רקע
אליעזר שטיינמן
חשבון בלילה
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: תל אביב: מפעלי תרבות וחינוך; 1967

בשעת-התגלות מחרידה נוחתת האמת ללב כאבן כבדה והאדם רואה כבראי מלוטש, המשקפו מכל צדדיו, את ההבל והריק שבעמל-חייו.

הרבה שליחים למורת-רוח מעצמו. אולם לא הרי חולשת הדעה, שהיא מעין עב קלה על פני שמים בהירים, כהרי נפילת המוחין ודכאון, הפוקדים בחשבון הנפש וסיכום של שנות-חיים. לפתע נפקחות העיניים לראות, כי החיים כלו לתוהו, הצמח לא עשה קמח, הכוכבים רימו, החלומות נתבדו, השאיפות נתנדפו והרצון נעשה חולה נופל. יש שעה בה אנו מאבדים כל מה שקנינו ביגיעה בלתי פוסקת.

אנשי שאר-רוח הם גם אנשי שאר-חשבון, המצויים אצל מאזנים וסיכומים. אך עליו הסופר – כמה חסר-שחר נראה לו תואר זה אותה שעה – ירד הלילה הבירור של עברו כמהלומת הגורל. הוא לא עשה חשבון. לא היה מה לחשב. כל מה שיצא מתחת קולמוסו מיום שעמד על אומנותו אינו ראוי להתכבד בו, אינו טוב, אינו אפילו בגדר מספיק.

נזהר היה מלקרוא חיבור מודפס משלו. כלל בידו: אותיות דפוס מחכימות. הוא קורא בכתב-יד ונהנה, לכאורה. בחיי, אומר הוא, מלאכת מחשבת. לימים הוא קורא אותו פרק לאחר שיצא מתחת מכבט1 הדפוס ועיניו מחשיכות: אין טעם ואין ריח. כיוון שכך, זה שנים שהוא נמנע מן הקריאה. לא ידע אם יש ממש בפרי-רוחו או לאו. הוא פחד לדעת, מוטב היה לו להניח את הענין בתיקו. אולם הלילה הדעת הזאת נכנסה לתוך נפשו חרש-חרש בצעדי-חתול ובצפרני החתול. נשרט עד תהום נפשו. לא היה מנוס: כשלון.

הלילה שקע בקריאת חיבוריו אנוס על פי כוח עריץ. נסחב על ספריו. שוט הצליף עליו: קרא! עיין זעיר שם וזעיר שם, פרק מכאן ופרק מכאן. מחריד. אילולא יצאו הדברים לאור והוא מעביר עליהם עכשיו בקולמוס להכשירם לדפוס, היה מוחק שורה אחרי שורה, גורע ומוסיף. יוצק הכל בצורה אחרת. לא זה התוכן, לא זה הניסוח. אין עמוד שאינו זרוע שגיאות. הכי אין כלל מסכתותיו טעות-דפוס אחת? אין אף פסוק שהוא הכרח המציאות או נמנע העדר המציאות. ברור: אין אמת במה שכתב; האמת לעולם אחת היא. אין להזיזה ממקומה ואין לשנות טעמה. אילו ניתנו לו עוד שנות-חיים הרבה היה מזיז את כל פסוקיו לכאן ולכאן, משנה את חיבוריו מיסודם, עוקר תיאורים, מוציא מחוץ למחנה רוב הגבורים. והרי הדברים בשעת כתיבתם נראו לו מאירים ושמחים, מושלמים. מוחזק היה לעצמו סופר, שיש לעולם צורך בו, המוציא מתחת ידו דברים מתוקנים. סופר.

למרבה בשתו צפו ועלו הלילה בזכרונו כמו מתוך קרן השפע כל לבטיו, יסוריו, מסותיו ומריבותיו, כל מאבקו בימיו עם קהל מבקריו ושולליו. רבים דנו אותו בצוננין על שום נטייתו היתרה לחשוף נגעים ולהתריע על קלקלות, לראות את החיים על פגעיהם וצלליהם דווקא. פעם סח עליו מבקר פלוני, שהקורא בספריו מתרשם, כאילו אין כלל חתונות בעולם, אלא העולם כולו לוויות, אין שושנים אלא חוחים, אין ילדים חכלילי-לחיים, אלא רק זקנים שבורים ורצוצים. אין כלות אלא רק אלמנות, אין אנשים ישרים, אלא רק גנבים ופושעים ומנוונים. יצר הטוב לא היה ולא נברא, יצר הרע הוא המלך. כל ימיו בז לאותו מבקר. הלילה בנדודי-שנתו קפץ על משכבו והתוודה:

– חטאתי, עויתי, נואלתי. הכל השחרתי, הכל השפלתי. העמקתי לתוך האופל ואת האור הזרוע בנשמות לא ראיתי. לא לאמת נתכוונתי. ואם כן אמת… כן, אמת. אבל יש שגם האמת נהפכת לשקר, כשאומרים אותה.

אמנות, יצירה, שירה… משכבר נעשו לו המלים האלו לזרא. אין להן עוד שום משמעות… זה דורות הן מסתאבות והולכות ואין פוסקים מלגלגל בהן, הללו בתום הבערות והללו בזדון הכחש. כל מוקיון מלל, כל רוכל רגשות, כל מנבל בדים במערומים, כל להטוטן בצבעים, כל מורט עצבים בסיפורי-הבאי על עלילות רצח ומעשי ריגול, שאינם שאובים אפילו מן הביבין של החיים, אלא גנובים מכתבי פלסתר של מומחים לבלשות, כל מסתנן לחדרי המשכב של אנשי השם וכל מעמיד פני צעיר, המביט אחורה בזעם ולוטש עין אחת בגניבה קדימה אל עמוד הפרסומת בעתונים, כל צלם של חלקות זיהום וזיבול שבחיים להפיק מהן סרט קופתי, מפחיד או משעשע, מכריז ומודיע: אמן אני, פייטן הנני, הבו גודל, פנו דרך לי. אך מה לו זועם – אף הוא זועם. כל זעם על מי שהוא הוא גניבת דעת עצמו – על תגרים, בדאים ואמני פלסתר? האמנות ביסודה שלה מבריאתה סוּרה רע, תוכה רהב ופעלה קלקול והרס. היא נצר מגזע חם, לכן היא משמשת חממה לכל ההזיות הנקלות וההרהורים הגועליים, הנוהרים למסעיהם אי-משם דרך הראש, מזמזמים מעט קט במדור החשאין של לבו כזבובים הפורחים אי לשם. כל הפורחת הזאת מתקבעת כספחת בדיוקן האדם על-ידי מכחולו של הצייר וכל הפסולת, שאינה כלל מעצם האדם, נהפכת ביד הפסל לתוך ועיקר. החיים לעולם אינם דלוחים, כפי שהם משתקפים בבבואתם האמנותית שרירותית. החיים זורמים ממקוה הקדומים וזרימתם העזה שוטפת וגורפת עמה כל מפּל וגבב, נסורת וגרוטאה. אף מלאכת מחשבת – הה, כמה מאוס עליו גם צירוף-מלים זה – מגבשת ומשמרת דווקא את התגרופת הטפלה. החיים חומקים מן המלאכה, מזדווגת אליה התפלוטת דווקא. שקר עתיק יומין הוא, שהביטוי מטהר. האיקוֹנין מזקק והאמנות מעדנת את הרגשות. אדרבה, הביטוי מטמא את התוֹם, האיקונין מהדייט את הלא-נתפס, והאמנות עושה את הלב גס בכל מה שהצנעה חיותו. חטאה הקדמון של האמנות היא הפרהסיה, כשלונה ההגשמה, זדונה ההצגה וההוקעה, הראוה. יצר נוֹאָל משיא אנוש חלכה להתחצף כשותף ליוצרו במעשי בראשית. כל פעם שהוא נזכר במליצה נבובה זו תוקפו גועל. משול האמן לחתול המקפץ על גבי דוושות הפסנתר ומעלה צלילים צורמים.

נוח להכות על חטא על לב זולתו, כל לב הציבור, העם או האנושות, תחת לדבר בעדו חטאתי, עויתי, פשעתי. הלילה אין הוא דובר של אחרים, לא של יחידים מעטים ולא של ציבור. הלילה אין הוא סופר, לא עומד בשער ולא צופה. הלילה הנהו פלוני בן פלוני המתהפך על משכבו, יחידה רצוצה אחת, בודדה, סחופה. הלילה את חשבון עצמו הוא עושה. אין הוא מפשפש ביצירות של אמני המופת מכל הדוֹרוֹת, אם כי חוש, נכון, כמדומה, אומר לו, שהגיעה שעת בדיקת חמץ לבית היוצר, לישרה ולממשותה של האמנות. של האמן. אבל לא, לא. הלילה אין הוא עריק מרשות היחיד לרשות הרבים. הוא בעצמו עושה דין ומעצמו יתבע את החשבון. הכי לא נגלה לו משכבר רז זה, שבית היוצר הוא בית הבדים, שאין הוא קרוב-משפחה לחכמי החרשים ההם, התובעים לעצמם פרסים ומתנות-כהונה משום שכל ימיהם מפטפטים בסיפורים של דופי למה כלה נכנסת לחופה. בתוך-תוכו לא האמין מימיו בזכות קיומה של מלאכת-בושת זו ובברכת העידון העשויה לצמוח ממנה. אדרבה, כל עדנה תיעשה על ידיה לבליה. לא היה מי שיספר בשבחה של האמנות אלא האמנים עצמם, שבכל הדורות קראו תגר על מנהיגי העמים, שאין עושים אותם, מזכי הרבים, עטרה לראש הדור, ואין משלמים להם טבין ותקילין תמורת רוח הקודש. אוי לעיסה זו שנחתומה מעיד עליה. אין אמן שלא בא בטענות על שאין מוחאים לו כפיים ואין נושאים אותו על כפיים. מכל מקום כל אחד מלא התפעלות מעצמו. ואם הוא שרוי בצל, הריהו מתלהב מעצמו על אחת כמה וכמה ונחמה מזומנת לפניו שלא הוכשר הדור להשיג את הוד-גדולתו, אין מבינים אותו. לא מובן, אין יורדים לסוף דעתו – כמה גועלית היא אותה אשליה, שאמנים שוגים בה. הוא לפחות כבר הקיא אותה אשליה בקילוח דם מתוך גרונו. הוא יודע, יודע, שכל ימיו העלה חרס בידו, לא חידש כלום ולא אמר כלום, לא הביא שום נופך, תבן הכניס לעפריים, גילגל בכל אותן פרשיות-חיים, צייר אותן הנפשות ושירטט אותם נופים במתכונת, שנעשתה על ידי רבים לפניו. ספרות העולם מקדמות הימים ועד זמננו היא מערכת דפוסים, דפוסי-אנשים, דפוסי-נופים, דפוסי-עלילות, דפוסי תסבוכות שבינו לבינה. הוא והיא והשלישי. הוא והיא והבגידה, הוא והיא והאכזבה, הוא והיא והשעמום המכרסם כעכבר. הוא והיא וההרפתקה. מסיתים את הנערה להיות כלה, את הכלה משיאים לאשה ואת האשה מגלגלים לסוטה… מתעללים בכלה. מבזים את האם והאחות; מבגירים בטרם עת את הנער והנערה; שרים הללויה לגנב, לבלש, להרפתקן ולשערורן בניבי הלשון, בצבעים ובלחן. אלה תולדות האמנות בראשי פרקיה.

אלה תולדות האמנות, אלה תולדות, אלה תולדות הסופר, שאין לו עוד תולדות עצמו, אלא מגלגל תמיד בתולדות שאינן שלו, לש עיסות זרות, מדבר על הכלל, הוגה לתוך הסתם, ממשמש בכיסי הנשמות של אחרים, נתפס לנוסחאות כוללות ותחת לעקור שן חולה שלו הוא טורח לעקור כל שן שבמזדמן. אלה תולדות האמנות. אלה תולדות.

ומה הן תולדותיו שלו, של עמל חייו, של תעיותיו ומדוחיו האישיים, הפרטיים לגמרי? זכור יזכור ימים, לילות, ימים לרוב, שנים, מועדים ארוכים, והוא רץ כל רוחו בו אחרי ההשראה. בהגותו תבער אש. אש בעצמותיו. הכי יצאה האש הזאת ממפחה של רוח הקודש? לא כי אש זרה. אש התאוה לעשות לו שם בקהל עם ולקבל במתנה מידי המבקרים המומחים, יוצרי דעת הקהל, את איצטלת הסופר. אש זרה, והיא מלחכת את הנפש ואת הבשר. אש זרה העולה בלהבה. מוקדי-אש. אש רעבה. מדורה המתלקחת, אילו ניתן לה פה, היתה מצווחת: השליכו לתוכי מכל הבא ביד, קש וגבב, כל גרוטאה ובלואה, גזרי-עצים, השליכו עוד ועוד, כל מפל הוא לי מאכל תאוה. השליכו, כי אני רעבה. כך יצאה בקרבו האש הזרה ללהב. מה לא השליך לתוך המדורה, כדי להשביעה ולהרוותה? את זכרונות בית אבא; את קמטי הדיוקן האומרים רחמים של מלמד דרדקי שלו; את נרות השבת הדולקים של אמו; את בכיה של אחותו הרכה ממנו בשנים, בספגה מהלומותיו, והוא אז קונדס רע-מעללים; את כיסופי-הנער; את ה“ולבכותה” בכ“ף הקטנה של אברהם אבינו, במות עליו שרה אמנו; את רעי ילדותו מן ה”חדר"; את הפחדים המתוקים של אהבתו הראשונה; את חלומותיו בלילות ואת רוגזותיו בימים; את לחישות הנערות הבוכיות בהתרפקותן עליו מתוך תום-אמונתן ברוח השיר המתנוססת בו; את אנקות-בשריו והמיית-רגשיו; את הבגידה אשר פגעה בו ואת מעלו באחרים; את מאבקיו, חרדותיו וחרטותיו, אהבותיו ושנאותיו, כל הסודות שהופקדו בידו על ידי ידידיו, יומרותיו לחבוק בזרועותיו עולם, אדם, עם ואל; כל ניצוץ כשר שבנשמתו וכל מזימה רעה ונקלה שבקרבו. הכל השליך לתוך המדורה של האש הזרה. ברהבו כי רב שלח לשונו בכל הגיון והגות; כל לוט קרע; כל פינת-סתרים שבנפשו הוקיע; הלשין על אב ואם, רעיה ואחות, ואך להציב את כסאו בקרב עדת הסופרים. החיים, מתנת האל, שנצטווינו לחיותם לתומם, נהייתה לו מיכרה לראוות ולצלמים, לבבואות ולתשקיפים, לרשמי-חטף ולהגיגים מרפרפים העוברים לקורא. עד כדי כך נשבתה נפשו מטהרה, שלא נותר בה עוד כזית חיים לשמם. הכל שימש לו נושא למדרש אמנותי, לטוי של אמרי-שפר. לא היה בהם עוד שום דבר נישא, מאחר שהכל נהיה לנושא. כבמעשה העגל הקדמון שבשכרון התאווה לראווה השליכו מעליהם את העדיים, את הנזמים, האצעדות וכל אבני החן, לתוך האש ויצא העגל. כל הוד השפיל, כל סוד פטפט.

הוא נתנמנם לשעה קצרה או ארוכה. אין הוא יודע. נכאי הרוח יגששו תמיד ללא דעת ברורה בין ההקיץ והתנומה. כשם שלבם ער גם כשהם ישנים, כך יחזו בלהות בעיניהם העצומות, כל חלום יהיה להם לסיוט. יכול שבשנתו הראו לו את המחזה ויכול שראה אותו מהרהורי לבו ער לגמרי: השמים גבהו למרומים לאין קץ. נפשו פרחה מתוכו והמריאה לגבהי-שחקים. שמע רעש, רעש, רעש, רעש, מפי מלאכים, שרפים וחיות הקודש: איה מקום כבוד האל? איהו? קול המון סואן לעומתם יען: מת אלהים, מת, מת. גווע האדם. עוד אחת מעט ויגווע כל היקום. נתגלגל רעם מן המרומים וקול נהם: לא נכונה בפי הכופרים באל חי וקיים. רק האדם מות ימות, יגווע עד תום, לא יוותר עוד זרע אנשים על האדמה. וזה האות, כי דבר האדם נדם זה עידן ועידנים, נרפש מקור השיר ונסתם מעיין המליצה הנשגבה.

הוא לא היה עוד תפוש תנומה. היה ער והגיונו צלול לגמרי. פשיטא, הגה בדעה ברורה וללא מרי רוח: אלהים מת יען כי נדם קולו בהגיון לב האדם. אלהים אינו חי ואינו מת. הוא אינו יש ואינו לא-יש. נשגב גם מבינתנו, לכן נשגב הוא גם מדעת ישנותו. אלהים חי אלפי רבבות חיים, כפי מניין יצורים שהיו, שהווים ושיהיו מבראשית ועד אחרית. אף הוא מת אלפי רבבות מיתות בכל יצור המוציא את נשמתו ושב לעפרו. אין לומר יש אלהים או איננו. אדם בוראו או ממיתו במושכלו. אלהים חי במידה שהוא תחושה חיה בנוּ. קדמונים התהלכו לפני האלהים, שמעו את קולו בתוך רוחם החיה ומדופק לבם. לכן הוא נגלה אליהם. אולם מן הדורות האחרונים הסתיר האל את פניו, לפי שהם האטימו את לבם. או כך היה המעשה. הדורות הראשונים גנבו את האלהים מן הדורות האחרונים, גנבו אותו, משכוהו מן החיים וגנזוהו בספרים, צררוהו בתוך הגווילים הבלים, עטפוהו בחזיונות-בדים ובשירי-כזב. מת האל וחרב בית-מקדשו בעולם הזה. עזב את התחתונים ונחבא לו בין העליונים. בבית המקדש החרב של האל, הוא העולם הזה, מתהלכים שועלים קטנים. “ואיך גור אריה האל יט אל נתיבו ושועלים קטנים הלכו בו?” – שר אחד מן הסגל הקטן של פייטני-אמת שהיו בעולם. אין עוד אריות בדורותינו. לא אריות האמונה והדעת ולא אריות הלשון והשיר… אין עוד… דביר האמנות. אין עוד דביר. אין עוד דבר. אין עוד… אין…

הוא נרדם.

כאביו לא נרדמו, הם שוטטו כמחטים בקרב בני מעיו, זרעו סיוטים במוחו, דקרוהו מתוך שניו, לקקוהו מפי חתולה המדבקת את לשונה בשפתיה, שמו מחנק בגרונו, לחצו כאבנים על לבו, סטרוהו על פניו בפני קהל צופים, גררוהו ערום ברחובות העיר. לרגעים חש את עצמו פורח באויר או מידרדר במדרון אל עברי פי תהום. שני בני בליעל בעלי-אגרופים חבטוהו מאחוריו. תוהה הוא: על מה ולמה הוא מוכה? זכור לו במעומעם, שהוא נתחייב מלקות על שום מעשה עברייני ואין הוא יודע טיבו של המעשה. ובתוך העמעום זוחל במחשבתו הרהור, שהוא נותן את הדין על שום שלא קיים את התקוות שתלו בו הוריו, מוריו, חבריו לספסל הלימודים, כל יודעיו מנעוריו. הכי לא ניבאו לו גדולות ופירסמוהו ברבים תכשיט ועילוי, לא בא עדיין כבושם הזה? וכי לא נתעה להכתיר את עצמו בתואר הסופר הגדול, ובסתר מחשבתו כלום לא היקנה לעצמו את זכות הבכורה בקרב כל סופרי דורו ובנוח עליו רוח השגעון. כלום לא שיעשע את תודעתו בתואר גדול הדור, ולא עוד אלא גם יחיד בדורו? ומה בסופו? מה? נובלות של סופר, רואה הוא את כל ספריו כהושענות חבוטות. לא טוב. אפילו לא בגדר מספיק.

שר החלומות נהג בו במידת הרחמים. כיוון שהקיץ לא היה עוד אפילו בגדר בינוני, אלא… גרפומן. תואר גדפני זה פרץ מתוך מחשבתו כמהלומה זו שאדם חובטה בעצמו בשגגה או כנשיכות לשונו בשניו עד זוב דם, המחלחלות כאב-משנה, על שום שהניזק והמזיק הם בגוף אחד ואין אפילו אותה הקלה פורתא, שמעניק לנו הכעס על המחבל. אף על פי שהגידוף זנק מתוכו, היה טעמו מר ומביש. משל דעת הקהל לבשה צורת אדם חי וסטרה לו על פניו. הרי זה אותו גידוף, שהיה זורקו תמיד במחשבתו כלפי רבים מבני אומנותו. כעת טפחו על פני עצמו. סופר, סופר, פושט רגל הנהו. כל ימיו ישב באהלה של ספרות, התנזר מתענוגות החברה, קרא תגר, קידש קרבות, עמד במערכות. על מה נלחם? מהו הרעיון שלהגנתו עליו יצא לקדש מלחמות? מה אמת מוצקה בידו, מה אמונה, מה דעה, מה משא-נפש? אין בידו מאומה. קדושת היצירה? מה יצירה? איזו יצירה? מהי יצירה?

אף-על-פי שנפשו מרה עליו ורוחו עכוּרה (בשפתיו נשתמר עוד טעם הריר מנשיקת החתולה) לבו נקפו בחזקה כמנהגו סמוך ליקיצתו וכוח החושב שלו היה כאילו משותק למחצה, בכל זאת נפלה לתוך מחשבתו תכנית, שהעסיקה את המחצית השניה הבלתי משותקה, והיא, לתאר במשפטים ברורים וקצובים אותה תחושה של רציצות ותמוטת הישות של אחד סופר נכה, העושה את חשבון נפשו ורואה בעליל, כי זרע לרוח, ובאחד לילה שנתו נדדה… והוא… והוא… מה והוא? מה יש לספר בענין כזה, שאין בו שום עלילה, אלא יש כאן נעילה, סתם נעילה… חוליה אחרונה בשרשרת המוכיחה שאין כלל שרשרת. ומה אם אין עלילה? אבל יש צלילה לנבכיה של נפש אחת אבלה… לתאר את התמוטה… האם כאבים אינם עלילות? אדם שנטרפו ספינותיו הוא נפש חיה בסיפור ומי שנטרפו עליו סיפוריו ודעתו נטרפה עליו, אינו נפש פועלת בסיפור? ואולי כתוצאה מן התמוטה יגיע הסופר לידי טירוף הדעת וייעשה משוגע. אם כך זהו ענין אחר. הבריות אוהבים לקרוא סיפורים על משוגעים, על חולים-נופלים, על גנבים ועל פושעים ועבריינים לסוגיהם…

היה במחשבתו מחבר טיוטות לסיפור חדש ומוֹחקן מתוך שיקול הדעת, כותב ומוחק ושוב מטייט עד למיאוס: זהו הסופר. אפילו הצרעת הפורחת בנפשו נעשית נושא לספר. לעולם הוא צופה מן הצד. בשרו מרקיב ולו נושא חדש, חומר להסתכלות, התובע ממנו ניסוחים לשוניים. אין הסופר אלא קופסה של לשון. הכל אצלו לשון. יש לו לשון בלב, לשון בראש, לשון בידיים, לשון בלשון על אחת כמה וכמה. אין הוא צוחק, אינו בוכה, אינו קורא תגר ואינו מתוודה אלא לתכלית הניסוח הלשוני. גם התפעלותו והתלהבותו הם להטוּטי-לשון. אין בו חיים אלא ספרות. אהבתו, שנאתו, יסוריו, דמעותיו, חלומותיו וסיוטיו הם על טהרת הספרות.

היה ער. אך יתכן שהיה ישן. מסתמא הוא חולם. נדמה לו שהוא גם ער וגם ישן, נים ולא נים. הוא נתון בבת אחת בשתי ספירות. מופלא, מופלא, אחד ורשויותיו שתיים. שוכב לבטח במיטתו, אך מיטתו פורחת באויר. הוא הוא ולא הוא. כלום אינו אחרי הכל הסופר הנודע או הנודע למדי, ואולי גם הנודע בשערים או אפילו המהולל? אך לא. נובלות של סופר, כתב, כתב כל ימיו. ואפילו לא בגדר מספיק. הוא היה ספק ער ספק ישן, עד שהקיץ וראה שמש גדולה זורחת בשמים.


  1. במקור נכתב מכבט. צ“ל מכבש. הערת פב”י.  ↩

המלצות קוראים
תגיות