם. אסור להם למות. דינם להיהרג.

כשננעל התא על האסירים ושוב בחריקת המפתח – חריקת המפתח לאסיר מזכרת היא לו ליציאתו מן הספירה האנושית לתחום העכברי – נוסדה מאליה קהיליה אנושית חדשה. היתה זו חברותא מוזרה, חמישיה דחוסה יחד, שכל אחד ממנה לא ראה מימיו את כל האחרים. איש לא ידע מהו חטאו של חברו, אך ידע מהו ענשו. איש לא ידע מאין בא זולתו, לא את מוצאו ולא את מקצועו, אף לא את מקום־מגוריו מלפנים. כן, איש לא ידע מאין בא זולתו, אך גלוי וידוע היה לפניו להיכן הוא הולך. מעולם לא ראו אף שעת־חיים אחת יחדיו וכעת הם רואים יחדיו את מותם הקרוב, המזדקר ורוקד כנגדם אף מן האור העמום שחדר לתא ואשר ייארך לנצח נצחים. בעל־קומה שבהם, זה שנתרשל תחילה במצעדו על הסף וספג בעיטה כדבעי, נמצא הזריז שביניהם לייחד לו במחי־מבט אחד את האיצטבה שבקומה החמישית לשיכונו. עלה והתפרקד תיכף ומיד, כאילו הפלג־גבהה של האיצטבה עשוי לשמש לו תריס בפני יד התליין, שלא תשיגנו שם. בעקבותיו יצאו גם האחרים לשיכוניהם. לרגע קטן נמצאו שניים מהפכים באיצטבא אחת. אך הענין הסתדר חיש־מהר והכל בא על מקומו בשלום וללא פתחון־פה והשמעת־הגה.

פליאה היא ואינה פליאה. אף על פי שבתוך התא הצר נדחסו חמשה אנשים, הם וצרורותיהם, וכל אחד מהם, כיוון שהתחיל בהתקנת־שיכונו ובטיפול במטלטליו, נאלץ היה לדחוק לרגעים את רגלי חברו ולהיכנס לתוך תחום־אחוזתו, נעשה הכל ללא חליפת־מלים, אף ללא שימוש בקולות היוצאים מן הגרון או בקריצות־מבטים. האנשים שתקו. שתק חלל התא. שתק היקום. אף לא נשמע תיק־תק השעון, שכן לא הניחו עוד בידי הכלואים שום חפץ. ולפי שהיתה דממה התפרקדו הכל על משכבותיהם, כאילו ירד עליהם הלילה. אולם השעון הגדול, אורלוגין היקום, לא שבת גם כאן ומחוגיו זחלו וחרקו כעכברים. אין תימה שמקץ רגעים מספר ירדו כולם כמעט בבת אחת מעל משכבותיהם ונצבו על רגליהם יחדיו, משל נדחפו להתיצבות זו על ידי איזה מניע עניני מוחשי ביותר. אף על פי שבתא האפלולי אי אפשר היה לעמוד על גיל היום, היה מן המשוער, ששם מעבר לסורג הברזל, במלכות הדרור, הוא עודנו בעיצומו ועוד מהלך רב אל הלילה, שיהיה אולי האחרון להם. מבלי משים עמדו צפופים, אם כי לא היה מן הנמנע לשייר רווחים קטנים בין זה לזה, ושלא במתכוון שתקו. לא היה טעם לפתוח בשיחה כל שהיא, ואילו פתחו בה, לא היתה נקנית לה שום ממשות. הם עוד קיימים אבל שוב אינם חיים. הם נטולי־חירות, נטולי־מעמד נטולי־אשה־ובנים – כמה מהם אף בני משפחותיהם ניתקו כל קשרי מגע עמהם, כדי לזכות עצמם בעיני השליטים על ידי מעלם בעצמם ובבשרם – שום דבר לא היה עוד לאיש מהם משלו, אף לא שמו, שהמספר נעשה תחליפו – ובמה יתוודעו זה אל זה ומה יש בפיהם להשמיע זה אל זה? לא היה עוד כל בסיס אישי ליחסי־גומלין ביניהם. אנשים חיים בצוותא, אך מתים כל אחד לחוד, והם כבר נהיו לעדת רפאים, לרוחות ערטילאיות. אף על פי כן הגופים עוד פרפרו, רחשו, התחככו והנדיפו ריחות־עובש של בתי הכלא השונים שדבקו בהם. העינים, הנעוצות בתוך האפלוליות, ראו מה שראו אף בתוך המחשכים. הלבבות שעדיין לא הפסיקו דפוק, התרפקו זה על זה בכיסופים. מסתבר, שלב הוא לב תמיד, גם על עברי פי כליונו. ניטלה מחמשת חיבי־מיתה רשות היחיד, לא היתה להם עוד כל תעודת־זהות, אף חיוכיהם כבר מתו – החיוכים, מקור התרומות לזולת, נמקים וכלים בהקדם יתר מן הגויה כולה, הנידונה להיהרג – כבר נסגר עליהם מעגלם וכלו כל הקצין. אך גם במעגל של כלו כל הקצין עדיין לא כלו כנראה כל הקצין של הנוהג שבאדם. לכן דרך הטבע ובניגוד לטבע הנסיבות נמצאו כולם שרויים בתוך עיגול חיוני, אדם כל זמן שהנשמה בקרבו שולח זיקוקין של נור וקרני מישוש אל הסובב אותו. אף המות אינו אלא מערכת הסיום של משחק החיים, אלא שיש ונוכח המות מתפשט בשר ודם מקשקשי השוא ומשחקו נעשה כשר וישר ללא נדנוד העמדת־פנים, כי הנפש נתבעת לאמת נכונה, אחרונה, התואמת את כובד המעמד, שאינה עשויה כלל להשתכן בבית־קיבולה של שעה מצויה.

– אזרחים, הקשיבו – נשמע לפתע קול דק, שהבקיע במרושל את הדממה הכבדה ושב תוך כדי זינוקו לצלול לתוכה נכלם ונבעת מעצמו. זה היה קולו של בעל הקומה, שנתכופף היטב, כאילו בשביל לקרב את צליליו אל בני־חבורתו הנמוכים ממנו – הרגל־דיבור, שהיה מסתמא נקוּט בידו בימי קוממיותו האנושית. ראש־פסוקו נשר מפיו ללא המשך כצפור פצועה. הכי קולו נקרע בתשישותו או לא קמה בו הרוח להביע את הגיונו עד תומו. קולו העמום ומליו הדהות שהחמירו את ההבאי שבתוכן־אמירתו, נשמעו ממילא כעין נהימה אי אנושית או יבבה יבשה. האויר היה רווי אדי־מות, ומה קול אנושי להפיק מתוכו חיוּת מעט? דומה, הכל כאן נדם. גוועו החיים, העתים, הרוח באנוש. רק המות נשם בחזקה. לא היתה נקודה פנויה מהגיונו.

אין יש עומד בעינו. אף בדממה אין שבתון, כי היא מעמיקה והולכת. הקול שנפסק בחטף הוא דווקא הוסיף לה ממד של עומק. כעת היא רבצה על הנפשות. היא כבדה והלכה על שום שנתרוקנה אט־אט ממה שמכוּנה זמן, המהווה תכנה. זמן נמדד בקול, באור, בתנועה, בצפיה, במגעי־גומלין בין אני וזולת, בדופק החיים בתוך הישות. אולם זהותו מיטשטשת והולכת עם כל ליקוי נוסף של המאור האישי והתעבות החשכות היקומית. יש שעה הרת ימים ושנים ויש שעה ארוכה, והיא עקרה, המולידה רגעים־נפלים לאין שיעור. חמשת הכלואים כבר שיכלו את הזמן החי, לא עוד שתו אותו כיין הקידוש או כמים חיים, אלא הקיאו אותו. אל נכון זממו לשברו לרסיסים, כשכור המפוצץ את כוסו הריקה, כדי לעשות בה נקמות. אף הוא בוודאי השיב להם כגמולם ונעץ את נפצוציו הדוקרניים בבשרם, שמכל מקום היה עדיין חי למיחושי כאבי המהלומות. כן, רבצה הדממה קצרה או ארוכה, זחלה כיצור נאלח, חתיכה של מיאוס, משוועת באלם: הוא מצעד ובא, מלאך מותכם. מתוך כל פסיעה ופסיעה במסדרון הארוך הוא מגיח ובא ואף מתוכי הדממה, הכבדה, הריקה העקרה, הוא בוקע ועולה. ואף על פי שמותכם קרוב, עוד תמותו כמה וכמה מיתות בטרם בואו.

כל הבל־פה נשם מות, כל שיעול כיחה וגניחה, אמרו מות. ויען כי חמשה הנידונים נשאו בחובם חמש דממות יורקות־שכול נזדקר כל צירוף של ארבעה מהם כחנית רצחנית כלפי החמישי שבהם.

כל כוח שיא־מיתוחו הוא ראשית התפקעותו. אף דממה התופחת נקרעת מתוכה. ככה נתבקעה הדממה במאורת הרפאים והמליטה לפתע מתוכה המיית־נהי ונהימה משונה, שוועה עצורה כמעט, מקץ שעה קצרה או ארוכה, ואולי מקץ שעות, שטפטפו כאגלי דם לתוך אופל הלילה – פסיעות השוטר המזויין על פני המסדרון הארוך הדהדו משכבר לילית – ולפתע נתרחש הדבר וקול מתכתי כבד השמיע שקשוק של גיר־אבן, הצונח לתוך פלג־מים:

– אזרחים, הקשיבו.

הפעם היה זה קולו של הנמוך, הגוץ שבחבורה כמעט, שלא היה אולי גוץ כלל, אלא שנתנמכה קומתו בתוך האסון הגבוה. אילו נמצא בתוך החבורה אותה שעה עז־נפש אחד לקבוע בית מדרש לעיון חקירה בכבשוני נפשות גם בחיקו של מלאך המות, היה למד כאן מתוך הסתכלות כמה נבדלות הבריות במידות ובאופנים, המציינים אותם בקבלת גזר־דינם להיכרת מן העולם. הללו מתיצבים פנים אל פנים מול אסונם במערומיהם. הללו מתעטפים בו כבגלימה להסתתר מפניו. אחרים נצבים עליו בלב ונפש, כדי להגביה בכוחו את קומתם לכל ולהפוך את זר הקוצים, העוטף את ראשם, לזר עלי־דפנה. אף יש הנושאים אותו בידם המוּרמה אל על כעמוד האש לתועים. כנגדם מצויים רבים־מרובים, המתכווצים וממעטים דמותם מתוך תקוה עמומה מסתמא, שעל ידי הקטנת עצמם אף אסונם הגדול יתכרבל ויצטנף ויפרוש מהם לאיזו פינה נדחת עד כדי הסחת דעתו של המלאך המחבל מהם. אולם הקול המתכתי הכבד, שדרך כלל אינו מצוי אצל נמוכי הקומה, אלא מתוך טיפוח מכוון וגנדרני, המעיד על תכונתו הדו־כיוונית של בעליו, והיא קיפוֹדיוּת מכאן והתבלטות מכאן, נתן את אותותיו באיש, שלא נתפס אף לשמינית שבשמינית של צידוק הדין והכנעה. אדרבה. נשמעה מתוכו בת־קול של יוקרה עצמית מהולה ביומרה תובענית.

– אזרחים, הקשיבו, משאלה לי – נשנה הקול, שהצרידה שבצבצה בו הוסיפה לו נופך עיקשות שבבטחון עצמי.

– משאלה לך, אזרח – הרחישו ארבעה פיות בבת אחת בנעימה של תמהון, שנתקפלה לתוכה תמיהה על כך, ששלדי־אדם מחוננים עוד בכושר התמיהה.

– כן, משאלה לי, אזרחים – דיבר כעת הקול בנעימה נטולה כל זיע, שהיה בה כדי לזעזע מוסדי הישות, אילולא כבר נתקעקעו מוסדיהם ומרותם על ישותם כבר ניטלה מהם – שאנחנו כאן, כמות שהננו… קהיליה כזו, כפי שהננו, נפתח יחד בשיח מחומש גלוי־לב שבאמת האחרונה וכל אחד מאתנו יקרא בשם את הדבר… אשר לפנים… לפנים… היה אהוב ויקר עליו מכל…

הוא סח בחפזון, אם כי במוטעם, כחושש שמא גם קולו ישתסע לפתע כמעשה שהיה תחילה בבעל הקומה.

– כן, מה הדבר, אם חפץ למראה עינים ואם רעיון או חזיון, שהם בהלך־נפש, שהיה אהוב לפנים על כל אחד… על כל אחד – חזר על שאלתו בשינוי כמה נקודות שבניסוח ובהטעמת כל אחת מתוך הנחה מסתמא, שהפניה אל כל פרט לחוד עשויה לקלוע אל תעודתה יותר.

לא נשמעו הגה של השתאוּת או נעימה של התרסה ומיאון. דומה, המשאלה המוזרה לא נראתה מוזרה ביותר בתוך הנסיבות הזרות והמוזרות מעיקרן. יכול שחוסר השחר שבה הלם להפליא את המעמד חסר השחר ושימש כביכול תבלין נותן טעם בהויה נקלה זו, שלא היתה עוד מבחינת הטעם אף בגדר תפלה. הפניה אל הפרט נפלה דווקא לתוך עבי הצוותה. משניטלה מהאנשים רשות היחיד, כבר לא היה ממילא יחיד חי וקיים וכולם כאן נצמדו ליחידה אחת, למעין ישות מקובצת. הואיל וקול הדובר נהר למישרים ונשתמע למרבה הפליאה במאושש, נקנתה לו מעין סמכות מגית, ציוויית. השכל ההוגה, השפוך בתוך היש היקומי והוגה כביכול בעד האדם אף בשעה־לא־שעה, בו המוח האנושי המהומהם בלחץ הנסיבות נופל ממדריגתו משתתק או מתעלף, פעל גם כאן כפרקליט לאלמים ודן כך: אף בחיקו של מלאך המות הקוצר במגלו את כל החשקים ועוקר את הרצון משרשו, עוד מהבהבת בלב תשוקת האמת וכוסף הוידוי אינו עובר ובטל. פנים אל פנים עם הקץ, שהוא אין־סוף של קיום ממין אחר, מתלקח בבשר ודם ביתר עוז החשק להגיד אמת אחת, שהיא תמצית. כל בני החבורה שנשתכנו בתא האפל כבר היו מנודי־עולם, נטולי־חירות, נטולי־קנין, אף קנין המשפחה במשמע, נטולי־כבוד ומשוללי תעודת־זהוּת, גופם כבר הוּעד להיהרג והכרת כבר נגזר על שמם וזכרם בעם ובמולדת, אך עוד נתקיים בידם ערך נכבד כחיים עצמם ואף עליון עליהם, שהיה שייך להם בלבד ואין לזר כל שליטה עליו, והוא, ערך האמת. שום כוח שבעולם לא היה מוכשר להעבירם על אמתם שבלבם. הם אהבו מה שאהבו ושנאו מה ששנאו; במותם ציוו את הברכה על הטוב והיפה בעיניהם ואת הקללה על כל מה שעורר בהם שאט־נפשם. שום יד מרצח לא יכלה לנפץ את ארון הקודש של האמת, שעמד על מכוֹנוֹ בלבבותיהם. גופיהם צפויים להורג, אך נשמותיהם שלהם הן. והאמת היא נר הנשמות. בעיוות־דינם ובסילוף הצדק נתערערו מוסדי הבריאה, אך מוסדי־רוחם לא התמוטטו בקרבם. כל שעה, אף השעה האחרונה, היא שעת הכושר להתרפק על כל נעלה ונשגב. אין מקום, אפילו השפל ביותר, שאינו עשוי לשמש מקום קדוש לשכינת האמת.

השכל היקומי נשא דיעו באלם וענו לו בקול הלבבות הדופקים על סף יציאת הנשמות. סופת־חשק עטפה את כולם לבנות כמו רמים בתוך התא האפל והצר היכל האמת. ככה התרחש הפלא, שכיוון שנתרחש שוב לא היה בגדר מעשה פלא, שחמשה חייבי־מיתה מטעם המלכות, לא נודעים איש לרעהו מתמול שלשום, עשו פתאום לפתע אגודה אחת לכונן באומר־פה חד ונמרץ מלכות שדי האמת בתוך מאורת הרפאים.

פתח האחד ואמר:

– אדבר זאת הפעם בהתגלות־לב ללא שיור… לפנים… לפנים… היה לי השולחן הערוך מאכלים דשנים וכל מיני מטעמים מקור־אהבה ללא־מצרים.

– ולי האשה היפה – סח קול, שהתגלגל ובא כאילו מלמעלה וזה היה אל נכון קולו של בעל הקומה.

– אני אהבתי למעלה מכל את הכבוד.

– ואני את הכלב.

נשמעו שני קולות מוטחים בבת אחת והאותיות הדומות שבכבוד ובכלב כאילו נבלעו יחד בבליל אחד.

– ואני – צנח קול מתכתי כבד, שלא הניח פקפוק של מי הוא – כל ימי שפכתי את אהבתי על הכדור… הכדור הפולח לב, בו הגיתי תמיד.

עינים בבתי כלא מביטות גם מבעד לעבי האופל, חודרות מחשכים ובוחנות גנזי־לבבות. ארבעת צמדי־עינים הגירו את מבטיהן כזרמת־תמהון יוקדת אל תוך לב הדובר האחרון. המבטים נהיו כאילו בעקיצותיהם לפיות רוטנים. הגוץ ספג את המבטים כפולסין של רוגז וזעמים. בשרו נעשה חידודים. אף בקרב קהל מנודים ונדחים מתגבשת דעת־קהל, שכל המתיצב כנגדה או מרחוק לה נמצא מנודה ונדח כפליים. הכי לא נתקפלו רוע־לב ורצון לקנתר ולמשמש בפצע המשותף, בוידויו על הכדור הפולח ונושא הבלהות של כולם? יכול שפסוקו, המצלצל כמהתלה נואלה וסוטה מן השכל הישר, עלול לעורר בלב כולם את החשד, שמוחו נשתבש עליו מכובד הצרה או שיצא מדעתו לגמרי.

הואיל והאשים את עצמו בשגגה מבישה נראה מיד לעצמו כעבריין היושב על ספסל הנאשם לפני ארבעת שופטיו. מכל מקום חוטא הוא על שום שלא השכיל לשמור מוצא־פיו. מכאן דן, ששיווי־משקלו הנפשי באמת נתערער עליו… דיין חמור שבלבו הפלילו לאלתר. מיניה וביה קבע הלכה, שהאדם נתבע בכל שעה ורגע לבית־דין. אף לאחר שיצא חייב עליון שבענשים מטעם המלכוּת, המדינה והמשטר והושלך לתוך תא אפל, עדיין צפוי הוא למשפטם של ארבעת המושלכים כמותו. גלוי וידוע היה לפניו, שבני החבורה כולם כאחד פסקו את דינו כעבריין לשכל והטירוף הוקם כחייץ בינו לביניהם. מדמה היה שהוא רואה בתוך המחשכים את זיקוקי החשד בעיניהם, הפוקדים תמיד את השפויים למראה אדם המתנהג בשגעון.

לפתע נעשה לו כמין ודאי, שכל החשוד בעיני הבריות על הסטיה מן השכל הישר, הריהו מטורף בפועל.

אימה אחזתו. במאמר המוסגר, שאינו פסול גם בתוך סיפור, ראוי להיאמר, שהשכל היקומי הגה אותה שעה הרהור זה: אין אימה, שאין אימה גדולה ממנה. אימה בהוצאה להורג ואימה קשה הימנה בהוצאה לשגעון. המטורפים הם האובדים והנדחים שאין כמוהם. היוצא ליהרג נכרת מעל עץ החיים, אך מי שדבק בו תואר המשוגע נכרת גם מעל עץ הדעת ומאבד חלקו בעולם הזה ובעולם הבא. שמו ינון לדראון לעולמים. המתים בשדות־קטל או ביד הרוצח נאספים אל אבותיהם ואל אחיהם, אך המשוגע היוצא מדעתו יוצא מן הציבור, נושר מעל אילן האבות, מוקע מתוך המין האנושי, שמו וזכרו נכרתו. הוא חדל־אישים, שנגזרה עליו גלות מתחומיה של משפחת האדם.

מן הדין היה לתהות קודם כל על שכלו, אם לא פשתה בו צרעת הטירוף. חש קיהות השכל והיה יסוד לחשש, שמא חלילה נתהווה קרע במוחין, צריך היה לאחות את הקרע במעין מחט וחוט. צריך היה לתפוס יפה־יפה את החוט. הוא אצר כוח לעשות זאת. השחיל חוט לתוך המחט ותפר. בדק ומצא, ששכלו פועל כשורה. הואיל ונחלץ מן השפל אל הגיאות זרמו כעת המלים מפיו כמתלהמות, כשפך עז שניטל ממנו הסכר. דא עקא, שחשקו העז להוציא מלב בני החבורה את חשדנותם לגבי שפיון־דעתו ולקרוע מעליו את תו המשוגע, שדבק בו, לפי השערתם, העשוי להעבירו לעולם. גם בחרפת חדל אישים לעולמים, לא הצליח בידו אף משום שיחו השוטף ושוצף שמעבר לעולם מוכתם בכוח־איתנים ובחשק־דיבור עז לא־אנושי כמעט. אף אשד חכמה עז וסוער יש אשר יישמע לאזנים כפרץ של שגעון. נמשל אותה שעה כאחד רגשן ורגזן שקפץ על הדוכן אנוס על פי בולמוס לישא את מדברותיו באזני הקהל, המוכה תמהון וזעם כאחד, כל הכוחות שבעולם לא יוכלו להזיזו משם.

– אזרחים, הקשיבו, הקשיבו לשיחי. מוצא פי הגיון ושכל טוב. כן, שכל טוב. אל תראוני גועש וסוער, שוצף וקוצף, טוב־טעם ודעת עמי, שכלי פועל כשורה, כשורה לגמרי. אני על הכדור הפולח לבבות דברתי. לא לצון או רוע־לב עמי. בתום־אמת הבעתי זאת. לא עת לנו להפיח כזבים או לעשות כל שקר בנפשנו. איש וחשק היחוד שלו המלפפו כל ימיו… כל ימיו… יהיה נושא החשק הזה ככל שהנהו, חובק עולם ומלואו או צמוד לפרט של מה־בכך. יכול זה שולחן ערוך כל מטעמים ומעדנים, יכול זו אשה יפה, תאוות הכבוד או דביקות בנפש כלבית. כל משהו הוא כל הכל שהוא. דין נקודה כדין כל ארבע רוחות העולם. אין גדול וקטן לפני הנצח, אין רם ושפל, אין חכמה או איולת. יש רק אמת. אמת שהיא יסוד ושורש הכל והיא תכלית הכל. למען האמת נברא העולם. למען האמת כדאי, אומר אני, להתייסר שנים לאין־קץ בעינויים קשים, ואך להגיע ברגע אחד לידי נקודת האמת האחת הנתונה בגנזך כל נפש לפי יחוּדה שלה. אני את אמתי אגיד ולא אכחד. סלחו לי אריכוּת לשוני. היא לי שריד העבר. האדם הוא חבור־הרגלים. אזרחים, ימים רבים היינו כולנו, כפי המשוער, שוכני בתי כלא, בהם זוקקו רוחותינו, איש ועולמו הפנימי הועבר בכור המצרף. כל סיגי האני כבר נזרו הלאה ונשרו מעלינו קשקשי השוא. איבדנו הכל. אך תחת זאת ניתנה לנו הסגולה למצוא את האמת, איש את אמתו. אני מעכשיו אדבר רק בעדי. רבות הגיתי בחדשי־כלאי בשורש־טבעי, בגנזי־מהותי ובצפינות־חשקי. לא אוכל ולא אובה עוד לעשות שקר בנפשי. שויתי לנגד עיני בכל עת את הכדור הפולח לבבות, לבי שלי וכל לב אחר. אהבתי להתעלס במחזה הכדור במעופו לפלח לב… התרפקתי עליו. קינן בי יצר לרצוח בדמיון. רוצח הייתי ברשות הדמיון. כן, משלח כדורים רצחניים הייתי בדמיוני. וכזה הנני בעיני: רוצח, עבריין מועד, אם כי לא מוציא אל הפועל. נבזה נמאס בעיני. נבזה, נמאס. ובדין נתפסתי למלכות זו… למלכות זו… שאף על פי שרשעה היא בכל זאת אינה אלא מטה זעם ביד בית דין של מעלה. אזרחים, אחי ורעי – אנא סלחו לי על דברי אליכם כאחד קרוב ואנו לא מיוּדעים מתמול שלשום, אך הלא נצררנו יחדיו בגורל אחד – מעודי הרביתי חקר בטיב האדם וביותר נתייגעתי לתכן רוח באנוש בחדשים הרבים בהם נמקו חיי כחייכם בתאים האפלים וכמוכם התכפשתי באשפת הביזויים וההשפלות בגוף ובנפש. והנה מצאתי: אין האדם רק זה שבעין, בשר ודם וצרור־עצמות, היינו, החיצון. האדם הפנימי היושב בחביון הוא כל האדם. הפנימי קטנו כנקודה והוא מקור הכוח והחיים, כי הוא משכן הכבוד, כבוד האדם לנפשו, כל יד עויין ואכזר לא תוכל להשיגנו. אין הוא נכבל בשלשלאות האסיר, אין הוא מוכּה ואין הוא ניתן לבוז ולשמצה. גם בשבתו באופל הכלא תוכו זרוע אור. אף אין הוא מת או מוצא להורג. מכבד־נפשו גאונו שמור לעד. ואיזהו מכבד נפשו? שאינו חרד לה ואינו מפחד מפני דבר. מי שהפחד כבר נעקר מלבו מסוגל להביט לעיני מלאך המות בשקט, בשקט גמור. משום כך שויתי תמיד לנגד עיני את הכדור הפולח, להרגיל את עצמי להיות ללא חת. לא הכדור הורג, אלא האימה מפניו. לא המות ממית, אלא הבריחה ממנו. אחי ורעי, החיים אינם מתים, שרשם הנצח. כל נפש חיה שותה ממעין אין־סוף, אולם האימים המהלכים בקרבנו הם סרסורי מלאך המות. כן, אחי ורעי, החיים כבוד; המות חרפה. אין פדות מחרפת המות אלא במתן כבוד לנפשנו, שחיי עולם נטועים בתוכה. אני מבשרי חזיתי זאת… מבשרי. כן, מרוחי… בחדשי־כלאי הרבים בהם נתנסיתי במצוקות המשפילות קבעתי עתים לתורת החיים ללא חרדה והמות ללא פחד. כן, כל ימי שויתי לנגדי את המות, אך מאז הלבישוני בבגדי האסיר נתנסיתי מפעם לפעם במיתה שבפועל. הכנסתי עצמי לתוך זרועותיו של מלאך המות ממש, קבלתי עלי גסיסה חוזרת ונשנית ענדתי את המות לראשי ככתר, מדדתיו עלי כבגד, שלשלתיו לתוך כל אבר ואבר שלי, התמותתי במיתות לאין־שיעור אמרתי למות חפצי בך ותשוקתי אליך, בידי שלי לחצתי על הדק האקדח והאזנתי לזמזום הכדור, כמו חשתי בעליל את התפרדותי, התרסקותי, התאבדתי מדעת, לבל יתיימר רוצחי כי ידו גברה עלי לחסלני. שפכתי את חיי כמי־רחצה מתוך הכלי. עשיתי לי מות משלי, ובבוא מרצחי אלי לא עוד אותי החי ימיתו, כי אם אותי המת. ככה הוצאתי מידי מרצחי את טרפם. נלעגה לשוני. לא אוכל לבטא את הנועם, את המתק, את גאון הישות, בקומה לשלוח יד בנפשה להיחלץ ממסגרות החרפה… אני מבשרי ורוחי חזיתי זאת. אני הגבר רכבתי על מלאך־מותי. ככה תרגלתי נפשי לשנוא את הפחד, לתעבו. אולם אחי ורעי, לא די להילחם במר המות על ידי עקירת הפחד מפניו. אין נגאלים על ידי שנאה. רק האהבה פודה ומצילה. אשר יאהב את המות, הוא ממנו ייגאל. אני אהבה וחסד משכתי למות, חיים ראיתי עמו ודבקתי בו באהבת־נפש. אחי ורעי, באהבנו את המות, הלא נאהב גם את מלאכי החבלה העומדים לפניו לשמשו, את סרדיוטי המלכות הרשעה, צלמי הבלהות של העריצות נעות הדמות, שנעשו אדונים לחיינו ולמותנו. אף לאדונים האלה הנני הוגה אהבה רבה. אחי ורעי, אל נא תראוני כאיש אשר… אל נא תמתחו עלי בדברי זאת את החשד, שהצרות הקשות שיבשו את דעתי והוציאוני אולי לטירוף… אני מדבר אליכם בשכל, בשכל. דעתי צלולה כן, צלולה לגמרי. אהבתי את הסרדיוטים הללו, את מלכות המרצחים הזאת, השופכת דמי־נקיים הבונה מכלאות לעדרי־אדם ומגלה המונים לעבודות־פרך. באמונה שלי, את שנאתי העז הניצחת לעריצים, שהפכו את מולדתנו לבית סוהר ואת חיי־נתיניה לגיהנום, גלגלתי להמית־רחמים על הללו אשר לא עוד צלם אדם להם ואף לא צלם החיה בם. הם הגולם הפורע. בן־שחץ בלי־שם־ותואר, כדור איתן גדול בענקים רץ ושב בחלל העולם ללא הפוגה בזמזום לאין קץ, הכדור העליון אותו שויתי לנגדי באהבה וברחמים כל חדשי־כלאי, כי הוא לבדו עתיד לברוא לאדם תחת לב אבן לב בשר… או כי יהפוך כל לב בשר ללב אבן בן אל־פחד, וככה העריצות, הניזונה מרקק הפחד ומדומן האימה, תכלה את עצמה. בימים ההם, אחי ורעי, לא יהיו עוד אדונים לאדם, כי אין האדונים אדונים, אלא משום שעדרי־אדם יזחלו לפניהם כתולעים. אחי ורעי, באמונה שלי, האדנות בתולעים מתפטמת, מבשרם היא ניזונה. וכאשר לא יהיו תולעי־אדם לא יקומו עוד אדונים. לכן זה דברי מאז: יחי הכדור הפולח. ויחי אדם אל־פחד. אך בן־בלי־פחד, בן־אלמות הנהו.

חוּשוֹ הגיד לו, שבלהבות־דבריו לא הצליח להוציא מלב־שומעיו את החשד שהשגעון דובר מתוך גרונו, אך הוא ברוחו התבונן וראה, כי מישרים בה ושכלו צלול. אכן, נבעה בקרבו מבוע הדעת הזוהרת, הזורעת אור יקרות בנפש, אור שמחה וששון. חיש מהר בקע ועלה ממעמקיו קול קורא בעוז אשרי. אשרי האיש שככה לו לאחוז בקרנות מזבח השמחה. אשרי האיש, שהכריע תחתיו את מר המות. אשרי האיש אשר שר למלאך מותו ויוכל לו. אשרי, אשרי. והוא באמרו אשרי היטב הבין בכל מאדו, כי צרעת השגעון לא פשתה ברוחו, וכי הוא שפוי עד לתוך־תוכו. אולם היטב ידע כי אף שיחו, שנערך בטוב טעם ובהגיון נכון, לא היה בעיני מאזיניו ראיה לסתור חשד הטירוף שטפלו עליו. וכי אין יש משוגע המכלכל את דבריו בתבונה? רוב משוגעים הם יפי־שיחה. אך בזמירותיהם יתנכר שגעונם. חתול השגעון יחכם למדי להתכרבל ולהצטנף ולהחביא את צפרניו בתוך התחביר המילולי. אך הוא מציץ מן החרכים של השיר והזמר. מבלי משים, ואולי בשים דעת, פתח לסלסל אשרי כמין זמר, בלפפו את הזמר בדברי חן ושכל טוב לאמר:

– אחי ורעי, בואו ונפתח כולנו את הזמן בשירת אשרי. אשרי שככה לנו לקבל את מותנו בשמחה ובששון, אחרי אשר מתנו פעמים רבות כבר בטרם נשלח אלינו הכדור הפולח. הלא את המת לא ישוב המרצח להמית. בואו נא אחי המתים ונשיר הללויה למות למען נוציא את נשמותינו בבוא השעה בשמחה, בשמחה… ככתוב כי בשמחה תצאו ובשלום תובלון. הבה ונשיר יחדיו. כי בשמחה… בשמחה…

השכל היקומי, לו נגלו צפונות כל לב, אילו ניתן לו פה היה מבשר ואומר, כי הניבים אשר נחצבו מפיו היה חותמם אמת הנפש בגבורתה. אולם רק קול־זמרתו שפך את קסמיו בלבבות־שומעיו לעורר בהם את הקשב ללא רתת, שאין כמוהו מליץ בין הנפשות. הם שמעו את סלסולי־קולו הנעלסים, שמעו וכן תמהו. אך זה לא היה עוד תמהון אפל, המכה את הלבבות בשממון, אלא תמהון מאיר, הבוקע כנחל־אפרסמון מתהום הנשמות. רוח חן ותחנונים עטפה את כולם. מוזרה עד למאד היתה שירת השמחה, שהשתפכה בתוך מאורת הצלמות מפי חמשת המתים החיים, ולכן לא היתה מוזרה כל עיקר, כאשר לא נשתאה על האיש שמתו מוטל לפניו בהגידו בזמר נעים יתגדל ויתקדש ואף כל שומעיו יענו אחריו אמן בנעימה רכה ונלבבה. הלא אף בזעקתנו המרה על המות נמתיק שיח. לא נפלאת היא כי ברון כולם יחד נפתחו בכל הלבבות מקורות האהבה ונתגלגלו רחמיהם על כל הכל וגבר כליון הנפשות אל לא מזה, אף קול מוסרם הכה אותם על אשר שמו שמצת הטירוף בנבון־נגן זה.

באר הזמירות מושכת גליה מן הקדומים. לכן יש זמר והוא בשורה. בפקדו את הנפש כסופה יגרוף מעליה שכבות העתים ויעלה מן הנבכים בבואות־בראשית. ויש אשר הנפש בהקשיבה לדבר המנגן תחרוג ממסגרותיה, כמו תינשא ביד נעלמה על גפי־מרומים ועל עברי־תהומות. חיש חיש תרוץ כאילה עד אפסי היש, ברדפה אחרי מנת חלדה המזומנה לה אי שם, או כי תברח מזכרון רחוק קודר. ואכן, במאורת הרפאים נתרחשו אותה שעה שני הפלאים כאחד. מעטה השכחה נתפרש על ההוות וצמחה להם כנף להמריא אל שחר אשרם מלפנים. רוח טהרה צלחה עליהם ורחצה אותם מחלאת־שפלותם אשר דבקה בהם בתאי עינוייהם, אף משחה את נפשותיהם בשמן הששון. ויען כי איש־איש קרנו רמה בעיניו ושב ולבש את צלמו האנושי, צץ ופרח בזכרונו מטה סגולות־רוחו אף עמד בו כוחו להישען אל שכלו השופט ואל חושו המבין, בהביעו את דיעו.

– מי אתה, האח, מי אתה זמר פלאי? – נשמע קול צוהל בתמהונו – שמא אתה הוא הזמר מר… הנודע לתהילה במדינה… לא הכרתיך, אך כניתיך תמיד… אל נכון נתחייבת למלכוּת על שום שבעוז־קוממיותך לא סגדת לעריצים… או אולי טועה אני. לא כי לא טעיתי. יראתי לפרוש בשמך במקום הזה פן אחלל…

מבלי משים, ואולי במשים, התמלט מפיו שם הזמר המהולל והשתיקה הנמלצה שקמה אחריו לאורך־רגעים חתמה את השמא בגושפנקת הודאי.

כיוון שניתנה הרשות לקריעת הלוֹט מעל האחד נתלוו לה בזו אחר זו קריעות נוספות…

– אני שמי… – במאורת הרפאים נישא בעוז קול שם הפייטן המהולל בתשבחות.

השלישי היה מדען דגול. אף הרביעי והחמישי נתייחדו בקהל האנשים ששמותיהם נישאים על כל לשון במדינה.

בתום תור הוידויים שב תור הזמר רב המתק והעצמה. כל הפיות שרו אותו, אך גם הזמר שר את עצמו. הלא לא ייתכן, כי הוא האיתן, קול בכוח וקול בהדר, קול הקוממיות באנוש, משך גליו מתוך המוכים והמעונים, שזה חדשים רבים נקרעו מעליהם מחלצות הכבוד האנושי, נפשותיהם נתנסו בעינויים לאין קצה ובשריהם הנשיפו צחנת העובש אשר לבתי הכלא. הם הנתונים בשפל המדריגה שרו את שיר הרוממות והקוממיות, יחדיו בקול אחד ובלב אחד: כי בשמחה תצאו ובשלום תובלון בדרככם האחרונה.

גם אחרי אשר נדמו הקולות הלך הזמר למסעיו אל אפסי־מרחקים ויהי לאבל יחיד על היחיד, אשר נקרעו מעליו הוֹדוֹ והדרו ולשיר המעלות לאחד אדם המעלה, בהמריאו בדביקות ובכיסופים לעילא ולעילא, לרחוץ נפשו בטוהר הזהור העליון בטרם תצא מבית חמרה השוכן קלון בעמק הבלהות.

לפתע נקפד פתיל חיתו של הזמר, כי הוא הרך והענוג, המושך את גליו ממגד השמים ממעל, עורר חמת־זעמם של השוטרים המזוינים, אשר נזדעקו עליו כפריצי חיות ואת קתות רוביהם תקעו לתוך פי השרים לסתמם. איכה היתה כזאת, כי חמת הזעם של זוחלי עפר תהיה הגמול לחכמי הזוהר המגביהים עוף כבני רשף? אכן, פלא הוא ויהי לפלא.

אדם וחוה באו בימים וקין והבל דור שני לבריאת האדם. שאל קין את הבל אחיו: השמת לבך מה כבדו רגלי אדם וחוה בלכתם? כבדו רגליהם, יען כי כבדו שנותיהם.

הבל נהוג היה לחזור מלה במלה כמעט, אם כי לפעמים בשפה רפה, על דברי אחיו הבכור ואף הפעם סח בניע ראש: כן, כבדו רגליהם, יען כי כבדו שנותיהם. קין הוסיף: נרפים הזקנים.

הבל (בחצי פה): לא נרפים, כי אם רפים. תש כוחם. – קין (בשאט־נפש) לעבודה, אך לא לתענוגות. הבל (בסילוד מעט, כמתחנן): אדם כל זמן שהנשמה בקרבו אוהב תענוגות. קין: אשר יאהב תענוגות, אך טוב כי יאהב גם עמל, כדבר האל לאדם: בזיעת אפיך תאכל לחם. וכדבר אדם אלי בלמדו אותי לקח: המאכל הוא גמול לעבודה ואשר לא יעבוד ממנו יימנע אוכל. הבל (בהתפעלות): כה אמר אדם? פי אדם יהגה חכמה.

קין: הגה לפנים, בחלו נר העלומים עליו היה גם השכל נר לרגליו ופיו הפיק פתגמי־חכמה. רבות שמעתי אמרי־שפר מפיו ואני אז נער רך, כולם שמורים בזכרוני. אף שח אלי אדם; מרבה זכור מרבה דעת וככל אשר ירבה שמוע כן ירבה בינה. הבל (בהתלהבות גוברת והולכת): משפט זה, תוכו רצוף שכל טוב, כבר השמעתני פעם מפי אדם ואני מאז נצרתיו בלבי. אף זכור לי דבר אדם אליך ואתה בטובך הגדת אותו לי, כי דברי־חכמה הנאגרים למכביר הם אוצר, לאמר, תרביה או תרבית ואולי תרבות. (ברוח עצובה) ואני אחרתי היולד לאדם ולחוה ויען כי זקן אדם לא הקנני חכמה אף מעט. קין: זקן אדם וזקנה גם חוה ולכן הם מאוד עצלים… אך תענוגות יבקשו להם מלוא חפניים. לא עוד שכל בהם, כי הזקנה תסלף הגיון. אך מתהלכים המה בגאוה ובגאון כמו להם העולם.

הבל: ישגו להם הישישים בחזיונותיהם. הכי גם על זאת יחרה עליהם אפנו. קין (במרי־רוח): אך אני כלכל לא אוכל גאיונם אף עצבם ורוגזם. שבעתי אנחותיהם ודלף־שיחם על הימים הטובים ההם. הם אז צעירים ורעננים, מתהלכים בגן לרוח היום וכל הארץ כגן־עדן לפניהם, אכלם ניתן להם מכל פרי בעצי הגן, האדמה לא הצמיחה כל קוֹץ ודרדר. לפנים, אומרים הם, רדפו אותם אך טוב וחסד כל ימיהם. אף הנחש היה להם ידיד נאמן. זה גן־עדנם האבוד, עליו יתאבלו תמיד, הופך לי את חיי לגיהנום.

הבל שותק. קין: למה הנך מחריש, הבל אחי? האם לא בשכל דיברתי? הבל (שח בכובד־פה): אין בפי משפט חרוץ. נבוכותי בשמעי הגיון־לבך. אולי צדקת, אחי הבכור, בדבריך. אך כאשר אחזה לי אני המה נמרצים למדי. הכי לא השמעת לי פעם את דברי אדם המחוכמים, כי עטרת בנים אבותם וכי צו הוא מאת האל אשר בן יכבד את אביו ואת אמו, אף כי לעת זקנתם, כי בישישים חכמה? קין (בלעג שנון): כן, כזאת וכזאת שמעתי מפי אדם. רבים אמרי־שפר, אשר הביע באזני. חכם אדם רק לרומם את קרנו ובכל שיחו אחת יבקש להשביע נחת את נפשו ונפש חוה, אשר יחדיו יחלקו שלל־תענוגותיהם. הבל: אך הכי אדם בהיות כוח־עלומיו בו ושכלו רענן לא שקד גם על טובתך להשכילך בינה ולחלק גם עמך את אוצר חכמתו למען תרבה דעת והשכל, תרבה תרביה או תרבית ואולי תרבות. אחי, קין, אולי תוכל להגיד לי פשר דבר התרביה או התרבית ואולי התרבות, כמשפטו וכהלכתו ככל אשר הורך אדם. קין: הנני להגיד לך פשר התרבות דבר דבור על אפניו, ככל אשר למדני אדם. אך לא… לא עת תרבות לי עתה… איש עמל אנכי. עובד אדמה הנני. חורש ועודר וזורע. ידי מלאות עבודה תמיד… בשגם בימים האלה, ימי קציר ואסיף. זאת לא זאת כי גם דבר לי אליך. רעיון בא אל לבי… רעיון נחוץ ודחוף… חיש מהר אשמיענו באזניך. ואני תקוה כי מבוקשי ממך יירצה לפניך, הלא אני אחיך הבכור ודברי צו הוא לך. חלילה לך למאן… פן יבולע לך.

הבל (פניו חורו במבוכה, אך חיש מהר שבו לכשהיו ובקול מאושש): מהו הדבר כי אדענו? אם לא נשגב הוא ממני לא אמנענו ממך… אל נכון.

קין (בקול נגיד ומצוה): הנה הוא הדבר, אחי. קטנה היא. הבה ונחלק בינינו תבל. הבל (בהשתאות): לחלק? למה? קין: אבאר לך את הדבר באר היטב. תבליה כה קטנה. לפנים כאשר היתה הארץ כגן עדן, הלא גם גן עדן קטן כמוהו כגדול. אך אחרי אשר באה המארה באדמה ומרביתה קוץ ודרדר, לא תוכל עוד שאת אותנו. לכן אך טוב נעשה כאשר נחלקה בינינו, אף נגיד ברור ומפורש, כי רק לשנינו העולם. הבל (בחרדת־בהלה): ונגיד זאת גם לאדם ולחוה? קין (בשחוק התולים): דבר־שפתיים אך למחסור. שנינו נתהלך קוממיות. או אז תיפקחנה עיני השכל אשר לשני הזקנים להבין, כי חלדם נסע עבר ואנחנו אדוני הארץ.

הבל (בתום דממת־הגות מעטה): אנחנו שנינו. ואיככה נחלק את הארץ הזאת? קין (בשפה נמהרה): אנחנו ככה נחלק אותה. כל הערבות, המשתרעות עד למרחוק עד להר ההוא הנשקף הרחק שם, לי הן. ואתה סוב ופנה לך עם בקרך וצאנך למעלה ההר. שם תשב ומשם לא תרד.

הבל (בארשת דאגה): הערבות האלה אדמתן טובה ושמנה, שם בהר אך אדמת אבנים היא, אשר כל תבואה לא תצמח ולא כל עץ פרי, דשא מעט. קין (בקול חוגג ונמרץ): הנה זו המשאלה, לאמר, הצו אשר לי. יען כי אדמת הערבות טובה לחרשה ולזרעה ולהצמיח בה כל פרי למינהו, לכן לי היא כי לי. אני אחרוש ואני אזרע ואצמיח כל פרי. אפס אתה תהיה רועה־צאן. שם על ההר תתנהל לרגל הצאן ובגבולותי בל תבוא. בקתה קטנה תבנה לך במרומי ההר. בה תגור ולערבה אל תרד. והיה אם בוא תבוא, ראות פניך לא אובה.

הבל (בתחנון): איככה תאמר כזאת? הכי לא אחיך אני? אכן, אתה הבכור ולך חלק פי שניים מאשר לי. אך הלא הגדת, כי אף המעט לא לי הוא, ורק ההר הצחיח¹ ההוא חלקי לעד. ואולי צדקת במשפטך, כי כל הארץ עד למרגלות ההר לך היא. אך מעמך הלא כלה ונחרצה להבדילני כליל, לשית גבול בינינו לאמר לי עד פה תבוא ולא תוסיף. והיה בבואי אליך תאסוף פניך ממני ולא תמתיק עמי שיח מעט בפתגמי החכמה, אשר נאגרו בזכרונך מלקח אדם להשכילני גם כן בינה, למען שנינו יחדיו נשמור על חכמת אב, אשר פיך יכנה אותה בשם תרביה או תרבית ואולי תרבות.

קין (בעוית שאט־נפש בפנים): מנע פיך מן התרבות. איש עמל אנכי, עובד־אדמה, ואין עתותי בידי למלל הזה. עת־קציר היא כעת!. אפס בתום עונת־עבודתי נשוב ונשוחח בפתגמי החכמה אשר לאדם ועוד אביע באזניך רבים מהם השמורים בלבי.

הבל (בקול צוהל): בבוא עת מנוחתך מעמלך הרב בוא אבוא אליך לפקדך בערבה, ארד מעל ההר ואסור לשכנך. קין: לא כי אני אעלה אליך על ההר. הבל (מבוהל ומשתומם): למה, אחי, תצוה עלי… קין (משסע את דבריו): כן, צוה אצוה עליך לבל תהין לסור לשכני. (בקול נמרץ) צויתי וכן יקום. הבל (בתחנונים): אך למה, למה, אחי? קין (רוגז צודק בעיניו): יען כי צאן לך. הבל: ואם צאן לי, אלה הצאן מה חטאו לפניך? קין (בדברים כדרבנות): אלה בני הצאן… עם קשה־עורף הוא. אדיר חפצם זלול ולחוך… לשונם ישלחו תמיד. את כל הדשא אשר לי ילחכו כלחוך השור. הבל: אני את בני הצאן לא אביא עמי ברדתי לערבה, אף לא שיה אחת אקח עמי בלכתי אליך, אף לא הכבשה האהובה עלי, אשר בידי אחזיקנה ואל לבי אאמצנה. קין (בזעם): הרף מן המלל. לא איש דברים אני. העמל הוא כל חלקי. הולך אני לסבלותי ובבוא עת־נופש לי אבוא לפקדך ואף שי אביא לך מפרי אדמתי, וזה יהיה לך לאות כי לבי טוב עליך. ועד אז זכור ושמור, הבל, אתה על אדמתי אל תדרוך, כי אני אדון כל הארץ ואך אני, בבוא עת־רצון, לפני זכור אזכרך לעלות אליך אל ההר ולחדש ימינו כקדם להשתעשע יחדיו ובמנעמי־חכמה השמוּרים בלבי מפי אדם. או אז תדע, הבל, (בצחוק שנון), כי אני את עבותות התרביה או התרבית ואולי התרבות (מחקה לשון הבל) לא ניתקתי עמך. הבל (בשחוק צוהל): מה טוב ומה נעים שיח אחים, הקשורים יחדיו בעבותות תרבות אדם. קין (בפיהוק): תרבות. תרבות. כמוך כאדם וכחוה. המה כל היום ילהגו גן־עדן גן־עדן ואתה תרבות, תרבות.

ימים רבים ייחל הבל לבוא קין, ויהי אחרי מועד היאסף הפרי עלה קין אליו אל ההר ועמו טנאי מלא פרי מגדים. וקין ראה לראשונה את ההר ויחמוד גם אותו, כי יפה־נוף הוא. ויאמר קין: אכול, אחי, מן הפרי הטוב מתנובת אדמתי וסעד את לבך. והיה כטוב לבך נמתיק שיח מעט על חכמת אדם, אשר שמתיה למשמרת בזכרוני. הלא אף זה היה דבר אדם: כאשר לא טוב לשיר שירים על לב רע, ככה לא טוב להטיף חכמה על קיבה ריקה. כאשר מיץ חלב יוציא חמאה, ככה מיץ פרי יוציא תרביה או תרבית ואולי תרבות – הפטיר קין בחקותו כמשפטו את הגיון הבל בדברו על עבותות התרבות, אשר תקשרנה את שניהם לעד.

ויהי בראות הבל את האשכר היקר, אשר הקריב אליו קין מן הפרי הטוב וישמח בלבו. והבל הביא גם הוא מבכורות צאנו ומחלביהן מנחה לקין, ומהן שחט שלוש כבשות, הערבות למאכל, ויעש מהן מטעמים ויגישם אל קין. וישתאה קין וישאל: הכי למעני, אחי, הרגת את הצאן? הבל: כן, אחי, למען תדע כי נכבדת בעיני ואף יקרת לי מאד. קין (בזעם עצור): האם למעני שפכת דם הכבשות התמות? הבל: כן, למענך אחי, כי רק בברית־דמים תיבחן האהבה. זאת לא זאת, כי גם את הכבשה האהובה עלי מכל בני הצאן, ללבי אמצתיה תמיד, שחטתי למענך ואת דמה שפכתי, למען תדע נאמנה כי אהבתי אליך עזה כמות.

קין (זיקי משטימה מתלקחים בעיניו וזעם־קולו גובר): הנה גם אתה השכלת להפיק פתגמי־חכמה מפיך כאדם ואף נעלית ממנו וממני במלל רם ובהפחת מליצות־כזב לסובבני בכחש לאמר, כי אף את הכבשה, אשר נפשך קשורה בנפשה, שחטת ושפכת את דמה למעני (בחמת זעם המשתפכת בעיניו כשני זיקי־אש) ואני שקרים שנאתי מעודי. הבל (בחלחלה): חלילה לי מלשקר. אני כל מוצא שפתי אמת. אהבתיך עד למאד. אחי הבכור, אתה תבל כולה לקחת לך ואותי גרשת מלהסתפח אל נחלתי בארץ הטובה, הרחבה והפתוחה ואל ההר הצחיח שלחתני להיאחז בו. אך אני חרף זאת אהבתיך בלב ונפש וזה דברי אמת ונכון… יציב וקיים: אהבתי לך עזה כמות.

קין (עיניו יוקדות תאבון־דעת): ואף עזה מן המות. הבל (נבוך וכמו פוסח על השעפים): כן, לא… אולי כן… אך לא… לא מן המות. קין (נותן עליו בקול כמאיים): המעט לך כי לא נאמנה רוחך בך, אף בלשונך תהפוכות. כן… לא… כן. הלקלסה תשיתני? לו שכין בידי, כי עתה שחטתיך, כאשר אתה ערפת ראש הכבשה.

הבל אחוז־אימים בורח ושכינו בידו מלפני קין, אולם תחת לנוס במעלה ההר רץ בחרדתו כי רבה במורדו עד אשר בא בגבולות הערבה. וקין רדף אחריו עד אשר הדביקו. ויהי בהיותם בערבה וחמת־קין התלקחה בו עד להשחית ודבריו התמלטו מפיו בשצף־קצף כגבישי־ברד קרים ונמרצים:

– חה, נוכל אשר כמוך. הבל שמך והבל כל דברך. לא תם הנך בלתי אם מיתמם ומתעתע. תרביה או תרבית ואולי תרבות תקרא תמיד. אך אחת מזימתך להפר את האמנה אשר נכרתה בינינו כי הארץ לי כי לי. ויען כי באת בגבולי, הלא מראש דברתי אליך, כי בן־מות אתה.

שמעון מאירי ירד מעל המדרכה. הוא לא הלך לשום מקום ולא היתה לו סיבה להידחק בתוך הצפיפות. לאחר שהתפוטר ממשרתו הנהו לו איש לעצמו, לא עוד שייך לשום איש ולא עוד אחד מן השורה. פניו שוחקות.

ההליכה על הכביש, מוּבדל מאחרים, הלמה, לפי סברתו, את מעמדו הנבדל והוא עושה את המעשה הנכון. אין לו מקום־עבודה, אין הוא הולך לשום מקום, ומה לו המקום שהרבים מהלכים בו? מן הדין שידעו הכל, שידעו, כי דבר אין לו עוד עם האדם.

רק זכרונות יש לו עוד. קצת מהם עולים כעת במחשבתו בעניין, כן, בעניין ההתפוטרות ובמקצת ממה שקדם לה. מלכתחילה היו רופפים קשרי היחס בינו ובין יתר העובדים במשרד. היה מי ששאלו מפורש: “למה אתה מתרחק, מר מאירי… ולמה אינך בא במגע, אינך מעורב, אינך שואל ואינך משיב? שמא יש לך בעיות?… נראה אתה עצוב… אבל למה הנך מתנכר לכל?” “אינני עצוב ואינני מתנכר” השיב בקיצור לפי שלא רצה להיכנס בשיחה. הוא לא שוחח עם איש ואיש לא נפנה עוד לשיחה עמו. לא הביטו אליו אלא עליו ואלכסונית, העיפו חיוכים דו־משמעיים. לא אחת שמע שניים מתלחשים על אודותיו מאחוריו תוך כדי הישג־שמיעתו ממש, שאין הוא… כשורה… בורג… מבין אתה, תמה היה, שסודו הכמוס כבר בצבץ ויצא החוצה. כיוון שכך גברה סלידתו מאותם הבריות הטורדניים, הבולשים אותו במבטיהם לגנוב ממנו את הנשמה והיה נבדל לו לגמרי לעצמו, לעצמו. מעשה וקרא אותו המנהל אמנון ברושי לבוא אצלו… לפני כמה שבועות בדיוק היה המעשה אינו זכור לו… בא אצלו. סח לו ברושי בלשון רכה ובחיוך. זהיר וערמומי, שלאחרונה כנראה אין מר עושה… את מלאכתו בריכוז הדרוש… וכמה סיכומים בחשבונותיו נמצאו משובשים… מהי הסיבה? שמא יש למר בעיות? לא, אדוני, החזיר, אין לי לעצמי שום בעיות. אלא שלאחרונה נעשיתי מפוזר קצת מן הסתם, איני מסוגל להתרכז כראוי". “אבל פנקסנות, מר מאירי, מחייבת ריכוז ומתן הדעת – דיבר ברושי בלשונו הרכה, ואילו עיניו הקשוחות הטיחו בו מבטים חשדניים. ולאחר שהות של שתיקה בציפיה הפטיר: “ומהי העצה, מר מאירי?” – מתוך כך הקשיח קולו ובעיניו נצנץ זיק של רחמנות מבישה. – ״כן, מהי העצה? שמא יש למר עצה”. בפניו השתפך חיוך רחמני־ערמומי של עינוי הדין, אך הוא, מאירי, החזיר לו חיוך של קבלת הדין והשיב מיניה וביה:

“אין עצה אלא אחת”. כדי להוכיח לזה שחיוכו הערמומי נתפרש לו כראוי. “רוצה אדוני לפטרני, והרי אני מתפוטר” “רצונו של מר ייעשה” – השיב ברושי בחיוך לגלגני. אותו יום קיבל הודעת־פיטורים בכתב.

הוא העלה בזכרונו את פרטי המעשה ללא רוגז וללא חרטה, ובכל זאת דעתו חלשה עליו ועלבון בנפש שהיה רדום תחילה, לפתע התחיל למצצו בחזקה.

– מה אתה משוטט כאן בין כלי הרכב, חסר דעה שכמותך? – שמע גערה וצפירה חזקה מאחוריו – עלול היית להעשות חת־שתיים דייסה של בשר ועצמות. – עלה על המדרכה כבן־אדם.

ציית ועלה על המדרכה. כשעלה פגע בו דוק של אופל ונתערפלה מחשבתו ודעתו. כסבור היה כי הנה פקע בורג במוחו ושכלו חרג. בקצות אצבעותיו חש דקירות. הסתכל מסביבו ונהמם. כל המראה נעשה לפתע מוזר בעיניו. כשהתאוששה מעט דעתו, היה עומד ותוהה: מה? מה? אנשים מהלכים. הללו לכאן והללו לכאן. למה הללו לכאן והללו לכאן?

ראה פרצופים עינים, נעליים, בתים, עצים, כלי רכב. כאילו לראשונה ראה זאת. הסתכל בפליאה: אנשים בהמון וכל אחד לחוד. שמא אין שום דבר, שום. שום־שום?

חושש היה, שמחשבתו תשתבש עליו לגמרי. זקף ידו כלפי מעלה וסח בקול מפקד: שמעון מאירי היה, בן־אדם. צעד עם הצועדים, מעכשיו חייב היה לברר לעצמו להיכן הוא, שהרי אף מי שאינו הולך לשום מקום הולך גם כן אי־לאן. אם אין לאן, יש רק אין. מהאין נשבה צינה לתוך מוחו. אם יש אין, אין יש. כל פעם שרעיון זה עולה במחשבתו הוא מכריז על גיוס כללי של כוחות השכל הצלולים, כדי להימלט מהשגעון. ראשו נסתחרר ועיניו נתעטפו בחשכוּת.

אילולא נס שנתרחש לו וידו נשתלבה מבלי דעת בזרועה של גברת, שנזדמנה לקרבתו, היה צונח על פניו. הגברת, שהטיחה בו מבט זועם, ניערה מעליה את ידו בהבעה של בחילה.

פרש לקצה המדרכה, עמד והסתכל. ראה גופים בהמון, מה שיש בזה יש בזה ואף הוא אחד כזה. חש מיאוס גם בעצמו.

ביקש לראות מה צורה יש לו. ניגש לראי סמוך שברחוב. ראה שארשת־פניו אינה שונה משל האחרים. נמצא למד, שהוא בן־אדם לכל דבר. אותה שעה עבר לידו פלוני מן המשרד, העיף עליו מבט חטוף בהעמדת־פנים שאינו רואה אותו, כדי שלא יצטרך לכבדו בניע־ראש, היטב חרה לו הדבר. כיוון שפלוני כבר התרחק ממנו רץ אחריו והדביקו. משכו בידו וטפח עליו בקולו, גער בו כמעט: “וכלום אינך יודע מי אני?” אני מאירי, שמעון מאירי. וכי משום שהתפוטרתי, אז מה, אז מה… אז לא כלום… שוב איני אדם… להגיד לו שלום מאירי… מה?

ראה פלוני את עיניו המפיקות בלהות־זעם ומתיזות שביבי תמהון.

הסתכל אף הוא בו בתמיהה, נענע ראשו ברישול ואמר באי־רצון כאילו סולד הוא מהזכרת שם נחות שכזה: “כן, יודע. מאירי”. ולמה לא אמר מר לי שלום, כמקובל?" – טען בעקשנות – וכי איני ראוי שינהגו בי נימוס? מה?" “אין לי פנאי. פשוט אין לי פנאי ואני נחפז” – השיב פלוני בחפזון והפנה אליו עורף וגם כן ללא ברכה.

שמעון מאירי נמצא מבוייש, נזוף. נטל עצה בלבו והחליט לעשות חשבון צדק עם ברנשים אלה ולשלם להם כגמולם: לא להביט אליהם, לא להשגיח בהם כלל ועיקר, לראותם כאילו אינם – וחסל. הוא לו לעצמו, לעצמו. לא איכפת לו כלל. וכשלא איכפת לו, הרי אינו בא לידי רוגזה והוא נוהג בישוב הדעת ושומר על צלילות־שכלו. וזהו. אולם החלטתו לא נתקיימה אצלו לאורך שעה. שוב קפצה עליו הרוגזה כשראה אחד ממכריו הותיקים מחיש את פסיעותיו למראהו. כל הסימנים הוכיחו, שאף הלה ביקש לעבור על ידו מתוך התעלמות במחשבה תחילה, כיוון שהטיח בו מבט תובעני זועם בפניו ממש נאלץ הלה להיפנות אליו והפריח אל עברו קידה חפוזה, כשם שזורקים פרוטה לקבצן. שמעון מאירי איננו מקבל־נדבות. על כרחו נדחף לתפוס את הלה בזרועו, כדי לשאלו: היתכן? וכי כך נוהגים בשמעון מאירי? אבל הוא כלא בפיו את הטענה, אלא רק תקע לתוך אזניו של הלה את השאלה: “להיכן מר הולך ולמה הוא רץ?” “להיכן שאני הולך לשם אני רץ” – השיב הלה, שמט את זרועו מידו, ונפנף כנגדו בידו דרך ביטול כמגרש זבוב והלך לו. עמד מאירי נבוך ותוהה. נסתבר לו, שאף הוא מצווה ללכת אי־לאן, כך נהוג ואף השכל מחייב כך.

הלך, הלך. ראה סוכת־משקה וניגש אליה במרוצה. נהמם למראה עיניו. פלוני, שתחילה עבר לידו ללא קידה מתוך העמדת פנים של בהול ומוטרד ביותר, עמד ליד הסוכה, התייצב אף הוא בריחוק כל שהוא ממנו ושמע את שיחו הקולח אט־אט. מעין קול של שבת, בעניין… איזה מיץ יבחר למהול בו מי־סודה. פלוני חקר ודרש מפיו של המוכר לטיבו של כל מיץ ומיץ לטוב־טעמו, מי ממי כדאי יותר. לאחר ששקל היטב בדעתו החליט סוף־סוף לבחור במה שבחר, ציווה למזוג לו. פתח לגמוע אט־אט מבעד לקנה הקש ועושה רווחים ממושכים, חוזרים ונשנים בין הלגימות, ואף כשאינו שותה פניו מפיקים הבעה של שתיה, משל הוא מסמיך שתיה בדמיון לכל גמיעה שבפועל לשם קורת־רוח יתירה. סימן שהוא מפיק מכל לגימה הנאה חוזרת ונשנית. היה השכל מחייב לנזוף בפלוני, שיש לו פנאי די והותר ללגימה ואין לו פנאי להגיד שלום לאדם, אלא שנמנע לעשות זאת: תקיפה היתה החלטתו להיבדל לעצמו. יגידו האנשים שלום או לא יגידו, יביטו אליו או לא ישגיחו בו, מה לו ולהם? הוא לו לעצמו, לעצמו.

חש לפתע שצמחו לו כנפיים והוא עף. אילו הוא מלאך הריהו ניצל מן השגעון. מלאך אינו משתגע. מלאך רואה ואינו נראה. מלאך נושא שלום ואין אומרים לו שלום. הסכים בדעתו שהוא מלאך. אבל אדם מלאך, כלום אינו חסר־דעה? אילו הוא. כן, אילו הוא… בלתי שפוי, הרי תם ונשלם. אבל הוא לא היה בטוח כלל בכך. לכן נבוך ומבויש. בני־אדם בורחים מפניו כמפני פגע רע. והוא עצמו אינו יודע מה טיבו. אין דאבון־לב כצער הספק. הודאי פיתה, משך, בדרך שהשינה העמוקה, הודאית, מוצצת בתפנוקיה את הנפש המתלבטת בחבלי התנומה הרפרפנית, וכדרך שהחום בהחרפתו זורע בדמיון ההוזה אשליה של העמקה לתוך עידונים ועינוגים נוספים. הקצה הוא הפתאי הגדול. ברור היה למאירי מכל מקום, שעדיין הוא בר־דעת להבין, כי הוא עומד על הסף של טירוף הדעת. על הסף, על הסף. עוד יש בו קצת שכל הישר. וזו היתה הצרה. קצת גרועה מלא־כלום, לא, לא הוא מלאך: לדאבונו אף ענין המלאך בצריך עיון, השמא כרסם את הנפש. ספק זה, ספק לא זה. ספק בר־דעת, וספק…

צריך היה לחולל מעשה שיברר לכל רואיו ולו גופו מי הוא ומה טיבו. עמד ושרבב לשון. געה בצחוק. קרא כתרנגול, הטיח אגרוף מרחוק כלפי אלמוני, התייצב ליד ראי, חתך בפרצופו העוויות משונות וקשר דו־שיח עם בן־דמותו. תמה היה שאיש אינו משגיח בו. חוש לחש לו, שאין רואים אותו משום שהוא מלאך ואין לו גוף.

מעכשיו ואילך לא היה מאירי חושש כלל שהוא ספק־איש, ספק־מלאך. הנה איש והנה מלאך, רוח או שרף. פחד הטירוף פג מלבו כמעט לגמרי. מלאך אינו משתגע. הואיל וסרה מעליו אימת הטירוף, שוב נעשו הדברים מובנים וכל המראות מסביב לא היו עוד מופרכים. העולם היה עולם הכל עשוי בו כשורה, כל שהיה כך אי אפשר היה לו שלא להיות כך. המראות זרמו אליו בסדר מסודר. הדעה צלולה, צלולה לגמרי, נטל חוט ומחט ותפר את הסדק שבמוחו, להפסיק את צינת השגעון בזרימתה שם. לאחר כך נאחז בנקודה המוצקה של השכל ועמד עליה. הבין שהגיע לנקודת עניין, נקודה שממנה היה מסיע כוחות השכל אילך ואילך.

בעיני שמעון מאירי הסתדרו הענינים על הצד הטוב ביותר. לכאורה בא הכל על מקומו. אולם לדאבון־לבו הוא לעצמו לא מצא לו מקום, שהרי מלאך אינו תופס מקום. מאחר שלא היה לו מקום לא הלך לשום מקום. הואיל ולא הלך לשום מקום נצנץ בו רעיון, ששוב אין הוא בהילוך, אלא בתעופה. כיוון שחשב כך שטפו מיד נחשול־שמחה, אור גדול זרח מסביב ונפקחו עיניו לראות באור, כי אין דבר עומד על עמדו. מהלכים אנשים, רצים בלי־רכב, שטים עננים במרומים, עפות צפרים, קופצים העצים, נעים ונדים הבתים, סוב יסובו במחול המקומות.

יום אחד, הוא עודנו איש־מלאך או מלאך־איש ומשוטט ברחובות העיר בלב שמח ועמוד השלוה מהלך לפניו כעמוד האש לפני בני ישראל במדבר, נכנסה אימה בלבו, שמא פתאום לפתע כל המקומות יישמטו מתחתיו ויהיה פורח באויר. נעשה לו נס, חש בפועל שצמחו לו כנפים והוא עף מעל לגופים, מעל לבתים, לגגות, לעצים… הלאה, הלאה מן הברואים, האנושיים, שאינם רואים אותו ואמנם מסתכלים בו כאילו איננו אדם. במעופו בא אל הים. לא ראה נפש חיה. הגלים הנעימו לו בזמר: רד, רד אל קרבנוּ. בתוכנו יכירך מקומך.

ירד לתוכם, לא כי עלה אליהם. עלה גל וירד גל. הלך מחיל אל חיל.

היה לו אורח נבדל מעם המלאך, כי תחת לעלות בסולם הזוהר למרומי השמים ירד בגרם המעלות למצולות המים. שמעון מאירי ראה אופל.

בכל פרצוף אנושי טבועים רמזי־דמיון לבהמה, לחיה או לעוף. מנדו ידידי הוא לפי מראהו קרוב־משפחה למין צפור. חטמו מארך ומעקל כמקור, הילוכו רחפני וכל פעם שמזדמן לפני ברחוב שבכרך הוא מתגלה לעיני במפתיע. אין לומר עליו, שהוא כמו מתחתיו צמח, אלא כמו ממרומיו צמח, מעשה צנחן מגבוה. יש לו הרגל להתיצב לרגעים על רגל אחת ולשרבב את השניה כלפי מעלה כחסידה זו.

אומר אני מנדו ידידי, משל זה שמו ושמו אינו ידוע לי כלל. לראשונה כשנעצר משום־מה לידי וקשר עמי שיחה, שאלתיו לשמו. ענה לי מיניה וביה: מה ענין למר ולשמי? השם האמתי הוא עניין פרטי לגמרי. יקרא לי מר מנדו. עניתי לו: ניחא. אקרא לכבודו מר מנדו… בפניו השתפך חיוך של שובע־רצון ורגלו השמאלית נשתרבבה כלפי מעלה. סח בהטעמה: אין לאיש שם אחד לכל החיים ואין לו שם אחד לכלל האנשים, אלא לכל אחד הוא מתגלה בשם הרצוי בעיניו. למר הנני מנדו.

אף על פי שזכור לי כי בפגישתנו הראשונה נפל בינינו דו־שיח זה, אינו זכור לי הזמן בו נפגשנו לראשונה, אם הוא חל לפני שנה בערך או לפני שנתיים, ואולי גם למעלה מזה. כיוצא בכך אין בי כל ידיעה ודאית, שפגישותי עם איש פלאי זה היו כולן עם מנדו או שקצתן היו עם מי שהוא אחר, שיש לו קוי־דמיון משותפים עם מנדו. מסתבר, שמנדו הוא לא רק הוא אלא הנהו הוא וגם אחר. הרבה פרצופים יש לו והעויותיו משתנות מפעם לפעם, אף חיוכיו פושטות צורה ולובשות צורה בהתאם מסתמא לתמורות הנמהרות שברוחו. יודע אני, כי הוא הנהו הוא, אבל יש שחוש לוחש לי, כי הוא איננו הוא אלא אחר. כל פגישה עמו נראית לו ראשונה. מן הנסיון למדתי, שיש סוג אנשים, מנדו בכללם, שאי אתה קונה את היכרותם בהתוודעות אחת בלבד, אלא צריכים להתחיל אותה בכל פגישה חדשה מבראשית. אי אתה יכול לסמוך על גרעין ראשון, הנטמן במעבה היחסים שביניכם, שיצמיח את שתיל הידידות.

גילויי ההתנכרות, שהופיעו בינינו מפעם לפעם, לא עוררו בי לכאורה כל פליאה. אין בן אדם מתקרב לחברו אלא מתוך משא ומתן. לא השיח פותח את הלבבות, אלא השיג. שיחה סתם על דברים שבעולם, ללא פועל יוצא בחומר או ברוח, מתנדפת כמוץ. זה הכלל, כל שאינו עושה פירות מגדל רק פרח, שנבילתו קרובה.

זמן פגישתנו הראשונה נשכח ממני, ולא מקומה. היטב זכור לי, שלראשונה נזדמן לפני בגן העצמאות. ישבתי על ספסל והוא שאל ממני רשות ליסב על ידי. לעינינו נשקף הים, המשתרע למרחקים. שתקנו תחילה קצת ולאחר כך הרבה, עד שהוא פתח ואמר:

– הים גדול והאדם קטן. וכשמשקיפים על הים, ההולך למרחקי אין קץ, האדם מהו לעומתו? אך ציץ נובל.

זהו בדיוק מה שעלה אותה שעה גם במחשבתי. הכי מקרה היה בדבר או שאדם זה מחונן בכושר לקרוא בהרהורי־לב זולתו?

אף בפגישותינו הנוספות לא שאלתיו לשמו, קל וחומר לא למקריו ולמעשיו. עד היום לא נודע לי, אם הוא רווק או בעל־משפחה. פעם סח לי, שאי אתה עומד על טיבו של אדם אלא אם כן הנך בא במגע אישי עמו, נפרד לגמרי, ללא סרח העודף של מה שאיננו הוא, ללא אשה, בנים, קרובים, מקצוע, ללא נוף וללא ים, ללא עם וללא מולדת. כל מה שאינו באדם גופו, אלא נטפל אליו מבחוץ, אך מטשטש את דמותו ומאפיל על צורתו האמתית… גילויי־דעת זה נראה לי בהחלט ואף הוא, דומה, כמו מלבי יצא. משתאה הייתי על כך, שברוב ענינים הננו תמימי דעים.

פשיטא שלא ידעתי בן כמה הוא יכול שכבר הגיע לשנות־בינה או לשנות־עצה, ויכול שלא עבר עדיין גיל לרדוף. מבחינת הזמן פרצופו כספר החתום, כלוח השעון ללא מחוגים. הואיל והתמורות הנמהרות שברוחו משתקפות ללא־הרף בארשת־פניו ובכל תנועה והעויה משלו, שוב אי אפשר לנחש את הלך־רוחו, השמח הוא או עצוב, האם הוא מרוצה או מדוכא. מוצא אתה פרצופים, המשחקים במחבואים עם עצמם. אף מטעם זה לא נצטרפו פגישותינו לכלל התוודעות גומלין. כלל היה בידי: הוא הנהו הוא וגם אחר.

לאחרונה הופיע אלי שוב במפתיע כצנחן. הפעם לא אני, אלא הוא דווקא היה, לפי כל הסימנים, מופתע. שעה קלה עמדנו שנינו נבוכים במקצת, תוהים במבטינו על הכרך שהתנחשל כים למרגלותינו. הוא רטן מתוך פיזור הדעת, כמו לאזני עצמו, שכן לא הפנה אלי את מבטו, כדרך איש המשמיע מלים באזני חברו :

– ים אנשים, כמו ים מים… פעמים מתעורר בי חשק לעשות לים אנשים, כמו לים מים ולזרוק לתוכו גירי־אבנים לעגל מעגלים. יודע מר… יש חשק כזה.

אודה ולא איבוש: שוב הוציא דברים מתוך מחשבתי. אין טעם להתכחש לשום רעיון מתעתע הצומח במחשבתנו, אפילו יש בו אחד מששים של טירוף. מעשה ומנדו הטיח מפיו משפט זה: כולנו מטורפים.

– ים, ים – חזר מנדו כמה פעמים והפליג את מבטו ממני והלאה. לפי מראהו הבהול והמפוזר עשוי הייתי לשער, כי לא רק מבטו, אלא הוא כולו עומד להפליג ממני. כזהו מנדו: צפור דרור. והנה היא צפור זו לכאורה היא צונחת בתנופת־מעוף על גבי ענף, כמו במחשבה תחילה יחדה לה אותו למושבה, והנה היא חוזרת בה בן־רגע מהחלטתה ומסיעה עצמה לבד אחר, כמצייתת לאיזה צו נעלם. אף מנדו עלול לנתק את הפגישה באופן מאולתר, כאילו חוקי הנימוס האנושי אינם חלים עליו. יש שהוא מפסיק את משפטו באמצעו. עושה לו כנף ומתרחק ממני ללא רמזי־הודעה וללא ברכת שלום. קו נוסף בהתנהגותו: עתים כל חזותו מעידה עליו, שאף על פי שהנהו עומד או יושב לידך הוא כאילו שרוי הרחק ממך. שוב ושוב נראה לי דבר זה בסימן של הויית כפל: הוא אחד, שהנהו אחר. האחר נושא ונותן עמך ואילו האחד נעדר. עתים מדמה אני, שהוא כופר בעיקר נוכחותי ורואה אותי כאילו איני. הוא שוגש בי במבטיו כאילו הנני אויר.

סירבתי להיות אויר. נתחשק לי להמחיש הפעם את עצמי לעיניו בתוקף ישנותי. תפסתי את ידו ואמרתי בדיבור מפורש:

– מצפה אני לשיחה עם כבודו… לא על רגל אחת… לא במפוזר. מר אמר ים אנשים ועוד אמר מה שאמר וכמו ממחשבתי יצאו מליו… אנו ברוב ענינים תמימי דעים, כמדומה.

בפניו נצנץ סבר של בינה יתירה, ואילו חיוכו היה קצת מטופש. אמר:

– מר אוהב לשוחח… רצוני לומר, לרחרח. בני אדם, כמו כלבים, בשיחתם מרחרחים זה את זה. מר הנהו רחרחן. לא כן? – הפטיר בבת־צחוק מטופשת ביותר.

אף־על־פי שסיים בלשון שאלה, לא ניכרה בפניו צפיה למענה־לשוני. החשש להמראתו הפתאומית מעלי לא מש ממחשבתי. נזדרזתי להמשיך את חוט השיחה:

– יפה אמר מר, שבני אדם בשיחה מרחרחים זה את זה. איני רואה כל פגם בדבר. בני אדם לעולם משתוקקים להכיר זה את זה ושיחה אפילו קצרה, חטופה, משמשת לפעמים מפתח ללב… אולם ברשות הרבים בתוך הרעש יש שאין השיחה עולה יפה.

פניו היו אטומים ומבטיו כבויים כאילו בו ברגע נהפך לאחר. אולם לפתע חיות נתווספה לו, אור זרח במבטו והוא סח מתוך התעוררות:

– אגיד למר… גם ברשות הרבים עתים צצה בין השניים רשות היחיד. ויש שברחוב לוחשים לאזנו של איש זר לגמרי סוד קטן, שאין מגלים אותו אפילו לאדם קרוב.

מפיו פרץ צחוק שוגג, המפיק מעין לגלוג כלפי עצמו, משל נפלט מפיו דיבור בלתי מהוגן. הפטיר במלים מוטעמות כאילו נתכוון כעת להדגים לפני אמירה, שהיא בגדר גילוי סוד לזר:

אגיד למר דבר, שאולי יתמיה אותו. סבורני, שאין מדברים לאזנים בלבד, מדברים גם לעיניים, האזניים שומעות את המלים והעיניים רואות את התמונה. לאזניים אפשף להכניס גם שקרים הרבה, העיניים פולטות מתוכן כל שקר. מציע אני למר להיכנס עמי למסבאה הסמוכה… לחטוף עמי לגימה… אין טובה מזו לשיחה. במסבאה מוצא אני תמיד דברים המעסיקים אותי ופרצופים, שכדאי להסתכל בהם. במסבאה נושרות המסכוֹת. במסבאה אין משקרים. הנה היא… כאן… סמוך.

דרך מקרה נמצאנו עומדים לא הרחק ממסבאה. נכנסנו לתוכה. בעמל־מרפקינו הבקענו לנו נתיב בין הגופים הצפופים. מפאת העשן הסמיך, שעטף את החלל בעלטה וכמעט הטיח בנו סנורים, לא יכולנו כלל להבחין בשום מושב פנוי. לא הצלחנו להתקדם וגם אפשרות הנסיגה ניטלה מאתנו. חלשה עלי דעתי. ואילו מנדו קרא בקול צוהל מתוך זחיחות הדעת:

– נפלא, נהדר. צפוף, מחניק. עשן סמיך. מתחככים ומתכתשים יחד. והריחות הללו. אומר אני למר, נפלא, נהדר, מחיה נפשות.

בתוך האפלולית והאד הסמיך של עשן הסיגריות נעממו העיניים, אך תחת זאת החריפו האזניים לדלות מתוך ההמולה צחוקים ופיהוקים, נזיפות וקללות, שיצאו מן הפיות, בלולים בנשיקות קולניות וביבבות טרופות. תמה הייתי: לכאורה ירוקת עבשה פרושה מעל למרחשת ומתוכה נשמע קול דופק, קול שוקק, של תשוקת־חיים עזה וחדוה נמרצה. זה כוחו של ציבור, אפילו דחוס ביותר, שיש לו מכל מקום כלי־קיבול לקלוט מתי מספר נוספים. אין ציבור עני אף במקום. והנה הגיח אלינו הדייל, שהפסיע ובא כמו מעל לראשים והסיע גם אותנו, כמו רכובים בין כתפיו, בתוך הדוחק אל השולחן הפנוי, שנתבצר לנו בקצה הרחוק של האולם המאוכלס.

מנדו ידידי נזדרז ותפס ישיבה על כסא אחד. אף אותי הישיב כמעט בחזקה על הכסא השני, גזירה שמא ייתפסו מקומותינו בידי אחרים. פניו קרנו מקורת־רוח. שפשף את כפיו בהנאה יתירה וסח מתוך הרחבת הדעת:

– אומר אני למר, בריה משונה האדם. הדג צולל לעומק, הצפור טסה למרום והאדם עושה את דרכו בכל שעה לתוך הדחק והצפיפות. במרחביה הוא נובל ובמיצר פורח. תאוות נפשו להידחס. בקרב ערב רב הוא מרגיש את עצמו כמו דג במים. כשאין דוחפים אותו בצד ובכתף מרה שחורה נכנסת לתוכו וחייו ממש אינם חיים. לכן הוא מחזר על המסבאות ועל כל המקומות שהרבים מצויים שם, כדי להתאמן במלאכת הדחיפה.

– מפיו פרץ צחוק בכייני וגם לגלגני, המצוי אצל בישי־מזל, שיש בו מעין הטחת־אשמה כלפי עצמם, כי בדין נתקפח חלקם, מאחר שלא השכילו להבין, שאין החיים נקנים אלא בהתכתשות מתמדת עם כל האחרים.

קשה היה עלי לראות את מנדו ידידי בעליבותו ונסיתי להשיאו לדעה הפוכה משלו, שהצטופפות הגופים לא באה לשם הסגת גבולין ובשביל לירד איש לשוקו של חברו, אלא, אדרבה, לשם התחברות־גומלין והגברת ההדלקה של הניצוץ האנושי, כדרך שעל ידי שפשוף אבנים זו בזו ניתזים זיקוקי־אש.

– רצונו של מר לומר, שבתוך ערב רב מחפש אדם את יחודו שלו. דברים מצחיקים השמיעני מר.

צחוקו כעת לא היה עוד יבבני ולא נותרה בו עוד נימה של האשמה עצמית. הוא נעשה תוקפני ורווי היתול מר.

– מר רצונו מתכוון לומר, שהאנשים מצטופפים יחד, כדי להגיע לידי חבירות. אבל, בבקשה, מה מקום בתוך הדיסה האנושית הזאת לחבירות? פעמים אחד ואחד נעשים חברים. אבל בבקשה… אי כאן אחד? אחד בתוך הציבור הוא גברא קטילא. וכלום שני מתים מתחברים יחד?. אני ומר צמד מתים. מר דייל – קרא בקול חזק, שנתגלגל כרעם מעל לאוכלוסיה הצפופה – גש לכאן ומזוג לשני מתים זוג כוסיות.

הדייל בא, כמו בקפיצת הדרך, מעשה אשף. בפניו לא נצנצה בבואה של חיוך, אם משום שאין הוא נפנה לשום תופעה, שאינה מענין שירותו, ואם משום שהחיוך המעושה נטול כל סיבה, הצמוד בכל עת לפרצופו בתוקף משלח־ידו, מסתלק דווקא בשל צמיחתו של גורם ממשי מתמיה ומבדח ביותר. כלום אין זו מחובתו להסיח את דעתו ואף את מבטו מכל המתמיה והמלעיג בתחום שירותו?

– לחיים, לחיי כל המתים המסובים בכאן – קרא מנדו ידידי ללא כל ארשת של התבדחות בפניו והשיק את כוסיתו בשלי.

אף האפלולית, שהעין נעשתה גסה בה, מפיצה מין אור. אט־אט התחילו להתבהר לפני גם בתוך העלטה קוי פנים בחליפותיהם החדות של מנדו ידידי. סבר הנחת וחזות הדכאון, בבואות למעברים הנמהרים מחולשת הדעת למוחין דגדלות, נצנצו בפניו לסירוגין ולרגעים גם שימשו בערבוביה. עונות הסתיו והאביב צמחו במראהו זו אחר זו וגם זו בתוך זו. פניו בהתקדרותם נצנצה בהם רעננות־נעורים וכשהפציעה בהם אילת השחר של בדיחות הדעת ושובע־נחת מיד עשו קפיצה משונה מן הבחרות אל הזקנה. מעטה מרה שחורה שיוה למראהו בטחון רוגע של מי שבא על סיפוקו, ואילו חיוכיו הפיקו רוגז ואכזבה. בשיחו פניו אטומות ומבטיו כמו כבויים, ואילו שתיקתו הצמיחה חיוניות רגשנית יתירה בפניו ובעיניו ברק שובבני־לגלגני עליז. משל הלך־רוחו והלך־פניו התחרו ללא הפסק להכחיש זה את זה. הואיל וזה עתה לראשונה התייחדתי עמו תחת קורת־גג וליד שולחן, ניתנה לי רק עכשיו האפשרות ליישב על שכלי את השערתי המדומדמת, שמנדו ידידי הנהו לאמיתו של דבר בעל כפל דמות; אחד שהוא אחר. בתחומי ישותו האחת פעלה זרימה בלתי פוסקת מן האני אל ההוא.

– וכי מה מר סבור – סח לי מנדו במפתיע, משל בזה הרגע שוב גילה צפונות־הרהורי – שאני אחד תמיד הוא דבר שהדעת סובלתו? אני תמיד הוא משעמם נורא. אילו אני תמיד הייתי משתגע.

הפעם בניגוד לרגיל, גם בדברו הפיקו פניו חיוניות נרגשה ועיניו התיזו שביבים ליצניים.

– אימתי נפגשנו עם מר לאחרונה? – שאלני לפתע ועיניו המופנות אלי הביעו סקרנות נפרזה, כאילו במענה על השאלה כרוך ענין החותך גורל־חייו, וחיש מהר האהיל בכף ידו על פי למנוע ממני פתחון שפתיים – כן, זכור לי. לא כמוני ישכח. היטב זכור לי. כבר עברו מאז שנים שתיים או שלוש.

הפלג זמני זה הממני ממש עד שיצאתי מגדר הנימוס וטיפחתי את הכחשתי על פניו:

– אין זה כך… לא, אין זה כך. כלום שכח מר, שלפני שבועיים, כן, לפני שבועיים בדיוק, נזדמנו יחד במקום הזה בקרבת המסבאה הזאת… נעצרנו לרגעים וחטפנו שיחה?

לא הסביר אלי פניו, לא את מבטו. מראהו היה כשל חרש־אלם. לא זו בלבד שדברי לא הגיעו לשיקול דעתו, לא נכנסו כלל, כמדומה, לאזניו. תוהה הייתי, אם היסח־דעת והיסח־פנים אלו מקורם בתכונה שאינה קולטת מה שאינו נוח לה, או מתוך חשק־תעתועים מיוחד. לא עברה שעה קלה ובן־שיחי השיאני שוב לאותו נושא, ומצד אחר, כאילו לא עמדתי לערער כלל על מידתו לעשות בתוך הזמן כבתוך שלו ולחבוש לראש שבועיים כובע של שנתיים.

– וכבר תקפוני געגועים על מר. הייתי מעלה את זכרו במחשבתי ומהרהר: למה אחרו פעמי מר לבוא? אגיד למר את האמת, כבר צמחה טינא בלבי עליו. כסבור הייתי, שהוא במתכוון שוקד על כך להוקיר את רגליו מן המקומות בהם אנו עשויים להזדמן דרך מקרה פנים אל פנים.

מפאת התדהמה לא מצאתי בפי דיבור להפריכו. שתקנו קצת. אף שתקנו הרבה. אין זה אלא דרך הטבע, שכשהפה שותק, פוצחות העיניים פה לדבר. הן נעשות מששניות. גששניות ושוטטניות. בינתיים העלטה, המעוטפה עשן סיגריות סמיך, התבהרה עד כדי שנעשתה לעיניים מעין אור־צחצחות. העיניים האנושיות הללו כלום אינן שקויות תאות ההבטה? הלב חומד. אך כוח החימוּד שבעיניים גדול משל הלב. עיני שוטטו מקרוב ולמרחוק. רבים הפרצופים וכל פרצוף אבן שואבת.

– מר הוא בלש – קרא מנדו בפסקנות, שלמרבה הפלא לא הפליאתני משום־מה, כל עיקר, אם כי גרמה לי תחושה משונה של רחישת־נמלים מתחת לעורי.

– יודע מר – הוסיף להשיח את עצמו במראה־פנים שאנן ובקול רוגע, שלא הלמו כל עיקר את תוכן דבריו – במקום הזה כמו בכל מקום רוחשים בלשים בהמון. הם טומנים לנו פח. יודע מר, אנשים כלבים להם בעיניהם. הכלבים מרחרחים ונושכים אותך. רוצים הם לדעת אם אתה שפוי או לאו. מה להם ולי?

מליו נבלעו לתוך צחוק לאה, שקוי מרירות ורוגז. הוא נזדרז להעמידני על טיבו ואמר:

– אני לעצמי צוחק. פעמים אני צוחק בלהכעיס. הפעם לא. הפעם אני לעצמי. צוחק ללא צחוק כלל. עתים אני צוחק כדי שלא לבכות. ועתים בלהכעיס.

– מה זה צחוק בלהכעיס? – שאלתי בתמהון־פנים, ולא משום שענין הצחוק להכעיס היה סתום לפני, אלא משום שפעמים העדר־תמיהה על דיבורים מתמיהים יש בו כדי להתמיה ולהעליב.

מנדו לא נתעורר כלל לתשובה. חושבני, לא נתעורר אף לשמיעה. מעכשיו ואילך ניתק כמעט לגמרי דו השיח בינינו. מנדו נתייחד כל עיקרו עם עצמו, הן בעיון־מחשבה ללא מלים והן בקשרי שיחה עם עצמו. הוא סח למקוטעין:

– צוחק אני ללא צחוק ופעמים גם אוהב ללא אהבה. אוהב אני את כל האנשים ואף לא אחד. הנני מעורב עם כולם ואין חלקי אף עם אחד. הם להם בשלהם ואני לי בשלי. יושב אני לי על שפת הים ומסתכל בגלים רצים ושבים. הם להם בשלהם ואני לי בשלי. הם רצים אילך ואילך ואני מביט. פתאום – מפיו ניתז צחוק קונדסי – גל שובב קופץ עלי, מלקק לי את הרגל, מרטיב לי את המכנסיים, כן, את המכנסיים, רוחץ לי את הפנים. שובב כזה. בלש.

כיוון שהביע את המלה בלש נתערבבו במבטו צחוק ופחד. מכאן ואילך אף במליו נתערבבו ההגיון וחוסר השחר, שנתחוור לי כמין מהתלה קונדסית.

– מנינם של מי גדול יותר של העיוורים או של החרשים? – שאל במכוון לכאורה אלי, אלא שתוך כדי כך נאטמו פניו ושוב נתייחד בשיחו עם עצמו בלבד – החרשים מרובים מן העיוורים, אולם העיוורים נראים בעיוורונם והחרשים המתביישים במומם מעמידים פנים כטובי־שמיעה, כל חרש גונב דעת.

הואיל וקפץ בשיחו מענין לענין לפי איזה קו נטוי בשרירות־רצונו, ויתרתי על חלקי בשותפות השיחה והנחתי לידידי מנדו להשיח עצמו או להרהר בקול כאות נפשו. לא בכדי סובבו רוב מחשבותיו על ציר הים. כעת נמשל בעיני לאיש מדלג במים משוניה של שוניה. אף המשלתי עליו את הצפור, המנתרת מבד אל בד לפי איזה שיקול דעת בלתי מובן לבני־אנוש.

– כן, כן – שב אל שיחו לאחר אתנחתה ממושכת קצת – אדם כל זמן שהנשמה בקרבו רוצה בקרוב־משפחה. כל שהוא קרוב־משפחה לנשמה הוא גם ידיד־נפש. קרובים ברוח הם זוג. לאשה מאורסה אומרים הרי את. לידיד מאורס אומרים הרי אתה.

צחוק משולח זנק מפיו.

– משונה, אמר, לראות אנשים בהמון, יושבים צפופים סיגריות בפיהם, פולטים עשן, שותים ויורקים, שותים ויורקים יחד. הכל יחד. למה הם באו לכאן? מה הם מחפשים כאן? – הוא הזעים את פניו כנגדי, נפנף אלי באגרופו, כמין איום של שיכור – אל נא יאמר מר, שהם מחפשים כאן דבר של כלום.

דפק באגרופו על השולחן וקרא בזעם עצור:

– אין הם מחפשים כאן ולא כלום. הם מחפשים כאן לא־כלום. הם מחפשים כאן דבר לחפש אחריו, ככלב זה המחפש את זנבו ואינו יכול לתפשו. מאוס להיות אדם. מה?

לכאורה נעץ לתוכי את שאלתו במבטו הדרוך לקראתי, אבל חיש מהר הפנה אלי את ערפו, מעין גילוי־דעת מפורש, שהוא ממאן לשמוע את תשובתי.

– דייל – הרעים את קולו מעשה נגיד ומצווה – חיש חיש עוד שתי כוסיות… לא, לא. הבא אלינו בקבוק ומלואו. בקבוק שלם. בקבוק.

הוא התכיף את לגימותיו ואף זירזני בתוקף־קול על כל לגימה ולגימה עד שנתרוקן הבקבוק. אט־אט אף רוחו נתרוקנה מזעמה ומסערתה. צלילות־דעתו הפליאתני לאין שיעור. דומה, כיוון שנכנס לתוכו הברנדי, המסיק את החושים, יצא מתוכו החום, המבלבל את הנפש וטורף את השכל. דעתו וגם רוחו נתקררו עליו, הסביר לי בטוב־טעם ובשכל טוב, בכוונו מפעם לפעם את אצבעו כלפי כל פרצוף שנזדמן לעיניו, שאינו רואה כל טעם ונימוק להתקיימותו של פרצוף מעין זה בעולם. לא, לא, פרצופון שכזה מיותר לגמרי. אין לעולם צורך בו ולא כל הנאה ממנו לעולם. תמה הוא, שיש פנים בלי הדרת־פנים. סבור הוא, שדרך כלל כבר עבר זמנו של הפרצוף האנושי והגיעה העת, שזוהמה זו, כן, זוהמה זו, תעבור ותיבטל מן העולם. כל מאמצי בעויות־פנים ובפישוק־שפתיים להביע דיבור של הגנה על צלם האדם נדחו על ידו, נקטפו באבם, בצפצוף־מלים רווי שאט־נפש ובגיוס גובר והולך של כינויי גנאי ובוז כלפי קוי הפנים האנושיים, שאין כמוהם למיאוס אצל שום בהמה, חיה ועוף. פתח בפרצוף וממנו העיר את קטרוגו על הגוף, המפולג אברים, העשוי חלילים־חלילים באופן מחפיר.

הוא סח על המאוס הזה בעקימת פנים ובחירוק שניים. נראה היה כמין בליסתראה, הקולעת חרפות וגידופים בכל מה שחותם בר־נש טבוע בו.

– מיאוס, מיאוס – המלים שרקו מתוכו טרופות ומבולבלות – הפרצופון הטפשי הלזה, הגוף הנאלח הלזה. הפיות הזוללים, העיניים הבולשות, הממשמשות בכל, החודרות לתוך הנשמה.

דמעות נצנצו בעיניו. אף מקולו שרק בכי כבוש. כילד סורר וסרבן, המביע מיאונו בהעויות משונות ועקשניות, כרכרו ידיו והתעקמו פניו וקולו נהיה לצפצוף דק קוֹבל וזועם ושוקק תחנונים בה במידה:

– אמר אני למר: גועל נפש. מאוס, מאוס – ובקול בכיני גובר והולך – לא די שבר־נש זה הוא כלי מלא חלאה, הוא אף ימות. כן, ימות. בוודאי ימות. ואלא מה לא ימות?

נעץ בי מבט שואל ומתחנן כמצפה מפי לגילוי־דעת שיש גם אפשרות של מנוּסה מן התמותה.

כיוון שלא קיבל גילוי־דעת זה, נכנסה בו חימה יתירה ופתח לטעון נמרצות:

– אנו נמות. נמות בהחלט. בקרוב־בקרוב נהיה לפגרים מתים, יעברו וייבטלו מן העולם הלבבות, שדפקו בקרבנוּ המוחות, שהגו מחשבות, הנפשות, שאהבו, שהשתוקקו; תדעכנה עינינו, תרקבנה עצמותינו. לא, לא. אנו לא נהיה עוד. לא נהיה עוד בשום מקום ולא בשום זמן. יהיו השמים, תהיה האדמה השחורה, יהיו השדות, הבתים, תהיינה בהמות וחיות, יהיו כלבים רבים משוטטים, אך אנחנו שנינו, אני ומר, לא נהיה עוד. אנחנו נמות.

כבר מתנו – לחש לי לפתע לתוך אזני כסוד כמוס.

מנדו ידידי נשתתק. נראה היה בחוש, שעברה עליו רוח אחרת. סרה קדרות־מראהו, פג זעם־קולו, אור מפוייס זרח בעיניו, כבעיני ילד במוצאי בכיו, וזהורית של חיוך רך ומרוצה התפשטה בפניו. קפץ ממקומו ובנהימה שורקנית: אנו הולכים.

אף על פי שהצפיפות מסביב לא פחתה, נחשפו לפתע רווחים למעברנו. דומה, קומתו הזקופה, מראהו האדנותי, חטמו המשורבב והמחודד כמקור הצפור, שמשכו עליו תשומת מבטים משתאה, וכלל תנועותיו הנמהרות והריבוניות, הנושאות סבר נגיד ומצווה, שפכו קסמים מסביבו והניעו את ההמון הצפוף להירתע מפניו מתוך יראת הכבוד. רבים נתכווצו עד לגבול יכלתם ועל ידי כך נתפלס לפנינו נתיב ליציאה. אף בבואנו לרחוב ההומה נרתעו רבים מן העוברים ושבים מפני האיש המוזר במראהו, המרחף בארבות ידיו כאילו מעל לראשים.

– ים, ים, קרא, ים אנשים, מתבקע לפנינו.

לפתע ראיתי להפתעתי מקל מנופנף בידו כלפי העוברים והשבים לפנות לפניו את הדרך. היה הוא מצעד ומדלג ואני בעקבותיו. הוא רץ ואני אף שלא לרצוני משווה את הילוכי למרוצתו.

תאוה היא באדם להביא כל הרפתקה, שנתפס לה, עד סיומה. אף אני גברתי חילים להילוות אליו לאורך שעה בפסיעות גסות, ללא כל טעם ופשר. האם הוא היה האחד ואני האחר שלו? הואיל והוא רץ רצתי גם אני. האם הוא ברח מן האחד אל האחר שלו? אני רצתי והוא, כפי שנדמה לי, בורח. לאן הוא בורח? מפני מי הוא בורח?

חושי אמר לי, שהוא רץ ונס מכאן והלאה, הלאה מן ההלאה, ממריא כצפור למעלה, למעלה. היטב הסתכלתי וראיתי, שיש בהילוכו דבר־מה אי־אנושי. דומה, גם במרוצתו רק רגלו האחת נוגעת באדמה מפסיעה לפסיעה, ואילו השניה משוּרבבת כלפי מעלה כחסידה זו. אף בעמידותיו הפתאומיות בצבצה לרגעים התנהגות שלא מן השורה האנושית. לשונו נשתרבבה לקראתי מפעם לפעם בסבר־פנים שובבני־לגלגני. ולפתע קרא בצפצוף כשל צפור:

– הם רודפים אחרי, ומה אעשה כשיתפסוני?

עיניו השוטטניות הפיקו אימה של עריק, שמעגלי־מרוצתו מיצר והולך.

צחוק נתאשד מפיו:

– ואם יתפסוני אעשה להם קוקוריקו.

בפניו המחיש את העוית, המתלווית לקריאת־קוקוריקו, אף על פי כן ארשת המורא לא פגה מהם. אותה שעה נצנץ לעינינו גג הרעפים האדום של בית המשוגעים.

לפתע סח בנעימה רגועה מתוך ישוב הדעת:

– אילו דעתי שפויה, כלום הייתי רץ לכאן, ולא בכיוון ההפוך?

הפטיר בחיוך נלבב, כמהרהר בקול נחמה לעצמו:

– אם יתפסוני אגיד להם שאני כלל איני אני, אלא אחר.

ראהו שומר בית המחסה לחולי הרוח, נטלו בידו והוליכו אל הבית, שגגו עשוי רעפים אדומים.

א.

בת־קול הביאה אלי את הבשורה, שהרבן אלוף סופרינו, מר שנאני הדגול, פאר־מולדתנו, ברח משאון העיר ומקהל האורחים הרבים הטורדים אותו ומצא לו מחבוא בנוה שאנן בישוב כפרי קרוב לעיר־מגורי כשלושים פרסה. מיד נכנסה בי חרדת־שמחה ונתעורר חשק עז לעלות ברגל אל משכן הסתרים של מורה־מורינו למלא את משאלתי, המפעמתני משכבר הימים, לראותו עין בעין. נאמר לעלות ברגל פשוטו כמשמעו, לא בעגלת־סוסים ולא במכונית. גדולה קבלת פני גדול הדור, שמצוה לעשותה ברגלים ממש. אף נודע לי מפי בת הקול, שהרבן שוכן כבוד בבית החומה היחיד והמיוחד, המתנוסס באותו ישוב כפרי וגגו עשוי רעפים אדומים. תוהה הייתי: האמנם תיפול בחלקי זכות גדולה זו להקביל פני סופר הדור, שכל העינים נשואות אליו באהבה ובהערצה?

אותו יום התקדרו השמים בעננים וגשם טפטף אט־אט ובהתמדה. מעשה לקנתר. נעלתי מגפי ויצאתי לדרך. חוש נכון הדריכני לחמוק בצנעה, שלא יראני איש, גזירה שמא יתלוו אלי כמה מאנשינו. עז היה חפצי להתייחד עם הרבן לבדי, שיהיה כולו שלי, וליהנות מהדר־זיוו באין זר עמנו. רבות דפקתי על דלתות היכלו, הבנוי לתלפיות בשדה הרוח של עמנו, אבל רק על ספו נצבתי ופנימה לא באתי. מי יבוא בסוד רוחו הגדולה, החובקת זרועות עולם? עמוק־עמוק הגיונו ומי ימצאנו. אמרתי עם לבי: הנה אבוא לראשונה בקרבת הרבן לא לבד בהלך־רוח, כי גם במראה־עינים.

הגשם יורד אט־אט, אך גם מטיף־טיף נתהווה בוץ. צועד אני בכיסופים, רגלי שוקעות בבוץ ומעייני העמיקו ברבן. אף מגפי מוסיפים כובד לגיוי החוטא, הנמשך לתתא־לתתא. עד שרגל אחת טורחת לצאת מן הבוץ, נכנסת שניה; יצאה שניה, נכנסת ראשונה וחוזר חלילה. פליאה בעיני: בר־נש שכמותי, שנפל בחלקו אושר ללא מצרים לשבוע בשמחות זיו פני הרבן, מפני מה לא זימנה לו ההשגחה גם נס קפיצת הדרך? אהה, לא די שהדרך לא קפצה לקראתי, כפתה עלי קפיצות משונות כנגדה. השלוליות זורמות, הבוץ נעשה טובעני, ומלבד מהמורות מרופשות משופעת הדרך באבני־נגף חובלניות. נמצאתי מהלך על גבי קפיצין, רגע רץ קדימה ומשנהו ניסוג לאחור, ניגף ונופל, קם ונמעד, משל איתני הטבע קשרו עלי להתיצב לשטן על דרכי אל הראיון עם אחד איתן קדמון, גדול בסופרים שמו, אשר נכבדות מדובר בו להעניק לו במהרה בקרוב את הגדול בפרסי־מדינתנו, אות הכבוד העליון לבחיר־בניה.

נס קפיצת הדרך לא התרחש לי, אך נס בכל זאת נעשה לי, שלא שברתי את מפרקתי בטלטולי דרך־לא־דרך. נתקיים בי מאמר חכמינו הקדמון: שליחי מצוה אינם ניזוקים. פשיטא שקבלתי את היסורים באהבה. מה ממש בבוץ מעט, בשלוליות המים, בחתחתים וביתר המכשולים, לעומת הסיכוי לבוא אל גן השושנים של הארי שבחבורת סופרינו, להתרפק בנועם־שיח על כל שיח ושיח בגנו ולהתייחד במחיצת הדגול עם שכינת־יצירתו, המרחפת על י“ב כרכיו, י”ב אבנים טובות, י"ב עצי חיים, נושאי פרי־הילולים, פרי מגדים, כל טועמיהם עונג זכו. כגן היוצא מן העדן הוא גן היצירה של הרבן, כולו משקה, אור זרוע מקצהו ועד קצהו, אוירו חיי־נשמות. אשרי העם, שענק זה יצא מחלציו. שמים עוטי ענני־קדרות מלמעלה ומלמטה שלוליות־מים ובוץ. אולם בהיכל היצירה של גדול־סופרינו אור זרוע תמיד כביום בהיר בשחקים. אשריו ואשרינו.

רגלי צועדות בכבדות, אך רעיוני ישאוני במרוצה. עזה תשוקתי לתכן רוח היצירה הגדולה, שנגנזה בי"ב הכרכים. לבי מתמרד עלי ואומר: מה לך אצל הנסתרות העמוקות ואיש לא בא עדיין בסוד חזיונו הנעלה מכל השגה? ושני טעמים לדבר, המנוגדים לכאורה זה לזה. א. גבהו מחשבות הרבן ממחשבותינו, רגשותיו עמקו מרגשותינו וחושיו החריפו מחושינו, לכן הננו מגששים בהיכל־יצירתו כסומה בארובה. ב. הואיל ורוח האומה דוברת מתוך גרונו והוא נותן ניב־שפתיים לכל נפתולי־מאויינו ולבטי־נפשנו, לא זו בלבד שהוא קרוב אלינו, הוא אנחנו, עצם נפשנו, אין אנו מסוגלים לדעתו כראוי, שאין אדם יודע את נפשו. הוא זורם בדמינו ואין שומע זרמת־דמו.

אותה שעה חלשה דעתי ומתוך כך חשתי ממש פיק־ברכים… רעיון נצנץ בי, שכל יצירה גדולה סודה שמור לעולמים. אף אם שנות אלף תעבורנה, הדברים הכתובים בספרי הרבן יהיו סתומים וחתומים. שירת דבורה ותהלות דוד, זמירות הומירוס ומחזות שקספיר, תעלומתם תעמוד לעד. הגדול לדורו גדול לכל הדורות. אף תורתו של הרבן היא תעודה חתומה לעולם ועד. אם כך, שאלתי את עצמי, למה זה אנכי? מה לי משכשך רגלי בשלוליות המרופשות ומה זכותי לדפוק על דלתו של בחיר הבחירים ולהדריך את מנוחתו? כבר צץ בי הרהור לשוב על עקבותי בבושת־פנים. אלא שתיכף ומיד התחזקתי ואמרתי אל עצמי קצת בשידול וקצת בגערה: אתה מעפיל. יצאת להרפתקה רוחנית וחלילה לך לחזור בך. המשכתי דרכי.

רבות מחשבות בלב איש, בכתתו את רגליו בדרך־לא־דרך, משל טלטול הרגלים עושה גם את המוח בקדקוד כטלטלה. מהלך הייתי ומהרהר בצערם של הבחירים, שנגזרה עליהם בדידות מזהירה. אף תוהה הייתי מה נתן לנו הרבן ומה גמול קיבל מידינו. הוא לנו במידה גדושה. שפע חיים נטע בתוכנו, אוצר מלא שירה וחכמה העניק לנו, את דמויות־גבוריו בסיפוריו המזהירים כפנינים חצב מתוך גנזך האומה, חיי־דורות מעמנו הציג לפנינו כבמחזה. ואנו מדדנו לו באיפת רזון זעומה תשומת הלב והדעת. קשרנו לו קצת שבחים, ככלבים לקקנו מעט שבמעט מים־חכמתו, כתבנו מחקרים דלים על י"ב כרכיו, חיברנו קומץ רשומות לתולדותיו, פרסמנו קצת הערות והסברות בשולי יצירתו. אך כלום העמקנו בדברי החכם וחידותיו וכלום התחקינו על שרשי אמנותו הגדולה? מן הדין היה לחשוף יסודותיו, להרים על נס סמליו ודימוייו, לפרש את רמזי־רמזיו, לחקור את לשונו לפי המקורות, ללון בתוך הסוגיה של דרכי־שימושו בלשון, לדלות פניני־סגנונו, להסמיך פרקי־חייו לפרקי־יצירתו, לדרוש תלי תלים על כל פסוק ופסוק שלו. יתר על כן, לרדת לתוך השתין של מבנה־סיפוריו ולדלות מבין השיטין שלו צפוני־כוונותיו. הלא חרפה תכסה את פני בזכרי, כמה מעט טיפלו ראשי המדברים בבקורת שלנו בחקר הקורות של אבותיו ואבות־אבותיו. אין גאון צומח מתחתיו. הגאון צמוד לשלשלת־יוחסין. בכלל הגאון גם אביו ואבי־אביו, אמו וסבתו, אבי־אבי־אביו ואם הסבתה ואף למעלה מזה באילן היחש. אף אלו מבינינו, שפענחו קצת רזין במסכת אמנותו הגדולה, עד הרזין הגיעו ולא עד רזין דרזין. אמנם, אילו חוקרים צעירים פשפשו ומצאו מסמכים ותעודות הנוגעים לסבתה מרת גיטל, אם אבי הרבן. כנגד זה מעט מזעיר נכתב על הסבתה רייזה, אם־אמו של הרבן. באמונה שלי, חקר מעונף של אילן היחש עד לדור חמישי למצער על כל שלוחותיו הוא מצוות עשה, שאינה סובלת דיחוי, כל עוד לא החמצנו את המועד וחיים בינינו כמה מזקני הדור שבמשפחת הרבן. אילו שכל לנו אנו מקימים לשכת־מחקר ובה כמה ועדות לאיסוף מסמכים ותעודות, שבכתב ושבעל פה, לפרטי־תולדות של הרבן. הרבה אפשר עוד להציל מפי העדים החיים מקרובי המשפחה ומחברי־ילדותו המעטים, המפוזרים ברחבי המדינה ובתפוצות. לפי שעה אין זה אלא חימר לעשות ממנו לבנים. בנין היכל התולדות לתלפיות הוא עבודה לדורות. כשאבוא לפני הרבן אסיח עצמי לפניו על עניין זה.

עוד אני תפוש־הרהורים ורגלי שקעה בביצה עמוקה, כמעט אמרתי נואש לחלצה. בקושי חלצתיה וטווי־מחשבותי נתחדש כאילו מאליו. לרגע שמעתי קטרוג מלבי שמא חלילה פגעתי בכבוד כמה ממבקרינו משיבי הטעם, כגון מר קרניאלי, מר אלוני, מר פרחי וכיוצא בהם שתרמו לנו מחקרים נכבדים, אם כי לא ממצים, על יצירותיו הנעלות של הראש והראשון בסופרי־דורנו. ואולי מיעטתי כביכול את דמותם של חוקרינו בשתי המשמרות, הותיקה והצעירה, באמרי, שהוא לנו בדגושה ואנו לו במחוקה. אף על פי כן כך הוא הדבר. כל כמה שנכבד את תרומתם של חוקרינו, אין הקומץ משביע את הארי. כבוד מחקריהם במקומו מונח, אבל לא די בכך. לא די. הרבה נאמר על ידי מבקרינו, אבל העיקר לא נאמר. אכן, עד העיקר קשה להגיע. העיקר נחבא לו, במיוחד אצל הגדולים. עטרה ענדנו לראש הרבן, כגון: סופר העם. אך כלום אין בדבר זה משום המעטת הדמות? מה משמע סופר העם? הוא העם עצמו. עוד אמרו: הוא מתרפק על יסוד המלכות של אומתנו? אבל גם דיבור זה אינו קולע אל המטרה. מר שנאני הדגול הוא מלכות לעצמה. י"ב כרכיו הם מעצמה; רוחו מדינה; הוא מלך ונפשות־גבוריו – קהל נתיניו; קולמסו שרביטו וגם חרבו; בלוריתו כתר. הוא כוהן ורב־מג, נשיא וחוזה. כולו מקור. ראשית חדשה. ממנו מתחיל לוח הזמנים של ספרותנו החדשה. אחד הוא ואין שני לו להחבירה. פליאה בעיני שכמה מכותבי הרשומות אצלנו טרחו לחפש סמוכין לסממני הלשון והסגנון של הרבן בחיבוריהם של סופרי המופת שקדמו לו. דבר זה, כלום מה הוא בא ללמדנו? שאף שנאני אדם הוא והרוצה מוצא אילו קוי־דמיון בינו ובין מי שהוא מגדולי הדורות הקודמים, אולם הגאון נבדל מכל האחרים אף באותן הנקודות, המחברות אותו עמהם, ולא עוד אלא דווקא בנקודות השויון אתה מוצא את שוניותו. הוא הקדמון, האיתן לעצמו, הסובב על צירו שלו, ספג לתוכו את כל המורשה ואף על פי כן כולו בריאה חדשה. הוא לויתן שהגיח אל קרבו את ים החכמה של כלל הדורות ובכל זאת לא לקח כלום מקודמיו. הוא מקור־מקורותיים. כל אוצרות הרוח נמצאו כתובים בנשמתו.

אילולא אני חושש אני אומר, ששנאני לא היה ולא נברא, אלא משל היה, כשם שרוח האומה ושכינת העם אינם אלא סמלים לסבר את האוזן. לא ייאמן שכזה חי בינינו, אנו עם תועי־לבב, תשושי־יצרים, נכאי־רוח וקצוצי־כנף, והנה הופיע הוא, האדם השלם והאמן המושלם, חסון־גיו וענק הרוח, זיותן ונהנתן, אוהב העולם ואוהב הבריות. הגבורה העליונה חותמו. תום וגאון בו נשקו. פלא הטבע. רק אין זאת שהוא יצא מברייתו מופלא בהרכב־דמו וסגולי במיזוג כוחותיו הנפשיים. רגלי מדשדשות בטיט וברפש ומוחי דופק על שער המופלא. הרי שעה זו עצמה, שאני מכתת את רגלי בדרך־לא־דרך אל בית החומה הקטן, שגגו מכוסה רעפים אדומים, בו שוכן כבוד הרבן, יש שאימה יורדת ללבי, שמא ענק הרוח הזה אינו אלא חזיון־בדים, יצור, שנחזה לו לעמנו בחלומו. מציאותו בתוכנו הוא מחזה מרומם מדאי, שיהא בגדר ממשות. במה זכינו לשכזה, שישרה את שכינתו עלינו? במה, במה? מביע אני שאלה זו בקול ומשננה לעצמי בקצב, ההולם את מקצב מגפי, השוקעים ונחלצים חליפות בבוץ. אך קול מלבי מתנצח עמי ואומר: אלא מה, אין הרבן חי וקים, הוא רק חלום או אגדה? אם כך י“ב הכרכים, אוצר החן והכשרון, מי ילד לנו? וקול שלישי לוחש לי: על כרחך אתה אומר שהם מעשה נס ועל נס אין מקשין. אף קורא שאינו חכם ואינו טיפש חש ומרגיש, שי”ב כרכים אלו לא ידי־אדם חוללו אותם. באמונה שלי, כל פעם שאני פותח ספרו של הרבן כל שורה מתוכו מצווחת באזני: אין אני דבר האדם. ספרי הרבן כביכול מאליהם נכתבו, אם אפשר לומר כך. כן, ברוח הקודש נכתבוּ.

תוהה אני, אם רשאים אנו לעדור עוד בדור זה או אף בדור שני ושלישי בשדה הסיפור. אומתנו, שהקימה גאון זה, אפשר לא תעצור עוד כוח בתקופה הקרובה הנראית לעין להצמיח מתוכה כשרון יוצר, שראוי יהיה להיכנס למחיצתו של שנאני הגדול והדגול. כל מה שהמספרים בדורות הבאים עתידים לחדש, אורן יכהה דרך הטבע לעומת הדר־זיום של י“ב הכרכים. כלל גדול, כוח היוצר של עם איננו מעין הנובע לאין סוף. הוא נתון חליפות למחזורי גיאות ושפל. כל אמן גדול, שהוא בבחינת ארז בלבנון, סופג לתוכו את כל הליחות והחיות ואינו מניח מרחב־מחיה, אלא לשיחים קטנים. במוצאי כל תקופה גדולה – שנאני הוא לעצמו תקופה גדולה – באים הנמושות. הגאון הוא תופעה אלהית, אכזרית, האוכל את חלקו שלו וחלקם של כל האחרים החיים בזמנו, ואף של אלו שהיו לפניו ושיהיו לאחריו. באורו הוא מכהה ובצלו הוא מאפיל. חוק־עולם הוא, אין לשנותו. בית בליעתו של המחונן שגיא הכוח עצום לאין שיעור. אין רחמים בטבע, אף לא בטבע הרוח. הגאון עובר כסופה על פני החלקה, ילחך כלחוך השור מסביבו. אף את הזריעה ישרוף בשלהבתו הגדולה. ממנו ואילך הכל לרצונם ועל כרחם ממעינו ישתו, אותו יחקו, כמתכנתו יעשו ובסממניו ישתמשו. הדעת נותנת, שכשם שעד שבא שנהבי נשמו ארחות בספרותנו, כך עתידים הדרכים להשתבש אחריו מתוך רוב בולמוס לחרוש בעגלתו. לשעבר היינו עניים בחכמת הסיפור ולעתיד הקרוב והלא־קרוב כל כך נהיה עשירים מדולדלים בחכמה זו. ולפי שאין לשער כלל הופעתו במועד הקרוב של מספר בעל שיעור קומה כשנאני, אפשר שמן החכמה היא, כי שר האומה יכריז צום ספרותי לתקופה ממושכת פחות או יותר, לשון אחרת לשמיטה, בדומה לשנת השמיטה שבאדמה. שנה לאדמה כמוה ליובלות בשדה הרוח. מה טעם לעשות ספרים חדשים, שלא יגיעו לקרסוליהם של י”ב הכרכים? הרי זה בזבוז מרץ העם לבטלה. שנינו: כל שכזית, כזית טוב הימנו, יש עם אוכל את משיחו. אבל ודאי הוא, שמשיח בכל תחום שהוא אוכל לשד העם.

כן, שנאני הגדול מתהלך רק למראה עינים בארצות החיים, אם לדבר בלשון מליצית, אך הוא אחד מבני הנפילים, כל עיקרו אגדה. אשרי שהנני מצעד ברגלי אל האגדה החיה. מגפי טובעים בבוץ, אך נפשי במצעדי מיטהרת ומזדהרת. הלוך ילך ובכה נושא משך הזרע, בוא יבוא ברינה נושא אלומותיו. לבי בי גם בכה יבכה וגם רון ירון בלכתי להקביל את פני המאור הגדול, אשר כל אלומותיו קמו גם נצבו וממנו משך הזרע לתנובת הרוח בעמנו לדורי דורות… אהה, גם בשמחי אלי גיל, לבי נוקפני ואומר: מה לך רמוס חצרות האמן הגדול והדגול? הכי לא כמתגנב הנך מצעד ובא אל קן הנשר לגנוב אולי ממנו נוצת זהב? מה לתולע ולנשר? מה לאיזוב הקיר ולארז בלבנון? אף על פי כן אני מדרכי איני זז. ברגש אהלך אל משכן הרבן, שי“ב כרכים קבועים ועומדים בארון הקודש של ספרותנו כמו י”ב שמשות. ואולי אזכה לסדר לפניו מקצת ממחשבותי על יצירתו הגדולה החובקת עולמות.

ב.

לא יצאה שעה מרובה ונראו ממרחק ראשי הגגות לבתי החמר בישוב הכפרי ומעליהם מתנוסס הגג האדום של בית החומה, משכן הרבן. מרחוק הבטתי בדחילו ורחימו אל הבית. אך גם בהיותו קרוב אלי כמטחווי־עין, עודנו רחוק הוא מהישג־יד. ביני ובינו עמד נחל, מימיו דלוחים, זרמו שצף־קצף וקולו געש ורוגז. נבצר ממני לעבור נחל איתן זה, נאמר “מנחל ישתה על כן ירים ראש”, אך בי נתקיים היפוכו של אותו פסוק. מי הנחל אינם טובים לשתיה, לכן השפלתי ראש ורוחי נעכרה עלי. אילו המים זכים ומתוקים אני מכלם בגמיעה, לבל יעמדו כשטן לי בדרכי אל אלוף סופרינו משוש כל לב בעמנו. אך, אהה מימי הנחל נגרשים ובנחשוליהם ישאו פגרי־יצורים, כל מפל וסחי, אף מגפי לא היו עוד משען לי.

על שפת הנחל עמדתי והגיתי במרי־רוחי: אילו נתונה בידי מטפחת הצדיק שבסיפורו של שנאני בשם זה, הסיפור הנודע לתהילה כמלאכת מחשבת אין משלה, אף אני פורש את המטפחת כאותו צדיק ועובר עליה בנשימה אחת את הנחל ומגיע תיכף ומיד למחוז־חפצי. אך, אהה, לא צדיק אני ולא מטפחת בידי.

כיוון שנצנץ בי זכר המטפחת רבת המוניטין, מיד נתתי דעתי עליה כסמל עז ומובהק לגבורת כשרונו של שנאני רב־מג. מטפחת והיא נעשתה לדגל, למין פרוכת על ארון הקודש, בו גנוזה שכינת היצירה של עמנו. אל לבי אמרתי: צא ולמד, מטפחת זו, שלא היתה ולא נבראה אלא בדמיונם של חסידים מאמינים ובקסמי־כשרונו של שנאני נצטחצחה ונזדככה עד שנעשתה לסמל ולדגל ולנס להתנוסס, כמה נתקשו בה הקוראים ואף קהל הפרשנים והמבקרים לבוא עד חקר תכונתה. מדרשי־עיון לאין שיעור נסמכו לה וענינה לא הוברר עד היום לאיש. הללו בכה והללו בכה וכמספר המעיינים מספר הדעות. זה כוחו של אמן בחסד עליון, שכל תיאור ושרטוט שלו כמה פנים לו, אף כל פסוק שלו ניתז לרמזי־רמזים וכוונות. הרבן אמר מטפחת, אחת ולא שתיים, ואנחנו שבעים ושבע מטפחות העלינו בדמיוננו. יש מטפחת־נשים לכיסוי הראש ויש מטפחת בבחינת טלית, שמתעטפים בה גברים. מטפחת היא עתים דגל ועתים חפץ לקבלת קנין. במטפחת אדומה מנפנפים גבאי־צדקה, המחזרים על פתחי־נגידים. יש מטפחת, שנתייחד לה תפקיד בסיפור־אהבים, כגון במחזה היגונים “אותילו”. ואילו מטפחת הצדיק שנפרשה על הים, נעשתה בקסמי־כשרונו של שנאני למטפחת כל־בה, שכל המטפחות לטיביהן נתקפלו בתוכה. היא כיסוי של צניעות לראש האשה והיא טלית לתפילה, תשמיש של קדושה. היא דגל ונס להתנוסס ופקעת של סמלים, צרור המור של פלאים. גודש, גודש, גודש, כיד אמנותו הגדולה של הרבן, השופת לנו הכל מקרן השפע. ושוב אין זה חפץ, אלא נפש חיה. כשרונות בינונים מתארים עצמים, אולם רבן בכשרונו הגדול יוצר בריות חיוֹת. בקסמי־מכחולו אף הדומם נעשה חי ומדבר.

לא יעלה כלל על הדעת, אם כי כבר היה מי שהעלה סברה מוטעית זו על הדעת, שמטפחת הצדיק היא סיפור־עם או סיפור־סתם. היא לאין ערוך למעלה מסיפור־עם ועמוק ממנו. ופשיטא שאין היא סיפור סתם, אלא כוורת של סמלים ורמזים. המבקר מר פרחי, המחונן בחוש מיוחד לדרוש ביצירות הרבן אף רמזי־כלים וצירופי־אותיות, כבר השכיל להעמיד את קהל הקוראים על אותה פיסקה בסיפור, בה נאמר: ג' גיסים, גובני־גבינה, כפופי־גבים, גדלי־קומה, אחד גוג ושני מגוג, גלו ונתגלגלו על גגות וכולי עד סופו של פסוק בא גד, גד גדוד יגודנו, עיין שם. כל כך הרבה גימלין בפיסקה אחת בוודאי אומרות דרשונו, כשהן יוצאות מתחת קולמסו של סופר כשנאני. אין מקריות בפרי־רוחו של גאון, כשם שאין מקריות בטבע. לא היה מי שנתן דעתו על כך, עד שבא מר פרחי וטען בדין, שאפילו תאמר פליטת־לשון כאן, הרי אף בפליטותיו של הים הגדול מצויים צדפי־יקר ופעמים אף חפצי־ערך. נאה שאל ונאה השיב. בדק ומצא את הכוונה העמוקה הצפונה בחזרות המרובות על הגימל. גימל רומזת על גלות, על גאוה, על גאולה על גרות. בגימל יש רמז לגדי, לגד, שהוא מזל, לגל נעול, לגן שעשועים, אשר לזיקת הגומלין שבין הענינים השונים, הבאים לידי רמיזה באות גימל, לפי תפיסת שנאני, עדיין זו עומדת ומצפה למחקר מקיף, המעיין ימצא אל נכון יסוד למחקר מיוחד על תפקיד הגימל בתפיסת־ עולמו של שנאני. מכל מקום חידת הגימל ביצירת הרבן לא נפתרה עדיין.

כיוצא בכך מתקשים רבים להבין מה טעם נתכנה הכלב בסיפור “מטפחת הצדיק” בשם צפור. מה ענין צפור אצל כלב? אף עולם השמות אינו הפקר בעולמו של הרבן. אין מר שנאני, חכם המסתורין, נוקף פסוק או חצי־פסוק, נקודה או פסיק, אלא אם כן גוזרים עליו מלמעלה. וכלום שמענו מימינו כלב בשם צפור? אלא שאין ביצירת הרבן עצם כפשוטו. כשם שמטפחת הצדיק שבסיפור איננה סתם מטפחת, חתיכת בד או משי, כך אין הכלב יצור מהלך על ארבע סתם, שמצויות בו כל הסגולות הטבעיות שמנו חכמים בכלב, עתים נושך, עתים נובח, פעמים משרבב לשון ופעמים מכשכש בזנב, מסור ונאמן לבעליו מכאן ועינו צרה באורחים מכאן, באחת – כלב ממין הכלב. על כלב כפשוטו ראוי היה להקשות מה ענין צפור אצל כלב? אולם אמנות גדולה – וכל פרק בספרי הרבן חותמו אמנות גדולה – מוציאה כל עצם מן הפשט ומכניסה אותו לתוך הרמז, הדרוש והסוד. הכלב של הרבן הוא מעין כלב העליון וכלב התחתון בגוף אחד. הוא רב־אנפין וריבוי־רשויות בו. הוא כלב הקבוע ברקיע כמזל. הוא מציאות ואגדה – ואין מקשין על האגדה. כלב שבאגדה יכול שיהא מתכנה בשם צפור, יפה סח אלוני במסתו הלטושה להפליא, שהכלב של הרבן הוא יצור המטייל בפרדס. כלל גדול, כל האומר אין לי אלא פשט בדברי הרבן, אף פשט אין לו. אם רק פשט, מה בא הרבן לחדש? הרי סיפור המעשה על הצדיק, שפרש את מטפחתו על הים ועבר עליה ביבשה, הוא ביסודו שלו סיפור־עם נודע משכבר. אלא שהרבן חומר היולי מגושם מצא ועשאו כלי יקר משוכלל ומקושט בתכשיטי רמזים וכוונות. כל שהיה נגלה נעשה נסתר.

כשם שכלב־צפור אינו פשט בלבד, כך אין מקום לדעה, שהוא משל בלבד. גדלותו היתירה של הרבן בכך היא שהמשל אינו יוצא אצלו לכלל נמשל, אלא בתוכו גופו מקופל הנמשל. היוצא מעצמו שוב אינו הוא עצמו. אולם כל פרט בסיפורו של הרבן הוא גם כולו לעצמו ויחודו חותמו. רשאי הוא לומר על עצמו: בשבילי נברא כל הסיפור. אילולא כלב־צפור הוא גם כלב כפשוטו, לא היה הרבן טורח לצור את דמותו פנים ואחור, ראש וזנב, לשון משורבבת וגלגל־עין סובב על צירו, לא היה מעניק לו חוש־ריח של כלב ולא היה מכניסו לתוך כור הענויים, שנצר מן הגזע הכלבי חייב להיבחן בו. עיון בעניינו של כלב־צפור, בכלל הליכותיו, בתנועותיו ובהעויותיו, במקריו המשונים, הוא תנאי ראשון לבינה נכונה בטיב הסיפור וביחודו. הרבן עשה צפור־כלב מעין אב־טיפוס של מין כלב מימי־קדם ועד לקץ הימים. קיצורו של דבר, אי אפשר כלל להוציא צפור־כלב מידי פשוטו. איני קובע מסמרות בדבר. איני מביע כאן אלא סברות והשערות, שעלו במחשבתי שעה שעמדתי בהול ונבוך וכאילו אובד־עצות על שפת הנחל העכור, קרוב למחוז־חפצי ובה במידה מרוחק ממנו. סבור הייתי שכשאגיע לקן הנשר ואזכה להתקבל על ידי הרבן במאור־פנים, אדון לפניו כתלמיד לפני רבו בסוגיית כלב־צפור. הרבן בגודל נדיבותו לא ימנע ממני דבר.

כאן המקום למאמר המוסגר. במטפחת הצדיק נמצא כתוב: לא הרי אדם על היבשת כהרי אדם על המים. משפט קצר, נאמר לכאורה דרך אגב, אבל זה כוחו של חכם־חרשים שאפילו דרך אגב שלו פועל כדגש חזק. לעולם הגדלות ניכרת יותר בין השטין מבשטין עצמם. וכבר נאמר, שרבים מממצאי מדע הנפש החדיש כבר נרמזו בי"ב הכרכים של הרבן. אף ענין האדם על המים גופי־תורה מקופלים בתוכו. הם נתבררו לי במלוא עמקם שעה שעמדתי לאה ומדוכדך ליד הנחל הזורם בשצפו־קצפו, היושב על שפת־נחל הכל נגלה לו באספקלריה של נחל והוא גופו מתנחל כביכול. שוב איננו יצור כולו יבשתי, אלא יבשתי למחצה ומימי למחצה, משנה טעמו והגיונו. לא עוד אדם שיסודו רק מעפר. מבּשרי חזיתי זאת. כיוון שנשתהיתי הרבה ליד המים נעשיתי פחז כמים, שוקק וכביכול שקוף כמוהם. נתרחבו גבולות־ישותי אצלי לקלוט לתוכי גם דעות שאינן שלי, וכנגד זה השקפות מקובלות עלי לשעבר נעשו אצלי מופרכות. דרך משל, מסתו הלטושה להפליא של מר אלוני שנסתברה לי לפני כן, כמו לרבים אחרים כפירוש מאיר־עינים לסיפור המטפחת, מעלת־חשיבותה נתערערה אותה שעה בעיני. ראשית, בנספח אל המסה נאמר על ידי מחברה, שזהו פירוש לפי שעה. כעת נראתה לי הערה זו מחוסרת טעם ותכלית. לפי שעה – מאי קא משמע לן? אנו הבינונים כל שיחנו ושיגנו הם רק בבחינת לפי שעה. הרבן, שגאון הוא, אינו בשום בחינה של לפי שעה. מתוך גרונו נשמעת בת־קולו של הנצח. שנית, גם לפי שעה אינה מן המידה, שכן לפי שעה משמע, שהנה לפי שעה זהו הפירוש המוסמך, שאפשר לייחד לסיפור. ואינו כן. פירוש אחד אינו כלום, שכן הסיפור ניזון ומתפרנס בבת אחת מכמה וכמה פירושים. אמרת זהו הפירוש, ולו לפי שעה, כבר המעטת את דמות היצירה הגדולה.

כיוצא בכך היה מי שביקש להסביר כלאחר־יד את הפיסקה בסיפור “הימים הבאים”, שיש בה חזרה מרובה על האני והלא והיא: “שאלתני בן כמה אני ואני איני יודע. לא לא לא אני איני יודע. לא לא לא אני איני יודע. ומה משמע לא? לא משמע לא, לא, בפירוש לא, ודווקא לא לא לא, כשם שאני הוא אני אני ולא אחר, כן, אני, היינו, אני, אני, אני”. הרי כל בר דעת מבין, שאותה חזרה מכופלת על אני ולא סוד גדול צפון בה ואי אפשר לפטור אותה בהסברה חטופה ושטחית, שעלתה על דעתו של המבקר מר קן צפור, ששמו מהלך לפניו כאחד מבני הסמך שבין מבקרינו. נוסיף על כך כמה וכמה סימני־קריאה, שנתלווּ לכל לא ולא. אין לנו אלא לגלגל את רחמינו על אנשים המבקשים ליישר במחי־קולמוס הדורים שכאלה.

עוד אני תוהה על כך, עלה במחשבתי סיפור מעשה שני מבית היוצר של הרבן בשם “אות אהבה”, שאף בו משמשת המטפחת רוח החיה בכל המקרים, ענינו עלם חמודות שהתשיר לבחירת לבו מטפחת לאות־אהבתו, וכן סיפור מעשה שלישי באשה שהסירה מעל ראשה את מטפחתה וחבשה בה את פצעי הקבצן, שבא לבקש ממנה נדבה, והוא היה משיח־צדקנו. שלושה סיפורים על נושא המטפחת. שלשתם ניתנו מאת הרועה הגדול. מסתבר ששלושת הסיפורים שנושאם אחד, לא באו אלא להשלים ולהאיר זה את זה.. יש כאן, כפי שמסתבר, מלבד הפשט, הכולל את שלוש המטפחות, גם מטפחת ליחודה שלה, אחת לרמז, שניה לדרוש, שלישית לסוד. הדברים חתומים ועמוקים. ואולי יוכל הרבן לזכותנו רמז־הסברה לכך.

מענין לענין באותו ענין. מסתכל אני במטפחת ונזכר שמלת־אשה, המשחקת לפנינו בחזיון היוצר של הרבן בסיפורו “שמלה”, הזורח כיהלום וכמוהו מלוטש. מעשה בשמלת־אשה שעלתה בגלגולי הנסיבות לשמש פרוכת על ארון הקודש. כאן פועל בתוך העלילה גופה יסוד הרוממות וההפתעה. לבוש של חול נעשה דבר שבקדושה. זה כוחה של האמנות הגדולה, שכל דבר הסופג קרני־הודה מתגדל ומתקדש. אנו הקוראים תוהים ושואלים: אימתי חפץ זה קדוש יותר, בשמשו כסות לגוית אשה צדקנית או בגלגולו לתשמיש של קדושה בפועל?

מחשבותי קלחו בקצב השצף של מי הנחל. נושא נאחז בנושא ורעיון גרר רעיון. תמה אני עד היכן הייתי נגרף בנחשולי־רעיוני אילולא אמרתי אל עצמי: מה לך משים עצמך כנחל זה, הזורם ושוצף ואינו פוסק? אמנם לא הרי אדם על היבשת כהרי אדם על המים, כפסוקו השנון של הרבן. אך אם גם נחל עומד כשטן לפניך בדרכך אל המאוֹר הגדול, חלילה לך להסיח דעתך אף לרגע מגודל המשימה שלפניך, לבוא בחצרות המורה הגדול ולהתאבק בעפרו. ושמא אין זה כלל נחל כפשוטו, כדרך שכל מקום שאנו מוצאים בספרי הרבן נחל אינו כפשוטו. ראה, למשל, ספור המעשה “ערב פסח” של הרבן, שענינו מלמד ששב בערב פסח מן הכפר אל עיר־מגוריו ואל משפחתו וראה לחרדתו אמת־מים שוצפת עומדת לו בדרכו. היה תמה ושואל: אמת־מים זו מה ענינה כאן? הרי ככל הזכור לי לא היתה כאן אמת־מים עוברת בעיבורה של העיר, ומהיכן כאן אמת מים? הוי אומר: מעשה־כשפים כאן. כן, כל הענין נראה בעיני המלמד מעשה פלא: היתכן שבערב ישבו כולם אל הסדר כמלכים בהסיבם והוא לבדו יעמוד כאן בודד ומשמים ופניו כבושים באַמת המים הסוררה? עומד המלמד, רוחו קנוטה ונפשו מרה עליו. מה עשה הקדוש ברוך הוא? נס נעשה לו ונפקחו עיניו לראות, שאין כאן כל אמת־מים, אלא אחיזת עינים כאן. השטן בא ונשתטח לפניו כאמת־מים זורמת־שוצפת, כדי לנסות את עוז־אמונתו ברבונו של עולם, שלא יעזוב את יראיו, אף כי בפרוס החג הקדוש.

גדולים חקרי הרבן. מבית היוצר שלו יצאה פנינה ספרותית זו, שצויינה בדין על ידי מבקרנו השנון מר עזריאלי כיחידה במינה בספרות כל האומות והלשונות. יכול, הרהרתי אותה שעה, שאף נחל שוצף זה אינו אלא דבר־בדים. גדולה מחשבה שמביאה לידי מעשה. כיוון שנכנס הרהור זה ללבי, מיד זרח רעיון במוחי לחפש כאן בסמוך או במרוחק מעט מקום, שמי הנחל רדודים הם. העיפותי מבטי לכאן ולכאן. לא נתרחש לי נס המלמד בערב פסח, אבל פלא נתחולל גם לי… נמצאה חלקה שמימיה רדודים. פתחתי ואמרתי: סוב לך מאצל מקום השצף ובוא אל חלקת הרדודים. חזקה עליך שתעברה באין מכלים. אך נשאתי עיני אל החלקה הרדודה ומיד נשאוני רגלי לשם ועברתי בשלום אל עברו השני של הנחל. אף מגפי זכורים לטוב. אילולא הם איני עובר אף ברדודים.

ג.

כיוון שעברתי את הנחל, מיד נעשתה הדרך כמישור לפני, רגלי קלו כאילות עד שהתחלתי חושש שמא ברוב־ מרוצתי אבוא חיש־מהר לדפוק על דלת משכנו של הרבן ומראה־פני כאיש הבהול על רוחו וכמי שדעתו קלה. שבתי וראיתי, שעכשיו כיוון שאני מתקרב ובא אל מחוז־חפצי מחייבים אותי הנימוס והטעם הטוב להימנע מפסיעה גסה, אלא, אדרבה, להלך אט־אט ומתוך ישוב הדעת, לערוך את מחשבתי ולכוונה לאפיק מסויים, לציין לפני את הנקודות העיקריות בהן אהיה דן לפני הרבן, אם הוא יואיל לזכותני בשיחה. בין כך וכך אתכשר בנפשי לקבלת השפע. חסידים הראשונים לא היו נכנסים לתפילה, אלא אם כן שוהים שעה אחת בכוונת הלב. אף הראיון עם המורה הדגול טעון כוונה ושעה של צפיה. באמת אמר הרבן, גדולה צפיה למשיח מביאת המשיח. מר קרניאלי בספרו המעמיק “דברי ימי ספרותנו מתקופת ימי הביניים ועד שנאני” כבר השכיל להרמיזנו על כך, שכל מפעלו הספרותי של הרבן נתון בסימן המשיח. האטתי את מהלכי ואף נסוגתי מעט לאחורי, כדי להרחיק כביכול את הקץ. אף נעצרתי בהילוכי, עמדתי והסתכלתי בדחילו ורחימו בבית החומה בעל הגג האדום, המתנוסס מנגד. שוב עקרתי רגלי ועשיתי כמה צעדים קדימה. לבי פחד ורחב. לפתע נפלתי ברוחי וליאות משונה נתחלחלה בי. מחשבתי התנהלה בעצלתיים. לא ידעתי במה אתחיל שיחי וכיצד אפתח פי בבואי לפני הרבן ומה זכות לי לגזול מזמנו היקר, שכולו קודש ליצירת ערכי־נצח. אותה שעה מדמה הייתי, ששוב צף ועלה נחל איתן ועמד ביני לבין הרבן. לבי מפרפר כאגן־דגים, הנתון בכלי רכב מהיר־נסיעה.

שמעתי קול מלבי דופק בחזקה ובו ברגע ידי דפקה מבלי משים על דלת המשכן. הממני הרהור, שאין זה אלא מעשה־טירוף לפרוץ למשכן הרבן ולהידחק למקום גדול ודגול. עד שאני תוהה ובוהה נפתחה הדלת לפני, וכל כך הייתי בהול ומבוהל, שבהתחשכות־עיני לא התבוננתי כלל בדמות שפתחה לפני את הדלת. אמרתי בלשון מבטבטת:

– כבוד הרבן?

עיני עדיין לא נפקחו, אך שמעתי צחוק מוטח בפני:

– לא, אדוני, אני רק צפורה.

היינו, צפורה הנודעה לשם, שנתייחדו לה עיונים לא מעטים בפרקי התולדות, שנתחברו על חיי הרבן, סדרי־ביתו ומעמד־שולחנו. הלא היא צופיה זה רבות בשנים הליכות־ביתו ועל פיה ישק גם משאו־ומתנו עם המו"לים ועם הנכבדים שבאורחיו.

– ובכן, כבוד מעלתה היא מרת צפורה הנודעה לשם – קראתי בהתרגשות. המום הייתי ואף מבוהל.

פליאה היתה בעיני, שצפורה זו, שהיא אשה, יש לה, כמדומה, צורה של גבר. תמצא לומר היא גבר, הרי מודעת היא, שהיא אשה. נזכרתי שכמה מן הדמויות המתוארות בספרי הרבן הן באמת יצורי־כלאים, ספק מין זכר ספק מין נקבה משל בא ללמדנו, שהכל הוא בדו־מיני. תמה הייתי, שאף מבקרינו, מטיבי הטעם ודקי ההרגשה, לא עמדו על כך, שמצויים בספרי הרבן טיפוסי־אדם מגזרת הכפולים, משל דו־פרצופיות היא יסודו של עולם. אתה למד דבר זה גם מתוך כך, שלכמה נשים נתייחדו אצלו שמות גבריים, כגון נועם, חן, שופר, רבון, איתן. ואילו גברים מוכתרים אצלו בשמות תקוה, שמחה, יונה, עדנה וכיוצא בהם. באמת אמרו: מדרש־שמות הוא תורה שלימה בספרי הרבן.

– ואתה, אדוני, למה הנך מסתכל בי כתרנגול בבני אדם? – הטיחה צפורה את קולה כרעם בפני והפטירה – ומה לך ולרבן? הרבן איננו בבית. כדאי לו למר ללכת מכאן.

אף־על־פי שנתנה עלי את קולה בגערה ודקרתני בבוז ממבטיה לא נשאתי עליה בלבי כל תרעומת. אדרבה, קיבלתי עלי את הדין. כנגד זה הרהרתי תרעומת על עצמי, שבאתי להטריח את נוכחותי על הרבן. אף על פי כן התגברתי על חולשת־דעתי ומורך־רוחי ולאחר שהיה מעטה של שתיקה אמרתי:

– הדין עם הגברת צפורה. באמת מה לי ולרבן המהולל? הנני מוכן ומזומן למלא את פקודתה וללכת לי. אולם שלא על מנת שלא לחזור. מרחוק באתי. בבוץ שרכתי את רגלי. נחל שוצף עברתי, נחל־דלוחים. ברגל עליתי להתראות פנים עם מורנו ורבינו הדגול. במגפי חציתי את הבוץ ואת מי הנחל… במגפי, גברתי. התרשיני לחזור לאחר כך… מקץ שעה. למעלה מזו או למטה מזו? ואולי תואיל הגברת להגיד לי היכן כעת הרבן כשאיננו בבית?

– היכן הרבן כשאיננו בבית – השיבה מרת צפורה ברעם־קולה ובזעם־מבטה – אין זה עניינו של מר. אבל אחת אגיד לך, שבר־נש בעל מגפיים מרופשים כאלה עדיין לא עבר את סף ביתו של הרבן.

נזכרתי מאמר הרבן, תוכו רצוף חכמה עמוקה, שפעמים הדורך על הסף כבר הגיע עד סוף דרכו. וכבר ביקשתי לקבל עלי את הדין ולשוב כלעומת שבאתי. אולם חזרתי בי ושאלתי בעקשנות:

– שמא בכל זאת תואיל הגברת צפורה להגיד לי, אם הרבן משוטט אי כאן בסביבה לרוח היום… אלך בעקבותיו לחפשו…

למרבה הפליאה לא גערה בי הפעם הגברת צפורה אלא לטשה עלי מבט גחכני ושאלה בהיתול:

– מסתבר שהרבן שלח לקרוא למר… האף אין זאת?

אמרתי בנחת:

– לא. באתי על דעת עצמי ועל חוצפתי מחמת תשוקתי העזה לראות את הרבן, פארנו ומאורנו, פנים אל פנים. הגברת צפורה המפורסמת כבר נאמר עליה, שאף לה מזומן חלק לעולם הבא של ספרותינו כי היא המלאך הטוב החוסה על הרבן, שומרת עליו מפני הטורדנים וצופיה הליכות־ביתו, תקותי תשעשעני, שהיא תבין לרוחי ולא תראני כאחד טורדן סתם.

צפורה נתנה בי מבט מלבב ואמרה:

– אבל אתה איש מצחיק.

– מצחיק, על שום מה?

– וכי מהיכן לקחת כל כך הרבה בוץ למגפיך ומים בשפע הניגרים ממכנסיך? ובסך הכל היה גשם קל, רק טפטוף.

כאן התחיל דו־שיח בינינו, שעורר בי מבוכה מהולה בקורת־רוח. אני לה: נחל דלוח עברתי. והיא לי: וכי עינים אין לך לראות את השביל הנטוי מעבר לנחל בחורשה ושם אין נחל ואין בוץ. אני לה: חורשה? היכן שם חורשה. לא ראיתי חורשה. מרחוק בית־חומה ראיתי וגגו אדום. והיא לי: וכי עיוור הנך? חורשה סמוכה יש כאן. לא חורשה אלא יער.

מפל־צחוק עז פלש מפיה. ובלעג־לשונה: הוא שאמרתי: מצחיק הנך, עינים לך ולא תראה. מלכתחילה הסתכלת בי וחשבת שאני גבר… לא כן?

עניתי ואמרתי:

– כן. וזהו. המום הייתי מן האושר שנפל בחלקי לעמוד על סף ביתו של הרבן.

הוסיפה לגלגל עלי את צחוקה. משום מה שמעתי במפל צחוקה הד מאותו הצחוק החיוני והתאותני, הדורך באיתן של הרבן, שחוקר ספרותנו מר פרחי השכיל להגדירו כצחוק היוצר ואף הוכיח בטוב טעם בעובדות מן הנסיון, שכל מקורבי הרבן נכבשו על כרחם לגינוניו ועושים כמתכנתו, משום שכוח מגי הוצק בצליליו המדביק את כל המצויים במחיצתו.

האדם הגדול הוא כוח איתן הכופה את עצמו על כל האחרים, וכשם שהוא כופה על האחרים את דעותיו, אם הוא הוגה־דעות, את דמויותיו, נופיו ואת חזיונותיו, אם הוא צייר, פייטן ואמן, כך הוא כופה בפועל ממש על כל זולתו את מידותיו והליכותיו, את מנהגותיו והרגליו, את שימוש־לשונו, חיוכו ואף מבטיו. איש המופת מרותו על הכל בכל. למרבה הפליאה על אף צחוקה הלגלגני הוספתי להתגדר בטענתי: אני גג־רעפים אדום ראיתי, אך חורשה, כלומר, יער, לא ראיתי.

– ניכר הדבר, שהנך מן הזאטוטים… מן המושכים בקולמוס… מן הללו המדמים עצמם סופרים – אמרה צפורה בקול רך, שעוקץ מליה נזדקר מתוכו בלעג שנון וכפול – אשה אינך רואה. ביער הסמוך אינך מרגיש. במה הסתכלת כל הדרך, אם על היער, המשתרע לאורך פרסאות, לא נתת את דעתך?

נתנה בי את שתי עיניה השחורות, שהשחירו והלכו, כשתי עלוקות, התובעות מענה. על כרחי נתמלט מפי המענה היחיד התם והישר, שאני כל הדרך את עיני נשאתי אל הרבן, עם פניו, הנודעים לי מתצלומיו, התהלכתי ובהם היו מעייני, לכל הפניות שפניתי למזרח או למערב, לצפון או לדרום, בכל ראיתי את הרבן. לכן את היער לא ראיתי.

מפי צפורה זנק צחוק רך כמשי, אף פניה הגבריים לבשו לפתע רוֹך ועידון וכאילו נשתנו מיסורם שלהם ואמרה:

– אתה מצחיק. מצחיק הרבה. לכן סוב ופנה לך היערה. אל תפחד… לך לך… מה אתה מפחד מפני הדובים? דובים אין שם. אולם יש שם דוב אחד… גדול…

– דוב אחד גדול? – שאלתי בפליאה. השאלה פרצה מפי מבלי משים.

– כן – אמרה ופניה לבשו ארשת רצינית ביותר – דוב אחד גדול־גדול… שלחתי אותו לשוטט קצת ביער אחרי הטפטוף הקל ולהתייחד עם עצמו. המעט הטורדנים הגוזלים את זמנו בעיר והנה באים לערוך עליו מצור גם ביער.

– חן־חן לך, גברת צפורה, שהנך שומרת על שלום הרבן ומנוחתו היקרים לכולנו – אמרתי בסבר־פנים של מודה ועוזב – חלילה לי מלהדריך את מנוחתו של הרבן ולהתחקות על עקבותיו ביער… אטייל לי בקרבת המקום מחוץ ליער…

– לא כדאי לך להתהלך בסביבות היער, שמא תסור שלא במתכוון לתוך היער… ותזדמן לעיני הרבן… אין מר שנאני אוהב לראות ריק ופוחז עובר לפניו בדרכו. אומר הוא: אדם ריק, כמוהו ככלי ריק, סימן רע להלך, מילא, לך לטייל בסביבות היער, ובלבד שתהא זהיר וזהיר מלבוא אל היער פנימה… לך ושוב מקץ שעה בערך. לא, מקץ שעה בדיוק. ואולי כדאי לך לשהות אי־שם שעה ורבע. כן, שעה ורבע. ולכשתחזור, זכור ואל תשכח, לבל תלחץ בחזקה על הפעמון כפי שעשית תחילה. צלצול חזק פורט על עצביו של מר שנאני.

– אלחץ לאט. שיישמע צלצול קל…

– חלילה לך. הצלצול הקל מרגיז ביותר את מר שנאני.

– אדפוק אט־אט…

– אין דבר מאוס בעיני מר שנאני מדפיקה בדלת.

– לא אדפוק, אלא אשרוט באצבע על גבי הדלת…

– הכיצד? כשריטת החתול? – קראה צפורה ולטשה עלי עיני זאבה – החתול הוא מוקצה מחמת מיאוס בעיני מר שנאני.

– ואלא מה אעשה? – שאלתי בעקשנות, שגרמה לי מורת רוח וסלידה.

– אל תעשה כלום – אמרה צפורה במאור פנים של נדיבות, ששיקפה בעיני את ההשראה הטובה היוצאת מן הרבן, הנדיב הגדול של ספרות עמנו, על כל מקורביו – מקץ שעה ורבע תבוא לכאן ותעמוד כמה שתעמוד ליד הדלת עד שזכרונך יעלה לפני ואני אגש אל הדלת לפתחה.

כבר נתכוונתי לעקור את רגלי מן המקום. נכמרו רחמי צפורה עלי ואמרה:

– חכה רגע… הואיל והנך בר־נש מצחיק, אנהג בך לפנים מן השורה וארשה לך להיכנס אל הבית פנימה, ובלבד שתנגב היטב בסמרטוט שאביא לך את מגפיך המרופשים. היטב תנגב אותם… ולאחר כך אכניסך לתוך הבית פנימה… אבל תדע לך, בר־נש מצחיק, שכשיבוא מר שנאני עלול הנך להישלך על ידו מעבר לדלת. אין מר שנאני אוהב אורחים לא־קרוּאים וכשרוחו רעה עליו עשוי הוא לגלגלם מעל המדריגות ולשלחם לעזאזל. האם אתה מוכן לכך, מר סופר זוטא?

– הנני מוכן ומזומן – ובלבי הרהרתי: אם ככה יעשה לי, אגיד גם זו לטובה, שכן זכיתי ועל ידי נתגלגלה פרשה חדשה, שתיכתב בספר התולדות של הרבן לספר לדורות פלאי־התנהגותו של היוצר נסער הרוח, שהיה בכל שיחו ושיגו בבחינת לא מעלמא הדין. אף כותרת רבת משמעות נמצאה לי לאותה פרשה, והיא, מעשה ברבן ובאחד אורח פורח מרופש־מגפים.

– ואני לך מיד, פרחח, אוציא סמרטוט, שתנגב לך את המגפיים המרופשים – נתנה עלי צפורה בקולה במעין נזיפה מלבבת, משל ניחשה את מחשבתי שהשתהתה אותו הרף־עין ממש על מגפי המרופשים.

עד שהלכה ושבה והסמרטוט בידה היתה לי שהות להרהר במופלא שבדבר, שצפורה עוזרת־בית יש בה כביכול ניצוץ מאותה טביעות־עין, המגיעה אצל הרבן לידי מדריגה של רוח הקודש ממש, לדעת מסתרי־לב וצפונות־מחשבות. אמרו עליו על הרבן שאמר על עצמו: אין נסתר מנגד עיני. מבטי חודר אף מבעד לקירות הבתים, כל שכן מבעד לקירות הלבבות. עוד אמרו עליו על הרבן, שאמר על עצמו: חוש הריח שלי חריף עד כדי כך, שהנני מריח שנאה אלי אף ממרחק של אלפי־פרסאות. הוסיף ואמר: ריח יש הן לאהבה והן לשנאה. מן האהבה נודף ריח השושנה ומן השנאה ריח הקוצים. ואף על פי שאין ריח הקוצים חזק כשל השושנה, הנני מבחין בחוש־ריחי כל קורט שנאה או טינה שבלב אדם השרוי אפילו בקצה העולם. רבות כבר סופר על פלאי־סגולותיו של הרבן לחדור לגנזי־נפשות מהם כבר הועלו על הכתב בקטעי־שיחות, שנתפרסמו בשם “שנאני שבעל פה”, פירורים מעל שולחנו הגבוה של הרבן. ומהם, בכמות כפולה ומכופלת, עדיין עומדים ומצפים לכותב־תולדותיו הכולל והמקיף, שיקום אולי ביום מן הימים ללקט את כל השבלים אחת לאחת לאלומה גדולה, שתשמש אלומת־אור וגם מגדל־צופים לדורות הבאים להשקיף מהם על פלא נס היצירה של ענק הרוח, אביר סופרינו. לפי הכלל, שאין בין הנשגב למגוחך אלא פסיעה אחת, עשוי אני להיות מגוחך גם בעיני עצמי בהזכרת שם האשה צפורה עוזרת הבית בסמוכין כל שהם עם הרבן. המרחק ללא מצרים שבין הרבן והעוזרת אינו צריך כלל להיאמר. מאידך גיסא, אפילו נפש פשוטה ואולי גם גסה כצפורה, השרויה שנים רבות במחיצתו של רב־מג וחכם המסתורין, אי אפשר לה שלא יידבק בה מקצת שבמקצת מאבק הזהב המתאבך מתחת לגלגלי מרכבתו של זה, שהוא בבחינת האיש, עליו היה אלישע מצעק, בהעלותו מעליו ברכב־אש וסוסי־אש לאמר: אבי אבי רכב ישראל ופרשיו. וזהו מה שאמרו: מה שראתה שפחה על הים…

צפורה שבה ובידה הסמרטוט. טרחתי כמה שטרחתי עד שהיא הסירה מעלי את ההסגר והתירה לי לבוא אל הבית פנימה, בתנאי שלא אנהג כדרך כמה מן האורחים הטורדנים הנטפלים אליה בכל הזדמנות בשאלות למנהגות הרבן בביתו, מהו אוכל ומהו שותה, אימתי הוא עובד וכמה שעות הוא ישן, אם הוא כותב בישיבה או בעמידה, וכיוצא באלה דברים. סבורים הם שנשים דעתן קלה ואני פטפטנית. לאחר כך מפרסמים כל מיני בבא־מעשיות, כאילו שאני אמרתי להם. שונאה אני את הטורדנים הללו".

הבטחתי לה בהן־צדקי, שלא אפצה את פי בשום שאלה. מיד נתנה לי אשרה להיכנס פנימה והוסיפה תנאי חדש, לבל אבלוש בין הספרים המונחים על גבי השולחן. אין הרבן רואה בעין יפה כשממשמשים בידיים או במבטים בספרים, המונחים על שולחנו. קבלתי עלי מרות גם בענין זה צפורה עזבה את החדר והניחתני לנפשי. כיוון שחמקה והלכה לה נצנץ בי רעיון: ברקאי! נמצא לי המפתח לפתרון חידת כלב־צפור שבסיפור הרבן, והוא בנאמנותה הכלבית של עוזרת־ביתו המכונה צפורה. נתכוון הרבן להנציח בסיפורו את שם האשה, החוסה עליו ככרוב בעיר וביער, בשדה ובכפר, הצופיה הליכות ביתו והליכותיו ושומרת עליו מפני הסקרנות הטורדנית, המתנכלת לקרוע הלוט מעל חיי הגדול בעמנו ולהוקיעם לפומביות. תמה הייתי, שאף אחד מחוקרי־יצירתו הרבים לא נתן דעתו על המשמעות הסמלית העמוקה, הצפונה בכלב צפור. למרבה הפלא נתחוור לי רק עכשיו לאחר שלא ראיתיה עוד במוחשיותה, שמעין בבואה של כלביות חקוקה בקלסתר־פניה. כן, משהו כלבי חופף על פניה ועל התנהגותה. לכאורה היא זעפנית ומעין בת־קול של נביחה עולה מקולה, יתר על כן פניה לובשים לכאורה לרגעים צורה של מכשפה. אבל אין זה כך. השכל מחייב שאין זה כך. שנאני הדגול, אוהב העולם וידיד האדם המגלגל ביצירותיו את רחמיו על כל הבריות, הנותן ניב שפתיים גם לבהמה האלמת ומודיע לה את חיבתה היתירה, כלום יתכן שיעשה אשה רעה לעוזרת־ביתו? מרת צפורה היא ללא ספק טובת־לב. יפה כתב הרבן בסיפורו “היונה”, שאפילו הכשרים שביצורים מעמידים פעמים פנים בניגוד הגמור לתכונתם. צא וראה בתינוק היונק להנאתו חלב־אמו ונחת הרוח הקופאת במראה־פניו משווה לו דמות של זקנוּת ובלוּת. העולם, אמר הרבן, אין תוכו כברו. אילו השמיענו רק דיבור זה היה גם כן קונה לו מקום־כבוד בקרב חכמי הדורות. ואזכה לשמוע מפי הרבן גם רמזי־פשר למהות צפורה ותכונתה.

ד.

ישבתי כמה שישבתי ולא ידעתי, אם שעה קצרה או ארוכה עברה עלי בישיבה. הרהורים צמחו בי תכופים ודחופים. מופלא היה בעיני כל המראה ואני עצמי נעשיתי מעין מדרש־פליאה לעצמי. יום גדול הוא לי, יום מכובד מכל הימים, יום בו הנני צפוי להתראות פנים אל פנים עם אביר־סופרינו. לכאורה הייתי נפעם מאד, אבל גם מין שלוה עילאית ירדה עלי. נפלא הדבר בעיני, שהנני יושב בצל־קורתו של אביר ספרותנו ושמחה לי מן התגלית הגדולה שנפלה בחלקי בדבר המשמעות הסמלית העמוקה הצפונה בכלב צפור, שאף אחד מחוקרי הרבן לא הגיע אליה. קורת רוח יתירה נגרמה לי מן הדעת, שאני ולא אחר אכתוב את המחקר על נושא כלב צפור, ששום איש לא קדמני בו. אותה שעה הטרידני הרעיון כמה מעטה השגתנו בטיב־מהותו של הרבן. אמנם, י"ב כרכיו פתוחים לפנינו. אבל האמנם הם פתוחים? הם פתוחים ורב יתר מכך חתומים. פרוש עליהם מסך התעלומה של האישיות רבת הרזים. אפילו פשטם מובן לנו, יהיו לנו כספר החתום נבכי־עניניהם, כל זמן שלא באנו בסודו של האיש שנאני בגילוייו היומיומיים בביתו ובנעלי־ביתו בעבודתו בקודש ובנופש שלו, אימתי הוא עולה על משכבו ואימתי הוא יורד מעליו, מה מאכלים הוא אוהב ומה הם מקורות־השראתו, מה מידת־תאבונו, כמה סיגריות הוא מעשן ביום וכמה פעמים בשבוע הוא מתקלח. אין תנועה והעויה משלו, שאינה טעונה עיון וחקירה כתמרור בדרך להבנת יצירתו הגדולה. ופשיטא שמפתח ראשי לפתור כמה סתומות ביצירתו היא מכסת אהבותיו ודרכו בחמדת נשים. רבים, רבים הם הדברים שידיעתנו אותם היא תנאי לא ייעבר לקבלת מושג, ויהא קלוש ביותר, על יצירתו העולה על גבול ההשגה האנושית. אולם אנו עדיין עומדים כעניים בפתח היכלו הכביר. אין בידינו אלא פירורים מעל שולחנו הגבוה. מדמים אנו שהננו יודעים את ערך יצירותיו ואיננו יודעים, שאפילו מה שהננו יודעים, כאילו איננו יודעים.

עודני שקוע במחשבותי והרבן הופיע ובא, נצב לנגדי בהוד־קומתו ובהדר־מראהו, שגיא נאור. תצלומיו המרובים, המופיעים מפעם לפעם על דפי עתונותנו המצויירת, מחווירים לאין ערוך לעומת צלמו החי. קפצתי ממקומי במבוכה. לפתע חשכו עיני ואף מחשבותי נתערפלו וקראתי כמעט ללא מתן־דעתי על פליטת־פי:

– יסלח לי רום מעלתו… ראות פניו לא פללתי. מי אני איזוב הקיר לבוא בגבולות הרבן, הארז בלבנון?

הרבן לא הסב כלל את מבטו אלי, מדמה הייתי, שקומתו מזדקפת והולכת לאין שיעור ועוד אחת מעט תהיה כפולה מכפי שנראתה לי במבטי המעורפל, אך הוא קרא בקול עז וזועם:

– צפורה, מהרי ובואי.

הופיעה צפורה והרבן, שעדיין לא זיכני אף במעוף־מבט נתן עליה בקול נגיד ומצוה:

– שלחי, צפורה, בר־נש זה מעלי. לא יוכל לבוא במחיצתי איש, אשר כאחד הנקלים ידבר על עצמו לאמר “מי אני? איזוב בקיר”… אם הוא איזוב בקיר, מה לו ולשנאני הגדול והדגול? עבדים שנאתי מעודי. רק גאים ואצילים ראויים לדרוך על סף משכנו של שנאני.

למרבה הפלא, רק אחרי אשר הרבן הביע באזני צפורה את שאט־נפשו לבזוי־אדם שכמותי וקולו הזועם היה כשאגת הארי, נמוג הערפל במבטי ונפקחו עיני לראותו מוחשית. הוא נחזה לי בחוש כאריה בצורת אדם. ראש־אריה לו וארשת־פניו מלכות. מבין מפלשי הזעם שבקולו פעפעה נימת חמלה רבה. אכן, הוא בז לי, אבל זה בוז נדיב, תוכו רצוף גאון האביר, שעלבון הנברא בצלמו נוגע עד לבו הרחום והחנון. לא יוכל לראות רוח שפלה ונכאה. הרהור משונה פלח את מחשבתי: וי לגאון. מר גורל האיש, שהנהו משכמו ומעלה גבוה מכל האחרים. היות איש רם המעלה משמעה היות בודד גמור. בהתנשאו אל על ירחיק נדוד מן האדם והלאה. מה בצע באהבתו לנברא בצלמו, והוא על כרחו ישנאהו ויבוז לו? אין עצה ואין מנוס. גזירה היא על בני־כנף לעוף, כשם שדין קטני־אדם לזחול. כל יצור ומנת־חלקו והיא שליחותו. אפיו גורלו וטבעו גזר־דינו. וכבר קבלתי עלי את הדין לעשות כפי צו הרבן וללכת מכאן. אולם הרבן רק רגע היה בזעמו ולפתע קרא שוב בקול נגיד ומצוה:

– צפורה, הרשי למר אורח לישב עמי שעה מעטה. איני פנוי היום לאורחים.

שוב הסחתי את עצמי בשגגה, כאילו ללא כוונת השכל ואמרתי:

– באמונה שלי, מורנו ורבנו, נכון אני להסתלק מכאן תיכף ומיד. חלילה לי לגזול אף שעה קלה מזמנו היקר של אביר סופרינו, שזמנו הוא נכס הציבור…

אותו רגע נתרחש מעשה מפתיע מאד־מאד. לפתע התמלט מפי הרבן צחוק טוב ונדיב, אף מבטו, שהוסב אלי, ליבבני ומסך בלבי חום נעים.

– נכס אמר מר… נכס הציבור… באמת שמעתי אומרים על שנאני, שהוא איננו עוד שנאני, כלומר, של עצמו, אלא נכס הכלל. נכס… שנאני נכס… מצחיק, לא כן? אורחי הצעיר התכבד ושב – הורה לי על הדרגש הסמוך לכורסא שנזדרז לישב בה – מה שמו של מר?

כששמע שמי כיבדני בשלום עליכם ואמר:

– מר מושך בעט… קראתי משהו משלו, אם איני טועה. מר מושך בעט?

– כן, עניתי בבושת פנים, הנני חוטא קצת בעט.

– קראתי כמדומה משהו משלך. זכור לי, אם איני טועה, שכתבת משהו על מישהו.

– כתבתי אילו הערות בשולי י"ב הכרכים..

– של שנאני?

– כן, עניתי. תמה הייתי שנתעלמו ממנו כמה מסות שכתבתי על הרבן בכתבי־עת שונים ונחרתו משום מה בזכרונו קצת הערות קלות פחותות האיכות, שפרסמתי לפני כן. אולם דעתי לא נשתהתה אלא לרגע קטן על פליאה זו, מאחר שפליאה אחרת ובה מזו לאין־ערוך הטרידה כל השעה את מחשבתי. והיא: מה טעם נמנע הרבן לדבר על עצמו בגוף ראשון? בדקתי ומצאתי שאין ענוה גדולה מן ההתעלמות מן האני והפקעת האישיות לכלל גוף שלישי. אכן, הגדול במקום גדלותו שם ענוותנותו. שוב ראיתי שכגבוה השמים מעל הארץ כך גבהו דרכי האדם הגדול מדרכי בני־תמותה פשוטים. הרי האדם הגדול כהרי השמים בפועל ממש. השמים הנה יתקדרו בעננים כבדים וימטירו גשמי־זעף ולפתע ייטהרו ויתבהרו, הגשם יהיה כלא־היה והשמש תצא בגבורתה להפיץ מנה אחת אפיים חומה ואורה. כל הרואה יום צח ובהיר במוצאי מטרות העוז לא יאמין, כי לפני שעה מעטה היה היקום עוטה קדרות. לא ייאמן כי יסופר, אף דלה לשוני מלספר, איזו תמורה נמהרה התחוללה בפני הרבן. לפתע הן לבשו רוך ועדנה ושחקת־חסד השתפכה בהן. במו ידיו הזיז דרגש מושבי אל כורסתו, משל ביקש לקרבני אליו ככל האפשר יותר, ופתח לדבר אלי כאיש אל רעהו. מיד נעשה דיבורו כמעין המתגבר, הבן לא יכולתי במה זכיתי בעיניו להראות לי אותות חיבה כאלה. על מה נשא דיעו? אבל על מה לא נשא דיעו? על הנחלים הדלוחים, העומדים בדרכנו אל המעינות הזכים; על יער עבות, המתעלם משום מה מעיני ההלך; על השמים המתקדרים ומיטהרים חליפות; על מעמקי הנפש היוצרת שאי אפשר לדלות מתוכה אלא ככלב המלקק מן הים; על פלאי האישיות היוצרת, המקפלת לתוכה דורות ובדומה לאדם הראשון, שעפרו הוצבר מכל העולם, כך נשמות המשקפות בתוכן גורלות לאין־קצה. בגודל עניוותו עשה את עצמו חולין לספר עם איזה אורח־פורח, טירון בקרב מושכי העט, על עצמו, כן, בפירוש על עצמו, על שנאני סופר העם, כפי שכינה את עצמו. לא מאסני מלעשותני אוזן קשבת לכמה הצהרות, שהיה בהן משום הסחה עצמית מתהומה של נפש.

כן, עיקר שכחתי. לפתע כאילו אנוס היה על פי איזו איתערותא דלעילא – בדקתי ומצאתי, שכל דיבור, תנועה והעויה שלו נעשים אצלו לא כמו אצל אחד האדם בשיקול־דעת קר, אלא במפתיע, מתוך היסח הדעת ברור, בגזירת השראה עליונה כביכול. אין כל קוי דמיון בפעולותיו ובמניעים להן בינו לבין יתר הבריות – ובכן, באלתור המאפיין אותו קם על רגליו, ניגש עד סף החדר וקרא לצפורה, שהופיעה תיכף ומיד מן החדר הסמוך, וציוה עליה להביא כיבוד, משקה, רקיקים, פירות וכל מיני מטעמים, לעשות נחת־רוח לאורחנו היקר. לאחר שהכבודה הרבה הובאה על המגש והונחה על השולחן, אמר הרבן: צפורה, הסתלקי לך מכאן. ראוי הוא אורחנו היקר ששנאני בכבודו ובעצמו יטפל בהארחתו. כך בפירוש אמר: בהארחתו. ולאחר שהרבן הגדול הגיש לי תקרובת במאור פנים בתוספת חיוכים למכביר, הטיב גם את לבו בלגימה כדבעי – איני צריך להכניס תבן לעפרים: כוחו של הרבן לאכילה וללגימה כבר יצאו לו מוניטין וכפי שהוא עצמו הבליע בתוך השיחה עמי דיבור נאה לאומרו, שאין שכינת היצירה שורה אלא על בעלי התאוה להנאות העולם הזה. זה שאין לו גוף ולא דמות הגוף מוקיר בעלי הגוף דווקא לאצוֹל עליהם מרוּח־קדשו, וכטוב לב הרבן התחיל שיחו קולח במין פשטות עליונה ובשפע חן וחסד. לכאורה היה מסיח עצמו ולפי תומו, אבל כל עיקרו היה כשואל. שאלני, למשל, שמא אוכל להסביר לו מה טעם נטפלו אליו הכל לקשור לו תהלות ותשבחות ולא נתקררה דעתם של רבים עד שהעמידוהו בשוּרה אחת עם שקספיר וגיתה? שנאני יודע את מיעוט ערכו. אין הוא אלא זעירא דמן חבריא בקרב המאורות הגדולים של סופרי העולם. פשיטא שהוא במקומו ובמולדתו הארי שבחבורה. אבל מה רבותא היא להיות ארי לשועלים? אף הביע הרבן הגדול את מורת־רוחו מן התביעות הרעשניות, שנתרבו לאחרונה, להעניק לשנאני את הפרס העליון של המדינה. אין שנאני זקוק לפרסים מטעם העם והמדינה. הוא המעניק מדי יום ביומו פרס לעם ולמדינה. אין זה משלו להיות מקבל. הוא הנותן. אמנם, מבין הרבן לרוחם של התובעים. יותר ממה שמתכוונים לטובתו, הריהם מבקשים את טובת העם והארץ, שכן מתן־כבוד לשנאני הוא מתן־כבוד לעם ולמולדת. אולם שנאני, אמר הרבן, סולד מן הרעש שהקימו מסביבו. סולד הוא מכל רעש, אף מרעש הצפירות של המכוניות העוברות ושבות ליד חלונות־ביתו ומפריעות לו בעבודתו. פעמים צפירה אחת של מכונית עוקרת עבודת־יצירה של יום שלם. הפסד לשנאני הוא הפסד לעם ולמולדת. אילו שכל לפרנסי עירנו – סח הרבן בחיוך היתולי המקסים האפייני לו – היו תולים שלט על גבי עמוד בקרן־זוית של רחוב־מגוריו להזהיר על האטת הנסיעה משום שהרעש מפריע לאחד אמן, היושב באחד בית ויוצר ערכי־נצח. שחקת נחת השתפכה בפניו וסמוך לאמירה זו הפטיר: מסתבר שאין הדברים אמורים אלא לחידודא ולבדיחותא. שנאני אוהב ליצנוּת מעט ומילי דבדיחותא לשם פורקן מן המתיחוּת המתמדת. כנגד זה החמירו פניו והרצין קולו כשעבר מענין לענין באותו עניין להביע את רוגזו על מדרש של סמוכין, שנעשה על ידי פלוני חקרן, בינו ובין הסבא מיסנאיא פוליאנה. שטות, שנתפרסמה ברבים על ידי אחד, מיד נעשית אמרת־כנף לרבים, אף אותו מדרש־סמוכין נואל נתרווח מיד בפי רבים. אבל מה לשנאני ולאותו זקן מיאסנאיא פוליאנא? מחבר “מלחמה ושלום” היה גוץ, כן, גוץ, כמוהו כאיבסן, ואילו שנאני בעל־קומה שמעטים כמותו. אגב, סח הרבן בהיתולו הדק, איבסן היה מצטלם מעומד על כסא שלא יראוהו בקטנו. טולסטוי כלום מה הוא בא ללמדנו? שהעולם הזה הוא עולם התוהו והגוף מוקצה מחמת מיאוס, היצרים טפילים, השכל פועל בטל, האדם כולו קן של חטאים, האהבה עניה סוערה לא נוחמה, התאוה הבל, החיים הבל הבלים. אולם שנאני הוא קלחת רותחת של תאוות. הוא אוהב את העולם הזה פשוטו כמשמעו, אותו ואת כל ההנאות והתענוגות שבו. הוא כהן גדול של היצירה. וכששנאני אומר יצירה אינו מתכוון ליצירת־ספרים, אלא ליצירת חיים. אומר שנאני: טוב קב אחד של חיים כהלכה מתשעה קבים של עשיית־ספרים.

אכול, אכול. טול עוד לגימה עוד אחת, עוד – מזרזני הרבן בין קילוח־שיחה חזק לבין משנהו בקריבות הדעת כאילו בשביל ללמדני פרק בהלכות אכילה ושתיה על ידי הדגמה אישית, הוא מוזג לו ולי כוסית אחרי כוסית, מגיש אל פי ממש וכופה אותי עד שאומר רוצה אני. זהו מה שנאמר: הנדיב קם על נדיבות בכל דבר ועניין. הרבן, המעניק לנו את יצירותיו מקרן השפע, הנהו נדיב גם בפכים הקטנים של עניני יומיום ואין מכניס אורחים רחב־לב כמוהו.

כיוון שהרבן נגע בנושא החיים והספרות חיוה עליו את דעתו בדברים כדרבונות. זכות הבכורה לחיים ולא לספרות. אין העולם עומד על שירים, סיפורי מעשיות, לא על מדרשי־הלכה ולא על מדרשי־אגדה. אמני כל העולם אינם מסוגלים ליצור אפילו יתוש אחד ואין דברי הספרות מסוגלים לגרום לאדם אפילו שעה אחת של קורת רוח ממשית. כל ענין היצירה האמנותית הוא מיקח טעות. עברו הזמנים, בהם הפייטנים נחשבו כמלח הארץ. על שני צירים אדירים סובב העולם של זמננו: על המדע הממריא אל מרומי החלל ועל המכונית המגמאת מרחקים על פני האדמה. פולחן הרוח סופו לעבור ולהיבטל מן העולם. פולחן הרוחניות הוא מחלה עתיקת־יומין של בני מולדתנו. רוח, רוח, הננו קוראים תמיד. כל הדורות בעמנו היו להוטים אחרי הרוח, היו חולי־רוח פשוטו כמשמעו. תגליתו המיוחדת של שנאני, הצהיר הרבן בקול מורם ותקיף, היא, שהאדם הוא בשר ודם. כן, בשר ודם. בשר ודם ויצרים. אין האדם אלא יצר. חלילה לנו לכפות על הנוער את סבל המורשה של דורות בעמנו, שלא חיו את החיים, אלא כתבו אותם בגוילים בלים. חיים שפרחה נשמתם מתוכם ונכנסה לתוך גוילים מתים, הם תועבה בעיני שנאני. כך אמר, כך הרעים הרבן הגדול.

העזתי לשאול: כלום י“ב הכרכים של הרבן אינם אוצר בלום של יופי וחכמה, כן, של חיים, שמקומם יכירם בתוך סל המזון הרוחני של הנוער ושל כל הדורות הבאים? וכלום טועמיהם לא חיים זכו? עוד מלים רבות היו על לשוני להפריך בכל הנימוס את דעתו של שנאני על אודות הרבן. אולם הרבן, שכיבדני בינתיים בכוסית נוספת ובאמירת “לחיים” הפסיקני והצהיר בתוקף־קול: דעתו של שנאני היא לא לא לא. ולא רק לא לא לא, אלא גם לא לא לא לא לא ובפירוש לא, היינו, לא באלף רבתי. בכלל לא – כאן הוא קם ועמד על רגליו, פניו להבים, מראהו הוד, כאריה בגבורתו, ובהניעו הנה והנה את הכוסית המלאה שבידו קרא: כששנאני אומר לא, הרי זה לא כפול ומכופל, היינו, לא ושוב לא ולא לאין שיעור. אף אני קמתי ועמדתי על רגלי נפעם ונרגש, יצאתי ממש מכלי מעוצם ההתפעלות מהוד־מראהו ומעוז־שיחו. זכרתי את ענין הלא לא, שרבים מחוקרי הרבן דרשוהו כמין חומר. וראה פלא: הרבן נעץ בי את מבטו וכאילו קרא את מחשבתי הכמוסה מעל ספר פתוח ואמר: בפניך רואה אני כתוב, שמהרהר אתה במה שכתבו החקרנים בענין מה שנאמר ב”מטפחת הצדיק" לא לא לא ודרשו מה שדרשו. הריני מודיע למר, שכל הפירושים שטופלים המבקרים לדברי שנאני אינם שייכים כלל לענין. הכוונות של שנאני ידועות לשנאני בלבדו.

נבהל ומשתומם הייתי כשראיתי עד היכן הדברים מגיעים ושיודע הוא צפונות־לב. מאותה שעה ואילך כבר לא העזתי לפתוח את פי לשם הבעת־דעה, ואפילו על דרך השאלה. לא הייתי אלא אוזן שומעת לשיחתו הקולחת כיין הטוב.

רבות ועמוקות שמעתי אותה שעה מפי הרבן בדברים שהם מכבשוני עולמו הנפשי. דברי צער וזעם הטיח כנגד ההתנכלות המתמדת להוקיע לפרהסיה כל פרט מחייו הפרטיים. אי אפשר לו לחיות וליצור תחת זרקורי הפרסומת. המקיפים אותו בכל עת ובכל שעה. אין נותנים לחיות. וכי אין שנאני זכאי לד' אמות פרטיות משלו? כלום בית היוצר שלו הפקר וכל הרוצה רשאי לחטט בו? אדם שאין לו אפילו שעה אחת של יחידיות אינו בגדר בן־אדם. מה הם רוצים? למה הם נטפלו אליו? למה? מקנא הוא בכל אדם פשוט, שיש לו רשות היחיד ושניתנה לו הזכות על הצנעה. כמה מרובים הטורדנים החוקרים ודורשים אותו לדרך־כתיבתו ולמקורות־יצירתו. מעשה באחד טרחן, שלא הרפה ממנו בתביעה להכניסו לפני ולפנים לתוך בית היוצר שלו. מה עשה הרבן? פתח ואמר: שמע, אדוני, אותך בלבדך מוכן שנאני להביא בסוד יצירתו. הוא הולך לחנות, קונה נייר ועפרון וכותב. כנגד זה סח לטרחן אחר לא כך אלא כך: כלום שנאני כותב? שנאני אינו אלא קולמוס. כדרך שהמלאך עומד ומכה על הצמח ואומר לו גדל, כך יש מי המכה על ראשו של שנאני ואומר לו כתוב, אף אומר לו מה לכתוב.

מי פילל ומי מילל לי, כי בעצם קילוּחה הנלהב של שיחתו הרבן לפתע יצוה עלי לקום וללכת. לא כך אמר, אלא כך: מצוה אני על מר להסתלק מכאן לאלתר. ללא טעם ונימוק. ואם תרצה לומר, הרי בפירוש נתן טעם ונימוק. שכך אמר במפורש: יסתלק מר מכאן, מאוס ונמאס נעשה עלי.

זהו הרבן וזהו שיחו. כולו אלתור. אישיות קשתנית, המצמיחה מתוכה גווני־גוונים מאולתרים. אי אתה יכול לדעת ואל נכון הוא עצמו אינו יכול לדעת מה ילד רגע ואיזו רוח תעבור עליו תוך כדי שיחו הנפעם. פשיטא שקבלתי עלי את הדין ולא העזתי כלל להשתהות אפילו רגע כמימרא. הרבן בכבודו ובעצמו ליווני עד הדלת ובעמידתי על הסף שאלני שוב לשמי. פירשתי לפניו בגודל־מבוכתי בשנית את שמי. הוא סח משום מה בהשתאות אם זהו שמי בדיוק ואם אינני אחד מזאטוטי הסופרים. הפעם התביישתי להתוודות לפניו, שהנני אחד מפרחי הסופרים ונפרדתי מן הרבן בבהלה, ללא שהיות, כאחד טורדן מגורש.

היתה שעת בין ערביים. בדרכי חזרה חיפשתי במבטי את הנחל ולא מצאתיו. דומה, תחילה לא נראה לי כלל במוחש אלא בחלום. מחשבתי היתה מעורפלת. ודאי גרמה לכך גם הלגימה. צעדתי כחולם. לא הייתי בטוח שאת הרבן הגדול והמהולל ראיתי עין בעין, אבל דיבוריו וקולו תססו בקרבי חיים. צעדתי והקשבתי לקילוח־שיחו. רבים הדברים ששמעתי מפיו ושעדיין לא הוכשרה השעה לפרסמם. הם יהיו שמורים בלבי עד לרגעי האחרונים. ידעתי שזה היה היום הגדול בחיי, כמוהו לא יקום עוד. לפתע ירדה תמיהה ללבי על שום מה לא דנתי לפני הרבן בסוגיה כלב צפור ובעניינה של המטפחת ורמזי רמזיה… ששימשו לכאורה מגמת עלייתי לרגל אל הרבן. משמע, שכחתי את העיקר. תוהה הייתי על שום מה העיקר נשתכח מלבי? תמצא לומר שזהו נוהג שבאדם לשכוח את העיקר, עדיין קשה: על שום מה? תאמר שכחת העיקר היא מעשה־שטן, הרי זה כאילו אתה אומר, שידו של השטן תמיד על העליונה. אמרת שהשטן הוא בעל הבית על העולם, הרי זה כאילו הוצאת פסק־דין, שהעולם רע והחיים חתיכה של מיאוס. אבל הרי י"ב הכרכים של הרבן עומדים ומצווחים לפנינו, שהעולם טוב, החיים הם גן עדן ואיזהו מאושר? הנברא בצלם האדם. וכן מצאנו כתוב בספרי הרבן מפורש, שאדם משמע גאון. אף משתמע מכלל יצירתו של הרבן, ששקר אין לו רגלים, הרשעות במהרה בימינו תכלה כעשן, אמת מארץ תצמח וענוים ירשו ארץ. בדקתי בכל ספרי הרבן ולא מצאתי בהם מרחב־מחיה לשטן המחבל. לכן איני נוטה לתלות שום קלקול, אף לא קלקול השכחה שלי, במעשה־שטן.

נוטה אני יותר לדעה, שלא מעשה־שטן אלא מעשה־נס ממש היה בדבר, שלא נכשלתי בלשוני לתבוע מאת הרבן הגדול והדגול בירורים בסוּגית מטפחת הצדיק וכלב צפור. ובכל הענינים האחרים שעלו במחשבתי, שאילו כך הייתי בעיניו כאחד הטורדנים המרובים, המטריחים עליו בחקירות ודרישות וגוזלים את זמנו היקר, שהוא נכס העם והמולדת. אמנם, גם אני באתי אצלו ללא נקראתי ובוודאי גרמתי לו בלבול־מוח ומורת־רוח. אולם לא לטובתי נתכוונתי, אלא לטובת הכלל. הדברים הרבים והעמוקים ששמעתי מפיו יהיו שמורים בלבי, לא ידח מהם כל דיבור או חצי־דיבור. הכל זכור לי בלשונו של הרבן ממש. במחברת קצרה זו ציינתי רק רמזי־דברים. יום יבוא ואספר לדור כל דיבור כמות שהוא וכלל הדיבורים¹, המצטרפים למסכתא ראויה להיקלט בלבבות, ובלבבות הנוער על אחת כמה וכמה. מבלי דעת נעשיתי שליח ציבור הדורות הבאים. בבוא היום, כשאכתוב את הפרשה כולה, תוכה וברה, מלה במלה, הדברים כנתינתם, יהיה זה שכרי, שאף אני הוספתי נופך כל שהוא להבהרת קצת נקודות־חן בקלסתר־רוחו של הרבן, העוטה רזים, שכל תנועה והעויה שלו אומרות דרשונו.

אמנם, באתי אל הרבן ללא נקראתי וללא נדרשתי, אך תחת זאת גם מדרש זוטא שלי יהיה אולי תרומה מעטה למסכתא הגדולה והנשגבה של הרבן, וזה היה חלקי מכל עמלי.

א. ויהי ערב

רם ויעל רחש בקרבם רעיון שוחר־טוב לעזוב למועד לא קצר את ביתם בעיר ההומיה ולתור אחרי מעון לשבתם בקרב נאות השדה, בקרן־בן־שאנן, יפה־ נוף, הרחק מרעש כלי־רכב ומן התשואות אשר לפלגות־עם, לישב בדד על מלאת אהבתם. ויהי במצאם חורש נטוע על גבעה רמה, למרגלותיה נהר סואן במשבריו ומימיו זכים, ובמרומי החורש ניצב בית חומה רחב־מידות, והוא נטוש, ויחמדו את המקום הזה, ויאמרו: אך טוב לנו להשתכן פה לעת לא קצרה, להיחבא משאוני־תבל ומתהפוכות העתים ולהתמכר יחדיו לכלולות־אהבתנו, באין זר בקרבתנו.

רם ויעל תשוקה אחת פיעמתם, אותה שניהם שמרו בליבם לבל תתמלט מפיהם במילים, אשר תוכן ניחר, והיא להיבדל למועד לא קטן מכל זולתם עם אהבתם אשר נשאוה יחד כציפור עם קינה, למען תיבחן בכור הבדידות עד מה עמקו שורשיה בקרבם ועד מה תיאמן עליהם, כי יסודה איתן לעמוד בכל סערה. שיעשתם התקוה כי בכור הדממה היא אף תצורף.

לראשונה עמדו משתאים ומחרישים למראה רוח החן והשגב השפוך מסביב. כאשר ראו בעיניהם כן תמהו בפיהם לאמור: למה נעזוב מקום זה הכלול בהדרו מאדם? רק אין זאת, אמר רם לאחר דומיה ממושכה, כי נשגב המקום ביפי־חנו מהיות מושב לבני אדם. אף יעל אשר השכילה בכל עת לנחש הגיגי־רם בטרם הובעו במילים, שחה כמו לנפשה: לא יוכל לב להכיל יופי רב מדי. רם, אשר רוח תישאהו תמיד מן הנבדלות אל המכלל, היה נפעם מאד מחן־שיחה על היופי אשר יחזק מן האדם. ויוסף אף הוא להגות בלבו על תכונת האנשים לחמוד כל יפה־נוף כחזיון לעת־מצוא ולא כמקום־מושב להם. זה משפט הנאצל להתאצל מעל האדם והמונו. במקום ההוד שם השממה. כל יפי־סגולה מפחיד. בסתר לבו הגה רם גם את הרעיון כי היפה ללא גבול נושא עמו סבל לאין־קץ וכי היופי הנהו אח למות. הלא לפתח העדנה תרבץ הבליה. לא תמות האבן, אך יבול חיש מהר הפרח. הצב יחיה שנים לרוב, אך הציפור נטרפת ללא עת, אף היופי נפחד תמיד כציפור. היטב יחרד פן יתפש בכף ויושת בכלוב. אולם המעט אשר לא הביע באזני יעל את הגיגיו הדוברים סרב בגורל אנוש עלי אדמות, נתן לבו להשביתם, לפזרם כעננים כבדים, להורידם למטמוני רוחו, לבל יתנו את אותותיהם בארשת פניו, כי רע היה עליו המעשה לגלות בפני יעל את רוח העצב המפעמתו. לבו היה סמוך ובטוח, כי נפש יעל חוצבה ממקור כי טוב ולבה אך שמח מבריאתה, לא תראה און, טרם באה בסוד הענין הרע אשר תחת השמש, ואף הדברים שנמלטו זה עתה מפיה, כי הלב לא יוכל להכיל יופי רב מידי, אל נכון לא מלבה יצאו בלתי אם לקח הוא, אשר גונב אליה ביום מן הימים משיח שיצא כשגגה מפיו.

רם היה גדול מיעל בשנים חמש, אך השכיל אל דברים רבים, אשר היא לא קנתה דעת בהם. לכן מלבד אשר אימצה אל ליבו כרעיה פרש עליה את כנפיו כאח בכור על אחותו וכאומן פדגוג על תלמידתו המקשיבה, ורם טרם ידע, כי חושיה כבר נכונו לנחש גם את הגיגיו הניסתרים ולהתחקות כיאות על כל תמורה ברוחו. אכן, לא אחת כבר הביעה לו ברמזי־מילים, כי חפצה עז להיות בת־לויתו בכל אומר ובכל הגה, בכל משב רוח בנפש, אם לשמחה ואם לעצב, לתאם את מחשבותיהם ואת הלמות־לבבותיהם, להיות לא רק לבשר אחד כי אם גם לנפש אחת ולכליון־נפש אחד, תמימי־דעים בכל, לבל ידח ממנה אף הגיון אחד מלבו.

בין כה וכה ושומר המקום, איש הולך על משענתו ועמו כלבו עול־הימים, ניגש אליהם ושאלם לחפצם. ויגידו לו וישאלו ממנו לנקוב את שכרו וימהרו לשקול על ידו את מכסת הכסף אשר שאל מעמם, כי המקום שפך את קסמיו עליהם.

יעל קראה בקול צוהל לתומה:

– אדמה כי במקום הזה ראיתי אור חיים לראשונה.

ורם שח בהשתאות:

– אף אלי נגלה החזיון הזה ואצפינו במחשבתי.

עוד היה היום גדול. לכן גמרו אומר להעתיק בטרם ערב את מושבם לנוום החדש וחפצם הצליח בידם. את הפרסאות המעטות אשר הפרידו בין המקום הזה ובין העיר, עשו לשם ושוב בשעה מעטה. כל כלי־ביתם וחפציהם הגדולים והקטנים היו ארוזים מלפני זאת. ויהי אחרי אשר ערכו את נוום החדש כיאות על מערכת־כליו ואף שתו עליו נוספות כל עדי ותמונה מעשה חושב, לפרוש את הפאר כחופה על החן, ויצאו אל החורש לרדת אל הנהר להביט אל השמש, בלכתה בערוב־יומה להיאסף מבעד למוקדי־אש אל חיק הלילה.

רם, אשר גם מחשבותיו זרמו באפיקי המליצה וכל הגיג בו הגיח מנבכי־רוחו עטוף כתונת פסים אשר ללשון־למודים, נשא את משלוֹ על כל מראה עיניו במאבק העננים במרום במרוץ הגלים בנהר למטה בסוד־שיח עם נפשו ויאמר: החמה כלה, היקום חתן, הרקיע ערש הכלולות בין הערביים עת־דודים, העננים קהל הקרואים אל משתה הצבעים במוקדי־אש. קום תקום השמש על נפשה ותאזור מפעם לפעם חילים לשית מסביבה חגורת־אש להציל נפשה מלרדת שחת מעל ערש כלולותיה. ויש אשר תתלקח לרגע קטן באור־יקרות אין כמוהו לתעצומות אף בעצם הצהרים. אפס לריק עמלה. אט־אט תלך תמס ואחרית גאונה שבר. הוא אף הגה את המילים: מות תמות. חיש מהר יסרוהו כליותיו על שרעפיו הנוגים, אשר יפעמוהו בקרבת יעל, למראיה הרים יעלוזו עצי היער ירננו ונהרות ימחאו כף. רוח עצב בו נחשב כמעל ביעל. אך הכי יוכל להלך נגד הרוח הזאת, תפעמהו לעתים באי־רצון ואף בלי־דעת? ויען כי רוח צינה קלה נשבה מפעם לפעם הביע את חפצו באוזני יעל לעזבה לנפשה לרגע קטן ולהביא אליה מן הנוה את מעילה הדק, יפה־רקם אשר אהב. הוא במעשה האחד הזה חשב לקלוע אל מטרות שתיים: להעניש את נפשו בפרידה הקצרה מעמה אשר שרעפי העצב, אשר בקרבתה היו לצנינים בעיניו, ולהביא לה את מעיל הרקם אשר אהב, הנותן לוית פאר ושגב לגיזרתה והמשוה לה דמות, כמו לא נבראה בבשר ובדם, למען תבל ומלואה יראוה בהדרה במועד בין הערבים, בהתקדש ההוד וההדר בשמים ממעל ובארץ מתחת.

דבר רם צו ליעל. אפס הפעם ניסתה להניא אותו מלהשלים חפצו. אף צינה קלה לא באה אל קרבה. הכי רוח נושבת? ואם היא תיעתר לו, הידמה בנפשו כי תתנהו ללכת לבדו, והיא פה תשאב תענוג מלוא־חפנים מכל הפאר הזה? לא כי הלוך תלך עמו. אמרה וכן עשתה. בשובם כבר ספה תמה התפאורה במרומים. השמש נאספה כליל ולא התירה אחריה לא קו־אור ולא שביב־אש. תחת המשרפה היתה ברקיע חלקה אפורה. יעל בסתר לבה הלכה אחרי אותות מבשרי־טובות או רומזי־רעות והביטה בדאגה מעט אל היעלם המחזה. עיניה צפו בו לא עד תומו, כמו היה לה הכשלון הראשון במקום הזה טבעת ראשונה בשרשרת הכשלונות אשר יביאוה פה. אפס את דאגתה החביאה בלבה. ותחת זאת שחה לרם ברגש נפעם, בהתרפקה עליו בלבב־מבטיה ובמצהלות־קולה גם יחד:

– מה נהדר המקום הזה בשעה הזאת. שלות השקט בכל. לא עוד מוקדי אש בשמים. עלה לא ינוע, עננים לא ירדפו עוד איש את רעהו לבלעו חיים. שלום בכל. גם אתה, רם, תשית שלום לי תמיד. ואם יהיה כשל בפי פעם, הלא תסלח לפתיה, ולא תענה לה כאיולתה. אה, אם, חכם גדול תמיד… והנה אני כבר נכשלתי בפי – קראה בצחוק תפוס לעג מעט, כצוחקת על משבתיה – לא בחכמה דיברתי הפעם… נפשי לא אדע. הנני כמו חולמת. לא פיללתי, כי בצאתנו לתור לנו מקום לשבת לבדנו נצליח להשלים כה מהר את חפצנו ולמצוא פינת־יקרות אשר כזאת.

ויהי בהביט רם אל יעל לאור הירח, בהשתפכו מסביב, כמו אגלי־ניחומים על השמש, אשר איבדה חייה בענין רע והוצאה לשריפה, וירא לראשונה בהקיץ את הדמות הנסוכה חזיון־חלום, בה הופיעה אליו פעם בחלום־שנתו. ויתפעם עד למאוד. נפשו נקשרה ביעל כאשר היא אחת בכל עת בגזרתה המאמירה אל על; בשערה הערמוני, הנותן ריח האורן; ביפיה הנאמן השלו השפוך על פניה, אשר יעמוד תמיד בעינו; ברחף המישרים, הנותן אותותיו בקולה המאופק הנחבא לו, בכלל הליכותיה ובארשת הנני בחזותה, כמו גם במטמוניות־רוחה לא צמחו מעודה כל חמקמק וצל־רמיה. מבטיה שקיים חן הכלה ותחנוני האחות, אשר חוברו בה יחד וכבראי מלוטש נשקף במראיה בית־אמה וחדר־הורתה אליהם כלתה נפש השולמית. אולם פעם בחלום־שנתו נשקפה אליו יעל האחרת. פעם משכבר. לאמר, משכבר הקרוב, לפני חודשים מספר, אשר רחקו ככה עקב אשר ימים ולילות בערגה ובציפיה ובכיליון־נפש לנס האהבה המתנוסס ונעלם חליפות, אין מידתם וקיצבם ומהלכם, כימים ולילות תמידים כסידרם. כן, פעם משכבר הקרוב, הופיעה אליו יעל בחזות שונה מן הקצה אל הקצה מאשר בעליל. היא היתה היא אף כמו זרה לו. כל תו התמיד לא נמצא חקוק במראיה. לרגע לבבתו במבטיה ומשנהו נוצץ בהם שביב שוטן בחמת־נקם. חזותה הפיקה רוך וקשח בלולים יחדיו, או כי רוך קשוח, ואולי קשח נסוג־אחור. צורתה היתה מרחפת בין היפה עד בלי די ובין היפה אך מעט או גם אי־חן. בהלו עליה אור־הודה מפכה כמו ממקור לא־אדם ועדנתה שפעה בכוח־איתנים כאשד, הצופן בחובו כוח מחבל וככל שהתקרבה אליו ביצורי־גיוה כן רחקה וחמקה ממנו, אף התנכרה לו, כמו לא נודע הוא לה מתמול שלשום. הוא בחלומו אז הגה, כי אל נכון סוררה ובוגדה תכונתה ובחביון־אהבתה יקנן האכזב. אף עברו רעיון, כי כמו לאחת מחיוֹת יחזקאל פנים רבות לה. נפלא היה בעיניו, כי אותות האחות לא ניכרו בה אף במעט. הבן לא יכול, למה היא כה הפכפכה? בהקיצו מן החלום ולרגע לא קטן היה מרעיד מצינה. להפתעתו שב וראה לאחר זאת, כי החזוּת הקשה בחלומו הרותה אתו עדנים לא היה משלם במראה־יעל אשר בעליל, והאכזב הנסוך בדמותה הצמיח בקרבו כליון־נפש תוכו רצוף עונג ללא מצרים עקב החן החלפלף והחמקמק, הנוצר מפעם לפעם מבראשית. אך הנה בהביטו כעת אל פני יעל לאור הירח בדמי הנסוך מסביב נגלתה אליו בשנית בראי הזרה הקרובה הנשיית ולא־אנושית, הנאמנה הבוֹגדה, הנכנעת הסוררה, מקור צמאון ואכזב. זה יופי ואנוהו, אשר הנהו ברצוא ושוב ובהיולדו מפעם לפעם מבראשית חן הבתוליות חופף עליו תמיד – הגה רם באלם – רק אין זאת כי יופי לאשוּרוֹ הנהו לעתים גם נעוה וחסר־חן עד לגועל. רעיון זה זרע בלבו חרדות. נחרצה היתה עמו להצפינו בחובו לבל יוודע ליעל,כי מחשבת בליעל כזאת פקדה אותו, לכן הביע באזניה דברים, אשר שונו ממחשבתו זו מן הקצה אל הקצה:

– כאשר אחזה לי אני, היפה חותם תכניתו התמיד, הוא חיי־עולם יטע בתוכנו. בהופעתו יגאלנו מן החלוף וירפאנו מן האכזב. אין הוא נולד לעינינו, כי מחצבתו הקדמון, וכאשר נראהו לא נוכל לדמות את היש בלעדיו. הוא עדנה ללא־מיצרים.

אמת הגה חכו ונכונה שפט הגיונו, אך לבו הנוהה אחרי ההפכפכות והרשעות, הנושאות בחובן צדקות מחודשת, לא היה שלם עמו. שיקר ללא מוסר־כליות, כי באהבתו נדם קול הגיונו.

יעל, אשר לא לבד נפשה היתה קשורה בנפשו, כי גם הגיונה דבק בהגינו החזיקה אחריו לאמור:

– חן בראשית נסוך על הכול ואף אנחנו חיים וקיימים מאז ומקדם… כמו לא נולדנו אף לא נמות. אהבתנו הקדמונית, אשר עמדה לנו מאז ועד עתה, תעמוד לנו מעתה ועד עולם.

תמו דבריה ונפשה כמו שחה תחת כובד מיליה, אשר התמלטו מפיה בשגגה. מאז חמדה בלבה את רם השתוקקה לאהבה ללא הפוגה ולדבק־לבבות ללא הפרד, לקשר בל יינתק, לשבת־יחדיו עד עולם. והנה אשר אמרה בלבה להחביא היטב מעם רם, לבל תהיה כפתיה בעיניו, נפלט מפיה מבלי משים. צעדה לידו דוממה ונכלמה עת לא קצרה, מוכת־נוחם ולא נוחמה. היטב שקדה להסתיר את מבוכתה ובשתה מעם רם, אך לא יכלה לתת מרגוע לנפשה. איככה ההינה להביע את אשר היה רעיון חרד כגוזל בכף, כלוא במסתרי־רוחה? כל אשר ייהגה בטרם עת, אף אם תוכו רצוף שכל טוב, הוא אך דבר איולת. אכן, רכת שנים היתה יעל ומעט שיח ושיג היה לה עם איש בחקרי־אהבים, אך חלקה היה עם האנשים אשר את הנסיונות לא יקנו בבית תחכמוני אשר לחיים, בלתי אם יחצבו אותם ממקור־לבם. כבר השכילה לדעת, כי רבים החטאים אשר יפלו בין הנאהבים, אך חטא האיולת בהיגלותו לא יסולח לו. לא ידעה יעל כי מעתה ועד עולם היה גם הגיון השימורים לרם. אולם הוא אורח־גבר לו, המשכיל אל לשונו לבלי הוציא את כל רוחו.

הלוא רם הביע ראשון את המשאלה להעתיק את מושבם למועד לא־קטן מרעש העיר ומהמונו, אך למען בדממת נוה שאנן ובשדות ברוכי־שמש־וירח תכה אהבתם שורש למעמקי הלבבות ולמעמקי העתים עד כי תפרח ותשגשג לעד. דבר־שבתם בעיר הסואנת ולכתם תמיד בתוך הערב רב בחוצות, בין מפלשי ענני־אדם, העיבו בעיניו כצל על אהבתם וכמו שתו בה דופי.השנים לימדוהו חכמה וחושו הבוחן הוסיף עליהן לקח טוב, כי כבוד רגשות הסתר אותם מעין הזר.

נמשלו העינים לחיות טורפות, לכלבי ציד, לשוטרי חרש. רעבות הן לחום־רגש, למתק־אהבים, ללהט האהבה, אשר חזונם כה לא נפרץ במשפחת בני־אנוש, הרועדת מקור ושותה מרירות כמים. אפס החום, המתק והלהט הנכון יפלו רק בחלק הנאהבים, מתי מספר בכל דור ודור. לכן במקום אהבה אמיצה ונאמנה, שם מבטים זרים אורבים. במקום גחלת האהבה לשם ינהרו רבים להתחמם בקרבתה או לכבותה במשב־רוח הצינה מן הפיות ומן המבטים. צמד אוהבים, כאשר ירהיבו עיני כל רואיהם, ככה ימררו את הלבבות, כי נוסף על האהבה לאהבה אף ישנאו אותה. הנאהבים צמד קושרים המה. כל תוי־פניהם יעידו עליהם כי טוב להם בחברת נפשם ודבר אין להם עם יתר האנשים, אף בוז יבוזו להם. בשגם הנאהבים לא ישכילו להסתיר הלך־רוחם. כל רגשם שפוך על פניהם, יתהלכו ברגש ויצעדו כחוגגים, כל רואיהם יביטו אחריהם בתאבון־דעת ובחמת־קנאה. רם האמין בכוח המגי הצפון במבטי בני־אנוש וכי קסמים בהם לחלוש על מערכי־לב ולהמיט שואה על האיש, הנתון מטרה לחציהם. היטב פחד פן לא יצלחו בקרב תשואות העיר לישא את כוס אהבתם, המלאה עד גדותיה, לבל יישפכו ממנה עקב הדאגה והחרדה נטף אחרי נטף. ויש אשר רעיון עקלתון ינשכהו, כי בתוך הקריה, הפיצה קרח הנכר כפתים, ישכלו את אהבתם בחתף־פתאום. בעיר ההומיה נצח בה הרעש, אין דבר אשר לא ייאמר עליו כי הוא בן־נצח. זאת לא זאת, כי בעיר הגדולה, ידי השטן חוללוה ואיש אל איש לא ריע ובן־ברית, בלתי אם מודע ובן שיח ושיג לקנין ולממכר, אין בה דבר־חפץ אשר לא יילקח חיש מהר בהינתנו, ואין בה דבר, אשר לא נחקק בו תו החפזון והחלוף. לזאת הרה רם ראשון את הרעיון לעזוב את העיר הגדולה ולוּּ למועד לא ארוך, ולהעתיק את מושבם לחיק הטבע, להימלט עם אהבתם־שללם אל בין העצים והדשאים ולשכנה בנוה שאנן. רם השתעשע בתקוה, כי בנוה השאנן הרחק מרעש השוא ומהליכות הרמיה אשר לתשבי הכרכים יוכלו לשית את רגשיהם בכור מצרף להסיר מהם קשקשי השוא, לבחנם היטב במאזני האמת, אם לא דבק בהם סיג־שפק. הלא זו רעה חולה באהבה, כי בתמורות העתים תהיה מאתה נסיבה לעשות שקר בנפשות ולסובב איש את רעהו בכחש לבל יצאו מסוגרה, אשר נהפך למצוה מלומדה. אכן, בקריה הסואנת תהיה אהבת השנים כצדף הצף ברעש הגלים, אוזן לא תבחן בהמיתו, אך כאשר יגישוהו הרחק מן הים הסואן אל בדל האוזן יתן המיה רבה כים בדכיו. או אז יהיה הצדף ים לנפשו. אפס רם, אשר רוח אומן פדגוג פיעמתו, לא הביע את מחשבתו על הרפאות לאהבה, הצפונה בנוה שאנן, בלתי אם ברמזי־מילים. ברוב תבונתו שיכל את לשונו, כמו מפיה יצאו לראשונה. והיה בחוותו הוא את דעתו, כי רעש הקריה הוא שורש פורה שכחה וכי החפזון ישית בלבבות רזון, תען יעל אף היא כהד לו, כי משפט הרגשות כמשפט הזהב אשר הכור יהיה לו למצרף. משיח אל שיח התמטלו לעתים מפיו ולעתים מפיה אמרי־בינה, אשר חברו את רוחותיהם לאחדים, כמו: כתבונת הגנן לשתילים, ככה העין הצופיה והאוזן הבוחנת לרגשות. או כי: כל מצות מלומדה תפרוש על הרגשות עלטה, אשר תרבץ עליהם כעביט. אות הוא, כי באש תמיד לא יבושל כל נזיד. אשר הנהו צו יצעד אך בצעדי צב אשר נהפך לחוק, כבר עזבו החג. או כי: נמשל האדם לעץ, אשר התפרחת והשלכת תבאנה בו חליפות. לא יעשה כל פרי בלתי אם יד עמלה תטפחהו לעדור מסביבו, להשקותו, לגזמו ולשית עליו את העין מראשית השנה ועד אחרית השנה. אכן, רם היה הראשון לנטוע בה את הלקח הטוב, כי האהבה לא תשגשג בלעדי עמל השניים לשמור עליה מפני כל רעה חולה ולנצרה כבבת העין. ואשר יחלה, הלא צפוי גם למות. אם ככה עד מה נואלה להוציא בחפזה מפיה את המילים מעתה ועד עולם. חרפה עטפתה עקב כשל־פיה.

לולא נבוכה יעל רב מדי היתה על נקלה מוחה את משוגתה, באמרה, כי אך לצון מעט חמדה לה, בהמריאה על כנפי המליצה למרומי עד עולם. אפס לא עמד לה רוחה לעשות זאת. נמשלה לאיש, אשר בהימעד מעט־קט רגלו באבן, ייבהל רב מדי, ומעצמת הבעתה ימעד כליל. אף יעל, אשר נפשה נקטה במשוגתה, הוסיפה עליה מדחה ותפתח את פיה להסיר מעט את החרדות המהלכות בקרבה וגוזלות את שלותה, בזכרה את מארת החלוף האורבת לאנשים, למעשים ולרגשיהם… אין בטחון אף עדי רגע כי ההווה גם יהיה… אין בטחון… רגע ככה ומשנהו לא ככה כלכל לא תוכל דבר קיקיוני. יש אשר אימה תעברנה פן הכל הוא רק מקסם שוא… חזיון שוא… מי יתן וייאמן לה, כי האהבה כמוה כצוק־סלע בקרב השטף העז, בל ימוש.

כזאת וכזאת דברה יעל נחפזה ומבוהלה כמעט באי דעת, אף באי־רצון, כמו לא היא נהגה בלשונה, בלתי אם לשונה בה או כי כוח עז ונוגש היושב בסתר לבה הסיר בחזקה את הרסן מעל פיה. לא הגיונה כי אם חרדתה היתה לה לפה. משחר ילדותה הגיד לה חושה, כי אשר אין חיי־עולם נטועים בתוכו, כמוהו כעלה נדף וציץ נובל. אשר לא תמיד הוא, מה הוא, מה?

רם התחלחל למשמע שיח הביעותים מפי יעל, אשר מאז ראה אותה לראשונה נחקקה בלבו בתבנית יונה זכה סמל הרוגע – כעיניה יונים – מקור המעדנות, רוח עוצב, אף כי רוח הדכאון לא יעברנה וחרדת השפק היא ממנה והלאה. אכן, היא שבתה את לבו גם בזוך־תכונתה ובשלות־רוחה. תומיה היו לו אוריה בה. אפס רוח תבונתו הדריכתו לשית לו כסות־אזניים, כמו לא עמד על תכולת מיליה לאשורן וכי רק במהתלות תדבר. וישכל את לשונו וידבר בשחוק־פה לאמור:

– דברי פיך חן, יעל, בדברך על העצב, אשר יעברנו לרגע קטן, בזכרנו את החלוף האורב לכל היש. אפס אם ככה, הלא גם העצב בן־חלוף הנהו. לכן לא אשגה אולי באומרי, כי לא מעמקי־הגותך יצאו מליך. כאשר אחזה לי אני, העצב הוא רק רוח חולפת, שצף מעט על החלקה. ולא כן השמחה, המקננת במעמקי־ישותנו. כמוה כאבן טובה, אשר משכנה במצולות ורק בחכת האהבה נדלנה שם.

יעל, בשמעה את מענה־פיו, התרפקה עליו ברחשי־תודה ובבואה עמו אל מער בחורש, המוזהב באור הירח הבהיר, הביטה נכחו בעיני האהבה הצופיות למעמקים ושאלה בקול רחום ולא חנון:

– הגידה נא, הגידה… ובהתגלות־לב תדבר אלי. לא עוד אני יעל הגוזלה התמה אשר מלפנים, עמה המתקת שיח. פרשת מעטה רך וזוהר על הכל, פן יבולע לי בראותי את הדברים כאשר הם… לא עוד יעל הקטנה הנני. בקרבת צמחתי, גדלתי, חכמתי מעט… הגידה לי. אנא הגידה… הכי לא תפקדך לעתים תוגה מעטה והכי לא יעברך גם עצב רב, לא כי, עצב כבד, אשר ירד למעמקיך, יחבא לו ומשם לא ימוש?

רם נדהם בשנית משיחה הדרוך, הזרוע קוצי העצבון. אות הוא כי חפצו לא הצליח בידו. הוא שת לו סתר פנים והתחרש להגיגיה הנוגים, לבל תהיה העדנה הנושאת בחובה את הבליה, ענין לענות ביניהם – הגיון זה כמסמר נטוע בלבו, כי מערכי רוח אשר לא יבוטאו, אין להם רוח חיים, ורק אשר יילבש במילים יחזה אור החיים – אך תחת זאת היתה גם בו יד המקרה לאתון בלעם, אשר המלאך האל עמד נכחה במשעול, גדר מזה וגדר מזה, והיא נלחצה אל הקיר. אף הוא נלחץ אל הקיר, גדר השקר מזה וגדר האמת מזה. רם מעודו לא היה דובר שקרים, בלתי אם מחריש – שקרים. כעת אכף עליו ההכרח לדבר אל יעל אמת כהלכתה. ויפתח את פיו ויאמר:

– את אשר עם לבי לא אכחד ממך, יעל. יש אשר עצב כבד יקנן בי…

כל ניב־שפתים אם נכונה ואם סלף בו, לא יאבה היות לבדו. מבלי־משים יחובר אליו ריע כאח לו, התמלטה מפי רם, כמו בשגגה, גם זאת:

– ויש אשר גם השפק יבוא אלי לכרסמני.

יעל קראה בקול נפעם ותשת את כפה על פיו להסותו:

– לאט לך, רם, מלדבר בזאת… אל נא תתן את פיך להחטיא את לשונך. רם, רם, אנא, אל נא – קראה בצווחה כמעט – לא לך, רם, העצב ולא בך השפק. חזק וגאה מלהיות עצוב הנך, רם. אתה מעוז השמחה… אתה צור השמחה. נעלית מעל לכל קלוקל ונקלה.

זה היה הגיון יעל מאז דרך כוכב רם בחייה ובגאון־מראהו הופיע לעיניה. כל רפיון וכשל, אשר יסולחו לה, לאשה, בת־אין־איל, לא יכירם מקומם ברם, אשר כאיש גבורתו ולו אך יאה להיות איתן ובוטח תמיד. נפש רם כי תתעטף בנכאים, אות הוא לה, כי תבל ומלואה כבר הגיעו עד זקנה ושיבה ועוד אחת מעט וכל מחול ייהפף למספד. רם כל הגיגיו כבר סרו למשמעת יעל ואף מחי־קולה ומעוף־מבטה היו לו לצו. לכן שינה חיש מהר את טעמו ומבלי דעת־נפשו הוצק זהב הצהלה הבוטחת אל תוך קולו, ויאמר:

– אל נא, יעל, תסבי את לבך למשפטי־פי, מהם מוצא לחרדה. המילים במה נחשבות הן? יש אשר לא במעמקי הלב מכוֹרתן, כמוהן כמוֹץ.

יעל היסתה בשנית את פיו בכפה ותקרא בקול צוהל, וגם מפקד:

– לא, לא כמוץ, כי אמת יהגה חכך תמיד… אל נא…תדבר סרה בנפשך. בשיתך דופי בניביך תשית נאצה בי. הכי לא האדם עץ וניבו פריו? נעלית, רם, מעל כל נקלה, אף כי מעל השקר. און אין בך, גאיוני, רפיון וכשל הם ממך והלאה. יש אשר אדמה כי כל צרה ויגון לא יבואך. אתה תחיה לעד.

שומה היה על רם לשוות גם הפעם לשיחתם דמות כמו לדברי שעשועים. זאת לא זאת. ההכרח אכף עליו לתקון את המעוות, בתתו דופי במלים לאמור כמוהן כמוֹץ. לכן הוסיף להצדיק נפשו בעיני יעל באמרו:

– לפתח הלשון כשל רובץ. גם אם נשקול בפלס כל אמרינו לא נימלט משגגת־פה. יש אשר נכביר או נכביד מלים לא מכובד־הגות, בלתי אם מכובד הליאות בנפש. אשר יצא לדרך ויעתיק מושבו, יחוש לעתים ליאות בהגותו ויגיד בפיו מלים אשר לא כן. ואנו רק הנחלה באנו ואל המנוחה טרם הגענו. לא עת־חשבונות לנו הערב הראשון הערב בנונו השאנן. טרם הסירונו מעל רגלינו את אבק הדרך וטרם נדמו בלבנו הדי הרעשים מהעיר ההומיה. הטוב כי נישא עינינו להשקיף אין־אדם על סביבותינו ונכרה לנו אזנים להקשיב לדמי המנעים זמירות. הביטי וראי יעל, תבל ומלואה, העצים, השמים, הירח והכוכבים, כל המיה במי הנהר, המרומים והתהומות, הם את. את הכל. את נשמת כל חי. אלולא את לי, מה לי בשמים ומי לי בארץ? את לי חזות הכל.

הם כבר הסבו על הספסל, אשר נגלה אליהם לפתע בירכתי החורש על שפת הנהר. נבדלו קולות באנשים בשבת־יחד מאשר בלכת־יחד. אף כי בשבת על נהר שוקק לאור הירח השופך קסמים על מראה־עינים ועל הלך־נפש. כל עוד יהיו חורשים ונהרות הומים חרישית וזוהר־ירח ניגר כדבש כדבש וכחלב וכיין־תענוגות ממרום, יתהלכו או ישבו כחולמים שניים השוגים באהבה ויפיח בתום־לב כזבים תוכם רצוף משא נפש מרומם. הכי לא באמת יבער החשק בעצמותיהם להישבע אמונים יחדיו עד לאין קץ ולתרום איש לרעהו פרוסות מעוגת הנצח? כל הנאהבים קמים על נדיבות. בין לב אוהב ובין משנהו נצח מה הוא? ומה נהדר המחזה אשר נגלה לעיניהם, אותו לא פיללו ולא מיללו מעודם. היא יעל והוא רם יושבים לראשונה במקום הזה, בערב הזה, אשר ראשון הנהו על לוח העתים. מאז ומקדם טרם היה כדבר הזה, אשר ישבו במקום הזה יעל ורם יחדיו. יש חדש תחת הירח. יש דבר אשר לא היה עדיין לעולמים. והדעת הזאת שיותה להם בעיניהם דמות נבראים שנים, אשר באו הלום לא אי־מזה, בלתי אי־משם, אשר נדמהו נכנהו ולא נדעהו. כן, יש חיים מעל לחיים והם טרם באו בסודם עד כה. עתה בבואם עד הלום, הם בחיים האלה יחזיקו, ולא ירפו, לא ימישום מלבם. מי יתן והרגע הזה יעמוד בעינו לאין קץ וגבול.

רוחם לא יכלה לכלכל את הרעיון, כי בנקוֹף רגעים מעטים או רבים יקומו וילכו מפה. למה יקומו וילכו? למה לא ישבו פה עם הלילה ועם הירח והכוכבים ועם הכל ישבו ולא יחדלו? ולמה יהיו שנים נפרדים, יעל לנפשה ורם לנפשו, ולא יהיו נפש אחת עד תום? למה?

זה משפט האהבה אשר תוכה רצוף כוסף ללא־מצרים, כי תהיה כמשכיות כסף לתפוחי הזהב אשר לרגשות ולהגיגים ובמסגרתה יחוברו הלבבות לאחדים, עד כי כל מבע־שפתיים יהיה אך למותר ואף למחסור. הלא אך פשר אחד למלה, בעברה על דל שפתים, אפס אשר לא יבוטא הרה־פשרים לאין־ספור. כל הרף־עין באלם כפטיש לפוצץ סלע לפזר רסיסים ממנו לכל עבר.

רם ויעל החרישו רבות בערב ההוא, נשף־חשקם הראשון לשבת־יחד הרחק מעיר ומתים. אשר פיללו בעיר הסואנת בחזיון־דמיונם חשו כעת בעליל מה רבו המנעמים הצפונים בהחרש־יחד ויגבר בהם שורש פורה אהבה. זאת לא זאת, כי גם נמלצה הדומיה עד בלי די, כפו פיות למאליפות לה לדלות מתוך מצולותיה ללא אומר כל הגיון רם ורגש נאצל. אף כוחה עמה להרוס בין הנפשות את החיץ, אשר גם דבק הבשרים לא יוכל לו. היה היה לרם ויעל, כמו בעזבם אחרי גיוום תשואות־אדם נפתחו לפניהם לרוחה זרועות הבריאה הרחבה ואהבתם נהיתה להם לרמה נישאה להשקיף מעליה ולחדור למעמקים לא שוערו. יען כי נבעו בקרבם מעינות דעת והשכל, אשר נשגבו מהם עד כה. המעט אשר כל מראה־עיניהם היה להם לדבר־סגולה ולחזיון לא היה לעולמים – האדמה, העצים, הדשא, השמים, הירח, הכוכבים, גלי הנהר, ספסל־מושבם, הם בבשרם, אף כל רחש אשר נפל לשמע אוזן מסביבם נשא בחובו פלאי־נצורות. קרקור צפרדע, משק המים, זמזום־זבוב. קריאת־תרנגול במרחקים, קריצת־הכוכב, יעף הינשוף, רשרוש בדשא, הכל נתן אומר, חד חידה וניבא פתרונים. כל קול או בן קול נהיה לקול מבשר. כאשר חדשים היו להם המראות, ככה נחצבו לאזניהם קולות לא האזינו כמוהם ממצולות הבריאה וממצולות־נפשם. נפלא בעיניהם היות הוא רם והיא יעל. ומה נפלאת היא, כי בתבל זו הקרה להם להיועד יחד בעיר אחת ולא להירחק איש מרעהו כרחוק המזרח מן המערב וכרחוק הקוטב הצפוני מן הקוטב הדרומי. והכי נבצר היה מעם הגורל להרחיקם איש מרעהו לעולמים גם בקרב העיר הגדולה המונים לרבבות יגורו בה? פלא על פלא שבתם יחד בערב הזה, במקום הזה, תחת השמים האלה, בקרבת גוום השאנן. תבל רבה נהיתה להם עתה לנוה שאנן, היקום למקדש וכל האותות בשמים ובארץ למקרא קודש. נהרה רבה זלפה אל הדממה מכל הנבראה וממעמקי העתים. כאשר נפקחו עיניהם לרוח, נכרו להם אזנים להקשיב המית הגלגל הסובב הולך על ציר העת. לא עוד קול הזמן כילל התן, או כמצהל הסוס הדוהר השוטף, או כהמית הנכאים אשר לגלים, או כמשק החץ הפולח את החלל, בלתי אם מזמור שיר. הם חוברו לאחדים, אך גם מאוחדים שניים המה, אשר חוברו יחד. לכן גם בהיותם לנפש אחת נבדלו איש מרעהו בהלך הנפש. רם, אשר בסתר רוחו השכיל בכל עת לבטא נכונה כל הגיג בו, המשיל עליהם הפעם בסוד נפשו, את משל הציפור, ששתי כנפיים לה, לרגע תגבר במעוף האחת ומשנהו ברעותה, אך הפטיר בהגותו, כי הוא הנהו כנף הבינה לחקרי־הגיון ולעומתו יעל כנף הבינה לחקרי־לב. והוא גם שח בהגותו, כי האהבה לבדה תבקיע את ים הזמן לעבור בו בחרבה, לבל יידבק בנפש טיט היון וכל סיג נאלח. אשר יאהב כתומו ובמלאו לא יבוא בימים או ברגעים והם לא יבואו אל קרבו. בין נטפי העתים יצעד ונפשו תרחף מעבר למעגלי הזמן, בזבול הבינים. ויען כי לא ילבש לבשרו בגד העתים לא יאכלהו עש הזמן ורקב הזקנה לא יבוא אל בשרו. לו חכמו האנשים והשכילו ולו עצרו כוח לאהוב את נפש הזולת, כמו את נפשם, היתה הזקנה נכחדת לעולמים.

רם רכב־דהר על כנף הבינה ובשבתם יחדיו מחרישים שעה רבה, אשר היו בעיניהם כרגעים מעטים באהבתם, נתן את לבו לחקור תעלומת הדומיה, אשר כביר את מימיו תקר בלב פלאי־הגיגים ופלאי־רגשות. בשגם ניבי השפה אך יחוורו בבואם לבטא אף את המעט מילדי הדממה. רק אין זאת כי אוצרות חכמה צפונים בה ואין כמוה להעשיר את הרוח באנוש ואף להריח את בשרו ונפשו בכל בושם טוב.

רם אהב את יעל נאמנה, אך גם בעוז־אהבתו לה לא לא מש לבו מאהבת תורה ודעת. בתורה הגה תמיד ואף אהבתו ליעל היתה לו תורה תמימה, אותה חקר בכל עת. לעתים נקטה נפשו בתיאבון־דעתו אשר מנעה ממנו להתמכר בכל בשרו, נפשו ומאודו, ולוֹ לרגע קטן, כליל, ללא שארית, לאהבת יעל, עד כי בהגותו בה ישכח תבל ומלואה, את האל אשר יצרה, וגם את נפשו, ורק יעל תהיה לו תחת הכל. לא נפלאת היא, כי גם בערב זה, בהתקדש חג אהבתם בחזיון־בראשית נפשו נקשרה בעבותות בל ינתקו ליעל, וכל הגותו כמו דבקה בה, נרקמה אי שם בירכתי־ישותו מסכת־הגיגים אשר סובבה על ציר לא־יעל. אהה, ככל אשר הלך ודבק ביעל, עד כי נהיה עמה לנפש אחת כמעט, כן נחצתה נפשו בו והמחצית השנייה, ואולי הראשונה, נבדלה לה למערכת סתומה וחתומה. בהעמיקו חקר בתורת הדומיה אמר אל לבו: גדולים חקרי הדממה, עמוק־עמוק לקחה. אמרתי אחכמה בה והיא רחוקה ממני. ראה פלא, הרעש ישאג בהמון והוא רק אחד הנהו, קולו יעמוד בעינו תמיד, ולא כן הדממה, אשר תהרה בקרבה קולות לאין־ספור. אחד הוא הרעש, והדממות רבות הן. יש דממות שוחקות ודממות נעצבות או נוגות; יש אשר קול ענות גבורה בהן ויש אשר קול ענות חלושה להן. לעומת הדממות אשר רוח חן ותחנונים שפוכה עליהן, רבות הדממות, אשר תוכן רצוף מרי וזעם. מהן עשויות כסף ומהן זהב או ברזל. מהן אדומות, ירוקות, לבנות, שחורות, כל צבע למינהו. יש דממות שוקקות אהבה או תקוה ויש דממות שקויות שנאה או אכזבה. יש דממות נושאות עדנים ומפכות חמדת־דודים. ויש דממה בה.

נצפנו חיים ארוכים, חמדה רבה, משך הזרע, שירי ערש, צלצלי שמע אשר לשרים ונוגנים בכלי־זמר, חתנים וכלות ינהרו אל חופותיהם. יש דממות אשר משאג־דורות יעלה מקרבן. יש דממות…

עוד כנף ההגיון לרם ממריאה אל על ונקרתה לה בדרכה הכנף לחקרי־הלב אשר ליעל. היה היה לו, כי במגע שתי הכנפים נגלתה ליעל ההגות הנעלמה בחובו. היטב חרה לו אשר גם בשבתם יחד בסוגר אהבתם, נבדל ממנה בחקרי הגיונו ונבצר ממנו לגלות את אזנה על אשר הרה והגה בשעה הזאת על הספסל הזה בסתר־רוחו. הלא בנסותו לדבר אליה הפעם בהתגלות־לבו ייאלץ להסיר את הלוט אף מן ההגיגים אשר אמר להחביאם גם מנפשו, על הדומיה בה נצפנו חיים רבים ומשך הזרע ושירי־ערש וקול חתן וקול כלה לדורי־דורים.במחבואי רוחו אף גמר אומר לארוס לו את יעל מעתה ועד עולם, לו לבד תהיה, והוא זרע ממנה לא יקים, למען לא יעמדו הצאצאים חיץ ביניהם. גדולה האהבה ורחבה מני ים, אך היא גם צרה עד בלי די ובדי עמל תכיל בחובה את השניים בהתמכרם בכל מאדם איש לרעהו, להיות איש לרעהו תחת בנים ובנות, תחת קרובים ושארי־בשר, תחת ידידים ורעים תחת כל משפחת האדם. הלא רק באין פרי־בטן תעשה האהבה פרי ישוה לה והשניים אך את אהבתם יולידו מקרבם בכל עת בכל שעה ובכל רגע מטוהרת, מרוחצת ומזוקקת מבראשית, המה יעלו בהר האהבה ואף יקומו במקום־קדשו. לא נוצרה אהבה לגזרה לגזרים לאורך שנות מחיים, גזר ילדים וגזר נכדים, גזר חותלות לעוללים וגזר חיי־משפחה תמידים כסדרם. לא תוכל לכלכל משפחה. לא תהיה לשרשרות אשר טבעות לה. היא משפחה לנפשה, טבעת ללא שרשרת, ראשית וגם אחרית. האהבה בה יחיו לעד ובה ימותו תמותות לאין קץ. הכל בה. ובלעדיה אין מאומה.

כזאת וכזאת הגה רם בשבתו הערב הזה תחת השמים ההם בקרב מעגל הקסמים אשר לאור הירח, תפוש חלום האהבה, אשר תינוֹן לעד עד בלי ירח.

– מה טוב כי נדום באהבתנו סלה ובה בלבד תהיה לנו חזות הכל – אמרה יעל במפתיע ולשונה התנהלה בכבדות, כמו הקיצה מחזיון־תרדימה וטרם תעצור כוח להפיק צלילים מקולה – עמך לא אחפוץ בדבר – הפטירה בלטשה אליו את מבטיה כמו היטב תשקוד למצוא בארשת־פניו אות נאמן, כי השכילה בסוד הגיגיו הנסתרים – לא בדבר אף לא באשר בצלמך – הפטירה חרש וקולה כמו ניגר מפה תפוש־תנומה לאיש, אשר בחלומו יתעלס באהבים.

רם כמו לא בא בחקר־שיחה ואך את קול־מיליה ישמע. אם כי לבו היה תמים עמה בדברו לא הביע באזניה כל משפט נחרץ, כי אם היה כשואל.

– הכי לא תחושי, יעל, צינה בגבור משק מי הנהר? הכי לא עיפת בהתאחרו שבת ולא ארכה לך השעה למדי?

צחוק־עדנים מהול מרי־רוח מעט התמלט מפי יעל ותאמר ומראה לה משתאה עד למאד:

– הכי איעף ואתה עמי?… הלא צחוק נעשה לנו בדברנו על השעה אשר תארך ואנו בשבתנו יחד לא עוד דעת־עתים בנו?

אף רם השתאה עד למאד למשמע דבריה, כמו כל רז בהגיגיו לא נסתר ממנה. גם שם בעיר ההומיה, בה התהלכו יחדיו ירחים מספר, למדה יעל להבין לרמזי־מליו ולעתים השכילה לנחש מבעד למסוהו את הלך־נפשו, אם רוח עצב או רוח ששון תפעמהו; אם מורשי־רוחו יזרמו באפיק הנועם והשלוה, או כי יהמו ואף יחמרו; אם ישפות שלום לבריאה או איש ריב ומדון הנהו לה בסתר־הגיונו; אם חשק יקנן בקרבו או כל משאלה לא תפקדה. אפס רק כעת נפקחו עיני־שכלו לראות עד מה לבו ערום כנגדה והיא בחושה הבוחן תרדוף אחריו ותדביקהו בכל רעיון כמוס בקרבו. רם אף בעצמת־רגשיו לא אמר כי טוב לדבק לבבות אשר לא יותיר עוד זבול־סתר. הכי הנפש היא שבכה מעשה רשת רבת־חרכים, אשר יש עין מציצה לשם בכל עת?

ויהי אחרי אשר החרישו עוד רבות פתח רם לדבר ושיוה לשיחו אורח מלים, אשר תצאינה מן הפה מבלי משים.

– במהרה בקרוב יחלוף הלילה.

– כן, לחשה יעל, בפרטה באצבעותיה המעונגות על מיתרי־לבו – עת לקום וללכת.

קמו יחדיו, אך לא ניצבו יחדיו. יעל שבה לשבת על הספסל כמו נמשכה אליו ביד נעלמה.

– טרם אוכל לכת… נשב עוד מעט… עוד… עוד… – מלמלה בקול נפעם – ואחרי אשר התאוששה מרפיונה – הכי לא שבתנו פה היא לנו שבת ראשונה בערב הבראשית אשר לנו, כמוהו לא היה ולא יהיה עוד?

כאשר רם לא הביע משפט כמסמר נטוע, ככה יעל לא השמיעה באזניו כל משאלה ברור. אפס הפעם מיללה ברורות, דרכה את שיחה כחץ נכחו ומבטה החודר הגיד מפורשות את חפצה לשמוע מפיו את מענהו על שאלתה.

– כן, אמר רם ברשל־קול, באשר לא היה עם לבו לדבר בקול חוגג על החזיון.

מעתה החרישו לא שניהם יחדיו, בלתי אם איש לנפשו. יעל ניחשה, כי לא יאבה הפעם להביע לה את רוחו. אף היא החביאה לה רוגז קטן. היה לה הרוגז כציפור כלוּאה בכלוב־לבה. אף לה נעמה הדעת, כי בשאתה בחובה רוגז קטן תהיה גם לה חלקה נבדלה. בהגותה בזאת נחה עליה רוח חדוה וזרעה בפניה חן סגולה ובחמוקי־גיוה מתק־דודים, הניגר רק מעטיני החלום. אף שחוק־פיה נתן קול מבשר־עדנים. אפס בעצם צחקה שנתה לפתע את טעמה עקב התמורה, אשר התחוללה אל נכון בנפשה, נמסך לתוך צחוקה בכי חרישי ומפיה פרץ מרי שיח, כמו ענות־נפשה נהייתה ליד חזקה החולשת עליה. היא הרכה והמעונגה, אשר עד כה שמרה נפשה מכל טענה או תלונה, קראה:

– אהה, רם, על שהיה ולא יהיה לנו עוד… זה נשף־חשקנו ראשון לנו ואולי אחרון… לא יקום כחזיון הזה פעמיים. אין ראשון אחרי הראשון… אני בחפזי דימיתי, כי הוא כאשר נחזה לנו יעמוד בעינו תמיד. לא, לא. הוא חלף לו ולא ישוב עוד.

– חלף. נחקק בלבבותינו לעולמים – שח רם ולבו לא היה שלם עמו בדברו.

ב. ויהי בקר

וכמו השחר עלה ורם ויעל הקיצו משנתם לקרני השמש הראשונות, הנשקפות מבעד לחלונם אל נוום השאנן אשר בקצה החורש. חיש מהר אף כנף־רננים, הבּלבּוּל, קידמה את פניהם בשירת בוקר טוב. שיככו מעט את רעבונם ובחיפזון הרוו את צמאונם ויצאו אל החורש להתבונן אל היום העולה ולהביט אל נופים המשחקים על פני האדמה מלמטה ובמרומי השמים באין קהל־צופים להם. המה נשאו את רגליהם ללכת אף בטרם נשאו את מבטיהם להשקיף. עז היה חשקם להנשא יחד כשתי סופות, לא כי כסופה אחת; להמריא יחד כשתי צפרים, לא כי כצפור אחת; לחבוק בזרועותיהם אשר דובקו יחדיו תבל ומלואה. אם כי מעטה עיפות. ונהפוך הוא, כי היו ערים רעננים עד למאד. לב רם עלץ בקרבו גם עקב אשר צלחה בידו לחסר שעות מספר משנתו. הוא מעודו השתוקק למעט שנת בלילות, כי גזילת־חיים בה. הכי לא כמיתה המתחדשת מידי לילה בלילה? השינה איננה, כאשר יחזה לו הוא בלתי אם מצות אנשים מלומדה מימי קדם. ולו חכמו והשכילו האנשים הראשונים, היו עורכים עליה מבראשיתה את הקרב לעקרה משרשה ולהכחיד זכרה. לבו סמוך ובטוח, כי בבוא העת תיבלע השינה לנצח, אם בחזקת הרצון ואם בסם מרפא, כי הלא אך חולי הוא. אך, אהה, המעט אשר קצרה ידו להפיל שדוד את אויבו הקדמון, הנהו עבד נאמן לו ושומה עליו לשלם את מס שמונה השעות במלואו, בגרעו ממנת־שנתו שעה אחת או שתיים, ראשו עליו סחרחר וליאות יצוקה בגיוו כעופרת, אף כי לא יצלח למחרת לכל מלאכה. והנה היום לראשונה גיוו איתן ורוחו דשנה ורעננה, אם כי שנתו הלילה היתה אך שליש מהמכסה הדרושה לו. ויעל אף היא עלזה מנה אחת אפים למראהו, אשר אף שמץ ליאות לא ניכר בו. לא אחת שח לה במהתלה מעט, על קשרי הקרב הנטושים בינו ובין השינה. הוא בכוח משנה השתער על השינה אויבתו אחרי אשר יעל היפה בנשים נגלתה אליו כחזיון יקר־סגולה, אשר עינו לא תשבע להביט אל חליפות־דמויותיה ושחקת־חניה. מאז ראתה לראשונה קצה על אחת שבע בשינה, המונעת אותו להשביע בשמחות את זיו־פניה. הלא כאשר פניה לא הלכו עמו הזמן ניגר לריק ולאבדון.

הם צעדו יחדיו לקראת העצים והשדות, השמים והעננים הקלים, הציפרים העפות במרומים, וכל חי למינהו, הנותן קולו בנהם או בזמר, בגעיה או במצהלה ובנבח; לקראת היום החדש המגיח מחביון העתים להסתפח אל קהל־אחיו מקדם קדמתה ולהאיר לארץ ולדרים עליה. זה היה יום ככל הימים ומכובד מהם, נפלה לחן ולשגב, כי זה היה יום רם ויעל ראשון לשבת־יחד בחיק הבריאה. תחת אשר בימים בעיר ההומיה היה מושבם בחיק הנכר האנושי, היום היה יום להם וגם השמים היו שמים להם, כאשר הארץ היתה ארץ להם. ויען כי היום הזה היה יום להם, היו כל הימים מאז מקדם להם. להם כל קורות תבל, המחזות והפעלים מדור לדור, כל מפלאות היש. להם שרו הצפרים וקראו התרנגולים וצהלו הסוסים, געו הפרות ונבחו הכלבים מקרוב ומרחוק. תבל ומלואה עמסו על שכמם ואת היום הרך הנולד נשאו בחיקם כעולל, אשר רגליו טרם למדו לצעוד נכונה, ובאחזו במשכות קרני השמש התנהל בכבדות אט־אט בהגיחו מבין רוכסי ההרים, העוטרים את הנהר, ואך באיפת רזון זעומה שלח נגוהותיו על צמרות העצים. לרגע הציץ מבעד מפלשי העננים ומשנהו חמד לו מחבוא בין ענפי העצים. מפעם לפעם שינה זהריו, חיניו ושחוקיו. ואולי לצון חמד לו לשחק במחבואים ולהראות חולם, קודר, לא בוטח שובב המתהפך בתחבולותיו, צבי או עופר האילים, המדלג על ההרים ומקפץ על העצים.

לא לבד הנופים שיחקו לעומתם במחבואים, אף להקות בני הכנף אשר הלכו למעשיהם במרומים, עשו בלהטיהם למסוך קסמים ביצורי־אדם הצופים בהם למטה עלי אדמות, בפצחם מפעם לפעם שירה עליזה להנעים כל מחול פתאום כמו תבל אך במת ישחק. העת היא עונת המסע לצפורי־נוד העושות בדרכן מרחקים עצומים מארצות הצפון אל ארצות הדרום ומארצות הדרום אל ארצות הצפון, ואף הימים הגדולים משחק להם, במעופן הנמרץ והאדיר לתוך נוה שאנן, קן נאמן למועדי־חשק ולחמדת אהבה להקים מבחירתם רצתה נפשם בה זרע ולניר להם בארצות החיים ניר מדור אל דור, למען לא תכבה גחלתם לעולמים. רם, אשר ארחות בני אנוש בערים ההומיות זרו לרוחו, אהב מעודו להתחקות על מעללי צפרים, מקריהן ונדודיהן, אכלן ושתותן, כדת מה יעשו בתנותן אהבים, בבנותן קן ובדגרן על גוזליהן. כי לא כבני אדם רבי המלל, המתקהלים תמיד אם במשכנותיהם ואם ברחובות הקריה, בהולים ודחופים, ותחת אשר יחפשו להם פינת שקט איש לנפשו, איש את רעהו ידחקו בצד ובכתף ברעש יבואו ובהלומה יצאו יען כי בדממה יגעלו, ותחת זאת קול צוחה נשמע תמיד מפיהם צר לנו המקום, כל סדר ומשטר רחק מלבם. לא כן בני־הכנף, אשר חכמו והשכילו בכל הליכותיהם רב יתר מבני האדם. כל המרומים לפניהם ולא יצרו איש את רעהו. יודעים הם עת לכל חפץ, עת לעוף ועת לנוח; עת לחצות את המרומים ועת להשפיל שבת באחוזת נחלתם על האדמה, עת לבנות קן ועת לדגור; עת לעשות את דרכן במקהלות ועת להיחבא בסתר הקן; עת להנעים זמר ועת להחריש; עת לחפש טרף ועת לשבת בדד ולראות מנוחה כי נעמה. אלולא בני אדם חומדי־ציד מעודם, אשר רוביהם יארחו עמהם לחברה בכל עת לקלוע את כדור הרצח בכל בן־כנף, העושה את דרכו כתומו היתה עדת הצפרים רֹאה טובה רבה וזמירותיהן הנעלסות משתפכות בכל עת בחלל תבל לשמח לב כל הברואים. אף כי נעם לרם ללוות יחד עם יעל במבטים את מסע הכלולות אשר לצפרים ומשובות־תעלוליהן בעלה וירד חליפות למחולות מחנים־מחנים, לפחזות־שחוקים ולשיח ושיג חן וקצב לו. רם נהג ביעל כאומן פדגוג ללמדה בינה במחוזות הבריאהֹ ואף לגלות לה מפגעי בני אדם אפס קציהם, לבל תהיה שוגה רב מדי בחזונות־תפנוקים, כמו כל הארץ היא אך כגן עדן. אולם שקד לדבר על זאת באזניה בשפת נועם ואף ברמזי־דברים לבל ייקרע הלוט מעל כל ענין, פן יבולע לתום־לבה ולשלות־רוחה. הלא צו הוא למורה להועיל לפרוש חופת השקט גם על כל חלקת־חיים נסערה. לכן סיפר ליעל גם מעט מזעיר ממקרי הצפרים, אשר אף חייהן אינם סוגים רק בשושנים, כי זה משפטן לבחור להן בארץ הזאת אחוזת־נחלה בקרבת מי נהרות, ברכות הדגים ובכל חלקת האדמה אשר ידעוה להיות שמורה, לשם לא יבוא רובה הצידים. אכן, יודעים בני־הכנף לשמור על נפשותיהם ואף יחכמו לבחור להם מעונות במקומות, אשר שם ימצאו בנקל את המזון להם ולצאציהם. הנה בני־שחף אלה העושים עתה את מעופם מעל לראשנו, מחוז חפצם הוא ברכות הדגים וכל מקום שפת נהר וכן יחמדו ביצות ואגמים, כי הדגים והצפרדעים מאכלם. ואף בני־שחף אלה, הנוהרים יחד כעדה מלוכדת, ייפרדו לשני ראשים, מהם שחורי־גב ומהם לבני־גב, שחורי גב יאהבו חברת אדם, לאמר אין פחד האדם עליהם. ולעומתם לבני־גב הם דבר לא אמון בהם לאדם. אל נכון נסיון מר רב־דורות נטע בלבם את הפחד מפני בני האדם, החורשים להם רעה תמיד. מבשרם יחזו, כי עולם בני האדם לא חסד יבנה. לכן ירחקו ממנו כמטחוי קשת או רובה. חכמה רבה נטע היוצר בלב כל למינהו לשמור נפשו מכל צרה, לכלכל את נודו ונוחו, להתהפך בתחבולותיו, בבנותו את קנו שלכת עלים ומפל־קש כל גרגיר ופירור, מן הרגב והנוצה, מכל אשר ישיג במקורו. אף כי יחכם לבחור לו בכוחו, במעופו, במחולו ובזמרתו, את רעית־לבו. כי זאת לדעת, האהבה בקרב בני כנף היא חכמת־חרשים. יראה אהבה כי נעמה רק אשר יתייגע עליה בדי־עמל. כל בן־כנף בנפשו יביא את בת־לויתו בחיים, בקרבות עם רעהו המתחרה בו ישיגנה, בשירים אשר יארוג לכבודה יקנה את לבה לשית אותו עליון על מתחרהו. הנה כי כן, גם בני־כנף אינם עם סגולה, ככרובים זכים וכמלאכים טהורים אשר התום והצדק הוא נחלתם, בזרימות ובמחולות כל חיי רוחם, כי לא על פי הכנף לבד ישקו כל פעליהם. לא רק דרי־מעלה המה, כי אם גם דרי־מטה. השמים שמים להם למרחפים אך גם האדמה להם לבנות קנים, לגדל צאצאים ולהטריפם לחם־חוקם.

זאת לא זאת, כי כתיבת נוח עשויים מגוריהן תחתיים, שניים ושלישיים. לשחקים ימריאו בלהקות בפרשן את כנפיהן כמניפות וסוב תסובנה במחולות, אף קרבות יעשו שם איש עם רעהו להראות את כוחם וגבורתם לעיני החשוקה ובתום הקרב ייבדל המנצח עם בחירת־לבו, אשר נפלה לו למנה, מכל העדה לבנות להם קן בין ענפי־עץ או בפינת־גג, בכל מקום, אשק מרום הנהו מעל האדמה השחורה לראות יחדיו חיים במנעמי־אהבה ולהקים זרע. האם תדגור על ביציה ובן־זוגה ירד על האדמה לחפש טרף. והיה כאשר יצלח לשלול דגיגון ממימי הנהר או כל יצור־מאכל, יביאהו שי לרעיתו. לאחר זאת יוסיף לשרת את הקן, בעמדו על המשמר להגן עליו מפני כל צר ואוייב המתנקש לו.

ראש דברי רם היה על בני השחף, אשר ריבו להתקהל רב יתר מכל כנפי־רננה למיניהן, אך הוא נשא את שיחו גם על השקנאי, השלדג והחסידה, אשר כל אחת מהן תיבדל לה לנפשה בהליכותיה ובתכונותיה, במערכי־רוחה ובחין־זמרתה, הוא שפך־שיחה. אכן, השקנאים לא יבואו למקום הזה בלתי אם כאורחים לימים מעטים להתענג על יפי הנוף ולצוד דגים, מקורם – חרבם, רובהם וחכתם, תרמיליהם האדמדמים מתחת למקוריהם הם המטמוניה, בית האוצר, לשכן שם את השלל. אות הוא, כי הכל כלכל היוצר בתבונה ולכל יצור הכין במתכונת הנאותה את כלי־זינו במלחמתו על קיומו. זאת לא זאת, כי גם הזמר יהיה לכלי־זין. אשר יגבר במקורו, בצפרניו או בטלפיו, ואשר יעשה חיל בנועם־זמרתו או ביפי־מראהו. לא כן סופיה, צפור־מים, אשר חוננה ביופי להפליא, אף על זאת, או אולי עקב זאת היא חרדה תמיד לנפשה מפני שואת פתאום. רק אין זאת, כי גם היופי לא יהיה למגן בכל עת, או כי לעתים אף שמור לבעליו לרעתו. הסֹפיה תקנן ברוב־תבונתה בקני־הסוף, אשר יהיו מחסה לה. כן, טוב יֹפי עם עצה. הסגולה הטובה האחת לבדה לא תצלח להיות חֹמה בצורה לבעליה, אך על פי שתי סגולות טובות הלא הן חן ושכל טוב, יופי וגבורה, לב טוב וחוש בוחן, נדיבות ותבנה המכלכלת את מעשיה בדאגה ליום המחר, יקומו חיי אנוש על מכונם.

רם ברוב שיחו אחת שאל אותה ביקש להביא בינה בלב יעל עד מה סובכו הענפים בעץ החיים ועד מה נפתלו אורחות כל חי למינהו לשית לו דרך בין גלי המקרים הזועפים ולשמור על נפשו, לבל יתגלגל תחת שואה. היטב חרד לגורל יעל, בידעו את תכונתה לשגות בחלומות־עדן ולרחף בערפילי הנאצל, כמו לא האדמה מכורתה. והיה כאשר תתפכח פעם מהזותה תבואנה חלחלה, אשר תהיה בעוכריה. בשגם רגשה נסער עד למאוד. וזה משפט הרגש הנסער, כי יהיה ככף הקלע לטלטל את הרוח מן הקצה אל הקצה. רם לא שת את דעתו על זאת, כי הוא אשר יחכם לשים רסן לרגשו, לא יצלח לעתים לבלום את שכלֹ הנסער, וכי גם התבונה הנמהרה החובקת בזרועותיה דברים רבים במחי אחד ומרחיקה לכת לבלול ענינים יחד שונים הנעשים תחת השמש, יש אשר תהי למחסור לבעליה ולמקור־מצוקה לאזנים השומעות, אף כי ליעל הרכה והעדינה. והיא בשמעה את רם נושא את דברו על הרוח הקשוחה, המפעמת כל חי למינהו, ועל החוק האכזר, אשר הוא הגלגל המניע בכל, רוחה נעכרה ואגלי־דמע נקוו בעיניה. ותהגה יעל בסתר רוחה: הכי גם רם כאחד האדם לאמר כן כן או גם חן חן לרעיון הבלהות, כי תבל היא שדה־קטל, כי יצר כל חי רע, כי השוד הוא חוק העולם, כי יד כל יצור ברעהו הוא משפט מראשית ועד אחרית והיופי ישכון בכל עת על עברי פי האבדן?

יעל כלאה את פרץ דמעותיה ובפחדה, פן ירעד קולה, בהגידה אליו מעט מזעיר ממרי־רוחה למשמע שיח הקשח, לא הביעה מאומה. ותחת זאת אמרה בשחוק היתולים:

– הכי לא רדפנו עד כה אחרי הצבי או עופר האילים?

– אכן, נחישה את פעמינו לרדוף אחריהם – סח רם ובהבינו בחושו הנכון לרמזי מיליה ושחוקה הכהו הנוחם על משוגתו ובלבו אמר: אף לשכל תגבר ממני.

רם ויעל החישו את פעמיהם לרדוף אחרי הצבי ועופר האילים להשיגו בעצם־מרוצו ולצוד בזו אחרו זו את כל חליפותיו, לבל תפסח עינם על קו או תג מן התפארת המעופפת. אך לריק היה עמלם. כל נקודת־חן, אשר קרצה אליהם לרדוף אחריה, לא נפלה כתומה במבטם לשלל, כי הרף־עין היה חלדה. אך הדביקו אותה כמעט במבטם וכבר נהפכה לאחרת. כל אחת היתה במעוף־מבט לאחרת. “האכזב הוא נשמת הנוף” – הגה רם בסתר מחשבתו. אף המשיך לחן המעופף בנוף כל חן וחמדה טובה באדם, אשר חייו חטף וחזיונו מקסם. הנהו והנה איננו. מקדמת שלף יבש. רם ידע גם ידע עד מה תשכיל יעל לבחון כל הגיון־סתר בו, כי פניו ראי מלוטש להם לשקף לעיניה כל מחשבת לבו. לכן מצא טוב לפניו לשית לו סתר פנים ולחפאות במעטה עליצות על התוגה, אשר אפפה את נפשו בזכרו קץ כל החן. מבלי משים השתפך על פניו שחוק נעים אשר יזרח בפני האיש המשתאה אל דבר או אל נפשו.

– שחוקך בשלמה? – שאלה יעל ובהתבוננה אליו במבטים תאבי־דעת שונו פניה מתכלת לעין האפר. רם בראותו את התמורה במראה עיניה הבין, כי שחוק־פניו נתן ליעל ענין לענות בו, אשר לא על נקלה תרף ממנו.

עוד הוא שואל עצה בנפשו מה יהיה מענהו זרח אף בפני יעל השחוק, ולא לבד בפניה כי התמלט גם מפיה. יעל שחקה באשר רם שחק, כי כל אשר יפול בחלק רם, אם בנעימים ואם במרורים, הֹא גם חלקה.

– ושחוקך בשלמה? – שאל רם את יעל.

– אני… אני… שחקתי עקב אשר ראיתי שחוק זורח בפניך – אמרה יעל. עיניה שפלו במבוכה בהפטירה – ועקב אשר טוב לי כי אתה עימדי.

שפתותיה אמת מללו ולבה עמהן. אף לב רם התרפק על יעל ברגשי תודה והלל. אפס לא היה לו אורח בהתגלות־לב. לא אבה לשית את אהבתם ציר לשיחם. הכי לא היתה לו יעל חזות כל היש. לכן בנשאו את דברו על כל ענין באשר הוא, על העץ או על האבן, על הדשא או על הענן, על בקר אור או על דמי הליל, על מקרי העתים ועל חידות מיני קדם, היתה יעל רוח החיה מפעמת בו. הוא שח על אודותיה גם בנשאו דעו על הרחוק. אפס יעל לא כן עמדה. כי השתוקקה לשאת את דברה תמיד על רם; עליו לבדו; עליו ועל כל המוצאות אותו; עליו ועל מקרי־חייו מאז בואו אל ארצות החיים ועד היום; עליו ועל מחשבות־לבו. מי יתן וימצאנה נאמן לפניו הגתה בכליון־נפש, לספר לה את אשר יהרה ויהגה רוחו בכל עת, בכל שעה בכל הרף־עין; יספר לה גם את חלומותיו, את אהבותיו מלפנים, את כל אשר עבר עליו את כל הכל, לבל יהיה דבר סתום מעמה. אדיר היה חפצה כי מקרי רם מהיולדו עד היום, רם במלאו יהיו כספר הפתוח לפניה.

בעלותם על הגבעה הנשאה, אשר נקרתה להם בדרכם, עמדו דומם עת לא מעטה נפעמים למראה אשר נגלה אליהם מעליה, כמו צמח עולם חדש לעיניהם. רק אין זאת, אמר רם, כי באמונה תבל נבראת מפעם לפעם, אין רגע ללא מעשי בראשית. ומשפט רם היה להגות על כל ענין מחשבות רבות, אחת אחוזה בעקב רעותה, כל אחת חלוצה ללהקת הגיגים מלפניה ומאספת לאשר מאחוריה. לא אדון הנהו לרוחו החוקרת לכל תכלית ואך לשוא ולריק יבקש לשית רסן לסוס־הגיונו הדוהר. הנה כי כן, בהסבו את לבו אל השתנות פני הבריאה במהירות הבזק, הגה את הרעיון, כי תכונת הלא־בא־לעולמים שתה את חותמה בכל מקרי היש. כל צלם־דמֹות כמוהו כאשר לא קם כמוהו. מדי רגע ברגע תברא רוחנו את העולם בצלמה ובדמותה. זאת לא זאת, כי לא רק האדם היא רֹח החיה בבריאה, הסובבת והולכת ללא הרף, כי גם כל חלקת־אדמה קטנה כוח היוצר בה לשפוך את רוחה על תבל ומלואה, כמו נוצרו על ידיה מבראשית. עץ, גבעה, תל, לטאה במעוף־מרוצתה, ציפור קטנה הנצבת על בד העץ, משווים גם כן דמות חדשה לעולם. כל נוצר הנהו ביוצרים.

רם נעצר בלכתו לרגע קטן. וזה משפט רם, בהיותו תפוש־מחשבות, מראהו כמו תפוש־תנומה. יעל, אשר ארבה בלי הרף למערכי רוחו, שאלה בשוותה למראיה דמות שובבה נרגזה מעט־קט:

– הכרת פניך תען בך, כי רבות מחשבות בלבך ולי לא גילית דבר, אף לא מאומה… כמו אך פתיה אני וכל דבר שכל נשגב ממני. הגד לי… נדב לי פירור. הגד לי. רבות תסתיר ממני. לפני כן שאלתיך לפשר צחוקך ולא אמרת לי… ועתה…

רם נבצר מעמו להביע באזני הזולת רעיון, אשר זה עתה עלה על לבו, בטרם יישקל כיאות בפלס ההגיון למען ידע אל נכון, כי מקורו נאמן. הלא לא כל ילדי השכל הם זרע חי וקיים. רב הקש מן התבן בהגיון־אנוש. יש רעיון, אשר בו צפונים דעה והשכל, והוא אך ריק ותוהו רעל במו­­ץ השכל­. לכן שת לו לחוק לבל יביע את זה הרגע הבריק במוֹחו, אף כי באזני יעל, אשר כל דברו נר לנתיבה. לכן הצפין ממנה את הגיגיו על הגלגל הסובב הולך בבריאה, אך תחת זאת נשא דעו על פשר שחוקו, על אודותיו נחקר מעמה בשנית.

– הכי לא אצדק יעל, באמרי, כי השחוק על לא־דבר הוא הזך והתמים בשחוֹקים, כאשר גם שובע־רצון ושובע־נחת, אשר לא נדע מוצאם מאין יחזקו יאמנו עלינו רב יתר מכל רגש נעלה אשר מקורו נחשף לעינינו. והיה כאשר ייבש מקורו חיש מהר יפול גם הרגש בנופלים?

יעל הקשיבה לשיחו ברור מתאה, כמו טרם באה עד חקר־מליו. למען באר היטב לנפשה את הגיונו שחה:

– אם אין המשוגה עמי, הלא חרצת משפט…

– לא חרצתי משפט ולא חיותי דיע, בלתי אם הייתי כשואל.

– כן – ענתה יעל בשחוק נעים ואך צלצל־מרי דק עלה מקולה – אתה משפטים באזני לא תחרוץ, כי לא זה אורח לך לדבר בהתגלות־לב. האף אין זאת?

– אדמה כי לא זאת… ולא עקב זאת.

– תמימית־דעים הנני עמך, רם, בכל, בכל. אשוב ראש דברי. אם אין המשוגה עמי, אמרת, כי הטוב, אשר יבואנו על לא־דבר… על לא מאומה…גם על לא־אדם, לאמר, גם על לא־אהבה, בלתי, אם אשר יבואנו כחסד מן המרומים כמו מן, כן, מן… הוא לבדו עוז בו ומעוז לנו. האף אין זאת?

רם צלל לרגע לא קטן למחשבותיו. נדהם היה מהגיונה הרץ כחץ. האמנם אמר כזאת? והאמנם לא אמר זאת? בפיו לא הביע זאת, אך ברמזי־מליו נצפן ההגיון כי אין חוסן לא בשמחה, לא בנחת ולא באושר ולא ברוממות־רוח, אשר יד הנסיבות בהם, כי בחלוף הנסיבה יקיץ הקץ גם על תוֹלדתה. כל מתת לא תרצה. אף האושר הוא לחם חסד. אם לא נחצבנו ממקור־רוחנו. כל אשר מקורו לא בנו הוא משענת קנה רצוץ לנו. רם החריש, כי ירא לפצות את פיו, פן ייכשל בלשונו רב יתר. ויעל בראותה כי מחריש הנהו, אמרה ברגשת־קול:

– רם, אל תסתיר ממני פשר־שחוקך פתאום… אנא, גלה לי אפס קצהו. או אז אדע, כי יקרתי בעיניך, ולו אך במעט. הלא לא על לא־דבר זרח שחוק בפניך. אל נכון רעיון־סתר עברך… אולי ראית בי קו או תג להצחיק… אולי חלום ליל אמש צף בזכרונך, אתה אותו לי לא גילית… ואולי זרעת שחוק בפניך, למען לא אראה כי רוח עצב בא אל קרבך. מראיך כמו הנך משתאה אל דבר או אל נפשך… ראשון אדם היית בעיני. ברגע זה חשק עז עברני: מי יתן ואהיה אף אני לך ראשונה חוה. היטב אקנא בחוה. היא היתה לאדם אחת ויחידה על פני ארץ רבה. יחידה כתומה, לא היתה לו אשה על פניה, אף לא בסתר־לב… לכן אהב אותה נאמנה, כל אחרת לא קמה אף בדמיונו לשחק לפניו. ויען כי אחת היתה לו, אין בלתה, נחזתה לו מפעם לפעם בתבנית חדשה, אחת וגם אחרת, עוטה צורות למכביר וצורות לאין קץ ברוחה, אך תמיד היא, חוה האחת.

אוצר החמדה לו ראש־משושיו והמבוע להגיגיו, כל חיי אדם בה. בה המולדת לשחוקיו והמחצבה לאשרו… אף בחלומותיו יראנה, אותה בלבדה.

דוק־עצב דק, כעב קטנה, דמות לה כצל כנף־ציפור העטה את פני רם. הביטה יעל אל העננה וקרעה אותה מעל פניו לעטוף בה את לבה המתחמץ בקרבה. הבן לא יכלה: למה ועל מה ידעך כמעט אור־פניו, בשמעו מפיה מילים מעט על המית־אהבתה? ימנע פיו מלהביע כמו, אף שמוע יהיה עליו לטורח. אפס עננת התוגה בלבה, היתה לדלתה למשיב נפש, כי ממקור רם באה לה ותהי לה כפנינה, אשר דלתה ממצולות רם, ושמה את משכנה בקרבה. ותוסף יעל לחקרו על מפלאות האהבה, אשר היו בלבה כסנה הבוער, ותאמר:

– ואני עוד אשאל ממך, כי תטה לרגע קטן את אזנך לשמוע בדברי אליך. הלילה ראיתי בחלומי מגל… דמות נצבה לידי ובידה מגל, דמות לא נודעה לי. במעוף־מבטי הראשון נראתה באה בשנים אף זקנה מאוד… פניה נפולות… צמוקת־גיו. עיניה עששות… כולה בליה… שחר משחוֹר תארה. ולפתע שונו פניה והיתה לה עדנה… עלתה כפורחת. חן הוצק במראיה. לא כי היפה בנשים… נהדרת… נערה רכה. הבטתי אליה בהשתאות ושאלתיה: מי את? ותען לאמר:

למה תשאלי לי? שאלי למגל אשר בידי. שאלתיה: מה פשר? הכי ידע אדם מחשבות זולתו?

הביט רם אל יעל וראה, לפתע נקרע עליה מעטה החן התמים, וארשת המישרים, שיא תפארתה, נמוגה. יעל אחרת קמה לפניו, דמֹת לה כילדונת שובבה ועיקשת, אשר גם בבקשה את הקטנה, כל נפשה בשאלתה, ואף על צעצוע קטן בהישברו יש אשר תבך תמרורים. כן, פני ילדונת לה בעיניו וכן היא: קשת־עורף. לרגע קטן התבונן אליה וידמה בנפשו, כמו יד נעלמה פשטה מעליה את שנותיה והיא נצבה לנגדו בת אין־עתים. לו חרד לה, לגוזל, אשר בטרם העלה נצה הוא רך וערום. היטב דאב לבו, כי היא גוזלה רכה אשר מראיה כנערה ובשריה כמו כבר באו בשנים, תישא את חמודותיה בקרב הגברים אשר כמוהם כחיות טורפות. אף הוא כמוהם. חמלתו לה גאתה. וידבר רם בעוצר אהבה ואך רגשו הנפעם לא היה חף מכחש מעט ויאמר:

– שחוק זרח בפני יען כי בהביטנו שנינו אל מירוץ הנופים ואל חליפות המראות, אליך התבוננתי וראיתי, כי מכל יפה־נוף מתעופף, אשר העין לא תדביקנו נפלאת את בהדר־חנך, חליפות לאין ספור לו וכל מבט לא יכילו. לפתע נשקפת אלי חדשה נפלאה, כמו טרם ראיתיך מעודי, קדמונה, כמו על כנף הרגע הזה אלי הופעת… העתה מולידך…אין ימים לך. גוזלה את לי… אדבר ללא שכל. אהבתי להחריש לך.

ותען יעל ותאמר:

– ככה חזיתיך אף אני ברגע ההוא, בהביטך אלי, שחוק המגל? ותען: הביטי אל המגל…אל תפני אלי… התבונני בו – דברה בחיפזון, כמֹ פחדה פן לא תוכל להגיד הכל עד תום – כן, אל המגל הביטי… אל המגל, אל המגל…אל המגל – שיננה ושילשה דבריה, כאיש אשר אינו לבו סמוך ובטוח בחפץ להאזין לו והוא בהול על רוחו ודחוף מדבר בלבו בשפת יתר, כמוני, אליך לעתים – ודעי, זה מגל בו תקצור האהבה את תבואת השנים… לפתע נמוגה הדמות ולא שבה עוד. הגד, רם, הלא חכם אתה, המשכיל אל רגשי־הלב, הבאמנה היא היא מגל לקצור תבואת השנים? יש אשר אדמה, כי גם אני… יצור אין־שנים… לרגע אחוש כמו אין שנים לי… אמש – הפטירה לאחר דומיה לא קטנה – בשבתנו יחד שעה מעטה מחרישים על שפת הנהר חשבתי, כי אתה, רם, בהחרישך רבות ועמוקות אל נכון תעמיק חקר בשנים. יש אשר אראה בדמות ספן חכם־חרשים, הנאבק עם משברי הזמן לעבור ביניהם כבני ישראל אשר נבקע להם ים סוף והמה עברו בחרבה…

רם נהמם למשמע שיחה. כבן הסכין בזאת, כי יש אשר תדלה את מערכי־רוחו מתוך ארשת־פניו. חוש בוחן זה להתחקות על כל הגיון בו שתו בעיניו חן נוספות על יפיה וסגולות רוחה, אך גם זרעו בו חרדות. זה חשקה לזרוע אור יקרות על כל צפונות הלב, לנחש את הנצורות ולקרוע הלוט מעל מקרי־רוחו מלפנים, הילכו עליו אימים. הוא חמד את הסתום כאשר הוא. רם אדיר היה חפצו להיות אומן פדגוג ליעל לחנכה על פי דרכה, לעצור שפך הרגשות בשיחו עמה לשכך את סערת־רוחה להשכילה בינה, כי לא אחד האדם לנפשו, בלתי אם שניים למצער, ובסתר האדם החיצון יושב הפנימי, לא כי אישיים רבים מקננים בקרב האחד. כי כאיש כתבית תיבת נוח, אשר היתה בנויה תחתיים שניים ושלישיים. וכאשר עשה האל בששת ימי בראשית, בהבדילו ברקיע בין המים אשר מתחת לו ובין המים אשר ממעל לו, ככה שומה על האדם להבדיל בין החיצון לבין הפנימי, לבל יבֹא זר בסֹד הפנימי אשר לו. זאת לא זאת, כי גם הקרוב, ואף הקרוב מכל קרוב, לו, בל יפרוץ למסתרי־רוחו. רק הנגלות לזולתנו והנסתרות הן סוד כל אחד לנפשו. כזאת וכזאת אמר רם בלבו לאלפה אט־אט במרוצת הימים, למען תתערה היטב באהבתם וגם תקנה לה ראשית דעת בסגולת השלוה, אשר אין כמוה כסם חיים לגוף וגם לנפש ומחסה לחן־אשה, לבל יהיה כציץ נובל. אולם הוא שיכל הפעם את לשונו להגיש רפאות לרוחה הבהולה באהבה באגלים קטנים, אשר יזלו כטל על נפשה. ויאמר רם:

– סיפרת לי על חלום המגל בטוב טעם ודעת… ואם כי החלומות אולי לא שווא ידברו, לא אגיד אל נכון, אם בחכמה נעשה בדרשנו אל החלומות. אם אחזה לי אני, אין חלום אשר יביא לנו פתרון ויהיה נר לנתיבנו… בחיים. החלום אף איננו חד לנו כל חידה… בשגם לא נשכיל עשות בהתהלכנו בגדולות בפתרון־חלומותינו. נמשלו החלומות למנעולים אשר גם הגדולים בהם נפתחים במפתחות קטנים… יש אשר נתבונן לרגע אל מחזה, ונאמר, ראה זה גדול, תעלומות עולם נצפנו בו. אך משנהו תפקחנה עיני־שכלנו להבין כי רק בקנה־מידה קטן אשר בידינו נבינו לאשורו…

ובהביטו אל יעל הנבוכה, אמר עם לבו, כי אל נכון החטיא בדבריו את מטרתו ותחת לגשר בין מערכי־רוחם שת חיץ ביניהם, יעל משא נפשה רוממות־רוח ותום־אמונה כי האהבה רק לגדולות נוצרה, והנה הוא הביא לה את בשורת הקטנות. מקץ רגעים מעטים שאלה יעל במרי־רוגז עצור:

– הכי לא בתשוקת הגדולות מותר האדם? לא עץ נישא עד למרומים היא האהבה?

מיליה ניחתו אל לבו כמדקרות, אף כי קולה, אשר אצר בחובו רסיסי־בכי. רם בהצדיקו נפשו יהיה לכבד־פה כמעט. חלילה לו להעלות בלבו את הרעיון, כי הקטנות הן מלח החיים, הגלגל הראשי המניע, וכי אך בהן כל מעינינו. אך זאת היה עם לבו לאמר, כי הקטנות הן משבצות טובות סוגרות, כן, סוגרות, משכיות־כסף לשית בתוכן את תפוחי־הזהב אשר לגדולות. ואשר לחלומות ולפתרונים, הלא אם נאמר כי נמשלו החלומות, לאמר, חלומות הבלהות, לאריות, או לזאבים, הלא הפתרונים להם, לאמר, המפתחות יהיו קטנים לעתים כנמלים… כן, כנמלים הנוהרות בצעדים חרישיים בשטיחי הפלוסין…

– רם, רם, לא לבד חכם גדול הנך, המשכיל אל כל ענין, כי גם מליץ נשגב. ובדברך פיך יפיק פתגמים חטובים כהיכלות. רק אין זאת, כי גם אתה תאהבני מעט קט. האהבה היא אשר תסלסל את הלשון. לא כן?

מבטיה הביעו צפיה מדאיבה־נפש, בייחלה למשפטו, והוא באי־רצון או אולי בבלי־דעת, שינה את טעמו והגיד את משפטו כמסמר נטוע:

– כן, יעל, בחיק האהבה תשכון המליצה. כל אוהב הוא נואם ומליץ. הן זה משפט האהבה, כי תתן עוז ותעצומות לשני יצורי־אנוש להעפיל מעל להליכֹת־אדם, מעל לקו החיים, מעל לתמיד אשר לנו.

יעל פקחה את עיניה לרוחה ולחלחלה גם יחד. תדהימתה נשקפה גם בארשת־פניה. לא הסכינה לשמוע מפי רם אף ברמזי־מילים אהבים נלהבים. ותאמר יעל:

– רם, רם, דבש וחלב תחת לשונך… אך בי פחדים יהלכו, נסתמה הדעת מעמי, אם נשאת את דברך על האהבה אשר מעבר לנו, מעל לנו, הרחק מאתנו, אשר התחוללה, אולי אי אז, בחזיון־חלום, או כי דבריך סובבים גם על רם ועל יעל, על יעל הפתיה – הפטירה כמו לנפשה.

רם טרם פתח את פיו לענות את חלקו ותנחם יעל בלבה על חקרה אותו דברים, אשר השיח על אודותם אל נכון איננו לרצון לו. ותבקש יעל מרם לסלוח לה את כשל־פיה, לא תאבה כי ידברֹ הפעם בזאת…הוד שפוך מסביב. היא כמו שיכורה, כמו חולמת. לכן בהולה על רוחה וחפזיה בשיחה. הטוב כי תשית מחסום לפיה. תחת השמים הגבוהים, הפתוחים, כספר נגולו, ביער בין העצים, פלאי־נצורות בשיחם, תהיינה המילים אך חיוורות, נכלמות, ורק בבוא אדם בחדריו, בין ארבעת קירותיו, באין זר רואה ושומע, יש אשר המילים בפינו טעמן יעמוד בהן ולא רק קול דברים יישמע, כי גם תמונה חיה תיראה מכל אומר. האף אין זאת, רם?

רם, אשר חסך במיליו על הרגשות, נשא באזניה בנפש חפצה את דברו על כל ענין, באשר הוא. כאשר יחזה לו גם הוא, לא בחכמה ימלא אדם פיו מלל בראשי־חוצות או בראשי הרים וגבעות, ברחבי השדות ובערבות המשתרעות למרחוק, בשבילי היערות השוקקים קולות קולות למכביר, קולות הרוחות בין העפאים, קולות שרים ונוגנים אשר לצפרים, קול כל יצור למיניהו, אף כי על שפת הנהרֹת והימים בהשתקשק משברי המים על החוף. הכי לא קול האדם הנהו הנחשל, הנכה, בקולות כל היצורים למיניהם? הלא זה דבר הנביא הקדמון ישעיהו, אשר בבאים יבוא אדם בנקרות הצורים ובסעיפי הסלעים מפני פחד האל ומהדר גאונו. במקום היקום לובש עוז והדר, שם אך טוב, כי נדום סלה. יספרו השמים, ירננו עצי היער, תשורנה הצפרים, יפוח הרוח, ישקשקו הגלים, כל חי למינו יתן קולו, אשר הנהו ללא אומר ודברים ואך שפך שיחו באזני האל. אך לאדם בחיק הבריאה יאתה לכרות בברית לשפתינו, לבל תרבנה מלל. ותחת זאת יכרה אזנים לשמוע את זמרת הארץ ושיח העשב.

ויהי הם משיחים בכה ובכה ויראו בלכתם סוכת עץ, על חלונותיה פרושות וילאות. ויאמרו כי אל נכון היא מעון ליושביה. אולם כאשר ניגשו אליה מקרוב ראו, כי הדלת פרוצה מעט קט. רם עצר בלכתו, אך יעל בקוצר־רוח ובתיאבון־דעת דפקה על הדלת. באין קול באו פנימה. ראו כי אכן מעון היה במקום הזה ונעזב מיושביו. הסוכה רחבת ידים, שולחנה וכסאותיה קלועי־עשב ובקיר משקע כעין האח ובו ערוכים כלים מכלים שונים, סיר לבישול וצלחות, מזלגות וכפות נקיים לצחצחות. אות הוא, כי היתה בהם יד אשה צופיה הליכות מעונה, לעשות בחפץ כפיה כחוק. בטח בה לב יעל, כי עשתה את מלאכתה כדת. השתאו מאוד על המחזה ויאמרו: רק אין זאת כי אם פלא נס שככה לנו. לפתע זכרה יעל, אשר נשכח ממנה ואף מלב רם עקב עוצם שמחתם על עזבם את העיר ההומיה ללכת אל נוום השאנן, לקחת עמהם, מלבד צידה לדרך ירקות ופירות וכל תבלין למינהו גם צלחות וכפות וסיר־לחץ לבשל בו את נזידם לסעודת הצהרים. ויאמרו: אכן אות הוא, אשר גם היֹשב במרום שוקד עלינו, כי תצלח דרכנו וכי תהיה תפארתנו עליה. המעט אשר שפת עלינו יפה־נוף בקרן בן־חמד זה, הקרה אותנו אל סוכת חמד זו למען תהיה לנו תמרור־מנוחה בלכתנו לשוט לרוח היום. למרבה הפליאה שבו וראו גם מבחוץ, מעבר השני אשר לסוכה, ספה קלועת־נצרים נצבה ושולחן לידה ועל מסב הספה משובץ ראי מלוטש. ותבט יעל בראי ותרא כי נאצל לה חן־סגולה, לא נתן בה את אותותיו מעודה. ותדע, כי מאת רם היתה זאת לה, באצלו בחסדו על חנה. ותאמר: חן חן לך, רם, תודה לך. וישאל רם: על מה תודתך נתונה לי? ותען לאמר: על כל ועל הכל, על שמי התכלת‚ ועל יפה־נוף בארץ, כל נווהו השאנן, ועל אשר אתה כזה, רם, ותודה לך גם על יעל אשר ממך הוא לה להיות כזאת. צחקו שניהם לא על־דבר ואף לא על לא־דבר, בלתי אם בצחוק השלישי, הנבחר בצחוקים, אשר הנהו משלוח מנות מאיש לרעהו, בו שני הלבבות ייפתחֹ כאשנבים זה מול זה לחזות בעדם אל גני־עדנים, ושני הצחוקים, בהתלכדם יחד, יהיו לכנף המכפלה להמריאם אליהם. ורם אמר בלבו: נבחר היות לצחוק אחד מהיות לבשר אחד.

המה על כנף הצחוק צלחו־רכבו עד הגיעם לארץ החוילה, שם הזהב לטוב החרישי, המפכה אט, לא יחבוק בזרועותיו את האין־קץ, בלתי אם חלקת־נועם קטנה בת השעה האחת הזאת, ראשונות לא תבחן ואל הבאות לא תדרוש, כמו שתי גדות נהר העתים נעתקו ממקומותיהם, אשר היה ואשר יהיה השתפכו אל תוך העתה, כאבנים הרבות למראשותי יעקב, אשר נהיו לאבן אחת. ויהי להם כנהר אשר ילך הלוך והתרחב הלוך ושטוף ועד לאין קצה, לאין ראשית ולאין אחרית, כמו לא נפרדו העתים לבקר ולצהרים, לערב ולילה, לחלקי־שעות ולרגעים, אשר יתנפצו כגלים, כי על כולם פרושה נהרה אחת ויהי ערב ויהי בקר ויהי לילה יום אחד. ויהי כי טוב עליהם לבם ויצעדו כאילה וכעופר בחיק העת הרחב ללא מצרים על פני השדות המשתרעות למרחוק, עלו ערים, וירדו בקעות, באו בין סבכי העצים, קטפו פרחים וקשרום לצרורות, חלצו נעליהם וצעדו יחפים לדרוך במו רגליהם על הרגבים, מדדו בשעליהם כברות־דרכים בין עץ למשנהו ובין ירכתי החורש לשפת הנהר. ויהי בהביטם כה וכה ויראו כי אין איש מסביב וירדו לטבול במי הנהר. ויצאו מן המים ויבואו אל היבשה ותהי בעיניהם חדשה. לאחר זאת יצאו בשנית לקדם את פני המראות, לחזות בנופי, להתחקות על מעוף כל ציפור ולכנותה בשמה, לקשור פרחים לצרורות, לחבק בזרועותיהם יחדיו את העצים, להשקיף על העננים, לשים יחדיו את מבטיהם על כל רמש למינו. ויהי להם בבטאם שמות הציפור, הלטאה, הפרח, העץ, כמוהם כאדם הראשון בעתו אשר שומה עליהם לתת שמות לכל, כי חג להם היום חג חנוכת העולם, כאשר יחוגו חנוכת הבית, המשכן, שדה וכרם וחנוכת בית תחכמוני. זאת לא זאת, כי שומה עליהם לשית את כל המראות, הנופים והדמויות בתוך כור המצרף אשר לחושם הבוחן לאמר להם חן־חן. ויעשו כן. ויביעו מפעם לפעם בקריאות צוהלות ללא מלים את דכי־רגש\ם למראה מפלאות הבריאה. בצעדם יחדיו לרוח היום הוזים, משתאים, שוקקים באין דעת נפשם, באין דעת רעב. דבקו ככה בעולם, עד כי שכחו עולם. שכחו רם ויעל ונהיו יחד לבריאה אחת,אשר שם חדש יותן לה.

עיפות נעימה אחזתם. ראו לפתע, כי עוד אחת מעט תרד השמש לשקוע. ויזכרו, כי מעצם הבקר לא בא אוכל אל פיהם. רגליהם פקו מעט־קט. שֹבו אל הסוכה ולקחו משם את הכפות והמזלגות, הכוסות וסיר הלחץ, להביאם אך נוום השאנן. יעל ראשונה הגתה את הרעיון לכתת עוד, אם, מעט ואם הרבה, אולי ימצאו בקתת־אכר לקנות שם בכסף מלא דבר־אוכל, ירק או פרי. למרבה הפליאה קם להם הנס פעמיים. לא ארכו הרגעים ונגלתה לעיניהם בקתה בודדה, גינה מסביב לה. ויבואו אליה ויקנו מיד האכר ירק וכל פרי למינו מעונת השנה אשר שמור עמו מן היבול לפני שנה. ויביאו את הצידה אל נוום השאנן. וישבו יחדיו, רם ויעל, שנים באחד. ויעשו מטעמים מן הירק ואת התפוחי האדמה קלפו לשיתם בסיר לבשל, ואת ריח הפרי הביאו אל אפם והיו מכהנים בקודש.

ורם אשר נפשו געלה במלים על רגשות, לא הזיר הפעם את שפתותיו משיח נמלץ. ותהינה מיליו בפיו כלוית־זמר בפי הלוי למלאכת הקודש בידי הכהן. וישא רם את משלו על הירק והפרי, אשר המה ילדי הבריאה הנאמנים רב יותר מן האדם והתמימים אף יותר מן הצאן. נשמת הבריאה כתומה מפעמתם. אותם כי נאכל נחוש נחוש מגע שפתותינו בעטיני־תבל; אותם כי נריח יבוא אל אפנו ריח הקטורת אשר האל יקטיר לבריותיו; אותם, ילדי כל עונת השנה, כי נאמץ אל ליבנו, נבוא בסוד העתים, ותחת להתחקות על הליכות־עולם נהיה אנחנו בני־אדם לחלקי־עולם ואדונים לעונות השנה, לאמר לזמן. והיה כאשר נשכיל אל הירק להיות עמו לנפש אחת, או אז נהיה אנחנו אדוני העתים לשנות זמנים ולשנות מועדים. לא עֹד ייאמר בערב מי יתן בקר ובבקר מי יתן ערב, כי האדם החולש על הזמן יעשה לו בקר או ערב, לילה או בין הערבים, לרצונו.

ויעל, בשמעה את מצהלות־שיחו, ותשאלהו:

– ואתה רם מה תאמר לזמן ויהי?

– ליל אמש – ענה רם.

אולם יעל לחשה: ואני אומרת יהי בקר. טוב היה ליל אמש. אולם טוב ממנו הבקר.

בפעם השלישית בא היום ההלך המוזר לשוטט בגן העיר. גנן הראש לא יכול עוד כלוא את רוחו למראהו, ובקדמו את פניו בקידת-חן שאלו בנועם-שיח:

­­­­– זאת הפעם השלישית אראה היום את אדוני מתהלך לבדו בנתיבות הגן… לא מודע הוא לי מתמול שלשום… הלא יסלח לי בדברי אליו ולא נדרשתי… הכי נכרי הנהו בעירנו או כי בנפש חפצה ייבדל לו, יען כי תנעם לו הבדידות?

– כן, בדד אתהלך לרצוני – השיב ההלך כמו מן השפה ולחוץ. אפס שחקת הנחת שהשתפכה על פניו נתנה בו את אותותיה, כי מלבו יצאו הדברים.

הגנן שאף עמוקות ממקטרתו הצמודה אל פיו, ובשלחו את מבטו הבוחן אל עבר איש-שיחו סינן את מליו מבעד לזוית השניה של פיו והסוקר שח כעת כחוקר:

– כבודו הוא אל נכון איש המעלה. אין חלקי עם המשכילים, אף יודע ספר אינני. גנן אני ומפי הפרחים אלמד דעת מעט. אדע תכונת כל עץ למינהו. אף עין רואה לי להתחקות על ארחות האנשים, הבאים אל הגן מדי יום ביומו. קטון-אדם הנני, אך אוהב להעיף מבט על באי הגן, עתים להקשיב לשיחות האנשים ולהחליף מפעם לפעם מלים עם איש. אם לא אשגה הנהו איש נכבד… וכאשר אחזה לי אני, לא יאה לאיש נכבד התהלך לבדו ברחובות העיר או במשעולי הגן. בילדותי קראתי את הכתוב בספר הקדוש לא טוב היות האדם לבדו. כתוב שם כך?

– כתוב. אך הכתוב לא יסוב על זה הענין… לאמר, על האיש המתהלך לבדו, בלתי אם על החי בגפו. – השיב ההלך באי-חשק.

– לא למוד-ספר הנני. דעת מעטה, קניתי בילדותי באותיות הקטנות, כבר נשכחה מלבי. אך כאשר אחזה לי אני… לא נאה לאיש נכבד להופיע אף לשעה קטנה לבדו בקרב הקהל.

– למה? – שאל ההלך בקול משתאה וגעה בצחוק עז ומשולח, שלא התאים לרוח החן והמרגוע השפוכה על פניו.

– יען כי האחד, בהתהלכו לבדו, רבים עליו יביטו, יתמהו… יש אשר יתלחשו על אודותיו… ישאלו מי הוא. לא טוב להיות מטרה לעינים.

– חן-חן לאדוני – השיב ההלך ועננת-עצבות נחה על פניו – כי שוחר הוא כבודי וטובתי. אך אני ארחי לא אוכל לשנות, כאשר לא אוכל להחליף את צבע-עורי, את מראי, את עיני. אני כבוד לא אבקש לנפשי. אל מבטי האנשים לא אשעה ולא לשיחם על אודותי.

פני הגנן כמו נתעוותו. מקטרתו צנחה מפיו בגודל-תמהונו. חיש מהר שת את מקטרתו על מכונה. מצץ ממנה בחזקה והפיח תימרת-עשן כבדה אל פני ההלך, כאומר לפזר בו את מליו חסרות-השחר. החריש מעט. קמט עז נחרש במצחו, חלוץ ליתר הקמטים, שהופיעו זה אחרי זה, אותות ליגיע-רוחו הרב בטרם יפתח פיו לדבר. בתום עמלו שח:

– היטב אדע את ערכי המך. אך שפת חכם אוקיר מפז. אף פתגם זה זכור לי משחר ילדותי: מכל מלמדי השכלתי. אפס הבן לא אוכל לשכל מליו. הגן הוא מלמדי להועיל וזאת התורה אשר למדתי מפיו: כל ילדי האדמה יאהבו שבת יחד, שתות יחד ליח אדמה מלמטה וטל השמים ממרום. פרח על פרח יתרפק. יש אשר גם נטע זר ישתרג על גזע לא לו בדבק טוב, להיות עמו לנפש אחת. העץ ישלח את ענפיו אל על, יען כי עז חשקו לחבק בזרועותיו עולם. כל אשר ייבדל לנפשו, אך נבול יבוֹל. נבראה יחידה קום לא תקום. אף כי האדם, אשר בלעדי האהבה מות ימות. או כי יהיה למת בעצם חייו. כמהו כגבר אין איל. אוהב אדם אהבה, אוהב אהוב היות. כדבר הכתוב: איש נלבב ילבב וכמים הפנים לב איש אל רעהו. אשר יינזר מאיש יהיה כעץ יבש וכפרח קמל…

– אדוני ממטיר עלי כתובים כגשם נדבות – שח ההלך בלצון מעט – הכי כוח אבנים כוחי לישא עלי את נטל הכתובים הרב הזה? גודל והוד לפתגמי החכמה הכתובים בספרים, אך לא על הכתובים לבדם יחיה האדם. כל איש על פי תכונתו יתנהל ועל פי כוחו יסלול את נתיבו לטוב לו. רבים יראו חיים טובים בראשי-חוצות, במושבי-רעים, בקרב חבר ידידים, בהמולת שווקים. ולעומתם יש אשר החיים ינעמו להם רב יתר בשבתם או בהתהלכם לבדד, יאהבו להרבות שיח ושיג עם נפשם. בחברת זולתם תכבד עליהם מלאכת החיים. אני אדוני מוצא בבדידות סם חיים.

הגנן ניסוג מעט קט מאיש-שיחו ואת מבטו הבוחן הישיר בתוקף-משנה נכחו, שאף בחזקה ממקטרתו אחת ושתיים ושח בלשון נמהרה, כמבקש להסתיר מבוכתו:

– נסתמה ממני דרך החכמה ואולי לא לי לישא דיע. אפס לא אעלים מאדוני, כי דבריו לא מצאו מסילות ללבבי. אני אחת אדע: אדם לנפשו במה נחשב הוא? כאשר אחזה לי אני, חוקה אחת לבני אדם, לבהמה ולחיה ולצומח, כדבר הכתוב מוֹתר לאדם מן הבהמה אין וכתוב כי האדם עץ השדה. צמדים יהלכו כל חי למינו. כל קן לבן-כנף הוא מעשה ידי השניים. שניים שניים הביא נח אל התיבה. עץ אל רעהו נוע ינוע ברוח; ענן על ענן וגל על גל ירכב. עתים אל הצללים אתבונן ואף הם ישחקו זה אל זה, כמו יתנו אהבים. צפרים תעופנה בלהקות ובני-צאן ילכו בעדרים. הסוס ייטיב צעד בהיות לו ריע עזר כנגדו למשוך בעגלה. ילדים בכל עת יתקהלו יחדיו. ילד לבד כמוהו כיתום. הכי יפקידו רועה על גדי אחד או על כבשה בודדה? הכי קול הארז האחד בהיות הסופה ישוה לרעש יער הארזים? ברבות העם תגדל התשואה. יצור לנפשו כמוהו כשה תועה, כגדי נדח, יחמלוהו כל רואיו, ראש ינידו עליו.

עוד מלתו על לשונו וההלך שיסע את דבריו, כמו קצרה רוחו לשמוע דברים אשר אין בהם נכוחה. אפס בפתחו את פיו לדבר נחה על פניו רוח נועם ומרגעה ושיחו קלח אט אט ובנחת:

– לא אכחד ממך, כי בטוב טעם ודעת תדבר אלי וכל דבריך צדקו יחדיו. אפס כל אומר לבדו איננו כמסמר נטוע. אכן, נכון הדבר כי כאדם כבהמה וכחיה וכי האדם כעץ השדה, יען כי חוק אחד יבריח את כל הברואים, אשר רוח חיים באפם ואשר אך צומחים או דוממים המה. אפס בזאת יתנכר האדם, נזר הבריאה, מכל יצור למינהו, ואף כי מכל אשר אין רוח-חיים באפו, כי הוא, הבחיר, הנהו גם בוחר מעגלות-חייו ויתרון הכשר לו לשנותם כחפצו. כל חי אחד לא יהיה הקהל. לכן אך גלמוד הנהו. אך אחד אדם כמוהו כקהל, כי הוא חולש על חבור-הגיונות ועל מקהל-רגשות. רבות מחשבות בלב איש אשר תיארחנה עמו לחברה תמיד.

הגנן שילם להלך כגמולו על אשר לא נתן לו להביע את דבריו עד תומם ואף הוא הבקיע למליו דרך, בעוד ההלך מושך את תלמו. משפטיו אצו כעת אף מתימרות העשן, אשר התאבכו ללא הפוגה מסלסלות-מקטרתו.

– הכי יתרון הכשר לאדם בשפעת הגיגיו, אשר יהרה בחובו לאין קצה? הלא אך חסרון הוא לו, בלכתו שחוח בקרב קהל קרובים או זרים תחת משא רעיוניו. רבים יראוהו וכן יתמהו אף יאמרו: הנה הוא הלזה תפוש השרעפים. או כי ישאלו: מי הוא הלזה המתהלך בינינו כאיש רזים, זומם או קושר? נמשל הנהו לחסר-בושה אשר בשער בת רבים יערוך את שולחנו, ישתה את יינו, ינקה את גרמי-גיוו או יעשה כל יתר מחסוריו אשר כבודם בבית פנימה ובחוץ אך יחוללו. ככה לא תהיה תפארת לאדם, כל צפונות-רעיונותיו יתנו את אותותיהם בפניו בחוצות ובשוקים, ולזאת יהיה לשיחת-רבים. לא הוגה דעות הנני, ואולי אך טוב כי לא אדבר במרום משכלי. אך לעתים גם אני, אם לא אשגה, מוצא במחשבתי דבר שכל טוב. ויש אשר אדמה, כי גם היות חכם בחוץ לא טוב. טוב להיות חכם בבית, חכם בסתר, חכם לעת מצוא. אפס חכם תמיד, חכם בחוץ, חכם ברוב-עם, חכם בנתיבות הגן, הוא לא למותר, בלתי אם למחסור. אשר יתהלך בקהל-עם צולל ברוב מחשבותיו, כאשר אחזה לי אני, הוא אך איש רהב וראוה, אדיר חפצו להתכבד על פני כל רואיו, להתגאות ולהתנשא על הכל.

– חלילה לאדוני מלתת בי דופי, אשר חף הנני ממנו – קרא ההלך בתדהמה, אשר ניכרה בחוורון פניו – שאת לא אוכל היות מטרה לעינים. עין אדם אך תשית בי חלחלה ומבטי הרבים יהיו לי לצנינים, כאשר יש מלים אשר תנחתנה כמדקרות ללבי. אהבתי כי לא ינוח עלי מבט וחפצי לעשות את דרכי עלי אדמות באין רואה אותי, אהיה כצל עובר וכענן הפורח.

הגנן החריש רגעים מעטים והסיר את מבטו הבוחן מעל פני איש-שיחו, כמו היטב חרה לו על ההלך עקב דברו על מבטי בני-אדם בשאט-נפש. לאחרי זאת ספק כפיו וקרא בקול ענות בטחון:

– כאשר אחזה לי אני, יש עומק הגיון, אשר צפונה בו גם איולת מעט, ותחת זאת העני מדעת, ישפוט עתים נכוחה. אשר קנה דעת הרבה ופיו יהגה חכמה, רוחו תציקהו רב יתר לבחור לו איש כלבבו למלט באזניו משא רעיוניו והגיגיו, להמתיק עמו סוד-שיח או סוד-אלם. לא לי להורות לאדוני ארחות חיים ולהשכילו בינה. קטנו עבה ממתני בדעת והשכל. אך עצתי נאמנה לו: חלילה לו להיבדל לנפשו.

– פליאה ממני, כי תקראני אדוני. הלא אתה לי מורה להועיל. בחפץ לב אהיה לתלמידך לשמוע ממך עצה ותושיה – שח ההלך בשפת ענוה, שנצפנה בה מהתלה מעטה.

– האיש כחפצו יתכבד – השיב הגנן נמהרות – אם לא אשגה, אף זהו מאמר החכם. אפס מקורו בספר נעלם מזכרוני. מאז שחר-נעורי לא שמתי מעייני בספר, באין עתותי בידי. נאמר אם תעזבנה יום תעזבך יומיים. ובכן, לא אדוני, בלתי אם אתה, כדבר איש אל אלהים.

– ואולי יואיל אדוני להתודע אלי בשמו? – שאל ההלך בשפה רפה.

פני הגנן החוירו והאדימו חליפות. שח בבושת-פנים ובגמגום-לשון:

– לא אוכל ואתודע אליך בשמי. שמי לי לבדי. המעט הוא אשר פני האדם, גרמי-גיוו, פלגות-אבריו, עיניו, שתי עיניו, בארות הנשמה, נגלים ומוקעים לכל באשר ילך ואשר יעמוד ואשר ישב, אין מפלט לו מפני כל עין חודרת, מבט חוקר ומרגל. זאת לא זאת, נשמת אנוש היא מרמס לכל הטוב כי למצער שם האיש יהיה לבעליו לבדו, או כי למתי-מספר, אשר המה ידידיו הנאמנים, אם נפלו לו למנה… לא, לא. הקשית לשאול, אדוני… ואף אני לא אקרא לך אדוני בלתי אם ההלך… הכי לא יחר אפך בי על אשר אקראך ההלך.

– ואני לך הגנן.

– בחפץ לב אשמע תארי זה מפיך. יקרה גם נכבדה בעיני מלאכת הגנן. אהבתי עצים, פרחים, ערבות הדשא, כל ילדי האדמה…

– אם ככה, אקראך מעתה והלאה הגנן, ואתה תקראני ההלך.

– כן, ההלך, שא נא לי, כי לא אגלה לך את שמי. שמי הוא חמדה יקרה רק לי.

– דבר שכל טוב השמעתיך, ההלך – קרא הגנן ברגשת-נפש ושאף עמוקות וממושכות ממקטרתו כאיש, אשר בבקשו להשכיל אל רעיון כבד-הגות, יתייגע עקב זאת גם בהפחת עשן רב מדי – דבר חכמה להפליא. טוב שם כיין הטוב. אפס היין ישמח לב בעליו בסתר נווהו ובחברת רעיו הנאמנים, ולא טוב כי ריחו יתהלך על פני חוץ. כעת נשובה לראש שיחנו. כאשר אחזה לי אני, אך בחכמה תעשה, כי תקנה לך ריע כלבבך, איש כרוחך, אשר יצא ואשר יבוא עמך בכל אשר תלך. אתה תהיה לו פה והוא יהיה לך אוזן. וכאשר רוח האלם תנוח עליך, הוא ידבר ואתה באזניך מליו תבחן. האדם גם בהחרישו אך טוב, כי תהיה לו אוזן שומעת. והלא זה משפט המתהלך לבדד, כי עננת-יגון תשכון על פניו וכל חזותו כקשה-יום ומר-נפש. איש מוכה-גורל.

– הכי מראה-פני כראי מלוטש לרוח העצב המקננת בקרבי ולהגיון התעתועים, אשר יפקדני לרגעים? – שאל ההלך והמית-חרדות בקעה לראשונה מקולו, כאיש אשר לפתע נבעה לעיני זר דבר-סוד אשר הוצק בו – הכי נשקף הנני מר-נפש, אשר הגורל הרע לו? – בעצם דברו פגו החרדות מקולו ושיחו לבש תום בטחון – אך אני לא כן עמדי. שפר חלקי בחיים. לא אדע מחסור ובצרה אינני. לכן גם העצבות היא ממני והלאה.

הגנן הוציא את מקטרתו מפיו, ובדברו הפעם התנהלה לשונו בכבדות. את מליו דלה מנבכי-רוחו.

– ההלך, לא אוכל להכחיד ממך, כי נפלאו ממני דבריך על המחסור והעצב. הכי רק על המחסור והצרה יתעצב האדם אל לבו? איש בער אני… לא לשון-למודים בפי להביע כמו… אך כאשר אחזה לי אני… לא על אשר אין לו לבדו יתעצב האדם, כי אם גם על אשר יש לו רב מדי. כאשר יבוא עד דכא בעניו, ככה יש אשר עשרו יהיה לו למקור דאבון-נפש, כדבר הכתוב: יש עושר שמור לבעליו לרעתו. בשגם יש גם תוגה על לא-דבר או כי הנפש תתעטף בתוגת-געגועים על רוח העצב אשר חלפה ממנה. ומי יעמוד לימין האדם מפני הרוח הרעה אשר תבוא כחתף אל קרבו ותזעזע את מוסדי רוחו, באין לו ריע וידיד נפש? כאשר אחזה לי אני, אך טוב כי ידידים שניים יהיו לאיש, אשר יעמדו לו בעת צרה, אחד לימינו ואחד לשמאלו. הלא נאמנו דברי הכתוב: טובים השניים מן האחד. או אז איש לרעהו יאמר חזק. כאשר אחזה לי אני, שניים יחד לא לבד פי שניים בכוחם, כי גם כל אחד לנפשו כמוהו כשניים. רבים חכמים ממני לאין ערוך ואף חכמים ממך, ההלך, אם לא אשגה, כבר נתנו את לבם לענות בענין זה. האדם אויביו רבים ועצומים והוא לפגע נכון תמיד. לעתים סוס משתולל יבעט בו או כדור תועה ימצאהו יפלחהו; רעם ממרום יפצפצהו או כלב משוגע ינשכהו. כל חיה טורפת תארוב לו. אף מבן-אדם בצלמו, אשר חשך אור-בינתו, צפויה לו רעה. המשוגעים, הם עדת מרעים, רשעים כהלכתם, שואפי-נקם. עזה תשוקתם לשפוך את חמתם על אלה, אשר לא אבדה בינתם ולא סר מעליהם צלם האדם – שח הגנן בשפל-קול ואת מליו הלחיש, הביא עד תנוך אזנו, כמו יגלה לו סוד כמוס – אשרי איש שומר נפשו מהם. ואשר היו לפנים החיות הטורפות, האורבות בדרכים, יהיו רכבי הברזל הרצים אורח בימינו להפיל חללים. בשגם גם חית השגעון יושבת בלב כל איש האורבת לו, כמאמר החכם, שמעתיו פעם מפי איש מלומד מאד: אין אוייב לאיש מנפשו. הוא אשר אמרתי: כל איש לבד נפשו תמיד בכפו. לכן איש לבד אך טוב כי ישית רגליו בסד. אף זה דברי תמיד: האדם הוא יצור המהלך על שתיים והמתהלך בשניים. לא לבד ימינו תושיע לו, כי גם אשר ילך לימינו. הלא תסלח לי, ההלך… קטונתי מלהלביש את רעיוני בניבים נאוים. היטב ידאב לבי על עניי בחכמה. אילו יד לי בחכמת הלשון… אהבתי את המליצה היפה. אזניך חטובות להפליא. נדמו לצדפות – שח הגנן במפתיע, כמו משפטו האחרון חובר בחוט נסתר עם הדברים, אשר עליהם סובבה שיחתם לפני כן. געה בצחוק ממושך ומשולח ושת בתנודת-יד מהירה את מקטרתו בזוית-פיו.

– שמעני, הגנן – קרא ההלך ברוגז מעט – המעט לך לקלוע בי פתגמי חכמה, מהם כתובים בספרים ומהם ילדי-רוחך, כי עוד תשית לך סתר-פנים כקטון-אדם לא-לומד. אני הבן לא אוכל: איככה מורה-דעה ויועץ-פלא יענוד לראשו גם את כתר העניו ולאפו נזם קטונתי.

– ואני הבן לא אוכל – השיב הגנן מענה רך, בהתעטפו בסלסלת עשן כבדה – פשר כעסך. אכן, נואלתי עשה, בדברי אליך על אודותיך. מי אני ומה אני ללמד בינה חכם מחוכם כמוך ולהיות לך ליועץ? נער הייתי וגם זקנתי כמעט ולא ראיתי איש שומע בעצת זולתו. ואני באתי ללא נדרשתי ללמדך אורח חיים. אפס רוח היא באנוש לדרוש טובת-זולתו. כל איש גומל חסד הנהו מהיולדו. לא אכחד ממך את אשר עם לבי. נפלא בעיני רוגזך זה. דבר הכתוב: כעס בחיק כסילים ינוח. ההלך, כל מום רע בי, אך גבה-לב אינני. בהגיגי קטונתי. עם פי לבי. לבי, לבי, לך, ההלך. נפשי חמדה להגיש רפאות לחולי-בדידותך. אני זה דברי תמיד: כל בודד חולה-נפש. המתנזר מן האדם, כמוהו כמתנזר מכל מאכל, מן המים, מן האש, מן האויר. את עיני שמתי עליך מאז ראיתיך היום לראשונה, בבואך אל הגן, סובב הולך במשעולים הנחבאים בין העצים ואת רגליך תוקיר מדרך המלך. רק אין זאת, אמרתי בלבי, כי לא תאהב חברת אדם. וזה האות, כי תאהבנו עד בלי די.

– פליאה נשגבה ממני דברך, כי לא אוהב אדם, יען כי אהבהו עד בלי די – שאל ההלך לתומו.

הגנן געה בצחוק מעגלות, אשר נערמו זה על זה כבית-מידות ויהי לצחוק-תלפיות.

– דעת לנבון נקל, כי דברי צדקו עד למאד. הלא זה מאמר החכם: אדם לאדם זאב. ולא כן אדם לנפשו, אשר הנהו אדם. לכן לא תאהב חברת-אדם, כי זאבים המה לך. אך תחת זאת תחמוד חברת-נפשך.

הגנן שינה ושילש את צחוקו המיתמר אל על, אשר נתן שובע-נחת בפניו והצמיח זיק חדות-נצחון במבטו. שוב שח בלשון נמהרה, כמו חשק עז עברו להוציא את כל רוחו:

– אף ערל-שפתים אשר כמוני יש אשר אחכם לבטא כיאות את הגיוני. אני זאת אגיד לך, ההלך, אתה מן האדם תברח ובו הנך דבוק. את נפשך תאהב והיא לך זולת. זאת חקרתי בשכלי הדל ומצאתי, כי אף האחד כמוהו כשניים. האיש ושכלו, הוא והלך-רוחו, הוא ומורשי-לבו, שניים המה. מה אני שח? רב יתר מזאת. כפליים שניים. אף כפל כפליים. עשרת מונים כפליים. כפליים לאין-קצה. דעת לנבון נקל, כי רק בהיות האדם בחברת זולתו יש אשר הנהו אחד שלם. בחברת הזולת ישכח נפשו וירחק מן הפלגות אשר בה, אל עצמו ובשרו לא ישעה. אפס בהתהלכו לבדו ישית את כל מעיניו בחקרי-רוחו, יזכור כל סטיה ומדוחה בו, יעביר את תער הבקורת על כל מקריו ומעשיו, יזרע ריב ומדנים בקרב נפשו, לא נשמה חיה ויחידה בו בלתי אם חבור נפשות הנהו, ואדונים רבים לרוחו. זאת לא זאת, אשר יבוא כל היום בשיח ושיג עם קהל-אדם, בשובו לערב אל נוהו, ישכב אף ירדם ושב ורפא לו מעמל-יומו וממצוקות-רוחו. ולא כן נזיר-אדם. אף בלילות לא ישכב לבו; מריב וממדון לא ישבות אף בחלומותיו; אל העקרבים ישב תמיד בקרב נפשו. לכן זה דברי: אך דבש וחלב תחת לשון הכתוב מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד.

ההלך הקשיב בארשת אי-רצון מהולה השתאות לשיח הנמלץ בפי הגנן, אשר בערמה מעט ישית לו סתר-פנים כאיש בער ללא לשון-לימודים לשחרו מוסר וללמדו ארחות-חיים ללא-נדרש. לראשונה שת עצות בנפשו לקפד פתיל השיחה, אשר כבר היתה עליו למשא. אפס היטב חרה לו הפעם, בשמעו מפי הגנן, כי הוא בעיניו נזיר-אדם. לכן שח לו ובשפה רפה כגומל עמו חסד בדברו אליו:

– לנזיר-אדם תשימני, ואני לא כן עמדי. כלכל לא אוכל דרכי הנזירים. בוז אבוז להם על מאסם במעדני-תבל. אשר יינזר מחמודות הבשר, אחריתו כי יגעל אף בחמודות הרוח.

שחקה מעטה היתה נסוכה על פני ההלך בדברו, אך קולו השמיע המיית רוגז.

– סלח לי, ההלך – קרא הגנן ועוית-חרדה נחקקה בפניו, כמתיירא פן נכשל בלשונו – אל נכון לא השכלתי דבר אליך… יש אשר אהיה לרגע קטן כאיש חסר-דעה. אף נבזה אני לעתים. הגיון קלוקל בי. בפי אדבר אחת ובמו אזני אשמע אחרת. שתי אזנים שמאליות לי. כן, כן, ההלך. על מה סובבה שיחתנו עד כה? – שאל ומצץ בחזקה ממקטרתו, ויען כי צלל למועד לא-קטן במחשבותיו היה מראהו, כמו ישית בו את מעיניו להפיק מתוך ענני העשן דבר נשכח ממנו – כן, כן, ההלך… ערל-שפתיים הנני. על ציר זה סובבו לאחרונה מלי. נמשלתי לדייג דל-מעש, אשר את חכתו ישית במימי הנחל ואל המקרה יישען להביא אליו דג או כל רמש נקלה. שכל מעט יש לי, אך לא אשכיל אל שכלי להטותו אל המסילה הנכונה… יש אשר ישט מדרך המלך הנה או הנה… יחמוד לו משובה מעט, מהתלה קטנה… לא אדע להביע זאת כיאות… אשר לדבריך על אדות הנזיר, מאד ישרו בעיני. אך טוב לחקקם בקרב עשרת הכתובים, אשר להם יאה להיות נר לנתיבת האדם. כאשר אחזה לי אני, כל נזיר הנהו רם-עינים וגבה-לב. תסלח לי, ההלך, בהגידי לך בשנית דברים בוטים כמדקרות. לשוני נלעגה ומלי לא תואר ולא הדר להן. אף הנבדל לנפשו ברחובות העיר ובנתיבות הגן כמוהו כנזיר, אשר יתגאה על כל זולתו. בשגם הרבים אחריו יביטו וישאלו: מי הוא הלזה?… אולי הוא… – הגנן שלף חיש מהר את המקטרת מפיו והגיש את שפתיו אל אזני ההלך כמפקיד בידו סוד כמוס – הוא… איש-חרש, לאמר, מרגל… בלש… מטעם מלכות זרה… – ושוב הקריב את שפתיו אל אזני ההלך ופניו הפיקו חרדת-פתאום – שמעתי אומרים, כי למרגלים אזנים ארוכות כמו אלה אשר לך.

שחקת נחת רחפה על פני הגנן ובעיניו רצדו שביבים עליזים, שובבים כמעט, יורקי-לעג. אפס ההלך לא הזעים אליו פניו, כי אם זרע בהם אור רך וחונן כמו ייטיב להבין לרוח בן-שיחו, לבל ייראה בעיני הגנן אשר הנהו בתהפוכות-דבריו אם תם ואם נוֹכל, וגם חכם, איש כערכו.

– הגנן, נכבדות תדבר בי וגם נקלות לא מעטות. אך על דברתי רבות מן הסגולות הטובות רחקו ממני, ותחת זאת גם גבהות הלב, אשר תרשיעני בה, אינני בי, כאשר אין חלקי עם המרגלים. ואשר בחנתני ומצאת בי רוח עוצב, אודה ולא איבוש, כי מום זה דבק בי באמנה. אין נחת בלבי. שפלה רוחי בקרבי. אולי בגלל זאת לא קניתי לי ידיד או ריע מעודי.

הגנן געה בצחוק חן-חן לנפשו ויאמר:

– בדבר הכתוב אף אויל מחריש חכם יחשב. אך יש אשר גם האויל ישכיל להפיק מפיו דבר שכל טוב. מבשרי אחזה זאת הפעם. אדע את איולתי ועל אף זאת חכמתי למדי לדבר אליך בערמה מעט. לנסותך בדברים באתי, למען אדע מי אתה, הזר, ואם באמנה איש-סגולה הנך, כפי שנגלית אלי למראה-עינים. אכן, עין רואה וחוש בוחן לי – דיבר הגנן בקול נעלס וצחוק החונף לנפשו גבר – בצדיה טפלתי עליך את החשד, כי גבה-לב הנך. והיה אם גם אחרי זאת לא תעיר את חמתך עלי ומעל פניך לא תגרשני, או אז אדע כי רב-סליחות הנך ולב נדיב לך – הגנן, אשר מבטו הבוחן לא מש מעל פני ההלך נדם לרגע קט וצלל למחשבותיו, שת עצות בנפשו, והפטיר בקול לא בוטח – אנא, אדוני, סליחה, ההלך, אני זאת אבקשך… אחרי אשר הואלת להראות לי את גודל-לבך ולישא את טרחי ושיחי עד כה, כבדני נא גם לשבת עמי נגד כל באי הגן רגעים מספר על הספסל הזה בקרבת המזרקה, למען יראו רבים ממיודעי באי הגן, כי נשוא-פנים אשר כמוך לא ימאס חברתי, אף ישתעשע עמי בנועם-שיח, תחת אשר עד כה נצבת על ידי באפס-חשק ומאזין לשיחי רק כגומל-חסד… אך כבוד תעשה לי… הכי הקשיתי לבקש? או אולי פגע רע הנני בעיניך וחפצך להימלט ממני? – בהביעו את משפטו האחרון גזו שביבי המשובה מעיניו ותחתן צמח דוק עצבת כבדה, מוכה. צחוקו המשולח נבלם ונזרע צלצלי-תחינה ודעת-אשמה. – הכי לא נהייתי עליך לטורח? או כי לבזוי-אדם תחשבני?

– חלילה… חלילה לי מלהבזות אדם – קרא ההלך בהמית-חמלה – איככה תוכל ותטפול עלי אשמה כזאת? אגיד לך, הגנן: הנבדל לנפשו אל אדם בוז לא ישא. אשר נהוּ אחרי הקהל על ראשים יפסעו למען שלומם וטובתם ויאהבו לחלוש על גורלות רבים, יש אשר האחד יקטן בעיניהם, כמו הנהו אך מר מדלי, אף בוז יבוזו לו, כי לעומת המוני הסרים למשמעתם במה נחשב הוא. ולא כן הבודדים לרצונם ואם לא לרצונם, אשר לא יתערבו עם שונים, כי המה בסתר-רוחם ישאפו קרבת-זולתם, בכליון-נפש יחפשו בכל עת איש כרוחם… בנפש חפצה אשב עמך. אף עיפתי למדי. הרביתי היום לכת בחוצות העיר.

– שמחתי באמרך לי, כי חמדת שבת – שח הגנן, בהדריכו את קולו לדבר לאט, כמו ישקול כל מלה בפלס – בין כה וכה אתכבד בחברת איש-סגולה לעיני הקהל הרב. נופש לך וכבוד לי. המועיל לך והמפואר לי. כדבר הכתוב: הטוב והמועיל בבואם צמודים יחד ירוו את הלב רוב נחת. לא אזכור מקור הכתוב ולא אותו כלשונו. ספרי החכמה רחבי-ידים ואמרי-שפר בהם אין מספר, לא יכיל קטון-מוח כמוני אף את מקצתם. יש אשר בלילה יצוף בלבי דבר-חכמה ממקור נעלם, לאורך שעה אתהפך על משכבי ולשוא אלחץ על כפתורי-זכרוני למצאהו. לילות-נדודים רבים מנו לי פתגמי החכמה, אשר לא אדעם כמו.

– נעשה את דרכנו אל הספסל – אמר ההלך במאור-פנים. הגנן, אשר העיף על בן-שיחו מבט נושא תודה, שלב את ידו בזרועו.

– אהבתי שבת על הספסל הזה מול המזרקה – פתח הגנן ואמר בשבתם יחד – עם איש כלבבי. כמים לשתיל, שיחה ללב. ונועם-יתר לה בקרבת המים, אם מי נחל ואם מי מזרקה, ליד מעין או על שפת הים. או אז גם הלבבות יהיו כמעינות להנביע רעיונות ורגשות – ובשיתו באיש שיחו מבט חסר-רסן, בוחן ובודק, הפנה לפתע אליו את ערפו לרגע לא קטן והפיק מפיו מלים נמהרות ודחופות, כמו שח אל נפשו:

– הכי אדע למה אחשק ככה לבוא עד תכונתך, ההלך, לדעת מי אתה ומה מקריך? אתה הנך אתה, לאמר, איש כמוני. אל נכון לא מאנשי השם ולא מגדולי הדור… לא רם-מעלה ולא איש-סגולה. אף לא עם העשירים הגדולים חלקך. הנך אל נכון אחד מבני דלת העם. הכרת פניך תען בך, כי נחת הרבה לא שבעת בחייך. כאשר אחזה לי אני, באת בצרות רבות ואך טוב כי יהיה לך ריע וידיד, כדבר הכתוב אח לצרה ייולד – ובהצמידו את פיו אל תנוך-אזנו לחש אל תוכה – חלילה לי לחרוש עליך רעה. וזה האות: את אזנך לא נשכתי. ידיד נאמן אני לך – הפטיר בצחוק פורק-עול.

– הכי אוזן לא-ידיד תישך? – שאל ההלך במהתלה גלויה ובהתשתאות נסתרה.

– לצון חמדתי לי. אהבתי לצון מעט – ענה הגנן בשפל-קול אשר לא עלה בד בבד עם צחוקו הפרוע – יקרת לי מאד, נכבדת בעיני, אם כי לא אדע מי אתה ומה מחוז-חפצך. לבי אך טוב עליך… יען כי תדבר אלי כמו לאיש כערכך. אני בזאת לא הסכנתי. רבים אנשים רעים בוז יבוזו לאשר קרהו פעם מקרה לא-טהור ושכלו מעד, גלש, פרץ מחוץ… מחוץ… המה יביטו ויתמהו, יורו עליו באצבע, במנוד ראש ידברו אליו, בעיניהם יחמלוהו. אני לא מבשרי חזיתי זאת. ריע היה, ריע טוב… ידיד נאמן. אותו קרה המקרה הלא טהור… כאח הייתי לו בצרתו. אתה, ההלך, מיודעי, ידידי… שא נא לי את עזותי לקרוא לך בשם זה… הכי שלום לך? שכלך טוב?

– שאלתך אך תהיה לי למקור-פליאה, הגנן – שת בפניו ארשת המקשיב למהתלה רבה והיטב נתייגע למחות מעליהם כל אות חרדה או תדהמה.

– כדברתי לך, אני בלצון אדבר… ואולי לא בלצון – השיב הגנן במבע-פנים תמים, לא הפכפכות בלשונו – אני לשלומך אחרד – אותות חלחלה נראו בפניו – מוזר הנך בהליכותיך, מתהלך בדד ומשמים, עצוב עד למאד. הכי לא חולי סתר בך? חולי השממון… לא כי חולי אחר… לא אוכל הגידו כמו… לא פחדים בך?? הכי לא תחוש לעתים כי האדמה רועדת… השמים נופלים, העצים נעקרים וצועדים בסך… אף פני האנשים כמו עצים לאמר, כלצים… יש אשר האנשים יעשו לך ככה… – שלח את לשונו מפיו באורך מארך – ככה. וכאשר אחד מהם והוא לך עמית או מודע מחבקך, ככה, ככה – הוא הצמיד גיוו אל ההלך וחבקו בזרועו – תאחזך אימה פן יפער פיו לנשוך? אתה לא תפחד? ואני אפחד… שכל לי כגודל הזבוב. אך נסיוני ארוך כאורך האזנים. אני מפחד. כל איש, אף הנדיב, הוא אך איש-ריב.

– לא אירא ולא אפחד מפני איש. שלום אדבר לכל – שח ההלך. קולו, מליו, מבע-פניו הרגוע, היו בידו כלי-שרת לפלס את השיח בנתיב השכל הטוב ויהי מה.

– שלום, שלום ואין שלום – קרא הגנן ברגשה וצלצלי-זעם עלו מקולו – איככה לא אפחד וכל איש חורש רע לזולתו, כדבר הכתוב כל אדם כוזב. לא ירוחם המודה ועוזב – אף זה נמצא כתוב. זאת אני אגיד לך ההלך: כמוני כמוך וכמוך כמוני. חולי אחד מקנן בקרבנו… חולי אחד… לא אוכל אכנהו כמו. הגד לי – השפיל את קולו עד ללחש והעיף מבטים נפחדים מסביבו להתבונן, אם אין מאזין בקרבתו… – אדמה כי אין איש בקרבתנו מאזין לנו. נכון? – הוסיף לדבר בלחש מלוחש – הכי אין יש אשר בעצם היום… אור בהיר… האנשים מסביב הומים, שוקקים, כתרנגולים בלול, עם עצום ורב… ואתה לפתע תראה ערפל כבד… לאמר אופל ומתוך האופל מגיח ובא… הוא… הוא… לא אדע אכנהו כמו… הגד אתה… הגד… שים את המלה בפי… אל נא… אל נא תביע את המלה… אפחד.

– לא אפחד ואגיד – שח ההלך ברוגז עצור – אל נכון תטפול עלי חשד כי אני… אני…

– משוגע – קרא הגנן בקול עז ונחרץ ובצחוק שבע-רצון – כן, משוגע… מפי הוצאת את המלה… השכלתי להתל בך. ליצן אני, חי נפשי, להפליא. כל שיחי עמך עד כה היה חבור-מהתלות. ואתה, מיודעי, סלח לי גם סלח. אנא, סלח… סלח. – ככלב אשר עורר עליו חמת בעליו במעשה, אשר יצא ממנו כשגגה, והוא מקפץ ומדלג לפניו, מכרכר ובניעים לרוב מתרפס ומתרפק עליו גם בספגו מהלומות, כן נפתח פי הגנן להמטיר מחמאות ורוב מהללים – חמדתי עמך לצון, יען כי איש-סגולה נראית לי במעוף-מבט ראשון, איש רם המעלה, רחב-דעה וחכם-לב, איש אשר רוח אלהים בו… אותך מצאתי נכון לפני לגלות מעט מזעיר מרעיוני… אני אליך על השממון הרביתי שיח, כי שממון אראה בכל. אין איש אשר איננו בודד, כשוֹע כדל, כחכם ככסיל, כאֵם רבת הבנים וכילד היתום. ועקב השממון הזה יש אשר האדמה תרעד מתחת לרגלי. ולא כן בהיות ריע לאיש, כי לא עוד ידרוך על האדמה. איש על רגל רעהו ידרוך.

– איש על רגל רעהו ידרוך? – שאל ההלך בהתשאות הקול ואף ארשת פניו היתה נדהמה.

– מה לך משתאה? – שח הגנן בנחת – איש ברגליו על האדמה לא ידרוך. ברגלים לא נלך. צועד הראש ולא הרגל. הראש הוא ראש לכל. לעתים כשהראש סחרחר גם הרגל מוט תמוט. כן, תמוט. הכי אין לעתים נופל פחד פתאום גם עליך, פן שכלך יגלוש, יפרוץ מחוץ… מחוץ… ותהיה המום למראה עיניך?

פני הגנן החוירו וארשת-בלהות נשקפה ממבטיו. מקטרתו צנחה מפיו לאדמה. הרימה ומצץ ממנה בחזקה. זיקי-ביעותים מהולים צחקוקים רצדו בעיניו. צחוק מבלי משים התמלט גם מפיו והוא שח:

– ההלך, צחוק בפי ובכי בלבי. אני לא, לא. אני כן, כן, מעט או הרבה, לאמר, גולש מפעם לפעם… פורץ מחוץ… מחוץ… ואולי אך שגגה בי… שגגת הדמיון. לעתים אפחד פן לא יש… לא יש דבר… לא שמים, לא אדמה. לא בתים, לא אנשים ולא אני. פן העולם טרם נברא – ובהחרישו רגע הוסיף בשחקה נלבבה – כדבר הכתוב, כי השתות יהרסון… כן, השתות – בהעיפו מבטיו מסביב, כשוקד להישמר מכל אוזן זרה, הלחיש אל תוך אוזן ההלך – הכי לא יעברך לעתים הרעיון, כי הכל גם אתה ואני מתהלכים חשופי שת בבית ובחוץ, ברחובות העיר ובגן, בכל מקום… כל האדונים הנכבדים האלה, הצועדים נטויי-ראש ועוטי-גאון הם חשופי-שת… לא נשואי פנים, בלתי אם חשופי-שת – געה בצחוק משולח רם-קול ובעצם צחקו נחקקו שוב הביעותים בפניו. קולו הזרוע שפרירים לאט – אתה תגיד לי… אתה… אתה… האם רק בי לבדי צומחים רעיונות מוזרים ומפחידים כאלה, וזולתי לא יבין אותם?… או כי יש עוד איש… עוד אנשים אשר… ואין אני נבדל לי כליל… כליל?

עיניו הלטושות מול ההלך הוחדו, דקרו, מצצו. ההלך הנבוך והנפחד לא מצא מענה. אף החלחלה שמה מחסום לפיו. הגנן הביט הנה והנה והפטיר בלחש:

– רואה אתה… אין זר מאזין לנו. הגד לי… התדמה כי אני חולה-רוח?

– לא – אמר ההלך בשפה רפה ולא כפיו לבו – אם לא אשגה במשפטי, דבריך נאמרים בשכל טוב.

הגנן הריץ בצחוקו נטפי-רוק על פני ההלך ואמר:

– צחוק, צחוק אתה עושה לי. בחמלתך עלי תדבר ככה. אמרת, כי אני מדבר בשכל טוב. לא נפלאת היא. הכי חסר-שכל הנני? שכל יש לי די והותר. אפס לא ימעטו המשוגעים, אשר שכל תועפות להם. כאשר אחזה לי אני, השגעון יקנן בקרב רבי השכל. כדבר הכתוב יוסיף דעת יוסיף חוסר-דעה. שיקרתי לך. לא נמצא כתוב כזה… אני לך אגלה… איש מחוכם אני… רב-מזימות… ערמה בי.. החוץ אשר לי נבדל מן הצפון בי… חכם אני להתחפש… שכלי גולש, פורץ… אני מדבר אליך בשכל טוב… בשכל טוב… ובחובי תהפוכה, תרבוכה. גנן אני, פקח על ילדי הגן. את מלאכתי אעשה באמונה. רמיה שנאתי. אני עודר, גוזם, משקה כל שתיל, עוקר עשב שוטה למינהו. ואני לי שוטה, חי נפשי, שוטה בסתר. את כולם במענה-לשוני אסובב בכחש ואך לא אותך, כי אתה, כאשר אחזה לי אני, הנך עמיתי… עמיתי בכל. עין בוחנת לי ורואה אני, כי גם שכלך גולש, פורץ. כמוני כמוך, מיודעי. שנינו לא נצעד על האדמה ברגל נכונה… לזאת גם רוחנו לא נכונה בנו. גם אתה כמוני מביט בהשתאות, בהתשאות אומר אני, על כל האנשים המתהלכים ברחובות ובגנים בלבושיהם. אני משתאה ומשתומם: למה אינם פושטים מעליהם את בגדיהם ולא ירוצו ערומים ויחפים, מנהמים כחיות, נובחים ככלבים, צוהלים כסוסים. ואתה לא תחפוץ לפעמים לעמוד בתוך הקהל הרב לנבוח ככלב, לשלוח לשון?

דרך את מבטו בפני ההלך וציפה למענהו.

– לא אחפוץ – אמר ההלך והפנה את עיניו מן הפנים המעוותים אשר נתעוותו לקראתו. תו השגעון נחרת בהם.

– ואני חפצי עז לגלוש, לפרוץ לעיני הכל. שכלי יצוה עלי לכלוא את חפצי פן יחשבוני למשוגע. אפס בלבי אהרה שגעונות לאין קצה. באין-רואה אשלח את לשוני ובאין-שומע אביע בפי דברים חסרי-שחר. משוש לבי לסובב את הכל בכחש ולשית לי סתר פנים, כמו בשכל אנהג… הגד לי, מיודעי, אשה לך – שאל הגנן לפתע ופיו נהיה למזרקת-צחוק, כמו דבר האשה הוא מקור לצחוק עד בלי די – הכרת פניך תען בך: לא. ואשר אשה אין לו, גם בנים לא יוליד… נכון? – מליו התנהלו בכבדות, מאפס בטחון בצדקת הגיונן.

הגנן נתן בבן-שיחו מבט חומל ממושך וקם בתנופת-גיו מהירה ללכת. חיש מהר ניחם ממחשבתו, שב למושבו ואמר:

– התדע למה קמתי ללכת מעמך? נפחדתי – שצף-צחוק עז פרץ מפיו – פן יתעורר בי החשק לנשוך באזנך.

הביע את המלים האחרונות ברוח שקטה. שחקה נעימה רחפה על שפתיו ובעיניו נוצצו זיקי-משובה. נמשל לאיש, אשר בקלעו חץ-לצון ברעהו יצפה בתיאבון-דעת לראות, אם ההוא ישכיל אל תכונת שיחו המחוכמה. אפס פני ההלך הנבוכים היו כספר החתום לפניו. לכן הוסיף להחכימו בפשר-מליו:

– אני כאשר תראני, מיודעי, לא כאחד האדם הנני. מהיר-תמורות אני ברוחי. לכן יש אשר ידמו, כי איש אין-בינות הנני. טלטלה בי… על נדנדה אשב. יש אשר יעברני פתאום לפתע החשק להכות לאיש על הלחי, ללכת מלחי אל לחי הלוך והכות – צחוקו בדברו גבר והלך וזיקי המשובה בעיניו התלקחו לאש זרה – היטב אדע, כי חשק זה הוא רוח רעה, אשר באה אל קרבי. כן, רוח רעה. אני את חשקי זה במרבית העתים אכלא… אכלא. את זממי לא אוציא לפעולות, פן ידמו, כי רוחי בי איננה נכונה, כי שכלי גולש, פורץ – צחוקו נדם ודוֹק אפור קר התפרש בעיניו – ומה ממני יהלוך אם יאמרו עלי כי אני… מה אני? אין איש אשר איננו מתנהג לעתים בשגעון. כל איש על פי דרכו גולש, פורץ. זה עושה מעשי-תעתועים לעיני כל הקהל, רץ ברחובות, וזה נחבא לו לעשות שגעונות… אספר לך דבר נחמד – צחוקו פרץ שוב במפגיע – אחד ממיודעי משפטו תמיד לעמוד מול הראי בביתו ולשלוח לשון לעולם ומלואו. ושני ממיודעי משוחח עם נעליו… כן, עם נעליו. הוא מדבר אליהן והן אליו. צחוק עשה לי האיש. אף אני אדוני רב החסד, יש אשר אוהב להשתולל מעט… להשתולל.

פני הגנן לבשו ארשת חסרת-דעה. עינו הימנית נעצמה להביע בעינו השמאלית רמזי-ערמה בקריצה נמהרה. לאחרי זאת נלוותה עצימת השמאלית לקריצת הימנית. אפס חיש מהר שינו פניו את טעמם ונזרעו אור ההשכל ודעת אף שחקת-מעדנוֹת עלתה בהם כפורחת. הוא שח בנחת-לשון:

– היתלתי בך ואתה נהתלת – קולו נהיה כמתגרה – אין איש אשר איננו פתי מעט להאמין בליצן המיתמם כדבר בהתגלות-לב. אני אותך איש נבון ורב-סגולה הולכתי שולל. על נפשי טפלתי דברים אשר לא כן להחכימך, כי איש נעים-שיחה, היודע לעשות מטעמים במליו הוא אך מקור-שעשועים. אות הוא, כי לא בחכמה ייבדל איש לנפשו. השניים, אשר ידברו איש אל רעהו במהתלה מעט, יש אשר ישכיחו מלבם כל צרה ויגון, ימלטו משא-לב. כדבר הכתוב: טובים השניים מן האחד. לפה אוזן תידרש. לזאת חמלתי עליך חמלה רבה, מיודעי, כאשר ראיתיך בראשונה, בשניה ובשלישית היום משוטט לבדך בנתיבות הגן, סר וזועף, כאבל, אשר זה עתה שב מבית מועד לכל חי בו הוריד לקברה נפש אהובה.

– נפלאו לי דבריך עד למאד – קרא ההלך בהתשאות – הלא בבואי בראשונה היום לגן שח לי אחד ממיודעי, אשר נקרה לפני, כי פני נעלסים כשל חתן, אשר זה עתה יצא מחופתו.

– כן – ענה הגנן ושוב הוציא מליו מפיו אט-אט, כשוקל כל אומר בפלס – החתן והאבל יקננו במראה פניך חליפות, או כי ישבו יחדיו צמודים. כמוני כמוך, מיודעי. מהיר-תמורות גם אתה ברוחך. הששון והעצבון, הבטחון והדכאון, חוברו בך יחדיו לטלטלך בטלטלה. כמוני כמוך בטלטלה… שנינו אנשי נדנדה… נדנדה… נאמר בכתוב עת לבכות ועת לשחוק, עת ספוֹד ועת רקוד… אולם אנשים אשר כמונו שוחקים ובוכים, רוקדים וסופדים, בו בהרף עין. מוצאנו מזרע קין. כן, כן, קין. תהפוכה בך ותהפוכה בי. נשקפת בעיני כאיש-חרש. כמרגל… הגד לי את האמת… לא מרגל? – קרא בחרדת ביעותים בפניו.

– אני מרגל? – שאל ההלך בשחוק מחפה על דאגה מסותרת – כזה אני נשקף לרואי? הכי תחשבני לאיש משחת? הכי תו פושע חקוּק בפני?

הגנן צחק במלוא הפה. החריש שעה מעטה, כמשתאה על דברי בן-שיחו, ובפתחו לדבר התנהלה לשונו בכבדות, כשומר את פיו מלהביע הגיון-לבו כתומו.

– אמרתי איש חרש… מרגל… לא איש משחת, בלתי אם משחת מעט… איש-רזים רב-תחבולות, אשר בלב ולב ידבר ואף זומם רע לעתים, לתפוש את האנשים בלבם… לא אדע להגיד כמו… לראשונה דמיתי, כי אך נשוא-פנים הנך, רם מעלה. אור זרוע בפניך, כדבר הכתוב חכמת אדם תאיר פניו. לזאת השתאיתי רבות למראיך: איש רם המעלה, שוע אשר כמוהו, איכה יבוא בין האנשים בגפו.? ואם יפול בעצם לכתו, נגיד משבץ הלב, או סוס יבעט בבטנו, כלי רכב יעבור על גיוו וישסעהו, כדור תועה יפגע בו ויפלח את לבו, אז מה? אז הלא ישכב לעיני כל הקהל הרב, ישכב פגר… את צלמו יבזו… לדראון יהיה. לזאת זה משפטי תמיד, נשוא-פנים אל יופיע ברחובות העיר לבדו, בלתי אם בלוית ריע או ידיד. והיה בנפלו משואת-פתאום יאספהו רעהו וישאהו למקום סתר ומשם יובילהו לקבורות… בנת, אדוני?

– כן – ענה ההלך בשחקה קלה – צדקת עד למאד, הגנן. אשרי האיש אשר ידיד נפש נכון תמיד לימינו לקברו בהפיחו נפשו. איש וקברנו למינו.

בפני הגנן השתפכה נהרת שובע-רצון, כאיש, אשר מבוקשו, אליו חתר בדרכים נפתלות, ניתן לו לפתע במישרים. עמד על רגליו בקפיצה נמהרה ובעיניו התלקחו שביבי זעם ומשטימה. שתי ידיו דרוכות לקראת בן שיחו להתנפל עליו. אף ההלך התרומם מעל מושבו בחפזון והתייצב קוממיות לעמוד על נפשו. אפס פרש מעטה-שחוק על פניו, לבל יהיה כמתגרה באיש המתעתע בו ובנפשו גם יחד.

– הנה כי כן – שח הגנן בחשק-דבור נמרץ ודחוף ובחפזון גובר והולך, כשוקד למנוע את בן-שיחו לענות את חלקו, בטרם יביע את דבריו עד תומם – הגענו עד שורש הדבר… עד השורש המשורש… לא אדע להגיד כמו. קלעתי את החץ אל הטבוּר שלך… אל הטבור – הוא הגיע את ידו אל הטבור ותקעה לתוכו – כאשר אחזה לי אני, מיודעי, כמוך כמת. אבל מת… אתה גם מת וגם חתן… הנך חי חי וגם במתים חלקך. עוד אחת מעט תהיה מת. לא ברגלים תלך… הכי רגלים לך? בולי-עץ. בראש הלוך תלך… בראש. בנת? ואני כאשר אראך היטב אפחד, פן הנך מתנכל לי לסחבני עמך לקברך… אז למה אתה מתנכל לי? הלהכותני אתה אומר? – קרא הגנן בחמת זעם… אז ידי תהיה בך לראשונה… השתער על ההלך, הגיע את פיו הפעור אל אזנו לנשכה. ההלך ניסוג ממנו. אך הוא השתער עליו ובתנופת-יד מהירה הנחית מהלומה חזקה בראשו. יד ההלך לא צלחה להשיב למכהו כגמולו, כי בין כה וכה נתקהלו אנשים מספר מבאי הגן ועמהם אחד אשר משפך בידו, הוא הגנן לאשורו, והצילו את ההלך מאגרופיו המוצקים של האיש, אשר ענד לראשו כתר הגנן, ובמאבקו עם הרבים הנחית מהלומות על ראשים מימין ומשמאל.

אין מסוה לפני איש, אשר לא ייקרע מעליו בבוא העת. אף בקרב הקהל המעט אשר התלקט לרגל השערוריה, נמצא פלוני אלמוני, אשר הכיר את האיש המתחפש כגנן, והוא אשר שח לנאספים את מקרהו ואת כוח-מעשיו, כי אך פליט הנהו מבית חולי-הרוח, והצו לתפשו ניתן לפני ימים מעטים מטעם מפקחי הבית ההוא.

ברוב מלוים הובל האיש, אשר התחפש כגנן, אל בית-מחסהו.

א.

וילך האיש למרחוק וירא צוק נישא לבלי חוק, ויחרד בו לבו, פן תם המקום ואף בגד העתים נקרע, אין בו מתום. לא עוד לילה או יום, הכל כעשן נמוג, אף באורלוגין היקוּם לא ינוע המחוג. וישתאה אל לבו לאמר: איככה אעלה בהר הרם הזה ולא גובה לי כעוג?

ויפן כה וכה וירא לצוק חוד ויעלה בהר ויטפס עוד, כמו בתגרת מכת השוט נאלץ לצעוד. ויתמה עד למאד: הכי לא יהי קץ לדרכי-נוד? וישאל את נפשו לאמר: מי אנכי ומה המקום הזה מראהו נורא הוד? לכל אשר אביט אחוש פלא-סוד. בשגם לא נודעתי אף לי בשמי. לא אזכור פני אמי ולא מראה בית-אבי. עד אי לאן עוד אעל, אחרי אשר תקותי למצוא לי פינת-מרגוע נשארה מעל? אהה, לאן גז כל המקום. הכי דרכי סלולה אל עברי פי תהום? אביט סביבי ואין נפש חיה. הכי היו לי אי אז ריע או רעיה? רק אין זאת, כי בדרכי-נוד נהייתי לאיש אין-בינות, קן לבליל הגיגים בערב רב, אף אלך שולל אחרי חזיונות-שוא. לא אזכור עוד צלם אדם בבשר ובדם ולו שאר-רוח. עוד אחת מעט והיום יפוּחַ והלילה יפרוש את כנפו על כל היש כעטלף, ואני רוחי כה נעכרה ומאד הנני עייף. לא אראה עוד דבר בעליל ושמי נשכח ממני כליל. חרדה בי, מורא וחיל. והיה כאשר יחשך, יצור-בלהות יגיח אי מזה וישית באפי חח…

כה האיש בפיו שח. לרגע עמד מקשי-עמלו נח. וישא עיניו וירא במרומי הצוק חוד מעל לחוד ועינו כעין היקוד. וישקף מסביבו בצפותו לאות. וירא והנה משתרע לפניו יער והיער איננו יער, בלתי אם שער, והוא צר, נכחו תכול-מראה. אך רק קצתו תכול ויתרו אדום כאש או כדם והוא כל היש. ויהי בהוסיפו להביט וירא צפור רבת-גוונים כקשת בענן, מקורה מפיק מורא, תנהר מבד אל בד, קול שעט, אל קרבו יבוא רעד ויתחלחל וכמעט מעד. אך חיש מהר נאחז בסנסן העץ ויהי כמרחף אחת הנה והנה אחת, בין עומק רום לעומק-תחת. ויט אזנו וישמע זמר נעים מהוּל-נכאים, משתפך מסביב כפלג אביב. וישאל בתמהון: פי מי יגיד זמר זה רב-אוֹן? הכי צפור בודדה תתן קולה בשיר אי-פה במחבואי האמיר, וכי להקת כנפי-רננים זמירות תנעים? או כי יצור-אימים ישווע באדיר?

ויבט אל האור הזרוע מסביב והוא מה ייף, נפלה מאור יום-ביומו, עז עד למאד, ובשפכו נגוהותיו על הכל לא יאיר את מקומו. כפל-דמות לו, קפאון ויקדות, אור בתוך אור, ככסא רם והדומו. לא ישקף עוד דבר בטהרו, בלתי אם עצם זהרו. נמשל לזיו המכזיב ולנוגה אין-רוגע. המעט אשר לבו הוכה בתמהון למראה, הוכו עיניו בסנורים. גדולה היתה הבהקה ורבה ממנה הבוקה. אות הוא כי רגליו דורכות על אדמת-חררים. ויפתח את פיו וישא את משלו לאמר:

– ראה זה חדש, לא נשמע כמוהו מדור ודור, סוס רוכב על פרש, האויל חכם-חרש, ממקור האור יצא חושך, תחת אשר יצא האור מן האופל. ומה פשר רנן הנכאים אי שם פה אותו מושך? לא כי הוא רב-ששונים. אשמע קול העם ברעו. מצהלות-המונים עלי הם בקולם יריעו, זמר והלל לשמי מעולם ועד עולם, מלאכים ושרפים יביעו לי מהללם. שוש תשיש תבל ומלואה על אחד אשר התגלגל תחת השואה ואת נפשו מילט מלועה. האחד זה אני, אני האחד אשר לכבודו הרים וגבעות יקראו הידד, הידד לאיש אשר קם מתחת לערימות החללים ויתגל ויעל בהר הרזים הלזה. האח, מה נהדר המחזה. רק אין זאת כי גדלתי עד למאד, נודע ברבים שמי, אני ואפסי עוד. כולם ישירו לי, לי, לי יקראו יחי. כן, יחי. החיים הם השיא. המות בור-אופל. אשר יהללו במקהלות את הגבורה במות, אך ישמעו לעצת אחיתופל. השטן בכור תופת העביר את השמועה, כי האור מוצאו מן האופל. לא כי האור לאור יאיר והקינה לא תהיה לשיר.

בדברו זאת שמע פרץ-צחוק, בהתגלגלו כרעם, כמו לא איש אחד בלתי אם יצחק לו המון-עם. צחוק מר ואכזר. אף הוא כל עצמותיו אמרו צחוק וכקנה ברוח התנועע מעצמת הצחוק ולא ידע עוד אם אל קרבו ישתפך הצחוק בהמון-דכיו או כי מקרבו יפך. וידמה לראות המוני-אנשים כורעים ומשתחווים עוברים לפניו בסך. אך הנה מתוך הצהלולה והתהלולה שמע קול כמרחק וצחוק כמוהו כמשרק, הגיונם מהתלה מרה:

– אכן רבים יתנו כבוד לשמך ואתה לא תדע שמך, אף לא פני אמך…

ויפקח את עיניו וירא חדשה נהיתה ביקום וכמו התחוללה תהפוכה, אין שמי תכלת במרום לא עוד אור יקרות. קדרות וסגריר. נדם השיר. תבל כמו מלפנים עמק הבכא. מבלי משים התמלטה מפיו אנחה ויקרא: רצים עננים כאחשתרנים, ברקים יעופו ועצים יחפזון. וראה פלא, צמרותיהם שחו לעפר ושרשיהם מורמים אל על. רק אין זאת, כי נבהלו מעצמת הסער, אף נחלים בגבהי מרום ישוקו וצללים ידודון, תבניתם כבני אנוש, גיויהם לא ייראו כמעט וגודל ראשיהם כפרעוש. אך תחת זאת רגליהן תהלכנה ישר. יש אשר תהיינה כתבנית רגל עגל ויש כקרני-שור או כטלפי הסוס. בין רגע צמחו להן כנפים כמו תאמרנה לטוס. ויהגה בחרדת-לב: רק אין זאת כי האדם הנודע לי בצלמו מלפנים כבר תם לגווע זה עידן ועידנים, ותחתיו קם מין-אדם שני לא היה כמוהו, או כי הבריאה כולה שונתה לרוע ותחת סדרים ישלטו בה תוהו ובוהו.

נוראות נפלא למראה הגויות בהמון צלמיהן, מרגע אל משנהו ישנו את מראיהן. אשר היה סוס או פרד, יהיה בן רגע לאבן והאבן תהיה לשושן או לורד, אשר ירקום עור וגידים אשר לכלב והוא יהיה לאריה או לנשר, לשה או לנמר. ויש אשר יגשש בחושך כאיש עיוור, כן, כאיש. כל יצור למינהו אף חותם האיש בו. רק אין זאת, כי האדם החדש הוא נברא כל-בו חבור-יצורים, אשר כנפי-נשר לו. אפס בכנפיו יזחול; כלי ריק ונבוב הכורע תחת כובד-עול; בן-שחץ ועז-פן העושה את מצעדו בדרך המלך בל יט למשעול, פן יאמרו כי אבד עליו כלח. אך, אהה, אין מפלאה אשר לא תילווה אליה גדולה ממנה. וזה האות כי לאחרי לזאת חיש מהר קמה לנגדו תבנית אדם נישא ורם, חבוש לראשו כתר-מלך ואור הצדיק זרוע בפניו אך ידיו מגואלות בדם ובנבלו את פיו יעטרוהו אוריו ותומיו, השיר ייזל מפיו כריר, רבים משרתים יקראו לפניו “יחי” ורגליו תטובלנה בסחי. הה, קרא בנהם-רוחו, הלא זה בזה-אדם דראון לגוי… יענוד כתר ואי הראש? ויצפה עד בוש לראות את הראש ואין ראש.

וישאג מעצמת-מכאוביו:

– הלא זה היה חזוני הקודר מראש: הסוס רוכב על הפרש ומן האדם נערף הראש. גרמי-גיוו מוצקים עד בלי די, אך מראהו כמו איננו חי… פיו יז קצף כאש ועיני-אפר לו קרות כמו איננו יש. הכזהו אדם אזכרהו מלפנים? לבו חלל ולבושו שני ועדנים. הכי בחלום-בלהות אשגה או כי זה זאב המתחפש בעוד¹ השה? הכי יצור רב-צלמים והפכפך כזה חי אי-אז עלי אדמות, או כי דמיון אנוש סורר הרה והגה מקרבו מפלצת אשר כזאת? היטב אזכור, כי ראש לכל גיו, אם זה אדם, כלב, שור או חמור. הלא לראש קדקוד ובו ישכון השכל, אשר יפיץ על כל סביבותיו אור. ואיככה נעשתה התהפוכה הזאת, מאז יצאתי לדרכי-נוד, כי נוצר מין-אדם כזה, אשר גרמי-גיוו דמות להם כאריה וברוחו כזה רזה? בשגם רבות בו החליפות לא אדע בהן קו או תג, הנה קטון-יצור והנה גבהו כענק.

עוד בפיו השאג ויצור בן-ענקים נצטנף ויהי לגמד נלעג. בשנית פקח האיש את עיניו לרווחה וירא לתדהמתו במלואה את התהפוכה. אכן, לא משוגה עמו, בלתי אם חזיון בעליל. האיש כרות-ראש, אך בצהלת-משובתו ישמח אלי גיל. נדמה לצפרדע אשר תתנפח לתבנית הפיל. ויקרא האיש בנהמת-רוחו:

– אהה, כי בארץ נהיתה חדשה, פגה מסורת הדורות, לקלסה היתה המורשה. בזרע האדם צרעת המשובה פשה. הנה קם ויהי יצור אנוש והוא ליצן, כמוהו לא נודע מתמול. דמות לו כמו לאחד מילדי-שאול, מראהו שכול, טעמו לענה ורוֹש, פרש בלי ראש, שכלו להג ותבל, רגלו ככף רגל עגל, לבו אבן, דם מעטהו ואש לו דגל. ויש אשר מכף רגל ועד ראש איננו בלתי אם רגל.

ויבקש לתת את קולו בצחוק, ויזכור, כי זה עתה היה הוא מטרה לצחוק ההמונים, והיה בפתחו את פיו בלעג, הלא יהיה גמולו מעם ההמון הגועש צחוק בעשרת מונים. אך עברו זה הרעיון וישמע בשנית קול הצחוק בסאון, כמו הרעימו עליו המרומים בצחוקם והאדמה מלמטה אף היא ענתה בגעש-צחוקים מפי ברואים זוחלי-עפר, אשר צחוקם הוא רוקם. רוק הצחוק ניגר על פניו, בא אל קרבו כחומץ בעצמותיו. ויקרא אף הוא בפרץ-רעם:

– לא אוכל זה הצחוק כלכל. הה, מה גואל הוא ואפל. כמוהו כמספד לאבל. הכי זה הוא צחוק? הלא זה מפל-רוק, הנה זה קול המון, כל אשר יבוא ממקורו אך ינחילנו בוז וקיקלון. כמדקרות הוא בלבי וכצרבת לנפשי. אבחר תחת לאכול מעל שולחנו פת-בג, כי יהיה בשרי למק ואהיה במתים חפשי. כאשר לא מחשבותיו מחשבותי, ככה לא צלמיו צלמי, אבך בעת-צחוקו וטעם מהללו בפי כרוקו. משכבר קצתי בבני-אנוש ובצלמם. יין יסבאו ויצמאו לדם.

הצחוק לא נדם. פלגי הצחוק זרמו ויהמיו בשאון, בו חוברו יחדיו הבל ותפל הבכי, שפל ונבל הרון. אך משך הפלג ארך כמשך הקיקיון, כי חיש מהר נהפך לנד וכל קול גווע ללא הד, ותחת זאת היה כולו מקשה ביד ימושש, ולפתע שוב יגאה ביתר שאת, וידבר האיש אל לבו ברתת: הכי זה שאון מנהר הסמבטיון, הנודע לשם, גובה לו כראם. אך מה בצע בשיחי כי אריד? עוד אחת מעט הלא תאחזני העוית.

הוא בהגיגו וממצולות הסמבטיון הגיחו יצורים נעוי-דמות וכבדי-רז, לא גובה להם אך הקצף מפיהם יז, לראשונה נשקפו כעדת ינשופים או כלהק ארנבות, אך חיש מהר נהפכו למשרץ תולעים, אשר פרו ורבו עד למאד, עד כי נהיו למחנה עצום כערב-רב זבובים בזמזום. המעט חרדת-לבו עקב פריונם קצה עינו להביט אל עוז זללם בעוז תאבונם. פרצו ושגבו הזלזלת והזחלחולת ועמהן גאה גאתה הצהלהולת וכל הגויות יחד התבוללו לרגעים במערבולת. האיש הקשה לשאול: מה מטעם ומנעם בחיי היצורים האלה, אשר תוכם רצוף זחול, שוב ושוב ועד לאין קצה זחול? ולמה, הה, למה רגשו קטני-יצורים אלה, אף אחד מהם לא ייעף ולא ילא, לזחול, לזחול? כבודה נבובה ואבודה, עניה סוערה ושדודה, הכי זאת לך מראשית ועד אחרית התעודה לזחול, לזחול, לזחול. שנאתי לכם עמוקה כשאול. הלא אם נצח תזחלו אך תרדו מטה-מטה ולא תעלו, לא תגיעו אי לאן. אכן, תמלאו כל חורי העפר מזן אל זן.

בין כה וכה ועדת התולעים סביב שתה עליו ותהי מסביבו למשרצת רבה, תולע בעקב תולע יגיח אליו להגיר בו צחוק הריר, כל נטף יבוא אל קרבו בלבה. ויבקש להשליך את הרימה אחרי גיוו במו-ידו, אך לשוא היה עמלו, כי הצחוק גבר והלך ויהי ללעג מר לאידו. בשגם היטב ידע, כי בשרו הוא אשר ירום את הרימה הזאת והיא בדרכו צידו. ויקרא בעוצר-זעמו נחרד עד למאד: הה, גועל, גועל, הכי יש בשר מתולע, אשר גם רוחו בו לא נרקבה עד היסוד? הכי לא יזרומו חיי אנוש כפלג, אשר הבשר והרוח הם שתי הגדות? הלא כל נגע אשר יצמח באחד יתן במשנהו את האותות. ויפתח האיש את פיו ויקרא בחרי-אף:

– מה בצע בעמלי הרב? הלא אך אתייגע לשוא. ידי להושיעני תקצר, כי בי הרקב; לא זר, בלתי אם אני לנפשי עויין וצר. בי, בי, יקנן התולע ונפשי שלי חולה. אני לי זאת עוללתי, יען כי נואלתי לשכב למעצבה בקרב העדה הרעבה, הו לי ואללי לי מן היצורים המוזרים, אשר סביב שתו עלי בבקעת הפגרים. הו, כי בי מולדם. לכן ממני ישתו ימצצו את הדם. מה אנוש וכוחו אך שוא, לערוך עם העדה הרעה הזאת את הקרב. לבי בי מה ידוה בזכרי, כי רעה חולה זו בקרבי תנוה. לבי בחזקה יך, באשר היטב אדע, כי הסחי ממקורי יפך. מה בצע כאשר אימלט מעם הרעה ונפשי תהיה לי לשלל, ואני אך גבר אין-איל ובן-בליעל? איככה אני לזולתי אבוז, ובי הבוז? וענתה בי אף ידי הכבדה גודל פידי ואידי, כי עוד נפשי לקרב ערוכה, היא ידי לי ככף המבשלים לעשות בסיר התולעים כבמרקחה. הה, גועל, גועל, עקב ידי הסוררה, המתאווה תאוה, אף אני כולי מגואל. אהה, ידי שלי, כעיוור המגשש קיר וכדלת הסובבת על ציר, ככה תבחוש היא בסיר, אט-אט ובעצלתים, אך בעקשות, כמו רותקה אליו בנחושתיים.

ב

שוב התחוללה תמורה בכל המראה מסביב, כאשר יהיה במוצאי עתותי בפרוס האביב. לפתע נדם צחוק הגועל, חמקו עברו רבים מבני המשרצת ויתרם נהפכו לעדה נוצצת, אשר בעצם התנוצצותה גוועה כליל, ותחת רעם הזעם השתפכה ענגה רבה מפי חליל. אף אור הסנורים גז ויהי כלא היה; כבמטה-קסם נזרעה באופק הרחוק דמות נאוה מפיקה חן וחסד אשר לנאהבה והיא רעיה, חופת תוגה רכה, שזורה כליון-נפש, פרושה מעליה, כמו על כלה מתה, והיא שוקקת כמו חיה. שמש צדקה מרפא בכנפיה הפיצה אור רך וטוב, משיב נפש, כמראה העוגן להולכי-ימים עייפי-נדודים, בהגיע אנייתם אל החוף. האיש אשר רוחו גאה גאתה מקרבו קרא במצהלות כרונן מיין:

– אשרי כי באה ישועתי כהרף עין; שיכור אני ולא מיין. האח, חמותי ראיתי אור, תמו פחדי, חלף המגור. נס גדול התחולל פה, אשר אך טוב כי יעמוד לדור. מן המיצר יצאתי למרחב. אכן, עוד דלה מנת-חלקי ערירי בכל הזוהר הזה, השפוך על כל הר וגי. אך חלילה מלקרוא הפעם אוי ואללי. אף המעט הזה הוא לי רב.

ויאמר האיש בקול רם כי טוב. ויקרא בקול רם: אני המאושר באדם. וישנה וישלש לאמר כי טוב. ויאמר: מי יתן בידי תוף ואכה בו כי טוב. היה היה לו הדבר כנס בקרב נס וכפלא מעל לפלא, כי לפתע באוהו כל הטובות והוא לא הסכין באלה. המעט אשר גזו מסביבו מראות הבלהות ביקום. לא דבק מהם ברוחו מאום, ונהפוך הוא, כי נפשו לבשה לפתע גאות לא ידע מעודו משלה; הגועל אשר בו פג כליל, כמו נלקח באפס יד. וזה האות, כי לא בקרבו רבצה הקללה, אך הרעה עברתו למועד קצר ותקם בו ליללה. אך הנה לפתע נמשח שמן ששון, מראות-עדנים יצאו לשחק לפניו ונחשולי תפנוקים השתפכו בעצמותיו. סר ממנו רעבונו ופג צמאונו, רוחות נעלסות הרקידוהו על במת האושר, ויהי שמח, כמו כל נכאיו נהיו לרנניו ואף ממרוריו, אשר שבע לפני כן, נהפכו לממתקים. היה היה לו כמו זה עתה קם מעל שולחן ערוך מאכלי-תאוה וכל משקה משובב נפש. המעט אשר סעד את לבו והרווה את צמאונו בכל שיקוי טוב, אף המתיק שיח עם עדת ידיד-נפש, אשר נפשו קשורה בנפשם. והוא כמשפטו תמיד כטוב לבו במושב רעים, יתמלטו מפיו אמרי-שפר וכל מכתם, כמו לב אחד ושכל אחד לכולם, אין ענין תחת השמש לא יהיו בו תמימי-דעים. לא נפלאת היא, כי גם בקומו מעם השולחן ובהיותו לבדו, הוסיף להפיק מרוחו דברי חן ושכל טוב, כאיש אשר בצמאונו עת רבה יוסיף לשתות מים מכדו, ותחת לערוך שיח עם זולתו הוסיף לדבר בעדו. ויאמר:

– הנה כי כן, אין רעה אשר לא תצמח ממנה טובה; ממקור הרעב יצא השובע. אשרי הנפש גם בעת צרה לישועה קווה. אם ככה אף מוראי גהינום לא עוד יבעתוני ואם גם נוראות מהם יפקדוני, ככתוב: גם כי אלך בגיא צלמות לא אירא רע. רק אין זאת, כי אם כל אושר היא הצרה ולגן עדן השער הוא הצער; כאשר עולם חולף הוא פתח לחיי-עד, ככה הדרך למרומים הוא המורד, חוק הוא לאדם, משפט באנוש, להפיק מיץ-תענוגות מכל לענה ורוש ולצפות באורך-רוח לגאולתו ועד בוש, כי רק ממכתש היגון יצא המשוש.

חיש מהר חזונו נהיה לעליל. בשנית משך קול הענוג אשר לחליל ועצי פרי טוב צצו לעיניו לרוב, אף הוכו במצלתים ובתוף ונתקהלו בני-כנף ולמינו כל עוף; הרים וגבעות עצי-יער וכל יפה נוף יצאו לפניו במחול סוב וסוב. הצפרים השתפכו בזמרה נעלסה, כל צפור מסביבו במעגל טסה, וכמו אותיות שמו בזמרתה תהגה. אך לא יפון אף לרגע, כי זר השם והוא לא לו. וזה האות, כי בהביע גם הוא אותו בפיו הקול איננו קולו. אך לא עת היא ליגונים. כי תגדל מנת השמחה על העצב עשרת מונים. ויהי לו, כי מלבד הנופים היפים והזמירות המתוקות אשר אפפוהו מסביב ומנעמי המטעמים אשר באו אל פיו וכל הצוף המתוק, אשר האויר אל עצמותיו ירעיף, צמחו כמו ביד-אשף ריחות נשכחים משכבר. ריחות אביב, ריחות עדן, ריחות כרים עטפו בר; ריחות חלב-אם; ריחות-קדומים בני בלי-שם; ריחות טללי הילדות; ריחות משכרים, אשר היו לפנים נשיקות, ריחות מתק-שיח בסוד ידיד-נפש ושפך ענות ורגשות בסער; ריחות חמדת החיבוקים בחביון היער. הוא הכל זכר ואך שמו ממנו נשכח, כמו מימים לא היה ילד מפונק ורך לאמו, אשר בהביעה את שמו לבה בחזקה יך. והאיש אל נפשו שח:

– מי זה אשר נתן צו לרוחות-עדן להאכילני מטעמים כה רבים. ומי הוא זה, אשר פתח לפני אל ארץ חמדה טובה את האשנבים, אחרי לכתי ימים או ירחים לאין-קצה בדרכי נוד בקרב העקרבים? הכי ירד לפתע על כל סביבותי מבול-עדנים, אחרי מעינות תהום רבה ונפתחו ארובות השמים להשקותני נחלי אפרסמון ולהרקידני מחול-מחולותיים? אחוש ריחות עצי-אורן, אראה אניות שטות ועליהן תורן נושאות צרור המור, כל בושם טוב ואבקת רוכל, לא בא כבושם הזה אל אפי, אותו עתה אני בפי אוכל. רק אין זאת כי נופים ישחקו לפני, הרים ירקדו כאילים, כל כנפי-רננה לכבודי יביעו שיר, בעוצם גיל ושמחה. על כי אנכי איש חי ורב פעלים, ידו היתה ככף המבשלים בסיר, אין כמוהו לרוע ונאלח, לראות זוהר מרומים את עיניו פקח. לכן מראות-עדן יעברו לפני בסך, כל הברואים ישמחו אלי גיל ובשלי כל הצהל למרומים יעל.

אך צף בקרבו זכר הסיר וחיש מהר אחזוהו שוב מכאובים וצירים. ויהי לו כמו דרכי-נודו סוגו בקוצים ובסירים ואף מתק כנפי-רננים בשיר נהיו לו כקול הסירים תחת הסיר. אפס בפעם הזאת לא באו עליו כל המצוקות כתומן לנענעו בטלטלה עזה. ואך פג חן היש וחופת ההוד הפרושה על הכל גזה. עוד רוחו בו היתה איתנה, בהתפעמה בגילה וברננה על עוז-רוחו ופלאי-מעלליה, אולם נפשו בו לא עוד עברה במצהל על כל גדותיה. אכן, על מה ירון ויעלוז גבר והוא בן בלי-שם, לא ריע לו ולא רעיה, לא אב ולא אם? נמשל לאיש אשר בהקיצו יחוש לפתע תמהונו מעוצם שכולו, לא ידע בין ימינו לשמאלו, אף לא יזכור ביומו את תמולו; נסתם ממנו מוצאו ומולדו, ולמען דעת כי הוא הנהו הוא ולא אחר, ימשש את ידו ובאור יגשש כעיוור. למרבה התמהון נשכחו מעמו אף הניבים בשפת-אמו. יביט נכחו ולא יראה כל מחזה; לא עוד דבר לפניו, עליו ייאמר כי הוא זה. נבצר ממנו דעת אם הוא בנפשו לא ישאט. ככה היה משפט האיש התועה בארץ-נוד. כאשר כל מצוקות רוחו תשיתינה עליו מצוד, כי המעט אשר יתעה דרך, יתעתעהו אף לבו ודמיונו ישיאהו לאמר אל עצמו ובשרו: מי אתה? הלא אך כושל-ברך ושוכח-נפשו, פליט וגולה. ברוחו חולה. מאכלך תמיד היו לענה ורוֹש. אין בתבל אף נפש חיה אחת טובתך תדרוש. יברכוך בשלום אך בלב ולב; בשחוק-נדיבתם לך בסתר-רוחם ישלחוך לעזאזל ויגרשוך מני גיו.

לא נפלאת היא, כי הוא כעת הגה במרי-רוחו לאמר: המעט אשר שבעת רעות ונוראות מלפנים, נצבת כעת נוכח אסון פי-שניים פנים אל פנים. המעט אשר נהיית תועה בדרכי הזמן, אבד לך נתיב אל המקום. מעדנים ומטעמים יבואו אל פיך, כמו מן השמים מן, אך גיוך נתון למכים וברוחך אין מתום. זוהר-מרומים נשקף אליך מן החרכים, בבשריך אין מתום. זוהר-מרומים נשקף אליך מן הכרכים, בבשריך בא הרקב והמה נמקים. רוחך נשאך ללכת למרחוק ולעלות עד לשיא הצוק והגיונך נתעטף בעב ערפל משגעון דוק. ויוסף האיש לדבר בהגיון צלול, אך בשכלו סנה השגעון בוער ולא אוכל:

– פליאה היא ממני נשגבה: שלמה רוחי בי רצה ושבה? נוע תנוע כקנה ברוח, זרה לי נפשי. איש אני אך לא אישי. כל שלי הוא לא שלי, סחרחר עלי ראשי. אני אף איש בער ולא אדע אי פה עמק ואי הר, אם היה לי בן, נכד או נין, אי שמאל ואי ימין, אף לא אמצא פשר לחידה: למה כה גבהו מן התולע דרכי הנשר? לרגע קטן רגלי תעמודנה הכן. אך בהביטי אל מראות היקום לא אראה בהם אותות החן. לאשר רגע אומר לא, אגיד משנהו כן. הלא אך איש-תהפוכות הנני. הנה אשא לאל עיני והנה נצר אני לגזע הקיני. רק אין זאת, כי ישני וגם אינני. כדם מפצע בגויה, ככה מיץ-חזיונות מרוחי זב. אך אני ומלואי הנני אך חזיון-שרב. הה, קצתי בחיי השגיון האלה, רב לי רב. הבן לא אוכל: איככה חדל-אישים וחדש-יש אשר כמוני יאפפוהו תמיד אימה ומגור? הכי טרום בא מועד והגיע התור לעלות במרומי הצוק למען אצנח משם לעמקי הבור ויהיה לי אורח בכל הדור, אשר כנפל לא ראה שמש נקטף באבו וחייו הוגרו אלי חרב בידי פריצי-אדם אין משלם בקרב חיות-טרף. לו אחים או רעים לי הייתי משווע בעצמת-כוחי: הגידו לי, אנא, הגידו, מי אנכי, תולעת או איש, רמש או בן-כנף, נצר מגזע או עלה נידף? אהה, קצרה רוחי, אפס כוחי. אפונה אם עוד אראה נכוחה. העת להגיד אל נפשי שובי למנוחיכי.

עוד הוא מדבר אל נפשו דברי-טעם מהולי-זעם, הבריק הברק והתגלגל הרעם. קול נעלם הגיד את שיחו, קול רם, והוא אדום כדם:

– עד מה נואלת ולבך טפש, לבל תבין פשר הרעש והצחוק הנזעם. הלא היצורים הענקים והגמדים, כל צלצלי הנשיקות וריחות הורדים, הם חבר מרגלים על עקבותיך יתחקו ועל משבתיך יצחקו. הנה לחידת הצחוק הפשר. כל העם הרב הזה בהמוניו קשר עליך קשר, להמיט עליך צחוק להכותך נפש. הה, איש תם ובער, הגיונך דל כהגיון הנער. את נחלי אפרסמון תעבור ברגליך ומה רב בהם הרפש, רב יתר מאשר בבחלי²-בליעל. הטרם תדע, כי רוח קטב מרירי בנשם ההמון, מהללו לחש-פתן ונשיקותיו בוגדות כנחל, בו גל ירדוף גל, ישתחוה לשטן ויעבוד גם לאל, פת-בג מעל שולחנו הוא אך לחם קלוקל?

והאיש בשמעו את דברי הקול על חזונו אשר מעמו נעשק, לא פרץ בבכי או בנהי, בלתי אם מלא פיו שחוק ויצחק, ויצחק על עצמת-שברו, כחולה נואש, בלכתו על שפת קברו. ויען כי בשחוקו כאב רב יתר לבו, פתח את פיו בקינה בה לו פה למתים, הם ישאו מספד על נפשם, לספר בקהל החיים קלון ארחם ורבצם, ויאמר:

– אוי לאיש אשר בדרכי-ניד אבד בענין רע את הכבוד, ושבעתיים אבוי לאיש, אשר מעליו צלו סר, ובעצם תפנוקיו המשתפכים בקרבו, הוא לנפשו אכזר. הכי יש רגל קלה להדביק את הצל אשר סר? הכי בערוב יום יקום חלד לזקן, כמו הוא נער? אף אם ארוץ ארדוף אחרי נפשי לא עוד אשיגנה. אהה, כי נקרעו מעלי כל מחלצותי ואשוט בארץ במערומי אף ללא עלה תאנה. מאור-שכלי דעך והעולם בעדי חשך. אכן, העולם נתון בלבי אך לבי לא לבי – בזרועותי אני את היקום אחבוק. אך אין עוד דבר בו אחשוק. פרעתי כל חוב ואף שכלי מהגיוני יחרוג. אכן, חוננתי דעת מקרי תבל לרוב, אך בסתר-רוחי לא עוד אבדיל בין רע לטוב. ויש אשר אדמה, כי עוד אחת מעט והעולם יתעופף ממני כעוף. מה מאד אדאב, איבוש ואיכלם בזכרי את כל הרהב, אשר בי קינן מלפנים בכל שרעף ושרעף, בקראי בכל עת בקול חוגג – כל דבר איולת תוכו רצוף זדון, אם גם באומר-פה יהיה כשוגג -פנו דרך לי, המורם מני עם, הבו גודל לי ולכל אשר לי. בשגם גם כל אשר לא שלי הוא שלי. הנשמה שלי והגוף שלי. תבל ומלואה לי כי לי. אהה, איככה לא ידעתי ולא ראיתי אותות מראש. כי המעט אשר לא קניתי לי מאומה בעמלי, אף אני אינני שלי. ויען כי השליתי את נפשי, נגלה אלי כעת חזיון הפרש ללא ראש. בעת במו עיני אחזה עד מה חולל כבודי ויצאני כל הודי.

בשנית הבריק הברק והתגלגל הרעם והקול ממרום נשא את דעו כאחד ממשיבי-טעם לאמר:

– הה, רשע כסל, גאון אנוש וזדונו, על פת לחם חסד בשפת חונף יפשע בעוונו. ידמה נפשו כאחד מבני מרום, והוא מקרבו את התולעה ירום. אחריתו רדת דומה, אף מעם המתים לא תהיה לו תקומה, אך הוא קוממיות יתהלך בין הדסי התענוגות ובקרב שכיות החמדה גיוו יבאיש את הסחי. הה, אנוש אנוש, מה בצע בבושם הטוב, אשר תקטיר בבשרך לריח ניחוח? הכי ממנו לך למרפא צרי? הטוב לך כי תלך שחוח. איולתך היא שורש רהבך ואותך משחתך. ומה לך מתגאה על נר נשמתך? הלא כל יצרי לב הרעים נצררו בתכונתך. ואיככה לא תתן אל לבך, כי גם כל רוע, תועבה ופיגול מיצרי לב החיה. נצפנו במערכי-רוחך. אין יצר נקלה לא שת בקרבך את ארבו. נקלית מכל טורף, אשר לא יחיה על חרבו. שבתך בתוך מרמה, אך מבאשי-בשרך תתעלם ואל מדוחיך תתנכר. תחלום גם בהקיץ ותישן אף בהיותך ער. גם בפקחך עיניך תגשש כעיוור. לזאת כל יצורי-תבל לך ילעגו וישיתוך לצחוק. והיה ברבות הימים תימלא הארץ לעג רב מלהכיל. פי שניים ילעגו לחכם מאשר לכסיל. כנאד מלא יין ימלא פיו קין לעג ובוז להבל אחיו. או אז תשתה לעג כמים ותחת המית-לב יקשרו איש לרעהו בעבותות הצחוק הנלעג כמו בנחושתיים, הסכת, אדם, ושמע את קלונך, כרע, כן כרע ונפול ארצה אפים.

ג.

ויהי אחרי אשר עת רבה גאה-גאתה נפשו במצוקה וגם בטובה, ורוחו נשאתו על כנפי הסופה מן המרום אל התהום, כאחד אשר יתעלס באהבים עם נפשו והוא גם אויבה, ותלבשהו לפתע רוח שאננה ואור התבונה הזכה זרח בהגיונו השופט ולא הוסיף להתבונן אל פלאי המראות ולנבא נצורות ישועות גדולות ונחמות וחמודות בשורות. וידבר עם לבו בטוב טעם והשכל. ללא שצף זעם וללא פרקי הלל ויאמר:

– אתה, אם גם אל אדע מי אתה ומה שמך, אך הלא איש חי הנך, הבן לאביך ולאמך, לבה נא וניוכחה, לאמר נחליפה אמרים בנחת, בהשקט, הלא אתה, אתה, לאמר, אני יודע ועד, כי בא מועד והגיעה העת להבין למה חדל אתה, לאמר, אני, ומה מך ודך גיוי. היטב חכמתי לעוף אל אפסי-ארץ, על צוקים לעלות ולהתרפק בדמיוני על חיי-עד, אך תחת זאת קצרו רגלי מללכת, כמו שותו בסד. זאת לא זאת, כי את שאר-רוחי נתתי בעבוט אל בכור שטן במירוצי אל אפסי הזמן. אכן, נעכר כאבי. מי אני ומה גיוי? אי כבודי ולאן הלך הודי? הכי לא הקדמון בגזעי היה נפיל? ואני אך צרור בשר ועצמות בלות הן כל מאדי. שכלי הוא רב-אויל, כל חשקי בי נהיו לשגעון בבליל. לא אוכל עוד פרעות רוחי בי להכיל. איככה אוכל קלוני זה שאת להתהלך בחוצות חשוף-שת? אהה, איכה לא תיבוש ולא תכלם – פרצה מפיו זעקת אלם, כי את קולו לא שמע כמו חרש הנהו באזניו, אך תחת זאת נפקחו עיניו לראות את מערומיו. היטב ידע כי הוא ערום נצב בקהל-העם. ויבקש לשאת את רגליו ולנוס, אך רגליו כבדו וממקומו לא ימוש. וירא בור, עמוק הבור, והוא מלא מדלח ירוק, ליח אדמדם ומיץ עכור, על פני חלקתו גולגולת זבה דם צפה וקול קורא, כי זה כל האדם, תוכו רצוף גועל, גועל, גועל. ואתה בן בלי-בושה מה לך נצב בשער בת רבים? רק אין זאת כי לך מצח נחושה. ויתמה וישאל:

– הכי ער אני? הלא אני ישן וחולם. אם כי אשמע את לבי בחזקה הולם.

הקול הזה בפניו רוק-צחוק וקטון-יצור שלח אליו את לשונו וילוק. חיש מהר נמוג והקול דבר נגידים:

– הה, אנוש חלכה, בשר, דם, עצמות ורידים. אל נא תעשה שקר בנפשך לאמר אני חולם, חולם. זה דרכך מאז לשית לך סתר-פנים, כמו גם במערומיך תלבש שני עם עדנים. אך העת לך לפשוט מעליך את מחלצות השוא ולהביט אל צלמך כאשר הנהו קו וקו. הרהב זרה הלאה את הרהב אשר בנפשך וזה מריה, הבט נכוחה אל העריה. מוג-לב הנך ובחמלתך הרבה על נפשך אך תתרפק עליה בהמיה. המיה, המיה, אכן המיה תפעמך בכל עת. המית-מעיים המית-לב ורבה מכל בך המית שפתיים. תן תודה ואמור: אל העריה תשוקתי. כל צפור תעטה לבשרה נוצות-חן, צמר לכבשה, קשקשים לדגה, שלמת-דשא לאדמה, חופת-עלים מחסה לעץ, השמים כיפה לארץ, התכלת תתכסה בעננים, כרים לבשו בר, אך אורח האדם עלי אדמות מה זר ומוזר, כי הוא את גרמי-גיוו יציג לראוה, יתעלס באהבים עם דמותו הנעוה; את מפלי-בשרו ירים כנס להתנוסס באשפתות מתכפש, בבוץ חוצות בוסס והוא חשוף-שת.

וידבר האיש תחנונים ויאמר:

– הה, קול, אם מולידך הוא יצור אשר לו לב, חרף מלייסרני באמרי-פיך כמו שוטים הם לגו. היטב אדע עד מה נקלותי, נקלה רוחי ועם רוחי גויתי, עד כי אבקש את מותי. זה צלמי יד נעלמה שלחה אותו בי כמארה. נוצרתי נקבים-נקבים, חלילים-חלילים, רבה בי השארה, שיחי לזות-שפתים והגותי גירה. צלמי מה מאד מסכן, מעת גיחי מרחם אמי נהיתי לו לקן, ואני אותו לנגדי אשוה תמיד. על אפי ועל חמתי אליו אביט. אהה, חשך משחור תארי וצפד עלי עורי. קרוב היום ואף שערי ייהפך לבן וקולי נכאים ייליל תמיד כתן. מצחי קמטים ייחרש, אהיה כבד אכלו עש, כל רואי יאמרו עלי הנה איש מסכן ורש, ברכי כבר פקו, אם כי טרם זקנתי, אף כי כאשר אלך שחוח צועד על משענתי. ומי לידי יתקע, כי לא עוד אחת מעט שכלי מן הדרך הישר יט. לא נפלאת היא כי יצאתי אל חוצות העיר חשוף-שת. מה קשה לי החזות. אך טוב כי אמות… אמות… ובטרם עת.

ויען אליו הקול בעזות:

– הרף מן הלעג בשפתים לזות, חדל מן הריב. זה בבני אנוש נתיב, מעולם ועד עולם, מקטנם ועד גדולם. אכן, חיש מהר תזקן, באשר זקנת משכבר. כל ימיך תכמה לזקנוּת יען כי תאהב בלוּת. זאת לא זאת, זקן אתה כי זקן היה אביך וזקן יהיה בנך, זקן כל מין האדם. גזע הנערים משכבר תם. צעיר רק היום, לאמר הרגע הזה, כי הוא לבדו יש. אך אי איש בדורות האלה יאהב את יומו וברגעו ידבק? איש איש על המחר יתרפק, את יומו ישנא, מרגעו ירחק, אחרי הנצורות ינהה ועל כל אשר יבוא ויהיה יקשור מספד לאמר זה לא זה. הזקנה היא נגע אשר יפשה בבשר וברוח עקב מעלם ברגע וזנותם אחרי הבאות. כן, זקן כל הגזע. כל ילוד הוא בן-זקונים למשפחת האנוש. אך הגיח מרחם אמו נמהל בטל ילדותו דמעו. כל הבשר שבע-ימים. אולי עקב זאת תבואו בדמים וכאזוב בלה המציץ מן החרכים בקיר, ככה יציצו בשריך הבלים אף מבין מפלשי בגדיך, הה, שוד ושבר, כי אשה תשסה את מחשופיה בגבר ואדם לרעהו עירום יערום. לכן, בן אדם, אך טוב כי תחדל מן המלל גועל, גועל, בך וממך הגועל. כמו על צירה תסוב הדלת ככה פיך יטחן אך איולת. עקור מלבך כל תוחלת.

לא יוולד איש לנפשו, כי בדורות אך טבעת הנהו בשלשלת. לכן שנים תחלופנה כענן ויובלות יגוזו כצל ולא יקום עוד בקרב המוני-תבל אף אחד גבור-חיל נועז, אשר ידמה נפשו כאל, ממנו לא נסתם כל רז, כאנשי השם אשר מעולם וכנפילים בימי קדם עם עז.

ויהי בשמוע האיש את דבר הקול הנעלם, בחרפו את מערכות האדם וירגז וידבר גם הוא בקול נזעם: הה, קול, אנה מפניך אברח? והוא בזעפו הרב כמו כנף לו צמח ובמחי-כנף עלה למרומי הצוק ויקח את לשונו וישא נאום לחרף תחת הרוח באנוש את מערכות היקום ולשלוח את לשונו ביוצר העולם, אשר ברא ככלי מלא כלימה את האדם. אך בבקשו לדבר סרה בקונו כבדה לשונו ודל היה ניבו ושיחו הנלעג שת נוספות על קלונו, לאות, כי אף בדברו גבוהה-גבוהה גאונו הוא אך מצות אנשים מלומדה, אך תחת זאת בשיתו דופי בנפשו נשלחה לשונו אל קרבו כחרב חדה. וישא את קינתו לאמר:

– מי אני ומה כוחי? אך עץ יבש אנכי, עץ יבש ואפס-יש. זאת קומתי לא דמתה לתמר, לא קרנים לי כלפר, לא כנף לי כמו ליונה. הנני אך גרם כחמור, בשרים ואביונה; בסמי הקטורת לאל החלבונה. רבים מיצורי-תבל לבשו הוד, אך אני דלותי עד למאד. למין האנוש בפי חזות קשה. עד עולם לא תיכרת מלבו הרשעה. רק אין זאת כי עוד אחת מעט יקיץ עליו הקץ. אך שוא הוא מאמר החכם. כי האדם נמשל לעץ. הלא העץ יחליף שרשו ואת גזעו יחדש, אפס גוית אנוש בעפר תרום תולעים ותיבאש. איככה האדם אשר עיניו בראשו מן הגאולה לא ייואש? גם ברבות הימים תבל בעתותי האביב תחדש פניה כמימים ימימה ומעין האדם לא תימחה הדמעה. הכרים יעטפו בר, יעלוזו כל גיא והר, כאזרח רענן יהיה כל עץ ביער, אף יפרח המדבר; כל נהר למצולות הים במחול ידהר, באודם פטדה וברקת יזהיר התדהר. אפס האדם לבדו יהיה שוכן-עפר; כלא היתה תהיה השממה אך לא תחיה עוד כל נשמה. אחד הוא אדם מאז נברא תבל ושני על עפר לא עוד יקום. אך שעשוע ביד האל היה האדם. אהה, צעצוע חסר-חן ואחרי אשר נשבר לא יעמוד עוד הכן. הלא על זאת באה אל קרבך רעה חולה זו, והיא ממארת, עקב התימרך תמיד לאמר, אנוש חלכה, לי ההוד, הגדולה והתפארת. זה גאונך להתהלך בגדולות ולאמר אני אדון כל הארץ, אני אמלוך, או כי את האלהי אתהלך כמו חנוך, אפס בלבך ישכנו תמיד המרמה והתוך. כן, התנשאת להיות מלך, לכן בא שכולך כהלך. הכי טרם תדע אנוש אנוּש, כי כבר אבד עליך כלח? אך אתה תחזיק במשוגתך ואך בגאוה ובגודל-לבב תצעד כאחד יודע-סוד. זאת לא זאת, כי תחשק לחשוף עוד ועוד. לכן נחרץ משפטך כתת רגליך אדם-צל, בדרכי נוד.

רק בשיחו היה המורך, עד עוז-לבו גאה גאה, כי זה משפט האיש אשר היגון אותו כמו ענבים בגת דורך ובהגיע אל בשרו הרעה, לחגור אונים עד בלי די ללכת מחיל אל חיל אם בהר ואם בגיא. אף רוח האיש חזק בה בקרבו בדרכי-נוד לטפס ולעלות עוד ועוד למרומי החוד עד כי גם לעיני-בשרו כבר נשקף החוד אשר מעל לחוד, למען יכפר במרי-עמלו את קלונו הרב ולתת אות ומופת לנפשו, כי טרם נהפך לנצר נתעב, עוד יקום בו רוח לבצע לעיני כל העם את פעלו אשר זמן, לבל יוגד עוד, כי קולו בארצות החיים כבר נדם. לפתע זכר את הדבר אשר לו מעודו קסם, לאמר, לעלות למרומי הר הצופה לתהום ובהשליכו גיוו למטה משם לנקום מאלהי-עולם את דראון היותו-אדם. המעט אשר לאל יוודע מותו בקרב החיים, יימחו שמו וזכרו מתחת השמיים ולא יהיה לו שריד. אף בטרם מותו הוא את מראה פניו בכפו יליט, למען אף עוף השמים אליו לא יביט, לרצונו ישיב את נשמתו לחיק קונו, איש לא ידע את קבורתו. והיה אם יעשה כן יהיה לו הדבר לאות, כי המורך אשר בו הוא אשר נהיה למקור-גבורתו. ויהי בהגותו בזאת ויקרא אמן, אמן. ויעמוד לרגע דום. ולאחרי זאת הגיד אל לבו ברהב: האח, כי עוד אחת מעט אמלט מעלי את חיי והמה למשא רב. מה מאד קרוב התהום. ויחזק עד למאד ויצו על נפשו לאמר: דרכי עוז וברצון נחושה צעדי למחוז אליו תאמר בך חפצי. גרשי שפק מלבך, כי כמוהו כמסוֹס וכקוּבעת התרעלה בכוס.

למרבה תמהונו גאה גאה בקרבו אונו, כמו סופה גדולה וחזקה צררתו בכנפה ותגדלהו מעל לאדם ויהי ליצור עשוי ללא חת, עז כנמר וקל כנשר, מי הקשה אליו וישלם. הרים וגבעות, אף מהמורות וחתחתים, נהיו לו למשחק. וידמה בנפשו כי אם אדם הנהו, הלא באנשים הוא ענק, כל בן-שחץ יערוך בו את הקרב, הוא יהדקהו לעפר דק מן הדק. והוא בהגותו בזאת, לאמר, במקור הכוח והעזוז אשר נבעה בקרבו נועץ בכליותיו וירא כי הוא אליו יפך מקול-בכות ענוג כפרח, מן פה רך, קרוב אליו עד למאד, אחירז ואחיסוד, אשר הנהו גם חזק ואדיר לבקע לב ולקרקר קיר. מר יבכה כתנין. ויש אשר יהמה כזאב, אך גם בבכותו ירנין, כמו נפש במכאוביה מקרב נפשו משוועת. היטב תאבל עליו, אשר בתוהו לא דרך הנהו נע ונד בגפו בשיתו נפשו בכפו. כה נגע בכי התמרורים עד לבו. לכן גם בהגיעו כמעט אל עברי פי התהום נסוג לרגע קטן ויעמוד דום ותחת שיר מזמור למות פתח ביליל:

– וי לי ואללי, היטב אזכור זה הבכי, קול העוללה בהינתקה בליל הדמי, מבין זרועות ביד הרוצח, והיא בת אחי, קול יליל ומרי גווע לריק ואני בהימלטי על נפשי הוא אחרי רדף ואותי הדביק, לשוא דמיתי בחפזי, כי אחרי אשר ניגר מן הגויה כל הדם, אף הקול המשווע כבר נדם. בשגם ההרג הרב כבר תם ונשלם. אך לא. בכי, אשר פרץ, לעד הוא חי וקיים, ישא את הנהי כל ימות-עולם. ריב לעוללה עם האיש, אשר לעיני המרצח שואף הדם עזבה לאנחות ובמלטו נפשו חמק ונעלם. עד לאין קץ תקשור מספד על עץ-חייה, אשר נכרת, על לבי אשר היה בי חלל, לעמוד על דמיה ועל כל המדוקרים בעם. אך מה בצע בשוועת אנוש בקראה הושענא ואין אוזן שומעת, אין לקול מענה? הה, עוללה, הכי בחלומי אשמע את הנהי? הלא לבי ער. אות כי לא ישן אני. חי הנני חי אני לספוג אל קרבי את הדוי. חי אנכי למכאובים ומת להושיע.

רגע קטן עמד האיש ללא ניע וזיע, אך חיש מהר רחקו רגליו מן התהום והלאה ותחת רדת מטה מטה עלה מעלה-מעלה. וילך אחרי קול הבכי ויחד. ויקרא: האח, בא גד. וימחא כף אל כף ויהגה ברוחו הקשה: מי יתן לי כנף, ארדוף אחרי העוללה ואשיגנה. אך לשוא המו לה באהבה מעיו. רוחו עלזה עקב מתק הבכי, אין כמוהו אות אשר גלגל החיים סוב יסוב. בכה יבכה בזמן כל עוף, לכל נפש חיה ייאמר בבכייך חיי. הדם הוא הנפש והנפש היא דמעה, הבכי אביה והאנחה אמה. בדמעה הכל ייחרש, כי בה בלבדה חוברו יחדיו המים והאש.

ויהי המעט לו התענגו על רון הבכי, אף ניגר אל קרבו כסם מחיה כצרי. ויהי לו הדבר לאות, כי טרם נהיה לגבר אין איל, אשר הרקב בבשרו ותוכו אוכל במעל. יען כי אזנו איננה חרשה לקול הבכות, עוד אורח לו כאדם לחמול על כל נפש אשר תתעטף ביגון ובענות, וחלילה לו לאמר אינני עוד בלתי אם ממוקדי אש אוד. לו דוכן רם לו לישא עליו נאום, אחד יהיה שיחו לבשר לקהל-עם, כי אשר אוזן קשבת לו אף לבו רחום.

עוד הוא הוגה בזאת וצחוק זועם ואדין פרץ מגבהי-מרום ואולי מתחתיות התהום ובהתנשאו יכה את הלב בשממון, כקול הדלת החורקת ללא הרף בסובבה על הציר. ויהי דברו:

– הה, בן-אדם, חסר-דעה וערל-לב. העת לך התענג על זמר ערב? הכי לא תדע, כי העוללה המשוועת במכאוביה תתעטף? הלא אכזר הנך אף מן הזאב. הכי לא בגדת בה את הבגד כאשר חייה היו תלואים לה מנגד?

בזכרו את העוללה שיוה רגליו חיש-חיש כאילה, לברוח כל עוד רוחו בו מפחד הקול, אשר על בלו רבץ כאבן, והוא במנוסתו דימה אותה מעליו ליגול. וירד מעל ההר ויוסף לרוץ עד כי מעדה רגלו. ויפול אל אחת הפחתות ויחבוט בגיוו הלוך וחבוט. ויחשוב כי עוד אחת מעט יתפרד בו כל צרור העצמות. היה היה לו כמו שתותו בעד הכברה לנענעו ולהרעיש גרמי-גיוו עד היסוד. מעצמת המהלומה נעו זעו כל מורשי-רוחו, התחוללה תהפוכה עזה בזכרונו, מוכה השבתון והגיחו מערפלי הנשיה מקרים רבים מאשר היה היה, לפניו כעת מחזות עברו בסך כעדרי-צאן. ויזעק זעקה גדולה ומרה:

– הה, נפשי ארורה את, ארורה. הלא אני הפליט מגיא הרג רב, לפי חרב הוגר דם כל קרובי, עד עתה בחובי הוא זב. נרצח העם, עמי, ובו כל זקן וטף. איככה נותרתי בחיים אני לבדי? בן-בליעל הנני, בשמים סהדי. את נפשי הצלתי, יען כי את כבודי חללתי. אל כל אשר נשאוני רגלי רצתי מיד המרצח, בשלו את המאכולת בעוללה. הה, מה עוללתי? לקבר אחים ירדו כל קרובי בבשר ובדם, בעת אשר נספה כל העם. מה מאד אפל היה הבור, אליו נאסף כל הדור. היטב פחדתי פן גם אל ראשי להיערף יגיע התור. אוי לי מקלוני, וי לי מזדוני. פרעות בנפשי ובה ילין שגעוני.

אהה, לא תבוא לבדה צרה, בלתי אם תיארה עמה לחברה שניה ממנה רעה. אף המלאך המחבל, אשר עורר בזכרונו את שכול העוללה, פתח בו את התיבה בה נצפנה כל האלה והמוראות בלהק צפו מתהום הנשיה תג לתג.

ד.

האיש, אשר שכולו הרב השקו לשכרה וישכיח מלבו את שמו, את מרבית קורותיו מלפנים, כמו היו כל מקריו ומעשיו אך מסע-עננים, אף רוחו חובלה בקרבו והשגעון שת לו את ארבו, לפתע עברו רוח דעת והשכל ונקרעו מעל זכרונו קורי-תרדימתו כאשר נפקחו אזניו לשמוע אל הקינה אשר בפי העוללה, בה חוברו יחד רינה ויללה. חיש-מהר צפו ועלו בזכרונו מקריו לרוב, כמחנה-עורבים הנועץ בבשרו את מקוריו. היטב זכר את פני המרצחים הנעוים, חמת קצפם ושצפם, עיניהם והנסוכות דם, פרעות קולותיהם כקול המחצצים בין משאבים, אבחת-סכיניהם ורוע מצהלותיהם, מחרק-שניהם בערב רב במחאם על כל ראש נערף כף-אל-כף, גויות רטשו נהיו להם למרמס, כמו לחיות-טרף, מעונות שלחו באש, הרסו קירות, ניתצו כלי חפץ ולא אמרו הרף, הרבו רעש והמולה. ראשי-עוללים ניפצו במצהלה; במו עיניו ראה את הדמים הניגרים ואת תימרות העשן מן הלהבות אשר פשטו לעברים, נשים ענוגות ובחורי-חמד הושיבו יחדיו במכלאה, בכי המעונים גאה גאה. ויהי כאשר לכל העם כלתה הרעה וזעקות התחנונים אשר למפרפרים בין החיים והמות עלתה עד לשמים, אחת תשאלנה נפשות הטבוחים לא נשחטו דיים, לירות בהם מנה אחת אפיים ולהחיש להם את מר המות. הוא אז מעיו לא התהפכו בקרבו מעוית, כי אם בהגיון שאנן מתוך בור-מחבואו על כל הזועה השקיף והביט, כי הוא עמו את העוללה לעמקי בורו הנחית. ולאחרי זאת בעלותו משם לפתע התיצב נכחו המרצח, עיניו נסוכות דם, הוא את הגויה הרכה אליו הושיט ועל נפשו ברח. אך בהינתקה מבין זרועותיו אף לא נאנח. רוחו היה קר ואכזר, כי הוא בחיים בחר. אחד היה מבוקשו לחיות ויהי מה, לחיות כתולע או כרימה, להתהלך כצל משמים ואבל, גלמוד וערירי ואך מבור-שחת ייגאל, לבל בערימת המתים יתקהל. הכי יצר רשע או כסל עז שטפו ועברו אז, להידבק בחיים אשר להם ולהמונם הוא בז? לכן הוא כה נועז הגיח ממחבואו ורץ כל כוחו בו, ואף אחרי אשר את העוללה ליד המרצח הסגיר, נס הוא מעמו, האחד בעיר, דחפו בצד, בהגיעו אליו כתף אל כתף והוא כואב דם שואף, כאשר ידמה כעת, אף לא עברו רעד, אף העוללה העיפה עליו מבט, שלחה אליו מבט-תחנון ופרשה אליו כפיה, דמעתה ניגרת על לחיה. היטב יזכור אבחת קרני השמש בדמעתה ניגרת על לחיה. נוגה היתה הדמעה אשר בכל עת היתה זוהרת. הלא גם בעת-בכיה בנהמת-רוחה לא זלגה עינה בלתי אם דמעה אחת, ראשונה אחת, שניה גם כן רק אחת, וככה אחת לאחת, כמו לא תשתפך למורד, בלתי אם תעלה כפורחת, כל דמעה היא לה אחת. ככה זו היתה דמות לבכי העוללה מעודה. וכזה היה רסיס הדמע הנוצץ, בהינתקה מידי דודה. את כפיה פרשה אליו בתחנון-אלם כשואלת: הכזהו אדם בצלם? אך הוא על נפשו נס, קל כנשר רץ. הוא בחייו ברגע ההוא טרם קץ. הוא נס, נס, את מוסר-כליותיו כלא ויהס. הה, לנכלי-לב אין חקר. במרוצתו נלוה אליו גם אחישקר, לנטוע בלבו תקות-שוא, כי יצר המרצח הזד ימוג כעב למראה תואר העוללה השקוי חן-עולם והמרהיב כל עין, ולא יעמוד בו רוחו לבצע בה מעשה קין. בעצם מנוסתו סובב את נפשו בכחש לאמר בקול רם: לא יישפך בעוללה דם, כי יד המרצח תרעד בבקשו לשלוח בה יד. הכי לא שרו הפייטנים להוד מזמור והחוזים לא התנבאו לאמר כי היופי יקום עד אחרון דור והוא אשר יגאל את העולם ועד עולם לא יישפך עוד דם אדם באדם. ולמען הרבות על התרמית רמיה, השיא את לבו להאמין כי מלבד אשר המרצח יחמול על היונה ההומיה, הנה בתאוותו העזה לפוצץ ראש וקדקוד לפליט, שוֹע נודע לשם ובא בימים, ישליך אחרי גיוו את העוללה בטרם תכלה אליה הרעה, כי במה נחשבה בעיני הרוצח יונה תמה לעומת גבר בעוז כשור פר דשן? ככה הגה בסוד-שיחו ויצרו הרע ענה אחרי דברו אמן. קלים ונמהרים היו רעיונותיו, אך קלות ומהירות היו רגליו. ואכן, כאשר זמם כן ביצע. והוא בהימלטו נישא וידהר במרוצה. אכן, פלא הוא ויהי פלא, שח אל נפשו וקולו היה לו לדרבן, כי רגלי הרוצח תכבדנה מרגלי הקרבן. מי פילל ומי מילל, כי דם נקי יגבר במאבקו על המעוול? אך הפלא קם והתחולל ודמו לא נזרק על המזבח. אך הכי לא אכזר היה לבו אף מלב המרצח, בתתו את העוללה כופר נפשו? הוא את רגליו בין החרבות נשא, על תלי הפגרים קפץ ודלג, החגא לעם ולמולדת נהייתה לו לחג, לאור הלהבות פלס דרכו בחשכת הליל, אליו ארחו לחברה ועמו נישאו למרחקים הבכי והיליל.

ויהי בזכרו את הלהבות מעל לחרבות, אשר במנוסתו האירו לו את הנתיב, ויפן אל נפשו ויפתח פיו לשפוך עליה את חמת-זעמו כאחד עויין לה ויריב, ודבריו היו בוטים כמדקרות על אשר עוללה, אותו אין עוד להשיב, אף לא אמר די בסוד-שיח עמה, כי גם במחי-כנף המריא למרומי הצוק עד לחוד הנשקף אל החוד אשר מעליו, למען יישמע קולו למרחבי היקום ולמרומיו, ויאמר:

– האזינו השמים ותשמע הארץ, הקשיבי גם את העוללה ממעונך במרומים. אני הגבר אל קרבו באה המארה ועליו חלה הקללה, ואני הנפש אשר אחד גולה, להיכרת לעולמים. טרם מתי, אך גם חי אינני. שגיון לב פותה השיאני לדרוך על הפגרים, במנוסתי מן החללים היקרים, מי יתנני ורעם יהממני, כדור יפצפצני. לא, לא אמות, כי אחיה וכל יום-חיי יהיה יום-מותי. אמות במנה אחת אפים, כי קין הנני שבעתיים. אדדה כל שנותי על מר מיתותי. אמן אני אומר, אשרי משכיל אל מותו להיקטף בעתו, כמותו כאשכול ענבים בהידרכו בדתו, להוציא ממנו יין הקידוש. גודל גם לאנוש אנוּש, אשר בהינתן הצו יושיט את צוארו להיערף, כי אף הוא אל עמו ייאסף, על משכבו ינוח בשלום, רעיו וקרוביו ליד קברו יתיצבו דום, רוחו תעלה למרום לחסות בצל שדי. אשר אל מותו בלב בוטח יצעד, מלאכים ושרפים יקראו לו הידד. הוא איש נדיב, בהרימו בגאון את ראשו אל הקטיף. אך אוי לי ואללי, כי בבוא תורי להיגדע, הייתי צר-לב וכילי, למען אמלט נפשי, על תלי-חללים רצתי. אהה, מחומר נקלה קורצתי, לכן קלוני לעד ייחרת ונפשי כרות תיכרת. היקוּם, מלא פיך צחוק על נפשי הפגוּלה; צחקי, צחקי עלי גם את, בבת-עיני, משוש-לבי מני אז, העוללה. עולם ומלואו ישחקו על משבתי האיש, אשר הוא לנפשו בז. היטב אדע את אשר נואלתי ועוללתי וחוללתי וחיללתי.

ויהי ככלותו לדבר פרץ צחוק אדיר מתגלגל כרעם, והוא אדום, מה מאד אדום, עינו כעין הדם. אף הי טרם זכר שמו, נמוגו אט-אט ענני חלומו והגיחו אל האורה מתוך חשכת-שכולו רסיסי-דברים ממקרי-תמולו. אורלוגין העתים השליך במחוגיו קרעי-רגעים כפתים. ויען כי מרכבת הזמן לא עמדה עוד דום, צץ ופרח בזכרונו כמטה אהרן גם חזיון המקום. וירא והנה ההר איננו הר, אף החוד איננו עוד. רגליו עמדו במישור והאור, כמשפטו מאז ומשכבר, הנהר זך וטהור. השמים נפרשו עליו ממעל, בדשא נוצצו באור יקרות אגלי-טל. חיש מהר אורו עיניו ולבו בקרבו צהל. ויבט על סביבותיו מזה ומעבר מזה, וישמע קול רך וענוג כפעיית השה, בדברו לאמר:

– צלם-איש, שמור וזכור. תבל על מכונה תעמוד מדור לדור. תבל בל תמוט. אין חדש… האש תשרוף את הקש, את הבגד יאכל העש, הגויה באדמה תבאש, השמש תשקע וגם תזרח, אפס החי לא יתן אל לבו את כליונו, כי אם ברהבו ובגאונו יקרא “יחי” ו“האח”. אף הגבור לרוץ אורח הנהו תמיד שש. חיה, חיה, צלם-איש, בקלונך, חיה למען תוציא מתוק מן העז. לא, לא, אין כל חדש, יום יבוא, יום יערוב, מעגל החיים עד עולם סוב יסוב.

כה מתוק וענוג היה הקול כמו בפי זמר, קרוב עד למאד וממרחק בא בכנף הסער, אל לב-לבו חדר וכיין הטוב בעצמותיו עבר. והאיש התאושש עד למאד, וידמה כי גמע אל קרבו יין מן הנאד. ויחש לראשונה כי פג במעט דכאונו. ויזכור את רעבונו וצמאונו, ואליו שח הגיונו לאמר:

– צו-קדמון זכור, את הנפש לשמור, כל יצור אחרי מזונו יתוּר. אם בארץ ואם בשמים כל עוף את אכלו לפיו יטרוף. הצדיקים הזוהרים בזוהר הרקיע יאכלו מן השמים. אף המתים יוציאו לחמם מן האדמה ואת ליחה ישתו. כאשר יהיו מאכל לתולעים, הלא ייהפכו אף המה לברואים חיים. חוק הוא מימי קדם ומשפט עד אחרון דור, בארץ מתחת ובשמים מעל, לאכול ולהיות למאכל. ואני איש חלכה ודל, זה מועד רב לא בא אל פי כל מאכל, מצמא ניחר גרוני. מי יתנני למקשה מעט אגלי-טל.

חיש מהר לו קול ענה ממעל, ואולי מפיו יצא הקול ומשק לו כמנהר איתן גל. וידבר לאמר:

– היטב זכור מי אתה, יצור חומר, אחד מדרי-מטה. הכל, אף רוחך בקרבך, לרגליך שתה, בשרך הרעב ככלב יאמר תמיד הב-הב ורוחך הזד תוכו רצוף רהב – כה דבר הקול והוא מפיו או היה כקול מקרב קול – מה בצע בהענותך את בשרך, וברוחך ילינו המשוגה והקרחה? אך טוב כי יהיה לך אורח כאדם לשית כר למראשותיך, לתת מנוחה לגיוך ומרגוע לעצמותיך. הלא אף אשר יציק לבשרו, רוח קטב מרירי עברו, הכי הצדקה לך את גיוך בשוטים לייסר? בזאת תכבה בנשמתך את הנר. הה, מי עיוור כאדם, מי כמוהו עיוור? בכל אשר יפנה ירשיע, אם לרוחו ואם לבשרו. אף אשר ירשיע לבשרו הנהו רשע, זד ומעוול, בן בלי-בושה. נפשך היא חלק אלוה ממעל, וכאשר תשית מכאובים בה תזרים נטפי-רוע נוטפים לנחלי הבליעל, בשגם בהתהלכך כצל נע ונד, אף מאור שכלך יקטן בד בבד, לא תראה עוד יה בארץ החיים, דבר לא תראה עוד לאשורו. רק לבודד באהלו קנה-צופים נכון להשקיף על מראות-תבל, על היקום והדרו, אף לא נסתמו לפניו חקר קורות העולם ובינה באדם. אך בכתתך את רגליך על פני ארץ רבה לא תראה עוד דבר, בלתי אם בצלמו הנעוה. זה משפט המשוטט, כי עיניו, הנסוכות תאוה, אך ישוטטו למרחוק, כל הקרוב, אף נפשו בו, תהיה לו למקום צלמות. הנה כי כן, המעט אשר נושלת מעל עץ החיים ושכלת בת ובן, תבקש להינתק גם מעל עץ הדעת ולהיהפך לפרא אדם לא-לומד, לא בינה לו בתורת החיים, ככתוב: אם תעזבנה יום תעזבך יומיים. אשרי החכם ואי לבער. אך טוב להבין דברי חכמים וחידותם ולהתבונן אל קורות דור ודור. הבערוּת אופל והתורה אור. שומה עליך להוסיף דעת ככל אשר תוסיף מכאובים. אכן, אף זהו מוסר אלהים לאמר נואש – כה שח הקול בעים, עד למאד רם-האמונה בטובה תאיר פני איש והאכזב יקדירם. התאושש, צלם-איש, ויעבור עליך מה, אשר את לבו מן הטובה ייאש תלוי על בלימה.

והאיש בשמעו זאת ניגרה מעיניו דמעה. ויהי כאשר הדמעה ניגרה לו על הלחי ויאמר: אות הוא כי רוחי שבה אלי מעט קט ולא אוסיף עוד ללכת מדחי אל דחי. וישמח על הדמעה כעל מוצא שלל רב. ויתן לנפשו את הצו: התאוששי, התאוששי, נפשי קרבי אל נפשי, גשי.

ויתאושש האיש ובגבור הגיונו רצה אורח גם לשונו וידבר בקול בוטח:

– רק אין זאת, כי פעמי אביב אראה מסביב, הדודאים באפי יתנו ריח, בנפשי צץ ופרח מטה התענוגות, וזה לי אות, כי הגיעה העת לגרש לרגע לא קטן ענני-יגוני, והאל שפתי יפתח בנטפים ממעינו לרוות את צמאוני. רבים עלי עלו גלים ומשברים, אך על כל סביבותי בר עטפו כרים. את כל יקרי שכּלתי, אך בנפשי לא מעלתי. אף צרור לא יפול מן הרוח באנוש אם גם מאכלו לענה ורוֹש. כל עוד לא אבדה ממנו תוחלתו לצפות עד בוש. זרועות, אשר לומדו לחבוק עולם, לא תקצרנה עוד עד עולם. יד כל אדם על כס יה וממנו לא תמוש. חלילה לי מהיות אנוש אנוּש. גם בנועי ובנודי, לא משה מכס האל ידי, לא כהתה עיני ולא נס ליחי. אם ארד לגי ואם אעמוד בהר, אחוש דשן-עצמותי וחוסן-רוחי, אפרח כתמר. מה רבו המשלים, אשר ישא שכלי השנון כחץ על כל גבעול ועל כל עץ. זאת לא זאת, כי שכלי, אשר הסכין מעודי לחקור לכל תכלית ולראות מראשית אחרית, נהיה כעת, אחרי אשר באתני המצוקה בארץ השממה, כחרב חדה, לבקע כל תעלומה. הכי לא כאבן משחזת להגיון-לב תהיה הבלהה? אכן, ראשית חכמה, מסה ותלאה, חזק, חזק. אתה האיש אשר לפנים היה רב-יחש ונודע בשם…

ויבקש לבטא את שמו, למען אליו בדרכו יארח, אך הוא ממנו נשכח. אפס דמיונו עשה לו כנף וירא עץ נושא פרי טוב ויחזק בענף, ויקטוף ואל פיו לקח, ויבט אל למטה וירא מעין זך יפך, ויהי כחולם וישמח וישתחוה אליו בחרדת קודש, ויצנח, ויאצול מנשיקות-פיו לעפר האדמה, מן המים שתה ויגמע אל פיו ויאמר: רק אין זאת, כי זו היא ארץ זיו. ויקרא: האח, מה רב האור השפוך מסביב. אך טוב הוא ומאיר מזה ומעבר מזה נתיב. וטעם המים בא אל פיו כטעם המיץ בענב. ויאמר: רק אין זאת, כי זאת ארץ החוילה בה הזהב. ויגער בנפשו על אשר בחפזו דימה, כי ארץ תלויה על בלימה והנה הכל על מכוֹנוֹ יעמוד כמימים ימימה. ויאכל מן הפרי, ויהי בפיו, כלחם לשובע וכחלב המדשין, וישת מן המעין וטעם המים כיין המרנין. ויחש כי שב אליו רוחו. ויישען תחת העץ בנוחו, וישב ויאהב את העולם. ויהי בהביטו אל הדשא ויהי לו כמו ראה לראשונה פלא המחזה ויאמר: אך דשא-בתולים הוא זה לא דשא יום-ביומו, כי זוהר ששת ימי בראשית שת בו את חותמו. אכן, דשא כתומו. להגיד, כי פלאי-נצורות מתחדשים בכל יום תמיד. כל אשר היֹה היה, לא תבוא בו עד עולם בליה. אכן, האל היודע ועד, כי העולם נוצר לעולם ועד. רק אין זאת, כי אחרית הזקנה תהיה עדי אובד. לא יזקן גם האיש בדרכים נודד, אשר ערירי יתהלך או ישכן במאורת הבודד. והיה באחרית הימים תגורש הזקנה כליל מני גיו, כל משרתותיה, המחלה, הבליה, והנכוּת, תהיינה למק והמות מחה יימחה… ולא עוד ייאמר כי האנוֹש נדף כעלה…אף המתים יחיו לפנינו, ישמחו ויעלוזו גם שוכני-עפר, כמו עיר ומתים.

בהגותו בזאת נפקחו עיניו בלי משים, וירא את העוללה חיה וקימה לפניו נצבה, מוקפה זוהר רענן ודשן כגינה רוָה. ותדבר אליו במתק-לשונה: אורי ומאורי. משען חיי, האח לאבי, מה לך, כי רוחך כה דוה, ואתה יחיד לי, איש כלבבי? כזאת וכזאת הביעה אליו בנועם-שיח הרכה והנאוה. ויה בהביטו אל הזוהר, אשר אפפה, שח אליה ברעד: אני הפליט, עזבתיך ובחיק האל הנך נאספה, יהי נועמו עליך לעדי עד.

ותוסף העוללה להנעים באזניו שיח ותאמר:

– חיק האל לי כצל התומר, גם אחרי אשר יצאתי מבית החומר ובמרומי השחק אשוטט. בלעדיך, אהובי דודי, לא אוכל עוד את הזוהר הרב שאת. כבד לי הנטל הזה, הה, מה כבד, כי יש אשר שפע הזוהר יעמוד לעיניך קפוא כנד. הה, דודי, הדר-זיוי והודי, לא כול עוד לאורך ימים בלעדיך אל עזוז הזוהר הבט, המשל רב עמו והפחד. יש אשר אקלע ממנו לך זרים, ויש אשר יכני בסנורים. לנפש הגלמודה גם ארץ הזוהר תהיה כארץ חררים.

ויהי בשמעו את נטפי-מליה והמה כסם לרפאות וכשמן הטוב בעצמות לעליזות, כזהב אשר לא הועם, כנופת צופים וכל טעם. ויקרא בנהם:

– מי יתן שופר אל פי לבשר לקהל-עם: תור האביב הנה בא לעולם, אביב לכל ובכל אביב לשדה ויער, אביב לזקן ונער, אביב לגיא ולהר, אביב לכל חי למינו, אביב לבן-כנף ולקנו. רק אין זאת כי כל העולם הוא אוהל תם. האח, אביב, אביב, אביב, על האדמה למטה ובשמים ממעל. לכן אקרא בקול ולא אחדל: כי טוב. אשר לא ילך במורד ללא תפונה יעל. אשרי האיש לבו בו בוטח, כי נפשו חלק אלוה ממעל. גם אשר הגיע לשפל המדריגה, אם אך האמין, הוא משפלותו כבר נגאל. מה טוב, האל, חצרותיך, אהבתי כי אראה שמיך, אשמע את רינת צפריך, תודה והלל אשא לך גם על רעמיך, כל עתותיך, האל, הן מועדיך, ולא יהיה בודד במועדיך. הכי יש שעה בה לא יתקדש חג לך? לכן אף אשר ילך בגפו לא ישב בדד, כי האל והוא המה שניים וילכו שניהם יחדיו. אף יהיה האל לנו למועדה, בה ניוועד יחדיו כולנו, המתהלכים, בארצות החיים ואשר כבר נהיו לשוכני-עפר, אשר נשתלחה בהם מאכלת מלאך המות ואשר זד מרצח הגיר את חייהם לפי חרב, אשר נטבחו חיים ואשר הועלו על מוקדי אש, כולנו באל הננו נאהבים ונעימים ובו בחיינו ובמותנו לא ניפרד, אשרי המאמין, כי באל כולנו ניועד.

ויוסף לדבר אל נפשו ניחומים ויאמר:

– הלא האמונה והתקוה מאז ומעולם ילכו יחדיו צמודים כאוּרים וכתוּמים. הכי טוב אנכי מנח איש בדורותיו, צדיק תמים, אשר האל נתן לו בשנית שי את העולם, אחרי אשר נתנו לאדם הראשון בקדומים, ואף עליו שומה היה לראות שמד כל היש בשבט עברתו. הכי נוכל בשכל אנוש להבין את מכאוביו ונעוּתו בדעוך לעיניו אור היקום ובמות כל בשר, לא עוד בלעדיו לאדם הראשון נכד או נין? אכן, אלמן היה נח מעולם ומלואו. לא נותר לו עוד מאום מן העצים והדשאים, מן הירק, הפרי והפרחים. כל יפה-נוף גווע. הכי לא היתה עליו נפשו דווה? אבדו לנח כל חמודותיו וקניניו, לא נותרו לו בלתי אם מתי-מספר, המה בניו, ומכל בשר בתיבה, רק שניים-שניים זכר ונקבה. והכי טוב אני מאיוֹב, אשר מכל גדולתו ותפארתו מלפנים, ממקנהו אשר פרץ בארץ, מבניו ובנותיו ומכל רכוש-אבותיו, לא נותר לו מאום, בלתי אם קולו כאוב, צללי-מתיו אשר לעיניו כחשרת-עברים נעו, ודבריו אשר לעו? הבו גודל לאיש, אשר הגורל הציגו ככלי ריק, ועוד יעמדו בו רוחו לבוא עם האל בשיח ושיג.

יהיה בהגותו בזאת ולבו בן, כי לא ראשון הוא באדם לצלע נכון. כמוהו רבים בכל דור ודור מכּתם היתה אנושה ואך לשוא כלו עיניהם למזור. אכן, זה חלק האדם בכל עת מצוקה ומצור, את הטובה והתקוה ישפתו לו בכף קטנה ובדליים את האבדן והמגור. אם ככה מה יתאונן אדם ויקרא אוי ואבוי ואללי? מיום ברוא האל את העולם כל ראש לחלי וכל לבב דוי. אח לצר הלא יוולד. לא יעלה אשר ירד. מצוקות-אנוש רבו מספור. האיש אשר לספוג מכות הגורל לו הגיע התור, הטוב כי אך יכוף ראש ויסבול דומם. לא פדה יפדה אותו מצרתו אח, לא יחלצו מתוכה רעו ועמיתו. גבעול על שברו ראשו לא ישח, כוכב ממרום לא יצנח וקרן-אורה אף אחת על כל סביבותיו לא תדעך, אשר נדח ממשפחת האדם הוא יידח.

ה.

ויהי אחרי אכלוֹ מפרי העץ הטוב והטיבו את לבו מן היין מכרם אלהים, וירא כי לא הר הוא זה בלתי הרים רבים ושונים, ויהי לו כמו גדל מראה היקום והתרחב עשרת מונים, אף רוח בו נהיה כמעין הנובע נחשולי-ששונים, עצמו ושגבו עד למאד ברבו האונים, נמוגו כל פחדיו ויט אזנו וישמע מן הדממה משק-כנף, וישלח את מבטו לתור אחרי היצור המנעים לו את רנניו. אפס לא ידע אם רוח-חיים בו, או מלאך, ואולי שרף, ידהר בקרבתו בכלי-רכבו. ויקרא בקול ענות עזות:

– מי את הדמות ואַיך? שובי שובי אלי ואחזך. הכי בשר את או רוח? כאשר אדמה לא גוף לך ולא דמות הגוף. אך נעמת לי מכל נופת-צוף. ואולי המשוגה עמי והנך יצור-חומר בעליל. אשמע זוך קולך וריח ניחוחך כה חזק, לא אוכל אותו הכיל. כמוהו כריח היקינטון בשדה אשר ברכו האל בנחלת אבותי, בה הוגרו לפי חרב כל יקירי וחמודי. אלה אזכרה ואהמיה איכה עלה הכורת על כול אשר היה.

חיש-מהר נפקחו עיניו לרוחה, לראות עד מה לפתע שונתה כל המערכה. רוכסי ההרים הרבים גזו, כמו ביד אשף. השמים הוטהרו לא עוד בהם עב. נדם משק הכנף, מעל הגיונו נקרעו קורי החזות. מערפילי-מרחקים הגיחה אליו הדמות, במו מבטיו ימששנה, צרור פרחים בידה האוחזת בטנא. ויקרא בעוז רגשו ותמהונו:

– האח, את העוללה אראה פנים אל פנים, נשקפה אלי כמראה הסהר מבין מפלשי עננים. הלא היא, היא… או כי רק אדמנה ואכננה.

אף היא השתאתה אל מראהו, במבטיה לבבתו, את כפיה אליו פרשה בתחנון לאמר: עייפתי, אהובי-דודי, אנה, שימני בחיק.

לא יכול עוד להתאפק ובדברו אליה, בכיו בשחוקו יאבק, ויאמר:

בואי, בואי ושבי בחיקי, העוללה, הכי באה בך הצינה, כי תרעדי? הנה אעטפך באדרתי, משוש רוחי ותפארתי, חזיון ימי ולילותי. עליך אמות את כל מיתותי. אל תדומי, שבי לימיני. פתחי פיך את קולך השמיעיני. מה לך כי תחרישי. הגידי לי דבר. קראי לי אישי. הכי לא איש הנני? איש חי הנני. חי אני ולא מת. על נפשי נמלטתי לבל אמות בטרם עת.

– כן, חי אתה – שחה העוללה בחין-שחוקה.

ויצחק גם הוא. ויצחקו שניהם יחדיו. רבות צחק על משוגותיו ותעתועיו, אשר פקדוהו מאז…מאז…לא יזכור עוד מתי התחולל האז, אם תמול שלשום או בשכבר הדחוק. הוא בלחץ-יגונו התהלך קודר, לא ישן ולא ער, תועה-דרך ותועה-לבב, קוטף פרי מן הענף, שואף אויר כיין מן הענב, דרכי הזמן אבלות לפניו. שמם לו גם המקום. כל היש אבד לו בענין רע. פחדים פעמוהו, רעיוניו התבוללו מליו לעוּ. הוא רב-מג, אך צלו סר וזכרונו פג. אף את שמו שכח. היפלא כי גם עתה טרם יזכרהו? אכן, היה נודע לשם לפנים. כל יודעיו אמרו על אודותיו זהו איש ואנוהו. אפס בעת רוחו בו התבוללה, לא זכר גם את שם העוללה. אך היטב זכר, כי חן עולם ומלואו בה הוצק, כל מותק לה לא ישוה. והנה באה לו שעת התקדש חג. אותה כעת עין בעין יראה. היא היא ולא אחרת. כל קו בה גדולה וכל תג תפארת. מה נאוה היא מעוטפה באדרת. בלכתה עמה בחוצות. אחריהם יביטו כל יושבה הקרת וישתאו אף ברוב עם ובעצרת. מאד יקרת לי ונעמת, אף גדלת, יפיפית וחכמת. אזכרה ימים מקדם בלכתנו יחד בארצות החיים. אך לא… את אז טרם לומדת לכת…. וטרם ידעת לדבר נכונה בשפת אנוש ובהציגך כפות רגליך על האדמה נתנו כל פעמיך את אותותיהן בך, כי הנך בת נדיב, לי הבאת את הבשורה, אשר בשנית כמו בראשית הופיע לעולם האביב. והנה שוב אלי נגלית מחביון הבריאה, חמודה, אביביה, אכירך ברוב אותות, בחין-שחוקך ובעיניך הבוטות. באגל הדמע הנצבה על סף עפעפיך כזוהר הטוהר, עין בעין ודמעה בדמעה אראך אף אקשיב לבכי החרישי, אשר גם מבעד לצלצלי-צחוקך הוא ניגר. אך, אהה, מר לי מר. שלמה צחוקך כה נוגה? ומה פשר בכי, יונתי תמתי? שובי שובי ובך אחזה. אל נא את מבטך ממני תסבי. פתחי פיך ודברי אלי. הגידי. הלא פניך התהלכו עמי בכל עת נועי ונודי. שלמה הלך כה עצובה, הנאוה?

ותען ותאמר ולשונה יוצאת מפיה כלהבה:

– איככה לא אהי נעצבה ודודי, האח לאבי, למות בקהל-אחיו לא אבה? על פני ערימות החללים לבית אבותיו דלג עבר ובהימלטו למרומי ההר התברך בלבבו לאמר: אשרי כי בן חיל הנני ובנופלים לא נפלתי. אני בחכמתי את נפשי הצלתי וחיי ניתנו לי לשי. כעת מי ידמה לי ומי ישוה לי? כל העולם נתון לפני. דרור לי נקרא לטפס בהר או לרדת בגי. חמסי עליך, דודי, האחי לאבי, כי עקב רעבונך לחיים כרעבון הזאב נהיית למוג-לב וחסר-בושה ואף לי, הנצר האחרון מגזע משפחתנו, התאכזרת וליד המרצח אותי הסגרת, הכי על זאת מוסר-לבך לא יככך וחרפה לא תכסה את פניך? התדמה בנפשך, כי המתים אך גולמים חסרי-דעת ואף נופלים הם מן הבהמה, את הקורות לזכור וכי אין כל חשבון בבור, אשר הוא קבר. לא, לא, דודי. המתים יודעים הכל ואך אין בפיהם קול לדבר משפטים בשער. יחכם עד למאד אף אשר ימות נער. גם העולל והעוללה על כל עוול אשר עוללו להם פיהם מלא קצף וקללה, מה בצע כי נפשך ניתנה לך לשלל, ואתה מעלת את המעל. מחמל נפשי תקרא, לי, מחמל תאמר תמיד, מחמל. הה זד אכזר ובן-בליעל. הכי לא תראני בחלום-שנתך וגם בחזיונך בהקיץ מפרפרת ביד הצורר העריץ, בשסעו אותי כשסע הזאב את השה, ואתה עליו לא הרימות יד ואף לא פצית פה לצעוק חמס. הה, גבר אין איל ולא-נועז, הכי לנפשך אינך בז? אחרי אשר בראשית חיי נתתני שי לשואף-דמי? הכי לבך לא יך על האפרוח הרך, אשר כל ימיו ושנותיו יראה חיים אך באופל הקבר? איכה יערב לך אור העולם אחרי אשר ראית בעיניך נחלי-דם נשפכים מגויות אחיך המדוקרים והנטבחים?

והאיש השתאה עד למאד והשתומם, כי חיים כמדקרות היו רק ניביה, אפס רוך ועדנה ניגרו ממבטיה, פניה הפיקו אורה, אך קולה הרונן היה משוח חסד כמו עמו בשֹׂורה. למרב הפלא בתום מרי-שיחה נתנה אף היא קולה בזמר “כה לחי, אמן סלה”. וידבר אליה בתמהון לבב וישאל:

– הבן לא אוכל, העוללה, פלאי-הגיונך, כי יעלוז קולך ובפניך יזרח אורך גם בקוננך על עוול מותך. לכן לא נפלאת היא, כי בקרבי תקנן דאגה, פן עמי משוגה ואינך בלחי אם חזיון-בדים. אביט אך נפש חיה לא אראה, או כי אראה ולא אבין, כי יש אשר גם הבכי ירנין. רגע אדמה כי דמותך החיה נצבה לעיני קו לקו ומשנהו תיגלה אלי כחזיון-שרב או כפועל ידי-אשף. הכי קול המת לעמקי-לב כה ינחת ויקרב ואף בהכותו בשוט-לשונו, לנפש כה יערב? הגידי לי, לחיי התפארת, אם באמנה את הנך ולא אחרת. גשי אלי, קרבי אל נפשי, אנא, לי אל תתכחשי.

– הנני – קראה במצהל-קול גובר והולך. – אני כי אני, אני עמך כאשר אתה עמי.

במו עיניו ראה אותה בצעדה אליו ברגל נכונה וברוח בוטחה. לא עוד עוללה אם אשה בת-חיל, כל חמודות האשה בה נכונו, מקושטה בעדי עדיים, קסם הוצק בכל מראיה, רעד החשק יעבור בכל רואיה. בטחו עד למאד צעדיה, אך גם מענג העוללה. אשר אך זה עתה למדה לכת, שפוך על פניה. אכן היא כבר הופיעה אך טרם באה, כי כל מראיה האומר כבוד אך ימתיק עמו סוד לאמר: הנה אני באה, עוד אחת מעט ואני באה. תצעד אט אט ולא לבד, כי נארחו לה לחברה כל צעצועיה, בובותיה וכלי שעשועיה, אך מקהל צלמיה קלסתריה רבי החלוף, ככל אשר ראה אותה בחדר-מגוריה בבית-הוריה, כמשפטה מאז לערוך את כל כלי שעשועיה איש כתעודתו וכפי תכונתו, בהיותה מעודה אוהבת סדר בכל מאודה.

ותשב העוללה לימינו והיא תפארת אשה, עמה כל כבודתה, כלי-שעשועיה וכלי-מלאכתה מברשות לנקות את בובותיה, כלי רחצה לטבלן בהם כפות ומזלגות להאכילן כיאות, בהורותה בצחוק מצהלות, בזרתה הקטנה על כל אחת מבנות-כבודתה לאמר: היא שלי, שלי, שלי היא וצו בפיה: לא, לא, לא, לאמר חלילה לו לנגוע בה. פניה כמו חושבים לבכות כמשפטה תמיד לעוות פניה בבכי, בנגוע בהם יד, והיא בהבינה לרוחו, כי פליאה תקנן בחוּבוֹ פתחה את פיה ותאמר כמו קרב לבה אל לבו:

– מה לך משתאה אלי? רק אין זאת, כי תשימני לעוללה עוד. הכי אני טף? לא, לא, כבר גדלתי הרבה – ובדבר מחאה במשובה כף אל כף, כמו אז בבשרו לה במועל-יד עד מה גבהה קומתה ובהגיע ראשה עד לקצה גובה השולחן קראה: ואני אהיה גדולה עד לשמים. ויען כי טרם ראשה גדל עד לשמים היא אחת ממנו תבקש להרימה בידיו עד… התקרה… היטב את רוחו תכנה וחקרה אז וכן עתה, כי הלמעלה ישכון גם למטה. אך איזו רוח רעה עברה עליה לפתע לגעור בו, לדחפו מעל פניה, עוית-משטמה משפתיה ואף ברוגז-מיליה גערה בו. סוב ופנה לך לאחור ואל תיגע בי אף אל תבט אלי, אל תבטא איש רע אתה וזד.

הוא אותה שאל רוחו בו חרד: למה תאמרי לי אלי אל תבט? ותענהו לאמר: כי אתה איש רע וזד ובהביטך אלי תמאסני, נצר מגזע הקיני.

אולם הוא אליה הביט ולא חדל ויהי כמשוגע ממראה עיניו עקב צלמיה הרבים הנתזים לו ברצוא ושוב, כגלים המתפוצצים זה אחרי זה אל החוף. עוד היא ילדה רכה והנה דמות הנערה מקרבה מפכה, בין רגע עדנת האשה יצאה לשחק עמה במאבק וחיש מהר הבליה תצוד אותה בחכה. אכן, לא אחת היא העוללה בלתי אם להקה, כל מועדי החיים בוללו בה בערב-רב, כל צלם בא להצר את צעדי ההולך לפניו. עוד זה עולה כפורחת ימחצהו משנהו עד דכא. חיש חיש במהירות הבזק ייהפך במשחק לחגא כל חג. כמו אך כפשע בין הערש לקבר. מפיו פרצה זעקת שבר:

– אהה, איכה נהיה כדבר הזה, כי תתחוללנה תהפוכות כאלה במחזה. הבאמנה תביא הזקנה כחתף ובחיק העדנה תשכון הבליה? אהה, לא אזכור עוד את אשר מלפנים היה היה, ואם מעודים רבים עברו מאז, או כי יום רק אחד גז?

ותען לו בקול רפה, שקוי יגון רב שנים:

– הטרם תדע, כי מרכבת העתים בה ישבו המתים רצה אורח מהר, כי לא כמסע האנשים בארצות החיים בו גם בן מאה שנה. יש אשר נשקף הנהו כנער, אך במעונות המתים יגדל המירוץ כמו בפרוץ הסער, כל שוכן-עפר זקן גם בהיותו נער, אף העולל במרכבתו ידהר לבו בקהל הזקנים. כל מתים הם שבעי-שנים, ימיהם ירוצו יעופו כעננים.

בדברה צחקה בקול להחריד והרוע שת בפניה עוית. נבצר ממנו להבין לשכל מליה, זרו ומוזרו לו מבטיה, עד כי רעיון עברו פן רוחו בו בעטה ארחותיה ונסתרה בינתו. אך לפתע גזה העוללה ונעלמו עקבותיה. ואך צחוקה הרע עוד צלצל באזניו, ודמותה סובבה נכחו ברצוא ושוב. ויגשש מסביבו כעיוור ולבו חשב להישבר. ויכרע על ברכיו ויקרא:

– יסרני האל בכל פגע רע, ואך אל נא אשמע בפי העוללה צחוק והוא רע וכה נקלה. על יפי העוללה אשר חלף ועבר, אשא נהי ומספד מר, האל, מי כמוך כה אכזר לנפץ במו ידיך כל כלי יקר מעשה-ידיך, כל עוד הנשמה בי אבך ואיאנח על היופי אשר נרצח. האל, הכי לא תשמע קול האדם שח: לא תרצח?

לא ידע האיש בשברון-לבו אם רגעים או שעות ואולי ימים לרוב עברו עליו מאז הוא כרע על ברכיו בשל רוע הצחוק אשר השתפך ולא חדל, גל רודף גל, כמו פרע כל חוק. גם אחרי אשר צלם העוללה נמוג ולא נחזה עוד למראה-עינים. ויהי אחרי אשר התאושש ויחזק לקום על רגליו. ראה לתמהונו, כי בהימוג הצחוק גבר רב יתר יגונו, העץ נושא הפרי חמק, המעין גווע באבו ואף ריח היקינטון לא בא עוד אל אפו. תחת זאת השתפך לעיניו פלג, אשר עינו אדום. וישת עצות בנפשו לדעת, אם זה פלג דם או נחל דמע עד אשר חרץ את משפטו לאמר, כי הדמע והדם מבוללים בו יחד ויפחד עד למאד ויקפוץ מעוצם הפחד אל הנחל וירחץ בו את בשרו, חיש מהר חוסן-בטחון עברו ואור דעת בינה והשכל בקרבו זרח ויחד ויקרא בלהט:

– בא גד, לא עוד סתום וחתום ממני דבר הצחוק, אשר הכה על לבי כברד, תוכו רצוף משטמה ושאט. לשוא דמיתי, כי כמוהו כרעם, אך הוא איננו בלתי אם ברק הלעג על המשחק. משחק הוא חיי כל דור ודור, אין מנוס מן המגור ואך בשחוק נמצא לנו מעט מזור, כדבר החכם מכל אדם, אשר הוציא יקר מזולל, באמרו לשחוק אמרתי מהולל, אכן, דברי פי חכם זן, בשחוק בנתה לה החכמה קן. ואשר לתמהון, אשר יפקדני מפעם לפעם, לא הגיון לו, הוא אך חסר-טעם. הלא זה דבר שלמה הבל ורעות-רוח סובב סובב הולך הרוח.

ויהי כאשר הרתה רוח לראשונה ללדת, ותלד הצחוק, להגיד כי גלגל המעשים סוב יסובך ללא חוק מעגל, מעגל, גל ירדוף גל, הצחוק הוא רוח החיה באופנים, חית הצחוק רבת פנים. יש צחוק חם בדמע וכדם, יש צחוק רע, מר ואכזר, אף יש צחוק על לא דבר. לכל אשר נפן נשמע צחוק אין-חן; ישפוך חמת-צחוקו על אביב הבן. יושב בשמים ישחק במרום. לכן אך טוב, כי נשחק ליום אחרון. אהה, גם בשחוק יכאב לב. פי שניים באיש: כבשה וזאב. רוח וגיו, אהבת מישורים וחמדת השוא, זה בזה יערכו את הקרב, הרוח תנשאהו למרום הבשר תמשכהו לתהום, הנשגב חזונו והנקלה הגיונו.

ויקם האיש ויכה בשוט-לשונו גם את נפשו ויקרא בלעג:

– הו, כי שרשי מק, כל פעלי אבק, רעיוני הבל ומאויי תבל, ילדי-רוחי נפלים וכל ימי אך צללים, בשגם פדיתי ממות נפשי בדרכי על תלי-חללים. אהה, מה בצע בצאתי לארץ-נוד ועמי ילין השוד. אחד אני רק למראה עינים. הנני איש פי-שניים, הבל בי ואני קין, נהייתי ליצור בין ערביים.

ויהי בהתודותו כאשר עם לבו וישמע קול יוצא בחובו לאמר:

– אמת יהגה חכך על גאונך וזדונך גם יחד, אשר רבו עד למאד, אך גם באמריך הנכוחים הסירות אפס קצה הלוֹט מעל מזימות לבך הרע והנמהר. המעט לך כי ימתקו תמיד לחכך המים הגנובים, ואף תתאוה תאוה לכל פיגול ותועבה ולאשר לא ידבר אליך חונף תיטור איבה ותשאף לעשות בו נקמות, עוד תתימר איש המעלה היות, העולה בהר ועד לשיא הצוק הוא החוד והחוד אשר ממעל לחוד, כמוך כאדם העליון, לא קם כמוהו ואחריו לא יהיה עוד, אין כמוך ואין בלתך, מי ידמה ומי ישוה לך. אף יש אשר את נפשך תשית תחת האל, לא תביט עוד אדם בקרב יושבי-חלד, עד כמה מלאת רעות-רוח ואיולת, מעודך איש לא אהבת ולנברא בצלמך לא קראת בשם אח. הכי לא במו פיך לא אחת הגית את הצו לא תרצח? אך אתה בלהט-דמיונך ובגאותך כי רבה כל יצורי אנוש רצחת וגם ירשת פאר תבל למען תהיה איש אך אחד בעולם האל, שמע את אשר אגיד לך בצקון-לחש: את כל שיחך אכל הכחש. אמת יהגה חכך אך בדברך נכבדות בנפשך הגבוהה תשיח על חין-ערכך, גאותך ונצח-חזונך, חוס לא תחוס על גויים רבים וממלכות. יהיה כל בשר חלל, ואך נפשך תהיה לך לשלל, יקיץ הקץ על הכל ואך לך לא יאבד חוט או שרוך-נעל.

ו.

ויהי בהקשיבו לקול המגדף לא רגז ולא זעם ויאמר:

– קצתי בחיי, לבי כה עייף. לא אמותה הפעם אין מלים בפי את צדקתי להוכיח. שכחתי סוד שיח. מי יתן וכחיה אנהם. אך מה בצע כי איאנח ולבבי העני אין אוזן שומעת, אין לו ריע ולא אח.

בדברו זאת הוא כשבולת מתחת ליד הקוצר צנח ויחשוב כי בא קצו. אך חיש מהר בהקיצו ראה חורשת-יער ובה נצב סיר-מידות שפות על האש מתלקחת, עב-אד מעל לסיר מתאבך ויתבונן לראות מה מתבשל בסיר ואם הנזיד בו יערך לחיך. ולא ראה מאום, בלתי אם כף מבשלים בה איש עלום, גבהו אל נכון כגוֹג, יבחוש בסיר והאד הולך ונמוג. ויתבונן עוד עד כי הוסר הלוט וירא ממחבואי היער מגיח איש זעום-עפעפים וכבד-שרעף, לו מראה כהן, בפיו מלחש, כמו מתפלל לאש וידבר האיש אל הכהן ובפיו רתת:

– הלא תאמר לי: מה יבושל בסיר, שור-פר, שה או עז?

ויגער בו הכהן בחמת זעם ויאמר:

– מי אתה בן בלי שם ובלי תואר, אשר תשאלני על דבר הסיר? מאין אתה בא, מאיזו ארץ ומאיזו עיר? אך מה לי כי אשאלך למקום-מוצאך ואתה גם לנפשך לא נודעת בשמך, כל כתב-יחש אין עמך ואיככה לבך מלאך… אלי דבר כמו אח אני לך או חבר. הכי לא אתה האיש אשר עלה לצוק הסלע. לא לאלמוני העמק שאלה.

ויען האיש תחנונים ויאמר:

– אכן, שמי ממני נשכח, יען כי אין לי ריע אשר בדרכי-נוד אלי לחברה יארח. אך אינני בן בלי שם, לא מאבן נולדתי בלתי אם מרחם אם. אחים ורעים חיבקתי בזרועותי. היפות בנשים לי אימצתי לאחיותי, אך רבות מהן היו תלאותי אשר מצאוני ובשלהן אפס כוחי וחשך תארי, עד כי נהייתי כזקן בלה, המתהלך בצל בדרכים נודד חשוך-אל כרוח רפאים כפרש בלי ראש למותו שש.

והכהן זעוף העפעפים וכבד השרעף לפתע שינה את טעמו וידבר אליו ללא חרון-אף בלתי אם בהמית רחמיו, ויאמר:

– לבי, לבי לך האיש נע ונד הלך חלכה, רחם ארחמך. לולא רחמי אשר נכמרו עלי, כי אז מרה היתה אחריתך, זכור ושמור, לולא הלב החומל יד איש בהם רעהו הגואל, אשר לנזיד בסיר פקח עיניך וראה ריר יבושל בסיר, רוק כחוק, אותו הצחוק יגיר.

ויקרא האיש בקול נהי:

– רק אין זאת, הכהן, כי מהתל הנך בי, להגיד כי לא כהן הנך, איש ענוג ורך בלתי אם טבח, או כי זובח, ראשים הנך עורף, כמוך מטורף, ומה פשר ערימת האבנים במו עיני אראה? רק אין זאת כי מזבח היא זה להקריב עליו פר, גדי או שה, הה, אכזר, אל נכון הנך שוֹע, שר או מלך, אך אני אינני בלתי אם הלך, הלך עני, ברחבי היקום אין לי מאום.

ויפזר הכהן בלחש-פיו את האד מעל הסיר, אך קולו נשמע בדברו כדבר נגיד:

– לא רוק בסיר, לא ממנו ייעשה נזיד, אפס כל נזיד יהיה לרוק באחריתו אין בו מאומה בלתי אם סחי, כאשר כל פועל יהיה לגועל, יבושל בסיר גם הצחוק, כי אף הוא כמוהו כרוק אם כי תאוה הנהו לאזנים. אך עיניך פקח וראה, היטב תביט, מאכל תאוה הוא הנזיד, טעמו כצפיחית בדבש. יבושל בסיר הרעש, אני טבח חרש. היטב אעשה את הבריה אשר בסיר עד אשר יתן קול בשיר ותהום כל העיר במזמור שיר על ההמולה, בה יישמע אף קול העולל והעוללה, בבואם אל הזבח תחת המאכלת. אכן, זה מאכל תבל. אפס בתוך ההמולה בסיר יישמע גם קול קוהלת במגידו שיחו על ההבל והאיולת. אכן, פסה כל תקוה ונמוגה התוחלת לקרוא למין האדם דרור מן האיולת. כל דור הוא טבעת בשלשלת. אגיד לך אמת ולא אכחד, רב-מראות וטעמים הוא זה האדם, בסיר כל מאכל למינהו, איש כטעמו יאמר עליו זה מאכלי ואנוהו. כל מרק פיגולים ינעם לחכו, לזכרו יבלעו רוק מכל מרחק יוקח, אם זבובים ואם תולעים בו, עליו יקראו “כה לחי”, אף על בשר הצפרדעים ישישו כעל שלל רב ואתה, איש ההר, בחר לך באשר תבחר. מודעת היא: התולעים רבים הם ושונים, תולע על מחנהו ועל עדתו, נאמן לארחו ולדתו, אף אם תבשלהו היטב-היטב, לא ידבק בזולתו. אין כתולעים עם גאה ורם-לבב, כל תולע לבדד ישכון, לא קרב זה אל זה, השניים כי יתחברו יחד עליהם ישרקו בבוז כמו על המון. לא ייאמן כי תולע אל רעהו יאמר חזק. המה אך נצים תמיד ולמריבה יקראו משחק. אין תולע לבו לא ינהה אחרי במת משחק, יען כי על קרשי הבמה תגבה קומתו עד כי ייראה כענק. לכן אף בבואם אל הסיר איש איש ישמור את נתיבו, לבל בהתבוללו יבולע לניבו. לכן התולע אך מתפתל מסביבו, מסביבו. דעת לנבון נקל, כי התולע לפי מידתו ייבדל. אשר קטנו כזבוב ואשר קומתו כצפרדע והוא רב-אלוף, או אשר יהיה כמעט כאיש גמד. אך למה כה פניך חוורו כמו דברי אלך מאד זרו, כאשר אני אחזה תרגז עד למאד, היטב ידע לבך על הסירי הלוט מעל הנזיד אשר בסיר יבושל. אתה הלא תמיד תתנאה על חלקך ממעל ואת סיר השפכים אשר תישא בקרבך תשיח לאל. כל חין ערך בך על נס תרים, עליו תרעיש עיר ומתים, ומן הבאשים אשר בך תתעלם. רק למראה עינים תשפוט ועל כל נקודת-חן קטנה תקרא הדר והוד. לא שנית טעמך גם בדרכי נוד. גאותך היא אשר תפרוש על כל החלאה בך הלוט. לזאת הרבית שיח לעקור מלבך את המשוגה, ואם לא תדע לך צא בעקבי צאן העמים הנבדלים איש מרעהו בדתיהם ובנימוסיהם בכל שיחם ושיגם, הגיונם ואכלם, כאשר נפלים המה זה מזה בדרכי העבודה לאלהיהם, אשר יעבוד את השור, אשר את השה או התנין, ואשר יתן כבוד-אלהים לשרץ הנבזה. הה, מה רב הגועל והנואל במחזה. לו אלף שנה האדם יחיה ויקרא בספרים לאין-קצה, לא יבוא עד חקר תכונת האדם. אכן, כנגד האיולת אין חכמה ואין עצה. גדולים חקרי-לב. על אחת שבע גדולים חקרי טוב-טעם. איש ההר, תן תודה, לא נעם לך שיחי. אך אני על משמרתי אעמודה. הלא מורה לרבים אני. את מוסרי לכל אטיף, יען כי בוראי חנני יפה-ניב. אהבתי לשמוע את חין-קולי. מגיד מישרים הנני, אוי ואבוי לי. שפתי כהן ישמרו דעת. חוק הוא מאז ומעולם, ואני כהן הראש לחקר התולעים, אן כמוהם עם-עולם. חכמים מקטנם ועד גדולם. שומה עלי להתחקות על כל סדרי חייהם והליכותיהם, אף אוכל מבשרם. אני היודע ועד, עד כי למאד טוב טעמם. טוב, ואני אחשק תמיד להאכיל את הערב לחכי גם את זולתי. אכול, אכול, איש ההר, גם אתה מזה הבשר. אכול, אכול וימתק התולע לך כבשר השור והחמור או הגמל והכלב. אם פעם אחת תאכל, תאכל גם כן בפעם האלף. אך אם למרחשת הזבובים תשוקתך, לא אמנע את הטוב הזה מפיך, או כי תאחז בזה וגם מזה ידך אל תנח, כדבר החכם מספר הקדוש - תנ"ך. האם בנת לשכל מלי? הרביתי שיח רב מדי.

ויען האיש ויאמר:

– אכן, הכהן, הרבית שיח בשכל טוב. אך אני מן הסיר לא אוכל, התולע אינו עוף. מבשרו לא הסכנתי מעודי לאכול.

בשנית שינה הכהן את טעמו ויגער באיש ההר ויאמר:

– עוד מלים מעט אביע לאזניך בפי. זכור ושמור, אם אתה מבשר התולע לא תאכל נבול תבול. הכי מרוך ומהתענג תמאן לאכול? אם זה דברך אלי אך שקר תדבר. אכול מהר, פן תאחר. אם בתפנוקים תבחר, עד עולם לא תעלה לצוק ההר. אם התולעים לא יארחו עמך לחברה, יבואך כל רע. אך לשוא תחפש לך כף-נחת, בטרם עת תרד לשחת. חלקך יהיה אך מגור ופחד. אין כתולעים לאיש מחסה טוב ועדת רעים נאמנים. בלעדי קהל-תולעים אשר יהיו בני-לויה לך, לא תגיע על קץ ימיך לתור המעלה אשר לנשיא-פנים ואיש לא יהיה עמך תמים-דעים. חוק הוא באדם תולעים לשחר, והם אשר יקשרו לו את התהילה כזר כל איש למען כבודו אך יריע. אף זאת לך נאמנה אביע: יאהב אדם תולע ואת אשר יאהב, אותו יתליע.

ויהי כאשר עמד האיש במריו ויחרה בו אף הכהן עד למאד, פיו פשק ושן חרק ובזעמו כל גיוו רעד וירם בידו את התרווד אל על, כקלשון-מידות גדל והוא מלא כל מאכל וירעם על האיש בקול:

– אכול, אכול, לא כי אכול תאכל מן הסיר.

וישתאה האיש על קול הכהן האדיר וישאל: על מה ולמה מאז עליתי על הצוק, ירדפני התולע לכסות את פני בכלימות ורוק? המעט לי דרכי-נוד כי גם אתה, כהן או טבח? תכני בלשונך כבשוט, הה, שבר, הה, שוד!

ויענהו הכהן רכות לאמר:

– אינני לך נגיד, בלתי אם ריע וידיד. יען כי ארחמך מאד הבאתי אליך את סירי. ראיתיך הולך ערירי על פני ארץ רבה, אין לך חבר ואח. לכן בשנית אדבר אליך לא בלב ולב. בוז אל תבוז לנבראים בצלמך, כי המה קהלך. הנזיד בסיר הוא מנתך וגם פעלך. מודעת היא, כל יצור בצלמו יברא הרוח באנוש, אשר תוכו רצוף לענה ורוש. כל רמש למינו ירחש והוא בית היוצר לכל תולע ועש. רק אין זאת, כי כל יצור הוא אך סיר נזיד, בו לבד ואשר בו יבושל, אך לו נועד למאכל ואת הנותר ישית בסל, בדרכו צידה לאכלו לעיני עם ועדה.

ויוסף הכהן לדבר אליו בנועם-שיח בחבקו אותו בזרועותיו:

– תן תודה, איש נלבב כי גם אתה את חלקך תשית בנזיד. הלא רבו כעסיך ורוגזיך בשנות-חייך, איש ריב היית לכל רעיך, בשגם את הרעות ראית בטרם באו ולשואה נבאת תמיד, אשר יתנבא לשואה הוא יחיש את בואה. השה אשר הנהו נביא, אח הוא ללביא… טהר הלב טהור-עינים הוא מראות ברע, הוא אך יאמר כי טוב כדבר אלהים בעת עולמו ברא. אפס אתה ראית אותות מראש. היפלא כי האכילוך לענה ורוש? אתה על אשר שנאת רבים, ביניהם ישבת כמו אל עקרבים, זר היית לאחיך, נכרי לבני עמך, על הכל שפכת את זעמך, הקשית לשאול, הרבית לשלול, אך תחת זאת המעטת לפעול. בכל גדשת הסאה, אף בשנאתך לחיי שעה, חמדת לך בעמק יהושפט שבת, להכות אנשים לשונך עשית כשבט ואך למען זאת עלית בהר כי יצא לך שם מטיף-מוסר, ביקשת היות איש נס להתנוסס, לכן לתולע נהיית ומסוס נוסס. בלבך דמית כי תשאג כאריה להחריד מרבצם את השאננים. אכן רדפת צדק צדק. אך הטרם תדע כי יש צדק, אשר כמוהו כמשוכת-חדק? אין רוע כצדקה, אשר הרשעה היא אמה, ואין שחיתות כזו אשר המבוע לה הוא דמעה. כאשר יצא זולל מן היקר, ככה יגיח תולע ועל מזבח הצדקה הרבה יעלו החיים לקרבן עולה. ויען כי משלך בסיר הנזיד, מרחשת תולעים תהיה מאכלך תמיד. אכול, אכול וקרא המגילה אותה לפניך אגול.

ויען האיש ויאמר:

– לא עת לקרוא לי במגילה ואני איש נודד שכחתי שמי; אף כי שכחתי תפילה.

אף הכהן ענה לו לאמר:

– על אף זאת אתה בה תקרא אותה תקח ועל לוח לבך תשית, למען תדע מראש אחרית. כי היא מגילת החשבון. והיה כאשר תדע כי שומה על אדם לעשות חשבון תמיד, חשבון האדם לנפשו, חשבון לאלהיו וחשבון לעולליו, כחוק לכל מטיף-מוסר לרבים, בבוא עתו לתכון את אמתו. כן, חשבון ולא לבד על המעש, גם על כל רעיון נועז, חשבון כל אשר היה וגם חשבון על אשר לא קם ולא נהיה, או אשר צלל לתהום הנשיה. כל חזיון יקום לעולמים. אין נעלמים. הכל כתוב במגילה הזאת, אף חשבון-צחוקך הוא לעגך ובוּזך. לא יישכח דבר. זכור ושמור כי אך רע היה צחוקך ואכזר… לכן פתח פיך וצחק גם על מקום-מגוריך החדש בהר.

ויעש האיש כן ויפתח את פיו ויצחק באדיר וייגר הצחוק מפיו כריר אל תוך הסיר ויזרום הצחוק מפיו על אפו ועל חמתו, כמו על משבתיו יצחק. לפתע הכהן ממנו רחק, הסיר והתרווד לא היו עוד, אך האיש לא חדל לצחוק אל נפשו ועליה, הוא אל פיו שח:

– רק אין זאת, כי כזה היה צחוקי תמיד לנפשי עליה ועל משבתיה.

ויהי מקץ ימים לא רבים ולא מעטים, טובים ואף רעים, והאיש שב לאיתנו, אך לא עד תום כאשר היה בטרם בא עד הלום. בשגם טרם זכר את שמו. וירא את האור כי טוב והחיים כי נעמו, אך לא לו. אכן, העולם עמד על מכונו, אך נשמו לפניו נתיבות עירו וארץ-מולדתו, כי מאז נמלט על נפשו היה נודד מגוי אל גוי, בבקשו למלט נפשו גם מנפשו. ויאמר: מה לי פה ומי לי פה? בדד אשב בין כה וכה. הוא בנדוד ונהי העוללה ירדוף אחריו: הה, דוד, לאן הרחקת נדוד?

באחד יום בין הערבים, מועד בו תוגה גדולה תשב על האבנים לפרוש מסך-עצבון על ארצות החיים ויבוא למקום נכה-נוף ויעמוד על החוף ויתבונן בצלם כל איש עובר ושב כמוהו כפני הקוף והתחקה על מעוף כל בן כנף וירא כל קומה שחוחה, כל חלקת מים דלוחה. ויוסף לתור וירא כל פנים קבצו פארור ולא יכול לבלום את פיו מלאמר ארור, ארור.

ויפן לכה וכה וירא גזרת-אשה חטובה בהדר ויצהל ויאמר: הדוּר נאה העולם, מפיק זיו וזה צלם אשה עין ירהיב. מי יתנני נער, כי אז אקרא בקולי כשופר: הדר, הדר, הבו גודל ליופי אשר הוא בשר, מי יתנני נאזר בגבורה ואקרא באזניה: מה מאד את נהדרה! בשנית העיף אל רום-קומתה מבט לא-נועז ויצעד מאחוריה ויתחקה על מראיה העוטה רז, ריח בושם דק מן הדק כקרן-פז עלה באפו ויחש חיש מהר בריח היקינטון אשר בשדה אבותיו. הוא החיש את צעדיו ויעבור אל לפניה ועין בעין התבונן אל חין מראיה ויפי-פעמיה ויפקח את עיניו וירא אגל דמע ניצב על סף עפעפיה, והוא נוצץ בזוהר-יגונו כמימים ימימה, וידע כי היא בהדרה כלולה ויאמר: רק אין זאת, כי זו היא העוללה, היא ולא אחרת, אין כמוה עטרת תפארת, ויקרא לה בשמה ותסב אליו את פניה ותאמר:

– הכי אתה זה פלטיאל בן ליש, דודי, העודך חי?

ויען לאמר: אכן, אני הוא, אבוי, ואללי, מי יתן ואדע כי סלחת לי.

אף היא ענתה לאמר:

– סלחתיך, אפס שנאתיך.

ויאמר האיש:

– שנאיני גם שנאיני, חפצי כי היטב תשטמיני ובמבטיך למרמס תשימיני, באשר שאול חטאתי לך.

ותאמר בשחוק-פיה:

– אשר יבקש שנאה לנפשו לא ישיגנה, כי רק אשר לא יבוקש יותן לאיש.

לפתע עלה הסהר על החוף השמם וישתפך לתוגה, רכה ומאד ענוגה והשממה לגן פורח קמה. וישתאה האיש על המחזה. והיא, כמו תכננה רעיוניו, פתחה פיה בחכמה ותאמר:

– אכן מחזה, כל איש הוא ראי בו יישקפו כל מראות העולם הזה, אשרי האיש הטוב, כי הוא יראה בכל אך יפה נוף. לכן זה דברי: מהיותנו טובים אל נזכור את הרעות, הטוב כי אל אשר היה לא עוד לבנו נסב ונפן אך אל הבאות. הבה ונשכח את כל התלאות, שמח דודי ואני בך אשמח.

וישבו יחדיו ימים רבים ותספר לו את כל קורותיה מני אז ראתה אבחת המאכלת ביד המרצח. ברבות הימים גילתה לו גם את צפונות-רוחה כי עזה מאד היתה משטמתה לו על אשר זנח אותה בעת שואה ונמלט על נפשו, כי רק עקב שנאתה העזה לו נותרה בחיים עד כה, תחת לטרוף את נפשה בכפה בעוצם זעמה. אפס שינתה את טעמה וממקור-יגונה צמח רפאונה באמרה אל נפשה: הטוב כי אחיה עוד, למען אשנא את הדוד המעוול מוג הלב, אשר את נפשי הסגיר לטורף.

ותוסף לדבר אליו בשחוק טהור ונאמן:

– הנה כי כן פי בי יען, כי סלחתי לך בכל נפשי ומאדי. הלא אתה, דודי, פעמיים מבלי משים חלצת נפשי ממות. לראשונה עקב אשר נמלטת על נפשך ולולא זאת היו דמינו ניגרים יחד מידי המרצח, אך יען הוא אחריך זנק לרדוף ממני הרפה ואנשים רחמנים בין כה וכה עמלו אותי אל ביתם לאסוף. בשנית הצלתיני שנאתי העזה לך. הלא לזאת שמך פלטיאל. כשמך כן הנך, פודה ומציל. כעת אני עמך אשמח אלי גיל. האח, דודי פלטיאל בן ליש, לא אבן היה לבך אך רוחך היה חזק כצור וכשיש וכאשר היית הנסיבה לרישי, ככה היית לי חוסן-שישי. אך אף כי בעת הזאת אחרי אשר קמת לפני מעם המתים, אל נא תוסיף לי להגיד עוד: את מזכרת עווני, ותחת זאת אני לך אגיד בעוצם הגיוני: דודי, מקור-גאוני.

ויהי אחרי שבתם יחד ימים לא מעטים בארץ הנכריה בקרב עם לא-עם ותאמר אליו בקול נפעם:

– מי יתן ואזנך לשיחי תט, אם לא לאמרי-פי, תקשיב למצער לרעד-קולי. שכח חטא הה, דודי, אהבתיך בכל מאדי, גם כאשר שנאתיך ולמה נשב בקרב גוי אשר לא על נקלה נבין שפתו? מה לנו פה ומי לנו פה? לא קרוב לנו ולא גואל, זה כבר לא שמענו איש לשלומנו שואל. אף לא צר ואוייב לנו פה כערכנו. תחת השמים הנכרים האלה כשני צללים נשוטט סלה. כשני פליטי חרב, שריד מעורר חמלה מכבשי-טרף. לוּ אלף שנה נחיה על האדמה הזאת לא יימחק מעל מצחנו האות, אשר לפליטי-קין. הלא נראה עין בעין: הבל אח הנהו, מזכרת קין, יביט הבל אל קין או קין אל הבל, אם כה ואם כה הבל ראי לקין. הבל הוא הנבל עליו תפרוטנה האצבעות המגואלות מדם אשר לקין ובנגוע יד הבל ביד קין תהיה אף היא לתבל ולתועבה, אך רעל בסיר האיבה.

פלטיאל השתומם עד למאד למשמע מליה ויאמר:

– אהה, איככה נשוב אל הארץ, אשר רוות את דמי אחינו ואחיותינו?

אך היא ענתה לו בנחת-שיחה ופניה אורו, כמו את ריח היקינטון לפתע הריחה:

– הלא יען כי דמינו נספגו אל קרבה נקשרו נפשותינו אליה ביתר עוז ותעצומות. בשגם רק בה נלך אל קברי-אבות. הה, זה דבר-רזים, תכמה נפשנו אל כל מקום, בו אוצרות-רוחנו גנוזים.

וישאל פלטיאל בעלג מלים:

– הכי כבר נשכח מלבך, כי אויבינו פלילים. בשגם גם את קמת וברחת על נפשך מארץ הדמים.

ותען העוללה בנחת-משנה ותאמר:

– לא אני, בלתי אם רגלי הבריחוני מארץ ההריגה, אך אל נכון זו היתה עמי משוגה, כי גם בארץ הרחוקה הזאת זכר השכוֹל הדביקני ורגשי האיבה גברו בי על אחת שבע… אם ככה מה לי פה ומה לי שם? בכל אשר אשא עיני אראה אך דם, דם. את האמת לך אגיד ולא אכחד: אני משם ברחתי עקב אשר היטב פחדתי, פן שם לא אמצאך ולא אוכל כנפשי שבעי לשנאך.

ופלטיאל קרא בזעם:

– הבן לא אוכל, איככה נשוב אל האדמה אשר ממנה יצעק קול הדם?

ויען כי הוא נשקף מאד נזעם, פתחה את פיה בשיח תם ותאמר:

– דמה דמיתי תמיד, כי הנך החכם באדם, אך מה לך כי תדבר הפעם כאחד תם. איככה נמלט נפשנו מן הדם? הלא זרע קין על פני ארץ רבה טרם תם. כל עוד לא תם הדם, הוא יישפך גם פה וגם שם. אח לשם הוא חם. אף נואלת מאד באמרך, כי מן האדמה יזעק הדם ומה לו כי יזעק? הכי יש אוזן שומעת? ירעם הרעם יברק הברק ויפלח כל עץ או ישרוף כל משכנות אנוש וכל באי-תבל ירדו לשאול, לב לא יחוס אף האל במרום לא יחמול. ימלאו כל נחלים דם, לא יבושו פני השמים, לא יחוורו, אף לא יאדימו, פרח או גבעול לא יזיל דמעה. אין דמעה. יבשו כל הדמעות. אף אם מוסדי הארץ מוט ימוטו, השמים בעין-תכלתם יעמודו. הלא כאשר נשוב לארץ הדמים תהיה למצער תחת רגלינו אדמה, בה נקברו אבותינו. כאשר השמים ריקים מעלינו, הטוב כי יהיו קברי האבות מתחת לרגלינו. הכי יש ארץ, אשר לא באה בדמים או לא נתכנו לה עלילות דמים ברבות הימים? הלא אף העם הזה, בקרבי נחפש לנו מפלט, הנהו זרע אנשים ומי לנו יערוב כי גם מידיו לא נשתה כוס הדמים? הה, דודי התמים, הלא בארץ מולדתנו למצער ניאסף אל אבותינו.

ויהי בשמוע פלטיאל את דברי העוללה הנאמרים בנחת ותוכם רצוף אלה וקללה, והוא נחרד ונהמם. לא פילל לשמוע כזאת מפי העוללה. רק אין זאת כי בשירה, אשר דשנו מאד, חכמו עד למאד. ויתפעם לבו ויחשק לחבקה. אך חיש מהר הכהו הנוחם ובהבליגו על חשקו שח:

– אכן, צדקת ממני. אודים המוצלים מדם ואש אך לגיא-בן-הנום יהיה להם כל היש.

ובסתר לבו הגה גם את הרעיון הזה:

כל יקום האל לא יהיה לנו למחסה. בשגם העוללה, אשר גדלה ועלתה כפורחת ותהי ליפה בנשים, אין כמוה עוד אחת, ואיככה תתהלך בארץ נכריה, באין לה דוד כלבבה לחסות תחת כנפו? סתרי הגורל מי יידע? אכן, שם בארץ הדמים נחצב היער, אך נותרו שרידים, ואולי לא אלמן גזע השרידים מאיש בין הגברים, אשר העוז יהיה בידו להגן עליה בימי הדמים הניגרים. ויאמר בקול נמרץ, כאיש, אשר מלבו כל שפק עקר ואת משפטו הרץ משכבר:

– כן יהי, שוב נשוב אל הארץ ההיא.

ויקומו וילכו אל ארץ הדמים לישב בה בקרב השרידים. ויהי באחד יום ותפתח פיה ותדבר אליו בתום:

– אני גם זאת לך אגיד, אשר לא קמה בי רוח בארץ הנכריה לפניך להתוודות. כבר אבדה תוחלתי להיות לאיש כלבבי, והוא לי דוד. לכן אך טוב, כי אבחר באיש אשר כבר בחרתי.

יען כי הדרת פניו ענתה בו, כי לא יבין לשכלה כמו, שיכלה את לשונה לדבר אליו לא בחידות בלתי אם מפורשות ותאמר:

– אתה לי הדוד, אתה ולא אחר, התבוננתי מסביב וראיתי, כי אין איש, כי אך אתה האיש, כל בחור וטוב בעמנו כבר נפל בנופלים. לכן רק אתה לאנייתנו תהיה רב-החובלים. אכן, אתה האיש, כל חיי רוחי בך כי בך.

ויתחלחל פלטיאל בשמעו זאת ויאמר ברתת:

– לא אני האיש ולא זאת העת. רבות בשנים התהלכתי נודד, ערירי וחשוף-שת, את קלוני העברתי בארץ-נוד. אני איש בן בלי שם ובן בלי כבוד. כמשוגע למראה עיני הייתי, בנשאי נפשי אל החוד והחוד למעלה מהחוד. בשגם שנאת אותי, היטב בזת לי, לא לך ולי בית בנות, לא עת משוש לי, בלתי אם עת בכות.

בכה פלטיאל בכי רב ואף היא נסתפחה אל הבכי. ויהי בתום הבכי ותפתח העוללה את פיה ותאמר בנהי:

– חלילה לך, דודי, לדבר אלי בדרבונות. לא אוכל שאת מפיך מהלומות, בהן את גרזנך תרים על שרשי. הלא אתה שרשי וגזעי, מקור כוחי ומעוזי. אתה נסי ומנוסי, בלעדיך לא חיים לי ולא תוחלת. אתה אבי ואתה אמי. אם אין אתה לי סר צלי, ואשר דברתי אליך על שנאתי לך כחשתי בפי. זאת לא זאת, המעט אשר רחמתיך וחמלתיך וסלחתיך, לא מצאתי בך כל און מראש ולא נתתי בך דופי. אתה חליי ואתה רופאי. אתה יחיד-מאויי וטעם-חיי.

ויאנח ויאמר:

– וי לגבר אין-איל, תועה דרך בהר, אשר נהיה למקור הברכה לאשה חוננה ביד האל בכל סגולות החן והיקר.

ותהס אותו בשיתה כפה על פיו, ויאמר אליה:

– שבי מעט קט לבדך ואני לרגע קטן אלך. עוד אחת מעט אליך אשוב.

וילך ללא שוב. וילך הרחק בערבה הנרחבה בואך שפת הים, ויעמוד שם. ויהי בערוב היום והשמש שקעה בין עבי-אש ובין עבי-דם, ויבט אל הרום וירא יקוד ואין עוד. ויקרא: אש, אש וזה כל היש. וירא נחל-דם ויאמר: כי זה כל האדם. וידבר אל נפשו: הבט וראה, שקע השמש אף לך ניתן הצו: שקע! את האדמה מעל רגליך של, לא עוד תהיה נפשך לך לשלל. שור גל עוד גל. תנסה ואל תשאל. הימה רד, תנופץ כגל, אין לך חלקה ונחלה באדמה הטמאה, דמים תמיד צמאה, תקרא הב-הב, דם תצמא לשתות, לא תרוה כזאב, אך הים כמוהו כשה וכיונה ההומיה, לכן אל תוכו תיאסף.

ויאמר האיש:

– כן יהי. המורד הוא השיא. אכן, אנכי עפר, אך לא אשוב אל העפר, לרוחי הוא זר. את גוי הנבאש בקרב הגלים אטבול, להבדיל בין הקודש לחול. גל ישאני אל גל ורוחי תשוב אל על, אשת מן השמים טל ואף אני אהיה לחבוּר רסיסי-טל, ארד על כל הר וגיא ואריח בי כל עץ בשדה, מפי כל צפור אשיר. ויש אשר אשוט כענן ואהי לקשת אשר בענן וארחף ברוח ואזרום במעין ועם הברק אחלוף ואתעופף כעוף ואף אם אהיה לקרן-שמש אחסה בצל האל ובקרב כל אבל אצהל כחתן.

תמה מגילת חזיאל.

יום חשון בין הערבים נטה ימה. מפאתי השמים העדויים עננים יוקדים הגיחו יצורים, שפשטו ולבשו חליפות צורות שונות ומשונות: שור פר מקרין מפריס, פרש רכב על סוס, כלב שעיר, שנהפך בהרף עין לפרה טעונה עטינים, המיניקה עגל ובצדה כבשה מרחמה הגיח זאב-מידות שנבלע חיש מהר לתוך לוע האריה. הלך יחיד, פליט הקריה, שנזדמן ובא לכאן הביט בהשתאות על פלאי המחזה המתחוללים על במתי שחק במרומים באין צופים מלבדו, חיפש במבטיו על סביבותיו ולא ראה איש אף במרחק… רעיון סורר עלה במחשבתו: הדור נאה העולם, באין איש בקרבתך. עלה בזכרונו מראה המקום הזה בימות הקיץ בעונת הרחצה הגדולה, כששפת הים הומה גויות צפופות, קולות והמערומים המבוללים הממאיסים צלם האדם דוקרים את העינים ופורשים מסך של דופי גם על יפה-נוף החוף ועל חן הגלים השוקקים זמירות. אך חיש מהר נקפו לבו על הרעיון הרע הזה, שנחשב בעיניו כממזר, אם כי צמח מתוכו. היטב ידע, שאיסתניסיות זו המטופחת בנפשו מיום שעמד על דעתו אינה אלא עשיית שקר בתוך עצמו. לאמתו של דבר הוא נוהה אחרי הבריות בכל התנאים והנסיבות. אף בעונת הרחצה הגדולה לא הוקיר את רגליו מן המקום הזה לספוג כאן במראה-עינים ובהלך-נפש מה שנשלל במציאות ממנו איש בודד ורווק: קרבת בשרים והמולת-חיים של גברים, נשים וילדים בצווחת יחד על המים; ברעמי-צחוקים, בשעשועים ובשריקות המנצחים על ככרות המשחקים. יתר על כן, הוא שב וראה, כי לאמתו של דבר יפה נוף שמם זה מאדם, אך ממלא את לבו עצבוּת. מה בצע ביופי יתום, שאינו מזין עינים רבות? כמוהו כמפל מים עז שנחבא לו במקום שומם מרוחק מכל ישוב, שאין רגל איש דורכת שם. תוהה הוא על נפשו: מהו נושא תשוקתה האמתי: הבדידות או החברה, התייחדות עם עצמו או תשואות-עם? הלא אף בבואו לכאן להתבודד יחמוד את המקום רק עקב אשר יחוש מאחוריו את נשימת הכרך הגדול על רבבות תושביו בעצמת המולתם.

עוד הוא תוהה במחשבתו ולעיניו נגלה צלם-איש, כמו מתחתיו צמח עומד על כף סמוך לחוף, ידיו כמו פרושות למרומים, תחילה סבור היה, שאין זה אלא מעשה דמיון. עשוי הוא להיתפס לבלבולי-דמיון, המתפרשים לו כניצנים טמירים על שגעון האורב במסתרי המושכל, יש אנשים המסוגלים להגיע מפעם לפעם אל מאורת השגעון הנסתרה שבישותם ולשלשל לתוכה מבט חטוף. הוא היה אחד מהם. כל הצצה זיעזעתו. כעת היתה בידו הברירה לחמוק חיש מהר מן המקום, כדי להסיח דעתו מן הדחליל האורב לו. אולם הוא נהג בהיפוך הגמור וניגש סמוך לכף כדי להיווכח בעליל באפסות הדחליל.

אם כי אותו רגע ממש הגיח הירח מבין מפלשי העננים, עדיין לא הבחין בעיניו שום דמות, אך תחת זאת הגיע לאזניו תפף-מקל ברור על הכף. בין כה וכה כבר נפקחו גם עיניו לראות דמות-אדם מוחשת. השמש הגוועת בדם ואש ירקה אחרוני קרניה שאצלו נשיקות לראשוני קרני הכסף של הירח כמו שני המאורות בצוותא גוללו את החושף מפני האור ויחדיו עשו את הבריאה החדשה, והיא אור נכון ובהיר. כעת נגלה לפניו בעליל צלם-איש גבה-קומה ומוצק-גיו נצב כמו דרוך כלפי מעלה, איש הקוממיות רעיון נצנץ במחשבתו של ההלך, שהעומד על הכף הנהו מן הסתם עיוור. מנסיונו ידע, שהעיוורים ניכרים גם מאחוריהם. ואכן, חיש מהר נתחוור לו, שהשערתו יש לה על מה לסמוך. אף צלם-איש שנזדרז, כנראה, להתוודע אליו התחיל לנפנף במקלו כמאותת ומפיו נשמע לחש, כשל אדם המדבר אל עצמו:

– שומע אני צעדים, הכי איש כאן?

הקול שירד ממרומי הכף היה חד כשל עוף צורח.

– כן ענה ההלך – איש כאן. אני כאן.

– אני – קרא צלם-איש בקול שוקק תמהון – אדם אומר אני?…

התמהון שבקול צלם-איש נהפך באזני ההלך לצליל של לעג. מיד נצנצו בלבו הרהורי-חרטה על עם שפרץ לתוך גדרו של אחד פלאי או תמהוני, שפרש לכאן לשם התבודדות והנה הוא בא ומטריח עליו את נוכחותו. לכן אמר:

– הריני לבקש סליחתו של מר על שנכנסתי למחיצתו. אדוני בוודאי השתוקק להיבדל לנפשו, לבל יראהו זר. לתומי עברתי פה – במחשבה תחילה השמיט את המלה “אני”, שנתלוותה במחשבתו אל ה“לתומי” – ראיתי הדר שפוך מסביב ולפתע צלם איש נחזה לי והוא יפה-קומה, לא יכולתי לכלוא בקרבי את סקרנותי. אך לא אוסיף עוד להיות על אדוני לטורח. הנני ואלך לי.

צלם-איש ענה בקול ברור ונמרץ, אם כי חרישי, כשל נואם מנוסה, שגם הלחש שלו נשמע בירכתי האולם:

– נפלאתי לשמוע מפי איש לא נודע לי מתמול שלשום, כי נתיצבתי פה על הכף למען איבדל לנפשי. לא, אדוני. מעודי לא דבקה בי תאוות ההתבודדות. נגע זה איננו בי. חברת-אדם נעמה לי תמיד. אהבתי יפה-נוף, אף יפה-אדם, איש-רעים אני מעודי. אי מזה בא אדוני? אולי יאות לעלות על הכף ולהתיצב פה עמדי – קרא ההלך בקול מורם, עמום ביותר, שלא נשמע בבירור-מליו, כמו רק לחשו צלול, ואילו שאגתו עמומה ורופפת.

– חן, חן לאדוני, הטוב כי אתיצב לי לבדי פה למטה – השיב ההלך בשכלו את לשונו לדבר אליו מליצות ולשלם לו בצחצחות תחת צחצחות – המעט התהלכנו בחוצות הקריה צפופים יחד לדחוף איש את רעהו בצד והכתף? נשית למצער ריוח בין איש לרעהו במקום יפה-נוף. הים ים לאדוני והיבשת יבשת להלך אשר כמוני.

צלם-איש לא הסב אליו את פניו להקשיב למליו כמשפט המשוחחים, השולחים איש ללב רעהו מבטים חודרים. לא אהב אנשי-שיחה, אשר בהקשיבם ינעצו מבטיהם בדובר כדליים לשאוב מתוכו ולשפוך החוצה. אולי בגלל זאת משכוֹ ההלך חסד והגביר את מליו.

– המקום עליו נצבות רגלי איש הוא היכל-כבוד ואל לזר לבוא בהיכלו – הפטיר.

– יעלה אדוני אלי על הכף – קרא צלם-איש בקול אמיץ וענוג – לא זר אתה לי.

– הכי יכירני, אדוני? – שאל ההלך לתומו.

– איש לאיש איננו זר, יעלה, אדוני, את קול-צעדיו שמעתי מבין הצדפים על החוף – לחש צלם-איש ותפף שלש פעמים במקלו על הכף.

ההלך לא נחפז למלא את בקשתו. הטיח צלם-איש בקולו הרך והענוג:

– אדוני איננו מאמין באיש. כל איש לא מודע לו הוא בעיניו חורש-רע, אף כי לא יתן אימון בבעל-מום, אשר אל נכון נפשו מרה עליו ובשל מרי-גורלו הוא אך שואף-נקמות – ובתום שתיקה מעטה הוסיף כמתוודה – אדוני אל נכון ראה בי את עיוורוני. אך אינני חסר-בינה – סח כדי להוציא מלב ההלך חשד נוסף.

ההלך עלה על הכף, צלם-איש ניסוג מעט קט, הושיט את מקלו אליו כיד לשלום. אף את אפו שלח לפניו כמו להריחו וסח:

– העיוור חטמו הוא לו לעינים. אף יצחק העיוור הריח את יעקב בנו.

לשונו, שהיתה עד כה משוכבדת וכמגומגמת, קלחה מעכשיו למישרים:

– התיצבתי על הכף להסתכל בהדר הבריאה. אהבתי שעת בין ערבים על שפת הים… שמש מלכה יורדת לטבול במוקדי-אש והעננים נערותיה תלוינה אותה. מבין עבי-אש ועבי-דם יגיח אור הירח. אשרי העינים תראינה במחזה זה, אך גם לעיוור אין-עינים עין צופיה. הנפש בכליונה תביט גם כן בכליון-עינים אל כל חזיון הוד. מליצות בפי, אדוני. העינים הפקוחות תדברנה גבוהה-גבוהה ואיש אין-עינים יפיק מפיו מחלצות המליצות. אשר עם נפשו ישוחח תמיד לא יחוורו פניו בדברו אליה נשגבות. הלב הוא המשתלה לשיח המליצי. יש אשר בדבר איש אל רעהו יכלא את שיחו לבל יהיה לצחוק בעיניו. אפס העיוור, אשר איננו רואה לעינים, בהתגלות כל רוחו ידבר ולא ייבוש. כליון הנפש לכל חזיון הוד אשר עיניו לא תשורינה אותו פותח את אסורי-לשונו. יום יבוא וכל הכליונות יחד, הניגרים בחלל-תבל כיין מאשכולות-ענבים ייקבצו ויהיו לנחל עדנים משכּר. יצורי-חומר, בשר שחוט מאכלם, אך למלאכים הנשמות תהיינה למאכל-תאוה. אנא, יסלח לי, אדוני… נבהלתי על רוחי להשמיע דברי איולת. לא כן, אדוני?

ההלך החריש. שיח צלם-איש, אשר מלל חסר רסן והגיון חוזה חוברו בו יחד, נסכו בו מבוכה והעתיקו מלים מפיו.

– מה לך מחריש, מיודעי? – שאל צלם-איש לאחר צפיה לא רבה בקול חנון ונלבב, כמו אורחו על הכף הנהו באמנה מודע לו מתמול שלשום – הכי ישיתני, אדוני, לכסיל יען כי דברתי אליו בהתגלות-רוחי. גם עיוור אין-עינים נפשו תנהה אחרי היפעה ובה חיי-רוחו. חי נפשי, כי גם בלעדי עיני הבשר ייגלו אל העיוור מחזות. בעיני-רוחו יביט ויראה ערבות הים המשתרעות למרחוק; מוקדי-אש בפאתי השמים, עבי-אש ועבי-דם והשמש בינותם. אף ממנו, עיוור אין-עינים, לא נסתר כל חזיון-הוד; מוצאי השמש ומבואיה ירהיבוהו. אהבתי מעודי יפה-נוף, כאשר אוהב תפארת אדם. כל איש נלבב הוא שמש קטנה, בת שחוקו לאל. הכי לא אמת יהגה חכי אדוני?

– לא קטנה בלתי אם גדולה – נחפז ההלך במענה פיו – גם תבל משחקת לפניו.

אך יצאו המלים מפי ההלך ובושה עטפתו. היטב ידע כי לבו איננו שלם עם מוצא-פיו. הוא לא האמין בטובה הרבה הצפונה בתבל-יה. אף כי לא האמין, כי אדם נלבב חי וקים בעולם. תבל היתה לו לעתים בית-חרדות, חכה לברואיה, ויש אשר כל נברא בצלמו איש-חרש עויין ואורב. הכי לא רשת פרושה לרגלי כל יצור ממלאך-מותו? אדם לאדם מלאך המות, בור יכרה לו ויחפרהו להפילו שמה, לבל יוכל עוד קום. הוא אשר מעודו לא האמין בלב שלם באדם, לא נטה חסד לצלם-איש, המדבר גבוהה-גבוהה, למען ישוה לנפשו בעיני הזר דמות כוהן לאל התפארת. ניחם בלבו על אשר ענה בחפזו אמן על דברי השבח וההלל לתבל המשחקת לפני האל ולאדם המתהלך בה. שילם מס-שפתיים לאיש עיוור לתפשו בלבו. מנחת עוני כזאת, אותה ינדב לב יהיר לאיש מסכן, אף היא מעשה תרמית.

צלם-איש שוב תפף שלוש פעמים במקלו על הכף ואמר:

– לא טוב יעשה, אדוני, בדברו אלי בלב ולב. בפיו יענה אמן אחרי דברי וקולו יען בו את כחשוֹ. אוזן העיוור מלים תבחן, כי האזנים תהיינה לו לעינים. יגיד לי קול אדוני, כי הוא את האדם לא יאהב ובו לא יבטח. אכן, הוא אותו לא ישנא ולו לא יבוז, לא בכל עת יאמר בלבו כי פסו אמונים מבני אדם. הנכון הוא כי בכל עת יפסח על השעפים בין האהבה לנברא בצלם לאיבה אשר יטור לו, בין האמונה, כי שרשו טוב והדעת, כי יצר לבו הוא אך רע כל היום. – קולו נדם לרגע לא קטן ובנקשו במקלו נקש חד על הכף, כמו הנקש שת מרץ-נוספות ברוחו, שב לדבר בהתגלות-לב – לא אכחד מעם אדוני את מחשבתי כתומה. לא לרוחי המה אנשי השפק, אשר לא יבטחו באדם בחרדתם כי רבה פן אין צדיק בארץ אשר לא יחטא. שוגים המה ושגיונם יסולח להם. הכחש בטוב רוח היא באנוש. יום יבוא ויבושו ויכלמו עקב בוזם לאדם. הלא דעת לנבון נקל, כי לא יאה לאיש אשר השפק מקנן בלבו לחרוץ משפטו על תכונת האנשים, אשר רוחם ישרה ונכונה בקרבם. אשר לא יאמין ביושר לב האדם, הלא לא יאמין גם ביושר שכלו ואחריתו, כי גם הגיונו אשר לו יהיה לו למקור-דאגה, בהינתנו מאכל לתולע השפק.

ההלך, בשמעו את הדברים, אשר קלעו אל סערת רוחו ולא החטיאו, השתוקק כעת לזכות את נפשו בעיני צלם-איש ולהגיד לו כי אך לשוא יראהו כאיש, אשר רוחו נעה ונדה תמיד והשפק יכרסמהו, כבואו לשפוט על כל ענין אשר תחת השמש. אכן, הוא כבד-פה עקב היותו כבד-רוח, כי זה משפטו מעודו לבלתי השמיע דברי-נגידים. לא יאהב דברים כמסמרות נטועים, אשר חותמם גבהות הלב. הענוה היא עטרת השכל הטוב. אולם לבו מנעו מלדבר זאת, פן יוסיף כחש על כזבו. לכן שיכל את לשונו ויאמר:

– מאד נפלא שיח פי אדוני עמי, איש לא נודע מתמול שלשום, הבן לא אוכל נדיבות-לבו, המפיקה מפיו אמרי חכמה בשפע רב באזני איש לא מוּדע עמו.

– לא מודע עמי, אך מודע לי – השיב צלם-איש בשפה מהירה ובוטחה. כמו מענהו היה ערוך בלבו ומסודר משכבר לשאלה אשר היתה צפויה לו מראש – לפי קול-צעדיו יתנכר איש ולפי קול-מליו תיבחן רוחו, אם חזקה היא כחלמיש או רכה כדונג. למצעדו בין הצדפים הקשבתי ויהי לי כזמר. ריח לכל. גם לצעדי אדם. יצחק עיוור אין-עינים הריח בגדי יעקב בנו, באמרו ריח בני כריח השדה אשר ברכו ה'. מחשבה זכה ובהירה תתן ריח הבושם הטוב. אפס מחשבת תועבה… הכי כמתעתע הנני בעיני אדוני בדברי זאת?

ויען ההלך ויאמר:

– חלילה לי לשית דופי באדוני ולהגות בקרבתו כל מחשבת פיגול. יש אשר גם עלי תצלח הרוח לבחון מחשבות…

ההלך בדברו הפעם אזר עוז ושיוה למוצא-שפתיו קול ענות בטחון, למען יהיה גם הוא איש אך בוטח למשמע-אזנים. אולם למרבה הפלא שינה צלם-איש לפתע את טעמו ויהי בדברו כאיש, אשר לבו אינו בוטח בקרבו ויאמר:

– לא לנו קרוצי-חומר בטחון יתר בכוחנו לגלות תעלומות לב. התחת נביאים או חוזים הננו? אנחנו אך בשר. עולם האל פתוח לפנינו כספר ולקרוא בו לא נוכל. אך טוב כי לא יארוב אדם למסתרי לב זולתו, בלתי אם ידבר את אשר עם לבו. אין כלב לנו יועץ-פלא ומורה להועיל להדריך את ניבינו. מי יתן ואל יסלף איש את שיחו בתחבולות-ערמה. גם הלב הטוב יש אשר יחמוד עקלקלות והגותו הנעוה רבה גם רבה. כל סגולה נאצלה בנו לא תהיה לנו לתושיה. בטרם נתפלל בלב שלם לחונן לאדם דעת להצילנו מן המשוגה והמדוחה – השפק בתוכן – המקננות בחובנו. השפק, ידידי – שא-נא לי עוז-נפשי לקראך בשם זה – הוא אבי כל כשל. אשרי איש ימלט נפשו ממנו מנעוריו. אדוני עודנו רך בשנים. כבן שלושים הנהו, אם אין המשוגה עמדי?

ההלך נדהם למשמע שיחו. רק אין זאת, גמר אומר בלבו, כי צלם-איש חונן בסגולה מופלאה לבחון מחשבות וגם לנחש מקרי חיים וצפונות-שנים. אל נכון רוח חוזה מתנוססת בו. אם כמה, למה יתהפך בתחבולותיו לפניו וישית מעטה השקט על נפשו? הטוב לקרוע לפניו הלוט מעל רוחו הנפתלה המפרפרת בסתר ברשת השגעון.

צלם-איש כמו עמד על סף לבו ונופף במקלו אחת הנה ואחת הנה ושלח אליו את קולו, קרוב אליו, ענוג ונלבב, אליו, אל תוכו פנימה.

– יסלח נא, הנלבב, לרכי-לב יגידו חלקות. אך מהאמיצים לא תימנע האמת. לכן אגיד לאדוני את אשר בלבי על אודותיו. בסגולות יקר רבות חוננת, אך לא בסגולת חוסן הבטחון. אשר האמונה נכרתה מלבו, כל מכשלה קטנה בדרכו תהיה לו למקור-דכאון. באין לאיש בטחון באמתו, לא יבטח גם בכל מראה עיניו, עד כי כל צלמי-היש יהיו לו לצללי-מגור. יאושר רק המאמין, כי הלב, אשר השפק ממנו נעקר, אף הפחד לא יקנן בקרבו ואימת המות לא עוד תבעתהו. הפחד הוא מאורת הצפעונים, ממנה יגיחו כל מלאכי המות. והיה באחרית הימים, כאשר יתמו הפחדים ויגוזו החרדות, יבולע גם המות. כן ידידי הנלבב. זה פי איש עיוור מדבר אליך. את רוחך תיכנתי. ריח גם לרוח, על פיו ייבחן הגיון כל איש.

ההלך השתאה עד למאד ובלבו אמר: רק אין זאת, כי רוח חוזה מתנוססת בצלם-איש, הנצב על הכף כאחד נביא קדמון על במה גבוהה לישא את דברו על חוסן האמונה והבטחון אשר יהיה לעץ חיים ועל הפחד, ממקורו יצאו כל החלאים הרעים. אכן, מה נאמנו דברי-מוסרו ל ו על השפק אשר יאכלנו כתולע ושמות יעשה בנפשו וגם מפגע יהיה לשכל. באין קנה-צופים לרוח להבדיל בין טוב לרע, בין היפה למגונה יש אשר גם השכל יאבד קנה-מידה להפריד בין האמת לשקר ובין הישר למעוקם או בין ההגות הנכונה לתעתועי-לב. אחריתו כי יהיה תועה-דרך וגם תועה-לב ואת אשר הרגע ירומם בהגיונו כדבר-תבונה ישפיל משנתו כמלל חסר-שחר וחזיון-שוא. ובאמנה זה היה משפט ההלך גם הפעם. עוד הוא משתאה ומשתומם על חזיון צלם-איש, הנצב על הכף כאחד חוזר קדמון ורוחו הנעה ונדה כמטוטלת פתחה לדבר סרה בו ותאמר אל לבו: רחק לך מן הלזה אשר עלה על הכף לשוות לו דמות נואם ומבשר. אך כפשע בין המתנבאים ובין המשתגעים והמתעתעים לתפוש אנשים בלבותיהם. רבים הם בכל העתים נוכלים שפלי-נפש, המתיצבים על במות גבוהות להיגלות כמורים לחכמה ולצדקה, להפיץ בשורות טובות ישועות ונחמות או את הפכן, חרדות ובלהות, תוכחות נזעמות על שכול ואבדן, על יום הדין ועל קץ כל בשר. אשר היה הוא שיהיה. לא אלמן גם זמננו מנביאי השקר. המשוטטים בלהקות באולמות הקהל או בונים להם במות הכתב לקרוא משא משא. מהם מגדלים להם שער ולובשים אפודים משובצים עזי-צבע למשוך אחריהם המוני תמימים, ואולי גם העיוור הלזה, אשר נבצר מעמו להסתפח אל אחת הלהקות הגדולות, העוברות ארחות ימים ומקהלים מסביבם דלי-שכל לשעשע את לבבותיהם הריקים באומר, בזמר ובמחול, בעד בצע כסף או אתנן הכבוד, הקים לו את דוכנו כמו רמים פה על הכף לעשות זר מעשהו ולתעתע הלך עובר לתומו. אכן, רוח השפק, אשר לא הרפתה ממנו אף לרגע, היא שעמדה לו להינחם חיש מהר על הדופי המתעתע אשר שת בעיוור המסכן. לכן שם מחסום לפיו ולא השמיע אף שמץ מרעיון החשד, ולמען יהיה בטוח בכוחו לכלוא את הגיגי-לבו שת גם הפעם כמשפטו תמיד את כפו על פיו, פן יבהל על רוחו ויביע דברים מעוותים, לא יוכלו עוד לתקון. צלם-איש הניע את ידו אל פי ההלך כמבקש להסותו ושח:

– מה לך מחריש, ידידי? רק אין זאת כי ברית כרת לשפתך לבל תביע הפעם את אשר עם לבך, היטב תחרד פן תתמלטנה מפיך מלים אשר תינחם עליהן? האף אין זאת? אדמה כי דברי לא מצאו מסילות ללבך. הכי לא כאיש תועה-לבב ואף כמתעתע תראני? דבר ואל תכחד.

– האמת אגיד. אין לבי שלם עם שכלי במשפטי על אדוני ועל שיחו. לבי ילך אחריו, אפס שכלי ידבר עם אדוני משפטים ואף יתן בו דופי.

צלם-איש תופף במקלו תפיפה משולשת על הכף ואמר:

– הפעם דברת ברוח נכונה, אף קולך בוטח. וזה האות כי נתיב הבטחון איננו עוד רחוק מעמך. אכן, האמונה היא נקודת-לבך, ידידי, אולם לעתים תעברך רוח כחש ושפק, או אז גם מאזני-שכלך נעים אחת הנה ואחת הנה עד כי לא תוכל עוד לחרוץ משפט על כל ענין באשר הוא.

– נפלאתי מאד לשיח אדוני על אדותי. הוא יקרא מעל לבי כמו מעל ספר פתוח – שח ההלך הנפעם – הכי יש רפאות לחולי השפק? מי יתן ויוכל אדוני להשכילני בעצה טובה.

– לא יועץ הנני – ענה צלם-איש וקולו היה כגוער.

– כל איש אך רוחו תושיענו. שוא תשועת רופאים. הרחק, ידידי, מן הרופאים. כל הרופאים הם רופאי-אליל. השפק הוא חולי, אשר ייעקר רק ביד בעליו. ואתה הלא לבך טהור ושכלך טוב.

צלם-איש החריש מעט אל מול פני ההלך, הקריב אליו שוב את אפו כמו להריח והוסיף לישא את דברו כמטיף על הדוכן:

– ראה, בני, ריח נשמתך כבושם הטוב, כן חזיתיך אף בטרם קרבת אלי. קול צעדיך הגיד לי זאת. לב טהור לך. אפס השפק אשר יצמח בך מפעם לפעם ידליח את זוך-תכונתך. הכי לא אהיה לרגעים בעיניך כנוכל ומאחז עינים?

עוד ההלך שת עצות בנפשו מה ישיב לאיש הפלאי וצלם-איש הוסיף לדבר אליו:

– תן תודה, הנלבב, כזאת וכזאת חשבת על אודותי, הלא כאיש רזים וקוסם או כגונב-לב תשימני. האף אין זאת? היטב תחשק לדעת מי אני ומה שורש דבר צפון בי ואך תשית מחסום לפיך מלשאול. שאל, בני, שאל, לא אסתיר ממך דבר מן המוצאות אותי. שאל, שאל.

ענה ההלך בענות-לב:

– חלילה לי מלחקרך למוצאותיך. קורות כל איש לו לבדו הן. כל התאב לדעתן הוא פורץ גדר. אך אחת אהין לשאול את אדוני: למה התיצב על הכף להביט אל יפה-נוף, אל השמש בשקעה ובעיניו לא יראה?

– חן-חן לך על דברך אלי בהתגלות-לב – שח צלם-איש במענה רך – בשכל טוב דברת. אפס לא על השכל לבדו יחיה האדם ולא רק בעיני בשרו יראה. אכן, כשכל כעינים. כאשר יש עיני-בשר ועיני-רוח, כמה יש שכל השופע ממעין הבשרים ושכל הנאצל, שכל אשר הוא חלק אנוש מלמטה ושכל אשר הוא חלק אלוה ממעל. לפניו, הנאצל, אין כל סתום. לא בחכמה ייאמר, כי לא לעיוור אור השמש ולא לאיש אין-עיניים חמדת יפה-נוף. הכי לא תדע, הנלבב. כי כמתוק היוצא מן העז, ככה יצא האור מן האופל? יתירה על זאת, יש אשר איש אין-עיניים יחזק לחזות נכונה. כי תחת האור המסנוור עיניים תצמח בו הסגולה להביט באור יקרות ויינתן לו לשי קנה-צופים, היונק חזון ממקור עין לא ראתה הוא אוצר חנם. כן, כן, הנלבב, גם לעיוורים תזרח השמש ויהל הירח, ילבין השלג ויאדים השושן, עין בעין יראו מוקדי-אש בפאתי השמים בשעת בין הערבים. בוראנו מכלכל את כל יצוריו באהבה וברחמים.

שוב נזרעה מחשבת ההלך כלאים: חום-רגש, התפעמות הלב וקור השכל, המעביר את תער הבקורת על כל מראה ומשמע. על כל מראה ומשמע. לא האמין בשיח צלם-איש הבוטח. בשגם קולו בדברו היה כמרעיד ונתן בו את אותותיו. כי אך בפיו יאמר אשר שובע נחת ישכון בו ובלבו לא כן עמו, וכבר חרץ את משפטו, כי הפלגות גם בלב צלם-איש. הוא בפיו יתקע בשופר התום ובלבו אך שברים. למרבה תמהונו געה צלם-איש לפתע בצחוק צוהל וארשת-יקרות נחזתה לו בפניו הקורנות, אין משלה בפני בשר ודם בהקיץ בלתי אם בחלום. לרגע הופיע לעיניו בעוז-הדר ורעיון פלח את מחשבתו: הכי לא מלאך ממרומים נגלה אליו בחזונו. חיש מהר עטפתו כלימה, כי הוא בלבו נתפש, ולו לרגע כהרף-רעיון, לאמונת-הבל כזאת. ויהי לו גם הדבר הזה לאות, עד מה אין חוסן ברוחו וזוך בהגיונו. הוא מכבר נושא בחובו רעיון-חרדות כי עוד את מעט יגיע אל עברי פי השגעון. אך היתכחש למחזה אשר נגלה אליו כמו בעליל? לרגע הופיע אליו איש-שחיו לא כבשר ודם, בלתי אם כמראה מלאך. שנית הביט ההלך אל צלם-איש, בחנו במבטיו וירא לתמהונו, כי צלם-פניו מפיק ארשת אושר ונחת, אשר טרם ראה כמוה בפני בשר ודם. אכן לראשונה חזה בעיניו את האושר בתבנית איש חי. לא ייאמן כי יסופר. ובלבו אמר: הנה נגלה אלי פלא מראה והוא יהיה סודי תמיד. לא אספר אותו לאיש, פן יאמרו כי שכלי נטה מן הדרך ואני שוגה במחזות בדים.

למרבה חרדתו ראה כמו בעליל צלם-איש נע וניסוג ממנו הרחק עד כי רגליו לא עוד תעמודנה על הכף. זאת לא זאת, כי כמתרומם הוא אל על כמו יאמר להמריא ולהתעלם מעיניו.

צלם-איש פתח לפתע את פיו וידבר ברגש עז כאיש אשר צלחה עליו באמנה רוח חוזה ויאמר:

– אך דרך כסל באיש לשקול כל דבריו במאזני השכל. אכן, בין איש לרעהו יהיה השכל למליץ. אך כאשר לא יפנה האיש עוד בדבריו אל הנברא בצלמו, בלתי אם אל האל הלא לפניו יפיק שיחו ומה לו לכלכל את דבריו לפי חוקות התבונה? באזני האל גם האין-שחר יהיה לשכל טוב… הכי בחכמה נעשה, בדברנו בשכל לאל, אשר משיגי השכל לא ישיגוהו… דברי פי המטורפים הם באזני האל שכל טוב. אך טוב לחולי-נפש כי ידברו לאל בשפה תמה ונכונה. הלא כה יאמר איש הלב הטהור: מי יתן ובינתי תסתתר ממני למען אשכיל לדבר נאמנה. הלא האומר הוא הכחש בנו.

ויהי בשמוע ההלך שיח זה ויתמה על נפשו, כי עד כה לא עלה בהגיונו הרעיון, כי צלם-איש אך מוכה-שגעון הנהו. הלא רבים הם חולי-נפש היודעים לשית לשגעונם סתר-פנים שעות רבות או גם ימים רבים את כל שיחם ושיגם יכלכלו בתבונה רבה. יתחכמו להוליך אנשים שולל עד אשר לא יוכלו עוד להתהלך נגד רוח השגעון, הלוחץ בהם לקרוע מעל פניהם את מסכתם. אולם יען שכלו לא נתנו מעודו להתמכר לרעיון אחד כתומו בלתי אם לפסוח תמיד על שתי שעיפים, ניחם חיש מהר מרעיונו זה וישכל את לשונו לדבר אל צלם-איש כתלמיד, השואל מפי רבו פשר לדבריו אשר נשגבו מבינתו. ויאמר ההלך:

– נשגב מבינתי דבר קנה-הצופים לעיוור אין-עינים, אשר, כפי דברת אדוני, ישת ממקור עין לא ראתה, הוא אוצר מתנת-חנם. הכי האוצר הזה יסודו בתפארת מליצה או הנהו רעיון רם ונשגב?

– הרף מלדבר גבוהה-גבוהה – קרא צלם-איש בזעם – הרם והנשגב איככה נעלה אותו על דל שפתנו? אשר רם ונשגב מבינתו איככה נישא את שמו לשוא? והכי לא נבטא את המלים אלהים, נצח, הנאצל והקיים לעד ועוד מלים, אשר יסודתן באין-קץ ובלא-מצרים? אפס גם הנעלה מבינתנו איננו נעלה מחזיוננו. כל רם ונשגב ונאצל הוא בנו. אשר לא ראשית ולא אחרית לו הוא הרוח באנוש. הכי למען מה ברא האל את האדם, אם לא למען יהיה תחת אלהים?

ההלך נתחלחל למשמע הדברים האלה. כעת ידע אל נכון, כי צלם-איש הנהו אך משוגע, אשר עלה על הכף להתחפש כנבון-שכל. ההלך רבות חקר את ארחות הסוטים מן השכל הישר וגמר אומר משכבר, כי הם ייחלקו לשתי פלגוֹת. הפלגה האחת הגיון האלהים נוסך בה שגעון. הפלגה השניה מוכת-שגעון ממראות-תבל. והנה צלם-איש כפי אשר יעידו כל האותות חוזה בשגעונו מחזות-שדי. ההלך משברו חזה זאת: אף הוא ראשו נעשה עליו סחרחר בהגותו לרגע קטן בישנות הבורא. בזכרו את אלהים יאחזהו פחדים, פן שכלו יגלוש עד לתהום חוסר הדעה, כמו רעיון האלהים הוא לוע השגעון. מבלי משים אחז בכפו את מקל העיוור להישען אליו לבל יפול לתוך הלוע. צלם-איש הסיע ממנו את מקלו כמבקש לשלול ממנו את משענתו ויפתח לדבר בקול זועם, אשר לא עלה בד בבד עם נועם מליו:

– אך טוב תעשה, הנלבב, בדברך אלי ברור ומפורש את אשר תהגה בסתר רעיונך ללא מעצור, למען תשליך ממסתרי-רוחך כל מחשבה רעה ונוכלה, כל הגיוני השפק הרוחשים בקרבך וגם את אשר תטפול עלי אל נכון, כי אין נכונה ברוחי או כי גם הוכתי בשגעון. דבר, דבר, הנלבב, ככל העולה על רוחך, למען תמלט מעליה את נטל השפק, מקור כל חולי ודכאון בנפש. אמן אני אומר לך, הנלבב, אשרי המאמין, רק באמונה מקור החיים והשלום ועמה פקחון-דעת להבחין סתומות רבות. רעה חולה היא, כי אשר עיניים להם לראות לא יראו, כי הם אל הכלי יביטו, ואך לא יתבוננו אל לבם, בו צפוּן אשרם. אמן אני אומר לך, הנלבב, עיני העיוורון פקוחות עד בלי די לראות נכוחה – הפטיר צלם-איש בקול צוהל.

ההלך הביט אל צלם-איש בדברו ולא גרע ממנו את מבטו. למרבה תמהונו התחוללה תמורה רבה במראהו, כמו נמוגו מעליו שנים ומראהו היה כעת צעיר הרבה מאשר לפני כן. זאת לא זאת, כי צלמו כמו עשה בלהטים לשנות את גיליו חליפות. לרגע נראה כבן ארבעים ומשנהו כבן חמשים או ששים ואולי כבן שבעים, כמו הזקנה והעלומים שחקו יחדיו במחזה מבוללים וגם נפרדים, ההלך בהביטו אל התמורות הנמהרות בפני צלם-איש, דימה, כי גם במערכי-רוחו תבאנה התהפוכות, וכאשר בשמים ממרום ייאבקו עבי-אש ועבי-דם ויהרו ללדת יצורים שונים ומוזרים. למראה המפלאה במרומי היקום ובפני צלם-איש צלחה גם על ההלך הרוח להביע פלאי-אמרים ויאמר:

– השתאיתי למאד למראה אדוני ולכל שיחו ושיגו עמי. דברי-פיו חן, באמרו, כי אין עיוור כפקוח-עינים, אשר אל הכל יביט ואך אל נפשו פנימה לא יתבונן. מבשרי אחזה זאת. ככל אשר ירבו הגיוני, כן ימעטו חזיוני. המראות הרבים, אשר סביבי ישיתו עלי, יכו את עיני בסנורים. יש אשר בקרב ההמונים המתהלכים בחוצות יתיצב נכחי מכּר ישן נושן ואני אותו לא אראה. או כי בהביטי אליו אראהו כמו זר, אביט ולא אכירהו, ולולא דברו אלי בקולו, החקוק היטב בזכרוני, כי אז לא היה מתוודע אלי לפי תווי-פניו. וזה האות, כי בקרב המוני הצלמים באדם המתנוססים לעינינו בעתרת מסחררת נמוגים לעתים פני מכרינו. אכן, כל עושר שמור לבעליו לרעתו. השפע המשתפך מסביב מרושש והשובע הרב יש אשר יהיה לרזון.

– הלא גם פרות פרעה הרזות אכלו את השמנות – שח צלם-איש בשחקת-נחת – ככה תכלה רעות הרוח את הרוח באנוש והחלקה החולה תאכל את הבריאה בנפש.

ההלך, אשר רוחו התאוששה בקרבו בשמעו מפי צלם-יש דברי חן ושכל טוב, אמר אל לבו בתוכחה: הלא לא במשפט שויתיו לנגדי כאיש תהפוכות או כאחד קוסם, והוא אך כאחד האדם בתום-שיחו. לכן אזר עוז וידבר גם הוא אליו בלב תמים:

– דברי פי אדוני הם הגיון ושכל טוב. לזאת ארהיב גם אני עוז בנפשי להגיד לו את אשר עם לבי: אכן, אני איש תועה-דרך ולעתים אף תועה-לבב. לנתיבות רבים אשאל ונתיבי נסתר מעמי; חשבונות רבים אבקש, אך מגור לי בבואי לעשות חשבון נפשי. לפני זאת עשיתי שקר בנפשי, אפס לא אוכל עוד למנוע את פי מלשאול את אדוני לפשר שיחו בדבר העיוור, אשר יען כי עיני-בשרו לא תראינה מאומה. לכן יראה פלאי-מחזות. הבאמנה יראו העיורים ההולכים בחושך אור גדול? הכי למען זאת חוננו הפקחים בעיני-בשר, כי לא יראו כל דבר-סגולה? והכי למען זאת חנן האל את האדם דעת, כי יפרפר כל ימיו ברשת האיולת כדגים שנאחזים במצודה וכצפרים האחוזות בפח, כלשון קהלת בן דוד מלך בירושלים?

פני צלם-איש הזעימו לפתע והבליה נתנה בהם את אותותיה. היה היה לו להלך כמו הזוקן פשה בפני צלם-איש עקב דברי הבלע, אשר יצאו מפיו… שח צלם-איש בקול שבע-רוגז ושבע-שנים ויאמר:

– הנלבב, מנע קולך מדברי-עזוּת, הנכון הוא, כי רוחך טהורה, אך מחשבותיך לא טהורות הן וקולך לא זך וישר הנהו. הכי לא תדע, כי לא לבד אמרינו אף הגיגי לבנו וקולנו יישקלו במאזני אמת. הקול הוא הנפש החיה וכל ניע וזיע בו יחשוף צפונות-לב. אמן אני אומר, יש פה דובר אמת וקולו מפיח כזבים. בשמעי לראשונה קול צעדיך בין הצדפים דימיתי כי שרשך טוב. אולם כעת בדברך אלי והרוח נעדרת מקולך אפחד, פן הנך אך עקלקל, אשר מישרים ברוחו לא ישית אף במחשבתו דופי בזולתו. אך אתה בסתר רוחך תדבר סרה בי. הלא אך כחומד לצון הנני בעיניך ואך למען זאת עליתי על הכף לתעתע כל רואַי. הבאמנה תדמה, הנלבב, כי נצבתי על הכף למען יהיה לי לבמת משחק?

קרני השמש האחרונות טרם דעכו כליל, אך מוקדי האש במרום כבר נהיו לאפר. ההלך הביט מסביבו ואל קרבו וראה אך אפר. צלם-איש הפטיר אחרי שתיקה מעטה, כמו נושא את דברו אל אין-איש או אל נפשו:

– אשר מורשי-רוחו וצלצלי-קולו לא יעלו בד בבד איננו איש מישרים.

ההלך נחרד למשמע המשפט האחרון בפי צלם-איש, אשר שוב נתן את אותותיו בבעליו כי צופה עמוקות הנהו. היטב ידע, כי זה ארחו וזה שיחו בכל עת לשית ריווה בין לבו לבין קולו, לבל יהיו תואמים זה אל זה. הוא אחת יבקש להסתיר מכל זר את סערת-רוחו. לכן בדברו מלים השקויות חום-לב ישית על קולו מעטה קור. אך בהגיגו מהלל לאיש יעטוף קולו בכסות המהתלה. אף כי יקשיח את קולו בפתחו בשיחו את שערי-לבו. ככה יתהפך בתחבולותיו לפרוש על מראהו מסכים לרוב, לבל ייראה בחברת אדם במערומי-לבו. חשק אז נתעורר בקרבו לדבר הפעם אל הזר הזה בהתגלות הלב ובהתגלות הקול יחד ללא כל מסוה ולהגיד לו, כי אין כל כחש ברוחו ואף יש אשר מחרדתו לכבדו זולתו ישכל את לשונו או את קולו מלחרוץ משפטים, אשר כמוהם כשפטים. הכי אין נכונה בפיו, באמרו, כי רבים השקרים, אשר הם פרחי-נדיבות וככל אשר יקום איש רב יתר על נדיבות, כן ידבר לעתים על אפו ועל חמתו עקלקלות?

צלם-איש תפף בחזקה פעם אחת במקלו על הכף ולא יסף. את ידו השניה הגיש אל פי ההלך כמבקש להסותו. ובפתחו את פיו קלח שיחו אט אט חרישית, כמדבר אל נפשו:

– הנה היום כבר פנה לערוב. הגיע מועד הלילה, נושא השלום. לא עת היא לתוכחות על כל איולת אשר תסלף דרכי אנוש ועל כל משוגה וסגריר ברוחו. אך טוב כי נשכיח מלבנו כל צללי-מגור וילדי האופל ונדבק את מחשבתנו בילדי האור, בכל חן ותפארת. הו, כל צמא לטוב ישוה לנגד עיניו תמיד כל יפה-נוף משוש הלב. לזאת זה דברי תמיד: כל שעת בין ערבים היא שעת התקדש חג, בה תחזינה עינינו מוקדי-אש במרומים, כלי-רכב לאל, הרתומים לסוסיו אמיצים, חומים וחכליליים, דוהרים דולקים לעשות בלהטיהם יצורים רבים ושונים כמו בראשית מקדם. פלאי-מחזות יראה אף אשר מאור עיני ואין¹ עמו ואל נא יקרא אוי ואבוי, כדבר הנביא הקדמון על הסריס, לבל יאמר עץ יבש אני. הלא תחת החזות יבוא החזון. אמן אני אומר, עיור אין-עינים כל רוחו בו תהיה לחבור-עינים. כל גרמי גיוו יהיו לקנה צופים. חי נפשי, טוב לחיות בכל עת בהיות השמש בגבורתה ובעתותי הקדרות והסגריר. כל הארץ זבת חלב ודבש ואף ענני הרקיע יטיפו עסיס. קולות האנשים ושירת הצפרים יזלו כיין הטוב לשמח את לבנו. בשעת בין ערבים, בנטות השמש ימה ומוקדיה בפאתי הרקיע יהיו למקוה-אש, כל אשר יפול אל קרבו יצורף ויטוהר בשלהבת-יה.

צלם-איש שת את מקלו על הכף וראשית מעשהו היתה מחיאות כפיים כמו נאחז סערת-רגש. למרבה הפלא, במחאו כפיים, כמו גבהה קומתו הרבה מעל למידתה לפני כן עד כי נראה בחזון ההלך כמו איננו בן העולם הזה ולא ממין האדם הזה. בשגם גם קולו עלה לפתע והתרומם בסולם הצלילים ואף לשונו חצבה להבות מליצה אשר בפי חוזה ומבשר:

– אכן, הנלבב, אין יום בו יישבת חג באדם וביקום. לא לעולם כסל וכשל ושפל. לא עד עולם יהיה כל ראש לחלי וכל לבב דוי. יום יבוא וירום אנוש וקומתו תגבה עד למאד. אות הקוממיות יחקק בכל מצח. לא עוד ישאו קינה איש אל רעהו ואיש אל נפשו אהה, איכה ישבתי בדד. גוז יגוז הרוגז ונסו יגון ואנחה, מות ימות השפק. כל איש יאמר אל החיים חפצי בכם ונפש אל נפש תהי לדבק טוב. כל בני אנוש יהיו למשפחה אחת, המות ייבלע לנצח. הנלבב, אל נא בלעגך הנסתר לי. לא בדמיונות אשגה, רוח האל דוברת בי ומלתו על לשוני. הבאים כל הימים יהיו למועדי-קודש ותבל כולה תהיה להיכל הקודש. הנלבב, שא עיניך למרום, הבט וראה: שוב הורם לרגע קטן מסך האופל מעל הבריאה. בשנית ייבראו יצורים חדשים מעבי-אש ועבי-דם. שור פר, אשר ראשו נערף, דמו יז על קרני העז הרובצת למרגלותיו. יונה צחורה נחבאה לה בסתר נמר, אחרי אשר נמלטה על נפשה מנחש עקלתון, ברדפו אחריה לבלעה, אף מן הפרש הדוהר אליה על סוס אמיץ מעבר ההוא וכידונו הנטוי בידו. כבשה באה ביעף וחיש מהר נהפכה לנערה ענוגה צמתה הקלועה ארוכה והיא צועדת בפעמי בת נדיב. עוד אחת מעט תתרפק על עלם חמד, עוטה אדרת פסי-זהב בשוליה. שא עיניך, הנלבב, והבט – הוסיף צלם-איש להריע כקורא מעל ספר, בהרימו את מקלו מעל הכף נענעו אל מול השמים, כמו באמנה ישעה בו כבמטה-קסם להיות לו קנה-צופים להביט רגע כהרף עין יחיו, העננים מקור מחצבתם, ואף בקוצר רגעיהם המה אך יתעלסו באהבים יחד ינשקו זה את זה מנשיקות פיהם, ישתוללו ויתבוללו במנעמים, ייחבקו כמו כל משך חייהם הוא להם חג הכלולות, זה אל חיק זה ישתפך כתומו, שוש ישישו ואף יאמרו כי טוב. אך תחת זאת מה אבלות דרכי אנוש עלי אדמות, כי כל ימיהם אך נהי ובכי.

ההלך נפעם עד למאד בשמעו את דברי צלם-איש בדברו כאחד חוזה. אפס השפק שב ויהי כמסוס נוסס בהגיונו, פן אך השגעון דובר בעיוור הלזה או חמדת המהתלה והתעתועים תפעמהו. והכי לא יצר רע ונוכל ישיא אותו לבשר חזון-אושר ותפארת-תמיד לאדם חלכה. אשר לא יקום ולא יהיה לעולמים עלי אדמות, למען ייסר את שומעיו בעקרבים ובתקוות-שוא כמשפט משיחי השקר, עוכרי האדם, מקדמות העתים, אשר קראו גאולה גאולה ופעמי הגואל לא נראו עד היום, באשר לא ייראו גם מעתה ועד עולם? הכי אין צלם איש צל בלהות?

ההלך ירד מעל הכף בחפזון, כמו נקעה נפשו מכל השיח והשיג הזה. אך מה גדל תמהונו בהביטו לאחרי זאת אל צלם-איש והנה מראהו שונה לפתע מן הקצה אל הקצה. תחת אשר עד כה היה תארו מרחף בין הזקנה והעלומים נשקף כעת עלם כמעט, כמו נקרע מעליו באפס יד בגד העתים. הוד-רוממיות קרן מפניו וקולו אשר נתן עליו היה כנגיד ומצוה:

– הנלבב, הואל נא לשוב ולעלות על הכף ועמוד לידי.

– הנני ועליתי – ענה ההלך בחפזו כנכנע לצו המושל ועלה.

צלם איש שח לאמר:

– שא עיניך למרום וראה, השמש טרם דעכה כליל. עוד אחת מעט תתלקח שוב לרגע קטן בטרם תרד תהומה וגם אחרי אשר תרד לגי צלמות, שוב תשוב למחרת לזרוח. הנלבב, דבר בתבל-יה לא ילך לאבדון ולא ידח ממנה נדח. אשרי האיש אשר ישא בלבו שמש צדקה לבער ברוחו כל חולי ומשוגה, עצב ושפק. יום יבוא ותצמחנה לנו עינים חדשות להוציא אור גם מן האופל ולב חדש ייברא לנו מלא השכל ודעת וחוסן בטחון לבל תהיה עוד רוח איש נעה ונדה לפסוח תמיד בן השעפים.

המעט אשר לב ההלך רגש בקרבו מהגיון השיח בפי צלם-איש נפעם מקולו הבוטח והחוגג. ויקרא בסערת-רוחו לאמר:

– כבוד והלל לך, הפלאי, כי דבריך היו כטל תחיה לנפשי – ויען כי עוז שיחו בשגב-לשונו נגע עד לבו דבק גם בו אל נכון החשק לעשות בשפתו פטורי ציצים אשר למליצה ויוסף לדבר – הה, מי יתנני מעט מתום-אמונתך, הפלאי, ומחוסן-בטחונך, כי אז הלא אושרתי עד למאד, בהשכילי לדעת, כי היש הנהו יש לאמתו, רוח האל מרחפת מעל הנראה כתוהו ללא סדרים וגם הגיגי לב-אנוש לא נפלים הם, בלתי אם ילדי הרוח הנעלמה. לו דעה נכונה חוננתי כי אז היה לבי סמוך ובטוח אשר לא תעתועים לעיני ולא מדוחים בנפשי. אך, אהה, נכה-נפש ותועה-לבב הנני. ואני הלא אחת אשאל: לו בדל-אמת לי להחיות את נפשי.

ההלך השתאה על נפשו בהשמיעו בחפזו באזני הפלאי הנצב על הכף דברים מנבכי-רוחו והוא מעודו לא גילה את לבו אף למיודעיו הקרובים. אפס פטר מים ראשית וידוי. מבלי משים הוסיפו הדברים לקלוח מפיו כמו בפני כהן הוידויים ויאמר:

– הה, מי יתנני אמת, אשר לבי סמוך ובטוח בה ללא שמץ שפק, כאשר היטב אדע כי האבן קשה, החלמיש עז, הדשא ירוק וצבע התכלת לשמים ביום בהיר בשחקים. נפשי חולת אהבה לאמת. גדולה אהבתי לה מליפה-נוף ומלחמדת-אשה. יעזבוני כל ידידי ורעי, אף כל שאר-בשר ירחיקני מחברתו, ואך האמת תאספני. בלעדיה בוז אבוז לנפשי וחיי יהיו עלי למשא.

– בלום פיך – גער בו צלם-איש – לא נאמנו עלי דבריך, כי האמת היא כצרבת בלבך. אשר יאהב באמנה את האמת, הלא כאש תבער בלבו ואיככה יאמר, כי הוא ינהה אחריה ונפשו יוצאת אליה. אשר הוא בך, הלא לך הוא. אולם אתה את האמת לא תאהב, בלתי אם אהבים תתנה עמה. לכן תחפשנה לא בך, בלתי אם מחוצה לך ותבקש להסיענה מרחוק. בשגם גם האהבה, אשר נשקוד עליה רב מדי ונחצוב מפינו להבות על אודותיה, הלא תישרף בלהט-מלינו. האש הכל תהפוך לאפר.

ההלך לא יכול עוד לכלוא את רוחו, כי שיחו נהיה לזרם הרים עז אחרי אשר נפרץ גל רגשיו הנעול. ויסף לדבר בסערת-רוחו:

– הפלאי, אם את האמת לא אוהב כתומי, למה אשנא תכלית שנאה את השקר? הכי לא אות הוא כי לב טהור לי. אך, אהה, לבי איננו אמיץ.

בשנית שיסע צלם-איש את דבריו בגערה ויאמר:

– הרף משיחך חסר השחר. לא בשנאה לשקר ייבחן הלב הטהור, בלתי אם באהבה נאמנה לאמת. לא נפלאת היא לשנוא, רבים אוהבים לשנוא. אף רבים ישנאו את הרע בדמותם כי את הרע ישנאו, אפס הם ישנאוהו עקב אהבתם לשנאה.

אף ההלך שח בקול כגערה:

– הפלאי, הרף מלהכותני בשוט לשונך. אך טוב כי תהיה לי מורה להועיל. אם ריקה נפשי מן האמת אנא הורני את הדרך אליה. פקח עיני-רוחי להבינה ולהשכילה ולאהבה באמת. צמאה נפשי לה, אנא היה לי לאחיעזר ולאחיסמך. לו את עיני-בשרי ינקרו, ואף אמצא תמורתן את דרכי לאמת.

אך התמלט המשפט הזה מפיו והנוחם הכהו, אף הבושה עטפתו. נפשו ידעה עד למאד כי אין לבו כתומו עם פיו בדברו זאת.

צלם-איש שיסע את דבריו בשצף-זעם ושח בהתלהבות:

– עקוּב לב אנוש ופיו אך כזבים יפיח בשיחו ואף בהגיונו תקנן המרמה…שא עיניך וראה, שוב התלקחו פאתי השמים לרגע קטן לשחק בשלל צבעים לברוא מראות, אחרוני קרני השמש עוד אחת מעט יתמו לגווע. מה אנוש כי תזכרנו לעומת פלאי יה במרומים? – קרא צלם-איש. כמו בעיני רוחו יראה כבראי מלוטש את מולד המראות ברקיע ממעל.

אף ההלך קרא בהשתאות:

– הפלאי, גל עיני ואביטה כמוך ללא עיני-בשר במפלאות הבריאה.

ויענהו צלם-איש וידבר בקול רחום לאמר:

– הקשית לשאול, הנלבב, יש דברים אשר לא בשכל ידובר בהם. כל נפש על צירה סוב תסוב. חלילה לך לבטוח באדם, כי יהיה לך מורה בדרכך. אף המורים כרופאים שוא ידברו. במשפט רופאי-אליל, ככה משפט מורי-אליל, כי אל שולחן אחד כזב ידברו, בשביל צר לא ייעברו בו השניים אל האמת נצעד. הלא הוא שביל היגונים, בו כל נפש בגפה תלך. בור המצרף לאמת, כור העינויים הוא. רק אין זאת, כי חוק עולם הוא, אשר איש לזולתו לא יגלה את אמתו עד תומה. סוד האל הוא אך לאוהביו הנאמנים. הסוד הוא נר נשמת האדם, רק אחת אגיד לך, הנלבב, אשר יאמר בכל לבבו ובכל נפשו לדבר חפצי בך, והדבר יינתן לו. אפס העינים המשוטטות על סביבותן ואף למרחוק לא תניחינה לאדם היעגן במשאלתו האחת. הכי יטבול איש במימי הים ועיניו פקוחות? רק בעינים עצומות נטבול בנבכי המים. ככה לא ירד איש לנבכי החיים ולמצולות הרוח, כל עוד יהיה לו האורח לתור אחרי עיניו. עיני הבשר כמובן כדליים. הכי יישאב הים בדלי? ואם דליים למאליפות בידינו הכי יימצא לנו? הנה כי כן, הנלבב, ממקור העינים יבואו הסנוורים. תבל יה היא עין אלהים ולא יראה אדם את האל עין בעין.

– הלא גם בבקש האדם להרות רעיון יעצום עיניו, למען ישכיל לצלול לנבכי-מחשבתו. המעמקים ישכנו רק במחשכים – שח ההלך למלא בחן-חן אחרי דברי צלם-איש.

– בני, אם חכם לבך ישמח גם אני – קרא צלם-איש בקול צוהל – אכן, המחשכים הם משכן כל שכיות החמדה וכל יקר-סגולה.

ברגע זה נוצצו כוכבים במרום. “כוכבים” קרא ההלך כבקול ופרש כפיו אל על כמבקש לאספם בחפניו ואל צלם-איש שח בקול בוטח:

– הפלאי, אביט אליך ולא אאמין למראה עיני, אשמעך ולא אאמין למשמע אזני. אחת אדע כי לבך אמיץ באמונתך ולכן רק אמת תדבר. אכן, יין האמת לא יוצק בלתי אם אל תוך גביע האמונה. ולא כן האיש אשר אין לבו שלם עם אמתו. לכן אף תשוקתו לאמת היא אולי אך דמיון-שוא.

צלם-איש נתן עליו בקולו אשר רוגז והמיית רחמים חוברו בו יחד. ויאמר:

– לא אובה שמוע בדבר איש סרה בנפשו. אף לא אוהב מוסר כליות בלב, אשר ככלי-שעות יתקתק בלי הרף תיק תק הנוחם על כל חטאה קטנה או גדולה. ואתה הלא לא תחטא בנפשך, כי לבך איננו דובר שקרים. ונהפוך הוא, אמת אמת תרדוף. אפס השפק הוא חלייך. והוא אשר ישיאך להביא את דיבתך רעה על נפשך אשר אך זכה וטהורה היא. יען כי לא תאמין בנפשך, לכן תתן דופי בה ועל אשר תהגה בוז לה לא תיאמן בעיניך. אך טוב לאדם, כי יהגה כבוד לנפשו, יסלסלנה והיא תרוממנו. אף בפיו ישנן אליה: נאמנת לי. או אז ייאמן גם לה. הנלבב, לא יועץ הנני לאיש, כי איש איש לנפשו היועץ. אפס מי יתן ובפיך תשנן אני מאמין, אני מאמין. יש אשר הלב ישמע לקול הפה.

– אני מאמין – קרא ההלך כתלמיד, המשנן בפיו את דברי רבו ומבלי משים אחזה ידו במקל צלם-איש, כמו אין זה בלתי אם מטה האמונה.

– הפעם אמת בלב תמים דברת – שח צלם-איש בקול חן-חן – אף קולך הבוטח יען בך את אמתך. אות הוא, כי בעמקי לבך לנה האמונה תמיד. רבים בלב המעמקים הלא-נודעים. אכן, לא ידע האדם רק את אשר ידע אף מעט. תחת זאת לא ידע את הדעה, אשר ניתנה לו מנה אחת אפים. באין האמונה שוכנת אף בקרב הדעת הקטנה והמעטה, תהיה אמתו אך כציץ בקרה, אשר בטרם שלף יבש. אשר אך אל עיני-בינתו יישען בדרכו אל האמת, יהיה אך תועה-דרך ותועה-לבב. בני, בני, העינים אף שוא תדברנה. רק הלב האמיץ הוא אשר יבוא בשערי האמת.

– מה מאד נכונו דבריך, הפלאי – קרא ההלך בלב נכון ובקול בוטח – אני תקוה כי האל יחדש בקרבי לב נכון.

– אמן – קרא ההלך ופעמון השמחה צלצל בקולו – הנה הבעת משפט, אשר בו גם לבך היה עם קולך. – ובהניפו את מקלו אל מול השמים, שח בלחש כמו אל נפשו – יום טוב היה לי היום.

מבין העננים הגיח הירח רחוץ ומטוהר. לאורו החיוור נשקפו פני צלם-איש תפושי הגות רבת-נהרה. קומת צלם-איש שוב גבהה רב יתר ממידתה. מקלו צנח מידו ובפתחו את פיו אחרי דממה מעטה לדבר, היה מראהו כאיש, אשר לפתע צלחה עליו רוח אהבה וחנינה ויאמר:

– הנלבב, האיש כלבבי, לבי ירחש לך אהבה, אם גם לא נודעת לי בשמך ואף אתה את שמי טרם תדע, שים ידך בידי ושנינו נישא את כפינו אל היושב בסתר עליון בתודה והלל על שברא את עולמו ועל שבראנו, על המאורות אשר תלה ברקיע ואותם גם קבע בלבבותינו וחננו דעה והשכל לחזות מחזות שדי וחיי-עולם נטע בתוכנו. אות הוא, כי אף אנו יצורי-חומר חיי-עולמים נכונו לנו. לא ימות אשר נולד וחי. בני, בני, אף ההולכים בחושך יראו אור גדול ממקור עין לא ראתה, הוא אוצר מתנת חנם, כמוני היום הזה בשעת בין הערבים בהיות השמש נוטה ימה ובמוקדי מרום נערך משתה-צבעים לברואים רבים, לזאב ולכבשה, לגדי ולנער, לכל חיה למינה ולכל עוף למינהו, ואף אני עיוור אין-אונים הייתי בין הקרואים אל המשתה. לא נגרע חלקי חלילה אף במעט בין קהל הצופים. – ולאחר דממה מעטה הפטיר צלם-איש – פתח פיך, הנלבב, ונאמר שנינו יחד ברוך אתה אשר קדשתנו ורצית בנו וחגים ומועדים הנחלתנו באהבה וברצון זכר למעשי בראשית.

– אמן ואמן – קרא אחריו ההלך בפיו ובלבו גם יחד.