בַּקַיִץ הַהוּא הֻפְקַד אַבָּא לִהְיוֹת שׁוֹמֵר-הַשָׂדוֹת שֶׁל הַקִבּוּץ. יוֹשֵׁב הָיָה לוֹ בְּסֻכַּת-הַשׁוֹמְרִים, בְּלֵב הַמִקְשָׁה, וּמַשְׁגִיחַ מִפְּנֵי גַנָבִים וְטוֹרְפִים. כָּל הַלַיְלָה שָׁהָה בַּסֻכָּה, וְגַם מַרְבִּית הַיוֹם. כְּבָר יָצְאוּ כִּמְעַט כָּל יְמֵי הַחֹפֶשׁ הַגָדוֹל וְאַבָּא עוֹד לֹא הֱבִיאַנִי לְסֻכָּתוֹ. כָּל הַיָמִים בִּקַשְׁתִּי מֵאַבָּא לָצֵאת אִתּוֹ אֶל הַשְּׁמִירָה. אֲבָל אַבָּא לֹא הִסְכִּים.
“לֹא, בֵּן,” אָמַר אַבָּא, “זֶה אִי-אֶפְשָׁר.”
“לָמָה, אַבָּא, לָמָה אִי-אֶפְשָׁר?” שָׁאַלְתִּי.
“כָּכָה,” עָנָה אַבָּא, “אִי-אֶפְשָׁר וְזֶהוּ.”
כָּל תְּחִנוֹתַי לֹא הוֹעִילוּ, וְאֶת כָּל בַּקָשׁוֹתַי דָחָה אַבָּא.
וּפִתְאֹם, בֹּקֶר אֶחָד בְּשִׁלְהֵי קַיִץ, קָרָא לִי אַבָּא וְאָמַר:
“רוֹצֶה לָצֵאת אֶל הַמִקְשָׁאָה? אֶל סֻכַּת הַשְׁמִירָה?”
“הוֹ, בְּוַדַאי, אַבָּא, בְּוַדַאי. מְאֹד רוֹצֶה!”
וְכָךְ הָלַכְתִּי עִם אַבָּא אֶל מִקְשַׁת-הָאֲבַטִיחִים הָרְחוֹקָה. כְּשֶׁהִגַעְנוּ אַל הַמִקְשָׁה, אָמַר לִי אַבָּא:
“בּוֹא, בֵּן, בּוֹא וְנַעֲלֶה אֶל סֻכַּת הַשׁוֹמְרִים.”
אַבָּא הִתְקִין לוֹ סֻכַּת-קְרָשִׁים גְבוֹהָה בָּאֶמְצַע הַמִקְשָׁה. בַּסֻכָּה הִנִיחַ מִזְרָן יָשָׁן וְשֶׁבֶר שֶׁל כִּסֵא וְכִסָה אֶת גַגָהּ בְּשַׂקִים פְּרוּמִים.
“הִזָהֵר כָּאן, בֵּן, הַסֻלָם רָעוּעַ בְּמִקְצָת,” אָמַר לִי אַבָּא וּמָשַׁךְ בְּיָדִי. “הוֹ, אַבָּא, אֵיזוֹ סֻכָּה גְבוֹהָה!” קָרָאתִי.
אַבָּא צָחַק וְתִקֵן:
“זוֹ אֵינָהּ סֻכָּה סְתָם, זוֹהִי שׁוֹמֵרָה.”
“מָה זוֹ שׁוֹמֵרָה?” שָׁאַלְתִּי.
“שׁוֹמֵרָה,” אָמַר אַבָּא, “זוֹהִי הַמְלוּנָה שֶׁבָּהּ לָנִים שׁוֹמְרֵי הַשָׂדוֹת בַּלֵילוֹת.”
מִמְרוֹמֵי הַשׁוֹמֵרָה נִשְׁקְפוּ לְפָנֵינוּ כָּל הַשָׂדוֹת שֶׁמִסָבִיב.
הָאֲוִיר בְּשִׁלְהֵי הַקַיִץ מִזְדַכֵּךְ וְאֶפְשָׁר לִרְאוֹת לְמֶרְחַקֵי-מֶרְחַקִים. וְגַם הַצְבָעִים, צִבְעֵי הָאֲדָמָה וְהַצְמָחִים וְצִבְעֵי הֶהָרִים הָרְחוֹקִים, נַעֲשִׂים רַכִּים יוֹתֵר בְּשִׁלְהֵי הַקַיִץ.
“הִנֵה שָׁם,” אָמַר אַבָּא וְהִצְבִּיעַ עַל הַגְבָעוֹת שֶׁבַּמִזְרָח, “שָׁם, לְרַגְלֵי הָרֵי שׁוֹמְרוֹן, הָיָה פַּעַם הַכְּפָר קַקוּן.”
“קַקוּן?” קָרָאתִי, “קַקוּן? זֶה כְּפַר-הַפּוֹרְעִים הַנּוֹרָאִי? זֶה הַכְּפָר שֶׁהָיָה פַּחַד הָעֵמֶק?”
אַבָּא חִיֵךְ. קְרִיאוֹתַי מָצְאוּ חֵן בְּעֵינָיו.
“כֵּן, כֵּן, קַקוּן. קַקוּן בִּכְבוֹדוֹ וּבְעַצְמוֹ.”
אִלְמָלֵא הָיִיתִי עוֹמֵד עִם אַבָּא, בְּאֶמְצַע הַיוֹם, בִּמְרוֹמֵי הַשׁוֹמֵרָה, הָיִיתִי דוֹאֵג קְצָת. הַסִפּוּרִים שֶׁשָׁמַעְתִּי מִן הַגְדוֹלִים עַל מוֹרְאוֹת הַכְּפָר קַקוּן הִפְחִידוּ אוֹתִי מְאֹד. פִּתְאֹם שָׁאַלְתִּי אֶת אַבָּא:
"אַבָּא, וְאַתָּה אֵינְךָ דּוֹאֵג? הֲרֵי אַתָּה נִמְצָא כָּאן בַּסֻכָּה לְבַדְךָ כָּל הַיוֹם!
אַבָּא אָמַר: “לֹא רַק בַּיוֹם, בֵּן. אֲנִי שׁוֹמֵר כָּאן גַּם בַּלַיְלָה.”
אַבָּא חָגַר חֲגוֹרַת-כַּדוּרִים מֵעוֹר מְשֻׁמָן. וּבַתָּאִים הַקְטַנִים, הַתְּפוּרִים בַּחֲגוֹרָה מִסָבִיב, הָיוּ נְעוּצִים כַּדוּרֵי-צַיִד גְדוֹלִים וְצִבְעוֹנִיים.
“וַהֲרֵי יֵשׁ לְךָ רוֹבֶה,” אָמַרְתִּי, "וְאַתָּה לֹא תִּתֵּן לְאִישׁ לְהִתְקָרֵב וּלְהִתְנַפֵּל.
“לֹא,” אָמַר אַבָּא, “צָרִיךְ לְהַשְׁגִיחַ עַל הָאֲבַטִיחִים. הַמִקְשָׁה הִיא רְכוּשׁוֹ שֶׁל הַקִבּוּץ. מֻכְרָחִים לִשְׁמֹר עַל הָרְכוּשׁ.”
אַבָּא יֵרֵד בַּסֻלָם וְהֵבִיא עִמוֹ גַ’ארָה שְׁחוֹרָה, שֶׁמִכָּל נַקְבּוּבִיוֹתֶיהָ זָלְגוּ טִפּוֹת מַיִם קְטַנוֹת.
“בּוֹא, בֵּן, שְׁתֵה. הַמַיִם בַּגַ’ארָה טוֹבִים וְקָרִים.”
כְּשֶׁרָאָה אַבָּא אֵיךְ אֲנִי שׁוֹתֶה וּמַרְטִיב אֶת סַנְטֵרִי וְאֶת כָּל בְּגָדַי, צָחַק וְאָמַר:
“תֵּן אֶת הַגַ’ארָה, בֵּן, וְאַרְאֶה לְךָ אֵיךְ לוֹגְמִים מִמֶנָה לְגִימוֹת שֶׁל מַמָשׁ.”
וְהוּא הִגְבִּיהַּ אֶת הַגַ’ארָה מֵעַל לְרֹאשׁוֹ, אִזֵן אוֹתָהּ בְּיָד אַחַת, וְאֶת הַשְּׁנִיָה הִנִיחַ עַל חֲגוֹרַת-הַכַּדוּרִים שֶׁלְמָתְנָיו. וְאַחַר-כָּךְ זִרְזֵף לוֹ זַרְזִיפֵי מַיִם מְקֻשָׁתִים, יָשָׁר מִזַרְבּוּבִית הַכַּד אַל פִּיו. פִּקַת-גַרְגַרְתּוֹ עָלְתָה וְיָרְדָה בִּתְנוּעוֹת מְהִירוֹת, וְקוֹל לְגִימָתוֹ שִׁקְשֵׁק בְּאָזְנַי.
“הִנֵה כָּךְ שׁוֹתִים בֶּאֱמֶת, בֵּן,” אָמַר לִי אַבָּא, סִלֵק אֶת הַגַ’ארָה אֶל הָרִצְפָּה, וּמָחָה בְּאֶצְבָּעוֹ אֶת שְׂפָתָיו. כָּל-כָּךְ מְהִירָה הָיְתָה תְּנוּעָתוֹ, שֶׁאֲפִלוּ טִפַּת-מַיִם אַחַת לֹא נִתְּזָה אַרְצָה.
“הִנֵה כָּךְ שׁוֹתִים הָעַרְבִים. כָּךְ שׁוֹתִים מִן הַגַ’ארוֹת.”
וְאַחַר-כָּךְ עָמַד עָלַי אַבָּא וְלִמֵד אוֹתִי כֵּיצַד יֵשׁ לִשְׁתּוֹת מִן הַגַ’ארָה. אֲבָל אֲנִי הָיִיתִי קָטָן וְהַגַ’ארָה כְּבֵדָה, וּגְרוֹנִי הִתְמַלֵא מַיִם פִּתְאֹם עַד שֶׁחִשַׁבְתִּי לְהֵחָנֵק, וּמִהַרְתִּי וְיָרַקְתִּי מְלֹא לֻגְמִי מַיִם, וּבְגָדַי נִרְטְבוּ כֻּלָם. וְכָל-כָּךְ נִכְשַׁלְתִּי, שֶׁכִּמְעַט בָּכִיתִי.
אֲבָל אַבָּא עָמַד מֵעָלַי וְהִתְפַּקֵעַ מִצְחוֹק.
“אֵין דָבָר, בֵּן, אֵין דָבָר. כָּכָה לוֹמְדִים. עוֹד תִּהְיֶה פַּעַם שַׁתְיָן מֻבְהָק.”
וְהוּא חִבֵּק אֶת כְּתֵפַי וְהִגְבִּיהַּ אוֹתִי מֵעַל לְרֹאשׁוֹ, וְצָעַק:
“לִזְרֹק, בֵּן? לִזְרֹק אוֹתְךָ לְמַטָה, אֶל הַמִקְשָׁה?”
נִבְהַלְתִּי לְרֶגַע, תָּפַסְתִּי בְּקוֹרוֹת הַסֻכָּה וּפִרְפַּרְתִּי בְּרַגְלַי הַקְטַנוֹת וְצָרַחְתִּי:
“לֹא, אַבָּא, לֹא! לֹא לִזְרֹק!”
וְאַבָּא חִבֵּק אוֹתִי וְצָחַק. וְאַחַר-כָּךְ יָשַׁבְנוּ עַל הַמִזְרָן הַיָשָׁן וְאַבָּא סָחַט וְנִעֵר אֶת חֻלְצָתִי סְפוּגַת הַמַיִם, וְתָלָה אוֹתָהּ עַל אֵיזֶה זִיז, כְּמוֹ דֶגֶל צִבְעוֹנִי וְאָמַר:
"בֵּינָתַיִם, בֵּן, עַד שֶׁהַחֻלְצָה תִּתְיַבֵּשׁ, שֵׁב וַאֲסַפֵּר לְךָ עַל אֲבַטִיחֵי-קַקוּן.
וַאֲנִי יָשַׁבְתִּי אֵצֶל אַבָּא, בְּסֻכַּת-הַשׁוֹמְרִים, וּבַחוּץ נָשְׁבָה רוּחַ חַמָה שֶׁל שִׁלְהֵי-קַיִץ. לְמַטָה, מִתַּחְתֵּינוּ, הוֹרִיקוּ אַחֲרוֹנֵי-הָאֲבַטִיחִים שֶׁעוֹד לֹא נִקְטְפוּ בְּאֵיזוֹ יַרְקוּת כֵּהָה וּמַבְרִיקָה. וְאַבָּא אָמַר:
“רוֹאֶה אַתָּה, בֵּן, אֶת הַתֵּל הָאָפֹר הַהוּא, שָׁם, בַּמִזְרָח, בַּמָקוֹם שֶׁהָאֵד מְרַטֵט? שָׁם הָיָה הַכְּפָר קַקוּן. בָּאֲדָמוֹת הַשְׁחוֹרוֹת וְהַשְׁמֵנוֹת שֶׁלוֹ הָיוּ גְדֵלִים הָאֲבַטִיחִים הֲכִי גְדוֹלִים וַהֲכִי מְתוּקִים שֶׁבְּכָל אֶרֶץ-יִשְׂרָאֵל.”
“מָה, בֶּאֱמֶת, אַבָּא? הֲכִי מְתוּקִים?” שָׁאַלְתִּי.
“כֵּן, כֵּן,” אָמַר אַבָּא, “שִׁמְעָם שֶׁל אֲבַטִיחֵי קַקוּן יָצָא לְמֵרָחוֹק. וּמִכָּל הַסְבִיבָה הַקְרוֹבָה וְהָרְחוֹקָה הָיוּ בָּאִים סוֹחֲרִים בִּימֵי קְטִיף-הָאֲבַטִיחִים. בַּיָמִים הַחַמִים הָאֵלֶּה מַרֻבִּים הַטְלָלִים בַּלֵילוֹת וְהַטַל הוּא שֶׁמַמְתִּיק אֶת אֲבַטִיחֵי-קַקוּן.”
“מָה, אַבָּא, דַוְקָא בַּיָמִים הַחַמִים?”
"כֵּן, אָמַר אַבָּא, “הַיָמִים שֶׁל שִׁלְהֵי הַקַיִץ הֵם חַמִים בֶּאֱמֶת. הֵם חַמִים יוֹתֵר מִימֵי הַקַיִץ עַצְמָם.”
“אֲבָל, אַבָּא,” שָׁאַלְתִּי, “אֵיךְ הוֹבִילוּ אֶת הָאֲבַטִיחִים?”
“עַל גְמַלִים,” אָמַר אַבָּא, עַל דַבְּשׁוֹת הַגְמַלִים. אֶת כַּדוּרֵי-הַדְבַשׁ שֶׁל קַקוּן הוֹלִיכוּ בַּלַיְלָה אֶל הַחוֹף בְּשַׁיָרוֹת גְמַלִים."
“בַּלַיְלָה,” שָׁאַלְתִּי, “לָמָה דַוְקָא בַּלַיְלָה?”
“כָּכָה,” אָמַר אַבָּא, “דַוְקָא בְּלֵילוֹת יָרֵחַ בְּהִירִים. אֹרְחוֹת הַגְמַלִים הָיוּ מִשְׂתָּרְכוֹת לְאֹרֶךְ הַנַחַל הַזֶה שֶׁמִתַּחְתֵּנוּ עַל שְׂפַת-הַיָם. אֵלֶה הָיוּ אֲבַטִיחֵי-יְצוּא,” צָחַק אַבָּא. “עוֹד לִפְנֵי שֶׁהָיוּ לָנוּ תַּפּוּזֵי-יְצוּא כְּבָר הָיוּ לָנוּ אֲבַטִיחֵי-יְצוּא…”
אַבָּא יָרַד בַּסֻלָם הָרָעוּעַ אֶל הַמִקְשָׁה. שְׁלַבֵּי הָעֵץ חָרְקוּ וְנֶאֶנְחוּ כְּשֶׁטִפֵּס אַבָּא וְחָזַר וּבְיָדוֹ אֲבַטִיחַ מְבֻקָע.
“יוֹדֵעַ אַתָּה, בֵּן, אֵיךְ נִקְרָאוֹת הָרוּחוֹת הַיָפוֹת וְהַיְבֵשׁוֹת הָאֵלֶה?”
“לֹא, אַבָּא,” אָמַרְתִּי מִתּוֹךְ הָאֲבַטִיחַ הַמָתוֹק, “לֹא. אֵיךְ?”
“לָרוּחוֹת הָאֵלֶה,” אָמַר אַבָּא, “קוֹרְאִים ‘רוּחוֹת שֶׁל אִסְתַּן’.”
“אִסְתַּן?” שָׁאַלְתִּי, “מַה זֶה אִסְתַּן?”
“זֶה מִין שֵׁם כָּזֶה,” אָמַר אַבָּא, “שֵׁם לְרוּחוֹת-הַזָהָב שֶׁל הַסְתָו.”
“אֲנִי יוֹדֵעַ,” קָרָאתִי פִּתְאֹם, "אֵלוּ הָרוּחוֹת שֶׁמוֹלִידוֹת אֶת הַחֲצָבִים!
אַבָּא צָחַק.
“טִפְּשׁוֹן, אַל תְּעַרְבֵּב. אָמְנָם, גַם לַחֲצָבִים צֶבַע זָהֹב. אֲבָל הָרוּחוֹת הַלָלוּ לְחוּד וְהַחֲצָבִים לְחוּד.”
“הַיְלָדִים אוֹמְרִים שֶׁכְּבָר יֶשְׁנָם חֲצָבִים בַּשָׂדֶה,” אָמַרְתִּי לְאַבָּא.
“כֵּן, נָכוֹן. יֶשְׁנָם. זֶהוּ הַזְמַן: שִׁלְהֵי הַקַיִץ, רוּחוֹת הָאִסְתַּן הַצְפוֹנִיוֹת, הַלֵילוֹת הַקְרִירִים וְהַבְּהִירִים. אֵלֶה הֵם יְמֵי הֶחָצָב הָאֲמִתִּיִים.”
הִפְצַרְתִּי בְּאַבָּא שֶׁנָבִיא חֲצָבִים הַבַּיְתָה, בְּדַרְכֵּנוּ חֲזָרָה. אַבָּא הִסְכִּים וְאָמַר שֶׁהוּא יוֹדֵעַ הֵיכָן נֶחְבָּאִים הַחֲצָבִים.
“יֵשׁ לָהֶם מְקוֹמוֹת מִסְתּוֹר מִשֶׁלָהֶם,” צָחַק אַבָּא, “מַמָשׁ כְּמוֹ לְחַיוֹת קְטַנוֹת.”
יָשַׁבְנוּ בַּסֻכָּה וּבָצַעְנוּ אֶת בְּשַׂר-הָאֲבַטִיחִים הָאָדֹם וְהַקָרִיר. וּמֵי-הַדְבַשׁ נָזְלוּ מִבַּעַד לְסִדְקֵי הַקְרָשִׁים אֶל הָאֲדָמָה שֶׁמִתַּחַת. וְאַבָּא אָמַר:
“מִתַּחַת לַסֻכָּה יֵשׁ מְהוּמָה שֶׁל דַבּוּרִים. מֵי-הַדְבַשׁ שֶׁל הָאֲבַטִיחִים מוֹשְׁכִים אוֹתָם הֵנָה מֵרָחוֹק. צָרִיךְ לְהִזָהֵר.”
הֵצַצְתִּי מִבַּעַד לַסְדָקִים וְרָאִיתִי אֶת הַנְחִיל הַכָּתֹם-אָדֹם מְזַמְזֵם וְחָג לוֹ חוּגוֹת בֵּין עַמוּדֵי הָעֵץ שֶׁל הַשׁוֹמֵרָה.
“יוֹם אֶחָד,” אָמַר לִי אַבָּא, “רָאִיתִי אֲבַטִיחַ מוּזָר. צִבְעוֹ לֹא הָיָה אָדֹם אֶלָא אַחֵר, מֵעֵין כָּתֹם. נִגַשְׁתִּי לִרְאוֹת מַה שָׁם, וְהִנֵּה נְחִיל עָצוּם שֶׁל דַבּוּרִים פָּרַח וְעָף! וּמִן הָאֲבַטִיחַ הַמוּזָר לֹא נוֹתְרָה אֶלָּא קְלִפָּה דַקָה וִירֻקָה…”
אַבָּא צָחַק. הִשְׁלַכְנוּ אֶת קְלִפּוֹת הָאֲבַטִיחִים הַמְכֻרְסָמוֹת מַטָה, אֶל הָאֲדָמָה. רָאִיתִי אֵיךְ הַדַבּוּרִים חוֹפְזִים וְעָטִים עַל הַקְלִפּוֹת בִּשְׁקִיקָה צְמֵאָה. וְאַבָּא אָמַר:
“כְּבָר אֵין הַחֹם הַגָדוֹל. מִט”וּ בְּאָב, אָמְרוּ חֲכָמֵינוּ הַקַדְמוֹנִים, תַּשׁ כֹּחָהּ שֶׁל חַמָה. וְעַכְשָׁו כְּבָר סוֹף אָב."
“אֲבָל עוֹד חַם,” אָמַרְתִּי “עוֹד יֵשׁ יָמִים חַמִים נוֹרָא.”
“כֵּן,” אָמַר אַבָּא, “אֲבָל זֶהוּ כְּבָר לֹא אוֹתוֹ הַחֹם. וְאֵלֶה כְּבָר אֵינָם אוֹתָם הַיָמִים.”
פִּתְאֹם רָאִיתִי אֶת הַשָׂדֶה שֶׁמִתַּחְתֵּינוּ מָלֵא עֲרֵמוֹת אֲבַטִיחִים. פִּירָמִידוֹת יְרֻקוֹת מְלֹא כָּל הַמִקְשָׁה. רָאִיתִי אֶת הַגַמָלִים טוֹעֲנִים אֶת הָאֲבַטִיחִים בְּשַׂקֵיהֶם. רָאִיתִי אֶת הַשַׁיָרוֹת מִשְׂתָּרְכוֹת בְּלֵילוֹת הַיָרֵחַ הַבְּהִירִים.
“אַבָּא,” שָׁאַלְתִּי, “לְאָן הָיוּ מְשִׁיטִים אֶת הָאֲבַטִיחִים?”
אַבָּא חִיֵךְ. הוּא רָאָה שֶׁהַסִפּוּר עַל אֲבַטִיחֵי-קַקוּן אֵינוֹ נוֹתֵן לִי מָנוֹחַ. הוּא רָאָה בְּעֵינַי הַהוֹזוֹת-פִּתְאֹם אֶת מַרְאֵה-הַגְמַלִים וְהַיָם וְאֶת הָאֲפֵלָה הַבְּהִירָה.
“לְמִצְרַיִם,” אָמַר אַבָּא, “לִנְמַלֵי מִצְרַיִם. לְעַזָה, לְרָפִיחַ, וְאוּלַי גַם לִמְקוֹמוֹת אֲחֵרִים.”
“כָּל הַלַיְלָה,” שָׁאַלְתִּי, “כָּל הַלַיְלָה?”
“כֵּן,” אָמַר אַבָּא, “מַה יֵשׁ כָּאן לְהִתְפַּלֵא. בַּלַיְלָה קַר וְנוֹחַ לַעֲבֹד. וְגַם הַסִירוֹת טְעוּנוֹת-הָאֲבַטִיחִים יְכוֹלוֹת לְהַגִיעַ בְּמוֹעֲדָן אֶל הַשְׁוָקִים.”
“אֲבָל בַּלַיְלָה,” קָרָאתִי," בַּלַיְלָה הָרֵי כָּל הַתַּנִים וְכָל הַנְחָשִׁים וְכָל הַשׁוֹדְדִים…"
“חֲדַל,” הִפְסִיק אוֹתִי אַבָּא, “חֲדַל לְקַשְׁקֵשׁ. אֵלֶה הֵן שְׁטֻיוֹת. כְּשֶׁעוֹבְדִים הֲרֵי לֹא מַרְגִישִׁים בְּשׁוּם דָבָר.”
הִשְׁתַּתַּקְתִּי וְהִרְהַרְתִּי בַּדְבָרִים שֶׁאָמַר אַבָּא. פִּתְאֹם רָצִיתִי נוֹרָא לִהְיוֹת נַעַר קָטָן מִנַעֲרֵי הָעַרְבִים, מוֹלִיכֵי-הַשַׁיָרוֹת. רָצִיתִי לְהִתְנַדְנֵד עַל הַדַבָּשׁוֹת, לְהִזָרֵק אֶל הַסִירוֹת, לְהִתְנַשֵׂא עִם הַגַלִים וְלַעֲלוֹת עִם אוֹר הַבֹּקֶר בַּמֵזַח הַחוֹרֵק שֶׁל עַזָה אוֹ רָפִיחַ. פִּתְאֹם רָצִיתִי נוֹרָא לָשֶׁבֶת בִּמְהוּמַת הַשׁוּק שֶׁל עָרֵי-מִצְרַיִם. לָשֶׁבֶת וְלִרְאוֹת: אֵיךְ מוֹכְרִים וְאֵיךְ קוֹנִים; אֵיךְ פּוֹצְחִים וְאֵיךְ בּוֹצְעִים; וְאֵיךְ מְחַלְנִים חַלוֹנוֹת וּפוֹלְחִים פְּלָחִים אֲדֻמִים וְדִבְשִׁיִים; וְאֵיךְ נֶחְטָפִים בְּתַאֲוָה גְדוֹלָה אֲבַטִיחֵי קַקוּן הַמְתוּקִים…
אֲבָל אַבָּא הִפְסִיק אוֹתִי מֵהֲזָיוֹתַי:
“דַי קִשְׁקַשְׁנוּ הַיוֹם, בֵּן,” אָמַר אֵלַי, “עֵת לָשׁוּב הַבַּיְתָה.”
יָרַדְנוּ מִן הַשׁוֹמֵרָה שֶׁל אַבָּא, וּבְבַת-אַחַת חָזַרְתִּי אֶל הַקַיִץ הַחַם, אֶל הַזֵעָה וְאֶל רֵיחַ הָרִקָבוֹן הַמְתַקְתַּק שֶׁל הָאֲבַטִיחִים הַנְטוּשִׁים.
וְאַבָּא עָמַד בְּהַבְטָחָתוֹ וּלְקָחַנִי אֶל הַפִּנָה הַחֲבוּיָה שֶׁבָּהּ הָיוּ נִסְתָּרִים הַחֲצָבִים. הֵם הָיוּ זְקוּפִים וַעֲדִינִים מְאֹד וּפְרִיחָתָם הַצְחוֹרָה רַק עַתָּה הֵחֵלָה.
קָטַפְנוּ כַּמָה נֵרוֹת-חֲצָבִים וְאַבָּא הִפְקִיד אֶת כֻּלָם בְּיָדִי. וּכְשֶׁנָשָׂאתִי אוֹתָם, רַכִּים וּקְרִירִים, עַל זְרוֹעוֹתַי, הִרְגַשְׁתִּי פִּתְאֹם שֶׁבֶּאֱמֶת כְּבָר תַּשׁ כֹּחָהּ שֶׁל הַחַמָה. וּבֶאֱמֶת כְּבָר מְנַשְׁבוֹת רוּחוֹת הַזָהָב הַצְפוֹנִיוֹת שֶׁאַבָּא קָרָא קֹדֶם בִּשְׁמָן. וּבֶאֱמֶת כְּבָר יֵשׁ אֵיזֶה רֵיחַ מְשֻׁנֶה בַּאֲוִיר הַשָׁקוּף. וּפִתְאֹם יָדַעְתִּי שֶׁעַכְשָׁו, מַמָשׁ בְּרֶגַע זֶה, חוֹלֵף עַל פָּנַי וּמִתְרַחֵק לוֹ הַקַיִץ. וְעוֹד מְעַט יָבוֹא הַסְתָו.
אַבָּא לִוָה אוֹתִי עַד לַשַׁעַר, וּמִשָׁם כְּבָר לֹא הָיָה רָחוֹק.
“שָׁלוֹם, בֵּן,” קָרָא וְהֵנִיף אֵלַי בִּבְרָכָה אֶת רוֹבֵה-הַצַיִד אֲרֹךְ-הַקָנֶה, “שָׁלוֹם וּלְהִתְרָאוֹת!”
רָאִיתִי שֶׁאַבָּא מְמַהֵר לָשׁוּב אֶל סֻכַּת-הַשְׁמִירָה וְלֹא רָצִיתִי לְעַכֵּב בַּעֲדוֹ.
“שָׁלוֹם, אַבָּא,” קָרָאתִי גַּם אֲנִי וְנִפְנַפְתִּי אֵלָיו בַּאֲגֻדַת-הַחֲצָבִים הָרַכִּים, “לְהִתְרָאוֹת!”
וּבְלִבִּי כָּל-כָּךְ הִשְׁתּוֹקַקְתִּי לָשֶׁבֶת שׁוּב עַל הַמִזְרָן הַיָשָׁן בַּשׁוֹמֵרָה שֶׁל אַבָּא, לִרְאוֹת אֶת חֻלְצָתִי הָרְטֻבָּה מִתְנוֹסֶסֶת כְּמוֹ דֶּגֶל צִבְעוֹנִי, לְהַשְׁקִיף מִן הַמְרוֹמִים עַל כָּל הַשָׂדוֹת שֶׁמִסָבִיב, לִשְׁמֹעַ אֶת אַבָּא שָׁב וּמְסַפֵּר עַל הַיָמִים שֶׁהָיוּ, וְלַהֲזוֹת לִי, בְּאֵין מַפְרִיעַ, אֵיךְ מַפְלִיגִים לָהֶם בַּיָם אֲבַטִיחֵי-קַקוּן הַמְתוּקִים.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.