רקע
שולמית הראבן
אין אלימות מילולית
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: תל אביב: דביר; תשמ"ז– 1987

שתי המלים שכמעט כבשו את הלקסיקון הפוליטי שלנו בתקופה האחרונה – “אלימות מילולית” – הן מונח שאינו קיים, לא בהגיון ולא בחוק ולא בשום מקום אחר; אבל הן רחוקות מלהיות עורבא־פרח סתם, אלא שיש בשימוש זה משום סכנה ברורה ומיידית לנוהל דמוקרטי. ברשימה זו ננסה לבדוק את הדברים, ולעשות בהם – אם עדיין אפשר – מעט סדר.

קיימת אלימות, שהיא הפעלת כוח הזרוע. שורש המלה – ארמי: אלם הוא כוח. מעשה אלימות פיזי (ואין כלל צורך לומר פיזי, כי כל מעשה אלימות על־פי ההגדרה הוא פיזי) הוא מעשה שנראה בעין, אוביקטיבי, אליבא דכולי עלמא: רגל שבורה היא רגל שבורה, חבּורה היא חבורה, רימון מתפוצץ הוא רימון מתפוצץ.

וכי אין בעולם מלים מרגיזות, מכאיבות, פוגעות, מעליבות, מקוממות, דורסות, אפילו פוצעות אדם עד עמקי נשמתו?

ודאי שיש. ועוד איך יש. והן בדיוק מה שנאמר עליהן: הן מרגיזות ומעליבות ופוגעות וכל מה שנאמר עליהן, והן יכולות אפילו להפוך חיי אנשים לגיהנום.

מה, איפוא, ההבדל? ההבדל הוא בנסיון ליצור קריטריון אוביקטיבי, ניתן להוכחה, אליבא דכולי עלמא, של פגיעה מילולית – במצב שבו אין קריטריון אוביקטיבי אלא שיפוט אישי בלבד. בטענה של “אלימות מילולית” אפשר לסתום כל פה, לחסל כל אפשרות של ויכוח, לאסור אפילו על מחקר, אם מישהו סבור שהנאמר בתוכנו או בצורתו מהווה “אלימות מילולית”.

יכול אדם לבוא ולומר, שהוא מתנגד לכל צורה של מחקר אנתרופולוגי, או מחקר בלשני, למשל, הקובע מאפיינים של לשונות, ומודלים של תרבויות, מפני שלדעתו אסור בכלל להתעסק בשאלה של תרבויות ומאפייני תרבויות; לדידו זו צורה של אלימות מילולית – גם אם אין בה שמץ של שיפוט ערכי או של קביעת דרגות. יכול לבוא אדם אחר ולאסור כל צורה של ויכוח, שבו מושמעים נימוקים הגיוניים תקיפים, מפני שלדידו כל נימוק תקיף הוא אלימות מילולית. אפשר להגיע לאבסורדים, כגון אותו חבר כנסת שאמר לכותבת שורות אלה, שבעקבות מאמרה בעתון זה, אשר תיאר את מהלך הפגנת הרימון, שהמאמר היווה אלימות מילולית, מפני שהכתבת השתמשה בו במלים “יריקות” ו“גידופים”, ואלה מלים אלימות, ולא יפה להגיד אותן. בקיצור: אם מישהו מנסה להגביל אותך בטענת האלימות המילולית, אין לדבר סוף: על כל דבר אפשר לומר אלימות מילולית. ובכך לסתום פיות.

החוק אינו מכיר כלל במונח כזה, ולא במקרה. על פי החוק מותר לקלל ולהעליב ולגדף, להוציא עובדי ציבור בעת מילוי תפקידם. החוק מכיר בהגדרות אחרות לגמרי: הוא מכיר בהסתה, כאשר קיימת “סכנה ברורה ומיידית” לשלומם של אנשים שמסיתים נגדם, וסכנה כזאת צריך להוכיח. הוא מכיר באיומים, במלים או בתנועות; איומים בפגיעה בגופו, בחירותו, בנכסיו, בשמו הטוב או בפרנסתו של אדם, ועל כך אפשר להעמיד אנשים לדין. החוק מכיר – שוב, בחוק העונשין – בהפרעה לסדר הציבורי על ידי מי שמתנהג באופן פרוע או מגונה במקום ציבורי באופן העלול להביא להפרת השלום. החוק מכיר גם בלשון הרע, בהשמצה, אפילו במשתמע, אולם קבע סייג ברור של צורך בהוכחה שהמשמיץ אכן נתכוון להשמיץ ולא טען את טיעוניו בתום לב. כך עתונאי אשר כתב דברים רעים על אדם, ואשר נתבררו אחר כך כלא נכונים, יימצא זכאי בדין אם יוכיח שכתב את מה שכתב על סמך מידע בדוק באורח סביר. עד כדי כך משתדל החוק להגן על חירות הביטוי – בדיוק בשל החשש שמישהו ירצה ליצור קריטריון אישי־ערכי שאינו ניתן להוכחה, וישתמש בו לסתימת פיות. והביטוי “אלימות מילולית” הוא בדיוק ביטוי סוביקטיבי כזה. יוכל אדם לומר לאדם שהוא שקרן, ולהוכיח אחר־כך שהנפגע (מילולית) אכן שיקר – ואין בכך שום עבירה על שום חוק שבעולם. יכול אדם לומר אפילו לשוטר בעת מילוי תפקידו שהוא שקרן, ולצאת זכאי (ויש לכך תקדים) – אם יוכיח שהשוטר לא דיבר אמת. לא יכול אדם לומר לשוטר בעת מילוי תפקידו שהוא מטומטם, כי אינו יכול להוכיח זאת. קנה המידה בכל מקרה ומקרה הוא קנה המידה האוביקטיבי, דבר הניתן להוכחה או להפרכה.

החוק, בחכמתו הרבה, נתן בעצם ביטוי לנורמות חברתיות מקובלות של חירות האדם בימינו, על ידי כך שהבדיל בין תחומי אחריות ולא טישטש אותם. אין קנה־מידה אוביקטיבי לאלימות מילולית, פרט להרגשתו האישית של אדם שנפגע מן הדברים. דברים פוגעים בודאי אינם מסייעים ליחסי אנוש, והחינוך ידרוש מאתנו התחשבות מירבית בזולת בתחום יחסי אנוש. אבל כאן אנחנו בתחם החינוך, הטוב או הרע, ולא בתחום העבירה שהיא בת־עונשין.

הדבר תלוי בכוונה, והכוונה לעולם היא ענין אישי שאי אפשר להוכיח את רמתו. לעומת זאת אין בעולם שבירת יד שנתכוונה בעם למעשה אוהב, לא כל שכן זריקת רימון. גם בתרבויות האחרות קיימות מילים ותנועות מתגרות בין אדם לחברו; כך למשל אותו “טוזזזז” ערבי, המלווה משיכת שפם לגלגנית, או באנגליה של המאה ה־17, כיסוס הבוהן, שהוא תנועה פרובקטיבית מאין כמוה על פי שקספיר (זוכרים את המערכה הראשונה של “רומיאו ויוליה”: “האם אתה כוסס את בהנך כנגדי, אדוני?”… “אינני כוסס את בהני כנגדך, אדוני, אבל אני כוסס את בהני, אדוני”) – כל אלה הן צורות של התגרות ללא ספק. השאלה כולה היא בתחום התגובה. אם אדם הגיב מילולית, והחזיר גידוף בריא (ויש אוצר בלום של גידופים מצויינים וגם ציוריים מאד) – עדיין לא קרה כלום, כל עוד לא הופר הסדר הציבורי. אם אדם הגיב פיזית, הוא בר עונשין. החברה בת זמננו קבע הבדל בין השימוש במילה לבין השימוש בכוח הזרוע, מפני שהשימוש במילה הוא עידון (סובלימציה) של שימוש בכוח הזרוע, וכאן גדולתו, ולכן הוא רצוי לעין ערוך יותר בין השניים, גם אם הוא רחוק מלהיות רצוי כשלעצמו. גידוף אינו רימון. הוא אולי עידון של רגשות תוקפניים, וטוב שהוא כזה; כשם שלהבדיל, קרבן בהמה הוא עידון של קרבן אדם, ותרומה ומעשר וצדקה הם עידון של קרבנות בכלל, וכל אחד מהם מהווה שלב של התקדמות חברתית לעבר האיפוק והעידון והיכולת לחיות טוב יותר בצוותא. ודאי שגם הגידוף הוא ענין מגונה, ואני מקווה בכל לבי שתימצא לנו הדרך הנכונה לפרק רגשות תוקפניים בכלל, ואז לא יהיה גם גידוף בעולמנו. אבל כשיש רגשות תוקפניים, הגידוף עולה לאין ערוך על הרימון. אֵם אומרת לילדיה חמש פעמים ביום “אני הורגת אתכם” – אבל אין פירושו של דבר שהיא עושה זאת בפועל, וכאן טמון ההבדל כולו על רגל אחת: אין אנו מטפלים ברגשות התוקפנות שבתוכנו.

האין לנו, איפוא, כל דרך להתגונן בפני מילים פוגעות, מילים פוצעות כמדקרות חרב, מילים מגדפות המורידות אותנו עד עפר כבני אדם, כבעלי כבוד?… האם צריך למלא את הפה מים ולשתוק!

בשום פנים לא. איש מאתנו אינו חסר ישע. אפשר להתלונן, אפשר לנתק מגע. איש אינו חייב להמשיך ולדבר עם מי שהעליב אותו, עד שיתנצל. אפשר להחזיר גידוף ועלבון מנה אחת אפיים. ואפשר לפעמים גם להגיע לכלל שיחה, מאוחר יותר, להסביר לפוגע מדוע דבריו פגוע, ובהרבה מאד מקרים גם להגיע לכלל לשון משותפת, או לפחות להגדרת תחומי הויכוח, ולהסכים על מה אין מסכימים. השאלה המרכזית, והמהותית ביותר, היא כיצד אנו מנהלים את הקונפליקט שבחיינו. מרבית הקונפליקטים אינם נפתרים כלל; אנו ממשיכים לנהל אותם, השאלה היא רק איך: האם אנו מוכשרים דיינו לנהל קונפליקט בחכמה, בלי להזקק לאלימות, בלי שימוש בכוח, או כי נגיב בכוח הזרוע. וזו שאלה גם בתחום הפוליטי.

שכן, אם אל הבדיל חלילה בין ניהול קונפליקטים באלימות, לבין ניהולם בלי אלימות, בבוררות, בויכוח, במשא ומתן, אין לנו שום סיכוי שבעולם לחיות בשלום, לא עם שכנינו וגם לא בינינו לבין עצמנו, לעולם ועד. ביטוי אוילי כגון “אלימות מילולית”, שתי מילים שהן ביסודן תרתי דסתרי, יכול רק לטשטש את ההבדל הזה ללא תקנה; כשם שהוא מטשטש, וללא תקנה, את ההבדל בין ויכוח, ואפילו ויכוח חריף, לבין זריקת הרימון ושפיכות הדמים. וכאן, ביסודו של דבר, ההבדל בין חברה דמוקרטית לבין חברה אחרת; בדמוקרטיה מדברים. במשטרים אחרים מדַבר הכוח.

אני מציעה לכולנו, איפוא, לחזור לאוצר המילים השרשי והטוב של הלשון העברית, ולדבר על מילים פוגעות, ועל דברים המביאים אדם לכלל כעס, ועל התגרות, ועל כל אלפי הגוונים שלשוננו העשירה מאפשרת לנו – אבל למען השם, נחדל נא מן “האלימות המילולית” הזאת, נחזיר אותה למקום הראוי לה – לפח הגדוש של מילות שעטנז ומושגים שאין להם שחר; כי ההבדלה, ועצם היכולת להבדיל, היא מתת שמים שניתנה לאדם, המעשה האלהי הראשון (“ויבדל”) אחרי הבריאה – והיא מחייבת.

ידיעות אחרונות, 15.3.83

המלצות קוראים
תגיות