רקע
אליעזר שטיינמן
הבדלה על הפרח
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: תל אביב: מפעלי תרבות וחינוך; 1967

ביום ששי אחרי הצהרים הובא התימני הזקן לחדרנו בבית החולים נשען ביד אחת על מקלו וביד שניה על האברך מלוו, זוג הנעלים השחורות תלוי במשיחה על כף-ידו. לפי דפיקותיו הגששניות במקלו ניכר היה עוורונו. כשהשכיבוהו במיטה שבפינה ביקש לתלות את המקל למראשותיו ואת זוג הנעלים להניח סמוך למיטתו. אותה שעה לא הסיח דעתו גם מן החבילה שביד מלוו ושאל:

חבילה יש? וכששמע הן ביקש ממנו לפתחה ולתת לו פרוסה לחם ועגבניה. סעד את לבו בתיאבון ושכב במיטה. כשהלך מלוו הרים הזקן את ראשו מעל הכר והעיף את עיניו הפקוחות מסביבו כאחד רואה ושאל:

– יש לי כאן שכנים טובים?

– כן, סבא – השיב לו שכנו למיטה בקול אבהי נלבב, השמור בפי הבריות רק למען התינוקות והישישים הגמורים.

אותה שעה הוכתר התימני הזקן בתואר סבא, אם כי ישישותו לא היתה, כפי שנתברר לאחר כך, מופלגת כלל, ולפי מראה-פניו אי אפשר היה לנחש את גילו, מאחר שפרצופו היה מן הניידים, מן הבינגיליים או העלזמניים. רוצה אתה אומר בן נ“ה; רוצה – הוא בן ע”ה או פ'.

בא הרופא התורן לבדקו ושאל:

– מהי מחלתך, סבא?

– אין לי מחלה, יש לי רק כאבים – החזיר הסבא בקול מאושש – לאחר כך הפטיר בלחש, כמו סח לעצמו: לנשום קשה.

הרופא הצמיד את השפופרת אל לבו והאזין למה שהאזין, נפנה אל החולה שכנו. דומה, לא שמע כלל את לחישתו של הזקן. ממידת הרופאים להאזין לשיחות האברים ולרחשי חלקי הגוף השונים, החיצוניים והפנימיים, ואינם מקשיבים, כמעט למה שהאדם כולו מוציא בדיבוריו מפיו על מחלתו. כל חולה מוחזק בעיני רופאיו מבוהל ומבולבל בעסקי-מחלתו וברוב דברים עלול הוא להטות את הבדיקה מן הדרך הנכונה.

– כבר הגיעה השעה להתפלל מנחה? – שאל הסבא לאחר שהרופא סיים את ביקורו בחדרנו והעביר עצמו עם שפופרתו לחדר הסמוך.

שעת תפילת מנחה עדיין לא הגיעה, אבל שעת ארוחת מנחה כבר הגיעה. הזקן ביצר את מושבו היטב על קצה הכר, קיבל את המגש וחיבקו בשתי ידיו, בחן באצבעותיו כל מנה ומנה, כיוון שמצא ביצה, הפרישה לחוד וגלגלה לכאן ולכאן עד שנתברר לו שהיא קשה. מיד נטלה והניחה בתוך חבילת המזון הגנוזה במגירת השולחן, עמד ותבע לעצמו ביצה שניה ואכלה לאלתר. את הגבינה אכל באצבעותיו. כיוון שנמנע ממנו בעוורונו להדריך מפעם לפעם את הכף אל פיו, אכל את הדייסה מתוך הצלחת בפיו ממש. כך נהג גם בשאר המאכלים, הירקות והפרפראות. אוכל מתון-מתון, בשהיות קצובות בין בליעה לבליעה, משל שוקד להפיק הנאה אחת אפים מכל בליעה, פעם בטעימה עצמה ופעם שניה בהעלאתה בזכרונו.

מנהג הוא בבית החולים, שחולה טירון, כיוון שגלגל בסעודה אחת עם שכניו לחדר, הוא נעשה אחד מן החבריה, ותיק כמעט, כל הרוצה רשאי להסיח עצמו לפניו ולהסיח אותו לעצמו על מחלות ורפואות, על תולדות מחלתו ותהליכיה. ואף על עניניו הפרטיים. שוכני בית החולים קבלה בידם, שאפילו נאמר יש לכל אחד חיים פרטיים, שאחרים אסורים לפרוץ לתוכם, אין מחלות פרטיות. כל מחלה היא קנין הציבור כולו. האושפיזין לחדר אחד או למחלקה אחת חייבים לספר זה עם זה על מחלותיהם.

הליצן שבחבורה – בכל חבורה יש אחד ליצן, בחבורה של חולים על אחת כמה וכמה – עבר את איזור התחלואים המותר לכל הדעות ופרץ לתחום האישי הגמור. ניגש אל המיטה שבפינה ותקע לתוך אזנו של הסבא:

– כמה נשים יש לך?

הרים הזקן אצבע אחת ואמר:

– אחת היתה.

והוסיף בלחישה, בקול עמום מתוך עומק של שנים:

– לא צריך אשה.

משולים החיים הפרטיים לשק מלא חטים. כיוון שנתהווה נקב ויצא משם גרגיר אחד, מיד נשמטים ויוצאים כמה וכמה גרעינים. יכול שהשק יתרוקן כולו. המלה “היתה” שנפלטה מפיו שימשה מעין ספינת-גרר לדלות מתוך מצולותיו רוב מקרים ומעשים, שהבריות הסקרניות, קל וחומר החולים, שתאבון הדעת לגבי פרקי-חיים זרים גובר אצלם במידה שכוח החיים העצמי מתחלש והולך. כן, היתה. אין לו עוד אשה. היא ברחה ממנו. עשרים ילד היו לו. ששה עשר מתו וארבעה ילדים חיים. זה שהביאו לבית החולים הוא בכור ילדיו. אימתי ברחה ממנו אשתו? בענין זה קשה היה להוציא מפיו תשובה ברורה. פעם אמר: לפני שש עשרה שנה ברחה. ופעם: לפני שתים עשרה או שלוש עשרה שנה, ואולי לפני עשר שנים. השנים נשתבשו לפניו, נידרדרו כאגוזים או נתעופפו כשיירות צפרים, שאי אפשר לעמוד על מנינן בשעת מעופן. עד שאתה לוטש מבט על צפור זו והנה צפור פלונית עפה לה וכאילו לא היתה. שנים גולשות מן הזכרון כדגיגים מעל היד. אימתי נתעוור הסבא? אף ענין זה לא היה בדוק בידיו. כיוון שחוקריו הסקרנים ביקשו לדרוש סמוכין בין שעת עוורונו וזמן בריחת אשתו, הודיע בתוקף, שלא היתה כל סמיכות בין שני המקרים האלה. יכול שאשתו עזבתו הרבה שנים לפני עיוורונו ויכול שהוא נתעוור הרבה שנים לפני בריחת אשתו.

הזכרון, אמר הסבא, גנב הוא. פעמים הוא גונב פרוסת-הלב. ופעמים אתה זוכר קוץ שנדקר ברגלך כשהיית דרדק.

וכאילו בשביל לאשר רעיון זה במעשה שהיה סח לאחר שתיקה ממושכה:

– פעם היה לי שעון של זהב. שלמתי בעדו שני נפוליונים. נתקלקל ולא תוקן עוד.

– סבא, אימתי היה אותו מעשה?

– דבר זה, השיב הסבא, זכור לי בדיוק. לפני חמשים שנה, אך זכרוני כעת לקוי, ופעמים איני זוכר מעשה של אשתקד.

הוא התפלל מנחה בישיבה כפופה. לגודל הפלא נמצאו תפילת המנחה, פרק ברכי נפשי וכמה פרקי תהלים אחרים המיועדים לערב שבת קודם מנחה, שגורים על פיו. הוא שר את התפילות בהטעמה, בנעימה מתוקה, באהבה רבה. סיים את תפילת-המנחה ופתח בקבלת השבת, שתפילותיה נאמרו גם כן בשטף ובנועם-קול. קידש על מי-סודה שהביאו לפניו. בסעודת הערבית ביקש שוב ביצה נוספת על האחת שהוגשה לו. אחת אכל לאלתר ושניה גנז במטמון שבמגירתו. אכל לתיאבון גם את יתר המאכלים והמטעמים שעל המגש, אכל ולא הותיר כלום. היטב בחן ובדק את המגש, בגמר אכילתו, גשש ומשש באצבעותיו לאסוף שיירי המאכלים, לבל ילך לאיבוד חס ושלום אף פירור ביום זה המכובד מכל הימים, שבני ישראל נצטוו בו לאכול משמנים ולשתות ממתקים. שר את הזמר “חמדת הימים, קראו אלי צור, ואשרי לתמימים אם יהיה נצור”. ואת הזמר “לא תחסר כל בו ואכלת ושבעת, וברכת את ה' אלהיך אשר אהבת, כי ברכך מכל העמים”. כשכלתה סעודתו ותמו כל מזמוריו ותפילותיו ירדה עליו תרדימה.

בבית החולים אין אף טפח-חיים של האחד נסתר מכל יתר שכניו בין ביום בין בלילה. הכל יודעים מי אכל ושבע ומי אכל ושייר, מי חומו עלה ומי חומו ירד, מי לקה בשלשול ומי להיפך נעצרו בני-מעיו, מי נדדה שנתו הלילה ומי הפליג לשינה עמוקה, העושה למחרת שקר בנפשו או בזכרונו ומודיע שלא עצם עין כל הלילה. השמועה אמרה, שהסבא כשם שתאבונו לאכילה הוא ברום המעלה, אף לשינה כוחו יפה. הוכחה יתירה לכך היתה תאבונו בשחרית, שהשביח אפילו מכפי שהיה אתמול. בולמוס האכילה שלו שימש נושא לשיחה חוזרת ונשנית. אף לפת שחרית דרש ביצה נוספת, אחת אכל לאלתר ושניה שלשל לתוך המטמון שבמגירה. נמצא שכן שנדב לו ביצה מן המגש שלו. אף תבע לעצמו מנה נוספת של דייסה, תוספת גבינה, חצי תריסר פרוסות-לחם. חיסל בהצלחה את המגש שלו, לא משך את ידו גם מן התרומה שהביא לו שכנו, שמנתו עלתה על כוח-קליטתו. סעד הסבא את לבו כדבעי, כיבד גם צור משלו אכל מגרונו בתפילות ובשירות. לאחר כך שקע לתוך אותה מחשבה רחוקה, שהיתה, כנראה, מפעפעת אי-שם במצולת השנים הטובענית שלו ומושכת אותו לראשית הרחוקה. הוא הוסיף להסב בישיבתו השפופה, ראשו כפוף כלפי מטה, מראהו מנומנם. מפעם לפעם משתרבבת ידו כלפי מעלה וממששת את המקל התלוי למראשותיו, כאילו בשביל להוציא מלבו את החשש שנסחב על ידי מי שהוא, אף ממשמש היה לפעמים בחבילתו שבמגירה וחוקר ודורש מפי שכניו אם נעליו השחורות, שהניח סמוך למיטתו, בעינן עומדות. דומה, שלושה דברים יקרים יש לו בלבו, והם המקל, חבילת המזון והנעלים השחורות, עליהן דעתו משגחת בדאגה ובחרדה, שרידי קנינו עלי אדמות. בין נמנום לנמנום, ואולי בתוך הנמנום עצמו, פיו ממלל לרגעים קטעי דיבורים, אתחלתות ללא סיומות או סיומות ללא אתחלתות, עיקרם שרידי-זכרון, פליטי-דמיון או בדל-הגות. כגון: “הכל יעבור, שבת היום”, “היום שבת, מחר לא יהיה שבת, לא יהיה שבת”.

– הלכתי לירושלים. הלכתי לזכרון, הלכתי לפתח-תקוה, לראש-פינה – פתח לפתע לספר, כאילו מקרי החיים נדחקו ובאו לפניו כעדת צפרים להסיע עצמם דרך פיו.

– סבא, היאך הלכת?

– ברגל הלכתי. ברגל.

– מתי היה המעשה הזה, סבא?

– לפני הרבה שנים. נער הייתי, לאחר כך אברך, והלכתי ברגל, לכל מקום ברגל.

במוצאי שבת הבדיל על כוס מי-סודה. נמצא לו פרח אצל שכנו, ברך עליו בורא מיני בשמים. הריח היטב היטב את נחיריו, שהבשמים יפים לקול רינה ותודה. שר בהטעמה רבה “המבדיל בין קודש לחול, בין אור לחושך” והטיל דגש חזק במלים בין אור לחושך שחזר עליהן כמה פעמים, סלסל ברוב חן ונועם “ויתן לך האלהים מטל השמים וממשמני הארץ”. “ואהבך וברכך והרבך, וברך פרי בטנך ופרי אדמתך… והסיר ה' ממך כל חולי,” הגביה את קולו ברוב רגש בהעלותו על שפתו את הפסוקים משמואל א', י“ד, הנאמרים ב”מלוה מלכה" “ויאמר העם אל שאול: היונתן ימות אשר עשה הישועה הגדולה הזאת בישראל?… ויפדו העם את יונתן ולא מת”.

אף ליל מוצאי השבת עבר על הסבא בשינה מתוקה. בחמש בהשכמה העירה אותו האחות למדוד את החום. בגמר המדידה מנתה את פעימות דפקו. יצאה מן החדר ונכנס לשם האח בר-דרור, הקשיב באזנו המנוסה חרחור מן המיטה שבפינה. מיד הזעיק את הרופאים. אך נשמת הסבא כבר פרחה לעולם האמת. הוא מת ללא חבלי גסיסה וללא גרימת טירודים וחלחלות לכל יתר האושפיזין שנשתכנו עמו תחת קורת-גג אחת. לירושלים, לזכרון, לראש פינה ולכל יתר המקומות בארץ היה מהלך ברגל, אבל לעולם העליון עלה ברכב נשרים. פרש והלך לו מן הבריות מתוך קורת-רוח של אכילה טובה. בתפילות, שירות וזמירות. העם פדה את יונתן ולא מת, אך אח לא פדה יפדה איש, אף לא בן ובת לא פדה יפדו איש.

בשעה שמונה בקירוב באו האברך הצעיר, מלוו משלשום, בנו, כפי שנתברר לאחר כך, ובחורה חיננית, בת כפי שמסתבר, להתחקות על השרידים שנותרו מן היצור, שחייהם באו ממקורו. הבן בדק בתוך המגירה ומצא שם חצי תריסר ביצים שנאגרו לחסכון. נטל את מקלו ונעליו השחורות והניחם לתוך סלו. הבת הענוגה ביקשה להגיד לה מה מלים שמעו מפי אביה לפני יציאת נשמתו. שמא ביקש דבר, שמא הביע איזו משאלה. שמא ציוה דבר לשני בניו ולשתי בנותיו היתומים. לא היה דבר אשר ייאמר עליו כי הוא זה. עמדה המומה ודמומה. לאחר כך פרצה בבכי עז ובדיבור מקוטע:

– וי לי מאבא שלי. כל ימיו היו מרים. לא ראה אף יום אחד של חיים טובים. לא ראה חיים… לא ראה חיים. ואף את מותו לא ראה. לא ראה… לא ידע… לבו לא ניחש לו כי הוא הולך למות. והוא כלל לא היה זקן. בסך הכל היו שנותיו ששים וחמש… ששים וחמש… מהן עשרים שנים היה עיוור. לא ראה חיים, לא ראה אור היום, גם את מותו לא ראה.

אין נותנים בבית החולים להספיד על מת. כיוון שנצטוותה לצאת חיש-מהר הספיקה עוד להטיל את ברכתה לתוך חלל החדר:

– שתהיו כולכם בריאים ותזכו לרפואה שלימה… אבא שלי הטוב לא זכה. הוא היה פרח וכפרח נבל חיש-מהר. שתהיו כולכם בריאים.

המלצות קוראים
תגיות