רקע
אמיל זולא
זֶ'רבֶז
אמיל זולא
תרגום: מנשה לוין (מצרפתית)
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה
שפת מקור: צרפתית

 

1

ז’רבאֶז המתינה ללאנטיאֶ עד שתים אחר-חצות. אחר-כך, מרעידה כולה מצינה על ששהתה לבושה לסוטה קלה באויר החריף של החלון, הטליה עצמה על המיטה, ונתנמנמה, אחוזת קדחת, לחייה מלוחלחות בדמעות. מזה שמונה ימים, שעה שהיו יוצאים מ“העגל כפול-הראש”, שם נהגו לסעוד, היה משלחה עם הילדים לישון, ולא היה חוזר אלא בשעה מאוחרת בלילה, באמרוֹ שטרוד היה בחיפוש עבודה. אותו ערב, בעת שעמדה וארבה לשובו, דימתה לראותו נכנס לנשף-המחולות שבבית-המרזח “הגזוזטרה הגדולה”, שעשרת חלונותיו הניצתים האירו בנגוהות של תבערה את הזרימה השחורה של ההמונים בבּוּלבארים החיצוניים; ומאחריו, ראתה את אדילה הקטנה, פועלת-מלטשת הסועדת בבית-האוכל שלהם, משתרכת בריווח של חמש או שש פסיעות, ידיה מתנודדות לצדדין, כאילו משכה זה עתה זרועה מזרועו של לאנטיאֶ, כדי שלא לעבור יחדיו תחת האור העז של פנסי הדלת.

כאשר ז’רבאֶז התעוררה, עם דמדומי השחר, גופה יצוק עופרת, רצוצה כולה, געתה בבכי. לאנטיאֶ עדיין לא חזר. זוהי הפעם הראשונה שהוא לן מחוץ לביתו. היא נשארה יושבת בשולי המיטה, תחת מטלית של וילון דהוי שנשתלשל מהחץ המחובר בפתיל לסיפון. ולאט, בעיניה הקשורות בדמעות, סקרה את החדר העלוב, המרוהט בקמטר של עץ-אגוז ששיכל אחת ממגירותיו, בשלושה כסאות מרופדים קש ובשולחן קטן ומזוהם, שעליו התנוסס כד מים פגום-פּה. למען הילדים הוסיפו מיטת-ברזל שחסמה את הקמטר ומילאה שני-שלישים של כותונות וגרבים מלוכלכים; בעוד שלאורכם של הקירות, על גבי כרכובי ומשענות הרהיטים, תלויים היו רדיד מנוקב, זוג מכנסים אחולי רפש, ובלואי-סחבות שהסמרטוטרים לא רצו בהם. באמצעיתה של האח, בין שני פמוטות-אבץ ששונים היו זה מזה בתבניתם, מונחת היתה חפיסה של שוברות מבית-המשכונות, ולהם גון ורוד רך. היה זה החדר הנאה ביותר שבמלון, החדר של הדיוטה הראשונה, שהשקיף אל הבּוּלבארים.

שני הילדים השכובים זה ליד זה על גבי כר אחד, משוקעים היו אותה שעה בשינה עמוקה. קלוֹד, שבן שמנוה היה, ידיו הפעוטות משורבבות מחוץ לשמיכה, נשם מתונות, בעוד שאֶטיאֶן, שבן ארבע בלבד היה, חייך, כשאחת מזרועותיו לופתת צואר אחיו. כשמבטה הדמוע של אמם נשתהה עליהם, חזר ותקפה בולמוס של התייפּחות, והיא סתמה פיה בממחטה כדי להחניק את היבובים הדקים שנתמלטו ממנו. ויחפה, בלי ליתן את הדעת לנעול את הסנדלים המעוקמים שנשרו מרגליה, חזרה להשעין מרפקיה על אדן החלון, כשעיניה מסיירות וחוקרות את המדרכות המבליחות מרחוק.

המלון מצוי היה בבּוּלבאר לאַ-שאַפּאֶל, משמאל למחסום פּוּאַסוֹניאֶר. היה זה בניין רעוע של דיוטותיים, צבוע אדום של יין עד לדיוטה השניה, עם תריסים שנרקבו מחמת הגשמים. מעל לפנס שזכוכיותיו מכוכבות, אפשר היה לקרוא בין שני החלונות: “מלון בּוֹנקאֶר, בהנהלתו של מאַרסוּליאֶ”, באותיות גדולות וצהובות שעובש הטיח כירסם קטעים מהן. ז’רבאֶז, שהפנס הטרידה, הגביהה את עצמה, כשהממחטה צמודה לשפתיה. היא השיטה מבטה לימינה, לצד הבּוּלבאר רוֹש-שוּאַר, שם עמדו לפני בתי-המטבחיים חבורות של קצבים, חגורים סינרים זהומי-דם; והרוח הקרירה הביאה מפרק לפרק משבי-צחנה, ריח-בר של בהמות טבוחות. היא הביטה שמאלה, גמאה פס ארוך של רחוב, ונשתהתה על הגוש הלבן של בית-החולים לאריבּוּאזיאֶר, שהיה אז בבנייתו. מקצה האחד עד קצהו השני של האופק התחקה אט מבטה על חומת בית-המכס, שמאחוריו שומעת היתה לעתים, בדממת הלילה, שוועותיהם של רצוחים; היא חיטטה בפינות נידחות, בזוויות אפלות, השחורות מטחב וזוהמה, אחוזת-אימה שמא תגלה שם את גופו של לאנטיאֶ, מנוקב דקירות סכין. כשהרימה עיניה מעל לחומה אפורה ואינסופית זו שליפפה את העיר ברצוֹעת ישימון, ראתה נוגה גדול, אבק של שמש מפציעה ועולה, שכבר רחוש היה שאונה הבוקרי של פּאריס. אבל היתה חוזרת בלי-הרף למחסוֹם פּוּאַסוֹניאֶר; ובצואר משורבב, מפליגה דעתה מצערה, נהתה אחרי הזרם הבלתי-פוסק של בני-אדם, בהמות ועגלות, שירד ממרומי מוֹנמארטר ומלאַ-שאַפּאֶל ושטף בין שני בתי-המכס הגוצים והכרסתניים. היה שם דישדוש של עדר, שעיצורים פתאומיים שיטחוהו שלוליות-שלוליות על גבי הכביש; היתה שם זרימה ללא-קץ של פועלים ההולכים למלאכתם, כלי-אומנותם מופשלים להם על שכמם, פל-לחמם תחת בית-שחים; וההמון הסואן והשוקק הזה נבלע בלי הפוגה בתוך פאריס וצלל לתוך תהומותיה. כל פעם שז’רבאֶז דימתה להכיר בתוך אנדרלמוסיה זו את לאנטיאֶ, היתה מתכופפת עד כדי סכנת נפילה; עם כל אכזבה היתה מהדקת ביתר כוח את ממחטתה לפיה, כאילו ביקשה לדחוק לתוך-תוכה את מכאובה.

קול צעיר ועליז הרתיעה מהחלון.

“בעל-הבית אינו בבית, גברת לאנטיאֶ?”

“לא, אדון קוֶפַו”, השיבה כשמתאמצת לחייך.

זה היה פועל רתך, שהתגורר בעלית-הגג של המלון. תרמילו תלוי היה לו על כתפו. כיון שמצא את המפתח נעוץ במנעול הדלת, נכנס, מעשה-ידיד.

“את יודעת”, המשיך, “עכשיו עובד אני שם, בבית-החולים… איזה חודש מאי נאה! קריר כהוגן, הבוקר”.

והוא תלה עיניו בפניה של ז’רבאֶז שסמקו מבכי. משראה שהמיטה אינה מוצעת, הניד לאיטו בראשו; עקר ממקומו וניגש למיטת הילדים שעדיין ישנים היו בפנים ורודות של מלאכים; ובהנמיכוֹ קולו:

“בעל-הבית אינו מתנהג כפי שצריך, לא כן?… אַל תתעצבי, גברת לאנטיאֶ. הוא מתעסק הרבה בפוליטיקה; לפני זמן-מה, כשהצביעו בעד אויז’ן סו, אדם ישר, כפי הנראה, היה לאנטיאֶ כמטורף. ייתכן שבילה את הלילה עם ידידים בהטלת שיקוצים על המנוּול בּונאפּארטה”.

“לא, לא”, מילמלה בקול חנוק, “זה לא זה מה שאתה חושב. אני יודעת היכן לאנטיאֶ… יש לנו צרות משלנו כמו לכולם!”

קוּפּוֹ מיצמץ בעיניו, כדי להראות שהוא גופו אינו מאמין בשקר שבידה. והוא נטל עצמו והלך, לאחר שהציע לה לילך ולהביא חלב אם אין ברצונה לצאת: היא אשה נאה וישרת-לב, היא יכולה לסמוך עליו, ביום שתהא שרוייה במצוקה. משיצא, חזרה ז’רבאֶז ונתייצבה ליד החלון.

ליד המחסום נמשך והלך דישדושו של העדר בתוך צינת הבוקר. המסגרים ניכרים היו לפי פקרסיהם הכחולים, הבנאים לפי סינריהם הלבנים, הצבעים לפי מעיליהם שמתחתיהם ביצבצו חולצות ארוכות. את ההמון הזה ציין מרחוק גון טשטשני של סיד, שבו בלטו הכחול הדהוי והאפור העכור. מפרק לפרק היה פועל פלוני משתהה תחתיו, מדליק את מקטרתו הכבויה, בעוד שבסביבו היו האחרים מפסיעים והולכים, בלי חיום, בלי להחליף דיבור עם חבר, לחייהם עפרוריות, פניהם כלפי פאריס שבלעתם אחד-אחד, דרך הרחוב הפעור לרווחה של פרבר-פּוּאסוֹניאֶר. בינתיים, בשתי פניותיו של רחוב פּוּאסוֹניאֶר, ליד פתחן של שתי מסבאות שבעליהן סילקו אותה שעה את תריסיהן, האיטו ההולכים את צעדיהם; וקודם שנכנסו, נשתהו בשולי המדרכה כשהם מלכסנים מבטיהם כלפי אפריס, זרועותיהם רפויות כבר ורשולות לקראת היום הממשמש ובא. ליד מזנונות האבץ כיבדו חבורות זו את זו בסיבובי-לגימה, מילאו את האולמות, רקקו, כיעכעו, שכחו עצמן לשעה קלה, וצחצחו גרונותיהן בכוסיות יי"ש.

ז’רבאֶז לא גרעה עין ממסבאתו של האב קוֹלוֹמבּ, שמשמאל לרחוב, לפי שסברה שראתה בה את לאנטיאֶ, כאשר אשה מגושמת, מגולת-ראש, חגורת-סינר, צעקה אליה מאמצעיתו של הכביש:

“היי, גברת לאנטיאֶ, הקדמת מאד לקום היום!”

ז’קבאֶז התכופפה:

“אה! זאת אַת, גברת בּוֹש!… הו! יש לי המון עבודה היום!”

“כן, ודאי. הדברים לא נעשים מעצמם”.

ושיחה נתקשרה מהמדרכה אל החלון. מרת בּוֹש היתה שוערת הבית שבו תפסה המסעדה “העגל כפון-הראש” את קומתו התחתונה. פעמים רבות היתה ז’רבאֶז ממתינה ללאנטיאֶ בתאה של זו כדי שלא להסב לבדה לשולחן עם כל הגברים שאכלו, בצד. השוערת סיפּרה שהיא הולכת לרחוב שארבּוֹניאֶר, כדי למצוא במיטתו פקיד פלוני שבעלה אינו יכול להוציא ממנו דמי-תיקון של רדינגוט. לאחר שהות-מה דיברה על אחד מדייריה שחזר אמש עם אשה, ושהטריד את שנתו של כל הבית, עד שלוש בבוקר. אבל תוך כדי פיטפוט בחנה בארשת של סקרנות יתירה את פניה של האשה הצעירה; ודומה היה שלא באה לכאן לתקוע עצמה מתחת לחלון, אלא כדי לתהות על קנקנה של ז’רבאֶז.

“אדון לאנטיאֶ עדיין ישן כנראה?” שאלה בפתע-פתאום.

“כן, הוא ישן”, השיבה ז’רבאֶז, שהסמיקה על-כרחה.

מרת בּוֹש ראתה שדמעות צפות ועולות בעיניה; עקרה ממקומה מתוך קורת-רוח, כשמוקיעה את כל הגברים כבטלנים ועצלנים ארורים; אלא תוך כדי כך חזרה משום-מה, כדי לצעוק:

“נדמה לי שאַת הולכת הבוקר למכבסה הציבורית, לא כן?… גם לי יש משהו לכבס; אני אשמור לך מקום לצדי, ונוכל לפטפט”.

ומיניה-וביה, כאילו אחזתה חמלה פתאומית:

“מסכנה שלי, טוב תעשי אם לא תישארי ליד החלון, אַת עלולה חלילה לחלות… הרי אַת כחולה כולך מקור!”

ז’רבאֶז נתעקשה ליד החלון עוד שעתיים ארוכות וממושכות, עד שמונה בבוקר. החנויות נפתחו בינתיים. זרם החולצות ששטף ממרומי הגבעות פסק; ורק פגרנים אחדים חצו את המחסום בפסיעות גסות. בתוך המסבאות היו אותם האנשים מוסיפים ללגום כוסיות, במעומד, לכעכע ולרקק. אחרי הפועלים באו פועלות: המלטשות, הכובעניות, העושות פרחים מלאכותיים; מכורבלות בבגדיהן הדקים, מטופפות היו לאורך הבּוּלבארים החיצוניים; מהלכות היו בסיעות של שלוש או ארבע, כהן מפטפטות בלהט, מגרגרות צחוק דק ומטילות סביבן מבטים נוצצים. לפרקים היתה אחת, גלמודה, צנומה, ארשת של רצינוּת בפניה החיוורים, משתרכת לאורך חומת המכס, תוך שעוקפת את שלוליות הזוהמה. אחר-כך עברו הפקידים, כשהם נושפים תלוך אצבעותיהם, אוכלים את פתם אגד הליכה; היו אלה בחורים דלי-בשר, שבגדיהם קצרים עליהם, שעיניהם היגעות דלוחות ומעורפלות משינה; קשישים גוצים שהתגלגלו על רגליהם, פניהם אפרוריים ובלויים מרוב שהייה במשרדים, והם מציצים בשעוניהם כדי לכוון את הילוכם בדקדקנות של שניות. והבּוּלבארים עטו קימה-קימעה את שלוותם הבוקרית; בעלי-הראֶנטה שבסביבה טיילו להם מתוך הניחותא באור החמה; אמהות, סתורות-שער, שמלותיהן מלוכלכות, ניענעו בזרועותיהן תינוקות, שאת חיתוליהם החליפו להם על גבי הספסלים; כנופיה שלימה של זאטוּטים, שחוטמם לא ניחט כראוי, פרועים ופרומים, התכתשו והתגלגלו על האדמה בתוך געיות של בכי, צחוק וצווחות. אותה שעה הרגישה ז’רבאֶז שהיא נחנקת, שהיא אחוזה סחרחורת של חרדה, שאפסה כל תקוה; נדמה היה לה שהכול נגמר, שהזמן עצמו הגיע לקצו, שלאנטיאֶ לא יחזור עוד לעולם. מבטיה הבוים שוטטו מבתי-המטבחיים הישנים שהשחירו מקטל וצחנה, עד לבית-החולים החדש, האפור, המראה בעד החורים הפעורים של טורי חלונותיו, אולמות חשופים שהמוות עתיד לקצור בהם את קצירו. מולה, מאחר חומת המכס, היו השמים הזוהרים, השמש העולה שנתעצמה והלכה מעל ליקיצה הכבירה של פאריס, מכים את עיניה בסנוורים.

האשה הצעירה ישבה על כסא, ידיה תלויות לצדדין, עיניה יבשות, שעה שלאנטיאֶ נכנס לו בנחת.

“זה אתה! זה אתה!” צעקה, כשרוצה להטיל עצמה על צוארו.

“כן, זה אני, אז מה?” השיב. “תתחילי אולי שוב בשטויות שלך?”

הוא דחפה הצדה, ובתנועה של רוגזה הטיל את כובעו, כובע-לבד שחור, על הקמטר. זה היה בחור כבן עשרים ושש, קטן-קומה, שחום ביותר, יפה-פנים, עם שפם דק שהיה מפתלו תמיד בתנועה מיכנית של היד. לבוש היה פקרס של פועל, זיג ישן ומרובב שהידקו בגיזרה. ובדבּרוֹ היה לו ניב פּרוֹבאֶנסאלי מובהק.

ז’רבאֶז שחזרה וצנחה על כסאה, התרעמה חרישית, בפסוקים קטועים:

“לא יכולתי לעצום עין… חשבתי שקרה, לך, חלילה, משהו… להיכן הלכת? היכן בילית את הלילה? אלוהים אדירים! אַל תתחיל שוב, אני אצא מדעתי… אמוֹ, אוגוסט, להיכן הלכת?”

“להיכן שצריך הייתי, לעזאזל!” אמר בדיחוק כתפיים. “הייתי בשמונה ברחוב גלאסיאֶר, אצל אותו ידיד העומד להקים בית-חרושת לכובעים. כיון שהתעכבתי, החלטתי ללון שם… מלבד זאת, אַת יודעת, שונא אני שחוקרים ובולשים אותי. עזבי אותי במנוחה!”

האשה הצעירה חזרה והתייפּחה. רעש הקולות, תנועותיו הפזיזות של לאנטיאֶ, שהתנגש בכסאות והפּילם, העירו את הילדים. הם הזקיפו עצמם, עירומים למחצה, כשהם מבדרים שערם בידיהם הפעוטות; ובשמעם את אמם בוכה, געו ביללות איונות, כשהם בוכים אף הם בעיניהם המעוצמות כמעט.

“אה! איזו מוּסיקה!” נצטעק לאנטיאֶ בזעם. “אני מזהיר אתכם! אני מסתלק, והפעם ברצינות גמורה… אינכם רוצים להשתתק? שלום! אני חוזר מהיכן שבאתי”.

הוא כבר נטל את כובעו מעל הקמטר. אך ז’רבאֶז הסתערה וחסמה לו את הדרף גימגמה:

“לא, לא!”

והיא החניקה את בכים של הילדים בלטיפות. נישקה את שערם, השכיבתם בדברי רוך וחיבה. הפעוטות שנרגעו בבת-אחת, צחקו על גבי הכר, צבטו זה לזה מתוך שובבות. בינתיים, האב, בלי לחלוץ אפילו את מגפיו, השתטח על המיטה, פניו יגעים וחיוורים מחמת ליל-שימורים. אך הוא לא נתנמנם, שהה בעינים קרועות לרווחה, ששוטטו בחדר אילך ואילך.

“מאד נקי ונחמד כאן!” מילמל.

ולאחר שנסתכל רגע בז’רבאֶז, הוסיף בנימה של רשעות:

“מה, חדלת לרחוץ את הפנים?”

ז’רבאֶז כבת עשרים ושתים היתה. תמירה, דקת-גו קצת, עם תוי-פנים עדינים, שתלאות החיים כבר הטביעו בהם חותמן. שערה פרוע, נעולה סנדלים שחוקים, מרעידה מצינה בלסוטתה הלבנה שהרהיטים שיירו בה אבק ושמנונית שלהם, נראתה כאילו הזקינה בעשר שנים מחמת שעות הצער והדמעות שעברו עליה. דבריו של לאנטיאֶ חילצוה מתוך עמידתה הפחודה והנכנעת.

“אין אתה צודק”, אמרה, תוך שמתאוששת. “אתה יודע היטב שאני עושה כל מה שאני יכולה. אין זו אשמתי אם נתגלגלנו לכאן… הייתי רוצה לראותך, עם שני הילדים, בחדר שאין בו אפילו כירה לרתיח עליה קצת מים… צריכים היינו, כאשר הגענו לפאריס, לא לאכול את הכסף, אלא להסתדר תיכף-ומיד, כפי שהבטחת”.

"שמעי! צעק, “נדמה לי שזללת את המטמון יחד אתי; אם כן, אז אַל תירקי, היום על המאכלים הטובים שנהנית מהם!”

אך דומה היה שאין היא מקשיבה לו, המשיכה:

“אבל לא נורא. בכוח המרץ עוד אפשר יהיה לצאת מהבוץ… ראיתי אתמול בערב את גברת פּוֹקוֹניאֶ, בעלת המכבסה מרחוב נאֶב; החל מים שני אני עובדת אצלה. אם תעשה את העסק עם ידידך מרחוב גלאסיאֶר, נהיה שוב על המים תוך ששה חודשים, בדיוק הזמן כדי לקנות לנו קצת בגדים ולשכור חסר איפה-שהוא, שבו נהיה אצל עצמנו… הו, יהא צורך לךעבוד, לעבוד…”

לאנטיאֶ נסתובב לקיר בפנים משועממות. אז נתלקחה ז’רבאֶז:

“כן, זהו, יודעים שאהבת העבודה לא חונקת אותך כלל וכלל. אתה מתפקע מאמבּיציה, היית רוצה להיות מלובש כאדון מטורזן ולטייל עם מופקרות בשמלות-משי. לא כן? אני לא מוצאת יותר חן בעיניך, מאז שהכרחת אותי לשים את כל השמלות שלי בבית-המשכונות… שמע, אוגוסט, לא רציתי לדבר אתך על כך, הייתי מחכה עוד, אבל אני יודעת היכן בילית את הלילה; ראיתיך נכנס ל’גזוזטרה הגדולה' עם הפרוצה הזו אדילה. היא נקיה, ההיא! היא צודקת בהחלט שמעמידה פרצוף של נסיכה… היא שכבה עם כל המסעדה”.

בהיסט אחד הטיל עצמו לאנטיאֶ מהמיטה. עיניו נתגוונו גון שחור של דיו בתוך פניו החיירים. אצל אדם קטן-קומה זה נשף הכעס כסוּפה.

“כן, כן, עם כל המסעדה!” חזרה ואמרה האשה הצעירה. “מרת בּוֹש תגרש אותן מהדירה, אותה ואת אחותה הנבלה, משום שיש תמיד תור גברים בחדר-המדרגות”.

לאנטיאֶ הרים את שני אגרופיו; אבל בהבליגו על הצורך להכותה, לפת זרועותיה, טילטלה וניענעה בזעף, ודחפה לעבר מיטת הילדים שחזרו וגעו בבכי. והוא חזר והשתטח על המיטה, כשמגמגם בפנים קודרות של אדם הבא לכלל החלטה שלפני שעה קלה עוד היסס לנוקטה:

“אין את יודעת משה שעשית, ז’רבאֶז… תתחרטי על כך, ראה תראי”.

הילדים יבבו חרישית. אמם שישבה כפופה בשולי המיטה כרכה זרועותיה סביבם; ועשרים פעם חזרה בקול חדגוני על פסוק זה:

“אה! אילו לא הייתם כאן, פעוטי המסכנים!… אילו לא הייתם כאן!… אילו לא הייתם כאן!…”

מפורקד בשקט, עיניו נעוצות במטלית הוילון הדהוי, לא הקשיב עוד לאנטיאֶ לקינתה של האשה הצעירה, נשתקע בתוך מחשבה טורדנית. הוא שהה כך כשעה בערך, בלי להיכנע לשינה, למרות העייפות שהעיקה על עפעפיו. כאשר צידד ראשו, כשהוא נסמך על מרפקו, פניו קשים וחתומים החלטה נחרצת, סיימה ז’רבאֶז להביא סדרים בחדר. היא הציעה את מיטתם של הילדים, שהלבישתם והרחיצתם. ראה אותה מטאטאת את הרצפה, מנגבת את הרהיטים; אך החדר הוסיף להיות שחרו, עלוב, על סיפונו המפוייח, נייר הטאפיטין המתקלף מקירותיו מחמת טחיבות, שלושת כסאותיו וקמטרו הצולע, שהלכלוך נתעקש עליהם ונתמרח תחת סמרטוט-הניגוב. ושעה שהיא התרחצה בשפעת מים, לאחר שקשרה שערה לפני הראי העגול הקטן שתלוי היה על בריח החלון וששימש לו לתגלחת, תהה על זרועותיה החשופות, על צוארה החשוף, על כל המערומים שהיא הראתה, כאילו היו השוואות נקבעות במחשבתו. ועוויה של אי שביעת-רצון עיקמה את שפתיו. ז’רבאֶז צלעה על רגלה הימנית; אך מום זה היה ניכר בה רק בימים של עייפוץ, כשהיתה מתרשלת מחמת שברון מתניים. אותו בוקר, רצוצה בשל ליל הצפיה, גררה את רגלה, נשענה לקירות.

דממה נשתררה, לא החליפו עוד כל דיבור. הוא, נראה היה כמחכה. היא כירסמה את כאבה, התאמצה להעמיד פנים אדישות, זירזה את עצמה. והיות וארזה חבילה של לבנים מלוכלכים שמוטלים היו בפינה, מאחרי המזוודה, פתח סוף-סוף את שפתיו, שאל:

“מה אַת עושה?… להיכן אַת הולכת?…”

לא השיבה בתחילה; אבל כאשר חזר על שאלתו, יצאהמשתיקתה ואמרה בזעף:

“הרי את רואה, לא?… אני הולכת לכבס כל זה… הילדים לא יכולים לחיות בתוך הטינוף”.

הוא הניח לה לאסוף שתים-שלוש ממחטות. ולאחר שתיקה קלה חזר ושאל:

“האם יש לך כסף?”

בין-רגע נזדקפה, הציצה בפניו, בלי להשמיט מידיה את הכותונות המלוכלכות של הפעוטות.

“כסף! מהיכן רוצה אתה שאגנוב אותו?… אתה יודע היטב שהיו לי שלשום שלושה פראנק משמלתי השחורה שמישכנתי. מזה אכלנו פעמיים צהריים, וכשאוכלים בבתי-אוכל נמס הכסף כמים… לא, אין לי שום כסף. נשארו לי ארבעה סוּ בשביל המכבסה הציבורית… אני לא מרויחה כסף כמו נשים מסויימות”.

לאנטיאֶ לא שם לב לרמז זה. הוא ירד מהמיטה, סקר את הסחבות האחדות התלויות סחור-סחור לחדר. לבסוף הסיר את המכנסים ואת הרדיד, פתח את הקמטר, הוסיף לצרור לסוטה ושתי כותונות של אשה, ובהטילו כל זה על זרועותי של ז’רבאֶז:

“לכי ומשכני זאת”.

“האין אתה רוצה שאמשכן גם את הילדים?” שאלה. “הו! אילו היו מלווים כסף על ילדים, היתה זו דרך מצויינת להתפטר מהם!”

בכל-זאת קמה והלכה לבית-המשכונות. כשחזרה מקץ מחצית השעה, הניחה מטבע של חמישה פראנק על האח, וצירפה את השובר לשאר השוברות שמונחים היו בין שני הפמוטות.

“הנה מה שנתנו לי”, אמרה. “רציתי ששה פראנק, אבל סרבו לתת; חוששים כנראה שיתרוששו…”

לאנטיאֶ לא נטל מיד את המטבע. סבור היה שתביא סכום גדול יותר, כדי שיוכל להפריש לה משהו, אבל לאחר היסוס-מה הגלישוֹ לתוך כיס חזיתו; אותו רגע השגיח, על הקמטר, בשיור של קודל חזיר וביור של לחם שכרורים היו בתוך נייר.

“לא הלכתי אל החלבנית, משום שאנו חייבים לה בעד שמונה ימים”, הסבמרה ז’רבאֶז. “אבל אחזור מוקדם; אתה תרד להביא קציצות ולחם בזמן שלא אהיה כאן, ונאכל צהריים… הבא גם בקבוק יין”.

הוא לא אמר לא. דומה היה ששלום-הבית הוחזר ליושנו. האשה הצעירה סיימה לצרור בצרור את הלבנים המלוכלכים. אבל כאשר ביקשה ליטול מעומקה של המזוודה את הכותונות ואת הגרבים של לאנטיאֶ, צעק לה שתניחם.

“עזבי את הלבנים שלי, את שומעת! אני לא רוצה!”

“מה אתה לא רוצה?” שאלה, כשמזקיפה ראשה. “הרי אין בדעתך ללבוש את הליכלוכים האלה? הרי צריך לכבסם”.

והיא נסתכלה בו, דאוגה, כשמוצאת בפניו, פנים של בחור יפה, את הארשת האכזרית שמקודם, כאילו מעתה לא ירכך עוד שום דבר את לבו. הוא נתכעס, חטף מידיה את הלבנים וחזר והטילם לתוך המזוודה.

“לכל הרוחות! צייתי פעם אחת! כשאני אומר לך שאיני רוצה!”

“אבל מדוע?” חזרה ושאלה, כשחיוורון פושט בפניה מחמת חשד איום שנתגנב ללבה. “כלום יש לך עכשיו צורך בכותונות שלך? הרי אין בדעתך לצאת לדרך… מה זה יכול להזיק לך אם אקח אותן לכביסה?”

הוא היסס רגע, מוטרד על-ידי העינים הרופשות שתלתה בו.

“למה? למה?” גימגם. “לעזאזל! את הולכת ומספרת בכל מקום שאת מפרנסת אותי, שאת מכבסת, שאת מטליאה. ובכן, זה נמאס לי בתכלית המיאוס! טפלי את בעניינים שלך ואני אטפל בשלי…”

היא התחננה לפניו, הכחישה שהתרעמה מעולם. אבל הוא סגר את המזוודה בברוּטאליוּת; נתיישב על גביה, צעק: לא! לתוך פניה. הוא רשאי בהחלט להיות אדון למה ששייך לו. וכדי להימלט ממבטיה שהדריכוהו מנוחה, חזר והתפרקד על המיטה, באומרוֹ שהוא רוצה לישון, ושלא תבלבל לו עוד את המוח. הפעם, דומה שהוא מתנמנם באמת.

ז’רבאֶז עמדה רגע תחתיה הססנית. היה לה החשק ליתן בעיטה של זעם בצרור הלבנים, לישב כאן ולתפור. אך נשימתו הקצובה של לאנטיאֶ השקיטה לבסוף את רוחה. הלכה ונטלה את כדורת הכחול ואת פרוסת הסבון שנתשתיירו לה מהכביסה האחרונה; ובהתקרבה לפעוטות ששיחקו בפקקים ישנים ליד החלון, נישקה להם, באמרה בהשפל קול:

“התנהגו יפה, אַל תקימו רעש. אבא ישן”.

בצאתה את החדר ניסר רק צחוקם המעומעם של קלוֹד ושל אֶטיאֶן בתוך הדממה שנשתררה תחת הסיפון המפוייח. קרן של חמה בקעה ונכנסה בעד החלון הפתוח-למחצה.

בבוּלבאר פנתה ז’רבאֶז שמאלה והשתרכה לאורך וחוב נאֶב. בעברה על פני חנותה של מרת פּוֹקוֹניאֶ, קדתה קידה קלה בראשה לבעלת החנות. המכבסה הציבורית מצויה היתה באמצעיתו של הרחוב, במקום שהכביש מתחיל להתרומם. על בניין שטוח-גג התנוססו שלושה מיכלי-מים עצומי מידות, שצורתם צורת אצטוונות של אבץ מבורגות כדבעי; בעוד שמאחור התנשא מדור-הייבוש בצורת דיוטה שניה וגבוהה ביותר, המוגפת מכל העברים תריסים דקי-לווחים, שבעדם עברו משבי-רוח, ושחשפו כבסים שהתייבשו על גבי חוטי פליז. מימין למיכלים נשף צנור מכונת-הקיטור בנשיפה קצובה וצורמנית, כשהוא פולט קילוחי אד לבן. בלי לחפות שמלתה כאשה המורגלת בשלוליות, נכנסה ז’רבאֶז לתוך השער המגודש כדים מלאים מי-כלור. היא כבר הכירה את בעלת המכבסה הציבורית, אשה קטנה, ענוגה וחולת עינים, שישבה בתוך תא מזוגג, כשלפניה פנקסים ודפתראות, טורים של חתיכות סבון על אצטבאות, כדורות של כחול בלוך צנצנות, חפיסות של סודה. ועם שעברה על פני התא, ביקשה מבעלת-המכבסה את המחבט והמגרדת שלה שהפקידה בידה, בעת הכביסה האחרונה. ולאחר שנטלה את מספרה, נכנסה.

היה זה מוסך רב-מידות, שטוח סיפון, העשוי מרישים בולטים, הנשען על עמודי-ברזל, והמשובץ חלונות גדולים ובהירים. אור יום דלוח שטף לתוך ההבל החם שתלוי היה בחלל כערפל אפרפר. אדים עלו ממקומות מסויימים, נתפשטו והליטו את יכרכתי המוסך בצעיף כחלחל. ירד גשם של טחב כבד, ספוג ריח של סבון, ריח תפל ומתמיד; ולפרקים היו משבים חזקים יותר של מי כלור מתגברים ומטשטשים כל ריח אחר. לאורך דוכני-הכביסה, משני צדי השדרה המרכזית, עמדו טורי נשים, זרועותיהן חשופות עד הצואר, צוארן חשוף, ושמלותיהן החפותות מראות גרבים צבעוניים ונעלים מגושמות ומשורכות. הן חבטו בזעם את כבסיהן, גירגרו צחוק, הפשילו ראשן לאחור כדי להטיל דיבור של ניבול לתוך המהומה, נתכופפו לתוך גיגיותיהן, נקועות אברים, רטובות כמו בתוך גשם סוחף, בשרן סמוק ומהביל. מסביבן, תחתיהן, היתה זרימה רבה: של דליי מים חמים שעברו מיד ליד והורקו בהרקה אחת, של ברזים פתוחים שהגירו מים צוננים מלמעלה, של ניתוזי המחבטים, של דילופי הכבסים הנשטפים, של האגמים שבהם השתכשכו, אגמים שהתפשטו והפליגו בשלוליות קטנות על גבי המרצפת המשתפעת. ובתוך הצווחות, החיבוטים הקצובים, השאון הממלמל של גשם, של המיית סוּפה שנתעמעמה תחת הסיפון הטחוב, היתה מכונת-הקיטור, שמימין, העטופה כולה טל דק ולבן, נוחרת ונושפת בלי הפוגה ברטט הרקדני של גלגל-ההתנעה שלה, שניצח כביכול על עוצמתה של כל ההמולה הזו.

בינתיים הפסיעה ז’רבאֶז לאיטה לאורך השדרה, כשהיא מטילה מבטים לימין ולשמאל. ירכה מוגבהת, צולעת במידה יתירה מהרגיל, טלטלה את צרור הלבנים שלה על זרועה בתוך ההתרוצצות של הכובסות שדחפוה אילך ואילך.

“היי! לכאן חבּוּבּה שלי!” ניסר קולה העבה של מרת בּוֹש.

וכאשר האשה הצעירה קבעה לה מקום ליד דוכנה, משמאל, בקצהו הקיצוני של האולם, החלה השוערת, ששיפשפה פוזמק בזעף, לדבר בפסוקים קטועים, בלי לנטוש מלאכתה:

“עמדי לך כאן, שמרתי לך את מקומך… הו! אין לי עבודה לזמן רב. בּוֹש כמעט שלא מלכלך את הלבנים שלו… ואת? גם אצלך זה לא ייסחב, אה? היא קטנה מאד, החבילה שלך. עד הצהרים נחסל הכול ונוכל ללכת לאכול. רגילה הייתי לתת את הלבנים שלי לכובסת אחת מרחוב פוּלאֶ; אבל היא קילקלה לי הכול עם הכלור והמגרדות שלה. כיון שכך, החלטתי לכבס בעצמי. זה ריוח נקי. זה לא עולה אלא סבון… שמעי, את חולצות הילדים צריכה היית לצבוע; זאטוטים אלה, בחיי, שיש להם פיח באחוריהם”.

ז’רבאֶז התירה את צרורה ושיטחה את חולצותיהם של הפעוטות; וכאשר מרת בּוֹש יעצה לה לילך וליטול דלי מי-בורית השיבה:

“הו! לא, מים חמים יספיקו… יש לי נסיון בכך”.

היא ביררה את הלבנים, הניחה הצדה את הצבעוניים. ולאחר שמילאה את עביטה בארבעה דליי מים צוננים, שאובים מהברז, שמאחוריה, השרתה את ערימת הכבסים הלבנים; ובהגביהה שמלתה, שדיחקתה לבין שוקיה, נכנסה לתוך דוכן-הכביסה שהגיע לה עד הבטן.

“יש לך נסיון בכך, אה?” שאלה מרת בּוֹש. “היית כובסת בעיירה שלך, לא כן, חמודה?”

שרווליה החפותים חושפים את זרועותיה, זרועות נאות של בּלוֹנדינית, צעירות עדיין, מוורידות כלשהו במרפקים, החלה ז’רבאֶז לכבס את כלי-הלבן שהביאה. היא שיטחה חולצה על גבי הקרש הצר של הדוכן, שהלבין ונשתחק מחמת כירסומם של המים, ושיפשפתה בסבון, הפכתה ושיפשפתה בצדה השני.

קודם שענתה, נטלה למחבט, החלה הולמת בו, כשהיא צורחת את פסוקיה, מדגישתם בחיבוטים עזים וקצובים:

“כן, כן, כובסת… בגיל עשר… כבר עברו שתים-עשרה שנה מאז… היינו הולכות אל הנהר… הוא הריח יותר טוב מאשר המקום הזה. היה לך כדאי לראות את הנהר ההוא… היתה שם פינת-חמד מתחת לעצים… עם מים זכים שזרמו… את יודעת בפּלאסאן… את לא מכירה את פּלאסאן שסמוך למארסיי?…”

“מין מרץ יש לה לזו!” נצטעקה מרת בּוֹש, אחוזת התפעלות מעוצם מהלומות המחבט. “איזו גברתנית! היא מסוגלת לרדד ברזל בזרועותיה הקטנות והעדינות של גברת!”

השיחה נתמשכה והלכה בקול רם ביותר. השוערת אנוסה היתה מפרק לפרק להתכופף, משום שלא שמעה. כל הכבסים הלבנים נחבטו, וכדבעי! ז’רבאֶז חזרה וטבלתם בתוך העביט, שלתה אותם אחד-אחד כדי לסבנם שנית ולשפשפם במגרדת. ביד אחת הידקה את הבגד לקרש, וביד השניה, שהחזיקה את המגרדת הקצרה, סחטה ממנו קצף מזוהם, שנשר בקילוחי=ריר ארוכים. ואז, בתוך הקירצוף העמום של המגרדת, נתקרבו ושוחחו באינטימיוּת רבה.

“לא, אנחנו לא נשואים”, המשיכה ז’ראבֶז. “אני לא מסתירה זאת. לאנטיאֶ אינו אדם חביב כל-כך שבחורה תרצה להיות אשתו. אלמלא הילדים, אז!… הייתי בת ארבע-עשרה והוא בן שבע-עשרה, כשנולד לנו הראשון… השני בא ארבע שנים לאחר מכן… זה קרה כפי שזה קורה תמיד, את יודעת. לא הייתי מאושרת אצלנו בבית; האב מאקאר היה בשל כל שטות שהיא מרביץ לי בעיטות במתנים. אז, האמיני לי, חושבים ממילא על בילויים בחוץ,,, היינו אולי מתחתנים, אלא שההורים שלנו לא רצו משום-מה בשידוך”.

היא ניערה ידיה שסמקו תחת הקצף הלבן.

“המים הם קשים כהוגן בפאריס”, אמרה.

מרת בּוֹש המשיכה כביסתה בעצלתיים. עשתה אתנחתות, סיבנה באיטיות יתירה, כדי להשתהות ולדעת את פרשת העניין הזה, שהטריד את סקרנותה מזה שבועיים. פיה היה פתוח לחצה בתוך פניה המגושמים, ועיניה הזעירות נוצצו. היא אמרה בלבה, מתוך שביעת-רצון על שניחשה:

“זהו, הקטנה פטפטנית היא. הם התקוטטו”.

ותוך כדי כך, בקול רם:

“הוא לא חביב, זאת אומרת?”

“אל תדברי לי על כך”, השיבה ז’רבאֶז. “שם בעיירה שלנו היה טוב מאד אלי; אבל מאז שבאנו לכאן, נהפכה הקערה על פיה… צריך לומר לך שאמו מתה אשתקד, והשאירה לו משהו, כאלף ושבע מאות פראנק, בערך. הוא רצה לנסוע לפאריס, ויון שהאב מאקאר המשיך להוריד לי סטירות בלי כל מדוע-ולמה, הסכמתי להסתלק עמו; עשינו את הדרך עם שני הילדים. הוא התכוון לסדרני ככובסת ולעבוד בעצמו במקצוע שלו, מקצוע הכובענוּת. יכולנו להיות מאושרים מאד… אבל, רואה את, לאנטיאֶ הוא אמבּיציוזי, בזבזן, בן-אדם שאינו חושב אלא על התענוגות שלו. בקיצךור, הוא לא שווה הרבה… התאכסנו איפוא במלון,מונמארטר' שברחוב מונמארטר. והתחילה סידרה של ארוחות טובות, של כרכרות, של תיאטרון, שעון בשבילו, שמלת-משי בשבילי; אין לו לב רע, כשהפרוטה בכיסו. את מבינה, זו היתה הילולה-וחינגה אמיתית, באופן שלאחר חודשיים היינו ריקים ומנוקים לגמרי. אז עברנו לגור במלון,בּוֹנקאֶר', והחיים הארורים התחילו!”

היא הפסיקה, גרונה משונק פתאום, כובשת דמעותיה. היא גמרה לשפש, במגרדת את כבסיה.

“עלי ללכת להביא לי דלי מים חמים”, מילמלה.

אך מרת בּוֹש, רגוזה מאד על עיכוב זה במהלך הסיפור, קראה למשרת המכבסה שעבר אותה שעה.

“שארל חבוב, היה בחור טוב והבא דלי מים חמים בשביל הגברת שממהרת מאד”.

המשרת נטל את הדלי הריק והחזירוֹ מלא. ז’רבאֶז שילמה: דלי עלה סוּ אחד. היא שפכה את המים החמים לתוך העביט וסיבנה את הלבנים בפעם האחרונה, כשהיא רכונה בתוך ערפל מהביל שהצמיד חוטים של אד אפור לשערה הבּלונדי.

“שמעי, שימי קצת גבישי-סודה, יש לי כאן”, אמרה השוערת במאור-פנים.

והיא הריקה לתוך עביטה של ז’רבאֶז שיירים של פחמת-נתרן שהביאה בשׂקית. היא גם הציעה לה מי-כלור, אבל האשה הצעירה סרבה; הם יפים לכתמי שומן ולכתמי יין.

“נדמה לי שהוא קצת רודף-שמלות”, חזרה מרת בּוֹש ללאנטיאֶ, בלי לקרוא בשמוץ

גחןנה, ידיה משוקעות ומעוּותות בתוך הכבסים, הגיבה ז’רבאֶז על כך בניענוע ראש.

“כן, כן”, המשיכה ההיא, “השגחתי בכמה וכמה דברים של מה בכך…”

אך למראה הזדעזעותה הפתאומית של ז’רבאֶז, שנזדקפה, חיוורת מאד, ונעצה בה עינים תוהות, נזדרזה לטשטש מה שמארה:

“הו! לא, איני יודעת כלום!… הוא אוהב להתלוצץ, נדמה לי, זה הכול… למשל, שתי הבחורות הגרות בביתך, וירז’יניה ואדילה, את מכירה אותן; ובכן, הוא מתלוצץ אתן, וזה לא הולך רחוק יותר, אני בטוחה בכך”.

זקופה נכחה, פניה מיזעים, זרועותיה מנטפות, לא המישה האשה הצעירה ממנה את עיניה הבוהות והנוקבות. משראתה זאת השוערת, נתכעסה, טפחה לעצמה באגרוף על חזה, ונשבעה בהן-צדק:

“איני יודעת כלום; את יכולה להאמין לי, כשאני אומרת לך!”

ומשפג כעסה, הוסיפה בקול של מתיקות, כדרך שמדברים לאדם שהאמת אינה עשוייה להועיל לו:

“אני מוצאת שיש לו עינים תמימות וישרות. הוא יתחתן אתך, חמודה שלי, אני מבטיחה לך זאת!”

ז’רבאֶז סיפגה את מצחה בידה הרטובה, נתכופפה, שלתה מתוך העביט בגד אחר, כשחוזרת ומנענעת בראשה. שעה קלה דממו שתיהן. מסביבן שכך והלך שאונה של המכבסה. נשמעו אחד-עשר צילצולי שעון. מחציתן של הכובסות, ישוּבות בשוֹק אחת בשולי עביטיהן, כשבקבוק יין שלוף פקק לרגליהן, סעדו לבן בכריכיות של נקניק. רק עקרות-הבית, שבאו לכאן כדי לכבס צרור קטן של כלי-לבן, חפוזות היו לסיים מלאכתן, כשהן תולות מפרק לפרק את עיניהן באורלוגין הקבוע מעל לתא הלשכה. עוד נתהדדו לסירוגין אי-אלו מהלומות מחבטים, שנתרסקו בתוך קטעי-צחוק רפויים, בתוך קטעי שיחה שנבלעו בהמולה הזללנית של לסתות; בעוד שמכונת-הקיטור, שלא ידעה ליאות והפוגה, דומה היה שהגביהה קולה, נשפה, נחרה, ומילאה כל חללו של האולם. אך אף אחת מהנשים לא שמעה אותה, משל היה זה עצם נשימתה של המכבסה, נשימה לוהטת שאגרה מתחת למרישי התקרה אד נצחי שריחף באויר. החום נעשה לבלתי-נשוא; אורה של החמה שפע משמאל, בעד החלונות הגבוהים, והצית את האדים המהבילים בנגוהות-גונים מתחלפים, של אפור-וורדרד ושל אפור-תכול ענוגים ביותר. וכיון שנשמעו תרעומות, הלך המשרת שארל מחלון אל חלון ושילשל את הוילאות מאריג גס; אחר-כך עבר לצד השני, לצד הצל, ופתח את האשנבים. הריעו לכבודו, מחאו לו כף; עליצות עצומה נתפשטה. לא יצאה שעה קלה, ואף המחבטים האחרונים נדמו. פיהן מלא, לא עשו עוד הכובסות תנועות אלא באולריהן שהחזיקו באגרופיהן. הדממה היתה כזו, ששמעו מירכתי האולם את חריקת המגרפה של המסק, שנטל פחמים והטילם בהפסקות קצובות לתוך תנור המכונה.

בינתיים כיבסה ז’רבאֶז את הלבנים הצבעוניים בתוך המים החמים, השמנוניים מסבון, ששיירה לעצמה. משסיימה, הקריבה פיגום, והטילה עליו את כל הכבסים שהגירו על הרצפה שלוליות כחלחלות. והיא התחילה בהדחה. מאחריה זרם ברז המים הצוננים מעל לעביט רחב, מרותן לרצפה, שעליו מונחים היו שני כלונסאות המיועדים לשאת את הכבסים. מלמעלה ביצבצו עוד שני כלונסאות מהקיר, שעליהם היו הכבסים מתנטפים.

“עוד מעט והעניין נגמר; זה לא היה נורא כל-כך”, אמרה מרת בּוֹש. “אני נשארת כדי לעזור לך לסחוט”.

“הו! באמת שלא כדאי, אני מודה לך מאד”, אמרה האשה הצעירה, שלָשה באגרופיה ושיכשכה את הלבנים הצבעוניים בתוך המים הצלולים. אילו היו לי סדינים, מילא".

אף-על-פי-כן, הוצרכה להיזקק לעזרתה של השוערת. ושעה ששתיהן עמדו וסחטו, שמלנית, אוסת-צמר דהויה, שמים כתמתמים יצאו מהן, נצטעקה פתאום מרת בּוֹש:

“הביטי! ויז’יניה הגדולה!… מה היא באה לכבס כאן, הזאת היא? את ארבעת הסמרטוטים שלה שמחזיקה בתוך ממחטה?”

ז’רבאֶז זקפה בזריזות ראשה. וירז’יניה היתה בחורה בת גילה, גבוהת קומה ממנה, שחומה, נאה, למרות פניה המוארכים במקצת. לבושה היתה שמלת-מקבצות שחורה וישנה, וסרט אדום ענוד לצוארה. והיתה מסורקת בדקדקנות: מקלעת שערה נתונה בתוך רשת של מלמלה כחולה. רגע אחד נשתהתה באמצעיתה של השדרה המרכזית, צימצמה את עפעפיה כתרה על סביביה; ומשהשגיחה בז’רבאֶז, עקרה ממקומה ועברה על פניה, מתוחה, שחצנית, מנדנדת ירכיה, וקבעה לה מקום באותה שורה, במרחק של חמישה עביטים.

“הא לך שגעון!” המשיכה מרת בּוֹש בקול מושפל. “אף פעם אין זו מסבנת לעצמה זוג שרווליות… היא עצלנית איונה, את יכולה להאמין לי! היא מין תופרת שאינה מתקנת לה אפילו את שמלותיה! היא בדיוק כמו האחות שלה, אדילה המנוּולת, שאינ באה לבית-החרושת יומיים על שלושה! אין יודעים מי אבא שלהן, מי אמא שלהן; אין יודעים ממה בחורות שכמוֹתן מתפרנסות, ואם היו רוצים לדבּר… מה היא משפשפת שם? אה! שמלה תחתונית? מגעילה כהוגן; ראתה ודאי לכלוך, שמלה תחתונית זו!”

ניכר היה שמרת בּוֹש ביקשה לעשות נחת-רוח לז’רבאֶז. אך האמת היא שלעתים תכופות היתה שותה קפה במחיצתן של וירז’יניה ואדילה, בשעה שהפרוטה מצויה היתה בכיסן של הבחורות. ז’רבאֶז לא ענתה דבר, זירזה את עצמה, ידיה קדחתניות. היא התקינה את הכחול בתוך עביט קטן שעמד על תלת-רגלים; השרתה את הכבסים הלבנים, שיכשכתם רגע בתוך המים הצבועים שעטו בת-גון של לאכּה; ולאחר שסחטתם קלות, הניחתם על כלונסאות העץ שלמעלה. ובשעת מלאכה זו שמה עצמה כמפנה גב לוירז’יניה. אבל אזנה קלטה ריטונים לעגניים; היא חשה עליה מבטיה האלכסוניים של ההיא. דומה היה שחירז’יניה לא באה לכאן אלא כדי להתגרות בה. רגע אחד, כשאר ז’רבאֶז הפכה פניה, נסתכלו זו בזו בעינים בוהות.

“עזבי אותה”, מילמלה מרת בּוֹש. “את אומרת אולי להתקוטט עמה?… כשאני אומרת לך שאין כלום! זאת לא היא!”

אותו רגע, בעת שהאשה הצעירה תלתה את אחרון הכבסים, הגיעו גרגורי צחוק מעם דלת המכבסה.

“שני זאטוטים מבקשים לראות את אמא שלהם!” צעק שארל.

כל הנשים נתכופפו. ז’רבאֶז הכירה את קלוֹד ואת אֶטיאֶן. משהשגיחו בה, עקרו ממקומם ורצו אליה, בין השלוליות, כשהם מקישים על אבני המרצפת בסוליות נעליהם הבלתי-משורכות. קלוֹד, הבכור, החזיק את אחיו הקטן בידו. מפיהן של הכובסות פרצו צוויחות חיבה למראה פניהם המבוהלים קצת והחייכניים בכל זאת. והם עמדו לפני אמן, בלי להרפות זה את זה, כשזוקפים את ראשיהם הבלונדיניים.

“אבא הוא ששולח אתכם?” שאלה ז’רבאֶז.

וכאשר גחנה כדי לקשור שרוכי נעליו של אֶטיאֶן, ראתה באצבעו של קלוֹד מפתח החדר עם מספרו העשוי נחושת, שהלה ניענע אילך ואילך.

“מה, אתה מביא לי את המפתח?” שאלה מופתעת מאד. “מדוע זה?”

משהשגיח הילד במפתח שהפליג דעתו ממנו, נזכר השתלשלות-דברים ונצטעק בקולו הצלול:

“אבא הלך…”

“הלך לקנות ארוחת-צהרים ואמר לכם לחפש אותי כאן?”

קלוד תלה עיניו באחיו, היסס, כמבולבל. ורגע לאחר מכן המשיך בנשימה אחת:

“אבא נסע… הוא קפץ מהמיטה, שׂם את כל החפצים שלו בתוך המזוודה, ואחר-כך הוריד את המזוודה לתוך כרכרה… והוא נסע…”

ז’רבאֶז ששפופה היתה, נזדקפה לאיטה, פניה חיוורים, והיא משיקה ידיה ללחייה ולרקותיה, כאילו חששה שראש יתנפץ. ולא יכלה למצוא אלא פסוק אחד, שחזרה עליו עשרים פעם באותה נימה:

“הו! אלי!… הו! אלי!… הו! אלי!…”

בינתיים חקרה מרת בּוֹש את הילד, להוטה כולה להיות מעורבת בעניין.

“שמע, חבּוּבּ, צריך לספר הכול… זה היה הוא שנכעל את הדלת ואמר לכם להביא את המפתח, לא כן?”

ובהנמיכה קולה לחשה באזנו של גלוֹד:

“בתוך הכרכרה ישבה איזו גברת?”

הילד חזר ונתבלבל. חזר ופתח את סיפורו בפנים צוהלות?

“הוא קפץ מהמיטה… הוא שׂם את כל החפצים שלו בתוך מזוודה, והוא נסע…”

וכיון שמרת בּוֹש הניחה לו לילך, משך את אחיו אל הברז; ושניהם נתהנו מאד לראות את המים מקלחים ממנו.

ז’רבאֶז בלתי-מסוגלת היתה לבכות. גרונה שנוק, עמדה שעוּנה במתניה לעביט, כשפניה כבושות בידיה. צמרמורות קלות סרקו את בשרה. מפרק לפרק היתה גניחה עמוקה בוקעת מפיה, בעוד שהיא מדחפת ומעמיקה אגרופיה לתוך ארובות עיניה, כאילו ביקשה לכלות את עצמה בתוך שחור יאושה. נדמה היה לה שהיא מידרדרת וגולשת לתוך תהום של צלמות.

“התאוששי! מה אתך, לעזאזאל!” מילמלה מרת בּוֹש.

“אילו ידעת! אילו ידעת!” אמרה לבסוף בהשפל-קול. “הוא שלח אותי הבוקר למשכן את הרדיד ואת הכותונות שלי כדי שיהיה לו לשלם בשביל הכרכרה הזו…”

והיא בכתה. זכר הליכתה לבית-המשכונות עורר בה נהי שנחנק בתוך גרונה. הליכה זו היתה תועבה בעיניה, הכאב הגדול בתוך יאושה. דמעות זרמו על סנטרה, בלי שתתן אפילו את הדעת ליטול את ממחטתה.

“היי נבונה, שתקי, מסתכלים בך”, חזרה ואמרה מרת בּוֹש שהשתדלה להשקיטה. “וכי אפשר להצטער צער רב כל-כך בגלל גבר!… משמע שאת עדיין אוהבת אותו, אה, מסכנה שלי? הרי לפני שעה קלה כעסת עליו נורא. ועכשיו, את בוכה בגללו, שוברת לך את הלב בגללו… אלי! כמה שאנו טפשות!”

וכשהיא נוטלת לה נימה אימהית:

“אשה חמודה כמוֹתך לא צריכה להיות מודאגת… עכשיו, אפשר לספר, לא כן? ובכן, את זוכרת, כשעברתי בבוקר תחת חלונך, חשדתי… תארי לך, הלילה, כאשר אדילה חזרה, שמעתי צעד של גבר ביחד עם הצעד שלה. אז התעוררה בי סקרנות והצצתי לתוך חדר המדרגות. הגבר כבר היה בינתיים בקומה השניה. אבל הכרתי היטב את הרדינגוט של מר לאנטיאֶ. בּוֹש שקם הבוקר מוקדם מאד, ראה אותו יורד לו בשקט… הוא היה עם אדילה, את שומעת. לוירז’יניה יש עכשיו מישהו שהיא הולכת אליו פעמיים בשבוע. אלא שזה בכל-זאת לא נאה, כיון שיש להן רק חדר אחד וקיטון, ובחיי שאיני יודעת היכן יכולה היתה וירז’יניה לישון”.

הפסיקה לאגע דיבורה, צידדה פניה, והמשיכה בקולה הגס והחנוק: "את בוכה והיא עומדת ולועגת לך, חסרת-לב זו. אני מוכנה לשים ידי באש שהכביסה שלה אינה אלא העמדת-פנים… היא עזרה להם להסתלק והיא באה לכאן כדי לספר להם איך קיבלת את הבשורה…"

ז’רבאֶז סילקה ידיה מפניה, הביטה. משראתה לפניה את וירז’יניה בתוך חבורה של שלוש או ארבע נשים, שדיברו בלחש ושלא המישו עיניהן ממנה, נתקפה זעם מטרף-דעת. זרועותיה משורבבות, מגששות על הרצפה, כשחגה-נעה סחור-סחור לעצמה, מרטטת בכל אברי גופה, הפסיעה פסיעות אחדות, נתקלה בדלי מלא מים, הניפתו בשי ידיה, והריקתו בבת-אחת.

“נבלה שכמותך!” צעקה וירז’יניה הגדולה.

היא קפצה קפיצה לאחוריה: רק נעליה נתרטבו, בינתיים היו הכובסות, שדמעותיה של האשה הצעירה הסעירו את רוחן מזה שעה קלה, נדחקות ונדחפות כדי לראות את ההתכתשות. אלה שכילו לאכול לחמן עלו על גבי עביטים. אחרות באו בריצה, ידיהן מלאות סבון. קיעה-קימעה נתהווה עיגול.

“אה! נבלה אחת!” חזרה וצרחה וירז’יניה הגדולה. “מה תקף אותה, את המטורפת הזו?”

ז’רבאֶז שעמדה דהומה, סנטרה משורבב, פניה מעוּותים, לא ענתה, מאחר שלא קנתה לה עדיין את המענה-לשון של פאריס. ההיא המשיכה:

“ראיתן מין אחת כזו! באה לכאן משום שנמאס לה להתגולל בעירה שלה… בת שתים-עשרה שימשה זאת כבר מזרן לכל החיילים… היא השאירה רגל אחת בפרובינציה שלה… היא נשרה מרקבון, הרגל שלה…”

צחוק ניסר בחלל. וירז’יניה, משראתה הצלחתה, נתקרבה כדי שתי פסיעות, זיקפה קומתה התמירה, הגבירה קולה:

“אדרבא, התקרבי קצת, כדי שאפרצף לך את הפרצוף! את יודעת, לא צריך לבוא לכאן לבלבל לנו את המוח… וכי אני מכירה אותה בכלל, את הזיפתית הזו? אילו היתה פוגעת בי, הייתי מפשילה לה יפה-יפה את שמלתה; הייתן רואות זאת. שתגיד לי רק מה עשיתי לה?… הגידי, פרצופה פרובינציאלית אחת, מה עשו לך?”

“אל תפטפטי כל-כך הרבה”. גימגמה ז’רבאֶז. “את יודעת היטב. ראו את בעלי, אתמול בערב… ושתקי, משום שאני אחנוק אותך, בחיי!”

“את בעלה! אה! היא נהדרת הזאת היא! הבעל של הגברת! כאילו יכול להיות בעל לבעלת-מום כזו… זו לא האשמה שלי אם הוא עזב אותך. אולי גנבתי לך אותו? אדרבא, אפשר לחפש בכיסים שלי… את רוצה שאגיד לך: את הרעלת לו את החיים לאיש הזה! הוא היה יותר מדי טוב אליך… האם היה לו, לפחות, קולר בצואר? מי מצא את הבעל של הגברת?… יגיד ויבוא על שכרו…”

הצחוק חזר ונתהדד. ז’רבאֶז עצרה כל העת ברוחה, ורק מילמלה בהשפל-קול:

“את יודעת היטב… את יודעת היטב… זוהי אחותך, אני אחנוק אותה, את אחותך…”

“אדרבא, לכי והתעסקי עם אחותי”, המשיכה וירז’יניה בליגלוג, “זוהי אחותי, את אומרת? זה ייתכן, משום שהיא נחמדה ממך פי אלף… אבל מה זה נוגע לי? האם אי-אפשר יותר לכבס כאן קצת לבנים בשקט?… עזבי אותי במנוחה, את שומעת, כי די בזה!”

אך היתה זו היא שחזרה לכך, לאחר שחבטה חמישה-ששה חיבוטים במחבט, שכורה כולה מגידופים, נרעשת ונסערת כולה. היא נשתתקה והתפרצה שלוש פעמים:

“כן, זו אחותי. אז, את מרוצה כבר?… הם מאוהבים זה בזה עד לשגעון. צריך לראות איך שהם מתנשקים!… הוא זרק אותך עם הממזרים שלך! זאטוטים נחמדים עם פרצופים מלוכלכים… אחד יש לך מז’אנדארם, לא כן? וחנקת עוד שלושה, משום שלא רצית לטלטל עמך לפאריס מטען כבד מדי… לאנטיאֶ שלך הוא שסיפר לנו זאת. הוא סיפר עליםך המון דברים נאים… נמאסת עליו כהוגן, פגיקה שכמותך!”

“מזוהמת! מזוהמת! מזוהמת!” צרחה ז’רבאֶז, אחוזה כולה פלצות של זעם.

היא סובבה ראשה אילך ואילך, חיפשה שוב על הרצפה; ומאחר שלא מצאה אלא את העביט הקטן, הניפתו בכרעיו והטילה את מי-הכחול לתוך פניה של וירז’יניה.

“פגירה! היא הרסה לי את השמלה!” צעקה זו, שכתפה האחת נתרטבה כולה וידה השמאלית נצטבעה כחול. “חכי, טינופת!”

אף היא תפסה דלי והריקה מימיו אל האשה הצעירה. אז החלה התכתשות עצומה. הן התרוצצו שתיהן לאורך העביטים, השתלטו על דליים מלאים, וחזרו לרוקנם זו על ראשה של זו. לכל מבול כזה נתלווה אשד של גידופים. עכשיו לא טמנה גם ז’רבאֶז את לשונה בפיה.

“הא לך, חתיכת זוהמה! קיבלת?… זה ירגיע לך את האחוריים!”

“אה, סרחנית! הא לך מים בשביל הלכלוך שלך. רחצי לך את הפרצוף פעם אחת בחייך!”

“כן, כן, אני אשטוף ממך את המלח, חמורת-ים שכמוֹתך!”

“עוד דלי!… שטפי לך את השיניים; עשי לך מקלחת בשביל משמרתך של הערב בפינת רחוב באֶלאוֹם”.

ומאחר שכל הדליים נתרוקנו, התחילו ממלאות אותם תחת הברזים. ותוך שהן ממתינות שיתמלאו, הוסיפו לנבל ולגדף זו את זו. הדליים הראשונים, שהוטחו באי-זריזות, כמעט שלא פגעו בהן. אבל הן נתאמנו קימעה-קימעה. היתה זו וירז’יניה שקלטה הראשונה דלי גדוש במלוא הפנים; המים שחדרו מצד הצואר זרמו לאורך גבה, קילחו מתחת לשמלתה. ועד שהיא עומדת דהומה כולה, הוטח בה שני באלכסון, טפח לה טפיחה חזקה על אזנה השמאלית, והרטיב את מקלעת-שערה, שהותרה וצנחה כפתיל. ז’רבאֶז נפגע תחילה ברגליה. דלי הציף את נעליה, זינק ועלה עד שוקיה; ותוך כדי כך ספגו מתניה שני דליים אחרים. אגב, לא יצאה שעה קלה ואי-אפשר היה לעמוד עוד על טיבן של הפגיעות. זו וזו שותתות היו מים מהראש ועד הרגלים; חוצותיהן נצמדו לכתפיהן, חצאיותיהן נדבקו לירכיהן, והן התרוצצו צנומות, מרעידות מצינה, ומנטפות מכל הצדדים כמטריות במטר סוחף.

“הן נורא מצחיקות!” אמר קולה הצרוד של כובסת.

הכובסות התבדחו להפליא. הן נרתעו לאחוריהן, כדי שלא לספוג את ניתוזי המים. מחיאות-כפיים, דברי=חידוד ניסרו בתוך שאון הסכר של דליים שהורקו בתנופות עזות. על הרצפה נקוו שלוליות, ששתי הנשים דישדשו בהן עד הקרסוליים. בינתיים תיחבלה וירז’יניה מעשה-מרמה: היא תפזה דלי מי-בורית רותחים, שאחת משכנותיה הזמינה, וזרקתו.

נשמעה צווחה. סברו שז’רבאֶז נכוותה. אך רק רגלה השמאלית נצרבה קלות.

ובכל כוחותיה, כשחימתה בוערת בה מחמת הכאב, בלי למלאותו הפעם, הטילה דלי לתוך רגליה של וירז’יניה, שצנחה תחתךיה.

כל הכובסות דיברו יחד.

“היא שיברה לה רגל!”

“לעזאזל! היא רצתה לשלוק אותה!”

“היא צודקת, אחר-הכול, הבלונדינית, אם לקחו ממנה את הגבר שלה”.

מרת בּוֹש הרימה זרועותיה לשמים בזעקה מרה. היא התבצרה מתוך זהירות מאחרי שני העביטים; ושני הילדים, קלוד ואֶטיאֶן, בוכים, מזועזעים ומבוהלים, נאחזו בשמלה, כשמפיהם נדחקת צעקה בלתי-פוסקת: אמא! אמא! שנתרסקה בין יבוביהם. משראתה מרת בּוֹש את וירז’יניה מוטלת על הרצפה, נטלה עצמה ורצה אל ז’רבאֶז, משכתה בשמלה, כשחוזרת ואומרת:

“הסתלקי מכאן! היי נבונה… הדמים שלי קפאו, בהן-צדקי! עדיין לא ראו מין הריגה כזו!”

אבל היא נרתעה לאחוריה, חזרה למצוא לה מחסה בין שני העביטים, עם הילדים. וירז’יניה נתנערה והסתערה על ז’רבאֶז; תפסה בגרונה והתאמצה לחנקה. אך בטלטלה חזקה נחלצה ז’רבאֶז מצבת ידיה, נתלתה בזנב צמתה, כאילו ביקשה לתלוש לה ראשה. ההתכתשות נתחדשה, דמומה, ללא כל צווחה, ללא כל גידוף. הן לא לפתו זא את זאו כדרך המתגוששים, אלא השתדלו לתקוף זו את פניה של זו; ידיהן פתוחות ומכופפות, צבטו, שרטו כל מה שתפשו. הסרט האדום ורשת המלמלה הכחולה של וירז’יניה תלשו; חולצתה שנתבקעה במואר חשפה את עורה, בקצה השכם; בעוד שהבלונדית, שאחד משרוולי לסוטתה הלבנה נשלף מזרועה בלי לדעת כיצד, כותונתה נשתסעה וגילה את הקמט הערום של גיזרתה. קרעי אריג התעופפו באויר. תחילה נסתמן דם על ז’רבאֶז: שלוש שריטות שנתלכסנו מהפה וירדו אל מתוחת לסנטר; והיא סוככה על עיניה, עמה אותן עם כל סטירה שספגה, מחשש שיריבתה תנקרן. וירז’יניה עדיין לא זבה דם. ז’רבאֶז התכוונה בעיקר לאזניה. בערה מזעם על שנבצר ממנה לתופסן; וכאשר תפסה לבסוף אחד מעגיליה, אגס של זכוכית כתומה, משכתו, ביקעה את תנוך האוזר, והדם זב.

“הן ממיתות זו את זו! הפרידו בין הקוֹפוֹת האלה!” אמרו קולות אחדים.

הכובסות נתקרבו. הן נתפלגו לשתי סיעות. סיעה אחת שיסתה את שתי הנשים זו בזו כדרך שמשסים שתי כלבות המשסעות זו את זו. נשי הסיעה השניה, שעצבניות היו, צידדו ראשן, מלוך חלחלה, מלוך סלידה, אמרו שאין כל ספק שהן תחלינה ממחזה זה. והתכתשות כללית עלולה היתה לפרוץ; כינו זו את זו: אטומת-לב, לא-כלומית; זרועות נשתרבבו; שלוש סטירות נצטלצלו.

צרת בּוֹש חיפשה בינתיים את משרת המכבסה.

"שארל! שארל!… איפה אתה?

והיא מצאה אותו בשורה הראשונה, עומד ומסתכל במחזה, כשידיו משוכלות על חזהו. זה היה בחור מגושם, שצואר עצום לו. הוא צחק, הוא נהנה מקטעי הגוף העירומים ששתי הנשים הראו. הבלונדית הקטנה שמנה היתה כצפור השליו. יהא מבדח מאד אם כותונתה תשתסע.

“הביטו!” מילמל כשהוא ממצמץ בעין אחת, “יש לה שׁוּמה תחת הזרוע”.

“איך זה? אתה כאן!” נצטעקה מרת בּוֹש משהשגיחה בו. “בוא ועזור לנו להפריד ביניהן!… אתה תוכל להפריד ביניהן!”

“אה! אני! לא, תודה! אם הכוונה אלי!” אמר בניחותא. “כדי שישרטו לי עין כמו לפני זמן-מה, לא כן?… אני לא כאן בשביל זה. תהא לי יותר מדי עבודה… אל תפחדי, דודה! קצת הקזת דם תשפיע עליהן לטובה… תרכך להן את הלב”.

השוערת אמרה שכיון שכך תלך להזעיק שוטרים. אך בעלת-המכבסה הענוגה וחולת העינים התנגדה לכך בתקיפות. חזרה ואמרה פעמים אחדות:

“לא, לא, איני רוצה; זה יזיק לשמו הטוב של הבית”.

ההתכתשות נמשכה והלכה על הרצפה. פתאום נזדקפה וירז’יניה על ברכיה. היא מצאה בסמוך לה מחבט ונופפה בו. היא נשמה כבדות, צרחה בקול שהצריד:

“עכשיו, חכי! הכיני את הלבנים המזוהמים שלך!”

ז’רבאֶז פשטה בזריזות את ידה, נטלה גם כן מחבט, והחזיקתו מונף כאַלה. ואף לה היה קול צרוד:

“אה! את רוצה נקיון כללי… תני את עורך ואעשה ממנו מטליות!”

רגע קל שהו כך, כורעות-קורסות, כשהן מאיימות זו על זו. שערן משולשל לתוך פניהן, נושפות, מרופשות, מחובלות, לא גרעו עין זו מזו, המתינו, נפשו קצת. ז’רבאֶז הנחיתה את המהלומה הראשונה: מחבטה צנח על כתפה של וירז’יניה. והיא עצמה נרתעה הצדה כדי להתחמק ממחבט יריבתה, שריפרף על ירכה. ולאחר שנשתלהבו קימעה-קימעה, החלו חובטות זו את זו כדרך שכובסות חובטות את כבסיהן, בחזקה, בקצב. כשהיו פוגעות זו בזו, היתה המהלומה משמיעה הד רפוי, משל כאילו חבט המחבט בתוך עביט של מים.

הכובסות שעמדו סחור-סחור להן, שוב לא צחקו; אחדות נטלו עצמן והלכו, באומרן שזה מקפיא להן את הדמים; אלה שנשתיירו, שירבבו צוארן, כשעינין רושפות אש של אכזריות, למראה שתי ריבות אמיצות אלה. מרת בּוֹש הרחיקה את אֶטיאֶן ואת קלוֹד לקצהו השני של האולם; ויבוביהם שנתגלגלו ובאו משם, נתערבבו בנקישות הצלצלניות של שני המחבטים.

אבל מפיה של ז’רבאֶז נפלטה פתאום יללה חדה: וירז’יניה פגעה בזרועה הושופה, מעל למרפק; כתם אדום צץ והבשר תפח מיד. אז, זינקה. דומה היה שהיא אומרת לקטול את יריבתה.

די! די!" צעקו.

היו לה לז’רבאֶז פנים כה איומות, שאף אחת מהכובסות לה ההינה לגשת. בכוחות שנתעצמו פי עשרה תפסה את וירז’יניה בגיזרתה, כפפתה, הצמידה לא את הפנים לרצפה, המתניים כלפּי מעלה; ולמרות הטלטלות שזו ניטלטלה, הפשילה לה את המלה לרווחה. מתחת לשמלה היו מכנסים. היא הכניסה את היד לתוך הסדק, הרחיבתו, הראתה הכול, את הירכים הערומות, את העגבות הערומות. ובהניפה את המחבט החלה לחבוט, כדרך שחובטת היתה לשעבר בפלאסאן, על גדת נהר ויוֹרן, בעת שהפטרונית שלה מכבסת היתה את הלבנים של חיל-המצב. המחבט נתחתך בתוך הבשר בשאון לח. עם חבטה נסתמנה רצועה אדומה על העור הלבן.

“הו! הו!” מילמל המשרת שארל, מלא התפעלות, פעור עינים.

שוב ניסר צחוק באולם. אך מיד חזרה ונשמעה הצעקה: די! די! ז’רבאֶז לא שמעה, לא נתעייפה. היא לא גרעה עין ממלאכתה, רכונה, שקודה שלא לשייר מקום יבש. היא רצתה שכל העור הזה ייחבט. והיא פיזמה, אחוזת עליצות פראית, פזמון של כובסות, שעלה בזכרונה:

“טאך! טאך! מארגוֹ במכבסה… טאך! טאך! בחיבוטי מחבט… טאך! טאך! הולכת לכבס את לבּה… טאך! טאך! השחור כולו מכאב…”

והמשיכה:

“זה בשבילך, זה בשביל אחותך, זה בשביל לאנטיאֶ… כשתראי אותם תתני להם זה… שימי לב! אני מתחילה מחדש. זה בשביל לאנטיאֶ, זה בשביל אחותך, זה בשבילך… טאך! טאך! מארגוֹבמכבסה… טאך! טאך! בחיבוטי מחבט…”

היה הכרח לחלץ בכוח את וירז’יניה מבין ידיה. השחרחורת הגדולה, פניה בדמעות, סמוקה, נכלמת, נטלה צרור כבסיה ונסתלקה; מנוצחת היתה. בינתיים לבשה ז’רבאֶז איכשהו את שרוול לסוטתה, הישירה שמלתה. זרועה הכאיבה לה, והיא ביקשה את מרת בּוֹש שתניח לה את כבסיה על כתפה. השוערת סיפרה את השתלשלות ההתכתשות, תיתנה את עוצם התרגשותה ואמרה שהיא מוכנה לבדוק לה את הגוף, כדי לראות.

“ייתכן שיש לך משהו שברו… שמעתי נפץ…”

אבל האשה הצעירה רצתה לילך משם, היא ל ענתה על דברי החמלה ועל להג הקילוסים של הכובסות שהקיפוה, זקופות בסינריהן. לאחר שמרת בּוֹש עמסה עליה את הכבסים, הפסיעה אל הדלת, שם המתינו לה ילדיה.

“שתי שעות היית כאן, וזה עולה שני סו”, עיכבתה בעלת המכבסה, שכבר חזרה לישב בתאה המזוגג.

מדוע שני סוּ? לא הבינה כלל שמבקשים ממנה את מחיר מקומה. אך נתנה את שני הסוּ שבכיסה. וכשהיא צולעת קשה תחת נטל הכבסים הלחים המעומס על כתפה, שותתת מים, מרפקה כחלחל, לחייה שרוטות, השתרכה לאטה, כשגוררת בזרועותיה החשופות את אֶטיאֶן ואת קלוֹד, שהפסיעו לצדדיה, עודם מזועזעים ומלוכלכים בדמעותיהם.

מאחריה חזרה המכבסה להמולתה, המולת סכר כבירה. הכובסות כילו לאכול את הפת ולשתות את היין שהביאו, ועתה חבטו במשנה-כוח, פניהן משולהבות ודעתן בדוחה עליהן מההתכתשות של וירז’יניה וז’רבאֶז. לאורך העביטים התנועעו שוב זרועות בזעף, נסתמנו פּרופילים זויתיים של מאריוניטות רצוצות מתניים ומעוקמות כתפיים. השיחות נתמשכו מקצה האחד ועד הקצה השני של האולם. הקולות, שברי הצחוק, המלים הגסות, פילו את גירגורם הקולני של המים. הברזים רקקו, הדליים התיזו שלוליות, נהר זרם מתחת לדוכני-הכביסה. היה זה המרץ הסוער שלאחרי-הצהרים, וערימות של כבסים חבוטים נתגבבו והלכו. בתוך האולם רחב-הידים נתגוונו האדים גון אדמומי, כשהם מנוקבים עיגולי-שמש, כדורי-זהב שהקרעים בוילאות הניחו לעבור. לפתע-פתאום נתמלא חלל המוסך קיטור לבן: המכסה העצום של היורה שבה נרתחו הכבסים נתרומם מיכנית לאורכו של צנור מרכזי חרוק; והחור הפעור של יורת הנחושת, שנתונה היתה בתוך מסד של לבינים, פלט תימרות הבל, שהדיף ריח מתקתק של אשלג. בינתיים עמלו וטרחו המסחטות שבצד; צרורות כבסים, שהוטלו לתוך אצטוונות של ברזל, הקיאו מימיהם בכוח סיבוב הגלגל של מכונת-הקיטור, שנשפה, שעישנה, וניענעה נמרצות את המכבסה בעמל הבלתי-פוסק של זרועות-הפלדה שלה.

משהציגה ז’רבאֶז את רגלה בסימטה של המלון "בּוֹנקאֶר חזרו ונתקשו עיניה בדמעות. היתה זו סימטה אפלה, צרה, שביב של שופכין נתמשך לאורך קירותיה; וצחנה זו שחזרה ומצאה העלתה במחשבתה את השבועיים שעשתה שם עם לאנטיאֶ, שבועיים של דלוּת ושל קטטות, שזכרם היה אותה שעה כאב צורב. נדמה היה לה שהיא נכנסת לתוך-תוכו של יאושה.

למעלה היה החדר ערום, מוצף אורה של חמה, וחלונו פתוח. אשד זה של שמש, אבק מפזז זה של זהב, שיוו עגמומיוּת יתרה לתקרה המפוייחת, לכתלים שהטאפיטין נתקלפו מהם. לא נשתייר שם אלא רדיד-נשים קטן ומפותל שנשתלשל ממסמר שביצבץ מהאח. מיטת-הילדים, שנגררה לאמצעיתו של החדר, חשפה את הקמטר, שמגירותיו הפתוחות הראו את דפנותיהן הריקים. לאנטיאֶ התרחץ וגימר את שיירי הפּוֹמאדה הזולה שמונחת על גבי קלף-מישחק; המים השמנוניים מילאו את הקערה. והוא לא שכח כלום; הפינה, שתפוסה היתה עד אז על-ידי המזוודה, נראתה בעיניה של ז’רבאֶז כחלל עצום. היא לא מצאה אפילו את הראי הקטן והעגול התלוי ברגיל על בריח החלון. אותו רגע בא בלבה חשש קשה, ועיניה חיטטו על האח: לאנטיאֶ נטל עמו את שוברות בית-המשכונות, החפיסה הוורודה שוב לא מצוייה היתה בין שני פמוטות-האבץ הבלתי-מתואמים.

היא תלתה את הכבסים על מסעדו של כסא; שהתה תחתיה, סובבה את ראשה לכאן ולכאן, תהתה על הרהיטים, מוכת תדהמה כזו, שדמעותיה לא זלגו עוד. לא נותר אלא סוּ אחד מארבעת הסוּ ששמורים היו בשביל המכבסה. ומקץ שעה קלה, בשמעה את אֶטיאֶן ואת קלוֹד צוחקים אצל החלון, כבר מנוחמים, נעקרה ממקומה, ניגשה, ליפפה ראשיהם בזרועותיה, ושכחה לרגע את עצמה מול הכביש האפור הזה, שבו ראתה בבוקר את יקיצת עם העמלים ועבודת הענקים של פאריס. הכביש המחומם מעמל היום הצית אותה שעה נוגה לוהט מעל לעיר, מאחרי חומת-המכס. על כביש זהף בתוך אויר-כבשן זה, הושלכה עם פעוטותיה; והיא הקיפה במבט אחד את הבּוּלבארים החיצוניים, משמאל, מימין, נשתהתה בשני הקצוות, אחוזת אימה סתומה, כאילו עתידים חייה, מעתה ואילך, להיות מדוחקים ומצומצמים, בין בית-מטבחיים ובין בית-חולים.

 

2

שלושה שבועות לאחר מכן, סמוך לאחת-עשרה וחצי, ביום שמש הדור-נאה, ישבו במסבאתו של האב קוֹלוֹמבּ, ז’רבאֶז וקוּפּוֹ, הפועל-הרתך, ואכלו יחדיו שזיפים כבושים. קוּפּוֹ, שעמד ועישן סיגאריה על המדרכה, שידלה ליכנס שעה שעברה ברחוב, בשובה מהבאת כבסים; וטנאה, טנא-כובסת גדול ומרובע, עמד בסמוך לה, מאחר השולחן הקטן המצופה אבץ.

מסבאתו של האב קוֹלוֹמבּ מצוייה היתה בקרן-זוית של רחוב פּוּאסוניאֶר ושל בּוּלבאר רוֹש-שוּאר. על שלטה של המסבאה התנוססה, באותיות כחולות וארוכות, מלה אחת: “זיקוק”, מקצה אחד למשנהו. ליד הדלת התרוממו מתוך שני חצאי-חביות, הרדפנות מאובקות. המזנון העצום, על טורי כוסותיו, מזרקתו ולוגיו העשויים בדיל, נתמשך משמאל לכניסה; והאולם רחב-הידים מקושט היה סחור-סחור בכביות כרסתניות צבועות צהוב בהיר, מנצנצות מלאכּה, שחישוקיהן וברזיהן העשויים נחושת בהקו. הרחק יותר, על גבי אצטבאות, עמדו בקבוקי ליקאֶרים, צנצנות פירות, כל מיני צלוחיות ערוכות בסדר נאה, שהסתירו את הקירות, ושיקפו בתוך הראי שמאחרי המזנון את כתמיהם העזים של ירוק התפוח, של זהב חיוור, של שׁשׁר ענוג. אבל החפץ יקר-המציאות של הבית מצוי היה בעבר השני של חיץ-אלון, בתוך חצר מזוגגת, והוא מנגנון-זיקוק שבאי המסבאה היו רואים אותו במלאכתו, מנגנון שנצטרף מאביקים ארוכי-תואר, מאבובים שפיפוניים שנבלעו באדמה; היה זה מטבח של השטן שפועלים סבואים היו באים להזות לפניו.

בשעת-צהריים זו היתה המסבאה שוממה. האב קוֹלוֹמבּ, ברנש מגושם כבן ארבעים, לבוש חזיה בעלת שרוולים, מזג לתוך ספל יי"ש בארבעה סוּ לילדה בת עשר, בערך. חרג של חמה נכנס בעד הדלת, חימם את הרצפה הטחובה תמיד מרקיקותיהם של המעשנים. ומהמזנון, מהחביות, מהאולם כולו, עלה ריח חריף-מתוק, שעיבה וביסם כביכול את גרגרי-האבק המפזזים של השמש.

בינתיים גילגל לו קוּפּוֹ סיגאריה חדשה. הוא היה נקי מאד, לבוש פקרס, לראשו כומתה קטנה מבד כחול, מחייך, וחושף שיניו הלבנות. הלסת התחתונה בולטת, חוטמו פחוס כלשהו, היו לו עינים ערמוניות יפות, פנים של כלב עליז ושל בעל-מזג טוב. בלוריתו הגדושה והמקורזלת עמדה סמורה כולה. עדיין היה לו העור הרענן של בן עשרים ושש. ז’רבאֶז שישבה מולו, לבושה לסוטה שחורה, גמרה לאכול את השזיף, שהחזיקתו בעוקצו, בקצות אצבעותיה. הם ישבו בסמוך לרחוב, ליד הראשון של ארבעת השולחנות שערוכים היו לאורך החביות, לפני המזנון.

כשהדליק הרתך את סיגאריתו, תקע את מרפקיו בשולחן, שירבב את ראש, הביט רגע באשה הצעירה, שלפניה הנאים, פנים של בלונדית, היתה אותו יום שקיפוּת מגון החלב אשר לחרסינה עדינה, וברמזוֹ על עניין הידוע לשניהם בלבד, עניין שכבר הפכו והפכו בו, שאל בפשטות ובהשפל-קול:

“משמע, לא? את אומרת לא?”

“הו! בטח שלא, אדון קוּפּוֹ”, ענתה ז’רבאֶז חייכנית ושקטה. “רני מניחה שאינך מתכוון לדבר לי על כך כאן? הרי הבטחת לי להיות נבון. אילו ידעתי, מסרבת הייתי לקבל את הכיבוד שלך”.

הוא דמם, לא המיש מבטו הניצת, המחוצף, מזויות פיה, זויות קטנות של וורוד חיוור, לחלוחי קצת, שחשפו את הסומק הרענן של פיה, שעה שחייכה. פניה לא לבשו, בכל-זאת, קרירות; ארשת של חיבה שלווה היתה טבועה בהם. מקץ שהות-מה של שתיקה אמרה עוד:

“הרי אתה לא חושב על כך, באמת שלא. אני אשה זקנה, אני; יש לי ילד גדול בן שמונה… מה נעשה יחד?”

“מה זאת אומרת, מה נעשה?” מילמן קוּפּוֹ, כשהוא ממצמץ בעיניו, “מה עושים אחרים”.

אבל היא, בעוויה של שיעמום:

“אה! אתה סבור שזה משעשע תמיד? רואים היטב שלא היית עדיין נשוי… לא, אדון קוּפּוֹ, עלי לחשוב על דברים רציניים. השעשועים לא מוליכים לשום דבר, את שומע! יש לי שני פיות להאכיל בבית, שני פיות הזוללים כהלכה! איך אוכל לגדל את המשפחה הקטנה שלי אם אתעסק בשטויות? ומלבד זאת, שמע, אסוני לימדני לקח הגון. אתה יודע, גברים לא באים עכשיו בחשבון בשבילי. יעבור זמן רב עד שאפול שוב בפח”.

היא הסבירה את עצמה בלי כעס, בתבונה רבה, במתינות, כאילו מלבנת היתה בעיה הנוגעת לאומנותה, למשל את הסיבות המעכבות בה מלהעביר בעמילן רדיד של מלמלה. ניכר היה שבאה לכלל החלטה זו לאחר ששקלה אותה יפה-יפה.

קוּפוֹ שהיה מרוגש מאד, אמר:

“את גורמת לי צער רב, צער רב…”

“כן, אני רואה”, המשיכה ז’רבאֶז, “וצר לי עליך, אדון קוּפוֹ; לא צריך שזה יפגע בך. אילו היו לי כוונות לבלות, בחיי שהייתי מעדיפה אותך על מישהו אחר. אתה בחור חביב וטוב. נלך לגור יחד, וזה יימשך כמה שיימשך. אני לא מעמידה פנים של נסיכה, אני לא אומרת שזה לא יכול היה לקרות… אבל לשם מה, כיון שאין לי חשק לכך. הנה אני אצל מרת פוֹקוֹמיאֶ מזה שבועיים. הילדים הולכים לבית-הספר, אני עובדת, אני מרוצה… האם לא הכי טוב להישאר כך?”

היא נתכופפה כדי ליטול את טנאה:

“אני יושבת כאן ומפטפטת, ושם מחכה לי מן-הסתם בעלת-הבית שלי…אתה תמצא לך אחרת, אני בטוחה בכך, אדון קוּפוֹ, יותר נחמדה ממני, ושלא תהיה מטופלת בשני זאטוטים”.

הוא זקף איניו בשעון הקבוע באיספקלריה שממולו. הוא אילצה להניח לטנא ולחזור ולישב, תוך שצועק:

“שבי עוד קצת. עכשיו, בסך-הכול אחת-עשרה ושלושים וחמש…. יש לי עוד פנאי עשרים וחמש דקה… הרי אינך מפחדת שאעשה שטויות: שולחן חוצץ בינינו… משמע, שאת שונאת אותי כל-כך, שאינך רוצה אפילו לגלגל עמי שיחה של כלום?”

חזרה והעמידה טנאה כדי שלא לצערוֹ; והם הוסיפו לפטפט מעשה ידידם טובים. היא אכלה ארוחה קלה, קודם שהלכה להביא את הכבסים לתעודתם. הוא נזדרז אותו יום לבלוע בחפזון את המרק ונתח הבשר, כדי לבוא ולארוב לה. תוך שמשיבה לו בנועם ובחביבות, הסתכלה ז’רבאֶז בעד החלון, בינות לצנצנות הפירות ביי“ש, בהמולת הרחוב, ששעת הצהרים הטילה לתוכו מטליות-מטליות של בני-אדם. בשתי המדרכות, במחנק הצר של הבתים, ראתה פזיזות של צעדים, טילטול של זרועות ודחיקה-ודחיפה ללא סוף. פועלים שנשתהוּ בסדנותיהם, פניהם זעופות מחמת רעב, חצו את הכביש בפסיעות גסות, נכנסו לחנותו של נחתום, ומשיצאו, ככר-לחם תחת בית-זחים, עלו מרחק של שלוש דלתות וסרו ל”עגל כפול-הראש", לאכול שם ארוחה זולה בשלושה סוּ. ליד הנחתום מצוייה היתה חנותה של מוכרת-ירקות, שמכרה תפוחי-אדמה צלויים ושבלולים מתובלים בפטרוסילין; פועלות חגורות סינרים נפנו לשם, ונטלו עמהן שקיות גדושות פלחים של תפוחי-אדמה ושבלולים בתוך ספלים; אחרות, נערות חמודות וענוגות פנים, קנו צרורות של צנוניות. כשז’רבאֶז נתכופפה, ראתה חנוּת לממכר בשר חזיר, שהימנה יצאו ילדים, שהחזיקו על פיסת ידם, מעוטפות בניירות שמנוניים, קציצה בזוקה פתותי-לחם, נקניקיה, או חתיכת מעי ממולא. בינתיים, לארכו של הכביש הזפות רפש שחור, אפילו במזג-אויר נאה, מחמת רמיסת הרגלים של ההמון, כבר השתרכו סיעות של פועלים שיצאו מבתי-האוכל הזולים, כשהם כבדים ממזון, ידיהם הפתוחות טופחות על שוקיהם, שקטים ואיטיים בתוך הדחיקה-והדחיפה של האצים לדרכם.

חבורה נתלכדה קימעה-קימעה ליד פתח המסבאה של האב קוֹלוֹמבּ.

“שמע, בּיבּי-צלי”, שאל קול צרוד, “אתה מכבד בסיבוב של יי”ש?"

חמישה פועלים נכנסו, שהו בעמידה.

“האב קולומבּ הוא גנב גמור!” המשיך הקוֹל. “אנו זקוקים לכוסות של ממש ולא לקליפות של אגוזים!”

האב קולומבּ לא ימא מכליו, עמד ומזג בנחת. חבורה שניה של שלושה פועלים נכנסה. לאט-לאט נתקהלו הפקרסים בקרן-הזוית של המדרכה, עשו חניה קלה, וסופם שנדחקו לתוך אולם המסבאה, בינות שתי ההרדפנות האפורות מאבק.

“אתה טיפש, אינך חושב אלא על הליכלוך!” אמרה ז’רבאֶז. “בטח שאהבתי אותו… אבל לאחר שעזב אותי בצורה כה שפלה…”

הם דיברו על לאנטיאֶ; ז’רבאֶז לא ראתה אותו מאז; שיערה שהוא שרוי עם אחותה של וירז’יניה, ברחוב גלאסיאֶר, אצל הידיד שאמר להקים בית-חרושת לכובעים. היא לא חשבה כלל וכלל לרוץ אחריו. אמנם, בתחילה גרם לה זה צער רב; רצתה אפילו להטיל עצמה לנהר; אבל עכשיו, נתקררה דעתה; הכול הסתדר על הצד היותר טוב. ייתכן שעם לאנטיאֶ לא היתה יכולה לעולם לגדל את ילדיה, כזה זולל כסף היה. הוא רשאי לבור ולנשק את קלוֹדוטת אֶטיאֶן, היא לא תשליך אותו החוצה. אבל מה שנוגע לה, נוח לה שיקצצוה לחתיכות משתניח שיגעו בה נגיעה כלשהי. היא אמרה מה שאמרה כאשה תקיפת דעת, ששום דבר לא יזיזנה מתוכנית החיים שקבעה לעצמה; אך קוּפוֹ, שלא הסתלק מתשוקתו לכובשה, התלוצץ, הפך הכול לניבול-פה, שאל אותה על לאנטיאֶ שאלות גסות, אך בעליצות כזו, שלא העלתה כלל על הדעת להיעלב.

“את היית מכה אותו”, אמר לבסוף, “הו! לא, את לא טובת-לב! את מרביצה לכולם”.

היא שיסעה אותו בצחוק ממושך. הרי זה נכון, היא הלקתה את הפגירה הגדולה הזו וירז’יניה. אותו יום מסוגלת היתה לחנוק את מישהו בחפץ-לב. וצחוקה נתעצם והלך, משום שקוּפוֹ סיפר שוירז’יניה עקרה מהרובע, לפי שהיתה מדוכאת על שהראתה הכול. בפניה של ז’רבאֶז טבוע היה, בכל-זאת, נועם ילדוּתי; היא פשטה ידיה השמנמנות, כשחוזרת ואומרת שאינה מסוגלת אפילו למעך זבוב. אין היא מכירה מכות אלא משום שכבר ספגה בחייה מכות די והותר; ומתוך כך באה לספר על ימי נעוריה, בפּלאסאן; לא היתה כלל וכלל קלת דעת; הגברים הציקו לה; כאשר לאנטיאֶ לקחה בהיותה בת ארבע-עשרה, מצא זה חן בעיניה, משום שאמר שהוא בעלה והיא האמינה שהם צמד-חמד. חסרונה היחידי הוא, לפי דעתה שלה, שהיא רגישה ביותר, שאוהבת את כל הבריות, שהיא מסוגלת למסור נפשה בשביל אנשים שגורמים לה אחר-כך צרות צרורות. לפיכך, כשהיא אוהבת גבר, אז אין היא חושבת על שום שטויות, היא חולמת רק להיות תמיד יחד, מאושרים מאד. כאשר קוּפוֹ גיחך והזכיר לה את שני ילדיה, שבודאי לא דגרה אותם תחת הכסת, טפחה לו על גבי האצבעות, ואמרה שהיא בלי ספק בנויה לפי דוגמת כל הנשים; אלא שטעות היא להאמין שהנשים להוטות תמיד אחר זה; הנשים טרודות ועסוקות במשק-הבית עד כלות הכוחות, ושוכבות לישון בערב עייפות מדי, שלא להרדם מיד. היא, דרך-אגב, דומה לאמא שלה, עמלנית גדולה שמתה מעבודת-פרך, מחמת ששימשה בהמת-משא לאב מאקאר למעלה מעשרים שנה. היא נטלה ממנה את השגעון להתקשר לאנשים; אפילו זה שהיא צולעת קצת קיבלה מהאשה המסכנה, שהאב מאקאר היה מכה אותה מכות-רצח. מאה פעמים היתה זו מספרת לה על הלילות שבהם היה האב חוזר שכּור ומראה אבירוּת כה בּרוּטאלית, שהיה שובר לה את העצמות; ואין כל ספק, שהיא גדלה באחד מלילות האלה, עם רגלה המפגרת.

הו! זה כמעט לא כלום, זה לא ניכר כלל", אמר קוּפוֹ כדי לעשות לה נחת-רוח.

היא הנידה סנטרה, היא יודעת יפה שזה כן ניכר; כשתהיה בת ארבעים, תישבר לשתים. ולאחר רגע, במתינות, בצחוק קל:

“טעם משונה לך לאהוב דוקא צולעת”.

מרפקיו עודם מסומכים לשולחן, שירבב אז קוּפוֹ את ראשו שירבוב יתר, והעתיר מעליה מחמאות, כאילו ביקש לשכרה במלים. אבל היא הוסיפה לומר לא בראשה, בלי שתתפתה, כשקול שדלני זה מלבבה בכל-זאת. היא הקשיבה, מבטיה משוטטים בחוץ, כאילו גילתה שוב עניין בהמון המתעצם והולך. בחנויות הריקות התחילו עתה לטאטא את הרצפות. מוכרת-הירקות הסירה מעל הכירה את המחבת האחרונה של תפוחי-אדמה מטוגנים, בעוד שבעל-הנקניקיה הביא סדרים בצלחות הפזורות-מפוזרות על מזנונו. מכל בתי-האוכל יצאו חבורות של פועלים; מהם, גברתנים מזוקנים שדחפו זה לזה, שהשתובבו כזאטוטים, הקימו רעש בנעליהם המגושמות והמסומרות, קירצפו את הכביש בהילוך של גלישה; אחרים, ידיהם משוקעות בתוך כיסיהם, עישנו מקטרותיהם בפנים מהורהרות, עיניהם בשמש, עפעפיהם ממצמצים. המדרכה, הכביש, הביבים הוצפו זרמי-אדם עצלניים, ששטפו מתוך הדלתות הפתוחות, נשתהו בין כלי-רכב, וליכדו שובל עצום של חוצות, של פקרסים, של מעילים מהוהים, שובל חיוור ודהוי, תחת אשדות האור הזהוב שאפפו את הרחוב. מרחוק נצטלצלו פעמוני בתי-החרושת; אך הפועלים לא נחפזו כלל, חזרו והציתו מקטרותיהם; ולאחר שנתעכבו ליד כל המסבאות, גמרו אומר לחזור תוך שגוררים רגליהם. ז’רבאֶז נהתה בעין בדוחה אחרי שלושה פועלים, אחד גבהן ושנים נמוכי-קומה, שהיו הופכים פניהם כל עשר פסיעות שהפסיעו; וסופם שנפנו והלכו מישרין למסבאתו של האב קוֹלוֹמבּ.

“ניכר שאין לשלושה בחורים אלה”, מילמלה, “אף שמץ כלשהו של חשק לחזור לעבודה”.

“את הגבוה מכיר אני”, אמר קוּפוֹ, “זהו,מגפים-שלי', חבר”.

המסבאה נתמלאה והלכה. קולות צרודים שיסעו את האויר הסמיך. נקישות אגרוף שהונחתו על המזנון, היו מפרק לפרק מרקידות את הכוסות. ידיהם משוכלות על בטנם, או משולבות על הגב, נצטופפו השתיינים בסיעות קטנות; ליד החביות עמדו חבורות שאנוסים היו להמתין עד שיוכלו להזמין סיבובי-לגימה אצל האב קולומבּ.

“אה! זהו האריסטוקראט,ענב-שועל'!” צעק “מגפים-שלי”, כשהוא טופח טפיחה גסה על כתפו של קוּפּוֹ. “אדון מגונדר המעשן נייר… אה! רוצים לעשות רושם על בחורה, מכבדים אותה במעדנים!”

“שמע, אל תבלבל את המוח”, השיב קוּפּוֹ, מתוך רוגזה.

אבל הלה גיחך:

"טוב, אל תתרגש! אני רואה שהגעת לגדוּלה, בחור… פרצוף מזופת נשאר פרצוף מזופת, זהו!

הפך את גבו, לאחר שפזל איומות, בהסתכלו בז’רבאֶז. זו נרתעה לאחוריה, מבוהלת קצת. עשן המקטרות, הריח החריף של כל הגברים האלה, נתאבכו ועלו באויר הרווי כוהל; היא חשה שנחנקת ושיעול קל נדחק מגרונה.

“הזתיה, דבר נבזה הוא!” אמרה בקול נמוך.

והיא סיפרה, שלשעבר, בפלאסאן, נוהגת היתה לשתות עם אמה תמד שבת, אבל יום אחר מתה כמעט מכך, וזה המאיס עליה את השתיה; היא אינה יכולה עוד לראות משקאות חריפים.

“הבט”, הוסיפה כשמראה כוסה, “אכלתי את השזיף, אבל אשאיר את המיץ, משום שזה יחליא אותי”.

אף הוא, קוּפּוֹ, אינו מבין שאפשר ללגום כוסות מלאות יי“ש. שזיף כבוש מדי פעם בפעם, זה לא רע. אשר לאבּסינט, ליי”ש, ולחזירויות כיוצא באלה, אפשר לוותר עליהן, בהחלט! חבריו יכולים ללעוג לו כל כמה שירצו – הוא נשאר עומד תמיד ליד הדלת, כאשר הם נכנסים לבית-מרזח. אביו, שהיה רתך כמוהו, ריצץ לו את הגולגולת על הכביש של רחוב קוֹקנאר, כשנתגלגל מגג בשעה שהיה בגילופין; וזכרו של אסון זה השניא את הטיפה המרה על כל בני-המשפחה. כשמזדמן לו לעבור ברחוב קוֹקנאר, והוא רואה את מקום-התאונה, אז מוכן הוא לשתות את מי הביב מללגום בחינם קנקן יי"ש במסבאה. והוא סיים דבריו בפסוק זה:

“במקצוע שלנו דרושות רגלים מוצקות”.

ז’רבאֶז חזרה ונטלה טנאה. אבל לא קמה בכל-זאת ממקומה, החזיקה את הטנא על ברכיה, מבטיה ההזויים משוטטים בחלל, כאילו דבריו של הפועל הצעיר עוררו בה מחשבות רחוקות על חיים תקינים. והיא אמרה עוד, במתינות, בלי כל מעבר ברור:

" אלי! אני כלל לא הולכת בגדולות, אני לא מבקשת מי יודע מה. האידיאל שלי הוא לעבוד בשקט, לאכול תמיד לחם, ושתהיה לי איזו פינה נקיה משלי להניח את הראש, אתה יודע, מיטה, שולחן, ושני כסאות, לא יותר. אה! הייתי רוצה גם לגדל את ילדי, לעשותם לאנשים טובים, אילו זה אפשר היה… יש לי עוד אידיאל אחד, והוא לא לספוג מכות, אם אחליט אי-פעם לחיות שוב חיים משפחתיים; לא, זה לגמרי לא ינעם לי לספוג מכות… וזה הכול, אתה רואה, זה הכול…"

היא חיפשה, היא חקרה את משאלות לבה, לא מצאה עוד שום דבר של חשיבות שיקסום לה, והמשיכה, לאחר היסוס-מה:

“כן, רשאי אדם לרצות למוּת במיטתו שלו… אני, לאחר שעמלתי ויגעתי כל ימי חיי, אמות בחפץ-לב בתוך מיטתי, תחת קורת-גג שלי…”

והיא קמה. קוּפּוֹ, שהסכים לכל משאלותיה, כבר עמד על רגליו, כשהוא תולה עין דאוגה בשעון. אך הם לא יצאו מיד; הטרידתה הסקרנות לילך ולהסתכל באביק הגדול העשוי נחושת אדומה שעשה את מלאכתו מאחרי חיץ-העץ, בתוך החצר המזוגגת. והרתך שנכרך אחריה, הסביר לה כיצד זה פועל, כשהוא מורה באצבעו על החלקים השונים של מכשיר-הזיקוק, על השפופרת העצומה שהימנה קילח סילון צלול של כוהל. האביק, על אביזריו המשונים והסבוכים, מראה קודר היה לו. שום אד לא תימר ממנו; האוזן קלטה בקושי נשימה פנימית, חילחול תת-קרקעי; היתה זו מעין מלאכת לילה שנעשתה בעיצומו של יום על-ידי פועל זועף, רב-כוח ואילם. אותה שעה, בא “מגפים-שלי”, בלווית זני חבריו, להישען על החיץ, תוך שממתין שפינה של המזנון תתפנה. עיניו הנרגשות מצומדות למכונת הסביאה, ניענע בראשו, כשבפניו חתום חיוך של גלגלת שלא שומנה כראוי. חזיז ורעם! היא נחמדה להפליא! יש בה בכרס-נחושת זו משקה לקיים את הגרון רטוב במשך שמונה ימים רצופים. הוא רוצה היה שילחימו לו את קצה האבוב השפיפוני בין שיניו, כדי שיהא מרגיש היאך היי"ש שעודנו חם, ממלאוֹ, יורד לו עד עקבי רגליו, כל העת, כל העת, כמין פלג קטן. לעזאזל! הוא מוכן ומזומן להחליף זה בכוסיות הזעירות של האב קולומבּ הנוכל. וחבריו עמדו וגיחכו, אמרו שהוא, “מגפים-שלי”, מסוגל בהחלט לכך, שכן יש לו קיבה ללא תחתית. דומם, ללא כל שלהבת, ללא כל עליצות בזהרורים הכבויים המרצדים בדפנותיו הנחושתיות, הוסיף האביק להדליף את זיעתו הכוהלית, בדומה למעין מתון ועיקש העתיד להציף את אולם המסבאה, להתפשט על פני הבּוּלבארים החיצוניים ולהציף את התהום העצומה של פאריס. ז’רבאֶז, שצמרמורת פתאומית סרקה את בשרה, נרתעה לאחוריה; והיא טרחה להעלות חיוך בפניה, תוך שממלמלת:

“היא מקפיאה לי את הדם, מכונה זו… משקאות חריפים מקפיאים לי את הדם…”

ותוך כדי כך, כשהיא חוזרת לרעיון האושר המושלם שטיפחה בלב:

“וכי לא מוטב שבעתיים לעבוד, לאכול לחם לשובע, לגור בדירה נקיה, לגדל את ילדיך, ולמוּת בתוך מיטתך?…”

“ולא לספוג מכות”, הוסיף קוּפּוֹ בעליצות. “אבל אני לא אכה אותך, גברת ז’רבאֶז… אין כל פחד, אני אף פעם לא משׁתכר; ומלבד זאת, אוהב אני אותך יותר מדי… ובכן, להתראות הערב, נחמם לנו את הרגלים”.

הוא הנמיך קולו, דיבר לתוך צוארה, בעוד שהיא מפלסת לה דרך, תוך שדוחקת טנאה לפניה. אבל היא חזרה ואמרה לא, בראשה, פעמים אחדות. בכל-זאת הפכה פניה, חייכה אליו, נראתה מאושרת על שאין הוא נותן עינו בכוס. היתה בודאי אומרת לו כן, אילו לא נשבעה לעצמה שלא להתקשר שוב עם גבר. לבסוף, הגיעו לדלת, יצאו החוצה. מאחריהם הוסיפה המסבאה להיות מלאה וגדושה, הוסיפה לנשוף לתוך הרחוב את מהומת קולותיה הצרודים ואת הריח החריף-מתוק של היי“ש הנמסך. שמעו את “מגפים-שלי” מגדף את האב קולומבּ בכל מיני גידופים ממולחים ומפולפלים, מאשימוֹ שלא מילא לו את הכוס אלא עד מחציתה. קפץ ואמר שקוף רמאי זה יכול מעתה לחפשוֹ בנרות, הוא לא יציג עוד כף רגלו אצלו. והוא הציע לשני חבריו לילך ל”זאטוט משתעל“, בית-מרזח שליד מחסום סאן-דאֶני, שם שותים יי”ש טהור שבטהור.

“הו! כאן אפשר לנשום”, אמרה ז’רבאֶז, משנמצאה על המדרכה. “ובכן, שלום ותודה, אדון קוּפּוֹ… אני נורא ממהרת”.

היא אמרה לילך בכיווּן הבּוּלבאר. אך הוא אחז בידה ואמר:

“עברי עמי את רחוב גוּט ד’אוֹר, זה לא יאריך לך את הדרך. עלי להיכנס אל אחותי לפני שאחזור לסדנה. נלווה זה את זה”.

היא הסכימה, והם עלו לאיטם ברחוב פּאּסוֹניאֶר, זה בצד זה, בלי לשלב זרועותיהם. הוא הסיח לה על משפחתו. האֵם, אמא קוּפּוֹ, עושה-חזיות לשעבר, עובדת עתה בעבודות-בית, בשל עיניה שלקו. בשלושה במאיט האחרון מלאו לה ששים ושתים שנה. הוא, הנהו הצעיר ביותר במשפחה. אחת מאחיותיו, מרת ליראַ, אלמנה כבת שלושים ושש, עובדת בפרחים מלאכותיים וגרה ברחוב הנזירים, שברובע באטיניוֹל. השניה, שהיא כבת שלושים, נישאה לעושה שרשרות-זהב, ברנש מרושע ולגלגן המתקרא לורילֶא. אל אחות זו הולך הוא עתה. היא מתגורת ברחו גוּט ד’אוֹר, בבית הגדול שמשמאל. בערב נוהג הוא לאכול נזיד-בשר אצל משפחת לורילא; זה חסכון בשביל שלושתם. וכיון שהוא מוזמן היום אצל ידיד, סר הוא אצלם כדי לומר להם שלא ימתינו לו.

ז’רבאֶז, שהקשיבה, נכנסה פתאום לתוך דבריו8, כדי לשאול אותו בפנים חייכניים:

“קוראים לך,ענב-שועל', אדון קוּפּוֹ?”

"הו! השיב. "זהו כינוי שהחברים נתנו לי, משום שאני שותה בדרך-כלל ליקאֶר של ענבי-שועל, כאשר הם סוחבים אותי בכוח למסבאה. וכי לא מוטב להיקרא ,ענב-שועל' מאשר “מגפים-שלי?”

"לא, זה לא מכוער להיקרא,ענב-שועל', אמרה האשה הצעירה.

והיא שאלה אותו על מהלך עבודתו. הוא עובד כל העת מאחרי חומת בית-המכס, בבית-החולים החדש. הו! עבודה יש די והותר; הוא יהא עסוק בבית-חולים זה לפחות שנה תמימה. יש שם להתקין מרזבים מרובים ולצפות באבץ מטרים על מטרים של גגות.

“את יודעת”, אמר, “אני רואה את המלון בּוֹנקאֶר כשאני נמצא למעלה. אתמול עבדת ליד החלון; ניפנפתי בזרועותי, אבל את לא השגחת בי”.

משעשו כמאה פסיעות ברחוב גוּט-ד’אוֹר נשתהה, נשא עיניו ואמר:

“הנה הבית… אני נולדתי רחוק יותר, ב-22… אבל בית זה הוא, בכל-זאת, בניין מרהיב-עין! בפנים, גדול הוא כמו קסרקטין!”

ז’רבאֶז הגביהה סנטרה, תהתה על החזית. כלפי הרחוב היו לו לבית חמש דיוטות, משובצות כל אחת טור של חמישה-עשר חלונות, שתריסיהם רסוקי-הלווחים שיוו מראה של חובה למשטח עצום זה. למטה תפסו ארבע חנויות את דיוטת הקרקע: מימין השער, אולם-מסעדה רחב ידים וזהום קירות; משמאל, חנות של פחנים, חנות של דברי-סדקית וחנות של מטריות. הבית נראה שבעתיים רב-מידות משום שנתרומם בין שני בניינים עלובים ודלים שנצמדו אליו. ומרובע, דומה לגוש של טיט שהוטל כלאחר-יד, מרקיב ומתפורר מחמת הגשמים, שירטט על הרקע הבהיא של השמים, מעל לגגות הסמוכים, קוביה גולמנית בעלת צלעות בלתי-מטוייחות מצבע הבוץ, שאבני-המילואים שביצבצו מהן דומות היו למלתעות רעועות מזוקן המפהקות לתוך החלל. אך ז’רבאֶז נסתכלה בעיקר בשער הבית, שער גדול ומעוגל, שהתרומם עד לדיוט7ה השניה, וחפר אכסדרה עמוקה שהוליכה לחצר רחבת-ידים השרוייה באור יום דלוח. באמצעיתה של אכסדרה זו, שמרוצפת היתה באבני רחוב, זרמה שלולית, שגרפה מים של וורוד ענוג ביותר.

“הכנסי”, אמר קוּפּוֹ, “לא יאכלו אותך”.

ז’רבאֶז רצתה להמתין לו ברחוב. בכל-זאת נכרכה אחריו לתוך האכסדרה, עד תאו של השוער, שמצוי היה מימין. ודם, על המפתן, חזרה ונשאה עיניה. בפנים היו שש דיטוטות לארבע החזיתות הסימטריות שסגרו על הריבוע הנרחב. אלה היו קירות אפורים, אכולי צרעת צהובה, מרוצעים ריר הדילופים של הגגות, קירות שנתרוממו שטוחים לחלוטין מהמסד עד הטפחות, ללא כל קישוט או כיור, פרט למרזבים המוחלדים שנתפתלו לאורך הדיוטות. החלונות ללא תריסים הראו שמשות חשופות, של ירוק-כחול אר למים דלוחים. מחלונות אחדים שפתוחים היו, נשתרבבו מזרנים כחולי-משבצות, שנתאווררו; חולצות הבעל, לסוטות האשה, מכנסי הילדים; בחלון שבדיוטה השלישית נשתטח מצעו של תינוק, מטוייח בצואה. מלמעלה עד למטה פרצו הדירות הצרות החוצה, שילחו קטעי דלוּתן בעד כל הבקיעים והסדקים.

בכל חזית חצוב היה פתח צר בתוך עירום הטיח, פתח שכרה מסדרון סדוק-קירות, שבעומקו התפתל ועלה סולם-מדרגות מרופש שמגודר היה מעקה של ברזל; ארבעה מסדרונות כאלה היו שם, מסומנים בארבע האותיות הראשונות של האלפבית, שצויירו על גבי הקיר. דיוטות הקרקע הוקצו לסדנאות רחבות ידים, מוגפות שמשות שהשחירו מאבק; באחת ליהבה כירת המפחה של מסגר; מהשניה בקע קירצוף מעצדו של נגר, בעוד שזו הסמוכה לשער, שבה מצוייה היתה מעבדתו של צובע, שילחה החוצה את הביב של וורוד ענוג שזרם בתוך האכסדרה. מלוכלכת בשלוליות של מים צבועים, בשבבים, ברמץ של גחלים, מעלה עשב בשוליה, בין אבני מרצפתה המפורדות, מוארת היתה החצר אור חריף, כאילו נחצתה לשתיים על-ידי הקו שבו נעצרה החמה. בצד הצל, מסביב למזרקה שברזה קיים טחיבות מתמדת, היו שלוש תרנגולות גוצות מנקרות באדמה ומחפשות תולעים בכפותיהן המרופשות. וז’רסאֶז השיטה במתינות את מבטה, השפילתו מהדיוטה הששית עד למרצפת, וחזרה והגביהתו, דהומה כולה מעצימותו של הבית שהתנוסס לפניה כדמות ענקמונית.

“האם מבקשת הגברת את מישהו?” שאלה השוערת, שהסקרנות דחפתה לפתח מעונה.

האשה הצעירה הסבירה לזו שממתינה היא לאדם אחד, ותוך כדי כך עקרה מהחצר ויצאה לרחוב; אבל כיון שקּפוֹנתמהמה, חזרה, כקסומה, לתהות על הביות. הוא לא נראה כעור בעיניה. בינות לסמרטוטים התלויים בחלונות חייכו פינות של עליצות: קרנפול מלובלב בתוך עציץ, כלוב של כנריות שהימנו זלפו ציצים, מראות-של-תגלחת שהטילו לתוך עומק הצל זהרורים של כוכבים עגולים. למטה פיזם לו הנגר זמר שנתלוו לו הנשיפות הקבועות של מקצוּעתו; בעוד שבסדנתו של המסגר היה הפטיש ההולם בקצב של הסדן משמיע צלצולים כספיים. וכמעט בכל החלונות הפתוחים, על רקעו של העוני הגלוי לעין, הראו ילדים את פניהם המלוכלכים והחייכניים, ישבו נשים ותפרו והטליאו, כשפרופילי פניהן השלווים רכונים על מלאכתן. היה זה המשכו של עמל הבית שלאחר-הצהרים, שעה שהחדרים ריקים הם מהגברים העובדים בחוץ, שעה שהבית מתכנס בתוך אותה שלווה גדולה, המופסקת רק על-ידי שאון האומנויות, על-ידי ניענועו של לחן, בלתי-משתנה, החוזר ונשנה שעות שעל שעות. אלא שהחצר היתה טחובה קצת, אילו היתה ז’רבאֶז מחליטה להתגורר כאן, היתה בוררת לה דירה בעומק, בצד החמה. היא הפסיעה חמש או שש פסיעות, נשמה ריח תפל זה של מעונות עניים, ריח של אבק ישן-נושן, של זוהמה מעופשת; אבל כיון שהחמיצוּת של מי-הצביעה טישטשה את שאר העיפושים, מצאה שריחו של בית זה הוא פחות רע מריחו של המלון “בּוֹנקאֶר”. והיא כבר בחרה לעצמה את חלונה, חלון בקרן-זוית שמשמאל, שתחת אדנו תלויה היתה תיבה קטנה, שבה נשתלה אפונה ריחנית, שגבעוליה הדקים נכרכו סביב שׂבכה של חוטים.

“נתתי לך לחכות, אה?” אמר קוּפוֹ, שצץ פתאום בסמוך לה, “תמיד אותו עניין כשאיני אוכל אצלם ארוחת-ערב, וביחוד כשאחותי קנתה היום בשר עגל”.

וכיון שנתרעדה קל מחמת הפתעה, המשיך, כשמשיט אף הוא את מבטיו:

“הסתכלת בבית. הוא מושכר תמיד מלמעלה למטה. יש בו שלוש מאות דיירים, אני משער… אילו היו לי רהיטים, הייתי שוכר לי חדר קטן. היה טוב לגור כאן, לא כן?”

“כן, היה טוב לגור כאן”, מילמלה ז’רבאֶז. “אצלנו בפלאסאן, לא היו הבתים מאוכלסים כל-כך… הבט, הוא נחמד החלון ההוא, זה שבקומה החמישית, עם האפונה הריחנית”.

אז חזר ושאלה בעיקשותו, אם היא רוצה בו. משתהיה להם מיטה, ישכרו להם כאן חדר. אבל היא התחמקה, זירזה עצמה אל האכסדרה, כשמפצירה בו שלא יתחיל שוב בשטויות. הבית יכול להתמוטט, היא בשום פנים ואפן לא תישן בו תחת שמיכה אחת עמו. בכל-זאת, כשפרש ממנה ליד חנותה של מרת פוֹקוֹניאֶ, השהה לרגע בידו את ידה שהיא הפקירתה לו מתוך חיבה.

היחסים הטובים שנתקשרו בין האשה הצעירה לבין הפועל הרתך נמשכו במשך חודש ימים. הוא מצא שאשת-חיל היא מאין כמוה, בראותו כיצד היא ממיתה עצמה בעבודה, מטפלת בילדים, ועוד מוצאת לה עתות של פנאי לתפור ולהתקין לה בערבים בגדים מכל מיני סמרטוטים. מצויות נשים קלות-דעת, הוללות; אבל היא, לכל הרוחות, אינה דומה כלל אליהן; היא מתייחסת לחיים ביתר מדי רצינוּת! אז היתה צוחקת, מלמדת זכות על עצמה בעניווּת. לאסונה לא היתה תמיד נבונה כמו היום. והיא רמזה על הילד הראשון שהביאה לעולם בהיותה בת ארבע-עשרה; חזרה והזכירה את בקבוקי תמד השבת שהיתה נוהגת להריק עם אמה. הנסיון החכימה קצת, זה הכול. טעות היא לייחס לה רצון חזק; להיפך, היא חלשה מאד, היא נמשכת למקום שדוחפים אותה, מתוך חשש לגרום צער למישהו. חלומה הוא לחיות בתוך חברה הגונה, לפי שחברה רעה דומה, לדעתה, למהלומת אַלָה, המנפצת את הגולגולת, הממעכת אשה במשך זמן קצר ביותר. חלחלה תוקפת אותה כשהיא נותנת דעתה על העתיד, והמשילה את עצמה לפרוטה של נחושת הנזרקת באויר והנופלת כך או כך לפי המקרה והגורל. כל מה שהיא כבר ראתה, כל הדוגמאות הרעות שנתגלו לנגד עיניה הילדותיות, שימשו לה לקח מצויין. אבל קוּפוֹ ליגלג על מחשבותיה השחורות, ליבה בה את אומץ-רוחה, תוך שמנסה לצבוט לה את הירכיים; היא דחתה אותו, סטרה לו על הידים, כשהוא צועק שלגבי אשה חלשה אין היא כלל מבצר שנוח לכובשוֹ. הוא, השרוי תמיד במצב-רוח בדוח, אינו כלל מודאג מהעתיד. יום רודף יום, לעזאזל! קערת-נזיד ומקום היכן להניח את הראש יהיו תמיד מצויים. הרובע הזה נראה לו בהחלט, אלא שצריך היה לנקות את ביביו ממניין הגון של שכורים. ז’רבאֶז מצאה שהוא בחור טוב-לב, מדבר לפעמים דברים של טעם. היה בו אפילו קורטוב של גנדרנות שסימניה היו: פסוקת מטופחת בצלע הראש, עניבות נאות, זוג נעלי לאכּה לאחד בשבת. ונוסף על כך, ערמומיוּת וחוצפה של קוף, ליצנוּת של פועל שנונה של פועל פאריסאי, ופטפטנות רברבנית שעדיין שיוותה חן לפרתופו הצעיר.

שניהם היו גומלים זה עם זה המון טובות במלון “בּוֹנקאֶר”. קוּפּוֹ היה הולך להביא לה חלב, עושה למענה שליחויות רבות, מטלטל לה את צרורות הכבסים; לעתים תכופות, כיון שהיה חוזר הראשון מהעבוֹדה, היה עושה נחת-רוח לילדים ומטייל עמהם בבּוּלבארים החיצוניים. כדי להשיב לו גמול על מעשי-אדיבות אלה, הית ז’רבאֶז עולה לעלית-הגג שלו, בודקת את בגדיו, תופרת בהם כפתורים שנשרו, מטליאה את הצריך טליאה. וכך נתקשרה קימעה-קימעה ידידות גדולה ביניהם. היא לא השתעממה במחיצתו, היתה נהנית מהפזמונות שהביא, מאותה בּדאוּת מופלגת המיוחדת לפרברי פאריס, שעדיין היתה בחזקת חידוש לגביה. מחמת שמתחכך היה תמיד לידה, נשתלהב יותר ויותר. הוא היה נתון בצבת, וכדבעי! לבסוף התחיל הדבר להעיק עליו. היה מוסיף להתלוצץ, אבל מתוך אי-ניחותא, ובלב צבוט כל-כך, ששוב לא מצא זה מבדח כל-עיקר. בכל פגישה ופגישה היה שואלה: “מתי יהיה האות?” היא ידעה למה הוא מתכוון והבטיחה לו את הדבר לאחרית הימים. אז התחיל לקנטרה; היה בא לחדרה וסנדלי-הבית שלו בידו, כאילו אמר לקבוע דירתו אצלה. צחקה לכך כשם שצוחקת היתה, בלי להסתמק, מהבדיחות המפולפלות שהיה מרבה לספר לה; היא תסבול ממנו הכול ובלבד שלא יהא בּרוּטאלי; רק יום אחד נתכעסה, כאשר ביקש לנשקה בכוח, ותלש אגב-כך בשערה.

סמוך לשלהי חודש יוני ניטלה העליזות מקוּפּוֹ. הוא נעשה קודר ומדוכדך. ז’רבאֶז שהודאגה ממבטים מסויימים שלו, היתה מתבצרת בלילה, בחדרה. ולאחר רוגז שנמשך מאחד עד שלישי בשבת, בא פתאום, בליל רביעי, סמוך לאחת-עשרה, לדפוק על דלתה. היא לא רצתה לפתוח לו, אך קולו היה כה אדיב וכה רוטט, שהסיטה לבסוף את הקמטר שדחפתו כלפי הדלת.

משנכנס, סברה שחולה הוא, כה היו פניו חיוורות ועיניו אדומות. והוא נשאר עומד תחתיו, מגמגם, מנענע בראשו. לא, לא, הוא אינו חולה; הוא בוכה מזה שעתיים, למעלה, בחדרו; הוא בכה כמו ילד, בנשכוֹ את כרו, כדי שהשכנים לא ישמעו. זה שלושה לילות שאינו עוצם עין. זה לא יכול להימשך ככה.

“שמעי, גברת ז’רבאֶז”, אמר בגרון שנוק, כשהוא עלול למרר שוב בבכי, “צריך לגמור בזה, לא כן?,,, אנחנו נתחתן. אני רוצה בכך; אצלי זה מוחלט”.

בפניה של ז’רבאֶז נצטיירה תמיהה רבה. היא היתה רצינית ביותר.

“הו! אדון קוּפּוֹ”, מילמלה. “מה אתה מתכוון להשיג כאן? אני מעולם לא ביקשתי ממך דבר זה, אתה יודע היטב… זה לא נראה לי, זה הכול. הו! אני רואה שזה רציני עכשיו; שקוֹל יפה את הדבר, אני מבקשת אותך!”

אבל הוא הוסיף לנענע בראשו, כשבפניו חתומה ארשת של החלטיות שאין לערערה. הוא שקל יפה-יפה את הדבר. הוא ירד, משום שזקוק הוא ללילה של מנוחה. וכי תניח לו לחזור לחדרו כדי לבכות? משתגיד לו כן, לא יציק לה עוד, היא תוכל לישון בשקט. הוא רוצה רק לשמוע אותה אומרת כן. מחר ירחיבו את הדיבור על כך.

“בשום אופן לא אגיד כן סתם-ככה”, המשיכה ז’רבאֶז, “אני לא רוצה, שאחר-כך תאשים אותי שאני דחפתי אותך לעשות שטות… אתה רואה, אדון קוּפוֹ, זוהי קלו-ראש מצדך להתעקש. אינך יודע בעצמך מה שאתה מרגיש אלי. אם לא תראה אותי במשך שבוע ימים, יעבור לך זה, אני מתערבת. גברים מתחתנים, תכופות, בשביל לילה אחד, הראשון, ואחר-כך, לילה רודף לילה, יום רודף יום, וכך כל החיים, והגברים הם כהוגן בפח… בבקשה, שב שם, אני רוצה לדבר על כך תיכף ומיד”.

ועד שעה אחת לאחר חצות ישבו בתוך החדר הקודר, לאורו המפייח של נר ששכחו למוחטוֹ, והסיחו בחתונתם, כשהם מנמיכים קולם כדי שלא לעורר את שני הילדים, קלוֹד ואֶטיאֶן, שראשיהם מוטלים היו על כר אחד. וז’רבאֶז היתה חוזרת ומייחדת את הדיבור עליהם, מראה אותו לקוּפּוֹ: היא מביאה לו נדוניה משונה ביותר; באמת שאין היא יכולה להעמיס עליו שני זאטוטים; מלבד זאת חוששת היא לגרום לו חרפה. מה יגידו ברובע? הכירו אותה עם המאהב שלה, יודעים את כל העניין שלה; איזו פנים יהיו להם, כשיראו אותם הולכים לחופה מקץ חודשיים בסך-הכול? לכל הטענות ההגיוניות האלה היה קוּפּוֹ משיב בדחיקות כתפיים. הוא מצפצף במלוא הפה על כל הרובע כולו! הוא אינו תוחב את חוטמו לתוך עסקיהם של אחרים, היה מפחד פשוט לזהמוֹ. כן, היה לה לאנטיאֶ לפניו. אז מה רע בכך? היא לא התהוללה, היא לא תביא גברים הביתה, כפי שנוהגות נשים רבות כל-כך, ומהעשירות ביותר. אשר לילדים, הם יגדלו, יחנכו אותם, בהחלט! הוא לא ימצא לעולם אשה כה אמיצה, כה טובה, ומצויינת במעלות כאלה. אגב, זה לא הכול; היתה יכולה אפילו להתגולל על המדרכות, להיות מכוערת, עצלנית, גועלית, שתיגרר אחריה כנופיה של ילדים מלוכלכים, – לא היה זה נחשב בעיניו: הוא רוצה בה.

“כן, אני רוצה בך”, חזר ואמר, כשהוא מנקש באגרופו על ברכו בנקישה בלתי-פוסקת. “אַת מבינה, אני רוצה בך… אין מה לומר לכך, אני חושב”.

ז’רבאֶז חשה שמורך של לב ושל חושים אופפה קימעה-קימעה לנוכח תשוקה בּרוּטאלית זו. ידיה צנוחות על שמלתה, פניה טובלות ברוֹך, לא השיגה עוד על דבריו אלא השגות ביישניות. מהחוץ, בעד החלון הפתוח, שילח ליל יוני זיוותני משבי-רוח חמים, שהבהילו את הנר, שפתילתו הגבוהה והאדמומית הגחילה. בתוך הדממה הגדולה ששררה ברובע הרדום, נשמעו רק יבוביו של ילדו של שכור שמוטל היה אפרקדן באמצע הרחוב; בעוד שבמרחק, בעומקו של איזה בית-מרזח, ניגן כנור קאדריל הולל באיזו חינגה מאוחרת; היה זה לחן בדולחי, דק ונוקב כמנגינתה של מפוחית-פה. משראה קוּפּוֹ את האש הצעירה יושבת דמומה, חיוך סתום בפניה, אחז בידיה ומשכה אליו. היא שרוייה היתה באחת מאותן השעות של שכחה עצמית שכל-כך נתייראה מהן, מחמת היותה נרגשת מדי לסרב ולגרום צער למישהו. אבל הרתך לא הבין שהיא נותנת את עצמה; הוא הסתפק בלחיצת פרקי-ידיה עד כדי ריסוקם, כדי לקנות לו שליטה עליה; ומפי שניהם נתמלטה אנחה, בשל כאב קל זה, אנחה שבה באו על סיפוקם קצת מרחשי-לבם.

“את אומרת כן, לא נכון?” שאל.

“כמה שאתה מציק לי!” מילמלה. “אתה רוצה דוקא? טוב, יהי כן… אלי! ייתכן שאנו עושים שנינו מעשה-שגעון גדול”.

הוא קם, גיפפה בגיזרתה, והצמיד לה נשיקה קולנית על הפנים. וכיון שגיפוף זה הקים רעש גדול, הוחרד הוא הראשון, תלה עיניהו בקלוֹד ובאֶטיאֶן, הפסיע שפי, הנמיך קולו.

“ששש! אל נעשה שטויות”, אמר, “לא צריך לעורר את הילדים… להתראות מחר”.

וחזר ועלה לעלית-הגג שלו. מרעידה כולה, נשתהתה ז’רבאֶז סמוך לשעה על שפת מיטתה, בלי ליתן את הדעת לפשוט את הבגדים. היתה נרגשת ביותר, לפי שמצאה את קוּפּוֹ הגון מאד; כי רגע אחד סבורה היתה שזה נגמר, שהוא יישן כאן. השכור, שמתחת לחלון, השמיע עתה נהי צרוד של חיה אבודה. הכנור, שניגן את הקאדריל הולל, נדם.

כעבור יצים אחדים ביקש קוּפּוֹ לשדל את ז’רבאֶז שתעלה עמו ערב אחד אל אחותו, המגוררת ברחוב גוּט ד’אוֹר. אך האשה הצעירה, שהיתה בישנית מאד, נתייראה משום-מה מהביקור הזה אצל משפחת לורילאֶ. היא הרגישה יפה שהרתך מפחד פחד סתום מפני הזוג. אמנם, הוא לא תלוי היה כל-עיקר באחותו, שלא היתה אפילו בכירה ממנו בשנים. אמא קוּפּוֹ תסמוך שתי ידיה על החלטת בנה, כי מעולם לא שׂמה מכשולים בדרכו. אלא שבתוך המשפחה מוחזקים היו לורילאֶ ואשתו אמידים, שכן השתכרו עד עשרה פראנקים ליום; והם הפיקו מכך סמכות אמיתית. קוּפּוֹ לא היה מהין לישא אשה בלי שזו תישא קודם-כל חן וחסד בעיניהם.

“דיברתי אתם עלים, הם יודעים את התוכניות שלנו”, הסביר לז’רבאֶז. “כמה שאת תינוקת! בואי ונעלה הערב… עלי להזהירך שאחותי היא קצת חמוצה. גם לורילאֶ אינו תמיד חביב ביותר. האמת היא, שהם כועסים עלי. משום שאם אתחתן, אחדל לאכול אצלם, וממילא יחסכו פחות. אך זה לא חשוב, הם לא יגרשו אותך… עשי זאת בשבילי. זה נחוץ בהחלט”.

דברים אלה ה7טילו על ז’רבאֶז פחד-יתר. אף-על-פי-כן, נתרצתה. קוּפּוֹ בא לקחתה במוצאי-שבת, בשמונה ומחצה. היא התהדרה לכבוד ביקור זה בשמלה שחורה, ברדיד של מלמלת צמר מרוקם עלי-דקל צהובים, ובכומתה לבנה מעוטרת פס של תחרים. מאז ששה שבועות שהחלה לעבוד חדכה את שבעת הפראנקים לקנית הרדיד ושלושת הפראנקים לקנית הכומתה; השמלה ישנה היתה, מנוקה ומשופצת.

“הם מחכים לך”, אמר קוּפּוֹ, שעה שהשתרכו ברחוב פואסוניאֶר, “הם מתחילים להתרגל למחשבה שאהיה נשוי. הערב הם נראים נעימים וחביבים מאד. ומלבד זאת, אם לא ראית מימיך כיצד עושים שרשרות-זהב, יהיה לך מעניין להסתכל. יש להם בדיוק הזמנה דחופה ליום שני”.

“מה, יש לה ם זהב בבית?” שאלה ז’רבאֶז.

“ועוד איך; יש להם זהב על הקירות, על הרצפה, בכל מקום”.

בינתיים נכנסו לתוך השער המקומר וחצו את החצר. הזוג לורילאֶ התגורר בדיוטה הששית, כניסה ב. קוּפּוֹ אמר לז’רבאֶז תוך צחוק שתאחז יפה-יפה במעקה ושלא תסלק כל הדרך ידה הימנו. היא נשאה עיניה ומיצמצה בעפעפיה, – בראותה את המגדל הגבוה והחלול של כלוב סולם-המדרגות שמואר היה בשלוש זרבוביות של גאז, אחת לכל שתי דיוטות; הזרבובית האחרונה, זו שברום, דומה היתה לכוכב המבליח בתוך שמים שחורים, בעוד ששתי הראשונות הטילו נגוהות ארוכים, שנתקטעו משונות לאורך העקמומית הלוליינית של המדרגות.

“הו!” אמר הרתך משהגיעו לפרוזדורה של הדיוטה הראשונה, “ריח נחמד של מרק-בצלים; אכלו כאן מרק-בצלים, במחלט!”

אמנם, בחללו של סולם-המדרגות האפור והמסואב, שקירותיו המקורצפים הראו את טיחם, עדיין מפעפעים היו ריחות קשים של תבשילים. מכל חדר-מדרגות הפליגו מסדרונות שהמו ככוורות; דלתות נפתחו, צבועות צהוב, מושחרות ליד המנעולים מחמת זוהמת הידים; וליד סף-החלון העלתה קערת-השופכין הכללית טחיבות מעופשת, שצחנתה נתערבה בחריפותו של בצל מטוגן. מדיוטת הקרקע עד הדיוטה העליונה נשמע היה שיקשוקם של כלים המשוכשכים בתוך מים, גירודן של כפות המנקות אילפסים. בדיוטה הראשונה, בתוך ריוח של דלת הפתוחה כלשהי, שעליה התנוססה באותיות מגושמות המלה “משרטט”, ליד שולחן מכוסה שעוונית שכלי-האוכל סולקו הימנו, ראתה ז’רבאֶז שני גברים יושבים ומסיחים בהתלהבות בתוך סלילי עשן עבה שהתאבך ממקטרותיהם. הדיוטה השניה והשלישית, היו שקטות יותר, הניחו רק לבצבץ בעד סדקי דלתותיהן את קצב ניענועיה של עריסה, בכי חנוק של תינוק, וקול גס של אשה שפיכפך באיוושה עמומה של מים זורמים. ולנגד עיניה חלפו שלטים מסומרים, שנשאו שמות: “מרת גוֹדרוֹן, קרדנית”, והרחק יותר, “מר מאדיניאֶ, סדנה לקארטונאז'”; בדיוטה הרביעית התכתשו: רקיעות רגלים שזיעזעו את הרצפה, רהיטים שהופלו, מהומה איומה של קללות ומכות; מה שלא הפריע לשכנים שממול לשחק בקלפים, כדלת דירתם פתוחה לרווחה, כדי שאויר יהא נכנס. אך משהגיעה לדיוטה החמישית, אנוסה היתה ז’רבאֶז לפוש קצת, לפי שלא רגילה היתה לטפס במדרגות מרובות כל-כך. קיר זה הסובב-עולה, נעונות אלה שראתה ראיה חטופה, גרמו לה סחרחורת-ראש. פתאום נתקלו במשפחה שחסמה את דרך-המדרגות: האב עמד והדיח צלחות על גבי כופח-אדמה קטן, ליד קערת-השופכין; בעוד שהאם שעוּנה למעקה ניקתה את תינוקה לפני שתשכיבהו בעריסתו. קוּפּוֹ עודד וזירז את האשה הצעירה. משהגיעו לבסוף לדיוטה הששית, הפך פניו אליה כדי לסייעה בחיוך. היא, ראש מורם, תרה על סביבה כדי לדעת מהיכן בא זמזומו של קול שאינו מש מאזנה למן המדרגה הראשונה, קול ברור ונוקב שהתבלט בתוך כלל השאון. היתה זו ישישה קטנה שישבה וזימרה בעלית-קיר תוך שמתקינה בגדים לבובות בשלושה-עשר סוּ הבובה. אותו רגע נכנסה בחורה גבהנית לחדר סמוך ודלי בידה, ואגב-כך ראתה ז’רבאֶז מיטה סתורה, שעליה שרוע היה גבר פשוט-מעיל ועיניו נעוצות בתקרה. על הדלת שנסגרה מצומד היה כרטיס-ביקור כתוב ביד שהודיע: “מדמוּאזל קלימאנס, גהצנית”. אז, ברומו של הבית, רגליה קצוצות, נשימתה מקוטעת, היתה בה הסקנות להתכופף מעל למעקה; עתה, היתה זו זרבובית הגאז שלמאה, שדמתה לכוכב המהבהב במעמקי הבאר הצרה של שש הדיוטות; החיים העצומים וההומים של הבית הגיעו אליה בנשימה אחת, טפחו במשב של שרב בפניה הנחרדים, שתהו על תהום זו.

“עדיין לא הגענו”, אמר קוּפּוֹ. “הו! נסיעה הגונה!”

הוא פנה שמאלה, לתוך מסדרון שנתארך והלך, שנסתעף, מדוחק, סדוק וקלוף-קירות, מואר ממרחק למרחק בשלהבת קלושה של גאז; והדלתות החדגוניות, שנתמשכו בטורים, בדומה לדלתות של בית-סוהר או של מנזר, הוסיפו להראות, רובן פתוחות לרווחה, פנים של דלוּת ושל עמל, שהערב החם של ירח יוני מילא את חללו בהבל אדמדם. לבסוף הגיעו לקצהו של פרוזדור שהיה חשוך לחלוטין.

“הגענו בשעה מוצלחת”, אמר הרתך. “שימי לב! לכי ליד הקיר: יש עוד שלוש מדרגות”.

ז’רבאֶז הפסיעה בזהירות מגששת עוד עשר פסיעות בתוך האפלולית. רגליה נתקלו במשהו: היא ספרה שלוש מדרגות. בינתיים, בירכתי הפרוזדור, דחף קוּפּוֹ דלת, בלי לדפוק עליה. בין רגע נתפשט אור חריף על הרצפה. הם נכנסו פנימה.

היה זה חדר מכווץ, מעין מעי, שדומה היה להמשכו של המסדרון. וילון של צמר דהוי, מוגבה אותה שעה בפתיל, פילג את המעי לשנים. התא הראשון הכיל מיטה שנדחקה תחת זוית משופעת של הסיפון, כופח של ברזל שעודו חמים היה מהנזיד שנתבשל עליו, שני כסאות, שולחן וארון שכרכובו נוסר הימנו כדי שיוכל לעמוד בין המיטה והדלת. בתא השני הותקנה הסדנה: בעומק, מפחה צרה על מפוחה; מימין, מלחציים בנויים בתוך הקיר, מתחת לאצטבה שעליה התגוללו שיירי ברזל; משמאל, בסמוך לחלון, שולחן-עבודה זעיר, מגודש מלקחיים, צבתות, משׂורים מיקרוסקופיים, שמנוניים ומלוכלכים ביותר.

“זה אנחנו!” זעק קוּפוֹ, כשמפסיע עד וילון הצמר.

אך לא ענו מיד. מרוגשת מאד, נרעשת ביחוד מהמחשבה שהיא עומדת ליכנס לתוך מקום מלא זהב, צימצמה עצמה ז’רבאֶז מאחרי גבו של קוּפוֹ, מגמגמת, קדה קידות בראשה. האור העז ששפע ממנורה שדלקה על שולחן-העבודה, אש-הגחלים שלהבה במפחה, עוד הגבירו את מבוכתה. לבסוף, ראתה בכל-זאת את מרת לורילאֶ: גוצה, אדמונית, חסונה למדי, שמיתחה בכל עוצמת זרועותיה הקצרות חוט של מתכת שחורה, שהשחילה בחוֹרים של מרדד שנתון היה בתוך המלחציים. ליד שולחן-העבודה ישב לורילאֶ, אף הוא קטן קומה, אך צנום-כתפיים יותר, ועבד בקצה מלקחיו, בזריזות של קוף, על חפץ כה זעיר, שזה נעלם כמעט בין אצבעותיו המסוקסות. היה זה הבעל שהרים הראשון את ראשו, ראש קלוש שער, חיוור-צהוב כדונג ישן, ארוך וחולני.

“אה! זה אתה, טוב, טוב!” מילמל. “השעה דוחקת עלינו, הרי אתה יודע… אל תכנס לסדנה, זה יפריע לנו. הישאר בחדר”.

והוא חזר לעבודתו הזעירה, כשפניו שרויים שוב בנוגה הירקרק של גולת מים, שהמנורה סיננה דרכה עיגול של אור חריף על מלאכתו.

“קח כסאות!” אמרה מרת לורילאֶ שיצאה אף היא משתיקתה. “זוהי הגברת הזאת, לא כן? טוב מאד, טוב מאד!”

היא גללה את החוט; קמה ונשאה אותו אל המפחה; ושם, בלבותה את האש במניפת-עץ גדולה, החלה לקלותו, לפני שתשחילהו בתוך החורים האחרונים של המרדד.

קוּפּוֹ גרר שני כסאות והושיב את ז’רבאֶז בקצה הוילון. החדר היה צר כל-כך, שנבצר היה ממנו לישב לצדה. לפיכך קבע לו מקום מאחרי גבה, והגחין עצמו כדי ליתן לה הסברים על מהותה של עבודה זו. האשה הצעירה שדהומה היתה מקבלת-הפנים המוזרה של הזוג לורילאֶ, ושחשה עצמה שלא בנוח מחמת המבטים האלכסוניים שהופזלו אליה, זמזום עמד לה באזנים שלא הניח לה לשמוע. היא מצאה את האשה זקנה מאד לגבי שלושים שנות חייה, זעופת פנים, מלוכלכת עם שערה המדובלל המוטל בצמה רשולה על לסוטתה הלא-פרופה. הבעל, שקשיש היה ממנה בשנה אחת בלבד, נראה בעיניה ישיש, שפתיו דקות ומרושעות, פשוט-מעיל, רגליו היחפות נתונות בתוך סנדלים מעוכים ושחוקים. ומה שדיכדכה ביותר, היה קוטן הסדנה, הקירות המסואבים ושיירי-הברזל החלודים שהתגוללו שם בערבוביה כבתוך חנות של מסמרים ישנים. חום קשה עמד בחלל. טיפות זיעה ביצבצו בלחייו המוריקות של לורילאֶ, בעוד שאשתו החליטה לפשוט את לסוטתה ונשארה יושבת בזרועות חשופות, כותונתה מדובקת לשדים נופלים.

“והזהב?” שאלה ז’רבאֶז בקול מושפל.

מבטיה חיטטו בפינות, חיפשו בתוך הזוהמה הזו את היפעה שחלמה עליה.

קוּפּוֹ גירגר צחוק:

“הזהב?” אמר, “הביטי, הנה הוא, והנה עוד, והנה לרגליך!”

והוא הראה רצופות על החוט המדוקק שאחותו רידדה, ועל צרור אחר של חוטים, שמראהו כצרור חוטי-ברזל, שתלוי היה על הקיר, סמוך למלחציים; אחר-כך, בקרסוֹ על ארבעתיו, אסף מהרצפה, מתחת לשבכת עץ שכיסתה את מרצפת הסדנה, שבב של פסולת שדומה היה לחוד של מחט מוחלדת. קריאת תמיהה נתמלטה מפיה של ז’רבאֶז. לומר שמתכל שחרחרת זו, הכעורה כברזל, זהב הוא? קוּפּוֹ נאלץ היה לנשוך בשבב, להראות לה את השריטה הנוצצת ששיניו שרטו בו. והמשיך להסביר לה: נותני-העבודה מספקים זהב בלתי-צרוף בצורת חוטים. הפועלים מעבירים אותו תחילה דרך המרדד כדי לדקקוֹ לעובי הרצוי, תוך ששוקדים לקלותו, בעת פעולת הרידוד, חמש או שש פעמים, למען יהא בלתי-שביר. הו! לכך דרושה חסינות ידים ורגילוּת! אחותו אינה מניחה לבעלה ליגע במרדד, משום שהוא משתעל. לה יש זוג זרועות של ברזל; הוא ראה אותה מרדדת זהב לדקיקוּת שערה.

לורילאֶ, שבולמוס של שיעול תקפוֹ פתאום, נתכופף כולו על שרפרפו; ובתוך הכיעכוע אמר בקול חנוק, בלי להביט כל העת בז’רבאֶז כאילו קבע את הדבר לעצמו:

“אני עושה את סוג השלשלת”.

גוּפּוֹשידל את ז’רבאֶז לקום. היא רשאית להתקרב ולהסתכל. השרשראי הסכים בריטון. הוא נטל את החוט שאשתו התקינה וכרכוֹ מסביב לחוטר פלדה דק; אחר-כך העביר עליו משור, שחיתך לכל אורכו של החוטר את החוט, שכל טבעת ואגעת שלו היוותה חוליה; אחר-כך ערך את החוליות של גבי גזיר של פחם-עץ, הרטיבן בנטף של בּוֹראכּס ששאב באצבעו מתחתית של כוס שבורה שעמדה בסמוך לו, ובזריזות רבה ליהטן בלהבה האופקית של שפופרת-הלחימה. ומשהיו לו כמאה חוליות חזר למלאכת השירשור הדקה. על גבי קרש קטן שהבריק משיפשוף ידיו, כפף את את החוליה בצבת, כיווצה בצד אחד, האחיזה בחוליה העליונה שכבר הותקנה במקומה, וחזר ופתחה בעזרת חודו של חרט; וכך, בקביעות בלתי-פוסקת, נתחברה חוליה לחוליה במהירות כזו, שהשרשרת נתארכה קימעה-קימעה לנגד עיניה של ז’רבאֶז בלי להניח לה שהות לעקוב ולהבין.

“זהו סוג השלשלת”, אמר קוּפּוֹ. “יש סוג המתג, סוג האזיק וסוג החבל, אבל זהו סוג השלשלת. לורילאֶ אינו עושה אלא את סוג השלשלת”.

גיחוך של קורת-רוח פשט בפניו של זה. וצעק תוך שמוסיף להאחיז את החוליות זו בזו, שבלתי-נראות היו בין אצבעותיו השחורות:

“שמע,ענב-שועל'!… הבוקר עשיתי חשבון. התחלתי במלאכה זו בהיותי בן שתים-עשרה, לא כן? ובכן, יודע אתה איזה אורך של שלשלת עשיתי כבר, לפי אומדנה שלי, עד היום הזה?”

הרים את פניו החיוורים, מיצמץ בעפעפיו הסמוקים:

“שמונה מאות מטרים, את שומע! כלומר, שני מילין!… מה דעתך על כך? שלשלת של שני מילין! אפשר היה לכרוך בה את צוארן של כל הנקבות שברובע… ואתה יודע, השלשלת מתארכת והולכת. אני מקווה להגיע מפאריס על וואֶרסאי”.

ז’רבאֶז חזרה לישב על כסאה, מאוכזבת, כשמוצאת את הכול מכוער מאד. היא חייכה כדי לעשות נחת-רוח לזוג לורילאֶ. העיקה עליה במיוחד השתיקה שהוטלה במתכוון על נשואיה, על עניין זה שנודעת לו חשיבות כה רבה לגביה, ושאלמלא הוא לא היתה בהחלט באה לכאן. הזוג לורילאֶ הוסיף להתייחס אליה כאל סקרנית טרדנית שהובאה אצלם על-ידי קוּפּוֹ. וכשנתקשרה לבסוף שיחה, נסבה זו אך ורק על דיירי הבית. מרת לורילאֶ שאלה את אחיה אם לא שמע, בשעה שעלה במדרגות, את שכני הקומה הרביעית מתכתשים. הבּינארים האלה קוטלים זה את זה מדי יום ביומו: הבעל נוהג לחזור הביתה שכור כחזיר; גם לאשה מגרעות קשות, היא מריקה עליו קיתונות של גידופים וקללות. אחר-כך דיברו על המשרטט מהקומה הראשונה, על בּוֹדקין זה הארוך ככלונס, העמוס חובות, המעשן יומם ולילה, המתפלמס תמיד בקולי-קולות עם חבריו. סדנת הקארטונאז' של מר מאדיניאֶ עומדת על כרעי תרנגולת; בעל-הסדנה פיטר אתמול שוב שני פועלים, ואם יתמוטט לחלוטין, יהיה בהחלט ראוי לכך, כי הוא זולל הכול ומניח לילדיו להתהלך חשופי שת. מרת קוֹדרוֹן מקרדת משוּנות את מזרניה; היא שוב בהריון, מה שמתחיל להיות לגמרי לא נאה, בשביל גילה. בעל-הבית נתן צו למשפחת קוֹקאֶ, שבקומה החמישית, לפנות את דירתה; הם חייבים כבר שכר-דירה בעד תשעה חדשים; מלבד זאת, מתעקשים הם להדליק את כירתם דווקא בחדר-המדרגות, באופן שבשבת שעברה אירע כמעט אסון לפעוט אחד ששיחק שם, ואלמלא מדמוּאזל רימאנז’וּ, הישישה מהקומה הששית, שירדה במקרה להביא לחנות את בובותיה, היה המסכן נכווה בכל גופו. אשר למדמוּאזל קלימאנס, הגהצנית, היא מתנהגת כפי שהיא מבינה; אבל מוכרחים להודות שיש לה לב של זהב, שהיא אוהבת חיות. חבל רק שבחורה יפה כמוה הולכת עם כל הגברים! עוד יפגשו אותה לילה אחד על המדרכה, בלי כל ספק.

“הא לך שלשלת”, אמר לורילאֶ לאשתו, כשהוא מושיט לה קטע של שרשרת שעבד עליה מאז הצהרים. “את יכולה להתקינה”.

והוסיף, בעיקשות של שדם שאינו מרפה על-נקלה מדבר של חידוד:

“עוד ארבע רגל וחצי… זה מקרבני לוואֶרדאי”.

לאחר שחזרה וקלתה את השרשרת, העבירתה מרת לורילאֶ דרך מרדד-היישור; אחר כך שפתה על אש המפחה אילפס של נחושת ארוך-ידית, מלא חומצה גפריתנית ושׂמה בה את השרשרת כדי שיוסר הימנה פיח הקליה. קוּפּוֹ חזר ושידל את ז’רבאֶז לעקוב אחרי הפעולה האחרונה הזו; כאשר השרשרת נוקתה מסיגיה, עטתה גון אדום כהה. עתה מוגמרת היתה, מוכנה למסירה.

“מוסרים את השרשרות בצורה כזו”, הוסיף הרתך להסביר. “המלטשות הן המשפשפות אותן באריג”.

אך ז’רבאֶז חשה שאומץ-לבה הגיע לקצו. החום, שנתגבר והלך, חינק את נשימתה. הדלת סגורה היתה, משום שרוח-פרצים כלשהי גרמה נזלת ללורילאֶ. ומאחר שעדיין לא גילגלו דברים על הנשואים, ביקשה לילך, ומשכה קלות במעילו של קוּפּוֹ. הלה הבין. אף הוא התחיל להיות נבוך ומוקנט משתיקה מעוּשה זו.

“אם כן, נלך”, אמר, “נניח לכם לעבוד”.

הוא מולל רגע ברגליו, המתין, קיווה לדיבור כלשהו, לרמז כלשהו. לבסוף התאזר עוז, והחליט לפתוח בעצמו בעניין שבשמו בא.

“שמע, לורילאֶ, אנו סומכים עלים, אתה תהיה העד של אשתי”.

השרשראי הרים ראשו, וארשת של תמיהה עם שמץ של לגלוג טבועה היתה בפניו; בעוד שאשתו הניחה את מלאכתה והלכה ותקעה עצמה באמצעיתה של הסדנה.

“משמע שזה רציני?” מילמל לורילאֶ.

“ענב-שועל' ארור זה, לעולם אין יודעים אם הוא מדבר בכובד-ראש”.

“הו! כן, הגברת היא הכלה”, נתנערה מרת לורילאֶ ונעצה עיניה בז’רבאֶז. “אנחנו לא צריכים לתת לכם עצות, חס וחלילה… זה בכל-זאת רעיון משונה להתחתן. אבל מילא, כיון שזה דווקא מוצא חן בעיניכם. כשזה לא יצליח, לא תוכלו לבוא בטענות אלא על עצמכם, זה הכול. וזה תכופות לא מצליח, תכופות לא, תכופות לא…”

הדגישה מלים אחרונות אלה בקול מואט, ניענעה בראשה תוך שמשיטה מבטה על כל דמוּתה של האשה הצעירה, מכף-רגל ועד ראש, כאילו אמרה להפשיטה כדי לראות את רקמת עורה וגוונו. ניכר היה שמצאה אותה נאה יותר מכפי שסבורה היתה.

“אחי עומד ברשות עצמו”, המשיכה בנימה קרירה יותר. “ודאי, המשפחה היתה אולי רוצה… כן, עושים תמיד תוכניות. אבל העניינים מסתובבים כה משוּנות… אני, איני רוצה להביע שום דעה. אפילו היה מביא אלינו את האחרונה שבאחרונות, הייתי גם כן אומרת לו: התחתן עמה ועזוֹב אותי במנוחה… והרי לא היה לו לגמרי רע אצלנו. הוא די שמן, רואים היטב שאינו צם חלילה. ותמיד התבשיל החם שלו מוכן בדיוק לרגע… שמע, לורילאֶ, אינך מוצא שהגברת דומה לתיריזה, אתה יודע למי אני מתכוונת, לאשה זו שממול, שמתה משחפת?”

“כן, יש דמיון-מה”, ענה השרשראי.

“ויש לך שני ילדים, מאדאם. משונה! בנוגע לזה אמרתי באמת לאחי: איני מבינה איך אתה הולך להתחתן עם אשה שיש לה שני ילדים… את לא צריכה לכעוס, אם אני רוצה בטובתו, זה טבעי בהחלט… ואין לך כלל מראה של אשה חזקה, עם זאת… נכון, לורילאֶ, שלגברת אין כלל מראה של אשה חזקה?”

“לא, לא, היא לא נראית חזקה ביותר”.

הם לא דיברו על רגלה. אך לפי מבטיהם האלכסוניים ולפי כיווּץ שפתיהם הבינה ז’רבאֶז שהם מתכוונים למומה. מכורבלת ברדידה הרוקם עלי-דקל צהובים, עמדה לפניהם כלפני הדיינים, כשמשיבה בהברות קטועות. קוּפּוֹ שראה אותה שרוייה בצער, נתנער וצעק:

“לכל זה אין כל חשיבות… מה שאתם אומרים ולא-כלום, זה היינו-הך. החתונה תתקיים בשבת, ב-29 ביוני. חישבתי זה לפי לוח השנה. התאריך מתאים לכם?”

“הו! לנו הוא מתאים בהחלט”, אמרה אחותו. “אין לך כל צורך להתייעץ אתנו… לא אפריע ללורילאֶ להיות עד. אני רוצה במנוחה”.

ראשה מושפל, דעתה פזורה עליה, תחבה ז’רבאֶז את חרטום נעלה לתוך אחד הרווחים של שכבת העץ שכיסתה את הרצפה; ומפחד שמא חיבלה משהו, רגב שליפת הנעל, נתכופפה ומיששה בידה את השכבה. משראה זאת לורילאֶ, הקריב בזריזות את המנורה ובדק בחשדנות את אצבעותיה.

“צריך לשים לב”, אמר, “פירורי הזהב דרכם להידבק בסוליות ולהיגרר החוצה בלא-יודעים”.

זה היה ענין שלם. נותני-העבודה אינם מעניקים אפילו מיליגראם אחד של פחת. ולורילאֶ הראה את טלף הארנבת שבה נוהג להבריש את חלקיק-הזהב המשתיירים על גבי החוטר, ואת סינר העור המשוטח בכוונה על ברכיו כדי לקולטם. פעמיים בשבוע מטאטאים הם בקפדנות את הסדנה; משמרים את האשפה, שורפים אותה ומסננים את האפר, שבו מוצאים במשך חודש זהב בשוֹוי של עשרים וחמישה עד שלושים פראנק.

מרת לורילאֶ לא המישה מבטה מנעליה של ז’רבאֶז.

“אבל אין ממה להיעלב”, מילמלה בחיוך, “הרי הגברת יכולה להסתכל בעצמה בסוליותיה”.

פניה סמוקות מאד, חזרה ז’רבאֶז ונשתפלה על הכסא, הגביהה רגליה והראתה שאין כלום על סוליות נעליה. קוּפּוֹ פתח בינתיים את הדלת וצעק “לילה טוב!” בקול של רוגזה. הוא קרא לז’רבאֶז מתוך הפרוזדור. אז נטלה עצמה ויצאה אף היא, לאחר שגימגמה איזה דיבור של נימוס: היא מקווה שיתראו ושתשרור הבנה ביניהם. אך הזוג לורילאֶ כבר חזר למלאכתו בעומק החור השחור של הסדנה, בה נגהה מפחה הקטנה כגחלת אחרונה המחווירה בתוך הלהט הגדול של כבשן. האשה, קצה אחד של כותונתה שמוט מכתפה, העור אדמומי מחמת בבואת אש-הגחלים, רידדה חוט חדש, כשמנפחת עם כל משיכה את צוארה, ששריריו נקמטו בדומה לחבלים דקים. הבעל, רכון תחת אורה הירוק של גולת המים, התחיל שוב להתקין קטע של שרשרת. כפף את החוליה בצבת, כיווצה בצד אחד, האחיזה בחוליה העליונה, חזר ופתחה בעזרת חטט, בהתמדה, מיכנית, בלי לאבד אף תנועה קלה שבקלה כדי לקנח את זיעת פניו.

כאשר ז’רבאֶז הגיחה מתוך המסדרונות לחדר-המדרגות של הדיוטה הששית, נתמלט מפיה פסוק זה, כשעיניה קשורות בדמעות:

“זה לא מבטיח הרבה אושר”.

קוּפּוֹ טילטל את ראשו בזעף. ללורילאֶ יעלה ערב זה ביוקר רב. האם ראו מעולם כילי שכזה! להאמין שיסחבו לו שלושה גרגירים מאבק הזהב שלו! כל הסיפורים האלה אינם אלא קמצנות אמיתית. ייתכן שאחותו האמינה בתום-לב שהוא לא יתחתן לעולם, כדי לחסוך לה אבעה סוּ על הנזיד שלה. אבל החתונה תתקיים למרות הכול, ב-29 ביולי. הוא מצפצף עליהם במלוא הפה!

אך, אגב ירידה במדרגות הוסיפה ז’רבאֶז להרגיש שלבה צבוט בה, שאימה אוילית מטרידתה, וזו גרמה שתגשש מתוך חרדה אחרי צללי המעקה שנתעצמו. אותה שעה היה סולם-המדרגות של הבית שרוי בשינה, שומם, מואר רק על-ידי זרבובית-הגאז מהדיוטה השניה, ששלהבתו הממועטת הטילה לתוך באר זו של צללים טיפת האור של עששית-לילה. מאחר הדלתות הסגורות נשמעה הדממה הכבדה, השינה המדוכאת של פועלים שנרדמו מיד לאחר פת ערבית. בכל-זאת בקע צחוק רך מחדרה של הגהצנית, בעוד שסילון של אור נפלט ממנעול דלתה של מדמאּאזל רימאנז’וּ, שעוד גזרה, בשקשוק חרישי של מספריים, שמלניות של מלמלה לבובותיה. למטה, אצל מרת גוֹדרוֹן לא פסק תינוק מליבב, וקערות-השופכין הכלליות הפיחו צחנה חזקה ביותר לתוך השלווה הגדולה, השחורה והדמומה.

אחר-גך, בתוך החצר, בעת שקוּפּוֹ הלך לבקש את השוער שיפתח להם את השער, הפכה ז’רבאֶז את פניה והסתכלה בפעם האחרונה בבית. הוא העצים מידותיו על רקע השמים ללא ירח. חזיתותיו האפורות, שנראו כמנוקות מצרעתן ומסויידות בצל, השתרעו, התרוממו; והן היו עירומות עוד יותר, שטוחות לגמרי, מעורטלות מהסחבות שהתייבשו עליהן ביום באורה של החמה. החלונות הסגורים רדומים היו בשינה. מעל לכל מבוא, מלמטה למעלה, זקפו שמשותיהם של ששת חדרי-המדרגות, המוארות נוגה חיוור, מגדל צר של אור. קרן של מנורה, שנפלה מסדנת הקרטונאז', שבדיוטה השניה, שירטטה רצועה צהובה על מרצפת החצר, וניקבה את האופל שהציף את הסדנות שבדיוטת הקרקע. ובמעמקי האופל הזה, בפינה הטחובה של החצר, נשרו מברז המזרקה שלא נברג כראוי, טיפות רוננות לתוך-תוכה של הדממה. אותה שעה נדמה היה לז’רבאֶז שהבית מוטל על כתפיה בכל עוצמת כובדו וצינתו. זו היתה אותה אימה אוילית וילדותית שזכרה היה מעלה אחר-כך חיום על שפתיה.

“שימי לב!” צעק קוּפּוֹ.

והיא הוצרכה, כד לצאת, לדלג מעל לשלולית גדולה שזרמה מתוך סדנת הצביעה. אותו ערב היתה השלולית כחולה, מגון התכלת העמוקה אשר לשמי הקיץ, שפנסו של השוער הדליק בה כוכבים.

 

3

ז’רבאז לא רצתה בחתונה שיש עמה הילולה וחינגה. לשם מה לבזבז כסף? מלבד זאת התביישה לעשות ראווה מהחתונה לפני כל דיירי הרובע. אבל קוּפוֹ התרעם על כך: אי-אפשר להתחתן סתם-ככה, בלי לאכול סעודה קלה בחברותא. הו! הוא מתכוון למשהו פשוט ביותר: טיול קטן אחרי הצהריים, עד שילכו למלוק ראשו של שפן צלוי במסעדה הזולה הראשונה שתזדמן להם בדרך. וכמובן בלי מוסיקה לקינוח-סעודה, בלי חצוצרה כדי להרקיד את השמלות המרופשות של הגברות. רק לשתות לחיים, לפני שכל אחד ילך לו לישון בביתו שלו.

בדברי ליצנות והיתול שידל הרתך את האשה הצעירה שתשנה את דעתה, והיא הסכימה לאחר שנשבע לה שלא ישתכרו ולא יתהוללו. הוא ישים עין קפדנית על הכוסות. כיון שכך, הלך וזימן טוזיג במאה סו הנפש, אצל אוגוסט, בעל “טחנת הכסף”, בבּוּלבאר לַא־שאפאֶל. זה היה סוחר-יין קטן שנהג מתינות במחיריו ושהיתה לו מסבאה מאחורי חנותו, תחת שלושת עצי השטים שבחצרו. שם ירגישו את עצמם בטוב ובנוח. במשך עשרה ימים איסף את הקרואים המתגוררים בבית אחותו, ברחוב טיפת-הזהב: את מר מאדיניאֶ, את מדמוּאזל רימאנז’וּ, את מרת גוֹדרוֹן ובעלה. הוא הצליח אפילו לשדל את ז’רבאֶז שתראה בעין יפה בין האושפיזין את שני חבריו, “ביבי-צלי” ו“מגפים-שלי”; אמנם, “מגפים-שלי” הוא שתיין גדול, אבל יש לו תיאבון כה מבדח, שנוהגים להזמינוֹ תמיד לטוויגים, כדי לראות כיצד פניו של בעל-המסעדה משחירות כשולי קדרה למראה תריסר ליטראות הלחם שקיבה-זו-ללא-תחתית בולעת.

האשה הצעירה, מצדה, הבטיחה להביא עמה את הפטרונית שלה, מרת פוֹקוֹניאֶ, ואת הזוג בּוֹש, אנשים הגונים מאד. בסיכומו של חשבון יהיו מסובים לשולחן חמישה עשר איש, זה מספיק. כשיש יותר מדי עולם, מסתיים זה תמיד בקטטות.

אלא שהפרוטה לא מצויה היתה בכיסו של קוּפוֹ. בלי להעמיד פנים של רברבן, היה גמור עמו לנהוג כיאות לחתן. הלך ולווה חמישים פראנק מפטרונו. מסכום זה קנה תחילה את טבעת­­­-הקידושין, טבעת של זהב העולה שנים־עשר פראנק, שלורילאֶ השיג לו בבית החרושת בתשעה פראנק. אחרי כך. הזמין לעצמו זיג, מכנסים וחזיה, אצל חייט שברחוב מירא, ונתן לו רק מפרעה של עשרים-וחמישה פראנק; נעלי הלאכּה שלו וכובעו עשויים עוד להניח את הדעת. לאחר ששם הצדה את עשרת הפראנקים, חלקו וחלקה של ז’רבאֶז בסעודת-הכלולות, הילדים יהיו בהזקת קרוּאי-חינם, נשתיירו לו בדיוק ששה פראנקים, מחירה של מאֶסה על מזבח-העניים. אמנם, הוא לא חיבב את בעלי האיצטלות השחורות, ולבו מיצר היה על ששת הפראנקים שהוא הולך ליתן ללא-יוצלחים אלה שאין להם כל צורך בהם כדי ללגום לגימה. אבל חתונה בלי מאֶסה, יאמרו מה שיאמרו, אינה קרוייה חתונה. הוא הלך בעצמו לבית־היראה להתמקח; ובמשך שעה תמימה נשא-ונתן עם כומר גוץ וזקן, לבוש איצטלה מרובבת, וגנב כמוכר-ירקות. היה לו חשק לכבדו במתנת-יד; ואגב התמקחות שאלו בהיתול, אם לא מצוייה בחנותו מאֶסה של הזדמנות, שלא תהא פגומה ביותר, ושתהא עוד יפה לזוג שאין לו תביעות יתירות. הכומר הזקן והגוץ, תוך שהוא רוטן שלא תהא לאלוהים כל קורת-רוח לברך את זיווגו, סופו שהסכים ליטול חמישה פראנק בשכר אמירת המאֶסה. קוּפוֹ חסך איפוא עשרים סוּ שנשתיירו בכיסו.

אף ז’רבאֶז סבורה היתה שמחובתה להיות כלה נאה ויאה. משהוחלט על החתונה, החלה לעבוד שעות נוספות בערבים, ועלה בידה לחסוך שלושים פראנק. היה לה חשק עצום לקנות לה גלימת-משי קצרה, שראתה באחד מחלונות הראווה שברחוב פרבר-פוּאסוֹניאֶר. והיא העניקה לעצמה גלימה זו. אחר־כך קנתה בעשרה פראנק מידי בעלה של כובסת, שמתה בביתה של מרת פוקוניאֶ, שמלת-צמר כחולה, שהתקינה אותה מחדש לפי גיזרתה שלה. בשבעת הפראנקים שנותרו לה קנתה זוג כסיות של כותן, וורד מלאכותי לקשט בו את כומתתה וזוג נעלים בשביל בנה בכורה קלוֹד. למזלה היו להם לפעוטות חולצות מניחות את הדעת. במשך ארבעה לילות ניקתה הכול בקפדנות, בדקה אפילו את החורים הזעירים ביותר שבגרביה ובכותונתה.

לבסוף, בליל ששי, ערב היום הגדול, הוצרכו עוד ז’רבאז וקוּפוֹ, בשובם מעמל יומם, לטרוח ולהתייגע עד אחת־עשרה. וקודם שפרשו לישון, הוא לחוד והיא לחוד, שוחחו עוד שעה קלה בחדרה של האשה הצעירה, מתוך שביעת-רצון שהגיעו לסיומה של כל המהומה הזו. כי למרות החלטתם שלא לנקוף אצבע למען הרובע, סופם שהתייחסו לעניין בכובד-ראש והתייגעו עד כדי אפיסת הכוחות. כאשר אמרו זה לזה לילה טוב, מנמנמים היו בעמידה. אבל, בכל-זאת, משכו אנחת הרווחה עמוקה מלבם. עכשיו היה הכול מתוקן ומסודר. עדיו של קוּפוֹ היו מר מאדיניאֶ ו“ביבי צלי”; ז’רבאֶז סמכה על לורילאֶ ועל בּוֹש. הוסכם שכל ששתם ילכו בניחותא ובלי פומבי ללשכת-הרובע המוניציפּאלית ולכנסיה, בלי לגרור אחריהם שובל של אנשים. שתי אחיותיו של החתן הודיעו אפילו שהן מוכנות להישאר בבית, מאחר שנוכחותן אינה הכרחית כל־עיקר. את אמא קוּפוֹ הבטיחו לקחת לטכס הכלולות, כיון שהחלה למרר בבכי ואמרה שהיא מוכנה להקדים את החבורה, כדי להצטנע בפינה ולחזות משם בטכס. אשר לזימונה של כל החבורה הרי נקבע לשעה אחת ב“טחנת הכסף”. משם ילכו לשוטט בשדה סאן־דאֶני כדי להגביר את התיאבון; יסעו ברכבת ויחזרו ברגל לאורך דרך-המלך. הכול בישר שהחגיגה עתידה להיות נעימה ביותר, לא מי יודע איזו הילולה אלא שמחה כלשהי, משהו נחמד והגון.

בשבת בבוקר, שעה שהתלבש, נתפס קוּפוֹ לדאגה קשה, למראה המטבע של עשרים סו שנשתייר לו. עלה על דעתו, שמטעמי נימוס יהא עליו לכבד את העדים בכוס יין ובנתח בשר חזיר, אגב המתנה לסעודת־הערב. מלבד זה עלולות להיות הוצאות בלתי-צפויות. מטבע של עשרים סו אין זה מספיק, בהחלט לא. אז, לאחר שהוליך את קלוֹד ואת אֶטיאֶן אצל מרת בּוֹש שנטלה על עצמה להביאם לסעודה, רץ לרחוב טיפת-הזהב, ועלה בלי היסוסים יתירים ללוות עשרה פראנק מלורילאֶ, אף-על-פי שידע יפה שגיסו יסביר לו פנים זעופות; ואמנם, הלה רטן, העלה בפניו גיחוך של חיה רעה אך לבסוף הלווה לו שני מטבעות של מאה סוּ. קוּפוֹ ששילשל את הכסף לתוך כיסו, שמע את אחותו מסננת מבין שיניה: זה מתחיל יפה".

טכס-הנשואין בלשכה המוניציפאלית נקבע לעשר ומחצה. היה זה יום הדור־נאה; חמה שיצאה מנרתיקה צלתה את הרחובות. כדי שהבריות לא יסתכלו בהם, נתפלגו העדים והחתן-וכלה לשתי חבורות. בראש הלכה ז’רבאֶז שלובת זרוע עם לורילאֶ, בעוד שמר מאדיניאֶ הוליך את אמא קוּפוֹ; בריווח של עשרים פסיעה, על המדרכה השניה, השתרכו קוּפוֹ, בוש ו“ביבי־צלי” מגונדרים בזיגים שחורים, מעגלים גבם ומטלטלים זרועותיהם אילך ואילך; מתחת לזיגו של בּוֹש ביצבצו מכנסים צהובים; “ביבי-צלי” מכופתר היה עד הצואר, ללא חזיה, באופן שחשף רק קצה עניבה שמגוללת היתה כחבל. רק מאדיניאֶ מהודר היה בפראק, פראק מרוּוח ומרובע הכנפות; והעוברים והשבים היו משתאים רגע כדי לראות את האדון הזה מוליך את אמא קוּפוֹ המסורבלת, המעוטפת רדיד ירוק, ולראשה כומתה שחורה עדוייה סרטים אדומים. ז’רבאֶז, עליזה, חמודה מאד בשמלתה מכחול נוקשה.

כתפיה מכווצות תחת גלימת משי קצרה, הקשיבה באדיבות לריטוניו של לורילאֶ, שמובלע היה בתוך אדרת־שק רחבה, למרות השרב של עיצומו של קיץ. מפרק לפרק, בקרנות הרחובות, היתה מצדדת קימעה את ראשה, משגרת חיוך עדין אל קוּפוֹ, שבגדיו החדשים, הנוצצים בחמה, העיקו עליו.

אם כי מהלכים היו במתינות ובנחת, הגיעו ללשכה המוניציפאלית מחצית השעה קודם המועד. וכיון שראש הלשכה התמהמה, בא תורם רק סמוך לאחת־עשרה. הם המתינו איפוא על כסאות שעמדו בקרן-זוית של האולם, הסתכלו בסיפון הגבוה ובפשטותם של הקירות, שוחחו בלחש, והיו מרתיעים את כסאותיהם לאחוריהם מתוך הפרז של נימוס, כל-אימת שלבלר היה עובר על פניהם. בכל-זאת, דיברו בקולות מונמכים בגנותו של ראש-הלשכה: הולך-בטל זה מצוי עתה בלי כל ספק אצל הבלונדית שלו המשפשפת לו את הפודגרה שלו. אבל כאשר הלה הופיע, קמו על רגליהם מתוך יראת-הכבוד. הם נתבקשו לחזור ולישב. ואז, נוכחים היו בשלוש חתונות בורגניות, עם כלות לבושות לבן ושושבינות מתולתלות ומטורזנות בחגורות וורודות, עם המון אדונים וגברות במיטב ההידור והגינונים. וכשהגיע תורם, לא חסר היה הרבה שהטכס יתבטל, כי “ביבי-צלי” נעלם בינתיים. בּוֹש מצאו בחוץ, בפלטיה שלפני הבניין, עומד ומעשן לו בניחותא את מקטרתו. משמע שהם מנוּולים הגונים בבית הזה: הם נוהגים זלזול באלה שאין להם כסיות עור צחות! וקריאת החוקים, השאלות שנשאלו, חתימת התעודות נעשו במהירות כה רבה, שהם תלו זה בזה עינים של תמיהה, בהאמינם שליסטמו מהם את מחצית הטכס. מהוממת, לבה צבוט בה, הצמידה ז’רבאֶז את ממחטתה לפיה. אמא קוּפוֹ בכתה בדמעות שליש. העדים רשמו שמותיהם בדפתר באותיות מגושמות וצולעות, פרט לחתן ששירטט צלב, מאחר שלא ידע לכתוב. כל אחד נדב ארבעה סו לטובת העניים. כאשר המשרת מסר תעודת-הנישואין לקוּפוֹ, נזדרז זה, לאחר שז’רבאֶז דחפתו במרפקו, להוציא מארנקו עוד חמישה סוּ.

המרחק רב היה מהלשכה המוניציפאלית אל הכנסיה. בדרך לגמו הגברים כוס בירה; אמא קוּפוֹ וז’רבאֶז שתו ליקאֶר של ענבי-שועל מהול במים. והם הוצרכו לכתת רגליהם ברחוב ארוך, שבו נפל אור השמש במאונך ללא שמץ של צל. השמש המתין להם בטבורה של כנסיה שוממה; הוא דחפם לעבר מזבח צדדי, תוך ששאלם בכעס אם כדי להתל בדת באו באיחור זמן. אותה שעה צץ כומר שהפסיע בפסיעות גסות, פניו זעופות, חיוורות מחמת רעב, כשלפניו מהלך סגנו לבוש איצטלית מרובבת. הכומר אמר את תפילתו בחטיפה, אגב בליעת הפסוקים הרומיים, כשהוא מכוון פניו אילך ואילך, מתכופף, פורש כפיו, בחפזון, ומטיל מבטים אלכסוניים בחתן-וכלה ובעדים. בעמדם לפני המזבח היו החתן והכלה נבוכים מאד, לא ידעו אימתי יש לכרוע ברך, אימתי יש לקום, אימתי יש לישב ותלו עיניהם בסגן שירמיזם. כדי לצאת ידי חובתם כראוי, עמדו העדים כל הזמן על רגליהם; בעוד שאמא קוּפוֹ, שעיניה חזרו ונתקשרו בדמעות, בכתה לתוך ספר-התפילות ששאלה משכנתה. בינתיים השמיע אורלוגין חצות-יום; המאסה האחרונה נאמרה, והכנסיה נתמלאה דישדוש רגליהם של השמשים, היסט כסאות המוחזרים למקומותיהם. התקינו מן-הסתם את המזבח הראשי לקראת איזו חגיגה, כיוון ששמעו הלמות פטישיהם של הרפדים שסימרו את הקלעים והיריעות. וליד המזבח הצדדי, בתוך האבק שהעלה מטאטאו של השוער, העביר בפזיזות הכומר זעוף-הפנים את ידיו הצנומות מעל לראשיהם הרכונים של קוּפוֹ ושל ז’רבאֶז, ודומה היה שהוא מזווגם בעיצומה של אנדרלמוסיה, בעת העדרו של האלוהים הטוב, בין שתי מאֶסות של חשיבוּת. לאחר שהחבורה חתמה שנית בתוך דפתר, בלשכת כלי הקודש, וחזרה ומצאה את עצמה באורה של החמה, באכסדרה המקומרת, נשתהתה שם רגע, דהומה, נטולת נשימה מחמת הדהרה הרבה שהודהרה.

“זהו!” אמר קוּפוֹ בחיוך של אי-ניחותא.

הוא התנודד אילך ואילך, לא מצא את הטכס הזה מבדח כל־עיקר בכל־זאת, הוסיף:

“כן, זה לא נסחב אצלם. הם מסדרים את העניין חת-שתים. זה כמו אצל רופא- שיניים: אין שהות לצעוק אוי! הם מחתנים בלי כאבים”.

“כן, כן, מלאכה יפה”, מילמל לורילאֶ בעוויה של גיחוך. “מבצעים אותה במשך חמש דקות והיא מתקיימת כל החיים… אה! ‘ענב-שועל’ מסכן, שיהיה לך למזל!”

וארבעת העדים טפחו טפיחות על גבו של קוּפוֹ שזיקף כתפיו בחשיבות. אותה שעה נישקה ז’רבאֶז לאמא קוֹפוּ, חייכנית, כשעיניה מלוחלחות, בכל-זאת. היא השיבה לדבריה המקוטעים של האשה הזקנה:

“אַל תפחדי, אעשה כל מה שאוכל. אם לא יהיה חס-וחלילה שלום־בית בינינו, לא תהיה זו אשמתי. לא, בהחלט לא, כי יש לי יותר מדי חשק להיות מאושרת… העיקר, זה עשוי, לא כן. עכשיו, החובה עלי ועליו להבין זה את זה ולוותר זה לזה”.

עקרו ממקומם והלכו מישרין ל“טחנת הכסף”. קוּפוֹ שילב זרועו בזרוע אשתו. הם הפסיעו במהירות, כשחיוך נסוך בפניהם, משל כאילו נישאו על כנפי הרוח, בלי לראות את הבתים, את העוברים-והשבים, את כלי-הרכב. השאון והרעש המחרישים של הפרבר נצטלצלו באזניהם כפעמונים. משהגיעו למסבאה, הזמין קוּפוֹ בלי שהיות שני בקבוקי יין, לחם ונתחי בשר חזיר, שהובאו לתא המזוגג שבדיוטת הקרקע, בלי צלחות ובלי מפה, פשוט רק לאכול ארוחה של כלום. אבל משראה שבּוֹש ו“ביבי-צלי” מראים תיאבון של רצינות, הזמין בקבוק שלישי ונתח גבינה. מרוב התרגשות לא חשה אמא קוּפוֹ כל רעב. ז’רבאֶז שהצמאון הציק לה, גמעה כוסות מים גדולות שהוסמקו בכלשהו יין.

“זה נוגע לי”, אמר קוּפוֹ וזירז עצמו למזנון, שם שילם ארבעה פראנק וחמישה סוּ.

היתה שעה אחת אחרי הצהרים, והאורחים החלו לבוא. מרת פוקוניאֶ אשה מסורבלת בבשר, נאה עדיין, הופיעה הראשונה; לבושה היתה שמלה של משי גולמי ופרחוני, ענובה עניבה וורודה בצוארה ולראשה כומתה עמוסה שפעת פרחים. אחר-כך באו יחדיו מדמואזל רימאנז’ו, צנומה ועדינה בשמלתה השחורה הנצחית שדומה היה שלא פשטתה אפילו בשעה שעלתה על יצועה, והזוג גוֹדרוֹן; הבעל, גולמני וגס פרצוף, שמעילו נתרעש עם כל תנועה קלה; האשה, גמלונית, מציגה לראווה את כרסה של אשה הרה, ששמלתה מכחול צעקני עוד הרחיבה את העגילוּת. קוּפוֹ הסביר לאורחים שלא יהא צורך להמתין ל“מגפים-שלי”; חבר זה ייפגש עם החבורה בדרך של סאן דאֶני.

“נהדר!” נצטעקה מרת ליראַ בכניסתה למסבאה, מזומן לנו גשם הגון! זה יהיה נורא מבדח!"

והיא קראה את החבורה אל המפתן, כדי לראות את העננים, ענני סוּפה שחורה כדיו, שעלתה במהירות בדרומה של פאריס. מרת לירא, אחותו הבכירה של קוּפוֹ, אשה גבהנית, צנומה, גברית, מדברת בקול מאונפף, מגונדרת היתה בשמלה רחבה מדי מצבע הפרעוש, שפיפיה הארוכים שיוו לה מראה של כלב-פּוּדל רזה שיצא מהמים. היא החזיקה בידה שמשיה ששיחקה בו כבמקל. לאחר שנישקה לז’רבאֶז, המשיכה:

“אין לכם מושג איזו חמימה בחוץ… כאילו זורקים לך אש לתוך הפנים!”

מיד נזכרו הכול שזה מזמן הרגישו בסוּפה הממשמשת ובאה. שעה שיצאו מהכנסיה ראה מר מאדיניאֶ היטב מה עומד להתרחש. לורילאֶ סיפר שיבלותיו לא הניחו לו לישון, החל משעה שלוש בבוקר. אגב, זה לא יכול להיגמר אחרת: השרב נמשך כבר שלושה ימים רצופים.

“ייתכן שיירד גשם”, חזר ואמר קוּפו, שעמד בפתחה של המסבאה וחקר את השמים במבט של דאגה. “מחכים בעצם רק לאחותי; אילו הגיעה, אפשר היה בכל זאת לצאת לדרך”.

מרת לורילאֶ בוששה באמת לבוא. אחותה, מרת לירא, סרה אצלה כדי להביאה ל“טחנת הכסף”; אבל כיון שמצאתה חוגרת מחוכה, נתקוטטו. האלמנה הגבהנית הוסיפה על אזנו של אחיה:

“קמתי והסתלקתי… היא במין מצב-רוח… תראה את הפרצוף שהיא תעמיד!”

והחבורה הוצרכה להתאזר בסבלנות עוד רבע שעה, כשהיא מתשוטטת אילך ואילך בתוך המסבאה, נדחקת ונדחפת על ידי אנשים שנכנסו ללגום לגימה ליד המזנון. מפרק לפרק היו בּוֹש, או מרת פוקוניאֶ, או “ביבי-צלי” פורשים, מפסיעים אל קצה המדרכה, כשעיניהם כלפי מעלה. לגמרי לא דלף; היום העריב פתאום, משבי-רוח שסיחו את האדמה הרקידו מערבולות דקות של אבק לבן. עם התדרדרותו של הרעם הראשון נצטלבה מדמוּאזל רימאנז’וּ. כל המבטים נתלכסנו ונתלו בחרדה בשעון הקבוע מעל לראי: כבר שתים פחות עשרים דקה.

“הביטו!” צעק קוּפוֹ. “המלאכים בוכים!”

נחשול של גשם טיאטא את הכביש, שנשים ברחו הימנו, בהחזיקן בשמלותיהן בשתי ידיהן, ותחת זרם סוחף זה הגיעה לבסוף מרת לורילאֶ נטולת נשימה, זועמת, ונאבקת על המפתן עם המטריה שלא רצתה בשום אופן להיסגר.

“הראיתם משהו כזה!” גימגמה. זה תפס אותי בדיוק ליד הדלת. היה לי חשק לחזור ולהתפשט. חבל שלא עשיתי כך… חתונה מאד נאה, אין לומר! אמרתי שצריך לדחות אותה לשבת הבאה. ויורד גשם משום שלא שמעו בקולי, יפה ונאה כך! אדרבא, שהשמים יתבקעו!"

קוּפוֹ ניסה להרגיעה, אבל היא שלחה אותו לכל הרוחות. זה לא יהיה הוא שישלם לה בעד השמלה, אם היא אבודה. לבושה היתה שמלה ממשי שחור, שנחנקה בה. החולצה היתה צרה מדי, משכה את הלולאות, הידקה את הכתפיים; והשמלנית, הגזורה בצורת נרתיק, כיווצה לה את השוקיים כל-כך בחזקה, שהוצרכה מן הסתם להפסיע בפסיעות דקות ביותר. אבל הנשים שבחבורה נסתכלו בתוּאַליט שלה בשפתים קמוצות ובארשת של התפעלות. היא שמה את עצמה כאינה רואה כלל את ז’רבאֶז שישבה ליד אמא קוּפוֹ. קראה את לורילאֶ וביקשה ממנו ממחטה; פרשה לקרן זוית של המסבאה וניגבה בדקדקנות את טיפות הגשם שנאחזו במשי השמלה.

המטר הסוחף פסק בינתיים בבת אחת. היום הערב והלך והיה כמעט לילה, לילה מגון העופרת שחזיזים פילחוהו. “ביבי-צלי” אמר וחזר ואמר בצחוק שאין כל ספק שגשם של כמרים עתיד לירד. אותו רגע פרצה הסופה בקולות ובברקים רבים. במשך מחצית השעה ירד גשם עז, והרעם רעם בלי הפוגה. הגברים עמדו בפתח הדלת והסתכלו בוילון האפור של הסגריר, בביבים שגאו ועלו, באבק המים שתימר משכשוכן של השלוליות. הנשים השתפלו על כסאות, אחוזות אימה וסוככות בידיהן על עיניהן. איש לא הוציא הגה, הכול חשו שינוק קל בגרון. בּוֹש שביקש להתלוצץ על הרעם ואמר שפטרוס הקדוש מתעטש שם למעלה, לא העלה חיוך על שפתיו של שום אדם. אבל, כאשר הברקים והרעמים פחתו והלכו, נבלעו אי־שם במרחקי־מרחקים, חזרה ונעשתה החבורה קצרת-רוח, נתכעסה על הסוּפה, קיללה והרימה אגרופים כלפי העננים. מהשמים האפרוריים דלף עתה גשם דק ואינסופי.

“כבר אחרי שתים!” נצטעקה מרת לורילאֶ. “הרי אנחנו לא יכולים לישון כאן, סוף-סוף!”

הצעתה של מדמואזל רימאנז’וּ לילך בכל זאת לטייל בשדות, עוררה מורת-רוח של החבורה: הדרכים נשתבשו ודאי כהלכה, לא יוכלו אפילו לישב על הדשא; מלבד זאת, אין כל סימנים שהדלף הזה ייפסק; זרזיף עוד עלול לירד בפתע-פתאום. קוּפוֹ, שלא גרע עינו מפועל שהשתרך בניחותא בגשם, מילמל:

“אם השוטה הזה ‘מגפים-שלי’ מחכה לנו בדרך של סאן-דאָני, אז לא יינזק על-ידי מכת שמש, זה נעלה מכל ספק!”

הערה זו עוררה קטעי-צחוק. אך מצב-הרוח נתגבר והלך, וסופו שנעשה לבלתי-נשוא. היה הכרח להחליט משהו, הרי אין בדעתם לעמוד כאן ולהסתכל זה בפניו של זה עד שעת סעודת-הערב. ואז, במשך רבע שעה, נוכח הזרזיף העיקש, עמדו וייגעו את מוחם. “ביבי-צלי” הציע לשחק בקלפים; בּוֹש, שהיה בעל-אופי צבוע ומושחת, ידע מישחק מבדח ביותר, מישחק של כומר-מוודה; מרת גוֹדרוֹן אמרה שמן הראוי היה לילך לאכול רקיקים ממולאים בבצל, בכביש קליניאקוּר; מרת לירא היתה רוצה שיספרו מעשיות; מר גודרון לא השתעמם, חש את עצמו בנוח במסבאה זו, הציע רק שיישבו תיכף ומיד לשולחן. וכל הצעה הביאה לידי ויכוחים, לידי דברים בוטים: כל זה היה אוילי ביותר, סופו שירדים את כולם, שיעשה אותם לחוכא ואטלולא. וכאשר לורילאֶ ביקש אף הוא לומר את דעתו, לפי שמצא משהו פשוט ביותר, טיול בבולבארים החיצוניים עד לבית-העלמין פאֶר־לאשאֶז, שם יוכלו לראות את הקבר של אֶלוֹאיז ואַבּילאר, אם יהא פנאי לכך, – נצטעקה מרת לורילאֶ, שלא יכלה למשול עוד ברוחה: היא מסתלקת! הנה מה שתעשה! כלום רוצים לשטות בבריות? היא התלבשה, ספגה גשם וכל זה כדי להיכלא באיזו מסבאה? לא, לא, די לה בחתונה כגון זו; היא מעדיפה לישב בבית. קוּפוֹ ולורילאֶ הוצרכו לחסום את הפתח. היא צרחה:

“הסתלקו מכאן! אני אומרת לכם שאני הולכת!”

הואיל ובעלה הצליח להפיס את דעתה, ניגש קוּפוֹ אל ז’רבאֶז, ששוחחה כל העת, שקטה וחייכנית, עם חמותה ועם מרת פוקוניאֶ.

“אבל למה אין את מציעה כלום?” שאל.

“הו! כל מה שתחליטו יהא יפה בעיני”, השיבה בצחוק. “אין לי תביעות רבות. כן נצא, לא נצא, זה היינו-הך לי. אני מרגישה את עצמי טוב מאד ואיני מבקשת יותר מזה”.

ואמנם, כל פניה מוארות היו בחדוה שלווה. מאז שהאורחים נתכנסו במסבאה, דיברה עם כל אחד בקול מונמך קצת ומרוגש, בארשת פנים של רצינות כיאה לכלה, בלי להתערב בוויכוחים. בשעת הסופה ישבה והביטה בעינים בוהות בברקים, כאילו ראתה בנגוהות פתאומיים אלה דברים רבי־חשיבות, הרחק מאד בתוך העתיד.

מר מאדיניאֶ, משום-מה, לא הציע עדיין כלום. הוא עמד מסומך למזנון, כנפות זיגו מסולקות לצדדין, וכל חזותו אומרת חשיבות של פטרון. הוא רקק ארוכות, גילגל את עיניו הגדולות.

“אלוהים אדירים!” אמר, הרי אפשר ללכת למוזיאון…"

וליטף לו את הסנטר, כשהוא נמלך בחבורה במיצמוץ עפעפים.

“יש שם עתיקות, תמונות, פסלים, המון דברים… זה מאלף מאד… ייתכן שאין אתם מכירים זאת. הו! כדאי לראות, לפחות פעם אחת”.

קרואי החתונה נסתכלו זה בזה, חקרו את עצמם. לא. ז’רבאֶז אינה מכירה זאת; מרת פוקוניאֶ גם כן לא, גם לא בּוֹש ולא האחרים. לקוּפוֹ נדמה היה שפעם, באחד בשבת, נזדמן לשם, אלא שלא זכר עוד מה שראה. אף-על-פי-כן, מהססים היו. מרת לורילאֶ, שחשיבותו של מר מאדיניאֶ עשתה עליה רושם רב, מצאה שההצעה מתקבלת בהחלט על הדעת. כיון שהם בין כך מפסידים את היום, וכיון שהם לבושים בגדי מועד, אז מוטב כבר לילך ולראות משהו העשוי להרחיב את השכלתם. כל החבורה הסכימה. ומאחר שהגשם עוד דלף קצת, שאלו מבעל-המסבאה מטריות, מטריות ישנות כחולות, ירוקות, ערמוניות, שנשכחו על-ידי באי המסבאה; יצאו ושמו פעמיהם אל המוזיאון.

החבורה פנתה ימינה וירדה לפאריס דרך פרבר סאן-דאֶני, קוּפוֹ וז’רבאז הלכו שוב בראש, הקדימו את האחרים. מר מאדיניאֶ שילב עתה זרועו בזרועה של מרת לורילאֶ, משום שאמא קוּפוֹ נשארה במסבאה, בשל רגליה החולות. אחריהם השתרכו לורילאֶ ומרת לירא, בּוֹש ומרת פוקוניאֶ, “ביבי-צלי” ומדמואזל רימאנז’וּ, ולסוף בא הזוג גודרון. תריסר היו; אף-על-פי-כן, היוו שובל הגון על גבי המדרכה.

“אנחנו לא אשמים בשידוך הזה, אני נשבעת לך”, הסבירה מרת לורילאֶ למר מאדיניא. אנחנו לא יודעים היכן לקח אותה, או יותר נכון, אנחנו יודעים היטב-היטב; אבל לא עלינו לדבר, לא כן?… בעלי הוא שקנה את טבעת-הקידושין. הבוקר צץ אחי אצלנו ואמר שאנו מוכרחים להלוות להם עשרה פראנק, אחרת עלולה החתונה להתבטל, חלילה… ראית כבר כלה שלא תביא לחתונה שלה אף קרובה אחת משלה? היא אומרת שיש לה כאילו בפאריס אחות קצבית. אם כן, למה לא הזמינה אותה?"

הפסיקה דיבורה כדי להצביע על ז’רבאֶז, שמורדה של המדרכה הגביר את צליעתה.

“הסתכל בה!… הו, הו, הו! החיגרת!”

וכינוי זה: החיגרת, התפשט חיש מהר בקרב החבורה. לורילאֶ גיחך ואמר שבדין לכנותה כך. אבל מרת פוקוניאֶ לימדה זכות על ז’רבאֶז: עוול הוא ללעוג לה, היא נקיה כמטבע של סן ויודעת לעשות מלאכתן של תריסר כובסות, כשיש צורך בכך. מרת לירא, המלאה תמיד רמזי זימה, כינתה את רגלה הצולעת של ז’רבאז “מקל־אהבה”; והוסיפה שגברים רבים אוהבים זה, בלי שתרצה להפליג בהסברים.

החבורה שהגיחה מרחוב סאן-דאני חצתה את הבּולבאר. נשתהתה רגע, מחמת שפעת כלי-הרכב; אחר כך נתאזרה עוז והטילה עצמה על הכביש, שהגשם עשאוֹ אגם של בוץ זורם. וכיון שהזרזיף נתחדש, פתחו הכול את המטריות; ותחת סוככים עלובים אלה, שהתנודדו בידיהם של הגברים, הגביהו הנשים שמלותיהן והתהלוכה נתפרסה ברפש, ממדרכה אחת לשניה. שני פרחחים שהשגיחו בהם, החלו צורחים שמסכות של קרנבאל הולכות; טיילים באו במרוצה; חנוונים, פניהם בדוחות, נתגבהו על בהונות רגליהם והביטו מאחרי חלונות הראווה שלהם. בתוך ריחושו של ההמון, על גבי הרקע האפור והרטוב של הבּולבאר, הטילו זוגות החתונה כתמים חריפים ביותר: שמלתה של ז’רבאז מכחול צעקני, שמלת-המשי הפרחונית של מרת פוקוניאֶ, מכנסיו של בּוֹש שגון צהוב-בהיר להם; נוקשות של אנשים מהודרים בבגדי שבת שיוותה מוקיונוּת של קרנבאל לזיגו הנוצץ של קוּפוֹ ולפראק המרובע של מר מאדיניאֶ; בעוד שהתואליט הנאה של מרת לורילאֶ, הפיפין של מרת לירא והשמלה הבלויה של מדמואזל רימאנז’וּ הציגו לראווה ערבוביה של אופנות והידור-גרוטאות של עניים. אך היו אלה בעיקר כובעיהם של הגברים שבידחו את הסקרנים, כובעים שדהו בתוך אפלולית הארונות ולהם צורות קומיות ביותר: גבהנים, כרסתנים, מחודדים, תיתורתם רחבה או צרה מדי, והחיוכים נתעצמו והלכו, כאשר בקצה התהלוכה, כנועלת את המחזה, הפסיעה מרת גודרון הקרדנית, בשמלתה מסגול קולני, עם כרסה של אשה הרה, שהיא טילטלתה עצומה ובהבלט רב. אולם החבורה לא זירזה את הילוכה, מאושרת היתה שמסתכלים בה, ונתהנתה מדברי הליצנות שהופרחו.

“הביטו! הנה הכלה!” צרח אחד הפרחחים בהצביעו על מרת גודרון, “אוי ואבוי, היא בלעה אבטיח שלם!”

כל החבורה געתה בצחוק. “ביבי-צלי” הפך ראשו ואמר שהזאטוט קלע יפה למטרה. הקרדנית התמוגגה מצחוק יותר מכולם, עשתה עוויות של חן: אין זו בושה כלל, להיפך; יותר מאשה אחת הפזילה אליה בדרך מבט של קנאה והיתה רוצה להיות כמוה.

החבורה נכנסה לרחוב קלאֶרי; משם פנתה לרחוב מיי. בככר ויקטוּאַר נתעכבה: שרוך הנעל השמאלית של הכלה הותר; וכיון שחזרה וקשרתו, למרגלות האנדרטה של לוּאי הארבעה עשר, נצטופפו הזוגות מאחריה המתינו והתלוצצו על קצה קיבורת הרגל שהראתה. לסוף, לאחר שירדו ברחוב צלבי-השדות-הקטנים, הגיעו ללוּבר.

מר מאדיניאֶ ביקש באדיבות להלך בראש השיירה.

הבניין הוא רחב־ידים, אפשר לתעות ולהשתבש באולמותיו; והוא דרך-אגב, מכיר את המקומות היפים שבו, כיון שרגיל היה לבוא תכופות לכאן בלווית אמן, בחור מאד משכיל, שסדנת קארטונאז' מפורסמת קנתה ממנו רישומים, על-מנת להעתיקם על גבי קופסאות. כאשר החבורה נכנסה לאולם האשורי, עברתה צמרמורת קלה. לכל הרוחות! לגמרי לא חם שם: אולם זה יכול היה לשמש מרתף מצויין. סנטרם מורם, עפעפיהם ממצמצים, הפסיעו הזוגות באיטיות בין אנדרטות האבן הענקיות, בין צלמי- האֵלים של שיש שחור, הדוממים בנוקשוּתם הפולחנית; בין חיות מפלצתיות, שחצין חתולות וחצין נשים, שפני מתות להן, אף מדוקק ושפתים תפוחות. כל זה היה בעיניהם כעור ביותר. בימינו שלנו מפסלים באבן בהרבה יותר יופי. כתובת חקוקה באותיות כנעניות היכתה אותם בתמהון. זה אי-אפשר, איש לא ידע מעולם לקרוא כתב מבולבל ומטושטש זה. אבל מר מאדיניאֶ, שכבר היה בדיוטה הראשונה עם מרת לורילאֶ, קרא להם, צעק תחת הקמרונים:

“בואו כבר! זה לא כלום, גלמים אלה… בקומה הראשונה יש מה לראות”.

העירום החמור של כתלי סולם המדרגות השרה עליהם רוח של רצינות. שומר-סף מפואר, בחזיה אדומה, בבגדי-שרד מעוטרים סרטי זהב, שעמד והמתין להם כאילו בפרוזדור, העצים את התרגשותם. ובדחילו ורחימו, מהלכים שפי ככל האפשר, נכנסו לתוך הגאלריה הצרפתית.

ואז, בלי להיעצר, עיניהם מלאות זהב המסגרות, חצו את שורת הטרקלינים הקטנים, כשהם רואים את הדיוקנאות עוברים-חולפים ביעף. צריך היה להשתהות שעה תמימה לפני כל דיוקן ודיוקן כדי להבין. איזה שפע של תמונות! שוות מן-הסתם אוצרות קורח. כשהגיעו לסופו של הטרקלין, עיכבם פתאום מר מאדיניאֶ לפני רפסודת המידוּזה"; והוא הסביר להם את התוכן. מזועזעים, דמומים, עמדו רגע כמאובנים. כאשר עקרו ממקומם, סיכם בּוֹש את ההרגשה הכללית: ציור עצום!

בגאלריה של אפולון היתה זו בעיקר הרצפה שעוררה את התפעלותה של החבורה, רצפה בוהקת, בהירה כמו איספקלריה, שכרעי הספסלים המרופדים השתקפו בה. מדמואזל רימאנז’וּ עצמה את עיניה, לפי שהיה נדמה לה שהיא מהלכת על פני מים. צעקו למרת גודרון שתציג את סוליות נעלייה במשוטח, מחמת מצבה. מר מאדיניאֶ רצה להראות להם את ציפויי הזהב ואת ציורי הסיפון; אבל הסתכלות זו בהפשל-ראש עיקמה להם את הצואר, והם לא הבחינו כלום. אז, קודם שנכנסו לטרקלין המרובע, הורה הלה על אחד החלונות, באמרו:

“הנה הגזוזטרה שממנה ירה שארל התשיעי בעם”.

ותוך שאינו גורע עין משובל השיירה, ציווה בהנף-יד על חניה בטבורו של הטרקלין המרובע. רק יצירות מופת מצויות שם, מילמל בקול מושפל, כבתוך בית-יראה. החלו לסייר את הטרקלין לארבע רוחותיו. ז’רבאֶז ביקשה לדעת את המשמעות של “החתונה בקאנא”; אוילות היא, לדעתה, שלא לכתוב את תוכן העניינים על המסגרות. קוּפוֹ נשתהה לפני הדז’וקונדו, שמצא בה דמיון לאחת מדודותיו. בּוֹש ו“ביבי-צלי” גיחכו, כשהם מראים זה לזה בזוית-העין נשים עירומות; שוקיה של אנטיופּה עשו עליהם רושם עז ביותר. ובקצהו של האולם עמד הזוג גודרון, דהום ונרגש, הבעל פעור פה, האשה ידיה משוכלות על כרסה, והסתכל ב“בתולה הקדושה” למוּרילו.

משהגיע סיור הטרקלין לקצו, הציע מר מאדיניאֶ להתחיל מחדש; הטירחה כדאית היא. הוא הראה שימת-לב רבה למרת לורילאֶ, בשל שמלת המשי שלה; וכל פעם שהיתה נכנסת לתוך דברי ההסבר שלו, היה משיב בכובד-ראש ובבטחון עצמי רב. כיון שהתעניינה ב“אהובתו של טיציאן”, לפי שמצאה ששערה הצהוב של זו דומה לשערה שלה ושאלה מיהי אשה זו, אמר ברוב בקיאותו שזוהי ה“נפחית היפה”, פלגש של אנרי הרביעי, שעליה שיחקו מחזה בתיאטרון “אמבּיגי”,

אחר כך הטילה עצמה החבורה לתוך הגאלריה הארוכה שבה מצויות האסכולות האיטלקיות והפלמאנדיות. שוב תמונות, עד אין מספר תמונות; דמויות של קדושים, אנשים ונשים שלהם קלסתר פנים שאין להבינו; נופות שהשחירו, חיות שהצהיבו, אנדרלמוסיה של בני אדם ושל דברים שנוגה צבעיהם העזים החל לגרום להם מיחושי-ראש קשים. מר מאדיניאֶ נשתתק, הוליך במתינות את השיירה, שנהתה אחריו במשטר ובסדר, כולם צוארם משורבב, עיניהם לטושות. דורות של אמנות עברו-חלפו לפני בערותם הדהומה; היובש הענוג של הפרימיטיבים, ההוד והתפארת של הציירים הוינציאניים, החיים הדשנים ועתירי הזיו של ההולאנדים. אך מה ששבה את לבם ביותר, היו החובבים-המעתיקים שהעמידו כני-ציור באולמות הגאלריה, וציירו מתוך הניחותא והרחבת-הדעת; מטרונית זקנה שעמדה על סולם גדול והעבירה מכחול-של-סיידים על גבי שמים ענוגים של תמונת-נוף רבת מידות עשתה עליהם רושם עצום. קימעה קימעה נתפשטה בינתיים השמועה שחתן וכלה ושושביניהם באו לבקר בלובר. ציירים באו במרוצה כשחיוך מבקע את פיהם; סקרנים נזדרזו לקנות להם מקום על הספסלים כדי לחזות מתוך הנוחיות בתהלוכת השיירה; בעוד ששומרי-הסף כיווצו שפתיהם והתאפקו מלהשמיע דברי-חידוד, והחבורה, שכבר יגעה היתה. שיראת-הכבוד שלה נתמעטה והלכה, גררה את נעליה המסומרות, רקעה בעקביה על הרצפות הצלצלניות, בדישדוש של עדר מתרדף, ששוּלח לתוך ההשראה הדמומה של האולמות.

מר מאדיניאֶ שתק לפי ששימר בשבילם אפתעה. הוא הפסיע מישרין אל ה“קאָרמאַס” של רוּבאֶנס. משנמצא בסמוך לתמונה עדיין לא אמר כלום. אלא הורה עליה בקריצה שובבנית. הנשים, משתלו עיניהן בציור, פרצו בצוויחות דקות; אחר־כך צידדו את פניהן שהסמיקו מאד. הגברים כבשו את תמיהתם, התלוצצו, חיפשו פרטים מסואבים.

“הסתכלו!” חזר ואמר בּוֹש, זה כדאי, זה שווה כסף, הנה ברנש המקיא… וההוא, המשקה את הפרחים… והברנש ההוא, וההוא… חברה מאד הגונה בתמונה זו…"

“נלך מכאן”, אמר מר מאדיניאֶ, שהיה מלא קורת רוח מהצלחתו. “אין יותר מה לראות בצד זה”.

החבורה חזרה על עקבותיה, חצתה שנית את האולם המרובע ואת הגאלריה של אפולון. מרת ליראַ ומדמואזל רימאנז’וּ התרעמו ואמרו שהן נופלות מהרגלים. אבל מר מאדיניאֶ רצה להראות ללורילאֶ תכשיטים עתיקים. תכשיטים אלה נמצאים בקירבת- מקום, בתוך חדר קטן, והוא מסוגל למצוא את הדרך לשם בעיניים עצומות. בכל-זאת טעה, גרר את החבורה לאורך שבעה או שמונה אולמות, שוממים, צוננים, שהיו מרוהטים רק בארן מזוגגים ונטולי עיטורים, שבהם התנוססה כמות אין־ספור של כדים שבורים ושל צלמי-אנשים כעורים ביותר, החבורה רעדה מצינה, השתעממה איומות. ותוך שהיא מחפשת דלת, נפלה לתוך מדור הרישומים. זו היתה ריצה חדשה ללא קץ וסוף. אולם רדף אולם, בלי שיהא בהם דבר מבדח או יוצא דופן: רק גליונות נייר מטוייטים, נתונים בתוך מסגרות מזוגגות, מילאו את הקירות.

מר מאדיניאֶ, דעתו מבולבלת עליו, מתבייש להודות שנשתבש, טיפל ועלה בסולם- מדרגות שנזדמן לו, גרר את החבורה עוד דיוטה אחת והפליג עמה לתוך מוזיאון-הימיה, בין דגמים של כלי-שיט ותותחים. בין תרשימים מכויירים וספינות בגודל של צעצועים, מקץ רבע שעה של כיתות רגלים נזדמן להם סולם-מדרגות שני, ולאחר שירדו בו, חזרו ומצאו את עצמם בלב לבו של מדור-הרישומים. אז ירד עליהם יאוש גדול, והם שוטטו באולמות בלי מטרה ותכלית, כרוכים אחרי מר מאדיניאֶ, שניגב את מצחו, מלא זעם וחימה על האדמיניסטראציה, שהאשימה בשינוי מקום הדלתות. התרוצצותם עוררה את תמיהתם של שומרי הסף ובאי המוזיאון. בפרק-זמן של פחות מעשרים רגע ראו אותם פעמים אחדות באולם המרובע, בגאלריה הצרפתית, לאורך הארונות המזוגגים שבהם רדומים בשינה אלילי-המזרח הקטנים. דומה היה שלעולם לא ייצאו מהבניין. רגליהם רצוצות, מיואשים, הקימו מהומה איומה. ובריצתם הניחו מאחריהם את כרסה של מרת גידרון.

“סוגרים את הדלתות! סוגרים את הדלתות!” צרחו קולותיהם האדירים של שומרי הסף.

וכמעט שנכלאו שם ללינת לילה. למזלם נתייצב אחד משומרי-הסף בראשם והוליכם עד לדלת-יציאה. וכאשר עמדו רגליהם בחצר הלוּבר, ונטלו את מטריותיהם מהמלתחה, נשמו לרווחה. הבטחון חזר בינתיים למר מאדיניאֶ; טעות היתה בידו שלא פנה מיד שמאלה; עכשיו נזכר הוא שהתכשיטים נמצאים משמאל. אגב, החבורה כולה העמידה פנים שהיא מרוצה מאד שראתה את כל שכיות-החמדה האלה.

אורלוגין בית־הנכאת השמיע ארבעה צילצולים. נשתיירו עוד שעתיים עד לסעודה. כיון שכך, החליטו לטייל כדי לקטול את הזמן. הגברות, שהיו עייפות מאד, השתוקקו לישב לפוש קצת; אבל היות ואיש לא הציע לכבד במשקאות, השתרכו לאורך הרציף. שם פגע בהם מטר-סוחף חדש, שהיה כה סמיך, שלמרות המטריות ניזוקו התואליטות של הנשים. מרת לורילאֶ, שלבה שקע בה עם כל טיפה שהרטיבה את שמלתה, הציעה לחפש מחסה תחת גשר רוֹיאַל, ואיימה שאם לא ילכו אחריה, תרד לשם לגמרי לבדה. והחבורה ירדה תחת גשר רוֹיאַל. זה היה באמת רעיון כביר! הנשים פרשו ממחטות על המרצפות, ישבו עליהן בפישוק ברכים, תלשו בשתי ידיהן את גבעולי הדשא שביצבצו מבין האבנים, הביטו במים השחורים המתגלגלים וזורמים, והיתה בהן ההרגשה שמצויות הן בכפר על גדת נהר, הגברים צרחו בקולי קולות כדי לעורר את הד הקמרון שממולם, בּוֹש ו“בּיבּי-צלי” חרפו וגידפו, בזה אחר זה, את החלל, הטילו לתוכו בעוצמה רבה: “חזיר!” והתמוגגו מצחוק כאשר ההד החזיר להם את המלה; ומשנצטרד גרונם מצאו להם שעשוע אחר: הטילו חלוקי-אבנים לתוך המים כדי להעלות עיגולים על פני האספקלריה שלהם. הגשם פסק, אבל החבורה הרגישה את עצמה כה בנוח, שלא נתנה כלל דעתה לעקור משם. הסיינה סחפה אדוות שמנוניות, פקקים וקליפות של ירקות, ערימה של סחי שמערבולת עיכבתה רגע על פני המים החומרים, שנתקדרו מחמת צלו של הקמרון; בעוד שעל גבי הגשר עבר שקשוק גלגליהם של אומניבוסים ושל כרכרות, עבר שאונה והמונה של פאריס, שהימנה ראו רק את הגגות, מימין ומשמאל, כמו מתוך קרקעיתו של בור. מדמואזל רימאנז’וּ משכה אנחה מלבה: אילו היו כאן אילנות, היה נוף זה מזכיר לה – אמרה – נוף אחר שעל המארנה, לשם נסעה, סמוך לשנת 1817, עם בחור צעיר, שנפשה עוד בוכה עליו.

בינתיים עשה מר מאדיניאֶ סימן שהגיעה השעה לקום ולילך. קמו וחצו את גן טיולרי, בתוך קהל ילדים שאופניהם וכדוריהם עירבבו את הסדר הנאה של הזוגות. כאשר החבורה הגיעה לככר וואנדום, ונשתהתה להסתכל בעמוד-הזכרון המפורסם, נתן מר מאדיניאֶ את דעתו לעשות נחת-רוח לגברות, והציע להן לעלות לראש העמוד כדי לראות הימנו את פאריס. הצעתו נראתה מבדחת מאד. כן, כן, צריך לעלות, יהיו צוחקים מכך זמן רב. אגב, אין זה חסר עניין לגבי אלה שלא עזבו מימיהם את האדמה המוצקה.

“אתם סבורים שהחיגרת תסתכן ותטפס לשם עם הרגל שלה?” מילמלה מרת לורילאֶ.

“אני אעלה בחפץ-לב”, אמרה מרת ליראַ, “אבל איני רוצה שגבר יהיה מאחרי”,

והחבורה עלתה. התריסר טיפסו בסולם הלולייני הצר, כשהם מתנגפים במדרגות השחוקות, מסתמכים לקיר. כאשר האפלולית נתגברה, פרצו הנשים בצוויחות דקות. הגברים דיגדגו אותן, צבטו להן את הרגלים. אבל זו היתה שובבות של מה-בכך; הגברים ידעו היכן להיעצר, למען ההגינות. אחרי כך מצא בּוֹש מהתלה שכל החבורה חזרה עליה: היו קוראים למרת גוֹדרוֹן, כאילו נשארה בדרך, ושואלים אותה אם כרסה עוברת. חשבו־נא! אילו היתה הקרדנית נמצאת לכודה בסולם-המדרגות, בלי שתהא לה היכולת לעלות ולא לרדת, הרי היתה סותמת את המעבר, ולא היו יודעים לעולם כיצד לצאת משם. והיו צוחקים מכרס זו של אשה הרה, בעליזות עצומה שניענעה את עמוד-הזכרון. משראה בּוֹש שבדיחתו עלתה יפה, הוסיף ואמר שמזדקנים והולכים בתוך מעשנה זו; וכיון שהיא אינה רוצה להסתיים כלל. אז סופם שיגיעו השמימה! והוא השתדל להבהיל את הנשים, בצעקו שהעמוד מתנודד. קוּפוֹ שתק כל העת; מהלך היה מאחרי ז’רבאֶז, כשמגפף את גיזרתה ומרגיש שהיא מתרפקת עליו; וכאשר נתכופף כדי לנשק את צוארה, נתכנסו פתאום לתוך האור.

“אתם נהדרים, אתם שניכם!” אמרה מרת לורילאֶ בנימה של התמרמרות. “אדרבא, אל תפריעו לעצמכם!”

“בּיבּי-צלי” העמיד פנים זעופות וסינן מבין שניו:

“עשיתם מין רעש! לא יכולתי אפילו לספור את המדרגות”.

אבל מר מאדיניאֶ, שכבר מצוי היה על גזוזטרת העמוד, פשט ידו והראה את אנדרטות המטרופולין. מרת פוֹקוֹניאֶ ומדמואזל רימאנז’וּ לא רצו בשום פנים ואופן לצאת מסולם-המדרגות; עצם המחשבה על הכביש המשתרע למטה הקפיא בהן את הדמים; ודי היה להן בהצצות שהציצו בעד הדלת הקטנה. מרת לירא, שהיתה עזת לב יותר, סיירה את הגזוזטרה הקטנה כשהיא נצמדת לארד הכיפה. אבל זה גורם בכל- זאת התרגשות עצומה, כאשר נותנים את הדעת שמספיק להעביר רגל מעל למעקה. איזו התגלגלות למטה, אלוהים קדושים! הגברים, שהיו חיוורים קצת, הסתכלו על סביביהם; היתה בהם ההרגשה שהם מרחפים באויר, שהם תלויים על בלימה. כן, בהחלט, זה מעביר צינה במעיים. מר מאדיניאֶ יעץ להם להרים את העינים ולהביט מישרין למרחוק: זה מונע סחרחורת, והוא הוסיף להורות באצבע על בניין האינבאלידים, על כנסית נוֹטר-דאם, על מגדל סן-ז’אק, על גבעות מונמארטר. בתוך כך עלה במחשבתה של מרת לורילאֶ לשאול אם אפשרי להבחין משם ב“טחנת הכסף”, שבה עתידים הם לסעוד. אז, במשך עשר דקות, חיפשו את בית-המרזח, ובאו אפילו לידי קטטה; כל אחד קבע את מקומו במקום אחר. מסביבם שיטחה פאריס את מרחביה העצומים והאפורים שנבלעו במרחקים כחלחלים, את גיאיותיה העמוקים, שאדוות של גגות עלו וירדו בהם; כל הגדה הימנית של הסיינה שרוייה היתה בצל, תחת מטלית גדולה של ענן מצבע הנחושת; ומשפתו של ענן זה, שמצוייצת היתה בזהב ניגר נוגה גדול שהצית ברבואות השמשות של הגדה השמאלית התנתזוּת של גצים, בהבליטוֹ בתוך האור קטע זה של העיר על גבי שמים זכים מאד שהגשם הרחיצם.

“באמת שלא כדאי היה לעלות לכאן כדי שנאכל זה לזה את האף”, אמר בוש בזעף, כשהוא מפסיע אל סולם-המדרגות.

החבורה ירדה, דמומה, קודרת, ונשמעה רק גלישת נעלים על גבי המדרגות. משנמצאו למטה, רצה מר מאדינאֶ לשלם, אך קופר התרעם על כך, ונחפז לתקוע בידו של השומר עשרים וארבעה סוּ, שני סוּ לגולגולת. היה סמוך לחמש ומחצה; לא נותרה אלא שעה קלה לסעודה, כיון שכך, עשו קפנדריה וחזרו דרך הבולבארים ודרך פרבר פואסוניאר, אלא שקוּפּוֹ סבור היה שלא נאה הוא שהטיול יסתיים כך; הוא דחף את החבורה לתוך בית-מרזח שנזדמן להם, וכיבד את כולם בוואֶרמוט.

הסעודה מיועדת היתה לשעה שש. ב“טחנת הכסף” המתינו לחתן וכלה ולקרואים מזה עשרים דקה. מרת בוש, שהפקידה את שמירת השער בידי אשה מהבית, ישבה וגילגלה שיחה עם אמא קוּפּוֹ, בטרקלין שבדיוטת הקרקע, מול השולחן הערוך; ושני הזאטוטים, קלוד ואֶטיאֶן, שהובאו על־ ידיה, שיחקו בריצה מתחת לשולחן, בתוך אנדרלמוסיה של כסאות. כאשר ז’רבאֶז השגיחה, בכניסתה, בפעוטות, שלא ראתה אותם מאז הבוקר, הושיבתם על ברכיה, ליטפתם והעתירה עליהם נשיקות קולניות.

“האם התנהגו יפה?” שאלה את מרת בּוֹש. “האם לא בילבלו לך את הראש יותר מדי?”

וכאשר השוערת סיפרה לה את הדברים החכמניים והמבדחים שהשמיעו השרצים הקטנים האלה, הרימתם שנית, ולחצתם אל לבה אחוזת טירוף של חיבה.

“זה בכל זאת דבר משונה בשביל קוּפּוֹ”, אמרה מרת לורילאֶ ליתר הגברות שישבו בירכתי הטרקלין.

השלווה החייכנית של הבוקר לא משה מז’רבאֶז. בכל זאת, מאז הטיול, ירדה עליה מפרק לפרק עצבות רבה, והיתה מסתכלת בבעלה ובזוג לורילאֶ בארשת-פניה המהורהרת והדעתנית. היא מצאה את קוּפּוֹ מוג-לב בחברת אחותו. עוד אתמול צרח בקולי-קולות ונשבע שהוא יחזירם למקומם את הצפעונים האלה, אם יפגעו בו. אבל במחיצתם, היא ראתה זאת יפה, מתנהג הוא ככלב חנפן, האורב לכל מלה היוצאת מפיהם, ומתרפס לפניהם כשרואה אותם כעוּסים. וזה, בפשטות, הדאיג את האשה הצעירה, לגבי העתיד.

“לא המתינו עוד אלא ל”מגפים-שלי", שעדיין לא הופיע.

“שטויות!” אמר קוּפּוֹ, “הבה נשב לשולחן. תראו איך שהברנש יצמח מהאדמה; יש לו לזה חוטם חלול, הוא מריח סעודה ממרחקי-מרחקים… אם הוא עוד עומד ומחכה בדרך של סאן דאָני, אז לגמרי לא שמח לו!”

בפנים צוהלות החלו הקרוּאים להסב לשולחן תוך היסט רעשני של כסאות. ז’רבאֶז ישבה בין לורילאֶ ובין מר מאדיניאֶ, וקוּפּוֹ ישב בין מרת פּוֹקוֹניאֶ ובין מרת לורילאֶ. שאר האורחים ישבו כל אחד לפי טעמו, כיון שזה מסתיים תמיד בקנאה ובמחלוקת כשקובעים מראש את המקומות. בּוֹש נתיישב לו ליד מרת לירא, ושכנותיו של “ביבי-צלי” היו מדמואזל רימאנז’וּ ומרת גוֹדרוֹן. אשר למרת בּוֹש ולאמא קוּפּוֹ, הן הצטנעו בקצהו של השולחן ונטלו על עצמן להשגיח על הילדים, לחתך להם את הבשר, לתת להם לשתות, בעיקר לא הרבה יין.

“איש אינו אומר ברכת המזון!” שאל בּוֹש, שעה שהגברות התקינו שמלותיהן מתחת למפה, מחשש כתמים.

אבל מרת לורילאֶ לא אהבה הלצות אלה. ומרק-האיטריות, שהיה קר כמעט, נאכל בחפזון רב, תוך נשיפות שפתים בכפות. שני מלצרים, לבושים אפודות מרובבות וחגורים סינרים שלובנם מפוקפק היה, שימשו את המסובים. בעד ארבעת החלונות שפתוחים היו לאילני השיטה שבחצר, נכנס אור של שלהי יום-גשם קיצי, שחמימות עוד חילחלה בו. נוגה העצים בפינה טחובה זו שיווה גון ירוק לאולם מפוייח-הקירות, והרקיד צללי עלים על גבי המפה, שספוגה היתה ריח סתום של עובש. שתי איספקלריות מוכתמות צואת זבובים, שקבועות היו בשני קצותיו של האולם, האריכו עד אינסוף את השולחן, שעליו ערוכים היו כלי אוכל כבדים שהצהיבו, ובחריקי הסכינים נשתיירה בשחור שמנונית מי הכיור. כל פעם שמלצר היה עולה מהמטבח, היה ריח חריף של שומן חרוך נדחק בעד הדלת המידפקת.

“אַל נדבר בבת־אחת”, אמר בּוֹש, בראותו שהכול תקעו חוטמם בתוך הצלחות ונאלמו דום.

וכאשר שתו את כוס-היין הראשונה, תוך שנוהים בעיניהם אחרי שתי פשטידות ממולאות בשר שהמלצרים העמידו על השולחן, נכנס לו במתינות “מגפים-שלי”.

“אתם פרצופים מזופתים, אתם כולכם!” צעק. שלוש שעות עמדתי וחיכיתי כבול-עץ… ז’אנדארם שעבר חשב מי יודע מי אני וביקש שאראה לו את התעודות שלי… האם עושים חזירויות כאלה לידיד? צריך היה לפחות לשלוח לי כרכרה בידי שליח מיוחד… אבל הלצות בצד, יותר מדי עצוב לי על הלב. ונוסף לכך, ירד גשם חזק כל כך שהיו לי מים אפילו בכיסים שלי… שכה אחיה, עוד אפשר לדוג בהם דג מטוגן!"

המסובים התפתלו מצחוק. פרא-אדם זה בגילופין היה כדבעי; כבר הריק שני בקבוקי יין, מתוך כעס על מיץ הצפרדעים שהסופה רקקה עליו.

“היי! רוזן ‘עדין-הרגל’!” אמר קוּפּוֹ, לך ושב שם ליד מאדאם גודרון; הרי אתה רואה שחיכו לך".

הו! הוא כלל לא מודאג מזה שהתאחר קצת; הוא כבר ישיג את האחרים; והוא ביקש וחזר וביקש שלוש פעמים צלחות מרק-איטריות, שלתוכן חיתך פרוסות-לחם עצומות. וכאשר החלו באכילת הפשטידות, עורר הערצה עמוקה בעיניהם של כל המסובים. כיצד זה זלל! המלצרים המבוהלים עשו שרשרת כדי להגיש לו פרוסות-לחם דקות שהוא בלען בלוגמה אחת. וסופו שנתכעס: הוא רצה שככר-לחם תהא מונחת על-ידו. בעל-המסבאה, מודאג מאד, צץ רגע על מפתן האולם. הקרואים שהמתינו לו, התפתלו שוב מצחוק. הוא יתפקע מצער, פונדקי כילי זה! בכל זאת איזה זולל- וסובא איום הנהו “מגפים-שלי” זה! וכי לא אכל יום אחד תריסר ביצים קשות ושתה תריסר כוסות יין, בעת שהשעון השמיע תריסר צילצולים של צהרים! אין מוצאים הרבה בעלי כוח כאלה. ומדמואזל רימאנז’וּ לא גרעה עין דהומה מלסתותיו הכוססות והטוחנות של “מגפים-שלי”, בעוד שמר מאדיניאֶ, שהוגיע את מוחו כדי למצוא מלה שתבטא את השתוממותו שהיתה בה מיראת הכבוד, הכריז לבסוף שבית-קיבול כזה הוא באמת יוצא מן-הכלל.

נשתררה דממה. אחד המלצרים העמיד על השולחן מקצצה של שפן בתוך קערה גדולה, ששקערורית היתה כפנכת סאלט.

“שמע נא, מלצר”, שאל קוּפּוֹ בנימה התלנית, “השפן הזה הוא שפן-ביבים?… הוא עוד מיילל?..”

ואמנם, יבוב דק, מחוקה להפליא, בקע כאילו מתוך הפנכה. קוּפּוֹ הוא שהוציא יבוב זה מתוך גרונו, בלי להניע את שפתיו, זה היה כשרון-בידור חברתי של הצלחה ודאית, באופן שלא היה סועד מעולם בחוץ בלי להזמין מקצצה של שפן. אחר כך חיקה את נהימתו של חתול, הנשים טפחו על פניהן במפיותיהן, לפי שצחקו יותר מדי.

מרת פוקוניאֶ ביקשה את הראש; אין היא אוהבת אלא את הראש. מדמוּאזל רימאנז’וּ חיבבה דוקא את נתחי שומן החזיר שתיבלו את השפן. וכאשר בּוֹש אמר שהוא מעדיף את הבצלים הקטנים, כשהם מאודים יפה. כיווצה מרת לירא את שפתיה ומילמלה:

“אני מבינה זאת”.

צנומה היתה כמוט, נהגה אורח חיים של פועלת הסגורה ומסוגרת בתוך השיגרה היומיומית, לא ראתה בביתה אפו של גבר מאז התאלמנותה, ועם זה היתה מנבלת בהתמדה את פיה ומטפחת בולמוס של מלים דו־משמעיות מעמקוּת כזו, שרק היא הבינה את עצמה. בּוֹש נתכופף ודרש הסבר; ובלחש. על האוזן, חזרה ואמרה:

“בודאי, בצלים קטנים… זה מספיק, אני מניחה”.

אבל שיחת המסובים לבשה גון של רצינות. כל אחד דיבר על אומנותו. מר מאדיניאֶ קשר שבחים לאומנות הקארטוֹנאז': יש אמנים אמיתיים בתחום זה, והוא הזכיר קופסאות-שי שהכיר את דגמיהן, ושהיו פלאי מותרות. לורילאֶ גיחך; רבה היתה גאוותו על שנפל בגורלו לעשות במלאכת הזהב; והוא ראה מעין בבואה של זהב שורה על אצבעותיו ועל כל דמותו. היה אומר תכופות, שלפנים היו הזהבים וחורשי אבנים טובות חוגרים חרב, והביא לראיה את הקדר-האמן ברנאר פאליסי מהמאה השש־עשרה. קוּפּוֹ סיפר על שבשבת, יצירת מופת שעשה אחד מחבריו; שבשבת זו, שהורכבה מגליל, מאלומה ומטנא-של-פירות, עשוייה היתה רק מחתיכות של אבץ גזורות ומרותכות. מרת לירא הראתה ל“בּיבּי-צלי” כיצד פותלים גבעול של וורד מלאכותי, בסובבה את קת סכינה בין אצבעותיה הגרומות. הקולות נתגברו בינתיים, נצטלבו זה בזה; בתוך ההמולה בלט קולה הצורמני של מרת פוקוניאֶ שהתרעמה על אחת מפועלותיה, חניכה לא-יוצלחית אחת, ששוב הרכה לה אתמול זוג סדינים.

“אתם רשאים לומר מה שאתם רוצים”, צעק לורילאֶ, כשהוא טופח באגרופו על גבי השולחן, “זהב, זה זהב!”

ובתוך הדממה שנשתררה מחמת אמת זו, חילחל רק קולה הדק והחלוש של מדמואזל רימאנז’וּ, שהמשיכה:

“אז אני מפשילה לבובה את השמלה, ותופרת בפנים… אני תוקעת לה סיכה בראש, כדי להדק את הכומתה, והיא גמורה… מוכרים אותן בשלושה-עשר סו האחת…”

היא הסבירה את מלאכת הבובות ל“מגפים-שלי” שלסתותיו סובבו-טחנו כשתי אבני-ריחיים. הוא לא הקשיב, ניענע בראשו, כשאינו גורע עין מהמלצרים, כדי שלא להניח לסלק מהשולחן את הצלחות בלי שהוא יקנחן בפרוסות-לחם. אכלו אומצה בזוֹם ומתובלת אפונה ירוקה. אחר-כך הביאו את הצלי: שתי פרגיות רזות. מפורקדות על גבי מצע של שחלים כמושים, שנצטמקו בתנור. בחוץ דעכה השמש על צמרותיהם של עצי השיטה. הבבואה הירקרקת של העלים נתעממה מחמת האדים שעלו מהשולחן, שמוכתם היה יין ורוטב, ומעומס אנדרלמוסית הכלים והמאכלים; ולאורך הקירות התגוללו צלחות מלוכלכות ובקבוקים מרוקנים, שהונחו שם על-ידי המלצרים, ודומים היו לסחי ואשפה שטואטאו מעל המפה. נעשה חם מאד. הגברים פשטו את זיגיהם והוסיפו לאכול בחולצותיהם.

“מאדאם בּוֹש, אני מבקשת אותך, אל תפטמי אותם כל־כך”, אמרה ז’רבאֶז, שמיעטה בדיבור והשגיחה מרחוק על קלוד ועל אֶטיאֶן.

היא קמה ממקומה והלכה לפטפט קצת, בעמידה מאחרי כסאותיהם של הפעוטות. ילדים הם יצורים שאין להם שמץ של שכל; הם מסוגלים לאכול ולאכול כל היום; והיא עצמה הגישה להם קצת בשר פרגית, מזגה להם מעט יין לבן. אבל אמא קוּפּוֹ טענה שהם רשאים בהחלט לקלקל להם, פעם אחת, את הקיבה. בקול נמוך האשימה מרת בּוֹש את בעלה שהוא צובט את ברכיה של מרת לירא. הו! אל יעמיד לה פנים של תם. היא ראתה היטב שידו נרתעה ונעלמה. אם יתחיל שנית, אז אוי ואבוי לו! היא אשה המסוגלת להעיף לו בקבוק בראש.

מר מאדיניאֶ גילגל עם שכניו שיחה בעניינים פוליטיים.

“החוק שלהם מ־31 במאי הוא שערוריה. כדי להיות בעל זכות בחירה דרושות עכשיו שלוש שנים של דיור במקום אחד. יוצא ששלושה מיליון אזרחים מחוקים מרשימות הבוחרים… אמרו לי שנפוליאון רוגז מאד על חוק זה, כי הוא אוהב את העם ונתן הוכחות על כך”.

הוא עצמו ריפובליקאי היה; אבל העריץ את הנסיך בשל דודו. אדם שכמותו לא יהיה עוד לעולם. “בּיבּי-צלי” נתכעס: הוא עבד בארמון אליזיי, הוא ראה את נפוליאון כשם שהוא רואה עכשיו את “מגפים-שלי”, כאן, ממולו, ובכן, ברנש גס-רוח זה דומה לשוטר, זהו! אומרים שהוא עומד לערוך טיול באיזור ליוֹן; הכול היו נושמים לרווחה אילו היה שובר שם את מפרקתו. וכיון שהויכוח עלול היה ליהפך להתנגחות, הוצרך קוּפּוֹ להתערב.

“אתם תמימים מאד אם אתם מתעסקים בפוליטיקה! וכי מהי בעיצומו של דבר? ליצנות! הנה מה שהיא! האם קיימת היא בשבילנו?… אפשר בהחלט להושיב בראש המדינה כל מי שרוצים: מלך, קיסר, לא-כלום… זה לא יפריע לי להרויח את חמשת הפראנקים שלי, לאכול, לישון, לא נכון?… לא, זה טפשי מאד!”

לורילאֶ ניענע בראשו. הוא נולד באותו יום שבו נולד הרוזן לבית שאנבור, ב־29 בספטמבר 1820. תיאום־זמן זה עשה עליו רושם עז, ונתן בלבו חלום סתום, שבו קבע קשר בין שובו של המלך לצרפת ובין מזלו האישי. לא היה אומר בבירור למה הוא מייחל, אלא היה מרמז שיארע לו אז משהו יוצא מן-הכלל נעים. לפיכך, כל משאלה ממשאלותיו שהיתה מופלגת מדי שתתמלא, דוחה היה לעתיד לבוא, “כאשר המלך ישוב”.

“אגב”, פתח ואמר, ראיתי ערב אחד את הרוזן לבית שאנבּוֹר…"

כל המסובים הפכו פניהם כלפיו.

“בהחלט. בן אדם מגושם, לבוש אדרת, נעים פנים… הייתי אצל פּאֶקיניוֹ, אחד מידידי, המוכר רהיטים ברחוב לא־שאַפאֶל… הרוזן שאנבּוֹר שכח שם יום קודם לכן את המטריה שלו. אז, נכנס, ואמר ככה, בפשטות:,אתה רוצה בטובך להחזיר לי את המטריה שלי?' בחיי, שזה היה הוא. פּאֶקיניוֹ נשבע לי בהן-צדק”.

אף אחד מהמסובים לא הטיל שמץ של ספק בכך, המלצרים סילקו את הכלים מהשולחן ברעש גדול. ומרת לורילאֶ, שהתנהגה עד אז כיאה לגברת למודת נימוסים, פלטה פתאום: “מנוול ארור!” משום שאחד המלצרים שהסיר צלחת הזיל לה משהו רטוב לתוך הצואר. אין כל ספק, שמלת המשי שלה הוכתמה. מר מאדיניאֶ הוצרך להסתכל בגבה; לא היה שם כלום, הוא נשבע לה. באמצעיתה של המפה התנוססו עכשיו ביציות בתוך פנכת סאלט, שעוטרה בשתי צלחות של גבינה ובשתי צלחות של פירות. הביציות, שחלבוניהן טוגנו יתר על המידה וצפו על גבי קראֶם צהוב, עוררו התפעלות: לא ציפו להן כלל וראו בכך אפתעה של נימוסיוּת רבה, “מגפים-שלי” עדיין אכל. הוא חזר וביקש לחם. הוא כילה את שני חריצי הגבינה; וכיון שנשתייר קראֶם, ביקש שיעבירו אליו את הפנכה, שלתוכה חיתך פרוסות-לחם גדולות, כלתוך מרק.

“אדוני, עלי לומר לך שהנך באמת אדם בלתי-רגיל”, אמר מר מאדיניאֶ בנימה של השתאות.

הגברים קמו כדי ליטול את מקטרותיהם; נשתהו רגע מאחרי “מגפים-שלי” כדי לטפוח לו טפיחה על הכתפיים ולשאול אם הוטב לו. “בּיבּי-צלי” הניפו עם הכסא; אבל, לכל הרוחות! פרא-אדם זה הכפיל את משקלו. קוֹפּוֹ שדעתו היתה בדוחה עליו, עמד וסיפר שבחור זה מתחיל רק במלאכה ושיהא אוכל ככה לחם כל הלילה. המלצרים המבוהלים הסתלקו להם.

בּוֹש שירד לרגע, חזר וסיפר שפניו של בעל-המסבאה השחירו כשולי הקדרה, שאשתו המדוכדכת שלחה לראות אם המאפיות פתוחות עדיין. ושאפילו חתול הבית מתהלך עצוב ומדוכא. באמת, זה נורא מבדח, זה בלבד שווה את כסף הסעודה; אין להעלות עוד על הדעת טוזיג בלי זולל-וסובא זה! והגברים, מקטרותיהם דלוקות, לא המישו ממנו עין קנאתנית: כי סוף־סוף, כדי לאכול כל כך הרבה, צריך להיות בנוי כהלכה!

“לא הייתי רוצה שיהיה עלי העול לפרנס אותך”, אמרה מרת גוֹדרוֹן, “לא, בשום פנים ואופן לא!”

“שמעי, אמא חבובה, לא צריך ללעוג”, השיב “מגפים-שלי” במבט אלכסוני על כרסה של שכנתו. את בלעת יותר ממה שאני אכלתי".

מחאו כף, צעקו בּראבו: זה היה מוצלח וקולע. הלילה רד; שלוש עששיות של גאז היבהבו באולם, כשהן מנידות נגוהות עכורים בתוך עשן המקטרות. לאחר שהגישו את הקפה והקוניאק סילקו המלצרים מהשולחן את ערימות הצלחות האחרונות. למטה, תחת שלושת אילני השיטה, החל הקונצרט הלילי של המסבאה: חצוצרה ושני כנורות שניגנו חזק מאד, עם קטעי צחוק של נשים. צרודים קצת בתוך הלילה החם.

“צריך לעשות פּונש!” צעק “מגפים-שלי”, “שני ליטר יי”ש, הרבה לימון ומעט סוכר".

אבל קוּפּוֹ, בראותו ממולו את פניה הדאוגות של ז’רבאֶז, קם והכריז שלא ישתו עוד. הריקו עשרים וחמישה בקבוקים, כלומר כל אחד בקבוק ומחצה, אם לחשב את הילדים כמבוגרים; זה בהחלט די והותר. סעדו בצוותא, מעשה ידידים, בלי התהדרות והתפארות, משום שמעריכים זה את זה, ומשום שביקשו לחוג בינם לבין עצמם חג משפחתי. הכול עבר בחביבות ובנעימות. השמחה שרוייה היתה, לכן לא צריך עכשיו להשתולל כחזירים, אם רוצים לנהוג כבוד בגברות; קיצורו של דבר, התכנסו כאן כדי לשתות לחיי חתן-וכלה ולא כדי לצאת מן הכלים ולהשתכר סתם. נאום קצר זה שנישא בקול חותך ומשכנע על-ידי הרתך, שהניח ידו על חזהו בסופו של כל פסוק ופסוק, זכה להסכמתם הגמורה של לורילאֶ ומאדיניאֶ. אבל האחרים גוֹדרוֹן, בּוֹש, “בּיבּי-צלי”, וביחוד “מגפים-שלי”, שארבעתם היו בגילופין כהוגן, גיחכו, לשונם מסורבלת, מוטרדים צמאון ארור, שהכרח הוא להרוותו.

“אלה שצמאים, צמאים; ואלה שאינם צמאים, אינם צמאים”, העיר “מגפים-שלי”. “כיון שכך, נזמין פּוּנש… והמעמידים פרצופים של אריסטוקראטים, יזמינו להם מים ממותקים”.

וכאשר הרתך התחיל שוב להטיף מוסר, אז, הלה, שקם בינתיים על רגליו, טפח לעצמו על אחוריו, וצרח:

“אתה יודע, בחור, שק לי… מלצר, שני בקבוקי יי”ש!"

“ניחא”, אמר קוּפּוֹ, אבל צריך תחילה לסדר את החשבונות. זה ימנע קטטות. בני־אדם מחונכים אינם חייבים לשלם בשביל שכורים".

ובאמת, “מגפים-שלי”, לאחר שחיטט וחיטט בכיסיו, לא מצא אלא שלושה פראנק ושבעה סוּ. למה הניחו לו להמתין ולהשתעמם בדרך של סאן־דאָני? וכי צריך היה לתת לגשם שיטביע אותו? הם אשמים בכך שהוא פרט את המטבע של חמשת הפראנקים, זהו! לבסוף נתן שלושה פראנקים ושייר לעצמו את שבעת הסו בשביל טאבאק שלמחרת. קוּפּוֹ נתמלא חימה ומוכן היה להראות לו נחת זרועו, אלמלא משכתו ז’רבאֶז, שנבהלה מאד, בשרוול זיגו והפצירה בו שיוותר. הוא החליט איפוא ללוות שני פראנקים מלורילאֶ; הלה סירב תחילה, ואחר כך הלווה לו את הסכום בהסתר, כי אשתו לא היתה בשום פנים ואופן מסכימה לכך.

מר מאדיניאֶ הלך ונטל צלחת. רק הגברות, מרת לירא, מרת פוקוניאֶ, ומדמוּאזל רימאנז’וּ נזדרזו לשים בעניווּת את המטבע שלהן; הגברים פרשו לקצהו השני של האולם וחישבו חישובים. חמישה־עשר היו; זה מסתכם איפוא בשבעים וחמישה פראנק. כשסכום זה נצטבר בצלחת, הוסיף כל גבר חמישה סן דמי-שתיה בשביל המלצרים. דרוש היה רבע שעה של חשבונות מייגעים, עד שהכול סידר לשביעות רצונו של כל אחד ואחד מהקרואים.

וכאשר מר מאדיניאֶ הביע את חפצו לישא-וליתן עם בעל-המסבאה עצמו, והלה הטריח עצמו ועלה, נזדעזעה כל החבורה כולה, בשמעה שהלה אומר בחיוך שהחשבון אינו מדוייק כל־עיקר, היו תוספות. וכיון שמלה זו “תוספות” נתקבלה בקריאות-זעם, פירטן בעל-המסבאה: עשרים וחמישה בקבוקי יין במקום עשרים, מספר שהותנה מראש ; הביציות בקראֶם שהוסיף מדעת עצמו, לפי שראה שקינוח הסעודה הוא דל במקצת; לבסוף בקבוק הרוּם שהוגש עם הקפה. במקרה שיתחשק מעט רוּם לזה או לזה. אז פרצה קטטה איומה; קוּפּוֹ, שראה עצמו נפגע, יצא ממש מן הכלים וצרח בקולי-קולות: הוא לא דיבר מעולם על עשרים בקבוקים. אשר לביציות בקראֶם. הן נכללו בתוך קינוח־הסעודה, ואם בעל המסבאה הוסיפן מרצונו הטוב הרי זה היזק שלו; נשאר בקבוק הרוּם, וזהו מעשה-תרמית, תחבולה לנפח את החשבון על-ידי הגשת משקאות שאיש לא נתן כלל דעתו עליהם.

“הרום עמד על מגש הקפה”, צעק, “כיון שכך יש לכלול אותו במחיר הקפה… אל תבלבל לנו את המוח. קח את הכסף, ויקחנו השד אם נציג עוד פעם כף רגל בפונדק שלך!”

הרי זה ששה פראנק יותר“, עמד בעל-המסבאה על שלו. תן לי את ששת הפראנקים שלי… ולא אחשוב כבר את שלוש ככרות הלחם הנוספות שאכל האדון ההוא!”

החבורה שנצטופפה סחור-סחור לו, הקיפתו בטירוף של תנועות ועוויות. בקולות צווחניים שהזעם חינקם. הנשים, ביחוד, איבדו כל שליטה על עצמן וסירבו להוסיף אף אסימון מחוק. תודה רבה, היא היתה נאה מאד החתונה הזו! לעולם לא תידחק עוד מדמואזל רימאנז’וּ לתוך סעודות מעין אלה! מרת פוקוניאֶ לא נהנתה כלל מהמאכלים; בעד ארבעים הסוּ שלה היתה מתקינה לה בביתה תבשיל מעדנים. מרת גודרון התרעמה במרירות שהיא נדחקה לקצהו הרע של השולחן, לצדו של “מגפים-שלי” שלא הקדיש לה שימת-לב כלשהי. קיצורו של דבר, מסיבות כגון אלה מסתיימות תמיד רע. כשרוצים אורחים בחתונה, יש להזמינם, לכל הרוחות! וז’רבאֶז, שמצאה לה מחסה ליד אמא קוֹפּוֹ, לפני אחד החלונות, לא הוציאה הגה מפיה, נכלמת ומרגישה שכל הנזיפות והאשמות האלה חלות על ראשה.

הסוף היה שמר מאדיניאֶ ירד עם בעל-המסבאה. שמעו אותם נושאים ונותנים מתוך ריתחה. מקץ מחצית השעה חזר ועלה; הוא בא עמו לידי פשרה: נתן לו שלושה פראנקים וחסל. אבל החבורה דעתה לא נתקררה עליה והעלתה בלי הרף גירה את עניין התוספות. והמהומה עוד נתעצמה במעשה-אלימות מצד מרת בּוֹש. היא לא המישה כל העת עין מבּוֹש; היא ראתה אותו עומד בקרן זוית וצובט גיזרתה של מרת לירא. אז, בתנופה רבה, העיפה בקבוק שנתרסק בקיר.

“רואים היטב שבעלך הוא חייט, מאדאם”, אמרה האלמנה הגבהנית כשהיא מכווצת שפתיה בעוויה של כוונות סתר. “הוא רודף שמלות מספר אחד… והרי נתתי לו בכל-זאת בעיטות רגל הגונות מתחת לשולחן”.

שמחת המסיבה הושבתה. המרירות גברה והלכה. מר מאדיניאֶ הציע שיפתחו בזמר; אך “בּיבּי-צלי”, שבעל קול נאה היה, נעלם; ומדמואזל רימאנז’וּ, שהשעינה מרפקיה באדן החלון, ראתה אותו מרקיד תחת עצי השיטה בחורה מגושמת ופרועת שער. החצוצרה ושני הכנורות ניגנו את “סוחר החרדל”, קאדריל שבו סופקים כף בכף, בנוסח מחול רועים. אז קמה אנדרלמוסיה גמורה: “מגפים-שלי” והזוג גודרון ירדו; בּוֹש עצמו הסתלק. מהחלונות ראו היאך הזוגות מסתובבים, בין העלים, שהפנסים המשתלשלים מהענפים שיוו להם ירוק חריף של תפאורה. הלילה רדום היה, נטול נשימה ועלוף מחמת השרב. באולם נתקשרה שיחה של רצינות בין מר מאדיניאֶ ובין לורילאֶ, בעוד שהנשים שלא ידעו כיצד ליתן מוצא לכעס שפיעפע בהן, נסתכלו בשמלותיהן וחיפשו אם לא ספגו כתמים.

פיפי שמלתה של מרת לירא טבלו כפי-הנראה בתוך קפה. שמלת המשי הגולמי של מרת פוקוניאֶ מרובבת היתה זום. רדידה הירוק של אמא קוּפוֹ שצנח מהכסא, נמצא בקרן-זוית, מגולל ורמוס, אבל היתה זו בעיקר מרת לורילאֶ שדעתה לא נתקררה. יש לה כתם בגב, טענה, ולשוא נשבעים לה שאין לה; היא מרגישה בו בכתם הזה. וכשמעקמת ומפתלת עצמה לפני הראי, הצליחה לבסוף לראותו.

“מה אמרתי?” צווחה. “זהו רוטב הפרגית. המלצר ישלם לי את נזק השמלה. אני אתבע אותו לדין… יום נהדר ומושלם! חבל מאד-מאד שלא נשארתי בבית. אבל אני מסתלקת! די לי בחתונה המזופתת שלהם!”

והיא קמה והלכה לה בחימה רבה, כשמזעזעת את סולם-המדרגות תחת נקישות עקביה. לורילאֶ רץ אחריה. אבל בקושי עלה בידו לשדלה שתמתין חמש דקות על המדרכה, אם רוצים לחזור יחדיו הביתה. צריכה היתה לקום ולילך מיד לאחר הסופה, כפי שרצתה בעצם. היא תשלם לו לקוּפוֹ בעד היום הזה. כשראה הלה שהיא כה מלאת זעם, נידכדך מאד; וז’רבאֶז, שביקשה למנוע ממנו עגמת נפש, הסכימה לחזור בלי שהיות. כיון שכך, התנשקו הקרואים בחפזון; מר מאדיניאֶ נטל על עצמו ללוות את אמא קוּפוֹ; מרת בּוֹש תצטרך, בשביל הלילה הראשון, להלין אצלה את קלוד ואת אַטיאֶן; אמם יכולה להיות בלי חששות; הפעוטות נרדמו על כסאות, כבדים מחמת זלילה יתירה. לבסוף התחמקו חתן-וכלה ולורילאֶ, בשיירם את יתר האורחים ברגע שקטטה פרצה למטה, בקאבּארה, ביניהם ובין חבורה אחרת; בּוֹש “מגפים-שלי”, שרקדו עם אשה אחת, לא רצו להחזירה לשני חיילים להם נשתייכה, ואיימו להפוך את המסבאה כולה על פיה, וכל זה בתוך השאון המשגע של החצוצרה ושני הכנורות שניגנו את פולקת-הפנינים.

היה סמוך לאחת־עשרה. בבולבאר לאַ-שאפּאֶל, ובכל הרובע של גוּט ד’אור, גרם שילום המשכורת הדו-שבועית, שחל במוצאי שבת ההיא, למהומה עצומה של סביאה. מרת לורילאֶ המתינה במרחק של עשרים פסיעה מ“טחנת-הכסף”, ליד פנס של גאז. היא שילבה זרועה בזרועו של לורילאֶ והפסיעה בראש בלי להפוך פניה, בפזיזות כזו שנשימתם של ז’רבאֶז וקוּפוֹ נתקצרה מחמת רדיפה אחריה. מזמן לזמן יורדים היו מהמדרכה, כדי לפנות מקום לשכּור, שצנח תחתיו ונשתטח אפרקדן. לורילאֶ היה הופך פניו לרגעים, בהשתדלו להביא לידי התפייסות.

“נלווה אתכם עד לפתח ביתכם”, אמר.

אבל מרת לורילאֶ, שהגביהה קולה, מצאה שמשונה הוא לבלות את ליל-הכלולות בחור מסריח זה שבמלון “בּוֹנקאֶר”. וכי לא צריכים היו לדחות את החתונה, לחסוך קצת כסף ולקנות רהיטים, כדי להיכנס לדירה משלהם, בלילה הראשון? אה! הם ירגישו את עצמם להפליא תחת הגג, דחוקים ולחוצים בעלית קיר צרה שאין בה אפילו אויר לנשימה.

“אנחנו לא נגור שם”, אמר קוּפוֹ בבישנוּת. “נגור בחדרה של ז’רבאֶז שהוא גדול יותר”.

מרת לורילאֶ שכחה את עצמה, הפכה פניה בתנועה פזיזה:

“זה עובר כל גבול!” צווחה. “אתה הולך לישון בחדרה של החיגרת!”

ז’רבאֶז החוירה כסיד. כינוי זה שהוטח בפניה בפעם הראשונה, שירבטה כסטירה. מלבד זאת, הבינה את משמעותה של קריאת התמיהה שפרצה מפיה של גיסתה: חדרה של החיגרת, משמע היה החדר שבו התגוררה חודש ימים עם לאנטיאֶ, שבו מתגוללים עוד בלואי־הסחבות של חיי עברה. קוּפוֹ לא הבין זאת; הוא נפגע רק על-ידי הכינוי.

“טיפשות היא מצדך לתת שמות לאחרים”, ענה בזעף. “וכי אין את יודעת שקוראים לך ברובע ‘זנב-פרה’, בשל השערות שלך? זה לא נעים לך לשמוע, לא כן?… ולמה בעצם לא נגור בחדרה של ז’רבאֶז? הילדים אינם ישנים בו הלילה; אנחנו נרגיש שם את עצמנו טוב מאד”.

מרת לורילאֶ לא הוסיפה כלום, הסתגרה בתוך חשיבותה, נעלבת איומות מהעובדה שהיא מתקראת “זנב-פרה”. כדי לנחם את ז’רבאֶז, לחץ לה קוּפֹו ברוֹך את זרועה; והצליח אפילו להצהיל את רוחה, בספרו לה על האוזן שהם נכנסים לחיי משפחה בסכום מעוגל של שבעה סו, שהוא הרקידם בידו בתוך כיס מכנסיו. משהגיעו למלון “בּוֹנקאֶר” אמרו זה לזה לילה-טוב בפנים כעוסות. וברגע שקוּפוֹ דחף את שתי הנשים זו על צוארה של זו, כשמכנה אותן טפשות-מטופשות, צץ פתאום שכּור, שביקש כנראה לעבור מימין, ומתוך ששינה משום־מה את כיוון הילוכו, הטיל את עצמו ביניהן.

“הו! זה האב באזוּג!” אמר לורילאֶ. “הוא קיבל היום משכורת”.

מבוהלת, נצמדה ז’רבאֶז לפתחו של המלון. מכנסיו השחורים של האב בּאזוּג, קברן כבן חמישים, מלוכלכים היו ברפש, גלימתו השחורה פרופה היתה על כתפו, וכובעו, כובע עור שחור, ממועך ומרודד היה.

“אַל תפחדי, הוא בן אדם לא רע”, המשיך לורילאֶ. “הוא שכן שלנו הוא גר בחדר השלישי שבפרוזדור, לפני שמגיעים אלינו… אין להתקנא בו, אם הממונים עליו יראוהו במצב זה!”

האב בּאזוּג נעלב מאד מהאימה שנפלה על האשה הצעירה.

“אין אוכלים אף אחד בעסק שלנו…” גימגם. “אני חשוב ככל אדם. חבובה שלי… כשהמלאכה מרובה, צריך לשמן את הגלגלים… לא את ולא אחרים לא היו מורידים את הברנש העשיר שאני וחבר שלי הורדנו מהקומה הרביעית על המדרכה בלי לשבור אותו… אני אוהב אנשים שדעתם בדוחה עליהם…”

אבל ז’רבאֶז נדחקה יותר ויותר לתוך זוית הפתח, כשמחלחל בה רצון עז לגעות בבכי, מה שהשבית לה את כל השמחה של יום כלולותיה. היא לא נתנה עוד את דעתה לנשק לגיסתה, אלא הפצירה בקוּפוֹ שירחיק את השכּור.

בּאזוּג, שהתנודד על רגליו, החווה בידו תנועת בוז פילוסופי:

“לא יועיל לך כלום, תהיי מוכרחה ללכת לשם, חבובה שלי… יבוא יום ותהיי אולי מרוצה מאד ללכת לשם… כן, מכיר אני נשים שהיו אומרות תודה רבה, אילו היו מעבירים אותן לעולם האמת…”

וכאשר לורילאֶ אחז בזרועו כדי להוליכו עמו, הפך פניו, וגימגם פסוק אחרון, בין שיהוק לשיהוק:

“כאשר האדם מת… הקשיבי היטב… כאשר האדם מת, אז זה לזמן רב”.

 

4

כל אלה היו ארבע שנים של עמל קשה. ברובע קנו להם ז’רבאז וקוּפוֹ שם של צמד-חמד, שאינו מעורב ביותר בין הבריות, בלי קטטות ותיגרות. המטייל טיול קבוע באחד בשבת, בסביבות סן־אוּאן. האשה עבדה שתים־עשרה שעה ביום אצל מרת פוקוניאֶ, ועוד מצאה לה עתות של פנאי לקיים נקיון קפדני בדירתה, ליתן נזיד לבני־ביתה, בבוקר ובערב. האיש לא היה נותן עינו בכוס. היה מביא הביתה את משכורתו הדוּ־שבועית, מעשן מקטרתו ליד החלון קודם שעלה על יצועו, כדי לשאוף אויר צח. היו מזכירים אותם לשבח על שום הליכותיהם הנעימות. והיות ושניהם משתכרים היו כתשעה פראנק ליום. חישבו ומצאו שהם חוסכים מן הסתם לא מעט כסף.

אבל, האמת היא שבזמנים הראשונים, בעיקר, הוצרכו להתלבט ולהתיגע כהלכה כדי להתפרנס איכשהו. חתונתם העמיסה עליהם חוב של מאתיים פראנק. מלבד זאת נשתקץ בעיניהם המלון “בּונקאֶר”, ששורץ היה כל מיני טיפוסים מזוהמים, והם חלמו על דירה משלהם, שתהא מרוהטת ברהיטים משלהם, שישגיחו עליהם יפהי-יפה. פעמים אין-ספור היו מחשבים וחוזרים ומחשבים את הסכום ההכרחי, שנסתכם בשלוש מאות וחמישים פראנק, אם רוצים הם שלא תחסר גם קדרה או מחבת תחת היד, לכשיצטרכו להן. הם אמרו נואש לחסוך סכום כזה בפחות משנתיים, כשפתאום האיר להם המזל פניו: זקן אחד בא מפּלאסאן וביקש מהם רשות להכניס את קלוֹד, הבכור שבפעוטות, לבית-האולפנה שבעיירה; היה זה שגעון נדיב של אדם תמהוני חובב-תמונות, שצורות־אדם משונות שהזאטוט טייט לשעבר עשו עליו רושם עז ביותר. קלוד כבר עלה להם כסף-תועפות. לאחר שרק פרנסתו של הצעיר, אֶטיאֶן, היתה מוטלת עליהם, צברו את שלוש מאות וחמישים הפראנקים בשבעה חודשים ומחצה. ביום שבו קנו את רהיטיהם, אצל סוחר־גרוטאות ברחוב באלאום, הלכו, קודם שחזרו לביתם, לשוטט קצת בבּולבארים החיצוניים, כשלבם עולה על גדותיו מעוצם השמחה. מערכת הרהיטים שקנו כללה מיטה, שולחן-לילה, קמטר מצופה טבלת שיש, ארון, שולחן עגול מחופה שעוונית, ששה כסאות, הכול מעץ־הבנה ישן בלי לחשוב את המצעות כלי־הלבן וכלי המטבח שהיו כמעט חדשים. זה היה בעיניהם כעין כניסה רצינית ומוחלטת לתוך החיים; והעובדה שנעשו בעלי-נכסים הקנתה להם חשיבות בקרב הדיירים שזכו למעמד איתן בתוך הרובע.

בחירתה של דירה העסיקתם מזה חודשיים. תחילה רצו לשכור דירה בבית-המידות שברחוב טיפת-הזהב. אבל היות ואף חדר אחד לא היה פנוי בו, נאלצים היו לוותר על חלומם הישן. לאמיתו של דבר לא נצטערה ז’רבאֶז כל-עיקר על כך: השכנוּת של הזוג לורילאֶ, דלת ליד דלת הפחידתה מאד. כיון שכך, חיפשו במקום אחר. קוּפוֹ סבור היה, ובדין, שלא צריך להתרחק מסדנתה של מרת פוקוניאֶ, כדי שז’רבאֶז תוכל, בקפיצה אחת, להיות בביתה בכל שעות היום. ולבסוף נתמזל להם המזל ומצאו מציאה: חדר רחב־ידים, עם קיטונית ומטבח, בסימטה סמוכה לרחוב טיפת-הזהב, כמעט מול המכבסה. זה היה בית קטן בן דיוטה אחת, ובו סולם מדרגות משופע מאד, שברומו מצויות היו רק שתי דירות, אחת מימין אחת משמאל: בדיוטה התחתונה התגורר משכיר כלי-רכב, שמוסכיו תפסו חצר רחבה שהשתרעה לאורך כל הרחוב, האשה הצעירה היתה ברקיע השביעי, והיתה בה ההרגשה שחזרה לעיר מולדתה, אין שכנים, אין לחשוש לרכילוּת, פינה של שלווה שהזכירה לה סימטה שבפלאסאן, מאחרי חומות המצודה; ולמרבית האושר יכולה היתה לראות את חלונה, משולחן־העבודה שבמכבסה, בלי להניח מידה את המגהץ, בשרבבה רק את ראשה.

בירח אפריל עברו לדור בדירה החדשה. ז’רבאֶז היתה אז בחודש השמיני להריונה. אבל היא גילתה אומץ-לב רב, ואמרה שהוולד מסייע עמה שעה שהיא עובדת, היא מרגישה בו, היאך כפותיו הפעוטות גדלות והולכות ונותנות לה כוח. היתה עונה לו כהלכה, לקוּפוֹ, כשהיה מפציר בה שלא תתאמץ כל-כך ותנוח קצת. היא כבר תשכב כשיאחזוה צירי הלידה! זה יהיה תמיד די מוקדם; כיון שעכשיו, בתוספת של פה, יהא צורך לעמול כדבעי. והיתה זו היא שניקתה את הדירה, לפני שסייעה עם בעלה להעמיד את הרהיטים במקומם. היא התייחסה ביראת־הקודש לרהיטים אלה, היתה מנגבתם בדאגה אימהית, כשלבה נצבט בה למראה שרטת כלשהי. היתה מתחלחלת כולה, כשהטיחה בהם שעה שטיאטאה את החדר, כאילו מטיחה היתה בה-עצמה. הקמטר ביחוד היה חביב עליה חיבה יתרה; הוא נראה בעיניה הדור־נאה, מוצק, אומר רצינות וחשיבות. חלום, שלא ההינה לדבר עליו, היה לקנות שעון מטוטלת כדי להציבו באמצעיתה של טבלת-השיש, שם עושה היה רושם מפואר ביותר. אלמלא התינוק הממשמש ובא היתה אולי מסתכנת וקונה את השעון. ותוך שמושכת אנחה מלבה, דחתה לבסוף קניה זו לעתיד לבוא.

הזוג חי היה בתוך קסמי מעונו החדש. מיטתו של אֶטיאֶן תפסה את שטחה של הקיטונית, שבה אפשר היה להעמיד עוד יצוע אחד של תינוק. המטבח הגדול היה ככף-יד ואפלולית עמדה בחללו; אבל, כשהניחו את הדלת פתוחה, נתקלשה אפלולית זו איכשהו; אגב, ז’רבאֶז לא הוצרכה להתקין במטבחה סעודות לשלושים נפש; די לה שתראה היכן לשפות בו נזיד לבני ביתה. אשר לחדר הגדול, הוא היה גאוותם ותפארתם. עם בוקר מגיפים היו את וילאותיה של הקיטונית, וילאות של כותן לבן; וההדר לבש צורה של טרקלין אוכל, עם השולחן בטבורו, הארון והקמטר זה מול זה. כיון שהאח שרפה עד חמשה־עשר סו פחם ליום, סתמוה; וכופח-ברזל קטן, שהוצב על לוח-השיש של האח, היה מחמם בעד שבעה סו בימות־הצינה הקשים. קוּפוֹ קישט את הקירות לפי מיטב טעמו, כשהוא מבטיח לעצמו שיפורים ויפויים: תגליף גדול, שהראה מצביא צרפתי, מטה המארשל בידו, מתרוצץ על סוסו, בין תותח לבין ערימה של פגזים, מילא מקומו של ראי; מעל לקמטר ערוכים היו תצלומי המשפחה בשני טורים מימין ומשמאל לבזיך של מי-קודש מחרסינה מוזהבת, ששמו בו גפרורים. על כרכוב הארון מקבילה היתה פרוטומה של פאסקאל אל פרוטומה של בּאֶראנז’אֶ, אחת רצינית, השניה חייכנית, סמוך לשעון-קיר שלתיקתוקו הקשיבו כביכול. זה היה באמת חדר הדור־נאה.

“אדרבא, נחש כמה אנו משלמים כאן?” היתה ז’רבאז שואלת לכל אורח שנזדמן לביתם.

וכשהלה היה אומד את שכר-הדירה בשיעור גבוה מדי, היתה מצטווחת מתוך קורת-הרוח על שנמצאה להם דירה כה מרוּוחת בכסף כה מועט.

“מאה וחמישים פראנק, אף פרוטה אחת יותר!… בזיל הזול, אה?”

הסימטה עצמה תפסה חלק ניכר בשמחתם. ז’רבאֶז היתה מהלכת בה בלי הרף מביתה אל המכבסה של מרת פוקוניאֶ. קוּפוֹ היה נוהג עכשיו לירד בערב ולעשן את מקטרתו ליד הדלת. הרחוב, ללא מדרכה, הכביש רסוק, התרומם בשיפוע. למעלה, לצד רחוב טיפת-הזהב, נתמשכו חנויות קודרות וזהומות שמשות של סנדלרים, של חבתנים, חנות מכולת מלוכלכת, חנות־יין שבעליה פשט את הרגל, ושתריסיה הנעולים מזה שבועות נתכסו מודעות. בקצה השני, כלפי פאריס, חסמו בתים בני ארבע דיוטות את השמים; בקומות הקרקע של בתים אלה התגוררו כובסות, זו ליד זו, בהמון; רק חלון-הראווה של גלב מעיירה קטנה, הצבוע ירוק, הגדוש צנצנות עדינות-גוון, הצהיל פינת צללים זו בברק העז של צלחות הנחושת שמעליו, שמצוחצחים היו למשעי. אך שׂשונו של הרחוב מצוי היה באמצע, במקום שהבניינים נתמעטו והלכו ונתנמכו והלכו והניחו לאויר ולשמש לירד. מוסכיו של משכיר כלי- הרכב, בית החרושת הסמוך למי-סאֶלץ, המכבסה הציבורית שממול, הרחיבו שטח נרחב, פנוי, דמום, שקולותיהן העמומים של הכובסות והנשימה הקצובה של מכונת הקיטור עוד הגבירו כאילו את הדומיה ששררה בו. קטעי-אדמה דשואים וטורי עצים נתחתכו בינות החומות האפלות, וקבעו שם קטעי נוף של כפר. קוּפּוֹ, שעמד ונהה בעין בדוחה אחרי העוברים-והשבים הנדירים שדילגו מעל לקילוחים הבלתי-פוסקים של המים הסבוניים, נזכר בנופו של כפר שאחד מדודיו הוליכו לשם, בינקותו. משׂושׂה של ז’רבאֶז היה, משמאל לחלונה, אילן נטוע בתוך חצר, אילן־שיטה ששירבב רק אחד מענפיו, ושירקוּתו הדלה אֶצלה זיו וחן לרחוב כולו.

ביום האחרון של חודש אפריל כרעה האשה הצעירה ללדת. הצירים אחווה אחרי הצהרים, סמוך לשעה ארבע, בעת שעמדה וגיהצה זוג וילאות אצל מרת פוקוניאֶ. היא לא רצתה לילך מיד, ישבה והתפתלה על כסא וגיהצה קימעה מפרק לפרק, כשהמכאובים פגו קצת. וכיון שהוילאות דוחקות היו, התעקשה לסיימן. מלבד זאת, ייתכן שאין זה אלא סתם מיחוש-בטן, ולא צריך להתפנק בגלל כך. אבל ברגע שהתקינה עצמה לגהץ חולצות גברים, החוירה פתאום; ואז אנוסה היתה לצאת מהמכבסה, לחצות את הרחוב, כפופה כולה ונסמכת לקירות. אחת הפועלות הציעה לה ללוותה; היא סירבה, ביקשתה רק שתלך להודיע למיילדת, הגרה בסמוך, ברחוב שארבּוֹניאֶר. אֵש אין מן הסתם בבית. יש לשער שהמכאובים יימשכו כל הלילה. אף־על־פי־כן, לכשתחזור, תכין ארוחת-ערב בשביל קופו; אחר-כך תשכב אולי לשעה קלה על המיטה, בלי להתפשט. בסולם-המדרגות נתגברו עליה הצירים במידה כזו, שהוצרכה לישב תחתיה, והיא הצמידה שני אגרופיה לפיה כדי שלא לצווח, לפי שחששה מתוך בושה שגברים עלולים למוצאה על המדרגות, אם יזדמנו לשם. הכאב עבר ורווח לה, ותוך שמתאזרת ופותחת את הדלת, אמרה בלבה שהיא בודאי טועה. אותו ערב התקינה ראֶגוּ של בשר-כבש, בתוספת קציצות. הכול הלך למישרין שעה שקילפה את תפוחי האדמה. אבל כאשר הקציצות החלו להיטגן במחבת. חזרו ותקפוה ציריה. היא בחשה את הרוטב, תוך שמדשדשת לפני הכירה, עיניה מסומאות מחמת הדמעות שנקוו בהן. אם היא תלד, אין זו כלל סיבה להניח את קוּפּוֹ בלי תבשיל חם. לבסוף, ריחש הראֶגוּ על גבי אש קטומה. היא חזרה לחדר בהיותה סבורה שתהא לה עוד שהות להניח כלי אוכל על קצה השולחן. אבל אנוסה היתה להעמיד חיש-מהר את בקבוק היין, לא עצרה עוד כוח להגיע אל המיטה, היא צנחה תחתיה וכרעה ללדת על גבי מחצלת. כאשר המיילדת הגיעה, רבע שעה לאחר מכן, סייעה עמה להמליט את הוולד במקום הזה.

הרתך עבד כל העת בבית-החולים. ז’רבאֶז אסרה לבשר לו את הבשורה כדי שלא לבטלוֹ מעבודתו. כשחזר, בשבע בערב, מצאה שכובה במיטה. מעוטפת יפה, ופניה מסתמנים חיוורים מאד על הכר. התינוק יבב, כשהוא מוטל מלופף בסודר, למרגלות האם.

“אה! אשתי המסכנה!” אמר קוּפוֹ בנשקו לז’רבאֶז. ואני התבדחתי בשעה שאת צעקת כאן מיסורים!… נכון שזה לא ארך אצלך, שזה הלך חת-שתים, בדיוק זמן של עטישה?"

חיוך רפה פשט בפניה; אחר־כך, מילמלה:

“זאת היא בת”.

“נפלא!” המשיך הרתך בנימה של ליצנות כדי לעודד את רוחה, אני באמת הזמנתי בת, וקיבלתי בת! את עושה איפוא מה שאני רוצה?"

ובנטלו את התינוקת בזרועותיו:

“שיראו אותך קצת, מדמואזל לכלוכית, יש לך פרצוף פעוט ושחור אבל הוא ילבין, אל תפחדי, העיקר שלא תהיי שובבנית, שתהיי מנומסת, ושתגדלי בת־דעת כמו אבא ואמא!”

ז’רבאֶז, רצינית מאד, נסתכלה בבתה בעיניים פקוחות לרווחה, שעטו לאט דוק של עצבות. היא הניעה ראשה; היא רצתה בנער, משום שנערים יודעים תמיד לחלץ עצמם מהמיצר ואינם צפויים לכל כך הרבה סכנות, בפאריס זו. המיילדת הוכרחה להוציא את התינוקת מידיו של קוּפוֹ, ולאסור את הדיבור על ז’רבאֶז; זה כבר רע למדי שמקימים רעש רב כל-כך מסביבה. אז אמר הרתך שצריך לבשר את הבשורה לאמא קוּפוֹ ולזוג לורילאֶ; אבל הוא יאכל תחילה, כיון שהוא גווע פשוט ברעב, היה לה ליולדת צער רב מזה שהוא שימש את עצמו, שרץ למטבח להביא לו את הראגו, שאכל בצלחת עמוקה, שלא מצא את הלחם. ולמרות שהמיילדת גזרה עליה לשכב במנוחה, נאנחה, התהפכה מצד אל צד ופיטפטה: חבל שלא היתה לה שהות לערוך את השולחן; המכאובים הושיבוה על הרצפה כמו מהלומת מקל; בעלה המסכן ירגז עליה שהיא שוכבת ומתפנקת בעוד שהוא אוכל ארוחה גרועה כל־כך. תפוחי אדמה נתבשלו לפחות די? היא אינה זוכרת אם המליחתם.

“שתקי כבר!” גערה בה המיילדת.

“מסופקני אם תוכלי להשפיע עליה שלא תכרסם את עצמה”, אמר קוּפוֹ, בפה מגודש. "אילו לא היית כאן, מתערב אני שהיתה קמה כדי לחתוך לי לחם… שכבי בשקט. טפשה שכמוך! את רוצה דווקא להרוס את עצמך ולשכב שבועיים עד שתוכלי שוב לעמוד על רגליך… הוא טוב מאד הראֶגוּ שלך. הגברת תאכל הימנו יחד אתי. לא כן, מאדאם?”

המיילדת סירבה; אבל היא תשתה ברצון כוס יין, משום שזה גרם לה התרגשות רבה למצוא את האשה האומללה עם ולדה על גבי המחצלת. לסוף, קם קוּפוֹ והלך לבשר את הבשורה למשפחה. מקץ מחצית השעה חזר בלווית אמא קוּפוֹ, הזוג לורילאֶ, ומרת לירא שפגשה במקרה אצל אחותה. משראו הצורף ואשתו שהזוג הצעיר שרוי ברווחה, העמידו פנים חביבות ביותר, היללו וקילסו את ז’רבאֶז עד לב השמים, אלא שהיו מלווים את דברי השבח בתנועות מסוייגות, בניענועי סנטר ובמיצמוצי עפעפים, כדוחים את חוות-דעתם האמיתית לזמן אחר. בקיצור, הם יודעים מה שהם יודעים: אלא, שאין הם רוצים ללכת נגד דעתם של כל דיירי הרובע.

אני מביא לך את כל הכנופיה!" צעק קוּפוֹ. “מילא! הם רצו דוקא לראותך… אַת אַל תפתחי את הפה, זה אסור לך. הם יישבו כאן ויסתכלו כך בשקט בלי להיעלב, לא כן?… אני אלך לעשות להם קפה!”

הוא נעלם לתוך המטבח. אמא קוּפוֹ, לאחר שנישקה לז’רבאֶז, התפעלה מגודלה של התינוקת. שתי הנשים האחרות הטביעו אף הן נשיקות קולניות על לחייה של היולדת. ובמעומד לפני המיטה החלו שלושתן להעלות, אגב צוויחות, פרטי פרטים של כל מיני לידות משונות ומוזרות, קשות וקלות כעקירת שן. מרת לירא בדקה את התינוקת בדיקה מדוקדקת וקבעה שהיא מעוצבת כהלכה, והוסיפה אפילו, במתכוון, שהיא עתידה להיות בעלת-נוי, וכיון שמצאה שראשה של זו הוא מחודד קצת, לשה אותו קלות, למרות צריחותיה, כדי לעגלו. מרת לורילאֶ חטפה את התינוקת מידיה מתוך כעס: זה מספיק להקנות את כל המומים לנפש קטנה, כשממעכים אותה כך, בשעה שיש לה גולגולת כה רכה. אחר-כך חיפשה דמיון. וכמעט שבאו לידי קטטה. לורילאֶ, ששירבב צוארו מאחרי גבן של הנשים, טען שלפעוטה אין כלום מקוּפוֹ; קצת האף, אולי! היא כולה האֵם, לרבות העינים; אין כל ספק בכך, עינים אלה הן לא מהמשפחה.

קופו, משום מה, עדיין לא יצא מהמטבח. שמעו היאך הוא נאבק עם הכירה, עם מוליאר־הקפה. דמיה של ז’רבאֶז נתהפכו בה: אין זו מלאכתו של גבר לעשות קפה, והיא הורתה לו בקולי-קולות כיצד להתקינוֹ, בלי להקשיב להיסויים הנמרצים של המיילדת.

“מין בילבול מוח!” אמר קוּפוֹ, שנכנס, מוליאר־הקפה בידו, “לגמרי לא ידעתי שצריך להיות חכם ובקי כזה כדי להרתיח קפה… אנחנו נשתה אותו בכוסות, משום שהספלים, רואים אתם, נשארו פשוט בחנות”.

הסבו סחור-סחור לשולחן, והרתך מזג במו ידיו את הקפה, שהדיף ריח חריף ביותר, כיאה לקפה הראוי לשמו. לאחר שהמיילדת לגמה מתוך הניחותא את כוסה, קמה והלכה לה: הכול הולך למישרין, אין עוד כל צורך בה. אם הלילה יהיה חלילה רע, שישלחו לקרוא לה מחר בבוקר. אך ירדה מהמדרגות, החלה מרת לורילאֶ לדבר בגנותה: היא לא-יוצלחית גרגרנית, שמה לה ארבע חתיכות סוכר לתוך הקפה, ותדרוש חמישה־עשר פראנק, כדי להניח לאשה מסכנה ללדת לבדה. אבל קוּפוֹ לימד עליה זכות; הוא יתן לה בחפץ-לב את חמישה־עשר הפראנקים; סוף-סוף מבלות הנשים האלה את נעוריהן בלימודים, ובצדק מבקשות הן מחיר יקר בעד טירחתן. לאחר שתיית הקפה התפלמס לורילאֶ עם מרת לירא; הוא טען, שכדי לזכות בבן-זכר, צריך להפנות את מראשות המיטה כלפי צפון; בעוד שהיא דיחקה בכתפיה ואמרה שאלה הם דברי-ילדות; לה יש סגולה בדוקה אחרת, והיא: להניח תחת המזרן, בלי להגיד לאשה, מלוא-חפניים סרפדים שנתלשו באור החמה. הסיטו את השולחן סמוך למיטה. ז’רבאֶז, שעייפות עצומה נשתלטה עליה קימעה קימעה, שכבה חייכנית, קהוייה; היא שמעה, היא ראתה, אך שוב לא עצרה כוח לעשות תנועה כלשהי, או להשמיע דיבור כלשהו; דימדמה בה ההרגשה שהיא מתה מיתה נעימה ביותר, שממעמקיה מאושרת היא לראות את האחרים חיים. מפרק לפרק בקעה ממרגלות המיטה פעיתה של התינוקת וניסרה בין הקולות הצרחניים שהפכו והפכו במעשה־ הרצח שבוצע אמש ברחוב הבאר־הטובה.

וכשהחבורה נתנה סוף-סוף את דעתה ללכת, החלו לדבר על הטבילה. לורילאֶ ואישתו הסכימו להיות סנדק וסנדקאית, ספק מרצון ספק מאי-רצון; אבל אילו לא היו קוּפוֹ וז’רבאֶז מכבדים אותם בסנדקאות, היו נעלבים עד עומק נפשם; אשר לקוּפוֹ, הוא לא ראה כל נחיצות להטביל את הפעוטה; זה לא יתן לו עשרת אלפים פראנק הכנסה שנתית, בטוח שלא: ולא עוד אלא שהטבילה עלולה להעניק לתינוקת נזלת. ככל שמתעסקים פחות בכמרים כן מוטב. אבל אמא קוּפוֹ גערה בו ואמרה שהוא עובד- אלילים. בלי שיהיו הולכים לאכול מלחם-הקודש בבתי־היראה העמידו לורילאֶ ואשתו פנים של יראי שמים.

“נערוך את הטבילה ביום הראשון, אם אתם מסכימים”, אמר הצורף.

ולאחר שז’רבאֶז הסכימה בניענוע ראש, נישקוה שלוש הנשים, תוך שמאיצות בה להיות בריאה. אמרו גם שלום לתינוקת. כל אחד ניגש והתכופף על גוף פעוט ומסכן זה האחוז רעד, עיקם את פניו בעוויות צחוק, העתיר עליו דברי חיבה, משל כאילו מסוגל היה להבין. קראו לה בשם נאנה כדי לעשות נחת רוח לסנדקאית שלה שנתקראה אננה.

”לילה טוב, נאנה… שתשתדלי להיות בחורה יפה, נאנה…"

כאשר הלכו להם לבסוף, העמיד קוּפוֹ את כסאו ליד המיטה, וסיים לעשן את מקטרתו, כשהוא מחזיק בכפו את ידה של ז’רבאֶז. הוא עישן במתינות, כשפולט פסוקים בין נשיבה לנשיבה, בקול נרגש:

“אה! חבובה שלי, הם בילבלו לך את המוח? את מבינה, לא יכולתי לומר להם שלא יבואו. זה מוכיח, בכל זאת, את ידידותם… אבל, יותר טוב להיות לבד. לי יש צורך להיות לבד, ככה, אתך. הערב הזה נראה לי נורא ארוך… חמודה שלי, היו לך מן הסתם יסורים איומים! זאטוטיות אלה לא משערות כלל איזה כאב הן גורמות לאימהות שלהן, בשעה שהן באות לעולם… נכון שזה צריך להיות כאילו פתחו לך את הכליות? איפה הוא הכאב הזה כדי שאנשק אותו?”

בעדינוּת הגליש מאחרי גבה אחת מידיו המגושמות ומשכה אליו, ונשק לה את הבטן בעד הסדין, תקוף חמלה, חמלת אדם קשה, לפוריות זו שעודנה דווּיה. הוא שאל אותה אם אינו מכאיב לה, היה רוצה לרפאה בנשבוֹ על הכאב. וז’רבאֶז היתה מאושרת מאד. היא נשבעה לו ששוב אין לה שום מיחוש. היא חושבת רק לקום מהמיטה בהקדם האפשרי ביותר, כיון שלא צריך עכשיו לשכב בחיבוק ידים. אבל הוא הרגיע אותה. האין הוא מתחייב להרויח את מזונותיה של הפעוטה? הוא יהיה מנוּול שאין כמוהו, אם יעמיס זאטוטית זו על שכמה. אין זו חכמה גדולה בעיניו לדעת לעשות ילד: העיקר הוא, לא נכון? לגדלוֹ ולפרנסו.

קוּפוֹ ישן אותו לילה שינה מועטת ביותר. הוא קטם את האש בכירה. בכל שעה ושעה מוכרח היה לקום כדי ליתן לתינוקת כפיות מים ממותקים ופושרים. אף־על־פי־כן קם השכם בבוקר לעבודתו כמנהגו יום-יום. הוא הפיק אפילו תועלת משעת פת־השחרית והלך ללשכת העיריה להצהיר על לידת בתו. משנודע הדבר למרת בּוֹש, באה בריצה ושהתה כל היום בביתה של ז’רבאֶז. אבל זו, לאחר עשר שעות של שינה עמוקה, התרעמה ואמרה שכל אבריה כבר שבורים ורצוצים מרוב שכיבה במיטה. היא בהחלט תחלה, אם לא יניחו לה לקום. בערב, כשחזר קוּפוֹ, תינתה לפניו את תלאותיה: אין כל ספק שיש לה אמון במרת בּוֹש, אלא שזה מוציאה מהכלים לראות אשה זרה עושה בתוך דירתה כבתוך שלה, פותחת את המגירות ומפשפשת וממשמשת בחפצים ובבגדים. למחרת, כשחזרה השוערת מאיזו שליחוּת, מצאה אותה על רגליה, לבושה, מטאטאת את החדר ומכינה פת־ערבית בשביל בעלה. ולא רצתה בשום פנים ואופן לחזור ולשכב. ילעגו לה, אדרבה! זה טוב בשביל גברות מכובדות להתפנק; לעניוּת אין פנאי להתבטל.

שלושה ימים לאחר הלידה עמדה וגיהצה שמלניות אצל מרת פוקוניאֶ, מקישה במגהציה וטובלת בזיעה מחמת חומה הגדול של הכירה.

במוצאי-שבת הביאה מרת לורילאֶ את מתנותיה, מתנות סנדקית: כומתה בשלושים וחמישה סו, ושמלת-טבילה, עשוייה קיפולים ומקושטת תחרים שקנתה במחיר של ששה פראנק, משום שהיתה דהוייה. למחרת נתן לורילאֶ בתורת סנדק, שש ליטראות של סוכר ליולדת. הצורף ואשתו התנהגו איפוא כראוי. אפילו בערב, לסעודה שנתקיימה אצל קוּפוֹ, לא הופיעו בידיים ריקות. הבעל הגיע כשבקבוק יין חתום נתון לו תחת כל בית-שחי; בעוד שהאשה החזיקה בידיה עוגת-מידות שנקנתה אצל עושה־תופינים מפורסם לשבח, שבפרבר קליניאקוּר. אלא שאחר-כך הלכו והתפארו בכל הרובע בידם הרחבה והנדיבה: הם הוציאו קרוב לעשרים פראנק. כשנודע הדבר לז’רבאֶז נתרתחו בה דמיה ולא ייחסה עוד חשיבוּת כלשהי לגינוניהם היפים.

בסעודת הטבילה הזו נתהדקו קשרי-הידידות בין משפחת קוּפוֹ לבין השכנים שבאותו חדר-מדרגות. בדירה השניה של הבית הקטן התגוררו שתי נפשות, אֵם ובנה, משפחת גוּז’אֶ, כפי שקראו אותם. עד אז היו מברכים זה את זה בשלום במדרגות וברחוב, ולא יותר; השכנים עשו רושם של אנשים שאינם מעורבים ביותר עם הבריות. אבל כיון שהאֵם העלתה לה דלי מים למחרת הלידה, סברה ז’רבאֶז שמן הראוי הוא להזמינם לסעודה. ומה גם שנראו לה מהוגנים וישרים. ושם, כמובן, התוודעו זה אל זה.

משפחת גוּז’א באה ממחוז הצפון. האם עסקה בתיקון תחרים; הבן, נפח לפי אומנותו, עבד בבית-חרושת של ברגים. הם התגוררו בדירה השניה שבפרוזדור, מזה חמש שנים. מאחרי השלווה הדמומה של חייהם חבוי היה יגון נושן: ביום של שכרות קשה, בעיר ליל, קטל האב גוז’אֶ את חברו במוט ברזל: אחר־כך חינק את עצמו בכלא, בממחטתו. האלמנה והבן, שבאו לפאריס לאחר אסונם, חשו תמיד דראמה זו על ראשם, והשתדלו לכפר עליה באורח-חיים של הגינות קפדנית, בהליכות-נועם ובאומץ-לב ללא ליאות. קצת גאווה נתלוותה אפילו במרוצת הזמן למצבם המיוחד, שכן החלו לראות את עצמם טובים מאחרים. מצחה עטור שביס נזירי, היו לה למרת גוז’אֶ, הלבושה תמיד שחורים, פנים לבנים ורגועים של מטרונה משל כאילו חיוורון התחרים והעבודה הדקדקנית של אצבעותיה, היו משווים להם נוגה של שלוות נפש. גוז’אָ היה ענק של עשרים ושלוש שנים, הדור-קומה, וורוד פנים, כחול עינים, ובעל כוח האַרקולאני. בבית-החרושת היו חבריו קוראים לו “פרצוף הזהב”, על שום זקנו הנאה והצהוב.

לבה של ז’רבאֶז רחש מיד חיבה רבה לאנשים אלה. כאשר נכנסה בפעם הראשונה אצלם היתה כאחוזת קסם ממראה הנקיון ששרר בדירה. אפשר היה לנשוף בכל מקום, אף גרגיר-אבק לא יתעופף. והרצפה הבהיקה בברק של קרח. מרת גוּז’אֶ הכניסתה לחדר בנה, כדי שתסתכל. חמוד ולבן היה כחדרה של נערה צעירה: מיטת-ברזל קטנה מיופה בוילאות של מלמלה, שולחן, כן־תואליט, דפופת ספרים צרה תלויה היתה על הקיר; וציורים מלמעלה למטה: דמויות גזורות, תגליפים צבעוניים מהודקים בארבעה מסמרים, דיוקנאות של כל מיני אישים שנתלשו מתוך עתונים מצויירים. מרת גוּז’אֶ אמרה בחיוך שבנה הוא ילד גדול; בערב, כשהקריאה מעייפת אותו, נהנה הוא להסתכל בציורים אלה. שעה תמימה נשתהתה ז’רבאֶז אצל שכנתה, שחזרה בינתיים לעבודתה, ליד אחד החלונות. היא התעניינה במאות הפריפות שהצמידו את מעשה התחרים לאיצטוונה, והיתה מאושרת להימצא במחיצתה של אשה זו, תוך שנושמת את הריח הטוב של הנקיון ששרוי היה בדירה, שמלאכה עדינה זו אצלה לה דומיה של הגוּת.

כל מי שביקר בביתה של משפחת גוּז’אֶ היה גומר עליה את ההלל. האם והבן היו מפקידים למעלה מרבע משכורתם בקופת-החסכון הממשלתית. ברובע היו הכול שואלים בשלומם, ומשוחחים על חסכונותיהם. גוּז’אֶ היה יוצא החוצה לבוש פקרסים נקיים, ללא קרע או רבב. הוא היה מנומס מאד, אפילו קצת ביישן, למרות כתפיו הרחבות. הכובסות מקצה הרחוב היו עולזות לראותו משפיל את אַפּוֹ, שעה שהיה עובר. הוא לא אהב את דיבוריהן הגסים, וסבר שגועל נפש הוא שנשים תנבלנה בלי הרף את פיהן. בכל זאת חזר יום אחד בגילופין. מרת גוז’אֶ לא נזפה בו, אלא שמה לפניו דיוקנו של אביו, ציור גרוע שהוטמן ביראת-כבוד בעומק הקמטר. ומאז לקח זה לא היה גוז’אֶ שותה אלא במידה ובמשורה, בלי טינה ליין, כי היין הוא נחוץ לעמל-הכפיים. באחד בשבת היה יוצא לטייל עם אמו, כשמשלב זרועו בזרועה; על-פי-רוב היה מוליכה לצד וינסאֶן; לעתים היה הולך עמה לתיאטרון. הוא אהב את אמו אהבת נפש. היה מדבר אליה כאילו היה ילד קטן. ראשו מרובע, גופו מסורבל מחמת העמל הקשה של הפטיש, היה בו מחיות מגושמות: קהה שכל, ועם זה טוב לב.

בימים הראשונים הרגיש את עצמו מאד לא בנוח במחיצתה של ז’רבאֶז. אך מקץ שבועות אחדים התרגל אליה. היה אורב לה כדי להעלות את צרורותיה, התייחס אליה כאל אחות, מתוך משפחתיות פתאומית, והיה גוזר ציורים במתכוון בשבילה. אך בוקר אחד, כשדחף את הדלת, בלי לדפוק תחילה, הפתיעה עירומה, כשהיא עמדה ורחצה את צוארה, ובמשך שמונה ימים לא הציץ בפניה, באופן שהיה מביא גם אותה לידי הסתמקות.

קוּפּוֹ, שאמון היה על הלהג הפאריסאי, ראה בו שוטה. זה יפה מאד שאינו שתיין, שאינו נושף עשן מקטרתו לתוך אפן של הבחורות, על המדרכות; אבל צריך בכל-זאת שגבר יהא גבר, אחרת מוטב ללבוש בלי שהיות שמלה. היה משטה בו בנוכחותה של ז’רבאֶז ומאשימוֹ שהוא ממתיק עינים לכל הנשים שברובע; וגברתן זה היה טוען ברוגזה שזה שקר וכזב. זה לא הפריע לשני הפועלים להיות חברים טובים. בבוקר היו קוראים זה לזה, הולכים בצוותה לעבודה, שותים לפעמים כוס בירה, קודם שחזרו. ידידותם לא הרחיקה לכת מזה; אך יום אחד גמל גוּז’אֶ עם קוּפוֹ חסד גדול, אחד מאותם החסדים הנדירים שאדם זוכרו כל ימי חייו. זה היה בשנים בדצמבר1. מתוך ליצנות ניצנץ בקוּפוֹ רעיון נאה לירד ולראות את ההתקוממות; הוא ציפצף על הריפובליקה, על בונאפארט ועל כל האנדרלמוסיה כולה; אלא שחיבב אבק־שריפה ויריות רובים נראו לו שעשוע מבדח. והוא עלול היה להיתקע מאחרי מיתרס, אילו לא היה הנפח מזדמן לשם ברגע הנכון כדי לסוכך עליו בגופו הגדול ולעזור לו להסתלק. בדרך חזרה לפרבר פוּאסוֹניאֶר היה גוּז’אֶ מהלך בהילוך מזורז, כשארשת של רצינות טבועה בפניו. הוא כן התעניין בפוליטיקה, ריפּובליקאי מתון היה, בשם הצדק ואושר הכלל. בכל-זאת, לא נטל רובה והלך לירות, והוא נימק את הסתייגותו: העם כבר עייף להוציא בשביל הבורגנים את הערמונים מתוך האש, ולכוות ידיו, פברואר ויוני2 היו לקח מצויין. לכן, מכאן ולהבא יניחו הפרברים לעיר להסתדר כראות עיניה. ומשהגיע לרומו של רחוב פּוּאסוֹניאֶר הפך פניו והסתכל בפאריס: עושים שם בכל-זאת איזו מלאכה שהיא; ייתכן שהעם יתחרט יום אחד על שעמד מנגד בחיבוק ידים. אבל קוּפוֹ גיחך; בעיניו מוחזקים חמורים גמורים כל אלה המסכנים את עורם כדי לקיים את משרותיהם של הבטלנים הארורים בבית הנבחרים. בערב הזמינה משפחת קוּפּוֹ את משפחת גוּז’אֶ לסעוד על שולחנה. בשעת קינוח הסעודה הטביעו קוּפּוֹ וגוּז’אֶ זה לזה נשיקות קולניות על הלחיים. עתה היתה זו ידידות לחיים ולמוות.

במשך שלוש שנים זרמו בנחת ובשופי חייהן של שתי המשפחות, שדרו בשני צדי הפרוזדור. ז’רבאֶז גידלה את הפעוטה, במצאה תחבולה להפסיד לכל היותר, יומיים של עבודה בשבוע. היא נעשתה גהצת מומחית של לבנים עדינים והשתכרה עד שלושה פראנק ליום. לפיכך החליטה להכניס את אטיאֶן, שהתקרב לשנתו השמינית, לבית- חינוך שברחוב שארטר, ושילמה עבורו חמישה פראנק לחודש. למרות העול של שני הילדים הפקיד הזוג סכומים של עשרים ושל שלושים פראנק בקופת החסכון הממשלתית. כאשר חסכונותיהם הגיעו לסך של שש מאות פראנק, נדדה שנתה של האשה הצעירה, שהוטרד חלום אמביציוזי: היא שאפה לבסס לה מעמד, לשכור חנות קטנה, ולהיות אף היא מעסיקה פועלות. היא חישבה את הכול. מקץ עשרים שנה, אם ההצלחה תאיר לה פנים, יוכלו להגיע לידי הכנסה שנתית קבועה, שילכו ליהנות הימנה באיזה כפר. ואף-על-פי-כן, לא העיזה לסכן. היא חיפשה בינתיים חנות כדי ליתן לעצמה שהות לשקול יפה-יפה את הדבר. אין לו לכסף לחשוש לכלום בקופת- החסכון הממשלתית; להיפך, הוא מעמיד וולדות. במשך שלוש שנים נתמלאה אחת ממשאלותיה: היא קנתה לה שעון עמידה; יתר-על-כן, שעון זה של עץ אלמוג, שעמודיו מפותלים ומטוטלתו עשוייה נחושת מוזהבת, ישולם במשך שנה בשיעורין של עשרים סו כל שני בשבת. היא נתכעסה כאשר קוּפּוֹ ביקש לכוון את השעון; היא לבדה הסירה את הגולה, וניגבה את העמודים ביראת־הקודש, משל כאילו טבלת השיש שעל הקמטר נהפכה לקאפילה. תחת הגולה, מאחרי השעון הטמינה את פנקס החסכון. ותכופות, כשהיה פוקדה החלום על חנוּתה, היתה משתהה לפני לוח השעון ומביטה בעינים בוהות במחוגים הנעים, כממתינה לעת רצון כדי להחליט החלטה.

משפחת קוּפּוֹ היתה יוצאת כמעט כל אחד בשבת לטייל עם משפחת גוז’אֶ. אלה היו טיולים חביבים, שהיו מסתיימים בארוחה של דגים מטוגנים בסן-אואן, או בארוחה של שפן צלוי בוינסאֶן, שנאכלה מתוך הניחותא בחורשתו של פונדקי. הגברים היו שותים כדי רווית צמאונם, וחוזרים צלולי מוח, כשמשלבים זרועם בזרוע הגברות. בערב, קודם שפרשו לישון, היו שתי המשפחות מחשבות ומחלקות את ההוצאות לחצאין; ומעולם לא היה סוּ פחות או סוּ יותר מעורר ויכוח כלשהו. הזוג לורילא נתקנא במשפחת גוּז’אֶ. מגוחך היה בעיניהם לראות את קוּפּוֹ והחיגרת מתהלכים בלי הרף עם זרים, בעת שיש להם משפחה. הו! כן, איכפת להם המשפחה כמו השלג דאשתקד! מאז שיש להם כמה פרוטות חסוכות, מעמידים הם פנים של יחסנים. מרת לורילאֶ, שראתה מתוך מורת-רוח את אחיה משתמט מאפיטרופסותה, התחילה לקלל ולגדף את ז’רבאֶז, ואילו מרת לירא נתייצבה לימינה של האשה הצעירה ולימדה זכות עליה, בספרה מעשיות משונות על נסיונות של פיתוי בערב, בבּולבאר, שמהם יצאה ז’רבאֶז כגבורה של דראמה, שמרביצה סטירות צלצלניות למתקיפיה. אשר לאמא קוּפּוֹ, היא השתדלה לפשר ולהטיל שלום בין כולם ולהיות מחובבת על כל ילדיה: ראייתה רפתה והלכה מיום ליום, לא נותר לה אלא משק-בית אחד, ושמחה לקבל חמישה פראנק פעם מבנה, פעם מבת זו או זו.

ביום שבו חל יום הולדתה השלישי של נאנה מצא קוּפּוֹ את ז’רבאֶז, בשובו בערב, שרוייה במבוכה רבה. היא לא רצתה לומר מה קרה לה, לא קרה לה כלום, אמרה. אבל, כיון שערכה את השולחן מתוך פיזור־נפש, כשמשתהה תחתיה עם הצלחות כדי לשקוע לתוך הרהורים עמוקים, רצה הבעל בהחלט לדעת.

“ובכן”, הודתה לבסוף, חנות הסידקית שברחוב טיפת-הזהב, היא לשכירה. ראיתי אותה, לפני שעה, כשהלכתי לקנות חוטי תפירה. זה בילבל אותי לגמרי".

זו היתה חנות נקייה מאד, שמקומה היה בדיוק בבית-המידות שבו חלמו לשעבר להתגורר. לחנות נשתייכו קיטונית ושני חדרים, מימין ומשמאל; בקיצור, כל מה שדרוש להם; אמנם, החדרים הם קצת קטנים. אבל מחולקים יפה. אלא שהיא מוצאת שהמחיר הוא מופרז מאד: בעלי הבית מדבר על חמש מאות פראנק.

“היית איפוא שם ושאלת את המחיר?” שאל קוּפּוֹ.

“הו! אתה יודע, מתוך סקרנות!” ענתה, בהעמידה פנים אדישות. “מחפשים, נכנסים לכל מקום שתלויה מודעה, הרי זה לא מחייב כלום… אבל החנות הזו היא יקרה מדי, בהחלט. מלבד זאת, ייתכן שזוהי שטות מצדי לפתוח מכבסה על דעת עצמי”.

בכל זאת, לאחר ארוחת-ערב, הזכירה שוב, כבדרך אגב, את חנות הסידקית; שירטטה את תבניתה בשוליו של עתון, וקימעה-קימעה הרחיבה עליה את הדיבור, מדדה את הפינות, סידרה את החדרים, כאילו הוצרכה כבר מחר להעמיד בהם את הרהיטים. משראה קוּפּוֹ את השתוקקותה הגדולה, החל לדבר על לבה שתשכור את החנות; אין כל ספק שלא תמצא שום דבר ראוי לשמו בפחות מחמש מאות פראנק; וגם ייתכן שיקבלו הנחה. הפגם היחידי הוא שיצטרכו לגור בבית שבה גרה משפחת לורילאֶ, שהיא אינה יכולה לסבול אותה. אבל היא נתכעסה: אין היא שומרת טינה לשום אדם; בלהט תשוקתה לימדה זכות אפילו על משפחת לורילאֶ; אין הם רעים כל- כך, בעיצומו של דבר, כבר יחיו בשלום איכשהו. וכאשר עלו על יצועם, וקוּפּוֹ כבר משוקע היה בשינה עמוקה, הוסיפה היא לערוך את סידוריה הפנימיים, בלי שתבוא עם זה לכלל החלטה מפורשת לשכור את החנות.

למחרת, כשנשתיירה לבדה, לא יכלה לעמוד בפני הצורך להרים את גולת השעון ולהציץ בפנקס של קופת החסכון. לומר שחנותה מצויה בתוך דפים אלה המלוכלכים באותיות כעורות! וקודם שהלכה לעבודתה, הלכה להימלך במרת גוּז’אֶ, שסמכה שתי ידיה על תוכניתה לבסס לה מעמדו עם בעל כשלה, שהוא בחור טוב, שאינו נותן עינו בכוס, מובטח לה שתראה ברכה במעשיה ושעמלה לא יבוזבז. בשעת ארוחת-הצהרים עלתה אפילו אצל משפחת לורילאֶ כדי לשמוע את דעתה; היא לא רצתה להיראות כמסתתרת מפני המשפחה. מרת לורילאֶ נתחלחלה כולה. היאך זה! לחיגרת תהיה חנות משלה! ובלב דווי, גימגמה, מאחר שאנוסה היתה להראות פנים מרוצות: אין כל ספק, שהחנות היא נוחה מאד, ויפה עושה ז’רבאֶז ששוכרת אותה; אבל לאחר שדעתה נתיישבה קצת עליה, התחילו היא ובעלה לדבר על הטחיבות של החצר, על האור העגום המצוי בחדרים שבקומת-קרקע. הו! זוהי פינה טובה בשביל ריבמטיזמין; אבל, מילא. כיון שגמור עמה לשכור, לא כן? אז בין כך לא תשים לב לעצותיהם.

בערב אמרה ז’רבאֶז בחיוך לבעלה שהיא חלה תחלה אם יפריעו לה לשכור את החנוּת. בכל זאת, קודם שתאמר: זה עשוי! רוצה היא שקוּפּוֹ ילך לראות את המקום ולהשיג הפחתה משכר-הדירה.

“אז, מחר, אם זה מתאים לך”, אמר הבעל, “תבואי סמוך לשש, לבניין שבו אני עובד, ברחוב נאסיון, ואנחנו נעבור את רחוב טיפת-הזהב, בדרך הביתה”.

קוּפּוֹ סיים אז את סיכוכו של גג בבית חדש של שלוש דיוטות. אותו יום צריך היה להניח את ריקועי-האבץ האחרונים. כיון שהגג היה כמעט שטוח, הציב עליו שולחן- עבודה שלו, תריס רחב על גבי שני פיגומים. שמש נאה של מאי העריבה לאיטה, כשהיא מעטה את המעשנות בזהב. וברומו של הגג, על רקע השמים הזכים, עמד לו קוּפּוֹ רכון על שולחנו וחיתך בניחותא במספרי-מידות את ריקועי-האבץ, בדומה לחייט הגוזר בסדנתו זוג מכנסים. ליד הקיר של הבית הסמוך עמד השוליא שלו, נער כבן שבע-עשרה, בלונדי וצנום, שליבה את אש הכופח במפוח עצום, שכל נשיפה ונשיפה שלו הפריחה אלומה של גצים.

“היי, זידוֹר! שים את הברזלים!” צעק קוּפּוֹ.

השוליא תקע את ברזלי הריתוך לתוך הגחלים הלוחשות, שאשן עטתה גון וורוד- חיוור באור היום. אחר כך חזר ללבות את האש. קוּפּוֹ החזיק בידו את ריקוע-האבץ האחרון, שאמר למתהו בקצה הגג, סמוך למרזב; שם נשתפע הגג שיפוע פתאומי ותהומו של הרחוב נפערה. הרתך, שהרגיש עצמו כבתוך ביתו שלו, הפסיע לאטו, כשהוא גורר רגליו הנעולות אנפילאות של חבלים, ושורק לו בנחת את הפזמון “הו טליים קטנים!” משהגיע לשולי הגג, צנח תחתיו, הסמיך ברך אחת ללבני המעשנה ונשאר שוהה במחצית הדרך מהכביש. אחת מרגליו תלויה היתה באויר. כאשר נתהפך כדי לקרוא לזידור, נאחז בקרן זוית של המעשנה, בשל המדרכה, שהשתרעה למטה תחתיו.

“היי, זחלן ארור!… תן כבר את הברזלים! מה אתה חושב לך, טומטום שכמוך, אם תסתכל בשמים יפלו לך יונים צלויות לתוך הפה?”

אבל זידור לא נזדרז כלל. הוא נתן דעתו לגגות הסמוכים, לתימרת-העשן שהתאבכה ועלתה ממעמקי פאריס, בצד גראֶנאֶל: זוהי מן הסתם דליקה. בכל זאת, השתטח על בטנו, וכשראשו משורבב מעל לתהום, העביר את הברזלים המלוהטים לקוּפּוֹ. אז התחיל זה להלחים את הריקוע. הוא השתופף, התמתח, כשמוצא תמיד שיווי-משקלו: ישוב על אחת מעגבותיו, מתנוסס על חודה של רגל, אחוז באחת מאצבעותיו. היה לו בטחון-עצמי ארור, אומץ-לב מתמיה, המורגל בסכנה ומתגרה בה. הרחוב הוא שהתיירא ממנו. כיון שלא המיש את מקטרתו מפיו, מסובב היה ראשו מזמן לזמן, ורוקק בניחותא לתוך הרחוב.

“הו! מאדאם בּוֹש!” נצטעק לפתע-פתאום. “היי! מאדאם בּוֹש!”

עינו השגיחה במרת בוש שחצתה אותה שעה את הכביש. היא הגביהה ראשה, הכירתו, ושיחה נתקשרה בין הגג והמדרכה. היא הטמינה ידיה תחת סינרה וזיקפה חוטמה כלפי מעלה. קוּפּוֹ, שנזדקף על רגליו, כרך זרועו השמאלית מסביב לצינור, והתכופף.

“לא ראית את אשתי?” שאל.

“לא, באמת שלא”, השיבה השוערת. “וכי היא בסביבה הזו?”

“נדברנו שתבוא לכאן… וכולם בריאים אצלכם?”

“אבל כן, תודה; רק לי יש מיחושים… אני הולכת לשוק של קליניאקוּר לחפש שוֹק של כבש. הקצב שליד ‘מולין רוז’ ' רוצה בעד שוק שבעה עשר סוּ”.

הם הגביהו קולם, משום שעגלה עברה ברחוב נאסיוֹן הנרחב והשומם. דבריהם, שהוטלו בפזיזות לתוך החלל, הביאו ישישה קטנה אל חלונה; וישישה זו נשתהתה שם, שעונה במרפקיה לאדן, שרוייה בתוך התרגשות משעשעת למראה האיש הזה, שעל הגג שממול, כאילו מצפה היתה לראותו מתגלגל ונופל מרגע לרגע.

“ובכן, שלום”, חזרה וצעקה מרת בּוֹש. איני רוצה להפריע לך".

קוּפּוֹ הפך פניו, חזר ונטל את ברזל-ההלחמה שזידור הושיט לו. אבל ברגע שהשוערת נתרחקה, השגיחה על המדרכה השניה בז’רבאֶז שאחזה בידה של נאנה. היא כבר הזקיפה ראשה כדי לבשר את הבשורה לרתך, אלא שהאשה הצעירה נזדרזה ואטמה לה את הפה בתנועת-יד נמרצת. ובהשפל־קול, כדי שקוּפּוֹ לא ישמע אותה למעלה, אמרה את פחדה: חוששת היא שעל־ידי שתראה את עצמה בפתע-פתאום, תגרום לבעלה זעזוע העלול להפילוֹ למטה. במשך ארבע שנים הלכה פעם אחת לחפשוֹ במקום עבודתו. אותו יום, היתה זו הפעם השניה. דמיה היו קופאים בה, בראותה את בעלה בין שמים וארץ, במקומות שאפילו אנקורים לא יסתכנו להימצא בהם.

“אין כל ספק שזה לא נעים”, מילמלה מרת בּוֹש. שלי חייט הוא וממילא אין אני צריכה לרעוד".

“אילו ידעת”, הוסיפה ואמרה ז’רבאֶז, בזמנים הראשונים היו לי פחדים מהבוקר עד הערב. הייתי רואה אותו תמיד מרוצץ ראש, על אלונקה. עכשיו, איני חושבת על זאת כל כך. מתרגלים לכול. הרי צריך להרויח את המחיה… לא חשוב, זהו לחם יקר מאד, כיון שיום־יום מסכנים בו את העצמות".

היא נשתתקה, הצפינה את נאנה בקיפולי שמלתה, מתוך פחד שצעקה תתמלט מפיה של הפעוטה לכשתראה את אביה. חיוורת כולה, הביטה, למרות רצונה. אותו רגע הלחים קוּפּוֹ את השפה הקיצונית של הריקוע, בסמוך למרזב; הוא התמתח ככל האפשר, ולא יכול היה להגיע לקצה. אז סיכן את עצמו, באותן התנועות המואטות המיוחדות לפועלים אומנים, תנועות שקלוּת וכבדוּת משמשות בהן בערבוביה. רגע אחד תלוי היה כמעט על בלימה, מעל לכביש; ומתחת לברזל-ההלחמה, שהוסט אילך ואילך ביד שקדנית, ראו את היבהוב השלהבת הלבנה של הריתוך. דמוּמה, גרונה שנוק מחמת חרדה, כיווצה ז’רבאֶז את ידיה והניפתן בתנועה מוכנית של תחינה. אבל היא נשמה לרווחה: קופו חזר ועלה על הגג, בלי חפזון, כשנוטל לו שהות לירוק בפעם האחרונה לתוך הרחוב.

“את בולשת איפוא אחרי?” צעק בעליזות משהשגיח בה. “פחדה מן הסתם לקרוא לי, לא כן, מאדאם בּוֹש?… חכי לי, יש לי עוד עבודה לעשר דקות”.

נותר לו להתקין כותרת של מעשנה, עבודה של כלום. הכובסת והשוערת עמדו על המדרכה ושוחחו על ענייני הרובע, כשהן משגיחות על נאנה שלא תשתכשך בתוך השלולית הסמוכה, שבה חיפשה דגים קטנים; ושתי הנשים היו חוזרות ותולות כל העת את עיניהן בגג, כשהן מחייכות ומנענעות בראשיהן, כאילו ביקשו לומר שאין רוחן קצרה עליהן. הישישה שממול לא משה מחלונה ולא המישה מבטה מקוּפּוֹ, תוך צפיה.

“מה היא מרגלת, בהמה זו?” שאלה מרת בּוֹש. “פרצוף מרושע”.

מלמעלה נשמע קולו החזק של הרתך ששר את הפזמון: “הו! מה טוב לקטוף תות!” רכוּן עתה על שולחן-העבודה, חיתך את האבץ מעשה־אמן. בסיבוב של מחוגה שירטט קו, ובעזרת זוג מספריים מקושתים הפריד מניפה רחבה; אחר כך נטל פטיש וכפף ורידד את המניפה לצורת פטריה מחודדת. זידור חזר ללבות את הגחלים העוממות שבכופח. השמש שקעה מאחרי הבית, בתוך נוגה וורוד שופע, שהחוויר והלך, ועטה גון של לילך ענוג. ובמרחב השמים, בשעת השראה זו של היום, נתשרטטו הסילואטות של שני הפועלים, שנתעצמו עד לאין שיעור, על גבי הרקע הזך של האויר, יחד עם התבנית הקודרת של שולחן העבודה והפרופיל המוזר של המפוח.

כשהכותרת גזורה היתה, הטיל קופר קריאה לתוך החלל:

“זידור, הברזלים!”

אבל זידור נעלם בינתיים. מקלל ומחרף, חיפשו הרתך במבטו, קראו בעד אשנב עלית-הקיר שנשאר פתוח. לבסוף מצאו על גג סמוך, בריחוק של שני בתים. הפרחח טייל לו להנאתו, תר וחקר את הסביבה, כששערו הבלונדי הקלוש מתעופף ברוח בין הערביים, וכשממצמץ בעיניו נוכח עצימותה של פאריס.

“היי, בטלן! אתה חושב שאתה נמצא בכפר?” אמר קוּפּוֹ בזעף. “אתה מחבר אולי שירים כמו מר באראנז’אָ3?… אתה רוצה ברוב טובך להושיט לי את הברזלים? מין שגעון לשוטט על גגות? הבא לכאן מיד את הבחורה שלך כדי לשיר לה שירי אהבה… תן כבר את הברזלים, שוטה ארור!”

הוא הלחים, הוא צעק לז’רבאַז:

“הנה, זה נגמר… אני יורד”,

צנור המעשנה שצריך היה להתקין לו את הכותרת מצוי היה באמצעיתו של הגג. ז’רבאֶז, שלבה נתיישב עליה, הוסיפה לחייך כשהיא נוהה אחרי תנועותיו של קוּפּוֹ. נאנה, שנרגעה בבת־אחת למראה אביה, ספקה כפיה הפעוטות מרוב שמחה. היא נתיישבה על המדרכה, כדי להיטיב לראות את המתרחש למעלה.

“אבא! אבא!” צעקה בכל כוחותיה. “אבא, הסתכל כבר!”

הרתך רצה להתכופף, אך רגלו מעדה. אז, בפתאומיוּת, באוילוּת, בדומה לחתול שרגליו מסתבכות, התגלגל וגלש משיפועו הקל של הגג, בלי שיעצור כוח להיעצר.

“לכל הרוחות!” מילמל בקול חנוק.

והוא נפל. גופו שירטט חצי-קשת רפה, התהפך פעמיים, ונתמעך בטבורו של הרחוב במהלומה עמומה של צרור כבסים הנזרק מלמעלה.

המומה, זעקה איומה משסעת את גרונה, עמדה ז’רבאז מסומרת למקומה כשידיה מורמות כלפי על. עוברים-ושבים באו בריצה, נוצרה התגודדות. מרת בּוֹש, דעתה מטולטלת עליה, רגליה מתמוטטות תחתיה, נטלה את נאנה בין זרועותיה כדי להסתיר לו את הראש שלא תראה. הישישה הקטנה שממול, שדעתה נחה עליה כביכול, סגרה בניחותא את חלונה.

לבסוף, טילטלו ארבעה אנשים את קוּפּוֹ לבית המרקחת שבפינת רחוב פּוּאסוֹניאֶר: והוא שהה שם סמוך לשעה, באמצע החנות, על גבי שמיכה בעת שהלכו להביא אלונקה מבית-החולים לאריבּוּאזיאֶר. הוא נשם עדיין, אך הרוקח ניענע בראשו ניענועים של ספקנות. ז’רבאֶז, שכרעה ליד קוּפּוֹ, בכתה בכי בלתי-פוסק, פניה מלוכלכים בדמעותיה, מסומאת, מהוממת. בתנועה מוכנית היתה פושטת ידיה וממששת את אברי בעלה, ברוך רב; והיתה מסלקת אותן, כשתולה עיניה ברוקח שאסר עליה ליגע בו. ומקץ רגעים אחדים היתה חוזרת למששוֹ, כדי לקנות לה וודאות שהוא עודנו חם, ובהאמינה שהיא משפיעה עליו רפאוּת. כאשר האלונקה הגיעה סוף־סוף, והתחילו לדבר על העברת הנפגע לבית-החולים, קמה ז’רבאֶז על רגליה ואמרה בתקיפות:

“לא, לא, לא לבית החולים!… אנחנו גרים ברחוב טיפת הזהב”.

לשוא הסבירו לה שהמחלה תעלה לה בדמים מרובים, אם תקח את בעלה לביתה. היא חזרה ואמרה בעיקשות:

“רחוב טיפת הזהב, אני אראה את הדלת… מה זה איכפת לכם? יש לי כסף… זה בעלי, לא כן? הוא שייך לי, אני רוצה בו”.

וטילטלו את קוּפּוֹ לביתו. שעה שהאלונקה חצתה את ההמון שנצטופף לפני בית- המרקחת, דיברו נשי הרובע על ז’רבאז בהתלהבות יתירה: היא צולעת, הכלבתא, אבל היא בכל-זאת אשת חיל; אין כל ספק, היא תציל את בעלה, בעוד שבבית-החולים משלחים הרופאים לעולם האמת חולים אנושיים ביותר, כדי שלא יצטרכו לטרוח בריפּוים. לאחר שהביאה את נאנה לביתה חזרה מרת בּוֹש וסיפרה את דבר התאונה בפרטי-פרטים אינסופיים, כשהיא עדיין מזועזעת כולה מרוב התרגשות.

“הלכתי לקנות שוֹק של כבש, והתעכבתי שם, וראיתי איך שהוא נופל. בגלל הקטנה קרה זה: רצה להסתכל בה, והתגלגל מהגג! הו! אלוהים אדירים! לא הייתי רוצה לראות בן אדם שני נופל… אבל אני צריכה בכל־זאת ללכת לקנות שוק של כבש”.

במשך שמונה ימים היה מצבו של קוּפוֹ בכי רע. המשפחה, השכנים, הכול, האמינו שהוא יעצום עין בכל רגע… הרופא, רופא יקרן שדרש חמישה פראנק בעד ביקור, חשש לחבלות פנימיות, ומלה זו הילכה אימים; שמועה רווחה ברובע שלבו של הרתך נשמט ממקומו מחמת הזעזוע. רק ז’רבאֶז, שהחווירה בשל לילות השימורים, היתה מושכת בכתפיה. לבעלה נשברה הרגל הימנית, הכול יודעים זאת; היא תתרפא, זה הכול, אשר לשאר, ללב השמוט, זה לא כלום. היא תחזירהו למקומו. היא יודעת כיצד לבבות מוחזרים למקומם: על ידי טיפול קפדני, נקיון ושפעת חיבה. והיא גילתה אמונה איתנה שרפא תרפאהו, אפילו תימצא רק בסמוך לו ותגע בו בידיה, בשעות של קדחת. והיא לא פיקפקה בכך אף רגע אחד, שבוע תמים ראו אותה על רגליה, ממעטת בדיבור, מכונסת בתוך עקשנותה להצילו, מוסחת דעת מהילדים, מהרחוב, מהעיר כולה. ביום התשיעי, כאשר הרופא ערב סוף־סוף לחייו של החולה, צנחה על כסא, כשרגליה רופפות, גבה רצוץ ועיניה זולגות דמעות. אותו לילה הסכימה לישון שעתיים, כשראשה מוטל למרגלות המיטה.

התאונה שאירעה לקוּפּוֹ הסעירה את המשפחה כולה. אמא קוּפּוֹ באה לסייע לז’רבאֶז; אלא שהחל משעה תשע נתנמנמה על כסאה. כל ערב, בשובה מסדנתה, האריכה מרת לירא את דרכה כדי להיוודע שלום אחיה. תחילה היה הזוג לורילאֶ בא פעמיים ושלוש פעמים ביום; הציע שמוכן ומזומן לשמור בלילות, והביא אפילו כורסה בשביל ז’רבאֶז. אך מקץ זמן־מה פרצו קטטות על האופן שיש לטפל בחולה. מרת לורילאֶ טענה שהצילה די אנשים בחייה כדי לדעת כיצד יש לנהוג במקרה כגון זה. היא גם האשימה את האשה הצעירה שדוחקת את רגליה, שמסלקת אותה ממיטתו של אחיה. ודאי, החיגרת צודקת בהחלט שרוצה לרפא את קוּפּוֹ, כי סוף-סוף, אלמלא הלכה לרחוב נאסיוֹן לבלבל לו את המוח, לא היה מתגלגל מהגג, אלא באופן שהיא מטפלת בו, בטוחה היא שתקרב את קצו.

משראתה את קוּפּוֹ מחוץ לסכנה, חדלה ז’רבאֶז לשמור עליו בקנאוּת קשוחה כזו. עכשיו, שוב אין יכולים להרוג לה את בעלה, והיא הניחה, בלי חשדנות, לאנשים לגשת למיטתו. המשפחה השתרעה בתוך החדר, ההחלמה עתידה להיות ממושכת מאד: הרופא דיבר על ארבעה חודשים. אז, במשך תרדמותיו הארוכות של הרתך, היה הזוג לורילאֶ יורד לחייה של ז’רבאֶז, מכנה אותה טפשה מטופשת, שכן היתה זו, לדעתם, אוילות מאין כמוה להחזיק בעל חולה בבית. בבית-החולים היה חוזר לאיתנו פי שנים יותר מהר. לורילאֶ אמר שהיה רוצה להיות חולה, לתפוס איזה מיחוש שהוא, כדי להראות לה אם היה מהסס אף רגע כלשהו ליכנס לבית החולים לאריבוּאזיאֶר. מרת לורילא מכירה אישה אחת שיצאה משם; ובכן, ההיא מספרת שאכלה עוף בבוקר ובערב. ושניהם חזרו וחישבו, בפעם העשרים, כמה יעלו לה לז’רבאֶז ארבעת חודשי ההחלמה: ראשית, ימי העבודה המופסדים, שנית הרופא, התרופות; ואחר-כך, היין הטוב, אומצות הבשר. אפילו אם היא תכלה רק את הפרוטות העלובות שחסכה, תוכל בדין לראות את עצמה מאושרת. אבל נעלה מכל ספק שהיא תשקע בחובות. אבל היא חייבת לדעת שאין לה לסמוך על המשפחה שאינה עשירה די כדי לכלכל חולה בביתו. כך נאה וכך יאה לה לחיגרת! יכולה היתה לנהוג ככל הבריות, להעביר את בעלה לבית- החולים. זה ילמדה לקח להיות כה גאוותנית.

ערב אחד היתה בה במרת לורילאֶ הרשעוּת לשאול את ז’רבאֶז בפתאומיות:

“מה בדבר החנוּת שלך, מתי תשכרי אותה?”

“כן”, גיחך לורילא, “השוערת עדיין מחכה לך”.

ז’רבאֶז חשה מחנק בגרונה. החנות נשתכחה לחלוטין מלבה. אבל היא ראתה את השמחה המרושעת שניצנצה באנשים אלה, למחשבה שהחנות היא מעתה אבודה לעולמים. מאותו ערב ואילך היו אורבים לשעות-כושר כדי ללגלג על חלומה שירד לטמיון. כשהיו מסיחים על איזו תקוה שאינה בת-הגשמה, היו דוחים אותה ליום שבו תהא ז’רבאֶז בעלת חנות נאה הפונה לרחוב. ומאחרי גבה היו עושים אותה לחוכא ואיטלולא בעיני הבריות. היא לא רצתה להעלות על לבה השערות כה מגונות, אבל האמת היתה שלורילאֶ ואשתו היו עתה מרוצים מאד מהתאונה שאירעה לקוּפּוֹ, תאונה ששמה לאַל את תוכניתה של ז’רבאֶז להיעשות בעלת-מכבסה ברחוב טיפת-הזהב.

כיון שכך, החליטה להתבדח אף היא ולהראות להם באיזו מידה של רצון טוב מקריבה היא את הכסף למען הבראת בעלה. כל פעם שהיתה נוטלת בנוכחותם את פנקס קופת החסכון, מתחת לשעון שעל הקמטר, היתה אומרת בעליצות:

“אני יוצאת, אני הולכת לשכור את החנות שלי”.

היא הוציאה את הכסף בשיעורין של מאה פראנק, כדי שלא להחזיק ערימה גדולה כל כך של מטבעות במגירת קמטרה; מלבד זאת עממה בלבה תקווה לנס שיתרחש, להחלמה פתאומית, שתאפשר להם לא לבזבז את הסכום כולו. כל פעם שחזרה מקופת-החסכון היתה רושמת על גבי פיסת נייר את הסכום שעוד נשתייר שם. זה היה אך ורק למען הסדר הטוב. החיוך השקט לא מש מפניה למראה החורבן שהתחולל בחסכונותיהם. האין זו נחמה פורתא לעשות שימוש מועיל כל-כך בכסף הזה, לדעת שהוא מצוי תחת היד, בשעת אסונם? ובלי שמץ של צער, ביד זהירה, היתה מחזירה את הפנקס מאחרי השעון, תחת הגוּלה.

משפחת גוּז’אֶ הראתה את עצמה חביבה מאד לז’רבאֶז בשעת מחלתו של קוּפּוֹ. מרת גוּז’אֶ העמידה את עצמה כולה לרשותה; לא היתה יורדת אף פעם בלי לשאול אותה אם יש לה צורך בסוכר, בחמאָה, במלח; היתה מציעה לה תמיד צלחת מרק ראשונה, כאשר בישלה נזיד-בשר בערב; יתירה מזו, כשראתה שהיא טרודה ביותר, היתה מסייעת עמה בהדחת הכלים וכיוצא בזה. בכל בוקר היה גוּז’אֶ נוטל את שני הדליים של האשה הצעירה, והולך למלאותם במזרקה שברחוב פּוּאסוֹניאֶר; הוא חסך לה בזה שני סוּ. ולאחר ארוחת-הערב, כאשר המשפחה לא הציפה את החדר, היו האם ובנה באים לישב במחיצתה כדי לבדר קצת את רוחה. במשך שעתיים, עד שעה עשר, היה הנפח מעשן את מקטרתו, כשאינו גורע עיניו מז’רבאֶז שהתהלכה מסביב לחולה. לא היה משמיע עשר מלים במשך הערב. פניו הגדולים והבלונדיים משוקעים בין כתפיו העצומות, כתפיים של ענק, היה לבו הומה מרוֹך למראה ידיה של ז’רבאֶז שמזגו שיקוּי לתוך ספל ובחשו בכפּית את הסוכר בלי להשמיע רעש. כאשר ניגשה ליישר את מצעות המיטה ועודדה אגב כך את קוּפּוֹ בקול ערב, היה הנפח יושב תחתיו נפעם ומזועזע כולו. מימיו לא ראה אשה טובה ואמיצה כזו, צליעתה שיוותה לה אפילו לוית- חן והוסיפה ערך יתר לעמל שעמלה כל היום ליד בעלה. לא היתה יושבת לפוש אלא כדי שהות של אכילה. היתה רצה בלי הרף לבית-המרקחת, שׂמה את אַפּה בתוך דברים בלתי-נקיים, ומתאמצת בכל כוחותיה לקיים סדר בחדר זה שבו עשו הכול; עם כל זאת, אף תרעומת כלשהי, תמיד סבר נעים וחביב חתום בפניה, אפילו בערבים, בהם מנמנמת היתה בעמידה ובעיניים פקוחות, כה עייפה היתה. בתוך אוירה זו של מסירות-נפש, בין סמי-המרפא שהתגוללו על כל הרהיטים, התחיל הנפח להגות חיבה עזה לז’רבאֶז, בהסתכלוֹ בה היאך היא אוהבת את קוּפּוֹ ומטפלת בו בכל לבה.

“חביבי, קמת לתחייה!” אמר יום אחד למחלים. “לא הייתי כלל וכלל מודאג, כי אשתך היא מלאך מן השמים”.

אמו של גוז’אֶ סברה שהגיעה השעה שבנה ישא אשה; והיא מצאה לו נערה מהוגנת, עושה־תחרים כמוה, ועז היה חפצה שהוא יוליכנה לחופה. כדי שלא לגרום לה צער, אמר כן, והחתונה נקבעה אפילו לימים הראשונים של חודש ספטמבר. הכסף המיועד לכניסה לתוך חיים משפחתיים ישן היה מזה זמן רב בקופת-החסכון הממשלתית. אבל כאשר ז’רבאֶז הסיחה עמו על נשואים אלה, היה מנענע בראשו וממלמל בקול איטי:

“לא כל הנשים הן כמוך, מאדאם קוּפּוֹ. אילו היו כל הנשים כמוך, היו מתחתנים עם עשר”.

מקץ חודשיים יכול היה קוּפּוֹ להתהלך קימעה-קימעה. לא היה מרחיק לטייל, מהמיטה עד החלון, כשעודנו נתמך על ידי ז’רבאֶז. שם יושב היה בתוך הכורסה שהביא לורילאֶ, כשרגלו הימנית שרועה על גבי שרפרף. לץ זה, שנהג ללגלג על פלוני או אלמוני ששיבר רגל, בימים של כפור, היה מוקנט מאד מהתאונה שאירעה לו. חסר היה מידה של פילוסופיה. כל אותם החודשיים ששכב במיטה היה מחרף ומגדף, עד כדי לשגע את העולם כולו.

וכי זה קרוי לחיות, להיות מוטל על הגב, עם רגל מקושרת ונוקשה כנקניק? הוא מכיר כבר את התקרה היטב-היטב, על כל סדקיה ובקיעיה. אחר כך, כשהושיבוהו בכורסה, החלה פרשה אחרת. האם יישאר זמן רב מרותק שם. בדומה לחנוט? הרחוב אינו משעשע כל-עיקר, איש כמעט שאינו עובר בו, והוא מצחין במשך כל היום ממי כלור. הוא יזדקן כאן בלא עת, היה נותן עשר שנים מחייו רק כדי לדעת מה שלום המבצרים העתיקים של פאריס. והיה מטיח וחוזר ומטיח האשמות קשות כלפי הגורל. התאונה שלו היא בלתי-צודקת; זה לא היה צריך לקרות לו, לפועל הגון, לא עצלן ולא שיכור. לאחרים אולי, היה מבין.

“אבא קוּפוֹ”, אמר, שיבר את מפרקתו ביום של זלילה וסביאה. לא אוכל לומר שזה הגיע לו, אבל סוף-סוף מסתבר הדבר… אבל אני, שכמעט לא טעמתי אותו יום טעם של אוכל, בלי טיפה של משקה בגוף, ופתאום להתגלגל למטה משום שרציתי להסתובב כדי לחייך לנאנה… האין אתם סבורים שזה עובר כל גבול? אם יש אלוהים טוב, הרי מסדר הוא את הדברים באופן משונה. לעולם לא אבלע זאת".

וכאשר נתחזק והלך על רגליו, נתעוררה בו טינה כמוסה לעבודה. זהו מקצוע של אסון, להתרוצץ כל הימים כמו חתול על הגגות, לאורך המרזבים. הם, הבורגנים, הם כלל לא טפשים! הם שולחים אותך אל המוות, בעוד שבעצמם מפחדים הם אפילו להסתכן על סולם, ויושבים להם בניחותא ליד התנור החם ולועגים לעניים. והגיע אפילו לכך שאמר שכל אחד חייב היה לסכך באבץ את גג ביתו. לכל הרוחות! לפי מידת הצדק צריך היה להגיע לידי כך: אם אינך רוצה להתרטב, התקן לך מחסה. והתחיל להצטער על שלא למד אומנוּת אחרת, נאה יותר ופחות מסוכנת, זו של נגר- רהיטים למשל. גם בכך אשם האב קוּפּוֹ; יש להם לאבות ההרגל האוילי להקנות דוקא לבניהם את משלח-ידם.

עוד במשך חודשיים מהלך היה קוּפּוֹ על קביים. תחילה מסוגל היה לירד לרחוב, לעשן מקטרתו לפני הדלת. אחר כך היה מסתחב בשמש עד הבּוּלבאר החיצוני, ושוהה שעות תמימות על ספסל. עליצותו חזרה אליו, להגו השנון נתחדד בשיטוטיו הארוכים. ויחד עם תענוג החיים קנה לו את שמחת הבטלה; רישול הוצק באבריו, שריריו נתלפפו תנומה עריבה ביותר; זה היה מעין כיבוש איטי של העצלוּת, שניצלה את החלמתו כדי ליכנס לתוך עורו ולהקהותו אגב ליטופים. היה חוזר מטיולים אלה במצב-רוח בדוח. כשמוצא את החיים נאים, ואינו רואה מדוע לא יימשך זה תמיד. כשיכול היה לוותר על קביו, הפליג עד הסדנאות כדי לראות את חבריו. היה עומד בזרועות משוכלות מול בתים בבניינם, כשמגחך ומנענע בראשו; והיה לועג לפועלים שעמלו קשה, ופושט את רגלו כדי להראות להם להיכן מוליכה ההתייגעות שאדם מתייגע. חניות לגלגניות אלה לפני עמלם של אחרים הפיסו את טינתו לעבודה. אין כל ספק, סופו שיחזור אליה, כיון שאין לו ברירה; אבל יש להשהות זאת ככל האפשר. מלבד זה, נראה לו טוב כל-כך להיות קצת עקשן.

בשעות של אחרי-הצהרים שבהן השתעמם קוּפּוֹ, היה עולה אצל משפחת לורילאֶ. גיסו ואחותו היו נדים לו הרבה, ומושכים אותו בכל מיני דברי חיבה. בשנים הראשונות לנשואיו השתמט מהם, מחמת השפעתה של ז’רבאֶז. עכשיו חזרו להשתלט עליו תוך שמלגלגים על האימה שאשתו מטילה עליו. מה, האין הוא גבר? בכל זאת הראו מידה רבה של זהירות, וקשרו שבחים מופרזים למעלותיה של הכובסת. קוּפּוֹ, בלי שיריב עדיין עם אשתו, נשבע לה שאחותו מעריצתה, וביקשה שתהא מסבירה לה פנים יפות יותר. הקטטה המשפחתית הראשונה פרצה, ערב אחד, בעטיו של אֶטיאֶן. הרתך בילה את אחר-הצהרים אצל הזוג לורילאֶ. בשובו, כיון שארוחת-הערב נתמהמהה, והילדים צווחו בקולי-קולות, נטפל פתאום לאֶטיאֶן וסטר לו שתי סטירות קפדניות. ובמשך שעה שלימה ישב ורטן: זאטוט זה אינו שלו ואין הוא יודע למה הוא סובלו בתוך ביתו; סופו שישליכנו החוצה. עד אז ראה את אֶטיאֶן בעין יפה. למחרת דיבר על חשיבותו שלו. שלושה ימים לאחר מכן שילח בעיטות באחוריו של הזאטוט, בבוקר ובערב, באופן שהילד מששמעוֹ מטפס ועולה במדרגות, היה מזדרז להימלט למשפחת גוּז’אֶ, שם הקצתה לו עושה-התחרים הזקנה פינת שולחן כדי להכין את שיעוריו.

ז’רבאֶז חזרה מזה כבר לעבודתה. שוב לא הוצרכה לסלק ולהחזיר את הגוּלה מעל השעון: כל החסכונות כלו ואפסו. וצריך היה לעמול קשה. לעמול בשביל ארבע נפשות, כי הם היו ארבעה פיות ליד השולחן. היא עצמה כילכלה את המשפחה כולה. כשהיו הבריות נדים לה, היתה מלמדת זכות על קוּפּוֹ. חשבו נא! הוא סבל כל כך הרבה, שאין כל פליאה שאופיו נעשה נוח לכעוס! אבל זה יעבור משיחזור לחלוטין לאיתנו. וכשהיו אומרים לה שקוּפּוֹ נראה עתה בריא ומוצק, והוא מסוגל בהחלט לחזור לסדנה, היתה מתרגזת: לא, עוד לא! היא אינה רוצה שישכב שוב במיטה. היא יודעת היטב מה שהרופא אמר לה. היתה זו היא שלא הניחתו לשוב למלאכתו, כשחוזרת ואומרת לו בכל בוקר שלא ימהר, שלא יתאמץ. היתה מגלישה לו אפילו מטבעות של עשרים סו לתוך כיס חזייתו. קויפו קיבל זה כדבר מובן מאליו; היה קובל על כל מיני מיחושים כדי שיפנקוהו; מקץ ששה חודשים עוד נמשכה החלמתו. עכשיו, בימים שבהם הלך להביט כיצד אחרים עובדים היה נכנס ברצון לשתות כוס יין עם חבריו. כלל לא רע היה במסבאה; היו משתהים שם חמישה רגעים, מתבדחים ומפטפטים על דא ועל הא. רק המתחסדים עומדים בחוץ וגוועים בצמא. צדקו חבריו שלעגו לו לשעבר, מכיון שכוס יין עדיין לא קטלה שום אדם. אבל היה טופח לעצמו על החזה ומתחייב בכבודו שלא לשתות אלא יין, תמיד יין, לעולם לא יי"ש; היין מאריך ימיו של אדם, אינו מחליא, אינו משכר. בכל-זאת, פעמים אחדות. לאחר ימים של בטלה, שבהם משוטט היה מסדנה אל סדנה, ממסבאה אל מסבאה, היה חוזר הביתה קצת בגילופין. באותם הימים היתה ז’רבאֶז נועלת את הדלת, באמתלה שיש לה מיחוש-ראש קשה, כדי שלא להניח למשפחת גוּז’אֶ לשמוע את שטויותיו של קוּפוֹ.

אך, קימעה-קימעה, ירדה עצבוּת על האשה הצעירה. בבוקר ובערב היתה הולכת לרחוב טיפת-הזהב לראות את החנות, שעדיין עמדה לשכירה. והיתה הולכת בהצנע, כאילו עושה מעשה-ילדות שאינו יאה לאדם מבוגר. חנות זו החלה שוב להטריד מנוחתה; בלילה, כשכבתה המנורה, היתה מוצאת במחשבות שחשבה על החנוּת, בעיניים פקוחות, קסם של תענוג אסור. היא חישבה חשבונותיה מחדש: מאתיים וחמישים פראנק שכר-דירה, מאה וחמישים פראנק מכשירים וסידור, מאה פראנק כדי להתקיים שבועיים; בסך הכול חמש מאות פראנק, בפחות שבפחות. אם לא דיברה על כך בקול רם, בלי הרף, הרי היה זה מחשש להיראות כמצטערת על החסכונות שנאכלו מחמת מחלתו של קוּפּוֹ. היתה מחווירה תכופות, כשאירע לה לדבּר מתוך היסח־דעת על תשוקתה, והיתה מניה-וביה מטשטשת דבריה מתוך הרגשת כלימה, כאילו הביעה איזו מחשבה מגונה. מיצרה היתה בעיקר על שאין ביכולתה להסתדר בלי שהיות-ודחיות; היתה מסוגלת לפרנס ולכלכל את המשפחה כולה, בלי לסמוך על קוּפוֹ, ומניחה לו להתהלך בטל עוד חודשים אחדים עד שיתעורר בו החשק לחזור לעבודתו; דעתה היתה מתיישבת עליה. היתה בטוחה בעתיד, ומשתחררת מהפחדים הנסתרים שהיו תוקפים אותה לפרקים, כאשר קוּפוֹ היה חוזר עליז מאד, מפזם, ומספר איזו בדיחה מפולפלת ששמע מפיו של אותו גס-רוח המתקרא “מגפים-שלי”, שהוא כיבדו בבקבוק יין.

ערב אחד, כאשר ז’רבאֶז מצוייה היתה לבדה בביתה, נכנס גוּז’אֶ. ולא נמלט, כהרגלו. הוא השתפל על כסא, ועישן כשאינו גורע עין ממנה. ניכר היה שיש לו לומר פסוק של רצינוּת; והוא הפך והפך פסוק זה במוחו, שקלו, בלי שיוכל ליתן לו צורה נאותה. לאחר שתיקה ממושכת. הוציא מקטרתו מפיו, כדי לומר בנשימה אחת.

“מאדאם ז’רבאָז, התרצי להרשות לי להלוות לך כסף?”

היא רכונה היתה על מגירה של קמטרה וחיפשה מטליות. היא נזדקפה,

פניה סמוקות מאד. משמע שראה אותה בבוקר, עומדת אחוזת אֶכסטאזה לפני החנות, במשך של עשר דקות בערך? והוא חייך, בארשת פנים נבוכה, כאילו הציע איזו הצעה מעליבה. אבל היא סירבה בתוקף: לעולם לא תסכים ללוות כסף בלי לדעת אימתי תוכל להחזירוֹ. מלבד זאת, מדובר בסכום באמת גדול ביותר. ומאחר שהוא הפציר בה, מדוכדך, נצטווחה לבסוף:

“אבל החתונה שלך? הרי לא אקח את כסף החתונה שלך!”

“אל תדאגי לכך”, ענה, כשמסמיק אף הוא. “אני לא מתחתן; את יודעת, זה היה סתם… באמת שנעים לי יותר להלוות לך את הכסף”.

שניהם השפילו ראשיהם. היה ביניהם משהו מופלא ביותר שלא העלוהו על דל שפתיהם. וז’רבאֶז הסכימה. גוּז’אֶ כבר דיבר על כך עם אמו. הם חצו את הפרוזדור, כדי לילך לראותה מיד. עושה-התחרים רצינית היתה, קצת עצובה, פניה השלווים רכונים על מלאכת-רקמתה. היא לא רצתה להקניט את בנה, אבל שוב לא סמכה ידיה על תוכניתה של ז’רבאֶז; והיא אמרה ברורות למה: קוּפוֹ נשתנה לרעה, סופו שיאכל לה את החנות. ביחוד לא סלחה לרתך על שסירב ללמוד קרוא. בשעת החלמתו; הנפח הציע את עצמו ללמדו, אבל הלה טען שהמדע ממיט אסונות על העולם. דבר זה הטיל כמעט מחלוקת בין שני הפועלים; זה הלך בדרכו שלו וזה בדרכו שלו. אבל מרת גוז’אֶ, בראותה את המבטים המתחננים של ילדה המגודל, הסבירה פנים יפות לז’רבאֶז. הוסכם שילוו חמש מאות פראנק לשכנים; הם יפרעו את החוב בתשלומים של עשרים פראנק לחודש; וזה יימשך כמה שיימשך.

“שמעי-נא, הנפח ממתיק לך עינים?” שאל קופו בחיוך, משנודע לו דבר ההלוואה. “הו! אני שקט בהחלט, הוא יותר מדי גולם… יחזירו לו את הכסף שלו. אבל אילו היה לו עסק עם מנוולים, היה מתחרבן כהוגן”.

למחרת הלך הזוג קופו ושכר את החנות. ז’רבאֶז התרוצצה כל אותו יום אילך ואילך מרחוב נאֶב לרחוב טיפת-הזהב. דיירי הרובע שראוה עוברת כך, פניה נוהרות מקורת-רוח, הילוכה הקליל מטשטש לחלוטין את צליעתה, אמרו זה לזה שמן הסתם עשתה לעצמה ניתוח.

 

5

נסתבכו הדברים, ומאז חודש אפריל עקר בּוֹש מרחוב פּוּאסוֹניאֶר ועבר להיות שוער בבית המידות שברחוב טיפת-הזהב. ז’רבאֶז, שחיתה חיים שלווים כל-כך במעונה העלוב שברחוב נאֶב, חששה מאד שמא תחזור ותיפול תחת מרותו של איזה ברנש מרושע, שתצטרך להתקוטט עמו בשל קצת מים שפוכים, או בשל דלת העשויה מלהיסגר בחזקה מדי, בערב. השוערים הם גזע מזוהם כל-כך! אבל עם משפחת בּוֹש, יהא זה תענוג. הם מכירים זה את זה, ותמיד יתפשרו איכשהו.

ביום שבזוג קוּפוֹ הלך לחתום על חוזה-השכירוּת, חשה ז’רבאֶז שלבה נצבט בה, שעה שחצתה את השער הגבוה. היא הולכת איפוא לגור בבית שמידותיו הן מידות עיירה קטנה, בית המאריך ומצלב את הסימטאות האינסופיות של סולמות-מדרגותיו ומסדרונותיו. החזיתות האפורות שחלונותיהן מקושטים סחבות המתייבשות בחמה, החצר העכורה שאבני-מרצפתה רסוקות כבפלטיה ציבורית, נחרת העבודה שבקעה מהקירות, השרו עליה עצבוּת גדולה, שמחה שסוף-סוף קרובה היא למלא משאלת לבה, ואימה שמא לא יאיר לה המזל פנים והיא תימעך במאבק העצום עם הרעב שאזנה קלטה את נשימתו. דומה היה עליה שהיא עושה מעש נועז ביותר, שהיא מטילה עצמה לתוך מכונה בפעולתה, שעה שפטישיו של המסגר והמקצועות של נגר-הרהיטים הלמו ונשפו בתוך הסדנאות שבדיוטות הקרקע. אותו יום היה למימי סדנת-הצביעה, שקילחו בשלולית תחת קמרון השער, גון ירוק-תפוח ענוג ביותר. היא דילגה מעל מים אלה, כשחיוך ניצת בפניה; היא ראתה בצבע זה סימן טוב לבאות.

הפגישה עם בעלת הבית נתקיימה במעונו של בּוֹש. מר מאראֶסקוֹ, בעל בית-חרושת לסכינים ברחוב לאַ-פּאֶי, היה סובב לפנים אבן-משחזת לאורך המדרכות. אמרו עליו שהוא עתה עתיר-נכסים. זה היה איש כבן חמישים וחמש, חסון, גרמי, מהודר באות-הצטיינות, שהיה משטח לראווה את ידיו המגושמות, ידים של פועל לשעבר; ואחד משגעונותיו היה ליטול את הסכינים ואת המספריים של דייריו ולהשחיזם במו ידיו, מתוך תענוג גרידא. מוחזק היה אדם בלתי-יהיר, משום ששוהה היה שעות תמימות אצל שוערי ביתו ובוחן ובודק את החשבונות. הזוג קוּפוֹ מצאוֹ יושב ליד שולחנה המלוכלך של מרת בּוֹש, כשעושה אזנו כאפרכסת ומקשיב היאך התופרת מהדיוטה השניה, כניסה א', סירבה לשלם שכר-דירה, במלים גסות ושחצניות. לאחר שחתמו על חוזה השכירוּת לחץ משחיז-הסכינים לשעבר את ידו של הרתך. הוא מחבב אנשי עבודה, אמר. הוא עצמו עמל פעם כדבעי. אבל העבודה מוליכה לכול. ולאיר שספר את מאתיים וחמישים הפראנקים של הסאֶמאֶסטאֶר הראשון, ששיקעם לתוך כיסו הרחב, סיפר על פרשת חייו, והראה את אות-ההצטיינות שקישט את דש מעילו.

ז’רבאֶז חשה את עצמה קצת שלא בנוח למראה התנהגותם של בּוֹש ואשתו. הם העמידו פנים שאינם מכירים אותה. הם כירכרו מסביב לבעל-הבית, כפופים מתוך יראת-הכבוד, אורבים לדברים היוצאים מפיו, ומסכימים להם בניענועי ראש. תוך כדי כך נטלה עצמה מרת בֹּוש ויצאה בחפזון החוצה, לגרש כנופיה של זאטוטים שהשתכשכו ליד המזרקה שברזה הפתוח לרווחה הציף את המרצפת; וכאשר חזרה, זקופת ראש וחמורת פנים, תוך שחוצה את החצר במבטים איטיים כלפי כל החלונות, כמבקשת לתהות על הסדר הטוב של הבית, נתכווצו שפתיה בעוויה שהביעה את הסמכוּת שהיא עוטה עכשיו, כשיש לה תחת מרוּתה שלוש מאות דיירים. בּוֹש חזר לדבר על התופרת שבדיוטה השניה; הוא החזיק בדעה שיש להוציאה וחישב את פיגורי התשלומים בחשיבות של מנהל שכילכול ענייניו עשוי להינזק. מר מאראֶסקוֹ הסכים עם דעתו שיש להוציאה, אלא שביקש להמתין עוד חודש. קשה להשליך אנשים לרחוב, ומה גם שאין זה מוסיף אף פרוטה מחוקה לכיסו של בעל-הבית. ובצמרמורת קלה שאלה ז’רבאֶז את עצמה, אם גם אותה ישליכו לרחוב, ביום שהפורענות לא תניח לה לשלם שכר-דירה. החדר המפוייח של השוער המגודש רהיטים שחורים, הדיף טחיבות של מרתף, ואור-יום דלוח עמד בחללו; לפני החלון נפל כל האור על שולחן-העבודה של החייט, שעליו התגולל זיג מרופט שמוזמן היה לתיקון; בעוד שפּוֹלינה, הפעוטה של הזוג בּוֹש, ילדה אדמונית כבת ארבע, ישבה על הרצפה, שרויה בתוך ריח חריף של צלי עגל שהרחיש במחבת, שהיא לא גרעה ממנה עיניה הקסומות.

מר מאראֶסקוֹ חזר והושיט ידו לרתך, כאשר הלה התחיל לדבר על שיפוצים, בהזכירוֹ לו את הבטחתו המילולית לשוחח על כך מאוחר יותר. אבל בעל-הבית נתכעס; הוא לא נתחייב לכלום; אגב, מעולם אין עושים שיפוצים בחנות. בכל-זאת, הסכים לילך לראות את המקום, בלווית הזוג קוּפוֹ ובּוֹש. מוכר כלי-הסדקית נטל עמו את מערכת הדפופות והאצטבאות; והחנות, החשופה כולה, הראתה את סיפונה המפוייח, את קירותיה הסדוקים, שמעליהם נשתלשלו קרעים של טאפיטין צהובים ודהויים. שם, בתוך החלל המהדהד של החדרים, פרץ ויכוח סוער. מר מאראסֶקו צרח שהסוחרים חייבים ליפות ולקשט את חנויותיהם, כי הסוחר יכול עוד לרצות שזהב ירפד את הקירות, והוא, בעל-הבית, אינו יכול לרפד את הקירות בזהב: ותוך כדי כך סיפר על חנותו שברחוב לאַ-פּאֶי שהוא בזבז על סידורה למעלה מעשרים אלף פראנק. בעיקשות של אשה חזרה ז’רבאֶז על טענה שנראתה לה הגיונית ובלתי-מעורערת: בדירה שהיה משכיר היה מצווה להדביק טאפיטין, לא כן? אם כן, למה לא יראה את החנות בחזקת דירה? אין היא מבקשת ממנו שום דבר, אלא לסייד את הסיפון ולהדביק טאפיטין על הקירות.

בּוֹש שתק שתיקה סתומה ואומרת חשיבות, כשהוא מצדד ראשו אילך ואילך ומשיט עיניו בחלל. לשוא השתדל קוּפוֹ להרמיזוֹ בקריצת-עין שישמיע את דעתו; הלה העמיד פנים שאינו רוצה לנצל לרעה את השפעתו הגדולה על בעל-הבית; אבל כדי לצאת ידי חובת כולם, הצליח לסגל לו מישחק של עוויות: חיוך דק שנתלווה לו ניענוע ראש. נרגז, אומלל, מפשק את עשר אצבעותיו בעווית של צייקן שמבקשים לגזול ממנו את ממונו, ויתר לבסוף מר מאראֶסקו לז’רבאֶז והבטיח לה את סיודו של הסיפון והטאפיטין, בתנאי שהיא תשלם את מחצית המחיר של הנייר. והוא נטל עצמו והסתלק מהר, כשאינו רוצה לשמוע עוד על כלום.

אז, כאשר בּוֹש נשתייר לבדו עם קוּפוֹ וז’רבאֶז, טפח להם טפיחות על הגב, מתוך התרגשות והרחבת-הדעת. זה קרוי הישג! אלמלא הוא לא היו מקבלים את הסיפון והטאפיטין. כלום שמו לב היאך בעל-הבית נמלך עמו בקריצות-עין ובא לכלל החלטה פתאומית משראה אותו מחייך? ובחשאי סיפר להם שהוא למעשה בעל-הבית האמיתי: הוא המחליט על הוצאתו של דייר; משכיר לאנשים הנראים לו, גובה את דמי השכירות שהוא משהה אותם שבוע ימים בקמטרו.

משפחת קוּפוֹ סבורה היתה שהנימוס מחייב להודות למשפחת בּוֹש; ובו בערב שיגרה לה שני ליטר יין. השתדלותו של בּוֹש ראוייה למתנה.

בשני בשבת התחילו פועלים בשיפוצה של החנות. קניית הטאפיטין היתה טירדה רבה. ז’רבאֶז רצתה בנייר אפור עם פרחים כחולים, כדי להאיר את החנות ולהצהיל את הקירות. בּוֹש הציע לה להתלוות אליו; אדרבא, שהיא תבחר. אבל היו פקודות מפורשוצת מצד בעל-הבית: אסור שגליל-טאפיטין יעלה על חמישה-עשר סוּ. הם שהו שעה תמימה בחנות; הכובסת חזרה כל העת לנייר ירוק-כחול נחמד מאד שעלה שמונה-עשר סוּ; היא מצאה את הדוגמאות האחרות כעורות ואיומות. לבסוף, ויתר השוֹער; הוא כבר יסדר את העניין; הוא יישב גליל אחד יותר, אם יהא צורך בכך. ובדרך הביתה קנתה ז’רבאֶז עוגות בשביל פולינה. היא לא אהבה להיות כפויית טובה; כל אדיבות שמגלים כלפיה באה על שׂכרה.

בארבעה ימים הוצרכה החנוּת להיות מוכנה. אבל עבודות השיפּוּץ נמשכו שלושה שבועות. תחילה החליטו לשפשף בסבון את צבע החלונות והדלתות; אבל צבע זה, שהיה כהה לשעבר, עטה מראה כה מזוהם וקודר, שז’רבאֶז הסכימה שיצבעו את מסגרתו של חלון-הראווה בכחול בהיר, עם פסים כתומים דקים. והשיפוצים נמשכו עד אין קץ. קוּפוֹ, שעדיין לא חזר לעבודתו, היה מגיע לחנות השכם בבוקר, כדי לראות אם העניינים מתקדמים כשורה. בּוֹש היה נוטש את הזיג או את זוג-המכנסיים שתיקן את לולאותיהם ובא אף הוא להשגיח על הפועלים. ושניהם, ידיהם משוכלות מאחרי גבם, מעשנים מקטרותיהם, רוקקים, היו עומדים שעות תמימות מול הפועלים ומביעים דעות עמקניות על כל משיחת מכחול. הצבעים, שני בחורים מגודלים וטובי-לב, היו יורדים בכל רגע מסולמותיהם, תוקעים עצמם בטבורה החנות, מתערבים בויכוח, ומנענעים ראשיהם במשך שעות, כשמתסכלים בעבודתם המותחלת. הסיפון סוייד במהירות. אבל הדלתות והחלונות לא רצו משום-מה להתייבש. סמוך לתשע בבוקר היו הצבעים מראים עצמם, מעמידים את דליי הצבע בפינה, מעיפים מבט בקירות, ונעלמים; ושוב לא ראו אותם. או שהלכו לאכול פת-שחרית, או שהלכו לסיים איזו עבודה של מה בכך, ברחוב מיראַ הסמוך. פעמים היה קוּפּוֹ מוליך את החבורה לשתות כוס יין, את בּוֹש, את הצבּעים, וחברים שעברו אותה שעה ברחוב; ועוד מחצית-יום ירדה לטמיון. לבה של ז’רבאֶז נתפלץ בה. ובפתע-פתאום, במשך יומיים, הובא הכול לידי גמר: הדלתות נמשכו בלאכּה, הטאפיטין הודבקטו על הקירות, הליכלוכים הושלכו לתוך קרונית-האשפה, הפועלים סיימו את מלאכתם אגב-מישחק, כשהם שורקים על גבי סולמותיהם, ומזמרים בקולי-קולות עד כדי להחריש אזניהם של דיירי הרובע.

ההעתקה לדירה החדשה נעשתה בלי שהיות. חדווה ילדותית היתה קופצת בימים הראשונים על ז’רבאֶז, שעה שהיתה חוצה את הרחוב, בשובה מאיזו שליחוּת. היתה משתהית שעה קלה ומחייכת אל חנוּתה. מרחוק, בתוך הטור הקודר של חלונות-ראווה אחרים, נראתה לה חנותה קורנת כולה, ואוצלת שמחה חדשה לרחוב, בשלטה הצבוע כחול ענוג, שעליו התנוססו המלים “מכבסה ללבנים עדינים” באותיות גדולות וצהובות. בחלון, שהוגף בפנים בוילאות מלמלה קטנות, ורופד בנייר כחול כדי להבליט את לובנם של הלבנים, מוצגות היו לראווה כותנות של גברים, תלויים היו שביסים של נשים ששנציהם קשורים היו לחוטי פליז. והיא מצאה שחנוּתה היא הדוּרה-נאה, עינה כעין השמים. בפנים נכנסו שוב לתוך תכלת; הטאפיטין שחיקו כחול פּוֹמפאדוּר, הראו עריסים מלופפים חבלבלים; שולחן-הגיהוץ הנרחב, שתפס שני שלישים של החנות, מעוטף היה בבד מפורח מקלעות-פקעים כחלחלות, כדי להצניע את הפיגומים. ז’רבאֶז השתפלה על שרפרף, נשמה קלות מקורת-רוח, מאושרת מנכס נאה זה, ומלטפת בעיניה את המכשירים החדשים. אבל מבטה הראשון היה נח תמיד על כירת-הברזל המופלאה שעשרה מגהצים יכלו להתחמם עליה בבת-אחת, כשהם ערוכים סחור-סחור למוקד, על גבי טבלאות משופעות. היא כרעה על ברכיה, והביטה באימה תמידית שחניכתה הטיפשית לא תפוצץ את הכירה בהלעטה יתרה של פחמי-אבן.

הדירה שמאחרי החנות הניחה מאד את הדעת. הזוג קוּפוֹ ישן היה בחדר הראשון, שבו גם בישלו ואכלו; דלת שבעומק נפתחה לחצר הבית. מיטתה של נאנה עמדה בחדר גדול שמימין, שקלט את אור היום בעד הצוהר העגול הקבוע בסמוך לסיפון. אשר לאֶטיאֶן, הוקצה לו מקום-לינה בחדר שמשמאל, במחיצתם של הלבנים המלוכלכים, שערימות עצומות מהם התגוללו תמיד על הרצפה. בכל-זאת, לוקה היתה הדירה במגרעת קשה, שקוּפוֹ ואשתו לא רצו תחילה להודות בה: הקירות זבו טחיבות, והחל משלוש אחר-הצהרים נתעמעם האור בחללם של החדרים.

החנות החדשה חוללה התרגשות בתוך הרובע. האשימו את קוּפוֹ וז’רבאֶז שהם מרחיקים לכת מדי, ומעמידים פנים יהירות. הם ביזבזו באמת את חמש מאות הפראנדים של משפחת גוּז’אֶ על שיפוצים וסידורים, בלי לשייר לעצמם אפילו ממה להתקיים שבועיים, כפי שהחליטו תחילה. בבוקר שבו סילקה ז’רבאֶז בפעם הראשונה את תריסי חנותה, מצויים היו בארנקה ששה פראנקים בדיוק. אבל היא לא שרוייה היתה בדאגה; הלקוחות התחילו לבוא, והכול בישׂר שהעסקים עתידים להיות טובים. שמונה ימים לאחר מכן, בשבת, קודם שעלתה על משכבה, נשתהתה ז’רבאֶז שעתיים לחשב חשבונות על גבי פיסת נייר; והיא העירה את קוּפוֹ, כדי לומר לו בפנים מאירות שאפשר יהיה להרוויח מאות ואלפים, אם ידעו להתנהג בתבונה.

“אחי השוטה” צרחה מרת לורילאֶ בכל רחוב טיפת-הזהב, “חושב שעלה לגדוּלה!… לא חסר היה עוד לחיגרת אלא לחיות חיים טובים… זה מתאים לה, לא כן?”

לורילאֶ ואשתו התקוטטו עם ז’רבאֶז עד מוות. בזמן השיפוצים של החנות היו מתפקעים מחימה; משהיו רואים את הצבּעים מרחוק, היו מזדרזים ועוברים למדרכה השניה, או עולים לדירתם בשיניים חרוקות. חנות כחולה לא-כלוּמית זו! האין זה עשוי להעביר אנשים הגונים על דעתם? וביום השני לפתיחת החנות, כאשר החניכה הריקה החוצה קערית עמילן, דיוק ברגע שמרת לורילאֶ יצאה, הזעיקה זו את הרחוב והאשימה את גסתה שהיא מסיתה את פועלותיה שיעליבוה. וכל היחסים נותקו; והיו מחליפים רק מבטים איומים, כשנפגשו.

“כן, חיים יפים”, היתה חוזרת ואומרת מרת לורילאֶ. “יודעים מאין היה לה כסף לשכּור את החנות! היא הרוויחה זה עם הנפח… גם בצד ההוא, אנשים הגונים מאד! האם לא חתך לו האב את הגרון בסכין, כדי למנוע טירחה מהגיליוטינה? בקיצור, איזה עניין מזוהר מסוג זה!”

היא האשימה בגלוי את ז’רבאֶז שהיא שוכבת עם גוּז’אֶ. היא שיקרה וטענה שהפתיעה אותם ערב אחד יחד, על ספסל שבבּוּלבאר החיצוני. המחשבה על התקשרות זו, על התענוגות שגיסתה טועמת מן-הסתם, הקניטה עוד יותר צניעותה, צניעות של אשה מכוערת. כל יום היתה זעקת-לבה חוזרת ועולה על דל שפתיה:

“אבל מה יש בה, בבעלת-מום זו, שהיא מתחבבת כל-כך? וכי גם אותי מחבבים?”

ולא היתה פוסקת מלדבר עם שכנותיה בגנותה של ג’רבאֶז. היתה מעלה גירה את כל פרשת הדברים: היא הלכה לחתונתה של גיסתה במצב-רוח מזופת; כי יש לה חיש-ריח; כבר אז הרגישה כיצד עתידים הדברים להסתבב. אמנם, אחר-כך, הראתה החיגרת את עצמה כה נעימה וכה צבועה, שמתוך התחשבות עם קוּפוֹ הסכימו היא ובעלה להיות סנדק וסנדקית של נאנה, אף כי ידעו שסנדקאות זו תעלה להם בסכום מפולפל. אבל עכשיו, רואה אַת! יכולה החיגרת להיות מוטלת גוססת ולהצטרך לכוס מים, לא תהיה זאת היא, בהחלט לא, שתגיש לה כוס מים זו. כי היא לא אוהבת חוצפניות ולא מנוּולות ולא מופקרות. אשר לנאנה, היא תתקבל תמיד בסבר פנים יפות, אם תעלה לראות את הסנדק והסנדקאית שלה; הקטנה, לא כן, אינה אשמה בפשעים של האם. קוּפוֹ, הוא אינו זקוק לעצות; אבל כל גבר אחר במקומו היה מרביץ מכות-רצח לאשה כזו; אבל זה נוגע לו, סוף-סוף; מבקשים ממנו רק שינהג כבוד במשפחה. אלוהים אדירים! אילו היה לורילאֶ מוצא אותה, את מרת לורילאֶ בשעת מעשה! לא היה עובר זה בשקט; הוא היה תוקע לה את המספריים שלו לתוך הבטן.

משפחת בּוֹש, שנהגה לשפוט בחומרה את הקטטות והמחלוקות שהיו פורצות בבית, גינתה את הזוג לורילאֶ. אמנם, לורילאֶ ואשתו הם אנשים הגונים, שקטים, עמלים מבוקר עד ערב, מדקדקים לשלם שכר-דירה בזמן. אבל בנידון זה, יש לומר בלי משוא-פנים, שהקנאה מעבירה אותם על דעתם. נוסף לכך, קמצנים מזוהמים הם; כאשר נכנסים אצלם, מזדרזים הם להחביא את הבקבוק, כדי שלא לכבד בכוס יין; בקיצור, אנשים לא חביבים ביותר. יום אחד הביאה ז’רבאֶַז למעונם של הבּוֹשים ליקאֶר של ענבי-שועל ומי-סלץ; ובעוד הם יושבים ולוגמים את משקה, עברה מרת לורילאֶ, זקופת ראש ומתוחה מאד, תוך שמשימה עצמה רוקקת לפני פתחו של השוער. ומני אז, בכל יום שבת, כאשר מרת בּוֹש היתה מטאטאת את המדרגות ואת המסדרונות, היתה משיירת את האשפה לפני דלת דירתה של משפחת לורילאֶ.

“לעזאזל!” צרחה מרת לורילאֶ, “החיגרת מפטמת אותם, את הזוללים האלה! הם כולם דומים זה לזה!… אבל שלא יציקו לי! אלך להתלונן בפני בעל-הבית… אתמול שוב ראיתי את הצבוע הזה בֹּוש מתחכך בשמלתה של מאדאם גודרון. להיטפל לאשה בגיל כזה, שיש לה חצי-תריסר ילדים, זוהי חזירוּת אמיתית!… עוד איזו נבזות מצדם, ואני מספרת זאת לאמא בּוֹש; היא כבר תשבר לבעלה את העצמות… לכל הרוחות! שיצחקו קצת!”

אמא קוּפוֹ השתדלה לחיות בשלום עם שתי המשפחות היריבות; היתה סועדת ערב אחד אצל זו וערב אחד אצל זו, כשהיא מקשיבה באדיבות רבה לבתה ולכלתה. מרת לירא לא ביקרה לפי שעה אצל משפחת קוּפוֹ, משום שהתקוטטה עם ז’רבאֶז בעניין חייל זוּאבי שחתך בתער את חוטמה של אהובתו; היא לימדה זכות על הזוּאבי, היא מצאה את מעשה התער רומאנטי מאד, בלי לומר טעמו של דבר. ומלבד זאת, עוד העצימה את חימתה של מרת לורילאֶ, בספרה לה שהחיגרת מכנה אותה, במעמדם של אנשים, בשם “זנב-פרה”. אכן, הבּוֹשים, השכנים, היו קוראים לה עתה “זנב-פרה”.

בתוך הדיבות האלה שרווחו סביבה היתה ז’רבאֶז שלווה, חייכנית על מפתן חנותה, מברכת ידידים בקידת-ראש קלה ומלאת חיבה. היא אהבה להתייצב שם, לרגע קל, בין גיהוץ לגיהוץ, כדי לחייך לרחוב מתוך זחיחות-הדעת של סוחרת שיש לה פיסת מדרכה משלה. רחוב טיפת-הזהב היה שייך לה, והרחובות הסמוכים, וכל הרובע כולו. כשהיתה משרבבת ראשה, לבושה לסוטה לבנה, זרועותיה חשופות, שערותיה הבלונדיות מתעופפות בהתלהבות העבודה, היתה מטילה מבט שמאלה, מבט ימינה, כדי להקיף בבת-אחת את העוברים-והשבים, את הבתים, את הכביש ואת השמים: משמאל, הפליג רחוב טיפת-הזהב, שומם, אפוף שלווה, לתוך נוף כפרי, שבו גילגלו נשים שיחה של ניחותא על מפתני בתיהן; במרחק פסיעות אחדות השתרע רחוב פּוּאסוֹניאֶר, שהומה ומהמה היה בהמולת כלי-רכב, בדישדוש בלתי-פוסק של הולכי-רגל, שהפכו את הפינה הזו לפרשת-דרכים שוקקת וסואנת. ז’רבאֶז אהבה את הרחוב הזה, את טילטוליהם של קרונות-המשא בתוך החריצים של הכביש המרוסק והגבנוני, את האנשים הנדחקים והנדחפים לאורכן של המדרכות הצרות; לשלוש אמות הביב שלפני חנותה נודעת היתה חשיבות עצומה בעיניה, חשיבות של נחל שהיא רצתה אותו נקי מאד, נחל חי ומשונה, שסדנת-הצביעה שבבית היתה צובעת את מימיו בגונים ענוגים, שנגהו בתוך הרפש שמסביב. היא גם התעניינה בחנויות הסמוכות; חנוּת-מכולת רחבת-ידים, שבה בלט דוכן מגודש פירות מיובשים שעליהם פרושות היו רשתות עשויות לולאות זעירות; חנוּת של לבנים ובגדים לפועלים,ְ שבה התנועעו לרוח קלה ביותר שמלות כפריות, פקרסים כחולים, חולצות ומכנסי-עבודה שתלויים היו בזרועות ורגלים מפושקות. בחנוּת בירקות, באיטליז, ראתה זויות של איצטבאות, שעליהן רבצו חתולים הדורי-מראה שנהמו שלוות. שכנותיה, מרת ויגוּרוּ, הפחמית, החזירה לה שלום. זו היתה אשה גוצה ושמנה, בעלת פנים מפוחמות ועינים נוצצות, שנסתמכה מתוך בטלה לחזית חנותה, שעליה מצויירים היו גזירי עצים על גבי רקע מצבע היין. הגברות קוּדוֹרז', האֵם והבת, שכנותיה האחרות, בעלות חנות המטריות, לא הראו את עצמם מעולם; חלון-הראווה שלהן היה חשוך תמיד, ודלתן סגורה היתה ומקושטת בשתי שמשיות קטנות של אבץ, המשוחות בשכבה עבה של ששר עז. אבל ז’רבאֶז קודם שחזרה הביתה, היתה משגרת תמיד מבט מולה, לקיר גדול ולבן, ללא חלון אחד, משובץ שער עצום, שבעדו ראו שלהבתה של מפחה בתוך חצר מגודשת עגלות ודוּ-אופניות, שיצוליהן זקורים היו כלפי מעלה. המלה “נפחיה” התנוססה על גבי הקיר באותיות-מידות, מעוטרת במניפה של פרסות-ברזל. במשך כל היום היו הפטישים מצלצלים על גבי הסדן, ותבערות של גצים היו מאירות את הצל העכור של החצר. ובשיפולי הקיר הזה, בעומקו של כוך, שגדול היה כקמטר, בין תגרנית של גרוטאות-ברזל ומוכרת תפוחי-אדמה מטוגנים, מצוייה היתה חנותו של שען, ברנש לבוש זיג ובעל חיצוניוּת נקיה, שהיה מחטט תמיד בשעונים במכשירים זעירים, ליד שולחן-עבודה שעליו רדמו חפצים עדינים תחת זכוכיות; בעוד שמאחריו היו המטוטלות של שנים או שלושה תריסרים של שעוני-קיר פעוטים משמיעים קצבם בבת-אחת, בתוך העוני השחור של הרחוב ושאון הנפחיה.

דיירי הרובע מצאו את ז’רבאֶז נחמדה מאד. ודאי, הם חרצו לשון עליה, אבל הודו פה אחד שיש לה עינים גדולות, פה מחותך בחן ומרוהט שיניים צחורות מאד; כללו של דבר, היא היתה בּלונדינית נאה, והיתה יכולה להימנות עם היפות ביותר, אלמלא אסון רגלה. היא נכנסה לשנתה העשרים ושמונה, והשמינה קצת. תווי-פניה העדינים נסתרבלו, תמועותיה קנו להן רישול מאושר. היתה שוכחת עצמה לפעמים בקצהו של כסא, אגב המתנה למגהץ שיתחמם, כשחיוך סתום מרחף על שפתיה, ופניה שרויים בשמחה זוללנית. היא נעשתה זוללנית; הכול אמרו כך; אבל זה לא היה פגם מכוער, להיפך. כאשר מרוויחים במה לשלם בעד מאכלות טובים, תהא זו אוילוּת גמורה לאכול קליפות של תפוחי-אדמה, לא כן? ומה גם שהיא עמלה כל העת קשה מאד; היא השתדלה בכל כוחותיה להניח את דעת לקוחותיה, וכשהעבודה דוחקת היתה, עמדה וגיהצה בעצמה בלילות, מאחרי תריסים מוגפים. כפי שאמרו בתוך הרובע: המזל האיר לה פנים, הכול הצליח לה. היא כיבסה את הלבנים של דיירי הבית, של מר מאדיניאֶ, של מדמוּאזל רימאנז’וּ, של הבּוֹשים; היא לקחה אפילו מפטרוניתה הקודמת, מרת פוֹקוֹניאֶ, את הגברות מפאריס, שהתגוררו ברחוב פרבר-פּואסוֹניאֶר. במחציתו השניה של החודש לפתיחת המכבסה הוצרכה לשכור שתי פועלות, את מרת פּוּטוּאַ ואת קלימאנס הגדולה, הבחורה שדרה פעם בדיוטה הששית; היו איפוא אצלה שלוש עובדות, יחד עם חניכתה הקטנה אוגוסטינה, שפזלנית וכעורה היתה כעכוזו של שוטה. נשים אחרות במקומה היו בלי ספק מאבדות ראשן בתוך מזל-ברכה פתאומי זה. ראויה היתה לסליחה אם עינגה קצת את עצמה במאכלים טובים, כפיצוי ליגיעה שנתייגעה כל ימות השבוע; אסב, היא היהת זקוקה לכך; עלולה היתה לבוא לידי רפיון-ידים, אלמלא חטפה מזמן לזמן משהו טוב שהחשק אליו דיגדג לה את הזפק.

מעולם לא גילתה ז’רבאֶז מידה כזו של עין יפה כבתקופה ההיא. נוחה היתה ככבשה וטובה כלחם. מלבד מרת לורילאֶ, שהיא קראה לה “זנב-פרה” כדי להתנקם בה, לא שנאה שום אדם, והיתה מלמדת זכות על כולם. לאחר שאכלה ארוחה טובה, ולגמה מתוך הניחותא את הקפה, היתה נחה עליה רוח של סלחנות כללית. סיסמתה היתה: “צריך לסלוח זה לזה, אם לא רוצים לחיות כמו פראי-אדם”. כשהיו מדברים עמה על טוב לבה, היה חיוך מתפשט בפניה. לא חסר לה יותר אלא להיות רעה! ועוד, מהי הרבותא שטובה היא? וכי לא נתקיימו כל חלומותיה, וכי נותרה לה עוד איזו שאיפה בחיים? והיתה מזכירה את משא-נפשה שלפנים, עת ששרויה היתה במצוקה קשה: לעבוד, לאכול לכם, לזכוֹת באיזו קורת-גג שהיא, לגדל את ילדיה, לא לספוג מכות בידי הבעל, ולמוּת בתוך מיטתה. ועכשיו, נתגשם האידיאל שלה למעלה מהמידה; יש לה הכול, ומהיפה ביותר. אשר למיתה במיטתה, הוסיפה בנימה בדוחה, היא מביאה זה בחשבון, אבל מאוחר ככל האפשר. כמובן.

כלפי קוּפוֹ ביחוד הראתה את עצמה ז’רבאֶז חביבה ונחמדה. מעולם לא באה עליו בטרוניה, מעולם לא השמיעה תרעומת מאחרי גבו של בעלה. הרתך חזר סוף-סוף לעבודתו; וכיון שסדנתו מצויה היתה בקצה השני של פאריס, היתה נותנת לו כל בוקר ארבעים סוּ בשביל פת-צהרים, כוסית משקה וטאבאק. אלא שיומיים מששה ימים היה קוּפוֹ משתהה בדרך, מבזבז את ארבעים הסוּ בבית-מרזח עם ידיד, וחוזר לאכול פת-צהרים, כשהוא מספר איזו מעשיה. יום אחד לא הטריח אפילו עצמו להרחיק לכת; הוא פגש ב“מגפים-שלי” ובעוד שלושה ברנשים, והחבורה כולה נכנסה ל“קאפוּציני” והיטיבה לבה בסעודה דשנה שכללה שבלולים, צלי-בשר ויין מבקבוקים חתומים; וכיון שארבעים הסוּ לא הספיקו, שיגר קוּפוֹ את החשבון לאשתו בידי מלצר, ואמר לו שגיד לה שהוא נפל בשבי ויש לפדותו. ההיא צחקה ומשכה בכתפיה. היכן הרע, אם בעלה משתעשע קצת? צריך לוותר לגברים, אם רוצים בשלום-בית. ממלה אחת לשניה מגיעים מהר למכות. עדיין יש לו לקוּפוֹ מיחושים ברגל; מלבד זאת, כיון שהוא מצוי במחיצת חבריו, נאלץ הוא לנהוג כמוהם, אחרת יהא מוחזק גס-רוח. אגב, לא היתה לכך כל תוצאה שהיא; כשהיה חוזר קצת בגילופין, היה שוכב לישון, ושעתיים לאחר מכן, לא היה ניכר בו כלום.

בינתיים הגיעו ימות-החום הקשים. באחת השבתות של חודש יוני אחר-הצהרים, כשהעבודה היתה דוחקת ביותר, הלעיטה ז’רבאֶז בעצמה בפחמי-אבן את הכירה, שסחור-סחור לה התחממו עשרה מגהצים, בתוך המית נחרתה של הארובה. אותה שעה נפלה השמש במאונך על חזית הבית; המדרכה החזירה נוגה לוהט, שזהרוריו ריצדו על פני סיפון החנות; ואשד-אור זה, שעטה גון כחלחל מחמת בבואת נייר-הטאפיטין שריפד את האיצטבאות ואת חלון-הראווה, שיטח על גבי שולחן-הגיהוץ זוהר מסנוור, שדומה היה לאבק של חמה מנופה בעד לבנים עדינים. בחלל עמד חום משגע. הניחו את דלת-הרחוב פתוחה, אבל אף נשיבת רוח לא נכנסה; הכבסים שנתייבשו על גבי חוטי פליז העלו אדים ונעשו נוקשים כמו שבבי-עץ, בפחות משלושת רבעי שעה. באויר מעיק זה של כבשן נשתררה מזה רגע דממה עמוקה, שבה השמיעו רק המגהצים נקישות עמומות, שנבלעו בשמיכה העבה המחופה בד מפורח.

“מין חמימה!” אמרה ז’רבאֶז. “אם לא נתמסמס היום, יהיה זה נס אמיתי! יש חשק לפשוט את הכותונת!”

היא ישבה שפופה על הרצפה, לפני קערית, טרודה בשריית לבנים בתוך עמילן. לבושה שמלנית לבנה, לסוטתה חפותה בשרווליה וגלושה מעל הכתפים, היו לה זרועות חשופות, צואר חשוף, כולה וורודה, ומזיעה כל-כך שקווצות קטנות צהובות של שערה הפרוע נדבקו לעורה. בזהירות טיבלה במים החלביים שביסים, חושנים של כותנות גברים, שמלניות שלימות, עיטורים של תחתוני נשים. אחר-כך גללה את הכבסים המעומלנים והניחתם בתוך טנא מרובע, לאחר שטבלה ידה בדלי מים וניערה אותה על גבי חלקי הכותונות והתחתונים שלא עומלנו.

“הסל הזה הוא בשבילך, מאדאם פּוּטוּאַ”, המשיכה ז’רבאֶז. “עליך להזדרז קצת. זה מתייבש בין רגע; בעוד שעה נצטרך לעמלן מחדש”

מרת פּוּטוּאַ, אשה כת ארבעים וחמש, רזה, גוצה, עמדה וגיהצה בלי טיפת זיעה, כשהיא מכופתרת בתוך אפודה דהויה מצבע הערמון. לא הסירה אפילו את שביסה, שביס שחור מעוטר שנצים ירוקים שהפכו צהובים.

היא עמדה מתוחה לפני שולחן-הגיהוץ שהיה גבוה מדי בשבילה, ובמרפקים זקורים כלפי מעלה הסיטה את המגהץ אילך ואילך בתנועות שבורות של מאריוניטית. לפתע -פתאום נצטווחה: –

“הו! לא, מדמוּאזל קלימאנס, לבשי חזרה את הלסוטה שלך. הרי אַת יודעת שאני לא אוהבת גסויות. היות ואַת מתפשטת, למה שלא תראי את כל החנות שלך? שלושה גברים כבר התעכבו ממול”.

קלימאנס הגדולה כינתה אותה בהמה זקנה, בין שיניה. היא נחנקת מהחום; למה שלא תעשה לעצמה נוח? לא לכל אחת יש עור של עץ. מלבד זאת, כלום רואים משהו? והיא הניפה זרועותיה, חזה השופע של נערה צעירה ביקע את כותונתה וכתפיה הניעו ברשרוש את השרוולים הקצרים. קלימאנס ביקשה לרוקן מעצמה את הלשד לפני גיל השלושים; למחרתה של הילולה וחינגה לא היתה חשה את הרצפה תחת רגליה, היתה מתנמנמת על מלאכתה, כשראשה ובטנה ממולאים כאילו סמרטוטים. אבל לא פיטרו אותה, כי שום פועלת לא יכלה להתפאר שתגהץ כותונת של גבר בנוי ובחן שלה. היא קנתה לה מומחיוּת בכותונות של גברים.

“זה שלי, אַת יודעת?” אמרה לבסוף, כשהיא טופחת לעצמה על גבי החזה. “וזה לא נושך, ולא גורם כאב לשום אדם!”

“קלימאנס, לבשי חזרה את הלסוטה שלך”, אמרה ז’רבאֶז. “מאדאם פּוּטוּאַ צודקת, זה לא הגון… עוד יחשבו את הבית שלי למי יודע מה”.

רוטנת, חזרה ולבשה קלימאנס הגדולה את לסוטתה. הא לך מעמידות פנים! כאילו העוברים-והשבים לא ראו מעולם משהו מעין זה! והיא שפכה את חמתה על אוגוסטינה הפזלנית, שעמדה וגיהצה בצד גרבים וממחטות. היא דחקה אותה במרפקה. אבל אוגוסטינה, שקנטרנית היתה, שהיה בה רוע ערמומי של מפלצת ושל שעיר-לעזאזל, רקקה מאחור על שמלתה של קלימאנס, בלי שיראו, כדי להתנקם בה.

בינתיים התחילה ז’רבאֶז לטפל בשביס שנשתייך למרת בּוֹש, שאת דעתה רצתה להניח. היא התקינה עמילן מבושל, כדי לשוות לו ברק חדש; וכאשר העבירה באיטיוּת, בעומק השביס, את המגהץ הקטן, המעוגל בשני הקצווֹת, – נכנסה בחפזון אשה גרומת גוף, סמוקת פנים. זו היתה כובסת-קבלנית שהעסיקה שלוש פועלות במכבסה הציבורית שברחוב טיפת-הזהב.

“אַת באה מוקדם משי, מאדאם בּיז’אר!” התרעמה עליה ז’רבאֶז. “הרי אמרתי לך שתבואי בערב… אַת מפריעה לי כהוגן בשעה זו!”

אבל כיון שהכובסת טענה שהי חוששת שלא תהיה לה שהות להשרות את הכבסים עוד בו-ביום, החליטה ז’רבאֶז למסרם לה מיד. ושתיהן הלכו לחדר שמשמאל שבו ישן היה אֶטיאֶן, והביאו משם ערימות עצומות שגיבבון על גבי הרצפה, בירכתי החנות. המיוּן נמשך למעלה ממחצית-השעה. ז’רבאֶז ערמה על סביבה ציבורים-ציבורים, כשהיא מטילה יחד כותנות של גברים, כותנות של נשים, ממחטות, גרבים, סמרטוטים. כשנזדמנה לידה חתיכה של לקוח חדש, היתה מסמנת אותה בצלב תפור בחוט אדום כדי להכירה. באויר החם עלתה צחנה תפלה מכל הלבנים הזהומים והבלולים האלה.

“הו! הו! איזה בושם!” אמרה קלימאנס, כשהיא סותמת לה את האף.

“אילו היו לבנים אלה נקיים, לא היו מוסרים אותם לנו”, הסבירה ז’רבאֶז בנחת. “אמרנו ארבע-עשרה כותונות של נשים, לא כן, מאדאם בּיז’אר?… חמש-עשרה, שש-עשרה, שבע-עשרה…”

היא הוסיפה לספור בקול רם. היא לא חשה כל גועל, שכן מורגלת היתה בזוהמה; היא שיקעה את זרועותיה החשופות והוורודות בין כותנות שהצהיבו מלכלוך, בין סמרטוטים שנעשו נוקשים מחמת השומן של מי-ההדחה. בין גרבים אכולים ורקובים מזיעה. בתוך הריח החזק שטפח בפניה הרכונות על גבי הערימות תקפה פתאום רפיון. היא נשתפלה על קצהו של שרפרף, נתכופפה בשנית, שירבבה ידיה לימין, לשמאל, בתנועות מאוטטות, כאילו מתבסמת היתה מהצחנה האנושית הזו, כשחיוך קל חתום בפניה וערפל מציף את עיניה. ודומה היה שעצלוּתה הראשונה באה מכאן, מהתשנוק של הלבנים הישנים שסיממו את האויר מסביבה.

וברגע שהיא ניערה חיתול של ילד שלא הכירתו, כל-כך ממושתן היה, נכנס קוּפוֹ.

“לכל הרוחות!” גימגם, “איזה חום של גיהנום… השמש חובטת פשוט על הראש!”

הרתך נאחז בשולחן-הגיהוץ כדי שלא יפול. זו היתה הפעם הראשונה שנשתכר כך. עד אז היה חוזר הביתה קצת בגילופין, ותו לא. אבל, זו הפעם, היתה לו חבלה מתחת לעין, מכת-אגרוף ידידותית שנשתלחה בו מן-הסתם מתוך טעות בשעת התנצחות-דברים. שערו המתולתל, שבו ביצבצו כבר חוטים לבנים, גירד כפי הנראה פינת קיר באיזה בית-מרזח מפוקפק, לפי שקורי-עכביש תלויים היו בתלתל, נאחזו בעורף. תוי-פניו היו עייפים וכמושים קצת, הלסת התחתונה בולטת יותר מהרגיל; אף-על-פי-כן שרוי היה במצב-רוח בדוח, והעיד על עצמו שהוא בחור טוב כתמיד, ושעורו עדיין רענן הוא כדי לעורר קנאתה של דוכסית.

“אסביר לך”. המשיך כשהוא פונה לז’רבאֶז. "זהו ‘רגל הכרפס’, הרי אַת מכירה אותו, זה שיש לו רגל של עץ… ובכן, הוא חוזר לכפרו; וכיון שכך, כיבד אותנו בסעודה… הו! אלמלא שמש מנווּלת זו, הייתי עומד הכן על הרגלים, בהחלט!… ברחוב, הכול חולים. בחיי! האנשים מהלכים בזיגזאגים…

ומאחר שקלימאנס הגדולה צהלה מצחוק מזו שקוּפו ראה את הרחוב שיכור, נתפס אף הוא לשמחה עצומה ששׂמה לו כמעט מחנק. הוא צרח:

“השיכורים הארורים! הם נורא מצחיקים!… אבל אין זו אשמתם, זוהי השמש…”

כל החנות צחקה, אפילו מרת פוטואַ שלא חיבבה שיכורים. לאוגוסטינה הפזלנית היה קירקור של תרנגולת, שנדחק שנוק מפיה הפתוח. אבל ז’רבאֶז חשדה משום-מה בקוּפוֹ שהוא לא חזר ישר הביתה, אלא שהה שעה אחת אצל משפחת לורילאֶ, שם קיבל עצות רעות. כאשר נשבע לה שלא, צחקה אף היא, מלאה סלחנות ולא באה אפילו בטרוניה עליו ששוב הפסיד יום-עבודה.

“מדבר הוא מיני שטויות!” מילמלה. “וכי אפשר לדבר שטויות אלה?”

ובקול אימהי:

"לך לישון קצת. הרי אתה רואה שאנחנו עסוקות; אתה מפריע לנו. ובכן, זה שלושים ושתים ממחטות, מאדאם בּיז’אר; ועוד שתים, הרי זה ארבעים וארבע…

אבל לקוּפוֹ לא היה כל רצון לילך לישון. הוא לא עקר ממקומו, עמד והתנודד אילך ואילך בתנועה של מטוטלת-אורלוגין, כשהוא מגחך בארשת-פנים עיקשת וקנטרנית. ז’רבאֶז, שרצתה להיפטר ממרת בּיז’אר, קראה לקלימאנס, והטילה עליה לספור את הלבנים, שעה שהיא תרשמם בפנקס. ואז, עם כל חתיכה שספרה, היתה מנוּולת מגודלת זו פולטת מלה גסה, מנבלת את פיה; היא הוקיעה את מצוקותיהם של הלקוחות, את ההרפתקאות של חדרי-המיטות. היו לה הלצות מפולפּלות על כל החורים והכתמים שעברו תחת ידיה. אוגוסטינה העמידה פנים שאינה מבינה, ופקחה אזנים גדולות של זאטוטית מושחתת. מרת פוטואַ כיווצה שפתיה; היא סברה שאיוולת היא להשמיע דברים כאלה בנוכחותו של קוּפוֹ; גבר אינו צריך לראות לבנים זהומים; אצל אנשים מחונכים מקפידים על כך. אשר לז’רבאֶז, רצינית, טרודה, דומה היה שאינה מקשיבה כלל; תוך כדי רישום עקבה בעין עירנית אחרי החתיכות כדי להכירן; והיא לא טעתה מעולם; היא קבעה שם לכל אחת לפי חוש-הריח, לפי הצבע. המפיות האלה שייכות למשפחת גוּז’אֶ; זה ברור וניכר; הם לא שימשו לניגוב תחתיות של מחבתות; הנה צפית של כר הבאה בלי ספק מהבּוֹשים, בשל הפוֹמאדה שבה טייחה מרת בּוֹש את כל הלבנים שלה. לא היה צורך כלל להגיש את החוטם לחזיות הפלאנאֶל של מר מאדיניאֶ, כדי לדעת שהן שלו; האיש הזה היה צובע את הצמר, כה שמנוני היה עורו. והיא ידעה פרטים אופיניים, את סודות הנקיון של כל אחד, את טיב הלבנים של השכנות שהיו עוברות ברחוב לבושות שמלות-משי, את מספר הגרבים, הממחטות, והכותנות שנתלכלכו במשך שבוע, האופן שבו קורעים הבריות כלי-לבן מסויימים, תמיד באותו מקום. לפיכך היתה מלאה אניקדוטות. הכותונות של מדמוּאזל רימאנז’וּ, למשל, סיפקו פירושים אינסופיים; הן היו מתבלות למעלה; כנראה שעצמות הכתפיים של הבתולה הזקנה מחודדות היו; ומעולם לא היו כתנותיה מלוכלכות, לוּ לבשתן אפילו שבועיים, מה שמוכיח שבגיל זה דומה האדם כמעט לבול עץ, שהימנו אפשר בקושי לסחוט לחלוחית כלשהי. בשעת כל מיוּן בחנות היו מפשיטים כך את כל הרובע של טיפת-הזהב.

“כאן יש סוכריות וממתקים!” נצטווחה קלימאנס, בהתירה צרור חדש.

ז’רבאֶז, שנתקפה פתאום בחילה קשה, נרתעה לאחוריה.

“החבילה של מאדאם גודרון”, אמרה. “אני לא רוצה יותר לכבס את הדברים שלה, אני מחפשת אמתלה… לא, אני לא יותר רגישה ויחסנית מכובסות אחרות; כבר נגעתי בחיי בלבנים נורא מגעילים; אבל, בלבנים אלה, באמת, שאיני יכולה. אני מסוגלת פשוט להקיא… מה היא עושה בעצם, אשה זו, שמביאה את הלבנים שלה לידי מצב כזה?”

והיא ביקשה את קלימאנס שתזדרז; אבל זו הוסיפה להעיר הערותיה, תחבה אצבעותיה לתוך החורים, כשמרמזת רמזים על הלבנים שניפנפה בהם כבדגלים של הזוהמה המנצחת. בינתיים נתגבהו והלכו הערימות סחור-סחור לז’רבאֶז; עודה יושבת בקצה השרפרף, נעלמה קימעה-קימעה בין הכותונות והשמלניות; היו לפניה סדינים, תחתונים, מפות, אנדרלמוסיה של לכלוך. ובתוך השלולית הזו שנתרחבה והלכה, הוסיפו להבהיק זרועותיה החשופות, צוארה החשוף עם דבלולי-השער הבּלונדיים המדובקים לרקותיה, כשהיא כולה וורודה יותר ורפויה יותר. היא חזרה ומצאה את הבעתה הרצינית, את חיוכה של פטרונית עירנית ודקדקנית; שכחה את הלבנים של מרת גודרון, לא הרגישה בהם עוד, וחיטטה ביד אחת בתוך הערימה כדי לראות אם לא נפלה טעות. אוגוסטינה הפזלנית, שהיתה לה חולשה להטיל יעים גדושים פחמי-אבן לתוך הכירה, הלעיטתה במידה כזו שריקועי הברזל האדימו. השמש האלכסונית טפחה על חזית הבית, החנות להבה. קוּפוֹ, שהשרב עוד הגביר את שכרוּתו, נתקף רוך פתאומי. הוא הפסיע אל ז’רבאֶז בזרועות פתוחות, מרוגש כולו.

“אַת אשה טובה”, גימגם. “אני מוכרח לתת לך נשיקה”.

אבל הוא נסתבך בערימת השמלניות, שחסמה לו את הדרך, וכמעט שצנח תחתיו.

“נפלת על הראש?” אמרה ז’רבאֶז בלי להתכעס. " היה שקט, אנחנו גומרות".

לא, הוא רוצה לנשקה, יש לו צורך בכך, משום שהוא ואהב אותה מאד. מגמגם, סבב את ערימת השמלניות ונתקל בערימת הכותונות; והואיל והתעקש, נשתבשו רגליו, והוא השתטח מלאו אפיו בתוך ערימה של סמרטוטים, ז’רבאֶז שנעשתה קצת אי-סבלנית, גערה בו וצעקה שהוא יערבב הכול. אבל קלימאנס ומרת פוטואַ טענו שהיא בלתי-צודקת, שזה דוקא נחמד וחביב מאד מצדו שהוא רוצה לנשקה; היא יכולה להרשות לו שינשקה.

“אשה מאושרת את, מאדאם קוּפוֹ”, אמרה מרת בּיז’אר, שבעלה השיכור, מסגר לפי אומנותו, היה מכה אותה מכות-רצח כל ערב בשובו הביתה. “אילו היה שלי ככה, בשעה שהוא בגילופין, היה זה תענוג!”

ז’רבאֶז, שכעסה פג, כבר התחרטה על התפרצותה. היא עזרה לו לקום על רגליו; ואחר-כך הושיטה לו בחיוך את לחיה. אבל הרתך, בלי להתבייש בפני הנשים, גיפף לה את החזה.

“הנח לי, אתה מדגדג אותי”, צעקה כשצוחקת בקול רם. “איזה מין פרא-אדם! אסור להיות פרא-אדם שכזה!”

הוא אחז בידה ואל הרפה עוד ממנה. היא הניחה לו לחבקה, המומה על-ידי הסחרחורת הקלה שבאה לה מערימות הלבנים, ובלי לסלוד מהבל-פיו הייני של קופו. והנשיקה הקולנית שהחליפו במלוא-פה, בתוך הזוהמה שמסביב, היתה כעין נפילה ראשונה ליד ההתנוונוּת האיטית של חייהם.

בינתיים צררה מרת בּיז’אר את הלבנים בצרורות; ואגב-כף דיברה על בתה פעוטה, תינוקת בת שנתיים, המתקראת איילאלי, שיש לה כבר שכל של מבוגרת. אפשר להשאירה לבדה; אין היא בוכה לעולם, אין היא משחקת בגפרורים. ולבסוף, טילטלה את החבילות אחת-אחת, כשקומתה הגבוהה משתברת תחת המשא ובפניה מבצבצים כתמים סגולים.

“אי-אפשר להחזיק עוד מעמד, אנחנו נישרף”, אמרה ג’רבאֶז, כשהיא מנגבת פניה ומתקינה את עצמה לסיים גיהוץ שביסה של מרת בּוֹש.

ודיברו להוריד סטירות לאוגוסטינה, משהשגיחו שהכירה האדימה. המגהצים, אף הם האדימו. משמע שאיזו רוח רעה מצוייה בפזלנית זו! אי-אפשר להפנות את הגב לבי שזו תגרום איזה נזק, עכשיו יהא צורך להמתין רבע שעה עד שאפשר יהיה להשתמש במגהצים. ג’רבאֶז קטמה את האש בשני יעים מלאים אפר. יתר-על-כן, עלתה על דעתה למתוח זוג סדינים על חוטי הפליז שלאורך הסיפון, כעין מסכים, כדי לעמעם את אור השמש. אכן, לאחר שהסדינים נמתחו, היתה רווחה בחנות; אלא שהיתה הרגשה שמצויים בתוך קיטון מלא אור לבן, הרחק מהעולם, אף כי שמעו מאחרי הסדינים את העוברים-והשבים מפסיעים בחפזון על המדרכה; והואיל ונשתררה הרגשה ביתית, נטלה לה קלימאנס הרשות לפשוט את לסוטתה. קוּפו עדיין סירב לילך לישון; הרשו לו להישאר, אלא שהוצרך להבטיח שישב בשקט בקרן-זוית, כי חשוב היה שבשעה זו לא יתנמנמו על המלאכה.

“מה עשתה תולעת זו במגהץ הקטן?” מילמלה ג’רבאֶז, בהתכוונה לאוגוסטינה.

תמיד מחפשים היו את המגהץ הקטן, שנמצא במקומות משונים, בהם נהגה החניכה, כך אמרו, להטמינוֹ מתוך רשעוּת. ג’רבאֶז סיימה סוף-סוף גיהוץ שביסה של מרת בּוֹש. היא רידדה בידיה את שולי התחרים וזיקפה אותם במחי קל של המגהץ. היה זה שביס, שחזיתו מקושטת מאד, נצטרפה מסרטים צרים ומכוּוצים שנתחלפו בשנצים מרוקמים. לפיכך השתדלה ג’רבאֶז לגהץ בקפדנות ובדקדקנות את שפעת הסרטים האלה שנתעגלו כלפי מעלה למעין קוֹקארדה.

דממה עמוקה תלויה היתה בחלל. במשך שעה קלה לא שמעו אלא את נקישותיהם העמומות של המגהצים על גבי השמיכה. בשני צדי השולחן המרובע ורחב-הידים היו הפטרוניות, שתי הפועלות והחניכה רכונות במעומד על מלאכתן, כתפיהן מעוגלות וזרועותיהן משוטטות בלי הפסק אילך ואילך. לימינה של כל אחת מונחת היתה לבינה שטוחה, שנחרכה מחמת המגהצים החמים מדי שהוצבו עליה. בטבורו של השולחן, בשפתה של צלחת שקערורית, מלאה מים זכים, טבלו מטלית ומברשת קטנה. צרור מלובלב של חבצלות גדולות, נתון בתוך צנצנת ששימשה פעם לשריית דובדבנים ביי"ש, יצר שם פינה של גן מלכותי, בנוף פרחיו הרחבים מגון השלג. מרת פוטואַ ,פתחה בגיהוץ הטנא שהותקן על-ידי ג’רבאֶז: מפיות, תחתונים, לסוטות, שרווליות. אוגוסטינה גיהצה בעצלתיים גרביים וסמרטוטים, כשהיא נוהה אחרי זבוב מגושם שהתעופף באויר. אשר לקלימאנס הגדולה, מאז הבוקר הגיעה לכתונת-הגבר השלושים והחמש.

“תמיד יין, יי”ש לעולם לא!" אמר לפתע-פתאום הרתך, שהרגיש בצורך להכריז הכרזה זו. “היי”ש מזיק לי; לא צריך לשתות אותו!"

קלימאנס נטלה מגהץ מהכירה, בידית העיר שלה המלופפת פח, והגישתו ללחיה כדי לדעת אם הוא די חם. והיא שיפשפתו על גבי הלבינה שלה, ניגבתו בחתיכת בד שנשתלשלה מחגורתה, והתחילה לגהץ את הכותונת השלושים וחמש, כשהיא מעבירה תחילה את המגהץ על השרוולים.

“שטויות, אדון קוּפוֹ”, אמרה מקץ רגע. “כוסית קטנה של יי”ש, זה כלל לא רע. כי זה מוסך דווקא שמחה. אתה יודע, כשכבר שותים, אז מוטב להיות מהר בגילופין. הו! מה איכפת לי, אני יודעת שאמוּת צעירה".

“אַת שוב מנדנדת במחשבות הקבורה שלך”, שיסעתה מרת פּוּטוּאַ, שלא אהבה שיחות עצובות.

קוּפוֹ קם ממקומו, מרוגז; סבור היה שמאשימים אותו ששתה יי“ש. הוא נשבע בחייו שלו, בחיי אשתו ובחיי בתו שאין אפילו טיפת יי”ש בגופו. הוא התקרב לקלימאנס, נשף לה לתוך הפנים כדי שתריח. וכאשר חש בכתפיה החשופות, התחיל מגחך. הוא רצה לראות. קלימאנס, לאחר שקיפלה את גב הכותונת, החלה לגהץ את השרווליות ואת הצוארון. אבל כיון שהוא נדחק אליה, גרם לה שתעשה קמט שלא במקומו, והיא הוצרכה ליטול את המברשת, מקצה הצלחת השקערורית, כדי להחליק את העמילן.

“מאדאם!” אמרה, “הגידי לו שלא יטריד אותי!”

“הנח לה, אתה לא נימוסי”, אמרה ג’רבאֶז במתינות. “אנחנו ממהרות, אתה שומע?”

הן ממהרות, אז מה? אין זו אשמתו. הוא לא עושה שום רע; הוא לא נוגע; הוא רק מסתכל. וכי אסור כבר להסתכל בדברים היפים שהאלוהים הטוב עשה? יש לה בכל-זאת לפרחחית הזו כתפיים נאות! היא יכולה להראות קצת את עצמה ולהניח למשש, היא לא תתחרט על כך. קלימאנס שוב לא התרעמה; צחקה ממחמאותיו הגסות, מחמאות של שיכור. והיא התלוצצה אפילו עמו. הוא ליגלג עליה בשל כתנות הגברים; משמע שהיא שרוייה עדיין בתוך כותונות של גברים? אבל בטוח! היא חיה בתוכן. היא מכירה אותן יפה-יפה, שכן עברו תחת ידיה מאות על מאות. כל הבּלונדינים והבּרוניטים שברובע לובשים על בשרם את מלאכתה. וכשכתפיה מרתתות מצחוק הוסיפה לגהץ; היא קבעה חמש קמיטות בגב הכותונת שלפניה, וכשמכניסה את המגהץ דרך פתח החושן; היא רידדה את החוצן של החזית ועשאתו קיפּולים-קיפולים.

“זה, זהו דגל!” אמרה כשצוחקת בקול רועם.

אוגוסטינה הפזלנית געתה בקירקור קולני, כה נראתה לה מלה זו מגוחכת. גערו בה. הא לכם זאטוטית הצוחקת ממלים שהיא אינה צריכה להבין! קלימאנס הושיטה לה את מגהצה; החניכה היתה מגמרת את המגהצים על הגרביים והסמרטוטים שלה, כאשר לא היו די חמים בשביל חתיכות מעומלנות. אבל היא תפסה למגהץ באי-זריזות כזו, שעשתה לעצמה כוויה ארוכה על פרק-היד. היא התייפחה והאשימה את קלימאנס שצרבתה במתכוון. הפועלת, שהלכה ליטול מגהץ חם מאד בשביל חזית הכותונת, ניחמתה באיום שתגהץ לה את שתי האזנים אם תוסיף לילל. בינתיים תחבה חתיכת צמר מתחת לחושן, הסיטה באיטיוּת את המגהץ, כשנותנת שהות לעמילן לבצבץ ולהתייבש. חזית הכותונת עטתה נוקשות וברק של נייר מוצק.

“כלבתא ארורה!”מקטן קוּפוֹ, שדישדש אחריה בעיקשות של שיכור.

הוא הגביה עצמו, כשצחק בצחוק של גלגלת שלא שומנה כראוּי. קלימאנס שנשענה בחזקה על שולחן-הגיהוץ, פרקי-ידיה מסובבים, מרפקיה מצודדים וזקורים כלפי מעלה, כפפה צוארה בתוך מאמץ הגיהוץ; וכל בשרה החשוף תפח, כתפיה התרוממו בפעולה האיטית של השרירים שהרעידו את העור העדין, חזה התנפּח, רטוב מזיעה, בתוך הצל הוורוד של הכותונת הפעורה. קוּפוֹ פשט ידיו, הוא רצה לגעת.

“מאדאם! מאדאם!” צווחה קלימאנס, “הגידי לו שיעזוב אותי, סוף-סוף!…. אני אסתלק, אם זה יימשך. אני לא רוצה שיעליבו אותי”.

ג’רבאֶז מיתחה אותה שעה את שביסה של מרת בּוֹש על גבי תבנית של פטריה, וגיהצה בדקדקנות את קיפולי-התחרים. היא הרימה עיניה בדיוק ברגע שהרתך פשט שוב ידיו, וחיטט בתוך הכותונת.

“אתה בהחלט מתנהג לא יפה”, אמרה בפנים עצובות, כאילו גוערת היתה בילד שנתעקש לאכול ריבה בלי לחם. “אתה תלך לישון”

“כן, לך לישון, אדון קוּפוֹ; זה יהיה יותר טוב”, אמרה מרת פּוּטוּאַ.

"הו, בסדר! גימגם כשאינו פוסק מלגחך, “אתן כולכן טפשות-מטופשות!… משמע שאי-אפשר עוד להתלוצץ, אה? אני בקי בנשים, מעולם לא שיברתי להן כלום, צובטים גברת, אבל לא מרחיקים לכת, משום שנוהגים בה כבוד… ומלבד זאת כשמציגים לראווה סחורה, הרי זה שאפשר יהיה לבדוק את טיבה, לא כן? הבּלונדית הגדולה הזו, מדוע מראה היא כל מה שיש לה? לא, זה לא הוגן…”

ובפנותו לקלימאנס:

“אַת יודעת, חבובה, זה לא יפה מצדך שאַת מעמידה פנים תמימות… אם זה משום שיש כאן אנשים…”

אבל נבצר היה ממנו להמשיך. בלי רוגזה לפתה ג’רבאֶז ביד אחת את זרועו, והניחה את ידה השניה על פיו. הוא נאבק עמה, דרך-צחוק, שעה שדחפתו לירכתי החנות, כלפי החדר. הוא שיחרר את פיו ואמר שמוכן הוא לילך לישון, אלא שהבלונדינית הגדולה תבוא לחמם לו את הרגלים. מקץ רגע שמעו ג’רבאֶז חולצת לו את הנעלים. היא הפשיטה לו את בגדיו, כשמוכיחתו בנימה אימהית. כאשר משכה ממנו את המכנסים, התפתל מצחוק, התפרקד על המיטה, פירכס ברגליו ואמר שהיא מדגדגת אותו. לבסוף, עיטפתו יפה-יפה, כמו ילד. האם טוב לו, לפחות? הוא לא ענה, הוא צעק לקלימאנס:

“שמעי, חבובה, אני כאן, אני מחכה לך!”

כאשר ג’רבאֶז חזרה לחנות, ספגה אוגוסטינה הפזלנית סטירה נמרצת מידה של קלימאנס. ובגלל מגהץ מלוכלך, שנמצא על הכירה על-ידי מרת פּוּטוּאַ; ההיא, שלא חשדה בכלום, פיחמה בו לסוטה שלמה. וכיון שקלימאנס האשימה את אוגוסטינה, בהעידה על עצמה שמים וארץ שהמגהץ אינו שלה, למרות כתם העמילן החרוך שנשתייר על תחתיתו, נזדעזעה החניכה עד עומק נפשה למשמע עיווּת-אמת זו, ורקקה בפרהסיה על שמלתה של הכזבנית. מכאן, סטירה צלצלנית. הפזלנית כבשה דמעותיה וציחצחה את המגהץ בשייר של נר; אבל כל פעם שהוצרכה לעבור מאחורי קלימאנס, היתה אוספת רוקה ורוקקת, וצוחקת בתוך-תוכה למראה הרוק שזב לאורך השמלה.

ג’רבאֶז חזרה לגהץ את קיפולי התחרים של השביס. ובתוך השקט הפתאומי שנשתרר, קלטה האוזן, מעומקו של הקיטון, את קולו העבה של קוּפוֹ. הוא צחק לעצמו, כשהפריח באויר קטעי פסוקים.

“כמה שהיא טפשה, אשתי!… איזו טפשוּת מצדה להשכיב אותי באמצע היום, כשלא רוצים כלל לישון…”

אבל בבת-אחת התחיל נוחר. אז משכה ג’רבאֶז מלבה אנחת רווחה, מאושרת לדעת שהוא נרגע סוף-סוף, שהוא דוגר שיכרוּתו על שני מזרנים טובים. והיא דיברה בתוך הדממה, בקול איטי וללא אתנחתות, בלי לגרוע עין ממגהץ-הקמיטה הקטן, שהפעילתו בזריזות.

“מה אתן רוצות? הוא לא צודק, אבל אי-אפשר לכעוס עליו; אם אחרף ואגדף אותו, לא יביא זה שום תועלת; לכן מעדיפה אני להתהלך עמו בנעימות ולהשכיבוֹ; לפחות, מסתיים זה מיד ואני שקטה… אבל בעצם, הוא אדם לא רע; הוא אוהב אותי מאד; הרי ראיתן לפני שעה קלה: הוא מת פשוט לתת לי נשיקה. זה נחמד מאד מצדו; כי יש המון גברים שבשעה שהם משתכרים, הולכים הם אצל נשים… והוא חוזר ישר הביתה. הוא מתלוצץ עם הפועלות, אבל זה לא מרחיק לכת… אַת שומעת, קלימאנס, לא צריך להיעלב. הרי אַת יודעת מה זה גבר שיכוֹר; גבר שיכור עלול להרוג את אבא ואמא שלו, ולא לזכור אפילו… הו! אני סולחת לו בכל לב. כמוֹהו כאחרים!”

היא אמרה דברים אלה ברפיון, בלי התלהבות, מורגלת כבר בתעלוליו של קוּפוֹ, כשמשתדלת עדיין להצדיק סלחנותה כלפיו, אבל שוב לא ראתה כל רע בזה שיצבוט, אצלה, את ירכיהן של הבחורות. משנשתתקה, חזרה ונשתררה דממה, לא הושבתה. מרת פּוטוא, עם כל חתיכה שנטלה, היתה מושכת אליה את הטנא, הדחוק תחת היריעה המפורחת שריפדה את שולחן-הגיהוץ; ומשגוהצה החתיכה, היתה מניפה זרועותיה הקטנות ומניחתה על גבי כוננית. קלימאנס סיימה לגהץ את כתונת הגבר השלושים וחמש. העבודה מרובה היתה; חישבו ומצאו שתצטרכנה להיות ערות עד אחת-עשרה בלילה, תוך כדי הזדרזות. וכל הסדנה, שלא היה לה עכשיו כל בידור שיסיח דעתה, עמלה קשה, הקישה נמרצות במגהצים. הזרועות החשופות התשוטטו אילך ואילך, והגיהו בכתמיהן הוורודים את צחור הלבנים. שוב מילאו את הכירה בפחמי אבן, וכיון שהשמש שגלשה בין הסדינים המתוחים טפחה על טבורה של הכירה, ראו את השרב מיתמר ועולה כעין שלהבת סמויה, שריטוטיה הרעידו את האויר. המחנק היה כה רב תחת השמלניות והמפות שנתייבשו לאורך הסיפון, שאוגוסטינה הפזלנית, שרוֹקה דלל, שירבבה קצה לשונה מבין שפתיה. באויר עמדו ריחות של ברזל מלוהט, של מי-עמילן מוחמצים, של מגהצים חרוכים, של הבל-אמבטיה פושר, שבהם מסכו ארבע הפועלות, שניקעו להן הכתפים, ריח עז יותר של מקלעת צמותיהן ועורפיהן הרטובים; בעוד שצרור החבצלות הגדולות, שהתנוסס בתוך המים הירקרקים של הצנצנת, קמל לאיטו, כשהוא מדיף בושם זך מאד, חריף מאד; ולרגעים, לתוך שאונם של המגהצים ושל אוד-הברזל שחיטטו בו בכירה, היתה מתגלגלת נחרתו של קוּפוֹ, בקביעות של טיק-טאק אדיר אשר לאורלוגין, והסדירה בקצבה את עמלן הקשה של ארבע הנשים.

למחרתה של סביאה, היה לו לרתך מיחוש-ראש איום, מיחוש-ראש שגרם שיהא מתהלך כל היום פרוע-שער, פיו מאולח ולסתו נפוחה ומעוקמת. היה קם מאוחר, רוקק, מסתחב בחנות, בלי שיעצור כוח לילך לסדנתו. ושוב היה יורד לטמיון יום-עבודה. היה קובל שאינו חש את רגליו, שהן של צמר-גפן, ומגנה את עצמו על שנתפס אתמול לשטות וסבא סביאה גסה, מה שהרס לו את כל מצב-הרוח. אבל אין זו אשמתו, היה מניה-וביה מלמד זכות על עצמו, אתה פוגש בדרך כנופיה של מנוּולים, הנטפלים אליך כל-כך, שבסופו של דבר אתה מתפתה והולך אתם ללגום כוסית למרות רצונך, וכוסית גוררת כוסית, באופן שלאט-לאט אתה מסתבך והולך בכל מיני סיבוכים. לכל אלפי רוחות, זה לא יקרה לו עוד; אין כלל בדעתו להשאיר את מגפיו אצל המוזג, באביב ימיו. אבל לאחר ארוחת-הבוקר היה מתאושש ומכחיש את הסביאה של אתמול: הוא לגם איזו לגימה של כלום, וזה הכול. מלבד זאת, אין להשוותו כלל לאחרים; הוא מסוגל להריק לתוכו יין כל כמה שירצה, בלי למצמץ אפילו בעין. ולאחר שהיא מציק כהוגן לפועלות, היתה אשתו מותנת לו עשרים סוּ שיטול עמו ויסתלק. והוא היה נושא רגליו והולך לקנות טאבאק למקטרתו בבית-המרזח “הזבד הקטן”, שברחוב פּוּאסוניאֶר, שבו נוהג היה לטעום שזיף ביי"ש, כל-אימת שנזדמן שם עם ידיד. אחר-כך היה מגמר את עשרים הסוּ אצל פראנסוּא, בעל-מסבאה שבפינת רחוב טיפת-הזהב, שם מצוי היה יין נחמד וצעיר שדיגדג את הגרון. היתה זו מסבאה ישנה-נושנה, שלה אולם צדדי, נמוך-תקרה ומפוחם-קירות. והוא היה משתהה שם עד הערב, משחק במישחק-יהב על קנקני יין. הרי צריך, לא כן, להדיח קצת את הגרגרת מהליכלוך של אתמול; כוס יין אחת דוחקת את השניה. המוזג הבטיח לו בהן-צדק לא לשגר לעולם את החשבון לג’רבאֶז, כי הוא, קוּפוֹ, רצה למנוע ממנה עגמת-נפש, שכן היה ונשאר בחור טוב. הוא אוהב קצת לשתות, נכון, אבל במידה ובמתינוּת; והוא בז בלבו לכל אותם הברנשים המשוקעים כל-כולם בתוך הכּוּהל ואינם יוצאים כלל משכרוּתם. והוא היה חוזר הביתה גאלאנטי ועליז כזמיר.

“האם המאהב שלך בא?” היה שואל לפעמים לג’רבאֶז כדי לקנטרה “אין רואים אותו יותר, אצטרך ללכת לחפשוֹ”.

המאהב היה גוּז’אֶ. הוא נמנע באמת מלבוא לעתים תכופות מדי, מתוך שחשש שהוא לטורח וכדי שהבריות לא יפטפטו. בכל-זאת, נאחז היה באמתלאות שונות, היה מביא את הלבנים, עובר עשרים פעם על המדרכה. מצוייה היתה בחנות פינה בעומק, שבה אהב לישב דומם שעות על שעות, כשמעשן את מקטרתו הקצרה. בערב, לאחר פת-ערבית, אחת לעשרה ימים, היה מרהיב עוז וקובע לו ישיבה באותה פינה; והוא לא היה דברן כל-עיקר; היה ישוב בשפתים סגורות-מסוגרות, עיניו תלויות בג’רבאֶז, וממיש מקטרתו מפיו רק כדי לצחוק מכל מה שהיא אמרה. כאשר הסדנה היתה ערה בליל שבת, היה גוּז’אֶ משתהה עד שעה מופלגת, ודומה היה שהוא משתעשע שם יותר מאשר בתיאטרון. עתים היו הפועלות מגהצות עד שלוש בבוקר. מנורה נשתלשלה מהתקרה, בחוט של ברזל; סכוכית המנורה הטילה עיגול גדול של אור עז, שבו עטו הלבנים גוני-צחור רכים של שלג. החניכה היתה מגיפה את תריסי החנוּת; אבל כיון שלילות יוני לוהטים היו, הניחו את הדלת פתוחה לרחוב. ככל שהשעות הפליגו והלכו כן היו הפועלות מתירות והולכות את כפתורי חולצותיהן, כדי להרגיש את עצמן נוח. היה להן עור עדין, זהוב כולו באשד האור של המנורה; לג’רבאֶז, שהשמינה, היו כתפים בלוּנדיות, בוהקות כמשי, עם קמט של תינוקת בצואר, שהוא, גוּז’אֶ, היה יכול לשרטט לפי הזכרון את גומתו הפעוטה, כה הכירה. החום הגדול שנשב מהכירה, ריח הלבנים המהבילים השרו עליו הימום קל, מחשבתו נתאטטה ועיניו נהו אחרי הנשים החפוזות האלה, המטלטלות את זרועותיהן החשופות, הערות בלילה כדי להמציא בגדי-שבת לדיירי הרובע. מסביב לחנות היו הבתים הסמוכים מתנמנמים, הדממה הגדולה של השינה ירדה לאט לאט. אורלוגין אלמוני השמיע חצות; אחר-כך שעה אחת, אחר-כך שתי שעות. כלי-הרכב, העוברים-והשבים, נעלמו. רק פתח החנוּת הטיל עתה לתוך הרחוב השומם והאפל פס אור, בדומה לרצועת-בד שנפרשה על האדמה. מפרק לפרק היה מהדהד קול-צעד במרחק, ואיש היה מתקרב ובא. וכאשר הלה חצה את רצועת האור, היה משרבב ראשו, מופתע מהלמוּת המגהצים ששמע, ונוטל עמו את המראה החטוף של פועלות חשופות כתפים, המלופפות אד אדמדם.

משראה גוּז’אֶ שאֶטיאֶן האו מעמסה על ג’רבאֶז, וברצותו להצילוֹ מהבעיטות שקוּפוֹ היה מבעט באחוריו, נטלוֹ לסדנת הברגים שלו, כדי שיהא עומד ומנע את המפוח. אומנותו של עושה-מסמרים, אם אין בה לכשעצמה שום דבר מושך-לב, בשל זוהמת המפחה ובשל השיעמום הכרוך ברידוד התמידי של אותן חתיכות-הברזל, הריהי לעומת זה אומנות המעשירה את בעליה, שכן אפשר להשתכר בה מעשרה עד שנים-עשר פראנקים ליום. הילד, שהיא אז כבן שתים-עשרה, יוכל ללמוּד אומנות זו, באם תהיה לפי רוחו. ואֶטיאֶן נעשה על-ידי כך קשר נוסף בין הכובסת לבין הנפח. הלה היה מחזיר, עם תום העבודה, את הנער הביתה ומהלל את התנהגותו הטובה. הכול אמרו לה לג’רבאֶז בחיוך, שיש לו לגוּז’אֶ חולשה אליה. היא ידעה זאת יפה, והיתה מסמיקה כנערה צעירה, בניצת ביישנות שהפריחה בלחייה גונים עזים של תפוח אדום-לבן. הבחור הטוב והמסכן, הוא לא הטריח עליה! מעולם לא דיבר עמה על כך; מעולם לא שמעה ממנו רמז גס, או דיבור של פריצוּת; אין פוגשים הרבה בחורים שיהיו בעלי אופי הגון כזה. ובלי שתרצה להודות בכך, נהנתה הנאה רבה להיות נאהבת בצורה זו, בדומה לבתולה קדושה. כשפקדה אותה איזו עגמת-נפש קשה, היתה נותנות דעתה על הנפח; וזה ניחמה. כשהיו משתיירים לבדם, היו מסתכלים זה בזה בחיוכים, מישרין בפנים, בלי לומר זה לזה את אשר הם חשים. זו היתה חיבה נאותה, שלא חשבה על דברים מכוערים, משום שמוטב שבעתיים לקיים את השלווה, כאשר ניתן להסתדר כדי להיות מאושרים, תוך כדי הישארוּת בתוך השלווה.

נאנה, שמלאו לה שש שנים סמוך לשלהי הקיץ, היתה הופכת את הבית על פיו; הכול העיד בה שעתידה היא להיות בת-בליעל מובהקת. כדי שלא תתלבט תמיד בין רגליה, היתה אמה מוליכתה, בוקר-בוקר, לפאנסיון קטן שברחוב פּוֹלוֹנסוֹ, אצל מדמוּאזל ז’וֹסה. היתה קושרת שם לספסלים את שובלי שמלותיהן של חברותיה, ממלאת באפר את בי-הטאבּאק של המורה, וממציאה מעשי-משובה עד פחות נאים, שאין לספרם. פעמיים גירשתה מדמוּאזל ז’וֹסה, ונמלכה והחזירתה כדי שלא להפסיד את ששת הפראנקים, מדי חודש בחודשו. בצאתה מהכיתה היתה נאנה מתנקמת על היותה כלוּאה ומקימה רעש של תופת באכסדרת הבית ובחצר, לשם אמרו לה הגהצניות, שאזניהן נתחרשו, לילך ולשחק. היתה מוצאת בחצר את פּוֹלינה, בתה של מרת בּוֹש, ואת בן הפטרונית שלשעבר של ג’רבאֶז, ויקטור, שוטה מגודל כבן עשר, שאהב להשתובב בחברתן של ילדות קטנטנות. מרת פוֹקוֹניאֶ, שלא התקוטטה עם משפחת קוּפוֹ, היתה שולחת בעצמה את בנה. אגב, בבית-המידות היתה שריצה בלתי-רגילה של ילדים; סיעות-סיעות של זאטוטים היו גולשות מארבעת סולמות-המדרגות ומתפשטות על פני החצר כלהקות של אנקורים צעקניים וחמסניים. מרת גוֹדרוֹן בעצמה היתה משגרת למטה תשעה; בלונדיים, שחומים, מדובללי-שער, חוטמם לא מחוט כראוי, מכנסיהם משוכים עד הסנטר, גרביהם משולשלים על נעליהם, ואפודותיהם המקורעות חושפות את עורם הלבן שביצבץ מתחת לזוהמה. אשה אחרת, מחלקת-לחם שהתגוררה בדיוטה החמישית, היתה משגרת שבעה. חבורות שלימות היו מגיחות מכל החדרים. ובתוך הרחישה הזו של שרצים וורודי פרצוף, שהיו זוכים לרחיצה כל-אימת שירד גשם, הבחינה העין בתמירים שארשת ערמומית להם, במגושמים שכבר כרסתנים היו כמבוגרים, בפעוטים עריקי עריסה, שהתנודדו עדיין על רגליהם ושדידו על ארבעתם שעה שביקשו לרוץ. נאנה משלה על המון הצפרדעים האלה; היא הטילה מרוּתה על ילדות פי שנים גדולות הימנה, והואילה רק לוותר מקצת משלטונה לויקטור ולפּוֹלינה, בעלי-סוד אינטימיים שהיו תומכים ברצונותיה. זאטוטית פרועה זו היתה מדברת תמיד על מישחק באמא, מפשיטה את הפעוטים ביותר כדי לחזור ולהלבישם, ממשמשת אותם, מגלה עריצוּת משוּנה של מבוגרת שיש בה שחיתוּת. ראוייה היתה לסטירות על המישחקים שהילדים היו משחקים בהנהגתה. החבורה היתה משתכשכת במים הצבעוניים שזרמו מסדנת הצביעה, יוצאת משם ברגלים צבועות בכחול או באדום, עד הברכים; אחר-כך היתה מתעופפת לסדנתו של המסגר, סוחבת משם מסמרים והולכת להתפלש בתוך כריי השבבים העצומים של הנגר. חלל החצר היה מתהדד מנקישות נעלים קטנות שהתרוצצו בערבוביה, מקולות צרחניים שהיו גואים ועולים כל פעם שהלהקה היתה מפליגה למקום אחר. היו ימים מסויימים שבהם לא הספיקה החצר. אז היתה הכנופיה מטילה עצמה לתוך המרתפים, מגיחה מהם, מטפסת בסולם-מדרגות, נכנסת לתוך מסדרון, יורדת, חוזרת ומטפסת בסולם-מדרגות אחר, משתרכת במסדרון אחר, וכל זה בלי להתעייף, במשך שעות, כשהיא צורחת והולכת ומזעזעת את קירות בית-המידות בדהרה של חיוֹת חבלניות שנתמלטו מכל הבקיעים והסדקים.

“איזו מיני שרצים בזויים!” צעקה מרת בּוֹש. “צריך באמת שלאנשים לא יהיה כלום מה לעשות, כדי לעשות כל-כך הרבה ילדים… והם עוד בוכים שאין להם לחם!”

בּוֹש אמר שילשים גדלים על הדלוּת כפטריות על אשפתות. השוערת היתה עומדת ומצווחת כל היום, כשמאיימת עליהם במטאטא שבידה. לבסוף, נעלה את המרתפים, משום שנודע לה מפיה של פּוֹלינה, לה הורידה צמד סטירות, שנאנה משחקת במשחק הרופא, למטה באפלה; מושחתת זו ריפאה את הילדים בחבטות מקל.

והנה יום אחד אחרי-הצהרים, אירע דבר איום. זה מוכרח היה, אגב, להתארע. עלה על דעתה של נאנה מישחק מבדח ביותר. היא גנבה סנדל של עץ, שעמד לפני דלת מעונה של מרת בּוֹש. קשרה לו חוט והחלה לגוררוֹ כדרך שגוררים עגלה. ועל דעתו של ויקטור עלה למלא את הסנדל בקליפות של תפוחי-אדמה. ומניה-וביה הסתדרה תהלוכה. נאנה הפסיעה בראש, כשמושכת את הסנדל, ויקטור ופּוֹלינה מפסיעים מימינה ומשמאלה. אחריהם השתרכה כנופיה שלימה של זאטוטים, שדחקו ודחפו זה את זה; תינוק בשמלה, גבוה כמגף, כומתה ללא תחתית שמוטה לו על אזנו, דידה אחרון. השיירה פיזמה משהו מאוד נוגה; נאנה אמרה שמשחקים בהלוויה; קליפות תפוחי-האדמה הן המת. לאחר שהקיפו את החצר, חזרו והקיפוה, שכן מצאו את המשחק משעשע להפליא.

“מה הם עושים שם?” מילמלה מרת בּוֹש, שיצאה ממעונה לראות את המתרחש, חשדנית תמיד ועינה פקוחה תמיד.

ומשנתחוור לה:

“הרי זה הסנדל שלי!” נצטעקה בחימה. “מנוולים שכאלה!”

היא חילקה מהלומות על ימין ועל שמאל. סטרה על שתי לחייה של נאנה, בעטה באחוריה של פּוֹלינה, טיפשה מטופשת זו שהניחה ליטול את סנדל אמה. אותה שעה, מלאה ג’רבאֶז דלי מים מהמזרקה. כשראתה את נאנה שותתת דם מאפה, חנוקת בכי נתחמץ בה לבה כל-כך שכמעט קפצה על מקלעת צמותיה של השוערת. וכי חובטים ילדה כמו שחובטים שור? צריך להיות חסרת-לב, צריך להיות האחרונה שבאחרונות. כאליו יובן שהשוערת לא טמנה את לשונה בפיה. כשיש לאֵם ילדה פרועה כזו, חייבת היא להחזיקה תחת מנעול ובריח. לבסוף הופיע בּוֹש עצמו על מפתן מעונו כדי לצעוק לאשתו שתיכנס ושלא תתווכח עם זוהמה. זו היתה איפוא מריבה של ממש.

למען האמת יש לומר, שמזה חודש ימים לא היו העניינים כשורה כל-עיקר בין משפחת בּוֹש ובין משפחת קוּפוֹ. רחבת-יד לפי טבעה, היתה ג’רבאֶז משגרת לעתים תכופות למשפחת השוער בקבוקי יין, ספלי מרק, תפוחי-זהב, פרוסות עוגה. ערב אחד הביאה למעונם של הבּוֹשים שיירים של סאלאט עשוי עלי עולש וסלק, בידעה שהשוערת מסוגלת לעשות כל מיני שפלויות כדי להשיג סאלאט כגון זה. אבל למחרת החוירה כולה בשמעה את מדמוּאזל רימאנז’וּ מספרת שבעוויה של בחילה השליכה מרת בּוֹש החוצה את עלי העולש במעמדם של שכנים, באמתלה שאין היא נאלצת עדיין, תודה לאל, לאכול דברים שאחרים השתכשכו בהם, ומני אז הפסיקה ג’רבאֶז לחלוטין את שיגור המתנות. אין עוד בקבוקי יין, אין עוד ספלי מרק, אין עוד תפוחי-זהב, אין עוד פרוסות עוגה, אין עוד כלום, חסל! צריך לראות את פרצופיהם הזעופים של הבּוֹשים! זה נראה להם כמעשה-ליסטוּת מצד משפחת קוּפוֹ. ג’רבאֶז עמדה על שגיאתה; אלמלא נתפסה לטפשוּת להלעיטם כל-כף, לא היו קונים להם הרגלים רעים ונשארים חביבים. עכשיו היתה השוערת משמיצה אותה בכל מיני שיקוצים. כיון שאיחרה ביום אחד לשלם את שׂכר-הדירה של השליש שחל בחודש אוקטובר, הלכה השוערת אצל בעל-הבית וסיפרה לו שהכובסת מכלה כל כספה בזלילה ואין בידה אף פרוטה מחוקה. ומר מאראֶסקוֹ, שלא היה אדם מנומס ביותר, הטריח את עצמו ונכנס לחנוּת, ובלי להסיר כובעו דרש את כספו שנפרע לו, אגב, מיד. מאליו יובן שהבּושים הושיטו יד למשפחת לורילאֶ. עתה היו יושבים וזוללים במחיצתם של עושה-השרשרות ואשתו, שהקיפום בחיבוקים ופיוסים. מעולם לא היו באים לידי התקוטטות אילולא חיגרת זו, שדרכה להטיל מחלוקת בין הבריות. הם, הבּוֹשים, עמדו עתה יפה על טיבה. הם מבינים כמה הוצרכו לורילאֶ ואשתו לסבול ממנה. וכאשר היתה עוברת, שעה שישבו בצוותא, היו משמיעים במתכוון צחוק לגלגני.

בכל זאת עלתה ג’רבאֶז יום אחד אצל משפחת לוֹרילאֶ, בעניין אמא קוּפוֹ, שמלאו לה אז ששים ושבע שנים. עיניה של הזקנה היו אבודות לחלוטין; גם רגליה תשו והלכו; אנוסה היתה לוו.תר על משק-הבית האחרון שנשתייר לה וצפוייה למיתה ברעב, אם לא יתמכו בה. ג’רבאֶז מצאה שחרפה היא שאשה בגילה, שיש לה שלושה ילדים, תהיה עזובה כל-כך משמים ומארץ. ומאחר שקוּפוֹ סירב לדבר על כך עם אחותו, באמרו לג’רבאֶז, שגם היא יכולה לעלות, נתאזרה זו עוז ועלתה, מדורבנת חימה שמילאה את לבה.

משהגיעה למעלה נכנסה בלי לדפוק, כרוח-סערה. מאומה לא נשתנה שם למן אותו ערב שבו קיבלה הזוג לוֹרילאֶ בפנים זעומות. אותו וילון דהוי חיצץ דירה זו, שנראתה כבנויה בשביל צלופח, לחדר-שינה ולסדנה. בעומקה של הסדנה היה לוֹרילאֶ רכוּן על שולחן-העבודה, כשהוא מהדק בצבת חוליותיה של שרשרת, בעוד שמרת לוֹרילאֶ מיתחה במעוּמד חוט של זהב בעד המרדד. המפחה הקטנה הפיצה בעיצומו של יום נוגה וורוד.

“כן, זאת אני!” אמרה ג’רבאֶז. “זה מפליא אתכם משום שאנחנו על סכינים שלופים? אל אני לא באה בשבילי ולא בשבילכם… זה בשביל אמא קוּפוֹ שאני באה. כן, אני באה לראות אם נניח לה לחכות ללחם-חסד מאנשים רחמנים”.

“כניסה נאה!” מילמלה מרת לוֹרילאֶ. “דרושה לכך חוצפה איומה!”

והאי הפכה גבה וחזרה לרדד את חוטי-הזהב שלה, בהעמידה פנים מתנכרות לנוכחוּתה של גיסתה אבל לוֹרילאֶ הרים פניו החיוורות וצרח:

“מה את אומרת?”

ומאחר ששמע יפה מה שג’רבאֶז אמרה, המשיך:

“שוב רכילוּת? נחמד מאד מצדה של אמא קוּפוֹ ללכת ולבכות בכל מקום על דלוּתה!… הרי שלשום אכלה כאן. אנו עושים כל מה שאנו יכולים. אין לנו אוצרות הוֹדוּ… אבל כיון שהיא הולכת ומפטפטת אצל אחרים, מוטב שבר תישאר שם, משום אנו לא אוהבים מרגלים”.

חזר ומטל את קצה השרשרת, הפך גם כן את גבו, כשמוסיף בנימה מגומגמת:

“אם הכול יתנו חמישה פראנק לחודש, ניתן גם אנחנו”.

דעתה של ג’רבאֶז נתיישבה עליה; פניהם הזויתיים של לוֹרילאֶ ושל אשתו ציננו את התלהבותה. מעולם לא הציגה כף-רגלה אצלם בלי להרגיש אי-ניחותא. עיניה כבושות ברצפה, בכפיסי שבכת-העץ שעליהם נפלו שבבי פסולת-הזהב, הסבירה את העניין במתינות ובהגיון. לאמא קוּפוֹ יש שלושה ילדים; אם כל אחד יתן חמישה פראנק, יצטרף זה בסך-הכול לחמישה-עשר פראנק לחודש, ובאמת שאין זה מספיק, שאי- אפשר להתקיים מזה; צריך לכל הפחות לשלש את הסכום. אך לוֹרילאֶ נצטווח. היכן רוצים שהוא יגנוב חמישה-עשר פראנק לחודש? הבריות מגוחכים הם; הוא מוחזק עשיר משום שיש לו זהב בביתו. ותוך כדי-כך הסתער על אמא קוּפוֹ: אין היא רוצה לוותר על קפה בבוקר, אוהבת כוסית ליקאֶר, ויש לה בכלל תביעות של אשה שהממון מצוי לה. בכל הרוּחות, הכול היו רוצים בחיים של רווחה ושל קורת-רוח. מי שלא ידע לשים פרוטה בצד, חייב להדק את הבטן. אגב, אמא קוּפוֹ עדיין אינה זקנה מופלגת כל-כך שלא תוסיף לעבוד; כוח-ראיתה עומד לה יפה בשעה שהיא צריכה ליטול משהו טוב מהצלחת. הקיצור, היא ערמומית זקנה שחולמת על פינוקים. לוּ היו לו אפילו האמצעים, היה חושב לעוול לכלכל את מישהו בעצלוּת.

אבל ג’רבאֶז הוסיפה להיות פייסנית וסתרה בשקט את הנימוקים הרעועים האלה. היא השתדלה לרכך את לבם של גיסה וגיסתה. אך לוֹרילאֶ נתכנס קימעה-קימעה בתוך שתיקה גמורה. אשתו עמדה עתה ליד המפחה והגעילה קטע של שרשרת בתוך אילפס קטן שמלא היה מי חומצה חנקנית. האי העמידה כל העת פנים שאינה מרגישה בג’רבאֶז, שהיא מצוייה במרחק מאה מילין ממנה. וג’רבאֶז שלא פסקה מלדבר, תהתה על אנשים אלה המשוקעים בעיקשוּת בתוך עבודתם, גופם מכופף ומעוקם, בגדיהם מטולאים ושמנוניים, והם דומים בתוך האבק השחור שעמד בחלל הסדנה למכשירים נושנים וקהויים. ולפתע-פתאום חזר ונשתלט עליה הזעם, והיא צרחה:

“זהו! אני מעדיפה זאת; תשמרו לכם את כספכם! אני אקח אלי את אמא קוּפוֹ, אתם שומעים! ערב אחד אספתי לביתי חתול ששוטט ברחוב, אני יכולה גם לאסוף את אמא שלכם; והיא לא תחסר אצלי כלום, ויהיה לה הקפה שלה, כוסית הליקאֶר שלה… אל-אלוהים! איזו משפחה מזוהמת!”

מרת לוֹרילאֶ הפכה מניה-וביה את פניה. היא ניפנפה באילפס, כאילו אמרה להטיל את החומצה החנקנית לתוך פניה של גיסתה; היא גימגמה:

“הסתלקי מגכאן, או שיקרה אסון!… ואַל תביאי בחשבון את חמשת הפראנקים, משום שלא אתן אף אסימון מחוּק! לא, אף אסימון מחוּק! אמא תהיה אצלך משרתת, ואַת תזללי את הכסף שלי! אם היא תלך אצלך, אז תגידי לה שהיא יכולה לגווֹע, אני לא אשלח לה אפילו כוס מים. ועכשיו, התנדפי מכאן, תכף-ומיד!”

“איזו אשה מפלצתית!” אמרה ג’רבאֶז בסגרה מאחריה את הדלת בדפיקת זעם.

למחרת אספה את אמא קוּפוֹ לביתה. העמידה את מיטתה בחדר הגדול שבו ישנה נאנה, שספג אורו של יום בעד צוהר עגול, שבסמוך לתקרה. ההעברה לא ארכה שעה ארוכה, לפי שכל מערכת הרהיטים של אמא קוּפוֹ נצטרפה ממיטה זו, מארון של עץ-אגוז שהציבוהו בחדר הלבנים המלוכלכים, משולחן ומשני כסאות; את השולחן מכרו, את שני הכסאות ריפדו בקש חדש. ובו בערב טיטאה האשה הזקנה את החדרים, הדיחה את הכלים, והשתדלה להיות מועילה, כשהיא מרוצה מאד שנחלצה מהמיצר. הזוג לוֹרילאֶ התפקע פשוט מחימה, ומה גם שמרת ליראַ התפייסה עם משפחת קוּפוֹ. יום אחד החליפו שתי האחיות, עושת-הפרחים-המלאכותיים ועושת-השרשרות, דברים בוטים וסטירות בגלל ג’רבאֶז. הראשונה העיזה להלל את התנהגותה של הכובסת כלפי אמן; ואגב-כך, מתוך צורך של קינטור, בראותה שאחותה רותחת כולה מכעס, הגדישה את הסאה ואמרה שיש לה לג’רבאֶז עינים נהדרות, עינים שאפשר להדליק בהן פיסות-נייר, כל-כך מאירות הן; ולאחר שסטרו זו לזו, נשבעו שלא להתראות עוד לעולם. עכשיו היתה מרת ליראַ מבלה ערביה בחנוּת, שם התענגה על ניבול הפה של קלימאנס הגדולה.

שלוש שנים נגוזו. התקוטטו והתפייסו עוד פעמים רבות. ג’רבאֶז ציפצפה על משפחת לוֹרילאֶ, על הבּוֹשים ועל כל אלה שדעתם לא היתה נוחה הימנה. מילא, שלא יתיידדו עמה. היא משיגה כל מה שלבה חפץ, זהו עיקר-העיקרים, ברובע החלו לנהוג בה כבוד, כי, סוף-סוף, אין מוצאים המונים של קונות טובות כמוה, קונה המשלמת בדיוק בזמן, שאינה עומדת על המקח, שאינה קטנונית, הנוחה לבריות. היתה לקוחת לחם אצל מרת קוּדלוֹ, ברחוב פּוּאַסוֹניאֶר; בשר אצל שארל המגושם, קצב מרחוב פּוֹלוֹנסוֹ; דברי מכולת אצל ליהוֹנגר, ברחוב טיפת-הזהב, כמעת ממול לחנוּתה. פראנסוּא, בעל-חנות היין בפינת הרחוב, היה מספק לה את יינה בטנאים של חמישים בקבוקים. השכן ויגוּרוּ, שלאשתו הוצרכו להיות ירכים כחולות, כל-כך צבטוה הגברים, היה מוכר לה פחמי-אבן במחיר כברת הגאז. ואפשר לומר שהחנוונים האמורים שרתוה ביושר, שכן ידעו שירוויחו יפה אם יהיו הוגנים כלפיה. לפיכך, כאשר היתה יוצאת לתוך הרובע, ללא כומתה לראשה, סנדלים בלים ברגליה, היו מברכים בשלומה מכל הצדדים; היא הרגישה עצמה שם כבתוך תחום ביתה שלה: הרחובות הסמוכים היוו בעיניה מעין המשך טבעי לדירתה, הפתוחה מישרין למדרכה. אירע לה עתה להתמהמה שעה ארוכה בחוץ, לרגל איזו קניה, לגלגל שיחה של מה בכך עם פלונית ואלמונית. בימים שבהם לא היה לה פנאי לשפות קדרה על האש, היתה הולכת לקנות ארוחה במסעדה המצוייה בקצהו השני של בית-המידות, באולם רחב-ידים, שאור היום הדלוח של החצר היה בוקע לתוכו בעד חלונות גבוהים ומאובקים. ועמוסה צלחות ופנכות היתה מתעכבת ומפטפטת עם אחת השכנות לפני אחד החלונות שבדיוטת הקרקע, שהימנו הציץ פנים סדנתו של הסנדלר, שעל רצפתה הגדושה סמרטוטים עמדו מיטה בלתי-מוצעת, שתי עריסות צולעות וקערית זפת מלאה מים שחורים. אבל השכן שהיא כיבדה יותר מכל דיירי הרובע היה השען שממול, האיש הלבוש זיג,ְ כל חיצוניוּתו אומרת ניקיון קפדני, המחטט תמיד המכשירים עדינים בתוך קרביהם של שעונים; ותכופות היתה חוצה את הרחוב כדי לברך בשלומו, ומסתכלת אגב-כך בחנות הצרה כמו כוך, כשחיוך של קורת-רוח משתפך על פניה למראה שעוני-הקוקיאה הקטנים, שמטוטלותיהם המתנועעות אילך ואילך בפזיזות עליזה, והמצלצלים משים-מה לא במןעד הנכון, וכולם בבת-אחת.

 

6

באחד מימות הסתיו, אחר-הצהרים, כאשר ג’רבאֶז חזרה ממסירת לבנים לאחד מלקחותיה שהתגורר ברחוֹב פּוֹרט-בּלאנש, מצאה פתאום את עצמה בשיפולי רחוב פּוּאסוֹניאֶר, בעת שהשמש החלה להעריב. גשם ירד אותו בוקר, ומזג האויר היה נעים ביותר; והכובסת, מעוּמסה טנאה הגדול, הילוכה מאוטט, גופה מרושל, נשימתה נתקצרה קצת בטפסה במעלה הרחוב, מוטרדת תשוקה חושנית מעורפלת, שנתעצמה והלכה בתוך ליאוּתה. היא היתה אוכלת ברצון משהו טוב. אותה שעה זקפה עיניה והשגיחה בשלט של רחוב מארקאדאֶ; ועד שהיא עומדת ותוהה, עלתה מחשבה על לבה לילך ולראות את גוּז’אֶ בסדנתו. עשרים פעם ביקשה הלה שתבוא יום אחד מתוך סקרנות לראות כיצד עובדים בברזל. כדי שלא לעורר חשדים, תעמיד בפני הפועלים האחרים פנים שהיא באה אך ורק כדי לראות את שלומו של אֶטיאֶן.

בית החרושת לברגים ולמסמרים צריך היה להימצא בקצה הזה של רחוב מארקאדאֶ, אלא שהיא לא ידעה בדיוק היכן; ומה גם שתכופות חסרו מספרים לאורך הבניינים העלובים שמגרשים שוממים חצצו ביניהם. זה היה רחוב שהיא לא היתה מתגוררת בו בכל הון שבעולם, רחוב רחב, מלוכלך, שחור מאבק-הפחם של בתי-החרושת הסמוכים, אבני כבישו מקועקעות ובחריצים שנחרשו ביניהם הצחינו שלוליות-מים. בשני צדי הרחוב נתמשכו טורים של מוסכים, של סדנאות נרחבות ומזוגגות, של בניינים אפורים שלא נשלמו ושחשפו את לבניהם ואת שלדיהם; היתה זו ערבוביה של מיבנים רופפים, מנוקבים פרצות שהשקיפו לעבר השדה, שבהם נשתבצו חדרי מגורים חשודים ומסעדות מפוקפקות. ג’רבאֶז זכרה רק שבית-החרושת מצוי סמוך לחנוּת סמרטוטים ולחנוֹת של גרוטאות ברזל, שהוא מעין צריף מזוהם הנפתח ישר לקרקע, ושבו מגובבים סחורות בשוֹוי של מאות אלפי פראנקים, כפי שסיפר גוּז’אֶ. והיא השיטה עיניה לכאן ולכאן כדי להתמצא בתוך שאונם והמונם של בתי-החרושת שסחור-סחור לה: צנורות דקים שבצבצו מהגגות, פלטו בזעף קילוחים של קיטור; מנסרה מיכנית השמיע חריקות קבועות, שדומות היו לקריעות גסות בבד עבה; בתי-מלאכה של כפתורים זיעזעו את האדמה בסיבובי ובהולם מכונותיהם; ותוך שהיא עומדת ומביטה תוהה כלפי מוֹנמארטר, בלי לדעת אם לעשות דרכה הלאה, הפיל משב-רוח גל של פיח מאחת המעשנות ואילח את חללו של הרחוב; והיא עצמה עיניה, חנוקת נשימה, כאשר שמעה פתאום רעש קצוב של פטישים: שלא מדעת נמצאה בדיוק מול בית-החרושת, שהכירתו לפי חנוּת הסמרטוטים שבסמוך.

בכל-זאת היססה עוד, שכן לא ידעה כיצד להיכנס. גדר פרוצה פתחה מעבר שהפליג לבין קירותיה המפוררים של סדנה. ומאחר שאגם של מי-מדמנה חסמה את הדרך, הוטלו קרשים לרוחבו. לבסוף התאזרה עוז והציגה רגליה על גבי קרשים אלה, פנתה שמאלה ומצאה את עצמה אבודה בתוך יער משונה של עגלות מהופכות וזקורות יצולים, של צריפים הרוסים ששלדי מרישיהם נשארו עומדים תחתיהם. בעומק נגהה אש אדומה, שניקבה את הלילה המפוייח בשיור של אור-יום. רעש הפטישים פסק. ושעה הפסיעה בזהירות לעבר האור, עבר פועל בסמוך לה, פניו המפוחמים מעובים בזקן תיש, ומבט מלוכסן נשקף מעיניו החיוורות.

“אדוני?” שאלה, “זה כאן,ְ עובד ילד בשם אֶטיאֶן?… זה הנער שלי”.

“אֶטיאֶן, אֶטיאֶן”, חזר ושאל הפועל שהתנודד על רגליו ושקולו צרוד היה, “אֶטיאֶן, לא, לא מכיר”,

מפיו הפתוח נדף ריח זה של כוהל אשר לחביות-יי"ש ישנות שסילקו מהן את המגופה. וכיון שפגישה זו עם אשה בפינה חשכה זו התחילה לעורר בו רוח של בדיחוּת, נרתעה ג’רבאֶז לאחוריה, תוך שממלמלת:

“זה בכל-זאת כאן שאדון גוּז’אֶ עובד?”

“אה! גוּז’אֶ, כן!” אמר הפועל, “מכיר את גוּז’אֶ!… אם אַת באה בשביל גוּז’אֶ, אז לכי לעומק”.

הפך פני וצעק בקול שצילצל כנחושת סדקה:

“היי, ‘פרצוף-הזהב’, גברת מחפשת אותך!”

אבל רעש של שברי-ברזל החניק את הצווחה הזו. ג’רבאֶז עקרה ממקומה והפסיעה לעומק. היא הגיעה לדלת ושירבבה ראשה. זה היה אולם רחב-ידים, שבו לא הבחינה תחילה כלום. על המפחה, שנראתה כבויה, הבליח בקרן-זוית נוגה חיוור של כוכב, שעוד דיחק לאחור את מעמקי האפילה. צללים גדולים נעו בחלל. ולרגעים חלפו-עברו על פני האש גושים שחורים שאטמו כתם אחרון זה של אור, גושי-אנשים שאבריהם המגושמים נתעצמו עד לאין שיעור. ג’רבאֶז, שלא העיזה להיכנס, קרא ממפתן הדלת בקול רפה:

“אדון גוּז’אֶ, אדון גוּז’אֶ…”

לפתע-פתאום הואר הכול. תחת נהימתו של המפוח זינקה ועלתה שלהבת לבנה. המוסך נתגלה, מוקף מחיצות של קרשים ובהן בקיעים שנסתמו סתימה גסה, מוקף זויות שחוזקו על-ידי קירות של לבינים. גלי האבק שהתנשאו מהפחם סיידו את האולם הזה בפיח אפור. קורי-עכביש נשתלשלו מהמרישים, בדומה לסחבות שנתייבשו למעלה, סחבות שכבדו מחמת שנים של זוהמה מגובבת. סחור-סחור לקירות התגוללו על גבי אצטבאות גרוטאות של ברזל, מכשירים מעוכים, כלי-עבודה עצומים, שהראו פּרוֹפילים שבורים, עכורים ונוקשים. והשלהבת הלבנה תימרה ועלתה, בוהקת, ומאירה בנחשול של שמש את האדמה הבטושה, את הפלד המלוטש של ארבעת הסדנים המשוקעים בדוכניהם, שעטה נוגה של כסף נקוד ברצי זהב.

אז הבחינה ג’רבאֶז בגוּז’אֶ ליד המפחה, לפי זקנו הנאה והזהוב. אֶטיאֶן הניע את המפוח מעלה-ומטה. עוד שני פועלים מצויים היו שם. היא לא ראתה אתא את גוּז’אֶ, נתקרבה ונתייצבה לפניו.

“אה! מאדאם ג’רבאֶז!” נצטעק הנפח בפנים קורנות. “איזו אפתעה נעימה!”

ומאחר שעוויה משונה נסתמנה בפניהם של שני חבריו, המשיך, כשהוא דוחף את אֶטיאֶן כלפי אמו:

“את באה לראות את בנך… הוא התנהג יפה; הוא התחיל לקבל כוח באגרופים”.

“אבל לגמרי לא נוח להגיע לכאן”, אמרה, “חשבתי שאני נמצאת בקצה העולם”.

והיא סיפרה פרשת מסעה. אחר-כך שאלה מה טעם אין מכירים בסדנה את שמו של אֶטיאֶן. גוּז’אֶ צחק; הוא הסביר לה שהכול קוראים לו זוּזוּ הקטן, על שום שערו המגוזז גזיזה קצרה כשערו של חייל זואבי. שעה שעמדו וגולגלו שיחה חדל אֶטיאֶן מלהניע את המפּוח: שלהבת המפחה שפלה הוכה, ואור וורוד שדעך לאיטו נתפשט בתוך המוסך שחזר והחשיך. גוּז’אֶ הסתכל נרגש באשה הצעירה והחייכנית, שהיתה כולה רעננה באור זה. וכיוון שהם נשתתקו קימעה-קימעה, מוצפים אפלולית, נזכר הנפח פתאום במשהו, והפסיק את השתיקה:

“אַת מרשה, מאדאם ג’רבאֶז, יש לי איזו עבודה לגמור. תשארי כאן, לא כן? את לא מפריעה לשום אדם”.

היא נשארה. אֶטיאֶן חזר ונתלה במפוח. המפחה להבה וירתה אלומות גצים; ומה גם שהנער, כדי להראות לאמו את כוח אגרופיו, הוציא מהמפוח רוח של סוּפה. גוּז’אֶ, במעומד, כשאינו ממיש עינו ממוט של ברזל שנתלהט באש, המתין, הצבת בידו. השלהבת האירתו באור עז, ללא כל צל. חולצתו החפותה בשרוולים, הפתוחה בצואר, גילתה זרועותיו הערומות, חזהו הערום שעל עורם הוורוד כעורה של נערה צעירה הסתלסלו שערות צהבהבות, וראשו מדוחק כלשהו בין כתפיו הגדולות והמגובנות שרירים, פניו קשובות, עיניו החיוורות צמודות לשלהבת, בלי כל מיצמוץ, דומה היה לענק נופש, השוקט בכוחו. כאשר מוט-הברזל מלוּבּן היה, תפסו בצבת וקיטעו על גבי הסדן לקטעים שוים, משל מקצץ היה חתיכות זכוכית במהלומות קלות. אחרי-כך חזר והטיל את הקטעים לתוך האש, וחזר והוציאם אחד-אחד, כדי לשווֹת להם צורה; הוא חישל יתדות משושות-צלעות. לאחר שמיעך את הקצה שהיווה את הראש, רידד את שש הצלעות; ובעודן אדומות השליך את היתדות על האדמה השחורה, שם דעכו לאיטן; וכל זה בהלמות מתמדת, כשמטלטל בידו הימנית פטיש בן-חמש ליטראות, כשמסיים פרט אחד עם כל נקישה, כשהופך ומחשל את הברזל בזריזוּת כזו, שמסוגל היה לשוחח אגב-כך עם אנשים ולהביט בהם. הסדן השמיע צלצול כספי. הוא, ללא טיפת זיעה, היה הולם מתוך הניחותא, בלי שיוכר שהוא עושה מאמץ רב יותר מאשר בערבים שבהם היה גוזר בביתו דיוקנאות מתוך עתונים מצויירים.

“הו! זוהי יתד קטנה של עשרים מילימטר”, הסביר לג’רבאֶז. “אפשר להגיע עד שלוש מאות ביום… אלא שדרוש לכך רגילוּת, משום שהזורע מתעייפת מהר…”

וכאשר שאלתו אם פרק-ידו אינו לוקה בשיתוק לאחר יום-עבודה, פשט בפניו חיוך של טוב-לב. וכי מוחזק הוא בעיניה עלמה ענוגה? פרק-ידו כבר ראה כהנה וכהנה במשך חמש-עשרה שנה; הוא נעשה של ברזל מרוב השתפשפות בכלי-עבודה. אגב, היא צודקת: מי שלא חישל מעולם יתד או בורג, ושיתחשק לו לשחק בפטישו בן חמש הליטראות, מובטח לו מיחוש-עצמות הגון מקץ שעתיים. לכאורה, זה לא כלום; אבל זה מחסל תכופות ברנשים מוצקים במשך שנים אחדות. בינתיים הקישו גם יתר הפועלים בפטישיהם, כולם בבת-אחת. צלליהם הגדולים פיזזו בתוך האור, חזיזים אדומים שהגיחו מתוך המוקד חצו מעמקים אפלים, ונתזים של גצים זינקו מתחת הפטישים, וזהרו כמו עיגולי-חמה על גבי הסדנים. קצב הפטישים השרה קסם על ג’רבאֶז שלא זזה ממקומה. לאחר שהוּת-מה, כאשר ביקשה לגשת לאֶטיאֶן, והלכה סחור-סחור כדי שידיה לא תיצרבנה מהזיקים המעופפים, ראתה את הפועל המזוקן שאליו פנתה בחצר, נכנס לתוך הסדנה.

“זאת אומרת שמצאת, מאדאם?” אמר בנימה בדוחה של שיכור. “‘פרצוף-הזהב’, אתה יודע, זה אני שהראה לגברת היכן אתה עובד…”

הוא התקרא “פה-מלוח”, כלומר, שהיה שתיין מובהק, ועושה-ברגים ממדרגה ראשונה, שנהג להריק מדי יום ביומו ליטר יי"ש לתוך מעיו. הוא הלך באמת לשתות כוסית, משום שלא חש את עצמו די משומן בשביל להמשיך במלאכה עוד שש שעות. כשנודע לו שזוּזוּ מתקרא אֶטיאֶן, מצא זה מבדח מאד והוא צחק בחשפוֹ את שיניו השחורות. הוא הכיר, אגב, את ג’רבאֶז. לא מאוחר מאתמול שתה כוס יין עם קוּפוֹ. אפשר לדבר עם קוּפוֹ על “פה-מלוח”, הלה יגיד מיד: זהו טיפוס! אה! קוּפוֹ זה הוא בחור-חמד, בעל יד רחבה ועין יפה בלגימה.

“נעים לי מאד לדעת שאת אשתו”, אמר. “הוא ראוי שתהיה לו אשה יפה… לא כן, ‘פרצוף-הזהב’, הגברת הוא אשה יפה?”

הראה את עצמו גאלאנטי ונדחק אל הכובסת, שנטלה את טנאה והחזיקתו לפניה כדי שיהא חוצץ בינה לבין הטרדן. גוּז’אֶ, שהבין שהלה מתלוצץ, בשל הידידוּת שהוא רוחש לג’רבאֶז, הרעים עליו בקול של רוגזה:

“שמע, עצלן! מתי תעשה את הברגים של ארבעים מילימטרים? אמור, אתה מרגיש עצמך בכוח, עכשיו, שיש לך שק מלא, לגשת למלאכה!”

הנפח התכוון להזמנה של ברגים עבים שעשייתם צריך שני פועלים שיקישו על הסדן.

“אדרבא, אפילו תיכף-ומיד, תינוק גדול!” ענה “פה-מלוח”. “זה מוצץ את אגודלו ומעמיד פנים של גבר! כבר אכלתי ברנשים גברתנים ממך!”

“כן, זהו, תיכף-ומיד! בוא, אנחנו שנינו!”

“מוכן-ומזומן, מחוצף שכמותך!”

הם התגרו זה בזה, משולהבים על-ידי נוכחוּתה של ג’רבאֶז. גוּז’אֶ הטיל לתוך האש את חתיכות-הברזל שקיצץ מראש; אחר-כך הצמיד לסדן תבנית-ברגים רחבת-קוטר. חברו הסיר מהקיר את שתי המקבות בנות עשרים הליטרה, שתי האחיות המגושמות שבסדנה, שהפועלים קראו לכן פיפין ודידאלֶ. “פה-מלוח” הוסיף להשתחץ ולהתפאר; הוא דיבר על חצי תריסר-תריסרים של ברגים שהוא חישל בשביל המגדלור של דונקירק, תכשיטים אמיתיים, חפצים הראויים להימצא במוּזיאון, כל-כך מעודנים היו. לא, לכל הרוחות! הוא לא מפחד מהתחרות; עד שימצאו אומן כמוֹתו, יצטרכו לחטט בכל הסדנאות שבמטרופולין. עוד מעט יצחקו, עוד מעט יראו מה שיראו.

“הגברת תחרוץ משפט”, אמר, בצדדוֹ ראשו כלפי האשה הצעירה.

“די לפטפט!” צעק גוּז’אֶ. “זוּזוּ, מרץ! זה לא מחמם, חבוב שלו”.

אבל “פה-מלוח” חזר ושאל:

“ובכן, אנו מקישים יחד?”

“לגמרי לא! כל אחד מחשל את הבורג שלו, גבור שלי!”

ההצעה הזו ציננה את להגו השחצני של “פה-מלוח”, שדיבורו נתגמגם מיד. שברגים בני ארבעים מילימטר יחושלו על-ידי אדם אחד, זאת עדיין לא ראו; ומה גם שברגים אלה חייבים להיות עגולי-ראש, שזוהי מלאכה קשה ביותר, מלאכת-מחשבת אמיתית. שלושת הפועלים האחרים נטשו את עבודתם ובאו לחזות בתחרות; בחור צנום וגבוה התערב על ליטר יין שגוּז’אֶ ינוּצח. בינתיים נטלו שני הנפחים כל אחד מקבת, בעינים עצומות, משום שמשקלה של פיפין כבד היה בחצי ליטרה ממשקלה של דידאֶל. נתמזל לו המזל ל“פה מלוח”, והוא שׂם ידו על פיפין. ואגב המתנה שהברזל ילובן, קנה לו עמידה גנדרנית לפני הסדן וגילגל עינים מתוקות אל הכובסת; הוא נטל לו פּוֹזה שחצנית, רקע ברגלו רקיעות-התגרות כמי שמתקין עצמו לצאת לדוּ-קרב, ושירטט באויר את התנופה שבה ינפנף בדידאֶל. חזיז ורעם! הוא הרגיש את עצמו בכוח לעשות רקיק מעמוּד וואנדוֹם!

“ובכן, התחל!” אמר גוּז’אֶ, שהניח בעצמו בתוך התבנית אחת מחתיכות-הברזל, בעובי פרק-יד של נערה.

“פה-מלוח התכופף לאחור, והניף את דידאֶל בשתי ידיו. קטן-קומה מצומק, עם זקנו התיישי ועיניו הזאביות שנוצצו תחת בלוריתו הפרועה, משתבר היה עם כל תנופה של הפטיש, וניתר מהרצפה כנישא אל על על-ידי התלהבותו. רגזן היה, הוא נלחם עם הברזל משום שקשיוּתו הקניטתו, והיה פולט דבר ריטון כל-אימת שסבור היה שהעניק לו מכה כדבעי. ייתכן שהיי”ש מוסך רפיון בזרועותיהם של אחרים; אבל, הוא, זקוק היה ליי"ש בתוך עורקיו, במקום דם. הכוסית שלגם לפני שעה קלה חיממה לו אתה גוף כדרך שאש מחממת דוּד מים; הוא חש שיש בו כוח ארור של מכונת-קיטור. לפיכך נתיירא ממנו הברזל, אותו ערב; הוא רידדו ועשאוֹ רך יותר מחתיכת בצק. ודידאֶל, כירכרה כרכורי וואלס, צריך היה לראות! היא ביצעה את הקפיצה הלוליינית, הרגלים למעלה, של רקדנית מאֶליזאֶ-מוֹנמארטר, המראה את הלבנים שלה; כי העיקר הוא לא להתמהמה, כיון שהברזל הוא כה נבזה שהוא מצטנן בין רגע מתוך כוונה ברורה לשטוֹת בפטיש. בשלושים הכאות חישל “פה-מלוח” את ראש הבורג שלו אבל הוא נשם כבדות, עיניו ביצבצו מחוריהן, והוא נתקף זעם איום בשמעוֹ את זרועותיו חורקות. ואז, דעתו מטולטלת עליו, מרקד וצורח, הנחית עוד שתי מהלומות אך ורק כדי להתנקם על עמלו. כאשר הוציאוֹ מתוך התבנית, היה לו לבורג ראש מעוקם של גיבּן.

“אה! מלאכת מחשבת!” אמר בכל-זאת בשחצנותו הרגילה, כשמראה את עבודתו לג’רבאֶז.

“אין לי כל הבנה בכך, אדוני!” ענתה הכובסת בנימה עניוות.

אבל היא הכירה יפה על הבורג את שתי המהלומות האחרונות על עקבה של דידאֶל, והיתה מאד מרוצה מכך; היא נישכה חה אצ השפתים כדי שלא לצחוק, משום שלגוּז’אֶ היו עתה כל הסיכויים לנצח.

הגיע תורו של “פרצוף-הזהב”. קודם שהתחיל, שיגר לכובסת מבט מלא חיבה בוטחת. הוא לא נתפס לפזיזות, אלא התרחק מהסדן ריחוק מחושב והנחית את הפטיש מגבוה, בתנופות גדולות וקבועות. היה לו ההנף הקלאסי, הנכון, המעויין והגמיש. בידיו לא ריקדה פיפין חינגה פרועה של רקדנית מבית-מרזח, שרגליה מתרוממות מעל לשמלתה; אלא היתה עולה ויורדת בנחת, כמטרונה אצילה, רצינית, המחוללת איזה מאֶנואֶט עתיק. עקביה של פיפין הלמו את הקצב, בכובד-ראש, שקעו בתוך הברזל האדום, נחתו על גבי ראש הבורג, בשיקול-הדעת, כשהם מרדדים תחילה את המתכת באמצע, ואחר-כך מעצבים אותה על-ידי שורת מהלומות של דייקנוּת ריתמית. ודאי, בעורקיו של גוּז’אֶ לא נזל יי"ש, אלא דם, דם טהור, שפעם בעוצמה אפילו בפטישו, והוא שכיוון את המלאכה. בחור זה, הדור-נאה היה בעת העבודה! הוא קלט במלא את השלהבת הגדולה של המפחה. שערו הקצר, המסתלסל על מצחו הנמוך, זקנו הנאה והזהוב, היורד טבעות-טבעות, ניצתו והגיהו לו את כל הפנים בנימי-הזהב שלהם, והיה זה קלסתר-פנים של זהב אמיתי, בלי לשקר. נוסף לכך היה לו צואר דומה לעמוּד, לבן כצוארו של ילד; חזה נרחב ועצום, שאפשר היה להשכיב עליו אשה ברוחב; היו לו כתפיים וזרועות מפוסלות שנראו כמועתקות לפי אלה של אנדרטת-ענק, במוזיאון. כאשר היה מניף את פטישו, היו רואים את שריריו מתנפחים, הררי בשר זעים ומתקשים תחת עורו; כתפיו, חזהו וצוארו היו תופחים; הוא הפיץ אור על סביבו; הוא עטה יופי ועוצמה כאליל צעיר. כבר עשרים פעם הנחית את פיפין, עיניו צמודות לברזל, מתנשם עם כל מהלומה, וברקותיו מבצבצות רק שתי טיפות זיעה. הוא מנה וספר: עשרים ואחת, עשרים ושתים, עשרים ושלוש. פיפין המשיכה להחוות בנחת את קידותיה של גברת כבוּדה.

“איזה גנדרן!” מילמל בליגלוג “פה-מלוח”.

וג’רבאֶז שעמדה מול גוּז’אֶ, חייכה חיוך נרגש. אל-אלוהים! איזו טיפשים הם הגברים! האם שני אלה אינם מחשלים את הברגים כדי לשאת חן בעיניה? הו! היא מבינה יפה, הם מתחרים עליה במהלומות פטישים; דומים הם לשני תרנגולים גדולים ואדומים המתהדרים לפני תרנגולת קטנה ולבנה. ללב יש בכל-זאת, לפעמים דרכים משונות לבטא את עצמו. כן, בשבילה רעם זה של דידאֶל ושל פיפין על גבי הסדן; בשבילה כל הברזל המרודד הזה; בשבילה מפחה מזועזעת זו הלוהבת באש של דליקה ומתיזה אלומות של גצים. הם מחשלים לה שם אהבה, הם מתחרים מי ייטיב לחשלה, והאמת היא, שזה גרם לה עונג; כי הנשים, סוף-סוף, אוהבות מחמאות. ביחוד עוררו מהלומות פטישו של גוּז’אֶ הדים בלבה; הן השמיעו בו, כמו על גבי הסדן, מוסיקה צלולה שליוותה את הפעימות העזות של דמה. זה נראה אווילי, אבל היא הרגישה שמוּסיקה זו מוסכת בה משהו מוצק, קצת ברזל של הבורג. שעה שחזרה עם דמדומי היום הביתה, עימעם בה, בלכתה לאורך המדרכות הרטובות מגשם, חשק מעורפל, צורך לאכול משהו טוב; עכשיו חשה את עצמה שׂבעה, כאילו הזינו אותה מהלומות הפטיש של גוּז’אֶ. הו! היא לא פיקפקה בניצחונו. אליו תהיה שייכת. “פה-מלוח” הוא מכוער מדי בפקרסו הזהום, ובקפיצות שהוא מקפץ כקוף שברח מכלובו. והיא המתינה, סמוקה מאד, מאושרת מהחום הגדול שנשב מהמפחה, ומתהנית להיות מזועזעת מכף רגל ועד ראש מהתנופות האחרונות של פיפין.

גוּז’אֶ הוסיף לספור.

“ועשרים ושמונה!” נצטעק לבסוף, כשהוא מניח את הפטיש על האדמה. “זה עשוי, אתם יכולים לראות”.

ראשו של הבורג היה חלק ומלוטש למשעי, ללא כל דבלולים, מלאכת עדיים אמיתית, עגילוּת של כדור-שן העשוי בתבנית. הפועלים הסתכלו בבורג בניענועי-ראש: מה יש לומר, צריך לכרוע לפני זה. “פה-מלוח” ניסה אמנם להתלוצץ, אבל דבריו מגומגמים היו, וסופו שחזר לסדנו ואזניו מקוטפות. בתוך כך נלחצה ג’רבאֶז אל גוּז’אֶ, כאילו ביקשה לראות היטב. אֶטיאֶן נטש את המפוח; הסדנה חזרה ונתמלאה צללים, שקיעה של כוכב אדום, שנתחלפה בבת-אחת בלילה גדול. והנפח והכובסת נתלפפו נועם בהרגישם את הלילה האופפם, בתוך מוסך זה השחור מפיח ומגרודת, והרווּי ריחות של גרוטאות-ברזל ישנות; והם לא היו מדמים עצמם בודדים יותר ביער וינסאֶן, אילו קבעו שם ראיון בתוך סבך של עצים. הוא נטל ידה כאילו כבש אותה.

לאחר מכן, כשנמצאו בחוץ, לא החליפו שום דיבור. הוא לא מצא מה להגיד; הוא אמר רק שהיתה יכולה לקחת את אֶטיאֶן הביתה אלמלא נשתיירה עבודה לעוד מחצית השעה. וכאשר אמרה לילך לבסוף, שידלה להשתהות עוד רגעים מספר:

“בואי, עדיין לא ראית הכול… לא, באמת, זה מעניין מאד”.

הוא הוליכה ימינה, לתוך מוסך אחר, שבו התקין מעבידו חרישת מיכנית שלימה. על המפתן עמדה והיססה, אחוזת אימה אינסטינקטיבית. האולם רחב-הידים, מזועזע על-ידי המכונות, ריטט כולו; צללים גדולים ריחפו בחלל. מנוקדים אורות אדומים. אבל הוא הרגיעה בחיוך, נשבע לה שאין ממה להתיירא; עליה רק להקפיד ששמלתה לא תיגרר סמוך מדי לתשלובות-הגלגלים. הוא פסע בראש, היא נכרכה אחריו, בתוך מהומה זו שנשפה ונהמה בכל מיני קולי-קולות, בתוך האדים האלה שבהם התרוצצות יצורים מטושטשים, מפוייחים ומוטרדים, שבהם טילטלו מכונות את זרועותיהן אילך ואילך. המעברים היו צרים מאד; היה הכרח לקפץ מעל מכשולים, להיזהר שלא לטחוב רגל לתוך חור, להצטדד כדי שלא להתנגש בקרונית עוברת. קולו של גוּז’אֶ לא הגיע לאזניה מחמת הרעש. עדיין לא ראתה כלום, הכול ריקד לנגד עיניה. וכיוון שחשה מעל לראשה במַשק חזק של כנפיים גדולות, הרימה עיניה ונשתהתה כדי לראות את הרצועות, סרטים ארוכים שמיתחו על פני התקרה רשת עצומה של קורי-עכביש, שכל חוט נתארך עד אין קץ. מנוע-הקיטור חבוי היה בקרן-זוית, מאחרי מחיצת-לבינים קטנה; דומה היה שהרצועות מתנועעות מאליהן, מביאות את התנודה ממעמקי האופל, בגלישתן המתמדת, החרישית כמעופה של צפור-לילה. רגלה של ג’רבאֶז כמעט מעדה, בהיתקלה באחד מצנורות המאוורר, שהסתעף על גבי האדמה הבטושה וחילק נשיפות של רוּח זעפנית למפחות הקטנות, שבסמוך למכונות. וגוּז’אֶ שביקש להראות לה מהוּתו של מאוורר זה, שילח רוּח באחת המפחות: מניה-וביה נפרשו להבות גדולות מארבעה צדדים בצורת מניפה ונתלכדו למעין צוארונית אש משוננת, מסנוורת צבועה בבת-גון של לאכּה. האור היה כה עז, שהעששיות הקטנות של הפועלים נראו כטיפות אפלוליות בשמש. אחר-כך הגביה גוּז’אֶ את קולו כדי להסביר טיבן של המכונות השונות: של המספריים המכניים המכרסמים מוטות של ברל, תוך שנוגסים חתיכה עם כל מחי שיניים, ורוקקים את החתיכות אחת-אחת לאחור; של מכונות-הברגים-והמסמרות, הגבוהות, המסובכות, המחשלות את הראשים בהדיקה אחת של סלילן רב-העוצמה; של הגזזניות המזעזעות בזעם את האויר עם גיזוז הדבלולים של כל בורג ובורג; של המברגות המברגות את הברגים ואומיהם בטיק-טאק של מערכת גלגליהן המשומנים והבורקים. היא יכלה איפוא לעקוב אחרי כל תהליך-הייצור, למן הברזל בצורת מוטות השעוּנים לקיר, ועד הברגים והמסמרות המוגמרים, המגובבים בסלים המגדשים את הפינות. אז הבינה, והיא חייכה תוך שמנענעת בסנטרה, בכל-זאת היה גרונה שנוק קצת מחמת חרדה שהיא כה קטנה וכה רופפת בין פועלי מתכת חסונים אלה והיתה הופכת לפרקים את פניה, מחולחלת כולה, למשמע מחי עמום של גזזנית. היא התרגליה לאפלולית, ראתה משקעים שאנשים דמומים הסדירו בהם את הריקוד הגנחני של גלגלי-הוויסוּת, שעה שמוקד של מפחה היה מפריח פתאום את אשד האור של צוארונית שלהבתו. ועל כורחה חוזרת היתה כל העת לסיפוּן, לעצם החיוּת של המכונות, למעוף הגמיש של הרצועות, שבעינים מורמות נהתה אחרי כוחן העצום והדומם שחלף-עבר בתוך חשכת המרישים.

בינתיים נתעכב גוּז’אֶ ליד אחת המכונות המייצרות ברגים. הוא נשתהה שם, מהורהר, ראשו מושפל, עיניו בוהות. המכונה חישלה ברגים בני ארבעים מילימטר בקלוּת שלווה של בת-ענקים. ואמנם, לא היה דבר פשוט מכך. המסיק נטל את בתר הברזל מתוך מוקד המפחה; המקיש הניחוֹ בתוך התבנית, שסילון מתמיד של מים הרטיבו כדי שלא יינטל חיסומה של הפלדה; וזה היה עשוי: הסליל היה מתנמך, והבורג היה קופץ על האדמה, עם ראשו המעוגל, משל כאילו הוצק בדפוס. בתריסר שעות היתה מכונה ארורה זו מייצרת מאות קילוגראמים. לא היתה בו רשעות בגוּז’אֶ; אבל ברגעים מסויימים מסוגל היה ליטול את פיפין ולהנחית מהלומות על כל הגרוטאות האלה מתוך כעס על שיש להן זרועות חסונות יותר מזרועותיו. זה גרם לו צער רב, אפילו כשהיה הוגה בדבר ואומר לעצמו שאין בשר-ודם יכול להילחם בברזל. אין כל ספק שבוא יבוא יום והמכונה תקטול את הפועל; שׂכרם היומי כבר ירד משים-עשר לתשעה פראנק, ושמועה רווחה שעוד יפחת וילך; קיצורו של דבר, אין בהם שמץ של שמחה, במכונות מגושמות אלה, המייצרות ברגים ומסמרות כדרך שמייצרים נקניקיות. הוא עמד והסתכל שעה קלה במכונה שלפניו, בלי להוציא הגה מפיו; גבותיו נצטופפו, וזקנו הצהבהב והנאה נסתמר סימור של איוּם. אך ארשת של רוך ושל הכנעה ריככה קימעה-קימעה את תוי פניו. הוא הסב ראשו כלפי ג’רבאֶז שנלחצה אליו, ואמר בחיוך עגום:

“זה מסיג כהוגן את גבולנו! אבל ייתכן שמאוחר יותר ישמש זה את טובת הכלל”.

ג’רבאֶז לא דאגה כל-עיקר לטובת הכלל. היא מצאה שהברגים העשויים במכונה הם עשויים רע.

“אתה מבין אותי”, נצטעקה בהתלהבות, “הם עשויים יותר מדי טוב; אני מעדיפה את הברגים שלך, מרגישים את היד של אמן, לפחות”.

היא גרמה לו קורת-רוּח מרובה בדברה כך, משום שחשש שהיא תזלזל בו לאחר שראתה את המכונות. לכל הרוחות! אם הוא חזק יותר מ“פה מלוח”, הרי המכונות הן חזקות יותר ממנו. כאשר נפרד ממנה לבסוף בחצר, לחץ את פרקי-ידיה לחיצה רוצצת, בשל השמחה שהציפה את נפשו.

הכובסת נוהגת היתה להביא מדי שבת בשבתו את הלבנים למשפחת גוּז’אֶ. האֵם ובנה הוסיפו להתגורר בבית הקטן שברחוב נאֶב, אשר ברובע טיפת-הזהב. בשנה הראשונה היתה מחזירה להם בקביעות עשרים פראנק לחודש, על חשבון חמש מאות הפראנקים שלוותה מהם; וכך הגיעה לסילוקה של מחצית החוב בערך; אלא שהסתבכו הדברים ואנוסה היתה ביום של תשלום שׂכר-הדירה הרבע-שנתי, לרוץ אל מרת גוּז’אֶ ולשטח בקשה לפניה שתלווה לה את הסכום הדרוש, מאחר שלקוחותיה לא עמדו בדיבורם והיא לא ידעה על איזו דלת להתדפק. כדי שלא להלין את שׂכר פועלותיה, פנתה שוב אליה פעם ופעמיים, באופן שהחוב חזר ועלה לכדי ארבע מאות עשרים-וחמישה פראנק. עכשיו לא נתנה עוד אף סוּ אחד, ופרעה את חובה רק בדמי-הכביסה של הלבנים. ולא משום שעמלה פחות או שעסקיה הורעו. להיפך. אלא שנתהוו חורים בארנקה, הכסף נתמסמס משום-מה, והיתה מרוצה שיש לאל ידה לקשור איכשהו את שני הקצוות. אבל מה איכפת? עיקר-העיקרים שחיים, לא כן? אין לה על מה להתרעם ביותר. היא השמינה והלכה; היא התמכרה לכל התפנוקים הקטנים של ראשית השתמנותה, באין לה עוד הכוח להתיירא בחשבה על העתיד. מילא, הכסף יבוא תמיד! הוא יעלה חלודה אם יניחוהו בצד. אך למרות הפיגורים בסילוק החוב, הוסיפה מרת גוּז’אֶ להיות אימהית כלפי ג’רבאֶז; היתה מטיפה לה לפעמים מוסר ברכוּת, לא בשל כספה, אלא משום שחיבבתה וחששה שתגיע לידי הרס והתרוששות. היא לא הזכירה את כספה אפילו ברמז קל שבקלים. הקיצור, היא עטפה את דברי-התוכחה שלה בהרבה עדינוּת.

יום המחרת של ביקורה של ג’רבאֶז בסדנתו של גוּז’אֶ, חל בדיוק בשבת האחרונה של החודש. כאשר הגיעה אצל מרת גוּז’אֶ, לשם הלכה תמיד בעצמה, ריצץ לה טנאה הגדוש כל-כך את הזרועות, שנשימתה נתקצרה למשך שתי דקות ארוכות, אין יודעים מה כבד הוא משקלם של לבנים, ביחוד כשמצויים בהם סדינים.

"את מביאה הכול-הכול? " שאלה מרת גוּז’אֶ.

היא היתה קפדנית מאד בנידון זה. היא רצתה שיחזירו לה את כל הלבנים שלה, שלא יהא חסר כלום, למען הסדר הטוב, כך אמרה. כמו-כן דרשה שהכובסת בוא בדיוק ביום הקבוע וכל פעם באותה שעב עצמה, באופן כזה לא תפסיד היא ולא היא את זמנה.

“הו! יש כאן הכול-הכול”, השיבה ג’רבאֶז בחיוך. “הרי את ידועת שאני לא שוכחת כלום”.

“זה נכון”, הודתה מרת גוּז’אֶ, “את קונה לך חסרונות, אבל חסרון זה עדיין אין לך”.

ובשעה שהכובסת הריקה את טנאה והניחה את הלבנים על גבי המיטה, קשרה לה האשה הזקנה שבחים: אין היא חורכת את הלבנים, אין היא מקרעת אותם כדרכן של כובסות אחרות, אין היא תולשת את הכפתורים במגהץ; אלא שהיא שׂמה יותר מדי כחול ומעמלנת יותר מדי את חושני הכותונות.

“הביטי, הרי זה קרטון”, המשיכה, שהמנפנפת בחושן של כותונת. “בני אינו מתרעם, אבל זה חותך לו את הצואר… מחר יהיה צוארו אדום כדם, כאשר נחזור מוינסאֶן”.

“לא, אַל תגידי זאת!” נצטעקה ג’רבאֶז בנימה של צער. “כותונות-של-מועד חייבות להיות קצת נוקשות אם לא רוצים בסחבה על הגוף. אדרבא, ראי את האדונים… אני בעצמי מטפלת בכל הלבנים שלך. מעולם אין פועלת נוגעת בהם, ואני מטפלת בהם בדקדקנות, אני מבטיחה לך, משום שזה בשבילך, אַת מבינה”.

סומק קל פשט בפניה, בגמגמה את סיומו של הפסוק. היא חששה להראות את קורת-הרוח שיש לה מזה שהיא עצמה מגהצת את הכותונות של גוּז’אֶ. אמנם, לא היו לה מחשבות גסות; ואף-על-פי-כן התביישה קצת בכך.

אני באה חלילה בטענות על העבודה שלך, אַת עושה עבודה נאה ומושלמת, אני יודעת", אמרה מרת גוּז’א. “הכומתה הזו, למשל, היא פנינה אמיתית. כך אַת יודעת להבליט את הריקמה; והקפלים עצמם הם יופי שביופי. אני מכירה את היד שלך תיכף-ומיד. כשאת נותנת רק מטלית לפועלת, אז זה ניכר… לא כן? תשימי קצת פחות עמילן, זה הכול! גוּז’אֶ אינו רוצה כלל להיות בחור מטורזן”.

ואגב-כך נטלה את הפנקס ומחקה במחי קולמוס את החתיכות הרשומות. כאשר עשו את החשבון, ראתה שג’רבאֶז חושבת לה כומתה ששה סוּ; היא התרעמה על כך, אבל לאחר שיקול-דעת הוצרכה להודות שאין זה יקר כלל לפי המחירים המקובלים; לא, כותונת גבר חמישה סוּ, תחתוני אשה ארבעה סוּ, ציפית של כר סוּ וחצי, סינר סוּ אחד, אין זה יקר כל-עיקר, בהתחשב בזה שהרבה כובסות נוטלות שני אסימונים ואפילו סוּ אחד יותר על כל החתיכות האלה. לאחר שג’רבאֶז תחתה לתוך טנאה את הלבנים המלוכלכים שהאשה הזקנה רשמה בפנקסה, לא קמה והלכה לה, אלא שהתה תחתיה נבוכה, כשעל שפתיה מרחבת בקשה שהציקה לה מאד.

“מאדאם גוּז’אֶ”, אמרה לבסוף, “אם לא איכפת לך, אקח את דמי-הכביסה של החודש”.

החשבון של אותו חודש נסתכם בעשרה פראנק ושבעה סוּ. מרת גוּז’אֶ נסתכלה בה רגע בארשת של רצינוּת, ואחר-כך השיבה:

“בתי, יהא כפי שאת רוצה. לא אעכב לך את הכסף הזה, כיון שאת זקוקה לו כפי הנראה… אלא שלא זו הדרך תסלקי את החוב שלך; אני אורמת לך לטובתך, אַת שומעת. באמת, עליך להיזהר”.

בראש מושפל הקשיבה ג’רבאֶז לדברי-הכיבושים; היא הסבירה בקול מגומגם שעשרה פראנק אלה דרושים לה כדי לפדות שטר שהיא נתנה למוכר פחמי-האבן שלה. אבל פניה של מרת גוּז’אֶ לבשו ארשת חמורה יותר למשמע המלה שטר. היא נתנה את עצמה כדוגמה: היא צימצמה את הוצאותיה, מאז הפחיתו את שׂכר יומו של גוּז’אֶ משנים-עשר לתשעה פראנק. כשאדם חסר בינה בנערוּתו, סופו שיגווע ברעב בזקנתו. בכל-זאת התאפקה ולא אמרה דבר לג’רבאֶז שהיא נותנת לה את כלי-הלבן שלה לכביסה אך ורק כדי לאפשר לה לפרוע את חובה; לשעבר היתה מכבסת בעצמה את הכול, והיא תחזור לכבס הכול, אם הכבידה תצטרך לעלות לה סכומים כגון אלה. משמצויים היו בידיה של ג’רבאֶז עשרת הפראנקים ושבעת הסוּ, הודתה ונתחמקה חיש-מהר. ובחדר-המדרגות ירדה עליה שמחה רבה, תקפה חשק לצאת בריקוד, כי כבר התרגלה לתלאות ולשפלויות הכרוכות בכסף, ולא היה משתייר לה מכל הטרדות והטרחות האלה אלא האושר שנחלצה מהן, עד לפעם הבאה.

דוקא אותה שבת היתה לה לג’רבאֶז פגישה מוזרה ביותר, שעה שירדה ממדרגות הבית של משפחת גוּז’אֶ. היא הוצרכה להצטדד למעקה, עם טנאה, כדי להניח לעבור לאשה תמירת קומה שעלתה, בטלטלה על כף ידה, בפיסת נייר, דג-קוליס טרי מאד שזימיו שתתו דם. היא הכירה באלמונית זו את וירז’יניה, הבחורה שהיא הפשילה לה את השמלה, במכבסה הציבורית. שתי הנשים הסתכלו יפה-יפה זו בזו. ג’רבאֶז עצמה את עיניה, כי סבורה היתה רגע ההיא תשרבט לה על פניה בדג שבידה. אבל לא, וירג’יניה העלתה חיוך דק על שפתיה. אז, הכובסת, שטנאה חסם את רוחב המדרגות, ביקשה להראות את עצמה בעלת-נימוסים.

“אני מבקשת את סליחתך”, אמרה.

“סלוּח ומחול לך”, אמרה האשה הגבוהה ושומת-הפנים.

והן נשתהוו באמצע המדרגות, גילגלו שיחה, מפוייסות מיה-וביה, בלי להזכיר אפילו ברמז כלשהו את העבר. וירג’יניה, שהיתה בת עשרים-ותשע, נעשתה אשה נהדרת, חטובת-גיזרה, פניה ארוכים קצת בין שתי מקלעות-שערה המרודדות שגון שחור-הפיח להן. היא סיפרה בלי שהיות את פרשת חייה, כדי להעמיד פנים חשובות: היא נשואה עכשיו, היא נישאה באביב לנגר-רהיטים שהשתחרר מהצבא והמשתדל לקבל משרה של שוטר, משום שמשרה, זהו מעמד בטוח יותר ונכבד יותר. היא קנתה באמת דג-קוליס זה בשבילו.

“הוא משתגע לקוליס”, אמרה, “הרי צריך לפנק אותם, את הגברים הנבזים, לא כן?… אבל עלי קצת אתי. תראי את הדירה שלנו… אנחנו עומדות כאן ברוח-פרצים”.

כאשר ג’רבאֶז סיפרה לה אף היא את פרשת נישואיה, ושהתגוררה בדירה הזו שבה ילדה אפילו בת, האיצה בה וירג’יניה בית שׂאת שתעלה. זה גורם תמיד קורת-רוח לחזור ולראות את המקומות שבהם מאושרים היו. היא, וירז’יניה, שהתה חמש שנים בעבר השני של הסיינה, ברובע גרוֹ-קאיוּ. שם הכירה באמת את בעלה, כשעדיין היה בצבא. אבל היא השתעממה; היא חלמה לחזור לרובע טיפת-הזהב, שבו מכירה היא את כולם. ומזה שבועיים גרה היא בחדר שמול דירתה של משפחת גוּז’אֶ. הו! שוררת אצלה עוד אנדרלמוסיה גמורה; אבל זה יסתדר קימעה-קימעה.

אחר-כך, תוך שעומדות בחדר-המדרגות, אמרו לבסוף זו לזו את שמותיהן.

“מאדאם קוּפּוֹ”. “מאדאם פּוּאסוֹן”.

ומני אז היו קוראות זו לזו בהטמעה שלחשיבות מאדאם קוּפּוֹ ומאדאם פּוּאסוֹן, אך ורק מתוך התענוג להיות גברות, הן שהכירו זו את זו בעבר במצבים לא כל-כך מפוארים ונימוסיים. אבל ללבה של ג’רבאֶז נתגנב חשד משום-מה. מאד ייתכן ששחומה זו מתפייסת עמה כדי להתנקם בה על ההלקאה במכבסה הציבורית, ושהיא רוקמת איזו מזימה של חיה רעה וצבועה. ג’רבאֶז החליטה בנפשה להישמר היטב מפניה. וכיון שלעת-עתה הראתה וירז’יניה את עצמה נחמדה וחביבה, החובה גם עליה להיות נחמדה וחביבה.

למעלה, בחדר, פּוּאסוֹן, הבעל, איש כבן שלושים וחמש, פניו מצבע הדונג, שפמו וזקנקנו נוסח אימפריאל אדומים, ישב ועבד ליד שולחן שבסמוך לחלון. הוא עשה קופסאות קטנות. מכשיריו היחידים היו אולר, משוֹר בגודל של פצירה לצפרנים וקדרת דבק. העץ שבו השתמש בא מתיבות סיגארות ישנות, מנסרים דקים של עץ-מהגוני גולמי; מהם היה מחטב את קופסאותיו ומגלף בהן גילופי-נוי של דקוּת בלתי-רגילה. במשך כל היום, מתחילת השנה ועד סופה, היה חוזר ועושה אותה הקופסה, שמונה סנטימטר על ששה. אלא שהיה מנמרה מעשה-תשבץ, ממציא צורות שונות של מכסה, מכניס מחיצות. זו היתה לו מלאכת-שעשועים, מעין אופן לקטול את הזמן תוך צפיה להתמנותו לשוטר. מאומנותו הישנה, אומנות הנגרוּת, לא נשתיירה לו אלא החיבה לעשיית קופסאות קטנות. לא היה מוכר את עבודתו, אלא נתנה מתנה לידידיו ולמכריו.

פּוּאסוֹן קם ממקומו ובירך בנימוס בשלומה של ג’רבאֶז, שאשתו הציגתה לפניו כידידה משכבר הימים. אבל הוא לא היה איש-שיחה; הוא חזר ונטל את משׂורו הזעיר. מפרק לפרק היה משגר מבט אל דג-הקוליס שמונח היה בקצה הקמטר. ג’רבאֶז היתה מרוצה מאד לחזור ולראות את דירתה הישנה; היא הסבירה היכן עמדו הרהיטים והראתה את המקום שבו כרעה ללדת' על הרצפה. משמע שנפגשים, בכל-זאת; כאשר נעלמו זו מעיניה של זו, לפני שנים, לא היו מאמינות לעולם שתחזורנה ותיפגשנה דווקא בחדר זה. וירז’יניה הוסיפה פרטים חדשים על עצמה ועל בעלה: הוא ירש ירושה קונה מדודה אחת; הוא יקבלנה בלי ספק מאוחר יותר. לפי שעה ממשיכה היא לעסוק בתפירה, היא מתקינה שמלה פה ושם, לבסוף מקץ מחצית-שעה ארוכה, קמה הכובסת לילך. פּוּאסוֹן כמעט שלא הסב כל העת את גבו. וירז’יניה, שליוותה אותה לדלת, הבטיחה לה להחזיר לה ביקור; אגב, היא תתן לה את הלבנים לכביסה, זה מובן מאליו, וכיון שהשהתה אותה בחדר-המדרגות, דימתה ג’רבאֶז בלבה שהיא מבקשת לדבּר עמה על לאנטיאֶ ועל אחותה אדילה. זה העכיר מאד את רוחה. אבל אף מלה אחת לא הוחלפה על דברים משעממים אלה; והן נפרדו באמרן זו לזו להתראות בסבר פנים מאד חביבות.

“להתראות, מאדאם קוּפּוֹ”. “להתראות, מאדאם פּוּאסוֹן”.

זו היתה נקודת-מוצא לידידוּת גדולה. שמונה ימים לאחר מכן לא היתה וירג’יניה עוברת על פני חנותה של ג’רבאֶז בלי להיכנס; והיתה משתהה ומפטפטת שם שעתיים ושלוש שעות, באופן שפּוּאסון, שהודאג מהעדרה, סבור היה שעגלה רמסתה, והיה בא לחפשה בפרצופו החיוור והאילם של מת שהוצא מקברו. ג’רבאֶז, שראתה יום-יום את התופרת, החלה להיות מוטרדת חרדה משונה: לא יכלה לשמוע אותה פותחת בפסוק, בלי לדמוֹת שתגלגל את השיחה על לאנטיאֶ. על כורחה מהרהרת היתה בלאנטיאֶ כל זמן שזו מצוייה היתה בחנות. היא ידעה שזוהי אוילוּת, כי בעיצומו של דבר היה איכפת לה מעט מאד לאנטיאֶ ואדילה ומה שעלה בגורלו ובגורלה; לא היתה שואלת מעולם שום שאלה, לא חשה בה אפילו סקרנות לדעת היכן הם. ואף-על-פי-כן נתקעה המחשבה עליהם במוחה כשם שניגון טרדני נתקע לפעמים בפה ואינו רוצה למוש משם. אגב, היא לא שמרה כל טינה לוירג’יניה שלא היתה כלל אשמה בכל העניין. היה לה נעים מאד במחיצתה, והיתה מעכבתה עשר פעמים עד שהניחה לה לילך.

בינתיים בא החורף, הרביעי להתגוררותה של משפחת קוּפּוֹ ברחוב טיפת-הזהב. אותה שנה היו ירחי דצמבר וינואר ירחים קשים ביותר. כפור עז עמד בחללו של עולם. לאחר חג השנה החדשה נשתייר השלג ברחובות שלושה שבועות רצופים בלי שימס. אך מזג-אויר זה לא הפריע לעבודה; להיפך, כי החורף הוא העונה הנאה של הגהצניות. היה טוב להפליא בתוך החנוּת! מעולם לא ראו בה גלידי-קרח על גבי החלונות כבחנות-המכולת ובחנות-הסדקית שממול. הכירה, מפוטמת בפחמי-אבן, קיימה שם חום של בית-מרחץ. הכבסים העלו אדים, ואפשר היה לדמוֹת שמצויים בעיצומו של קיץ; הרגשה מופלאה אפפה את כולם; הדלתות סגורות היו, וחם היה בכל אברי הגוף, חם כל-כך שהתחשק פשוט להתנמנם, בעינים פקוחות. ג’רבאֶז אמרה בחיוך שנדמה לה שהיא בכפר. ואמנם, העגלות השתרכו חרש-חרש על פני השלג, ובקושי קלטה האוזן את דישדוש רגליהם של העוברים-והשבים; בתוך דממת הקור הגדולה ניסרו רק קולותיהם של ילדים, נשמע שאונה של חבורת זאטוטים, שקעו כמגלשה את הביב הקפוא שנתמשך לאורך סדנתו של הנפח. ג’רבאֶז היתה ניגשת לפעמים לאחת משמשות הדלת, מסלקת בידה את האד, ומציצה ורואה מה צורה לבש הרובע במזג-אויר ארור זה; אבל אף חוטם אחד לא נשתרבב בתוך החנויות הסמוכות; הרובע, המכורבל בשלג, נראה כמשוקע בשינה עמוקה, והיא היתה מחליפה קידת-ראש קלה רק עם הפחמית שבצד, ששוטטה אילך ואילך בראש מגולה, כשחיוך של קורת-רוח טבוע בפניה מאז שהקור העז החל למשול בכיפה.

ביחוד טוב היה, בצינת-כלבים זו, לשתות אחרי-הצהרים קפה מאד חם, לא היה להן לפועלות מה להתרעם; ג’רבאֶז התקינה את הקפה חריף מאד ולא שׂמה בו אפילו ארבעה גרגירים של עולש; הוא לא היה דומה כל-עיקר לקפה של מרת פוֹקוֹניאֶ, שהיה בחזקת מי-שופכין אמיתיים. אלא כאשר אמא קוּפּוֹ היתה נוטלת על עצמה להכין את הקפה, לא היה זה נגמר כלל, משום שהיתה מתנמנמת ליד המיחם, יום-יום היו הפועלות ממתינות לאחר ארוחת-הצהרים לקפה, ואגב המתנה זו היו מגהצות בעצלתיים.

ןהנה למחרת חג-המלכים כבר צילצל השעון שתים-ערה וחצי, והקפה עדיין לא מוכן היה. אותו יום התעקש משום-מה הקפה ולא רצה לעבור דרך המסננת, שאמא קוּפּוֹ הקישה עליה בכפית; והכול שמעו היאך הטיפות נושרות רחת-אחת באיטיוּת ובניחותא יתירה.

“הניחי לקפה”, אמרה קלימאנס הגדולה, “זה עושה אותו דלוח. אני רואה כבר שהיום יהי זה דיסה ולא קפה”.

קלימאנס הגדולה גיהצה כותונת של גבר, שאת קמטיה רידדה בקצה צפורנה. מצוננת היתה באופן זוועתי; עיניה נפוחות היו, ושיעול עיקר-ריאות היה תוקפה מפרק לפרק ומכופפה לשניים בקצה שולחן-העבודה. עם זאת לא קשרה לצוארה אפילו מטפחת-משי, ולבושה היתה שמלת צמר דקה שרעדה בה מקור. בסמוך לה עמדה מרת פּוּטוּאַ, מעוטפת ומרופדת בפלאנל עד האזנים, וגיהצה שמלנית שסובבה אותה סחור-סחור לקרש-השמלות, שקצהו הושען למסעד של כסא; בעוד שלמטה פרוש היה סדין כדי שהשמלנית לא תתלכלך בהתחככה ברצפה, ג’רבאֶז לבדה תפסה את מחציתו של שולחן-העבודה עם וילונות-מלמלה רקומים, שהיא השיטה עליהם את המגהץ בזרועות מתוחות, כדי למנוע קימוטים. הקפה שהחל לפתע-פתאום לקלח ברעש, גרם שזקיף את ראשה. זו היתה אוגוסטינה הפזלנית שתקעה כפית לתוך המסננת וניקבה בה חור.

“הסתלקי מהקפה!” צעקה ג’רבאֶז. “איזה שד יש לך בגוף? נצטרך לשתות עכשיו בוץ”.

אמא קוּפּוֹ הציבה חמש כוסות בפינה פנויה של שולחן-העבודה. מיד נטשו הפועלות את מגהציהן. ג’רבאֶז היתה מוזגת תמיד את הקפה במו ידיה, לאחר שהטילה שתי חתיכות סוכר לתוך כל כוס. זו היתה שעת-היום המיוחלת. אותו יום, כאשר כל אחת נטלה את כוסה והשתופפה על גבי ספסל קטן, לפני הכירה, נפתחה דלת החנות ונכנסה ויר’יניה, כולה רועדת.

“אה! ילדים”, אמרה, “זה חותך את הבן-אדם לשניים. אני לא מרגישה עוד את האזנים שלי. איזה קור נבזה!”

“הביטו! זו מאדאם פואסון!” קראה ג’רבאֶז. “אַת באה ברגע הנכון… תשתי אתנו כוס קפה”.

“בחיי, שלא אסרב… כשרק עוברים את הרחוב, יש לך החורף בתוך העצמות”.

למזלה נשתייר עוד קפה. אמא קוּפּוֹ הלה להביא כוס ששית, וג’רבאֶז הניחה לוירג’יניה לסכּר בעצמה, מתוך נימוס. הפועלות נצטדדו ופינו לה מקום בסמוך לכירה. היא ריטטה רגע קל מצינה, כמהדקת אצבעותיה הנוקשות מסביב לכוס, כדי להתחמם. היא באה מחנוּת-המכולת, שם קפאה כולה שעה שעמדה וקנתה רבע ליטרה גבינה, והיא דיברה בהתפעלות על החום הגדול השורר בחנוּתה של ג’רבאֶז: באמת, יש ההרגשה שנכנסים לתוך תנור; חום זה מסוגל להעיר מת. כל-כך מדגדג הוא בנעימוּת את העור. אחר-כך, כשקפאונה הופשר, מיתחה את רגליה הארוכות. אז החלו כל השש ללגום בלגימות איטיות את הקפה, בתוך המחנק הלח של הכבסים שהעלו אדים. רק וירג’יניה ואמא קוּפּוֹ ישב ועל כסאות; האחרות, שהשתופפו על שרפרפיהן הקטנים, נראו כישוּבות על הרצפה; אפילו אוגוסטינה הפזלנית משכה קצה של סדין מתחת השמלנית שבגיהוץ, כדי לישב. לא פתחו מיד בשיחה; אפן בתוך הכוסות, מתהנות היו מהקפה.

“הוא בכל-זאת טוב”, אמרה קלימאנס.

אבל היא כמעט נחנקה, מחמת תקיפת שיעול קשה. היא הסמיכה ראשה לקיר כדי להשתעל חזק יותר.

“את מקוררת כהוגן”, אמרה וירג’יניה. “איפה תפסת זהת?”

“וכי יודעים?” ענתה קלימאנס, כשמנגבת לה את הפנים בשרוולה. “כנראה באותו ערב שבו יצאתי מהקאבּארה “הגזוזטרה-הגדולה”. היו שם שתים שקירצפו זו לזו את הפרצוף, ואני רציתי לראות ונשארתי עומדת בשלג. אה! איזה מחזה זה היה! אפשר היה למות מצחוק. לאחת נמרט האף, והדם קילח על האדמה. כאשר השניה, כלונס גבוה כמוני, ראתה את הדם, נטלה את רגליה והסתלקה… ואז, באותו לילה, התחלתי להשתעל. צריך גם לומר שהגברים הם נורא מטומטמים, כאשר הם שוכבים עם אשה; הם מגלים אותך כל הלילה…”

“התנהגות יפה”, מילמלה מרת פּוּטוּאַ. “את ממיצה את עצמך, חבּוּבּה שלי”.

“ואם זה מוצא חן בעיני להמית את עצמי!… החיים היפים שכבר יש לי. להוציא לי את הנשמה במשך יום שלם כדי להרויח חמישים וחמישה סוּ, לשרוף לי את הדם מהבוקר עד הערב ליד הכירה הזו… לא, אַת יודעת, זה נמאס לי תכלית המיאוס!… אל תפחדי, הצטננות זו לא תעשה לי את הטובה להעבירני לעולם האמת; היא תיעלם כשם שבאה”.

שתיקה נשתררה. בת-בליעל זו קלימאנס, שהיתה רוקדת בבתי-מרזח ריקודים אֶכּסצאֶנטריים בצריחות צרודות, העציבה תמיד את כולם במחשבות המוות שלה, שעה שמצוייה היתה בחנות. ג’רבאֶז, שעמדה יפה על טיבה, אמרה רק:

“אין את עליזה, למחרתה של הילולה, כלל לא!”

האמת היתה שג’רבאֶז רצתה שלא ידברו על ההתכתשויות בין נשים. בשל ההלקאה במכבסה הציבורים חוששת היתה לשיחות על בעיטות ועל סטירות צלצלניות במעמדה של וירג’יניה ובמעמדה היא. אלא אותו רגע הסתכלה בה וירג’יניה בחיוך.

“הו!” מילמלה, “אני ראיתי תלישת שערות, אתמול. הן התקרצפו…”

“למי את מתכוונת?” שאלה מרת פּוּטוּאַ.

“למיילדת שגרה בקצה הרחוב ולמשרתת שלה; אַת יודעת, בּלונדית קטנה… זוהי מין מנוּולת ומלשינה, הבחורה הזו! היא צעקה למיילדת: “כן, כן, את עשית הפלָה למוכרת-הירקות, ואני אלך אפילו למשטרה אם לא תשלמי לי…” טול כן הורידה לה המיילדת אחת ושתים, ישר תוך הפרצוף. אז קפצה המכשפה הקטנה לתוך עיניה של בעלת-הבית שלה, והתחילה לתלוש לה את השערות ולשרוט לה את הפנים במין פראות… צריך היה לראות זאת! הקצב מוכרח היה להוציאה מבין צפרניה”.

הפועלות פרצו בצחוק של קורת-רוח, וחזרו ללגום לגימה של קפה בארשת-פנים גרגרנית.

“את מאמינה שהיא עשתה לה הפלה?” שאלה קלימאנס.

“אני יודעת? שמועה כזו התהלכה ברובע. את מבינה, אני עצמי לא ראיתי… זהו, אגב, במקצוע; כל המיילדות עושות הפלות”.

“זוהי טפשות גדולה לסמוך עליהן”, אמרה מרת פּוּטוּאַ. “תודה בעד המום שהן עושות לאשה!… אתן רואות, יש סגולה בדוקה. כל ערב לשתות כוס מים קדושים, ואגב שתיה לשרטט על הבטן שלושה צלבים באגודל. זה מתנדף אז כמו רוּח”.

אמא קוּפּוֹ, שנראתה מנומנמת, ניענעה בראשה כדי לסתור דברים של מרת פּוּטוּא. היא מכירה סגולה אחרת, סגולה שהיא בדוקה ומנוסה, צריך לאכול ביצה קשה אחת לשעתיים ולהניח עלי-תרד על גבי המתניים. פניהן של ארבע הנשים לבשו ארשת של רצינוּת. אבל אוגוסטינה הפזלנית, שעליזותה היתה פורצת מעצמה, בלי שידעו מעולם מדוע ולמה, הפליטה קירקור תרנגולת שהיה הצחוק שלה. הסיחו לחלוטין את הדעת ממנה. ג’רבאֶז הרימה את השמלנית שנגררה על הרצפה וראתה את אוגוסטינה מתגלגלת על הסדין כחזרזירה, הטלפים למעלה, והיא משכתה מהסדין, ובסטירה העמידתה על רגליה. מה היא צוחקת טיפשה זו? וכי צריכה היא להקשיב שעה שמבוגרים מדרבים? ראשית-כל, תלך להביא לבנים לידידה של מרת לירא, המתגוררת ברובע בּאטיניוֹל. ואגב-דיבור תלתה לה ג’רבאֶז את הטנא על הזרוע ודחפתה כלפי הדלת. רוגנת, מתייפחת, התרחקה הפזלנית, כשגוררת רגליה בשלג.

אמא קוּפּוֹ, מרת פּוּטוּאַ וקלימאנס הווכחו בינתיים על יעילותם של עלי התרד והביצים הקשות. וירג’יניה, שישבה הזוייה, כוס הקפה בידה, אמר פתאום בקול נמוך:

“אל-אלוהים! מתקוטטים, מתפייסים ומתנשקים, והכול בסדר כל עוד שיש לב טוב…”

ובהתכופפה לג’רבאֶז, בחיוך:

“לא, באמת שאין לי כל כעס עליך… עניין המכבסה הציבורית, אַת זוכרת?”

מבוכה ירדה על הכובסת. הנה למה שחששה. לבה ניחש שעכשיו תתגלגל השיחה על לאנטיאֶ ועל אדילה. הכירה השמיעה קול-נחרה ולהט עז קרן מהצנור שהאדים. ובתוך הנימנום הזה שתלוי היה בחלל, לגמו הפועלות את הקפה באיטיות שבמתכוון כדי לחזור לעבודה מאוחר ככל האפשר. הן גילו זו לזו את משאלות לבן. הן אמרו מה שהיו עושות, אילו היו להן עשרת אלפים פראנק; הן לא היו עושות לחלוטין כלום; היו יושבות כך אחרי-הצהרים, מתחממות ויורקות מרחוק על העבודה. וירג’יניה נתקרבה לג’רבאֶז, באופן דבריה לא יגיעו לאזנים אחרות. וג’רבאֶז חשה את עצמה רפוייה כולה, אין כל ספק בגלל החום הגדול, כה רפוייה וכה חסרת-רצון שלא עצרה כוח להטות את השיחה לאפיק אחר; ולא עוד אלא הקשיבה אפילו לדבריה של וירג’יניה בלב מלא התרגשות שנהנתה הימנה שלא מדעתה.

“אני לא מכאיבה לך לפחות?” שאלה התופרת. “כבר עשרים פעם שזה עלה לי על הלשון. מילא, כיון שהשיחה נתגלגלה על כך… הרי זה סתם כדי לדבּר, לא כן?… אני באמת לא כועסת עליך על מה שהיה. בהן-צדק! לא נשארה לי מזה כל טינה עליך”.

היא בחשה את שארית הקפה, כדי למצות את כל הסוכר; אחר-כך לגמה לגימה בנשיפת שפתים. גרונה שנוק, ישבה ג’רבאֶז והמתינה; היא שאלה את עצמה אם וירג’יניה סלחה לה באמת ובתמים את ההלקאה; לפי שראתה בעיניה השחורות גצים צהובים נדלקים. ייתכן שמרשעת זו טמנה את טינתה בכיסה עד לעת מצוא.

“ואַת ראוייה לסליחה”, המשיכה התופרת. “עשו נגדך שפלות, נבזות… בחיי שאת צדקנית. אני במקומך הייתי לוקחת סכין”.

היא לגמה עוד לגימה, כשנושפת על שולי הכוס. היא נטשה את קולה הסחבני והוסיפה בפזיזות, בלי להיעצר:

"משום כך לא הביא להם זה אושר. לא, כל אושר שהוא!… הם הלכו לגור מאחרי הרי-חושך, ברובע גלאסיאֶר, באיזו סימטה מזוהמת שתמיד יש בה בוץ עד הברכיים. יומיים לאחר מכן הלכתי לבקר אצלם. זה לא היה כל-כך פשוט; הוצרכתי להיטלטל שעה ארוכה באוֹמניבּוּס. ובכן, יקירתי, ברגע שנכנסתי, מצאתי אותם מרביצים סטירות זה לזה, שכה אחיה! האו לך זוג נאהבים!… אַת יודעת, אדילה לא שווה את החבל שבו צריך לתלות אותה. היא אחות שלי. אבל זה לא מפריע לי לומר שהיא מנוּולת שאין כמוֹתה. היא עשתה לי המון חזירויות; יש לנו חשבון ארוך לסדר… אשר ללאנטיאֶ הרי אַת יודעת איזה טיפוס הוא. ברנש נבזה, לא כן? הוא מסוגל לשבור לך את העצמות בעד דבר שלמה בכך. והוא נוהג לסגור את האגרוף בשעה שהוא מרביץ. יום אחד באה אפילו המשטרה. והסיבה: לאנטיאֶ דרש מאדילה שתבשל לו מרק בשמן, מין מאכל של זוועה שהם אוכלים שם בדרום. וכיון שאדילה מצאה שזה מסריח, זרקו זה לזה בפנים את בקבוק השמן, את הסיר, את הצלחות וכל מה שנזדמן להם תחת היד.

והיא סיפרה על התכתשויות אחרות; היא ידעה דברים העשויים לסמר את שערות הראש. ג’רבאֶז הקשיבה לכל הסיפור הזה בלי להוציא הגה, פניה חיוורים, עם קמט עצבני בזוויות השפתים, שדומה היה לחיוך קל. זה שבע שנים בערך, שהיא לא שמעה שמעוֹ של לאנטיאֶ. לא היתה מאמינה לעולם ששמו של לאנטיאֶ, שילוחש כך לתוך אזנה, יצית חמימות כזו בלבה. היא לא ידעה כלל שמצוייה בה סקרנוּת כזו לגבי גורלו של בן-בליעל זה שנהג כל-כך רע כלפיה. והיא לא יכלה להתקנא עכשיו באדילה; בכל-זאת צחקה בתוך-תוכה מהמהלומות שזו סופגת; היא ראתה את גופה של הבחורה הזו זרוע כתמים כחולים, וזה נקם בתא נקמתה, זה שיעשע אותה. לפיכך מסוגלת היתה לישב כך עד עור הבוקר ולשמוע את סיפוריה של וירג’יניה.

היא לא שאלה שאלות, משום שלא רצתה להיראות מעוניינת כל-כך. דומה היה עליה כאילו בפתע-פתאום סתמו תהום בשבילה; העבר שלה נתאחה אותה שע הם ההווה שלה.

בינתיים חזרה וירג’יניה ושיקעה חוטמה בתוך הכוס; היא מצצה את הסוכר, עיניה מעוצמות למחצה. וג’רבאֶז, שהבינה אז ששׂוּמה עליה להגיד משהו, העמידה פנים אדישות ושאלה:

“והם עוד גרים ברוגע גלאסיאֶר?”

“אבל לא!” השיבה זו. “כלום לא סיפרתי לך?… זה שמונה ימים שהם כבר לא יחד. בבוקר נאה אחד נטלה אדילה את החפצים שלה והסתלקה, ולאנטיאֶ כלל אל רץ אחריה, אני מבטיחה לך”.

צוויחה קלה נתמלטה מפי הכובסת, והיא חזרה על דברי וירג’יניה:

“הם כבר לא יחד?”

“מח זה?” שאלה קלימאנס, בהפסיקה שיחתה עם אמא קוּפּוֹ ועם מרת פּוּטוּאַ.

“אף אחד”, אמרה וירג’יניה. "אנשים שאין אַת מכירה אותם.

אבל היא תהתה על ג’רבאֶז ומצאה אותה נרגשת כהוגן. היא הסיטה כסאה אליה, ודומה שנהנית הנאה מרושעת לחזור ולספר את המעשיות שלה. ותוך-כדי-כך שאלה אותה בפתאומיוּת, מה תעשה אם לאנטיאֶ יתחיל לשוטט סביבה; כי הגברים, סוף-סוף, הם כה משונים; לאנטיאֶ מסוגל בהחלט לחזור לאהבתו הראשונה. ג’רבאֶז זיקפה ראשה, הראתה עצמה הגונה מאד, כבוּדה מאד. היא אשה נשואה, היא תגרש את לאנטיאֶ, זה הכול. לא ייתכן עוד שום דבר ביניהם, אפילו לא לחיצת-יד. באמת, היא תהיה לגמרי אשה חסרת-לב, אם ביום מן הימים תביט בפניו של איש זה.

“אני יודעת היטב”, אמרה, “אֶטיאֶן הוא ממנו, וזהו קשר שאיני יכולה לנתקוֹ. ואם לאנטיאֶ ירצה לנשק לאֶטיאֶן, אשלחהו אליו, משום שאי-אפשר למנוע אב מלאהוב את ילדו… אבל אשר לי, רואה אַת, מאדאם פּוּאסון, אני מעדיפה שיקצצו אותי לחתיכות קטנות מלהרשות לו לגעת בי בקצה האצבע. זה נגמר”.

ובבטאה מלים אחרונות אלה התוותה צלב באויר, כאילו ביקשה לחתום בו לעדי-עד את שבועתה. וכיון שרצתה להפסיק את השיחה, נתנערה בפתאומיות וצעקה לפועלות:

“היי, נשים! אתן סבורות שהלבנים יתגהצו בעצמם?… מיני עצלניות!… נו, לעבודה!”

אבל הפועלות לא נחפזו כלל; תרדמה קהוייה יצוקה בכל אבריהן, זרועותיהן צנוחות ברישול על ברכיהן, עודן מחזיקות ביד אחת את הכוס הריקה, שבה נשתיירה קצת משקע של קפה, הוסיפו לשוחח.

“זו היתה סאֶלאֶסטינה הקטנה”, אמרה קלימאנס. “הכרתי אותה יפה. היה לה שגעון של שערות-חתול… אתן יודעות, היא ראתה שערות-חתול בכל מקום; היתה מסובבת תמיד את הלשון לכאן ולכאן, משום שהאמינה שיש לה פה מלא שערות-חתול”.

“ולי היתה ידידה”, אמרה מרת פּוּטוּאַ, “אשה אחת שהיתה לה תולעת בבטן… ועליכן לדעת שלרמשים אלה יש כל מיני קאפריסות… למשל, לתולעת של ידידתי היתה קאפּריסה לבשר-אפרוח דוקא, וכאשר לא נתנה לה בשר-אפרוח, היתה הופכת לה פשוט את המעיים. אתן מבינות, הבעל הרויח שבע פראנק ליום, וזה הלך למטעמים בשביל התולעת…”

“אני הייתי מרפאה אותה בן-רגע”, נכנסה אמא קוּפוֹ לתוך דבריה. “כן, כן, בולעים עכבר צלוי, וזה מסמם את התולעת לחלוטין”.

ג’רבאֶז עצמה נתפסה לבטלה רבת-נועם. אבל היא התנערה ונזדקפה על רגליה. שוב נתבזבזה מחצית יום על שטויות. לא, אין זה עשוי למלא את הארנק! והיא חזרה הראשונה לוילונותיה; אבל מצאה אותם מרובבים בכתם של קפה, וקודם שנטלה את המגהץ הוצרכה לשפשף את הכתם במטלית לחה. הפועלות התמתחו לפני הכירה, ותוך ריגון וריטון חפשו את ידיות המגהצים.

אך ניזוזה קלימאנס, נתקפה שיעול שביקש לעקור לה את הלשון מהפה; ואף-על-פי-כן, סיימה לגהץ בקפדנות את כתונת הגבר, שהידקה בסיכות את שרווליותיה וצוארונה. מרת פּוּטוּאַ חזרה לגהץ את השמלנית.

“ובכן, להתראות”, אמרה וירז’יניה. “ירדתי בעצם לקנות רבע ליטרה של גבינה. פּוּאסוֹן מאמין מן-הסתם שהקור הקפיא אותי בדרך”.

אבל משהפסיעה שלוש פסיעות על המדרכה, חזרה ופתחה את הדלת כדי להודיע שהיא רואה את אוגוסטינה מחליקה על הקרח עם זאטוטי הרחוב. מנוּולת זו הלכה מזה שתי שעות ארוכות. היא באה בריצה, סמוקת פנים, נטולת נשימה, סלה תלוי לה על זרועה, ומקלעת שערה מטוייחת בכדור של שלג; וכאשר נזפו בה, העמידה פנים מיתממות וסיפרה שההליכה קשה היתה מחמת הכפור המכסה את האדמה. איזה פרחח תחב כנראה, מתוך ליצנות, חתיכות קרח לתוך כיסיה, לפי שמקץ רבע שעה החלו לרבץ את החנות כמו משפכים.

עכשיו היו כל שעות אחר-הצהרים מתמשכות ועוברות כך. בתוך הרובע שימשה החנוּת מקום-מקלט לאנשים שהצינה הטרידתם. כל הרחוב של טיפת-הזהב ידע שחם שם. נשים רכלניות היו מתקבצות שם בלי-הרף; פניהן לוהבות מחומה של הכירה, שמלותיהן חפותות עד הברכיים. היו עומדות ומלהגות על דא ועל הא. ג’רבאֶז התגאתה בחום טוב-ומיטיב זה, ומשכה אליה את הבריות, קיימה טרקלין, כפי שאמרו ברשעוּת משפחת לורילאֶ ומשפחת בּוֹש. האמת היתה, שהיא נשארה נדיבת-לב וגומלת-חסד עד כדי כך שהיתה מכניסה עניים, משראתה אותם רועדים בחוץ מחמת הקור. רחמיה נכמרו ביחוד על צבּע לשעבר, זקן כבן שבעים שהתגורר בבית-המידות בעלית-קיר, שבה גווע ברעב ובקור; הוא שכל שלושת בניו במלחמת-קרים, והיה מתפרנס מכל הבא ליד, כי בלתי-מסוגל היה מזה שנתיים להחזיק עוד מכחול ביד. משהיתה משגיחה באב בּרוּ, המדשדש בשלג אילך ואילך כדי להתחמם, היתה קוראת לו ומקצה לו מקום ליד הכירה; לעתים תכופות הכריחתו אפילו לאכול פרוסת-לחם מתובלת בגבינה. האב בּרוּ, גופו מכופף זקנו לבן, פניו קמוטים כתפוח-אדמה ישן, היה יושב שעות תמימות בלי להוציא הגה מפיו כשמאזין לאיוושת האש. ייתכן שהיה מעלה בזכרונו את חמישים שנות עמלו על גבי סולמות, יובל השנים שעבר עליו בציבוע דלתות ובסיוד תקרות בארבע פינותיה של פאריס.

“האב בּרוּ”, היתה ג’רבאֶז שואלת אותו לפעמים, “על מה בעצם חשוב אתה?”

“על לא כלום ועל כל מיני דברים”, היה משיב בפנים קהּיות.

הפועלות היו מתפוצצות ואומרות שיש לו יסורי לב. אבל הוא, בלי להקשיב לדבריהן, היה חוזר ומתכנס בתוך שתיקתו ובתוך עצבוּתו הקודרת והמהורהרת.

החל מתקופה זו מצאה לה וירז’יניה אמתלאות שונות ותכופות לגלגל עם ג’רבאֶז שיחה על לאנטיאֶ. דומה היה שהיא נהנית הנאה זדונית להעסיקה במאהבה לשעבר ולהטיל מבוכה בנפשה. יום אחד סיפרה לה שהיא פגשה אותו ברחוב; ומאחר שהכובסת שתקה, לא הוסיפה כלום; ורק למחרת רמזה לה שהוא דיבר עמה ארוכות עליה ובהרבה חיבה. ג’רבאֶז היתה מבולבלת מאד משיחות אלה שמוללו בהשפל-קול בקרן-זוית של החנוּת. שמו של לאנטיאֶ היה גורם לה תתמיד כוויה בעומק הלב, משל כאילו שייר אדם זה שם משהו מעצמו. אמנם, היא הרגישה את עצמה חזקה מאד, היא רצתה לחיות חיים של אשה הגונה, משום שההגינוּת היא מחציתו של האושר. לפיכך לא חשבה כלל על קוּפּוֹ, בעניין זה, משום שלא חשה את עצמה אשמה כלפי בעלה, אפילו לא במחשבה. לעומת זה חושבת היתה בלב דווי על הנפח. נדמה היה לה כי זכרו של לאנטיאֶ שחזר וניעור בה, ששליטה איטית זו שחלה חוזר ופורש עליה, עושים אותה בלתי-נאמנה כלפי גוּז’אֶ, כלפי אהבתם שלא באה לכלל ביטוי, כלפי אהבתם שהיה בה מנועם הידידוּת. רוצה היתה שלבה לא ירחש חיבה, מחוץ לחוג משפחתה, אלא לידידה הטוב. וכל זה התרחש בה גבוה מאד, מעל לכל השפלויות והנבזויות; ולהט הלבטים האלה שנסתמן בפניה לא נעלם היה מעיניה של וירז’יניה.

משבא האביב הלכה ג’רבאֶז למצוא לה מחסה אצל גוּז’אֶ. היתה בלתי מסוגלת לתת את הדעת על שום דבר, בלי לחשוב מיניה-וביה על מאהבה הראשון; היא ראתה אותו בעיני רוחה נוטש את אדילה, טומן את לבניו במזוודתם הישנה, וחוזר אליה, כשמזוודה זו מוטלת בכרכרה. בימים שהיתה יוצאת החוצה, היתה נתקפת פתאום פחדים אויליים: היא דימתה לשמוע מאחוריה קול צעדיו של לאנטיאֶ; אחוזת חלחלה לא העיזה להפוך פניה, בהאמינה שמרגישה את ידיו לופתות את גיזרתה. אין כל ספק שהוא עוקב אחריה, שיום אחד יתנפל עליה; ומחשבה זו העלתה בה זיעה קרה, משום שהוא בודאי ינשק לה על האוזן, כדרך שנהג לעשות מתוך קינטור בימים שעברו. נשיקה זו, היא היא שהבהילתה, שהיממתה, ומילאה אותה בהמיה, שבה לא הבחינה עוד את סאן לבה. ואז, כשהיו פחדים אלה תוקפים אותה, היתה סדנת הנפח מקלטה היחיד; היתה חוזרת ונעשית שקטה וחייכנית, בחסותו של גוז’אֶ, שפטישו הצלצלני היה מבריח את הזיותיה הרעות.

איזו עונה מאושרת! ג’רבאֶז הקדישה שימת-בל עתירה ללקוחה שלה מחרוב פּוֹרט-בּלאנש; היתה מביאה לה בעצמה את הלבנים הכבוסים, כיון שהליכה זו, בכל ששי בשבת, שימשה לה אמתלה לנטות לרחוב מארקאדאֶ ולסור למפחה. משסובבה את פינת הרחוב, הרגישה את עצמה קלה, עליזה, משל כאילו יצאה לטייל טיול שדה בינות מגרשים שוממים אלה, שבשוליהם התנוססו בתי-חרושת אפורים; הכביש שהשחיר מפחם, נחשולי הקיטור על גבי הגגות, הסבו לה קורת-רוח כמשעול מאוזב המתפתל בין מדשאות נרחבות בתוך יער שבעיבורה של העיר; והיא אהבה אופק חיוור זה המרוצע מעשנות גבוהות, את גבעת מוטמארטר, שאטמה את השמים בבתיה הגיריים, המנוקבים חלונות סימטריים. משנתקרבה אל מחוז חפצה האיטה צעדיה, כשמדלגת מעל לשלוליות מים, ומתהנית לחצות את הפינות האפלוליות, שערימות של גרוטאות מגובבות בהן. בעומק נגהה אש המפחה, אפילו בעיצומו של יום. לבה היה מקפץ בה לפי קצב ריקודם של הפטישים. כשנכנסה, היו פניה סמוקות מאד, שערות-עורפה הקצרות והבּלונדיניות פרוחות כאלה של אשה הבאה לראיון. גוּז’אֶ היה ממתין לה, זרועותיו חשופות, חזהו חשוף, כשהוא הולם מהלומות נמרצות על גבי הסדן כדי להשמיע עצמו למרחוק. הוא היה מנחש את בואה, ומקבל את פניה בחיוך טוב ודומן שנבלע בזקנו הצהבהב. אבל היא לא רצתה שיתבטל ממלאכתו, והיתה מפצירה בו שיחזור ויטול פטישו, משום שהיא מחבבתו שבעתיים שעה שהוא מנופפוֹ בזרועותיו החסונות. היתה ניגשת וטופחת טפיחה קלה על לחיו של אֶטיאֶן, הנתלה במפוח, ומשתהה בסדנה כשעה תמימה, כשצופה בעשיית הברגים, לא היו מחליפים ביניהם עשר מלים. גיחוכיו של “פה-מלוח” לא הטרידום כל-עיקר, כי לא שמעום אפילו. מקץ רבע שעה התחילה להרגיש מחנק קל: החום, הריח החריף של הברזל, האדים שתימרו, היממוה, בעוד שנקישותיו העמומות של הפטיש זיעזעוה מכך רגל ועד ראש. היא לא השתוקקה אז ליותר מזה; זה היה התענוג שלה. לוּ היה גוּז’אֶ מגפפה בזרועותיו לא היתה חשה התרגשות עזה כל-כך. היא נתקרבה אליו, כדי להרגיש את רוח פטישו על פניה, כדי להיות בתוך המהלומות שהנחית על הסדן. כאשר הגצים עקצו את ידיה העדינות, לא סילקה אותם; להיפך, היא התענגה על גשם-אש זה ששירבט לה את העור. הוא ניחש ודאי את האושר שהיא טועמת שם, והיה גונז לששי בשבת את העבודות הקשות, כדי לחזר אחריה, בכל עוצמתו וזריזותו; הוא לא חסך את כוחותיו, והיה מבקע כמעט את הסדן לשניים, כשנושם כבדות ומתניו מרטטים מהשמחה שהוא גורם לה. במשך אביב אחד מילאו כך רחשי אהבתם את חלל הסדנה בנהם של סוּפה. זו היתה אידיליה במסכת עמלו של ענק; כל הברזל הממועך הזה, שנילוש כדונג אדום, נצר בו א הסימנים העזים של רגשותיהם. בששי בשבת, כשג’רבאֶז היתה עוזבת את סדנתו של גוּז’אֶ, היתה משתרכת לאיטה במעלה רחוב פּוּאסוֹניאֶר, מיוּגעת, הנפש והגוף שלווים.

קימעה-קימעה פחתה והלכה אימתה מפני לאנטיאֶ, ודעתה חזרה ונתיישבה עליה. באותה תקופה עוד יכולה היתה לראות חיי נחת אלמלא קוּפּוֹ שהתנהגותו נשתבשה והלכה. יום אחד, בשובו מהמפחה, דימתה להכיר את קוּפּוֹ יושב במסבאתו של האב קולומבּ ולוגם יי“ש במחיצתם של,מגפים-שלי”, “בּיבּי-צלי” ו“פה-מלוח”. היא זירזה פסיעותיה ועברה מהר, כדי שלא יחשדו בה שהיא עוקבת אחריהם. אבל תוך כדי הליכה הפכה פניה: זה היה באמת קוּפּוֹ שהטיל לו כוסית של יי“ש לתוך הגרון, בתנועה של שיגרה כבר. הוא שיקר איפוא: הוא סובא עכשיו יי”ש; היא חזרה לביתה מלאת יאוש. כל המורא שנתייראה מיי"ש חזר ונשתלט עליה. את היין סלחה לו, משום שהיין מזיז את הפועל; אבל הכוהלים הם משקאות מזוהמים, סמים הנוטלים מהפועל את החשק להרויח את לחמו. הא! הממשלה חייבת היתה לאסור את ייצורן של חזירויות אלה!

משהגיעה לרחוב טיפת-הזהב מצאה אנדרלמוסיה שלימה בבית. פועלותיה נטשו את שולחן-הגיהוץ. עמדו בחצר והביטו כלפי מעלה. היא שאלה את קלימאנס לפשרו של דבר.

“האב בּיז’אר מרביץ לאשתו מכות-רצח”, השיבה הגהצנית. “הוא עמד ליד השער, שיכור כמו פולני, וחיכה שתשוב מהמכבסה הציבורית… הוא דחפה במדרגות באגרופיו, ועכשיו הוא קוטל אותה למעלה, בחדרם… אַת שומעת את הצעקות?”

ג’רבאֶז נטלה עצמה ועלתה במהירות. היא חיבבה את מרת בּיז’אר, הכובסת שלה, שהיתה אשה אמיצת-לב ביותר. היא קיוותה להחזיר שם את שלום-הבית. בדיוטה הששית מצאה את דלת החדר פתוחה, ושכנים אחדים שנאספו במסדרון דיברו בגנותו של השיכור, בעוד שמרת בּוֹש, שעמדה ליד הדלת, צעקה:

“אתה רוצה לגמור?… נלך להביא שוטרים, אתה שומע?”

איש לא העיז ליכנס לתוך החדר, משום שהכירו את בּיז’אר, שהפך לחית-טרף שעה שסבוּא היה. הוא לא יצא, אגב, לעולם מכלל סביאה. בימים הנדירים שבהם עבד, מעמיד היה בקבוק יי"ש ליד מלחץ-המסגר שלו ולוגם מפי הבקבוק לגימה ארוכה, אחת למחצית השעה. שוב לא מסוגל היה להחזיק עצמו אחרת; עלול היה להידלק כאבוקה, אילו הגישו גפרור ניצת אל פיו.

“אבל אי-אפשר להניח שיהרגנה!” אמרה ג’רבאֶז, רועדת כולה.

והיא נכנסה. החדר המצוי תחת הגג היה נקי מאד, חשוף קירות וקר, מרוקן מחמת סובאוּתו של בּיז’אר, שמכר את סדיני המיטה כדי לשתות. תוך ההתכתשות נתגלגל השולחן עד לחלון, שני הכסאות מהוּפכים היו, כרעיהם באויר. על גבי הרצפה, בטבור, מוטלת היתה מרת בּיז’אר, שמלתה עודה רטובה ממימי המכבסה הציבורית ומדובקת לשוקיה, שערותיה מרוטות, שוטטת דם, נושמת כבדות וגונחת ממוכות עם כל בעיטת מגף של בּיז’אר. תחילה הנחיתה בשני אגרופיו; עכשיו רמס אותה ברגליו.

“אה! נבלה!… אה! נבלה!…אה! נבלה!…” רטן בקול שנוק, כשהוא מצרף מלה זו לכל בעיטה, וחוזר עליה במין עיקשות של טירוף, כשרוקע ביתר חזקה ככל שנחנק והולך.

אחר-כך ניטל ממנו קולו, והוא הוסיף להלום דומם, אחוז שגעון, פניו חיוורים במסגרת זקנו המלוכלך, ובמצחו הקרוח מבצבצים כתמים אדומים. השכנים שנתקהלו במסדרון סיפרו שהוא מכה אותה משום שסירבה לתת לו בבוקר עשרים סוּ. משיפולי סולם-המדרגות עלה קולו של בּוֹש. הוא קרא למרת בּוֹש, הוא צעק אליה:

“רדי, הניחי להם להמית זה את זה; יהיו פחות מנוולים!”

בינתיים נכרך האב בּרוּ אחרי ג’רבאֶז לתוך החדר. שניהם ניסו לדבר על לבו של המסגר, לדוחפו לעבר הדלת. אבל הלה הסב את פניו, אילם, קצף על שפתיו; ובתוך עיניו החיוורות יקד הכוהל והצית שלהבת של רצח. לג’רבאֶז נמחץ פרק-היד; האב בּרוּ ספג מכת אגרוף וצנח על השולחן. על הרצפה נשמה מרת בּיז’אר כבדות וקטועות, פיה פעור, עיניה מעוצמות. עכשיו החטיאו מהלומותיו של השיכור; ומלא זעם, מסומא, חזר והלם אילך ואילך, כשהוא סופג בעצמו את הגניחות שמטיל לתוך החלל. ובעת כל הקטל הזה ראתה ג’רבאֶז את לאַלי הקטנה, שהיתה אז כבת ארבע, עומדת בפינת החדר ומביטה היאך אביה מכה מכות-רצח את אמה. הילדה החזיקה בזרועותיה כאילו ביקשה להגן עליה, את אחותה אֶנריאֶטה, שנגמלה מיניקה מזה זמן-מה. חבושה שביס מאריג פרחוני, פניה חיוורים מאד, רציניים מאד, הביטה לאַלי בעינים גדולות ושחורות; היה לה מבט בוהה ומלא מחשבות, ללא כל דמעה.

כאשר בּיז’אר נתקל בכסא והשתטח מלוא קומתו על הרצפה, הניחו לו לנחור; האב בּרוּ עזר לג’רבאֶז להרים את מרת בּיז’אר. עכשיו בכתה העלובה בכי-תמרורים; ולאַלי שנתקרבה, ראתה את דמעותיה מתגלגלות על לחייה, מורגלת לדברים אלה, למודת יאוש כבר. כשג’רבאֶז יצאה את החדר וירדה בתוך הבית שהדממה חזרה ונשתררה בו, ראתה כל העת לפניה מבט זה של הילדה בת הארבע, רציני ואמיץ כמבטה של אשה מבוגרת.

“אדון קוּפּוֹ נמצא על המדרכה שממול”, צעקה אליה קלימאנס, משהשגיחה בה. “הוא שתוי כהוגן!”

אותו רגע חצה קוּפּוֹ את הרחוב. בכניסתו לחנות כמעט ששיבר שמשה בנגיחת כתף, מאחר שלא מצא את הדלת. מהומם היה משיכרוּת קשה שהידקה את שיניו וחידדה את אפו. ג’רבאֶז הכירה מיד את יי"ש-הפיגול של מסבאת האב קולומבּ מחלחל בדמו המורעל ומכחיל לו את עורו. היא ביקשה לחייך ולהשכיבוֹ כדרך שנוהגת היתה בימים שבהם שותה היה יין טוב והגון. אבל הוא הדפה הצדה, בלי לקרוע את שפתיו המכוּוצות, ותוך שהוא גורר את עצמו למיטתו, הניף עליה אגרוף. אותה שעה דומה היה לההוא, לשיכור שנחר למעלה, עייף ויגע מהמכות שהיכה את אשתו. אז נשארה עומדת תחתיה קפואה כולה; היא חשבה על הגברים, על בעלה, על גוּז’אֶ, על לאנטיאֶ, בלב דווי והרצוץ, נואשת מלהיות אי-פעם מאושרת.

7

יום-ההולדת של ז’רבאז חל ב-19 ביוני. בימי הגנוסיה אצל משפחת קוּפּוֹ היו מגובבות ערימות-ערימות של צלחות מרוקנות; היו אלה משתאות שהקרואים יצאו מהם מעוגלים כמו חביות, בטנם מלאה למשך שבוע ימים. הכסף לא משתמר זמן רב בבית. משהיו מצויות פרוטות אחדות היו זוללים אותן. היו בודים כל מיני קדושים מלוח-השנה כדי ליצור אמתלאות לסעודות דשנות. וירג’יניה החזיקה בדעתה שז’רבאֶז עושה יפה שמפטמת עצמה במאכלות טובים, כשיש בעל הסובא הכול, לא כן? הרי מצווה היא לא להניח לבית להתבזבז על משקאות ולמלא תחילה את הכרס. כיוון שבכסף מתמסמס בין כך ובין כך, הרי מוטב שבעתיים לתת להרויח לקצב מאשר למוזג. וז’רבאֶז שנתרגלה לגרגרנוּת נאחזה בתואנה זו. מילא! קוּפּוֹ הוא אשם ששוב אין חוסכים אפילו אסימון אחד. היא השמינה והלכה, צליעתה נתגברה והלכה, משום שרגלה, שתפחה משומן, דומה שנתקצרה והלכה.

אותה שנה החלו לדבּר על יום-ההולדת חודש ימים קודם לכן. חיפשו כל מיני מטעמים, וליקקו את השפתיים לעצם הזכרתם. לכל החנוּת היה חשק עצום להתהולל. צריך שחגיגה זו תהא הילולה שכמוֹתה לא היתה, משהו בלתי-רגיל ומוצלח ביותר; כי לאו בכל יום זוכים להתענג! הדאגה שהטרידה ביותר את ז’רבאֶז היתה את מי ומי יש להזמין; היא רצתה בתריסר קרוּאים, לא יותר, ולא פחות. היא, בעלה, אמא קוּפּוֹ, מרת ליראַ, הרי כבר ארבע נפשות מהמשפחה. כן תזמין את גוּז’אֶ ואת אמו, את וירג’ניה ובעלה. תחילה החליטה שלא להזמין את הפועלות, את מרת פּוּטוּאַ ואת קלימאנס, כדי שלא לעשותן משפחתיות יתר על המידה; אבל הואיל והיתה מדברת תמיד על החגיגה במעמדן וחוטמן היה מתארך מרוב להיטוּת, אמרה להן לבסוף שתבואנה. ארבע וארבע הן שמונה, ועוד שתים, הרי עשר נפשות. אך כיון שרצתה בהחלט להשלים את התריסר, התפייסה עם לורילאֶ ואשתו שהסתובבו סביבה מזה זמן-מה; לפחות, הוסכם שהזוג ירד לסעודה, ושיעשו שלום על כוס יין. הרי אי-אפשר להיות תמיד ברוגז עם קרובים. מלבד זאת, רעיון החגיגה ריכך את כל הלבבות. משנודע דבר ההתפייסות למשפחת בּוֹש, נתקרבה חיש-מהר לז’רבאֶז, בחיוכי-חיבה ובדברי-חונף; וממילא היה הכרח להזמין גם אותה לסעודה. הנה! ארבע-עשר נפשות לשולחן, בלי להביא בחשבון את הילדים. מעולם לא ערכה עוד סעודה כגון זו, והיא היתה מכך מבולבלת כולה ומלאת גאוה.

יום-ההולדת חל בדיוק בשני בשבת. זה היה מזל: כי בדעתה של ז’רבאֶז היה להתחיל בבישול באחרי-הצהרים של יום ראשון. בשבת, שעה שהגהצניות עשו את מלאכתן כלאחר-יד, נפתח ויכוח ארוך בחנוּת על המאכלים העתידים לעלות על השולחן. על תבשיל אחד כבר הוחלט מזה שלושה שבועות. על אווזה צלויה ושמנה. הנשים היו מדברות על כך בעינים רעבתניות, והאווזה נקנתה באמת. אמא קוּפּוֹ הביאה אותה מהמטבח כדי שקלימאנס ומרת פּוּטוּאַ תשקולנה אותה שקילת-ידים. והשתים נצטווחו מהתפעלות, כל-כך נראה העוף עצום על עורו המחוספס, התפוח משומן צהוב.

“לפני זה מרק, לא כן?” אמרה ז’רבאֶז. “מרק עם חתיכת בשר בקר, זה תמיד טוב… אחר-כך, צריך איזה תבשיל ברוטב…”

קלימאנס הציעה שפן; אבל הרי לא אוכלים יום-יום אלא זה; בשר-שפן כבר יצא לכולם מהאף. ז’רבאז חלמה על משהו מעוּדן יותר. ומאחר שמרת פּוּטוּאַ דיברה על מקצצת-עגל, נסתכלו הנשים זו בזו בחיוך שנתעצם והלך. זה רעיון! שום מאכל לא יעשה את הרושם שתעשה מקצצת עגל.

“בכל-זאת”, המשיכה ז’רבאֶז, “יהא עוד צורך באיזה תבשיל ברוטב”. אמא קוּפּוֹ נתנה דעתה על דג בזום. אבל אחרות עיקמו את פניהן בעוויה, כשמקישות ביתר חזקה במגהציהן. הן לא אהבו דגים, זה לא מחזיק בקיבה, וזה מלא אדרות. וכיוון שאוגוסטינה הפזלנית העיזה לומר שהיא אוהבת אלתית, סגרה לה קלימאנס את הפה בטפיחת-יד. לאחר עיון ושיקול-דעת מצאה ז’רבאֶז צלי של אומצת-חזיר מתובלת בתפוחי-אדמה, וצלי זה חזר והצהיל את פני כולן; אותו רגע נכנסה וירז’יניה כרוח סערה.

“אַת מגיעה באמת הרגע הנכון”, אמרה ז’רבאֶז, “אמר קוּפּוֹ, הראי לה את האווזה”.

ואמא קוּפּוֹ הלכה להביא בפעם השניה את האוזה השמנה, שוירז’יניה הוצרכה לשקלה על ידיה. היא נצטווחה מרוב התפעלות: לכל הרוּחות! כמה היא כבדה! אבל הניחתה מיד בקצה שולחן-הגיהוץ, בין שמלנית ובין צרור כותנות. מוחה מצוי היה במקום אחר; היא הוליכה את ז’רבאֶז לחדר שבירכתי החנות.

“שמעי, חבּובּה”, מילמלה בחפזון, “אני רוצה להזהיר אותך… לא תנחשי לעולם את מי פגשתי בקצה הרחוב? את לאנטיאֶ, יקירתי! הוא משוטט שם, הוא אורב… לכן באתי באמת; כי זה מפחידני, בשבילך, אַת מבינה”.

הכובסת החוירה כולה. מה הוא רוצה ממנה, מנוּול זה? והוא נופל בדיוק בעיצומן של הכנות החגיגה. מעולם לא היה לה מזל; אין מניחים לה להתענג בשלווה. אבל וירז’יניה אמרה לה שלשוא גורמת היא צער לעצמה. לכל הרוחות! אם לאנטיאֶ יעיז ללכת אחריה, תקרא לשוטר ותגיד לו שיטיל את המחוצף לכלא. מזה חודש שבעלה קיבל את משרת השוטר, נטלה לה בּרוניטית זו גינונים של יוהרה ואמרה שתאסור כל מי שרק תרצה. ומאחר שהגביהה את קולה, בהביעה חפצה שלאנטיאֶ ייטפל אליה ברחוב כדי שתוכל להסגירוֹ לידיו של פּוּאסוֹן, הפצירה בה ז’רבאֶז בתנועת-יד שתשתוק, משום שהפועלות מצותתות היא חזרה הראשונה לחנוּת; והמשיכה את הויכוח שהופסק, בהעמידה פנים שקטות מאד:

“עכשיו, יהא צריך באיזה ירק”.

“מה דעתך על אפונה ירוקה מטוגנת בשומן חזיר?” אמרה וירז’יניה. “אני לא אוכל אלא זאת”.

“כן, כן, אפונה ירוקה מטוגנת בשומן חזיר!” הסכימו כל האחרות, בעוד שאוגוסטינה, שנאחזה התלהבות, דקרה במגרפה שבידה דקירות נמרצות את הגחלים הלוחשות שבכירה.

למחרת, בראשון בשבוע, הבעירה אמא קוּפּוֹ, בשלוש אחרי הצהריים, אש בשתי הכירות שמצויות היו בבית ובכירה השלישית, עשוייה חומר, שאוּלה מהבּוֹשים. בשלוש וחצי כבר נתבשל נזיד בשר הבקר בתוך סיר-מידות, שהשאילה המסעדה שבקצה הרחוב, הואיל וסיר הבית נראה קטן מדי. את מקצצת העגל ואת אומצת בשר החזיר הוחלט לבשל בערב החגיגה, משום שתבשילים אלה טעמם משובח יותר כשהם מוחמים; אלא את הרוטב של המקצצה יתקינו ברגע שיועלה על השולחן. עוד תשתייר עבודה למכביר ליום שני: האפונה הירוקה, האווזה הצלוייה. החדר שבירכתי החנוּת היה מואר כולו על-ידי שלושת המוקדים; במחבתות החריכו רביכות בתוך עשן חריף של קמח שרוף; בעוד שהסיר הכרסתן פלט סילוני אדים כמו יורה, כשדפנותיו מזועזעים על-ידי ביעבועים צרודים ועמוקים. חגורות סינרים מילאו אמא קוּפּוֹ וז’רבאֶז את החדר בפזיזותן של קילוף כרפס, של ריצה אחר הפלפל והמלח, של הפיכת הבשר בבחשת העץ. הן שלחו את קוּפּוֹ לטייל כדי שלא יפריען במלאכתן. ואף-על-פי-כן הוטרדו כל אחרי-הצהרים על-ידי נשים סקרניות. התבשילים הפיצו ריח כל-כך טוב בכל הבית, שהשכנות ירדו בזו אחר זו, נתכנסו לחנוּת באמתלאות שונות, אך ורק כדי לראות מה מתבשל בקדרות; הן תקעו עצמן שם והמתינו עד שהכובסת תהא נאלצת להרים את הכיסויים. אחר-כך, סמוך לחמש, הופיעה וירז’יניה; היא שוב ראתה את לאנטיאֶ; אי-אפשר עוד להציג רגל ברחוב בלי להיתקל בו. גם מרת בּוֹש אמרה שראתה אותו עומד בפינת המדרכה ומשרבב ראשו לכאן ולכאן. וז’רבאֶז, שביקשה לילך לקנות בצלים קלויים בסוּ בשביל נזיד הבקר, נתקפה רעד ולא העיזה עוד לצאת; ומה גם שהתופרת והשוערת הפחידוה במעשיות מסמרות שער על גברים האורבים לנשים תוך שמצניעים סכינים ואקדחים תחת כנף זיגם. כן, כן, קוראים על כך יום-יום בעתונים; כאשר באחד הסיקריקין האלה נכנס שגעון לחזור לאהובתו הראשונה, מסוגל הוא לכול. וירז’יניה הציעה ברוב חביבוּת שתלך לקנות בצלים קלויים; נשים חייבות לעזור זו לזו, הרי אי-אפשר להניח שיקטלו את הנפש העלובה הזו. כשחזרה, סיפרה שלאנטיאֶ שוב אינו מצוי ברחוב; מן-הסתם נטל רגליו והסתלק, משראה שגילו את מציאותו. בכל-זאת היו השיחות מסביב לקדרות סובבות עליו עד הערב. וכאשר מרת בּוֹש יעצה לז’רבאֶז להעמיד את קוּפּוֹ על כך, נתבהלה הכובסת מאד והפצירה בשוערת שלא תוציא מפיה הגה על דברים אלה. עוד זה חסר לה! יש לה הרושם שבעלה כבר חושד במשהו, כיון שמזה ימים אחדים מקלל הוא ומטיח אגרופיו בכותל, בשעה שהוא עולה על משכבו. חלחלה תקפה את ידיה למחשבה ששני הגברים עלולים לאכול זה את זה בגללה; היא מכירה את קוּפּוֹ, הוא קנאי עד כדי להתנפל על לאנטיאֶ במספריים שלו. ובעת שארבעתן שיקעו עצמן בתוך הדראמה הזו, הרחישו מנעמות הרוטבים שעל גבי הכירות; מקצצת-העגל ואומצת-החזיר השמיעו נעימה מתונה; נזיד בשר-הבקר הוסיף לנחור כזמר של כנסיה שנרדם כשכרסו באור החמה. ועד שהן עומדות ומפטפטות נטלה לה כל אחת קצת מרק בתוך ספל, כדי לעמוד על טעמו.

לבסוף הגיע יום השני בשבת. עכשיו, שז’רבאֶז עתידה היתה לארח ארבעה-עשר קרוּאים, לא ידעה היכן תושיב את כולם. היא החליטה לערוך את הסעודה בחנוּת; ומאז הבוקר מדדה את השטח באמת-מידה, כדי לדעת היאך תציב את השולחן. לשם כך עליה להוציא את הכבסים, לפרק את שולחן-הגיהוץ, שיונח על גבי פיגומים אחרים וישמש שולחן-קרוּאים. ובעיצומה של אנדרלמוסיה זו הופיעה לקוחה והקימה שערוריה: היא לא תזוז משם אם לא יותנו לה תיכף-ומיד הלבנים שלה שהיא ממתינה להם מזה יום ששי. משראתה כך ז’רבאֶז, תפסה לשון של התנצלות ושיקרה בעזוּת מצח: אין היא אשמה בכך; היא עושה נקיון בחנוּת, הפועלות תחזורנה למחרת; ולאחר שהבטיחה ללקוחה שהיא תטפל בעצמה בלבנים שלה, נתקררה דעתה והלכה לה; ומשהלכה פרצה ז’רבאֶז בטענות ובטרוניות, ודאי, אילו היתה מקשיבה ללקוחות לא היתה נוטלת לה אפילו שהוּת לאכול, היתה ממיתה את עצמה כל החיים למען עיניהם היפות! אבל אין היא, בכל-זאת, כלבה הקשורה בשלשלת! שהשולטן בכבודו ובעצמו יביא לה צוארון לגיהוץ ויציע לה מאה אלף פראנק תמורת זה, לא תיטול אפילו את המגהץ בידה בשני בשבת זה, משום שגם לה יש הזכות להתענג קצת.

הבוקר כולו נתבזבז על סיום הקניות. שלוש פעמים יצאה וחזרה ז’רבאֶז עמוסה כפרדה. אבל ברגע שאמרה לצאת בפעם הרביעית כדי להזמין יין, ראתה שאין די כסף בארנקה, ואין הבית יכול להישאר בלי פרוטה, בשל אלפי ההוצאות הקטנות והבלתי-צפויות. והיא ואמא קוּפּוֹ עמדו מדוכדכות וחישבו שדרושים להן לכל הפחות עשרים פראנק. היכן למצוא ארבעה מטבעות אלה של מאה סוּ? אמא קוּפּוֹ, שטיפלה לשעבר במשק הבית של שחקנית קטנה מהתיאטרון של רובע בּאטניוֹל, העלתה הראשונה את הרעיון של בית-המשכונות. מיד פשט חיוך של הרווחה בפניה של ז’רבאֶז. איזו טיפשה היא! כלל לא נתנה את הדעת על כך. ובמהירות קיפלה את שמלת-המשי השחורה שלה בתוך מגבת, שהידקה בסיכות. אחר-כך הצניעה בעצמה את החבילה תחת סינרה של אמא קוּפּוֹ ויעצה לה להחזיקה מרודדת היטב על בטנה, בשל השכנים, שאינם צריכים לדעת מה היא מטלטלת; והלכה והתייצבה על מפתן הדלת כדי לראות אם אין עוקבים אחרי האשה הזקנה. אבל עד שזו הספיקה להגיע לתחום חנותו של הפחמי, קראה לה לחזור:

“אמא! אמא!”

הכניסתה לתוך החנות, והסירה מעל אצבעה את טבעת-הקידושין, אמרה:

“קחי גם זאת. יהיה לנו יותר כסף”.

וכאשר אמא קוּפּוֹ הביאה לה תמורת העבוטות עשרים וחמישה פראנק, רקדה ממש משמחה. והיא הלכה והזמינה עוד ששה בקבוקי יין חתומים, כדי לשתותם לצלי האווזה. משפחת לורילאֶ תתפקע מקנאה.

מזה שבועיים היה זה חלומה של משפחת קוֹפּוֹ: לדכא את משפחת לורילאֶ עד עפר. האם צבועים אלה, האיש והאישה, זוג נאה באמת, אינם מסתגרים שעה שהם אוכלים איזה תבשיל טוב, כאילו גנבוהו? כן, הם מגיפים את החלון בשמיכה כדי להסתיר את האור ולהרמיז בכך לבריות שהם ישנים. כמובן שאין בן-אדם עולה אצלם; והם זוללים בעצמם, מזדרזים למלא את כרסם, בלי להוציא דיבור רם מהפה. אפילו למחרת נזהרים הם שלא להשליך את עצמות לאשפה בחצר, כדי שלא יראו מה שאכלו; מרת לורילא היתה הולכת לקצהו השני של הרחוב כדי לשלשלן לתוך חור של ביב; בוקר אחד הפתיעתה ז’רבאֶז שעה שהריקה שם סלה שמלא היה קונכיות של שבלולים. לא, אוהבי-בצע אלה אינם בעלי כתפיים רחבות, וכל התחבולות האלה נבעו משגעונם להיראות עניים. כיון שכך, ילמדו אותם לקח, יראו להם שאין אנו עכברים השוכבים על דינריהם. ז’רבאֶז מוכנה היתה להציב את שולחנה לרוחבו של הרחוב, אילו יכולה היתה, על-מנת להזמין כל עובר-ושב, הכסף, לא כן? לא הומצא כדי שיתעבש. נאה הוא בשעה שהוא נוצץ כולו חדש באורה של חמה.

אמא קוּפּוֹ וז’רבאֶז היו מסיחות על משפחת לורילאֶ תוך כדי עריכת השולחן, שהוחלה בשלוש אחרי-הצהרים. הן הגיפו את חלון-הראווה בוילונות ארוכים, אבל כיון שחם היה, נשארה הדלת פתוחה, והרחוב כולו עבר על פני השולחן. שתי הנשים לא היו מעמידות צלוחית, בקבוק, ממלחה בלי לקשור בכלי זה או זה רמז עוקצני כלפי לורילאֶ ואשתו. במתכוון הקצו להם מקומות שמהם יוכלו לראות את כל הסידור המפואר של השולחן, והועידו בשבילם את הכלים הנאים, בידען שצלחות-החרסינה תעשינה את בשרם חידודים-חידודים.

“לא, לא, אמא”, צעקה ז’רבאֶז, “אל תתני להם את המפיות האלה. יש לי שתים דמשקאיות”.

“הם יתפקעו מעגמת-נפש, זה בטוח”, מילמלה האשה הזקנה.

והן חייכו זו לזו, כשעומדות משני עבריו של שולחן רחב-ידים ולבן זה, שארבע-עשרה מערכות-הכלים הסדוּרות עליו מילאו את לבן גאוה שלא תשוער. זה דומה היה לקאפּילה בטבורה של החנות.

“למה הם קמצנים מזוהמים כאלה?” המשיכה ז’רבאֶז. “אַת יודעת, הם שיקרו בחודש שעבר, כאשר אשתו של לורילאֶ סיפר בכל מקום שהיא איבדה קטע של שרשרת בעת שהלכה להחזיר צרור שרשרות. כאילו מסוגלת ההיא לאבד בכלל משהו!… זו היתה פשוט אמתלה להעמיד פנים אומללים כדי שלא יצטרכו לתת לך את מאה הסוּ שלך”.

“לא ראיתי אותם אלא פעמיים, את מאה הסוּ שלי”, אמרה אמא קוּפּוֹ.

“אַת רוצה להתערב? בחודש הבא ימציאו מעשיה אחרת… זה מסביר מדוע הם תולים שמיכה על החלון בשעה שהם אוכלים שפן צלוי; כדי שהבריות לא יוכלו לומר להם: ,כיון שאתם אוכלים שפן צלוי, אתם יכולים גם לתת מאה סוּ לאמא שלכם'. הו! הם באמת רשעים גמורים! מה היה עולה בגורלך אילו לא הייתי לוקחת אותך אלינו?”

אמא קוּפּוֹ ניענעה בראשה. אותו יום היתה באמת ובתמים נגד משפחת לורילאֶ, בשל הסעודה החגיגית שערכה משפחת קוּפּוֹ. היא אהבה את המטבח, את פיטפוטי הרכילוּת מסביב לסּירים, את האנדרלמוסיה והששון של ימי חג. בדרך-כלל שררה הבנה גמורה בינה לבין ז’רבאֶז; ובימים שבהם היו מקניטות זו את זו בשל דברים של מה בכך, כפי שזה שכיח בכל המשפחות, היתה האשה הזקנה רוטנת ורוגזת על גורלה המר שעשאה תלוייה בחסדי כלתה. בעיצומו של דבר, חייבת היא לרחוש חיבה למרת לורילאֶ, שהיא בתה סוף-כל-סוף.

“לא”, אמרה ז’רבאֶז, “אצלם לא היית אוכלת מאכלים טובים כל-כך, ולא שותה קפה, ולא מקבלת טאבּאק להרחה, ולא זוכה לשום נעימות. הגידי, הם היו שמים לך שני מזרנים במיטתך?”

“לא, בטח שלא”, השיבה אמא קוּפּוֹ. “כאשר ייכנסו, אעמוד לי מול הדלת כדי לראות את האף שלהם”.

האף של לוֹרילאֶ ואשתו גרם להן שמחה למפרע. אבל כלום יש להן פנאי לעמוד ולהזין עיניהן בזיווֹ של השולחן? משפחת קוּפּוֹ סעדה מאוחר מאד, סמוך לשעה אחת, בקצת נקניק, משום שהכירות תפוסות היו, ומשום שלא רצו ללכלך את הכלים שרוחצו בשביל סעודת-הערב. האווזה שניצלתה היתה כה מגושמת, שהכרח היה לשקעה מפרק לפרק בכוח בתוך המרחשת. אוגוסטינה הפזלנית שישבה על שרפרף וקלטה במלוא הפנים את בבואת המוקד, החזיקה כף ארוכת ידית ובכובד- ראש הזליפה רוטב על גבי האווזה. ז’רבאֶז טרודה היתה בהתקנת האפונה הירוקה בשומן החזיר; אמא קוּפּוֹ, שראשה נתבלבל מחמת ריבוי הקדרות, התהלכה אילך ואילך והמתינה לרגע שתוכל לשפות לחימום את מקצצת העגל ואת אומצת-החזיר. סמוך לשעה חמש החלו האורחים לבוא. תחילה באו שתי הפועלות, קלימאנס ומרת פּוּטוּאַ; שתיהן מהודרות היו בבגדי מועד, הראשונה בכחול, השניה בשחור; קלימאנס החזיקה בידה עציץ של ז’ראניום, מרת פּוּטוּאַ – עציץ של חמניה; וז’רבאֶז, שידיה מקומחות היו אותו רגע, הוצרכה לנשק לכל אחת שתי נשיקות קולניות, כשידיה מופשלות לאחוריה. מקץ שעה קלה נכנסה וירז’יניה, מטורזנת כגברת, בשמלת-מלמלה פרחונית, רדיד על צוארה וחבושה כובע, אם כי היה עליה רק לחצות את הרחוב. היא הביאה עציץ של קרנפולים אדומים. היא כרכה זרועותיה הארוכות מסביב לכובסת וגיפפתה בחזקה. לבסוף הופיעו הבּוֹשים. בידיו, עציץ של אמנון-ותמר; בידיה, עציץ של רכפה. מיד לאחריהם נכנסה מרת לירא, שהביאה עציץ של פרחי-הדר, שעפרו ליכלך את שמלתה הסגולה. כל האורחים האלה התנשקו, והצטופפו בתוך החדר, בינות שלוש הכירות, שמהן תימר ועלה חום מחניק. ריחושי הטיגון בקדרות עימעמו את הקולות שניסרו בחלל; שמלה שנאחזה בידית המרחשת, עוררה התרגשות. באויר חילחל ריח כל-כך חריף של אווז מטוגן, שנחירי האף נתרחבו. וז’רבאֶז היתה חביבה מאד, הודתה לכל אחד על עציצו, בלי להפסיק עם זה להתקין בתוך צלחת שקערורית את הרוטב של מקצצת העגל. היא העמידה את העציצים בחנות, בקצה השולחן, בלי להסיר מעליהם את צוארוניהם הגבוהים, העשויים נייר לבן. בושׂם ערב של פרחים התערב בריחותיהם של התבשילים.

“את רוצה שיעזרו לך?” שאלה וירז’יניה. “כשאני חושבת שאַת טורחת מזה שלושה ימים על כל המאכלים האלה, שיחוסלו במשך שעה קלה!”

“מוכרחים לטרוח”, השיבה ז’רבאֶז. “מעצמו לא יתבשל כל זה… לא, אל תלכלכי לך את הידים. הרי אַת רואה, הכל מוכן. יש להתקין רק את המרק…”

כיון שכך, החלו האורחים להרגיש עצמם בנוח. הגברות הניחו על המיטה את רדידיהן וכומתותיהן; אחר-כך הגביהו קימעה את שמלותיהן בסיכות, כדי שלא תתלכלכנה. בּוֹש ששילח את אשתו להשגיח על הבית עד שעת הסעודה, דחף את קלימאנס לתוך אחת מפינות החנוּת, ושאלה אם רגישה היא לדיגדוגים; וקלימאנס התפתלה, התעוותה, שדיה דיחקו את שמלתה, כי עצם המחשבה של דיגדוגים העביר צמרמורת בכל גופה. כדי שלא להפריע למבשלות במלאכתן עברו גם יתר הנשים לחנוּת, והתייצבו שם ליד הקירות, מול השולחן הערוך; אבל כיון שהשיחות נמשכו דרך הדלת הפתוחה והדיבורים נתערבבו, היו הן חוזרות בכל רגע לקיטון ומציפות את חללו בקולות רועמים, תוך שמקיפות את ז’רבאֶז שענתה במקוטע לזו ולזו, כשכף מהבילה בידה. צחקו, הפריחו הלצות מפולפלות. ומאחר שוירז’יניה סיפרה שהיא צמה מזה יומיים כדי להכין לעצמה קיבה ריקה, סיפרה קלימאנס הגדולה משהו מבדח יותר: כדי לעשות לעצמה תיאבון לסעודה, עשתה לה בבוקר חוקן, כמנהג האנגלים. בּוֹש ידע אמצעי אחר היפה לעכל מיניה-וביב את האוכל: לאחר כל תבשיל להילחץ בתוך דלת; אמצעי זה, שהוא גם כן אנגלי, מאפשר לאכול תריסר שעות רצופות, בלי לעייף את הקיבה. הנימוס, לא כן? דורש שיאכלו כאשר מוזמנים לסעודה. הרי אין מעלים על השולחן בשר-עגל, בשר-חזיר ובשר-אווז בשביל החתולים! בעלת הבית יכולה להיות שקטה בהחלט: ינקו לה הכול בדקדקנות כזו שהיא לא תצטרך למחרת לשטוף את הכלים. ודומה היה שהאורחים מגרים לעצמם את התיאבון בבואם לרחרח מעל לקדרות ולמרחשת. הגברות החלו להתחנחן כנערות צעירות, דחפו זו את זו, התרוצצו מחדר לחדר, כשמזעזעות את הרצפות ומפיצות את ריחות התבשילים בניפנופי שמלותיהן, בתוך מהומת צחוק מחרישת אזנים שנתערבבה ברעש הקופיץ של אמא קוּפּוֹ, שקיצצה נתחי שומן חזיר.

ובעיצומם של כירכורים וצווחות אלה צץ גוּז’אֶ בפתח החנות. הוא לא העיז ליכנס, ושהה תחתיו מבויש, כשמחזיק בין זרועותיו עציץ ורדינה לבנה, צמח הדוּר-נאה שגבעולו עלה עד לפניו ועירבב את פרחיו בזקנו הצהבהב. ז’רבאֶז רצה לקראתו, לחייה משולהבות מאש הכירות. אכל הוא לא ידע כיצד להיפטר מעציצו; וכשהיא נטלתו מידיו, גימגם, לא העיז לנשקה. היתה זו היא שהוצרכה להגביה עצמה ולהשיק לחיה אל שפתיו; הוא היה נבוך כל-כך שנישקה על העין נשיקה קטלנית. שניהם היו אחוזי רעד.

“הו! אדון גוּז’אֶ, זה יותר מדי יפה!” אמרה, כשהעמידה את עציץ הורדינה לצדם של העציצים האחרים, שהוא נתגבה עליהם בצמרת עלוותו.

“אבל לא, אבל לא”, חזר ואמר, בלי למצוא משהו אחר.

ולאחר שמשך אנחה מלבו, ודעתו נתיישבה עליו קצת, הודיע שאמו לא תבוא לסעודה, משום שתקפוה מיחושי השגרון שלה. ז’רבאֶז הצטערה מאד ואמרה שתשייר בשבילה נתח של אווזה, כי היא עמדה בהחלט על כך שמרת גוּז’אֶ תטעם מהצלי הזה. לא המתינו איפוא עוד לשום אורח. קוּפּוֹ משוטט מן-הסתם עם פּוּאסוֹן בסמטאות הרובע; הם הבטיחו שלא יתמהמהו ויחזרו בדיוק בשעה שש. וכיון שהמרק היה כמעט מבושל, קראה ז’רבאז למרת לירא ואמרה לה שלפי דעתה הגיעה השעה להביא את משפחת לוֹרילאֶ. מיד נעשתה מרת לירא רצינית מאד: כי היא היא שניהלה את כל המשא-ומתן של ההתפייסות בין שתי המשפחות. היא התעטפה ברדידה, חבשה את כומתתה ועלתה, זקופת ראש ובפנים של חשיבות. למטה הוסיפה ז’רבאז לבחוש בתרווד שבידה את המרק שתובּל באיטריות, בלי לומר דבר. הקרוּאים שנעשו פתאום רציניים המתינו בחגיגיוּת.

היתה זו מרת לירא שחזרה הראשונה. היא טיילה שעה קלה ברחוב כדי לשוות יתר פאר והדר לטכס ההתפייסות. בידה החזיקה את דלת החנות פתוחה לרווחה, בשעה שמרת לוֹרילאֶ, לבושה שמלת-משי, נתעכבה על המפתן. כל האורחים קמו על רגליהם. ז’רבאֶז ניגשה, נישקה לגיסתה, כפי שהוסכם, האמרה:

"אנא, הכנסי, זה נגמר, לא כן?… שתינו נהיה להבא ילדות טובות.

ומרת לוֹרילאֶ השיבה:

“איני מבקשת יותר אלא שזה יימשך תמיד”.

משנכנסה, נשתהה גם לוֹרילאֶ על המפתן, והמתין שז’רבאֶז תנשק אף לו קודם שייכנס לחנות. לא הוא ולא היא לא הביאו שום צרור; במתכוון לא הביאו, לפי שסברו שזה יתפרש ככניעה לפני החיגרת אם יבואו אצלה עם פרחים, בפעם הראשונה. בינתיים צעקה ז’רבאֶז לאוגוסטינה שתעלה על השולחן שני בקבוקים; אחר-כך מזגה יין בקצהו של השולחן, וקראה לקרוּאים. וכל אחד נטל כוס, והרימה לכבוד הידידוּת הטובה של המשפחה. דממה נשתררה; הגברים שתו במתינות, הגברות הניפו מרפק והריקו את הכוס בלגימה אחת, עד הטיפה האחרונה.

“אין טוב מזה לפני המרק”, אמר בּוֹש, במיצמוץ לשון. “זה שווה יותר מבעיטה באחוריים”.

אמר קוּפּוֹ תקעה את עצמה מול הדלת כדי לראות את אפם של לורילאֶ ואשתו. אחר-כך משכה את ז’רבאֶז בשמלתה והוליכתה אל הריטון. ושתיהן רכונות על קדרת המרק, שוחחו נרגשות, בהשפל-קול.

“איזה מין אף ארוך!” אמרה האשה הזקנה. “אַת לא יכולה לראות אותם. אבל אני לא גרעתי עין מהם… כאשר היא ראתה את השולחן, נתעקם לה כל הפרצוף, וזויות פיה התרוממו והגיעו עד אזניה. והוא? הוא נחנק פשוט והתחיל להשתעל… אדרבא, הסתכלי בהם עכשיו: אין להם עוד רוק בפה; הם אוכלים לעצמם את השפתיים”.

“באמת שזה גורם צער לראות אנשים צרי-עין במידה כזו”, מילמלה ז’רבאֶז.

ואמנם, ללורילאֶ ולאשתו היו פרצופים משונים. ודאי, שום אדם אינו אוהב להיות מושפל; ביחוד במשפחות, כשאלה עולים לגדוּלה, זועמים וזועפים אלה, זה טבעי. אלא מה, מתאפקים, לא כן? אין מראים זה כלפי חוץ. אך לורילאֶ וזוגתו לא יכלו להתאפק. זה היה חזק מהם; עיניהם יצאו מחוריהן ופרצופיהם נתעוותו מקנאה. הקיצור, זה היה ניכר כל-כך, שהאורחים האחרים תלו בהם עינים של תמיהה ושאלום אם אינם חלילה חולים. מררתם התפקעה פשוט למראה שולחן ערוך זה על ארבע-עשרה מערכות הכלים הסדורות עליו, על מפתו הצחורה ופרוסות-הלחם הבצועות למפרע. אפשר היה להאמין שמצויים באיזו מסעדה מפוארת שבבּוּלבארים. מרת לורילאֶ התהלכה אילך ואילך והשפילה את עיניה כדי שלא לראות את העציצים; בהצנע מיששה את המפה, ולבה הסתגף בה למחשבה שהיא מן-הסתם חדשה.

“הכל מוכן ומזומן!” הכריסה ז’רבאֶז, בשובה לחנות חייכנית, חשׂופת זרועות, ושערותיה הקצרות והבּלונדניות מרצדות על רקותיה.

האורחים דישדשו בעצבנות סחור-סחור לשולחן. הכול רעבים היו ופיהקו קלות בפנים משועממות.

“אם בעל-הבית יגיע”, המשיכה הכובסת, “נוכל להתחיל”.

“אם נחכה לו”, אמרה מרת לורילאֶ, יהיה לו למרק די זמן להתקרר… קוּפּוֹ שוכח תמיד. לא צריך היה לתת לו להסתלק".

האורלוגין כבר הראה שש וחצי. כל התבשילים לוהטים היו; האווזה תהא צלויה יתר על המידה. פניה של ז’רבאֶז נתקדרו. ואמרה שיהא צורך לשלוח את מישהו שיראה אם אין קוּפוֹ יושב באחת המסבאות. וכיוון שגוּז’אֶ הציע את עצמו, נתלוותה היא אליו; וירז’יניה, שאף היא מודאגת היתה מהעדרו של בעלה, נצטרפה אליהם. ושלושתם, שהפסיעו בשורה, מגולי-ראש, חסמו את המדרכה. הנפח, שלבוש היה זיג, החזיק את ז’רבאֶז בזרועו השמאלית ואת ויז’יניה בזרועו הימנית: הוא טנא בעל שתי אזנים, אמר; והשוואה זו נראתה להן כה מגוחכת, שנשתהו תחתיהן, רגליהן רצוצות, מחמת צחוק. כשראו בבואותיהן בראי התלוי בחנותו של בקצב, עוד נתעצם צחוקן. לצדדיו של גוּז’אֶ, שהיה כולו לבוש שחור, דומות היו שתי הנשים לשתי תרנגולות מנומרות: התופרת בשמלת מלמלה הזרועה צרורות-פרחים וורודים, הכובסת בשמלת-כותן לבנה הזרועה אפונים כחולות. הבריות הפכו את פניהם כדי לראותם עוברים כה עליזים, כה רעננים, מהודרים בבגדי-מועד ביום חול, ודוחפים את ההמון שגידש את רחוב פוּאסוֹניאֶר בערב החמים של ירח יוני. אך לבם לא היה פנוי כל-עיקר לליצנוּת. הם הלכו מישרין לפתחה של כל מסבאה, שירבבו את הראש, חיפשו לפני המזנון. האם הלך פרא-אדם זה ללגום כוסית ליד קשת-הנצחון? כבר עברו את רובו של הרחוב, כבר הציצו לתוך כל המקומות הטובים: ל“נמיה הקטנה” המפורסמת בשזיפיה השרויים ביי“ש, אצל אמא בּאקאֶ, המוכרת יין מאוֹרליאן בשמונה סוּ הלוג; ב”פרפר", מקום-המפגש של האדונים העגלונים, ברנשים שקשה להניח את דעתם. אין כל סימן של קוּפוֹ. אך שעה שירדו לעבר הבוּלבאר, ועברו על פני המסבאה של פראנסוּאַ, המצוייה בפינה, נמלטה צעקה קלה מפיה של ז’רבאֶז.

“מה קרה?” שאל גוּז’אֶ.

הכובסת לא צחקה עוד. היתה חיוורת וכה מרוגשת, שכמעט התמוטטה תחתיה. וירז’יניה הבינה מיד, משראתה אצל פראנסוּאַ את לאנטיאֶ יושב וסועד בניחותא ליד אחד השולחנות. שתי הנשים משכו אחריהן את הנפח.

“הרגל הסתובבה לי”, אמרה ז’רבאֶז, משחזר אליה כוח הדיבור.

לבסוף, כשהגיעו לשיפולי הרחוב, מצאו את קוּפּוֹ ואת פּוּאַסוֹן במסבאתו של האב קולומב. הם עמדו בתוך חבורה של אנשים; קוּפּוֹ, לבוש חולצה אפורה, צרח בצנועות של זעם ובטפיחות אגרוף על גבי המזנון; פּוּאַסוֹן, שלא היה אותו יום בתפקיד, מכורבל היה במעיל ישן מצבע הערמון, והקשיב ללהגו של קוּפּוֹ בארשת- פנים קהויה ודמומה, תוך שסוֹמר את זקנקנו ואת שפמו האדומים. גוּז’אֶ נטש את שתי הנשים בשולי המדרכה, נכנס והניח ידו על כתפו של הרתך. אבל משראה הלה את וירז’יניה ואת ז’רבאֶז בחוץ, נתכעס. מי שלח לו לכאן את הנקבות האלה? השמלות כבר התחילו לרדוף אחריו, יפה מאד! כיון שכך, לא יזוז ממקומו; הן יכולות לזלול לבדן את הסעודה המזופתת שלהן! כדי להרגיעוֹ, מוכרח היה גוּז’אֶ ללגום עמו כוסית; ומתוך רשעוּת נתמהמה עוד חמש דקות ליד המזנון. כאשר יצא לבסוף, אמר לאשתו:

“זה לא מוצא חן בעיני… אני נמצא במקום שאני צריך להימצא, אַת שומעת!”

היא לא ענתה כלום. היתה כולה אחוזת רעד. כנראה שוחחה בינתיים עם וירז’יניה על לאנטיאֶ, כיון שזו זירזה את בעלה ואת גוּז’אֶ שילכו בראש. כדי להעסיקוֹ שלא יסתכל לצדדין, השתרכו שתי הנשים לצדדיו של קוּפּוֹ. הוא היה רק קצת בגילופין, מהוּמם יותר מהצריחות שצרח מאשר מהלגימה שלגם. והיות והן רצו כאילו להלך לאורך המדרכה שמשמאל, דחפן הצדה, ועבר מתוך קנטרנוּת למדרכה שמימין. הן רצו אחריו מבוהלות, והשתדלו להסתיר את פתח המסבאה של פראנסוּאַ. אבל קוּפּוֹ ידע כנראה שלאנטיאֶ מצוי שם, שכן הוכתה ז’רבאֶז תדהמה, בשמעה אותו רוטן:

“לא כן, חבּוּבּה שלי, יושב שם מכיר ותיק שלנו! אַת חושבת אותי כנראה למטומטם?.. היזהרי לן אם אתפוס אותך עוד פעם משוטטת ברחוב ומפזילה עינים מתוקות!”

והוא פלט חירופים וגידופים. לא אותו הלכה לחפש, בפרצופה המקומח ובזרועותיה החשופות, אלא את מאהבה שלשעבר. ופתאום תקפוֹ זעם של טירוף נגד לאנטיאֶ. אה! השודד! אה! הזולל-וסובא! אחד משניהם מוכרח להישאר על המדרכה, מרוקן מעיים כמו שפן. אבל דומה היה שלאנטיאֶ לא הבין, לפי שהוסיף לאכול במתינוּת את בשר העגל בחמציץ. אנשים החלו להתקהל. לבסוף הצליחה וירז’יניה לעקור משם את קוּפּוֹ, שחימתו שככה בבת-אחת, משהתרחק מפינת הרחוב. סיכומו של דבר, הם חזרו לחנות פחות עליזים משיצאו הימנה.

סחור-סחור לשולחן המתינו האורחים בפנים ארוכות. הרתך לחץ ידו של זה ושל זה, והחווה קידות לפני הגברות. ז’רבאֶז, שהיתה קצת מדוכדכת, דיברה בקול נמוך, והחלה להושיב את הקרואים. אבל פתאום השגיחה שהמקום שליד מרת לורילאֶ, שמיועד היה למרת גוז’אֶ שלא באה, יישאר פנוי.

“אנחנו שלוש-עשרה!” אמרה בקול מרוגש, בראותה בכך הוכחה נוספת לאסון שאימתו מוטלת עליה מזה זמן-מה.

הגברות שכבר ישוּבות היו, קמו ממקומן בפנים דאוּגות וזעוּפות. מרת פּוּטוּאַ אמרה שהיא מוכנה לפרוש מהסעודה, כיון שלפי דעתה אסור להתייחס לכך בקלוּת-ראש; היא בין כך לא תגע בשום דבר, כי המאכלים לא יגרמו לה כל תועלת. אשר למר בּוֹש, הוא גיחך: הוא מעדיף שלוש-עשרה על ארבע-עשרה, ונימוקו עמו: המנות תהיינה גדולות יותר.

“חכו!” אמרה ז’רבאֶז, “זה תיכף יסתדר”.

ובצאתה למדרכה קראה לאב בּרוּ שחצה אותו רגע את הכביש. הפועל הזקן נכנס, גבו כפוף, פניו אילמות.

“אנא, שב שם, איש טוב”, אמרה הכובסת. “אתה רוצה לסעוד אתנו?”

הוא ניענע בראשו. הוא רוצה, זה היה היינו-הך לו, בעיצומו של דבר.

“מוטב הוא מסתם אחר”, המשיכה בהנמיכה קולה. “לעתים רחוקות אוכל הוא לשׂוֹבע. שייהנה לפחות, עוד פעם אחת מארוחה טובה… עכשיו נוכל בלי מוסר-כליות למלא לנו את הבטן”.

עיניו של גוּז’אֶ נתלחלחו, כה נגע זה אל לבו. האחרים העמידו פנים צדקניות ומצאו שזה מעשה טוב שיביא אושר לכולם. אבל מרת לורילאֶ לא נראתה מרוצה משכנותו של הזקן; היא התרחקה, הטילה מבטים איסטניסטיים בידיו הנוקשות והמחוספסות, בחולצתו הטלואה והדהוייה. האב בּרוּ ישב בראש מושפל, והיה מוטרד בעיקר מהמפית שהסתירה את הצלחת; וסופו שסילקה והניחה בזהירות בקצה השולחן, בלי ליתן את הדעת לשטחה על ברכיו.

לבסוף הגישה ז’רבאֶז את מרק האיטריות. וכאשר נטלו האורחים את הכפות, ציינה וירז’יניה שקוּפּוֹ נעלם שוב. מאד ייתכן שהוא חזר אצל האב קולומבּ. אבל המסובים נתכעסו; הפעם לא ימתינו לו ולא ירוצו אחריו; הוא רשאי להישאר ברחוב אם אינו רעב. ושעה שהכפות הקישו בתחתית הצלחות, חזר קוּפּוֹ ושני עציצים תחת שתי זרועותיו, אחד של קרנפול ואחד של צרי. כל האורחים מחאו כף. הוא, גאלאנטי, הלך והציב את העציצים, אחד מימין ואחד משמאל לכוסה של ז’רבאז; אחר-כך התכופף, ובנשקוֹ לה:

“שכחתי אותך, יעלת-חן שלי… אבל אין דבר, אנחנו בכל-זאת אוהבים זה את זה, ביום כמו היום של היום”.

“אדון קוּפּוֹ הוא נהדר הערב”, מילמלה קלימאנס על אזנו של בּוֹש. “יש לו כל מה שדרוש לו כדי להיות חביב ונחמד”.

ההתנהגות הנאה של בעל-הבית החזירה לקדמוּתה את השמחה, שהושבתה שעה קלה. ז’רבאֶז, שלבה נתיישב עליה, חזרה ונעשתה חייכנית. המסובים כילו לאכול את המרק. מיד לאחר מכן החלו הבקבוקים סובבים מיד ליד, והכול שתו כוס יין ראשונה כדי להשטיף את האיטריות. מהחדר הסמוך בקעו קולותיהם של הילדים שהתקוטטו. מצויים היו שם אֶטיאֶן, נאנה, פּוֹלינה וּויקטור פוֹקוֹניאֶ הקטן. ערכו שולחן מיוחד בשביל ארבעתם שנצטוו להתנהג בנימוסיוּת. על אוגוסטינה הפזלנית, שהשגיחה על הכירות, שומה היה לאכול על גבי בירכיה.

“אמא! אמא!” נצטעקה פתאום נאנה. “אוגוסטינה טובלת את הלחם שלה בתוך המרחשת!”

ז’רבאֶז באה בריצה והפתיעה את הפזלנית מחככת בגרונה שנצרב, משום שבלעה בחפזון פרוסת-לחם שהיתה ספוגה כולה בשומן הלוהט של האווזה. היא סטרה לה, משום שפרחחית נבזית זו צרחה שזהו שקר.

כאשר הוגשה, לאחר המרק, מקצצת העגל, בתוך פנכת סאלאט עמוקה, לפי שלא מצויה היתה בבית צלחת גדולה למדי, עבר צחוק בין המסובים.

“זה הולך ונעשה רציני”, קבע פּוּאסוֹן, שדיבר לעתים נדירות.

השעה היתה שבע וחצי. הם סגרו את דלת החנוּת, כדי שדיירי הרובע לא יטרידום במבעיהם הסקרניים; היה זה, ביחוד, השען הקטן שממול, שפקח עינים כספלים, עינים רעבתניות כל-כך שגזלו להם פשוט את החתיכות מהפה ולא הניחום לאכול בשלווה. הווילונות שסוככו על החלונות סיננו נוגה לבן, ללא כל צל, שאפף את השולחן על מערכת-כליו הסימטריות עדיין ועל עציציו המעוטרים צוארוני-נייר גבוהים; ונוגה חיוור זה, דמדומים איטיים אלה שיוו למסובים מראה של אצילוּת. וירז’יניה מצאה את הביטוי ההולם: היא השיטה את עיניה על פני החדר המוגף וילונות של מלמלה והכריזה שזה נחמד. כשהיתה עגלה עוברת ברחוב היו הכוסות מרקדות על המפה, והנשים נאלצות היו לדבּר בקול חזק כמו הגברים. אלא שהקרוּאים מיעטו בדיבור, החזיקו עצמם יפה ונהגו אדיבות זה בזה. רק קוּפוֹ לבוש היה חולצה, משום, שלפי דעתו, אין כל צורך להתבייש במחיצתם של ידידים, ומשום שהחולצה היא, דרך-אגב, בגד-הכבוד של הפועל.

לנשים, שישבו לחוצות בתוך מחוכיהן, היו תסרוקות רדודות ומשוחות פּוֹמאדה, שהאור השתקף בהן; בעוד שהגברים, שישבו בריחוק-מה מהשולחן, קימרו את החזה וצידדו את המרפקים, מתוך חשש שיכתימו את זיגיהם.

חזיז ורעם! איזה חור נתהווה קימעה-קימעה במקצצת העגל! אם מיעטו בדיבורים, הרי לעומת זה טחנו הלסתות טחינה נמרצת. הפנכה עברה מיד ליד, הראשים נרכנו וחיפשו פטריות. ככרות-הלחם הגדולות, שמונחות היו ליד הקיר, מאחורי גבם של המסובים, נעלמו בזו אחר זו. בין נגיסה לנגיסה שמעו את נקישתן של הכוסות שהורמו והורדו על המפה. היה צורך בארבעה בקבוקי יין כדי להטביע את המקצצה הטעימה והמפולפלת הזו שנבלעה בבטן כמו שמנת והציתה בה תבערה. ולא היתה שהוּת לפוש קצת: אומצת החזיר, שׂרוּעה בתוך קערה עמוקה ומוקפת תפוחי-אדמה צלויים, הגיעה בתוך ענן של אדים. קריאת התפעלות נתמלטה מכל הפיות. לכל הרוחות! זו קרוייה אמצאה! הכל אהבו זאת. התיאבון נתעצם והלך; והכול נהו בעין אלכסונית אחרי הקערה, תוך שמנגבים סכיניהם בלחם, כדי להיות מוכנים. ולאחר שכל אחד נטל לו את נתחו, דחפו זה את זה במרפק, דיברו בפה מגודש. אה! איזו חמאה, האומצה הזו! היתה להם התחושה שמשהו רך ומוצק כאחד זורם להם לאורך המעים, עד לתוך הרגלים. האומצה לא היתה מלוחה ביותר, אבל בשל תפוחי-האדמה דרשה זו לגימה בכל רגע ורגע. ערפוּ את הגרגרת לעוד ארבעה בקבוקים. הצלחות נוגבו בקפדנות כזו, שלא החליפון כדי לאכול את האפונה שטוגנה בשומן חזיר. הו! זה היה תבשיל של מה-בכך, שגרם הנאה מיוחדת לנשים. בלעו את האפונים הכפות גדושות, תוך התבדחות. אבל הטוב שבתבשיל זה היו גלדי-השומן שנצטמקו יפה, ושהצחינו כטלף של סוס. שני בקבוקי יין דיים היו לכך.

“אמא! אמא!” נשמע קולה של נאנה, “אוגוסטינה תוחבת ידיה לתוך הצלחת שלי!”

“אַת מרגיזה אותי! הורידי לה סטירה!” השיבה ז’רבאֶז, שטרודה היתה בלעיטת האפונה.

בחדר הסמוך, ליד שולחן הילדים, התנהגה נאנה מעשה עקרת-בית. היא קבעה לה מקום ליד ויקטור והושיבה את אחיה אֶטיאֶן ליד פּוֹלינה הקטנה; ארבעתם שיחקו מישחק חתן-וכלה היושבים במשתה. תחילה שימשה נאנה את אורחיה בחביבות רבה ובעויות חייכניות של מבוגרת; אבל היא שכחה את כל הנימוסים מחמת ליהוּטה היתירה אחר גלדי-שומן, ונטלה את כולם לעצמה. אוגוסטינה הפזלנית, ששוטטה בערמומיות מסביב לילדים, ניצלה זאת כדי לחפון מלוא חפניה גלדי-שומן, באמתלה לתקן את החלוקה. נאנה שנתמלאה חימה נשכה לה את פרק-היד.

“אה! את יודעת”, מילמלה אוגוסטינה, “אני אספר לאמא שלך שלאחר מקצצת-העגל אמרת לויקטור שינשק אותך”.

אבל הכול בא בשלום על מקומו, כאשר ז’רבאֶז ואמא קוּפּוֹ באו להוציא את האווזה מתוך המרחשת. ליד השולחן הגדול שאפו המסובים רוח, כשמסמיכים גבם למסעדות הכסאות; הגברים התירו את כפתורי חזיותיהם, הנשים ניגבו את פניהן במפיות. הסעודה היתה כמופסקת; רק גרגרנים אחדים, שלסתותיהם נעו מאליהן, הוסיפו ללעוס לחם בלי להרגיש אפילו בכך. הכול הניחו למזון להידחס במעיהם, המתינו. הלילה רד לאיטו; אור עכור מגוֹן האפר נתעבה מאחורי הוילונות. כאשר אוגוסטינה העמידה שתי מנורות דלוקות בשתי קצות השולחן, נתגלתה באורן החריף כל האנדרלמוסיה שנשתררה במערכות-הכלים: הצלחות והמזלגות שמנוניים היו, המפה מוכתמת היתה יין ומכוסה פרורי לחם. מפרק לפרק היו החוטמים מתלכסנים כלפי המטבח, משם בקעו משבי-ריחות מסויימים.

“האם אפשר לעזור לך!” צעקה וירז’יניה.

היא קמה ממקומה ונכנסה לחדר הסמוך. בזו אחר זו קמו כל הנשים והלכו אחריה. הן הקיפו את המרחשת ועקבו בעניין רב אחרי תנועותיהן של ז’רבאֶז ושל אמא קוּפּוֹ שטרחו לחלץ את האווזה מתוך המרחשת. אחר-כך קמה המולה, שבה הבחינו את הצריחות הצורמניות וכרכורי-השמחה של הילדים. והיתה זו כניסה מטוכסת וחגיגית: ז’רבאֶז נשאה בזרועות מתוחות, כשפניה מזיעות ומלובלבות בחיוך דמום; הנשים הילכו אחריה וחייכו כמוה; בעוד שנאנה, שנכרכה בקצה התהלוכה, עיניה פעורות לרווחה, היתה מגביהה עצמה כדי לראות. כאשר האווזה הוצבה על השולחן, עצומה, זהובה, נוטפת רוטב, לא הסתערו עליה מיד. כי היא היתה פליאה, אפתעה מעוררת כבוד, שנטלה את הדיבור מהמסובים. הכול הורו עליה בקריצות עינים ובניענועי סנטר: איזו כלבתא ארורה! איזו גברת! אילו שוקיים ואיזו בטן!

והתחילו לספר בשבחי האווזה. ז’רבאֶז העמידה את הפרטים על דיוקם: האווזה הזו היתה העוף היפה ביותר שמצאה אצל סוחר-העופות שבפרבר פּוּאסוֹניאֶר; משקלה היה שתים-עשרה ליטרה וחצי על המאזנים של הפחמי; שרפו סאה של פחמים כדי לצלותה, והיא נתנה שלוש קעריות שומן. וירז’יניה נכנסה לתוך דבריה כדי להתפאר שהיא ראתה במו עיניה את האווזה קודם צלייתה: אפשר היה לאכול אותה כמוֹת שהיא, אמרה, כל-כך היה עורה עדין ולבן, עור אמיתי של בּלונדינית! כל הגברים צחקו צחוק של זימה, שניפּח להם את השפתים. אבל לורילאֶ ואשתו כיווצו חוטמם, מררתם כמעט נתפקעה למראה אווזה זו העולה על שולחנה של החיגרת.

“אבל, רבותי, הרי לא נאכל אותה שלימה!” אמרה ז’רבאֶז. “מי יחַתך אותה?… לא אני! היא עצומה מדי, היא מפחידה אותי”.

קוּפּוֹ הציע את עצמו. אין דבר פשוט מזה: תופסים אותה באבריה ומרסקים אותה; לנתחים לא יבולע חלילה כלום. אבל הכול מיחו על כך, ובכוח הוציאו את סכין המטבח מידיו של הרתך, שהפך את הצלחת לבית-קברות אמיתי. במשך רגע חיפשו בעל רצון טוב. לבסוף אמרה מרת לירא בנימה של חביבות:

“מלאכה זו שייכת לאדון פּוּאסוֹן… ודאי, לאדון פּוּאסוֹן…”

וכיוון שהמסובים לא ירדו לסוף דעתה, הוסיפה בהדגשה חנפנית:

“כמובן, לאדון פּוּאסוֹן, שיש לו רגילוּת בכלי-נשק”.

והיא הושיטה לשוטר את סכין המטבח שהחזיקה בידה. כל האורחים הסכימו בצחוק של קורת-רוח.

פּוּאסוֹן הרכין ראשו בנוקשוּת צבאית והעמיד את האווזה לפניו. שכנותיו, ז’רבאֶז ומרת בּוֹש, נתרחקו כלשהו ופינו מקום למרפקיו. הוא חיתך במתינות, בתנועות רחבות, כשעיניו מרותקות לאווזה, כאילו ביקש לסמרה לתחתית הצלחת. כאשר תקע את הסכין לתוך השלד, שנתבקע ונתפקק, עברה את לורילאֶ רוח של פטריוטיוּת. הוא צווח:

“אה! אילו היה זה קוזאק!”

“האם נלחמת הקוזאקים, אדון פּוּאסוֹן?” שאלה מרת בּוֹש.

לא, עם בידואים", השיב השוטר, שגידע את הכנפים. “אין יותר קוזאקים”.

דממה עמוקה נשתררה. הראשים נשתרבבו, העינים נהו אחרי הסכין. פּוּאסוֹן שייר אפתעה. פתאום הנחית מהלומה אחרונה, והחלק התחתון של העוף נפרד ונזדקף, האחור למעלה. זו היתה מצנפת החשמן. קריאת התפעלות פרצה מכל הפיות. רק חיילים ותיקים יודעים להיות חביבים בחברה. בינתים זינק סילון של רוטב מהחור הפעור של אחורי האווזה; ובּוֹש צהל.

“אני מוכן-ומזומן”, מילמל, “שיעשו לי פּיפּי לתוך הפה”,

“הוי! איזה גס!” צעקו הנשים. “האם מוכרחים דוקא להיות גס?”

“לא, אני לא מכירה איש כל-כך גועלי!” אמרה מרת בּוֹש, שנתמלאה חימה יותר מאחרות. “שתוק, אתה שומע? אתה מסוגל לקלקל את התיאבון לגדוד שלם של חיילים… הרי יאכלו זאת!”

ובעיצומו של הרעש נשמע קולה של קלימאנס, שחזרה ואמרה בנימה של הפצרה:

“אדון פּוּאסוֹן, שמע, אדון פּוּאסוֹן… תשמור לי את החלק התחתון, לא כן?”

“יקירתי, החלק התחתון מגיע לך בדין”, אמרה מרת לירא בארשת-פניה השובבנית.

לאחר שהשוטר הניח למסובים להתפעל במשך רגעים אחדים ממצנפת החשמן, קיצץ את יתר הנתחים וערכם סחור-סחור לצלחת. כל אחד יכול היה לשרת את עצמו. אבל הנשים, שהתירו קרסי שמלותיהן, התרעמו על החום המחניק. קוּפּוֹ צעק שאורחיו חייבים להרגיש את עצמם כבתוך ביתם שלהם, ושהוא מצפצף על השכנים. ותוך-כדי-כך קם ופתח לרווחה את דלת הרחוב, וההילולה נתמשכה בתוך שיקשוק הגלגלים של העגלות והכרכרות וההידחקות של העוברים-והשבים. והואיל והלסתות נפשו קצת בינתיים, וחלל חדש נתהווה בקיבה, הסתערו בחמת זעם על האווזה. עצם ההסתכלות שהסתכל בהתפרקותו של העוף, אמר בּוֹש בעויה בדחנית, הורידה לו את מקצצת-העגל ואת אומצת-החזיר לתוך קיבורות הרגלים.

והיתה שם טחינה וכסיסה ולעיסה שעין לא ראתה; אף אחד מהמסובים לא זכר שמילא מימיו את כרסו בגודש כזה. עצומה, מדוחסת על מרפקיה, אכלה ז’רבאֶז חתיכות גדולות של בשר לבן, בלי להוציא הגה, מחשש לאבד נגיסה; היא רק התביישה קצת להיראות בפני גוּז’אֶ זוללנית כמו חתולה. אגב, גוּז’אֶ בעצמו התפטם יתר על המידה, בראותו אותה וורודה כולה ממזון. אבל אפילו בגרגרנותה נשארה נחמדה וטובת לב. היא לא דיברה, אבל היתה מפרק לפרק מטריחה את עצמה להעביר לצלחתו של האב בּרוּ משהו עדין. זה היה אפילו נוגע עד הלב לראות את הגרגרנית הזו גוזלת מעצמה קצה של כנף כדי לתתוֹ לזקן, שלא היה ידען כל-עיקר ובלע הכול בראש מושפל; הוא, שזפקו איבד את טעמו של לחם, חושיו ניטמטמו מזלילה רבה כל-כך. לוֹרילאֶ ואשתו שפכו כל חמתם על הצלי; הם אכלו הימנו בשביל שלושה ימים; אילו יכלו, היו בולעים את השולחן ואת החנוּת, כדי לרושש את החיגרת. כל הגברות רצו לטעום מהשלד; השלד, זהו מאכל התאוה של הגברות. מרת לירא, מרת בּוֹש ומרת פּוּטוּאַ גירדו את העצמות בעוד שאמא קוּפּוֹ, שאהבה את הגרגרת, תלשה את הבשר בשתי השיניים האחרונות שנשתיירו בפיה. אשר לוירז’יניה, היא אהבה דוקא את העור, בתנאי שיהא מצומק וזהוב; וכל אורח מסר לה מתוך אדיבות את עורו, באופן שפּוּאסוֹן הטיל באשתו מבטים של רוגזה ואמר לה שתיעצר, משום שכבר אכלה די והותר; מרוב זלילת אווז צלוי כבר שכבה פעם במיטה, בבטן נפוחה, שבועיים תמימים. אבל קוּפּוֹ התכעס והושיט לוירז’יניה קטע של שוק, וצרח: לכל הרוּחות! אם לא תצחצח זאת, הרי אין היא אשה כלל. האם בשר אווז הזיק מעולם למשהו? להיפך, בשר אווז מרפא את מחושי הטחול. אוכלים זה בלי לחם, כמו איזו תרגימה. הוא מוכן-ומזומן לזלול אווז לילה שלם, בלי לחשוש למיחושי בטן; וכדי להוכיח את רברבנוּתו, תקע לו שוק שלימה לתוך הפה. קלימאנס גמרה בינתיים לאכול את החלק התחתון של האווזה שפּוּאסוֹן הפריש לה; היא מצצה אותו בנשיפת שפתים, תוך שמתפתלת מצחוק על כסאה, בשל בּוֹש שאמר לה דברי ניבול בקול נמוך. מישהו התבדח שמרוב זלילה עוד תצמח להם חטוטרת. מילא! כיון שכבר זוללים, אז זוללים, לא כן? כשמוזמנים פעם ביובל לסעודה כגון זו, תהא זו טפשוּת שלא להתפטם עד האזנים. ובאמת, ראו היאך הכרסים מתנפחות קימעה-קימעה. הגברות נתעגלו כנשים הרות. הפה פתוח, הסנטר מלוכלך בשומן, היו להם למסובים פרצופים שדמו לאחוריים, וכה סמוקים היו, שהזכירו אחוריים של אנשים עשירים, המתפקעים מרוב טוב.

והיין, ילדים, הוא זרם סחור-סחור לשולחן כשם שהמים זורמים בתוך הסיינה. פלג אמיתי, שעה שירד גשם והאדמה צמאה היא. קוּפּוֹ מזג את היין מגבוה, כדי לראות את הקילוח האדום מקציף; וכשנתרוקן הבקבוק, היה הופך את גרגרתו וסוחטה כדרך שאשה סוחטת עטינה של פרה. והיתה זו עוד כושית שריסקו לה את הפרצוף! בקרן-זוית של החנות נתרבתה והלכה ערימת הכושיות המתות, בית-קברות של בקבוקים שעליהם השליכו את סחי השולחן. מאחר שמרת פּוטוּאַ ביקשה מים, נתרגז הרתך ובמו ידיו סילק את הצלוחיות. כלום שותים אנשים הגונים מים? היא רוצה דווקא שיהיו לה צפרדעים בבטן? והכוסות היו מורקות בגמיעה אחת: שמעו היאך היין נזרק לתוך הגרון בשיקשוק של מי-גשמים הגולשים לאורך מרזבים, ביום של סוּפה. ירד איפוא מטר יין-צימוקים! בתחילה היה לנו ריח של חבית ישנה; אבל לאחר שהתרגלו אליו יפה-יפה, התחיל נותן ריח של אגוזים. ילהגו מה שילהגו הישועים, עסיס הגפן הוא בכל-זאת אמצאה מופלאה! המסובים צחקו והסכימו שבלי יין לא היה הפועל יכול להתקיים; אין כל ספק שסבא נוח נטע את הגפן בשביל הרתכים, בשביל החייטים ובשביל הנפחים. היין מנקה את העובד מזוהמת העמל ומשרה עליו מרגוע; הוא מצית אש בבטנם שם העצלנים. אחר-כך, כאשר הלץ מתחיל לשטוֹת בך, מילא! כלום המלך הוא הדוֹד שלך? לפועל הרצוץ והעני, המזולזל בעיני הבורגנים, יש סיבות לאין-ספוֹר לשתות קצת ולשמוח כדי לראות את החיים באור וורוד. האין הם מצפצפים עכשיו על הקיסר בכבודו ובעצמו? מאד ייתכן שגם בקיסר הוא בגילופין, ואף-על-פי-כן מצפצפים הם עליו, משום שהם בגילופין ועליזים שבעתיים ממנו. הבוז לאריסטוקרטים! קוּפּוֹ שלח את העולם כולו לעזאזל. הוא טפח על כיסו שבו השתקשקו שלושה סוּ וצחק כאילו גורף היה ביעה ערימות של פראנקים. גוּז’אֶ עצמו, המפוכח ברגיל, היה שתוי כהלכה; עיניו של בּוֹש נתקטנו, אלה של לורילאֶ נעשו חיוורות, בעוד שפּוּאַסוֹן גילגל מבטים קפדניים בפניו השחומים של חייל ותיק. הגברים כבר סבואים היו כמו קרציות. וגם הגברות היו שתויות קצת. הו! זו היתה שכרוּת קלה שנתבטאה בסומק בלחיים, ובצורך להתפשט שהביאן לידי הסרת הרדידים; רק קלימאנס התחילה לצאת מגדר הנימוסיוּת. אבל, פתאום נזכרה ז’רבאֶז בששת הבקבוקים החתומים ששכחה להגישם לצלי האווזה; והיא הלכה והביאתם, ומילאו את הכוסות. אז קם פּוּאסוֹן על רגליו ואמר, כשמחזיק כוסו בידו:

“אני שותה לחייה של עקרת-הבית!”

כל המסובים קמו על רגליהם, תוך רעש של כסאות מוזזים; הזרועות נמתחו, הכוסות הושקו זו בזו.

“בעוד חמישים שנה מכאן!” צעקה וירז’יניה.

“לא, לא”, השיבה ז’רבאֶז נרגשת וחייכנית, “אהיה אז זקנה מאד. מגיע יום ששמחים להסתלק מהעולם הזה”.

והואיל והדלת פתוחה היתה לרווחה, הסתכל כל הרובע ונטל חלק בהילולה. עוברים-ושבים היו משתהים באשד האור שהשתרע על המדרכה ונהנו לראות אנשים אלה יושבים ואוכלים בעונג-לבב כזה. העגלונים, הרכונים על מושביהם, הצליפו על סוסיהם, הטילו מבט והפליטו דברי בדיחותא: “היי, שמע, אתה לא מכבד בכלום?… היי, אמא שמנה, אני הולך לקרוא למיילדת!…” ריח האווזה הצלויה הצהיל ובידח את הרחוב; נערי חנות-המכולת שבמדרכה שממול דימו שהם אוכלים מהצלי; מוכרת-הירקות והקצבית יצאו כל רגע להתייצב לפני חנויותיהן, כדי לרחרח את האויר, תוך שמלקקות את שפתיהן. הגברות קוּדוֹרז', האֵם והבת, בעלות חנות המטריות שבצד, שמעולם לא ראו אותן בחוץ, חצו את הכביש, זו אחר זו, עיניהן פוזלות לכאן ולכאן ופניהן סמוקות כאילו טיגנו לביבות. השען הקטן, שישב ליד שולחנו, נתבטל ממלאכתו, לפי ששיכּור היה מזה שספר ומנה את בקבוקי היין, ומרוגש מאד בין שעוני-הקוקיה העליזים שעל הקירות. כן, השכנים מתפקעים! צעק קוּפּוֹ. ולמה בעצם צריכים הם להסתתר? לא, הם לא התביישו עוד להראות עצמם מסובים לשולחן; להיפך, סקרנים אלה שעמדו והביטו פעורי-פה מרעבתנוּת, החניפו להם, חיממו אותם; הם מוכנים היו לדחוף את השולחן עד לכביש ולאכול את קינוח-הסעודה תחת אפו של הקהל, בתוך שאונו והמונו של הרחוב. אין הם מעוררים חלילה בחילה, לא כן? אם כך, אין כל צורך להסתגר כמו אֶגוֹאיסטים. קוּפּוֹ שהשגיח בשען הקטן, שעיניו יצאו לו מחוריהן, הראה לו מרחוק בקבוק; ומשהסכים הלה בניד ראש, הלך והביא לו את הבקבוק וכוס. הלכה ונתקשרה אחוה עם הרחוב. שתו לחייהם של העוברים-והשבים. ההילולה התפשטה, עברה מאחד לשני, באופן שכל דיירי הרובע התבשמו מריח הצלי, ומעיהם נתחתכו וראשם הלך סחרחר כבחינגה של שדים.

מרת ויגוּרוֹ הפחמית שוטטה מזה רגע, אילך ואילך, לפני החנוּת.

“מאדם ויגוּרוּ! מאדם ויגוּרוּ!” צרחו המסובים.

היא נכנסה, מסורבלת בבשר, וחיוך בהמי טבוע בפניה שרוחצו מאבק הפחמים. הגברים אהבו לצובטה, משום שיכלו לצובטה בכל מקום בלי להיתקל בעצם. בּוֹש הושיבה לצדו; ומיד גיפף בערמומיוּת את ברכה מתחת לשולחן. אבל היא, מורגלת בכך, הריקה בניחותא את כוס היין, בספרה שהשכנים עומדים בחלונות ודיירי הבית מתחילים לרגוז.

“הו! זה העניין שלנו”, אמרה מרת בּוֹש. “אנחנו כאן השוערים, לא כן? אם כך, אז אנחנו אחראים לשקט… אדרבא, שיבואו להתרעם, אנחנו נקבל אותם יפה-יפה”.

בקיטון הגיעה לקצה התכתשות איומה שנטושה היתה בין נאנה לבין אוגוסטינה, בשל המרחשת, ששתיהן רצו לנגבה בלחם. במשך רבע שעה, כירכרה המרחשת על גבי הרצפה, ברעש של אילפס ישן. ועכשיו טיפלה נאנה בויקטור הקטן שעצם של אווז נתקעה לו בגרונו; היא תחבה לו את אצבעותיה תחת הסנטר והכריחתו לבלוע חתיכות גסות של סוכר, כתרופה. אך זה לא הפריע לה להשגיח על השולחן הגדול. מפרק לפרק היתה באה לבקש יין, לחם ובשר בשביל אֶטיאֶן ופולינה.

“הא לך והתפוצצי!” היתה אמה אומרת לה. “תעזבי אותי במנוחה, אולי?”

הילדים לא היו מסוגלים עוד לבלוע, אבל הוסיפו בכל-זאת לאכול, כשהם מקישים במזלגותיהם לפי נעימה של מזמור-תפילה כדי להלהיב את עצמם.

בתוך ההמולה הזו נתקשרה שיחה בין האב בּרוּ לבין אמא קוּפוֹ. הזקן, שהמאכלות והיין שיוו לפניו גון של סיד, דיבר על בניו שמתו במלחמת קרים. אה! אילו היו ילדיו חיים, היה אוכל לחם בכל יום. אבל אמא קוּפּוֹ, שלשונה נתעבתה קצת, נתכופפה ואמרה לו:

“אין נחת מילדים, האמן לי! אני, למשל, עושה רושם של מאושרת, לא כן? אם כך, דע לך שאני בוכה יותר מפעם אחת… לא, אל תרצה שיהיו לך ילדים”.

האב בּרוֹ ניענע בראשו.

“בשום מקום לא רוצים לתת לי עבודה”, מילמל. “אני יותר מדי זקן. כשאני נכנס לאיזו סדנה, לועגים לי הפועלים הצעירים ושואלים אותי אם ציחצחתי את נעליו של אנרי הרביעי… אשתקד עוד הרווחתי שלושים סוּ ביום, בצביעת גשר; צריך היה לשכב על הגב, עם הנהר שזרם למטה. מאותו זמן משתעל אני… היום, זה נגמר, גרשו אותי מכל מקום”.

הסתכל בידיו העלובות והנוקשות והוסיף:

“זה מובן מאליו, כיון שאיני ראוי עוד לשום דבר. הם צודקים, אני אעשה כמו הבנים שלי… אַת רואה, האסון הוא, שאני עוד חי. כן, אני אשם בכך. כשאי-אפשר עוד לעבוד, צריך לשכב ולהוציא את הנשמה”.

“באמת”, אמר לורילאֶ שהקשיב לשיחה, “איני מבין כיצד אין הממשלה באה לעזרתם של נכי-העבודה; לפני זמן-מה קראתי על כך בעתון”.

אבל פּוּאסוֹן סבור היה שמחובתו ללמד זכות על הממשלה.

“פועלים אינם חיילים”, אמר, “מוסד האינבאלידים מיועד בשביל חיילים… לא צריך לבקש דברים בלתי-אפשריים”.

הפרפרת עלתה על השולחן. זו היתה עוגה בצורת היכל, שעליו התנוססה כיפה עשוייה צלעות של אבטיח צהוב; ובראש הכיפה תקועה היתה שושנה מלאכותית, שבסמוך לה התנודד, בקצהו של חוט ברזל, פרפר עשוי נייר כסף. שתי טיפות של גוּמי, בלב הפרח, חיקו שתי טיפות של טל. משמאל לעוגה צף נתח של גבינה לבנה בתוך צלחת שקערורית, בעוד שבצלחת אחרת, מימין, מגובבים היו תותי-גינה מגושמים ומחוּצים שעסיסם נטף. אבל מאחר שעוד נשתיירו בפנכה עלי-חסה גדולים ושרויים בשמן, אמרה ז’רבאֶז בחביבות לשוערת:

“בבקשה, מאדאם בּוֹש, עוד קצת סאלאט. זה מאכל-התאוה שלך, אני יודעת”.

“לא, לא, תודה! כבר אכלתי סאלאט עד כאן”, השיבה השוערת.

הכובסת צידדה ראשה כלפי וירז’יניה; אבל ההיא תחבה אצבעה לתוך הפה, כאילו ביקשה ליגע במזון.

“באמת, אני מלאה כחבית”, מילמלה. “אין יותר מקום; אפילו עלה אחד לא ייכנס”.

“הו! תתאמצי קצת”, המשיכה ז’רבאז חייכנית. “יש תמיד פינה כלשהי. סאלאט נאכל בלי רעב… הרי לא תתני שחסה זו תלך לאיבוד!”

“מחר תאכלי אותה כבושה”, אמרה מרת לירא. “היא נפלאה כבושה”.

הגברות נשמו כבדות, בהביטן בארשת של צער על פנכת הסאלאט. קלימאנס סיפרה שהיא חיסלה יום אחד שלוש אגודות של שחלים לארוחת-צהרים. מרת פּוּטוּאַ עוד עלתה עליה: היא אכלה ראשי-חסה בלי לבררם; היא כירסמה אותם ככה, טבולים בקצת מלח. לפי דבריהן, מסוגלות היו כולן לחיות אך ורק על חסה, לאכול הימנה עביטים שלימים. ובסיועה של שיחה זו גימרו הגברות את שיירי הסאלאט שבפנכה.

“הייתי מהלכת בשדה על ארבע וזוללת שחלים”, אמרה השוערת בפה מגודש.

המסובים גיחכו למראה הפרפרת. איך היא באה בחשבון של מאכל, הפרפרת. היא מגיעה אמנם קצת מאוחר, אבל אין דבר, ילטפוה בכל-זאת. אם יצטרכו אפילו להתפוצץ כפצצות, לא יתבטלו בשום פנים ואופן בפני תותים ועוגה. אגב, השעה אינה דוחקת, יש פנאי, אפשר לישב ליד השולחן כל הלילה, אם רוצים. אלא שבינתיים מילאו את הצלחות בתותים ובגבינה לבנה. הגברים הציתו את מקטרותיהם; וכיון שהבקבוקים החתומים מרוקנים היו, חזרו לפתוחים, ושתו יין תוך כדי עישון. אבל רצו שז’רבאֶז תחתוך בלי שהיות את העוגה שנאפתה בנוסח סאבוֹיה. פּוּאסוֹן קם כדי ליטול את השושנה, שהושיטה בגאלאנטיות רבה לעקרת-הבית למחיאות כפיהם של המסובים. מוכרחה היתה להדקה בסיכה על השד השמאלי, בצד הלב. עם כל תנועה ותנועה שלה היה פרפר-הנייר מפזז ומרפרף.

“שמעי!” נצטעק לורילאֶ, שעשה תגלית חשובה, “משמע שאנו אוכלים על שולחן-העבודה שלך?… אם כך, אז בטוחני שמעולם לא עבדו עליו במרץ כזה כמו הערב!”

להלצה מרושעת זו היתה הצלחה רבה. מיד התחיל לירד גשם של דברי-חידוד: קלימאנס לא היתה בולעת כפית של תות בלי לומר שזוהי נקישת מגהץ; מרת לירא טענה שלגבינה הלבנה יש ריח של עמילן; בעוד שמרת לורילאֶ מילמלה בין שיניה, שזו אמצאה מאין כמוה, לזלול במהירות רבה כל-כך את הכסף, על הקרשים שעליהם עמלו כל-כך להרויחוֹ. סוּפה של צחוק ושל צווחות ניסרה באויר.

אבל לפתע-פתאום כפה קול חזק דממה על כל המסובים. זה היה בּוֹש שנזדקף, שנטל לו עמידה של מופקר ושל בן-בליעל, ושר פזמון “ווּלקאן האהבה, או החייל המקסים”.

“זה אני, בּלאבין, המפתה את היפהפיות…”

רעם של מחיאות-כפיים קידם את הבית הראשון של הפזמון. כן, כן, עכשיו ישירו! כל אחד ישמיע שיר שלו. זה יותר משעשע מהכול, והקרוּאים השעינו מרפקיהם לשולחן, הסמיכו גבם למסעדות הכסאות, הנידו את הסנטר בקטעים היפים, ולגמו לגימת יין בטורים-החוזרים. בּוֹש זה מומחה היה לפזמונות קוֹמיים. מסוגל היה להביא לידי צחוק אפילו את הבקבוקים, שעה שעמד וחיקה את החייל הרברבן, תוך שמפשק את אצבעותיו ומשמט את כובעו לאחור. מיד לאחר “ווּלקאן האהבה”, פתח ב“בּארוֹנית מפוֹלבּיש”, אחת מהצלחותיו. כאשר הגיע לבית השלישי של השיר צידד פניו כלפי קלימאנס ומילמל בקול מואט וחשקני:

לבּארוֹנית היו אורחים,

אך אלה היו ארבע אחיותיה,

שלוש בּרוניטיות ואחת בלונדית,

ולארבעתן עינים כשפניות.

החבורה, שנאחזה התלהבות, שרה במקהלה את הטור-החוזר. הגברים הלמו את הקצב בעקבי נעליהם; הנשים נטלו את הסכינים וליוו את סילסולי המנגינה בהקשות על גבי הכוסות. הכל צרחו:

לעזאזל! מי יכבד

בלגימה את המש…מר,

לעזאזל! מי יכבד

בלגימה את המש…מש…מר!

שמשות החנות נצטלצלו, הבל-פיהם החזק של המזמרים הפריח את וילונות-המלמלה. בינתיים כבר נעלמה וירז’יניה פעמיים, ובשובה היתה מצכופפת לאזנה של ז’רבאֶז, כדי ללחוש לה איזו ידיעה. משחזרה בפעם השלישית, בעיצומה של ההמולה, אמרה לה:

“יקירתי, הוא יושב כל הזמן אצל פרנסוּא ומעמיד פנים שקורא עתון… אין כל ספק שהוא זומם איזו נבזוּת”.

היא נתכוונה ללאנטיאֶ, שאחריו הלכה לעקוב מדי פעם בפעם. עם כל ידיעה חדשה היו פניה של ז’רבאֶז מרצינות.

“האם הוא שיכור?” שאלה לוירז’יניה.

“לא”, השיבה זו. “הוא נראה שקט. ודוקא זה הוא המדאיג. למה יושב הוא בבית-מרזח, אם הוא שקט? אֵלי! אֵלי! ובלבד שלא יקרה כלום!”

ז’רבאֶז, שהודאגה מאד, הפצירה בה שתשתוק. דממה עמוקה נשתררה בפתע-פתאום. מרת פּוּטוּאַ קמה על רגליה ושרה: “אֶל הקרב!” דמומים ומהורהרים תלו בה הקרואים את עיניהם; אפילו פּוּאסוֹן הניח את מקטרתו בקצה השולחן ועשה אזנו כאפרכסת. היא עמדה מתוחה, קטנה, זועמת, ופניה חיוורים היו תחת שביסה השחור; היא הטילה בחלל את אגרופה השמאלי בגאוה דרוכה, תוך שרועמת בקול החזק ממנה:

שודד-ים עז-פנים

מרדף אחר ספינתנו!

אוי ואבוי לליסטים!

בשבילו לא תהא חנינה!

ילדים, אל התותחים;

יי"ש מלוא הכוסות!

פּיראטים ושודדים

סופם עולים לגרדום!

שיר זה שיר של רצינוּת היה. פּוּאסוֹן שהפליג בשעתו במרחבי הים הניד את ראשו אילך ואילך, כמאשר את המסופר בו, הכול הרגישו, אגב, שזה השיר מפכה ממעמקי נפשה של מרת פּוּטוּאַ.

קוּפּוֹ התכופף כדי לספר היאך מרת פּוּטוּאַ סטרה לילה אחד, ברחוב פּוּלאֶ, לשלושה גברים שביקשו לאנסה.

בינתיים הגישה ז’רבאֶז, בסיועה של אמא קוּפּוֹ את הקפה, אם כי המסובים עדיין טרודים היו באכילת העוגה הסאבואית. לא הניחו לה לז’רבאֶז לחזור ולישב; צעקו לה שעתה הגיע תורה ליתן קולה בשיר. היא השתמטה בכל מיני תירוצים; וכיוון שהיה לה מראה-פנים חיוור וחולני, שאלוה אם בשר האווזה לא הזיק לה. היא התאוששה ושרה את הפזמון: “הניחו לי לשון!” בקול חלוש וערב; כשהגיעה לטור-החוזר, למשאלת-לב זו לשינה הארוגה חלומות יפים, נעצמו קימעה עפעפיה, ומבטה המעורפל שוטט בתוך האופל שאפף את הרחוב. מיד לאחר מכן החווה פּוּאַסוֹן קידת ראש כלפי הגברות ופצח בפזמון-שתיה: “יינות צרפת”; אלא שהוא שר כמו חוקן; רק לבית האחרון היתה הצלחה, לפי שבהזכירוֹ את הדגל התלת-צבעי, הניף את כוסו מעלה-מעלה, ניענעה לכאן ולכאן, והריקה לבסוף לתוך פיו הפעור לרווחה. אחר-כך הושרו רומאנסים בזה אחר זה: מדובר היה על ויניציה ועל גוֹנדוֹליאֶרים בבּארקארוֹלה ששרה מרת בּוֹש, על סיביליה ואנדאלוּזיה בבּוֹלירוֹ ששרה מרת לוֹרילאֶ, בעוד שמר לורילאֶ הפליג למרחקי ערב ושר על בשׂמיה ועל אהביה של פאטמה הרקדנית. סחור-סחור לשולחן המגודש שיירי מאכלות, באויר שנתעבה מהבל פיהם החמוץ של המסובים, נפתחו אופקים של זהב, עברו-חלפו נשים שצואר-שן להן, שלשׂערן גון ההבנה, נשיקות פרחו לאור הירח ולצלילי גיטארות, ובּאיאדאֶרות פיזרו תחתיהן גשם של פנינים ואבני-חן; והגברים ישבו ועישנו את מקטרותיהם מתוך קורת-רוח, ובפניהן של הנשים טבוע היה חיוך בלתי-מודע של עונג; הכול דימו בנפשם שהם מצויים באותן הארצות המופלאות ונושמים את הריחות הטובים. כאשר קלימאנס החלה לצייץ בקול רטטני: “בנו קן!”, גרם גם שיר זה הרבה תענוג, משום שהזכיר את השדות, את הצפרים המנתרות, את הריקודים הצל עפאי העצים, את הפרחים שגביעיהם מלאים נופת, בקיצור, כל מה שהיו רואים ביער וינסאֶן, בימים שבהם הלכו למלוק ראש שפן צלוי. אבל וירג’יניה החזירה את בדיחות-הדעת ליושנה בפזמון: “חבּוּבּ שלי”. היא חיקתה זבנית בקאנטינה צבאית, בקפלה יד אחת על המותן, ובמזגה ביד השניה יי"ש לתוך החלל. משסיימה, הפצירו הקרואים באמא קוּפּוֹ שתשיר את “העכבר”. האשה הזקנה סירבה, בהישבעה שאין היא יודעת ניבול-פה זה. אף-על-פי-כן נתרצתה, והחלה לשיר בקולה הדקיק והשבור, כשפניה הקמוטות, ששתי עינים זעירות הבריקו בהן, מדגישות את רמיזותיה ופחדיה של מאדמוּאזל ליזה המכווצת שמלתה למראהו של עכבר. כל המסובים געו בצחוק; הנשים לא יכלו לשמור על רצינותן ושיגרו לשכניהן מבטים נוצצים; לא היה זה פזמון גס כל-עיקר, כי לא היו בו מלים מפולפלות. אם לומר את האמת, היה זה בוֹש שחיקה את העכבר לאורך קיבורות רגליה של הפחמית. וזה עלול היה להיעשות מכוער, אילו לא היה גוּז’אֶ, לפי קריצת-עין של ז’רבאֶז, מחזיר את הדממה והנימוסיוּת לקדמוּתן בשיר “ברכת פרידה של עבּד אֶל קאדר” שהוא השמיעוֹ בבאס הרועם שלו. לא היה לזה קול אלא שאגת-אריה, והוא יצא מתוך זקנו הצהבהב והנאה כמתוך חצוצרתה של נחושת. כאשר הטיל לתוך החלל את הצעקה: “הו, בת-לויתי האצילה!” בדברוֹ על הסוסה השחורה של איש-המלחמה, נתפעמו הלבבות; והכל מחאו לו כף בלי להמתין לסוף, בעוצמה כה רבה צעק.

“עכשיו, התור שלך, אבא בּרוּ!” אמרה אמא קוּפּוֹ. “תשיר משהו מהזמנים ההם. השירים הישנים הם הכי יפים!”

והמסובים צידדו פניהם אל הזקן, הפצירו בו, עודדוהו. הוא, קהוי חושים, עם מסכת פני החרושה והדמומה, הביט בהם בלי שיבין מה מבקשים ממנו. שאלוהו אם הוא יודע את הפזמון “חמש אמות-הקריאה”; השפיל את סנטרו; הוא לא זכר, כל הפיזמונות מימים שעברו נתערבבו במוחו. וכאשר החליטו להניח לו, דומה היה שהוא מתחיל להיזכר, וגימגם בקול עמום:

טרוּ לאַ לאַ, טרוּ לאַ לאַ, טרוּ לאַ, טרוּ לאַ, טרוּ לאַ לאַ!

חיוּת ניצתה בפניו; כנראה שטור-חוזר זה עורר בו שמחות נשכחות ורחוקות, שהוא בלבד נתהנה מהן, בהקשיבוֹ בחדווה ילדותית לקולו שנתעמם.

טרוּ לאַ לאַ, טרוּ לאַ לאַ, טרוּ לאַ, טרוּ לאַ, טרוּ לאַ לאַ!

“שמעי, יקירתי”, באה וירז’יניה ללחוש על אזנה של ז’רבאֶז, “אַת יודעת שאני באה משם? זה גירה את סקרנותי… ובכן לאנטיאֶ הסתלק מהמסבאה של פרנסוא”.

“לא פגשת אותו בחוץ?” שאלה הכובסת.

“לא. הלכתי מהר. לא היה כלל בדעתי לראות אותו”.

היא נשתתקה פתאום, הרימה עיניה ומשכה מלבה אנחה חנוקה:

“הו! אלוהים אדירים!… הוא עומד שם, על המדרכה שממול; הוא מביט לכאן”.

מזועזעת כולה, העיזה ז’רבאֶז לשגר מבט. אנשים נתאספו כדי להקשיב לשירתם של האורחים. הנערים מחנות-המכולת, הקצבית, השען הקטן פערו עיניהם, כאילו עומדים היו וצופים במחזה. היו שם אנשי-צבא, בעלי-בתים לבושים זיגים, שלוש ילדות קטנות בנות חמש או שש, שהחזיקו זו בידה של זו, פניהן רציניות וקסומות. ואמנם, לאנטיאֶ תקע עצמו בשורה הראשונה של הסקרנים, והאזין והסתכל בפנים שלוות. אין כל ספק שזו היתה חוצפה שאין כמוה. ז’רבאֶז חשה שצינה עולה לה מהרגלים לתוך הלב, והיא לא ההינה למוש עוד ממקומה, בשעה שהאב בּרוּ המשיך:

טרוּ לאַ לאַ, טרוּ לאַ לאַ, טרוּ לא,ַ טרוּ לאַ, טרוּ לאַ לאַ!

“לא, לא, סבא, זה מספיק!” אמר קוּפּוֹ. “אתה יודע את כל הפזמון כולו?… תשירוֹ לנו בפעם אחרת, כאשר נהיה יותר מדי עליזים”.

המסובים צחקו. הזקן התבלבל, השיט עיניו סחור-סחור לשולחן ופניו חזרו ולבשו את הבעתם הקהויה וההזויה. משכילו לשתות את הקפה, פסקו השירים לשעה קלה, ושיחה נתגלגלה על אשה אחת שנמצאה תלויה בבית שבסמוך. עתה הגיע תורה של מרת לירא לשיר; אבל היא זקוקה היתה להכנות. היא טבלה את קצה מפיתה בכוס מים והצמידתה לרקותיה, כל-כך חם היה לה. אחר-כך ביקשה טיפת יי"ש, שתתה אותה וניגבה ארוכות את שפתיה.

" ‘הילד של אלוהים הטוב’, לא כן?" מילמלה, " ‘הילד של האלוהים הטוב…’ "

וגבהנית, גברית, גרומת אף ומרובעת כתפיים כז’אנדארם, החלה:

הילד האבוּד שאמו עוזבתו,

מוצא תמיד מחסה בכנסיה.

אלוהים הרואהו מגן עליו מכסא כבודו.

הילד האבוד, הוא ילדו של האלוהים הטוב.

קולה ריטט במלים מסויימות, נתמשך בנעימות בכייניות. היא הרימה עיניה במלוכסן כלפי שמים, בהצמידה ידה הימנית אל לבה בתנועה של יגון. וז’רבאֶז, שנוכחותו של לאנטיאֶ עינתה אותה, לא יכלה עוד לכבוש את דמעותיה; נדמה היה לה ששיר זה מבטא את יסוריה, שהיא היא הילד האבוד והעזוב הזה, שהאלוהים הטוב יגן עליו, קלימאנס, שהיתה שיכורה מאד, געתה פתאום בבכי; ובשמטה ראשה על שולי השולחן, החניקה את התיפחותה בתוך מפית. דממה מחולחלת צמרמורת השתררה בחלל. הנשים הוציאו את ממחטותיהן, ניגבו את עיניהן ועשו פנים צדקניות. הגברים, מצחם רכון, הביטו נכחם בעינים בוהות, כשעפעפיהם מרטטים. פּוּאסוֹן, שחש מחנק בגרונו, הידק את שיניו, כירסם פירורים מקנה-מקטרתו ורקקם על הריצפה, בלי להפסיק את העישון. בּוֹש, שידו נחה על ברכה של הפחמית, שוב לא צבטה; הוא נתקף רגש מעורפל של מוסר-כליות ושל יראת-כבוד, ושתי דמעות גדולות נתגלגלו וירדו על לחייו. זוללים וסובאים אלה קשים היו כמידת הדין ורכים כטלאים. היין פרץ ובקע להם מהעינים. כאשר מרת לירא חזרה ושרה את הטור-החוזר, ביתר איטיוּת וביתר בכיינוּת, התייפחו כולם לתוך צלחותיהם, התירו לעצמם סגוֹר לבם, התפקעו מרוך ומחמלה.

אבל וירג’יניה וז’רבאֶז לא המישו, על כרחן, את מבטיהן מהמדרכה שממול. אף מרת בּוֹש השגיחה בלאנטיאֶ, וצווחה קלה נתמלטה מפיה, בלי שתפסיק להתלכלך בדמעותיה. לשלושתן היו פנים אחוזות חרדה, ושלא מדעתן החליפו ביניהן ניענועי-ראש. אל-אלוהים! אם קוּפּוֹ יהפוך חלילה את פניו, אם הוא ישגיח בההוא! איזה קטל! איזה טבח! והתלחשויותיהן גרמו לבסוף שהרתך ישאל אותן בתמיהה:

“במה אתן מסתכלות כל-כך?”

הוא התכופף והכיר את לאנטיאֶ.

“לכל אלפי רוחות!” מילמל. “אה, הפרצוף המזוהם! אה, הפרצוף המזוהם!… לא, זה עובר כל גבול, זה ייגמר…”

ומאחר שנזדקף, בגמגמוֹ איומים אכזריים, התחננה לפניו ז’רבאֶז בהשפל-קול.

“שמע, אני מתחננת לפניך… הנח את הסכין… הישאר במקומך, אל תגרום אסון”.

וירג’יניה הוצרכה להוציא מידו את הסכין שנטל מהשולחן, אך נבצר היה ממנה למונעוֹ מלצאת החוצה ולגשת ללאנטיאֶ.

המסובים ששרויים היו בהתרגשות גוברת והולכת, לא השגיחו בכלום, ובכו בדמעות שליש בעת שמרת לירא שרה בקול קורע-לב:

יתומה עזובה לנפשה,

איש לא שמע קול בכיה,

רק עצי היער והרוח.

החרוז האחרון עבר בחלל כנהי של סוּפה. מרת פּוּטוּא, שאמרה אותו רגע להגיש כוסה לפיה, היתה כה מרוגשת ומזועזעת, ששפכה את יינה על המפה. אולם ז’רבאֶז ישבה קפואה כולה, אגרופה מצומד לפיה כדי שלא תפרוץ בצעקה, וממצמצת בעפעפיה מחמת אימה שתראה אחד משני הגברים שממול נופל בפתע-פתאום קטול באמצע הרחוב. וירג’יניה ומרת בּוֹש עקבו אף הן אחר החזיון בהתענינות עמוקה. קוּפּוֹ, שהופתע על-ידי אויר החוץ, צנח כמעט לתוך ביב, בשעה שביקש להסתער על לאנטיאֶ. הלה, ידיו נתונות בתוך כיסיו, נרתע רק לאחוריו. ושני הגברים החלו לחרף ולגדף זה את זה; הרתך, ביחוד, התלבש על ההוא כדבעי: אמר לו שהוא חזיר חולה, ושיאכל לו את בני-מעיו. שלוש הנשים שמעו מרחוק את איוושת הזעף של הקולות, ראו את תנועות הידים הזועמות, כאילו התקינו עצמם השניים להתכתש ולעשות זה מזה גל של עצמות. ז’רבאֶז חשה שהיא מתעלפת, ועצמה את עיניה, משום שזה נמשך זמן רב מדי ומשום שהאמינה שהם עדיין אומרים לכרסם זה לזה את האף, כל-כך נתקרבו פרצוף לתוך פרצוף. ומקץ שהות-מה, כיוון שלא שמעה עוד כלום, חזרה ופקחה את עיניה, והוכתה בתדהמה בראותה שהם עומדים ומשוחחים בשקט ובנחת.

קולה של מרת לירא התרומם, הומה ויפחני, בהתחילה בית חדש:

חצי-מתה, נאספה למחרת,

היתומה האומללה…

“כן, כן, יש בעולם נשים שפלות!” אמרה מרת לורילאֶ, תוך הסכמה כללית.

ז’רבאֶז החליפה מבט עם מרת בּוֹש ועם וירג’יניה. משמע שזה מסתדר? קוּפּוֹ ולאנטיאֶ הוסיפו לשוחח בשולי המדרכה. אמנם הם עוד כיבדו זה את זה בגידופים, אך בסבר-פנים ידידותי. הם כינו זה את זה, “מנוּול ארור!” בנימה שהימנה ביצבץ קורטוב של חיבה. וכיון שהסתכלו בהם, עקרו ממקומם והפסיעו בניחותא לאורך הבתים, כשמסתובים סחור-סחור לעצמם כל עשר פסיעות. שיחה נרגשת מאד נקשרה ביניהם. דומה היה שקוּפּוֹ חוזר ומתכעס, בעוד שלאנטיאֶ מסרב ומניח שהלה יפציר בו. והיה זה קוּפּוֹ שדחף את לאנטיאֶ ואילצוֹ לחצות את הרחוב, כדי ליכנס לחנות.

“אני אומר לך שזה בכל הלב!” צעק. “תשתה כוס יין… גברים הם גברים, לא כן? צריך להבין זה את זה…”

מרת לירא סיימה את הטור-החוזר האחרון. הנשים החזיקו אחריה במקהלה, כשהן מגלגלות את ממחטותיהן:

הילד האבוד, הוא ילדו של האלוהים הטוב.

בעתירו מחמאות רבות על הזמרת, שנשתפלה על כסאה תוך שמעמידה פנים שהיא כולה שבורה ורצוצה. היא ביקשה לשתות משהו, משום ששׂמה יותר מדי רגש בשיר הזה, ומשום שנתייראה תמיד שתקרע לעצמה עצב מחמת עוצם ההתרגשות. כל המסובים תלו בינתיים את עיניהם בלאנטיאֶ, שישב לו בשקט לצדו של קוּפּוֹ, ואכל את הפרוסה האחרונה של העוגה הסאבואית, שטבלה בתוך כוס יין. מלבד וירג’יניה ומרת בּוֹש לא הכירוֹ איש. אמנם, לורילאֶ ואשתו ריחרחו איזו קנוניה; וכיון שלא ידעו טיבה של קנוניה זו, נטלו להם ארשת-פנים חמוצה ויוהרנית. גוּז’אֶ, שהשגיח בהתרגשותה של ז’רבאֶז, הביט באורח החדש בזעף; ומאחר שנשתררה שתיקה מעיקה, אמר קוּפּוֹ בפשטות:

“זהו ידיד”.

ובפנותו לאשתו:

“מה את יושבת וחולמת?… לכי וראי אם יש עוד קפה חם”.

ז’רבאֶז הסתכלה בהם, בזה אחר זה, אילמת והמומה. בתחילה, כאשר בעלה דחף את מאהבה לשעבר לתוך החנות, הצמידה שני אגרופיה לראשה, באותה תנועה איסטינקטיבית שהיתה עושה בימים של סוּפה עזה, עם כל דירדור של רעם. זה נראה לה בלתי-אפשרי: הקירות התמוטטו וימעכו תחתיהם את כל הקרואים. אך משראתה, מקץ שהות-מה, את שני הגברים יושבים זה ליד זה, בלי שוילאות-המלמלה יהיו זעות אפילו, מצאה מניה-וביה את הדברים האלה טבעיים מאד. צלי האווזה העיק עליה קצת; היא אכלה יותר מדי הימנו, בהחלט; וזה לא הניח לה לחשוב. עצלוּת של נועם הציפה את כל ישוּתה, החזיקתה מכוּוצת בקצהו של השולחן, כשמהבהב בה רצון יחיד שלא להיות מוטרדת. אלוהים אדירים! לשם מה להתענות כשזה לא איכפת לאחרים, וכשהעניינים נראים כמתיישבים מאליהם, לשביעת-רצון כללית? והיא קמה ממקומה כדי לראות אם נשתייר עוד קפה.

בחדר הסמוך שרויים היו הילדים בשינה. אוגוסטינה הפזלנית, שהבעיתה אותם באיומים מגונים בעת קינוח-הסעודה, כדי לחטוף מהם את התותים, ישבה עתה שפופה על שרפרף, פניה חיוורים מאד ושפתיה חשוקות. פולינה המגושמת הצניחה ראשה על כתפו של אֶטיאֶן, שנרדם בעצמו בקצה השולחן. נאנה ישובה היתה על גבי המחצלת הפרושה לאורך המיטה, ליד ויקטור, כשאחת מזרועותיו כרוכה מסביב לצוארו; ומנומנמת, עיניה מעוצמות, לא פסקה מליבב בקול חלוש:

“הו, אמא! כואב לי בבטן… הו, אמא, כואב לי בבטן…”

“לכל הרוחות”! מילמלה אוגוסטינה, שראשה התנודד אילך ואילך על כתפיה, “הם שיכורים הזאטוטים. הם שרו כמו מבוגרים!”

לבה של ז’רבאֶז ספג מהלומה חדשה למראהו של אֶטיאֶן. היא חשה שהנשימה ניטלת ממנה למחשבה שאביו של זה מצוי בחדר השני ואוכל לו בניחותא פרוסת עוגה, בלי לגלות רצון כלשהו לראות את בנו. כמעט שאמרה להעיר את הילד ולהביאוֹ בזרועותיה. אלא ששוב מצאה לטוב מאד את האופן שבו מתיישבים הדברים. קנקן-הקפה בידה חזרה איפוא אל האורחים. ומזגה כוס ללאנטיאֶ, שלא שׂם כל-עיקר לב אליה.

“זאת אומרת, שעכשיו התור שלי”. גימגם קוּפּוֹ בקול מעובה. "וכיון שיש לי הכבוד להיות האחרון, אשיר לכם את הפזמון,איזה ילד חזירי' ".

"כן, כן,,איזה ילד חזירי!' " צרחו כל המסובים.

המהומה חזרה לקדמותה, לאנטיאֶ נשכח. הגברות התקינו כוסותיהן וסכיניהן כדי ללוות את הטור-החוזר. הכל צחקו למפרע, למראהו של הרתך שהזדקף על רגליו, זיקף את ראשו ושיווה לפניו ארשת שובבנית. הוא תפס קול של אשה זקנה:

כל בוקר, כשאני קמה,

מבולבל עלי הלב;

אני שולחת אותו לשוק,

לקנות דג בארבעה סוּ.

הוא משתהה שעה בדרך,

וכשחוזר סוף-סוף,

לוגם הוא מחצית היי"ש שלי;

איזה ילד חזירי!

והגברות, בהקישן בסכיניהן על דפנות הכוסות, שרו במקהלה, בתוך שמחה גועשת:

איזה ילד חזירי!

איזה ילד חזירי!

רחוב טיפת-הזהב עצמו נטל עתה חלק בזימרה. הרובע כולו שר את הפזמון “איזה ילד חזירי”. השען הקטן, נערי-המכולת, הקצבית, מוכרת הירקות, שידעו פזמון זה, שרו את הטור-החוזר במקהלה, כשהם טופחים זה לזה על הגב מתוך בדיחות-הדעת. אכן, הרחוב סופו שנעשה בגילופין; עצם ריח ההילולה שבקע מדירת קוּפּוֹ גרם שהבריות יהיו מתנודדים בהילוכם. יש לומר שאותה שעה היו הם בפנים, סבואים כדבעי. הסביאה נתגברה קימעה-קימעה, מאז הכוס הראשונה שהורקה לאחר מרק-הבשר. עכשיו הגיעה זו לשיאה; הכול התפקעו מרוב זלילה, הכול צרחו בקולי-קולות, בתוך האד האדמדם של שתי המנורות המפייחות. המהומה של שמחה זו החרישה את שקשוק גלגליהן של הכרכרות האחרונות שעברו ברחוב. שני שוטרים, שסבורים היו שפרצה התקוממות, באו במרוצה; אבל כשהשגיחו בפּוּאסוֹן ניענעו בראשם ניענוע של הבנה, והתרחקו לאיטם, זה בצד זה, לאורך הבתים השרויים באופל.

קוּפּוֹ הגיע לסיומו של הפזמון:

באחד בשבת, לעת ערב,

הלכנו אל דודי טינאֶט,

שהוא גורף-ביבים,

כדי לקבל חרצני דובדבנים.

וכאשר שבנו הביתה,

קפץ הזאטוט לתוך הזוהמה.

איזה, ילד חזירי!

איזה ילד חזירי!

אותה שעה נזדעזע הבית על כל דיוטותיו, צרחנות איומה כזו עלתה וניסרה בתוך האויר השקט והחמים של הלילה.

אף אחד מהקרואים לא הצליח לעולם להיזכר בדיוק כיצד נסתיימה ההילולה. השעה היתה כפי הנראה מאוחרת מאד, כיון שאפילו חתול לא עבר עוד ברחוב. מאד ייתכן, שגם יצאו במחול סחור-סחור לשולחן, יד שלובה ביד. ערפל צהוב אפף את החינגה הזו, שבה כירכרו פרצופים סמוקים וצרחניים. אך בחזקת ודאות היא, שסמוך לסוף הגיעה הסביאה לשיא-השיאים; אלא שאין יודעים אם הגורם לכך לא היה פלוני-אלמוני ששׂם, מתוך ליצנות, מלח בתוך הכוסות. הילדים התפשטו, כפי הנראה, בעצמם ועלו על יצואם בעצמם. למחרת התפארה מרת בּוֹש שהיא הורידה לבּוֹש שתי סטירות צלצלניות משום שגילגל, בקרן-זוית, שיחה אינטימית ביותר עם הפחמית; אבל בּוֹש, שלא זכר כלום, טען שזה שקר וכזב. אך הכול גינו בפה מלא את התנהגותה של קלימאנס, בחורה שאסור בהחלט להזמינה לחברה הגונה; סופה שהראתה כל מה שיש לה, והקיאה באופן איום כל-כך שהשחיתה לחלוטין אחד מוילונות המלמלה. הגברים לפחות יצאו החוצה; לורילאֶ ופּוּאסוֹן, שהחלו להרגיש בחילה, הסתלקו ואצו מישרין אל חנותו של הקצב. חינוך יפה, זה ניכר תמיד. למשל הגברות, וירג’יניה, מרת פּוּטוּאַ ומרת לירא, שהוטרדו על-ידי החום, הלכו בפשטות לקיטון לפשוט מחוכיהן; וירג’יניה רצתה אפילו להשתטח לרגע על המיטה כדי למנוע תוצאות רעות. אחר-כך, דומה היה שהחבורה התמסמסה; הכול ליוו זה את זה, ונבלעו קימעה-קימעה במעמקי הרובע האפלולי, בתוך המולת קולות אחרונה, בתוך קטטה סוערת שנפלה בין לורילאֶ ואשתו, בתוך “טרוּ לאַ לאַ, טרוּ לאַ לאַ” עקשני ונוגה של האב בּרוּ. נדמה היה לז’רבאֶז שגוּז’אֶ התייפח בשעה שהלך לו; קוּפּוֹ עדיין שר היה; אשר ללאנטיאֶ, יש לשער שהוא נשאר עד הסוף; היא הרגישה אפילו, רגע אחד, נשיבה בשערותיה, אלא שלא יכלה לומר אם נשיבה זו באה מלאנטיאֶ או מהלילה החם.

וכיון שמרת לירא סירבה לחזור לרובע בּאטיניוֹל בשעה מאוחרת כל-כך, נטלו מהמיטה אחד המצעות ששיטחוהו בפינה של החנות, לאחר שהסיטו את השולחן לקיר. והיא ישנה שם, בתוך שייריה של הסעודה. וכל אותו לילה, בתוך השינה ההמומה של משפחת קוּפּוֹ, כירסם החתול של שכנה, שהשחיל עצמו דרך החלון הפתוח, את עצמותיה של האווזה, וסיים לקברה בחירוק הקל של שיניו הדקות.

 

8

במוצאי-שבת שלאחר מכן, סמוך לשעה עשר, הביא עמו קוּפּוֹ, שלא חזר הביתה לארוחת-ערב, את לאנטיאֶ. הם אכלו בצוותא רגלי כבש אצל תומס, במונמארטר.

“לא צריך לכעוס, אשה”, אמר הרתך. “אנחנו מפוכחים, הרי אַת רואה… הו! עמו אין כל סכנה; הוא מוליך אותך ישר בדרך הטובה”.

והוא סיפר היאך נפגשו ברחוב רוֹש-שוּאַר, ושלאנטיאֶ סירב, לאחר הארוחה, לילך לשתות כוסית בקפה “הכדור השחור”, באומרו, כשגבר נשוי לאשה הגונה ונחמדה, לא צריך להסתחב בכל בתי-המרזח. ז’רבאֶז הקשיבה בחיוך דק; כלל לא היה בדעתה לנזוף בו; היתה נבוכה מדי. מאז ההילולה, ידוע ידעה שביום מן הימים תראה שנית את מאהבה לשעבר; אבל בשעה כגון זו, כשאמרה לעלות על יצועה, הופתעה מאד מכניסתם הפתאומית של שני הגברים; ובידם רועדות חזרה וקשרה את מקלעת-שערה שצנוחה היתה על עורפה.

“כיון שלבו לא הניח לו לשתות עמי כוסית בחוץ”, המשיך קוּפּוֹ, “אז תכבדי אותנו בלגימת יי”ש… אַת חייבת לנו זאת!"

הפועלות הלכו הביתה מזה שעה ארוכה. אמא קוּפּוֹ ונאנה כבר שכובות היו במיטותיהן; וז’רבאֶז, שאמרה להגיף את החנות בעת שהם הופיעו, הניחה את הדלת פתוחה והעמידה על קצה שולחן-הגיהוץ כוסיות ושיור של בקבוק קוניאק.

לאנטיאֶ נשאר עומד, כשהוא נמנע מלדבר אליה מישרין. אבל, כאשר מזגה כוסית, נצטעק:

“רק טיפה, מאדאם, אני מבקש אותך”.

קוּפּוֹ נסתכל בהם, ואמר בגלוי את אשר עם לבו: האם יש בדעתם לעמיד פרצופים מטופשים? אם בני-אדם יהיו נוטרים איבה אחר עשרות בשנים, אז סופם שלא ידברו זה עם זה. העבר, הוא עבר, לא כן? ועוד, הוא יודע עם מי יש לו עסק, עם אשה ישרה ועם איש ישר, עם שני ידידים, לא כן? הוא שקט בהחלט, הוא מכיר את הגינותם".

“הו! ודאי… ודאי…” חזרה ואמרה ז’רבאֶז בעינים מושפלות, בלי להבין מה היא סחה.

“היא עכשיו אחות, רק אחות ולא יותר”, מילמל גם לאנטיאֶ.

“הושיטו יד זה לזה, לכל הרוחות!” צעק קוּפּוֹ, “ונצפצף על כל הבורגנים! אני מעמיד את הידידוּת מעל לכול, משום שידידוּת היא ידידוּת, ואין שום דבר למעלה ממנה”.

הוא תקע לעצמו מהלומת-אגרוף לתוך בטנו, והיה מרוגש כל-כך, שהם הוצרכו להרגיעוֹ. שלושתם השיקו את הכוסיות זו לזו ושתו בדומיה. ז’רבאֶז יכלה אז להסתכל בלאנטיאֶ במתינות, כי בליל ההילולה ראתה אותו בתוך ערפל. הוא נעשה עגול ושמנמן, רגליו וידיו נסתרבלו מחמת קומתו הנמוכה. אבל בפניו עדיין נשתמרו תויהם הנאים תחת הנפיחות של חיי בטלה; והואיל והוסיף לטפח את שפמו הדק, אפשר היה לנחש בדיוק את גילו: שלושים וחמש. אותו ערב מהודר היה במכנסים אפורים ובמעיל כחול, וכובע עגול בראשו השלים את טרזנותו; חזיתו מקושטת היתה אפילו בשעון ובשרשרת של כסף, שהימנה נשתלשלה טבעת-מזכרת.

“הגיעה השעה שאלך”, אמר, “אני גר מאחורי הרי-חושך”.

כבר מצוי היה על המדרכה, כאשר הרתך ביקשוֹ לחזור כדי שיבטיח שמעתה ואילך לא יעבור על פני החנות בלי לומר להם שלום. ז’רבאֶז, שנעלמה בינתיים בחשאי, חזרה כשהיא דוחפת לפניה את אֶטיאֶן, שפניו כבר היו מנומנמות. הילד חייך וחיכך את עיניו. אבל משראה את לאנטיאֶ, ירדה עליו מבוכה והרעיד כולו, כשהוא מפזיל מבטי חרדה כלפי אמו וכלפי קוּפּוֹ.

“אינך מכיר את האדון הזה?” שאל הלה.

הילד השפיל עיניו ולא ענה. מקץ רגע ניענע קלות בראשו כדי לומר שהוא כן מכיר את האדון הזה.

רציני ושקט עמד לאנטיאֶ והמתין. כאשר אֶטיאֶן נתאזר עוז וניגש אליו, התכופף והושיט את שתי לחייו; אחר-כך הצמיד בעצמו נשיקה קולנית על מצחו של הנער. אז העיז הלה להסתכל באביו. אך לפתע-פתאום געה בבכי, ונמלט כמטורף, נזוּף על-ידי קוּפּוֹ שכינהו פרא-אדם.

“הוא נרגש מאד”, אמרה ז’רבאֶז, חיוורת ומזועזעת בעצמה.

“הוא בדרך-כלל, ילד נחמד ומנומס”, הסביר קוּפּוֹ. “חינכתי אותו חינוך קפדני, תראה… הוא יתרגל אליך. צריך שיהיה מעורב עם הבריות… כבר בגלל ילד זה צריכים היינו להתפייס מזה שנים, כי מוכן אני שיקצצו לי את הראש מלהפריע לאב לראות את ילדו”.

ותוך כדי-כך הוסיף, שמן הראוי לגמור את בקבוק הקוניאק. שלושתם השיקו שוב את הכוסיות. לאנטיאֶ לא גילה כל השתוממות, היה מאופק ושקט. וקודם שפרש לדרכו, עמד בתוקף על רצונו לסייע עם הרתך להגיף את תריסי החנות, כדי לגמול לו אדיבות על אדיבותו. אחר-כך טפח יד ביד כדי לנער את האבק, ונפרד מהזוג:

“ליל מנוחה. אנסה לתפוס אומניבּוּס… אני מבטיח לכם לחזור בקרוב”.

החל מאותו ערב הראה לאנטיאֶ את עצמו לעתים תכופות ברחוב טיפת-הזהב. היה סר לחנות רק בשעה שהרתך היה מצוי שם, שואל לשלומו מהמפתן, בהעמידוֹ פנים שהוא נכנס אך ורק בשבילו. ומשנכנס, היה קובע לו מקום ליד חלון-הראוה, ומהודר תמיד במעילו הכחול, מגולח למשעי, מסורק בקפדנות, היה מגלגל שיחה על דא ועל הא בלשון של אדיבות, ובגינונים של אדם שקנה לו השכלה. וכך נודעו למשפחת קוּפּוֹ, קימעה-קימעה, פרטים מחייו. במשך שמונה השנים האחרונות ניהל זמן-מה בית-חרושת לכובעים; ולכשנשאל למה משך ידו ממנו, השיב בעקיפין שגרמה לכך רמאותו של שותפו, בן-עיר שלו, ברנש נוכל שביזבז את כסף המפעל על נשים. אבל התואר של בעל בית-חרושת נשאר צמוד לכל אישיותו כעין תואר של אצילות, שהוא אינו רשאי לנהוג בו זלזול. מדבריו נסתבר שהוא עומד בקרוב לסיים איזה עסק מפואר, שבתי-חרושת לכובעים אומרים להפקיד בידיו עניינים של חשיבות יתירה. אגב המתנה לא עשה לחלוטין כלום, היה מטייל להנאתו בשמש, ידיו נתונות בכיסיו, מעשה-בורגני. כשהיו מעיזים לומר לו שבית-חרושת פלוני מחפש פועלים, היה חיוך של חמלה פושט בפניו; לו אין כל חשק להתייגע ולעמול בשביל אחרים בעד פרוטות עלובות. אבל בחור זה אינו מתפרנס, בכל זאת, מהאויר, – כפי שאמר קוּפּוֹ. הו! ערמומי הוא ויודע להסתדר; מן-הסתם עוסק הוא באיזה סחר-מכר המכניס רווחים נאים, כי פניו מעידים בו יפה-יפה שהוא חי ברווחה, וגם דרוש כסף כדי להתהדר בלבנים נקיים ומגוהצים ולענוב עניבות של בן-טובים. בוקר אחד ראהו הרתך עומד בבּוּלבאר מוֹנמארטר ורגלו על שרפרפו של מצחצח-נעליים. האמת האמיתית היתה, שלאנטיאֶ, שהרבה לפטפט על אחרים, נהג שתיקה או שיקר בשעה שמדובר היה עליו. לא רצה אפילו להגיד היכן הוא מתגורר. הוא מתאכסן, כך אמר, אצל ידיד, אי-שם, מאחרי הרי-חושך, עד שימצא לו מעמד לפי רוחו; והוא אסר על מכיריו לבוא ולבקרוֹ, משום שהוא אינו נמצא לעולם באכסנית-העראי שלו.

,אפשר למצוא עשרים משרות על אחת", היה מסביר לעתים תכופות, “אלא שלא כדאי להיכנס למפעל שבו אי-אפשר להישאר עשרים וארבע שעות. יום אחד, למשל, נכנסתי לעבוד אצל ידידי שאמפּיוֹן, במוֹנרוּז'… בערב, התחיל שאמפּיוֹן לבלבל לי את המוח בפוליטיקה; וכשנוכחתי לגעת שאין לו אותן ההשקפות שיש לי, לא חזרתי למחרת בבוקר; וטעמו של דבר: משום שאין אנו חיים עוד בתקופת העבדוּת, ואיני רוצה למכור את עצמי בשכר שבעה פראנק ליום”.

זה היה בימים הראשונים של חודש ספטמבר. לאנטיאֶ הביא צרורות של סיגליות שהגישן בגאלאנטיות לז’רבאֶז ולשתי הפועלות. קימעה-קימעה הכפיל את ביקוריו, וסופו שבא כמעט מדי יום ביומו. דומה היה שהוא מבקש לכבוש את הבית, את הרובע כולו; והוא החל לחזר אחרי קלימאנס ומרת פּוּטוּא, שכלפיהן גילה, בלי הבדל גיל, שימת-לב אדיבה ביותר. מקץ חודש ימים העריצוהו שתי הפועלות. הבושים, שאת לבם קנה בזה שהיה הולך לומר להם שלום במעונם, התפעלו התפעלות יתרה מנימוסיוּתוֹ. אשר ללורילאֶ ולאשתו, בשעה שנודע להם מיהו האדון שבא לקינוח-הסעודה, בליל החגיגה, יורקים היו בתחילה אלפי דברי-ביזוי על ז’רבאֶז, שהעיזה להכניס בצורה כזו לתוך ביתה את מאהבה שלשעבר. אבל, יום אחד, עלה לאנטיאֶ לדירתם, ועשה עליהם רושם מצויין כל-כך בהזמינוֹ אצלם שרשרת-זהב בשביל מכירה משלו, שהם ביקשוהו לישב והשהוהו שעה תמימה, מוקסמים מנועם שיחתו; הם שאלו אפילו את עצמם כיצד יכול היה אדם כה מחונך לחיות בכפיפה אחת עם החיגרת. כללו של דבר, ביקוריו של הכובען אצל משפחת קוּפּוֹ שוב לא עוררו כעסו של שום אדם ונראו טבעיים בהחלט, כה הצליח לשאת חן וחסד בעיני הדיירים של רחוב טיפת-הזהב. גוּז’אֶ בלבד נשאר קודר. כשהיה מצוי בחנות, שעה שהלה נכנס, היה קם ועוקר משם, כדי שלא להיות אנוס לעשות היכרוּת עם ברנש זה.

אבל בתוך בולמוס החיבה ללאנטיאֶ שרוייה היתה ז’רבאֶז בשבועות הראשונים במבוכה גדולה. במעמקי לבה הוסיפה להבהב אותה חמימות שבצריבותה חשה ביום שוירז’יניה החלה לספר לה בסודיות על לאנטיאֶ. אימתה הגדולה נבעה מזה שחששה להיות חסרת-אונים, אם יפתיעה ערב אחד בשעה שתימצא לגמרי לבדה, ואם יעלה על דעתו לנשקה. היא חשבה עליו יותר מדי, היתה מלאה בו יותר מדי. אבל, לאט-לאט, נתיישב עליה לבה, בראותה שהוא מנומס כל-כך, שאינו מסתכל ישר בפניה, ואינו נוגע בה אפילו בקצה האצבע, בעת שאחרים מפנים את הגב. אבל וירז’יניה שידעה את המתרחש בנפשה, נזפה בה על מחשבות מכוערות אלה. למה רועדת היא? אי-אפשר למצוא אדם נחמד הימנו. אין לה כל סיבה לפחד. ובתחבלנותה הביאה הברונטית הגדולה את שניהם שיגלגלו יום אחד שיחה על עניינים שברגש. לאנטיאֶ אמר בקול רווּי רצינות, תוך שבורר את המלים, שלבו מת לתמיד, ושהוא רוצה מעתה להקדיש את עצמו אך ורק לאושרו של בנו. הוא לא דיבר מעולם על קלוֹד, שמצוי היה כל העת בדרום. כל ערב מנשק היה לאֶטיאֶן על מצחו, לא ידע מה לומר לילד אם נשתהה, ומסיח דעתו ממנו כדי לחלוק מחמאות לקלימאנס. ז’רבאֶז, שרוחה נרגעה בינתיים, חשה שהעבר הולך ודועך בה. נוכחותו של לאנטיאֶ טישטשה את זיכרונותיה מפּלאסאן וממלון בּוֹנקאֶר, כיון שראתה אותו בלי-הרף, חדלה לחלום אותו. המחשבה על יחסיהם בעבר עוררה בה אפילו סלידה. הו! זה נגמר, זה נגמר לחלוטין. אם הוא יעיז ביום מן הימים להטרידה, תשיב לו בצמד סטירות; יתירה מזו, היא תספר לבעלה. ושוב מהרהרת היתה בלי מוסר-כליות ובנועם לא-ישוער בידידות הטובה שגוּז’אֶ הוגה לה.

בהגיעה בוקר אחד לחנות סיפרה קלימאנס שאמש, סמוך לאחת-עשרה, פגשה את מר לאנטיאֶ מטייל שלוב זרוע עם אשה אחת. היא סיפרה סיפורה במלים גסות, שמהן ביצבצה רשעות חבוייה, כדי לראות את הפרצוף שז’רבאֶז תעשה. כן, לאנטיאֶ טיפס במעלה רחוב נוטר-דאם-די-לוראֶט; האשה היתה בּלונדית, אחת מאותן נקבות הבּוּלבאר הפגורות למחצה, שאחוריהן ערומים מתחת לשמלת המשי. היא נכרכה אחריהם, מתוך ליצנוּת. הנקבה נכנסה לאיטליז לקנות סרטנים וקודל חזיר. אחר-כך, ברחוב לאַרוֹשפוּקוֹ, נשתהה מר לאנטיאֶ לפני ביתה, אפו כלפי מעלה, והמתין שהחבּובּה, שעלתה לבדה לדירתה, תרמוז לו בעד החלון שיצטרף אליה. אבל לשוא טרחה קלימאנס להוסיף פירושים מבחילים. ז’רבאֶז המשיכה לגהץ בנחת שמלה לבנה. לרגעים היה סיפורה של קלימאנס מעלה על שפתיה חיוך קל. פּרוֹבאֶנסאלים אלה, אמרה, משתגעים כולם אחרי נשים; כשהם זקוקים לאשה, מוכנים הם להוציאה במגרפה מתוך גל של אשפה. ובערב כשהכובען הגיע, נהנתה ז’רבאֶז מדברי הקינטור של קלימאנס שקינטרתו על הבּלונדית שלו. ניכר היה בו שנעים לו הדבר שראוהו בחברתה של אותה אשה. זוהי ידידה ותיקה שהוא עדיין מבקרה מפרק לפרק, כאשר ביקוריו אינם מפריעים לשום אדם; זוהי נערה אֶלגאנטית מאד, המתגוררת בדירה המרוהטת רהיטי הבנה; והוא ציין את מאהביה: רוזן, סוחר גדול בכלי-חרסינה, בנו של נוטריון. הוא, לאנטיאֶ, אוהב נשים מבושמות; והוא דחף מתחת לאפה של קלימאנס את ממחטתו, שהבלונדית היזתה עליה מי-בושם. אותו רגע נכנס אֶטיאֶן; מיד לבש לאנטיאֶ את סברו הרציני, נשק לילד, והוסיף שזהו עניין של מה-בכך, כיון שלבו מת בו. ז’רבאֶז, שרכונה היתה על מלאכתה, ניענעה בראשה ניענוע של הסכמה. ושוב היתה זו קלימאנס שנענשה על רשעותה, כי הרגישה יפה שלאנטיאֶ צבט אותה כבר פעמיים או שלוש, בהעמידוֹ פנים מיתממות, והיא התפקעה מקנאה על שאין היא מצחינה בושם של מושק כאותה נקבה של הבּוּלבאר.

בתחילת האביב התבטא לאנטיאֶ, שנעשב בינתיים בן-בית גמור, שיש בדעתו להתגורר ברובע, כדי להיות קרוב יותר לידידיו. הוא רצה בחדר מרוהט, בתוך בית נקי. מרת בּוֹש, ז’רבאֶז עצמה, טרחו והתייגעו כדי למצוא לו חדר שיהא לפי רוחו. הן חיפשו וחיטטו ברחובות הסמוכים. אלא שהוא היה בעל תביעות יתירות: הוא רצה חצר רחבת-ידים, דיוטת קרקע, הקיצור כל הנוחיוּת שאפשר להעלות על הדעת. ערב-ערב היה מודד עתה אצל משפחת קוּפּוֹ את גובה התקרות, לומד את חלוקת החדרים, ודומה היה שהוא מתאווה לדירה מעין זו. הו! לא היה מבקש דבר אחר, בחפץ-לב היה חופר לו איזה חור בפינה שקטה וחמה. וכל פעם מסיים היה את בדיקת החדרים בפסוק זה:

“לעזאזל! אתם גרים בכל-זאת בדירה נאה!”

ערב אחד, כשישב ואכל שם והפליט את פסוקו בעת קינוח-הסעודה, נצטרח קוּפּוֹ בפתאומיוּת:

“תגור כאן, חביבי, אם זה לפי רוחך… כבר נסתדר…”

והסביר שהחדר המוקצה ללבנים המלוכלכים יהא חדר נאה מאד, לכשינוקה. אֶטיאֶן יישן בחנות, על גבי מזרן שיוטל על הרצפה וזהו זה.

“לא, לא”, אמר לאנטיאֶ, “איני יכול להסכים. זה יפריע לכם יותר מדי. אני יודע שזה בכל הלב, אבל נהיה יותר מדי קרובים זה לזה… זאת ועוד, אף אחד אינו רוצה להיות מוטרד; אצטרך לעבור את החדר לשכם, וזה לא יהיה תמיד נעים”.

“איזה פרא-אדם!” המשיך הרתך כשהוא נחנק מצחוק והולם באגרופו על השולחן כדי להבהיר לעצמו את הקול, “הוא חושב תמיד על שטויות!… אבל, טיפש-מטופש, והיכן כשרון האמצאה? יש שני חלונות בחדר, נכון? ובכן, מסלקים חלון אחד והופכים אותו לדלת. ואז אתה מבין, תוכל להכנס דרך החצר; אנחנו יכולים אפילו לסתום את הדלת המשותפת הזו, אם נרצה דווקא, ואז אתה גר לחוד, ואנחנו גרים לחוד, ואין אנו רואים ולא מכירים אותך, וגם ההיפך”.

דומיה נשתררה. הכובען מילמל:

“כן, כך עשוי זה להתקבל על הדעת… אבל עוד פעם לא, אהיה יותר מדי על הגב שלכם”.

הוא נמנע מלהסתכל בז’רבאֶז. אבל ניכר היה בפניו שהוא מצפה למלת-עידוד ממנה כדי להסכים. היא היתה מוקנטת מאד מהצעת בעלה, לא משום שהמחשבה לראות את לאנטיאֶ מתגורר אצלם פגעה בה או הדאיגתה ביותר; אלא היא שאלה את עצמה היכן תשים את כל הלבנים המלוכלכים. בינתיים הפליג הרתך בשבחם של היתרונות הנובעים מסידור זה. שכר-הדירה בשיעור חמש מאות פראנק לשנה היה עליהם תמיד למעמסה כבדה. ובכן! לאנטיאֶ ישלם בעד החדר, שירוהט כולו, עשרים פראנק לחודש; זה לא יהא ביוקר בשבילו, וזה יעזור להם בעת התשלום התלת-שנתי. ותוך כדי כך הוסיף שהוא נוטל על עצמו להתקין, מתחת למיטתם, ארגז-מידות שיכיל את כל הלבנים המלוכלכים של הרובע. ז’רבאֶז עוד היססה שהות-מה, ונמלכה כאילו במבט באמא קוּפּוֹ, שלאנטיאֶ קנה את לבה מזה חודשים אחדים, בהביאוֹ לה סוכריות היפות לאסטמה שלה.

“אתה לא תפריע לנו, אני בטוחה בכך”, אמרה לבסוף. “אפשר יהיה להסתדר…”

“לא, לא, תודה”, מילמל הכובען, “אתם יותר מדי טובי-לב, חלילה לי לנצל זאת”.

בזו הפעם יצא קוּפּוֹ מכליו. האם יעמוד עוד זמן רב בעקשנותו האוילית? כשאומרים לו שזה מתוך רצון טוב! הוא יעשה עמהם חסד בכך, הוא מבין! ובקול מפעפע זעם, צרח:

“אֶטיאֶן, אֶטיאֶן!”

הזאטוט, שנתנמנם בקצה השולחן, זיקף את ראשו מתוך חלחלה.

“שמע, אמוֹר לו שאתה רוצה בזה… כן, לזה האדון… אמוֹר לו בקול רם: אני רוצה בזה!”

“אני רוצה בזה!” גימגם אֶטיאֶן בפה מגודש שינה.

הכל פרצו בצחוק. אבל לאנטיאָ חזר ולבש מיד סברו הרציני, לחץ ידו של קוּפּוֹ, מעבר לשולחן, באומרוֹ:

“אני מסכים… כי זה מתוך ידידות הדדית, לא כן? כן, אני מסכים למען הילד”.

למחרת, כאשר בעל-הבית, מר מאראֶסקוֹ, שהה במעונם של הבּוֹשים, דיברה עמו ז’רבאֶז על העניין. תחילה העמיד פנים מודאגות, סרבניות וכעוסות, משל כאילו מבקשים ממנו שיהרוס אגף שלם של ביתו. אבל לאחר שהלך ובדק בדיקה מדוקדקת את המקום כדי להיווכח אם הדיוטות העליונות לא תתמוטטנה, נתן את הסכמתו, אך בתנאי מפורש שהוא לא ישא בשום הוצאות; וקוֹפּוֹ ואשתו מוכרחים היו לחתום לו על נייר, שלפיו התחייבו להחזיר את הדברים לקדמותם, עם גמר חוזה-השכירות. בו בערב הביא הרתך בנאי, נגר וצבּע, מכּרים שלו, שיעשו מלאכה של כלום זו אחרי יום-עבודתם, בחזקת עשיית-טובה. הצבתה של הדלת החדשה, סיודו של החדר, עלו לא פחות ממאה פראנקים, בלי לצרף לחשבון את בקבוקי היין שבהם “הרטיבו” את גמר המלאכה. הרתך אמר לבחורים שהוא ישלם להם בכסף הראשון שיקבל מהדייר שלו. אחר-כך עלתה שאלת ריהוטו של החדר. ז’רבאֶז השאירה בו את ארון-הבגדים של אמא קוּפוֹ, והוסיפה שולחן ושני כסאות שנלקחו מחדרה; נותר לה לקנות כוננית-תואליט ומיטה על מצעותיה; כל זה נסתכם במאה ושלושים פראנק, שהיא נתחייבה לשלמם בשיעורין של עשרה פראנק לחודש. יוצא איפוא, שטובת-הנאה תצמח להם מעשרים הפראנקים של לאנטיאֶ רק מקץ עשרה חודשים, לאחר שיפרעו את החובות שנטלו על עצמם.

בתחילת חודש יוני עקר הכובען מאכסנית-העראי שלו ובא לגור אצל משפחת קוּפּוֹ. יום קודם לכן אמר לו הרתך שהוא מוכן לילך אצלו ולהעביר לו את המזוודה כדי לחסוך לו שלושים הסוּ דמי-הכרכרה. אך הלה בא לכלל מבוכה ואמר שהמזוודה היא כבדה מדי לטילטול, כאילו מבקש היה להסתיר עד הרגע האחרון את מקום מגוריו. והוא הגיע בשלוש אחרי-הצהרים. קוּפּוֹ לא היה אותה שעה בבית. וז’רבאֶז, שעמדה על מפתן החנות, החווירה כולה, משהכירה את המזוודה שמוטלת היתה בכרכרה. זו היתה מזוודתם הישנה, שנתלוותה אליה במסעה מפּלאסאן לפאריס; אלא שעתה היתה ממועכת, מקופלת ומקושרת בחבלים. היא ראתה איפוא את המזוודה חוזרת כפי שחלמה תכופות שתחזור, ויכלה לדמות בנפשה שאותה הכרכרה שבה ברח לאנטיאֶ בשעתו עם אדילה המנוּולת, מחזירתה לה, בּוֹש, שנזדמן לשם, סייע עם לאנטיאֶ לטלטל את המזוודה. ז’רבאֶז נכרכה אחריהם, אילמת, המומה קצת. משהעמידו משאם באמצעיתו של החדר, אמרה כדי לומר משהו:

“אה? הנה עסק טוב שנעשה”.

ומשנתאוששה וראתה שלאנטיאֶ טרוד בהתרת החבלים, ואינו מסתכל בה אפילו, הוסיפה:

“אדון בּוֹש, תשתה כוס יין”.

והיא הלכה להביא בקבוק וכוסות. אותה שעה עבר פּוּאסוֹן על המדרכה, לבוש מדי-שוטר. היא שיגרה אליו קריצה קלה וחייכנית. הלה הבין את רמיזתה. כשהיה בתפקיד והיו קורצים אליו בעין, נסתבר לו מכך שמבקשים לכבדו בכוס יין. יתירה מזו, היה במתכוון מטייל שעות על שעות לפני חנותה של הכובסת וממתין שתקרוץ לו בעין. וכדי שלא ישגיחו בו, היה נכנס אז דרך החצר וגומע את כוסו בהחבא.

“אה! אה!” אמר לאנטיאֶ, משראהו נכנס, “זה אתה בּאדינג?”

הוא כינהו בּאדינג מתוך ליצנוּת, כדי ללעוג לקיסר. פּוּאסוֹן קיבל זה בארשת-פניו הנוקשה, באופן שאי-אפשר היה לדעת אם לעגנות זו הקניטתו או לא. אגב, שני האנשים האלה שדעותיהם מפולגות היו בהלכות פוליטיקה, נעשו ידידים מאד טובים.

“אתה יודע שהקיסר היה שוטר בלונדון?” אמר בּוֹש. “כן, בהן-צדקי! הוא אסף ברחובות נשים שיכורות”.

ז’רבאֶז מילאה בינתיים שלוש כוסות שהעמידה על השולחן. היא עצמה לא רצתה לשתות, חשה שלבה מבולבל עליה, אך נשארה, מוטרדת צורך לדעת מה מכילה המזוודה שלאנטיאֶ סילק הימנה את החבלים האחרונים. נזכרה, שבאחת הפינות נתגובבה ערימה של גרבים, שתי כותונות מלוכלכות וכובע ממועך. האם חפצים אלה עדיין מצויים שם? האם תחזור ותראה את בלואי הסחבות של העבר? וקודם שהרים את מכסה המזוודה, נטל לאנטיאֶ את כוסו והשיקה בכוסותיהם של בּוֹש ופּוּאסוֹן.

“לבריאוּתכם!” “לבריאותך!” השיבו בּוֹש ופּוּאסוֹן.

ז’רבאֶז מילאה שנית את הכוסות. שלושת הגברים ניגבו שפתיהם בגב ידם. לבסוף פתח הכובען את המזוודה. זו מגודשת היתה ערבוביה של עתונים, של ספרים, של בגדים ישנים, של לבנים צרורים בצרורות. הוא שלה מתוך ערבוביה זו מרחשת, זוג מגפים, פּרוטמה שבורת-אף של המדינאי לאֶדרוּרוֹלין, כותונת רקומה, מכנסי עבודה. וז’רבאֶז, שהרכינה עצמה, הרגישה שעולה משם ריח של טאבאק, ריח של גבר בלתי-נקי, הדואג רק לחיצוניוּתו, למה שרואים עליו.

לא, הכובע הממועך לא היה מצוי בפינה השמאלית של המזוודה, מצוייה היתה שם כרית לנעיצת כלי-מחט שלא היתה מוכּרת לה; מן-הסתם מתנה מאיזו אישה. אז נתיישב לבה עליה, ועצבוּת סתומה הציפה את ישותה, והיא הוסיפה לעקוב אחר החפצים, תוך ששואלת את עצמה אם הם מזמנה או מזמן של נשים אחרות.

“שמע, בּאדינג, אתה מכיר את זה?” המשיך לאנטיאֶ.

והוא דחף לו מתחת לאף קונטרס קטן שנדפס בבריסל ושמו: “אהבותיו של נפוליאון השלישי”, מקושט בתחריטים. בין שאר המעשיות המבדחות סיפר בעל-הקונטרס כיצד הקיסר פיתה את בתו של טבח, ילדה בת שלוש-עשרה; והתחריט הראה את נפוליאון השלישי, יחף, גופו מעוטר רק בסרט של לגיון-הכבוד, רודף אחרי זאטוטית הנמלטת מתאוותו.

“אה! זה טוב זה!” נצטעק בּוֹש, שיצריו השפלים נתהנו מכך. “זה קורה תמיד ככה!”

פּוּאסוֹן מהומם היה, מדוכדך, ולא מצא אף מלה אחת כדי ללמד זכות על הקיסר. הרי זה כתוּב בספר, ואין הוא יכול לומר לא. וכיון שלאנטיאֶ הוסיף לדחוף לו את הציור מתחת לאף בארשת-פנים לעגנית, משך אנחה מלבו, תוך שמעגל את זרועותיו:

“ובכן, אז מה? האין זה טבע האדם?”

תשובה זו סכרה את פיו של לאנטיאֶ. הוא הניח לקונטרס והתחיל מסדר את ספריו ועתוניו על גבי אחד המדפים של הארון; ומאחר שנתעצב על שאין איצטבת-ספרים קטנה תלוייה מעל לשולחן, הבטיחה ז’רבאֶז להשיג לו אחת. באוצר ספריו מצויים היו: “ההיסטוריה של עשר השנים” ללוּאי בּלאן, פחות הכרך הראשון, שלא היה לו, דרך-אגב, מעולם; ה“ז’ירונדיסטים” ללאמארטין בקונטרסים של שני סוּ האחד; ו“מסתרי פּאריס” ו“היהודי הנודד” לאויז’ן סוּ, מלבד ערימה של ספרונים פילוסופיים והוּמאניטאריים, שקנה אצל סוחרי גרוטאות. אבל חיבה יתירה מחבב היה את אוסף עתוניו שהוא ליקטוֹ בשקידה מזה שנים. כל-אימת שהיה קורא בבית-קפה מאמר שהיה לפי רוחו והשקפותיו, היה הולך וקונה את העתון ומצרפוֹ לאוספוֹ. וכך קיבץ צרור עצום של עתונים מכל התאריכים ומכל המינים, שמגובבים היו ללא כל סדר שהוא. כשחילץ חבילה זו ממעמקי המזוודה, טפח עליה טפיחות ידידותיות, כשאומר לבּוֹש ולפּוּאסוֹן:

“אתם רואים זה? ובכן, דעו ששום איש אינו יכול להתפאר שיש לו אוצר יקר-מציאות כזה… ומה שיש בו, אין אתם מסוגלים כלל לתאר לעצמכם. כלומר, אילו היו מבצעים הלכה למעשה את מחצית האידיאות האלה, היה זה מנקה ומטהר בבת-אחת את החברה. כן, ועל הקיסר שלך והבלשים שלו היתה באה מיתה משונה…”

אבל הוא הופסק על-ידי השוטר, ששפמו וזקנקנו האדומים החלו זעים בעצבנות בפניו החיוורים.

“והצבא, בבקשה ממך, מה יהא עליו?”

אז יצא לאנטיאֶ מהכלים. הוא צרח, תוך שהולם באגרופו על גבי חבילת עתוניו:

,אני רוצה בביטולו של המיליטאריזם, באחוות העמים… אני רוצה בביטולן של זכויות-היתר, בביטולם של התוארים ושל המונופולין… אני רוצה בשוויון המשׂכורת, בחלוקת הרווחים, בהתעצמותו של הפרוליטאריון… אני רוצה בכל החירויות, אתם שומעים? בכול!… ובגרושין!"

“כן, כן, בגירושין, למען המוסר!” תמך בו בּוֹש.

פּוּאסוֹן נטל לו סבר מלכוּתי ושאל:

“ומה, למשל, אם אני איני רוצה בחירויות שלך, האם רשאי אני לא לרצות?”

“אם אינך רוצה בהן, אם אינך רוצה בהן…” גימגם לאנטיאֶ שההתרגשות שמה לו מחנק. “לא, אינך רשאי לא לרצות בהן!… אם לא תרצה בהן, אשלח אותך לארץ-גזירה! כן, לארץ-גזירה, עם הקיסר שלך וכל החזירים של הכנופיה שלו!”

כך מתנצחים היו בכל פגישותיהם. ז’רבאֶז, שלא אהבה ויכוחים, היתה מתערבת ברגיל. היא יצאה מתוך התדהמה לתוכה שיקעה מראה המזוודה שגדושה היתה הבושם המפוגל של אהבתה שלשעבר, והסבה תשומת-לבם של שלושת הגברים לכוסות היין המזוגות.

“זה נכון”, אמר לאנטיאֶ שהתלהבותו דעכה בפתע-פתאום, ובנטלו כוסו:

“לבריאותכם!”

“לבריאותך!”

השיבו בּוֹש ופּוּאסוֹן, שהשיקו כוסותיהם לכוסו.

בּוֹש התחיל להתנודד אילך ואילך, כשהוא מוטרד דאגה ומביט בשוטר בזוית עינו.

“כל זה, כמובן, נשאר בינינו, לא כן, מר פּוּאסוֹן?” מילמל לבסוף. “מראים לך ואומרים לך דברים”.

אבל פּוּאסוֹן לא נתן לו לסיים את פסוקו. הוא הניח ידו על לבו כאילו ביקש להסביר בזה שהכל יהא טמון שם. הרי לא ילך להלשין על ידידים! וכיון שקוּפּוֹ נכנס בינתיים, הריקו עוד בקבוק. השוטר התחמק אחר-כך דרך החצר, וחזר לשוטט על המדרכה בהילוכו הנוקשה והמדוד.

בזמן הראשון שררה אנדרלמוסיה גמורה בביתה של ז’רבאֶז. אמנם ללאנטיאֶ היה חדרו המופרד, מפתחו, כניסתו; אבל כיון שברגע האחרון החליטו לא לסתום את דלת-החיבור, ארע שלעתים תכופות מאד עובר היה דרך החנות. גם הלבנים המלוכלכים גרמו טרדות רבות לז’רבאֶז, כי בעלה לא טרח כלל להתקין את ארגז-המידות שהבטיח, ואנוסה היתה לתוחבם קצת פה וקצת שם, ובעיקר תחת מיטתה, מה שלא היה נעים כל-עיקר בלילי קיץ. נוסף לכך הוצרכה לילה-לילה להציע לאֶטיאֶן משכב בטבורה של החנות; כאשר הפועלות היו עובדות שעות יתר, היה הילד מתנמנם בינתיים על כסא. לפיכך, כשבא גוּז’אֶ והציע לה לשלוח את אֶטיאֶן לעיר ליל, לסדנת פטרונו שלשעבר, המחפש שוליות, נראתה לה תוכנית זו מאד-מאד, ומה גם שהזאטוט, שלא היה מאושר כלל בבית, השתוקק לעמוד ברשות עצמו והפציר בה שתסכים. היא חששה רק לסירוב תקיף מצדו של לאנטיאֶ. כיון שהלה בא לגור אצלם על-מנת להתקרב לבנו, הרי שהשכל נותן שלא ירצה לאבדוֹ שבועיים לאחר השתקעותו. אבל כאשר גילגלה עמו, מתוך חרדה, שיחה על העניין, הסכים בכל לבו, באומרוֹ שפועלים צעירים חייבים לסייר במדינה. בבוקר שבו יצא אֶטיאֶן לדרכו, נאם לפניו ארוכות על זכויותיו, נישקוֹ וסיכם:

“זכוֹר שהפועל המייצר אינו עבד, אבל פועל המתרשל במלאכתו, אינו ראוי לשמו”.

והשיגרה היומיומית חזרה ונשתררה בבית; הכול נרגע וקפא בתוך דפוסים חדשים. ז’רבאֶז התרגלה קימעה-קימעה לערבוביה שנשתלטה בלבנים המלוכלכים, ליציאות והכניסות של לאנטיאֶ. הלה לא פסק כל העת מלדבר על העסקים הגדולים המזומנים לו; היה יוצא לעתים החוצה, מסורק בקפדנות, לבוש לבנים מגוהצים; היה נעלם, לא חוזר אפילו ללון, ומעמיד למחרת פנים יגעות וקובל על מיחושי-ראש, כאילו נשא-ונתן במשך יממה תמימה על עניינים של חשיבות רבה. אך האמת היתה שהוא בילה את הזמן בנעימים. לא היתה כל סכנה שהוא יצמיח לו יבלות בכפות ידיו! היה קם ברגיל סמוך לעשר בבוקר, יוצא לטייל אחר-הצהרים, אם גון השמש נראה לו; בימי סגריר היה שוהה בחנות ומעיין בעתון. זו היתה האוירה שלו; היה מתפקע מהנאה במחיצתן של הגהצניות; אהב את הניבול-פה שלהן, והיה מזרזן לומר מלים גסות, בעוד הוא עצמו הקפיד לדבר בלשון נקיה; וזה הסביר למה אהב להתחכך בין הכובסות, ריבות שאין בהן התחסדות יתירה. כאשר קלימאנס היתה פותחת במענה-לשון שלה, היה מחייך חיוך של רוך, תוך שמפתל את זנבות שפמו הדקים. ריח החנות, פועלות מיוזעות אלה שהקישו במגהצים בזרועותיהן החשופות, כל המקום הזה הדומה לקיטון-שינה שבו התגוללו כל הלבנים המלוכלכים של נשי הרובע, היה בשבילו פינת-חמד, מקלט שעליו חלם זה כבר, מקלט של עצלוּת ושל נועם.

בזמן הראשון היה לאנטיאֶ אוכל אצל פראנסוּא, בפינת רחוב פּוּאסוניאֶר. אבל על שבעת ימי השבוע סועד היה שלוש או ארבע פעמים אצל קוּפּוֹ ואשתו; באופן שהוא הציע להם לבסוף לאכול בתמידוּת על שולחנם, ותמורת זה יתן להן חמישה-עשר פראנק לשבוע. מני אז לא הוקיר עוד את רגליו מהבית, וקנה לו שם שביתה גמורה. ראו אותו מהבוקר עד הערב מהלך מהחנות לחדרו וחוזר חלילה, מגביה את קולו, נותן פקודות; היה עונה אפילו ללקוחות, וקימעה-קימעה התחיל לנהל את כל עסקי המכבסה. כיון שהיין של פראנסוּא לא ערב לחיכו, שיכנע את ז’רבאֶז שתקנה מעתה ואילך את יינה אצל ויגוּרוּ, הפחמי שבצד, לשם הולך היה עם בּוֹש לצבוט את הפחמית. אחר-כך היה זה הלחם של קוּדלוּ שאפייתו לא הניחה את דעתו, והיה שולח את אוגוסטינה לקנות לחם במאפיה הוינאית שבפרבר פוּאסוֹניאֶר, אצל מייאֶר. הוא גם החליף את ליאוֹנגר, בעל חנות-המכולת, והשאיר רק את הקצב מרחוב פּוֹלוֹנסוֹ, שארל המגושם, בשל השקפותיו הפוליטיות. מקץ חודש ימים ביקש להעמיד את כל המטבח על שמן. היאך אמרה קלימאנס בליגלוג: כתם-השמן צף ועלה, למרות הכל, אצל פּרוֹבאנסאלי ארור זה! הוא עשה בעצמו את החביתות, חביתות שטוגנו משני הצדדים, שנעשו זהובות יותר מלביבות, והיו מוצקות כל-כך שדמו לרקיקים. הוא השגיח על אמא קוּפּוֹ, דרש אומצות צלויות היטב-היטב וקשות כסוליות; היה מוסיף שוּם לכל התבשילים ומתכעס כשקיצצו עשבי-תבלין לתוך הסאלאט, משום שעשבים ארסיים עלולים, לפי דעתו, להשתרבב ביניהם. אבל מאכל-התאווה שלו היה נזיד איטריות סמיך מאד, לתוכו שפך מחציתו של בקבוק שמן. הוא בלבד היה אוכלו עם ז’רבאֶז, משום שהאחרים, הפּאריסאים, שהסתכנו יום אחד וטעמו הימנו, הקיאו כמעט את מעיהם וקרביהם.

לאט-לאט התחיל לאנטיאֶ לעסוק גם בענייני המשפחה. כיון שמשפחת לורילאֶ עדיין מסרבת היתה להוציא מהכיס את עשרת הפראנקים של אמא קוּפּוֹ, הסביר שאפשר לתבוע את שניהם לדין. האם הם משטים בבריות? הם חייבים לתת עשרה פראנקים מדי חודש בחודשו! והוא עצמו עלה לדרוש את הכסף בשחצנוּת כזו ובחביבוּת כזו, שמרת לורילאֶ לא העיזה להשיב ריקם את פניו. גם מרת לירא היתה נותנת עתה שני מטבעות של מאה סוּ. אמא קוּפּוֹ מוכנה היתה לנשק את ידיו של לאנטיאֶ, שהיה מיישב את הקטטות שהיו נופלות בין האשה הזקנה לבין ז’רבאֶז. כאשר הכובסת היתה נתפסת לעצבנות וגוערת בחמותה, וזו היתה הולכת לבכות במיטתה, היה לאנטיאֶ נוזף בשתיהן ומכריחן להתפייס, ושואלן אם מבקשות הן לבדח את הבריות באופין הטוב. הוא הדין בנאנה: חינכו אותה חינוך גרוע מאד, לפי דעתו שלו. בכך לא טעה, כי בשעה שהאב סטר לה, היתה האם מלמדת זכות עליה; ולהיפך, בשעה שהאם הרביצה לה, היה האב מקים שערוריה. ונאנה, שנהנתה לראות את הוריה אוכלים זה את זה, היתה עושה כל מיני תעלולים, בהרגישה עצמה סלוּחה מראש. עכשיו, משחקת היתה בחצרו של הנפח שממול; היתה מתנדנדת כל היום על יצוליהן של העגלות, מתחבאת עם כנופיות של ילדי-רחוב במעמקי החצר האפלולית, שהוארה על-ידי האש האדומה של המפחה; ובפתע-פתאום היתה מגיחה בריצה, בצווחות, פרועת-שער, מפויחת-פנים, כשבעקבותיה שובל של זאטוטים, כאילו היתה הלמוּת פטישים מבריחה ילדים פרועים אלה. רק ללאנטיאֶ היתה סמכות לגעור בה; והיא ידעה יפה לגנוב את לבו. פרחחית בת-עשר זו היתה מתגנדרת לפניו כמו גברת, מתנודדת אילך ואילך, מביטה עליו במצודד, בעינים שכבר מלאות היו שחיתות. וקימעה-קימעה נעשה מחנכה ופדגוג שלה: הוא לימדה לרקוד ולדבר בניב הפּרובאנסאלי.

כך חלפה-עברה שנה אחת. ברובע רווחה אמונה שיש לו ללאנטיאֶ הכנסות קבועות, שכן זה האופן היחיד להסביר את אורח-החיים הרחב שנהג בית קוּפּוֹ. אין כל ספק, ז’רבאֶז הוסיפה להרויח כסף; אבל, עכשיו, כשהיתה מוטלת עליה פרנסתם של שני גברים שלא עשו כלום, לא היה בכוחה של החנות להספיק, ומה גם שזו לא הכניסה עוד רווחים כקודם לכן: הלקוחות נתמעטו והלכו, והפועלות היו מתרשלות במלאכתן בכל מיני אמתלאות. האמת היתה שלאנטיאֶ לא שילם שכר-דירה ולא שכר-מזונות. בחודשים הראשונים היה נותן מפרעות מפרק לפרק; אחר-כך היה מסתפק בזה שדיבר על סכום גדול שהוא עתיד לקבל, ומשיקבלוֹ, יפרע את חובותיו בבת-אחת. זרבאֶז' לא העיזה עוד לבקש ממנו אף אסימון מחוּק. היא לקחה לחם, יין ובשר בהקפה; החשבונות עלו בכל מקום; הוצאות הבית נסתכמו בשלושה עד ארבעה פראנקים ליום. היא לא נתנה אף פרוטה לסוחר-הרהיטים, ולא לשלושת הפועלים ששיפצו את החדר. כל אלה התחילו רוטנים, ובחנויות נעשו פחות אדיבים אליה. אבל היא היתה כמו שיכורה מהתעצמותם המטורפת של החובות; היא הסיחה דעתה מהם, בחרה במאכלים המשובחים ביותר, ומאז שחדלה לשלם התמכרה לזלילה ביתר שאת; והיא נשארה בתוך-תוכה ישרה מאד, חלמה להרויח מאות פראנקים, בלי לדעת איך וכיצד, כדי לחלק מלוא-חפניים מטבעות לחנוונים שלה. הקיצור, היא שקעה יותר ויותר, וככל שנתגלגלה והלכה, כן מדברת היתה על הרחבת עסקיה. אבל סמוך לאמצע הקיץ עזבה קלימאנס הגדולה את החנות משום שלא היתה די עבודה בשביל שתי פועלות, ומשום שהלינו את שכרה שבועות על שבועות. ובעיצומה של התמוטטות זו התהלכו קוּפּוֹ ולאנטיאֶ מדושני-עונג; שני הברנשים זללו לאט-לאט את החנות ושמנו והתפטמו מחורבנה; היו מזרזים זה את זה להכפיל את המנות, וטופחים בעת קינוח הסעודה על בטנם, כדי להחיש את העיכול.

הנושא העיקרי של שיחות הרובע סובב היה על השאלה אם לאנטיאֶ התפייס באמת עם ז’רבאֶז. הדעות מחולקות היו בנידון זה. לורילאֶ ואשתו טענו שהחיגרת עושה הכול כדי להחזיר לעצמה את הכובען, אלא שהלה אינו רוצה בה עוד, מוצא אותה דהוייה מדי, וגם יש לו בעיר נערות צעירות שהן שבעתיים חמודות-פרצוף ממנה. הבּוֹשים סברו את ההיפך; לפי דעתם חזרה הכובסת למן הלילה הראשון אל בעלה שלשעבר, מיד לאחר שהלמך הזה קוּפּוֹ נרדם ונחר. כל זה, כך או כך, לא נראה נקי כלל וכלל; אלא שיש כל-כך הרבה ליכלוך בחיים, וליכלוך קשה ביותר, שהבריות מצאו זוג בשלושה טבעי בהחלט, ואפילו נחמד, כיון ששלושתם לא התכתשו מעולם ושמרו בהקפדה על הנימוסים המקובלים. ודאי, אילו היו תוחבים את האף לתוך משפחות אחרות שברובע, היו מסתממים במידה רבה יותר. מבית קוּפּוֹ, לפחות עלה ריח טוב של ידידות. שלושתם אהבו את הזלילה, וחיו בתוך החיבה והנחת, בלי שיטרידו שנתם של השכנים. ועוד, הרובע כולו הוסיף ללכת שולל אחרי הגינונים היפים של לאנטיאֶ. חנפן וגונב-דעת זה סגר את הפה לכל הפטפטניות. יתירה מזו, כאשר מוכרת-הירקות היתה מכחישה את יחסיו עם ז’רבאֶז בשיחה שגילגלה עם הקצבית, היתה זו אומרת שחבל מאד, כיון שזה עושה את משפחת קוּפּוֹ פחות מעניינת.

בינתיים חיתה לה ז’רבאֶז בשלווה ולא נתנה כלל את הדעת על הליכלוכים האלה. הגיעו הדברים לידי כך שהאשימוה באטימוּת לב. בתוך המשפחה לא הבינו את טינתה לכובען. מרת לירא, שאהבה להידחק בין זוגות נאהבים, היתה באה ערב-ערב לחנות; בעיניה מוחזק היה לאנטיאֶ גבר שאין לעמוד בפניו, שבתוך זרועותיו מוכרחות ליפול הנשים היחסניות ביותר. מרת בּוֹש אמרה שלא היתה מסוגלת להיות אחראית לצניעותה, אילו צעירה היתה בעשר שנים. קשר חשאי, מתמיד גובר והולך, דחף לאט-לאט את ז’רבאֶז, כאילו כל הנשים האלה מסביב היו באות על סיפוקך, בתתן לה מאהב. אבל היא לא מצאה, לתמהונה הרב, קסם שובה-לב כל-כך בלאנטיאֶ. אין כל ספק, הוא נשתנה, ולטובתו: היה לבוש תמיד מעיל עליון כחול, הוא קנה לו השכלה בבתי-קפה ובאסיפות פוליטיות. אלא היא, שהיטיבה להכירוֹ, הציצה בו, בעד שתי ארובות עיניו, עד לנשמתו, וחזרה ומצאה שם המון דברים שהעבירו בה צמרמורת קלה. ועוד, אם הוא מוצא כל-כך חן בעיני נשים אחרות, למה אין הן מסתכנות ומנסות ליהנות ממנו? ואז, כדי לגרות את קנאתה, סיפרו לה וירז’יניה ומרת לירא על אהבי לאנטיאֶ וקלימאנס הגדולה. כן, היא לא השגיחה בכלום; אבל משהיתה יוצאת לקניות, היה הכובען מכניס את הגהצנית לחדרו. עתה פוגשים אותם יחד; הוא הולך מן-הסתם לבקרה בביתה.

“יפה מאד!” אמרה ז’רבאז בקול שהרעיד כלשהו, “אבל מה זה איכפת לי!”

והיא הציצה לתוך עיניה הצהובות של וירז’יניה, שגצי זהב רשפו בהן כבתוך עיניהם של חתולים. לומר שמתוך משטמה מבקשת אשה זו לעורר בה קנאה? אך התופרת העמידה פנים תמימות-מטומטמות וענתה:

“כמובן שזה לא אכפת לך, בטח שלא… אבל מחובתך לייעץ לו שיעזוב את הבחורה הזו שיהיו לו ממנה אי-נעימויות”.

הרע היה, שלאנטיאֶ, שחש את עצמו נתמך, שינה את התנהגותו כלפי ז’רבאֶז. כשהיה לוחץ עתה את ידה, היה משהה רגע קל את אצבעותיה בין אצבעותיו. היה מטרידה במבטו, נועץ בה עינים חוצפניות, שבהן קראה בבירור מה הוא מבקש ממנה. כשהיה עובר מאחורי גבה, היה משקע ברכיו בשמלתה, משיב בהבל-פיו על צוארה, כאילו מבקש היה להרדימה. אף-על-פי-כן עדיין ממתין היה, קודם שייעשה בּרוטאלי ויגיד בגלוי את חפצו. אבל, ערב אחד, בהימצאוֹ לבדו עמה, דחפה לפניו בלי לומר דבר, דיחקה אחוזת-רעד אל הקיר, בירכתי החנות, ושם ניסה לנשקה. המקרה רצה שגוּז’אֶ ייכנס בדיוק באותו רגע. אז נאבקה עמו, השתמטה. ושלושתם החליפו ביניהם מלים מספר על דא והא, כאילו לא ארע כלום, גוּז’אֶ, שפניו חוורו מאד, הוריד את אפו, משום שסבור היה שהוא מפריע להם, ושהיא נאבקה במתכוון כדי שלא ינשקה בפרהסיה.

למחרת התשוטטה ז’רבאֶז אילך ואילך בתוך החנות, אומללה מאד, ובלתי-מסוגלת לגהץ אפילו ממחטה; מוטרדת היתה לראות את גוּז’אֶ ולהסביר לו היאך לאנטיאֶ דיחקה בכוח אל הקיר. אבל מאז שאֶטיאֶן מצוי היה בעיר ליל, לא העיזה ליכנס למפחה, משום ש“פה-מלוח” היה מקביל שם את פניה בחיוכים ערמומיים. בכל-זאת לא יכלה אותו יום להבליג על חפצה, ואחרי-הצהרים נטלה את טנאה הריק ויצאה באמתלה שהיא הולכת ליטול שמלניות אצל לקוחה המתגוררת ברחוב פּוֹרט-בּלאנש. ומשנמצאה ברחוב מארקאדאֶ, בסמוך לבית-החרושת למסמרים וברגים, החלה מטיילת בפסיעות מתונות לכאן ולכאן, בהשליכה יהבה על הזדמנות טובה. אין כל ספק שגם גוּז’אֶ מצדו, המתין לה, שכן לא שוטטה שם חמישה רגעים, כשיצא כבדך-מקרה.

“אַת כאן?” תפס לשון של תמיהה כשמחייך חיוך רפה. “את חוזרת לביתך?…”

הוא אמר מה שאמר כדי לפתוח בשיחה. ז’רבאֶז הפכה אותו רגע, אגב שיטוט את גבה לרחוב פּוּאסוֹניאֶר. והם עלו לאיטם לעבר מונמארטר, זה לצד זה, בלי לשלב זרועותיהם. העסיקתם, כפי הנראה, המחשבה היחידה להתרחק מבית-החרושת, כדי שלא יתפרש שהם קבעו ראיון לפני השער. רכוני-ראש השתרכו על הכביש המרוסק, בין הנחרות והנהימות שנפלטו מסביב. ומשעשו כמאתיים פסיעות, זירזו עצמם דמומים שמאלה, והפליגו לתוך מגרש שומם; היתה זו רצועה של אחו, טלואה טלאים של עשב חרוך, שהשתרעה בין מנסרה מיכנית ובין בית-מלאכה לכפתורים; עז, שקשורה היתה ליתד, הסתחררה תוך געיות; בעומק נזדקר אילן מת שהתפורר באורה השופע של החמה.

“באמת!” מילמלה ז’רבאֶז, “אפשר לחשוב שנמצאים בכפר”.

הם הלכו לישב תחת האילן המת. ז’רבאֶז העמידה את טנאה לרגליה. מולם חשׂפה גבעת מונמארטר את טורי בתיה מרובי-הדיוטות המסויידים צהוב ולבן והמעוטרים כתמי-עשב דלים; וכאשר הפשילו ראשיהם, ראו את מרחבי השמים פורשים חופה זכה וקורנת על פני העיר, כשבצפון נעה להקה של עבים קטנים וצחורים. אבל האור החריף סינוור את עיניהם, והם הישירו מבטיהם כלפי חוג האופק השטוח, כלפי המרחבים הסידיים של הפרברים; אך הם עקבו במיוחד אחר הנשימות שנשם הצנור הדק של המנסרה, שפלט סילונות של קיטור. גניחות קולניות אלה הביאו כאילו רווחה ללבם המדוכדך.

“כן”, אמרה ז’רבאֶז, נבוכה מחמת שתיקתם, “הלכתי לסדר משהו…”

לאחר שהשתוקקה כל-כך לבירור-דברים, נעתקו פתאום המלים מפיה. בושה גדולה מילאה את נפשה. ובכל-זאת הרגישה שהם באו לכאן מעצמם, כדי לשוחח על כך, בלי שיהא להם הצורך להשמיע הגה. העניין של אמש נשאר ביניהם כנטל מעיק.

תפוסה פתאום לעצבוּת אכזרית, עיניה מקושרות בדמעות, סיפרה ז’רבאֶז את פרשת גסיסתה של מרת בּיז’אר, הכובסת שלה, שמתה בבוקר, לאחר יסורים איומים.

“זה בא מבעיטה שבעלה בעט בה”, אמרה בקול רפה וחדגוני. “אין כל ספק שהוא שיבר לה משהו בפנים. במשך שלושה ימים התפתלה העלובה במכאובים… אה! בין הנידונים לעבודת-פרך נמצאים מנוּולים שפשעו פחות משיכור זה בּיז’אר. אבל לבתי-המשפט תהיה יותר מדי עבודה, אם יתעסקו בנשים שנקטלו על-ידי בעליהן. מה חשיבות יש לבעיטה אחת פחות או יותר, כשסופגים בעיטות על-ידי בכל יום; ומה גם שהאשה המסכנה רצתה להציל את בעלה מהגרדום וטענה נפצעה בבטן כשנפלה על גיגית… היא יללה כל הלילה לפני שנפחה את נשמתה”.

הנפח מכונס היה בשתיקה ותלש עשבים באגרופיו המכוּוצים.

“אין עוד שבועיים”, המשיכה ז’רבאֶז “שהיא הפסיקה להיניק את ילדה האחרון, ז’וּל; וזה עוד מזל, כי התינוק לא יצטרך לסבול… עכשיו עמוסה לאַלי, שהיא עצמה עוד זאטוטית, בשני ילדים קטנים. היא בת שמונה, אבל רצינית ובת-דעת כאֵם אמיתית. ובכל-זאת מכה אותה האב מכות-רצח… כן ישנם יצורים שנולדו לסבול יסורים”.

גוּז’אֶ תלה בה עיניו, ואמר בפתאומיות, כששפתיו רועדות:

“גרמת לי צער, אתמול… הו! כן, הרבה צער…”

ז’רבאֶז שהחווירה שילבה ידיה זו בזו. אבל הוא המשיך:

“אני יודע, זה מוכרח היה לקרות… אלא שחייבת היית לספר לי להיכן הגיעו הדברים, כדי שלא להניחני בתוך מחשבות…”

לא יכול היה לסיים. היא קמה, בהבינה שגוּז’אֶ מאמין שהיא התפייסה עם לאנטיאֶ, כפי שסברו דיירי הרובע. ובזרועות פשוטות צעקה:

“לא, לא, אני נשבעת לך… הוא דחף אותי, הוא רצה לנשק אותי, זה נכון; אבל פניו לא נגעו אפילו בפני, וזו היתה הפעם הראשונה שניסה. אני נשבעת לך בחיי, בחיי הילדים שלי, ובכל מה שקדוש לי ביותר!”

אך הנפח ניענע בראשו. הוא לא נתן אמון בדבריה, משום שנשים אומרות תמיד לא. פניה של ז’רבאֶז לבשו ארשת של רצינות יתירה, והיא המשיכה במתינות:

“אתה מכיר אותי, אדון גוּז’אֶ, אני לא שקרנית… ובכן! זה לא זה, בהן צדקי!… זה לא יהיה לעולם, אתה שומע? לעולם! ביום שזה יקרה, אהיה האחרונה שבאחרונות, לא אהיה ראוייה עוד לידידוּתו של אדם הגון כמוך”

והיו לה בדברה, פנים כל-כך יפים, כל-כך דובבי אמת, שהוא נטל ידה ואילצה לישב בצלו של האילן. עתה נשם לרווחה, ועלז בפנים נפשו. היתה זו הפעם הראשונה שהחזיק כך ידה והשהה אותה בכף ידו. שניהם ישבו דמומים. להקת העבים הצחורים שטה בשמים האיטיות של ברבור. העז, שעמדה בשולי השדב, הפכה חרטומה כלפיהם והביטה בהם כשמשמיעה בהפסקות קצובות וארוכות געיה עריבה ביותר. ובלי שיצירו אצבעותיהם המשולבות, שוטטו מבטיהם הרוויים רוך במרחקים, על פני המורד האפרורי של המונמארטר, ביער העבות של מעשנות בתי-החרושת שסירגלו את האופק, בפרבר קודר זה שגון סיד לו, המשובץ חורשות בתי-מרזח שירקותן העלתה דמעות בעיניהם.

“אמך כועסת על, אני יודעת”, אמרה ז’רבאז בקול נמוך. “אל תגיד לא… אנחנו חייבים לכם כל-כך הרבה כסף!”

אבל הוא נתכעס וגזר עליה שתיקה. הוא ניענע את ידה ניענוע כזה, שזו נתפקקה כמעט. אין הוא רוצה שתדבר על כסף. לאחר שהות-מה ביקש לומר משהו, היסס, ולבסוף גימגם:

“שמעי, זה זמן רב שיש בדעתי להציע לך איזה דבר… אין את מאושרת. אמי אומרת שהחיים נשתנו לרע בשבילך…”

הוא נשתהה, גרונו שנוק קצת.

,כיון שכך, צריך ששנינו נלך מכאן".

היא תלתה בו עינים תמוהות, לא ירדה תחילה לסוף דעתו, מופתעת מגילוי משונה זה של אהבה שמעולם לא העלה אותה על דל שפתיו.

והיו לה, בדּברה, פנים כל-כך יפים, כל-כך דובבי אמת, שהוא נטל ידה ואילצה לחזור ולישב בצלו של האילן. עתה נשם לרווחה, ועלז בפנים נפשו. היתה זו הפעם הראשונה שהחזיק כך ידה והשהה אותה בכף ידו. שניהם ישבו דמומים. להקת העבים הצחורים שטה בשמים האיטיוּת של ברבור. העז, שעמדה בשולי השדה, הפכה חרטומה כלפיהם והביטה בהם כשמשמיעה בהפסקות קצובות וארוכות געיה עריבה ביותר. ובלי שיתירו אצבעותיהם המשולבות, שוטטו מבטיהם הרוויים רוך במרחקים, על פני המורד האפרורי של המונמארטר, ביער העבות של מעשנות בתי-החרושת שסירגלו את האופק, בפרבר קודר זה שגון סיד לו, המשובץ חורשות בתי-מרזח שירקותן העלתה דמעות בעיניהם.

“אמך כועסת עלי, אני יודעת”, אמרה ז’רבאֶז בקול נמוך. “אל תגיד לא… אנחנו חייבים לכם כל-כך הרבה כסף!”

אבל הוא נתכעס וגזר עליה שתיקה. הוא ניענע את ידה ניענוע כזה, שזו נתפוקקה כמעט. אין הוא רוצה שתדבר על כסף. לאחר שהוּת-מה ביקש לומר משהו, היסס, ולבסוף גימגם:

“שמעי, זה זמן רב שיש בדעתי להציע לך איזה דבר… אין אַת מאושרת. אמי אומרת שהחיים נשתנו לרע בשבילך…”

הוא נשתהה, גרונו שנוק קצת.

“כיון שכך, צריך ששנינו נלך מכאן”.

היא תלתה בו עינים תמוהות, לא ירדה תחילה לסוף דעתו, מופתעת מגילוי משונה זה של אהבה שמעולם לא העלה על דל שפתיו.

“איך זה?” שאלה.

“כן”, המשיך בהשפל ראש, “אנחנו נלך מכאן, נלך לגור באיזה מקום שהוא, בבלגיה , אם אַת רוצה… בלגיה היא כמעט המולדת שלי… אם נעבוד שנינו, נגיע לחיים של רווחה”.

סומר עז פשט בפניה. אילו היה נוטלה בזרועותיו כדי לנשקה, היתה פחות נכלמת. איזה בחור מוזר הוא בכל-זאת, להציע לה בריחה, כפי שזה מתארע ברומאנים ובחברה הגבוהה, ודאי! היא ראתה מסביבה פועלים מחזרים אחרי נשים נשואות; אבל הם לא היו מוליכים אותן אפילו לסאן-דאֶני; זה היה מתרחש בפרבר ובלי עניינים יתירים.

“אה! אדון גוּז’אֶ, אדון גוּז’אֶ…” מילמלה, בלי למצוא דבר אחר לומר.

“סוף-סוף נהיה שנינו לבדנו”, המשיך. “האחרים מכבידים עלי, את מבינה?… כאשר ני רוחש ידידוּת לאשה, איני יכול לראות את האשה הזו במחיצתם של אחרים…”

אבל היא התאוששה בינתיים, וסירבה בנימה דעתנית:

“זה אי-אפשר, אדון גוּז’אֶ. זה יהיה רע מאד… אני נשואה, לא כן? יש לי ילדים… אני יודעת היטב שאתה רוחש לי ידידות ושאני גורמת לך צער. אבל יהיה לנו מוסר-כליות ולא נדע אושר… גם אני רוחשת לך ידידות, ואני רוחשת לך יותר מדי ידידות שאניח לך לעשות שטויות. ואלה יהיו שטויות, בלי כל ספק; לא, אתה רואה, מוטב שנישאר כפי שהננו. אנו מעריכים ומבינים זה את זה; זה הרבה מאד; זה חיזק ועודד אותי יותר מפעם אחת. כשנשארים הגונים, במצב שלנו, מקבלים על כך שכר נאה”.

הוא ניענע בראשו, תוך שמקשיב לה. הוא הסכים עמה, לא יכול היה לומר את ההיפך. לפתע-פתאום, באור השמש המפכה, קם ונטלה בזרועותיו, גיפפה בעוז והטביע נשיקה לוהטת על צוארה, כאילו אמר לאכול את עורה. ומקץ רגע הירפה ממנה, בלי לבקש דבר אחר; ולא דיבר עוד על אהבתם. היא לא כעסה, הבינה ששניהם ראויים בהחלט לתענוג קל זה.

אבל הנפח, שמזועזע היה מכף רגל ועד ראש על-ידי צמרמורת חזקה, הרתיע עצמו ממנה, כדי להבליג על החשק לגפפה שנית; והוא הזדחל על ברכיו, בלי לדעת במה להעסיק את ידיו, והחל קוטף פרחי שן-אריה שהטילם לתוך טנאה. באמצעית המשטח של דשא חרוך מצויים היו פרחי שן-אריה צהובים ורבי-זיו. מישחק זה הרגיעוֹ, קימעה-קימעה, שיעשעוֹ. באצבעותיו שנעשו נוקשות מחמת מלאכת הפטיש, קיצץ בעדינות את גבעולי הפרחים, השליכם אחד-אחד, ועיניו, עינים של כלב טוב, צחקו כאשר לא החטיא את הטנא. ז’רבאֶז הסמיכה גבה לאילן המת, רוּחה רגועה וטובה עליה, והגביהה קולה כדי שיישמע בתוך השאון החזק של המנסרה המיכנית. כשעזבו את האחו, תוך שמשוחחים על אֶטיאֶן שנתאקלם יפה בעיר ליל, נשאה עמה ז’רבאֶז טנא מלא פרחי שן-אריה.

האמת היתה, שהיא לא הרגישה עצמה במחיצתו של לאנטיאֶ כה אמיצת-לב כפי שאמרה. אמנם, תקיפה היתה בדעתה שלא להרשות לו ליגע בה אפילו בקצה אצבעותיו; אבל היא התייראה, אם יגע בה אי-פעם, מרפיונה ומנדיבות-לבה שהיא נתפסת להם כדי לגרום קורת-רוח לבריות. אבל לאנטיאֶ לא חזר על נסיונו. הוא נמצא פעמים רבות ביחידוּת עמה והתנהג כשורה. דומה היה שהוא עסוק עתה בקצבית. אשה כבת ארבעים וחמש שנשתמרה יפה. ז’רבאֶז היתה מדברת לפני גוּז’אֶ על הקצבית, כדי להרגיעו. כשוירז’יניה ומרת לירא היו מהללות את הכובען עד לב השמים, היתה עונה להן שהוא יכול בהחלט לוותר על הערצתה, מאחר שכל השכנות משתגעות אחריו.

קוּפּוֹ היה מתהלך בתוך הרובע וצווח שלאנטיאֶ הוא ידיד אמיתי. הרוצה ללהג על חשבונם, שילהג כאוות-נפשו; הוא יודע מה שהוא יודע ומצפצף על כל הפיטפוטים, בשעה שההגינוּת היא לצדו. כשהיו יוצאים שלושתם לטייל באחד בשבת, היה מכריח את אשתו ואת הכובען להלך בראש, שלובי-זרוע, כדי להתגרות במתכוון בגרי הרחוב; והיה מביט בפניהם של הבריות, מוכן ומזומן לומר להם באבי-אבי-אביהם, אילו היו מרשים לעצמם ליצנות כלשהי. אמנם, הוא מצא את לאנטיאֶ יהיר קצת, האשימוֹ שנוהג גינוני-גינדור בעצמו, וליגלג עליו על שום שהוא יודע קרוֹא ומדבר כפרקליט. אבל, פרט לכך, מוחזק היה בעיניו בחור כהלכה, שאין למצוא שניים כמוֹתו בכל הרובע כולו. קיצורו של דבר, הם הבינו יפה איש לרוח רעהו, הם עשויים היו זה בשביל זה. ידידות לגבר היא איתנה יותר מאשר אהבה לאשה.

מן הראוי לדעת, שקוּפּוֹ ולאנטיאֶ היו לעתים קרובות זוללים וסובאים בצוותא עד כדי התפקעות. לאנטיאֶ נהג עתה ללוות כסף מז’רבאֶז: סכומים של עשרה פראנקים ושל עשרים פראנקים, כל-אימת שמרחרח היה כסף בבית. זה היה תמיד לצורך העסקים הגדולים המזומנים לו. וכשהיתה הפרוטה מצוייה בכיסו, היה מוליך את קוּפּוֹ לבתי-המרזח שבסביבה; שם ממלאים היו כרסם במאכלים שאינם עולים על השולחן בבית, ושותים יינות מבקבוקים חתומים. הרתך העדיף זלילוּת בנוסח העממי הפשוט, אלא שנתרשם מאד מטעמו האריסטוקראטי של הכובען, שהיה מוצא בתפריט שמות של רוטבים משונים ביותר. קשה להעלות על הדעת אדם מפונק כל-כך ותבען כל-כך. דומה שהם כולם ככה, שם בדרום. הוא לא רצה, למשל, בשום תבשיל הקשה לעיכול; היה אומר למלצר שיחזיר למטבח את הבשר כשזה נראה לו מלוח או מפולפל יתר על המידה. ורגישותו לגבי רוחות-פרצים היתה עוד איומה שבעתיים, הוא נתיירא מהן אימת-מוות; היה מחרף ומגדף את כל המסבאה, כשדלת נשארה פתוחה כלשהי. ועם זה היה בעל-יד קפוצה, ונותן למלצר שני סוּ דמי-שתיה בשביל ארוחות של שבעה או שמונה פראנק. כללו של דבר, היו רועדים מפניו, הכירוהו יפה בבוּלבארים החיצוניים, מרובע באטיניוֹל עד לפרבר בּאֶלוויל. נוהגים היו לילך לרחוב הראשי של רובע בּאטיניוֹל לאכול מעיים בנוסח קאן, שהוגשו להם על גבי מחתות קטנות. בשיפולי מונמארטר היו מוצאים את השבלולים המעוּלים ביותר שברובע כולו. שפן צלוי ומצומק יפה אוכלים היו ב“מוּלין דאֶ לאַ-גאלאֶט”, שבמעלה הגבעה. ברחוב “המארטירים” גילו מסבאה שבה הפליאו לבשל בשר ראש-עגל; בעוד שבשתי המסעדות “אריה הזהב” ו“שני הערמונים”, שבכביש קליניאקוּר, מתהנים היו מכליות מטוגנות שראויות היו שילקקו מהן האצבעות. אבל, על-פי-רוב, מפליגים היו שמאלה, לצד פרבר בּאֶלוויל; שם שמוּר היה להם שולחן קבוע ב“לוח השעון הכחול”, ב“ענבי בּורגונדיה”, ב“קאפּוּציני”, – בתי-אוכל מהימנים בהם אפשר היה לאכול מהכול בעינים עצומות. אלה היו זלילות חשאיות, שהם דיברו עליהן למחרת במלים סתומות וברמזי-רמזים, תוך שכוססים את תפוחי-האדמה המטוגנים של ז’רבאֶז. יום אחד הביא אפילו לאנטיאֶ לחורשה של “מוּלין דאֶ לא-גאלאֶט” אשה, שבמחיצתה השאירו קוּפּוֹ בשעת קינוח-הסעודה.

מאליו יובן, שאי-אפשר גם להתהולל וגם לעבוד. קוּפּוֹ, שנתרגל בלאו הכי לבטלה, הגיע לידי כך שלא נגע עוד בכלי-עבודה, מאז שהכובען נכנס לתוך המשפחה. כשהיה נשכר לעבודה, מחמת שנתעייף מגרירת סנדלי-הבית, היו חבריו לסדנה יורדים לחייו, משלחים בו חצי לעגם כשמצאוהו תלוי בקצה חבל-הקשרים שלו כמין נקניק מעושן, והיו צועקים לו שירד לשתות כוס יין. הסוף היה, שהרתך נטש לחלוטין את העבודה, והיה מסייר בבתי-המרזח סיורים שנתמשכו ימים ושבועות. אלה היו סביאות שהחלו בבוקר, שנתפוגגו קימעה בשינה של צהרים, ושנתחדשו בערב במחיצתם של כל מיני ברנשים, בצורת כיבודים הדדיים של כוסיות יי"ש, כיבודים שנבלעו בתוך הלילה כפנסים של הילולה, עד שהנר האחרון דעך יחד עם הכוסית האחרונה. זה המנוּול לאנטיאֶ לא היה הולך לעולם עד הסוף. היה מניח לקוּפּוֹ להידלק, עוזבוֹ לנפשו וחוזר הביתה כשחיוכו החביב טבוע בפרצופו. הוא היה משתכר בצורה נקיה, ללא כל סימן-היכר. אך מי שהכירוֹ יפה, הבחין בשיכרוּתו לפי עיניו שנצטמצמו ולפי חיזורו המחוצף אחרי נשים. והיפוכו ברתך, שעורר בחילה, ושלא היה מסוגל לשתות בלי להגיע לידי מצב של התנוולוּת.

וכך ארע, שבימים הראשונים של חודש נובמבר עשה קוּפּוֹ סיור של סביאה שנסתיימה בצורה מזוהמת ביותר בשבילו ובשביל אחרים. יום קודם לכן מצא עבודה. בזו הפעם היה לאנטיאֶ מלא רגשות יפים; הוא דיבר בשבחה של העבודה, הואיל וזו מרוממת את האדם. הוא קם אפילו עם דמדומי שחר כדי ללוות את ידידו לסדנה, והפסיע לצדו מתוך כובד-ראש, כאילו כיבד בכך את הפועל שבקוּפּוֹ הראוי באמת לשמו. אבל משהגיעו לבית-המרזח “הנמיה הקטנה”, שנפתח אותה שעה, נכנסו לאכול שזיף שרוי ביי"ש, מתוך כוונה אחת ויחידה לחוג יחדיו את ההחלטה האיתנה להתנהגות טובה. מול המזנון, על גבי ספסל, ישב “בּיבּי-צלי”, וגבו מוסמך לקיר עישן את מקטרתו בפנים זעופות.

“הביטו! בּיבּי יושב כאן ומעמיד פרצוף של נמר!” אמר קוּפּוֹ. “זאת אומרת שמתבטלים, חביבי?”

“לא, לא”, השיב הלה, כשמותח לו את זרועותיו. “המעבידים הם המגעילים אותך… עזבתי אתמול את שלי… הם כולם כנופיה אחת של נבזים ומנוּולים…”

ו“בּיבּי-צלי” הסכים לאכול עמהם שזיף. כנראה שישב על הספסל והמתין שמישהו יכבדהו בכוסית. אבל לאנטיאֶ לימד סניגוריה על המעבידים, יש להם לפעמים צרות צרורות; הוא, שיצא זה לא כבר מהעסקים, יודע משהו על כך. הם בני-בליעל נחמדים, הפועלים! תמיד בגילופין, מצפצפים על העבודה, עוזבים אותך בעיצומו של ביצוע הזמנה, וחוזרים רק כשהפרוטה אוזלת מכיסם. עבד אצלו, למשל, בחור מפיקארדיה, שהיה לו השגעון להתרוצץ בכרכרה ברחובות העיר; כן, משהיה מקבל את משכורתו בסוף השבוע, היה שׂוכר לו כרכרות לימים תמימים. וכי זוהי דרך התנהגות של פועל? ומניה-וביה התחיל לאנטיאֶ להטיל גם דופי במעבידים. הו! הוא רואה ברורות, הוא אומר את האמת לכל אחד. המעבידים הם סוף-סוף כנופיה מזוהמת של זוללי עולם ושל נצלנים ללא בושת-פנים. הוא, תודה לאל, יכול לישון במצפון שקט, משום שהתנהג תמיד מעשה-ידיד עם אנשיו, והעדיף שלא לצבור מיליונים כדוגמת אחרים.

“נסתלק!” אמר בפנותו לקוּפּוֹ. “צריך להתנהג יפה, אנו עלולים לאחר”.

זרועותיו מתנודדות אילך ואילך, נכרך “בּיבּי-צלי” אחריהם. בחוץ הפציע ועלה אורו של יום, אור רפה שהעכיר מחמת הבבואה הרפושה של הכביש; גשם ירד אמש, והאויר היה נעים מאד. לפני שעה קלה כיבו את פנסי הגאז; רחוב פּוּאסוֹניאֶר, שבחללו ריחפו עוד קרעי לילה, נתמלא בדישדוש צעדיהם העמום של הפועלים שירדו לעבר פאריס.

ילקוט הרתך מופשל על זרועו, מהלך היה קוּפּוֹ בפנים יהירות של אזרח נמרץ ותקיף-דעה. הוא הפך פניו ושאל:

“בּיבּי, אתה רוצה מקום-עבודה? הפטרון שלי אמר לי להביא עמי חבר, אם אוּכל”.

“תודה”, ענה לו “ביבי-צלי”, “אני לוקח לי חופש… צריך להציע זה ל,מגפים-שלי', שחיפש אתמול עבודה… חכה, הוא נמצא בטח אי-כאן”.

ואמנם, משהגיעו לשיפולי הרחוב ראו את “מגפים-שלי” יושב אצל האב קולומבּ. למרות שעת הבוקר המוקדמת כבר מסולקים היו תריסיה של המסבאה שמוארת היתה עששיות גאז דלוקות. לאנטיאֶ נשאר ממתין ליד הדלת והאיץ בקוּפּוֹ שיזדרז, כיון שנותרו להם בדיוק עשר דקות.

“מה? אתה הולך לעבוד אצל המנוּול הזה בּוּרגוניוֹן?” צרח “מגפים-שלי”, כשהרתך הציע לו עבודה אצלו. “רגלי לא תדרוך עוד בסדנה שלו! אני מעדיף להוציא את הלשון עד השנה הבאה… חביבי, אתה לא תשאר שם שלושה ימים, זה אני שאומר לך זאת!”

“זה באמת מקום מזופּת כל-כך?” שאל קוּפּוֹ בנימה של דאגה.

“הו! מזופת יותר אי-אפשר כלל להעלות על הדעת… בעל-הבית עומד לך תמיד על הגב. ויש לו אשה נורא גאוותנית ונורא בעלת-נימוסים, המתייחסת אליך כאל שיכור אחרון שבאחרונים… תאר לך שהזיפתית הזו אוסרת לירוק על הרצפה… שלחתי את שניהם לכל הרוחות בערב הראשון, אתה מבין?”

“טוב! אני מוזהר. אין כלל בדעתי להתאכסן אצלם מי יודע כמה זמן. אעשה היום נסיון, ואם בעל-הבית יתחיל לנדנד לי, אני תופסוֹ ומושיבוֹ על גבי אשתו, והם יהיו מדובקים כמו זוג של דגי סנדל!”

הרתך הודה בלחיצת יד לחבר על שהעמידו על מצב הדברים; כאשר עקר ממקומו ואמר לילך, נתכעס “מגפים-שלי”. לכל הרוחות! בּורגיניוֹן זה לא יניח להם לשתות כוסית יי"ש? מה, בני-אדם אינם עוד בני-אדם? אין דבר, הקוף הזה יחכה חמישה רגעים. ולאנטיאֶ נכנס כדי לשתף עצמו בלגימה חטופה. “מגפים-שלי”, שהיה מגונדר בנעלים מעוקמות, בחולצה מזוהמת, בכומתה שנתרדדה בקצה קודקודו, עמד וגילגל עינים של חשיבות וצרח בקול של חוצפה. וכל זה למה, משום שהוכרז לא כבר קיסר השיכורים ומלך החזירים על שום שאכל סאלאט של חיפושיות חיות ותקע את שיניו בחתול מפוגר.

“היי, שמע, פרצוף של בּוֹרג’אַ!” צעק אל האב קולומבּ “מזוג לי מהצהוב, משתן החמוֹר שלך מספר אחד”.

וכאשר האב קולומבּ, חיוור ושקט בפקרסו הסרוג, מילא את ארבע הכוסיות, הגירון האדונים האלה לתוך פיהם בלגימה אחת, כדי שלא להניח למשקה להתנדף.

“היי”ש עושה בכל-זאת טוב במקום שהוא עובר", מילמל “בּיבּי-צלי”.

“מגפים-שלי” גיחך וסיפר מעשיה מבדחת שארעה בו. ביום ששי שעבר היה שיכור כל-כך, שחבריו חמדו להם לצון וחתמו לו את פיו במקטרתו בחופן של טיח. מישהו אחר במקומו היה מת מכך, אבל הוא טילטל ראשו טילטול גנדרני: זה לא היה איכפת לו אפילו כלשהו.

“האדונים לא ישתו עוד?” שאל האב קולומבּ בקולו העבה.

“כן, הכפל לנו את המנה”, אמר לאנטיאֶ. “עכשיו התור שלי”.

השיחה נתגלגלה על נשים. “בּיבּי-צלי” סיפר שבשבוע שעבר הוליך את הבחורה שלו, למוֹנרוּז' לבית דודתו. קוּפּוֹ שאל לשלומה של “ספינת הודו”, כובסת אחת מרובע שאַיוֹ, שהיתה ידועה במסבאה. כאשר אמרו להריק את הכוסות השגיח “מגפים-שלי” בגוז’אֶ ובלורילאֶ שעברו אותו רגע בחוץ, וצרח אליהם שייכנסו. הללו נתקרבו לדלת וסירבו להיכנס. הנפח לא חש בו כל צורך לשתות משהו. השרשראי, חיוור, רועד מצינה, לחץ בתוך כיסיו שרשראות של זהב שהלך להחזירן לצורף; הוא השתעל, והתנצל ואמר שאפילו טיפה אחת של יי"ש עשוייה להמיתו.

“הא לכם צבועים!” רטן “מגפים-שלי”. “הם סובאים ודאי באין איש רואה”.

ומשהשיק אפו לכוסו, הרעים קולו של האב קולומבּ:

“אשמאי זקן, החלפת את הבקבוק!… אתה יודע, לא לי אתה צריך לתת יי”ש מזוייף!"

אור היום נתעצם והלך בחוץ, ונוגה עכור האיר את המסבאה, שהמוזג כיבה בה את עששיות הגאז. קוּפּוֹ לימד זכות על גיסו, שאינו מסוגל לשתות, ואין זה סוף-סוף, פשע מצדו. יתירה מזו, הוא שיבח את גוז’אֶ, כיון שאושר הוא לא להיות צמא לעולם. ותוך שהוא מתקין עצמו לילך, החל לאנטיאֶ, בארשת-פנים של אדם מלומד בנימוסים, ללמדו פרק בהלכות דרך-ארץ: משלמים לפחות, בעד סיבוב-כוסיות, קודם שמסתלקים; אין עוזבים ידידים כמו איזה מוג-לב נבזה, אפילו כשהולכים לעשות עבודה של חשיבות.

“האם ינדנד לנו הרבה זמן בעבודה שלו?” צרח “מגפים-שלי”.

“זאת אומרת, התור של האדון?” שאל האב קולומבּ לקוּפּוֹ.

הלה שילם את הסיבוב שלו. אבל, כשהגיע תורו של “בּיבּי-צלי”, נרכן זה לאוזנו של המוזג, שסירב בניד ראש אטי. “מגפים-שלי” הבין במה הענין וחזר לחרף ולגדף את המוזג העיקש. היאך זה? ברנש מסוגו מרשה לעצמו להתייחס בגסות לחבר? וכי חסרות מסבאות ברובע? האם צריך דווקא לבוא לכאן כדי לספוג עלבונות? אבל המוזג לא יצא מכליו: התנועע בקצה המזנון, על גבי אגרופיו המגושמים, תוך שחוזר ואומר בנימוס:

“הלווה כסף לאדון, זה יהיה פשוט יותר”.

“לכל הרוחות! כן, אלווה לו כסף”, צווח “מגפים-שלי”. “הא! בּיבּי, זרוק לו את כספו לתוך הפרצוף, לברנש מכוּר זה!”

וכיון שדמיו נתרתחו בו, הרגיזוהו מראה הילקוט שמעומס היה על כתפו של קוּפּוֹ; והוא פנה בזעם אל הרתך:

“אתה דומה למינקת. סלק את התינוק שלך, הוא יעשה לך חטוטרת”.

קוּפּוֹ היסס רגע; וכאילו בא לכלל החלטה לאחר שיקול-דעת ארוך, הוריד בניחותא את ילקוטו על הרצפה, באומרו:

“מאוחר מדי עכשיו. אלך אצל בּורגיניוֹן אחר-הצהרים. אגיד שאשתי חלתה פתאום… שמע, האב קולומבּ, אני משאיר את כלי-העבודה שלי תחת הספסל הזה, אבוא לקחת אותם בצהרים”.

בניענוע ראש הסכים לאנטיאֶ לסידור זה. צריכים לעבוד, זה נעלה מכל ספק, אבל כשמצויים במחיצתם של ידידים, הרי הנימוס הוא קודם לכול. החשק לזלילה-וסביאה החל לדגדג קימעה-קימעה את ארבעתם. שעמדו בידים כבדות מעצלוּת ותהו זה על זה במבטיהם. ומשנוכחו לדעת שיש לפניהם חמש שעות של בטלה, ירדה עליהם פתאום עליזות סואנת, והם טפחו זה לזה על הגב, וצרחו דברי-חיבה זה לתוך פרצופו של זה. רווח ביחוד לקוּפּוֹ, שהתאושש כולו וכינה כל אחד “חבּוּבּ שלי!” ושוב הרטיבו את הגרגרת בלגימה כללית; אחר-כך עקרו משם וגררו רגליהם ל“פרעוש המרחרח”, מסבאה קטנה שבה מצוי בּיליארד. הכובען עשה עוויה של מורת-רוח, משום שזו היתה מסבאה בלתי-נקיה; היי"ש היה גרוע שם ועלה פראנק אחד הליטר, והאי המקום זיהמו כל-כך את שולחן הביליארד שכדורי-השן נדבקו פשוט אליו. אבל משהחלו לשׂחק, חזר ללאנטיאֶ, שהפליא להטיח במקל-הביליארד, מצב-רוחו הטוב, והוא הבליט את חזהו בגינדור וליווה כל הקשה והקשה בטילטול-ירכיים חינני.

משהגיעה שעת-צהרים ניצנצה מחשבה במוחו של קוּפּוֹ; הוא רקע ברגליו וצרח:

“צריך לקרוא ל,פה-מלוח'. אני יודע היכן הוא עובד… נוליך אותו לאכול רגל קרושה אצל אמא לוּאי”.

רעיון זה נתקבל בתשואות צוהלות. כן, ל“פה-מלוח” יש בודאי צורך לאכול רגל קרושה. הם נטלו עצמם ויצאו החוצה. הרחובות צהובים היו; גשם דק דלף; אך כבר היה להם יותר מדי חם בפנים שיהיו מרגישים בדילוף קל זה; קוּפּוֹ הוליכם לרחוב מארקאדאֶ, לבית-החרושת לברגים. מאחר שהגיעו לשם מחצית השעה קודם הפסקת הצהרים, נתן הרתך שני סוּ לזאטוט אחד שייכנס לומר ל“פה-מלוח” שאשתו חלתה בפתע-פתאום ומבקשת לראותו תיכף-ומיד. לא יצאו רגעים אחדים והנפח יצא, כשהוא מתנדנד על רגליו, פניו שקטות מאד, וחוטמו מרחרח איזו סעודה דשנה.

“אה! המנוּולים!” אמר, משראה אותם מסתתרים מאחרי שער. “הרגשתי זאת… מה אנחנו הולכים לאכול?”

אצל אמא לוּאי, תוך כדי מציצת העצמות הקטנות שמצויות היו ברגל הקרושה, הסתערו שוב בשצף-קצף על המעבידים. “פה-מלוח” סיפר שיש הזמנה דחופה בבית-החרושת שלו. הו! הפטרון היה חביב מאד, באופן שאפילו אם הוא ייעדר לשעה-שעתיים, יוסיף הלה להיות חביב; יתירה מזו, הוא יראה את עצמו מאושר אם יחזור בכלל. ראשית, אין כל חשש שאיזה פטרון שהוא יעיז להשליך החוצה את “פה-מלוח”, משום ששוב אין מוצאים פועלים בעלי-יכולת כמוהו. כשכילו לאכול את הרגל הקרושה, אכלו חביתות. כל אחד הריק בקבוק יין. אמא לואי היתה מביאה את יינה מאיפרכית אוֹברן, יין מצבע הדם, שאפשר היה לחתכו בסכין. החבורה נשתלהבה קימעה-קימעה, ובדיחות-הדעת נתעצמה והלכה.

“מה הוא נטפל אלי, קוף נבזה זה?” צרח “פה-מלוח” בשעת קינוח הסעודה. “שמעו מה שהפרצוף הזה עשה? הוא תלה פעמון בבית-החרושת שלו. אתם מבינים, פעמון? כדי להזעיק את הפועלים כדרך שמזעיקים עבדים… טוב! הוא יכול לצלצל היום! יקחני השד, אם יחזירו אותי לסדן! זה חמישה ימים שאני מרביץ עליו בפטיש מהבוקר עד הערב, אני רשאי לנוח קצת… אם יעיז לנזוף בי, אשלח אותו לכל אלפי רוחות”.

“אני”, אמר קוּפּוֹ בפנים של חשיבות, “אני מוכרח לעזוב אתכם, אני הולך לעבוד. כן, נשבעתי לאשתי… בלו בנעימים, לבי נשאר אתכם, חברים, הרי אתם יודעים”.

השלושה לעגו לו. אבל הוא נראה כה תקיף בדעתו, שהם קמו וליווהו למסבאתו של האב קולומבּ, לשם הלך ליטול את כלי-העבודה שלו. הוא הוציא את ילקוטו מתחת הספסל, הניחוֹ לפניו, בעת שלגמו כוסית אחרונה. וכוסית גררה כוסית. כיון שכך, החזיר קוּפּוֹ בתנועה של ליאות את כלי-העבודה מתחת לספסל; הם הטריחו עליו, לא יכול היה לגשת למזנון בלי להיתקל בהם. חבריו שהתווכחו בשאלת המשׂכורות, לא השתוממו כלל, כאשר הרתך הציע להם, בלי כל הסבר שהוא, לטייל טיול קל בבּולבארים, כדי לחלץ קצת את העצמות. הגשם פסק בינתיים, הטיול נצטמצם במאתיים פסיעות שהם הפסיעו בשורה אחת, כשידיהם מתנודדות אילך ואילך; והם החרישו, מופתעים מהאויר, משועממים להימצא בחוץ. לאט-לאט, בלי להיוועץ זה בזה אפילו במבטיהם, עלו אינסטינקטיבית במעלה רחוב פּוּאסוֹניאֶר ונכנסו למסבאתו של פרנסוּא לשתות כוס יין. הם היו באמת זקוקים לכך, כדי להתאושש. עצוב מדי היה ברחוב, שם מוטל היה רפש כזה שרחמנות היתה להשליך שוטר החוצה. לאנטיאֶ דחף את חבריו לתוך הקאבּינט, שהיה מעין תא צר שבו עמד שולחן אחד, ושמחיצה מזוגגת שמשות מועמות חצצה בינו לבין האולם הכללי. לאנטיאֶ אהב להשׁתכר בקאבינטים, משום שזה היה נאה יותר. וכי אין החברים מרגישים עצמם כאן בנוח? הרי זה כמעט כמו בבית, אפשר אפילו לחטוף תנומה קלה. הוא ביקש מאחד המלצרים את העתון, שיטחוֹ לפניו וריפרף עליו בגבות מצופפות. קוּפּוֹ ו“מגפים-שלי” התחילו לשחק פיקה. שני בקבוקים וחמש כוסות עמדו פזורים על השולחן.

“מה הם מספרים בעתון הזה?” שאל “בּיבּי-צלי” את הכובען.

הלה לא השיב מיד; ומקץ רגע, בלי להרים עיניו:

“אני עכשיו בבית-הנבחרים. בטלנים ארורים אלה מהשמאל, הם ריפובליקאים בארבע פרוטות. האם בוחר בהם העם כדי שינאמו את נאומיהם המתקתקים? הנה אחד המאמין האלוהים ומחניף למיניסטרים המנוּולים! אילו נבחרתי אני ציר, הייתי עולה על הדוכן והייתי אומר: טינופת! כן, לא יותר, זו דעתי שלי!”

“אתם יודעים שהקיסר החליף סטירות עם אשתו במעמד כל החצר שלו?” אמר “פה-מלוח”. “בהן צדקי! ובשל קטטה של כלום. הקיסר היה קצת בגילופין”.

“הנח לנו עם הפוליטיקה שלך!” צרח הרתך. “מוטב שתקרא לנו על מעשי-רצח, זה יותר מבדח”.

ובשובו למישחקו הודיע שיש בידו שלישיה של תשיעיות ושלישיה של מלָכוֹת:

“הקרינוֹלינות לא עוזבות אותי…”

הריקו את הכוסות. לאנטיאֶ הגביה את קולו וקרא:

“פשע איום הטיל אימה בקרב תושבי כפר גאיוֹן. בן הרג את אביו במהלומות מעדר כדי לגזול ממנו שלושים סוּ…”

צעקת-זוועה נמלטה מפי כולם. בעונג רב הולכים היו לראות כיצד עורפים את ראשו של בן-בליעל זה! לא, הגיליוטינה אינה מספיקה; צריך לחתכוֹ לחתיכות קטנות. מעשה באשה שרצחה את פרי בטנה עורר גם כן את חמתם; אבל הכובען, שאיש-מוסר היה, תלה את הקולר בצוארו של המפתה; כי אילו לא היה מנוּול פלוני-אלמוני עושה תינוק לאומללה, לא היתה זו יכולה להשליכו למחראות. אבל מה שעורר בהם התפעלות יתירה, היו מעשי-הגבורה של המארקיז לבית ט… שיצא מנשף בשלוש בבוקר ועמד על נפשו בפני שלושה ליסטים שהתנפלו עליו בבּוּלבאר האינבאלידים; בלי לחלוץ אפילו כפפותיו, התפטר משני הפושעים הראשונים על-ידי נגיחות שנגח בבטנם, ואת השלישי הוליך לתחנת-המשטרה, כשהוא אוחזוֹ באוזנו. איזו יד ברזל! חבל רק שהוא בן-אצילים.

“עכשיו, שמעו זאת”, המשיך לאנטיאֶ. “אני עובר לחדשות מהחברה הגבוהה: ,הרוזנת לבית בּראֶטיני משיאה את בתה הבכירה לבּארוֹן הצעיר דאֶ וואלאנסיי, שלישו של הוד-מלכוּתו. בסל הנדוניה של הכלה מצויים דברי-תחרים בלמעלה משלוש מאות אלף פראנק…'”

“מה זה איכפת לנו?” נכנס “בּיבּי-צלי” לתוך דבריו. “וכי מי רוצה לדעת את צבע כותנתם של הללו?… אפילו אם יהיו לכלה סלים מלאים לבני-תחרים, תראה את הירח דרך אותו החור כמו אחרים”.

וכיון שמארשת-פניו של לאנטיאֶ נשתמע שהוא מבקש לסיים את קריאתו, חטף “פה-מלוח” את העתון מידו וישב על גביו, באומרו:

“לא, מספיק!… עכשיו חם לו… העתון אינו טוב אלא לכך”.

“מגפים-שלי”, שעיין יפה בסידרת קךפיו, טפח אותו רגע טפיחה נצחנית על השולחן: היו בידו שמונים ושלוש נקודות.

“אתה מחורבן, חביבי!” צעקו האחרים לקוּפּוֹ.

הזמינו שני בקבוקים חדשים. הכוסות לא נתרוקנו עוד, הסביאה נתעצמה והלכה. סמוך לשעה חמש התחיל העניין להיעשות מבחיל, באופן שלאנטיאֶ נתכנס בתוך שתיקה ונתן דעתו להסתלק. בשעה שצריחות החלו מנסרות באויר והיו שופכים יין על הרצפה, שוב לא היה זה לפי טעמו ורוחו. וברגע שקוּפּוֹ נזדקף על רגליו כדי להתוות את סימן-הצלב של השיכורים, ניצל הכובען את המהומה שעורר תרגיל זה, והפסיע לו בנחת אל הדלת. חבריו לא השגיחו אפילו ביציאתו. הוא היה בגילופין כהוגן. אבל בחוץ התנער, וחזר ומצא את בטחונו העצמי; והוא שב בהילוך מתון לחנות, וסיפר לז’רבאֶז שקוּפּוֹ נמצא במחיצתם של ידידים.

שני ימים עברו. הרתך לא חזר. הוא התשוטט ברובע, איש לא ידע היכן. בכל-זאת אמרו אנשים שראוהו אצל אמא בּאקאֶ, במסבאת “הפרפר”, במסבאת “הברנש המשתעל”. אבל בעוד שאחדים טענו שמצוי היה לבדו, טענו אחרים שפגשוהו בחברתם של שבעה או שמונה שיכורים מסוגו. ז’רבאֶז משכה בכתפיה משיכה של יאוש: זהו הרגל שיש להתרגל אליו! היא לא נהגה לרוץ אחרי בעלה; כשראתה אותו בבית-מרזח, היתה עושה במתכוון סטיה, כדי שלא להביאו לכלל כעס; והיתה ממתינה באורך-רוח שיחזור, כשמאזינה בדמי הלילה אם הוא אינו נוחר מאחרי הדלת. בדרכו הביתה היה קוּפּוֹ צונח ורובץ על גבי ערימה של זבל, על גבי ספסל שנזדמן לו, בתוך ביב. כששיירי שיכרוּת עדיין מהבהבים בו, היה חוזר למחרת להתדפק על דלתי בתי-המרזח, מטיל עצמו לתוך מסעות מטורפים, זרועי כוסיות, קנקנים ובקבוקים, כשמאבד ומוצא ידידים, – מסעות שמהם היה שב מהומם כולו, רואה את הרחובות מרקדים לנגד עיניו, רואה את הלילה יורד ואת היום מפציע ועולה, כשמחשבה אחת מבליחה בנפשו: לשתות ולישון במקום שהוא עומד. ז’רבאֶז הלכה בכל-זאת, ביום השני, למסבאתו של האב קולומבּ, כדי לדעת; ראוהו שם חמש פעמים; יותר מזה לא יכלו לומר לה. היא הסתפקה בזה שנטלה עמה את כלי-העבודה שבעלה הטמין מתחת לספסל.

בערב, כשראה לאנטיאֶ את הכובסת שרוייה בצער, הציע לה לילך עמו לקפה-קונצרט, כדי להתבדר ולבלות שעה נעימה. תחילה סירבה, לא היה לה מצב-רוח לבידוח. אלמלא זה לא היתה אומרת לא, כי הכובען הציע לה הצעתו בסבר-פנים הגון מדי שתחשוד באיזו מזימה. ניכר בו שהוא מתעניין בכל לבו באסונה, והראה את עצמו באמת אבהי. מעולם לא לן קוּפּוֹ שני לילות רצופים מחוץ לביתו. לפיכך היתה כל עשר דקות הולכת ותוקעת עצמה, למרות רצונה, על מפתן החנות בלי להניח את המגהץ מידה, כשמשיטה מבטיה לשני קצות הרחוב לראות אם בעלה אינו הולך ובא. כי הרי ייתכן שקוּפּוֹ מחץ לו איזה אבר, או נפל תחת עגלה ונשאר תחתיה: זו יכלה להיות הזדמנות כשרה להיפטר ממנו, כיון שלא נשתיירה עוד בלבה חיבה כלשהי לברנש מזוהם מסוג זה. תמיד לשאול את עצמה אם ישוב או לא ישוב הביתה – האין זה עשוי להעבירה על דעתה? וכאשר הודלקו פנסי הרחוב, ולאנטיאֶ חזר ודיבר על הקפה-קונצרט, הסכימה לילך עמו. טיפשה תהיה אם תסרב להתבדר קצת, בשעה שבעלה נוהג מזה שלושה ימים חיים של ארחי-פרחי. הואיל ואינו חוזר, תצא גם היא. החנות יכולה לעלות בלהבות, אם תרצה. טירדות החיים התחילו להיעשות לה כל-כך לזרא, שהיתה מוכנה לשלח במו ידיה אש בכל הבּאזאר הזה.

אכלו בחפזון את ארוחת-הערב. קודם שיצאה, בשעה שמונה, שלובת-זרוע עם הכובען, האיצה ז’רבאֶז באמא קוּפּוֹ ובנאנה שתעלינה בלי שהיות על יצועיהן. לאחר שנעלה את החנוּת יצאה דרך דלת-החצר ומסרה את המפתח לידי מרת בּוֹש, וביקשה אותה שאם החזיר שלה יחזור בינתיים, שתואיל בטובה להשכיבוֹ.

לאנטיאֶ עמד והמתין לה ליד השער; היה לבוש כהלכה, ושרק לו מנגינה. ז’רבאֶז התהדרה בשמלת-המשי שלה. הם השתרכו לאיטם על המדרכה, לחוּצים זה אל זה, מוארים על-ידי סילוני האור שביצבצו מהחנויות והראו אותם משוחחים בהשפל- קול וחייכניים.

הקפה-קונצרט מצוי היה בבּוּלבאר רוֹש-שוּאר; היה זה בית-קפה קטן ונושן שהורחב לתוך חצר על-ידי צריף של קרשים. בכניסה שירטטה שרשרת של גולות-זכוכית מעין סטיו מאיר. מודעות ארוכות, מודבקות לטבלאות של עץ, נגררו על האדמה, בסמוך לביב.

“הגענו”, אמר לאנטיאֶ. “הערב הופעת הבכורה של מאדמוֹאזל אמאנדה, זמרת פזמונות”.

אותו רגע השגיח ב“בּיבּי-צלי”, שקרא גם כן את המודעות. לבּיבּי היתה עין אחת מקובעת בשחור: מן-הסתם איזו מכת אגרוף שספג אמש.

“אתה כאן! והיכן נמצא קוּפּוֹ?” שאל הכובען, כמחפש על סביביו. “משמע שאיבדת את קוּפּוֹ?”

“הו! כבר מזמן, מזה אתמול”, השיב הלה. “החלפנו קצת מכות עם המלצר של אמא בּאקאֶ; הרמאי הזה רצה דווקא שנשלם לו פעמיים בעד בקבוק יין; אבל כיון שאיני אוהב מישחקי-ידים, הסתלקתי לי והלכתי לחטוף תנומה קלה”.

אף כי ישן שמונה-עשר שעות רצופות, עדיין מפהק היה. אבל הוא התפקח לחלוטין; סבר של קהוּת טבוע היה בפניו, ומעילו המרופט נתרפד בנוצות: כנראה שנכנס למיטתו בבגדיו.

“ואין אתה יודע, אדוני, איפה בעלי?” שאלה ז’רבאֶז.

“לא בהחלט לא… היה חמש כשיצאנו מאצל אמא בּאקאֶ. זהו!… מאד ייתכן שירד את הרחוב. כן נדמה לי אפילו שראיתיו נכנס ל,פרפר' עם עגלון… באמת, אנחנו ראויים שיתלו אותנו!”

לאנטיאֶ וז’רבאֶז בילו ערב נעים מאד בקפה-קונצרט. באחת-עשרה, כאשר סגרו את הדלתות, חזרו הביתה בהליכה מתונה, כזוג המטייל לו להנאתו. הקור עקץ קצת את הפנים; הצופים התפזרו סיעות-סיעות; ובצלם של העצים צחקו בחורות בקולי-קולות מדברי-הבדיחותא שהגברים סיפרו באזניהן. לאנטיאֶ פיזם בין שיניו אחד מפזמונותיה של מדמוּאזל אמאנדה: “זה מדגדג לי באף!” מהוממת, כבגילופין, חזרה ז’רבאֶז על הטור-החוזר, היה לה חם מאד. שתי כוסיות הכוהל ששתתה, עשן המקטרות והריחות של כל הצופים המצופפים האלה סיחררו לה את הראש. אבל היא התרשמה התרשמות עזה ממדמוּאזל אמאנדה. לעולם לא היתה מעיזה להופיע עירומה כל-כך לפני הקהל. יש להודות על האמת: לאשה זו היה עור העשוי לעורר קנאה. והיא הקשיבה בסקרנות חושנית ללאנטיאֶ שסיפר פרטי-פרטים על הזמרת, משל כאילו ספר לה במדוקדק את כל צלעותיה.

“הכל ישנים”, אמרה ז’רבאֶז, לאחר שצילצלה שלוש פעמים, בלי שהבּוֹשים ימשכו בחבל השער.

השער נפתח בכל-זאת לאחר שהות-מה; אבל האכסדרה חשוכה היתה; וכאשר דפקה ז’רבאֶז על אשנב מעונם של הבּוֹשים כדי לבקש את המפתח, סיפרה לה השוערת המנומנמת מעשיה שתחילה לא נסתבר לה הימנה כלום. לבסוף הבינה שהשוטר פּוּאסוֹן הביא הביתה את קוּפּוֹ במצב איום, ושהמפתח נעוץ מן-הסתם בחור- המנעול.

“לכל הרוחות!” מילמל לאנטיאֶ, משנכנסו, “מה הוא עשה כאן? הרי זה סרחון של זוועה!”

ואמנם, בחלל החדר עמדה צחנה איומה. ז’רבאֶז, שחיפשה גפרורים, צעדה בתוך רטיבוּת. וכאשר עלה בידה להדליק נר, נתגלה לפניהם מחזה נאה. קוּפּוֹ הקיא את קרביו ומעיו; החדר היה מלא בקיאו; המיטה נמרחה בו וכן המרבד, ואפילו הקמטר ניטנף מנתזיו. וקוּפּוֹ עצמו, שצנח מהמיטה שעליה הוטל, כפי הנראה על-ידי פּוּאסוֹן, נחר בתוך זוהמתו. לחיו האחת מלוכלכת, התפרקד והתפלש בה כחזיר, כשפולט את נשימתו האלוחה מפיו הפעור, ומטאטא בבלוריתו האפרורית את השלולית הרחבה שמסביב לראשו.

“הו! איזה חזיר!” חזרה ואמרה ז’רבאֶז בהתמרמרות, בזעם. “הוא זיהם את הכול… לא, אפילו כלב לא היה עושה זאת; כלב מפוגר הוא נקי יותר”.

שניהם לא העיזו לזוז, לא ידעו היכן להציג רגלם. מעולם לא חזר הרתך במצב כזה של שיכרוּת ולא הפך את החדר לתועבה כזו. לפיכך פגע מראה זה פגיעה קשה ביותר ברגש שאשתו עוד מסוגלת היתה לרחוש לו. לשעבר, כשהיה חוזר בגילופין או סבוּא, היתה מגלה כלפיו סלחנות ומבליגה על סלידתה. אבל הפעם נתגדשה הסאה. הוא עורר בה בחילה ומיאוס; לא היתה מזיזה אותו ממקומו אפילו במלקחיים. עצם המחשבה שגופו של נבל זה יחפש את גופה, עור בה תיעוב, כאילו היו אומרים לה שתשתטח לצדו של מת המנוגע במחלה משוקצת.

“אבל אני מוכרחה לשכב לישון”, מילמלה. “הרי איני יכולה לישון בחוץ… אשתדל לעבור מעל לגופו”.

היא ניסתה לדלג מעל לשיכור ונאלצה להיאחז בזוית הקמטר כדי שלא תצנח לתוך הזוהמה. קוּפּוֹ חסם לחלוטין את הגישה אל המיטה. לאנטיאֶ, שחיוך דק פשט בפניו, בראותו שהיא לא תניח אותו לילה את ראשה על כרה, נטל אחת מידיה, ואמר בקול נמוך ולוהט:

“ז’רבאֶז… שמעי, ז’רבאֶז…”

אבל היא הבינה; ומבולבלת, חילצה את ידה מתוך ידו, כשקוראת לו בשמו הפרטי, כמו לפנים:

“לא עזוב אותי… אני מבקשת אותך, אוגוסט, חזוֹר לחדרך… אני כבר אסתדר, אעלה למיטה מהצד השני…”

“ז’רבאֶז, אל תהיי טיפשה”, חזר ואמר. “מסריח כאן נורא, לא תוכלי להישאר… בואי. מה את מפחדת? הוא אינו שומע אותנו, בואי!”

היא נאבקה, היא אמרה לא נמרץ בראשה. וכדי להראות שהיא תישאר בחדר, החלה בתוך מבוכתה להתפשט; הטילה את שמלת-המשי על כסא, ועמדה בשמלה תחתונה ובכותונת, צחורה כולה, צוארה וזרועותיה חשופים. מיטתה שייכת לה, לא כן? היא רוצה לישון במיטתה. פעמיים ניסתה עוד למצוא פינה נקיה ולעבור. אבל לאנטיאֶ לא נתעייף, גיפפה בגיזרתה, כשהוא אומר לה דברים כדי לצקת אש בדמה. אה! מצוייה היתה במצב נאה: לפניה בעל שיכור המוטל בקיאו ואינו מניח לה להידחק בהגינות תחת שמיכת יצועה, ומאחוריה מנוּול ארור, שכל מחשבתו היא להפיק תועלת מאסונה כדי לחזור ולכובשה! וכאשר הכובען הגביה את קולו, הפצירה היא בו שישתוק. ועשתה אזנה כאפרכסת כלפי הקיטון שבו ישנו נאנה ואמר קוּפּוֹ. הזקנה והילדה שקועות כנראה בשינה עמוקה, שכן בקעה משם נשימה חזקה.

“אוגוסט, הנח לי, אתה תעורר אותן”, המשיכה, בידים משולבות. “היה נבון… בפעם אחרת, המקום אחר, לא כאן, לא בנוכחוּת בתי…”

הוא נשתתק, רק חייך; במתינות נשק לה על אזנה, כדרך שנוהג היה לנשקה בעבר כדי לקנטרה ולהממה. רפיון ירד אז עליה, הרגישה שזמזום עז עומד באזניה וצמרמורת עזה חורשת את בשרה. אף-על-פי-כן צעדה שוב מעד. אך אנוסה היתה להיסוג לאחוריה. זה היה בלתי-אפשרי; הבחילה היתה כה גדולה, והצחנה נתעצמה במידה כזו, שלא היתה עוצרת בשום אופן כוח לשכב במיטתה. המום שיכרוּתו, איבריו מתים, מפורקד היה קוּפּוֹ בקיאו כעל גבי פלומה, ונחר בפה מעוקם, הרחוב כולו יכול היה להיכנס ולנשק את אשתו, בלי שתזוע שׂערה אחת על גופו.

“שיהא כך”, גימגמה, “זו אשמתו… איני יכולה… אה! אלי! אלי! הוא מגרשני ממיטתי; אין לי עוד מיטה… לא, איני יכולה… זו אשמתי…”

היא רעדה, דעתה ניטלטלה עליה. ובעת שלאנטיאֶ דחפה לתוך חדרו, צצו פניה של נאנה מאחורי הדלת הממוזגת של הקיטון. הילדה נתעוררה ונזדקפה לאיטה בכותונתה, חיוורת מחמת שינה. היא הסתכלה באביה המתפלש בתוך קיאו; אחר-כך הרתיעה מבטה ממנו, ופניה מוצמדים לשמשה, שהתה תחתיה והמתינה שהשמלה התחתונה של אמה תיעלם אצל הגבר השני, ממול. היא היתה כולה רצינית; היו לה עינים גדולות של ילדה מושחתת, שסקרנות חושנית דלקה בהן.

 

9

אותו חורף נפחה כמעט אמא קוּפּוֹ את נפשה, בעת תקיפה אסטמאטית. מדי שנה בשנה, בחודש דצמבר, בטוחה היתה שהאסטמה שלה תרתקנה למיטתה למשך שבועיים שלושה. שוב לא היתה בחורונת בת חמש-עשרה; בחגו של אנטוֹניוּס הקדוש תגיע לשנתה השבעים ושלוש. היתה תשושה מאד, אם כי מגושמת ושמנה, והריטון לא פסק מפיה על כל דבר של כלום. הרופא אמר שהיא תמות תוך כדי השתעלות, ותוך כדי שהות של פליטת צווחה: “לילה טוב, ז’אניטון, הנר כבה!”

כשמרותקת היתה למיטתה, נעשתה אמא קוּפּוֹ מרושעת כמכשפה. צריך לומר שהקיטון שבו ישנה היתה עם נאנה לא עשוי היה כל-עיקר להשרות שמחה. בין מיטתה של הילדה ובין מיטתה שלה מצוי היה בדיוק ריווח של שני כסאות. נייר-הטאפּיטין שעל הקירות, נייר אפור ודהוי, תלוי היה קרעים-קרעים. הצוהר העגול, הקבוע בסמוך לתקרה, העביר אור חיוור ועכור של מרתף. אפשר היה להזדקן שם מהר מאד, ביחוד אשה באה בימים שנשימתה היתה מתקצרת עליה. בלילות של נדודי-שינה מקשיבה היתה לשנתה השלווה של הילדה, מה שבידר קצת את רוּחה. אבל ביום, כשלא היו מארחים לה לחברה מהבוקר עד הערב, היתה רוטנת ומיללת במשך שעות, כשמגלגלת את ראשה על גבי הכר:

“אל-אלוהים! כמה שאני אומללה!… אל-אלוהים! כמה שאני אומללה!… אני בבית-סוהר, כן, הם רוצים להמית אותי בבית-סוהר!”

וכשהיו נכנסים לבקרה, וירז’יניה או מרת בּוֹש, כדי לשאול לשלומה, לא היתה משיבה, אלא פותחת מיד בסידרת תרעומותיה:

“אה! הוא יקר הלחם שאני אוכלת כאן! לא, אצל זרים לא הייתי סובלת כל-כך הרבה!… רציתי, למשל, כוס של שלק-עשבים; ובכן, הביאו לי כד מלא, כדי לרמוז לי שאני שותה יותר מדי ממשקה זה… וכך עם נאנה, ילדה זו שגידלתי; בבוקר קמה ומסתלקת יחפה, ושוב איני רואה אותה כל היום. אפשר היה להאמין שנודף ממני ריח רע. בכל-זאת ישנה היא בלילה, שינה עמוקה מאד; היא לא תתעורר אפילו פעם אחת כדי לשאול אותי אם אני סובלת… בקיצור, אני מכבידה עליהם, הם מחכים שאוציא את נשמתי. הו! זה יהיה בקרוב מאד. אין לי עוד בן; הכובסת המנוּולת הזו לקחה אותו ממני. אילו לא התייראה מפני בית-המשפט, היתה מכה אותי, היתה הורגת אותי!”

אמנם ז’רבאֶז הראתה עצמה, לעתים, קצת קשה כלפיה. העניינים בבית היו בכי רע; מרירוּת נשתלטה בו, וקטטות היו פורצות בשל דבר של-מה-בכך. בוקר אחד, כשקוּפּוֹ חש בראשו, נצטעק: “הזקנה אומרת תמיד שהיא הולכת למוּת, ואין היא מתה כלל!” דברים אלה פגעו עמוק בלבה של אמא קוּפּוֹ. היו מטיחים לה בפניה כמה שהיא עולה, אומרים בגלוי שאלמלא היתה שם, היה נחסך סכום כסף הגון בהוצאות הבית. אך למען האמת יש לומר, שהזקנה לא התנהגה כפי שצריכה היתה להתנהג. למשל, כשבאה לבקרה בתה הבכירה, מרת לירא, היתה בוכה לפניה ומאשימה את בנה ואת כלתה שהם מניחים לה לגווע ברעב, וכל זה כדי לסחוט ממנה מטבע של עשרים סוּ, שביזבזתו על דברי-מתיקה. היתה גם מספרת דיבות נתעבות על ז’רבאֶז בפני הזוג לורילאֶ: שזו מוציאה את עשרים הפראנקים שלהם על כומתות חדשות, על עוגות ותופינים שהיא אוכלת בהצנע, על דברים מזוהמים יותר שאי-אפשר לאומרם. פעמיים או שלוש הביאו דיבותיה את כל המשפחה כמעט לידי התכתשות כללית. עתים היתה לצדם של אלה, ועתים לצדם של אלה; קיצורו של דבר, סכסכנותה גרמה אנדרלמוסיה אמיתית.

אותו חורף, בעיצומה של מחלתה, כאשר מרת לירא ומרת לורילאֶ נזדמנו ליד מיטתה יום אחר אחרי-הצהרים, קרצה אמא קוּפּו בעיניה, כדי לומר להן שתתכופפנה. היא יכלה בקושי לדבר ומילמלה בקול נמוך:

“זה איום ונורא!… שמעתי אותם הלילה. כן, כן, את החיגרת ואת הכובען… הם הקימו מן רעש! קוּפּוֹ הוא נהדר. זה איום ונורא!”

בפסוקים קטועים, תוך שמכעכעת ונחנקת, סיפרה שבנה חזר אמש שיכור עד מוות, וכיוון שהיא לא יכלה לעצום עין, שמעה יפה-יפה את כל המתרחש: את צעדי רגליה היחפות של החיגרת על הרצפה, את קולו השרקני של הכובען שקרא לה, את חריקת הדלת שנסגרה לאיטה, ואת השאר. זה נמשך כפי-הנראה עד אור הבוקר, אין היא יודעת בדיוק עד מתי, כי למרות מכאוביה, נתנמנמה לבסוף.

“מה שמגעיל ביותר”, המשיכה, “הוא שנאנה יכולה היתה לשמוע. דווקא אותו לילה לא ישנה הילדה בשקט, היא הישנה בדרך-כלל באגרופים קפוצים; היא התהפכה והסתובבה מצד אל צד, כאילו נמצאו גחלים לוהטות בתוך מיטתה”.

כל תמיהה לא נראתה בפניהן של שתי הנשים.

“לעזאזל”, מילמלה מרת לורילאֶ. “זה התחיל מן-הסתם מהיום הראשון… אבל היות וזה מוצא חן בעיניו של קוּפּוֹ, אסור לנו להתערב. לא חשוב! כבוד רב אין זה מוסיף למשפחה”.

“אילו הייתי אני כאן”, הסבירה מרת לירא בכיווּץ שפתיים, הייתי מפחידה אותה מן פחד; הייתי צועקת לה משהו, לא חשוב מה:,אני רואה אותך!' או: ,ז’אנדארמים באים!…' העוזרת של רופא אחד סיפרה לי שהוא הרופא אמר לה, שברגע מסויים עלול זה להרוג אשה במקום. ואם היא תיפול מתה, לא כן? אז סימן שנענשה על החטא שחטאה".

לא יצאו ימים רבים והרובע כולו ידע, כי לילה-לילה נכנסת ז’רבאֶז לחדרו של לאנטיאֶ. מרת לורילאֶ דיברה על כך בשצף-רצף בפני שכנותיה; היא נדה לאחיה הלמך, שאשתו צובעת אותו בצהוב מכף רגל ועד ראש; ואם היא עוד נכנסת לבית מעין זה, כך אמרה, הרי זה אך ורק למען אמה המסכנה, האנוסה לחיות בתוך תועבות כאלה. כל הרובע התנפל אז על ז’רבאֶז: היא שהחטיאה את הכובען; רואים זאת בעיניה. אך למרות השמועות המגונות שרווחו הוסיף מתחסד ארור זה, לאנטיאֶ, להיות מחובב על הבריות, שכן משכיל היה להעמיד פנים של בעל-נימוסים; היה מהלך על המדרכות תוך שמעיין בעתון, מתנהג בגאלאנטיוּת כלפי הנשים, ותמיד מצוי היה בכיסו די כסף לכבדן בממתקים ובפרחים. עליו אין לבוא בטרוניות; גבר הוא גבר, אי-אפשר לדרוש ממנו שיעמוד בפני נשים המטילות עצמן על צוארו. אבל עליה אין ללמד זכות; היא ממיטה חרפה על רחוב טיפת-הזהב, ולורילאֶ ואשתו, בחזקת סנדק וסנדקאית, היו מושכים את נאנה לדירתם, כדי לסחוט ממנה פרטים. כשהיו חוקרים אותה בדרך-עקיפין, היתה הקטנה מעלה בפניה את סברה המטופש, ועונה תוך שמכבה את שלהבת עיניה תחת עפעפיה הארוכים והרכים.

בתוך הזעם הכללי הזה חיתה לה ז’רבאֶז שקטה, עייפה ורדומה קצת. בתחילה היתה רואה את עצמה חוטאת מאד, שפלה מאד, וחשה גועל מעצמה. בצאתה מחדרו של לאנטיאֶ היתה רוחצת ידיה, מרטיבה מטלית ומשפשפת בד את כתפיה עד כדי קילוף עורן, כאילו אמרה לסלק מהן את הליכלוך. כאשר קוּפּוֹ היה מבקש אז להתלוצץ, נתכעסה, ורועדת מצינה היתה רצה להתלבש בעומק החנות; כמו-כן לא הניחה לכובען ליגע בה, לאחר שבעלה נישקה. אבל, קימעה-קימעה, התרגלה. זה היה יותר מדי מעייף להתרחץ כל פעם. עצלוּתה מסכה בה רפיון, הצורך להיות מאושרת גרם שתפיק מתלאותיה את כל האושר האפשרי. היא היתה סלחנית כלפי עצמה וכלפי אחרים, וטרחה רק ליישב את הדברים באופן שלא תיגרם לאף אחד עגמת-נפש יתירה. העיקר שבעלה ומאהבה יהיו מרוצים, שהבית יתנהל לפי שיגרתו היומיומית, שהדעת תהא בדוחה מהבוקר עד הערב, שהכול יהיו מדושני-עונג ושהחיים יהיו מפכים בשלווה ובנחת; לא היה באמת על מה להתרעם; היא לא עשתה, כפי הנראה, רע רב כל-כך, כיון שהעניינים הסתדרו לשביעת רצונם של כל אחד ואחד; נענשים על-פי-רוב, כשעושים רע. פריצוּתה הפכה אז להרגל. זה היה עתה קבע כמו האכילה והשתיה; כל פעם שקוּפּוֹ היה חוזר סבוא, היתה עוברת אל לאנטיאֶ, מה שארע לפחות ביום שני, שלישי ורביעי בשבת. היא חילקה את לילותיה. יתר-על-כן, די היה שהרתך יהא נוחר חזק מדי, שתעזבהו בעיצומה של השינה ותלך להמשיך את שנתה השלווה על גבי הכר של השכן. ולא משום שרחשה יתר חיבה לכובען. לא, היא רק מצאה אותו נקי יותר, היא פשוט נחה יותר טוב בחדרו, שבו דימתה לרחוץ באמבט. קיצורו של דבר, דומה היתה לאותן החתולות האוהבות להצטנף במעוגל על סדין לבן.

אמא קוּפּוֹ לא העיזה אף פעם לדבר על כך ברורות. אבל, לאחר קטטה, כשז’רבאֶז היתה מטיחה בפניה דברים בוטים, לא היתה הזקנה טומנת לשונה בפיה. היתה אומרת שהיא מכירה גברים שהם טיפשים-מטופשים ונשים שהן נבלות שפלות; והיתה משמיעה רמזים עוקצניים יותר במענה-לשון של עושה-חזיות בעבר. בפעמים הראשונות היתה ז’רבאֶז תולה בה עינים בוהות, ושותקת. אחר-כך, כשגם היא נמנעה מלדבר ברורות, היתה מלמדת זכות על עצמה בנימוקים סתמיים. כשיש לה לאשה בעל שיכור, מזוהם, החי בתוך הרקבון, הרי יש בהחלט לסלוח לאשה זו המחפשת לה נקיון במקום אחר. היא הרחיקה לכת מכך, רמזה שלאנטיאֶ הוא בעלה באותה מידה שקוּפּוֹ, וייתכן שאפילו יותר. האם לא הכירה אותו בהיותה בת ארבע-עשרה? האם לא היו לה ממנו שני ילדים? ובכן! בתנאי-חיים כאלה נסלח הכול, שום אדם אינו רשאי לידות בה אבן. זאת ועוד, היא אינה רוצה שיציקו לה ויטרידוה; היא מסוגלת לשגר לכל אחד את צרורו שלו. הרחוב טיפת-הזהב אינו נקי כל-כך! מרת ויגוּרוּ הקטנה מכרכרת כרכורי-סוסה מהבוקר עד הערב בחנות-הפחמים שלה. מרת ליאוֹנגר, אשת החנווני, שוכבת עם גיסה, ברנש מזופת, שגועל הוא לנגוע בו. השען שממול, אדון יהיר זה, כמעט שהובא לבית-המשפט בשל מעשה-תועבה: הוא התעסק עם בתו, מופקרת אחת המשוטטת בבוּלבארים. ובתנועת-יד רחבה הורתה על הרובע כולו; תהא דרושה לה שעה תמימה כדי לפרוש את הלבנים הצואים של כל האנשים האלה המצטופפים יחד כבהמות, ערימות-ערימות, אבות, אימהות, ילדים, ומתפלשים בזוהמתם. אה! היא יודעת, החזירוּת מצחינה בכל מקום, מפעפעת בכל הבתים שמסביב! וכי יתואר משהו נקי כאיש ואשה, בפינה זו של פאריס, שבה רובצים כולם זה על זה, מחמת העניוּת והדלוּת!

“הייתי מייעצת להם שלא יירקו באויר, זה יפול להם חזרה על האף!”

היתה צועקת, כשהוציאוה מן הכלים. “כל אחד בתוך החור שלו, לא כן? שיניחו לאנשים ישרים לחיות לפי האופן שלהם, אם הם רוצים לחיות לפי שלהם… אני מוצאת שהכול הוא טוב, אבל בתנאי שלא להיות גרורה בתוך הביב על-ידי אנשים המתהלכים שם בראש קדימה”.

ולאמא קוּפּוֹ, שהתבטאה יום אחד ביתר בהירות, אמרה ז’רבאֶז בשיניים הדוקות:

“אַת שוכבת במיטה, ואַת מנצלת זאת… שמעי, זהו עוול מצדך, את רואה היטב שאני מנומסת, כי מעולם לא זרקתי בפניך את חייך שלך! הו! חיים נאים, שנים-שלושה גברים, בזמן שהאב קוּפּוֹ עדיין חי היה… לא, אל תשתעלי, גמרתי לדבר. ואמרתי מה שאמרתי כדי שתעזבי אותי במנוחה, וזהו הכול!”

האשה הזקנה כמעט שנחנקה, למחרת, כאשר גוּז’אֶ בא, בעת העדרה של ז’רבאֶז, לדרוש את הכבסים של אמו, קראה לו אמא קוּפּוֹ ועיכבתו שעה ארוכה ליד מיטתה. היא ידעה היטב שהנפח רוחש חיבה לז’רבאֶז, וראתה שהוא מתהלך מזה זמן-מה קודר, אומלל, מוטרד חשדים על הדברים המגונים המתרחשים בבית קוּפּוֹ. וכדי לפטפט, כדי להתנקם על הקטטה של אתמול, סיפרה לו את האמת בלי עקיפין, תוך התייפחות והתרעמות. כאילו התנהגותה הרעה של ז’רבאֶז פגעה במיוחד בה. כשיצא גוּז’אֶ מהקיטון נסתמך לקירות, מחמת הצער ששׂם לו מחנק. אחר-כך, כשהכובסת חזרה, נזדרזה אמא קוּפּוֹ להודיעה שהיא מתבקשת להביא תיכף-ומיד למרת גוז’אֶ את הלבנים שלה, מגוהצים או לא מגוהצים. והיא היתה משולהבת, שז’רבאֶז ריחרחה את הדיבות שהזקנה סיפרה באזניו של גוּז’אֶ, וניחשה את דברי-התוכחה ועגמת-הנפש המזומנים לה אצל עושה-התחרים.

חיוורת מאד, רצוצה כולה למפרע, שׂמה את הלבנים בתוך טנא ויצאה לדרך. מזה שנים לא החזירה אף סוּ אחד למשפחת גוּז’אֶ. החוב עמד כל העת בסכום של ארבע מאות ועשרים-וחמישה פראנקים. כל פעם שהביאה את הלבנים היתה נוטלת את דמי-הכביסה, באמתלה שהיא שרוייה במצוקה. היא התביישה מאד בכך, משום שזה התפרש כניצול שהיא מנצלת את ידידותו של הנפח כדי לגנוב את דעתו. קוּפּוֹ, שדיקדק עתה פחות בענייני מצפּוּן, גיחך ואמר שגוּז’אֶ צריך לצבוט לה את המתניים בחשאי, ועל-ידי כך ייפרע לו חובו. אבל היא, למרות הקשרים שנתקשרו בינה לבין לאנטיאֶ, נפגעה מכך ושאלה את בעלה אם כבר רוצה הוא לאכול מלחם זה; בפניה לא צריך לדבר רעות על גוּז’אֶ; חיבתה לנפח נשתיירה לה כפינה של כבודה שלה. לפיכך, כל פעם שהיתה הולכת להחזיר את הלבנים הכבוסים לאנשים ישרים וטובי-לב אלה, היה לבה מתכווץ בה, בהציגה רגלה על המדרגה הראשונה של סולם-המעלות.

“אה! זו אַת סוף-סוף”, אמרה לה מרת גוּז’אֶ בקרירות, תוך שפותחת לה את הדלת. “כשאהיה זקוקה למלאך-המוות, אשלח אותך לחפשוֹ”.

ז’רבאֶז נכנסה, נבוכה, בלי שתעיז אפילו למלמל דברי-התנצלות. שוב לא היתה דייקנית כקודם לכן, לא היתה באה אף פעם בשעה הקבועה, היתה מפגרת בשמונה ימים. היא התרגלה קימעה-קימעה לאי-סדר ולרישול.

“זה שבוע ימים שאני מחכה לך”, המשיכה עושה-התחרים, “ואַת עוד משקרת, אַת שולחת לי את החניכה שלך שתספר לי מעשיות: מטפלים בלבנים שלי, הם יימסרו לי בערב, או שקרתה תאונה: החבילה נפלה לתוך דלי מים. ובינתיים אני מחכה ומחכה, ונעשית עצבנית ומודאגת. לא, אין זה הוגן מצדך… הבה נראה מה יש לך בתוך הסל הזה? האם יש שם הכול לפחות? את מביאה לי זוג סדינים הנמצאים אצלך זה חודש ימים והכותונת שלא הוחזרה לי מהכביסה האחרונה?”

“כן, כן”, מילמלה ז’רבאֶז, “הכותונת היא בסל, הנה היא!”

אבל מרת גוּז’אֶ נתרתחה: כותונת זו אינה שייכת לה, היא אינה רוצה בה. מחליפים לה את הלבנים, זה עובר כל גבול! כבר בשבוע הקודם הוחזרו לה ממחטות, שלא היו טבועות בתיו-ההיכר שלה. אין היא שׂשׂה כלל לקבל לבנים הבאים מי יודע מהיכן. בקיצור, היא רוצה בדברים שלה ולא של אחרים.

“והסדינים?” המשיכה, “היכן הם, אבדו, לא כן?… שמעי, חבּוּבּה, אני רוצה שהסדינים שלי יהיו כאן מחר בבוקר, את מבינה.”

שתיקה נשתררה. מה שהגביר את מבוכתה של ז’רבאֶז, היתה ההרגשה שמאחריה פתוחה כלשהי דלת חדרו של גוּז’אֶ. הנפח מצוי מן-הסתם שם, לבה אמר לה זאת; ואיזו כלימה אם הוא מקשיב לכל הנזיפות האלה שהיא ראוייה להן, ושאין לה מה להשיב עליהן! היא עשתה עצמה גמישה מאד, חביבה מאד, כפפה ראשה, הניחה את הלבנים על גבי המיטה בזריזות יתירה. אבל העניינים נשתבשו עוד יותר, כאשר מרת גוּז’אֶ החלה לבדוק את הכבסים אחד-אחד. היא נטלתם, השליכתם מידה, באומרה:

“התקלקלת כהוגן. שוב אי-אפשר לעשות לך מחמאות… את עושה עכשיו עבודה גרועה וחזירית… אדרבא, הסתכלי-נא בחושן של הכותונת הזו: הוא חרוך, המגהץ הטביע סימניו על הקפלים. והכפתורים – הם תלושים כולם; באמת שאיני יודעת איך את מצליחה לא להשאיר אף פעם כפתור… הו! והלסוטה הזו! לא אשלם לך בשבילה. אדרבא, הביטי! כל הליכלוך נשאר עליה, את פשוט שטפת אותה במים קרים. תודה רבה, אם הלבנים אינם אפילו נקיים יותר…”

היא הפסיקה דיבורה; ספרה את הלבנים במתינות. לבסוף נצטעקה: “איך זה? זה הכול מה שאת מביאה לי?… חסרים שני זוגות גרביים, שש מפיות, מפה אחת, מטליות… את עושה צחוק ממני, זאת אומרת? שלחתי להגיד לך שתחזירי לי את הכול, מגוהץ או לא. אם תוך שעה אחת לא תהיה החניכה שלך כאן עם השאר, אז אנחנו נתקוטט, מאדאם קוּפּוֹ, אני מזהירה אותך”.

אותו רגע השתעל גוּז’אֶ בחדרו. ז’רבאֶז נתרעדה קלות. איך מתיחסים אליה בנוכחותו, אל-אלוהים! והיא עמדה באמצע החדר, נכלמת, מבולבלת, ממתינה ללבנים המלוכלכים. אבל, לאחר שסיכמה את החשבון, הלכה מרת גוּז’אֶ במנוחה לישב במקומה, ליד החלון, וחזרה לעבוד על תיקונו של רדיד מלמלה.

“והלבנים?” שאלה הכובסת בביישנות.

“לא, תודה”, השיבה האשה הזקנה, “אין כלום השבוע”.

ז’רבאֶז החוירה. משמע שהיא מפסידה לקוחה. דעתה ניטלטלה אז עליה לגמרי, והיא הוצרכה לישב על כסא, משום שרגליה נתרופפו תחתיה. היא לא ביקשה כלל ללמד זכות על עצמה, היא מצאה רק פסוק זה:

“מה, אדון גוּז’אֶ הוא חולה?”

כן, הוא קצת לא בקו-הבריאות; נאלץ היה לחזור הביתה במקום לילך לסדנה, והוא משתטח על מיטתו כדי לנוח. לבושה שמלה שחורה כתמיד, פניה החיוורים נתונים בתוך מסגרת שביסה הנזירי, דיברה מרת גוּז’אֶ בכובד-ראש. שוב הורידו את השׂכר היומי של עושי-הברגים: מתשעה עד שבעה פראנק, בשל המכונות העושות עכשיו את כל העבודה. והיא הסבירה שהם גמרו אומר לחסוך על הכול; היא רוצה שוב לכבס בעצמה את הלבנים שלהם. מובן מאליו שזה היה דבר בעתו, אילו היתה משפחת קוּפּוֹ מחזירה להם את הכסף שבנה הלווה. אבל לא תהיה זאת היא שתשגר אליהם שליחי בית-הדין – כיון שאין ביכולתם לשלם. למן הרגע שהחלה לדבר על החוב, דומה היה שז’רבאֶז נוהה בראש רכון אחרי תנועתה הזריזה של המחט המתקנת את חוליות הרדיד אחת-אחת.

“בכל זאת”, המשיכה עושת-התחרים, “אילו הצטמצמתם קצת, הייתם מצליחים לסלק את החוב. כי, סוף-סוף, אוכלים אתם טוב מאד, אתם מוציאים הרבה, אני בטוחה בכך… אם רק תתנו רק עשרה פראנק לחודש…”

היא הופסקה על-ידי קולו של גוּז’אֶ שקרא לה:

“אמא! אמא!”

וכאשר חזרה, מקץ רגע, למקומה, שינתה את טיב השיחה. הנפח הפציר בה בודאי, שלא תבקש כסף מז’רבאֶז. אבל למרות רצונה חזרה, מקץ חמש דקות, לדבר על החוב. היא ראתה מראש מה שיקרה: הרתך מבזבז את החנות על סביאה, וסופו שימיט שואה על אשתו. אילו היה בנה שומע בשעתו בקולה, לא היה מלווה את חמש מאות הפראנקים. הוא היה כבר נשוי היום, ולא שרוי בעצבוּת, כשלפניו הסיכוי להיות אומלל כל ימי חייו. היא התרגשה, קולה נעשה קשה מאד, היא האשימה גלויות את ז’רבאֶז, שעשתה יד אחת עם קוּפּוֹ כדי להוליך שולל את בנה התם. כן, מצויות נשים המעמידות פנים חסוּדוֹת במשך שנים, ושהתנהגותן הרעה סופה שמתגלית לעין השמש.

“אמא! אמא!” נשמע שנית קולו של גוּז’אֶ, והפעם ביתר רוגזה.

היא קמה וכאשר שבה למקומה, אמרה, תוך שנוטלת את הרדיד:

“הכנסי, הוא רוצה לראותך”.

אחוּזת רעד נכנסה ז’רבאֶז לחדר, והניחה את הדלת פתוחה. מחזה-תוכחה זה הסעיר את נפשה, כי היה מעין גילוי חיבתם בפני מרת גוּז’אֶ. היא מצאה את החדר הקטן שקט כבעבר, קירותיו מצופים דיוקנאות גזורים מעתונים, ומרוהט מיטת-ברזל צרה, בדומה לחדר של נער בן חמש-עשרה. גוםו הגדול של גוּז’אֶ, שרצוץ היה מחמת הדברים שסיפרה לו אמא קוּפּוֹ, שרוע היה על המיטה; עיניו סמוקות היו, וזקנו הצהבהב והנאה עוד לח היה מדמעות. כנראה, שניגח את הכר באגרופיו האיומים, ברגעי הזעם הראשונים, כי נוצות ביצבצו ויצאו מהצפית.

“שמעי, טעות בידי אמא”, אמר לז’רבאֶז בהשפל-קול, “אין את חייבת לנו כלום, איני רוצה שידברו על כך”.

הוא נתרומם והסתכל בה. מיד נתקשרו עיניו בדמעות גדולות.

“אתה סובל, אדון גוּז’אֶ?” מילמלה. “מה יש לך, אנא, אמור”.

“שום דבר, תודה. התעייפתי אתמול יותר מדי. אישן קצת”.

אך תוך-כדי-כך נשבר בו לבו, ולא יכול לכבוש בו זעקה זו:

“אה! אלי! אלי! זה לא צריך היה להיות לעולם! נשבעת לי. וזה הנהו עכשיו, זה הנהו!… אה! אלי! זה מכאיב לי יותר מדי; לכי לך!”

ובתנועת-יד מפצירה האיץ בה שתלך לה. היא לא ניגשה למיטה, מוכת תדהמה עקרה ממקומה והלכה לה, כפי שהוא ביקשה, כשאין לה מה לומר לו כדי להקל מעליו את סבלו. בחדר הסמוך חזרה ונטלה את טנאה; ועדיין לא יצאה, היא עמדה וחיטטה במוחה כדי למצוא דברי-התנצלות. מרת גוּז’אֶ, שהמשיכה את תיקונו של הרדיד, בלי להרים ראשה, אמרה לבסוף:

“ובכן, ערב טוב; שלחי לי את הלבנים שלי, את החשבון נעשה אחר-כך”.

ז’רבאֶז סגרה את הדלת באיטיוּת, כשמטילה מבט אחרון לתוך דירה נקיה ומסודרת זו, ונתלפפה הרגשה שהיא משיירת בה משהו מהגינותה. והיא שבה לחנוּת בפנים מטומטמות של פרות החוזרות לרפתן, בלי להיות מודאגות מהדרך שבה הן מהלכות. היא מצאה את אמא קוּפּוֹ יושבת על כסא, בסמוך לכירה; אבל לא נזפה בה אפילו; היתה יגעה מדי, כל עצמותיה היו כאובות עליה, כאילו חבטוה במקל; היא באה לכלל דעה שהחיים הם קשים מדי, בסופו של דבר, אלא שאין האדם יכול בכל-זאת לעקור במו ידיו את לבו מתוך סגורו.

ז’רבאֶז ציפצפה עתה על הכול. בתנועת-יד סתמית משלחת היתה את העולם כולו לעזאזל. עם כל צרה חדשה שנתרגשה עליה היתה משקעת עצמה בתענוג היחיד של התקנת שלוש ארוחות ביום. לא היה איכפת לה שהחנות תתמוטט, ובלבד שהיא לא תימצא תחת הריסותיה; בחפץ-לב היתה הולכת משם בלי כותונת לעורה. והחנות התמוטטה באמת; לא בבת-אחת, אלא קצת בבוקר וקצת בערב. אחד-אחד נתכעסו הלקוחות והביאו את לבניהם למכבסות אחרות. מר מאדיניאֶ, מאדמוּאזל רימאנז’וּ, הבּוֹשים עצמם, חזרו אל מרת פוֹקוֹניאֶ, שם מצאו יתר דייקנות. הבריות נתעייפו מלתבוע זוג גרביים במשך שלושה שבועות ומלהחזיר כותונות שנשתיירו עליהן כתמים של שומן. ז’רבאֶז לא טמנה לשונה בפיה, שפכה עליהם את כל מר לבה, איחלה להם דרך צלחה, והיתה מרוצה מאד שאין היא אנוסה עוד לחטט בצחנתם. טוב מאד! כל הרובע יכול לנטוש אותה, זה ישחרר אותה מערימה הגונה של טינופת; מלבד זאת, תצטרך לעמול פחות. ונותרו לה רק הלקוחות הגרועים, רוכלות עניות, נשים כגון מרת גוֹדרוֹן, ששום כובסת ברחוב נאֶב לא רצתה לכבס את לבניה, כל-כך הסריחו. החנוּת היתה אבודה, נאלצה היתה לפטר את הפועלת האחרונה, את מרת פּוּטוּאַ; היא נשארה לבדה עם חניכתה אוגוסטינה הפזלנית, שניטפשה והלכה ככל שנתבגרה והלכה; וגם בשביל שתיהן לא היתה תמיד עבודה; מחציתם של הימים יושבות היו על שרפרפים ומפהקות לתוך החלל. קיצורו של דבר, ההרס מישמש ובא.

מאליו יובן, שבמידה שהעצלות והעניוּת נכנסו, נכנסה גם הזוהמה. שוב אי-אפשר היה להכיר את החנות הנאה הזו, הצבועה תכלת, שהיתה לשעבר גאוותה של ז’רבאֶז. ציפוי-העץ והשמשות של חלון-הראווה, ששכחו להרחיצם, נשארו מלמעלה למטה מרופשים בבוץ שהתיזו עליהם כלי-הרכב העוברים. ועל גבי חוט הפּליז שנמתח לאורך המדפים של חלון-הראווה, התנוססו שלושה בלואי-סחבות אפורים, שהושארו שם על-ידי לקוחות שמתו בבית-החולים. ושבעתיים עלוב היה המראה בפנים: טחיבוּתם של הכבסים שנתייבשו תחת התיקרה ריככה וקילפה את הטאפּיטין הכחולים-ירוקים שתלויים היו קרעים-קרעים בדומה לקורי-עכביש כבדי אבק; הכירה, שבורה, מנוקבת מנגיחות אוד-הברזל, דומה היתה לאיזו גרוטה נושנה; שולחן- הגיהוץ מזוהם היה כאילו שימש שולחן-אכילה לגדוד חיילים. נוסף לכך עמדו בחלל ריח חמוץ של עמילן וצחנה ששימשו בה בערבוביה עובש ושומן חרוך. אבל ז’רבאֶז הרגישה עצמה בטוב בכל זה. היא לא ראתה שהחנות מזדהמת והולכת; היא התרגלה לטאפיטין הקרועים, לציפויי-העץ המסואבים, כשם שהתרגלה ללבוש שמלות שסועות ולא לרחוץ את האזנים. אפילו הליכלוך היה מעין קן חם שהיא הצטנפה בו מתוך הנאה. להניח שאנדרלמוסיה תשתלט בבית, לחכות שהאבק יסתום את החורים וירפד הכול בקטיפה, לחוש שהבית שוקע מסביבה בתוך תרדמה של עצלוּת, זה היה תענוג אמיתי שמסך בה שיכרוּת. ראשית-כל שלוותה, השאר, היה איכפת לה מעט מאד. חובותיה, שנתעצמו והלכו מיום ליום, שוב לא הטרידוה. הדבר מעורפל היה, והיא העדיפה להסיח את הדעת מכך. כשהיו סוגרים לה אשראי בבית אחד, היתה פותחת לה אשראי בבית הסמוך, באופן שבריחוק של כל עשר פסיעות מצוי היה נושה. ברחוב טיפת-הזהב בלבד לא העיזה עוד לעבור על פני חנותו של הפחמי, על פני חנות-המכולת, ולא על פני חנוּת-הירקות; וזה הצריכה לעקוף את רחוב פוּאסוֹניאֶר, כשהיתה הולכת למכבסה הציבורית, מהלך של עשר דקות. החנוונים התייחסו אליה כאל נוכלת, האיש שמכר לה את הרהיטים בשביל חדרו של לאנטיאֶ, הזעיק ערב אחד את השכנים; והוא עמד וצרח שיפשיל לה את שמלתה וילקנה אם לא תשלם לו את הכסף שהיא חבה לו. ודאי, שערוריות מעין אלה הביאוה לידי התחלחלוּת, אלא שהיתה מתנערת ככלב מוכה, וסועדת לא פחות טוב, בערב. הא לכם מחוצפים היורדים לה לחייה! ומה עליה לעשות אם אין לה כסף, שמא תלך ותייצרו? מלבד זאת, החנוונים גונבים די, ושומה עליהם להמתין. והיתה חוזרת ומתנמנמת בתוך חורה, כשנמנעת מליתן את הדעת על מה שבוא יבוא בהכרח ביום מן הימים. היא תחליט אז מה לעשות; אבל עד אז, רוצה היא שלא יטרידוה!

אמא קוּפּוֹ חזרה בינתיים לאיתנה. במשך שנה אחת עוד החזיק הבית מעמד איכשהו. בקיץ, כמובן, היתה תמיד קצת יותר עבודה: השמלניות הלבנות ושמלות הכותן של הירקניות מהבּוּלבארים החיצוניים. אך העניינים נידרדרו הידרדרות איטית לתוך הבוץ, עם עליות וירידות בכל-זאת, עם ימים שבהם שרויים היו בצום, וימים שבהם היו זוללים בשר-עגל עד כדי התפקעות. לא היו רואים על המדרכות אלא את אמא קוּפּוֹ, כשמסתירה חבילות מתחת לסינרה, ומהלכת בצעד של ניחותא לבית-העבוטות שברחוב פּוֹלוֹנסוֹ. היתה מעגלת גבה ומעלה בפניה ארשת חסודה וזוללנית של אשה יראת-שמים ההולכת להתפלל: כי היא לא שנאה עסקי-חליפין אלה שגירו בה את היצרים של פטפטנית ותיקה. הפקידים של רחוב פּוֹלוֹנסוֹ הכירוה יפה, וקראו לה “אמא של ארבעה פראנקים”, כיון שהיתה מבקשת תמיד ארבעה פראנקים, כשהם מציעים שלושה, על חבילותיה שגדולות היו כפרוסות חמאה בשני סוּ. נכנס בה בז’רבאֶז השגעון למשכן את הכול; היתה מוכנה ומזומנה שיגזזו לה את הראש, אילו מסכימים היו להלוות לה כסף על שערותיה. זה היה נוח ביותר: אי-אפשר היה להמנע מללכת לבקש שם כסף, בשעה שמצפים היו לככר-לחם. כל רכושם עבר לשם: הלבנים, הבגדים, ואפילו כלי-העבודה והרהיטים. בזמנים הראשונים היתה מפיקה תועלת מהשבועות הטובים ופודה את המשכונות, כדי לחזור ולמשכנם בשבוע הבא. אחר-כך אמרה נואש לחפציה ומכרה את השוברות. דבר אחד קרע את לבה לגזרים: ההכרח למשכן גם את האורלוגין הנאה שלה, כדי לפרוע שטר של עשרים פראנק לשליח בית-הדין שבא לעקלוֹ. עד אז, נשבעה שתעדיף לגווע ברעב מליגע באורלוגין זה. כאשר אמא קוּפּוֹ הוציאתו מהבית בתוך קופסת-כובעים קטנה, צנחה ז’רבאֶז על כסא, זרועותיה רפויות ועיניה מקושרות בדמעות, משל כאילו גזלו ממנה את כל עושרה. אבל כשאמא קוּפּוֹ חזרה ובידה עשרים-וחמישה פראנק, אז הלוואה בלתי-מקוּוה זו, חמישה פראנקים אלה של ריווח, ניחמוה; והיא שיגרה מיד את האשה הזקנה לקנות בארבעה סוּ יי“ש, כדי לחגוג את המטבע של מאה סוּ. עתה, כשהשלום היה שורה ביניהן, לוגמות היו לעתים תכופות קצת משקה בקצה שולחן-הגיהוץ: היתה זו תערובת שמחציתה יי”ש ומחציתה ליקאֶר של ענבי-שועל. אמא קוּפּוֹ מפליאה היתה להביא כוס מלאה בתוך כיס סינרה בלי להגיר ממנה אף טיפה אחת. השכנים אינם צריכים לדעת, לא כן? האמת היתה שהשכנים ידעו יפה-יפה. מוכרת-הירקות, הקצבית, הנערים של חנות-המכולת אומרים היו: “הביטו! הזקנה הולכת לבית-המשכונות”, או: “הביטו! הזקנה מטלטלת שוב כוס יי”ש בכיסה", וכמובן, שזה קומם שוב את הרובע כנגד ז’רבאֶז. היא זוללת כל מה שיש לה, והמקום יהא נקי כמו סמרטוט.

בתוך ההתמוטטות הכללית הזו היה קוּפּוֹ פורח ומלבלב. שיכור ארור זה, בריא היה כשור. היי“ש המפוגל השמינהו בפועל ממש. הוא אכל הרבה, לעג ללורילאֶ המצומק שטען כי המשקאות החריפים קוטלים את הבריות, וענה לו על כך במהלומות שהלם לעצמו על הכרס, שעורה מתוח היה מחמת השומן כעורו של טנבור. הוא ביצע לו על גבי כרסו מוסיקה שלימה, מנגינות צרחניות ודירדורי תופים. אבל לורילאֶ, שמוקנט היה על שלא זכה לכרס, אמר כי זהו שומן צהוב, שומן בלתי-בריא. אך קוּפּוֹ לא סבר כך, והיה מרבה בלגימה, למען בריאותו. בלוריתו הסמורה, שעינה כעין מלח-ופלפל, להטה כמו יי”ש. והוא נשאר ילד העליזוּת; היה גוער באשתו כשעלה על דעתה של זו לספר לו את תלאותיה. וכי עשויים הגברים להתעסק בשטויות האלה? אין פת-לחם בבית, מה זה איכפת לו? נזידו חייב להימצא לו בבוקר ובערב, והוא לא דאג מעולם מהיכן זה נופל לו. ככל שהתבטל והלך כן גברה והלכה תבענותו. בתוך כך מוסיף היה לטפוח טפיחות של חיבה על כתפיו של לאנטיאֶ. ודאי, הוא לא ידע על התנהגותה הרעה של אשתו; לפחות אנשים כגון בּוֹש ואשתו, פּוּאסוֹן ואשתו נשבעו בכל הקדוש להם שהוא אינו חושד בכלום, ושיהא זה אסון גדול אם הדבר יוודע לו ביום מן הימים. אבל מרת לירא, אחותו שלו, ניענעה בראשה וסיפרה שהיא מכירה בעלים שאין זה למורת-רוח להם. לילה אחד, שעה שז’רבאֶז חזרה מחדרו של הכובען, קפאה כולה תחתיה, בספגה בתוך החושך טפיחה על אחוריה; אך מקץ רגע התאוששה, כי דימתה שנתקלה בקצה דופן המיטה. אכן, המצב היה איום ביותר; הרי לא ייתכן שגורם לו לבעלה הנאה לשטות בה.

גם בריאותו של לאנטיאֶ הניחה את הדעת. הוא שמר על עצמו יפה-יפה, והיה מודד את כרסו לפי חגורת מכנסיו, מוטרד פחד תמידי להיות נאלץ להדק או לרפות את האבזם; הוא הרגיש את עצמו טוב מאד, הוא לא רצה לא להשמין ולא לרזות, מטעמי גנדרנות. זה עשאו קפדן לגבי המאכלים, כי היא מחשבם כך שלא יגרמו לו שינויים בגיזרתו. אפילו בשעה שלא מצויה היתה פרוטה בבית, תובע היה ביצים, קציצות ותבשילים מזינים וקלים. מאז שחילק את עקרת-הבית עם הבעל, ראה את עצמו שותף גמור לכול; היה נוטל לו את המטבעות שהתגוללו פה ושם, היה מוליך את ז’רבאֶז באף ובעין, רטן, צרח, והרגיש את עצמו בתוך ביתו שלו יותר מאשר קוּפּוֹ. קיצורו של דבר, שני פטרונים היו לבית. והפטרון הארעי, הערמומי יותר, היה מושך אליו את השמיכה, ונוטל לו את העידית מהכול, מהאשה, מהתבשילים ומהשאר. חיבה יתירה נודעת היתה ממנו לנאנה, כי הוא אהב ילדות קטנות וחמודות. הוא הזניח את אֶטיאֶן יותר ויותר; נערים, לפי דעתו, חייבים למצוא בעצמם את דרכם בחיים. כשבאו לשאול לקוּפּוֹ, היו מוצאים אותו תמיד בבית; בכותונתו, רגליו נתונות בסנדלים, יוצא היה מתוך קיטון-החנות בפנים משועממות של בעל שמטרידים את מנוחתו; והוא היה עונה בשמו של קוּפּוֹ, ואומר שזה היינו-הך.

בין שני האדונים האלה לא היתה ז’רבאֶז צוחקת בכל יום. גם מצב בריאותה הניח את הדעת, תודה לאל! גם היא השמינה מאד, אבל לדאוג לשני גברים ולהשביע את רצונם, זה היה תכופות למעלה מכוחותיה. כבר בעל אחד יורד די לחייה של אשה! והגרוע ביותר היה שהם הבינו יפה זה, שני בני-בליעל אלה; מעולם לא התקוטטו; בערב, לאחר הארוחה, יושבים היו ומגחכים זה לתוך פרצופו של זה, כשמרפקיהם שעונים לשולי-השולחן; מתחככים היו זה בזה במשך כל היום, בדומה לחתולים המחפשים ומטפחים את תענוגותיהם. בימים שבהם חזרו זעופים, היו מחרפים ומגדפים אותה. אדרבא, מצווה היתה לחבוט את הבהמה! היה לה גב חזק; והצריחות שצרחו יחד הידקו ביניהם את קשרי הרעוּת. וחס-וחלילה שיעלה על דעתה להחציף פנים כנגדם ולענות להם. בזמנים הראשונים, כשאחד היה צועק, מפצירה היתה בשני בזוית העין, שישמיע דיבור של חיבה. אלא שזה לא היה עולה בידה. היא היתה עכשיו צייתנית, היא כופפה את כתפיה המגושמות, מאחר שהבינה שהם מתהנים לטלטלה אילך-ואילך, כה עגלגלה היתה, כדור אמיתי. קוּפּוֹ, שלא היה למוּד-נימוסים, היה מחרפה במלים מתועבות. ולהיפך, לאנטיאֶ, שהיה בורר את גידופיו, ומחפש ומוצא מלים שאין איש אומרן, ושפגעו בה שבעתיים יותר. אלא מזל הוא שמתרגלים לכול; העוולות מצדם של שני הגברים, סופם שהיו גולשים על גבי עורה העדין כעל גבי שעוונית. היא הגיעה אפילו לידי כך, שהיתה מעדיפתם זעופים, כי בשעה שהעמידו פנים חביבות, היו יורדים עוד יותר לחייה; היו נכרכים אחריה ולא מניחים לה לגהץ כומתה במנוחה; היו דורשים ממנה שתבשל להם כל מיני תבשילים; שומה היה עליה לפנקם, להשכיבם זה ליד זה בתוך צמר-גפן. בסוף השבוע היתה שבורה ורצוצה כולה, ועיניה בוהות היו כעינים של מטורפת. זה מבלה אשה, מקצוע כגון זה.

כן, קוּפּוֹ ולאנטיאֶ בילו אותה, בפועל ממש; הם שרפו אותה משני הקצוות, כדרך שאומרים על נר. אמנם, הרתך חסר היה השכלה; אבל ללאנטיאֶ היתה יותר מדי, או לפחות, היתה לו השכלה כדרך שלאנשים בלתי-נקיים יש כותונת לבנה הזהומה מבפנים. לילה אחד חלמה ז’רבאֶז חלום שהיא עומדת על שפתה של באר; קוּפּוֹ דחפה לתוכה במכת אגרוף, בעוד שלאנטיאֶ דיגדג לה את המתנים כדי שתקפוץ לתוך התהום ביתר מהירות. ובכן, חלום זה דומה היה לחייה. מצוייה היתה במחיצתם של ברנשים הגונים, ואין זה מתמיה כלל אם התנוולה והלכה. דיירי הרובע שהוקיעו את התנהגותה המכוערת, לא היו צודקים כל עיקר; כי אסונה לא נבע ממנה. כשנתנה לפעמים דעתה על כך, היתה צמרמורת חורשת את בשרה. ומאידך גיסא, חושבת היתה שהדברים עלולים היו להסתובב עוד יותר רע. מוטב, למשל, שיהיו שני גברים, מאשר לאבד את שתי הזרועות. היא מצאה את מצבה טבעי מאד, מצב שכיוצא בו שכיח הוא למדי; והיא השתדלה להתקין לה בתוך מצב זה מעט אושר, מה שמוכיח כמה הוא נעשה משפחתי ויומיומי, משום שהיא לא שׂטמה יותר את קוּפּוֹ מששׂטמה את לאנטיאֶ. במחזה שהוצג בתיאטרון “העליזות” ראתה אשה שמאסה בבעלה, והרעילתו בשל מאהבה; והיא נתכעסה מאד, משום שהיא לא הרגישה בלבה משהו מעין זה. וכי אין התבונה נותנת שכל השלושה יחיו באחדות ובשלום? לא, לא, לא שטויות אלה; זה מכניס אנדרלמוסיה לתוך החיים שהם בלאו-הכי לא משעשעים ביותר. קיצורו של דבר, למרות החובות, למרות העניוּת שאיימה עליהם, היתה רואה את עצמה מרוצה מאד, אילו היו הרתך והכובען צורחים עליה פחות ומציקים לה פחות.

אלא אסונה גרם שהעניינים ישתבשו עוד יותר עם בוא הסתיו. לאנטיאֶ טען שהוא מצטנם והולך, ועשה אף שנתארך והלך מיום ליום. היה מלמלם ורוגן על הכול, מעקם פניו בבחילה למראה נזיד תפוחי-אדמה, שלא יכול היה לאוכלו, כך אמר, בלי שיהיו לו מיחושי בטן. חילופי-דברים בוטים בשל עניינים של מה-בכך היו מסתיימים עכשיו בקטטות, שבהן זורקים היו זה בראשו של זה את דלוּת הבית. כשהסובין אוזלים, מתכתשים החמורים, לא כן? לאנטיאֶ ריחרח את ההתמוטטות הממשמשת ובאה, וזעמו עלה עד להשחית בראותו שהבית כבר אכוּל ומרוּקן כל-כך, שקרוב היום שבו יהא אנוס ליטול את כובעו ולילך לחפש לו אכסניה אחרת. הוא התרגל יפה לבית הזה, התקין שם אורח-חיים נעים, וזכה שהכול יפנקוהו. כללו של דבר, שרוי היה בגן-עדן אמיתי, שאת מנעמיו לא ימצא לעולם במקום אחר. אבל אי-אפשר להתמלא עד האזנים, ושעוד ישתיירו נתחים יפים על גבי הצלחת. השכל נתן שיהא כועס על כרסו, משום שהיא היא שבלעה את הבית; אלא ששכלו לא גרס כך: הוא שמר טינה עזה לאחרים על שהביאוהו במשך שנתיים לאביונוּת כזו. אמנם, משפחת קוּפּוֹ לא היתה מעולם משופעת בעשירוּת יתירה. ובכעסו התחיל לצעוק שז’רבאֶז אינה יודעת חיסכון מהו. לכל הרוחות! מה יהא עליהם? וכי ייתכן שידידיו יטשוהו דווקא בשעה שהוא עומד לסיים עסק מפואר, כלומר לקבל בבית-חרושת משכורת של ששת אלפים פראנקים, העשוייה לספק חיי מותרות לכל המשפחה הקטנה?

ערב אחד של חודש דצמבר שרויים היו בתענית: בבית לא מצוייה היתה אפילו צנונית אחת. בפנים קודרות מאד יצא לאנטיאֶ בשעה מוקדמת והתשוטט על המדרכות כדי למצוא פונדק אחר, שריחות מטבח מצהילים בו את הפרצופים. שעות תמימות משתהה היה עתה ליד הכירה וחושב מחשבות. ולפתע-פתאום החל לגלות ידידות רבה למשפחת פּוּאסוֹן. שוב לא לעג לשוטר ולא קרא לו בּאדינג4; הוא הוא הרחיק אפילו לכת עד כדי כך שהסכים עמו שהקיסר הוא אולי בחור טוב. דומה היא שהוא מעריך במיוחד את וירז’יניה, אשה בעלת-שכל, כך אמר, היודעת לכלכל את עסקיה. זה ברור היה, הוא החניף להם במתכוון. אפשר אפילו להאמין שיש בדעתו להתגורר אצלם ולאכול על שולחנם. אבל היה לו ראש כפול-תחתיות, מסובך יותר מכפי שסברו. כאשר וירז’יניה סחה לו שהיא משתוקקת לסחור במשהו, קפץ ואמר בנימה של התרפסות, שזוהי תוכנית עצומה. היא עשויה בשביל המסחר: תמירת-גוף, נעימת-הליכות, פעלתנית. הו! היא תשיג מה שהיא רוצה. כיון שהכסף מוכן עמה מזה כבר, ירושה של דודה, הרי תצדק בהחלט אם תזרוק את ארבע השמלות שהיא תופרת כלאחר-יד במשך העונה, ותטיל את עצמה לתוך העסקים; והוא הביא לדוגמה אנשים הצוברים הון-תועפות בשעה זו: את הירקנית שבקצה הרחוב, את התגרנית בכלי-חרסינה מהבּוּלבאר החיצוני, כי השעה היא שעת-כושר מזהירה: אפשר למכור אפילו את פסולת הדוכנים. אבל וירז’יניה היססה; היא רוצה לשכור חנות, לפי שאין בדעתה לעזוב את הרובע. אז הוליכה לאנטיאֶ לפינות ושוחח אתה שעה ארוכה בהשפל קול. דומה היה שהוא מבקש לתקוע משהו לתוך מוחה בכוח, והיא לא אמרה עוד לא; ארשת-פניה העידה שהיא נותנת לו רשות לפעול בשמה. זה היה מעין סוד ביניהם, סוד שנתלוו לו קריצות-עינים ומלים חטופות; זו היתה קנוניה חשאית שנתגלתה אפילו בלחיצות ידיהם. מאותה שעה ואילך היה הכובען מסתכל, בעת שאכל את פתו היבשה, בקוּפּוֹ ובז’רבאֶז במבטו המושפל; הוא חזר ונעשה דברן, והוסיף להלאותם בקינותיו הבלתי-פוסקות. ז’רבאֶז מהלכת היתה כל היום בתוך הדלות הזו, שהוא שיטחה לראווה מתוך קורת-רוח. אין הוא מדבר חלילה למען עצמו! הוא מוכן-ומזומן לגווע ברעב עם ידידים כל כמה שירצו. אלא שהזהירות דורשת שיעריכו יפה-יפה את המצב. חייבים לפחות חמש מאות פראנקים ברובע: לאופה, לפחמי, לחנות-המכולת ולאחרים. יתירה מזו, מפגרים בששה חודשים בתשלום שכר-הדירה, כלומר חייבים עוד מאה וחמישים פראנקים; בעל-הבית, מר מאראֶסקוֹ, התבטא אפילו שיגרשם אם לא ישלמו לו עד ינואר. קיצורו של דבר, בית-העבוטות בלע את הכול; מן-הנמנע היה להביא לשם חפץ בשוֹוי של שלושת אלפים פראנקים, כל-כך חמוֹר היה ביעור הבית; רק המסמרים נשתיירו בקירות ותו לו; אמנם, באחת הפינות התגוללו עוד שני קונטרסים בשלושה סוּ.

ז’רבאֶז, שהיתה סבוכה-ומסובכת בתוך כל זה, היתה ברוב יאושה טופחת באגרופיה על גבי השולחן למשמע חשבון זה, או שהיתה מייללת כמו חיה. ערב אחד צעקה:

“מחר אני הולכת מכאן… אני מעדיפה להסתלק בחשאי מאשר להמשיך לחיות בתוך פחדים כאלה”.

“יהא נבון יותר”, אמר לאנטיאֶ בערמומיוּת, “למסור את חוזה-השכירוּת, אם יימצא מישהו… כשתהיו שניכם מוכנים לוותר על החנות…”

היא נכנסה לתוך דבריו ביתר זעם:

“אבל תיכף-ומיד, תיכף-ומיד!… אה! יוסר מעלי עול הגון!”

כיון ששמע כך, הראה עצמו הכובען מעשי מאד. על-ידי מסירת חוזה-השכירוּת אפשר יהיה בלי ספק להשיג מהדייר החדש את שכר-הדירה שלא שולם בעד ששה חודשים. והוא הרהיב עוז ודיבר על משפחת פּוּאַסון; ואגב-כך הזכיר שוירז’יניה מחפשת חנות, וייתכן שחנות כעין זו תמצא חן בעיניה, ואם זכרונו אינו מטעהו, הרי שמע אותה אומרת שחנות כעין זו היתה מניחה את דעתה. אבל למשמע שמה של וירז’יניה נרגעה ז’רבאֶז לפתע פתאום. ראה נראה איך יפלו הדברים, בשעת כעס מוכנה היא לקום ולהסתלק מכאן, אבל אין זה דבר קל כל-עיקר, כשחושבים יפה-יפה על כך.

בימים שלאחר מכן ניסה לאנטיאֶ לשוא לחזור ולהעלות בפני ז’רבאֶז את השתלשלות העניינים העגומה; היא השיבה לו על כך שכבר ראתה את עצמה ירודה שבעתיים ונחלצה איכשהו מהמיצר. וכי איזו ישועה תצמח לה מזה שתמסור את חנותה? וכי יתן לה זה לחם? להיפך, יש בדעתה לחזור ולשׂכור פועלות ולמשוך אליה לקוחות חדשים. היא אמרה כך כדי לעמוד בפני נימוקיו ההגיוניים של הכובען, שהוכיח לה שהיא כורעת תחת נטל ההוצאות, ושאין לה שמץ של תקווה להתאושש ולעלות על הסוס. אלא לשונו הכשילתו והוא הזכיר עוד פעם את שמה של וירז’יניה, ואז התעקשה ז’רבאֶז בחמת-זעם. לא, לא, לעולם לא! היא הטילה תמיד ספק בטוב לבה של וירז’יניה; ואם וירז’יניה להוטה כל-כך אחרי חנוּתה, הרי זה מתוך כוונה ברורה להשפילה. היא היתה אולי מוסרת את החנות לאשה הראשונה ברחוב, אבל לדוּ-פרצופית זו, המצפה בודאי מזה שנים לראותה בשפל-המדרגה הו! זה מסביר הכול. היא מבינה עכשיו מדוע היו נדלקים גצים צהובים בעיני-החתולה של פטפטנית זו. כן, וירז’יניה זוכרת יפה-יפה את ההלקאה שספגה במכבסה הציבורית, והיא משמרת את טינתה בתוך האפר. ובכן, היא תיטיב לעשות אם תשים את ההלקאה שלה תחת זכוכית, אם אין היא רוצה לספוג שניה, וזה יהיה במהרה-בקרוב, היא יכולה להכין את הישבן שלה. למשמע זרם זה של דיבורים מרושעים, נתרתחו דמיו של לאנטיאֶ, והוא חירף וגידף את ז’רבאֶז, כינה אותה מטומטמת, פטפטנית, רכלנית; ונתלהב כל-כך שנטפל גם לקוּפּוֹ וקרא לו גס-רוח על שאינו יודע להשפיע על אשתו שתנהג כבוד בידידים. אולם משראה שהכעס עלול לסכן את הכול, עצר ברוחו ונשבע שלעולם לא יתעסק עוד בעניינים של אחרים, כי אין זה כדאי בשום פנים ואופן. ואמנם, מני אז, לא הזכיר עוד את עניין מסירת החנות, וארב לשעת-כושר כדי לחזור ולדבר על כך ולשדל את ז’רבאֶז שתסכים.

חודש ינואר הגיע, ועמו מזג-אויר לח וקר. אמא קוּפּוֹ שהשתעלה ונשימתה נתקצרה במשך חודש דצמבר, אנוסה היתה להירתק למיטתה, לאחר חג-המלכים. זה היה המס שהוצרכה לשלם; כל חורף מחכה היתה לכך. אבל אותו חורף דיברו מסביבה, שהיא לא תצא עוד מהחדר אלא הרגלים תחילה; ומגרונה נדחקה באמת נחרה צרודה שהמוות חילחל בה; עינה האחת כבויה היתה ומחצית פניה נתעוותה. ודאי, ילדיה לא היו ממיתים אותה; אבל היא הסתחבה זמן רב כל-כך, היתה למעמסה רבה כל-כך, שבעומק-לבם רצו במוֹתה, כבגאולה בשביל כולם. היא עצמה תהא מאושרת יותר, כי מילאה את ימיה, ואדם שמילא את ימיו, אין לו על מה להצטער. הרופא שנקרא פעם אחת, לא חזר אפילו שנית. נתנו לה איזה שיקוי, כדי להראות שלא עזבוה לחלוטין. מפרק לפרק היו נכנסים לראות אם היא עודנה חיה. כוח-הדיבור ניטל ממנה, כה היתה נשימתה חנוקה; אבל בעינה השניה, שעדיין חיה וצלולה היתה, הסתכלה בוהה באנשים; ודברים רבים היבהבו בעין זו: צער נעורים, עצבוּת על שקרוביה נחפזים כל-כך להיפטר ממנה, כעס על נאנה מושחתת זו שלא התביישה עוד והלכה לארוב בלילות בעד הדלת המזוגגת.

אור ליום שני חזר קוּפּוֹ בגילופין. מאז שאמו שרוייה היתה בסכנה, הוא היה שרוי בהתרגשות מתמדת. לאחר שעלה על יצועו ונחר עמוקות, הסתובבה ז’רבאֶז עוד זמן-מה אילך ואילך. היא שמרה על אמא קוּפּוֹ אשמורה אחת של הלילה. אגב, נאנה הראתה את עצמה אמיצה מאד, היא הוסיפה לישון במחיצתה של הזקנה, ואמרה שאם תשמע אותה גוססת, תקום ותודיע לכולם. אותו לילה, כיון שנאנה נרדמה, וגם החולה נראתה כמנמנמת שלוות, נענתה ז’רבאֶז ללאנטיאֶ, שקראה לחדרו כדי שתפוש שם קצת. הם השאירו נר דלוק שהועמד על הרצפה, מאחורי ארון-הבגדים. אבל, בסמוך לשלוש אחרי חצות קפצה ז’רבאֶז פתאום מהמיטה, רועדת כולה מצינה ואחוזת חרדה. נדמה היה לה שחשה רוח קרה עוברת על גופה. שיור הנר שרוף היה. היא קשרה את בגדיה בתוך החושך, המומה, ידיה קדחתניות. רק בקיטון, לאחר שהתנגשה ברהיטים, יכולה היתה להדליק מנורה קטנה. בתוך דממת האופל המדכאה ארגו נחרותיו של קוּפּוֹ שתי נימות עמקניות. נאנה, שמפורקדת היתה על גבה, פלטה נשימה קצרה מבין שפתיה התפוחות. ובהשפילה את המנורה שהרקידה צללים גדולים, האירה ז’רבאֶז את פניה של אמא קוּפּוֹ, וראתה אותה חיוורת כולה, ראשה שמוט על כתפה ועיניה פקוחות. אמא קוּפּוֹ נפחה את נפשה.

לאיטה, בלי להרים צעקה, קפואה וזהירה, חזרה ז’רבאֶז לחדרו של לאנטיאֶ. הלה חזר ונרדם. היא נתכופפה ומילמלה:

“שמע, זה נגמר, היא מתה”.

כבד-שינה, מוחו מעורפל, רטן תחילה:

“עזבי אותי במנוחה ושכבי… אין אנו יכולים להועיל לה כלום, אם היא מתה”.

אחר-כך, בהתרוממוֹ על מרפק:

“מה השעה עכשיו?”

“שלוש”.

“רק שלוש! שובי לישון, תצטנני… כשיאיר היום, נראה”.

אבל היא לא הקשיבה לו, והתלבשה לגמרי. הוא חזר ונתכרבל תחת השמיכה, ובהפנותו אפו כלפי הקיר, דיבר על שכלן הארור של נשים. וכי דחוף הוא לבשר לעולם שמת מצוי בבית? לא תהא זו בשוֹרה משמחת בעיצומו של הלילה; והוא נתמלא חימה בראותו את שנתו מושבתת על-ידי מחשבות שחורות. לאחר שז’רבאֶז החזירה לחדרה את חפציה, לרבות מכבנות השערות, ישבה ובכתה בכי-תמרורים, ולא התיראה עוד להיות מופתעת במחיצתו של הכובען. בעומק לבה אהבה מאד את אמא קוּפּוֹ; יגון רב הציף עתה את נפשה, לאחר שלא הרגישה ברגע הראשון אלא פחד ומורת-רוח בראותה שהזקנה בחרה רע כל-כך את שעתה כדי למוּת. והיא בכתה לבדה, בקול רם בתוך הדממה, בלי שהרתך יחדל לנחור; הוא לא שמע כלום, היא קראה לו וניערתו, אך לבסוף נמלכה בדעתה והחליטה לעזבוֹ לנפשו, משום שחששה שזו תהא טירדה חדשה אם תעירנו משנתו. כאשר חזרה אל הגופה, מצאה את נאנה ישובה במיטתה ומשפשפת את עיניה. הקטנה הבינה, והיא שירבבה את סנטרה כדי להסתכל היטב בסבתא שלה, בסקרנות של זאטוטית מושחתת; היא לא אמרה כלום, היתה אחוזת רעד קל, מוכת-תמהון ושבעת-רצון נוכח מוות זה שהיא ציפתה לו מזה יומיים, כלדבר של כיעור שמסתירים אותו מעיניהם של ילדים; ומול מסכה לבנה זו, שנתרדדה בגניחה האחרונה על-ידי תאוות החיים, נצטנף גבה של נאנה כדרך שמצטנף היה מאחורי הדלת המזוגגת, שעה שהלכה לעקוב אחרי דברים שאינם נוגעים לזאטוטות.

“קומי!” אמרה לה אמה בהשפל-קול. “איני רוצה שתישארי כאן”.

היא הגלישה עצמה באי-רצון מהמיטה, תוך שמסובבת ראשה אילך ואילך ואינה ממישה מבטה מהמתה. ז’רבאֶז נתונה היתה במבוכה בגללה, שכן לא ידעה היכן להשכיבה עד שיאיר השחר. כאשר החליטה, לאחר שיקול-דעת, להלבישה, נכנס לאנטיאֶ, לבוש מכנסים ונעול סנדלים; השינה ניטלה ממנו, הוא התבייש קצת בהתנהגותו, ומניה-וביה נסתדר הכול.

“שתשכב במיטתי”, מילמל. “יש שם מקום”.

נאנה תלתה באמה ובלאנטיאֶ את עיניה הגדולות והבהירות, כשפניה לובשים את סברם המטופש, הסבר של חג-השנה-החדשה, כשהיו נותנים לה טבליות שוקולדה. ולא היה כל צורך לזרזה; היא צעדה בכותנתה, כשרגליה היחפות מרפרפות על פני הרצפה; היא הגלישה עצמה כמו נחש לתוך המיטה, שעוד היתה חמה כולה, ושכבה שם שרועה, מובלעת, כשגופה הדק אינו מסתמן כמעט מבעד השמיכה. כל פעם שאמה נכנסה, ראתה שעיניה נוצצות בפניה הדמומות, שהיא אינה ישנה ואינה זעה, ונראית כמהרהרת בדברים.

בינתיים סייע לאנטיאֶ עם ז’רבאֶז להלביש את אמא קוּפּוֹ; וזו לא היתה מלאכה קלה, כי המנוחה כבדת-משקל היתה. קשה היה להאמין שהזקנה הזו היתה כה שמנה וכה לבנה. הם הלבישוה שמלנית לבנה, לסוטה, גרביים, וחבשו כומתה לראשה. קוּפּוֹ עדיין נוחר היה בשני קולות: אחד נמוך שירד, השני, מקוטע, שעלה; אפשר היה לומר, מוּסיקה של כנסיה שליוותה את הטקסים של יום-הששי הקדוש. לפיכך, לאחר שהמתה הולבשה והושכבה כראוי על גבי המיטה, מזג לאנטיאֶ לעצמו כוס יין, כדי להתאושש, כי לבו היה מטולטל עליו. ז’רבאֶז חיטטה בתוך הקמטר כדי למצוא צלם קטן של נחושת שהביאה עמה מפּלאסאן; אבל תוך כדי חיפוש נזכרה שאמא קוּפּוֹ בעצמה מכרה אותו. הם הבעירו אש בכירה, ושהו את שארית הלילה, מנומנמים למחצה, על גבי כסאות, כשהם מסיימים את בקבוק היין שהותחל, משועממים ומזעיפים פנים זה כנגד זה, כאילו היתה זו אשמתם.

סמוך לשבע בבוקר נתעורר קוּפּוֹ לבסוף. משנודע לו האסון, פער תחילה עינים יבשות, נתפס לגימגום, כי האמין משום-מה שמהתלים בו. אחר-כך הטיל את עצמו על הרצפה, הלך לכרוע ברך לפני המתה; והוא נישקה, געה בבכי כעגל, ועיניו זלגו שפעת דמעות כזו, שהוא הרטיב את הסדין בנגבוֹ בו את לחייו. ז’רבאֶז חזרה והתייפחה, מזועזעת מאד מצערו של בעלה, מפוייסת עמו; כן, יש לו יסוד טוב יותר מכפי שהאמינה. יגונו של קוּפּוֹ התערבב במיחוש-ראש קשה. הוא נעץ אצבעותיו בתוך בלוריתו הסמורה; היה לו הפה הצמיג שלמחרתה של סביאה, והיה עוד קצת בגילופין, למרות עשר שעות של שינה. והוא השמיע תרעומות, באגרופים קפוצים. אלוהים אדירים! אמו המסכנה, שהוא אהבה אהבת-נפש, מוטלת עכשיו מתה! אה! כמה שהגולגולת כואבת לו, כאב זה סופו שימיתהו! פאה נוכרית אמיתית, עשויה גחלים לוחשות מונחת לו על הראש; ועכשיו עוקרים לו את לבו! לא, עיווּת-דין הוא מצד הגורל לרדוף בחימה כזו אחרי בן-אדם!

“הרגע, יקירי”, אמר לאנטיאֶ, כשהוא מקימוֹ על רגליו. “צריך להתאושש”.

הוא מזג לו כוס יין, אבל קוּפּוֹ סירב לשתות.

“מה יש לי בעצם? נחושת יש לי בראש… כאשר ראיתי את אמא, הרגשתי טעם של נחושת… אמא, אל-אלוהים! אמא, אמא…”

והוא חזר והתיבב כמו ילד. הוא שתה בכל-זאת את כוס היין, כדי לכבות את האש שצרבה לו את החזה. לאנטיאֶ התחמק מקץ שעה קלה, באמתלה שהוא הולך להודיע למשפחה ולסור למשרד מועצת הפרבר להצהיר על מוֹת הזקנה. היה לו צורך לטייל קצת בחוץ. לכן לא נזדרז ביותר, ועישן סיגאריה אחר סיגאריה, כשהוא מתענג על קרירוּתו החריפה של הבוקר. בצאתו מאצל מרת לירא, נכנס אפילו למחלבה לשתות כוס קפה חם. ושעה ארוכה נשתהה שם, משוקע במחשבות.

בשעה תשע, נמצאה כל המשפחה מכונסת בתוך החנות, שאת תריסיה הניחו מוגפים. לורילאֶ לא בכה; אגב, היתה לו עבודה דחופה, ומקץ רגעים אחדים חזר ועלה לסדנתו לאחר שהסתובב אילך ואילך בפנים עצובות כדי לצאת ידי-חובה. מרת לורילאֶ ומרת לירא התנשקו עם קוּפּוֹ ועם ז’רבאֶז, וניגבו את עיניהן שנתקשרו בדמעות קלושות. אבל לאחר שמרת לירא השיטה מבט חטוף סחור-סחור למתה, הגביהה פתאום את קולה כדי לומר שאין זה לפי השכל הישר, כי לעולם אין מעמידים ליד ברמינן מנורה דלוקה; יש להדליק נרות, ומיד שלחו את נאנה לקנות חפיסת נרות, גדולים. הו, כן! אפשר למוּת אצל החיגרת, היא תסדר אותך בצורה נאה! איזו מטומטמת, לא לדעת אפילו להתנהג עם מת! וכי לא קברה שום אדם בחייה? מרת לירא הוצרכה לעלות לשכנים כדי לשאול צלם, והיא הביאה צלב גדול של עץ שחור שעליו מסומר היה ישוּ עשוי קרטון צבוע, ושחסם את כל החזה של אמא קוּפּוֹ בכובדו המדכא. אחר-כך חיפשו מים קדושים; אבל לשום שכן לא היו מים כאלה, והיתה זו נאנה שרצה לכנסיה הסמוכה להביא משם בקבוק מלא. כהרף-עין נשתנה מראהו של הקיטון: על גבי שולחן קטן דלק נר ליד כוס מלאה מים קדושים, שבה שרוי עץ תאשור. עכשיו, כשיבואו בני-אדם, יהא החדר מסודר כיאות, לפחות. ובתוך החנות העמידו את הכסאות בצורת עיגול, כדי לקבל אנשים.

לאנטיאֶ חזר באחת-עשרה. הוא הלך להיוודע פרטים בחברא-קדישא.

“הארון עולה שנים-עשר פראנק”, אמר. “ואם אתם רוצים שתיאמר תפילה, יעלה זה עוד עשרה פראנק. ויש מרכבת-מתים, שמשלמים עבורה לפי הקישוטים…”

“הו! זה מיותר בהחלט”, מילמלה מרת לורילאֶ, בזוקפה פנים מופתעות ודאוגות. “לא יחזירו את אמא לחיים, לא כן?… צריך להתנהג לפי יכולת הכיס”.

“אין כל ספק, גם אני סבור כך”, המשיך הכובען. “הלכתי רק להיוודע את המחירים כדי שתדעו איך לנהוג… אמרו לי מה שאתם רוצים ואחר ארוחת-הצהרים אלך להזמין”.

הם דיברו בהשפל-קול, בתוך אור היום הקלוש שחדר בעד סדקי התריסים. דלת הקיטון נשארה פתוחה לרווחה; ומתוך פתח פעור זה בקעה ויצאה הדממה הכבדה של המוות. קולות-צחוק של ילדים ניסרו בחללה של החצר: היתה זו כנופיה של זאטוטות ששרו והסתובבו במעגל, בשמש החורף החיוורת. לפתע-פתאום נשמע קולה של נאנה, שהתחמקה מדירתם של הבּוֹשים, לשם נשלחה. היא ניצחה על החבורה בקולה החד; ובעוד שעקבי נעלים רקעו על אבני המרצפת, התעופפו ברעש של צפרים צרחניות מלים מושרות אלה:

לחמוֹרנו, לחמוֹרנו

כואבות הרגלים,

הגברת הזמינה לו,

גרבים אדומים,

ונעלים סגולות, לאַ-לאַ,

ונעלים סגולות!

ז’רבאֶז המתינה כדי לומר אף היא את דעתה:

“אין אנו עשירים, זה ברור; אלא שאנו רוצים בכל-זאת להתנהג כמו שצריך; אם אמא קוּפּוֹ לא הורישה לנו כלום, אין זו סיבה שנשליך אותה לתוך האדמה כמו כלב… לא, יש להזמין תפילה, וגם מרכבת-מתים נאה”.

“ומי ישלם?” שאלה בחימה מרת לוֹרילאֶ. “אנחנו לא, משום שהפסדנו כסף בשבוע שעבר; אַת גם כן לא, כיון שאין לך פרוטה מחוּקה… כבר הגיעה השעה שתראי לאן הביאך הרצון לעשות רושם על הבריות!”

קוּפּוֹ, שנתבקש לומר דעתו, גימגם משהו בתנועה של אדישות גמורה, וחזר ונתנמנם על כסאו. מרת לירא אמרה שהיא תשלם את חלקה. היא הסכימה עם ז’רבאֶז שצריך לצאת ידי הבריות. אז ישבו שתיהן ועשו את החשבון על גבי פיסת נייר: זה יעלה, בסך-הכול, עד תשעים פראנק, כיון שהן החליטו, לאחר בירור ממושך, להזמין מרכבה עטורה וילאת-מלמלה שחורה.

“אנחנו שלוש”, סיכמה ז’רבאֶז. “כל אחת תתן שלושים פראנק. זה לא סכום נורא כל-כך”.

אבל מרת לורילאֶ נתרתחה כולה:

“ואני מסרבת לתת, כן, אני מסרבת!… לא בגלל שלושים הפראנק. הייתי נותנת אפילו מאה אלף, אילו היו לי, ואילו היה בכוחם להקים את אמא לתחיה… אלא שאיני אוהבת גאוותניוֹת. לך יש חנות, ואַת רוצה להתרברב בפני הרובע. אבל אני לא אתן יד לזה. אני לא מעמידה פנים… הו! אַת תסתדרי כבר. שימי נוצות על מרכבת-המתים, אם זה גורם לך הנאה”.

“אין מבקשים ממך כלום”, ענתה ז’רבאֶז לבסוף. “איני רוצה שיהיה לי מוסר-כליות, אפילו אם אצטרך למכור את עצמי. פירנסתי את אמא קוּפּוֹ בלעדיך, וגם אקבור אותה בלעדיך. כבר אמרתי לך פעם אחת: אני אוספת מהרחוב חתולים מסכנים, ובודאי שלא אניח את אמך בתוך הבוץ”.

אז געתה מרת לורילאֶ בבכי, ולאנטיאֶ הוצרך להתערב ולא להניח לה לילך. הקטטה נעשתה כל-כך קולנית, שבהתאמצה להשתיק נמרצות את שתי הנשים, עקרה מרת לירא בלי-משים ממקומה, נכנסה על בהונות רגליה לקיטון, והטילה במתה מבט כעוּס וחרד, כאילו התייראה למוצאה ערה ומאזינה למה שמתווכחים בסמוך לה. זימרת המעגל של הנערות הקטנות נתחדשה אותו רגע בחצר, וקולה הנוקב של נאנה גבר על שאר הקולות:

לחמוֹרנו, לחמוֹרנו,

כואבת מאד הבטן,

הגברת הזמינה לו,

חגורה אדומה,

ונעלים סגולות, לאַ-לאַ,

ונעלים סגולות!

“אל-אלוהים! כמה שילדות אלה מרגיזות בשיר שלהן!” אמר לאנטיאֶ לז’רבאֶז שהיתה כולה מזועזעת וקרובה להתייפח מחמת קוצר-רוח ועצבוּת.

“אנא, השתיקי אותן, והחזירי את נאנה בבעיטות אל השוערת!”

מרת לירא ומרת לורילאֶ קמו והלכו לאכול ארוחת-צהרים, בהבטיחן לחזור. בני הבית ישבו לשולחן וסעדו בנקניר חזיר, אך בלי רעב כלשהו, וכשאינם מעיזים אפילו להקיש במזלגות. נפשם מדוכדכת היתה ודעתם קהוייה עליהם בגלל אמא קוּפּוֹ המסכנה שנראתה להם כממלאת את חללם של כל החדרים. אורח-חייהם נשתבש. ברגעים הראשונים היו מדשדשים אילך בלי למצוא את החפצים שחיפשו; הם חשו שברון-עצמות, כלמחרתה של הילולה. מיד לאחר הארוחה קם לאנטיאֶ ויצא כדי לחזור ללשכת החברא-קדישא, כשהוא נוטל עמו שלושים פראנקים של מרת לירא ואת ששים הפראנקים שז’רבאֶז רצה, פרועת-שער כמטורפת, ללווֹת מגוּז’אֶ. אחר-הצהרים באו שכנות אחדות אכולות סקרנות, שגילגלו עינים נוגות ודמוּעות; הן נכנסו לקיטון, הציצו בפני המנוחה, כשהן עושות סימן-הצלב ומנענעות את ענף התאשור השרוי בתוך המים הקדושים; אחר-כך הלכו ונשתפלו על הכסאות שעמדו בחנות, ודיברו על האשה היקרה בלי קץ וסוף, כשהן חוזרות בלי לאות על אותו פסוק המשך שעות. מדמוּאזל רימאנז’וּ ציינה שעינה הימנית של המתה נשארה פקוחה; מרת גוֹדרוֹן טענה בעקשנות שיש לה לאמא קוּפּוֹ גון-פנים נאה ביותר לגבי גילה, ומרת פוֹקוֹניאַ חזרה ואמר בנימה של תדהמה שראתה את המנוחה שותה קפה, לפני שלושה ימים. אכן, מסתלקים מהר מהעולם; כל אחד צריך להתקין עצמו לדרך. לעת-ערב התחילו בני-הבית להרגיש שכל האבל הזה הוא כבר עליהם לטורח. דאבון-לב גדול הוא למשפחה להשהות גופה זמן רב כל-כך. הממשלה חייבת היתה לחוקק חוק אחר בנידון זה. עוד ערב אחד, ועוד לילה אחד ועוד בוקר אחד, לא! זה לא יסתיים לעולם. כשאין בוכים עוד, לא כן? אז הופך היגון לרוגז-עצבים, ועלולים עוד להתנהג שלא כראוי. דמומה ונוקשה בעומק הקיטון התפשטה אמא קוּפּוֹ יותר ויותר בתוך הדירה, הלכה ונעשתה נטל שדיכא את כולם. ולמרות רצונה חזרה המשפחה לשיגרה היומיומית, ויראת-הכבוד שלה נתמעטה והלכה.

“תאכלו אתנו ארוחה קלה”, אמרה ז’רבאֶז למרת לירא ולמרת לורילאֶ, כאשר שבו מהרחוב. “עצוב לנו מדי, נהיה יחד”.

ערכו את כלי-האכילה עך גבי שולחן-הגיהוץ, וכל אחד שראה את הצלחות, נזכר בסעודות הדשנות שהיו סועדים שם. לאנטיאֶ חזר בינתיים; לורילאֶ ירד מסדנתו. נחתום הביא פשטידה, כי לז’רבאֶז לא היתה סבלנות להתעסק בבישול. כאשר ישבו לשולחן, בא בּוֹש להודיע שמר מאראֶסקוֹ מבקש ליכנס; ובעל-הבית נכנס, בסבר-פנים רציני מאד, ומהודר באות-הכבוד הרחב שהתנוסס על דש זיגו. הוא בירך את המסובים בדומיה, הלך מישרין לקיטון וכרע על ברכיו.

הוא היה ירא-שמים גדול, הוא התפלל בדביקות של כומר; אחר-כך התווה סימן-הצלב באויר, כשהוא מזה בענף התאשור מים קדושים על הגופה. כל המשפחה, שקמה מעם השולחן, עמדה תחתיה נרגשת מאד. לאחר שמר מאראֶסקוֹ גמר את תפילתו, עבר לחנות ואמר לקוּפּוֹ ולאשתו:

“באתי לבקש את שכר-הדירה של ששה חודשים שלא שולם עדיין. היש ביכלתכם לשלם?”

“לא אדוני, לא עכשיו”, גימגמה ז’רבאֶז, שחרה לה מאד שמדברים על כך במעמדם שך לוֹרילאֶ ואשתו. “אתה מבין בגלל האסון שקרה לנו…”

“ודאי, אבל לכל אחד יש צרות משלו”, המשיך בעל-הבית, כשהוא משטח את אצבעותיו העצומות של פועל לשעבר, “צר לי מאד, אבל איני יכול לחכות יותר… אם לא תשלמו לי מחרתיים בבוקר, אהיה אנוס להוציא נגדכם צו-גירוש”.

ז’רבאֶז שילבה ידיה ותלתה במר מאראֶסקוֹ עינים אילמות, דמועות ומתחננות. אך בניענוע תקיף שניענע בראשו המגושם, רמז לה הלה שכל תחנוניה מיותרים הם. אגב, יראת-כבוד שחייבים לנהוג במתים, אוסר כל ויכוח. והוא נטל עצמו ויצא בחשאי, בהפסיעו אחורנית.

“אלפי סליחות על שהפרעתי לכם”, מילמל. “מחרתיים בבוקר, אל תשכחו”.

וכיון שאגב יציאה עבר שנית לפני הקיטון, חזר והחווה קידה של אדיקות כלפי הגופה, בעד הדלת הפתוחה לרווחה.

תחילה אכלו בחפזון, כדי שלא להיראות שנהנים מהאכילה. אבל משהגיעו לקינוח-הסעודה, נשתהו, מחמת הצורך לקצת קורת-רוח. לפרקים היתה ז’רבאֶז, או אחת מהאחיות, קמה ממקומה, ובפה מלא הולכת להציץ הצצה לתוך הקיטון, בלי להניח אפילו את המפית מהיד; וכאשר חזרה וישבה, וגמרה ללעוס ולבלוע את אשר בפיה, היו שאר המסובים תולים בה עיניהם לרגע קל, כדי לראות אם הכול מתנהג כשורה, בחדר הסמוך. אחר-כך הטריחו הנשים את עצמן לעתים רחוקות יותר, אמא קוּפּוֹ נשכחה. הכינו עביט מלא קפה, וחריף מאד, כדי שיוכלו להיות ערים כל הלילה. פּוּאַסוֹן ואשתו באו בסמוך לשמונה. הזמינו אותם לשתות כוס קפה. לאנטיאֶ, שלא המיש את מבטו מפניה של ז’רבאֶז, קפץ אז על שעת-כושר שהוא המתין לה מאז הבוקר. אגב שיחה על גסות-רוחם של בעלי-הבתים הנכנסים לבקש כסף לתוך דירות שבהן מוטל מת, אמר בפתאומיוּת:

“זהו ישועי אמיתי, מנוּול זה, עם הפרצוף השמן-זיתי שלו… אבל אני, במקומך, הייתי קם ומסתלק מהחנות שלו”.

רצוצה מעייפות, רפה ועצבנית, השיבה ז’רבאֶז:

“כן, בטח, לא אמתין לאנשי החוק… אה! יש לי די והותר צרות!”

לורילאֶ ואשתו שהתענגו על המחשבה שלחיגרת לא תהיה עוד חנות, היללו מאד את החלטתה. אין מעלים כלל על הדעת כמה עולה החזקתה של חנות. אפילו אם לא תשׂתכר אלא שלושה פראנק ליום אצל אחרים, לפחות לא יהיו לה הוצאות, ולא תהיה לה צפוייה הסכנה להפסיד סכומים גדולים. הם ביקשו לשדל בנימוק זה את קוּפּוֹ, ששתה הרבה, ששרוי היה בהתרגשות מתמדת, ובכה לבדו לתוך צלחתו. ברגע שנדמה היה שז’רבאֶז נוטה להשתכנע, קרץ לאנטיאֶ בעינו אל פּוּאסוֹן ואשתו. וירז’יניה הגדולה התערבה, הראתה את עצמה חביבה מאד.

“את יודעת, אפשר יהיה להתפשר. אני אמשיך את חוזה-השכירוּת, ואסדר את העניין שלך עם בעל-הבית… תהיי, בכל אופן, שקטה יותר”.

“לא, תודה”, אמרה ז’רבאֶז, שהתנערה כאילו אחזתה צמרמורת. “אני אדע היכן למצוא את שכר-הדירה, אם ארצה. אני אעבוד; יש לי תודה לאל, שתי זרועות כדי לחלץ את עצמי מהמצוקה”.

“נדבר על כך בפעם אחרת”, נזדרז הכובען לומר. “אין זה נאה, הערב… בפעם אחרת, מחר, למשל”.

אותו רגע נתמלטה צעקה קלה מפיה של מרת לירא, שנכנסה לקיטון. פחד ירד עליה, משום שמצאה את הנר כבוי, שרוף עד תומו. הכול התעסקו בהדלקתו של נר אחר; והנידו בראשיהם, כשחוזרים ואומרים שאין זה סימן טוב, כשנר דועך על-יד מת.

ליל-השימורים התחיל. קוּפּוֹ השתטח על המיטה, לא כדי לישון, אמר, אלא כדי להרהר; וחמש דקות לאחר מכן נחר בקולי-קולות. כששלחו את נאנה לישון אצל הבּוֹשים, פרצה בבכי; מאז הבוקר התענגה על התקווה שיהיה לה חם מאד במיטתו המרוּוחת של ידידה הטוב לאנטיאֶ. פּוּאסוֹן ואשתו נשתהו עד חצות. התקינו יין חם בתוך פנכת הסאלאט, משום שהקפה השפיע קשה מדי על עצביהן של הנשים. השיחה סובבה על רחשי-נפש ענוגים. וירז’יניה דיברה על הכפר: היא היתה רוצה להיקבר בתוך יער, ושפרחי-שדה יצמחו על קברה. מרת לירא מחזיקה כבר, בתוך קמטרה, בד לתכריכים, והיא מבשמת אותו מפרק לפרק בצרור של פרחי אזוביון; היא רוצה שיהיה לה ריח טוב תחת האף, כאשר תאכל שורשיהם של פרחי שן-אריה. ותוך כדי כך, בלי כל מעבר, סיפר השוטר שהוא עצר בבוקר ריבה נאה ומגודלת, שביצעה גניבה בנקניקיה אחת; כשהפשיטוה בתחנת-המשטרה, מצאו אצלה עשרה נקניקים תלויים סחור-סחור לגופה, מפנים ומאחור. ומאחר שמרת לורילאֶ אמרה בארשת של בחילה שהיא לא תאכל מנקניקים אלה, התחילה החבורה לצחוק חרש. בדיחות-הדעת נתגברה קימעה-קימעה, אך לא חרגה מגבול הנימוסיוּת. כשכילו לשתות את היין החם בקע מתוך הקיטון ריחוש מוזר, פיכפוך עמום. הכול זקפו ראשיהם והסתכלו זה בזה.

“זה לא כלום”, אמר לאנטיאֶ במנוחה, כשהוא מנמיך קולו. “היא מתרוקנת”.

ההסבר הרגיע את רוחם; ובנענעם ראשם, העמידו את הכוסות על גבי השולחן.

לבסוף קמו פּוּאסוֹן ואשתו והלכו להם. לאנטיאֶ נתלווה אליהם: הוא הולך ללון אצל ידיד, אמר, כדי להניח את המיטה לנשים, שתוכלנה לפוש קצת עליה, כל אחת לפי תורה. לורילאֶ עלה לדירתו לישון לבדו, מה שלא אירע לו, כך אמר, מאז חתונתו. ז’רבאֶז ושתי האחיות שנשתיירו עם קוּפּוֹ הרדום, קבעו להן מקום סחור-סחור לכירה, שעליה החזיקו קפה חם. הן ישבו שם מצונפות, מכופפות, שתי ידיהן נתונות תחת הסינר, האף מעל לאש, ושוחחו בלחש בתוך הדממה העמוקה שאפפה את הרובע. מרת לורילאֶ משכה אנחה מלבה: אין לה שמלה שחורה, והיתה רוצה בכל-זאת להימנע מלקנות אחת, משום שמצבם הוא דחוק, דחוק מאד. והיא חקרה ושאלה את ז’רבאֶז אם אמא קוּפּוֹ לא השאירה שמלה שחורה, זו שניתנה לה במתנה ליום-הולדתה. וז’רבאֶז הוצרכה לקום ולחפש את השמלה. כשיתקינו לה קפל בגיזרה תהא עוד ראוייה ללבישה. אבל מרת לורילאֶ רצתה גם את הלבנים הישנים של הזקנה, דיברה על המיטה, על הקמטר, על שני הכסאות, וחיפשה בעיניה את חפצי-הנוי שיש לחלקם. קטטה עלולה היתה לפרוץ. אך מרת לירא נזדרזה ועשתה שלום ביניהן; היא היתה ישרה יותר: כיון שמשפחת קוּפּוֹ פירנסה את האם, מגיעים לה בדין ארבעת הסמרטוטים שזו הניחה אחריה. ושלושתן חזרו ונתנמנמו מעל לאש, אגב פיטפוט חדגוני. הלילה נראה להן של אריכוּת איומה ונוראה, מפרק לפרק היו מתנערות, לוגמות קפה, ומשרבבות את הראש לתוך הקיטון: הנר, שאסור היה למוחטוֹ, דלק שם בשלהבת אדומה ועצובה, שתפחה מחמת הפטריות הפחומות של הפתילה. סמוך לעלות השחר התחילו רועדות מצינה, למרות חומה הגדול של הכירה. חרדה, ליאות מרוב להג, שׂמו להן מחנק בגרון, יבושת בפה, והחליאו את עיניהן. מרת לירא הטילה את עצמה על מיטתו של לאנטיאֶ ונחרה כמו גבר, בעוד ששתי האחרות, ראשן שמוט ונוגע בברכיים, ישנו לפני האש. עם דמדומי השחר עברה צמרמורת בבשרן והעירתן. הנר שדלק ליד אמא קוּפּוֹ דעך שוב. וכיון שבתוך החשכה חזר ונשמע הפיכפוך העמום, הסבירתו מרת לורילאֶ בקול רם, כדי להרגיע את עצמה.

“היא מתרוקנת”, אמרה, בהדליקה נר אחר.

ההלוויה נקבעה לעשר וחצי. בוקר נאה, שמן הראוי היה לצרפו לליל אמש וליום אתמול! זאת אומרת, שאף-על-פי שלא היתה לה לז’רבאֶז פרוטה מחוקה, מוכנה היתה ליתן מאה פראנק לזה שהיה בא ליטול את אמא קוּפּוֹ שלוש שעות קודם לכן. לא, לשוא מתאמצים לאהוב בני-אדם, הם כבדים מדי, שעה שהם מתים; וככל שמרבים לאהבם, כן רוצים היו להיפטר מהם מהר ככל האפשר.

אלא שבוקר של הלוויה הוא מלא טרדות המסיחות את הדעת. יש לעשות כל מיני הכנות. תחילה אכלו ארוחת-בוקר. וכאשר ישבו לשולחן, הביא האב בּאזוּג, הקברן המתגורר בדיוטה הששית, את ארון-המתים ואת שק הסובין. הוא לא יצא מתוך השיכרוּת, האיש הטוב. אותו יום, בשמונה בבוקר, עדיין היתה רוחו בדוחה עליו מסביאה של אמש.

,הנה, זה בשביל כאן, לא כן?" אמר.

והוא הניח את ארון-המתים, שהשמיע חריקה של ארגז חדש.

אבל משהטיל בצד את שק הסובין, נשתהה תחתיו בעינים פעורות ובפה פעור, בראותו את ז’רבאֶז לפניו.

“סליחה, אני טועה”, גימגם. “אמרו לי שזה אצלכם”. וכאשר חזר ונטל את השק, הוצרכה ז’רבאֶז לצעוק לו:

“הנח אותו, זה בשביל כאן”.

"אה! חזיז ורעם! צריכים לומר מיד! רטן, כשהוא טופח על שוקו. “אני מבין, זו הזקנה”.

ז’רבאֶז החוירה כולה. האב בּאזוּג הביא את ארון-המתים בשבילה. הוא המשיך, בהראותו עצמו מנומס, ובהשתדלוֹ להתנצל:

“לא כן? סיפרו אתמול שאשה אחת מתה בקומת הקרקע… אז, אני חשבתי… את יודעת, המקצוע שלנו, נכנסים דברים אלה לאוזן אחת ויוצאים מהאוזן השניה… אני בכל-זאת, מברך אותך! לא תאחרי זאת, אף-על-פי שהחיים אינם תמיד עליזים ביותר, לא לגמרי לא!”

היא הקשיבה לו, תוך שנרתעה לאחוריה, אחוזת-אימה שלא יתפסנה בידיו המגושמות והמלוכלכות, כדי להוציאה מהבית בתוך ארגזו. כבר פעם אחת, בליל חתונתה, אמר לה שהוא מכיר נשים, שהיו מכירות לו תודה, אילו היה בא לקחתן. ובכן! היא עדיין לא הגיעה לכך; מחשבה זו מעבירה לה צמרמורת בחוט-השדרה. אמנם, חייה נשתבשו, אבל היא אינה רוצה להסתלק מהעולם בהקדם כל-כך; כן, היא מעדיפה להתענות ברעב במשך שנים, מאשר למוּת לפתע-פתאום.

“הוא בגילופין”, מילמלה בארשת-פנים של בחילה ושל אימה. “הממשלה חייבת לפחות לא לשלוח שיכורים. משלמים די ביוקר”.

אז תפס ברברן לשון של היטול ושל חוצפה:

“אין דבר, חבּובּה, אם לא הפעם, אז בפעם אחרת. אני לשירותך, אַת שומעת! אין את צריכה אלא לרמוז לי, אני הוא המביא נחמה לגברות… ואל תירקי על האב בּאזוּג, כי הוא כבר החזיק בזרועותיו נשים חמודות ממך, שנתנו את עצמן להיקבר בלי להתרעם, מרוצות מאד להמשיך את שנתן בתוך החושך”.

”שתוֹק, אב בּאזוּג!" נזף בו בזעף לורילאֶ, שנזדרז ובא להמולת הקולות. “אין הלצות אלה הולמות את השעה. אם יגישו תלונה נגדך, יפטרו אותך… ועכשיו, הסתלק, כיון שאינך מכבד את העקרונות”.

הקברן עקר ממקומו ויצא; אבל שמעו אותו מתהלך אילך ואילך על המדרכה ומגמגם:

“עקרונות של מה? אין עקרונות… יש רק יושר הלב!”

לבסוף השמיע אורלוגין שבסביבה את השעה העשירית, עגלת-המתים בוששה לבוא, בחנות כבר נתאסף קהל של ידידים ושכנים: מר מאַדיניאֶ, “מגפים-שלי”, מרת גודרון, מאדמוּאזל רימאנז’וּ; ובכל רגע ורגע היה ראש של אשה, או של גבר משתרבב מבין התריסים המוגפים, או בעד הריוח הפעור של הדלת, כדי לראות אם עגלת-המתים הזחלנית אינה באה. המשפחה, שנתכנסה בחדר שבעומק, לחצה ידים למבקרים. שתיקות קצרות נשתררו, שהופסקו על-ידי לחישות חפוזות; היתה זו המתנה רגוּזה וקדחתנית, שנתלוו לה רצינות פתאומיות של שמלות: מרת לורילאֶ שכחה את ממחטתה, או מרת לירא הלכה לשאול ספר-תפילות. כל מי שנכנס ראה באמצעיתו של הקיטון, ליד המיטה, את ארון-המתים הפתוח; ולמרות רצונו היה כל אחד משתהה ובוחנוֹ בזוית עינו ותוהה כיצד דחקו לתוכו את אמא קוּפּוֹ המגושמת. הכול הסתכלו זה בזה, כשמחשבה זו מהבהבת בעיניהם, בלי למוסרה איש לרעהו. בינתיים התחילו להידחף ליד דלת הרחוב. מר מאדיניאֶ בא להודיע בקול רציני ומתון, כשהוא מעגל את זרועותיו:

“הנה הם”!

זו לא היתה עדיין עגלת-המתים. ארבעה קברנים נכנסו בזה אחר זה, כשפרצופיהם האדומים וידיהם המחוספסות של סבּלים, מתבלטים מבגדיהם השחורים והמהוהים, שנשתחקו ודהו מחמת התחככות בארונות-מתים. האב בּאזוּג הלך בראש, שתוי מאד ונימוסי מאד; משניגש למלאכה, היה חוזר ושולט ברוחו. הם לא הוציאו הגה מפיהם, עמדו בראש רכון כלשהו וכבר שקלו את אמא קוּפּוֹ במבטם. וזה לא נסחב זמן רב, הזקנה המסכנה נארזה תוך כדי שהות של עטישה. הקטן שבין הקברנים, צעיר פזלן, הריק את שק הסובין לתוך ארון-המתים, ושיטחם אגב לישה, כאילו ביקש לעשות לחם. שני, גבוה וצנום פניו פני לץ, פרש את הסדין על גבי הסובין. אחר-כך, אחת-שתים, לעניין! ארבעתם תפסו לגופה, הניפוה, שנים ברגלים, שנים בראש. אין מהפכים לביבה ביתר מהירות. העומדים מסביב, ששירבבו צוארם, יכלו לדמות שאמא קוּפּוֹ קפצה מאליה לתוך הארגז. היא גלשה לתוכו כלתוך בית-קיבול שמתוקן היה בדיוק בשבילה, כל-כך בדיוק, ששמעו את ריחוש מגעה בעץ החדש. היא נגעה בכל הצדדים, תמונה אמיתית בתוך מסגרת. הקיצור, הארגז קלטה, מה שהתמיה את הנוכחים; אין כל ספק, היא נצטמקה מאמש. בינתיים נזדקפו הקברנים והמתינו; הפזלן קטן-הקומה נטל את המכסה, והזמין בכך את המשפחה להיפרד מהמנוּחה; בעוד שהאב בּאזוּג נתן מסמרים בפיו והכין את הפטיש. אז, – קוּפּוֹ, שתי אחיותיו, ז’רבאֶז, ועוד אחרים הטילו עצמם על ברכיהם ונישקו את אמא קוּפּוֹ ההולכת מזה העולם, בדמעות גדולות וחמות שירדו ונתגלגלו על פנים נוקשות אלה שקרות היו כקרח. קול התייפחות ממושך ניסר בחלל. המכסה ירד, האב בּאזוּג שיקע את המסמרים בזריזות של אורז, שתי נקישות לכל מסמר; ושום אדם לא שמע עוד את עצמו בוכה בתוך מהומה זו שמסביב לרהיט שמשפצים אותו. זה נגמר. יצאו לדרך.

“איך אפשר להעמיד כל-כך פנים ברגע כגון זה?” אמרה מרת לורילאֶ לבעלה משראתה את עגלת-המתים לפני הדלת.

עגלת-המתים הדהימה את דיירי הרובע. הקצבית קראה לנערי המכולת, השען הקטן יצא למדרכה, שכנים הגיחו עצמם מתוך החלונות, והכול דיברו על וילאת גג העגלה העטורה גדילים לבנים של צמר-גפן. אה! משפחת קוּפּוֹ היתה מיטיבה לעשות אילו שילמה את חובותיה! אבל, כפי שפסקו לורילאֶ ואשתו. “לומר שקמצנים אלה לא הביאו אפילו צרור סיגליות בשביל אמם!”

“זוהי חרפה ובושה!” אמרה באותו רגע ז’רבאֶז, בדברה על השרשראי ואשתו. “לומר שקמצנים אלה לא הביאו אפילו צרור סיגליות בשביל אמא!”

ואמנם, הזוג לורילאֶ בא בידים ריקות. מרת לירא הביאה זר של פרחים מלאכותיים; והניחו על גבי ארון המתה זר של פרחי-אלמוות וצרור של סתם פרחים שנקנו על-ידי משפחת קוּפּוֹ. נדרש היה, כפי הנראה, מהקברנים מאמץ-כתפים הגון כדי להניף ולהעמיס את הגופה. שיירת המלווים נסתדרה באיטיוּת. קוּפּוֹ ולורילאֶ, לבושים זיגים, כובעיהם בידיהם, הלכו בראש השיירה; הראשון, ששתי כוסות של יין לבן שהריק בבוקר הציפו את נפשו בגל של רוך, שילב את זרועו בזרועו של גיסו, והפסיע ברגלים רופפות ובראש דווּי. אחריהם הלכו הגברים: מר מאדיניאֶ, רציני מאד, לבוש כולו שחור; “מגפים-שלי”, מעיל-עליון על גבי פקרס-העבודה שלו; בּוֹש שהתגנדר משום-מה במכנסים צהובים וצעקניים; לאנטיאֶ, גוֹדרוֹן, “בּיבּי-צלי”, פּוּאסוֹן ועוד. הנשים הפסיעו אחריהם: בשורה הראשונה, מרת לורילאֶ שגררה את שובל שמלתה המשופצת של המנוחה, מרת לירא שהצניעה את אבלה תחת רדיד שהותקן מניה-וביה: לסוטה מעוטרת סגול; ובזו אחר זו הלכו וירז’יניה, מרת גודרון. מרת פּוקוניאֶ, מאדמואזל רימאנז’וּ כל השאר של סרח השיירה. כאשר עגלת-המתים נעתקה ממקומה והחלה לנוע לאיטה במורדו של רחוב טיפת-הזהב, בין הצטלבויות והנפת כובעים של השכנים והעוברים-והשבים, התייצבו ארבעת הקברנים בראש השיירה, שניים צעדו לפני העגלה, ושניים מימינה ומשמאלה. ז’רבאֶז נשארה כדי לנעול את החנות. היא הפקידה את נאנה בידיה של בּוֹש, והצטרפה בריצה אל ההלוויה; בעוד שהילדה, שהשוערת החזיקתה באכסדרת השער, עמדה ונהתה במבטים נרגשים אחרי סבתא שלה שנעלמה בעומק הרחוב, בתוך עגלה נאה זו.

ברגע שהכובסת הדביקה את השיירה הגיע גם גוּז’אֶ. הוא הצטרף לגברים; אבל תוך כדי כך הפך פניו וקד לה בראשו קידה רבת רוך, שהיא הרגישה את עצמה לפתע-פתאום אומללה מאד והדמעות חזרו וזלגו מעיניה. היא לא בכתה רק על אמא קוּפּוֹ, היא בכתה על משהו מתועב, שלא יכלה לומר מהו, וששׂם לה מחנק. במשך כל הדרך היו עיניה כבושות בממחטה שלה. מרת לורילאֶ, לחייה יבשות ומשולהבות, הביטה עליה במצודד, וארשת-פניה אמרה שהיא מאשימה את ז’רבאֶז בצביעות ובעשיית רושם.

בכנסיה נערך הטקס בחפזון. התפילה נמשכה בכל-זאת קצת, משום שהכומר היה ישיש מאד. “מגפים-שלי” ו“בּיבּי-צלי” העדיפו להישאר בחוץ, כדי להיות פטורים מלשלשל נדבה לתוך קופתו של השמש. מר מאדיניאֶ עמד כל העת והעמיק חקר בעניין הכמרים, ומסר ללאנטיאֶ את השקפותיו: בדחנים אלה, שעה שהם רוקקים את הלאטינית שלהם, אינם יודעים אפילו מה שהם מלהגים; הם קוברים אדם, כדרך שהם מטבילים אותך וכדרך שהם משיאים אותך, בלי שמץ של רגש בלב. מלבד זאת גינה מר מאדיניאֶ את המון הטקסים האלה, את האורות האלה, את הקולות העצובים האלה, את כל הצגת-הראווה הזו בפני המשפחה. אכן, אדם מאבד את קרוביו פעמיים, בביתו ובכנסיה. וכל הגברים אמרו שהדין עמו, כי שוב היה זה רגע מדאיב, כאשר בתום הטקס נשמע מילמול של תפילות, והנוכחים הוצרכו לעבור בסך על פני הגופה, בהזותם מים קדושים. בדרך-מזל מצוי היה בית-העלמין בקירבת מקום, בית-העלמין הקטן של לא-שאַפּאֶל, קטע של גן שנפתח כלפי רחוב מארקאדאֶ. השיירה הגיעה לשם תוך ערבוביה, כשרוקעת ברגלים מחמת הצינה וכשכל אחד משוחח על עסקיו. החור הפעור של הקבר, שבסמוך לו העמידו את הארון, כבר היה קפוא כולו, עכור, טרוש כמו מחצבה של גיר; והנוכחים שנתייצבו מסביב לגבשושיות של רגבי-אדמה נוקשים, לא מצאו כל תענוג בהמתנה שהמתינו בקור כזה, ומה גם שנפשם נידכדכה עליהם מהסתכלות בקבר. לבסוף יצא מתוך בית קטן כומר לבוש איצטלית; הלה רעד מצינה, שכן ראו את הבל פיו עשׁן עם כל “דאֶ פּרוֹפוּנדיס” שהטיל באויר; ומשהתווה את סימן-הצלב האחרון, קם ונמלט, בלי שיהא לו חשק להתחיל מחדש. הקברן נטל את המעדר; אבל בשל הכפור לא עקר אלא צרורות-עפר גדולים, שהשמיעו בתחתית הבור מוּסיקה נאה, הפצצה אמיתית על גבי הארון, מטר של מטחי תותח, באופן שדומה שהעץ מתבקע. אפשר להיות אנוכיי, מוּסיקה זו מפלחת בכל-זאת את הלב. והעינים חזרו ונתקשרו בדמעות. כאשר יצאו ונמצאו בחוץ עוד שמעו את ההתפוצציות. “מגפים-שלי”, שנשף לתוך אצבעותיו, העיר בקול רם הערה זו: “אה! חזיז ורעם! לא! לאמא קוּפּוֹ המסכנה לא יהיה חם!”

“גבירותי ורבותי”, אמר הרתך לידידים האחדים שנשתיירו עם המשפחה, “התרשו לנו בטובכם לכבדכם במשהו…”

והוא נכנס הראשון לבית-מרזח שברחוב מארקאדאֶ, שנתקרא: “ביציאה מבית- העלמין”. ז’רבאֶז, שנשתהתה על המדרכה, קראה לגוּז’אֶ שהתרחק, לאחר שקד לה בראשו קידה חדשה. למה שלא ישתה עמהם כוס יין? אבל שעתו דחוקה עליו, התנצל, עליו לחזור לסדנה. והם עמדו והסתכלו זה בזה בלי לומר דבר.

“אני מבקשת את סליחתך בגלל ששים הפראנקים”, מילמלה הכובסת לבסוף. “הייתי כמו מטורפת ונתתי את דעתי עליך…”

“הו! זה דבר של מה-בכך, סלוּח לך”, הפסיקה נפח. “ואַת יודעת, אני תמיד לשירותך, אם יקרה לך חלילה איזה אסון… אבל אל תספרי דבר לאמא, משום שיש לה דעות ומושגים משלה, ואיני רוצה להרגיזה”.

והיא לא גרעה כל העת עין ממנו; ובראותה אותו טוב כל-כך, עצוב כל-כך עם זקנו הצהבהב והנאה, נוטה היתה להיענות להצעתו הישנה: לקום ולברוח עמו כדי להיות מאושרת אי-שם. ותוך כדי כך צץ במוחה רעיון זדוני אחר: ללוות ממנו שׂכר-הדירה של מחצית השנה, בכל מחיר שהוא. היא נאחזה רעד, והמשיכה בקול לטפני:

“אנחנו לא ברוגז, לא כן?”

הוא השיב בניד ראש:

“לא, בטח שלא, לעולם לא נהיה ברוגז… אלא, אַת מבינה, הכול נגמר”.

והוא עקר ממקומו והתרחק בפסיעות גסות, בהשאירו את ז’רבאֶז המומה כולה, כשהיא מאזינה לפסוקו האחרון שפעם באזניה בפעימת פעמון. שעה שנכנסה לבית-המרזח שמעה עמומות קול לוחש במעמקי נפשה: “הכול נגמר! ואין לי עוד מה לעשות אם הכול,נגמר'!” היא נשתפלה על ספסל, בלעה פרוסת-לחם מתובלת בגבינה, והריקה כוס מלאה יין שמצאה לפניה.

זה היה בדיוטת-הקרקע, אולם ארוך ונמוך תקרה, שבו השתרעו שני שולחנות גדולים. בקבוקי יין, רבעי לחם, חריצי גבינה רחבים על גבי צלחות, סדורים היו בטור.

החבורה אכלה אכילה חטופה, בלי מפה ובלי כלי-שולחן. במרחק-מה, ליד הכירה נוחרת, כילו ארבעת הקברנים לאכול ארוחת-הבוקר.

“אל-אלוהים!” הסביר מר מאדיניאֶ, “שעתו של כל אחד מגיעה. הזקנים מפנים מקום לצעירים… היא תיראה לכם ריקנית מאד, הדירה שלכם, כשתחזרו הביתה”.

“הו! אחי עוזב את הדירה”, נזדרזה ואמרה מרת לוֹרילאֶ. “זהו הרס גמור, החנות הזו”.

הכול נטפלו לקוּפּוֹ והסיתוהו שימסור את חוזה-השכירוּת. מרת לירא בעצמה, שנתקרבה מזה זמן-מה ללאנטיאֶ ולוירזי’ניה, ושמגורה היתה מהמחשבה שמשהו מתרקם מן-הסתם בין השניים, דיברה על פשיטת-רגל ועל בית-סוהר, כשמגלגלת עינים מבוהלות. ולפתע-פתאום יצא הרתך מהכלים; רוך לבו, שכבר נתרווה יין יתר על המידה, הפך לזעם.

“הקשיבי”, צרח לתוך פני אשתו, “אני רוצה שתקשיבי לי. ראשך הארור עושה תמיד שטויות. אבל הפעם הזו אלך אחר רצוני; אני מזהיר אותך!”

“כאילו אפשר להשפיע עליה במלים טובות!” אמר לאנטיאֶ. “צריך פטיש כדי לתקוע לה זאת לתוך המוח”.

ושניהם החלו להלום עליה. זה לא הפריע את מלאכתן של הלסתות. חריצי הגבינה נעלמו, בקבוקי היין זרמו כמזרקות. ובינתיים נתרככה ז’רבאֶז תחת המהלומות. היא לא ענתה כלום, פיה מלא וגדוש כל העת, כאילו היתה רעבה מאד. כשהם נתעייפו, הרימה במתינות את ראשה ואמרה:

“כבר די, לא כן? אני מצפצפת על החנות! אני לא רוצה בה יותר… אתם מבינים, אני מצפצפת עליה! הכול נגמר!”

כיון שכך, חזרו והזמינו גבינה ולחם, ודיברו על העניין בכובד-ראש. חוזה-השכירוּת עובר לידיה של משפחת פּוּאסוֹן שתהא אחראית לשכר-הדירה שלא שולם. בּוֹש הסכים, בפנים של חשיבוּת, לסידור זה, בשם בעל-הבית. יתירה מזו, הוא השכיר בו-במקום דירה למשפחת קוּפּוֹ, הדירה הפנויה שבדיוטה הששית, בתוך המסדרון של משפחת לורילאֶ. אשר ללאנטיאֶ, יש בדעתו להישאר בחדרו, אין זה מפריע למשפחת פּוּאסוֹן. השוטר ניענע בראשו, אין זה מפריע לו כלל וכלל; ידידים עשויים תמיד לחיות בשלום, למרות דעות פוליטיות מנוגדות. ולאנטיאֶ, בלי להתערב עוד במשא-ומתן שבין הצדדים, כאדם שהביא לידי גמר עסק מוצלח, התקין לעצמו פת-לחם עצומה מתובלת בגבינה; הוא נתכופף לאחור, אכל את פתו באדיקות, כשהוא לוהט כולו משמחה ערמומית, וקורץ וממצמץ בעיניו, כדי לעודד חליפות את ז’רבאֶז ואת וירז’יניה.

“היי! אב בּאַזוּג!” קרא קוּפּוֹ, “בוא לשתות כוס יין. אין אנחנו גאים; כולנו אנשים עמלים”.

ארבעת הקברנים שעמדו ללכת, חזרו ובאו להשיק כוס עם החבורה. אין זו הטלת דופי, אבל המנוֹחה בעלת-משקל היתה ושווה היא כוס יין. האב בּאזוּג הסתכל בעינים בוהות בז’רבאֶז, בלי לפלוט דיבור בלתי-יאה. היא קמה מעם השולחן מתוך דיכדוך-נפש; קוּפּוֹ, שהיה מאד בגילופין, חזר ונתייבב, באומרוֹ שבוכה הוא מחמת צער.

כשחזרה בערב לביתה נשתפלה ז’רבאֶז על כסא ושעה ארוכה ישבה דמומה והמומה. דומה היה עליה שהחדרים נעשו שוממים ועצומים. אמנם, נפרק מעליה עול כבד. אולם, לא רק את אמא קוּפּוֹ השאירה בעומק בקבר, בתוך הגן הקטן שברחוב מארקאדאֶ, אלא הרבה דברים קברה אותו יום: חלק מחייה, חנוּתה גאוותה, גאוות עקרת-בית, ועוד רגשות אחרים. כן, הכתלים ערומים היו, אך גם לבה ערום היה; זו היתה עקירת-דירה גמורה, התגלגלות לתוך התהום. והיא חשה את עצמה עייפה ורצוצה מדי; היא תתאושש אחר-כך, אם יעמדו לה הכוחות.

בעשר, בעת שפשטה בגדיה, גאתה נאנה בבכי, רקעה ברגליה: היא רוצה לישון במיטתה של אמא קוּפּוֹ. אמה ניסתה ניסתה להטיל עליה מורא; אך הילדה מבוגרת היתה לא לפי שנותיה; המתים עוררו בה רק סקרנות גדולה. וכדי שיהא שקט, ניתן לה לבסוף מבוקשה. היא אהבה מיטות רחבות, זאטוטית זו, והיא השתרעה והתגוללה אילך ואילך במיטתה של הזקנה. אותו לילה ישנה שינה עמוקה בתוך החמימות הטובה של כסת הנוצות.

10

דירתה החדשה של משפחת קוּפּוֹ מצויה היתה בדיוטה הששית, כניסה שניה. כשהיו עוברים על פני מעונה של מאדמוּאזל רימאנז’וּ, היו נכנסים לתוך מסדרון, שהתארך משמאל. אחר-כך צריך היה להימין. הדלת הראשונה היתה של משפחת בּיז’אר. כמעט ממול, בתוך חור ללא אויר, תחת סולם-מעלות שנתרומם אל קירוּי הגג, לן האב בּרוֹ. עשרים פסיעות הלאה מזה גר האב בּאזוּג. לבסוף, בסמוך לבּאזוּג, נמצאה דירתה של משפחת קוּפוֹ שנצטרפה מחדר וקיטון שפנו לחצר. ולא התגוררו עוד בעומק המסדרון, אלא שתי משפחות, לפני שהגיעו למשפחת לורילאָ, שקבעה לה מושב לגמרי בקצה.

חדר וקיטון, לא יותר. משפחת קוּפּוֹ קיננה עכשיו שם. יתר-על-כן, החדר גדול היה ככף-יד. צריך היה לעשות שם הכול, לישון, לאכול והשאר. הקיטון הכיל בדיוק את מיטתה של נאנה; היא הוצרכה להתפשט בחדר הוריה, ובלילה היו משאירים את הדלת פתוחה, כדי שלא תחנק. הדירה היתה כה קטנה שז’רבאֶז מכרה רהיטים אחדים למשפחת פּוּאסוֹן בעת שעקה מהחנות, כיון שלא יכלה למצוא מקום לכול. המיטה, השולחן, ארבעה כסאות – והדירה נתמלאה. אף-על-פי-כן לא הניחה לבה הדווי להיפרד מהקמטר, והיא גידשה את הרצפה ברהיט מגושם זה שחסם את מחציתו של החלון. אחד מגפיו שנאטם בגללו, גזל את מעט האור ומעט השמחה. מאחר שנעשתה מסורבלת מאד, לא היה מקום למרפקיה שעה שביקשה להציץ לתוך החצר, והיתה אנוסה להתכופף באלכסון ולעקם את הצואר כדי לראות.

בימים הראשונים היתה ז’רבאֶז יושבת ובוכה. זה נראה לה אכזרי מדי שלא תהא לה עוד היכולת להתנועע בדירתה, לאחר שמורגלת היתה במרחב. היתה שוהה ליד החלון שעות תמימות, לחוּצה בין הקיר ובין הקמטר כשגורמת לעצמה מיחושי-עווית בצואר; כי רק שם נושמת היתה לרווחה. והרי החצר לא עוררה בה אלא מחשבות נוגות. מולה בצד השמש, ראתה את חלומה שלשעבר; חלון זה שבדיוטה החמישית, שאפונה ריחנית היתה קולעת בו, מדי אביב באביבו, את גבעוליה הדקים על גבי עריס של חוטים. חדרה שלה מצוי היה בצד הצל, עציצי הרכפה נבלו שם תוך שמונה ימים. אה! לא, אין החיים לובשים פנים נעימות, לא לקיום כזה ציפתה. במקום שיהיו לה פרחים לעת זיקנתה, מתגוללת היא בתוך דברים שאינם נקיים. יום אחד, בהתכופפה, תקפה אותה תחושה מוזרה: היא דימתה לראות את עצמה עומדת למטה באכסדרת השער, בסמוך למעונו של השוער, עיניה כלפי מעלה, ותוהה על הבית בפעם הראשונה; וקפיצה זו של שלוש-עשרה שנה לאחור, גרמה לה פירכוסי לב. החצר לא נשתנתה, חזיתות הבית החשופות נעשו קצת יותר מפוחמות וצרועות; צחנה עלתה מקערות-השופכין האכולות חלודה; על החבלים שנתמשכו בחלונות התייבשו כבסים, חיתולי תינוקות מטוייחים צואה; למטה נשארה המרצפת הרסוקה מלוכלכת בשביבי הפחם של המסגר ובשבבי העץ של הנגר; אפילו בפינה הטחובה שליד המזרקה היתה לשלולית שזרמה מסדנת-הצביעה גון נאה, גון של תכלת ענוגה כבעבר. אבל היא הרגישה את עצמה, אותה שעה, שונה בתכלית השינוי וכמושה. ראשית-כל, אין היא עומדת למטה, פניה כלפי השמים, שמחה ואמיצה, ונושאת נפשה לדירה נאה. היא מתגוררת תחת הגג, בפינת הדלפונים, בתוך החור המזוהם ביותר, במקום שבו אין זוכים לעולם לביקורה של קרן-שמש אחת. וזה הסביר את דמעותיה: היא לא יכלה בשום פנים ואופן להיות מוקסמת מגורלה.

בכל-זאת, כאשר ז’רבאָז נתרגלה קצת, נסתמנו האתחלות בדירה החדשה באור לגמרי לא רע. החורף התקרב אל קצו; הפרוטות המעטות שנתקבלו מהרהיטים שנמכרו לורז’יניה, הקלו על הסידור. יתירה מזו, עם ראשיתו של האביב האיר להם המזל את פניו: קוּפּוֹ נשׂכר לעבודה בעיר-השדה אֶטאן; והוא עשה שם קרוב לשלושה חודשים, בלי להשׁתכר: אוירם של השדות החלימהו לזמן קצר. אין מעלים כלל על הדעת באיזו מידה נשבר צמאונם של השיכורים בעת שהם נוטשים את אוירה של פאריס, שבחלל רחובותיה מחלחלים אדים אמיתיים של יי"ש ושל יין. בשובו, רענן היה כמו ורד, והוא הביא בארנקו ארבע מאות פראנק, בהם פרעו את דמי-השכירות של החנוּת, שמשפחת פּוּאסוֹן ערבה להם, ועוד חובות קטנים שברובע, הצעקניים ביותר. ז’רבאֶז פתחה לה בכך שניים או שלושה רחובות שהיא הוקירה את רגלה מהם. מאליו יובן, שחזרה לעבוד כגהצנית שכירת-יום. מרת פוֹקוֹניאָ, שאשה טובת-לב היתה בתנאי שיחניפו לה, נתרצתה לקבלה חזרה לעבודה. יתר-על-כן, היא נתנה לה שלושה פראנק ליום, כמו לפועלת מומחית, בהתחשב עם מעמדה הקודם, מעמד של בעלת-מכבסה. לפיכך, דומה היה שהמשפחה תקיים את עצמה איכשהו. ובעמל ובחסכנות ראתה אפילו ז’רבאָז את היום שבו יוכלו לסלק את כל החובות ולהתקין לעצמם אורח-חיים צנוע ומתקבל על הדעת. אלא שהיא הבטיחה זאת לעצמה בתוך ההתלהבות שקפצה עליה למראה הסכום הגדול שבעלה הרויח. אבל כשההתלהבות פגה, ראתה את העתיד באיספקלריה פחות מאירה; היא אמרה שהדברים היפים אינם מתקיימים לאורך ימים.

אך לראות את משפחת פּוּאסוֹן קונה לה אחיזה בחנותם, דבר זה גרם אז לקוּפּוֹ ולז’רבאָז יסורים קשים ביותר. הם לא נתקנאו כל-כך בשוטר ובוירז’יניה, אלא שהבריות היו מקניטים אותם במזיד, ומתפעלים במתכוון בפניהם מהשיפוצים והשיפורים של יורשיהם. הבּוֹשים, וביחוד לורילאָ ואשתו, לא פסקו מלדבר על כך. לפי דעתם של אלה לא תיתכן כלל חנות יפה הימנה. והם דיברו על הליכלוך שמשפחת פּוּאסון מצאה בדירה, וסיפרו שהניקוי בלבד עלה כדי שלושים פראנק. לאחר היסוסים ושיקולים מרובים החליטה וירז’יניה להכניס לחנות דברי-מכולת עדינים: סוכריות, קפה, תה ושוקלדה. לאנטיאָ הוא שיעץ לה לעסוק בפרקמטיה זו, כי לפי דעתו אפשר להרויח הון-תועפות במעדנים. החנות צובעה בשחור וקושטה בעיטורים צהובים, שני גונים נאים ומובהקים. שלושה נגרים עבדו במשך שמונה ימים על התקנת מדפים, ארונות מזוגגים, ועל מזנון שנקבעו בו טבלאות לקליטת הצנצנות למיניהן, כנהגו בחנות-ממתקים. הירושה הקטנה, שפּוּאסוֹן הצניעה, הוצרכה להתמעט כהלכה. אבל וירז’יניה התהלכה בפנים קורנות ונצחניות. ולורילאָ ואשתו, שנסתייעו בבּוֹשים, לא חסכו מז’רבאָז אף מדף אחד, אף צנצנת אחת, אף ארון מזוגג אחד, ונתהנו לראות את פניה משתנים. יכול אדם להשתדל לא להתקנא, דמיו מתרתחים בו בכל-זאת כאשר אחרים נועלים את נעליו ורומסים אותו.

היה גם עניין של גבר מאחרי זה. דעה רווחה שלאנטיאָ עזב את ז’רבאָז. זה הניח את דעתם של דיירי הרובע; כי זה הכניס סוף-סוף קצת מוסר לתוך הרחוב. וכל הכבוד של הניתוק נפל בחלקו של כובען ערמומי זה. שהנשנים הוסיפו לחבבוֹ. סיפרו כל מיני פרטים, שלאנטיאָ הוכרח לסטור לכובסת כדי שתהיה שקטה, כל-כך להוּטה וכרוכה היא אחריו. כמובן, שאיש לא סיפר את האמת לאמיתה; ואלה שיכלו לדעת את האמת, סברו שהיא פשטנית מדי ובלתי-מענינת. אם רוצים דוקא, עזב לאנטיאָ את ז’רבאָז, במובן זה ששוב לא החזיקה לשירותו יומם ולילה; אבל אין כל ספק שהיה עולה לבקרה בדיוטה הששית, כשתקפו החשק לכך, כיון שמדמוּאזל רימאנז’וּ ראתה אותו יוצא מדירת קוּפּוֹ בשעות בלתי-טבעיות. קיצורו של דבר, היחסים ביניהם נמשכו מוך השיגרה, מתוך שיור של הרגל, בלי שלא הוא ולא היא ייהנו מכך ביותר. אלא הרובע הוא שסיבך את המצב בזה שהטיל עכשיו אל לאנטיאָ ואת וירז’יניה לתוך אותו שק. גם בנידון זה נחפז הרובע יותר מדי. אין כל ספק, הכובען כירכר מסביב לבּרוניטית הגדולה. וזה התקבל על הדעת, כיון שהיא מילאה את מקומה של ז’רבאָז בכול ובשביל הכול, בתוך הדירה. ועל כך התהלכה באמת בדיחה נאה: סיפרו שלילה אחד הלך לאנטיאָ לחפש את ז’רבאָז, והביא לחדרו את וירז’יניה והחזיקה אצלו עד הנץ השחר, בלי להכירה, מחמת החושך. סיפור זה עורר צחוק, אבל למעשה לא התקדם לאנטיאָ עד כד כך; הוא הרשה לעצמו בקושי לצבוט לה את הירכיים. ואף-על-פי-כן היו לורילאָ ואשתו מדברים נרגשות בפני ז’רבאָז על האהבים המתרקמים והולכים בין לאנטיאָ לבין וירז’יניה, בקוותם לעורר בכך את קנאתה. גם הבּוֹשים היו מרמזים לה שלא ראו מימיה םזוג נחמד כל-כך. והמשונה בכל זה היה, שרחוב טיפת-הזהב שוב לא נפגע מהזוג המשולש החדש; לא, המוסר, שאכזרי היה כלפי ז’רבאָז, הראה את עצמו סלחני כלפי וירז’יניה. ייתכן, שהסלחנות החייכנית של הרחוב נבעה מהעובדה שהבעל שוטר היה.

לאושרה לא הציקה הקנאה לז’רבאָז. בגידותיו של לאנטיאָ לא הדריכו כל-עיקר את מנוחתה, משום שללבה לא היה מזה כבר כל חלק ביחסיהם. נודעו לה, בלי שביקשה לדעתן, מעשיות מזוהמות על קשריו של הכובען עם כל מיני נשים מפוקפקות; ודבר זה עשה עליה רושם מועט כל-כך, שהוסיפה להיות נוחה אליו, ולא מצאה בה אפילו די כעס להנתק מעליו. בכל-זאת לא הסכימה בקלוּת רבה כל-כך להרפתקתו החדשה של מאהבה. עם וירז’יניה, הרי זה דבר אחר. הם המציאו זאת כדי להתגרות בה בכוונה זדונית; ואם כי התייחסה בלעג לשטות זו, היה איכפת לה מאוד כבודה העצמי בעיני הבריות. לפיכך, כאשר מרת לורילאָ או איזו מרשעת אחרת היתה חומלת בנוכחותה על פּוּאסוֹן, היה לבה נצבט בה ופניה היו מחוירים כסיד. היתה מהדקת שפתיה ונמנעת מלהתכעס, כדי שלא לגרום קורת-רוח לאויביה. אבל היא התקוטטה כפי-הנראה עם לאנטיאָ, כי מאדמוּאזל רימאנז’וּ דימתה להבחין ברעש של סטירת-לחי, יום אחד אחרי-הצהרים; אין כל ספק שנשתרר רוגז ביניהם, שכן חדל לאנטיאָ לדבר עמה במך שבועיים; לבסוף חזר הוא הראשון, ודומה היה שהשיגרה חזרה לקדמותה כאילו לא ארע כלום. הכובסת העדיפה לוותר, היא נרתעה מהתכתשות עם וירז’יניה, ולא רצתה לשבש עוד יותר את חייה. אה! היא אינה עוד בת עשרים, היא אינה אוהבת עוד את הגברים במידה כזו, שתחלק הלקאות למען עיניהם היפות ותסכן את מעמדה. אלא שהיא צירפה זאת לשאר.

קוּפּוֹ התלוצץ. בעל נוח זה, שלא רצה לראות את הבגדנות בביתו הוא, צחק עד כדי התפקעות מצמד הקרנים של פֹוּאסוֹן. בביתו שלו, לא היתה לכך חשיבות, אבל בביתם של אחרים, נראה לו זה נורא מבדח. איזה מין למך הוא, פּוּאסוֹן זה! וברנש זה חוגר חרב ומרשה לעצמו לדחוף את הבריות על המדרכות! והיתה לו לקוּפּוֹ החוצפה להתל גם בז’רבאָז. אה טוב! המאהב שלה עזבה לאנחות! אין לה מזל: בפעם הראשונה, לא הצליחו לה הנפחים, ובפעם השניה, היו אלה הכובענים שציפצפו עליה. משמע, שעניין לה עם בעלי-מקצוע בלתי-רציניים. למה שלא תקח לה בנאי, איש הרגיל להתקין את הטיט שלו כדבעי? ודאי, הוא אמר דברים אלא בדרך של בדיחותא; ואף-על-פי-כן היתה ז’רבאָז מוריקה כולה מכך, משום שהיה נובר בה בעיניו הזעירות והאפורות, כאילו ביקשר להכניס בה את דבריו במקדח. כשהיה פותח בפרק הליכלוכים, לא ידעה מעולם אם הוא מדבר בכובד-ראש או מתלוצץ. איש המשׁתכר מראשיתה של השנה עד סופה, שוב אין הראש שייך לו; וישנם בעלים, הקנאים מאד בגיל של עשרים, שהסביאה עושאתם וותרנים מאוד בגיל של שלושים בעניין הנאמנות בחיי-הנשואין.

צריך היה לראות את קוּפּוֹ משתחץ ומתרברב ברחוב טיפת-הזהב! הוא קרא לפּוּאסוֹן בעל-קרנים. זה סתם להם את הפה, לפטפטנים! זה לא הוא בעל-הקרנים! הו! הוא יודע מה שהוא יודע. אם העמיד, בשעתו, פנים שאינו שומע, הרי זה כפי-הנראה משום שאינו אוהב רכילות. כל אחד מכיר את ביתו שלו ומתגרד במקום שעוקץ לו. אותו זה לא עקץ, וממילא לא יכול היה להתגרד, כדי לעשות נחת-רוח לבריות. והשוטר, כלום שומע הוא? זוהי בכל-זאת עובדה, הפעם; ראו את המאהבים, ושוב אין זו רכילות בעלמא, והוא התכעס, הוא לא הבין כיצד יכול גבר, פקיד ממשלתי, לסבול בביתו שערוריה כזו. כנראה שהשוטר אוהב מה שאחרים מצצו, זה הכול. בערבים, שבהם היה קוּפּוֹ משתעמם עם אשתו בדירתם העלובה שתחת הגג, היה יורד לחפש את לאנטיאָ ומביאוֹ בכוח. הוא מצא את מעונו עצוב מאד, מאז שלאנטיאָ עקר ממנו. והיה מטיל שלום בינבו ובין ז’רבאָז, משראה שהיחסים מצטננים ביניהם. לעזאזל, העולם כולו! וכי אסור לו לאדם להשתעשע כפי שהוא מבין? הוא גיחך, מחשבות נדיבות נדלקו בעיניו המהבהבות של שיכור; היה לו צורך לחלק הכול עם הכובען, כדי ליפות את החיים. והיה זה ביחוד בערבים אלה שז’רבאָז לא ידעה אם הוא מדבר בכובד-ראש או שהוא מתלוצץ.

מתוך העניינים האלה היה לאנטיאָ מתהלך בפנים של חשיבות. הוא הראה את עצמו אבהי ורציני. שלוש פעמים מנע קטטות בין משפחת פּוּאסוֹן ובין משפחת קוּפּוֹ. היחסים הטובים בין שתי המשפחות נכללו בתוך קורת-הרוח שלו. הודות למבטים הרכים והתקיפים שבהם משגיח היה על ז’רבאָז ועל וירז’יניה, היו שתיהן רוחשות כביכול ידידוּת גדולה זו לזו. הוא משל על הבּלונדית ועל השחומה בשלווה של פּאשה, והתפטם מערמומיותו. עדיין לא כילה נוכל זה לְעָכֵל את מפחת קוּפּוֹ וכבר החל זולל את משפחת פּוּאסוֹן. הו! זה לא הפריע לו כלל וכלל! לאחר שבלע חנוּת אחת, תקע שיניו בחנוּת שניה. סוף-סוף רק לברנשים מסוגו מאיר המזל עלפניו.

באותה שנה, בחודש יוני, נעשתה נאנה בת-מצוה. היא נכנס לשנתה השלוש-עשרה, וכבר גדולה היתה כאספרגוס שעלה כפורחת, עם ארשת שחצנות בפניה. שנה קודם לכן גירשוה משיעור הקאטאכיזם, בשל התנהגותה הרעה; ואם הכורמ נאות לקבלה הפעם, הרי היה זה מחשש שלא לראותה חוזרת ומחשש שלא לשלח לרחוב עוד עובדת-אלילים אחת. נאנה רקדה משמחה בחשבה על השמלה הבלנה. לוֹרילאָ ואשתו, בתורת סנדק וסנדקאית, הבטיחו ליתן את השמלה, מתנה שדיברו עליה בכל הבית; מרת לירא התחייבה ליתן את הצעיף והכומתה, וירז’יניה – את הארנק, לאנטיאָ – את ספר-התפילות; באופן שקוּפּוֹ ואשתו המתינו לטקס בלי להיות מוטרדים דאגות יתירות. משפחת פּוּאסוֹן, שרצתה לערוך חנוכת-הבית, בחרה במתכוון שעת-כושר זו, בלי כל ספק לפי עצתו של הכובען. היא הזמינה את משפחת קוּפּוֹ ואת הבּוֹשים, שבתם נעשתה גם כן בת-מצוה. בערב יאכלו אצל הפּוּאסוֹנים שוק של כבש ומשהו מסביב.

בדיוק, ערב החגיגה, שעה שנאנה עמדה והסתכלה בעינים קסומות במתנות שסדורות היו על גבי הקמטר, נכנס קוּפּוֹ במצב מתועב של שיכרוּת. אוירה של פאריס חזר ונשתלט עליו. והוא חירף וגידף את אשתו ואת בתו במילים מבחילות, שלא הוצרכו להיאמר במעמד כזה. אגב, נאנה עצמה למדה לנבל את פיה בתוך השיחות המלוכלכות שהיתה שומעת בתמידות. ובימים של מחלוקת היתה מפליאה להטיח בפני אמה כל מיני מלים גדפניות.

“אני רוצה את המרק שלי, נבלות שכמותכן!” צרח הרתך. “הא, לכם נקבות עם הסמרטוים שלהן! אתן שומעות, אשב על כל הקישקושים האלה. אם המרק לא יעמוד על השולחן!”

“איזה מין מענה-לשון יש לו, כשהוא שיכור!” מילמלה ז’רבאָז בכעס עצור.

ובצדדה ראשה אליו:

“המרק מתחמם; אתה מרגיז אותנו!”

נאנה העמידה פנים של עניווּת, משום שמצאה שכך נאה הוא ביום כזה. היא הוסיפה להסתכל במתנות שעל גבי הקמטר, כשמשפילה במתכוון את עיניה ושׂמה עצמה כלא מבינה את דיבוריו השפלים של אביה. אבל הרתך היה קנטרן מאד בערבים של סביאה. הוא דיבר לתוך גבה:

“אני אתן לך שמלות לבנות! אַת שוב רוצה לעשות לך בכדורי-נייר בליטות בתוך החזיה, כמו ביום הראשון שעבר?… כן, כן, חכי קצת. אני רואה היטב שאַת התחלת לסובב את האחור שלך. מתחשקים לך בגדים יפים, אה? הם עושים אותך גאוותנית… את רוצה להסתלק מכאן, תולעת מזופתת שכמותך? תחבי את כל הסמרטוטים האלה לתוך המגירה, או שאני מורח לך בהם את הפרצוף!”

נאנה, ראשה מושפל, לא ענתה כל העת. היא נטלה את כומתת המלמלה הקטנה ושאלה את אמה כמה היא עלתה. אותו רגע פשט קוּפּוֹ את ידו כדי לחטוף את הכומתה, והיה זו ז’רבאָז שדחפתו בצעקה:

“הנח לה לילדה! היא נחמדה, היא לא עושה שום רע!”

אז התיר הרתך את כל צרור גידופיו:

“אה! נבלות שכמוֹתכן! האֵם והבת, צמד-חמד נאה! וזה הוגן ללכת לכנסיה לאכול מלחם הקודש ולקרוץ עינים לגברים? אדרבא, העיזי לומר את ההיפך, לכלוכית קטנה! אני אלביש לך שק, ונראה אם זה יגרד לך את העור. כן, שק, כדי להגעיל אותך ואת הכמרים שלך. האם יש לי צורך שילמדו אותך שם דברי-שחיתוּת? לכל הרוחות! אתן רוצות להקשיב לי?”

ולפתע-פתאום הפנתה נאנה את ראשה בזעם, בעוד שז’רבאָז הוצרכה לשטח זרועותיה כדי לסוכך על הבגדים שקוּפּוֹ איים לקרעם. הילדה תלתה באביה עינים בוהות: ובשכחה את העניווּת שהכוהן-המוודה שלה ציווה עליה:

“חזיר!” אמרה בשיניים הדוקות.

ומשכילה הרתך לאכול את נזידו, עצם עיניו והתחיל נוחר. כשהתעורר למחרת, היה בחוּר נחמד וטוב. נשתייר בו משהו מהשיכרוּת של אמש, בדיוק כדי להיות חביב. נוכח היה בעת התוּאַליט של הילדה, והתרגש מאד מהשמלה הלבנה, במצאוֹ שדבר-של-כלום משווה לתולעת זו מראה של עלמה אמיתית. הקיצור, כפי שהוא אמר: אב ביום כגון זה, הוא באופן טבעי גא על בתו. וצריך היה לראות את צורתה המגונדרת של נאנה, שהיו לה חיוכים נבוכים של כלה, בשמלתה הקצרה מדי. כאשר ירדה מהמדרגות וראתה על מפתן מעונו של השוער את פולינה, שהיתה גם כן לבושה בבגדי-מועד, נשתהתה תחתיה ועטפה אותה במבט בדקני; ולאחר שמצאה אותה מגונדת בחוסר-טעם, הראתה את עצמה חביבה מאד אליה. שתי המשפחות שׂמו יחדיו פעמיהן אל הכנסיה. נאה ופּוֹלינה הפסיעו בראש, ספר-התפילות ביד אחת, ומחזיקות בשיניהן את הצעיפים שהרוּח הפריחתם; והן לא הוציאו הגה, התפקעו מעונג למראה הסקרנים שיצאו מהחנויות להסתכל בהן, ועשו עוויה של יראת-שמים כדי לשמוע את הבריות ממלמלים שהן חמודות מאד. מרת בּוֹש ומרת לורילאָ התנהלו לאיטן, כדי להחליף דעות על החיגרת, בזבזנית זו, שבתה לא היתה זוכה לעולם לטקס של בת-מצוה אילו לא היו הקרובים נותנים לה הכול, כן הכול, אפילו כותונת חדשה, מתוך יראת-הכבוד למזבח הקדוש. מרת לורילאָ לא גרעה כל העת עין מהשמלה, המתנה שלה, ושיגרה מבטים קטלניים בנאנה וקראה לה “לכלוכית”, כל פעם שהילדה היתה אוספת אבק בשולי שמלתה, בהתקרבה יותר מדי לחלונות-הראווה.

בכנסיה בכה קוּפּוֹ כל העת. זה היה אוילי, אלא שלא יכול היה לעצור ברוחו. הטקס הביאו לידי התרגשות רבה, הכומר פרש זרועות עצומות, הנערות הקטנות, הדומות למלאכים, עברו בסך בידים שלובות; ומנגינת העוגבים השתכשכה בבטנו, והניחוח הטוב של הקטורת אילצו לרחרח, כאילו היו דוחפים לו צרור-פרחים לתוך הפנים. הקיצור, שרוי היה כתבוך עולם האגדה והיה נסער עד מעמקי נפשו. מזמור אחד במיוחד, משהו ערב מאד, שניסר בחלל בעת שהילדות אכלו מלחם הקודש, זרם לו בצמרמורת לאורך חוט-השידרה. אגב, אנשים רגשניים שמסביבו הצמיד אף הם את ממחטותיהם לעיניהם. נכון, זה היה יום נאה, הנאה ביותר בחיים. אלא בצאתו מהכנסיה, כשהלך לשתות כוס יין עם לורילאָ, שהיו לו כל הזמן עינים יבשות ולעג לו, נתכעס פתאום, והאשים את הכמרים השחורים שהם מקטירים בבתי-יראתם עשבי-שטן כדי למוגג את הלבבות. אבל, בעיצומו של דבר, אין הוא מתבייש כלל בכך שעיניו זלגו דמעות; זה מוכיח רק שאין לו אבן בתוך חזהו. והוא הזמין עוד שתי כוסות יין.

חנוכת-הבתי שמשפחת פּוּאסוֹן ערכה בערב, היתה עליזה מאד. ידידוּת ללא דופי שררה בין המסובים מראשיתה ועד סופה של הסעודה. כשמגיעים ימים רעים נאחזים במסיבות-ערב טובות, שבהן משתלטת החיבה בין אנשים השונאים זה את זה. לאנטיאָ, שמשמאלו ישבה ז’רבאָז ולימינו ישבה וירז’יניה, הראה את עצמו חביב כלפי שתיהן והשפיע עליהן מבטי רוך של תרנגול הרוצה בשלווה בתוך לולו. מפניו של פּוּאסוֹן שישב ממול לא משה ארשת ההזיה השקטה והחמוּרה של שוטר, ומעיניו המוצעפות נשקף ההרגל שלא לחשוב על כלום, הרגל שקנה לו בשיטוטי-השמירה על המדרכות. אבל מַלכוֹת המסיבה היו שתי הילדות, נאנה ופּוֹלינה, שהרשו להן לא לפשוט את בגדי-הטקס; והן ישבו מתוחות מחמת הפחד ללכלך את השמלות הלבנות; עם כל לגימה הוזהרו בצווחות להרים את הסנטר, כדי לבלוע כראוי. נאנה שזהירוּת זו שיעממתה, סופה שהקיאה את כל יינה על חולצתה; וזה היה עניין, הפשיטו אותה, כיבסו תיכף-ומיד את החולצה בתוך כוס מים.

ובעת קינוח הסעודה שוחחו המסובים בכובד-ראש על עתידן של הילדות. מרת בּוֹש כבר בחרה עתיד בשביל בתה: פולינה תיכנס לעבוד בסדנה לחריטת כל זהב וכסף: מרויחים בעבודה זו מחמישה עד ששה פראנקים ליום. ז’רבאָז עדיין לא ידעה, נאנה אינה מראה שום נטיה. הו! להחציף פנים – לכך יש לה דווקא כן נטה; אבל מה שנוגע לשאר, יש לה ידים של גולם.

“אני במקומך”, אמרה מרת לירא, “הייתי עושה ממנה עושת-פרחים. זהו מקצוע נקי ונחמד”.

“עושות-הפרחים”, מילמל לורילאָ, “הן כולן מאריה-שכבי-שם”.

“ואני, אה?” המשיכה האלמנה הגבוהה בשפתיים מכוּוצות. “אתה גאלאנטי. אתה יודע, אני לא כלבה, אני לא זוקפת את הטלפים למעלה, כאשר שורקים לי!”

אבל כל החבורה השתיקה אותה:

“מאדאם לירא, הו, מאדאם לירא!”

והורו לה בזוית-עין על שתי בנות-המצוה שתקעו את אפּן לתוך כוסותיהן כדי שלא לצחוק. מטעמי-נימוס הקפידו הגברים עצמם עד אז לדבר בלשון נקיה. אבל מרת לירא לא קיבלה עצה זו. מה שהיא אמרה זה עתה, שמעה בחברות המעוּלות ביותר. יתר-על-כן, היא ראשית להתפאר שהיא יודעת לשלוט בלשונה; משבחים אותה תכופות על האופן שבו היא מדברת על הכול, אפילו בנוכחוּתם של ילדים, בלי לפגוע לעולם בנימוסיוּת.

“יש נשים הגונות מאד בין עושות-הפרחים, שתדעו זאת!” צעקה. “הן עשויות בדיוק כמו נשים אחרות, אין להן עור בכל מקום, בטו. אלא, שהן מחזיקות את עצמן, הן בוחרות בטעם, כשהן צריכות לעשות שגיאה.. כן, זה בא להן מהפרחים… מה ששימר אותי…”

“אל-אלוהים!” נכנסה ז’רבאָז לתוך דבריה, “אין לי כל שנאה לפרחים, צריך רק שזה ימצא חן בעיני נאנה, ולא יותר; אסור להתנגד לנטיות שיש לילדים… שמעי, נאנה,אַל תעשי פנים טפשיות, עני. זה מוצא חן בעיניך, פרחים?”

רכונה על צלחתה צברה הקטנה פירורי עוגה באצבעה הרטובה, שמצצה אותה אחר-כך. היא לא נחפזה. היא העלתה בפניה את חיוכה המושחת.

“אבל כן, אמא, זה מוצא חן בעיני”, הודיעה לבסוף.

כיון שכך, הוסדר העניין מיניה-וביה. קוּפּוֹ הסכים שמרת לירא תביא את הילדה לסדנתה, שברחוב קאהיר, החל ממחר. והחוברה גילגלה שיחה של רצינוּת על חובות החיים. בּוֹש אמר שנאנה ופולינה הן עכשיו בחזקת נשים, לאחר שנעשו בנות-מצוה. פּוּאסוֹן הוסיף שהן חייבות מעתה לדעת הלכות בישול, לתקן ולהטליא גרבים, לנהל משק-בית. דיברו אפילו על חתונתן ועל הילדים שהן עתידות להעמיד. שתי הזאוטוטיות הקשיבו וגירגרו צחוק בעינים מושפלות, התחככו זו בזו, לבן מלא גאוה על היותן נשים, סמוקות ונבוכות בשמלותיהן הלבנות. אבל היה זה לאנטיאָ שגרם להן קורת-רוח יתירה, כאשר שאל אותן בדרך-הלצה אם אין להן כבר בעלים קטנים. והכריחו בכוח את נאנה להודות שהיא אוהבת מאד את ויקטור פּוֹקוֹניא, בן הפטרונית של אמה.

“טוב!” אמרה מרת לורילאָ בפני הבּוֹשים שעה שקמו ויצאו, “היא שארת-בשר שלנו, אבל ברגע שיעשו אותה לעושת-פרחים, אין אנו רוצים לשמוע עוד דבר עליה. עוד נבלה אחת בשביל הבוּלבארים… היא תעשה להם על הראש, בפחות מחצי שנה”.

בשובן לישון למעונם הגיעו קוּפּוֹ וז’רבאָז לכלל מסקנה שהכול התנהל למישרין, וכי פּוּאסוֹן ואשתו אינם אנשים רעים כל עיקר. ז’רבאָז מצאה אפילו שסידורה של החנות מניח בהחלט את הדעת. סבורה היתה שסבול תסבול אם תבלה ארב אחד בדירתה הקודמת, שאחרים שרויים שם בנחת בשעה זו; והיתה מופתעת מאד שרוחה לא נתעכרה אפילו לרגע אחד. נאנה, שהתפשטה, שאלה את אמה אם שמלתה של הנערה שבדיוטה השניה, שנכנסה לחופה בחודש שעבר, עשוייה היתה מלמלה כשמלתה שלה.

אבל זה היה היום היפה האחרון של המשפחה. שתי שני חלפו-עבור, שבהן שקעו יותר ויותר. החורפים ביחוד עשו בהם שמות. אם אכלו לחם בימי הקיץ הנאים, באו בולמוסי הרעב עם הגשמים והקור, באו הצומות וקנו להם שבתיה בתוך סיבּיר הקטנה של מעונם הדל. חודש דצמבר המתועב היה נכנס אצלם מתחת לדלת, ומביא עמו את כל הפורענויות שבעולם, את האבטלה בסדנאות, את העצלוּת המטמטמת של ימי הקור, את הדלוּת השחורה של ימי הטחב. בחורף הראשון היו עדיין מבעירים אש לפרקים, ויושבים מצונפים מסביב לכירה, בהעדיפם את החום על האכילה; בחורף השני לא טעמה הכירה אפילו טעם כלשהו ש לאש, והיא עמדה והקפיאה את חלל החדר במראה העגום והחלוד. ומה שנטל מהם את שארית אומץ-הלב, מה שהרסם עד היסוד, היה ההכרח לשלם שכר-דירה. הו! עונת-התשלום של ינואר, כאשר לא מצוייה היתה בבית אפילו צנונית אחת, והאב בּוֹש היה מגיש את השובר! זה הדיף צינה איומה שבעתיים, זה הביא סוּפת-קור צפונית. מר מאראֶסקוֹ היה בא, בשבת שלאחר מכן, מעוטף במעיל טוב, ידיו המגושמות נתונות בתוך כפפות של צמר; והיה מאיים תמיד בגירוש, שעה שהשלג ירד בחוץ, כאילו היה מכין להם מיטה על גבי המדרכה, מיטה מוצעת בסדינים לבנים. כדי לשלם שכר-דירה מוכנים היו למכור את בשרם מעליהם. היה זה שכר-הדירה שעקר מהדירה את הקמטר ואת הכירה. אגב, בתוך הבית כולו מנסרת היתה תאניה-ואניה. בכל בכל הדיוטות, מוסיקה של אסון מנהמת היתה לאורך סולמות-המדרגות והמסדרונות. אילו היה מת מוטל אצל כל אחד, לא היה זה מחולל מנגינת-עוגבים מתועבת כזו. יום-דין אחרון אמיתי, סוף-הסופות, חיים בלתי-אפשריים, רמיסתם של בני-העוני. האשה של הדיוטה השלישית הלכה לשוטט שמונה ימים בפינת רחוב בּאָלאוֹם. פועל, בנאי מהדיוטה החמישית, גנב אצל פטרונו.

אין כל ספק, משפחת קוּפּוֹ חייבת היתה להאשים את עצמה על שירדה פלאים כל-כך; כי אף-על-פי שהחיים קשים הם, נחלצים תמיד איכשהו מהמצוקה, כשנוהגים סדר וחסכנוּת; עדים לכך לורילאָ ואשתו שהיו משלמים את שכר-הדירה בדיוק במועדו, ומושיטים אותו לבעל-הבית מקופל בתוך פיסת-נייר מלוכלכת; אבל אלה נהגו באמת אורח-חיים של עכבישים רזים, אורח- חיים העשוי להשניא את העבודה על האדם. נאנה עדיין לא השתכרה כלום בפרחים המלאכותיים; היא הוציא אפילו לא מעט על עצמה. התנהגוהת של ז’רבאָז אצל מרת פוֹקוֹניאָ סופה שגרה שיראוה שם בעין רעה. היא איבדה יותר ויותר את חריצוּתה, עשתה את מלאכתה כלאחר-יד ובחפזון, באופן שהפטרונית הפחיתה את משכורתה לארבעים סוּ ליום, המחיר ש לפועלת גרועה. ועם זאת, גאה מאד, רגישה, נוחה להיעלב, וזורקת בראשו של כל אחד את מעמדה הקודם, מעמד של אשה שפרנסתה מצוייה היתה בשפע. היא החסירה ימים, היתה קמה ועוזבת את המכבסה מתוך קאפּריזות פתאומיות: פעם אחת, למשל, נפגעה במידה כזו מהעובדה שמרת פוֹקוֹניאָ הכניסה לסדנתה את מרת פּוּטוּאַ, ושמעתה יהא עליה לעבוד במחיצתה של הפועלת שלה שלשעבר, שהיא נעדרה למשך שבועיים. לאחר שגעונות אלה היו מקבלים אותה בחזרה מתוך רחמנות, מה שהקניטה עוד יותר. כמובן, בסוף השבוע לא היתה המשכורת שמנה כל-עיקר: וכפי שהיא עצמה אמרה במרירות: סופה שבאחת השבתות צטרך עוד לשלם לפטרונית. אשר לקוּפּוֹ, ייתכן שעבד; אבל אם כן עבד, הרי נתן ודאי במתנה את עבודתו לממשלה; כי לאחר שחזר מאָטאָן לא ראתה ז’רבאָז אצלו צבע של כסף. בימי-התשלום שוב לא הסתכלה בידיו, בעת שחזר הביתה. היה בא, זרועותיו מנודדות אילך ואילך, כיסיו ריקניים, ותכופות אפילו בלי ממחטה; כן, הוא איבד את מוחט-המיץ שלו, או איזה חבר נבזה סחבוֹ ממנו. בפעמים הראשונות היה ממציא שקרים וכזבים; שנדב עשרה פראנק לטובת מוסד פלוני, שעשרים פראנק נשתלשלו לו מתוך כיסו בעד חור שהראה, שבחמישים פראנק פרע חובות מדוּמים. אחר-כך לא התבייש עוד. הכסף התנדף, זה הכול! הכסף אינו עוד בכיסו, הוא מצוי בבטנו, אופן משוּנה להביאוֹ לאשתו. לפי עצתה של מרת בּוֹש היתה ז’רבאָז הולכת לפעמים לארוב לבעלה ביציאתו מהסדנה, כדי לתפוס את ביצת-הזהב שהוטלה זה עתה; אבל זה לא הועיל לה הרבה: חברים היו מזדרזים ומזהירים את קוּפּוֹ והכסף היה נעלם מיניה-וביה בתוך נעליו או בתוך ארנק עוד פחות נקי. מרת בּוֹש היתה ערמומית מאד בעניין זה, משום שבּוֹש היה מעלים ממנה מטבעות של עשרה פראנק, שהועדו לתשלום שפנים צלויים לנשים חביבות ממכרותיו; היא היתה נוברת ומפשפשת בפינות הנידחות ביותר של בגדיו, ומוצאת על-פי-רוב את המטבע שלא נענתה לקריאה, – במצחת הכובע, תפורה בין העור לבין הבטנה. אה! הרתך לא ריפד את בלואיו בזהב. הוא הטמין את כספו מתחת לבשרו. והרי ז’רבאָז לא יכלה בכל-זאת ליטול זוג מספריים ולפרום לו את עור הבטן.

כן, זו היתה אשמתם, אם הם נתגלגלו מטה-מטה מעונה לעונה. אבל אלה הם דברים שאין אומרים אותם לעצמם לעולם, ביחוד בשעה שמשוקעים בתוך הבוץ. הם האשימו את המזל הביש; הם טענו שאלוהים זועם עליהם, ביתם הפך לגיהנום אמיתי. היו מתקוטטים מהבוקר עד הערב. בכל-זאת, ליד התכתשות עדיין לא הגיעו, פרט לסטירות אחדות שהיו מפליגות מעצמן בעיצומן של הקטטות. העגום ביותר היה, שהם פתחו את כלוב-הידידוּת, ורגשות-הלב התעופפו להם ככנריות. החמימות הטובה של אבות, של אמהות ושל ילדים, השורה בתוך עולם קטן זה בשעה שהוא מצטופך בערימה, התסלקה מהם, והניחתם רועדים מצינה, כל אחד בפינתו שלו. שלושתם, קוּפּוֹ, ז’רבאָז, נאנה, היו אחוזים עצבנות ובולעים זה את זה בשל דבר של כלום, כשעיניהם רושפות איבה; ודומה היה שמשהו נתרסק, שנשבר המנוע הגדול של המשפחה, המנגנון המפעים אצל אנשים מאושרים, את הלבבות יחדיו. אה! ז’רבאָז שוב לא התרגשה ביותר, כבעבר, כאשר רואה היתה את קוּפּוֹ מהלך בשולי הגגות, במרחק של תריסר או חמישה-עשר מטר מהמדרכה. היא עצמה לא היתה דוחפת אותו למטה; אבל אילו היה מתגלגל ונופל באופן טבעי, באמונה, שזה היה משחרר את פני האדמה מבריה בלתי-חשובה כל-עיקר. בימים שבהם סובא היה עד כדי טישטוש ההכרה, האמן האמינה שיביאוהו הביתה על גבי אלונקה. היא ציפתה לכך, זה יהא אושרה גם יוחזר לה בנסיבות כאלה. וכי מה תועלת יש משיכור זה? שמביאה לידי בכי, שזולל כל מה שיש לה, שדוחפה לרע? אה! אנשים שיש מהם תועלת כל-כך מעטה, מוטב להשליכם במהירות האפשרית ביותר לתוך הקבר, ולרקוד על גיבהם את מחול הגאולה. כאשר האֵם היתה אומרת: שייהרג! היתה הבת עונה לעומתה: אדרבא! נאנה היתה קוראת בעתון את מדור-התאונות, במחשבות של בת סוררת. יש לו לאביה מזל כזה, שאומניבּוּס הפּילוֹ פעם אחת, בלי לפכּחוֹ אפילו משיכרוּתוֹ. מתי איפוא יפּח נפשו חדל-אישים זה?

בתוך החיים האלה שהפכו גיהנום מחמת העוני, עוד הוצרכה ז’רבאָז לסבול מהערב והכפן שמנהמים היו מסביביה. פינה זו של הבית פינת-הדלפונים היתה, שבה נדברו ביניהן כביכול שלוש או ארבע משפחות שלא בא להן לחם לאכול בכל יום. אמנם, הדלתות היו נפתחות, אך הן לא פלטו תכופות ריחות של תבשילים. לאורך המסדרון שררה דממה של דלוּת שחורה, והקירות היו משמיעים הד חלול כמו כרסות ריקניות. לפרקים היו מנסרים בחלל קולות-בכי של נשים, גניחותיהם של תינוקות כפונים, אנחותיהן של משפחות שאכלו את עצמן כדי לרמות את קיבתן. זו היתה עווית-מעיים כללית; והריאות היו מצטמקות שם מעצם נשימת האויר הזה, שאפילו זבובונים לא יכולים היו להתקיים בו, מחמת חוסר מזון. אבל רחמיה של ז’רבאָז נכמרו בעיקר על האב בּרוּ, שהתגורר בתוך חור, מתחת לסולם-המדרגות הקטן. הוא התכנס שם כמו מרמיטה והצטנף כמו פקעת, כדי שיהא לו פחות קר. היה שוהה ימים תמימים על גבי ערימה של קש, בלי לזוע. אפילו הרעב לא הוציאוֹ עוד ממאורתו, כי היה זה מיותר בהחלט לקנות תיאבון בחוץ, בשעה שאיש בעיר לא הזמינוֹ לסעוד על שולחנו. כשלא היה מראה את עצמו שלושה או ארבעה ימים, היו השכנים דוחפים את דלתו ומביטים אם לא נפח את נפשו. לא, הוא חי עוד למרות הכול, לא הרבה, אבל קצת, בעין אחת בלבד, עד למוות ששכחוֹ! משהיה לה לז’רבאָז לחם, היתה זורקת לו פרוסה הימנו. אם היא נעשתה רעה ושנאה את הגברים בגלל בעלה, ריחמה בכל-זאת בלבב שלם על חיות. והאב בּרוּ, זקן עלוב זה, שהניחו לו לגווֹע ברעב, משום שלא יכול היה להחזיק עוד כלי-עבודה ביד, היה בעיניה כמו כלב, חיה שלא תצלח עוד לכלום, שאפילו פושטי-הנבלות אינם רוצים לקנות לא את העור ולא את השומן. והעיק על לבה לדעת שהוא מצוי שם תמיד, בקצה השני של המסדרון, שכוּח מאֵל ומאנשים, ניזון אך ורק מעצמו, וחוזר לשיעור-קומתו של ילד מיובש ומצומק כתפוח-זהב.

ז’רבאָז סבלה הרבה גם משכנותו של בּאזוּג, הקברן. מחיצה פשוטה, דקה מאד, הפרידה בין שני החדרים. הוא לא יכול היה לשים אצבע לתוך פיו בלי שהיא תשמע. כשהיה חוזר בערב היתה עוקבת, למרות רצונה, אחרי כל הליכותיו: כובעו, כובע-העור היה נופל עמומות על גבי הקמטר כמלוא מעדר עפר, הגלימה השחורה שהוצמדה לוו היתה מרשרשת ע להקיר באיוושת כנפים של צפור-לילה; כל בלואי-הבגדים האלה שהושלכו לאמצעיתו של החדר מילאו את חללו בריחוש של אבל. היא האזינה לדישדוש רגליו, היתה נחרדת מכל תנועה קלה שלו, ומרתיעה כשהיה מתנגש ברהיט או בכלי. שיכור ארור זה העסיק את כל מחשבותיה; היתה זו סקרנות שאימה חבוייה וחשק לדעת שימשו בה בערבוביה. הוא, מבודח, בגילופין, בטנו מלאה כל יום, ראשו מבולבל עליו, היה משתעל, רוקק, מפסם, פולט מלים גסות, ונלחם עם ארבעת הקירות עד שהיה מוצא את מיטתו. והיא היתה שוהה תחתיה חיוורת כולה, כששואלת את עצמה באיזו פרקמטיה הוא מתעסק שם. דמיונות איומים הטרידוה, היא תקעה לה לתוך המוח שהוא נוהג מן-הסתם להביא עמו מת ולהטמינו תחת מיטתו. אֵל-אלוהים! וכי לא סיפרו העתונים מעשה בשמש אחד מהחברא-קדישא שהיה נוהג לאסוף בביתו ארונות-מתים של ילדים קטנים, כדי למנוע טירחה מעצמו ולילך רק פעם אחת לבית-העלמין. אכן, כאשר האב בּאזוּג היה חוזר לחדרו, היה ריח של מוות בוקע בעד המחיצה. היתה לה לז’רבאָז ההרגשה שהיא מתגוררת מול בית-העלמין פּאָר-לאשאָז, בלת מלכוּת-המוות. הוא הטיל אימה, פרא-אדם זה, שהיה צוחק תמיד לבדו, כאילו היתה אומנותו מבדחת את דעתו. אפילו לאחר שהיה מסיים את מהומת-המכשפים שלו וצונח אפרקדן על יצועו, היה נוחר בצורה מחריה כל-כך, שנשימתה של ז’רבאָז היתה מתקטעת. במשך שעות היתה עושה אוזנה כאפרכסת, בהאמינה שהלוויות עוברות בסך בחדרו של השכן.

כן, האיום היה, שבתוך פחדיה נתעצמה סקרנותה של ז’רבאָז עד כדי כך, שהיתה מצמידה אוזנה לקיר, כדי לעמוד על אמיתת הדברים. בּאזוּג עשה עליה את הרושם שגברים יפים עושים על נשים הגונות: הן היו רוצות ליגע בהם, אלא שאין הן מעיזות; החינוך הטוב מרתיען. אילו לא היה הפחד מרתיעה היתה ז’רבאָז רוצה ליגע במוות ולעמוד על טיבו. היא נעשתה לרגעים משונה כל-כך, נטול נשימה, קשובה כולה, וממתינה לרמז-סתרים בתנועה אחת של בּאזוּג, שקוּפּוֹ שאלה בליעוג אם אין לה חולשה לקברן שבעבר השני של המחיצה. היא נתכעסה, דיברה על עקירה למקום אחר, כל-כך בחלה נפשה בשכנוּת זו; ולמרות רצונה, משהיה הזקן חוזר עם ריח בית-העלמין שלו, היתה חוזרת ושוקעת לתוך הרהוריה, ופניה היו לובשים ארשת נלהבת ופחדנית של רעיה חולמת לקרוע את כתובתה. וכי לא הציע לה פעמיים לארוז אותה ולהוליכה עמו למקום שתענוג השינה הוא שם כל-כך חזק, ששוכחים בבת-אחת את כל הצרות? שמא זהו באמת טוב? קימעה-קימעה נתפסה לתשוקה צורבת יותר; היא היתה רוצה לנסות לשבועיים, לחודש ימים! הו! לישון חודש אחד, ביחוד בתקופת החורף, בחודש שבו חל תשלום שכר-הדירה, בעת שתלאות-החיים מתהדקות כחבל מסביב לצוארה! אבל זה היה מן הנמנע, צריך להמשיך לישון לתמיד, אם מתחילים לישון שעה אחת; ומחשבה זו הקפּיאה את דמה, ותשוקתה למוות התנדפה, לנוכח הידידוּת הנצחית והקפדנית שהאדמה תבעה.

אף-על-פי-כן, ערב אחד בחודש ינואר הקישה בשני אגרופיה על המחיצה. שבוע איום עבר עליה; שרוייה היתה בלי פרוטה, והגיעה עד קצה אומץ-הלב. אותו ערב לא היתה בקו-הבריאות, היא רעדה מקדחת וראתה להבות מרקדות לנגד עיניה. אז, במקום להשליך עצמה מתוך החלון, כפי שתקפה חשק רגע אחד, החלה להקיש ולקרוא:

“אב בּאזוּג! אב בּאזוּג!”

הקברן חלץ אותה שעה את נעליו, תוך שמפזם: “היה היו שלוש נערות יפות”. העבודה היתה כפי-הנראה מרובה במך היום, שכן דומה היה שהוא נרגש יותר מהרגיל.

“אב בּאזוּג! אב בּאזוּג!” צעקה ז’רבאָז בהגביהה את קולה.

משמע, שאין הוא שומע אותה? היא מוכנה-ומזומנה שהוא יעמסנה תיכף-ומיד על צוארו ויטלטלנה למקום שאילו הוא מטלטל את נשיו האחרות, העניות והעשירות שהוא מנחמן. הפזמון שפיזם: “היה היו שלוש נערות יפות” גרם לה צער, משום שראתה בו את הזלזול של גבר שיש לו יותר מדי אהובות.

“מה יש? מה יש?” גימגם האב בּאזוּג. “מי מתעלף שם?… באים, באם, אמא חמודה!”

אבל למשמע קול ניחר זה נתעוררה ז’רבאָז כמתוך סיוט. מה היא עשתה? היא הקישה על הקיר, ודאי. אותו רגע חשה כאילו חבטת-מקל אמיתית ניחתה על מתניה, האימה כיווצה את לבה, והיא נרתעה לאחוריה בדמוֹתה לראות את ידיו המגושמות של הקברן בוקעות-עוברות דרך הקיר כדי לתופסה בצמותיה. לא, לא, היא אינה רוצה, היא אינה מוכנה. אם היא דפקה על המחיצה, הרי היה זה מן-הסתם במרפק, בלי שנתכוונה לכך. וצמרמורת של זוועה עלתה לה מהברכים אל הכתפים, למחשבה לראות את עצמה גרורה בזרועותיו של הזקן, קפואה כולה, פניה חיוורים כצלחת.

“מה, אין שם שום אדם?” המשיך האב בּאזוּג בתוך הדממה שנשתררה. “חכי, אנחנו אדיבים לגבירות”.

“לא כלום, זה לא כלום”, אמרה לבסוף הכובסת בקול חנוק. “אין לי צורך בכלום. תודה”.

בעת שהקברן נרדם תוך כדי ריטון, ישבה ז’רבאָז אחוזת חרדה, האזינה לו, לא העיזה להתנועע, מפחד שלא ימדה בלבו לשומעה דופקת שנית. היא נשבעה לעצמה להיות עתה זהירה מאד. אפילו תהא גוססת, לא תבקש עזרה מהשכן. היא אמרה זאת כדי להרגיע את עצמה, משום שבשעות מסוימות היתה מתעוררת בה, למרות פחדה, כמיהת-האימים שלה.

בפינת דלוּתה, בתוך צרותיה וצרותיהם של אחרים, מצאה ז’רבאָז בכל-זאת דוגמה נאה של אומץ-לב אצל משפּחת בּיז’אר. לאַלי הקטנה, זאטוטית בת שמונה זו, שגדולה היתה כאפרוח, טיפלה במשק-הבית בנקיון קפּדני של אשה מבוגרת; והעבודה היתה קשה ומפרכת; ונוסף לכך מוטלת היתה עליה הדאגה לשני ילדים, אחיה ז’ול ואחותה אָנריאָט, הראשון בן שלוש והשניה בת חמש, שעליהם הוצרכה להשגיח כל היום, אפילו בשעה שטיאטאה את הדירה והדיחה את הכלים. מאז שהאב בּיז’אר הרג את אשתו בבעטיה בבטן, עשתה לאַלי את עצמה האֵם של כל המשפחה הזו. בלי לומר דבר, מאליה, תפסה את מקומה של המנוחה, באופן שאביה המבוהם והאכזר, שביקש להשלים בלי ספק את הדמיון, היה מכה עתה מכות-רצח את הבת כשם שהיכה לשעבר את האֵם. כשהיה חוזר סבוא, דרושות היו לו נשים להמתה. הוא לא שׂם אפילו לב לכך שלאַלי היא פעוטה מאד; בסטירה אחת היה מכסה לא את כל הפנים, והעור היה עדיין כה ענוג, שחמש האצבעות היו נשארות טבועות בו במשך יומיים. זה היה מטר סטירות ללא כל סיבה שהיא, זה היה זאב שוטה שהסתער על חתלתולה מסכנה, אחוזת-פחד וענוגה, צנומה עד כדי לעורר בכי, ושספגה את המהלומות בעיניה היפות והנכנעות, בלי כל תרעומת. לא, לאַלי לא התקוממה מעולם. היתה מכופפת קימעה את צוארה כדי לסוכך על פניה; היא התאפקה מלצעוק כדי שלא להזעיק את דיירי הבית. לאחר שהאב נתעייף לשגרה בבעיטות לארבע פינות החדר, היתה ממתינה שיהא לה הכוח לקום על רגליה; והיתה חוזרת למלאכתה, מרחיצה את ילדיה, מבשלת מרק, ואינה מניחה אף גרגיר-אבק על הרהיטים. המכות כלולות היו במסכת-עבודתה היומיומית.

ז’רבאָז רחשה חיבה רבה לשכנתה. היא התייחסה אליה כאל שווה לה, כאל אשה בוגרת, שהחיים נהירים לה. מן הראוי לומר שהיו לה ללאַלי פנים חיוורים ורציניים, שבהם טבועה היתה הבעה של בתולה זקנה. לפי הגיון שיחתה אפשר היה לראותה כבת שלושים. היא ידעה יפה לערוך קניות, לתקן ולהטליא, לכלכל את משק ביתה, ודיברה על ילדים כאילו כבר כרעה ללדת פעמיים או שלוש בחייה. דיבורים מעין אלה בפי ילדה בת שמונה היו מעלים חיוך על שפתי הבריות; אבל תוך כדי שיחה עמה היו חשים שינוק בגרון, והיו פורשים כדי שלא לבכות. ז’רבאָז השתדלה ככל האפשר לקרבה, ונותנת לה כל מה שיכלה ליתן: מזונות, שמלות ישנות. יום אחד, כאשר מדדה לה לסוטה ישנה של נאנה, נזדעזעה כולה בראותה את גבה הכחול, את מרפקה המקורצף שעוד שתת דם, את כל בשרה של יונה תמה המסוגף והמדובק לעצמות. הו! האב בּאזוּג יכול להתקין את ארגזו, היא לא תרחיק לכת בהילוך כגון זה! אבל הילדה ביקשה את הכובסת שלא תספר דבר; אין היא רוצה שיטרידו את אביה בגללה. היא לימדה זכות עליו, אמרה שאין הוא אדם רע מטבעו, השתייה היא שמעבירתו על דעתו. הוא מטורף בעת שהוא סבוא, ואינו יודע מה שהוא עושה. הו! היא סלחה לו, משום שיש לסלוח למטורפים.

מני אז היתה עינה של ז’רבאָז פקוחה: היא ניסתה להתערב משהיתה שומעת את האב בּיז’אר מטפס ועולה במדרגות. אבל, על-פי-רוב, היתה סופגת מכת-אגרוף בשׂכר התערבותה. כשהיתה נכנסת ביום לדירת בּיז’אר היתה מוצאת תכופות את לאַלי קשורה לאחת מכרעי מיטת-הברזל; אמצאה של המסגר, שלפני לכתו עקד לה בחבל עבה את הרגלים ואת הבטן, בלי שאפשר יהיה לדעת מדוע ולמה; רעיון של טירוף שצץ במוח שנתערער מחמת סביאה; היתה זו בלי ספק תואנה לענות את הילדה אפילו בשעה שלא מצוי היה בבית. מתוחה כמו כלונס היתה לאַלי כפותה למיטה ימים תמימים; היא נשארה שם אפילו לילה תמים, כיון שבּיז’אר שכח לחזור לביתו. כאשר ז’רבאָז הרותחת מכעס ביקשה להתיר את העלובה, היתה זו מתחננת לפניה שלא תעתיק אפילו את החבל ממקומו, כי אביה יתמלא חימה עד להשחית אם לא ימצא את הקשרים כפי שעשאם. באמת, שאין היא חשה כל כאב, אדרבא, היא נופשת כך; והיא אמרה זאת בחיוך, כשרגליה הקצרות של מלאך הן נפוחות ושתוּקות. מה שמצער אותה, הוא לראות את האנדרלמוסיה בבית, ואין לאל ידה להושיע. אביה חייב היה לבדות משהו אחר. אף-על-פי-כן השגיחה על הילדים שצייתו לה; היתה קוראת אליה את אָנריאָט ואת ז’ול כדי לגרוף להם את האף. וכיון שידיה פנויות היו, היתה סורגת תוך שממתינה לשיחרורה, כדי שלא לאבד לחלוטין את זמנה. מיחושיה רבים היו ביחוד שעה שבּיז’אר היה מתיר מעליה את החבל; היתה גוררת עצמה שעה ארוכה על הרצפה, לפי שלא יכלה להזדקף על רגליה, בשל הדם שחדל לזרום בהן.

המסגר בדה גם מישחק נאה אחר. היה טומן בכירה מטבעות של סוּ כדי שיתלהטו, מניחם אחר-כך בשולי האח, וקורא את לאַלי ואומר לה שתלך לקנות ככר-לחם. הקטנה שלא חשדה בכלום, היתה נוטלת את המטבעות, פולטת צעקה ומשליכתם, כשהיא מנערת את ידה הצרובה. כל דמיו היו מתרתחים בו אז מחימה. מי זיכה אותו בבת-בליעל כזו? מה, היא התחילה לאבד כסף! והוא איים להסיר לה את הראש מעל הכתפיים, אם לא תאסוף בלי שהיות את הכסף. כשהעלובה היססה, ניתנה לה אתראה ראשונה: מסטור של עוצם כזה שהיא ראתה שלושים וששה נרות דלוקים. אילמת, שתי דמעות גדולות בזויות עיניה, ליקטה את המטבעות, ויצאה כשמרקידתם בכף-ידה כדי לצננם.

לא, אין לשער לעולם את הרעיונות האכזריים העלולים לנצנץ במעמקי מוחו של שיכור. למשל, יום אחד אחרי-הצהרים, לאחר שלאַלי סידרה את הכול, נתפנתה לשחק עם הילדים. החלון פתוח היה, ורוח-פרצים שנדחקה לתוך המסדרון דחפה את הדלת בזעזועים קלים.

“זהו אדון חוצפן” אמרה לאַלי. “אנא, היכנס, אדון חוצפן. אנא, הטריח את עצמך והיכנס”.

והיא החוותה קידות כלפי הדלת, היא קידמה בברכה את הרוח. אָנריאָט וז’ול שעמדו מאחריה החוו אף הם קידות, מוקסמים ממישחק זה ומתפתלים מצחוק כאילו דיגדוגום. היתה לה קורת-רוח רבה לראותם משתעשעים בתום-לב כל-כך, ונהנתה אפילו בעצמה, מה שארע לה פעם ביובל.

“שלום לך, אדון חוצפן. מה שלומך, אדון חוצפן?”

אך יד בֹרוּטאלית דחפה אותו רגע את הדלת, והאב בּיז’אר נכנס. וכהרף-עין נשתנה המחזה: אָנריאָט וז’ול צנחו על אחוריהם, בסמוך לקיר, בעוד שלאַלי המבועתת נשאה כמאובנת בעיצומה של קידה. המסגר החזיק בידו שוט-עגלונים חדש, ולו קת ארוכה של עץ לבן, שבראשה רצועת-עור שנסתיימה בפתיל דק. הוא העמיד את השוט בפינה המיטה, לא בעט את בעיטתו הרגילה בילדה, שכבר נרתעה הצדה והפכה לו את גבה. חיוך מרושע חשף את שיניו השחורות, והוא היה עליז מאד, סבוא מאד, ורעיון חדש של התבדחות האיר את פרצופו הסמוּק.

“מה? אַת מרעישה כאן עולמות, נבלה שכמוֹתך? כבר למטה שמעתי אותך רוקדת… גשי הנה, יותר קרוב, לכל הרוחות! והפכי את הפרצוף; אין לי צורך להריח לקופסת-החרדל שלך. האם אני נוגע בך, שאַת רועדת כמו נוצה?… הסירי לי את הנעלים”.

לאַלי, שאימה ירדה עליה משום שלא קיבלה את הבעיטה המזומנת לה, החוירה כולה וחלצה לו את הנעלים בידים מרטטות. הוא נשתפל תחילה על שפת המיטה, אחר-כך השתטח עליה בבגדיו, ונהה בעינים פקוחות אחרי הליכותיה ותנועותיה של הילדה בחדר. היא הסתובבה אילך ואילך, מטומטמת מחמת המבט הזה, אבריה מסוגפים קימעה-קימעה על-ידי פחד טורדני כל-כך, שסופה ששיברה ספל, אז, בלי להזיז עצמו, נטל את השוט והראהו לה.

“הסתכלי בזה, בהמה שכמוֹתך; זוהי מתנה בשבילך. כן, שוב גרמת נזק בחמישים סוּ… עם צעצוע זה לא אצטרך עוד לרוץ אחריך, וגם לך לא יועיל להידחק לתוך הפינות. אַת רוצה לנסות?… מה! אַת שוברת ספלים! אם כן, הוֹפּ! רקדי קצת, עשי את הקידות שלך לאדון חוצפן!”

הוא לא התרומם אפילו; שרוע על גבו, ראשו משוקע בכר, נופף בשוטו הגדול בחללו של החדר, מעשה-רכב המדהיר את סוסיו. אחר-כך, בהורידו את זרועו, שירבט בלאַלי באמצע הגוף, כרכה והתירה כמו סביבון. היא צנחה תחתיה, רצתה להימלט על ארבעתיה; אך הוא חזר ושירבט בה והזקיפה על רגליה.

“הוֹפּ! הוֹפּ!” צרח. “זהו מירוץ החמורות!… מישחק לגמרי לא רע בשביל בוקר של חורף; אני שוכב לי בנחת, אני תופס את החמורות מרחוק, בלי שלפשף לי את אבעבועות-הרגלים. בפינה הזו, פגעתי, נהדר! ובפינה ההיא, גם כן פגעתי. ובוז גם, ובההיא עוד פעם! אם תדחקי את עצמך תחת המיטה, ארביץ בידית, את שומעת? הוֹפּ! הוֹפּ! לרוץ! לרוץ!”

קצף קל עלה על שפתיו, עיניו הצהובות ביצבצו מתוך ארובותיהן. אחוזת-טירוף, מייללת, כירכרה לאַלי בארבע פינות החדר, נצטנפה על הרצפה, נצמדה אל הקירות; אבל הפתיל הדק של השוט השיגה בכל מקום, שיקשק על אזניה בקול-נפץ על זיקוקין-די-נור, ועקץ את בשרה בצריבות ארוכות. היה זה מחול אמיתי של חיה שמלמדים אותה להטוטים. חתלתולה מסכנה זו ריקדה וואלס, צריך היה לראות! הרגלים באויר, כזאטוטות המשחקות בחבל והצועקות: חומץ! נשימתה ניטלה ממנה, היא ניתרה מאליה כמו כדור של גומי, מסוּנוורת, עייפה מלחפש מחסה. ואביה, הזאב השוטה, צהל, קרא לה נבלה, שאל אותה אם די לה בכך, ואם נתחוור לה במידה מספקת שעליה לומר נואש לכל תקווה להימלט עתה ממנו.

אבל ז’רבאָז, שלאזניה הגיעו יללותיה של הילדה, נכנסה בפתע-פתאום. נוכח מחזה זה תקפה זעם איום.

“אה! זוהמת אדם!” צעקה. “אתה רוצה להניח לה, רוצח שכמותך! אני הולכת להסגיר אותך למשטרה, אתה שומע?”

בּיז’אר פלט נהימה של חיה שמטרידים אותה. הוא גימגם:

“היי! יפהפיה עקומה! התעסקי בעניינים שלך! צריך אולי שאשים כפפות כדי להעניש אותה?… התכוונתי רק להזהיר אותה, להראות לה שיש לי זרוע ארוכה”.

והוא הצליף בשוטו צליפה אחרונה שפגעה בפניה של לאַלי. השפה העליונה נסתדקה והדם שתת. ז’רבאָז תפסה כסא ואמרה להסתער על המסגר. אך הילדה פשטה אליה ידים מתחננות, אמרה שזה לא כלום, שזה נגמר. היא ניגבה את הדם בקצה סינרה, והשתיקה את הילדים שהתייפחו מר, כאילו הם ספגו את מטר צליפות השוט.

כאשר ז’רבאָז היתה מהרהרת בגורלה של לאַלי, הי מסתתמות כל התרעומות שלה, היתה רוצה שיהא לה אומץ-הלב של פעוטה בת שמונה זו. שסבלה שקוּל היה כנגד סבלן של כל נשי שש הדיוטות יחד. היא ראתה אותה אוכלת לחם יבש במשך שלושה חודשים, ואפילו פת חרבה לא אכלה לשׂובע; היא רזתה ונחלשה כל-כך, שהיתה נסמכת לקירות כדי להלך; וכשהיתה מביאה לה בצינעה שיירי-בשר, הרגישה שלבה מתבקע בה מצער למראה הילדה שבדמעות גדולות וחרישות בלעה את הבשר, פירורים- פירורים, משום שגרונה המכוּוץ שוב לא הניח למזון לעבור. ולמרות זאת, עדינת הליכות ומסורה בלב ונפש, מחוננת שׂכל שלמעלה מגילה, ממלאת את חובותיה של אמא קטנה, עד כדי למוּת מאימהוּתה שנתעוררה בהקדם מדי בתוך תמימותה, תמימות רפה של ילדנות. לפיכך נטלה ז’רבאָז לדוגמה את היצור היקר הזה, שכולו יסורים וסלחנות, והשתדלה ללמוד ממנה לשאת בדומיה את ענוּתה היא. לא נותרו לה ללאַלי אלא מבטה האילם ועיניה הגדולות, השחורות והנכנעות, שבמעמקיהן היבהב רק לילה של דוי ושל מצוקה. מעולם אף דיבור של תרעומת. דובברו רק עיניה השחורות והגדולות, הפקוחות לרווחה.

כי גם במשפחת קוּפּוֹ החל היי“ש המפוגל של האב קולומבּ לחולל הרס וחורבן. ז’רבאָז ראתה שממשמשת ובאה השעה שבה יטול בעלה את השוט כמו בּיז’אר, כדי להרקידה. והאסון שאיים עליה עשאה ממילא רגישה יותר לאסונה של לאַלי. כן, בריאותו של קוּפּוֹ נשתבשה והלכה. עבר הזמן שבו היה היי”ש מפריח צבעים בפניו. שוב לא יכול היה לטפוח לעצמו על החזה, להתרברב ולומר שהלגימה הארורה מדשנתו, כי שומנו מהשנים הראשונות נתמוסס, והוא נצטמק והלך, פניו עטו צבע של עופרת, עם גונים ירוקים של פגר המרקיב בתוך מדמנה. גם התיאבון ניטל ממנו. הוא חדל, קימעה-קימעה, לטעום טעם בלחם, והגיע אפילו לידי כך שבחל גם בבשר. אפשר היה לשים לפניו תבשיל מתוקן בתבלים מגרים ביותר, קיבתו חסומה היתה, שיניו הרופסות סירבו ללעוס. כדי לקיים את עצמו, היה דרוש לו לוג יי"ש ליום; זו היתה המנה הקבועה שלו, זה היה מאכלו משקהו, המזון היחידי שמסוגל היה לעכל. בבוקר, בקומו ממיטתו, היה שוהה שעה ארוכה כפוף בשניים, משתעל, מנקש בעצמותיו, לופת ראשו ורוקק ליחה, משהו מר ואלוח שקירצף לו את הגרון. לא היה מתאושש על רגליו, אלא לאחר שלגם כוס התנחומים הראשונה, תרופה אמיתית שאישה צרבה לו את המעיים. אבל במשך היום היו כוחותיו חוזרים אליו. בתחילה מרגיש היה קיצות בעור, בידים וברגלים; והיה מתלוצץ ואומר שמדגדגים אותו, שאשתו הניחה מן-הסתם שערות בתוך המיטה. אחר-כך נעשו רגליו כבדות, הדיגדוגים נתחלפו בעויתו נתעבות שצבטו לו את בשרו כבצבתות. זה, למשל, נראה לו פחות מבדח. הוא לא צחק עוד, היה נעצר לפתע-פתאום על המדרכה, המום, קול זימזום באזניו, ועיניו מסונוורות מניצוצות. הכול נראה לו צהוב, הבתים יצאו במחול, והוא התנודד אילך-ואילך בהילוכו, אחוז פחד שלא ישתטח מלוא קומתו. פעמים אחרות: אף כי מצוי היה באורה של חמה, היתה צמרמורת מחלחלת בו כאילו היו מי קרח ניגרים לאורך גבו. מה שהציג לו ביותר, היה רעד שהוטל בשתי ידיו: היה הימנית ביחוד, דומה שביצעה מעשה-רצח, כה מרובים היו סיוטיה. לכל הרוחות! כלום חדל להיות גבר, והוא הולך ונעשה אשה זקנה? הוא מיתח בכעס את שריריו, איגרף את כוסו ונשבע שיחזיקנה בלי נוע, כמו על קצה יד של שיש; אבל למרות מאמציו ריקדה הכוס ריקוד אָכּסצאָנטרי, קפצה לימין, קפצה לשמאל, בריטוט חפוז וקצוב. כיון שכך, הריקה בזעף לתוך גרונו, כשהוא צורח ואומר שעליו ללגום תריסרים אחדים, ואז נוטל הוא על עצמו לטלטל חבית בלי להניע אצבע. ז’רבאָז אמרה לו את ההיפך: שמוטב שיתנזר משתיה אם ברצונו להיפטר מהרעד. והוא לעג לה, הוא שתה לוגים שלימים כדי לחזור על הנסיון, והיה מתמלא חימה ומאשים את האוֹמניבּוסים העוברים ברחוב, שהם הם המרקידים לו את הכוס שעל כף ידו.

באחד מימי חודש מרץ חזר קוּפּוֹ לביתו רטוב עד מוח עצמותיו; הוא חזר בלווית “מגפים-שלי” ממוֹנרוּז', שם מילאו את כרסם בנזיד צלופחים; ושעה שעשו את דרכם ממחסום פוּרנוֹ למחסום פּוּאסוֹניאָר, כברת-דרך הגונה, הפתיעם מטר סוחף. בלילה החל משתעל שיעול קשה; פניו אדומות היו וקדחת עזה סערה בו, והוא נשם כבדות כמפוח שסוע. כאשר הרופא של הבֹוֹשים בדקוֹ בבוקר והאזין יפה-יפה לגבו, ניענע בראשו וקרא לז’רבאָז הצדה כדי לייעץ לה להעביר בלי שהיות את בעלה לבית-החולים. קוּפּוֹ חלה בדלקת-הריאות.

וז’רבאָז לא הצטערה כל-עיקר. לשעבר היתה מעדיפה שיקצצוה מאשר להפקיד את בעלה בידי חניכי הרפואה שבבית-החולים. בעת שיארעה לו לקוּפּוֹ התאונה, ברחוב נאסיוֹן, ביזבזה את כל חסכונותיהם כדי לפנקוֹ. אך רגשות יפים אלה עוברים-חולפים, כאשר הגברים מתחילים לשקוע בתוך בוץ השיכרוּת. לא, לא, אין כלל בדעתה לגלוֹת שוב מסירות-נפש כזו. יכולים לקחתו ממנה ולא להחזירוֹ לעולם, היא תגיד תודה רבה. בכל-זאת, כאשר באו נושאי האלונקה והעמיסו עליה את קוּפּוֹ כמו רהיט, החווירה כולה ונשכה את שפתיה; ואם כי רטנה שזה טוב כך הרי בלבה חשבה: אילו מצויים היו רק עשרה פראנק בקמטרה לא היהת מניחה שיקחוהו. היא ליוותה אותו לבית-החולים לאריבּוּאַזיאָר, וראתה כיצד האחים-הרחמנים משכיבים אותו בקצהו של אולם רחב-ידים, שבו מוטלים היו חולים בשורה בפנים של גוססים, והתרוממו ונהו בעיניהם אחרי החבר החדש שהובא; ריח של קדחת עמד בחלל שנטל את הנשימה, ומוסיקה של ריאות ניסרה בו שעשוייה היתה לבקע ריאותיו של אדם בריא; והיה לו לאולם מראה של בית-עלמין קטן, על טוב מיטותיו הלבנות, שהיווה שדרה אמיתית של קברים. ולאחר שקוּפּוֹ נח דומם על כרו קמה והלכה לה, בלי לומר דבר, ובלי שיהא לאל ידה להושיע לו. משנמצאה בחוץ, הפכה פניה ותלתה עיניה בבניין בית-החולים. והיא נזכרה ימים שעברו, בעת שקוּפּוֹ מטפס היה על שיפועי גגות וקובע בהם ריקועי אבץ, כשהוא מזמר באור השמש. אז לא שתה עדיין, והיה לו עור פנים של נערה. מחלונו של מלון בּוֹנקאָר היתה תרה אחריו, ומוצאת אותו בלב השמים; ושניהם היו מנפנפים בממחטותיהם ומשגרים זה לזה חיוכי אויר. כן, קוּפּוֹ עבד במרומי הגגות, מתוך וודאות שבלב שלמענה הוא עובד. עתה, שוב אין הוא מצוי על הגגות, בדומה לאנקור מצייץ; עתה מצוי הוא למטה, הוא בנה לו מאורה בבית-החולים, והוא בא לשם להוציא את נשמתו. אלוהים אדירים! מה רחוק נראה היום זמן האהבים!

למחרתיים, כשז’רבאָז באה לדעת את שלומו, מצאה את המיטה ריקה. אחת האחיות הסבירה לה שהיה הכרח להעביר את בעלה לבית-המחסה סאנט-אַן, כיון שאמש התחיל פתאום להשתולל. הו! טירוף-דעת גמור: רצה להטיח ראשו בקיר, צרח בקולי-קולות ולא הניח לחולים האחרים לישון. זה בא, כפי הנראה, מהסיבאה. היי"ש, שתסס בחשאי בתוך גופו, ניצל את החולשה קפצה עליו מחמת דלקת-הריאות, כדי להתקיפוֹ ולשבש את עצביו. הכובסת חזרה לביתה נרעשת והמומה. בעל יצא איפוא מדעתו! החיים עתידים להיות משעשעים אם יוציאוהו לחופשי. נאנה צעקה שיש להשאירוֹ בבית-המחסה, כי סופו שיהרוג את שתיהן.

רק בראשון בשבת נתפנתה ז’רבאָז לבקר בסאנט-אַן. זו היהת נסיעה אמיתית. למזלה עבר האומניבּוּס, העושה דרכו מבּוּלבאר רוֹשוּאַר לרובע לאַ-גלאַסיאָר, בסמוך לבית-המחסה. היא ירדה ברחוב לאַ-סאנטאָ וקנתה שני תפוחי-זהב, כדי שלא לבוא בידים ריקות. שוב בניין-מידות, ולו חצרות אפורות ומסדרונות ללא-קץ, שבחללם עמד ריח של תרופות ישנות ומעופשות, ריח שלא הישרה דווקא שמחה. אבל כשהכניסוה לתוך תא, הופתעה למצוא את קוּפּוֹ כמעט עליז. הוא ישב אותה שעה על כסא-המלכוּת: תיבת-עץ נקיה מאד שלא הדיפה ריח כלשהו; והם צחקו מזה שמצאתו בשעת פעולה; סוף-סוף, חולה הוא חולה, לא כן? והוא ישב לו על גבי התיבה מתוך הרחבת-הדעת וחשיבות כאפיפיור, כשהוא מפטפט ומלהג כלפנים. הו! בריאותו משתפרת והולכת, כיון שהכול מתנהל כשורה.

“והדלקת?” שאלה הכובסת.

“נעלמה!” ענה. “הם סילקו זאת ממני ביד. אני משתעל עוד קצת, אבל זהו סוף ניקוי המעשנה”.

וברגע שירד מכסא-המלכוּת כדי לדחק עצמו לתוך מיטתו, חזר והתלוצץ:

“יש לך אף חזק, אַת לא מפחדת כלל להריח ריחות”.

ושניהם געו בצחוק. השמחה שרוייה היתה בלבם. וכדי להראות זה לזה את שביעת-רצונם, התבדחו כך על הדברים הדקים ביותר. צריך שיהיו לא לאדם חולים כדי לדעת את קורת-הרוח שהוא מרגיש שעה שהוא רואה אותם חוזרים ופועלים כהלכה בכל אבריהם.

משמצוי היה במיטה נתנה לו את שני תפוחי-הזהב, מה שגרם לו התרגשות רבה. הוא חזר ונעשה חביב ונחמד מאז ששתה מי-עשבים ולא יכול היה עוד להשאיר את לבו על הדלפקים של בתי-המרזח. וסופה שהעיזה לגלגל עמו דברים על התקפת הטירוף שלו, לאחר ששמעה אותו מדבר בשכל ובהגיון כמו בימים הטובים.

“אה! כן”, אמר, כשהוא מלגלג על עצמו, “פיטפטתי המון שטויות… תארי לך, ראיתי עכברים, רצתי על ארבע כדי לשים להם גרגרי מלח תחת הזנב. ואַת, אַת קראת לי, גברים רדפו אחריך. הקיצור, כל מיני הבלים, רוחות ושדים באמצע היום… הו! אני זוכר היטב-היטב, הראש שלי הוא עדיין מוצק מאד, עכשיו, זה נגמר; אני חולם בשעה שאני ישן, יש לי סיוטים, אבל לכל האנשים יש סיוטים”.

ז’רבאָז שהתה אצלו עד הערב. כאשר הרופא בא לביקור של שעה שש, אמר לו שישטח את ידיו; הן כמעט לא רעדו עוד, רק צמרמורת קלה הרטיטה את קצות האצבעות. אבל משהחשיך והלך, ירדה קימעה-קימעה חרדה על קוּפּוֹ. הוא הזקיף פעמיים את גבו והשיט את מבטו על הרצפה, בפינות האפלוליות ש