השיעור הראשון באתיקה אומר שערכיות אינה מתנהלת בחלל הריק: אתיקה שאינה מוצאת את ביטויה בחיים הממשיים אינה אתיקה, אלא לכל היותר תרגיל־סרק אינטלקטואלי.

אתיקה עוסקת בערכים, ואכן יש לו לאדם הרבה מאוד ערכים, לטוב ולרע. כמעט כל אדם, להוציא אישיות פתולוגית, מזדהה עם הערך האומר שיש להגן על ילדים, וכי פגיעה בהם היא ענין רע; שלא טוב שיש בעולם רעבים; שנהג בלתי־זהיר מוטב שלא ינהג בכביש, כי סיכון חיי אנשים הוא עניין רע; שטוב הוא כאשר אנשים חיים בשלווה בארצם ומוציאים לחם מן הארץ, טוב להשכיל ולדעת, לא טוב לגנוב ולרצוח, חובה להציל חייו של חולה אם רק הדבר ניתן מבחינת היידע הרפואי, וכן הלאה. בכל אלה נקודת־המוצא היא ערך חיי האדם ורווחתו.

פועל־יוצא מכל הדברים הבסיסיים האלה הוא שצריך להיות איזה גוף, איזה אירגון, המסוגל לבצע או לאכוף את כל הדברים הבסיסיים המוסכמים האלה. בימינו גוף כזה היא מדינה ומוסדותיה: משפט, צבא, משטרה, מוסד מחוקק, וכן הלאה. אלא שמוסד המדינה יוצר מייד בעיה נוספת: אנחנו עולים מעלה אחת בסולם המורכבות, ואומרים שמעתה צריך להגן על המדינה, כדי שהיא תוכל להגן עלינו ועל ערכינו הבסיסיים. וכאן נוצר מייד פרדוקס: אנשים נדרשים לא־פעם להקריב את חייהם למען המדינה, כדי שזו תוכל מצדה להגן על חיי אזרחיה. יש כאן, איפוא, העדפה מסוימת של ערך אחד על פני ערכים אחרים: המדינה, שאנו מזדהים איתה, עשויה להיות בתנאים מסויימים (למשל: בצבא) ערך גבוה יותר מערך שמירת החיים שלנו וקדושת החיים שלנו. אצל חלק מהאנשים, זה באמת המצב בכל מקרה ובלא עירעור. אצל חלק אחר – העניין נתון לביקורת, מתוך חשש לגיטימי להעלאת ערך המדינה לדרגה מסוכנת, שבה יתאפשר למדינה ומוסדותיה לפגוע בסופו של דבר בשרירות לב באזרח – שלמען הגנתו הוקמה. בין כך ובין כך, כבר, מייד, נוצר הצורך בסולם העדפה ערכי, שלפיו נפעל.

אלא שמדינה לא די להקים. מדינה צריך גם לנהל. וכל דבר שאדם חייב לנהלו, אין לו ברירה אלא לקבוע בו סדר עדיפויות לביצוע. אשה המנהלת את משק ביתה קובעת את סולם העדיפויות שלה ושל משפחתה, מגורים, עבודה, חינוך וכך הלאה, ועל־פיו מחלקת את התקציב ואת הזמן ותשומת הלב. הצבא מלמד אותנו מושג הקרוי “מאמץ עיקרי”; ומי שאינו מסוגל לקבוע את המאמץ העיקרי לעצמו, כלומר להחליט על סדר החלטות אירגוניות וביצועיות, ולפעול על־פיו, סופו שיהרוס את עצמו, או את סביבתו, או – לעתים קרובות – את שניהם. הנסיון לפעול בעת ובעונה אחת על־פי כל הערכים כולם, הוא נסיון הרסני, וכל מי שעמד אי־פעם בפני הכרעה ובחירה, יודע שקביעת מאמץ עיקרי יש לה מחירים, לפעמים כבדים מאד.

למעשה, לכל בחירה יש מחיר. אדם בוחר לגור בעיר מסוימת, ומוותר בכך על מגורים במקום אחר. אדם בוחר לחיות עם אדם מסוים, ואם הוא הגון – יש בכך ויתור על חיים עם אנשים אחרים. חוסר היכולת לבחור, החרדה המתמדת שמא לא בחרתי היטב, החרטה והטילטול המתמיד בין ברירות, בין אפשרויות, – כל אלה גורמים לשיתוק מערכות. רופא שנזדמנה לו כליה להשתלה, אינו יכול לשתול אותה היום בגופו של ראובן, ולמחרת בגופו של שמעון, וחוזר חלילה: הוא חייב לבחור באחד מהם, על־פי קריטריונים מורכבים למדי. ברירה זו לא היתה קיימת כלל לפני שנעשתה הרפואה מוסד מורכב, הנהנה מהישגי המדע, והטעון ניהול, לומר – החלטות קשות מאוד. אם פעם יכול היה הרופא לסמוך בעשרים אחוז על עצמו ועד הידע שלו, ובשמונים אחוז – על הקב"ה לבדו, הרי היום נעשינו כביכול מבוגרים יותר, ואחוז הסמיכה על עצמנו ועל הידע שלנו גדל משנה לשנה. החולירע היתה פעם בבחינת שואה מטאפיזית כמעט, המשמידה כפרים ועיירות שלמים, ומי שניצל ממנה – ניצל רק בשל מזל, או “נס”, ולא בשל ידע או אירגון כלשהו. היום החולירע היא מחלה הניתנת לריפוי, ואפילו לא בקושי רב, בתנאי שנטפל בחולה נכון, ונארגן את כל הטיפול בו ובסיבתו בצורה נכונה. אחוז אי־הוודאות ירד מאד בכל תחומי החיים, ולא ברפואה בלבד. במילים אחרות, הרבה פחות תלוי בבלתי־ידוע, בכוח העליון, והרבה יותר – בנו עצמנו, בנכונות שלנו, בידע, בכושר האירגון, בביצוע. התבגרנו: ובגרות פירושה בחירה. ככל שמערכות מורכבות יותר, כמו ניהול מדינה, נעשית הבחירה קשה יותר. אבל היא תנאי ראשון לשלטון, וחובתו הראשונה.

מנהיגות טובה של עם, כמו הנהגה עצמית טובה של אדם, בבואה לקבוע סדר קדימויות, מסירה מיד מעל סדר־היום שני סוגים של בעיות: אלה שביחס אליהן אין אנחנו יכולים לעשות דבר, גם אם חשיבותן הערכית גבוהה, ואלה שנחשבות שוליות כל־כך עד שאפשר לזנחן לעת מצוא. ישראל שלחה לא־פעם משלוחי מזון לארצות רעבות; אבל הבצורת בסהייל אינה קדימות גבוהה בסדר־היום שלנו, אף־על־פי שמדובר בערך הגבוה־מאוד של חיי אדם, כי יכולתנו לשנות את המצב שם קטנה מאוד, ולכן תחום האחריות שלנו מוגבל. לעומת זאת, מתעורר אצלנו לא־פעם ויכוח “ערכי”, כביכול, גם כאשר המציאות מוכיחה שהנושא שולי. כך, למשל, יש מי שדואג לסלף את המציאות הישראלית בדברו על סכנה – געוואלד! – של נישואי־תערובת בין יהודיות לבין ערבים, כאשר מיום קום המדינה מדובר ב־0.0004 אחוז בלבד מכלל האוכלוסיה, כלומר עניין שולי שבשולי, שוודאי אינו ראוי לקדימות לאומית כלשהי, אלא לטיפול במישורים אחרים. כן יש מי שמסלף את המציאות שבה אנו חיים, ומדבר על סכנה הנשקפת לנו (שוב געוואלד!) מן הערבים אזרחי ישראל, כאשר המספרים הרשמיים של מוסדות הביטחון אומרים שמיום קום המדינה 99.9 אחוז מן הערבים מעולם לא עשה דבר וחצי דבר הפוגע בבטחון ישראל, ומסיבה זו גם בוטל ולא חוּדש מעולם המישטר הצבאי. סילוף אחר קיים בנושא הדמוגראפי: כביכול, קיימת סכנה לרוב היהודי במדינת־ישראל בגלל הריבוי הערבי הגבוה. המצב היום הוא שאחד מכל ששה אזרחי ישראל הוא ערבי; בשנת 2000, אם לא יחול שינוי (והשינוי הוא דווקא להפחתת מספר הילדים בקרב משפחות ערביות ככל שהשכלתן גדלה והאשה יוצאת לעבוד) – יהיה היחס כמעט אחד מכל חמישה. ודאי לא סכנה לאופיה היהודי של המדינה. לעומת זאת, תהיה גם תהיה לנו בעיה דמוגראפית רצינית אם נמשיך להחזיק בגדה על התנאים השוררים בה; אז יהיה לנו בשנת 2000 יחס של כמעט 1:1 בין יהודים וערבים, במה שקרוי ארץ־ישראל השלמה; ומשלה את עצמו מי שסבור שישראל תוכל לנקוט כאן איזושהי פעולה חד־צדדית, שלא לדבר על ביצוע פשע נגד אוכלוסיה שלמה. לעומת כל אלה, איש אינו מדבר על הנושא ה“פרוזאי” של תאונות דרכים, התובעות כ־500 אבידות כל שנה ומחיר בריאותי וכלכלי עצום. מה מקומן בסדר הקדימות הלאומי של ישראל?

ואם כן, מתבררת חובתה השניה של מנהיגות: לאזור כוח לעשות את האפשרי, והנחוץ, לגלות אומץ לוותר על הבלתי אפשרי, ועל הפחות נחוץ, ולהשכיל להבדיל בין השניים. וזו קביעה ערכית.

אם בגרות פירושה בחירה, הרי חוסר בחירה הוא ענין ילדותי. ילד רוצה הכל, וחושב שגם ישיג הכל, כי אבא שלו כל־יכול. הוא ידרוש גם צעצוע, גם טיול; גם שיהיה לו אח לפעמים, גם שלא יהיה לו אח אף פעם; להישאר בבית ולצאת לטיול בעת ובעונה אחת; להרביץ ליוסי ולהישאר אתו חבר. הקושי לבחור הוא־הוא יסורי ההתבגרות, מיום עמדֵנו על דעתנו עד קץ הימים, וזכור לטוב הסיפור על אותו אדם מוכשר ומשכיל שכשל בכל מישלוח יד, עד ששלחוהו לארוז תפוזים, ושם התמוטט. הסברו היה שהטילו עליו למיין לייצוא לפי הגודל והיופי, וההחלטות, כך אמר, ההחלטות כל היום, הרגו אותו.

רבים מאיתנו, הרואים במנהיג אבא כל־יכול, רוצים אף הם “הכל”: גם מדיניות כוחנית כלפי שכנינו, גם שיאהבו אותנו; גם לשנוא ערבים, גם שיהיו “טובים”; גם דמוקרטיה (בארץ), גם חוסר דמוקרטיה (בשטחים); גם אור־לגויים, גם ככל הגויים; ישראל שמותר לה הכל מפני שהיא עם סגולה, וגם ישראל שנשארת עם סגולה אעפ"י שהיא נוהגת כאילו מותר לה הכל; גם יציאה מהבוץ הכלכלי, גם רווחה בלתי מבוקרת; גם פגיעה בבתי־המשפט, גם מדינת חוק; שתהיה נשיאות, אבל גם ריקון סמכותה ויוקרתה מכל תוכן. הכל. וכל אחת מהאפשרויות מייצגת איזה ערך.

שבע השנים של מנחם בגין הצטיינו באי־יכולת לבחור ולקבוע סדרי עדיפויות על־פי שיקול ועל־פי ידיעת המחיר. מר בגין סבר שיוכל גם לחתום על הסכמי קמפ־דיויד, גם לא להמשיך בתהליך השלום; גם להיפגש עם נשיא מצרים באילת, גם להפציץ את הכור העיראקי למחרת; לנהל “כלכלה נכונה”, זכר צדקת לברכה, גם לעודד התנחלויות, וגם לשמור על קופת המדינה; גם לצאת למלחמה בלבנון, וגם להימלט מן המחיר, באבידות, בבטחון, בכלכלה במדיניות. מר בגין כינה את המצב שנוצר בסוף שלטונו כ“טרגדיה”; תומכיו דיברו על כך שעם ישראל “נקלע למצב ביש”; ולא היתה כאן שום טרגדיה ושום כוח עליון, אלא רק חוסר היכולת של מנהיגות לבחור בחירה בוגרת, כלומר – בחירה בתוך המציאות ולא מחוצה לה. אין ערכיות מחוץ למציאות, ורק הפרגמאטי והמעשי ניתן בכלל למדידה ערכית. ומדהים: מר בגין, שלא היה מסוגל לקבוע סולם קדימויות לאומי, ומעולם לא ידע להכריע בין רצונות שונים, ערכים שונים, כולם חשובים בלי ספק – הוא הנחשב בעיני רבים עד היום הזה כ“אדם ערכי”; ודווקא מר פרס, הניחן מעל לכל ביכולת הנדירה לקבוע עדיפויות וללכת על־פיהן, הוא הנקרא עדיין בפי מתנגדיו “כן־ולא”, “פרגמאטי”, “לא ערכי”. רבים מאוד אינם תופסים שעצם קביעת הסדר הלאומי היא קביעה ערכית של מנהיגות. אדם – מנהיג לא כל שכן – שאינו מסוגל לקבוע סולם חשיבות ולדבוק בו, הוא פשוט אדם חלש, ומנהיגותו תהיה חלשה ומשתקת. מר בגין, שביקש לתפוס מרובה, ולכן מאז קמפ דיויד שיתק כמעט את כל האופציות הפתוחות בפני ישראל, היה אחד המנהיגים החלשים ביותר בתקופתנו. הוא רצה הכל – כלומר, לא כלום. מר בגין בילבל עיקר וטפל, אפשרי עם בלתי אפשרי, רצוי עם מצוי, דחוף עם זָניח, ערכיות עם פנטזיה. כאשר הכל “קדוש” במידה שווה, שום דבר אינו קדוש; בהיעדר סדר קדימויות מוגדר, אין ערכים ואין מוסר אלא בלגאן מיתולוגי. על רקע בילבול רווח זה במונחי מנהיגות ובתפקידי מנהיגות, נראה היום מר פרס כאדם מבוגר יחיד בחבורה של מתבגרים היורים לכל עבר בלי אבחנה, ולכל אחד מטרה אחרת. כמה מהם יורים, בטעות, גם לעברו.

אין פירוש הדבר ששלטונו של מר פרס קבע תמיד את הסדר הנכון. מר פרס כבר שגה שתי שגיאות עמוקות למדי: הראשונה – עם שיחרור המחבלים מחוץ לכל הליך משפטי מקובל, והשניה – כאשר קיצץ בתקציבים החברתיים בלי שהעם הרגיש שהנטל חולק במידה של הגינות. בשני המקרים הועמדה היירארכיה ערכית לא נכונה. מדינה מתנהלת מכוחו של חוק, ממשלה פועלת מכוח החוק, וכאשר אובדת ודאות החוק, שהיא מרכיב קטגורי שלו, בסופו של דבר גם אי־אפשר יהיה לשלוט במדינה. נדמה שרק בימים אלה ממש ניצלנו – לפי שעה – מן הגרוע מכל, הפוליטיזציה של המשפט, שכמעט־כמעט נגרמה לנו כתוצאה משיחרור בלתי־מחושב זה. ואפשר רק לקוות שהפגיעה בתקציבים החברתיים לא תביא למשבר נאמנות, כתוצאה ממתיחת האזרח חסר האמצעים, ויש רבים כאלה ולא בקטמון בלבד. אבל אם אין מחליטים – ובהחלטות יש גם אחוז בלתי־נמנע של טעויות – אין תזוזה בכלל, ויש מי שכינה את האומץ של מר פרס בשם “אומץ עצוב”.

אבל עיקר כוחו של מר פרס, ביכולת ההליכה קדימה על פי סדר שאינו זז ממנו ימינה ושמאלה. וכאן קצת מגוחך להבדיל בין הערכי לפרגמאטי. אם אדם חושב שראשית, צריך שתהיה בכלל יכולת שליטה, חוקית ודמוקרטית, בארץ המקוטבת הזאת; שנית – שצריך לצאת מלבנון; שלישית – לנסות ולהציל את הכלכלה; ורביעית – להמשיך בתהליך השלום, על־פי סדר זה, הוא קובע בכך סדר קדימויות ערכי לגמרי. המסקנה מכך היא שאין מנוס, לפי שעה, מן הישיבה בממשלת אחדות לאומית, מה גם ששום שליט ערבי לא ייכנס במו"מ מדיני עם מחצית העם בלבד. זה לא תענוג, אבל האחריות איננה גן של ורדים. יתכן שמר פרס תוחם לעתים שולי בטחון גדולים מדי בתוך ממשלת האחדות – אבל גם אפשרות ההרס גדולה מאוד, ואפשר בטעות לאבד כאן לא שלטון, כי אם מדינה. חוק החזיר, למשל, הוא באמת חוק בלתי סימפאטי, והוא מבטא בין השאר את הגישה הפסולה של חלוקת ירושלים בין מזרח העיר (שם יהיה כנראה מותר) לבין מערבה. אבל אם כן הנזק הממשי שנגרם הוא שהחושק בבשרו יצטרך מעתה להביא את חזירו מרחוק, אין ברירה אלא להעמיד ערך זה שנפגע לעומת אפשרויות אחרות, כולן גרועות. לתהליכים המדיניים הגדולים אי אפשר יהיה להכנס בלי חלק לפחות מהימין והדתיים. מי שאינו מאמין, כנראה לא בתוך עמו הוא יושב. אנחנו כבר מזמן לא נחמדים.

הממשלה הלא־טובה הנוכחית יושבת זה כאחד־עשר חודש. בתקופה זו, ראשית, שרדה הדמוקרטיה, שרדה הכנסת, ונרגעה – לפי שעה – האלימות הפוליטית הנוראה. בתקופה זו יצאנו מלבנון, מה שלא קרה במשך שלוש שנים רעות קודם־לכן, וירד מאוד מספר ההרוגים, בלי הרעה בשלום ישובי הצפון. בממשלה החצי־משותקת הזאת מישהו בכל ־זאת הצליח, ביד אחת קשורה, לשבור את שיתוק הדיבור המדיני; ישראל חזרה ונתקבלה בקרב אומות העולם; נעשה ניסיון אמיץ להציל כישלון כלכלי בן שבע שנים לפחות, חוּדש המגע עם מצרים, שפסק כמעט עם פלישתנו ללבנון, וחודש הדו־שיח עם חוסיין, במגמה כללית של פתרון. בודאי שבממשלה פחות משותקת אפשר היה להשיג הרבה יותר; אבל גם לא יושג יותר, אם בדרך לממשלה צרה, למשל, יסרבו כמה דתיים־עקרוניים וכמה חילוניים־עקרוניים לשבת אלה עם אלה בקואליציה, בגלל ערכים שהם נותנים להם דרגת קדימות גבוהה מאד, ואיש אינו מזלזל בערכיות שלהם. אז תמיד אפשר להגיד שכל זה פרגמאטי ר"ל, ואינו שווה את המחיר המרגיז של התבטאויות הרב פרץ, למשל. אפשר יהיה להציג – במידה רבה של צדק – כל מיני ערכים שהופרו, כל מיני עקרונות שנפגעו, והכל יהיה נכון מא' ועד ת'.

אבל המחזה המגוחך ביותר, הסוריאליסטי ביותר, יהיה אם אומנם נגיע – בקושי, בחצי־שיתוק, בידיים קשורות, בחוסר נאמנות מכאן ובחוסר הבנה מכאן – אבל נגיע אל איזה חוף־מבטחים, במדינה נשלטת, פחות או יותר מתוקנת, עם עליונות החוק, עם דמוקרטיה, עם המשך פיתוח, עם כמה אופציות מדיניות פתוחות סוף־סוף – והעם היושב בציון ימשיך לנוד בראשו העייף בידענות ובעצב, ולומר: מה זה שווה, הרי הכל לא די ערכי.

ידיעות אחרונות, 23.8.85