רקע
אליעזר שטיינמן
בדרך מבית העלמין
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: תל אביב: מפעלי תרבות וחינוך; 1967

הוא היה מת ונקבר והנה הוא מהלך בנתיב המשתלשל בין השדות מבית העלמין למבואי העיר. פאתי השמים מחוירים. יום נולד.

בשבילים נפתלים אלו היה צועד תמיד בחזרו מן הלוויות, וכעת הוא שב מן הלוויה של עצמו. מוזר, לא כן?

אין זכור לו מתי הוא שבק חיים, תמול או לפני ימים הרבה. והנה הוא שוב כאחד האדם. היום מתבהר ככל שהוא מתקרב ובא לעיבורה של העיר. החלבן עובר וכדיו עמו, עגלות הלחם נוהרות; עוברים ושבים מתרבים והולכים.

פליאה היא שאין משתוממים כלל למראהו, אף אין משגיחים בו, כאילו אין רואים אותו, ואילו הוא רואה את כולם, מסתכל בפרצופיהם, בוחן את תנועותיהם, מתחקה כל אופן-הילוכו של כל אחד. תמה הוא שהוא צועד וצועד ועדיין לא הגיע לביתו. לפי האור השפוך מסביב משער הוא, שהיום נוטה לצהרים. וכלל אינו צריך לשער את הזמן לפי האור. הוא קורא תמיד את השעה בקלסתר-פניהם של הבריות. כל פרצוף-אדם הוא לוח השעות.

כשהגיע סמוך לביתו נתיישב בדעתו לבלי להכנס לעת עתה לשם, שמא יבהיל את לאה רעייתו וחלילה תפרח נשמתה. נעצר שעה קלה מול חדרו וראה שתריסי-חלונותיו מוגַפים. ואילו בשני החדרים האחרים היו החלונות פתוחים. הבין שלאה הקצתה את חדרו למקום האבלות של הבית.

הסכים בדעתו לסור תחילה לבית אחיו חיים שבשכונה הרחוקה מכאן מהלך רבע שעה בערך. שעתו אינה דחוקה. הוא חש קצת ליאות, אבל הליכה אטית מפיגה את העיפות. יכול היה לפוש על ספסל שברחוב, אלא שחושש הוא שמא בר מינן אינו עשוי לשבת.

סמוך לבית אחיו חיים שמע דפיקות קורנס. ניגש לדלת. ראה שהיא פתוחה. אחיו עמד והקיש בקורנסו על מסמר שבקיר. הבין פשר המעשה. עולם כמנהגו ואיש כהרגלו. אחיו חיים כל ימיו עוסק בחילוף סדר הרהיטים בביתו, מזיז רהיט מכאן לכאן וחוזר חלילה. אין יום שלא יבוא איזה שינוי במראה-ביתו. מעביר תצלומים מקיר אל קיר, או בו בקיר מלמעלה למטה ומלמטה למעלה, עוקר היום את הקולב ממקום זה למקום אחר ולמחרת מחזירו למקומו הקודם. אין צריך לומר שהוא עושה חילופים מתמידים בארון-ספריו, מסיע ספרים מאיצטבה לאיצטבה ומסדרם זה על יד זה חליפות אם לפי שיעור קומתם ואם לפי עניניהם. כל הסידורים החוזרים ונשנים כרוכים בהכאת מסמרים בקירות ובכלי הבית. רהיט ישן כשמזיזים אותו ממקום למקום משהו נושר ממנו וטעון תיקון. אחיו חיים הוא אומן חובב, האוהב התעסקות, הנה פשר הנקישות בקורנס.

נכנס אל הבית פנימה בצעדים חרישיים, שלא להדהים גם את אחיו. עמד שעה קלה בעוצר-נשימה והתבונן מסביבו בצפיה לתשומת-עין. למרבה תמהונו לא העיף עליו אחיו את מבטו. ביקש להשמיע קול וחושש היה שמא זה לא יהיה קולו, שהמתים בודאי קולם משתנה. נצנץ במחשבתו הרהור: ומה בכך? אדרבה, ידבר אליו בקול לא שלו ואף בשם זר. כך עשה. פתח ואמר:

– מר…

אחיו הפנה אליו את מבטו בסבר-פנים חרד ומבוהל, כמו מוכה-תמהון למראה-עיניו.

– מי אתה, אדוני? – שאל האח. לפי הכרת-פניו נראה היה שמציאותו המוחשית של הזר נסתננה רק אט-אט לתוך תודעתו, כשם שנוזל צבעוני הניצוק לתוך קנקן-מים צובע רק בהדרגה את מראה המים בדרך השתפכותו והתפשטותו בתוכם קמעה-קמעה. משמע, הוא נכנס לתוך חוג-ראייתו של אחיו חיים.

– אני ידידו של אחיו המנוח, ששבק חיים לפני ימים – ביקש להגיד כמה ולא ידע – מגורי בעיר פלונית… הגיעה אלי השמועה על פטירתו. לפני שנים… כשאחיו המנוח גר גם כן בעירנו, היינו רעים נאמנים. ידידי-נפש. אף היו שאמרו שאנו דומים זה לזה כשני אחים ממש.

– דומים… כשני אחים? – אמר חיים בהשתאות גוברת והולכת. ולא גרע את מבטו ממנו – איני מוצא שום דמיון, להוציא החיוך הזה… החיוך הזה, המשתפך בפני מר, מפזז על השפתים, מקפץ מהן לחוטם ומשתרבב משם אלכסונית חליפות לצד אוזן זו ולצד חברתה וסופו לובש צורה של מעין סימן השאלה, כאילו תוהה ומהסס היה אחי המנוח אם החיוך מידה היא, בפרט זה אתם דומים באמת.

– אבל אין להביא ראיה מדמיון החיוכים לדמיון בין האנשים בכלל – העיר הזר – זכורני שדוקא בפרט זה לא היינו דומים כלל לשעבר. אבל כך היה המעשה. לאחר שהגיעה אלי השמועה על פטירתו של אחיו בא אלי המנוח בחלומי. ראיתיו שהוא שולה את חיוכו מעל שפתיו ומלבישו עלי. וכך אמר לי: טול בת-צחוקי שלא תיכבה גחלתי בחיים. מאז נדמה לי אני מחייך כמותו, בדיוק כמותו. כדי שלא יהיה חיוכו יתום.

– כן – העיר חיים – פעם קראתי דבר זה בספר, אלא שנשתכח ממני שם הספר – רק האדם מת, אך חיוכו דבק בחיים והריהו משוטט בעולם לחפש קלסתר-פנים למשכן חדש.

חיים דיבר ובקורנסו הוסיף להכות על ראש המסמר. תמה שעיסוקו במסמר אחד נמשך זמן רב כל כך ושאין הוא מסתכל בו, באיש-שיחו. פניו מופנות כל השעה לקיר, משל שכח לגמרי את נוכחותו בחדר. אלא שמפעם לפעם הוא מסב אליו את ראשו לרגע קטן, כאילו חזר והבחין במציאותו וסח קטועות, ממלמל אל עצמו:

– כן, זו לי הפתעה נעימה לראות פני איש, שהיה רעו הטוב של אחי המנוח… לפני שנים הרבה… מה הוא חברו לספסל הלימודים במכללה בעיר פלונית… לא כן? ידידי-נפש הייתם. בשנים ההן לא הייתי מצוי במחיצתו של אחי ז"ל. הוא הבכור קדם לי לעזוב את בית הורינו. נסע למכללה שבעיר פלונית. כן, כן. הפתעה נעימה לי, אחי המסכן, לא זכה לראות עולמו בחייו. במיטב שנותיו נחטף אף אושר משפחתי לא נפל בחלקו. אחי המסכן.

– האומנם לא ראה חיים טובים עם רעיתו? – שאל בתדהמה גלויה – אני על כגון זה לא שמעתי אף פעם מפיו אפילו ברמיזה… אדרבה. במידה שנתגלגלה בינינו השיחה על נושא זה היה לי הרושם ש…

– אם כבודו שמע מה ששמע פעם מפיו של אחי נוח1 עדן על העניין הזה אין לשפוט על פי זה כלום. אחי המנוח היה מזג טוב, אם כי תם במקצת. לא הסיח מימיו בפני זולתו צער שבלבו. הוא היה איש סגור.

– ולפני כבודו גילה דבר זה?

– אף לא ברמיזה. אך לב אח מנחש.

ושוב אגב עיסוק בדפיקות הקורנס:

– אם יש בפי כבודו לספר לי אילו פרטים על חיי אחי בתקופה ההיא… בעיר פלונית. חיי אחי ז"ל היו כה מעטים… וכל פרט מחייו, השמור אולי בזכרון חברו וידידו הטוב, יקר לי.

– אם אבוא לספר לכבודו על השנים ההן איני מספיק. ידי לא זזה אז מידו. היינו באמת כמו אנשים אחים, אלא שלצערי איני יכול בפעם הזאת למלא את משאלתו. השעה דחוקה לי. לא באתי אלא להביע למר את תנחומותי על מות אחיו היקר באדם. במה אנחמו? בעבודתו ינוחם.

האח חיים געה בצחוק:

– בעבודתי אנוּחם… הכל אומרים כך זה לזה בתנחומים על המת הקרוב. בעבודה, בעבודה, אך מה העבודה. אך מה העבודה הזאת לי? כלום עובד אני? – מלמל אל עצמו ופניו נפנו שוב אל הקיר. נקישות קורנסו תכפו והלכו ובחריצות יתירה, כאילו ביקש להחזיר לעצמו את הפסד הזמן שנגרם לו על ידי שיחה בטלה – אחי היה אומר עלי שהנני פועל בטל. רצונו של מר לשהות אצלי תחת צל-קורתי שעה קלה? יתכבד נא וישב – והוא הורה לו באצבעו על כסא שעמד באמצע החדר שלא במקום המתאים לו, שכן שום רהיט לא עמד אותה שעה בחדר במקום הנכון. הכל היה נתון בסימן של ארעי.

לא נתרצה לשבת משום שההזמנה לישיבה נאמרה דרך רישול ללא כל הארת-פנים וגם משום שחושש היה שמא בר-מינן אינו בר-ישיבה. אולם בניגוד לחיים, שלא נהג בידידו של אחיו המנוח סבר נימוס נאה נתן בו מבט מלבב וסח לו בנעימה ידידותית:

– כבר אמרתי למר שהשעה דחוקה לי ואיני יכול להשתהות עוד בביתו. אף חושש אני להפריעו בעבודתו. אך בטרם איפרד ממנו רצוני להגיד למר מה ששמעתי מפי אחיו המנוח. הוא סח לי פעם כך: כל עבודה הנותנת לאדם קורת-רוח, אפילו אינה מכניסה לו כלום, קובעת ברכה לעצמה, והעוסק בה זכאי לבוא בה על סיפוקו. מר תוקע מסמרים בקיר, מסיע רהיטים ממקום למקום, מהפך וחוזר ומהפך באיצטבאותיו, הווי אומר: הוא עושה עבודה מעולה ובדין ייאמר לו: בעבודתו ינוחם. מה שאין כן המתים שאינם עוסקים בשום מלאכה. לכן נאמר: לא המתים יהללו יה. אדם מת גזירה שישתכח מן הלב.

חיים נתן בו מבט מפיק-תודה. כאדם שדברי חברו נכנסו לאזניו והטביעו רישום בליבו.

כן, אמר חיים בנעימה מבוסמת במקצת, כמי שמחזיק טובה לעצמו. אנו שוכחים. דין הוא שנשכח את המתים. ואנו שוכחים.

כבר נפטר ב“שלום” וניגש אל סף הדלת. החזיר את ראשו, נשתהה קצת בעמידה. תמה היה שחיים לא נתלווה לידי2 אחיו עד סף הדלת משום דרכי-כבוד. ולפתע שאל:

– עיקר שכחתי. רצוני היה לשאול את מר: אימתי, באיזה שבוע, באיזה יום, שבק אחיו המנוח חיים לכל חי?

חיים הפסיק לרגע קט את עיסוקו בקורנסו, הרהר קמעה ואמר:

– אגיד למר את האמת, התאריך המדוייק של פטירת אחי ז"ל אינו זכור לי. זה היה לפני ששה חדשים בערך, אם איני טועה, היום והשעה נשכחו ממני. אחי המסכן מת ערירי. לא הניח אחריו בן לומר “קדיש”. וכשאין בן ואין אומר קדיש אין יום המיתה נחקק בזכרון. וכי מי זוכר ומי מתאבל באמת על המת? יוצא-חלציו. אך ההולך מן העולם ערירי, אפילו הניח אחריו אשה, הריהו כאילו יצא מן העולם רווק.

נעץ מבטו בחיים אחיו, העומד ברווקותו ממש, אך חושש היה להשהות עליו את מבטו, שמא יראה בעיניו את גודל הרחמנות שיש לו בלבו עליו. יצא בלי צעדים מן החדר.

היום כבר עמד לא בצהריו. הרחוב נעשה צפוף מרוב עוברים ושבים, שהיו מתנגשים לרגעים זה בזה במרפקיהם או בקרסולי-רגליהם. אף נזדמן לו לראות שפלוני נפגע ברגלו על ידי ברנש שדרך עליה ולא נפנה אפילו להביע לו דיבור של התנצלות. נחת היתה לו מן הדעת, שהוא משוטט בין הבריות כרוח ערטילאית, ללא כל מגע גופני עמהם. אין דוחף אותו בכתף או במרפק. אין דורך על רגלו, אין נאלץ לפנות לו את הדרך ואין הוא אנוס לקפוץ מפעם לפעם קדימה או לאחוריו מפאת זרם הטיילים הגובר והולך וכאילו מתרגש ובא עליו לגרפו במערבולת. לפי הצפיפות ברחוב שיער, שכבר הגיע זמן מנחה, שהבריות שבים ממקומות-עבודתם, ואילו יושבי-בית יוצאים לרחובות העיר על מנת להיכנס לבתי משתאות לשיחה של יושבי-קרנות.

שוב הוא עמד מול ביתו. שני החלונות של חדרו היו מוגפים בתריסיהם, ואילו יתר החלונות פתוחים. לפתע חש מוחשית את רגליו וצעדיו נתאוששו – לפני כן היה מהלך בלי צעדים – ואף גופו נתפס לו במציאות ממשית – לפני כן מדמה היה שהוא רק בדמות הגוף – נכנס בו תוקף הדעת. לחץ על כפתור הפעמון, לאה לבושה שחורים פתחה לפניו את הדלת, בפרצוף מבוהל של אדם שאינו מעורב עם הבריות וכל פנים חדשות מעוררות בו חלחלה.

– מי הוא אדוני ומה הוא מחפש כאן? – שאלה.

– כאן מעונו של מר…?

– כן. ענתה בקול רצוץ ודמעות פרצו מעיניה. כאן ביתו. אך הוא עצמו, עטרת ראשי, שוכן עפר. זה חדשים שבעה וימים שלושה, בתוספת שלוש שעות, שהוא נפח את נשמתו. בשעה שתיים בצהרים הורידוהו לקבר וכעת שעה חמש. חמש בדיוק. בעלי המסכן. הוא כל כך אהב את החיים. פעם אמר לי: מי יתן ואחיה עד מאה ועשרים שנה. בפחות מכך אי אפשר. והוא דווקא מת מיתה חטופה. מי פילל ומי מילל? אבל למה אדוני נעצר על הסף? – נעצה בו מבט בוחן ואמרה – מוזר, חוככת אני בדעתי אם מר גבוה או נמוך. רגע קומתו מתארכת. שוב אני מסתכלת בו וקומתו נתקצרה הרבה. עיני עששות. ראייתי נחלשה מאז בעלי עזבני לאנחות. הכל מתבלבל לעיני. פעמים נחזה לי כסא אחד כמו שניים. מביטה על שני כלבים והם נדמים לי כאחד. הכל רואה אני מכופל או מחולק. חיי נחצו. המיטב שבישותי הורד לקבר. ומי הוא מר? למה הוא סר לביתה של אלמנה אומללה שכמותי?

– אני ידידו של בעלה המנוח. ידידי-נעורים היינו, חברים לספסל הלימודים. ריעים כאחים ממש… אמר ולבש את קול ידידו מלשעבר.

– ובכן, אדוני הוא מר… אמרה ומחאה כפיה. קולה הצוהל היווה אותו רגע ניגוד מרעיש לשיח הנכאים, שקלח לפני כן כמו מתוך קרן השפע.

– רבות סיפר לי בעלי המנוח על מר… הוא דיבר עליך באהבה ובהערצה, ניתנה האמת להיאמר: לרגעים נתעוררה בי קנאה בשמעי אותו קושר קילוסים לידידי-נעוריו. קנאתי אותו אליך. אשה אני. אנו הנשים פתיות לעתים. תחת להתענג על אבן טובה שנפלה בחלקנו הננו לוטשות ומשפשפות אותה. קנטרנית הייתי ועל כך לבי דוי. אני בוכה. אני בוכה. רוצה להימנע מן הבכי ואיני יכולה. אני מפטפטת… ומר עומד על הסף. יואיל נא להיכנס פנימה ונשוחח מעט על בעלי המנוח, שהמות בא עליו כחטף. בעלי המסכן.

כינס במאמץ רב את תוקף דעתו, גייס כוחות להעניק לרגליו כושר הצעידה המוחשית ונכנס לבית פנימה, אולם סירב לבקשת בעלת הבית לישב על כסא.

– כן, אמר, אף אני לתכלית זו העזתי לדפוק על דלתך, גברת, להחליף מלים עמך על בעלך היקר באדם, רעי מנוער. אך לא ארבה מלים לעת עתה. שעתי דחוקה לי. אף אורח לא קרוא הנני. לכן לא אתפוס ישיבה בפעם הזאת. שניים היושבים יחד הריהם יושבים, יושבים. ופעמים אין האורח יודע לכוון את השעה, שבה הוא חייב מן הדין ומפני הנימוס לקום וללכת. אעמוד… אעמוד על הרגליים… ושיחתנו תהיה קצרה הפעם… משער אני לי שהגברת היתה רוצה לשמוע מפי אילו פרטים על חיי בעלה המנוח מימי נעוריו. אך אם אבוא לספר אפילו מקצת אין אני מספיק.

– ואני מוכנה לשוחח על בעלי המנוח ימים ושנים ללא הרף – אמרה בבכי גובר והולך – וכי מה נותר לי בחיים מלבד זכרו הקדוש? בעלי היקר, מי מילל ומי פילל שהמות יעלה עליך ככורת בקרוב כל כך. הלא כל השנים לטש עלי מלאך המות את עיניו, חולנית הייתי תמיד, והוא, בעלי היקר, היה מטפל בי באהבה וברחמים, סועדני בלבו הטוב וברוב תבונה. מימיו לא התאונן לפני על שום מיחוש, שלא לצערני. היה תמיד עליז ולעולם מרוצה. נוח לבריות, נוח לי, מלבבני ומפנקני. מזג טוב שכמותו. מימיו לא הניח לעננת צער להיכנס לנוה אשרנו. ותחת מותי בא עליו החטף.

שטף-מיליה נעצר, אף שטף דמעותיה פרץ בחזקה. תמה הוא שהאשה שופכת את בכיה בנוכחות איש זר. הכי אין הבכי קול מחדרי החדרים של הלב? וכי אין הדמעות דם התמצית מהול באש התשוקה? הכי אין הסחת הצער התפשטות והתערטלות של הנשמה, הדומה למערומי הגויה? והכי אין התגלות הלב בפני הזולת מעין אירוסין ברוח?

פתח ואמר וקולו נשמע לו לתמהונו כנקישות של קורנס:

– אני, ידיד בעלה המנוח, ידיד נעוריו. מעיז לומר לה, שהבכי, כל בכי, לא היה לרצון למנוח. צעירים היינו וכבר גלגלנו לעתים שיחות על הדברים שבין החיים למתים, על האבלות ועל ההספדים. פעם סח לי, שהרוצים לחלוק כבוד של אמת למת אל יספידוהו ואל יבכוהו ואל יתאבלו עליו. הוא אמר זאת על קרוביו הרחוקים, על מכריו הטובים ומיודעיו, קל וחומר על קרוביו הקרובים ואנשי ביתו, קל וחומר בן-בנו של קל וחומר חל צו זה על רעייתו… עמה ראה חיים, והחיים שמחים תמיד. חטא הוא, היה אומר, להשחית את החיים מטהרם, אף את החיים שנגוזו והם נחלת העבר, על ידי בכי ומרה שחורה.

בכיה נפסק, נקרא, בעיצומו, כשיעול צרוד, שאינו בא לגמר עשייתו. היא מחאה כפיה מתוך קורת רוח גלויה, שמעין שובר בצדה היתה הקדרות שקפצה על פניה, וקראה בגעיה של השתוממות:

– נחרדתי מאד בדברו אלי בקולו זה… כאילו קול בעלי המנוח דובר מתוך גרונו. כן, זה הקול… וזה החיוך… אף הוא מעין בבואה מחיוכו של בעלי המנוח – היא נסוגה פסיעות לאחוריה והאהילה בכפיה על פניה כחוסה על עצמה מחזיון-מגור. חיש מהר צעדה בהיסוס קדימה ונעצרה לפתע, קולה צהל – וזו היא הוכחה ניצחת לאהבה הרבה שהיתה שרויה ביניכם. אומרים שבפטירתו של אדם כמה תכונות משלו פורשים ממנו ונדבקים בנבחרים שבידידיו. אשר למר… אגב, מה שמו? אשה פתיה אני… קושרת שיחה עם ידיד-נפש של בעלי המנוח, אף שופכת לפניו את בכיי, ולשמו לא שאלתי.

– שמ…

– חה, שם זה ידוע לי משכבר… גנוז הוא בזכרוני… חקוק בלבי, בעלי המנוח בשעת רצון ואהבה בינינו, בשעת חדוותא, של התקרבות הנשמות, ברגעים של כיסופים גדולים והשתפכות הנפש, היה לפעמים פורש בשמך… כן, זהו, זהו השם… אמרתי למר שקנאה היתה מתעוררת בי. אשה פתיה וקנאתנית הייתי. אשר לחוות דעתו של בעלי המנוח על כבוד למת… שמעתי אף אני זאת פעמים הרבה מפיו. הוא היה אומר לי – ואימתי היה אומר לי? בשעות הטובות, בשעות אושר המופלאות של מיזוג הגופים והנפשות באיחוד השלם. דווקא אז, היה אוהב להזכיר על המיתה. וכך היה אומר לי: הבטיחי בנאמנות שכשאמות לא תבכי ולא תתאבלי עלי, אף לא טיפה-טיפונת של דמע לא תשפכי עלי. ואף לא אנחה אחת לזכרי. הבכי הוא כיעור. הגניחה מאוסה. ואף תזכריני בשמחה, בנחת ובמאור פנים. אף ציוה עלי כמה חודשים לפני מותו לבלי ללבוש שחורים אחריו. ואני למשמע דיבור זה געיתי בבכי כמו מתוך בולמוס. לא רק פי בכה. לבי בכה בקרבי. כל עצמותי רעדו. חלחלה אחזתני. תמהה הייתי: למה הוא סח אלי על המות. והמות כה רחוק ממני. מימיו לא התאונן על שום מיחוש. כל ימיו היה בריא וחזק. אני הייתי חולנית. מי פילל ומי מילל שמגלו של מלאך המות יקצור אותו, אותו דווקא. והוא היה חי כל כך. שמש של חיים היה. כן, הוא ציוה עלי לבלי ללבוש שחורים אחרי מותו, לבלי להתאבל, לבלי להתעצב… אך אני אשה פתיה איני יכולה לעמוד בהבטחתי. אני בוכיה, בוכיה תמיד. גם מבלי דעת הדמעות נגרות מעיניו3, מאליהן הן ניגרות. הנני מנקה את הבית, מסדרת את הרהיטים, שוטפת את הכלים, אוכלת את התבשיל, ואותה שעה הדמעות נוזלות להן. איני יכולה למנוע את עיני מן הבכי – מלמלה כמו לעצמה – לא, לא אבכה עוד. לא אבכה.

עוד המלים בפיה ובממחטת-צבעונין שבידה פתחה לנגב את דמעותיה, נגבה את עיניה היטב עד שנתמרקו יפה והעלו ברק-צחצוח להפליא. לפתע גם השחורים גזו והיא הופיעה לעיניו זקופה, הדורה. עטופה שיראים בגון אדמדם-בהיר, כמו נשרו מעליה שנים הרבה. הורתה לו באצבעה, שטבעת-קידושין מתנוססת עליה, על כסא ואמרה לו בקול-נגידים לשבת. לא העיז לסרב והמריץ את כל כוחות רצונו לסגל לו כושר ישיבה שאינו בטבע המת. היטב ידע שאסור לו להסיח את דעתו ממעשה הישיבה, שאם לאו יצנח מעל הכסא. כיון שישב ראה שכסאו סמוך לכסאה. הסתכל בפניה וראה שהם דומים לפני לאה רעייתו במידה שאינם דומים לה. אף טבעת הקידושין לא התנוססה עוד על אצבעה. היא ליבבתו במבטיה השוחקים ואמרה:

– כן, כן, דברי מה מפי בעלי המנוח, שעלינו לישא בחובנו את זכרונם של נפטרינו היקרים בשמחה, הולמים בדיוק מה שהיה אומר לי תמיד, שכבוד חולקים למתים על ידי ששומרים על זכרונם בלב שמח ומשתפים אותם בכל השמחות. המתים, היה בעלי אומר, מצווים לחיות את החיים ולא את המות. צריך לעשות, אמר, הילולא על המת. רצוני להגיש כיבוד למר… הלא הוא רעו כאח של המנוח. לא כן? מה לא יסרב להתכבד? הלא שעת מנחה כעת, שעת צוותא נעימה וקבלת אורחים מכובדים… לא יסרב מר?

חושש הוא לומר שלא יסרב, שמא אין לו ידים להביא את האוכל אל פיו. אף חושש הוא להביע סירוב, שלא לקפח את מאור פניה של לאה, המבקשת קרבתו. עוד הוא חוכך בדעתו והמגש המשופע מאכלים טובים וכל פרי הדר צמח כמו מאליו על השולחן הניצב לפניהם. היא מעלה כל מאכל טוב ומגישה אל פיו. הוא ניסוט מלפניה, ולפתע חש שהוא בגוף, הזיז את כסאו ממנה והלאה, אף היא הזיזה את כסאה אליו ובסמוך לו, והנה צמחו לו גם ידים וזרועות.

אמרה לו בקול צוהל:

– מסתכלת אני בפניך, מר… בהשתאות לאין קץ – כמה דומים אתם זה לזה, אתה ובעלי המנוח… אותה בת צחוק הנדיבה, אותו מבט שמח, אותה ארשת של נחת… של נחת… אותן הפנים השוחקות, שאין בהן שום שאלה, כמו כבר נפתרו כל החידות… ואף לא כל משאלה, כי אם לתת… להעניק… כזה היה המנוח… וכזה הנך גם אתה החי. אכן, שני רעים נאמנים הייתם, אנשים אחים. פעם סח לי המנוח, שלא רק בעל ואשה נעשים במרוצת השנים דומים זה לזה בקוי-דיוקנם, אף ידידי-נפש לווים זה מזה קוי-אופי ותגי-פרצוף עד שנעשים שותפים לצורה אחת כמעט. מסתכלת אני בך ורואה את המנוח כבמחזה, מי יתנני לישב שנים במחיצתך, וליהנות מנועם זיו פניך, יקירי, נחמני נא, חבקני-נא, ידיד המנוח הוא גם ידידי.

ביקש לחבקה בזרועותיו, אך הן נמוגו והוא כולו נמוג והלך. חש חבלי גסיסה. הקיץ.


  1. במקור נכתב נוח. צ“ל נוחו. הערת פב”י.  ↩

  2. במקור כתוב לידי. צ“ל לידיד. הערת פב”י.  ↩

  3. במקור כתוב מעיניו. צ“ל מעיני. הערת פב”י.  ↩

המלצות קוראים
תגיות