¹

הפרקים הבאים הם ילדי־רוחי. מלבי יצאו, ולא על מנת להכניסם ללב אחר. זה שיחי עם עצמי, פרטי לגמרי. אני הכותב, גם הדיין וגם קהל המאזינים. הנני קורא להם הידד, כלומר הד מלבי. הואיל והדברים שמורים רק לי, יכול שלא תהיה הקפדה בהרצאתם על מוקדם ומאוחר או על כל סדר שהוא. ואולי יהיה בהם גם מן הסתום והמגומגם.

לדידי אין שום אפשרות להסבר הוויות העולם הגדול והקטן אף במידה כל שהיא, אלא אם כן מניחים בצד המין האנושי קיומו של מין אחר לא־אנושי, המתערב בכל עסקי האדם והחברה ומטה אותם כלפי מטרות הרצויות לו. איני מחדש בכך כלום. בכל הזמנים סברו וקיבלו האנשים, שברואים של מעלה ושל מטה מדריכים מעללי הבריות ותעלוליהם, בשליטתם עליהם מוסיפים להם כוח וגדולה או שמים מכשולים על דרכם. קראו להם אלים ובני אלים, מלאכים ושרפים, מחבלים ומזיקים, לא־טובים, איתנים, ילדי השטן ושדים.

אני לשדים. בם ובכוחם הפועל הנני מוצא מפתח לפתרון סתומות רבות במערכות הטבע ובמערכי הרוח באנוש. יש שדים – אין בעיות. מכל מקום יש שדים – פוחתות הבעיות לאין שיעור. ואני אומר: יש שדים. על כך הנני עומד בכל התוקף. כשאומרים כוחות, יצרים או מקרים רעים, אינם מיישבים כלום. כוחות, יצרים, מקרים, הם דברים מתים. השד הוא יצור חי, בעל רצון וחשק הפעולה ושכל מכוון ופניות לו משלו. כמה וכמה מעשי־תעתועים בתחום הפרט והכלל, הנשגבים מבינתנו, מוצאים מתוך כך את הסברם. האיש ההמוני תולה רבים מקלקוליו בשד שפיתה או הדיח אותו. השד הממשי, החי, הוא סיבה ראויה להתכבד לכל התולדות המוזרות והמשונות והוא תירוץ לרוב קושיות. ובכן, השדים חיים וקיימים. בהחלט.

מהם, מן המזיקים הללו, שנות־בצורת, שריפות, שטפונות, רעידות־אדמה, פרץ הרי־געש, רעמים וזוועות, מחלות ומגיפות. ואם ניתנה להם שליטה על עולם האל, כל שכן שהם בוחשים בתרוודיהם בתוך הקלחת של היצרים האנושיים לסכסך איש ברעהו וממלכה ברעותה, להסית לקטטות ולמלחמות, לגזילות ולרציחות ולכל מיני רישעות, ההופכים את חיים לגיהנום. באמונה שלי, שדין רוחות ולילין, ילדי השטן, חיים וקיימים.

בשדים מתיישב הרבה ומתפרש ומסתבר, אבל אם אין שדים, הרי אוי ואבוי לנו שכן נשמט מידינו ההסבר היחיד לאנדרלמוסיה שבהויה. אם אין שדים, שום דבר אינו מתקבל על הדעת. אם אין שדים, כל הנוהג שבאדם ובבריאה הוא חסר־שחר, שגעון. – זקוק אני לשדים, כדי שדעתי לא תיטרף עלי. אם אין שדים, בני־אדם הם השדים. ממקורות השדים באים בוודאי אותם החלומות הרעים והמבישים המתחוללים בי בלילות ועושים אותי לכלי מלא חלאה וגועל.

… יתוש הזמן, המנקר ללא הפוגה כמעט במוחי, אף הוא פועל־ידיו של שד. תוהה אני ואיני משיג: מהו זמן? חזיון־בדים, תעתועי החושים, או יש מוחשי בדומה למקום? נגיד כך: אילולא חי שום אדם בעולם, כלום לא היה המקום יש? הוא הדין הזמן. אף הוא ישות לעצמה, ולא רק תוצר הדמיון. סוגית הזמן טורדת את מחשבתי עד לאימה. הזמן הוא בעיני פרא־שור. אם לא אתפסנו בקרניו, יקום עלי וינגחני או ירמסני בטלפיו. מתייגע אני לגרש את יתוש הזמן ממחשבתי, ואיני יכול. שד, כן, שד צד אותי מפעם לפעם לתוך חכת זמן.

אדם שכלו כזרת. הכיצד יוכל למדוד בזרתו אין־סוף?

… הנה מה שמטרידני משכבר… לא אוכל עוד הצפינו. נכרתה האמונה מלבי, שהאדם הוא רחמן ושיש דורש־טוב לי. רואה אני רק דורשי־רע. כל אחד אורב לזולתו לתפסו בקלקלתו, למצאו בעלבונו, עומד ומצפה לחליו, ראה שחברו חולה, מיד פוסק בלבו דינו למיתה.

ושוב הנני נדרש לעניין שדים. אפילו אין קיומם מוכח מתוך המציאות האנושית הגועלית, הוא מחוייב השכל. פילים, רמשים חתולים, נמרים, כלבים, זאבים, אריות וכל שאר הברואים למיניהם נבראו והשדים לאו? כל העולה במחשבה הוא נמנע האין.

אם לא נבראו בידי שמים, עתיד האדם לבראם.

… הפרפר נמשך אל האש, השכל אל הטירוף. משולים הרהורי השגעון להרהורי־עבירה בלב נזיר. יצר הרע של שגעון הוא העז שביצרים.

… אדם שוטה, אתה עומד בלב הזמן וטוען: אין לי פנאי. אין־סוף בידך. טול דליים גדולים ודלה.

… שום מום שבעצמו אין האדם יכול להסתיר, אבל מסוגל הוא לישא בחובו לאורך ימים טירוף נסתר ואין חש ומרגיש בו.

… סמוך לחצות הלילה פגשתי ברחוב פלוני את… נחפז בדרכו. שאלתיו: להיכן? החזיר לי: לבית הקפה “גן שושנים” לפגישה עם… שאלתי: הכי זימנתם פגישה לשעה מאוחרת זו? ענה ואמר: זימנו? לאו דווקא. אנו נפגשים שם כל ערב… זהו אצלנו נוֹהג בעל ותק של שנים הרבה. הערב נאנסתי להתאחר אל הפגישה. לכן הנני נחפז כל כך בתקוה שעוד אמצאהו שם. הוא בוודאי יושב ומצפה לי. אף הוא מורגל בכך והרגל הוא טבע שני. אני, למשל, לא הייתי מסוגל להירדם על משכבי בלילה, אילו פסחתי פעם אחת על הישיבה עמו בצוותא. היא אצלי סיום טבעי של עבודת־יומי. אמרתי לו: אתם ידידים? ענה: בערך. אמרתי לו: ידידים – זה מובן מאליו. אבל רואה אני שאתם אוהבים זה את זה. שמחה לי לראות בזמננו שניים הקשורים בעבותות־אהבה. אוהבים? – אמר הוא בהעויה של סלידה – מה אתה סח? אינני אוהבו כלל וכלל. אדרבה… – מה משמע אדרבה? – אדרבה משמע, שנפשי סולדת ממנו. הוא גם מאוס עלי. – כלומר, שנוא עליך? – בערך. – אם עד כדי כך, הזימוּן מדי ערב בערב למה? הוא הטיל בי מבט של תהיה והשתוממות: מה שייך למה? אבל אני מוכרח. יש לי צורך נפשי לשבת במחיצתו כל ערב, כל ערב, ועד לשעת ערב מאוחרת. עניין זה שייך לסדר היום שלי. אני מוכרח… – כלומר, אתה מוכרח לשנוא אותו? – זהו בדיוק. לילה טוב.

הרבה נתייגעתי אחר־כך לירד לסוף דעתו של… להבין לרוחו… ליישב היאך שהוא את הפליאה… העניין נראה לי מופרך מצד השכל במידה כזאת, שנכנסה אימה בלבי, שמא יהיה לי שבץ המוח. כן, שבץ מוח, אם כי איני יודע בדיוק שבץ המוח מהו. ולפתע – ברקאי! השד כופה על… שבת יחד מדי ערב בערב, מדי ערב בערב, עם האדם השנוא עליו, כדי לישב במחיצתו הקרובה ולשנוא אותו. כלום אפשר לשנוא כל איש אחר, כפי ששונאים את השכן?

עתים מתעורר בי רעיון, שגלגל החיים האנושיים חוזר בכיוון ההיפוך של עצמו בניגוד לחיות יחזקאל, שנאמר עליהן “ואיש אל עבר פניו ילכו”. מן הסתם טעם כמוּס לדבר. כשם שאין העולם עומד על השכל הישר, כך איננו עומד על הסיבוב הישר של הגלגלים הפועלים בו. הכל הולך בלהיפוך ונוהג בלהכעיס. הביטנה שמוטה כלפי מעלה. אין זו אלא טעות־ראיה, שמהלכים ברגליים. האמת היא, שצועדים על הראשים. הוא שאמרו: עולם הפוך. עליונים למטה ותחתונים למעלה. חוק האיפכא מסתברא שולט בכל. אין תימה, שהפנים הם עדי שקר של הנשמה. העינים משקפות את ההיפך מפנימיות הנפש. בת הצחוק עושה פלסתר את נימוקיה. דעת הקהל היא הניגוד הגמור לדעתו של כל אחד מן הקהל. אילו אמרתי ראי עקום, לא הייתי אומר ולא כלום, או שאף הייתי אומר את ההיפך ממה שהנני מתכוון לומר. אין דבר ישר מן הראי העקום, שהרי הוא מיועד לעקם את הדברים. ונמצא שבעיקומו הוא פועל ביושר. כנגד זה כל ראי המקובל כישר והכל סומכים עליו ושופטים על פיו, אינו אלא מאחז עינים, מטעה את הלבבות ומשבש את המוחות. לכן כל המוחות משובשים. זוהי עובדה. אלא שהכל טועים בעצמם ומטעים גם את האחרים, כאילו חושבים, מדברים ופועלים לפי השכל הישר.

פגשתי את ג… איש עומד בשער… נואם ומושך בקולמוס, סופר… מרצה ומביע דעות בפומבי על דא ועל הא, על דברים שבנוי ועל שאלות הזמן, על מאורעות ואירועים, על “פני” הקהל ועל אמנים ופייטנים… הוא עומד כאילו מטבעו ומברייתו, ואף משום יעודו, ברוב הזמנים על הבמות, ממוצא־פיו נמשכות השפעות על דעת הקהל. החלפנו ברכות־שלום, החלפנו מלים. החלפנו גם קצת דעות על ענינים הנתונים בתחום שיפוטיו הפומביים. לתדהימתי שמעתי ממנו דעות הסותרות לחלוטין את הצהרותיו על הבמות הפומביות שבכתב ובעל־פה. שאלתיו: היתכן? כלום לא שמעתיך מביע בפרהסיה דעות הפוכות מאלו, שהינך משמיעני? הציץ בי בפליאה, כאילו אינו מבין מה אני סח. לרגעים, ששאלתי כבר נתעכלה, כנראה, במחשבתו, תלה בי מבט ספק תוהה ספק קנטרני וקרא: ומה יש? יש – עניתי לו בקנטור שכנגד – אתה במחילה משקר. – משקר? וצחוק לגלגני פרץ מפיו – משקר… כן… הכל משקרים. ומי שאינו משקר משקר כפליים. – ומדוע שאינו משקר, משקר כפליים? – העניין הוא פשוט מאוד. בני אדם משקרים, לפי שהם אנוסים לכך. הואיל והכל משקרים מאונס והכל יודעים שהכל משקרים, נמצא שהשקרן מדבר אמת, מאחר שהכל דורשים את כל היוצא מפיו להיפוכו ודעתו האמתית נמצאת מבוררת להם. ואילו המביע את מחשבתו לאמתו והשומעים מעמידים אותו על החזקה, שאין לבו כפיו, ומכלל זה לומדים, שדעתו האמתית הפוכה ממה שהוא משמיע בפיו, הרי הוא מטעה את הרבים ונוטע בהם דעות כוזבות. – נמצא, לפי דעתך, דוברי האמת הם השקרנים הגמורים? הטיח בי מבט נוקשה ואמר: זהו בדיוק. חוששני, אמרתי לו, שהנך ערום כדבעי. הוא הביט ישר לעיני וחיוך של נחת זרח על שפתיו: זהו זהו. בלי ערמה מעט אי אפשר להשיג שום דבר, לא חלב מן הפרה, לא לחם לאכול ובגד ללבוש, לא מעמד בחברה אף לא פינה צנועה בגן־עדן מידי רבונו של עולם. אותו רגע נתעוותו פניו בעיקום משונה. הצצתי בו ולא ראיתי את דמותו הידועה לי, כמו נמחק מעליו צלם האדם. אילולא ניצוץ השכל, שאינו דועך בי אף לרגע, הייתי מטיח לו בפניו: אתה שד, שד.

הרבה דנתי עם עצמי לאחר כך במעשה שד. אין לי ברירה אלא לומר, שיד השד באמצע הכל. הוא המסובב את הגלגל בכיוון ההפוך, מסכסך בין הבריות, מזמן לכפיפה אחת אנשים, השונאים זה את זה, כדי שישבו זה ליד זה כשני קומקומים רותחים, מבעבעים ומפעפעים שנאת־גומלין, יתחככו ויתכתשו יחד ויקנטרו איש את רעהו. השד טורף את הקלפים ומערבב את כל היוצרות והוא שהעמיד בעולם האדם סולם־ערכין הפוך, שהשקר הוא אמת והאמת היא שקר. הוא שאמרתי: מציאות השדים יש בה כדי לבאר כמה וכמה סתומות. יש שדים – אין בעיות. אין שדים, יש רק שגעון.

איני רוצה להסתיר זאת מאיש ולא מעצמי. כזה אני. שכלי יוצא לסיטרא דשמאלא. הוא צולע על ירכו. פוזל. מתפרע. אילולא ניצוץ השפיון העומד בירכתי מוחי על המשמר… הייתי משכבר… איני יודע מה כוונתי לומר ב“הייתי משכבר”.

לאחרונה נגלו לי כמה אותות מבשרי־רעות לבריאותי הנפשית. ראיתי משוגע בקרן רחוב טעון שני שקים כבדים. ניגשתי אליו והסתכלתי מקרוב. בזה ובזה מונחים אבנים, סמרטוטים, כל מיני גרוטאות, עתונים בלים. יום שרב. למה הוא סוחב על שכמו את המשא הרב הזה? למה? בפניו לא ניכרו החום והעיפות. הילה של קורת־רוח פרושה עליהם. חן של הרגשת־סיפוק אנו מש מהם. הרהרתי: פשיטא, שדבר בגו. אדם סוחב על גבו נטל כבד, מן הסתם הוא צריך לסחוב. הוא מוכרח. שליחות הוא ממלא בוודאי. תמה הייתי על עצמי, שהענין נראה לי כה פשוט ומובן. פשוט ומובן, כמו כל המעשים המתרחשים מסביב, כמו האנשים הנוהרים לכאן ולכאן, עמלים בעיסוקים מבלי לדעת לשם מה, איש ותרמיל־דאגותיו על שכמו. הפשיטות הזאת הממתני. נגררתי אחר המשוגע, הלכתי בעקבותיו. לרגע קטן הקדמתי אותו, כדי להתבונן בו מלפניו, ושוב נסוגותי לאחוריו, כדי לראותו מכאן ומכאן. נמשכתי אליו בתיאבון־דעת ובחשק־יצר. חמלתי עליו ואף רחמתיו. אהבתיו. רציתי לשלב את ידי בזרועו וללכת עמו צעד בצעד. נתעוררה בי תשוקה לנשק לו, כן, לנשק לו לעיני כל הקהל, להתרפק עליו ולבקש ממנו סליחה ומחילה על שום שאנחנו כולנו, הנושאים בחובנו חליי־נפש, העמסנו עליו את תרמיל השגעונות. את חליינו הוא נושא. במאמץ רב ניתקתי עצמי ממנו והתחלתי להתרחק בפסיעה גסה. ראיתי בדבר מעשה־נס, שלא דבקתי בו. לאחר זאת ניטשטש בי חוש המציאות וכבר לא ידעתי מי מה ובכלל לא ידעתי עוד שום דבר, שום שום. אי הדעת הפחידני. שעה ממושכה הסתכלתי מסביבי אם אין העוברים והשבים מסתכלים בי. אותו רגע נתחוור לי, ששוב איני ככל האנשים… הנני עומד כנראה על הסף… על הסף… של אי־שפיון. למרבה הפלא לא גרמה לי הרגשה זו שום חרדה ודאגה. אדרבה, עוררה בי רגש חגיגי… ואף דבר זה הוא אות מבשר־רע.

… אומר אני: כל מחלה היא בחינת שבת. מחלת הרוח היא שבת הגדול, שבת שבתון, חג החירות. חג הפסח. יציאת מצרים, חג הפיטורים מעול דרך ארץ ומעול תורה, מעול השכל העויין. השכל הוא המזיק וגם… הניזוק. הוא שונא עצמו.

… אומרים שיש אין. הכיצד יש אין? מה משמע אין, שהוא יש?

… אני דווקא דן על הכל לכשארצה בדעה צלולה לגמרי. בשבתי עם זולתי הנני מסביר דברים על פי השכל. מטעים אני מפעם לפעם: השכל מחייב. נחת־רוח לי לתעתע את הבריות בהעמדת־פנים כאיש הצמוד בתוקף לקו השכל. מקובל אני עליהם כאיש ההגיון. בלבי הנני צוחק, לעתים בוכה.

… פליאה שאיני יכול ליישבה. בכל הענינים דעות הבריות מחולקות. לפעמים זה אומר אור וזה חושך, זה אומר שחור וזה לבן, זה מאמין בהשגחה וזה כופר בה, זה אומר אמת היא וזה שקר. זה קורא קדוש וזה טמא. ואילו בענין הזמן הכל תמימי־דעים. אין הם דומים זה לזה בפרצופיהם, לא בתנועותיהם, לא בדיבוריהם ובקולם ובהילוכם, קל וחומר בדעותיהם, אבל כל שעוניהם מכוונים יחד ומתנבאים בסגנון אחד. הכל מסכימים, שהיום אינו תמול ושעה אחת אינה שלוש. לכן מצליחים לקבוע פגישות, המכוונות בדיוק נמרץ לפי הזמן כשם שמכוונים במדויק למקום.

בעיית הזמן מנקרת במוחי כיתוש, מצוקת הבדידות מזמזת בנפשי כזבוב. יתוש וזבוב, זבוב ויתוש…

… סבורני, שצריך לצאת מחוץ זמן, כדי להסתכל בו. אי אפשר לעמוד על הזמן ואי אפשר לא לעמוד עליו.

… הבוקר הקיצותי ונצנץ בי רעיון: שתי רשויות באדם, אחת חיצונית ואחת פנימית. לא הרי האדם הפנימי כהרי החיצוני. החיצוני שומר נתיבות ההגיון, מקיים חוקים ונימוסים, עושה חשבונות. ואילו הפנימי בועט בהגיון לתיאבון, פורע חוק גם להכעיס, בז לנימוסים. הפנימי חסר־דעה.

… עתים מחשבות מתמיהות ביותר פוקדות אותי. אין להעלותן כלל על הכתב. האמנם רק אותי, או הן מצויות גם אצל אחרים, המצליחים אף מעצמם להצפינן? האם מיחוּש הזמן הוא חליי הפרטי, או מציק לרבים?

… גלגל הזמן מנסר ביש ובאין. הזמן הוא עצם חיינו. פרשת ממנו, פרשת מן החיים. נתקעת לתוכו, הנך מידרדר לתוך תהום. אי מנוס? כנחש עקלתון מלפף את מוחי. הוא ציר כל הגיגי. מות בציר זה.

… השכל הישר הוא הגדול שבנסים. אולם טחנת השכל מוציאה פסולת ודברי הבאי ואיולת לאין שיעור. אילו האנשים פתחו זה לפני זה את שערי־לבבותיהם היו מתחלחלים למראה ערימות השטוּת המשוּכנות בתוכם.

… תוהה אני: הזמן מהו? דרקון או השה לעולה על מזבח האל?

… הזמן מוטל על ערש הדוי בבית המרפא של הנצח. כדי לשבר את אזני הנפש חייבים לשוות דמות לזמן ולתארו באופן שאפשר יהיה לבוא עמו לידי הסכם של דו־קיום. אם לאו לועו פעור. כיוצא בכך צווחו שוטים על הגשמת האלוהות. אבל כלום יש לנו ברירה? אלהים ללא גוף או דמות הגוף הוא טירוף.

… הבן לא אוכל: מה איכפת לנו אם האלהים הוא גם בשר ולא רק רוח? מה נשכר האל אם מדמים אותו רוח בלבד? הרוח לפי מושגינו האנושיים, כלום איננה מגושמת גם כן? החכמים באזהרותיהם כנגד ההגשמה לא הועילו כלום. מה צורך באלהים, שאיננו אב הרחמים, מכלכל חיים, פועל־ישועות ומשגיח על בריותיו? הפוסלים את ההגשמה גוזרים על מידת הרחמים. אלהים שאינו אנושי, אנושי ממש, לשמש צל להלך בשרב ובשממה, עין צופיה ויד נדיבה, מה הוא?. הגדול לאין שיעור, כל שכן שעשוי להיות קטן לאין שיעור. כל איש זקוק לאלהים של כיס ושבלב, כדי להידבק אליו בלב ונפש.

… לעולם בני־אדם קובלים על הזמן הבוגד ועל מיעוט הפנוי שברשותם. תמיהה היא: למה אינם חלים ואינם מרגישים, שהזמן הוא מלאכת־ידינו? נתון הוא לנו כחומר גלמי ועלינו לעשותו כלי. שכירי־יום אנחנו. בעל־מלאכה, שלא הספיק להשלים את מנת־יומו, על מי הוא זועם? מאידך גיסא, לא עלינו המלאכה לגמור. המסתפק במועט, אף המיעוט שלו מחזיק מרובה. המסתפק במועט מסתפק בטוב ביותר.

… שכלי פצוע. השגעון ניגר כדם מפצעיו. יתוש הזמן, המוצץ את מוחי, אילו סחתי עליו לזולתי, כלום לא היה אומר, שאני מגלגל בדברי־הבאי? יש אח לצרה שבחומר ולסבל שבגוף, אבל אי כוהן רואה לנגעים שבלב ואי ידיד החומל על סבל הנשמה?

… כל יצור מחונן בבינה לעתים, להוציא האדם. הוא לבדו אינו יודע צורת אלף בכתב הזמן.

… אומר אני: כשם שהמקום עומד ואינו מש, כך הזמן ניצב כנגד ואינו זז. לא יתכן שהאל עשה את הזמן כמין עצם הרוצח את עצמו לאין־סוף. זמן העובר ובטל מן המציאות הוא אך מהתלה רעה, שאינה מתקבלת על הדעת, הרעיון, שהבריאה היא מקרה, היא ליצנות, שגעון.

… כשם שהחלום הוא צייר רב־מג של נופים נאוים ומרהיבי־עינים, שאין דוגמתם במציאות, כך הוא מכונת־תופת לייצר יסורים משונים, שאין דומים להם בחיים הממשיים. עתים הוא גורם עינויים, שהם למעלה מכוח הסבל. בשנתנו נפקד גופנו בידי אדונים רעים ואכזרים, המתעללים בנו בתיאבון רצחני.

תמה אני: מה משמעות ליסורים ומקורם היכן? פשיטא שאנשים סולדים מן היסורים ובוודאי בורחים מהם. אבל כלום אין הם בה במידה גם רודפים אחריהם? חושבני, שכך הוא הדבר. הרי הם תאבי־קטטות ולהוטים אחרי תגרות־ידיים, הפוגעות ומחבלות בשני הצדדים. המלחמות כל שכן שגורמות צרה ויגון לאין שיעור, מביאות הרס וחורבן והרג רב. והרי המלחמות אינן פורצות מאליהן כאסונות טבע בדומה לרעידת־אדמה ולזעזועים של הרי־געש, למחלות ולכל הפורענויות האחרות שבידי שמים. הן נעשות במחשבה תחילה, מוכנות ומתוכננות ברוב ערמה ותחבולות. מי בער ולא ידע, שהמלחמה ממיטה סבל צער ובושת ומפילה חללים? אף מי חכם ולא ידע, כי מן המלחמה לא תצמח שום טובה אף למנצח, שתועלתה בספק־ספיקא והפסדה ודאי. אף על פי כן אין עם ואין ממלכה, אין דור ואין תקופה, שאין הבריות מהלכות אל שדות הקרב כצאן לטבח יובל ועל הרוב הם צועדים אל החזית בתרועות צהלה שמחה וששון כחתנים הנכנסים לחופותיהם. רזי, לי אף המות הוא חופה וכל סבל, שבני אדם נושאים בו במעין שמחה לאיד עצמם, הוא הכנה לחתונה.

… הקיצותי משנתי ושוב לא יכולתי לעצום עין. התהפכתי על משכבי והתחבטתי בחיפוש הטעם לאהבת היסורים, המונחת בטבענו. אני דן על כך גם מטבעי, כן, גם מטבעי שלי. תמה הייתי: האבות, שהעבירו את בניהם למולך, כלום לבם לא שתת דם בשעת מעשה למראה פני הילדים המתעווים מכאבים ולמשמע צעקותיהם ויבבותיהם הנואשות? הילדים בכו תמרורים, צעקו אוי ואבוי, התכווצו והתפתלו, ביקשו תחנונים, קראו לעזרה ולרחמים. הכי ההורים הקשיחו את לבבותיהם אליהם? כלום לב מתקשח מדעת? הכי בכוח האדם לצוות על לבו אל תתחמץ, אל תחרד, אל תבך? לא, לא. השכל מחייב, כן השכל מחייב, שאף ההורים היו עם הילדים בצרתם. הידים הושיטו את העוללים אל מוקדי האש ואותה שעה היו העינים זולגות פלגי־דמע. אבל עשו מה שעשו וקבלו עליהם את היסורים באהבה. שמחה היתה להם להתייסר. חוב קדוש היה להם לישא בסבל הנורא והאיום. אף כאשר אכלו נשים פרים, עוללי־טפוחיהם, ככתוב במגילת איכה, כלו בדמעות עיניהן, חמרמרו מעיהן. הן בכו, בכו, על שברן ואת אכלן לעסו בהנאה. ספקו כפים ואכלו. חגרו שקים ובסכין שחטו את הילדים. ביללה יטעם האדם טעם הילולא ואף החגא תהיה לו אחד מששים של חג. תאות היסורים אוכלת אותנו בכל פה. יצר הצער סוכן בנוּ.

הנזירים והמרבים בצומות; הסגפנים, המתגודדים והעושים קרחה בבשרם; הגוזרים על עצמם הנאות והפורשים מן התענוגות; והממיתים עצמם באהלה של תורה; המכתתים את רגליהם במעלה ההרים לרכישת שיאים בתחרויות; נשים המרזות גוויותיהן מתוך סגידה לאליל היופי והעומסות על עצמן כל חומרי האופנות שנים על שנים ודורות על דורות בסבל ללא נשוא; ההרפתקנים לסוגיהם, בין אבירי הבשרים ובין אבירי הרוח, המחסרים את נפשותיהם מכל טובה, כדי לרכוש זר־דפנא קטן; המסכנים את חייהם לגלות כוכב או חרק חדש, לשסע ארי או להעלות ממצולות הים כריש, לבוא ראשון לקצה הקוטב או לעשות נתיב חדש באוקינוס – הכי לא ישאבו כולם שפע אומץ ומרץ מתוך מעין החמדה ליסורים? המטרות, שבשמן הכל דוגלים, הן אך אמתלה. אהבת היסורים היא הגלגל המניע. כל המטרות הן רק תחבולות להשגת הסגל אליו תשוקתנו. בלי מלח היסורים אין, משמע, שום משמעות לחיינו ואיננו מוצאים בהם טעם. מיטב ההנאה באי־הנאה. עיקר הסיפוק בא לנו מהרגשת אי־סיפוק. אנו שמחים להיות עצובים והדעת, שאין אושר, מקנה לנו בבואה דבבוואה² של אושר. הכי אין מקום לסברה, שאף התרפקותנו החשאית על טירוף הדעת באה לנו מתוך ההנחה, שהשגעון מרחיק את ההנאות המזומנות לנו בשפיון ובזכותו עשויים אנו להיכנס לתוך מחוז הסבל שאין לו גבול? מושך אותנו התהום, לשונות אש קורצות אלינו. הקור העז מפתח אותנו להתכרבל בתוכו כמו בשמיכה עד כדי קפאון, עד כדי אפס כוח וההתבטלות מן המציאות.

ובכן, אהבת היסורים מניין? מן השד, מן הליצן היושב בקרבנו, מן המסית והמדיח שבתוכנו, מן המומר להכעיס הטבע בשורש־מהותנו. שד משחת, אומר אני, מושך אותנו מתוכנו או מאחורינו בחוטים סמויים מן העין. הכל משוידים³ ואינם יודעים.

… התיצבתי מול הראוי להתחקות על מבטי, אם אין שביב הטירוף נוצץ בעיני וראיתי לתדהימתי, שאין חיוך בשפתותי. התאמצתי ליילד חיוך ולא יכולתי. הרבה נתייגעתי על כך ולא עלה בידי. נתעוררה בי אימה, שמא חלילה שיכלתי את חיוכי וללא תקנה… נזכרתי בסיפור על האיש שאיבד צלו ותמהתי: למה לא נכתב סיפור על איש שאיבד את חיוכו? בלי חיוך היאך אפשר לבוא בין הבריות.

… פתאום לפתע מצאתי את עצמי מצביא המפקד על שדה קרב. החיילים בחזית הן המלים. וכי אין הלשון שדה־קטל? המלים הרס, חורבן, דם, רצח, חבלה, מות, כן, מות וכל משלחת המלים הרעות, המצויות בשפת אנוש, כלום אין דרכן לילך ולהזיק? אף אם גוי אל גוי לא ישא חרב, הלא המלה חרב תישא חרב והמלה אש תשרוף, הר געש יירק לבה והדין ינגח את החסד. המלה פחד תמשול בכל זאת בכיפה, הרשעות תחוג את נצחונה במלכות האותיות. כן, הלשון לעצמה היא מלכות הזדון; נגיד: חצי המלכות, אם כי לדעתי כמות המלים, השקויות רעל, זעם, שנאה ותוכחה, מרובה לאין שיעור בשפת אנוש מן המלים הטובות, שרוח חן ותחנונים שפוכה עליהן.

רזי לי, לא תבוא גאולה לאדם מחמת המציק כל זמן שלא תיברא שפה חדשה, חדשה לגמרי, מן המסד עד הטפחות שפה זכה, רחוצה ומזוקקה מכל הסחי והחלאה, שנאגרו בתוכה מימי קדם ועד ימינו. כן, בלי גאולת הלשון לא תבוא גאולת האדם. צריך לסתום כל ביבי השופכין שבלשון. המהפכה הגואלת תתחולל, אם היא תתחולל, בתחומי הלשון.

… ההגיון באהבת היסורים אינו מרפה ממני. יכול אנו אומרים, שאהבת הצער היא כל עיקרה נהיה אחרי התענוג, כלומר, הכשרת עצמנו לקראתו, רצה לומר, מעמד־ביניים בין שני המצבים של קורת רוח, שהם מלח חיינו. ומאחר שתענוג תמידי אינו תענוג, הננו מחבבים גם את הצרות ולאחריהן המנעמים מחריפים עלינו במידה יתירה. אולם תשובה זו אינה מניחה את דעתי. ממה נפשך, אם אין קיום לתענוג בלי צער, הרי זה כאילו אתה אומר, שאין לנו קיום בלי מנת־יסורים. הוי אומר, שהיסורים מונחים בטבע קיומנו. הואיל ואדם רוצה בקיומו ומשתוקק אליו, מכלל שהוא רוצה בצער ומשתוקק אליו. באמת אמרו חכמים על כמה דברי־סגולה, שאינם נקנים לנו אלא ביסורים. לכן אני בשלי: אדם יסודו הצער. אילולא אני חושש הייתי אומר, שהצער הוא שיא התענוג.

… קידוש השם מה משמעו? להוציא את הנשמה באחד, באהבה לאחד, מן האהבה לאל אחד או לרעיון אחד. מן האהוב עלינו אנו רוצים לקבל את מותנו. את אשר יאהב יוכיח. אנו משתוקקים לקבל תוכחה מן האהוב. האשה בת המון העם, שאינה סופגת מכות מבעלה, מהרהרת אחריו שמא אינו אוהב אותה כל צרכה. “מצאוני השומרים הסובבים בעיר, הכוני, פצעוני, נשאו את רדידי מעלי שומרי החומות” – סחה השולמית בנעימה שקטה, לא עצוב כלל ואולי גם שקויה שמחה חרישית והחזקת טובה לעצמה, שכן מיד לכך היא אומרת “השבעתי אתכם בנות ירושלים אם תמצאו את דודי, מה תגידו לו, שחולת אהבה אני”. אין היא אומרת לבנות ירושלים לספר לו על דבר המכות והפצעים, שספגה מן השומרים. “תגידו לו שחולת אהבה אני”. אין כל רמז בפיה, שהיא חולה מן המכות. המכות באהבה הן סם חיים. מכאן, שהיסורים עם עצם החיים.

… האהבה לטרגדיות, המוצגות על הבמה, אם אינה ראיה, זכר הוא מכל מקום לנהיה אחר הענות, המצוקה, השכול והאבדן. כל המבוקש לראוה חזקה עליו, שהוא מבוקש מטעם החיים. עמים קידשו את חגיהם במחזות־יגונים. משתאות הם עורכים בין המצבות בבתי־עלמין, כדי לזכור בשעת הנאתם קץ כל בשר. תנאי לכל ידה של תענוג כמה ידות של צער. תדע לך, שכוחנו לסבל גדול משל כוחנו להנאה. רוב שעות חיינו הן עמל, צער, צפיה, כיסופים לעתיד, געגועים על העבר, כליון־נפש. אך השעות לקורת־רוח הן ספורות. תענוג תמידי אינו תענוג, לפי שהוא מתמאס עלינו.

… עברתי ברחוב הראשי ד… שבעירנו ונחרדתי במידה שלא היתה עדיין אצלי למראה תהלוכת הגופים והפרצופים המשונים. נתחלחלתי ממש. איזו אנושית מכוערת, מקושקשת ונעות הדמות, נגלתה לעיני. גברים ונשים, זקנים וצעירים, גבוהים ונמוכים, שמנים ורזים, עברו בזה אחר זה וזה משולב בזרוע זה, ולא מצאתי בהם אף פרצוף נאה ומעולה תאוה לעינים ולא אחת יעלת־חן… פנים נטולי־ארשת, אף לא עצובים. עינים כבויות. כל הרגלים כמעט עקומות, במיוחד של הנשים. הגברים באפודות צעקניות בטעם חוץ לארץ שמעבר לימים רחוקים, חיקוי פזיז ליומרות של הולכי־בטל עייפי־תרבות כביכול. שמלות הנשים עושות את יעוּדן פלסתר ואת לובשיהן – לחוכא ואיטלולא. ההילוך, השער המצובע והמסולף, הכל עשוי למחיקת הצורה ולחיסול האישיות, לזריעת כלאים זכר ונקבה, לעקירת הגבולות, אשר גבל הטבע מששת ימי בראשית. תחת מקור חיקוי; תחת הטבע בגידולו ספיח; תחת אמת זיוף; תחת פנים חדשות ורעננות נשף־מסכות. ועל הכל כיעור, כיעור. פרצופים מנוונים. האם חלילה נסתלקה שכינת היופי מן העולם האנושי? בושה היא להיות אדם בזמן הזה.

… תמה אני: אומרים פלוני שוטה, משום שהוא מדבר שטויות. ומי שאינו מדבר שטויות, כלום אינו שוטה? לא רק על עץ הלשון גדלים פירות שוטים. שטויות לאין שיעור, כעשבים שוטים, צומחות גם בשכל, בגנזי הנפש, ביצרים, ברגשות, בחלומות. לב כל איש הוא מחסן של חמרי איולת.

… הזמן חולה, הנצח רופאו… הזמן הוא רוח ממללא⁴ של האל. האדם מדבר אל אלהים בזמן והאל יענהו בנצח.

… הלכה גברת, בידה שרשרת, והכלב רץ לפניה קדימה. כיוון שראני, השתער עלי בנביחה רגזנית. בינתיים ניגשה גם הגברת קרוב אלי והכלב בשלו: משתער עלי בזעם ועיניו יוקדות שנאה, משל נגליתי אליו כאויבו הקדמון. האמת היא שסלדתי מן הכלב ואף אימה מעטה פעפעה בי למראהו הקנטרני, השקוי שנאה. אמרתי אל הגברת במתינות גמורה, שנימה ליצנית נתקפלה לתוכה – במתכוון חומד אני לי לצון מעט בשיחתי עם הבריות, כדי להפגין את שפיותי – ובכן, אמרתי לה: – תמה אני עליך, גברת, שאינך מחנכת את כלבך להיות בן־אדם כדבעי.

אף היא השיבה לי בנימה של בדיחות הדעת:

– זוהי הצרה, שהכלב הזה הוא קשה־חינוך. אני מאלפת אותו להיות כלב, כן, כלב, על כל המעלות והנימוסים הטובים של הכלב, והוא מתעקש להיות בן־אדם. בן־אדם דווקא הוא רוצה להיות וסיגל לו כל המידות והנימוסים הרעים שבאדם. לכן הוא מתנפל על אנשים…

בלילה רדפתי שעה ארוכה אחרי כלב, מפעם לפעם השתערתי עליו ועיני יקדו שנאה עצומה. למרבה הפליאה רצתי על ארבע. הגברת מרחוק נפנפה עלי בשרשרת. נזפה בי בצעקה: היה בן־אדם, השומע אתה כלב רע? ואני החזרתי לה בנימה של בדיחות הדעת:

– החלטתי מוצקה להיות כלב, כלב טוב ומנומס.

… השגעון הפומבי מתחיל מהזנחת כמה מושכלות ראשונים, שהם תנאי לשיח ושיג עם הזולת. ואילו מעבר להם עשוי אדם להיות מבוהל ומבולבל עד כדי טירוף ממש ואין מרגיש בו. יש משוגע לגובה, למרחב או לעומק; לחפצים מסוימים, לרעיון־התקף, לבעל־חי מסוים, לצבע זה או אחר. כל אמונה תפלה היא סוג של שגעון. רבים רואים סימן רע בפגישה בבוקר עם כוהן־דת. האימה מפני יום השני, מפני י"ג בחודש, מפני חתול שחור וכיוצא בכך היא גם כן סוג של שגעון… מניין סוגי הטירוף שווה מן הסתם למניין האנשים החיים בעולם.

תפילה אחת חוזרת ונשנית בפי, בעלותי על משכבי בלילה ובהקיצי בבוקר, והיא: אלהים, המצא לי מנוחה נכונה תחת כנפי השכל הישר.

תמה אני, שבתפילות כל הדתות לא נמצאה תפילה לאדם כנגד השגעון. כל העמים מתפללים למזונות, לבנים, לגשמי־ברכה, לשלום, לכפרה על העוונות, ואין מתפללים לשלום השכל. חידה היא בעיני ותהי לחידה.

חושבני שהמלאך המחבל, הממונה על חלומות הבלהות, מבשר לנו מערכת־עינויים של לעתיד לבוא, שהמין האנושי עדיין לא נתנסה בה.

… מכאובים רעים צפונים בחיק העתיד, שעדיין לא נודעו לדורות הקודמים. מתפתחים המדעים, מתחדדים החושים, רפואות חדשות צומחות ואף מתוכן מחלות חדשות ממשמשות ובאות. חדשים וגם ישנים, דודי, צפנתי לך – אומרת בת התופת.

… טוב לגבר כי ישא עול בנעוריו. טוב לבשר ודם, שצרכי־גופו המרובים דוחקים אותו להביאם על סיפוקם ואינו יכול להיפנות אלא מעט מן המעט לבעיות הרוח ולדברים העומדים בכבשונו של עולם השכל. לולא זאת היו רוב הבריות משתגעים.

… יש רגעים יקרי־מציאות, בהם שכלי פורץ מסוגר העת וילדי הזמן כורעים־רובצים לפני, נכנעים ככבשים תפושי־תנומה, ששחקת־נחת טובת־לב מרחפת על פניהם, מן הסתם רואים בחלומם מרעה בגן־עדן. אף אני ניתק מבית־חמרי ורוחי ממריאה לספירות, שאין בהן פלגות העתים, לא דאגות ולא כיסופים, צמאונות ותמהונות. הזמן הוא פלג־מנוחות ואני אני־שיט. שבת באה לעולם, מרגוע ירד לרוחי. אותה שעה קורא אני על נפשי את הכתוב בישעיהו ל"ה, א': “ישושום מדבר וציה ותגל ערבה ותפרח כחבצלת, פרוח תפרח ותגל אף גילת ורנן”.

… היציאה מן הזמן יש בה אחד ממשים מעולם הבא, אבל רק אנשי־סגולה יודעי־חן זוכים לה ברגע הסגולה. בני היכלא דכסיפין למיחזי זיו דזעיר אנפין, נגאלים בשעת רצון.

… מה מעיק עלי עד לחולשת הדעת וחולי הלב? זה הר הרובץ על שכלי, הר הזמן.

… ימינו קלים כצפרים או כבדים כשורים המתנהלים בעצלתים, הכל לפי הרוח באנוש. מהלך העתים נעוץ בהלך הנפש. אין זמן אלא בנפש.

… הלילה התעללו בי לא־טובים, סחבוני, התיזו עלי שופכין שריחם רע. שמעתי קול לועג: משלך. הכל משלך. מגופך שופע הסחי. הרהרתי: אוי לאותה בושה. שמעתי בת־קול: לא רק לך החרפה. גם ממך היא. בהקיצי חשבתי: כשם שאין⁵ איש יכול להתכחש למה שיוצא מגופו ולהרהורי־לבו, כך אינו יכול לפרוק מעל עצמו את האחריות לחלומותיו. אף חלומות־בלהותיו וסיוטיו הם שלו, הם הוא גופו.

… מזמור קצר בפי הצפור כוחו יפה לפעמים לריפוי חולי שבמוחין מכמה וכמה פתגמי־חכמה כתובים בספרים.

… הזמן ים, אניה, תורן ונס. מה לך הים כי תנוס?

… הבוקר העמדתי את סיר החלב על האש ונצבתי על יד הכירים. זכור לי היטב, שום ענין לא העסיקני אותה שעה. עמדתי והסתכלתי בחלב על האש, המעלה אט־אט קרום דק, המבעבע, המתקין את עצמו לרתיחה, הצועד בהדרגה, נע, זע, מתרגש, עולה בשלבים לגמר־בישולו, חי את חייו בגלגולים שונים. מחשבתי לא נעגנה בשום ענין. הגיתי: חלב. מחשבתי סובבה על ציר החלב, על לובן החלב, על טעמו ומתקו, על מחצבתו. כל מעייני שמתי בחלב. הבטתי חלב, חשבתי חלב, הרגשתי חלב, הגיתי אליו אהבה. הוא קלח לתוך מחשבתי, לתוך ידי ורגלי, לתוך חושי, היה אותה שעה נקודת ראשית בזיקתי לכל. רק לאחר כך, כשהגיע לגמר בישולו ונעשה מותקן לתעודתו, מושלם, נתחוור לי, ששעה מרובה לפני שהגשתיו אל שפתי והצמדתי את חכי אליו, כבר באתי במגע הדוק עמו, הוא זן את מחשבתי, ושימש אבן שואבת לי להתנזר מכל הדברים שבעולם ולהידבק בו לבדו. ולא שהסחתי את דעתי, אלא שדעתי הוסחה מאליה מכל הגיון במה שאינו חלב. רחקתי מאדם, מחברה, מן הבעיות הגדולות. זבוב הזמן לא עקצני עוד, לא הגיתי באלהים, לא שאלתי דבר ולא דרשתי וחקרתי בשום ענין. החלב הלבן, הכשר, הצנוע, העניו, מישרים יסודו, היה לי חזות הכל והוא שחלצני לשעה קצרה מכל מצוקותי. חלב מעט העמידני על קרקע היש ההולך ונשמט מתחת לרגלי. גדולה נקודה אחת. הדבק בה חוזר וקונה לו את העולם.

… אין חטא אלא בפיזור הנפש, ואין תיקון אלא בריכוז הישות באחד. אמרת נקודה בכל הלב, אמרת הכל. אמרת הכל, לא אמרת כלום.

… אף על פי כן, אף על פי כן אין המיעוט חשוב כלום, אלא אם כן הוא מחזיק את המרובה, רם ונשגב כל רגע, בתנאי שהננו זוכרים את מוצאו הרם, את אביו הנצח.

… טובה אהבה. לא משום שהיא מצוה, ולא משום שממנה הנאה לעולם ותועלת לחברה, למשפחה, למדינה, לידידים, אלא משום שהיא סם־חיים לבעליה. אילולא האהבה העצמית, היאך היה האדם מקיים את עצמו כבשר ודם, עומד בכל הקלקולים, הכרוכים בצרכיו הגופניים, מנקה את בשרו מן הלכלוכים, טובל את גופו בחמים ובצוננים, מאכיל ומשקה את עצמו, נושא בכל התוצאות של פיטום כרסו, של המחלות בכללן? והיאך היה עומד לו הכוח להסתכל בראי ולראות את פרצופו, שהוא דרך כלל מכוער עד לעלבון ולזועה? והיאך היה חי ונושם ונאבק ומזקין ונובל ומתנוון ואף על פי כן אינו ממאס בעצמו? לולא האהבה לא היה קיום לעולם הגדול ולא לעולם הקטן. אלא שאם האהבה היא מקור החיים, מה לי אוהב את הים הגדול או עולם ומלואו או מין האנוש כולו ומה לי אוהב נפש אחת, בריה כל שהיא, שיח קטן, צפור אחת?

רזי לי, מי שאינו מסוגל להפיק מתוך ציוץ אחד של צפור שירת מקהלות ורינת מלאכים ושרפים, לא יפיק מתוך זמרת כנורות ופסנתרין כלום חוץ מן ההמיה הרעשנית המחרישה אזנים.

… ושוב על האהבה העצמית. רואה אני בה פלא, נס. לפי כל חוקי השכל, כן, השכל השקול, הצלול, המתון, חייב היה כל איש להיות מוקצה מחמת מיאוס בעיניו, לשנוא את עצמו, לתעב את גופו, מכשיר של לעיסה וביב של שופכין, מכל מקום לאהוב את עצמו לאין שיעור פחות מאשר את זולתו. הרי כל איש קרוב אצל עצמו ויודע היטב את נגעי־לבו ואת מומי־גופו הגלויים והנסתרים, את קטנות המוחין שלו ואת דלות השגותיו, את פניותיו הנבזות, את כיחו וליחו. ומה גם שהוא מצוי בחברת עצמו ללא הפסק בשבתו ובלכתו ובשכבו בין ער ובין ישן, לעולם הנהו הוא ושוב הוא ודווקא הוא, הוא ללא שינוי, הוא תמיד, טורדן וטרחן של עצמו. אף על פי כן לא די שאינו בורח מעצמו, אינו מנתק את יחסי הגומלין עם עצמו, אינו מכריז מלחמה עד חרמה על עצמו, אלא רוחש אהבה, אהבה רבה, לנפשו. הרי זה פלא גדול.

יתכן שלכך מתכוון גם הכתוב ואהבת לרעך כמוך. הדגשה על כמוך. הדברים קל וחומר: מה את עצמך אתה אוהב, אם כי הנך גלוי וידוע לעצמך, שהנך כלי מלא חלאה ותפלות. לרעך, שלבו אינו ערום לנגדך וגופו אינו גלוי וחשוף לפניך, לא כל שכן, שהנך צריך ומסוגל לאהבו. אמנם, יודע אתה, שאף הוא כמוך, אף הוא אינו כלי יקר ולא חמדה טובה, אבל אינה דומה ידיעה להרגשה. את עצמך הנך מרגיש ואת רעך רק יודע.

… זמן, זמן, מה מועיל בהסחת הדעת מבעית הזמן, אם מתוך השתקעות בעיסוקים קטנים ואם מתוך התעמקות בסוגיות הגדולות של המסתורין מיחוש הזמן נובר לא רק בשכל, קן הדעת. הוא פוגע ברבדי הנפש העמוקים מן הדעת, נוקב ויורד לתוך מדור החשאין של הישות. לכל פינות שאני פונה מזדקר והולך מרצע הזמן מתוך השק האפור של ימי־חיינו. אילו חי וקיים רק סוג אחד של זמן, הייתי נחבא לי מפניו. תוחב ראשי כבת היענה לתוך החולות ואיני מסתכל בפרצופו. אבל סוגיו מרובים לאין שיעור ומהם אינן מנוס. הם במזרח ובמערב, בצפון ובדרום, למעלה ולמטה, בגובה ובעומק. מציצים אלינו גם מן החרכים של הנצח. תסתכל בעיני הישיש ותחרד מפני שובע־שניו; תביט לעיני העולל ותתחלחל מעצם הרעיון כי ממנו, מן הפעוט הזה, מתחילה ראשית חדשה, מנין־שנים חדש. הרי זה כאילו אמרת, שעם כל תינוק נברא נולד זמן חדש ועם כל זקן ההולך לעולמו הולך לאבדון הזמן הישן. הזמן נולד, הזמן מת. הואיל והוא נולד בתוך האדם ומת עמו, הרי הזמן הוא לכל איש תוצר־רוחו, קנינו הפרטי. כן, הזמן הוא פרטי לגמרי. אמרתי יש סוגי־זמנים. ולפי הדיוק צריך לומר: יש זמנים פרטיים לאין שעור כמנין הנפשות שהיו חיות בעבר, החיות בהווה ושתהיינה חיות לעתיד לבוא. הוי אומר: זמני הוא שלי לגמרי, כשם שהיתוש המנקר בי הוא כולו שלי. בתחום הזמן אין שום שותפות בין הברואים האנושיים. כל יחיד חי ונושם ויודע וטועם רק את זמנו ואין לו שום הבנה בשל אחרים ואף לא שום ענין בזמן הפרטי שאינו שלו. כאן, בספירת הזמן, אין אנושיות מאוחדת, אין חברוּת, אין הבנת־גומלין, אין מקום לדו־שיח. כאן מלכות החרשות, מדבר. ואף על פי כן אני רושם את מחשבותי על נושא זה בכתב וטורח להלבישן בשפה המשותפת לכל האנשים. למה, הה, למה אני טורח לבטלה, אם אין אוזן קשבת ואין שכל מבין לי?

… זמן, זמן. מתוך סוגי הזמן השונים והמרובים אציין רק קצת מהם. זמן של עולל הצמוד לשד־אמו, זהו זמן בחלב. כולו זב חלב. זמן של כלולות ודודים. זמן ביין האהבה. זמן זב יין ודבש. זמן של יום בהיר בשחקים. זמן זב אור. זמן של אסיר בבור אפל. זמן עוטה אופל. זמן של שבת אחים וזמן של הלך במדבר, של בודד באהלו, של חשוך־שינה בלילות ושל צפיה בכליון־נפש לפעמי האהובה, הנוצצת לעינים בבבואות מכזיבות לאין שיעור. זמן הנוטף דם ודמי ומפח־נפש. זמן – שמך אחד. אך מה רבו חלחלותיך.

… קלפתי תפוחי־אדמה רחצתי וחתכתי אותם, יצקתי מים לתוך הסיר, הוספתי תבלינים, ירק, מלח ושפתי את הסיר על האש, עמדתי והסתכלתי, אף לא הסתכלתי. פעולה של מה בכך, ואותה שעה הרהרתי, אף לא הרהרתי, אלא נתהרהר בי: הענין הפשוט הזה מקרבני אל האמת. תפוח־אדמה, ירק, מים, מלח, אש. זו היא מציאות. כל עיסוק אחר, כל שיח ושיג ביני לבין זולת וביני לבין עצמי, בין במעשה בין במחשבה, בין בעל פה בין בכתב, הוא מהוסס, מעורער, כולו שמא.

ואולי אין ודאי גמור. משהו המוטל בספק. אין חילוקי־דעות, לא מחלוקת. הנני נתון בספירת השלום עם עצמי ועם הסובב אותי. חמרים פשוטים, פעולה קטנה, מושכל ראשון. תכלית הפשטות. ובכל זאת יש כאן מן ההשתנות וההתחדשות, שאינן פוסקות. הקר נהפך לחם. המים למרק, התפל למבושל, מעשה־יצירה. אין חשש של איבוד מרץ ואיבוד זמן לבטלה. עשיה מועילה. לא שמץ חטא. לא כפיה, לא שחיטה, לא מאבק, לא הכנעה ולא התנצחות. תפוח־אדמה כשר.

מעניין לעניין באותו העניין. בראשית היתה הפשטות וסוף הכל הפשטות. סוף, היינו, הטווח הרחוק. ההוויות האחרונות אינן בגד הישגנו. אבל אנו מדברים על האחרונות לשבר את האוזן. אם נגיד שהחיים נתונים כשיעור לדרדקים בשינון, מכאן ועד כאן, הרי מכאן ועד כאן חוזר ונשנה לאין קץ. בכל אחרון נעוץ ראשון. שרשרת לאין שיעור. ובתוך השרשרת גופה יש שטחים קצובים מכאן ועד כאן – ואחרי כל חוליה אחרונה מתחילה שוב הראשונה חוליה ראשונה פשטות. באמצע הסתעפות והתפצלות; אחרונה שוב פשטות. סמוכים לכל פשטות פיצול וסיעוף. המחזור פשטות, התפצלות ופשטות תופס לפעמים עידן שלם. המין האנושי נתון לפעמים כמה יובלות בתוך התפצלות שאינה פוסקת. בתקופת הפיצול מצויים איים קטנים, צרים, של פשטות. לא כל האנשים שבדור האחד חיים בתוך הספירה האחת.

… פשטות פירושה אחידות היש. חיבור היסודות, שביתת נשק, שלום עם הבריאה. אין מרי, לא רוגז, לא תחרות. לא מאבק, לא כעס, לא חוסר־סבלנות, לא חפזון, לא פריצה ולא צוחה, לא חרדה ולא פחד, לא הרגשת־שעמום. הפשטות אינה קפאון, אלא שקט שאחרי הסער, דומיה שאחרי הרעש. היא הגבורה המופנמת, שכבר כבשה את עצמה. הדומם הוא הפשוט של גושי גבורה. תפוח־אדמה גבור מן הצפור, העץ נאדרי בכוח מן הזאב והאריה, המים עזים וחריפים מן היין. כל התוסס, ההומה, השוקק, הגועש, הנסער, הנרגש, הנושף והשואף לסירוגין, הנושם, החי בקול רם, המכריז על קיומו בתנועות והעויות, הוא תוקפן, מפוצל בתוך־תוכו. הואיל ואין שלום בעצמותיו והנחת גלתה מעמו הוא מטיל אימה על אחרים, מפגין את כוחו, מזהה את עצמו בלי הרף, מבליט את ישותו. דוחק רגלי־זולתו, יורד לחייו. הואיל והוא מתייסר בצער חולשותיו ומיחושיו וריב־סודותיו בתוך־תוכו, הריהו מחרחר ריב עם אחרים, מתקוטט ומסעיר. הדומם מרגיע, הירק משקיט, העץ מלבב, הדשא מחזירנו לערש־ילדותנו.

אין תימה שהאנשים הקדמונים האליהו את העץ, השתחוו לאבן, נשקו את הדומם. הם ראו במה שאין בו רוח חיים למראה־עינים מקור־חיים, סמל הגבורה, יתד לתלות עליה את האהבה, הידידות, השלום, המרגוע. אמנם עובדי האלילים עשו לאלהות גם את החיה והבהמה וכל בני־שחץ ומפלצות, אבל מן הסתם סגדו להם מתוך אימה ופחד ולא עבדו אליהם באהבה וברצון. את המזבח עשו מן האבן. מצבת־זכרון על קברי המתים האהובים הקימו מן האבן. “ואם מזבח אבנים תעשה לי לא תבנה אתהן גזית, כי חרבך הנפת עליה ותחללה” (שמות ה', כ"ג). האבן היא סמל השלום והשלוה. החרב יריבה מאז ומקדם.

… איני יכול עוד להחביא את חליי בפני אחרים, כל שכן בפני עצמי: שכלי עושה העויות משונות, חומר משובה ומעשי־קונדס. עתים הוא מחרחר ריב עם עצמו. מתאווה להיות מחולק עם כל העולם. בכל עניין הוא שוקל ומוצא שיש פנים לכאן ולכאן הרי זה ממש כגון חולי זה שבעינים, הרואות כל עצם בכפל־דמות. אלא שלעיני הבשר החולות מתפצל העצם לשתי דמויות דומות זו לזו לגמרי או לשני חצאים דמויי־תבנית. ואילו בעיני־רוחי החולות משתקף כל עניין בשני מושכלות הסותרים זה את זה. מכאן דא ומכאן הא. אין כאן שני נימוקים, המפריכים זה את זה, אלא המקיימים זה את זה. דו־קיום המעורר בי חלחלה. גם אור וגם חושך, גם לבן וגם שחור, גם אמת וגם שקר. היתכן? יש רגע ומוחי חושב להישבר. שכלי מתבטבט, מתערפל. אין עוד בהירות וברירות, שום ודאי. מפחד אני שמא יתרחש משהו, יתרחש המעשה… יתרחש ושכלי יפרח מתוכי כצפור… ולא אהיה עוד בר־דעת.

… צמח בי הרגל משונה לשחק בהגיוני מעין פסינס בקלפים או משחק אשקוקי עם עצמי. הנני צד וגם צד שכנגד, מחזיק בהן ואיני מניח מחשבתי מן הלא, מחייב וסותר, חוזר ומחייב ושוב סותר וכך לאין שיעור. לעתים חש אני שכלים במוחי שניים ואולי גם שלושה… ואולי גם… חושש אני להעלות על הכתב. הנני מחולק ומפולג ומפוצל. אימה.

… מוזר, מוזר, מוצא אתה אנשים, שבשעת זלילתם וסביאתם אור־צדיקים זרוע בפניהם, כאילו השכינה שורה עליהם. הם באמת שמחים ועולים לגדולה ולאושר, בחינת מה שכתוב על אצילי בני ישראל, “ויחזו את אלהים ויאכלו וישתו” (שמות כ“ד, י”א).

אילולא מצאנו הוכחות למכביר מהוויות העולם הגדול ומכבשוני הנפש האנושית לקיום השדים, היינו יכולים אולי להסתפק בגביית־עדות מן החלומות כאסמכתה לכך. עיון־חלום מעסיק את מחשבתי ואינו פוסק. מימי לא ייחדתי ערך למדע המזוייף הדורש את החלום כמין מפתח לפענח על ידו סתרי־תורה ורזין דרזין של גופי־חיים. מדעני־אליל של החלומות דנים גזירה שווה בין חקר העתיקות שבתוך החפירות וחקר החלומות מתוך חפירות בנפש. כל גזירה שוה בין טבע לנפש אין בה ממש. אפשר לבוא על ידי חפירות באדמה לידי גילוי־עתיקות. אבל לאו דווקא לידי גילוי־טמירין, ואילו חיטוטים בנפש לא די שאינם מגלים כלום, אף מערפלים ומטשטשים הרבה. שר־החלומות איננו מדען, קל וחומר רב־מג. הוא טורדן ובלבלן. אין הוא ראוי, לדעתי, אפילו לתואר בלש, אם כי משתמש כמוהו במכשיר העינויים. פשיטא שכל חלום עשוי דברים בטלים ויש בצירופי־ענינים משום כפיה ומעשי־אונס, גדולה מזו, משום חוסר־שחר. לעולם אין מראים לנו בחלומותינו את הדברים הקרובים ללבנו, את המענין אותנו באמת, את השייך לאישיותנו. עיקרו של החלום ליצנות. הליצן מתכוון להשפיל. הוא הדין החלום. בין מעניק לנו טובה במידה מרובה, בין זורע בנו מצוקה, הוא גורם מפח נפש, שהרי מיד ביקיצה פורח הטוב ומשייר אחריו משקע של עלבון וקוצר־אונים. אין צריך לומר שמראין בישין של החלום תקפם עומד לאורך רגעים או שעות גם במוצאי החלום. הקשה שבחלומות הוא זה, שהאדם נראה בעיני עצמו מזוהם, מלוכלך, מנוול, קטנוני וקבצני. אבל כלום אין הוא נמצא מושפל בה במידה, כשהוא מופיע לעצמו בחלומו עוטה הוד והדר, חכם מופלג, נואם חוצב להבות, נישא על כפים או עשיר השוכב על דינרי־זהב, גורף מטבעות ככילי? חלום כזה הוא שגעון הגדלות. ואם תמצא לומר, כל חלום הוא מעשה שגעון.

… רזי לי, רוב חלומות הם יריקה של שר החלומות לתוך הצלחת בה אנו אוכלים נזיד־עוני שלנו.

… היה גשם שוטף ואני בביקתה בירכתי היער. אבל זה לא היה אני, אלא אחר, ובכל זאת, כנראה, אני. נשמעה דפיקה על הדלת. קול התחנן: אנא, אנשים טובים, פתחו לי. גשם שוטף. קול מבפנים השיב, הקול היה שלי ולא שלי: אל תדפוק. אין כאן אנשים טובים. אין כאן איש. שוב התחנן הקול: אבל אתה איש המדבר אלי. אנא, רחם עלי. אני הלך. תעיתי ביער. נרטבתי מן הגשם. הכי לא אח אדם לאדם? קול מבפנים: מאסתי באדם. מאסתי גם בעצמי. קול ההלך מתחנן וגם גוער: העת היא לליצנות? מבול בחוץ. כולי רועד. הכי לב אין לך? קול מבפנים. הפעם היה הקול בהחלט לא שלי: כן, לב לי והוא אכזר. ההלך דופק על הדלת בחזקה: פתח ואם לב אין לך. אינני שודד, לא גזלן. אני איש ישר. קולי שלי: אבל אני אינני ישר. אני גזלן. ההלך בתחנון מהול ברוגז: אתה ליצן. לא ייאמן. אדם מתאכזר להלך הרטוב עד למוח העצמות. הכי רחמים אין בלבך? הכי אינך בן אדם? אני – זה היה אני, אני בהחלט – אל תקרא בשם אדם. זה גועל. הכי לשם מה נחבאתי לי פה בביקתה שביער? שלא להסתכל בפרצוף־אדם. ההלך: פתח! אני: לא אפתח! ההלך: אתה רשע. אני: כזה אני. ההלך: אבל עשית לך שם של צדיק. אני: שיקרתי, רמתי. גנבתי דעת. ההלך: פתח! אני: לא אפתח! ההלך: אם לא תפתח את הדלת, אנפצנה. אני: אם כן אתה גזלן ואני מפחד. ההלך, שקולו נשתנה לפתע וצלצל באזני כקול איש נודע לי, ששמו נשתכח ממני ומעי המו לו ברחמים: אינני גזלן… אני הלך חלכה, רטוב ורועד מקור. לצון חמדתי באמרי לך שאנפץ את הדלת. רחם נא על איש נודד בדרכים… תן לו לחמם מעט את עצמותיו הרטובות. אני: רחם גם אתה עלי, איש אין־רחמים, ולך לך מכאן. אכזר אני. את הדלת לא אפתח. אמור לי שקץ אשקצך ולך לך. ההלך בקול חזק וצוהל: מסכן שכמותך. אף זיק רחמים אין בלבך. אף לא זיק? אף לא… הלא טוב גשם שוטף, מבול, קור מקפיא עצמות, מלשבת תחת קורת־גג עם חדל־אישים שכמותך. לאחר כך ראיתי את עצמי מהלך בדרך תחת הגשם השוטף יד ביד עם ההלך הזר. אף לאחר יקיצתי רעדו עצמותי.

זה היה חלומי היחיד, בו שר החלומות התעלל בי רק בתחילה ולבסוף גמל לי גם טובה.

… פגשתי את שני האחים זלמן וקלמן מהלכים ברחוב זה מאחורי זה. גילם בשנות העשרים. זלמן הבכור וקלמן צעיר ממנו בשנתיים בערך. אף על פי כן צועד קלמן תמיד הראשון וזלמן מאחוריו, בעקבותיו. תמוה הדבר בעיני, אבל כך הוא. מעסיקתני גם הקושיה: למה אינם מהלכים לעולם זה בצד זה? הילוכם מהיר ומבטיהם דרוכים, משל הם בשליחות. יחפים הם בין בימות החמה בין בימות הגשמים. קלמן אינו משגיח במה שמסביבו ואינו נפנה אפילו לרגע לכבד מי שהוא במבט או במענה־לשון. זלמן חברותי יותר אלא שאינו עונה כשהוא נשאל, אבל לפעמים פותח בדיבור להודיע, למשל, לפלוני מן העוברים והשבים, שהיום שרב, הבקר עגנה אניה בנמל או שנזדמן לו לראות היום לוויה של מת. היום לאו דווקא, שכן לפי כל הסימנים מושג הזמן נשתבש אצלו והיום משמש אצלו גם לתמול או לכמה תמולים לפני כן. אף על פי שהם אחים לצרה, לעוני, לרעב, ליחפות, ליתמות – אבא ואמא מתו עליהם בקטנותם ומאז נעשו דיירי הרחוב – אף על פי כן נבדים זה מזה במזגיהם. קלמן מראהו קודר, נזעם, מופנם, מובדל, מראה יחידאי לו, דבר אין לו עם האדם. כיוון שמרגיש מבט בוחן עליו, מיד מפנה עורף לבעל המבט. הוי אומר: במחשבה תחילה מתנכר לבריות ונרתע מקרבתם. משמע, הוא בעל עיון־מחשבה. כל פעם שאני מכוון כנגדו את מבטי, הוא מפגין כנגדי את פרצופו בהעויה של סלידה ובחילה. פשיטא שאין הוא באהבת הבריות. קרוב יותר לומר, שהוא בשנאתם. זלמן הוא לפי כל הסימנים בעל מזג רך ונוח, נוטה לעליזות ולהתערבות עם הבריות. אמנם, הוא נתון להתקפות של עצבות ומרירות, אבל הן אצלו בגדר עננים חולפים. החיים המרו לו, אבל הוא איננו מר נפש כלל וכלל. לפעמים מתפשט על פניו חיוך ארוך, רחב, כפול, כן, כפול, כדרך שיש סנטר כפול. נוטה אני לסברה, שכפילות־חיוכו באה כדי להוציא ידי חיוך את אחיו הצעיר, שאינו מחייך לעולם. עתים זלמן מכוון כלפי המתקהלים עליו ועל אחיו מתוך סקרנות קריצת־מבט שובבה, קונדסית, ליצנית, המתפרשת אצלי כאילו הוא עושה על ידיה קנוניה עמי כנגד הסקרנים ואומר: הרי אנחנו שנינו מכירים בבריות הללו שהם שוטים גמורים.

מסתבר, אין חידה, שאין פתרונה מזומן לך ביום מן הימים, והוא עשוי להיגלות בהיסח הדעת דווקא. תשובה מניחה את הדעת על פליאותי בפרשת זלמן וקלמן ניתנה לי היום בפי זלמן, אם כי כשעברתי על ידו לא נפניתי כלל להביט אליו. כבר התרחקתי ממנו כמה פסיעות אך הוא רדף אחרי והדביקני. אותה שעה ללא שאלתיו סח לי כך:

– כסבור אתה, שדעתי אינה שפויה. אבל זו היא שטות, חביבי, שטות. קלמן אחי הוא לא עלינו קצת… – והוא הורה לי באצבעו על מצחו – ולפי שהוא משוגע אז גם אני עמו וצועד אחריו, שיהיה לו חבר.

הצהרה זו נלוותה על ידו בקריצת־מבט שובבנית וקונדסית כאומר: אנחנו שנינו, חביבי, מבינים ענין זה כדבעי.

החיש את הילוכו להדביק את אחיו הצעיר שהפליג ממנו הרבה, כדי שלא תתקפח החברותא שביניהם.

… כמה וכמה סוגי־גאוה יש, הנואל שבהם הוא הגאוה על יתרון־הכשר שכלי. השכל הוא הקנין הרופף, הקיקיוני ביותר. אף הבריאות והעושר צפויים להפסד, אבל הפסדם בא על הרב קמעא קמעא. אין זה שכיח, למשל, שאדם יאבד את כל ממונו או את כל בריאותו בבת אחת. על הרוב ניתנים לו סימנים של אזהרות ואתראות: אם תרעיב את גופך או תפטם יותר מדי את כרסך, תמיט עליך חולי; אם תניח את ממונך על קרן הצבי ולא תנהל את עסקיך בישוב הדעת, תבוא לידי פשיטת־רגל. שומע לקח זה ינעם לו. שומר נפשו מבזבזנות בכסף ובזלילה יכול שיימלט מן הצרה. אולם אין אפוטרופוס לשכל ואין לנו פלא יועץ למלטו מן התמוטה. סבורני שהטירוף בא תמיד במפתיע, כרעם ביום בהיר.

אין חכמה ואין תרופת־מנע כנגדו. אדרבה, כל הבא עליו בתחבולות, בהערמה, בראיה מראש, כמוני, למשל, נזקו קרוב יותר. אין ערום ובעל תחבולות כשגעון. יכול שבעל דעה צלולה לגמרי, מוחזק אצל הכל כחכם, והוא באמת בר־דעת, השוקל תמיד בשכל הישר, כמוני, כן, כמוני, ובכן, הוא מי שהיה חכם כל ימיו, חכם תמול ושלשום, אף חכם גמור היום… כן, עד, נגיד, שעה שתים עשרה בצהרים, מכאן ואילך הוא יוצא פתאום, בהרף־עין ממש, משורת המיושבים, כדרך שביום בהיר בשחקים פורץ לפתע גשם חזק. ברגע כמימרא נתעטפו השמים בעבים, ברקים ורעמים ומבול שוטף. וזהו. הוא שאמרתי: אין השכל כלל בגדר קניין. הוא פקדון. כיוון שאינו כלל של בעליו, מה מקום להתגאות בו?

… אילו הכוח בידי הייתי מוחק מן המלון את צירוף המלים חסר־דעה. אין חסרי־דעה. כל שכן שהמטורפים אינם חסרי־דעה או נטולי־שכל. אדרבה, אין אדם יוצא לשגעון אלא מתוך חריפות שבשכל. מטורפים רבים מופלאים בשנינותם ומדהימים בסמוכין, הנדרשים על ידיהם בין פרשיות, רחוקות לכאורה זו מזו, והמעיין ימצא לאחר בדיקה מדוקדקת גזירה שווה ביניהן. לדידי רק שפויים למחצה באים בטענה מה עניין שמיטה אצל הר סיני. על פי האמת אין כלל שני דברים, ויהיו רחוקים ונבדלים זה מזה כמה שיהיו, שאין ביניהם איזה צד השווה. רק בני אדם רודפי־בצע, פקחים להרע, שאין להם בעולמם אלא בקשת התועלת, יחסי משא ומתן, מקח וממכר, אינם מוצאים שום נקודת־מגע בין האבן, למשל, ובן עטיני הפרה, משום האבן אינה שותה חלב, או בין שלמה המלך לבין קבצן מחזר על הפתחים. אבל יכול, שאבן שותה חלב ושלמה המלך סופו להיות פושט־יד. כל הדברים נוגעים זה בזה ולוים זה מזה. אומר אני בשכל צלול, צלול לגמרי: לעולם הדין עם המשוגעים בצירופיהם ובצירופי־צירופיהם. לדידם אין דבר נמנע מן המציאות. מן הארובה מיתמר ועולה עשן וגם החוטם בחרונו יעשן. מכלל שהחוטם הוא ארובה, כפי שסח לי אחד מידידי הבלתי־שפויים.

… קלמן הוא בעל מרה שחורה, כי הוא יוצא דופן, אבל רוב מטורפים נחת־רוח זרועה בפניהם ודעתם בדוחה עליהם. הרבה טרחתי למצוא הסבר לכך. אם איני טועה הגעתי לשורש הענין. אני לשיטתי: משוגעים בעלי־שכל הם, ולא עוד אלא ששכלם עומד לשמשם בשקידה יתירה. אולם אין הם מקבלים את מרותו עליהם ואין הוא מוחזק אצלם כפוסק יחיד. הואיל ואינם כפופים לו, אין הוא מדביק אותם בעצבונותיו. השכל לפי טבעו עצוב, ספוג מרה שחורה. הוא רואה את הנולד. ראיית הנולד היא ראיית מלאך המות פנים אל פנים. השכל הוא אחיו הקטן של מלאך המות. כל הפורק מעליו עול השכל, נגאל מן העצבות ומרה השחורה. מכאן, סבור אני, תוספת הבריאות ועודף המרץ, שהמשוגעים מצויינים בהם. השכל מתיש את הכוח.

… הציצו בפני המטורפים היטב־היטב ותראו: בפרצופו של כל אחד מהם הוצקה איזו דעת סודית. המשוגע הוא איש הרזים. משהו ידוע לו, שאין לאחרים מושג עליו ואין הוא מוכן לגלותו. לא, לא, אפילו תכתש אותו במכתשת לא יגלה. יכול שאם יסיח את הדבר הסודי, הרובץ עליו כמועקה כבדה, ירווח לו, ואולי יירפא לגמרי, אבל הוא לא יסכים בשום פנים ואופן לקנות את רפואתו בגילוי־סודו. זהו העניין. אין מגלים כלום מכבשוני הנפש. השגעון יורד ונוקב תוך כבשוני הנפש. אין מגלים. גם אני, המסיח את עצמי על הנושא הזה הרבה, עושה הקפות ועקיפין ועיקר שבי, שורש המועקה שלי, איני מגלה. אי אפשר. אי אפשר לדלות מתוך המעמקים את השורש ההוא, פורה השגעון, כשם שאין אדם יכול להגביה את עצמו בבלורית־ראשו… וכלום אני, המושך בקולמוס על הדפים האלה, אינני מושך עצמי בבלוריתי?

… איני אוהב עינים. הנני סולד מהן. הן שורטות את הנפש כצפרנים, דוקרות את הלב, נוברות בתוך הנשמה. איש את רעהו במבטו חיים יבלענו. את הברואים שבשרם טוב למאכל נגרוס בשנינו, אך את הנברא בצלמנו אנו לועסים במבטינו.

… כשמש המשתפכת מבעד לחלון במראה האור, כך משתפך אלהים לתודעתנו בתחושת הזמן. חלקי הזמן הם קרני השמש האלהית. אנו תופסים את האלהים בקרניו ואיננו יודעים.

… רזי לי. שמש ושור אחד שרשם. קרניים לשור וקרניים לשמש. שור הוא שור, הבטה, שמש היא עין.

… במדרשי־לשון צפונים גופי־חיים. הלשון היא בית הגנזים של פלאי־טבע ושל דברים העומדים בכבשונה של נפש.

… ואולי אין כלל חלקי־הזמן, אלא כל חלק וחלקיק ממנו הוא השלם.

… לפתע, לפתע פלחני ברק של חדוה ללא מצרים, ללא זמן, ללא תבונה, ללא קורטוב דעת אנושית. אפפתני בלימה ללא פחד, ללא חרדה, לא הייתי כלל אני, כאילו לא נוצרתי. אי שם בירכתי־תודעתי הבהב שביב־חברות עם היש, הייתי־ולא־הייתי. דוממתי. בוודאי יצאתי מגדר כלי ונהייתי למה שמשתפך מעצמו. כדי שניה או דקה שמעתי משק דק מן הדק. ריח ניחוח נישא מאפסי־מרחקים. מתיקות שטפתני. נפשי שטה באין־סוף. וכששבתי אל ההקיץ נצנץ בי הגיון: כדאי לשאת בסבל ימים ושנים תמורת רגע של אושר שמימי כזה.

לאחר כך הגיתי בענין זה מתוך דעה צלולה לגמרי: הנה עברני האור הגנוז, השפע המתוק. נגלה אלי היש הטוב. הוא יש. היש, היש, הזה, בנו הוא ונסתם מאתנו. לבי בכה על מה שפקדני לרגע קטן ונחטף ממני, כתינוק הבוכה מלב דוי על צעצועו שנשבר לרסיסים.

אמני המכחול, בני כל הזמנים, נתייגעו במיעוט חלבם ודמם צייר גוון־בן־גוון מן האור השפוך ביקום, כל אחד בדיוק, כפי שהוא נראה לו באיצטגנינותו, ומה מעטה הברכה שראו בעמלם. מה כוח אנוש לבטא בניביו הדלים אפילו בבואה דבבואה מאותה הארה נאצלה, הפוקדת את הנפש ברגע סגולה כחסד ממרום? חכמי־חן לריק כילו את כוחם לדלות מתוך גנזי־רוחם רמז שברמז מנהורא מעליא, אשר יגונב אליהם לכהרף־עין כברק־די־נור. בושתי וגם נכלמתי, שסבלנותי עומדת לי לתאר מפעם לפעם את הסבל והמצוקה המעיקים עלי ולחשוף, ולו רק לפני גליון הנייר, נגעי־לבי ומיחושי־מוחי, כל חולי וחלאה בי. כל חזות קשה. אבל קצר־אונים הנני לפרש אפילו מקצת שבמקצת מחזיוני האור והחדוה ותחושות האושר, הפוקדים אותי לרגעים, ויהיו נדירים כאשר יהיו. טורח אני לתאר כמידת יכלתי את היתוש העומד על סף־מוחי ומתנכל לבלבלו ולסכסכו בעקיצותיו. כיוון שהנני בא לשמש פה לצפור גן־עדן, המקננת במדור החשאין שלי, הריני נעשה אלם אין לשון.

… צא וראה מה בין השטן לבין מלאך השפע הטוב. השטן, המחבל בברואיו, נותן להם כנגד זה כוח הדיבור וכשרון הציור לצעוק אוי ואבוי ולתאר בצבעים חיים ורעננים את כל ילדי המצוקה, כל אשר רוחו הרה וילד אותם. השטן נדיב: מכה ונותן לבכות. את קרואיו הוא מאכיל רוש ולענה, אבל גם מתקין להם סמי־הקלה, קינות, גניחות, דמעות מלוחות, כשרון התיאור, אשראה של שפך־שיח, תפילה ותחנונים, ואילך מלאך הטוב מהמם לעתים בשפע אושר ושמחה, הנעלה תמיד בכוח מכוח הביטוי האנושי. לכן הטוב, שאינו בא לידי פורקן ההבעה, מצטבר בפנים הנפש ואף הוא סופו נעכר ונהפך לסבל, לכאב מוצץ, לכליון־נפש ולכוסף שאינו בא לעולם על סיפוקו. מלאך הטוב הוא כילי.

… שוב נצנץ בי מדרש־לשון: גיל הוא בזמן. גיל הוא בנפש. מכאן שאף הזמן בנפש. ומן המשוער, שהזמן הוא מקור השמחה. ולמה הוא נוטף עצבות ללבי? או כי הגיל לאמתו ביציאה מגיל הזמן?

… ואולי מסוגל יהיה האדם בבוא העת לפוצץ לרסיסים את קנקן הזמן ולהסתכל במה שיש בו, לקפוץ מתוך הרשת, להמריא מעל לימים ולשנים. או אז ימית בנשיקה גם את ילדי הזמן: את החרדות, הפחדים, הדאגות והיסורים ואף המות ייבלע.

… רצוני לשוחח עם עצמי על המיתות הקטנות, המתרחשות אצלי לפעמים, אם כי איני מוכשר לתאר אפילו אחד מששים מאותה התרחשות. אילולא מאוסה עלי החויה הנדושה, הייתי אומר, שזוהי חויה של התמותתות או של התאפסות והתבטלות מן המציאות. ואולי זוהי קפיצה לתוך ספירת־ביניים, שבה ההיות והחדול משמשות בערבוביה. הישות מתה ורק חוש אלמוני ער, היודע את המיתה, ולא את המיתה, אלא את האינות, את האי־היות. אולם המונח ידוע אינו הולם כלל את הדמדום החלומי ההוא, המרחף בין היש והאין, שהרי הידיעה היא לעצמה קיום. וכאן הרהורת, שאין בה משמעות קיום ולא מפעולת ההתאפסות. אין בה שום פעלתנות, אף לא פעלתנות של התפשטות הגשמיות. היא גדר נפישה גמורה, נטולת הריכוז, כל עיקרה תפזורת כחופן גרעינים ביד נעלמה על פני מרחבים לאין־סוף. אילו אני אומר דביקות או עליית נשמה הייתי מפקיע אותה התרחשות מפרטיותי הגמורה ומבראשיותה ונותנה עניין למצבים נפשיים כלליים המשוטטים, שצויינו במלים סתמיות ונעדרי־משמעות השגורות בפי הכל. שוב רואה אני שאין כל אפשרות לתאר שום התרחשות נפשית, שהיא לעולם אישית, פרטית לגמרי. מעורה במקום יחיד ומיוחד ושזור ברגע יחיד ומיוחד של הזמן. ואילו התיאור הוא במלים כלליות, שאין בהן לא מטבע המקום ולא מצבע הזמן. לאולם אין הכללי חופף את הפרטי.

יש התפתחות באישיות, הנוהרת בכיוון ההתרחקות מן הכללי אל הפרטי בתודעה ובתחושה, בבחינת הערכים ובזיקה לדעות ולדברים שבטעם, עד כדי ניכור גמור ליתר הבריות ולתלישה מתוך המערך הכללי. התוצאה היא, כמובן, בדידות. אבל אין זו כלל הגדרה ההולמת את הפרטי לגמרי. הפרטי אינו בודד, שכן הבודד נתון בזיקה אל הכלל. אף ההתנגדות היא זיקה, כשם שאף היריב הוא איש־ברית. רק שכנים עשויים להיות בני־פלוגתא, לפי שעלולים להסיג איש את גבול רעהו. שתי רשויות יש: רשות הרבים ורשות היחיד והן גובלות זו בזו. הואיל וזו רשות ואף זו רשות, יש מן הסתם קו השוה ביניהן. הבודד הנתון ברשות היחיד שלו אינו עקור כלל מרשות הרבים. אדרבה, צמודה עינו לה ודעתו עליה, אף דולה הוא מתוכה. יש בודדים, שכל משאביהם נתונים ברשות הרבים. ולא כן הפרטי, שאינו כלל בעל־מיצר לרשות הרבים ואינו נתון עמה בשום יחסי־גומלין, הבנת־גומלין או סתירת־גומלין. הוא שרוי בניתוק גמור מן הכלל ופרוש בהחלט מן הציבור. אלהי הציבור אינו אלהיו ומושגיו אינם מושגיו. רשות היחיד נתונה גם כן ברשות הרבים. לכן אף הבודד, מאחר שרשות היחיד לו, ממילא לו חלק ברשות הרבים והוא מעורה בתוכה. אולם הפרטי אין לו כלל רשות היחיד, שאין הוא אחיד עם עצמו, אלא מופרט ללא הרף ובכל התפרטות חדשה הוא כביכול נולד מבראשית. ממילא אין לו שום אחיזה ברשות הרבים. לא בודד הנהו. הוא ערירי; לא אחד האדם, אלא יצור ללא מאדם הדין.

בשחרות־ימי כל פעם שהייתי קורא את הכתוב “ונכרתה הנפש ההיא מעמיה” היתה נכנסת בי חלחלה. לא ידעתי פירושו של הכתוב, אבל בת־קול של צליפת־מגלב עלתה אלי מתוכו. ניחשתי שתוכו רצוף קלון־אנוש ודראון־עולמים, על חטא שאפילו יסורי הגיהנום לא יוכלו למרק אותו. השתתפתי בצערה של אותה נפש עלובה, שנגדעה מעל עץ החיים ותקנה לא תהיה לה עולמית. כן, יש כרת. נאום איש־כרת.

מעלה אני רעיון זה במחשבתי ללא אימה, ללא הרגשת צער על התפרטיותי ועל אבדן חלקי בנכסי הכלל, במושגיו, בהערכותיו ובטוב־טעמו. עולמו אינו עולמי, השקפת־עולמו לא כל שכן שאין היא משלי.

… תחושת השגעון צפה ועולה מגנזי־ישותי ומאיימת עלי בהתמוטטות המערך השכלי, אבל אין בי שגעון הגדלות. גלוי וידוע לפני, שאף על פי שהנני נבדל, איני בחיר, לא יחיד־סגולה, לא איש מרום המעלה ולא תפארת אדם, לא מזג־תכונות וחיבור־יסודות מופלא. אדם זוטא אני, גרגיר קטן בעפרות הדורות, לא ראשון ולא קדמון, אך שונה. כל שונה שנוא. שנוא הנני גם על עצמי. אי אפשר להיות שונה. חפצי להיות מעורב, בטל ומבוטל בהמון. אולם איני יכול. ואולי על חטא שאיני יכול להיבטל בתוך קהל־אדם הנני נענש בהתבטלות לעתים מן המציאות, בגילוי רגעי של שכינת האושר על מנת להיגרש חיש־מהר מגן העדן, להתייסר לאחר כך במפח־נפש ובצער הכיסופים לגן עדן האבוד.

… וי לי מן הטלטלה שברוחי ומשוטטות־נפשי. הנני נקלע ברוב העתים מתחושת־אושר ללא מצרים להרגשת־דכדוך לאין־פשר, נופל מאיגרה רמה לבירא עמיקתא. אוי לי מן הגיאות ואבוי לי מן השפל. השבוע והרזון ברוחי מכים אותי בשדפון. הכל מתרחש בקרבי כמכת־ברד. נבזה ונמאס אני בעיני בין בטובה ובין ברעה. פרצופי בראי מעורר בי חלחלה, סולד אני מצלמי, מגרמי־גיוי, מראש־יצרי, מרגזי ומעצבי, מתשוקותי הנקלות, משמחתי הארוגה קורים קיקיוניים, מרעבוני ומצמאוני, מחשקי החפזיים, מרהב־גופי ומרפיון־רוחי, מכיחי וליחי, מהמיית־מעי, מהצטרכויותי שאינן פוסקות וממחסורי, שאינם באים על סיפוקם אלא לרגע קטן וחוזרים וכופים את עצמם עלי בלי הרף. ילדי־מריי מציקים לי וצועקים אוי ואבוי שנבראתי. ממעמקי עולה קול־בכי: לא זו הצורה הנאותה לי. עוול נעשה לו לאדם שיצא מתחת ידי בוראו בצורה זו.

אני כותב זאת ואיני יודע אם יש מבין לי. כשם שכל מחלה בגוף פרטית לגמרי, כך הוא המיחוש שבמוחין. אף אם נפש אוהבת ואהובה לך, הכי תוכל לתנות באזניה צער הזמן. לבדך תישא ותסבול. לבדך.

… הדעת היא מקור כל מגרעת. הואיל והאדם יודע זמן, הוא משתמש בו ותועה בדרכיו. בעלי החיים, שאין להם דעת ואינם בחשבון, אינם זקוקים לשעונים. הם מחוננים בחוש בינה לעתים וצועדים עם הזמן. הם כביכול מקופלים כעוברים בתוך מעי הזמן ושומעים את פעמיו מהמונו של עולם, החוגה מבשרת את האביב, השכוי מפלל את היום. העטלף מנחש מועדי הלילה.

… אומרים שבמחשבתו של העולה לגרדום צפים ונסקרים לפניו בשהות קצרה כל מקרי־חייו וכל הקורות ברוחו, ששימשו אבני־פינה בבנין־אישיותו. אין סברה זו עומדת בפני ההגיון, אבל יש בה בנותן ענין כמשל וכסמל, שלא כל יחידות־זמן, שווה לתכולה. יש רגעים רזים ושמנים, דלילים ודחוסים. יש שעה שתוכה כברה ויש שעה הרת־עולם, מפיקה אותות כזיקוקין די־נור, המבשרים בריאה חדשה. יש שעה קצרה, הכורעת ללדת תקופה ארוכה או להוציא מקרבה חורבן גדול. בשעת־מפנה החכמים מתהלכים נפעמים ונדהמים, מוכי־תמהון, ואף רבים מן ההדיוטות הוזים חזיונות ומתנבאים לקץ הממשמש ובא. תחושת הקץ היא סימן לראשית חדשה. וכי אין קרבת הקץ המפעמתני לעתים, קץ עצמי, אות ומופת, כי חדשה עתידה להתחולל בי ורוחי התועה תצא ממדבר הזמן ואירפא מחליי הנפשי?

מותר האדם מן הבהמה הוא ביתרון־הכשרו לישא בסבל ובעודף־מרצו ליצור יסורים יש מאין. כל יצור שנפגע הוא לבדו לקה, ואלו אדם הלוקה בגופו, לוקה גם בסובב את גופו והבא בקשרי־זיקה עם רוחו והגיונו. כל מכה בו היא בת כמה וכמה מכות. השרוי בצער, כל העולם מתאבל עמו. הוא בוכה. אף כתלי־ביתו בוכים, קרוביו מנדבים לו דמעות, כלבו נובח בעצבנות, הבריאה כולה עוטה שחורים. גרגיר־צער אנושי מביא רבית ורבית של רבית. חוש הנצח, חלק אלוה ממעל, הגנוז בנו, קללתו מרובה מברכתו. הלב האנושי קשור בטבורו ללב תבל, ולכן משמש הוא ספוג לקלוט ברגע אחד אנקות ואנחות, הנשאות מלבבות רבים של אנשים החיים עמו בזמן הזה ושל בני דורות רבים אחרים. כשם שהעין רואה זיקוק של כוכב שנפל והתפוצץ אי־אז בעבר הרחוק, כך האוזן שומעת שוועות מעונים, בכיות ויללות של נעלבים, שהצטברו בחביון הקדומים. אין דבר אבוד בטבע. אין הולכים לאיבוד שום רסיס־דמע, שום גניחה ושועה נואשה או זעקת־מרי. כל קול קורא במדבר וצעקת־אין־אונים נישאים כרעמים ברחבי העתים ופולחים לבבות. אולי האבדן אובד, אבל הבכי על האבדן אינו עובר ובטל, אלא נחקק על לוח העתים ומצעק עד לכסא הכבוד. זו תקותי, זאת אמנותי, זה חפצי בכך אני חי והגיון זה יתנוסס במחשבתי ברגע גסיסתי. אילולא רעיון זה, הפוקדני לפעמים בעצם דכאוני לא הייתי מסוגל כלל לישא בסבל הקיום, הייתי קורע את עורי מעל בשרי ומכבה אור־חיי.

נשמת האדם היא צלוחית של רעל ומוחו נחל־בליעל.

… צרה יתירה באדם, שהוא בעל קנינים. לבעלי חיים יש צרכים, מחסורים, סיפוקים, אבל אין להם משלהם כלום. כל שלהם הוא הם עצמם. ולא כן האדם, שיש לו משלו וכל שלו הוא כמותו. הוריו, צאצאיו, קרוביו, נכסיו. כיוון שהוא לוקה, כל שלו לוקה. כלבו של עני ואביון נראה גם כן עני ואביון. סוס הקבצן מעורר רחמיו כבעליו. חכמת המסכן בזויה. אף החכמה היוצאת ממקור השכל הדלוח, היא חסרת־דעה. ראיתי מטורפים, שפיהם מפיק דיבורים שנונים, הנוקבים ויורדים לתוך כבשוני הדברים, ואף על פי כן אינם יוצאים מכלל מטורפים, ולא עוד אלא שפקחותם היתירה היא הדרבן לשגעונם. המנוגע מנגיע כל מה שבא עמו במגע. לכן חייב אדם לקבל על עצמו בנדר, שלא לחשוף את נגעי־מוחו כהויתם.

… עזה תשוקתי למלט מעל מוחי את הרעיונות המוזרים, הטורדים אותי שנים רבות. יש בי מלאי של הבאי. גם לשכל יש מצפון משלו. לא אוכל עוד לשאת זאת. באין ברירה אחזתי באומנות הכתיבה, אם כי גלוי וידוע לפני, שאיני במעלת הסופר. לא אכחד שאיני גם כן בפחיתותו. כלום מהו סופר? זה העושה בתוך נשמות זרות כבתוך שלו, ההופך את פגעי בני אדם חומר לסיפורי־מעשיות ואת כשלונותיהם לנושאים בדחניים. סופר מברך בורא מאורי האש על כל הדליקות, הפורצות במשכנות אנוש. העולם הוא בעיניו במה, החיים זירה, הכוחות הפועלים יצרים רעים, המאבק ראוה, הכזב מיטב השיר. כל מלגו הוא אצלו מלבר. אף רשות היחיד היא לו רשות הרבים. לגבי הסופר הרגשות הם מצרכים, הלבטים הנפשיים סחורות לייצוא, הקולמוס סכין הניתוח וכל איש מועמד לאשפוז בבית החולים, הנתון לפיקוחו. את המלים הוא מפריח כמכשף צפרים מתוך שרוולו; זיקתו אל הלשון, חלקנו ממעל, היא כמו לשפופרת הצבעים. המלים, הנסיכות הרעולות, הן לו פילגשות או משרתות, אפילו לא הגר הבוכה במדבר. אין הסופר מקדש את העולם אשה לעצמו. הוא שליח לקדש נשים לכל זולתו ואך לא לעצמו. הסופרים הם צוננים, אדישים, אנכיים, אנכיים עד לגועל, צמאי־כבוד ותאבי־תהילה, מפטפטים סודות, מאחר שאין הסודות שלהם אלא גנובים עמהם מאחרים. כן, הסופרים אינם של עצמם ואף חלומותיהם אינם שלהם. וכלום מהי ספרות? מלאכה. כל עיקרה מלאכה. צ"ט חלקים ממנה מלאכה, ואף מעט רוח הקודש שבמלאכה זו נעשה פלסתר, מתוך שאינה נעשית לשמה, אלא להתהדר ולהתפאר ואף להתעשר. אומר אני: מלאכה. מלאכה היא לחבר מלים, לצחצח סגנון, לעשות מטעמי־סיפור, להרבות מתח, לגרות את הדמיון בדברים שבינו לבינה, לעשות מסחר בפצצות־מין, להעמיד את חדר המשכב בגבהו של השוק. חמסי על הסופרים, המשרתים בכשרונותיהם את קהל־צרכנים. הם עשו את כל כבשוני הנפש לשוק של משא ומתן, הרגו את האדם הפנימי וחיסלו את רשות היחיד. את המלים גזלו מאתנו, את הלשון כרתו מפינו, כל השמנת של השפה לקחו לעצמם. את היסורים, קנינו הסודי של היחיד, שדדו, את עולמנו הנפשי עשו הפקר, פרקו מעלינו את כלי־זינינו, את מתנת הביטוי למלט מעל הלב את צערנו. הסופרים הוציאו הכל לתרבות רעה ואת הקדוש עשו חולין. הנה קראתי קצת דפים הכתובים כאן, בתוכם דברי על הסופר, ומוצא אני את שיחי חיוור, עמום, חסר־ישע. אין מלים בפי. את המלים גזלו מאתנו הסופרים. לא נותרו לנו אלא האלם הקולני, הצעקה הסתמית ההמיה הדלה או שוועת הטירוף.

שחקן חולה־אהבה אינו מסוגל לשחק על הבמה תפקיד מושלם של מאהב. חולה־נפש אינו מוכשר לתאר את חליו. אולם כל שלא בא בסוד חולי הנפש, אין לו מושג עלו ליתן בו סימנים. ספרות וחיים הם תרתי דסתרי. מי שמתו מוטל לפניו אינו יכול להנעים זמר אל מלא רחמים.

… רע לי. ובכל זאת טוב. כן, טוב. נחת לרגע קטן יש בה כדי לפרנס את הנפש לאורך שעה.

לרגעים מעלה אני על עצמי, שתפסתי את התוך, את תוך התוך. החיים הם טלטלה, תנודה רבתי. עיקר הוא החפץ, לא מחוז החפץ. רדוף אחרי קערת השמים, אחרי צב וארנבת, אחרי דבר־סדקית ובלבד שתרדוף. העיקר שתהיה בך נקודה מוצקה, שהיא נקודת העניין. כן, נקודת הענין, גרעין הכל…

… תודה למי שהתודה ראויה לו על כך, שאף על פי כן, כן, אף על פי כן הרשות נתונה להיות שפוי או חסר־דעה. אין אונס. גם זו לטובה. ברור שכל שהוא כך אינו יכול להיות אחרת.

שכלי עודנו צלול, אבל נפשי חושבת להתפרע, רוחי נעה ונדה. וכלום השכל הוא דן יחיד? בזוך־הגיוני מקשקש דג הטירוף. לפי שעה דוק דק של שכל פרוש על גבי הדג ועל הדוק הזה אני מהלך. אימה בי, שמא יבלעני דג הטירוף, כדרך שדג בלע את יונה.

שוב אני חוזר על נושא הטירוף, כלומר, אל עצמי. אין לי ברירה. חשק לי להפוך ולהפוך בו. הוא תורה גדולה, הצריכה לימוד. התודעה זורמת בקרבנו כנהר. שתי גדות לנהר. מכאן שכל ומכאן אי־שכל. מכאן הגיון, המשמש נרתיק לנסיון, לנוהג לנימוסים, לסדר העולם ולאורח החיים. ומכאן חשק הטירוף, הפורץ גדרים והורס סיגים, עוקר חוקים ובועט בנסיון. אין הטירוף כשל, תאונה, תקלה ומפולת, אלא תאוה עזה, יצר עוז לתמורה, צו מפקד מתהומה של נפש לפרוץ מתוך המעגל הצר ולפלוש או להסתנן למחוז הנעלם. המשוגע הוא סייר לתיאבון, מסתנן, גשש, מעפיל. אין טעם להתעלם מכך. כדרך שחוקרים עזי־נפש שמים את נפשם בכפם לשחר איים רחוקים, לכבוש מרומי החלל, להפליג אל מעבר לכדור הארץ, כך משחר השכל הנועז מחזות הטירוף הנסתרים. וכלום יש לומד תורה, שאינו מקיימה בגופו? צייד אריות נותן את נפשו על הצייד. חוקר השגעון חייב לצלול לתוך מצולות־נפשו ולדלות משם פלאי־נסתרות. תורת המעמקים, המתיימרת לרפא חליי נפש, לדידי, אין בה ממש. כלום מה עושים חכמי המעמקים הרופאניים? הם טורחים לחדור למעמקי נפשות זולתם. הם לעצמם חכמים, הם לעצמם חקרנים, משל מטמוניהם אינם תורמים כמעט כלום, חוץ מקצת חלומות בטלים, את סודותיהם שלהם אינם מפטפטים כלל וכלל. כנגד זה בולשים בשל אחרים, חולבים סודות מכבשוני נפשות לא שלהם. מעלים הם על עצמם, שמצאו מקל־קסמים, המפענח במגעו נוזלי הדלק שבנשמות. אם לחפש, יחפפשו בתוך עצמם, ינקשו במקלם על גבי עצמם, ירפאו את עצמם תחילה ולאחר כך אולי יוכלו לרפא גם את זולתם. לא, לא, אף לאחר כך לא יוכלו לרפא. אין לרפא. כל הבא לרפא מחליא. אין לרפא משום שאין החולה רוצה כלל בריפוי. הואיל והרופא בא על הלקוח שלו בהערמה, בא עליו החולה בהערמה כפולה ומכופלת. חולה־רוח הוא חכם מחוכם לטשטש את העקבות למחלתו. דבר זה ידוע לי, ידוע לי… ידוע לי. חולה רוח הוא איש המחתרת.

אורח מצוי הנני בבית המחסה לחולי־רוח שבעירנו. מהלך ובא אני לשם לא בשביל להתחקות על סדרי הבית ולבלוש את הכלואים בו. כל הצצה לשם צריכה להיות מכוונת להציץ לתוך עצמנו. כל היושבים שם אחינו הם, את חליינו הם נושאים, ואנו נושאים בסתר את חלייהם. אין בריא גמור. הם אחינו. אחים בנפש, אחים במוח.

… ראה פלא, חולים בגוף מפריזים על מיחושיהם. יש מהם, שמחלותיהם מדומות לגמרי. ולא כן חולי הנפש, שעל הרוב אינם מודים כלל במיחוש שמייחדים להם. “אילו היו כל העולם חולה כמוני” – סח לי היום בבית החולים אחד מדייריו הותיקים, “היו צריכים להרוס כל בתי המשוגעים וכל הרופאים למחלות הרוח היו מחוסרי־פרנסה”.

חולה זה מיודעי משכבר. הוא נאה, פרקו נאה וזקן לתלפיות לו. אף חיוכו מלבב. מבטיו אומרים כי טוב. לבושו נקי, נעליו מצוחצחות. הנימוס חותמו. כיוון שאני מתקרב אליו, מיד הוא קם ומקדם את פני בסבר של ידידות. עיקר עיסוקו אמירת תהלים. אין הוא אומר תהלים, אלא לומד תהלים, שר תהלים, וכששפתיו אינן מרחישות, הריהו מעמיק עיון בספר התהלים. אומרים עליו, שאין פיו ועיניו זזים מספר התהלים. תמה אני, אם התמכרות זו לספר התהלים יש בה משום סימן לחוסר־שפיון. אשר לי הריני גומר את ההלל על טוב־טעמו של איש זה, שבדק ומצא, כי יותר מרבבות ומאות אלפי הכרכים של ספרים ראוי ספר התהלים להתייחד עמו לכל ימות החיים בלב ובנפש. אין כמוהו לעוז־רגש, לשגב המליצה ולשכל הטוב, כן, לשכל הטוב. “אשרי יושבי ביתך” “אשרי האיש אשר לא הלך בדרך רשעים ובמושב לצים לא ישב” הם משפטים נאמנים, שהשכל הישר מחייבם בהחלט.

אולם קורא ותיק זה של התהלים, ספר התמימים והענוים, אדם מתוקן ומסודר מכל הבחינות, אורח־חייו נשתבש עליו במקצת על ידי אימה שנכנסה ללבו מפני בנו, העומד לרצחו. בן־יחיד לו, המטיל עליו אימה זו. ודאי הוא בידו, שבנו־יחידו מתנקש לו לערוף ראשו. בקרדום יערוף אותו. תחילה ישתה את דמו ולאחר כך ירסקו אברים־אברים. ואלא מה יעשה הבן ולא יכרות לו את הראש? אין הוא נוטה לדבר על כך עם איש, אף לא עם הרופא. ענין זה סוד כמוס אצלו. אבל פעמים בשעת־רצון מיוחדת הוא מפסיק לרגע באמירת תהלים ומגלה סוד זה באזני המזדמן אצלו אותה שעה. בשיחתו על כך אין ניכרים בו סימני כעס ורוגז. שום נימה של צער ותלונה אינה מבצבצת בדבריו. הוא מרצה על הענין בקול מתון ושקט, משל הוא מספר מעשה, שאינו נוגע לגופו כלל. האימה נצטמצמה בלבו ואין רישומה ניכר לא בארשת־פניו ולא בצביון־קולו. לא, אין הוא כאן שום צד. אף על פי כן הוא חוזר מיד לשינון פסוקי התהלים ובהטעמת אלו מהם, הסובבים על ציר הרשע הרודף את הצדיק ומבקש לבלעו, כגון “לדוד ריבה ה' את ריבי לחם את לוחמי… והרק חנית וסגור לקראת רודפי”… “יבושו ויכלמו מבקשי נפשי… יהיו כמוץ לפני רוח”… “יארוב במסתר כאריה בסכה יארוב לחטוף עני… אפפוני חבלי מות נחלי בליעל יבעתוני…” את קולו הוא מגביה במיוחד, בקראו את המזמור “לדוד בברחו מפני אבשלום בנו ה' מה רבו צרי רבים קמים עלי”… מתוך כך מזדקר לפנינו הטעם המיוחד לדביקותו בספרו של בן ישי; שיתוף הגורל בינו לבין דוד מלך ישראל. שני הבנים קמו על אבותיהם להכותם נפש.

… כלל גדול בידי, כל פעם שהנני סר לבית אחי חולי הנפש – ואני בא לשם לעתים מזומנות, נמשך ובא לשם בכיסופים – הנני מצמצם את תשומת־לבי רק על אחד מן האושפיזין ומסיח את דעתי בכוונה תחילה מכל האחרים המשוכנים במוסד. כלום לשם מה באתי לשם? לשם הזדהות עם אחי החולים, השרויים בצרה. לדיוקו של דבר, אינם שרויים כלל בצורה, אלא במיצר. כן במיצר. מכל מקום הם חולים. לדידי אין שום סיכוי לרופא, שהוא גופו בקו הבריאות הנפשית השלם, לרפא חולי הנפש. רק לחולי־נפש יש הסגולה להשפיע על חולים שכמותם מצד הריפוי, אם לא נקבל את הסברה, שכל חולה־נפש חשוך־מרפא. אני מהסס בדבר. יכול יש ריפוי לשגעון ויכול אין ריפוי. הנני מהסס. אף על פי כן בא. איני בא להמשכת השפעה או קבלתה. הנני מהלך ובא לפי שהנני נמשך לשם. רגלי מוליכות אותי. הנני מקושר בחוטים נסתרים עם חלכים אלה, פליטי משפחת האדם ומנודי הגורל. איני חומל עליהם. החמלה היא מידה מגונה. הרחמנות מאוסה. ואילו הרחמים הם רגש נאצל. בכלל הרחמים אהבה. אף נעלים הם מן האהבה, שכן האהבה מחייבת הגשמה והרחמים לאו. האהבה תלויה בדבר והרחמים כל הדברים תלויים בהם. הם יסוד האנושי. הרחמים הם התייחדות ודביקות. לפיכך בעל הרחמים נתבע ליחוד השלם, לדביקות ללא שיור להתמזגות. אפשר אולי לאהוב שניים בבת אחת, אבל אי אפשר לרחם שניים בבת אחת. פיזור הנפש ברחמים הוא מעילה, זריעת כלאים, עשיית שעטנז. מאוסים עלי בעלי החמלה הצדקניים המושבעים, הגומלים חסדים לחלכאים, הנוצרים חסד לעשות, למאות ולאלפים, ובביקוריהם הרפרופיים בבתי החולים, בבתי התמחוי ובבתי הסוהר, הנתונים לחסדיהם, מרחפים כפרפרים מנגוע־חולי אל משנהו או מעברין אל רעהו, לזון את סקרנותם בענוּת האדם, למצוץ מרירות בקצה המזלג מכל פרח של עוני, של חולי ושל כל צרעת אנושית אחרת, ולהסתלק משם בשובע־רצון, אף בשובע־רצון כביכול לגבי תהפוכות הגורל האנושי וצערם של הבריות. אולם כלל זה בידי: אין התייחדות אלא עם אחד, אין בינה, קל וחומר הזדהות אלא מתוך צמצום ההסתכלות וריכוז הישות על האחד. זה נוהגי. אולם היום בביקורי שם נשתבש עלי הנוהג.

פליאה היא, ואולי אינה פליאה. עוד אני עומד במחיצתו של איש התהלים, מבטי, הדרוכים לכאורה אל מעבר לו, מאוחזים ומדובקים באיזו הילה, אקרא לה שכינה או האצלה של אישיותו, כלומר, האישיות של מעלה – דעתי שלי היא שהתמזגות נפשית עם הזולת אינה עשויה לבוא מתוך הקבעת המבט בצלמו המוחשי, אלא על ידי הזדווגות המבט עם הצלם העליון שלו, עם ההילה או השכינה, המרחפת עליו והאופפת את סביביו. הבטה במישרים בפני הזולת היא לא רק פגם של נוי, אלא גם הטלת־מחיצה בין השניים. – כן, עוד אני עומד בתחומו של איש התהלים ומאוחז בו במיצוי הנפש, התקהלו עלי כמה מן האושפיזין האחרים, שישבו תחילה איש בפינתו מובדל לו ונעצו בי את מבטיהם בעיון סקרני. ראיתי בחוש, שהם מסתכלים בי במעין הבטה של קריבות נפשית, כפי שנוהגים לא בזר, אלא באחד משלנו. הכי כמים הפנים אל פנים כל לב אל לב, או כי מין את מינו מוצא על ידי אילו סימנים ורמזים סמויים מן העין? הם תבעו אותי במבטיהם להסיחם. גברת צעירה אחת שיסתה בי גם את חיוכיה הגנדרניים. אותה גברת צעירה חייכה אלי, ואילו מבטיה, המופנים אל הצד, היו נעוצים בתוך איזו נקודה סתמית, שריתקה אליה, כנראה, את התענינותה היתירה. שאלתיה: מה את רואה שם? לא נזדרזה להשיב ולא הזיזה את מבטה מן הנקודה הסתמית. כנגד זה חיוכה התרחב והלך, משל נבע ממטמוניות־רוחה מעצמו ומאליו ואצל בעידונו לסבר־פניה רוחניות רבה, שמקורה בשמחת הנפש ובאושר הזורח שלא מעלמא הדין. לבסוף הפנתה אלי לכהרף־עין את מבטה הזוהר והלחישה כלפי בקול סודי: “מה אני רואה שם? זבובים אני רואה שם”. ניתנה האמת להיאמר: לא היה שם זבוב ולא צל־זבוב. אבל מה בכך? כשאדם רואה זבוב, הוא רואה. וכשהוא רואה מלאך, הוא רואה. רואה אני צורך להעיר דרך אגב, שאף שדים רואים בני אדם, ולדידי השדים נראים לנו הרבה יותר מן המלאכים. אלא שמנהג הוא, קבלה בידינו מן הקדמונים, לבשר לעולם על הופעת המלאך ולהבליע בשתיקה גילוי־שד. שוב שאלתי את הגברת הצעירה, מתוך שקשה היה עלי ניתוק השיחה בינינו: “ומה עשייתך כל היום?” על כך השיבה מניה וביה: “כל היום אני עובדת”. – “איפה ובמה?” “מה שייך איפה ובמה? בכל מקום שיש צורך בי. אני מבשלת, אני תופרת… ויש גם ילדים”. – “לא נכון – נצטווח קול מן החבורה – היא כלל לא עובדת. היא עצלנית נורא. וילדים אין לה גם”. הגברת הצעירה עמדה על שלה: עובדת וילדים והכל. היו חילוקי־דעות, שהגיעו לידי ויכוח סוער במקצת. שאלתי את הגברת הצעירה: “ולמה אין את עובדת עכשיו?” – “למה?” – חזרה על שאלתי ופניה הביעו עיון־מחשבה, בחפשה, כנראה, אחרי נימוקים ראויים להתכבד והפטירה – למה ש… אין לי עכשיו שום עבודה ולמה ש… אני גם עכשיו עובדת, אבל לא בידים אלא פה… – היא הורתה באצבעה כלפי מצחה. – בראש אני עובדת". – “ואתה אינך רופא?” – שאלני צעיר ממושקף, שנעץ בי מבט בוחן והטיח בפני גליון־נייר זרוע אותיות עקלקלות ורצוצות. “לא, אינני רופא”. – “אם כך – סח בחיוך עקלתוני – אתה בן אדם ומבין ענין גם בדברים העומדים בחלונות הגבוהים. ועתה שמע. אני לך אקרא מה שכתוב בחיבור שלי ואתה תן אוזן. אני, מבין אתה, זקוק לעצה… דרוש לי חבר לפעול עמי בצוותא. אני פה על הגליון תכננתי, כפי שאתה רואה, תכנון נהדר, אדוני, אני בונה גשר ואני בונה היכל… לא מאבנים, מבין אתה, אדוני… אני בונה פיסת־רקיע ואני חופר בור… ושם אם יש שד, אני מגרש אותו. יש שם פעמים שד גדול והוא קטן עם כפתורים… הוא מכר שלי ואני מושך את ידידי מר שד בזנבו… רוצה אני לעשות לו קבלת פנים עם פעמונים. כן, עם פעמונים וחצוצרות ותופים וכתפיות… בהחלט עם כתפיות. ואז אם אתה תהיה חבר שלי אספר לך סוד, שאסור לדעת אותו – הוא הנמיך את קולו – ואנחנו שנינו נשב בארמון. אבל אתה תחילה צריך להגיד דבר מה לרופא שלי שיבוא עוד מעט”. – “מה להגיד לו?” – “תגיד לו, שאני לגמרי בריא ושיוציא אותי מבית־סוהר זה… ואם לאו אנשוך לו בקצה אוזן… את החוטם שלו אקצץ… משום שהוא איננו יודע מי אני. ואם ישחררוני מבית הסוהר הזה אז אנחנו שנינו נעשה מלחמה. נכון?”

… היום הייתי עד שמיעה לדו־שיח בין מר ר. לבין מר ד… בנוסח זה: ראית אמש את…? – כן. – הוא קורן. לא כן? – שופע אור. – מה שייך? שמש ממש. – הוא מואר ומאיר. כשנכנסים למחיצתו נכנסים לעיגול של אור. – ונעשה שמח. – בוודאי. – אדם טוב. לא כן? – כן. טוב ומטיב. אלא… – מה אלא? – אלא שלי קצת לא נוח בחברתו. – לא נוח על שום מה? אבל אם להגיד את האמת אף עלי אינו מחוּבב ביותר. – אינו מחובב. על שום מה? ואיני חושש כלל לומר על שום מה. על שום ש… – על שום שאורו השופע ממנו חזק רב מדי? – זהו, זהו. אור חזק עלול להכות בסנורים – ואי אפשר להסתכל בגלל אורו החזק בפניו, כשם שאי אפשר להסתכל בשמש – נכון דברת, חביבי. גם אני איני יכול להסתכל בפרצופו. פשוט לא נעים לי להביט עליו. – משום שהוא מרגיז. אבל במה הוא מרגיז? – אף אני שאלתי את עצמי לא אחת במה הוא מרגיזני. אך הוא מרגיזני. שמא תוכל אתה להסביר לי במה הוא מרגיז. – אם להגיון… כן אם על פי השכל… הרי אני אומר, שעל פי השכל… אני, למשל, מוכרח לסלוד ממנו… ואם אני נותן לעצמי די וחשבון על כך, הרי שכלי אומר לי, שאדם שמשי שכמותו הוא כל כך שונה ממני ומכל כיוצא בי, עד שאני מוכרח לשנוא אותו – רצונך לומר, חביבי, ובדין תאמר, אם אתה אומר זאת, שזה כלל לא מעשה בן־אדם להיות טוב כל כך ומאיר כל כך… להיות שמשי כזה… ללא כתם כל־שהוא… הוא הרי טוב מאד. וכלום אינך סבור שהיות אדם טוב מאד הוא ממש חוצפה? – חביבי, מלבי הוצאת את המלים. להתהלך זיותן⁶ כזה בין הבריות… זיותן אמרת… וזו היא באמת המלה ההולמת אותו. זה כלל לא בסדר להיות זיותן… ואילו כל האחרים… אלא מה… – מה אלא מה? – אלא מה שמאידך גיסא מניין לנו, שהוא זיותן באמת? שמא לאו דווקא… – ואני אומר לך לא שמא, אלא ודאי שאיננו זיותן. אין זיותנים. הכרתי פעם זיותן אחר. ומה נתברר? פשוט לא היה לו חוט השדרה. נכון, הוא לא יצא אף פעם מגדרו, לא רב עם איש, לא זעם, לא הגיע לכלל כעס… כולו דבש וחלב, טוב־לב ומאור־פנים. כן, כן, קרן. אבל זה היה משום שלבו לא התחמץ אף פעם בקרבו למראה עוול. הוא היה מחוץ, מחוץ לכל, כאילו שום דבר לא איכפת לו. – ואני איני חושש לומר, שאף על פי שלבי מתפתה לפעמים להתחמם לאורו של איזה זיותן, שכלי אומר לי, שכל זיותן אין תוכו כּבּרוֹ. לפי שאין זה כלל ממידת בשר ודם להיות קורן ומאיר בכל עת. לדידי בשר ודם הוא בשר ודם לעולם. בשר ודם הוא פעמים כך ופעמים ככה. כולנו ילדי הטבע ובטבע חלות תמורות החוזרות ונשנות. הנה שמש והנה עננים. הנה יום והנה לילה. הנה שמים בהירים והנה סגריר. הנה שקט שפוך והנה סופה מתחוללת. אגב, ראית פעם את הזיותן שלנו כועס או מתמרמר, מחרף ומגדף מי שהוא, מסיח באזני איש את צערו? וכי זה אדם? – לא, אין זה אדם. אדם עתים מחרף ומגדף ועתים מנבל את פיו. הוא פעמים מנוול ופעמים רשע מרושע.

מלכתחילה האזנתי לשיחה בדעה קרה לגמרי, אף מתוך החזקת־טובה להם, שהסיחו את עצמם במעמדי מתוך התגלות־לב. יצאתי פתאום מגדרי ומכל גדר־נימוס והטחתי בפניהם:

– אילו ניתנה לבן־אדם רשות להאזין לשיחה מלב את לב בין זוג־שדים, היה בוודאי שומע גם מפיהם משא ומתן מילולי שטני שכזה.

דברתי אליהם בלי קורטוב רוגזה בקולי, בכובד־ראש להפליא. פני־שניהם הביעו השתאות, שנהפכה חיש מהר לארשת־תדהימה ואף זו פגה לאלתר. תחת זאת קרנו פניהם בנהרה, המשתפכת כרגיל בפני מי, שפתרון־פתאום צף ועלה לפניו לתשבץ, שהעסיק את מחשבתו שעה מרובה. הם החליפו חוכות וקריצות־מבטים לגלגניות על חשבוני, כנהוג בין השניים לגבי השלישי, שנחיתותו פוטרת אותם מכל גינוני־נימוס.

… כמה סימנים לדבר, שלא אוכל עוד להעמיד פנים לאורך ימים כשפוי לכל דבר. פג ממני החשק להעמדת־פנים זו. שאין תוכו כברוֹ על כרחו יגיע במוקדם או במאוחר לידי תמוטה… רצוני שידעו כן, שידעו, מי אני ומה צפון בי. חובתי היא ואעשנה.

… זה שנים הנני מאחז עיני הבריות ושומר למשמע אזנים כל מצוות השכל הישר. ההסואה היא גורם לקורת־רוח ובה במידה עבודת פרך. שוב איני יכול, איני יכול. היטב אני מכיר בטיבי ואיני עושה שקר בנפשי, אבל הנני עושה שקר בפי, בסבר־פני ובחיוכי ובכל שיחי ושיגי. לא אוכל עוד להתחפש. תכלית ההסתרה להגיע סוף־סוף לידי התגלות.

אף הטירוף הפומבי הוא שליחות, יעוד, תפקיד.

רואה אני, שאין מנוס לי. אין מנוס. התחלתי להסתכסך עם הבריות בשל דברים של מה־בכך… של מה־בכך. באוטובוס ראיתי לפלוני יושב ומעשן, בניגוד לחוק, האוסר את העישון בכלי־רכב ציבוריים. הצצתי בפני שכני על ספסלי ועל הספסלים הסמוכים והכרתי בהם רמזי־סלידה ממעשה העברין. כולם הבליגו. אך אני פרצתי בריטון קולני. העבריין הגיב על מחאתי במבט של שאט־נפש ובחיוך לגלגני, שנוהגים במי שאינו כשורה. אף הללו מן השכנים, שרמזי מורת־רוח ניכרו תחילה בפניהם, שינו פתאום את טעמם ושיתפו חיוך לגלגני עם האיש, שהטיח בי פולסין של בוז. עובדה זו עוררה בי רוגז למעלה מן השיעור, שהיא ראויה לו, בשמשה לי בבואה נוספת להפכפכנותם של הבריות ולאפיים הבוגדני, לתכונתם הנפשעת להחליף הסכמים ובריתות לפי משב הרוח והצרכים הקטנוניים, ללא כל מוסר־כליות. כיוון שנמצא בחברתם איש, שנמתח עליו מצד בן־בליעל חשד של לקותה נפשית כל שהיא, מיד כולם עושים יד אחת לשפות לו מנה של בוז ולקיים מתוך כך את עליונותם עליו. כל בר־נש מתאווה להתעלות במה־שהוא והאיך־שהוא על זולתו והוא שמח כעל שלל רב, כשהוא מוצא בחברו מום. השפלת הזולת היא תאוות התאוות. אף מכך אני למד, שהתחפשותי סופה להיגלות גם נגד רצוני. הם יתפסוני בקלקלתי, יקרעו מעלי את המסוה. מידם לא אימלט. הלא טוב לעשות בעצמי את התגלותי תחת להניח להם את התענוג לשמש לי שושבינים בדרכי אל גרדום השגעון.

שוב היה מעשה, ראיתי פלוני ברחוב, שאכל בננה, זרק את קליפתה על המדרכה. לבי נקפני בחזקה למראה זה. גל של מחשבות צורבות עברני. הזורק קליפת בננה ברחוב לא די שאינו בדרך ארץ, אף אינו ביושר, לא במוסר־כליות, לא בנוי ובטעם הטוב. הוא עז ומחוצף־פנים. כיוון שעשה זאת בנוכחותי, הרי ירק בפני, ירק בפני כל הנברא בצלם. הרימותי את קליפת הבננה, רדפתי אחרי האדון המלכלך ותקעתי לו אותה בפניו. ההוא נעץ בי מבט כבפרא־אדם. ירק לצדי, כן, ירק, קרא לעזאזל והלך לו. בינתיים נעצרו לידי כמה מן העוברים והשבים והציצו אלי בתהיה. לא שאלו, לא חקרו כלום; בעצם לא ראו מכל המערכה רק את סיומה, שבר־נש טורדן נפנף כנגד עובר לתומו קליפת־בננה. לא שבעתי נחת מן המעשה. לא הייתי בטוח, שפעלתי כשורה. נוטה הייתי לסברה, שנהגתי כקונדס וכפרחח ואם תרצה לומר, כטורדן מועד. כוונתי היתה טובה. רצוני לתקן את הבריות, לעשות סדר, לפקח על המשקלות, לשפר את המנהגות, הדיבורים, היחסים והחיוכים. אבל היא הנותנת, החשק הגובר והולך לתקן, לעשות סדר, להעמיד דברים על מכונם, סופו להיות בעוכרי. ידידי הטוב מר… סח לי בפגישתנו האחרונה: מה אתה להוט כל כך לתקן את הרבים? לא תתקן ולא תשנה דבר. כנגד זה לעצמך תקלקל. לא החזרתי לו כלום. ובלבי חשבתי: זהו. רצוני לקלקל לעצמי. כן, לקלקל, לגרום לי צרות צרורות. הגיעה העת להוציא את המטורף שבי ממחבואו. איני יכול עוד להצפינו. איני יכול. הנני נחנק.

… כן, הנני מסתכסך עם רבים, לפי שהנני מסוכסך עם עצמי. אחזני בולמוס האיפכא מסתברא. חולק אני על כל דיבור, שאומרים לי, כל ימי סלדתי מויכוחים ונמנעתי מבירורים, שיש בהם כוונה לשכנע את הזולת. כל שכנוע נראה לי כניצוח, שהוא מידה פסלנית. אך סופי נעשיתי נצחן ופולמסן לצורך ושלא לצורך. וזהו סימן רע לי. סימן רע. ולא עוד אלא שכבר ניטלה ממני הסגולה להצטמצם בדיון עיוני, שאינו מתגלגל לסכסוך אישי. הרי זה סימן רע, סימן רע.

לדידי כל קטטה היא מעשה שד.

נטלתי עצה בלבי והחלטתי להינזר מכל דין ודברים עם מי שהוא. ולא די בכך, אלא גם למעט בדיבור ככל האפשר. לשתוק, לשתוק, לשתוק כקיר, כאבן, כנצח, כאלהים. אין תענוג מתוק מן השתיקה… אתה שותק שעה, שעות, יום, לילה, עוד יום, עוד יום, וכל קלקול לא נגרם על ידך, לא לזולתך ולא לעצמך. באיש לא העלבת, את האויר לא הרעלת בהבל־פיך, לא הוצאת שום הגה, שיש בו מן החטא ומן הבושה, מן היוהרה ומן האיולת. באמת אמרו חכמים: אין דבר טוב לגוף ולנשמה מן השתיקה. השותק נפטר מן החרטה. בעצם אין לאדם אלא מה שלא הביע, מה שלא עשה ומה שלא קנה לעצמו. אבל מה מועיל בנדר השתיקה שאקבל עלי ובתוך־תוכי מתקשקשת צווחה עזה להטיחה בפני כל הנבראים בצלמי: שוב איני יכול להתכחש לפנים־פנימיותי, להיות אחד בפה ואחד בלב, אחד במשאי ובמתני עם הבריות ואחד בשיחי ובשיגי עם עצמי, אחד בגנזי המוחין שלי ואחד בהופעתי בחברה.

… בינתיים היחסים שלי עם הבריות מתקלקלים מיום ליום, ניתקים קשרים, נקרעים חוטים, מאליהם הם נקרעים. עוברים מכרים ואינם מברכים אותי בשלום. משערים מן הסתם, שהנני משתמט מקבלת ברכת־שלום מהם, ואולי באמת אני משתמט. איני יכול להסתכל בפרצופיהם. איני יכול. מה אעשה ואיני יכול?

… היום היה מעשה ושניים ממכרי… מ… ופ… עברו לידי ברחוב. כיוון שראוני ירדו מעל המדרכה להימנע מן המגע עמי ובהילוך מהיר התרחקו ממני. הדבקתים והטחתי בפניהם טענה: למה ברחתם ממני, כאילו שאני…מה? לא התנצלו ואף לא בחיוך של בקשת־סליחה. הלכו להם כאילו שאני אויר… התרחקו ממני. עמדתי והבטתי אחריהם. ראיתי, שאף הם הביטו לאחוריהם והעיפו את מבטיהם עלי. מ… לחש משהו לאזנו של פ… הגעתי לידי כך, שהבריות התחילו להתלחש עלי. זה סימן רע. סימן רע.

הרהרתי כך: בר מינן מוציאים מן החברה, כשאומרים לו בקול רם בהורדתו לקברו: דע לך, שהנך מת וכבר יצאת מכל החברות. את המשוגעים מוציאים מן החברה לפני גמר־בישולו של טירופם על ידי שמתחילים להתלחש עליהם. מכאן אני למד, שכבר הגיעה שעתי להופיע כפי שהנני.

… זר ומוזר בעיני כל המראה הזה… זה צלם האדם… זה צביון ההולך על שתיים… בגוף הלזה… בפילוג אבריו, בשיחו, בכיחו, בפיאות הזקן שלו, בשפמו, בסנטרו, בטפשות השפוכה על כל תנועותיו, ביוהרה, הנותנת את אותותיה בכל ניע וניד שלו. כשצעדתי היום ברחוב הראשי בתוך ההמון הצפוף תקפתני תשוקה עזה להטיח בפני הכל צחוק קולני, לצחוק להם בפניהם, לצחוק עד שיתחתכו לי בני מעי. אבל כלאתי את תשוקתי, הבלגתי עליה, במאמץ רב דכאתיה. עמד לי שכלי הישר. נאחזתי בשכלי, אמצתיו אלי, התחננתי לפניו: החזק מעמד, חביבי, הצילני נא. הוא עמד לימיני בעוז, בתוקף־בטחון. אמרתי לו: יקירי, הצילני נא אך הפעם, והוא נשמע לי. נס נתרחש לי. נס.

… נס של אתמול לא נתרחש לי היום. מעשה שהיה כך היה. ישבתי בבית־קפה ההומה אדם. ישבתי ליד שולחני ועיינתי בעתון. לפתע קמתי ממקומי ופניתי בקול רם בגילוי־דעת: רבותי, הנה אני מתעטש. וכך עשיתי. נתעטשתי ולאחר כך קראתי באזני הקהל ונפנפתי בידי כבמקל מנצח. ועכשיו, רבותי, קראו כולכם: אסותא! וזה היה בוודאי סימן רע לי. סימן רע. בבושת־פנים יצאתי מבית הקפה.

… הכל זורם ממני והלאה, ממני והלאה. עתים לבי נשרט. הנה, ממני והלאה. פתאום לפתע הכל יסוג ממני, יחמוק, יחלוף… איותר לבדי עם עצמי… רק עם עצמי. מה יהיה, מה יהיה?

… פליאה בעיני: למה הם רצים? הכל רצים כשורים אל האיבוס וכסוסים אל השוקת… כסוסים. כן, כסוסים תחת השוט המצליף עליהם. ברקאי! הנצח קן, הזמנים צפרים. עפים הרגעים, רצות השעות, בורחות השנים, נוקפים היובלות. ואני לא אתן. לא אתן. אצוד את הצפרים ואשחט אותן.

קראתי מה שכתבתי על שחיטת הצפרים ונתחלחלתי. היכן כאן השכל הישר, היכן? אבל לא אמחוק מה שכתבתי. ואם אמחוק על הנייר, כלום אוכל למחקן גם מעל לבי? עד שכותבים על הנייר נכתבים תחילה הדברים בלב. ואין מחק ללב. אין מחק. אני מהלך על פני חדרי אילך ואילך ומצייץ כצפור. מפעם לפעם ממשש את חטמי לברר, אם הוא דומה למקור.

ואני אומר, שהזמן אינו זורם כלל ממנו והלאה. אדרבה, אדרבה, הוא זורם לתוכנו. אנו אוכלים ושותים זמן. חיים זמן. נושמים זמן. באמת אני אומר: האדם יסודו לא מעפר, אלא מזמן. לכן אין הוא שב לעפרו, אלא נאסף לתוך הזמן.

דנתי על הענין בדעה צלולה, צלול לגמרי: למה הכל מפלבלים עיניהם כשרואים אותי? עד כדי כך נשתחק הסבר השכלי בפני, שאין לי עוד צורת אדם, והם מתחלחלים למראי? הנה כלפי מה אני טוען… ואם שוב איני מסוגל להיצמד לשום נקודת הענין, שהיא גרעין הכל, הרי סוף הכל להישמט ממני, לזרום ממני והלאה, להיסוג ממני, לחמוק, לחלוף – ואנה אני בא?

אהה, הדברים נשמטים והולכים ממני, דועכים אורות במוחין שלי, אך שכלי עודנו צלול, כן, צלול. אלא שנפשי מבקשת להתפרע… רוצה אני לעשות מעשה רב, לדפוק על שולחן האלהים, ללחוץ על איזה כפתור, להרעיש את הרקיע, לזעזע מוסדי־תבל… לזעזע למצער לב אנושי אחד. צחוק הנני עושה לנפשי בכתבי דברים אלה על הנייר. פני מסמיקים מבושה. לבי הולם בחזקה. חש אני יובש בפי, כאב ברקותי. הכי אינני בן לאמי שלי… לאמי שלי… אילו אמי שלי בחיים והיא יודעת מה שבלבי, הבן שלה… הבן שלה חריג, עריק, יוצא־דופן, נשיר… נשיר מעל עץ החיים, פריץ לשרשרת הדורות, קצוץ כזה… מלוצץ כזה. אני מעטה חרפה על דורות אבותי, על כל אשר בשם אדם יכונה… מלשין על כל הנבראים בצלמי… אני מומר לגזע האנושי… בן חורג לכל הדורות… מגלה סודות מחדרי החדרים שבלב. חמסי על נפשי. אבל מה אעשה ומתחת לחלקה הזכה והשקטה של הגיוני מקשקש דג הטירוף. החלקה הדקה, הפרושה מעל לדגיגון הטירוף, עודנה חזקה למדי… כן, כן, דוק דק של צלילות הדעת עדיין שמור לי, ואני עליו מצעד, כמו על גשר־ברזל. מצעד ופעמים מתנודד. צועד ומתנודד. דג, דגיגי, אומר אני לו ומתחנן לפניו, לאט לך. אתה ממני הרף, פן אהיה לך לטרף. חלילה לך לבלעני, כשם שבלע הדג את יונה.

ולמה רבים כל כך משגיחים בי, כשהנני עובר על ידם, למה נועצים בי מבטים, למה מביטים אחרי? האמנם הם כבר חרצו את משפטם עלי?

אלהים, אני שלך והשכל שלך. שמור עלי, שמור עליו, שנינו שלך. אל נא תשליכני מעל פניך, המצא לי מנוחה נכונה תחת כנפי־שכינתך. הלא אתה השכל, המשכיל והמוּשכל. עשה כך, שדעתי לא תיטרף עלי, חזקני וסמכני־נא.

מי יתנני אומץ לנגוע בקצה קולמסי בדברים, שנפשי סולדת מבטויים ואף מהעלאתם על מחשבתי, והם יסודו של בשר ודם, מסד של גרמי־גיוו, כלי־שרת לאכלו ולשתותו, צנור המביא וצנור המפריש ומוציא, סיר הבישול והציר הנוזל, כוח המזין והמשפך, המשביר ומקור הכיח והריר. בושתי לדבר בזאת אפילו ברמזי־רמזים. חמסי על… איני יודע על מי, אשר יצרני כלי פגום כזה, מלא בושה וכלימה, עשוי נקבים נקבים, ממולא ומטולא ומגולל במידה מגונה, שאין כמותה אצל שום בהמה וחיה. אומרים טבע – והטבע אין כמוהו ליופי. אומרים טבע – והטבע נעלה ומרומם, פאר. עורו עורו את הפאר הזה, חשפוהו, הוקיעוהו, הציגוהו לראוה בכל העירום והעריה. אולם לדידי מה שאומרים אינה כלל הוכחה, קל וחומר שאינו בגדר הרגשה. אומרים, אומרים, אבל איני אומר כך, איני סבור כך, איני מרגיש כך. אני מזדעזע כל פעם שהמציאות הגופנית באה וטופחת עלי בכל כיעורה ונוולותה, והיא באה אלינו בכל עת ובכל שעה. אנו שופעים ליח, כיח, סחי וזיעה, דם ומוגלה. לדידי גם מיץ הדמעות איננו שמן זית זך. אף פרץ־צחוקנו הוא מין שיהוק, בדומה לפיהוק. אני דמיוני מסמיק מבושה וחרפה כל פעם שהנני מעלה על מחשבתי מי אני ומה מקורי כבשר ודם. מימות פרעה, שראה בצרכיו האנושיים עשיית פלסתר לאלוהותו ועד היום, ואולי גם עד אחרית הזמנים לא יהיה, לאדם מנוס מן הדעת, לא היה, שהוא כלי מלא לכלוך. תמה אני כיצד אנשים אינם מתביישים להביט איש בפני חברו, בזכרם כי הפנים של מעלה הם רק חלק זעיר וחיוני פחות לאין שיעור, מכל יתר מרכיביו של בשר ודם. אני אמת אדבר על גליון הנייר, כאילו איני אלא פה מתוודה. שום סייגי־נימוסים, החלים על כל בן למשפחה האנושית, אזרח ובעל בעמיו, אב ובן, מורה וחבר, אינם תופסים אצלי. אגיד ולא אכחד: כיוון שהנני נותן דעתי על שער האשפות ועל הכניסה האחורית שבאדם, ניטלת ממני שמחת החיים ומשתבשת בי אהבתי לעולם. אף יראת הכבוד, הקשורה בלבי תמיד, בפני בני העליה שבכל דור ודור, אישי המעלה ואנשי המופת, הוגי הדעות ויוצרי התורות והאמנויות היפות, יינה נעשה חומץ. כל החכמה האנושית נראית לי אותה שעה כחזיון־שרב, חלום, שכל עיקרו דברים בטלים. היתכן, שואל אני, ואולי שואל זאת מוּמר להכעיס, שד שבי, שגם משה רבנו לא קם כמוהו, וכל החכמים אחרים. שלא הגיעו אמנם כמוהו למעלה העליונה, הזיותנים שבבני אדם, פייטנים גדולים, וכל איש אשר רוח אלוהים בו… גם הם? גם הם? הכיצד מזדווגים באדם יסודות מנוגדים כאלה רוח הקודש ולהבדיל נקלות כזאת? וכי אין מן הדין שנברא בצלם יקנא בחלקם של בעלי החיים שאפילו קטני־מעלה שבהם אינם נושאים כאדם בחובם מלאי של זוהמה כזו. איני יכול להניח אפילו דרך השערה, שהרגשה החרפה הזאת מיוחדת לי לבדי מתוך שיצאתי מתחת ידי מי שבראני כלי־אנושי פגום ומשובש, יוצא דופן, שכל הרגשה טבעית נסתלפה אצלו. מן הסתם רבים הרגישו כמותי מועקה זו ונשאו את סבלם במדור החשאין שבנפשם, להוציא הפייטן אציל המזג וזך התכונה, הלדרלין, שהגורל ריחם עליו ובשנות־טירופו, שמנינן עלה, כמדומה, בד בבד עם מנין שנותיו השפויות, נצטיירו⁷ לו הפרשותיו בדמיונו המזהיר כגבישי־זהב.

תדע לך, שהמצוקים, צרי העין והצייקנים, גזרו על רבים מן הצורפים בזהב הרוח שבכל דור ודור חולי־מעים, כדי להעסיקם רב מדאי בעבודה השחורה של חיי בשר ודם, שנפשם היפה סלדה ממנה.

נופל אני כורעים לפני הוד־רוממותו של ספרנו הקדוש. אולם הכתוב בשמות כ“ד, י”א “ויחזוּ את האלהים ויאכלו וישתו”, עושה פעמים חריץ במוחי. הכי את הנשגב מכל נאצל נחזה באכילה ובשתיה?

על יסוריו של האיש, שחכמי ישראל הקדמונים אמרו עליו, כי מימות משה לא מצאנו תורה וגדולה במקום אחד אלא אצלו, הוא רבי יהודה הנשיא, המכונה רבי, מסופר מעשה זה: הממונה על אורוות הסוסים של רבי היה עשיר מן המלך, וכשהיה מטיל מספוא לבהמות היה קולו הולך שלשה מילין. היה מתכוון להטיל לפניהן את המספוא בשעה שנכנס רבי לבית השימוש, כדי שלא יישמע קול־צעקתו מתוך הכאב. אף על פי כן עבר קולו של רבי את קולן.

בניגוד למחבר ספר התהלות בדבריו “אך טוב וחסד ירדפוני כל ימי חיי” אומר אני: אך צרה ויגון ירדפוני כל ימי חיי. לא משום שחיי הם שרשרת של מקרים רעים ולא היו לי בעולמי שעות של קורת־רוח עד ששוב איני מאמין במציאות הטוב. ההיפך נכון. טובה רבה ראיתי בחיי, שעות של נועם ורוממות־רוח מצויות אצלי. דא עקא, הטוב, כשהוא פוקדני, ניתן לי בגודש, בא עלי בסופה, מטלטלני ומנשאני עד לאויר העליון של חדוה רבתי, שאין להסתופף בו לאורך שעה. על כרחי הנני נופל חיש מהר מאיגרא רמא של שמחה לבירא עמיקתא של עצבות ודכדוך הנפש הפוגעים בי כמהלומה כפולה ומכופלת על שום גחלת העליה, שאשה אינה דועכת לגמרי בתוך הזכרון אפילו בשעת הירידה. כמי ימי אסרו חג, המתלווים לכמות קטנה של חגים בשנה משרים עצבות על הלב, שרישומה ניכר בכל ימות השנה, כדרך שרגעי בין השמשות הקצרים טובעים את הלך הנפש לשעות ארוכות. סבל קשה מזה הוא אותו שפל שבמוצאי גיאות הנפש, הפוקד את האדם שרבות תמורות ברוחו. נפש המטולטלת מפעם לפעם בכף הקלע בין שמחת היש לצער ההויה, המתייסרת בעליות וירידות חוזרות ונשנות, העולה הרים ובן רגע יורדת בקעות, השותה ומוצצת לעתים מזומנות את קובעת המרירות של השמחה המתוקה, מי יתנה את צערה?. אין מספד קשה מן המחול, שנהפך למספד. מרירות הקובעת אל השמחה מדכאה יותר ממרירות הקובעת של הצער. אוי לי מן התמורות הנמהרות שבנפשי, הפוסחות על שעפי קורת־רוח ומורת־רוח, התפעלות וסלידה, אמירת חן־חן וכי טוב לכל היש ולרגעים אף לי עצמי, והרגשת הגועל המשתפכת בי לכל מראה־עינים ומשמע־אזנים ואף לי עצמי. כפלים אוי לי מהתקפת האושר, הגורמת לי סחרחורת ומושכתני בציצת ראשי באכזריות. דלו מלי מלבטא זאת. יש שמחה המכה עד החומש, המחתכת את בני המעים, השורטת כמו בצפורן ברזל את המוח… כיצד להביע זאת? ולהביע אי אפשר. יש מצבי־רוח, רצוני לומר, מעמדי־נפש, כלומר, התכוונות שבמוחין, שהבא לצור להן צורה פועל כנדב ואביהוא בשעתם ומצרף אש הדיוט לאש הקודש, נכנס שכור לבית המקדש… הוא פורץ חלילה לאיזור השגעון. אין לדבר זאת… אגמגם מעט, משום שאיני יכול ללא רמיזה. יש אשר פתאום לפתע נפתח אשנב צר, סדק דק, למציאות אחרת, תוכה רצוף עדנים ותפנוקים לאין שיעור. נהממת. נתחלחלת. היכן אתה שרוי? הכי אין רגליך עומדות על הר נבו לארץ הבחירה זבת חלב ודבש האושר? הנך נישא על גלי־חדוה ללא־מצרים. כן, יש אושר. – מצעק הדם בעורקיך, מיבב שכלך במצהלות. פלאי־מחזות נגלים לפניך, למנגינות מתוקות תאזין. הנשמה יוצאת במחול… אך חיש מהר יבוא החטף, כן יבוא החטף. אין זו עוד חדוה זכה. טיפות של דלוֹחת צפות ועולות. ואין זו שמחה חרישית רכה, נלבבה, אלא השתוללות של שמחה. אוי לי מן השמחה האכזרית, העושה שמות בנפשי ופרעות בשכלי. טובה שמחה הנחבאת אל הכלים, וזו שמחה, שכל כולך יוצא מן הכלים. גדלות המוחין, שמקופלת בתוכה קטנות ההויה, שהשבר אוחז בעקבותיו. ככדור משחק ביד נעלמה השלכת לתוך גן העדן, על מנת להישלח משם לשער חירוק השניים. חוש אומר לך, מרגיש אתה בחוש, כי עוד רגע כמימרא תגלוש מן הפסגה הזאת, תגלוש, תגלוש, תידרדר. לא־טובים, שדים, יתנפלו עליך ויטרדוך מגן־עדנך. נמשלת להלך, שתעה בדרכו ימים מרובים בכיתות־רגלים ובא לקרבת עירו שבור ורצוץ מתלאות הדרך. וכאן, סמוך למחוז־חפצו, צררתו סופת שלג וברד וטלטלתו הרחק בדרך־לא־דרך. המעט לו שנתייגע בדרכו לעיר, עינה כפליים כוחו בתוך הסופה, שסחבתו מעיר והלאה. הצוהר למציאות העליונה, שנקרע לפניך לרגע קט שב ונסגר, הוא שמקנה לך במידה כפולה ומכופלת את חדלונך האנושי. גן עדן האבוד השמור בזכרון, הוא פגע רע לא פחות מן הגיהנום המוחשי.

אוי לי מן התהפוכות המתחוללות בי. הנה מיתרי־רוחי ערוכים ודרוכים למזמורים והנה רוח קטב מרירי תצררני. עתים אני אומר שיר השירים ואיכה בנשימה אחת. לא אדע נפשי, לא אכיר הגיוני. שמא שכלי כבר יצא לתרבות הטירוף ועל כנפי הזוהר אשר לשמחה וששון אינשא לחשכת השגעון אשר תשופני?

ולואי ואוכל לכלוא את רוחי, לבל אעלה עוד על הגליון כל צורת־אות. ולואי ויהיו דברי אלה האחרונים באזני העולם, אשר כפתן חרש לא ישמע לזעקה היוצאת מן הלב הנוגע ומן השכל השוכב על ערש־דוי. ולואי וייאלם פי וניבי הלשון יישכחו ממני בטרם יכסני צלמות השגעון.

רוחי יציקני להגיד עוד מלים מספר על תכונת השמחה, אותה חזיתי רבות מבשרי. פייטנים קבלו על מיעוט־יכלתה של שפת־אנוש למתן ניב לענות האדם ולנתיב־יסוריו. אולם לדידי עמקה השמחה מן הצער וחווית האושר על לא־דבר נעלה מכל מענה־לשון. נחשול החדוה ללא מצרים, בקומו עלינו, מרעיש כל מוסדי־רוחני ומרקידנו עד תאוות גבעות עולם השגעון, אך בבואנו למלט משא־מצהלותינו נהיה כאלם לא יפתח פיו. כל אומר בלשוננו יהיה כלבת הנר החיורת לעומת השמש במרום. רק אין זאת, כי השמחה היא העזה בסופות, אשר בשצף קצפה ושצפה תגרוף מעל נפשנו את הדוק הדשן והרענן, המצמיח כל פרי הילולים של המליצה הנשגבה. לו שקול יישקלו במאזנים צער הגעגועים על ההולך, יגון הכיסופים לאשר יבוא כל שכול ואבדן, לעומת גרגיר שמחה חריפה טעמה כיין המשומר, אשרי יגונב ללב כמנת חסד, תכבד אל נכון הכף השניה. הצער בן האבדן בעצם קיומו מביא לנו גם את בשורת אבדנו שלו. הכל אובד ואף האבדן ילך לאבדון. אם לא לעולם חוסן, הרי גם לא לעולם חוסן הכאב והמיחוש. מה יתאונן אדם על הרעה ואף היא החלוף חותמה? ולא כן השמחה, הקורצת אלינו באשליה, כי יש חי וקיים לעד וכי כל אשר הנהו, היה יהיה עד אחרית הימים. כל שמחה מפתה אותנו להאמין בה, כי היא שמחת־עולמים ומקורה לא אכזב. לכן פצעי השמחה עמוקים ונאמנים משל הצער.

הצער והסבל הם ילדי הזמן, אך השמחה היא בת הנצח. תיקתק זה קול הזמן. חיג־חג הוא דבר הנצח.

אף הזמן הוא יום שכולו טוב. כל יום הוא יום טוב. כל יום הוא יום הולדת לאלהים.

הזמן סוס ואני רוכבו. לרצוני הנני מחזיק את גלגל הזמן אחורנית, שוטף ודוהר לכל נקודה שהיא בקדומים. רצוני הנני עוגן בתמול, רצוני בשלשום. אח אני לחוני המעגל וחבר למתושלח לכשיעלה הרצון לפני. עם אדם וחוה הנני הולך לרוח היום בגן עדן; עם נוח אעשה תיבת עצי־גופר לפני המבול; מהלכים לי בין דור הפלגה ועם אברהם אשמע קול האל לאמר לך לך מארצך וממולדתך⁸ או מטה אוזן אל השיח והשיג בין רועי־לוט ורועיו. עם נעריו היושבים עם החמור אלווה במבטי את האב המוליך לעקדה את בנו יחידו אשר אהב. עם יעקב אעבוד במרעה הצאן בעד לאה ורחל ועמו אצא מבאר שבע ללכת חרנה. כלום זו היא בעיטה בשכל כשאומרים, שהזמן הוא ביד האדם כחומר ביד היוצר? הרביתי שיח על מה שהדומיה עליו חכמה. סימן רע לי, סימן רע.

חלמתי: לא בלחם שובע ולא במים רויה, לא החלב ישובב נפש, לא היין ישמח לב, לא באשה מנעמי־בשרים ולא בפרי טוב־טעם. נפשנו היא ארץ הבחירה זבת חלב ודבש, שכלנו דודיו טובו מיין. לוּ חכמה בנו היינו מגישים את פינו אל עטיני הנצח וזורמים לתוכנו טעמי המים והחלב, הדבש והיין, כל פרי מגדים ומעדן. היינו אוכלים את הזמן כמן. כן, הזמן הוא מן. בזמן צפון כל משמן. הזמן הוא גן, המלא מזן אל זן. לאחרי זאת ראיתי עשן מיתמר ועולה. חשבתי שריפה. שמעתי צלצול חד וטרטור רועש כמרוצת מכונית של מכבי־אש. הקיצותי. אבל זה היה צלצול בפעמון דלתי. העוזרת באה לסדר את דירתי. הפלגתי, משמע, בשנתי הבקר. ארשת הבעתה שבפני עוררה בפני העוזרת השתאוּת, ששיווה לפרצופה המצומק והמנומש חן של כיעור מלבב ומושך, שלא ראיתי אצלה דוגמתו. חן של כיעור, שכוח משיכתו גדול לפעמים אף מחן היופי. לראשונה שטפתני תשוקה מבישה אליה, שהוקיעה את בטלותם של הרהורי החלומיים על ההבל שבנעמי הבשרים.

שלום עליך, עולם, אני הולך ממך. דרדורי מעל קו השכל הישר התחיל משכבר, אבל כעת כבר הגעתי למורד, כן, למורד. השחור ממשמש ובא, השחור החשוך של הטירוף. הנני כטובע שהמים הזדונים כבר באו עד פיו כמעט וכל אבריו מרגישים את ראשית הקץ. עוד הגיוני עומד לי לכתוב מלים ולחברן למשפטים, להשיג את הצפוי לי, את הצפוי לי במהרה בקרוב, במהרה בקרוב… הואיל ועדיין הנני מושך בקולמוס ומסוגל אני להביא את משפטי בכור המצרף של ההגיון, אוסיף עוד בשולי־מגילתי כמה פרקים קצרים, קצרצרים, עד כמה שיעמוד לי הכוח להתנהל בשיחי לאור השכל הישר.

לבי, לבי למנוגעים בצרעת השגעון. הם האומללים שבבריות. כל החולים מעוררים רחמי קרוביהם ומקבלים מהם כפיצוי כל־שהוא על נחיתותם ועלבונם תוספת ליבוב ואהבה. ואילו מן המשוגעים אף קרוביהם נרתעים בשאט־נפש. המשוגע נידון בכל הדורות כעברין ופושע, כמי שנכנס בו דיבוק ואחזו שד, החייב מלקות. כלל גדול בפי רופאי אליל – כל הרופאים הם רופאי אליל –אין סיכוי של ריפוי למשוגע, אלא במכות כפשוטן, כפי שהיה נהוג לפנים או בהלם חשמלי כפי שמקובל בימינו מכות והלם, מכות והלם – הנה התרופה. כל עבריין מזמנים לו פרקליט לקשור עליו סניגוריה, אך הנתפס לטירוף, אף קרוביו ויוצאי־חלציו מרחיקים אותו ממחיצתם, לבל ינקר את עיניהם במציאותו ולבל ייזכר וייפקד עוד שמם עליו. כל שהפר את בריתו עם השכל הישר, מקומו יכירנו בפך האשפה של החברה האנושית. כן, שלום עליך, עולם, דרכי אל פך האשפה מתקצרת והולכת… לא ירחק היום… ואני בפך. אך תפילה אחת בפי, לבל אאריך ימים בתוך הפך ובמהרה בקרוב אשוב לעפרי. אחרי מותי, כשאבוא לפני בית דין של מעלה, חלילה לי מלפתוח את פי לדבר סרה בחיים עלי אדמות. אדרבה, אדרבה. אני זאת אומר: טובו החיים עלי אדמות, כגן עדן היתה הארץ לפני. אהבתי את זמן־חיינו, אהבתי כל יצור חי, כל אילן, כל גבעול דשא. אהבתי על אחת כמה וכמה יצורי־אנוש, אהבתי נוף, אהבתי את החכמה, חמדתי את השכל הטוב… דבר לא שנאתי על פני ארץ רבה. אך את השד שנאתי, את השד, והוא ששלח בי את המארה… הוא. הוא. שלום עליך, עולם. אני אוהב אותך, עולם, אבל הנני מידרדר וגולש, מידרדר וגולש, גולש..

… חיפשתי בספרים רבים תיאור מדוקדק של טירוף הדעת, הממשמש ובא, הממשמש ובא בעצם צלילות הדעת ודווקא מתוכו משום ההכרה הצלולה ביותר, המפיצה אור על נתיב הדרדור ומקצרת אותו, חיפשתי ולא מצאתי. תמה אני: הכי לא נמצא אף חכם־חרשים אחד שחזה מעצמו, מעצמו, את תהליך הטירוף לתארו כהלכה? כיוצא בכך חיפשתי בספרי החכמים תיאור של לילות נדודי־שינה כמות שהם על מצוקותיהם וממרוריהם, בהשתלשלותם הנאותה ענין מתוך ענין ומיחוש מתוך מיחוש, בעיקשותם המבחילה להטיל קיהות לתוך הנפש וליאות בכל אברי הגוף, למצוץ את החיות של הבשר ודם ולסחוט את הלשד של המוחין, עד כדי להטריף את הדעת, חיפשתי ולא מצאתי. תמה אני: הכי לא נמצא אף חכם־חרשים אחד, שחולי השינה פגע בו כדי לתארו כיאות? האמנם נתברכו כל החכמים בשינה טובה ומתוקה, או כי חולי השינה לא נחשב להם לחפש לו עלים לתרופה, אך לא נמצא ראוי בעיניהם לייחד עלים מעטים במגילה כתובה? אבל מה חכם הוא, שאין שנתו נטרדת בלילות?

…קורא אני את פרקי האחרונים. אף הם ההגיון חותמם. אך מה בצע בהגיון, אשר קצו קרוב ודרדורו מורגש בפועל, בפועל, כדרך שחש אני את שקשוקו של דג הטירוף מתחת לחלקת השכל הישר שלי?

… אומר אני, אין טעם לחבר שום מגילה. שום מגילה כתובה אינה זהה עם כוֹתבה. אין קולמוס עשוי לבטא נפש, כשם שאין דלי עשוי לדלות את הים. הגיעה העת לחסל את השימוש בלשון. המלים אינן מעלות ואינן מועילות כלום. חוש אומר לי, לא ירחק היום וייגלה כלי־שרת ללא מלים לשיח ושיג בין הבריות ובין האדם לבין עצמו.

… קבלתי עלי בנדר להזיר את שכלי מן ההתמודדות עם בעית הזמן. התאוה לעמוד על תכונת הזמן ולבוא בסודו היא איולת ורעות־רוח. אין נעלה מהשגתנו ורחוק ממציאותנו האנושית, כבעית הזמן. אבל חכמים רבים הפליגו לחקר הענין הרחוק הזה והסיחו את דעתם מרוב ענינים, שמציאותנו האנושית הקרובה מחייבת את טיפולנו בהם. עד שהאנשים טרחו לבער גילולים מגופם, ממחשבתם, מבלי המבשלים ומעל שולחנם הערוך, מלבושם, משיחם ומשיגם, ביקשו להם מהלכים בין שרפים ואראלים, “חטפו” מלאכים, חזו בכוכבים, נטלו לעצמם גדולה של מגים וידעונים ומנחשי עתידות וחוזי מחזות שדי. הם עשו את עצמם אלוהות אף בזמנים, שבוססו בבוץ, אכלו בלי מזלג בישלו בשר אדם, לא היו להם תעלות־ביוב, לא ברזים לרחוץ את ידיהם ולא אמבטיות לטבול את גופיהם. אומר אני, מין האדם מקדמותו ובכל הדורות ועד אחרית הימים הוא פשוט מין שוטה, שוטה וחסר־דעה. אדם הראשון כבר היה משוגע וממנו נשתלשלו ויצאו כל הדורות בצלמו ובשכלו. והכי לא מעשה שגעון הוא להבדיל מתוך הזמן האלם וחסר הצורה ימים טובים, ימים מאירי פנים, ימים למועדים ולשמחה?

… מן המיצר אקרא לשכל הנאצל: אם יש עוד הצלה לי, הצילני נא. שמור נא על נפשי, לבל תיכרת מעל הבריות והנופים היפים מעל דורות החכמים, מעל השירים והזמרות, מעל עץ הדעת והשכל ומעל הצלם האנושי. שלח קרן־אורה מן השכל הטוב להאיר לי את דרכי, לבל איכנס לתוך יער החשכות ולבל יבלעני דג הטירוף. אתה, אשר ענית ליונה ממעי הדג ומבטן שאול שמעת את קולו, ענה גם לי, כי השלכתי מצולה בלב ימים. באו מי השגעון לי עד נפש, אפפוני המים. נפשי חולה, אנא אל רפא נא לה, אם יש רפאות לי. לא אוכל לבדי לעמוד בקרב עם דרקון הטירוף. החשרה השחורה מתרגשת ובאה עלי. ענני האופל הנה הם קרבים. אני מידרדר, גולש ומידרדר. מה יהא עלי, מה יהא?. הכי כבר נגזר עלי להיות גבר אין איל, חסר־דעה פרא־איש, כל רואי יבוזו לצלמי.

ברית כרתי לשכלי, לבל יתיצב עוד במערכה עם המצוקים אשר בי. יבוא עלי מה שיבוא. יבוא עלי. לא עוד אשית מעייני בזמן, לא עוד אשאל מהו זמן, לא עוד אתן עליו את דעתי. לא, לא אתן. וכאשר לא חשבתי עוד זמן, אז אכלתי אותו, כן, אכלתי אותו, שתיתי אותו, ישנתי אותו, הלכתי והבטתי אותו. אנא אני מפניו אנוס? אז אמרתי אני צם מן הזמן אני לא ישן אני לא מדבר לא מהלך לא מביט, לא. וכבר ידעתי שאם לא, לא, הרי זה סימן רע לי, סימן רע. פעם אמרתי כך: אני לא עוד בזמן, לא אדבר אותו אברח מפניו, ורק עוד פעם אחת אציץ אליו ולא יותר. אזי הייתי כשכור, המזיר עצמו בשבועי־שבועות מן היין חוץ מלגימה אחת, רק אחת אחת והיא אחרונה אחת ולא עוד… והיה לאחרי זאת, הוא שבור ישבור את הכוס, ישבור, ישבור… ולא ישבור…

ראשי, ראשי. שוב, שוב… סובב סובב מוחי על ציר הזמן. אני חושב זמן, מביט זמן. הנני מפרפר בחכת דג הטירוף.

קול מקרקש בקרבי ואומר: כיוון שאינני עוד אדון לרוחי והשד צד אותי בחכתו, יבוא עלי מה שיבוא, יבוא עלי, אינני עוד שלי ואף הטירוף איננו עוד שלי. לא אני, כי אם אלמוני, מאן דהוא, מידרדר וגולש. יגלוש לו, לי לא איכפת עוד כלום. אהיה בר־דעת, אהיה חסר־דעה, אצעד קוממיות או אזחל על ארבע, אהיה מלך או קבצן מחזר על הפתחים, אחבק אשפה או אנבח ככלב.

קורא אני את הפרקים האחרונים ורואה טוב־טעם והגיון בהם. כן, טוב־טעם והגיון. מכאן אני למד אפשרות שגם אחרי דרדורי הגמור עוד אהיה מוכשר להעלות על גליון הנייר דברים נכוחים, כתובים בדעת ובהשכל. לכן אני מפחד, מפחד נורא, שמא גם לאחר כך, לאחר כך, לא אוכל להשתלט על קולמסי והוא מאליו, כן, מאליו ומעצמו, יחבר מלים למשפטים מוזרים, וכל אשר יקרא בהם ישימני ללעג ויבוז לי, יבוז לי. אנא, הכוח העליון, עדיין שכל יורני דרכי לבל אקראך בשמך המפורש, שמרני נא מפני קולמסי, השד הרודה בי ומפטפט על הגליון כל סוד מחדרי־לבי. יבוא עלי מה שיבוא, השליכני לתוך האופל הגמור, לתוך אפס־שכל, לתוך שממון הטירוף, ואך אל נא תשיתני יד המושכת בקולמוס ללא מרוּת השכל הישר. יבוזו נא אנשים לצלמי, יהגו שנאה להילוכי, לשוטטותי ברחובות העיר, לבגדי הקרועים והבלויים, לאורח־חיי העקלקל, ואך אל נא ישיתו ללעג את ילדי־רוחי, הכתובים על גליונות נייר והעוברים מיד ליד לראוה לשפוך עליהם את קיא צחוקם. אחלי, הנעלם, הרעם ברעמך על שרידי־הגיוני ועשה כלה בברקי רעיוני הטרופים, למען אישן השגעונה סלה.