רקע
אלישע פורת
נִיחוֹחַ הַסְמָדַר
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: תל-אביב: ספרית פועלים; תשל"ו–1976

בְּאֶחָד מִיָמָיו הָאַחֲרוֹנִים שֶׁל חֹדֶשׁ אָב, יוֹם חַם וָלַח, בִּקְשַׁנִי אַבָּא לְהִצְטָרֵף אֵלָיו לְהַשְׁקָיַת הַכְּרָמִים. הִסְכַּמְתִּי בְּשִׂמְחָה, וְאַבָּא הִסְכִּים, לִכְבוֹדִי, לָתֵת בְּיָדַי אֶת מוֹשְׁכוֹת הַסוּסָה בִּנְסִיעָתֵנוּ אֶל הַכְּרָמִים.

מִכָּל כַּרְמֵי הַסְבִיבָה כְּבָר עָלָה שְׁאוֹן הַבּוֹצְרִים, וְרַק בַּכֶּרֶם שֶׁלָנוּ עוֹד לֹא הֵחֵל הַבָּצִיר.

“אֶצְלֵנוּ,” אָמַר לִי אַבָּא, “כֶּרֶם מְיֻחָד-בְּמִינוֹ. כֶּרֶם אָפִיל.”

“מַה זֶה אָפִיל?” שָׁאַלְתִּי.

“אָפִיל,” אָמַר אַבָּא, “זֶהוּ פְּרִי הַמְאַחֵר לְהַבְשִׁיל. וּבְעֶצֶם, לֹא הַכֶּרֶם אָפִיל. הָעֲנָבִים הֵם אֲפִילִים.”

“בֶּאֱמֶת,” אָמַרְתִּי, “אֶפְשָׁר בֶּאֱמֶת לְהִתְפַּלֵּא. בְּכָל כַּרְמֵי הַסְבִיבָה כְּבָר בּוֹצְרִים וְאֶצְלֵנוּ לֹא.”

“תִּתְפַּלֵא,” צָחַק אַבָּא, “מִי שֶׁמְאַחֵר לְהַגִיעַ לַשׁוּק, הוּא שֶׁמַרְוִיחַ!”

הִתְפַּלֵאתִי בֶּאֱמֶת. מַה יֵשׁ בָּאֲדָמָה שֶׁלָנוּ שֶׁגוֹרֵם לָעֲנָבִים לְהַבְשִׁיל כָּל-כָּךְ מְאֻחָר, סָמוּךְ לְרֹאשׁ-הַשָׁנָה? הֲרֵי הָאֲדָמָה אוֹתָהּ הָאֲדָמָה מִסָבִיב, אַדְמַת מִישׁוֹר שְׁחוֹרָה וּשְׁמֵנָה. וְהַלַחוּת – אוֹתָהּ לַחוּת הַמְעִיקָה מִסָבִיב וְהַחֹם הַקָשָׁה שֶׁל חֹדֶשׁ אָב – אוֹתוֹ חֹם. וְאַבָּא אָמַר פִּתְאֹם:

“הִזָהֵר! כָּאן הַיְרִידָה אֶל הַוַאדִי. הַדֶרֶךְ מִתְפַּתֶּלֶת. סִבּוּב אֶחָד מֻטְעֶה – וְהָעֲגָלָה תִּתְהַפֵּך!”

מָשַׁכְתִּי בַּמוֹשְׁכוֹת בְּבַת אַחַת. הַסוּסָה נֶעֶצְרָה פִּתְאֹם, נָטְתָה עַל צִדָהּ, וְכִמְעַט שֶׁנִזְרַקְנוּ עִם הָעֲגָלָה לְתוֹךְ הַוַאדִי. אַבָּא חָטַף אֶת הַמוֹשְׁכוֹת מִיָדַי, וְהַסוּסָהּ הִרְגִישָׁה מִיָד מִי הוּא הַנוֹהֵג בָּהּ. הִיא הִתְיַשְׁרָה מַעַצְמָה, וַאֲפִלוּ הִפְנְתָה אֲחוֹרַנִּית אֶת רֹאשָׁהּ, כְּאִלוּ לִרְאוֹת, אִם גָרְמָה לָנוּ לְהִבָּהֵל.

“אֲנִי נוֹרָא מִצְטָעֵר, אַבָּא,” אָמַרְתִּי, “לֹא הָיִיתִי צָרִיךְ לִמְשֹׁךְ בְּכָל הַכֹּחַ.”

“אֵין דָבָר,” אָמַר אַבָּא, “עַכְשָׁו הִיא כְּבָר בְּסֵדֶר. הַיְרִידָה אֶל הַוַאדִי הִיא תָּמִיד מְסֻכֶּנֶת. זֶה עִנְיָן שֶׁל נִסָיוֹן.”

“כֵּן,” אָמַרְתִּי, “הַסוּסָה גַם הִיא קְצָת אֲשֵׁמָה.”

“לֹא, לֹא,” צָחַק אַבָּא, “הִיא לֹא אֲשֵׁמָה בִּכְלָל. הִיא פָּשׁוּט הִרְגִישָׁה שֶׁיָדַיִם שֶׁל טִירוֹן נוֹהֲגוֹת בָּהּ. לָכֵן נִסְתָה לְצַפְצֵף.”

אַחֲרֵי הַוַאדִי הִתְיַשְׁרָה הַדֶרֶךְ וְרָצָה לָהּ בֵּין חוֹמוֹת תִּירָס יְרֻקוֹת, גְבוֹהוֹת, וּבֵין הַכְּרָמִים הַכֵּהִים שֶׁעָמְדוּ קְרוֹבִים לְהַבְשָׁלָתָם. הַסוּסָה מִהֲרָה בַּדֶרֶךְ הַמֻכֶּרֶת, הָעֲגָלָה רָהֲטָה אַחֲרֶיהָ לְלֹא קְפִיצוֹת, לְלֹא רְעָשִׁים, לְלֹא אָבָק.

“אַל תִּשְׁכַּח לִפְנוֹת בַּפְּנִיָה אֶל הַסֻכָּה,” אָמַר אַבָּא.

“לָמָּה אֶל הַסֻכָּה?” שָׁאַלְתִּי, “הֲרֵי אֲנַחְנוּ יוֹצְאִים לְהַשְׁקוֹת?”

“כֵּן,” אָמַר אַבָּא, “יוֹצְאִים לְהַשְׁקוֹת. אֲבָל מָה עִם הַכֵּלִים?”

וְאַבָּא הִסְבִּיר לִי אֵיךְ נַעֲשֵׂית הִשְׁקָיַת הַכְּרָמִים:

“אֲנַחְנוּ מַשְׁקִים בַּהֲצָפָה,” אָמַר אַבָּא, “כָּל שׁוּרָה הִיא עֲרוּגָה. הַמַיִם יוֹרְדִים לְאִטָם בַּעֲרוּגוֹת, דֶרֶךְ מִכְשׁוֹלֵי הַסְכָרִים הַקְטַנִים. וּכְשֶׁהֵם מַגִיעִים לִקְצֵה הָעֲרוּגוֹת, אֶל הַסֶכֶר הַגָבוֹהַּ, מַעֲבִירִים אֶת הַבְּרָזִים אֶל הַשׁוּרָה הַבָּאָה.”

“וְאֵיךְ מַשְׁגִיחִים עַל הַמַיִם?” שָׁאַלְתִּי.

“זֶהוּ הַדָבָר הֶחָשׁוּב בְּיוֹתֵר,” אָמַר אַבָּא, “לְהַשְׁגִּיחַ עַל הַמַיִם שֶׁלֹּא יִפְרְצוּ.”

פִּתְאֹם פָּנְתָה דֶרֶךְ צְדָדִית לְצַד יָמִין. הַסוּסָה הֵאֵטָה אֶת מֵהֲלָכָה, וַאֲנִי הִבְחַנְתִּי בְּאִחוּר שֶׁהָיִיתִי צָרִיךְ לִפְנוֹת.

“עֲצֹר אֶת הַסוּסָה!” קָרָא אַבָּא.

שׁוּב מָשַׁכְתִּי בַּמוֹשְׁכוֹת בְּכָל כֹּחִי. הָרֶסֶן נִלְחַץ אֶל שְׂפָתֶיהָ הַמַלְבִּינוֹת שֶׁל הַסוּסָה וְהִכְאִיב לָהּ. הִיא נֶעֶצְרָה מִיָד, וַאֲפִלוּ הִתְרוֹמְמָה עַל רַגְלֶיהָ הָאֲחוֹרִיוֹת, כְּשֶׁרַגְלֶיהָ הַקִדְמִיוֹת מוּרָמוֹת בַּאֲוִיר וּשְׁלוּחוֹת לְפָנֶיהָ.

“לֹא כָּל-כָּךְ חָזָק!” קָרָא אַבָּא.

הִרְפֵּיתִי מִיָד מִן הַמוֹשְׁכוֹת. הַסוּסָה שׁוּב לֹא הֵבִינָה אֶת כַּוָנָתִי, וּבִמְקוֹם לִפְנוֹת בַּדֶרֶךְ הַצָרָה אֶל סֻכַּת-הַכְּרָמִים, הִמְשִׁיכָה לָרוּץ בַּדֶרֶךְ הָרָאשִׁית.

“עַכְשָׁו עֲצֹר שׁוּב,” אָמַר לִי אַבָּא, "אֲבָל בִּמְתִינוּת, לֹא בְּבַת-אַחַת!

עָשִׂיתִי כְּמוֹ שֶׁאָמַר, וְהַסוּסָה נֶעֶצְרָה בִּמְקוֹמָהּ.

“עַכְשָׁו מְשֹׁךְ לְאַט-לְאַט בַּמוֹשְׁכָה הַיְמָנִית, עַד שֶׁהִיא תִּסְתּוֹבֵב,” אָמַר אַבָּא.

וּרְאֵה זֶה פֶּלֶא: הַסוּסָה הִסְתּוֹבְבָה בְּאִטִיוּת וְהֵסֵבָּה פָּנֶיהָ לְאָחוֹר.

“עַכְשָׁו הַפְנֵה אוֹתָהּ שׁוּב יָמִינָה,” אָמַר אַבָּא, “לְכִווּן הַסֻכָּה.”

עָשִׂיתִי כִּדְבָרָיו, וְהַסוּסָה נִשְׁמְעָה לִי לְהַפְלִיא.

"אַתָּה מַמָשׁ עֶגְלוֹן! צָחַק אַבָּא.

“לֹא,” אָמַרְתִּי, “זֶה רַק כְּשֶׁאַתָּה עַל-יָדִי.”

“אֵין דָבָר,” אָמַר אַבָּא, “אַתָּה עוֹד תִּלְמַד. אַף אֶחָד לֹא נוֹלַד עִם הַמוֹשְׁכוֹת בַּיָד.”

הִגַעְנוּ אֶל רַחֲבַת הַכֻּרְכָּר הַקְטַנָה שֶׁלִפְנֵי הַסֻכָּה. אַבָּא יָרַד וּמִהֵר לִקְשֹׁר אֶת רִתְמוֹת הַסוּסָה אֶל אֶחָד מֵעַמוּדַי הַסֻכָּה.

“אֲנִי לֹא יוֹדֵעַ מַה יֵשׁ לָהּ הַיוֹם,” אָמַר אַבָּא, “מֵהַבֹּקֶר הִיא מְעֻצְבֶּנֶת, מְנַסָה לְהִתְחַמֵק.”

יָרַדְתִּי גַם אֲנִי וְעָזַרְתִּי לְאַבָּא לְהַעְמִיס עַל הָעֲגָלָה אֶת כָּל הַכֵּלִים הַנְחוּצִים: מֵעְדְרִים, טוּרִיוֹת, אִתִּים וַאֲפִלוּ מַפְתְּחוֹת-צִנוֹרוֹת חֲלוּדִים וּכְבֵדִים. לְבַסוֹף הִנִיחַ אַבָּא עַל הָעֲגָלָה שְׁנֵי זוּגוֹת מַגְפֵי-גוּמִי גְדוֹלִים. אַבָּא הִתִּיר אֶת הַסוּסָה, בָּחַן אִם לֹא שָׁכַח כְּלוּם וְהֵאִיץ שׁוּב בַּסוּסָה.

“עַכְשָׁו נִסַע לְהָנִיעַ אֶת הַבְּאֵר!” אָמַר אַבָּא.

יָצָאנוּ בִּמְרוּצָה אֶל הַדֶרֶךְ. עַד-מְהֵרָה שָׁבָה וְהִתְפַּתְּלָה הַדֶרֶךְ אֶל הַוַאדִי, אֲבָל הַסוּסָה רָהֲטָה בַּמוֹרָד תַּחַת יָדָיו הַבְּטוּחוֹת שֶׁל אַבָּא, וַאֲפִלוּ לֹא הִרְגַשְׁנוּ בְּסִבּוּבֵי הַדֶרֶךְ.

לְיַד הַבְּאֵר עָצַר אַבָּא וְהִנִיחַ אֶת מוֹשְׁכוֹת הַסוּסָה בְּיָדַי. “שְׁמֹר עָלֶיהָ,” אָמַר, “שֶׁלֹא תִּבְרַח! אֲנִי לֹא יוֹדֵעַ מַה יֵשׁ לָהּ הַיוֹם.”

הוּא נִכְנַס אֶל הַבְּאֵר וְהִתְעַסֵק בָּהּ, לַהֲנִיעָהּ. הַסוּסָה לֹא עָמְדָה בְּשֶׁקֶט. הִתְפַּתְּלָה בֵּין הַיְצוּלִים לְכָאן וּלְכָאן, מָשְׁכָה, נָשְׁכָה אֶת הָרֶסֶן וְהָיְתָה עַצְבָּנִית מְאֹד.

“נוּ,” אָמַר אַבָּא, “הַמַיִם זוֹרְמִים, בָּרוּךְ הַשֵׁם. הַבְּאֵר הִתְעַקְשָׁה קְצָת, אֲבָל נִכְנְעָה. וְעַכְשָׁו מַהֵר, אֶל הַכֶּרֶם!”

הַפַּעַם מִהַרְנוּ עוֹד יוֹתֵר מֵאֲשֶׁר קֹדֶם. אַבָּא אֲפִלוּ הִצְלִיף קְצָת עַל גַב הַסוּסָה.

“הַמַיִם כְּבָר זוֹרְמִים בָּעֲרוּגוֹת,” אָמַר, “כָּל הַבְּרָזִים נִשְׁאֲרוּ פְּתוּחִים. עַכְשָׁו צָרִיךְ לְהִזְדָרֵז. זֶה כְּבָר לֹא מִשְׂחָק! עַכְשָׁו זֹאת עֲבוֹדָה!”

אַבָּא הֶרְאָה לִי כָּל דָבָר וְדָבָר. אֵיךְ מַנִיחִים אֶת רֹאשׁ הַבֶּרֶז בְּפִתְחָהּ שֶׁל הָעֲרוּגָה; אֵיךְ מְעָרְמִים עֲרֵמוֹת עָפָר לַסְכָרִים; וְאֵיךְ סוֹתְמִים מְאוּרוֹת חָבוּיוֹת שֶׁל חֹלֶד אוֹ שֶׁל נְחָשִׁים. מְאוּרוֹת, שֶׁהַמַיִם נִבְלָעִים בָּהֶן כְּאִלוּ אֵין לָהֶן קָצֶה; וְאֵיךְ מַתִּיזִים רֹאשׁוֹ שֶׁל שִׂיחַ-פֶּטֶל בְּמַכַּת מַעְדֵר אַחַת; וַאֲפִלוּ אֵיךְ מוֹרְטִים גַרְגֵר שֶׁהִבְשִׁיל מִן הָאֶשְׁכּוֹל; שׁוֹטְפִים אוֹתוֹ בְּחִפָּזוֹן בְּמַיִם וּמְטִילִים לְתוֹךְ הַפֶּה, בְּלִי לַעֲצֹר בִּכְלָל.

“אֵלֶה הָעֲנָבִים שֶׁאֲנִי הֲכִי אוֹהֵב,” אָמַר אַבָּא, “קָרִים מִן הַלַיְלָה, רַעֲנַנִים מִטַל-הַבֹּקֶר, וּמְתוּקִים מִן הַקַיִץ.”

הָלַכְתִּי אַחֲרֵי אַבָּא מֵעֲרוּגָה לַעֲרוּגָה, עֶזְרָתִי לוֹ לְתַקֵן סְכָרִים שֶׁנִפְרְצוּ, הִתְכּוֹפַפְתִּי מִתַּחַת לַגְפָנִים הַנְמוּכוֹת וְנִתְקַלְתִּי בְּחוּטֵי-הַבַּרְזֶל שֶׁהִתְגוֹלְלוּ בְּכָל מָקוֹם.

“לְכָל עוֹנָה,” אָמַר לִי אַבָּא, “יָפְיָהּ שֶׁלָהּ בַּכֶּרֶם. בָּאָבִיב, לְמָשָׁל, כָּל הָעֲרוּגָה מְלֵאָה פְּרָחִים. צִפָּרְנֵי-חָתוּל כְּתֻמִים הַמַקְדִימִים לִפְרֹחַ, נֵץ-הֶחָלָב הַמַלְבִּין בִּגְבִיעָיו וַאֲפִלוּ סֵיפַן-הַתְּבוּאָה הַמִתְחַבֵּא בֵּין הָעֲרוּגוֹת, בְּמָקוֹם שֶׁלַהֲבֵי הַמַחֲרֵשָׁה לֹא יַשִׂיגוּהוּ.”

אַבָּא נָעַל אֶת הַמַגָפַיִם הַגְדוֹלִים שֶׁהוֹרִיד מִן הָעֲגָלָה. גַם אֲנִי נִסִיתִי, אֲבָל לֹא יָכֹלְתִּי לָלֶכֶת בָּהֶם. רַגְלַי הָיוּ כָּל-כָּךְ קְטַנוֹת בְּתוֹכָם עַד שֶׁמִיָד נִכְשַׁלְתִּי וְנָפַלְתִּי אֶל תּוֹך הַבֹּץ.

“לֵךְ יָחֵף,” צָחַק אַבָּא, “אֵין דָבָר, תִּתְרוֹצֵץ יָחֵף, לֹא נוֹרָא. רַק הִזָהֵר מִנְחָשִׁים.”

הַמַיִם, שֶׁזָרְמוּ בְּמוֹרַד הָעֲרוּגוֹת, הָיוּ צוֹנְנִים וּנְעִימִים. וְהַקֶצֶף הַחוּם-לְבַנְבַּן שֶׁעָלָה עַל פְּנֵיהֶם דִגְדֵג אֶת רַגְלַי. הָאֲדָמָה נֶהְפְכָה לְבֹץ קַר, שֶׁנָעִים הָיָה לְהַשְׁקִיעַ בְּתוֹכוֹ אֶת כַּפּוֹת רַגְלַי הַיְחֵפוֹת. עַד-מְהֵרָה נִתְכַּסוּ רַגְלַי בְּמַעֲטֵה-בֹּץ, וּכְשֶׁיָצָאתִי מִן הָעֲרוּגָה הִתְיַבֵּשׁ הַבֹּץ, נִצְמַד לְרַגְלַי וְכִסָה אוֹתָן בְּמַעֲטָה כֵּהָה וְצָמִיג.

“מַמָשׁ כְּמוֹ הַמַגָפַיִם,” צָחַק אַבָּא, “מַמָּשׁ כְּמוֹ מַגָפַיִם שֶׁל בֹּץ!”

כָּכָה הָלַכְנוּ בֵּין הָעֲרוּגוֹת, מִתַּחַת לְמַעֲטֵה הֶעָלִים. אֶשְׁכּוֹלוֹת, שֶׁהֵחֵלוּ לְהַשְׁחִיר, הֵצִיצוּ מִן הַגְפָנִים וְרֵיחַ הַגָפְרִית דָבֵק לְכָל בְּגָדֵינוּ.

“רֵיחַ מַטְרִיד רֵיחַ הַגָפְרִית,” אָמַר אַבָּא, “רֵיחַ שֶׁחוֹדֵר מַמָשׁ לְתוֹךְ הֵעוֹר. כְּבָר תַּרְגִּישׁ בְּעַצְמְךָ.”

הֵרַחְתִּי אֶת בְּגָדַי וְהִרְגַשְׁתִּי בָּרֵיחַ שֶׁל הַגָפְרִית.

“אֲבָל בָּאָבִיב,” אָמַר אַבָּא, “מְהַלְכִים בַּכֶּרֶם רֵיחוֹת גַן-עֵדֶן. רֵיחוֹת פִּרְחֵי-הַבָּר, גַם רֵיחוֹת הַתַּפּוּזִים לֹא יִשְׁתַּווּ אֲלֵיהֶם. הֵרַחְתָּ פַּעַם אֶת רֵיחַ הַסְמָדַר?”

“לֹא,” אָמַרְתִּי, “מַה זֶה סְמָדַר?”

אַבָּא צָחַק. “רֵיחַ הַסְמָדַר הוּא מֵרֵיחוֹת גַן-הָעֵדֶן. זֶהוּ נִיחוֹחָם שֶׁל פִּרְחֵי גַפְנֵי-הַבָּר (הַפְּרָאִיוֹת). נִיחוֹחַ מְשַׁכֵּר מַמָשׁ. וְלֹא רַק אֲנַחְנוּ, הַכּוֹרְמִים, מִשְׁתַּגְעִים מֵרֵיחוֹ. הַדַבּוּרִים וְהַזְבוּבִים וּשְׁאַר הַחֲרָקִים מִשְׁתַּגְעִים אַחֲרָיו גַם הֵם.”

הִשְׁלַמְנוּ סִבּוּב אֶחָד שָׁלֵם מִסָבִיב לְכָל הַחֶלְקָה הַמֻשְׁקֵית. בְּדַרְכֵּנוּ חֲזָרָה אָמַר אַבָּא: "נוּ, רָאִיתָ? זֹאת לֹא תּוֹרָה גְדוֹלָה, נָכוֹן? צָרִיךְ רַק לִשְׁמֹר מִכָּל מִשְׁמָר שֶׁהַמַיִם לֹא יִפְרְצוּ מִן הָעֲרוּגוֹת! וְשֶׁלֹא יַהַפְכוּ אֶת הַדֶרֶךְ לְגַל זוֹרֵם! אַבָּא סִמֵן וְהֶרְאָה לִי כַּמָה עֲרוּגוֹת בִּשְׁבִילִי. “אֶת אֵלֶה תַּשְׁקֶה בְּעַצְמְךָ. אִם תִּצְטָרֵךְ עָזְרָה, קְרָא לִי מִיָד!”

הִתְחַלַקְנוּ בִּכְלֵי-הָעֲבוֹדָה. אַבָּא הִשְׁאִיר לִי מַעְדֵר וְגַם אֶחָד מִן הַמַפְתְּחוֹת הָעֲצוּמִים, שֶׁאוּכַל לִסְגֹר בּוֹ אֶת הַבְּרָזִים, אִם לֹא אֶשְׁתַּלֵט עַל הַהַשְׁקָיָה. שָׁקַעְתִּי בָּעֲבוֹדָה וַאֲפִלוּ לֹא הִבְחַנְתִּי אֵיךְ הִסְתַּלֵק אַבָּא לְחֶלְקָתוֹ וְאֵיךְ רָץ וְחוֹלֵף לוֹ יוֹם הַקַיִץ הַלוֹהֵט. בְּעוֹד אֲנִי מַתְקִין אֶת אַחַד הַסְכָרִים, שָׁמַעְתִּי מֵאֲחוֹרֵי גַבִּי, מִכִּווּן הַסֻכָּה, אֶת קוֹל מִצְהֲלוֹתֶיהָ שֶׁל הַסוּסָה וְאַחַר-כָּךְ גַם שָׁמַעְתִּי קוֹל קִרְקוּשׁ וְדִרְדוּר וַחֲרִיקַת-קְרָשִׁים רְחוֹקָה. כְּשֶׁקָרַבְתִּי לִקְצֵה הַשׁוּרָה, רָאִיתִי פִּתְאֹם אֶת אַבָּא רָץ וּמְמַהֵר עַל הַדֶרֶךְ, מִחוּץ לָעֲרוּגוֹת.

“מַה קָרָה, אַבָּא?” קָרָאתִי אֵלָיו כְּנִבְהָל.

“הַסוּסָה,” צָעַק אַבָּא וְלֹא הִפְסִיק מֵרִיצָתוֹ, “הַסוּסָה בָּרְחָה!”

רַצְתִּי גַם אֲנִי אַחֲרָיו כִּבְרַת-דֶרֶךְ בְּתוֹךְ הָאָבָק שֶׁהֵקִימָה הַסוּסָה הַנִמְלֶטֶת. עַד שֶׁהִרְגִישׁ בִּי אַבָּא וְקָרָא אֵלַי: “מָה אִתְּךָ? חֲזֹר מִיָד! הַשְׁגַח גַם עַל הַבְּרָזִים שֶׁלִי! תֵּכֶף אָשׁוּב!”

וְהוּא נֶעְלַם בְּפִתּוּל הַדֶרֶךְ בֵּין הַכְּרָמִים, בַּמָקוֹם שֶׁנֶעְלַם עֲנַן הָאָבָק וְהַחֲרִיקוֹת שֶׁל הָעֲגָלָה הַנְטוּשָׁה.

שַׁבְתִּי אֶל הַמַעְדֵר וְאֶל הַהַשְׁקָיָה. מֵעַכְשָׁו לֹא הָיָה לִי רֶגַע שֶׁל מְנוּחָה. רַק גָמַרְתִּי סִבּוּב-הַשְׁגָחָה עַל הַבְּרָזִים שֶׁלִי, וּמִיָד רַצְתִּי לִרְאוֹת אֵיךְ מִתְמַלְאוֹת הָעֲרוּגוֹת שֶׁאַבָּא הִשְׁאִיר. כָּל הַזְמַן חָשַׁשְׁתִּי שֶׁמָא יִפְרְצוּ הַמַיִם מִכָּל הַסְכָרִים בְּבַת-אַחַת, שֶׁמָא יִתְמַלְאוּ כָּל הָעֲרוּגוֹת פִּתְאֹם, שֶׁמָא אַבָּא לֹא יַחֲזֹר, וַאֲנִי לֹא אַסְפִּיק לְהַשְׁגִיחַ עַל הַכֹּל, וְהַמַיִם הַסוֹרְרִים כְּאִלוּ יַרְגִישׁוּ שֶׁרַק אֲנִי הַקָטָן כָּאן לְבַדִי מְמֻנֶה עֲלֵיהֶם – וּבִמְרוּצַת-מְשׁוּבָהּ יַבְקִיעוּ לָהֶם שְׁבִיל, יַחְמְקוּ מִן הַסְכָרִים וְיָצִיפוּ אֶת הַדֶרֶךְ. וְאַבָּא הֲרֵי הִזְהִירַנִי בִּמְפֹרָשׁ: שֶׁלֹא אָעֵז לְהָצִיף אֶת הַדֶרֶךְ! בִּמְרוּצָתִי לֹא הִשְׁגַחְתִּי בַּדֶרֶךְ, פָּצַעְתִּי אֶת רַגְלַי בָּרְגָבִים הַקָשִׁים, וּמִבַּעַד לְמַעֲטֵה הַבֹּץ שֶׁדָבֵק לְרַגְלֵי הִרְגַשְׁתִּי אֵיךְ נִנְעָצִים בִּי קוֹצִים קָשִׁים וּמַכְאִיבִים.

אַךְ כָּל מַאֲמַצַי לֹא הוֹעִילוּ, וְכָל רִיצָתִי הָיְתָה לַשָׁוְא. פָּשׁוּט לֹא יָכֹלְתִּי לְהַשְׁגִיחַ עַל בְּרָזִים רַבִּים כָּל-כָּךְ. כְּשֶׁרַק רָאִיתִי פְּרִיצָה רִאשׁוֹנָה בַּסְכָרִים, הֵנַפְתִּי בַּמַעְדֵר תְּנוּפוֹת חֲזָקוֹת וּמְהִירוֹת, כְּדֵי לִסְתֹּם אֶת הַפִּרְצָה, וּכְבָר מֵאֲחוֹרַי שָׁמַעְתִּי אֶת קוֹל הַמַיִם הַמְפַכְפְּכִים לָהֶם, פּוֹרְצִים אֶת הַסְכָרִים וְשׁוֹטְפִים אֶת הַדֶרֶךְ. שׁוּם דָבָר לֹא הוֹעִיל. אֶת זֶרֶם הַמַיִם הַגוֹאִים אִי-אֶפְשָׁר הָיָה לִבְלֹם. הַמַעְדֵר הִכְבִּיד עָלַי וְיָדַי כָּאֲבוּ. מֵרֹב הִתְרַגְשׁוּת פָּשׁוּט כָּרַעְתִּי עַל בִּרְכַּי וּבִשְׁתֵּי יָדַי גָרַפְתִּי בֹּץ וּרְגָבִים, לִסְתֹּם אֶת הַסְכָרִים. אֲבָל הַמַיִם צָחֲקוּ לִי, הֵם הִצְטַבְּרוּ בִּקְצֵה הָעֲרוּגוֹת, עָלוּ לְגֹבַהּ וּמִיָד פָּרְצוּ בִּמְהִירוּת, יָשָׁר אֶל הַדֶרֶךְ. הִשְׁתַּטַחְתִּי בְּתוֹךְ הַבֹּץ. הִתְמַלֵאּתִי כֻּלִי בֹּץ. לֹא הִרְגַשְׁתִּי מָה אֲנִי עוֹשֶׂה וְלֹא חַשְׁתִּי כְּלוּם. כְּמוֹ מְטֹרָף חָטַפְתִּי בְּאֶגְרוֹפַי בֹּץ וְתָמַכְתִּי אֶת הַסְכָרִים הַמִתְמוֹטְטִים. וּפִתְאֹם חַשְׁתִּי שֶׁכָּל הַבְּרָזִים פְּתוּחִים עַכְשָׁו וּמַזְרִימִים אֶת מֵימֵיהֶם בְּכָל כֹּחָם. אוּלַי אָרוּץ וְאֶסְגֹר אֶת כָּל הַבְּרָזִים? אוֹ אוּלַי אָטוּס וַאֲמַלֵא עֲרוּגוֹת חֲדָשׁוֹת. וְאוּלַי אַטֶה אֶת הַמַיִם אֶל תְּעָלַת-הַנִקוּז שֶׁלֹּא יָצִיפוּ אֶת הַסֻכָּה?… מֵרַב יֵאוּשׁ כָּרַעְתִּי בְּתוֹךְ הַמַיִם. צָעַקְתִּי וְקָרָאתִי אֶל אַבָּא שֶׁיַחֲזֹר מַהֵר וְקִלַלְתִּי אֶת הַסוּסָה הַבַּרְחָנִית.

“סוּסָה מְטֹרֶפֶת שֶׁכְּמוֹתֵךְ! בִּגְלָלֵךְ הַכֹּל! בִּגְלָלֵךְ בּוֹרְחִים לִי הַמַיִם, בִּגְלָלְךָ יָשׁוּב אַבָּא וְיִמְצָא אֶת כָּל הַדֶרֶךְ וְהַסֻכָּה מוּצָפוֹת!”

חֹם הַשֶׁמֶשׁ הִכָּה עַל רֹאשִׁי, חֻדֵי הַקוֹצִים הִכְאִיבוּ לִי, סֵרְחוֹן הַגָפְרִית מִלֵא אֶת נְחִירַי וַאֲנִי פָּשׁוּט פָּרַצְתִּי בְּבֶכִי. יָשַׁבְתִּי בְּתוֹךְ הַמַיִם, כֻּלִי מָרוּחַ בְּבֹץ וּבָכִיתִי. הַדְמָעוֹת נָשְׁרוּ יָשָׁר אֶל תּוֹךְ הַמַיִם וְשָׁטְפוּ אִתָּם יַחַד בִּמְהִירוּת, דֶרֶךְ כָּל הַסְכָרִים, אֶל הַסֻכָּה, וְאֵינֶנִי יוֹדֵעַ עוֹד לְאָן…

עַד שֶׁזֶרֶם הַמַיִם חָדַל פִּתְאֹם, וַאֲנִי הֵבַנְתִּי שֶׁמִישֶׁהוּ סָגַר אֶת הַבְּרָזִים. וּבִמְהֵרָה גַם שָׁמַעְתִּי אֶת מַגָפָיו שֶׁל אַבָּא בּוֹסְסִים וּבוֹצְצִים בְּתוֹךְ הַבֹּץ.

“חֶרְבּוֹן, מָה?” שָׁאַל אַבָּא, שֶׁהוֹפִיעַ מִבֵּין הֶעָלִים.

הִתְבַּיַשְׁתִּי וְלֹא עָנִיתִי. קַמְתִּי מִתּוֹךְ הַבֹּץ, נִגַבְתִּי אֶת דִמְעוֹתַי וְהָלַכְתִּי לָקַחַת אֶת הַמַעְדֵר.

“סוּסָה מְשֻׁגַעַת,” אָמַר אַבָּא, מִתְנַשֵׁף מֵרִיצָתוֹ הַאֲרֻכָּה, “אֲבָל עַכְשָׁו הִיא בְּיָדֵינוּ.”

כְּשֶׁיָצָאתִי מִבֵּין הַגְפָנִים אֶל הַדֶרֶךְ, חָשְׁכוּ עֵינֵי. כָּל הַדֶרֶךְ, מֵהַמִסְעָף וְעַד לְרַחֲבַת-הַסֻכָּה הָיְתָה מוּצֶפֶת מַיִם. וְהַמַיִם עוֹד הוֹסִיפוּ וְשָׁטְפוּ מֵעָלֶיהָ אֶל תְּעָלַת-הַנִקוּז בְּגַלִים קְטַנִּים וּמַקְצִיפִים.

“אֵין דָבָר,” אָמַר אַבָּא, “בּוֹא, נַעֲבִיר אֶת הַבְּרָזִים וְנִסַע הַבַּיְתָה. אַתָּה עָבַדְתָּ מַסְפִּיק הַיוֹם. אַתָּה צָרִיךְ לְהִתְרַחֵץ. עוֹד יַחְשְׁבוּ שֶׁאַתָּה כּוּשִׁי קָטָן…”

עָזַרְתִּי לְאַבָּא לְהַעֲבִיר אֶת הַבְּרָזִים, וְאַחַר-כָּךְ עָבַרְנוּ וְהִתְקַנוּ אֶת כָּל הַסְכָרִים שֶׁנִפְרְצוּ, וְאַבָּא אָמַר:

“לֹא רַק הַסוּסוֹת, גַּם הַמַיִם הֵם לִפְעָמִים חַיוֹת רָעוֹת!”

לֹא הָיָה קַל לְאַבָּא לִנְהֹג בַּסוּסָה. הִיא הָיְתָה כְּנוּעָה וַעֲיֵפָה, אֲבָל סִימָנֵי שִׁגְעוֹנָהּ עוֹד לֹא עָבְרוּ לְגַמְרֵי. הַדֶרֶךְ הַמוּצֶפֶת הָיְתָה מִכְשׁוֹל גָדוֹל לָעֲגָלָה, וְעָבַר הַרְבֵּה זְמַן עַד שֶׁאַבָּא מָצָא מַסְלוּל-עֲקִיפָה. אֲבָל כְּשֶׁהִגַעְנוּ הַבַּיְתָה, וַאֲנִי נִרְחַצְתִּי וְנִשְׁטַפְתִּי כֻּלִי, וְאִמָא מָרְחָה שֶׁמֶן עַל פְּצָעַי, אָמַר לִי אַבָּא:

“רֵיחַ נִיחוֹחַ נוֹדֵף מִמְךָ. מַמָשׁ כְּמוֹ נִיחוֹחַ הַסְמָדַר.”

וְהוּא הֵנִיף לִי בְּיָדוֹ לְשָׁלוֹם וּמִהֵר לְהַשְׁלִים אֶת הַשְׁקָיַת הַכֶּרֶם.

המלצות קוראים
תגיות