רקע
שולמית הראבן
הזהוּת: קרבן
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: תל אביב: דביר; תשמ"ז– 1987

מספרים מורים ומחנכים: כאשר נשאלים תלמידי בתי־ספר ישראליים מה המאורעות החשובים ביותר בתולדות עם ישראל, מתחילות האצבעות להתרומם: חורבן בית ראשון. חורבן בית שני. גירוש ספרד. השואה. הקמת המדינה. מלחמת יום הכיפורים. בבתי־ספר דתיים יש המוסיפים על כך את יציאת מצרים ומתן תורה, אבל אלה אינם הרוב.

לא בניין בית ראשון, כי אם חורבנו. לא קיום בית שני, כי אם חורבנו. לא הבניין האדיר, הממושך, של המשנה והתלמודים. לא תור הזהב שבספרד, כי אם הגירוש. עם ישראל בכלל איננו ערש המונותאיזם, על כל השלכיו העצומים הרחק מעבר לתחום הדתי בלבד. בכלל אין במה להתגאות: לא היתה, ר"ל, כל התפתחות של אנשים, מחשבתם, סדריהם החברתיים, מערכות הניווט והמשפט שלהם. אין לעם ישראל בכלל היסטוריה תרבותית וחברתית, ואם היתה, לא בכך ייחודו. יש רק היסטוריה אחת, זו של חורבן, ויש רק זהות אחת, זו של קרבן. יש גורל ואין תכונות.

לאנשים רבים בארץ, ובתוכם כותבת שורות אלה, בגלל תולדות חייהם, אין כל צורך להזכיר את נושא השואה, ורק שוטה גמור יסיק מן הרשימה הזאת שמדובר בהשכחה, או בגימוד אסונו הכבד ביותר של עם ישראל. אף לא זו השאלה העומדת בפנינו. השאלה היא אם ניתן לחנך דור אך־ורק על טראומות, שנגרמו בידי אחרים – על תחושה בלעדית של חורבן מתמיד ושנאה דטרמיניסטית – או שמא יש בה ביהדות עוד כמה דברים, לאו דווקא קרבניים בלבד, המגדירים אותנו כעם וכל יחיד בתוכנו. האם להיות יהודי פירושו להיות רק קרבן – כלומר, מוגדר על ידי מעשיהם של אחרים – או שמא פירושו גם מי שהקים מערכת משפטית מפוארת, יצר לשון שאפשר, וצריך, להתגאות בה, בנה מדינה וסדרי חיים (ולא רק נלחם על קיומם!) – ופיתח דרישות וציפיות לתיקון עולם ולתיקון הפרט, על גילוייהן השונים בהיסטוריה, ששום עם אחר אינו יודע? במילים אחרות: האם אנחנו מוכנים לקבל את הגדרת היהדות של ז’אן־פול סארטר, אשר הגדיר אותנו במונחי האנטישמיות בלבד – (רוצה לומר, גם את ההגדרה העצמית גזל מאיתנו…) או שמא יש בנו גם משהו שאינו קשור כלל במעשיהם וביחסם של אחרים?

טראומות, מטבען, משאירות משקעים קשים ביותר לאורך ימים. מספרים לנו מנתחים פלסטיים על מחקר שנערך בקרב אנשים שגפיהם נכרתו בתאונה וחוברו מחדש בבתי החולים. האנשים נתבקשו, כעבור חודשים אחדים, לצייר את דמות עצמם, וכמעט כולם ציירו את דמותם כשהיא חסרה יד או רגל; משמע שהטראומה של האובדן היתה גדולה ומכרעת יותר מן ההקלה שבהחזרת האיבר לגוף ולפעולתו. אבל אפשר לומר במידה רבה של בטחון שאם אותם אנשים גם כעבור עשר שנים ימשיכו לצייר (=לראות) את עצמם ככרותי־יד או רגל, משמע שקיים משהו פתולוגי בראיית העולם שלהם, וכי הפכו את עצמם (אם בגלל חוסר יכולת, או מפני שהסביבה מתגמלת אותם על כך תגמול גבוה ) לאנשים שזהותם היחידה – שהם קרבן.

בטווח הקצר הזהות הקרבנית, אכן, מְתגמלת, ידע זאת עוד שלום עליכם בסיפורו “אשרי, יתום אני”. מי שהוא קרבן, ורק קרבן, בידוע ש“מגיע לו” הכל, נסלח לו הכל, והוא לרוב מנצל זאת עד שילשים ועד ריבעים, גם ככלות כל הדור אשר ידע את האסון. בטווח הארוך יותר, הנצחת הזהות הקרבנית מביאה לידי ניתוק גמור מן המציאות, לתלות מוחלטת בעבר ובעבר בלבד, ולשיבושי פרופורציות ודגשים עד כדי עיוות האישיות.

דוגמאות אינן חסרות. לא־מכבר התנגד הרב דרוקמן לחקיקת החוק נגד הסתה לגזענות, בטענה המדהימה ש… רק היהודים לבדם הם קרבנות הגזענות בעולם. כנראה לא שמע מר דרוקמן על שחורי העור, למשל. מר בגין ניסה לתרץ את הפלישה ללבנון על ידי סמלים מתקופת השואה (ולא לחינם אמר לו אז עמוס עוז: היטלר כבר מת, אדוני ראש הממשלה) – וכל הפקעה של רכוש ערבי בגדה נעשית תחת דגלה ובשמה של אותה זהות קרבנית, אשר רבים סולדים ממנה. עוד גב' גולדה מאיר המנוחה, בפגישה עם סופרים, ביניהם גם כותבת שורות אלה, תירצה את אי־החזרת האדמות לאנשי איקרית וברעם בנימוק המוזר, “נכון, יש צדק, אבל יש גם צדק יהודי”. למה? כי אנחנו הקרבן. אפילו ביחס לכפריים שנישלנו מאדמתם אנחנו הקרבן. לא ייפלא שמפקד פלוגה אחת שיצאה למיבצע “קדש” סיים את התידרוך לאנשיו במילים הציניות: “טוב חבר’ה, אז אנחנו ממשיכים לרדוף אחרי רוצחי טרומפלדור – קדימה!” אכן, מגיע הרגע שבו אי אפשר לשאת עוד את ה“קרבניוּת” הזאת כתירוץ לכל דבר – וכפי שיודע כל מחנך, נוצר מישקע עמוק של ציניוּת – לוּ רק בשל הפער הגלוי בין התפיסה הנלמדת מצוות אנשים מלומדה, לבין המציאות כפי שהעיניים רואות אותה.

אם אני קרבן ולא סתם קרבן, אלא קרבן נצחי, ולא סתם קרבן נצחי אלא קרבן יחיד בעולם ואין בלתי, אני פטור מהרבה דברים: למשל, מגאווה במה שיש לי; מלימוד ועיון בזהות הקונקרטית שלי; מהסתכלות בראי, ומראייה מפוכחת של סביבתי, מה יש בה ואין בה, כמו מכל אפשרות של אמפאתיה עם הזולת. נוצרות קלישאות סמאנטיות, שאיש אינו מהרהר באמיתותן, אלא חוזרים עליהן כתוכיים: “העולם כולו נגדנו” – כאשר, במציאות יש לנו בעולם גם אויבים, גם ידידים, גם עמים ואנשים שאינם מתעניינים בנו כלל, ואלה הרוב, או כגון “כל הערבים רוצים לזרוק אותנו לים” – בלי כל נסיון של הבדלה מציאותית של יחסינו בפועל עם מדיונת ערב השונות. או: “כל העולם שתק כאשר רצחו אותנו”. עמים בכלל אינם נחלצים היחלצות צבאית לעזרת עמים אחרים שבמצוקה. גם אנחנו לא שלחנו את חיל האוויר נגד הח’מאר־רוז' בקמבודיה כאשר עסקו הללו ברצח עם שיטתי ובקבורה־בחיים של בעלי מקצועות חופשיים ושל תינוקות. אבל העולם במלחמת העולם השנייה לא זו בלבד שלא שתק, אלא איבד כמעט שלושים מיליון איש במלחמה נגד היטלר. נכון, הם לא נלחמנו בגללנו, וודאי לא היו נחלצים בגללנו בלבד. הם נלחמו נגד הפאשיזם בכללותו, על כל מעשיו ותורותיו ותוקפנותו. אבל אובדן של כמעט שלושים מיליון איש במלחמה אין פירושו בדיוק שהעולם ישב בחיבוק ידיים, וההתבטאות האמוציונאלית שלנו, המובנת לגמרי על רקע תחושה נוראה של היעזבות טוטאלית מאל ומאדם, איננה האמת כולה. העולם נלחם נגד היטלר וניצח אותו, תוך הקזת דם איומה. שלושים מיליון משפחות שוכלו, ואלה מאתנו ששרדו, כולל הישוב הקטן שהיה אז בארץ, שרדו בשל כך.

אם אני הקרבן, הנצחי, היחיד, הרי שיצרתי סביבי ובתוכי ובחינוך ילדיי איזו אי־נראוּת, אינוויזיבּליוּת של כל מי שאיננו אני. אם אני ורק אני תפסתי את כס הקרבן, על כס זה לא יישב שום זר. ואי־נראוּת הזאת מגיעה לממדים של אבדן המציאות. אין המדובר רק במתנחלים, עיוורים מקצועיים, שאינם רואים כלל את תושבי הגדה. מדובר אפילו בתקשורת שלנו. לפני זמן מה נרצחו, בידי יהודים, כמה תלמידים חפים מכל פשע במיכללה האיסלאמית בחברון. כמה מאיתנו ידעו אז, ולא כל שכן יודעים היום, את שמות הנרצחים? משהו עליהם? כמה עתונים נזדרזו לבקר אצל המשפחות ולתאר את אבלן, כפי שאנו נוהגים בשעה שאנחנו הקרבנות? את שמות הרוצחים ואת תצלומי נשיהם וילדיהם ראינו כולנו; מה בקשר לקורבנות?… באו אצלנו אנשים בטענות שבמצרים הפגינו סטודנטים למען שחרורו של הרוצח מראס־בורקה – ואצלנו לא נערכו הפגנות לשחרר הרוצחים, ולא של סטודנטים בלבד, אלא חברי כנסת? אבל במצרים פיזר אותם השלטון בגז מדמיע; אצלנו הבטיח ראש הממשלה דאז שהרוצחים ישוחררו. ועד כדי כך מגיע האבסורד, שהסופר אהרן מגד טען אפילו במאמרו ב“ידיעות אחרונות” בערב פסח ש… היהודים בארץ לא ערכו כמעט פוגרומים בערבים בדרך שהגויים ערכו בנו. טול קורה מבין עיניך, אהרן ידידי. לא רק דיר יאסין היתה לנו, והיא היתה פוגרום דמים לכל דבר, ולא רק מה שכינינו בלשוננו הנקייה “פעולות תגמול”, אלא גם עפולה, ולא כל כך מזמן, שם בזויי־אדם פרצו לתוך בית חולים המקומי ועקרו אינפוזיות מידיהם של חולים ערבים; והיו לנו ניפוצי שמשות והרס בבתי ספר (מזכיר לך משהו, אהרן?) – ויש לנו פוגרום בערבים שנזדמנו למקום כל אימת שמתגלה חפץ חשוד בשוק כלשהו או בתחנה מרכזית כלשהי – באמת לא ראית? אף לא פעם אחת? גם לא בטלויזיה? האם אנחנו חיים באותה ארץ?

אבל אם אני קרבן, הקרבן הנצחי, היחיד בעולם, ברור שאני מסרב לקבל כל אינפורמציה אחרת, העשויה לשבש לי את התדמית העצמית. היא פשוט אינה נקלטת במכשירים שלי. אין לי צורך בה: כבר יש לי מפה משלי, עם סימון אחד בלבד: אני קרבן וכולם נגדי. ואני לא רק על הערבים אני מסרב לשמוע, אלא גם על עצמי. אני שובר את הראי. לכן אסור, אליבא דכמה מאיתנו, לבדוק מגמות, גם באמצעות סקרים. מוטב להתהלך בעולם – וגרוע מכך: לשלוח את בנינו לנווט ולהתמצא במציאות – עם מפות כוזבות, או ריקות.

אפשר להיות חסיד של סקרים, אפשר להתנגד להם, אבל לפחות צריך לדעת מה הם מסוגלים ולא מסוגלים לתת לנו. סקרים מבטאים לא “אמת אוביקטיבית” אלא מגמות וחששות של האנשים הנסקרים. מספר אֶרל ראב מן הפדרציה בסן־פרנציסקו: באיזור בחירות אמריקני אחד נשאלו יהודים אם לדעתם הגויים באזורם יצביעו בעד מועמד יהודי, רובם המכריע של היהודים השיבו בלאו מוחלט. אבל באותו איזור בחירה, שבו מהווים היהודים רק 6% מכלל הבוחרים, נבחרו בסופו של דבר שלושה חברי קונגרס – ושלושתם יהודים בגלוי! הסקר שיקף, איפוא, לא “אמת אוביקטיבית”, כי אם את החששות (הקרבניים לגמרי) של היהודים, ובכך היתה חשיבותו. אם 2% האוכלוסין בלבד סברו שגב' מאיר תהיה ראש ממשלה טובה עם עלותה לכס, וכמה חודשים אחר כך חשבו כך למעלה מ־60%, אין בכך ראייה שביצועיה של גב' מאיר השתפרו באורח דרמאטי בזמן קצר; אבל יש בכך תמונה, מידע, ביחס לְמה חשבו האנשים, בצדק או שלא בצדק.

חשיבותם הראשונה־במעלה של הסקרים שנערכים אצלנו באחרונה היא בדיוק במתן תמונה חדה של נטיות, מחשבות וטעויות בקרב הנוער, ואלה מחייבים את כל מערכות החינוך לפעולה. הסקר, בשימוש נכון, הוא מודיעין־למבצע. לולא האיבחון, לא היינו יודעים איפה אנחנו חיים והיכן צריך לתקן. מה הפחד הזה להיות גלויי עיניים? מה החשש העמוק לדעת? האם השיטה הנכונה להתגונן מפני סכנה היא שבירת מכשיר האזעקה? האמנם יש בינינו אנשים המעדיפים שלא לדעת, מפני שאם נדע, חלילה, כמה אמיתות קשות על עצמנו, נרצה חו"ש לרדת מן הארץ, מחמת אי־צידוק?…

דבר רע מאוד, מסוכן מאוד, מונח ביסודה של התפיסה הזאת: כאילו הציונות כולה, עצם שבתנו בארץ, תלוי ומותנה בכך שלא נדע ולא נרצה לדעת יותר מדי. הישראלי היושב בארצו, קם בבוקר לעבודה, משלם מסים, משקה עציצים, מגדל ילדיו והולך למילואים, מצטייר כאן בערך כך: קרבן נצחי, יחיד בעולם, היושב על כסאו בזקיפות קומה ובעיניים עצומות, מדביר תחתיו עמים, בעיקר ערבים, וצודק כל הזמן, צודק מהבוקר עד הערב, צדק קר ועיוור של קרבן, כשמעל ראשו מתנוסס הדגל; יש גמול!

כמה מאיתנו, ב־ 1986, מזהים את עצמם בתמונה הזאת?

אפשר להביא עוד הרבה דוגמאות מן המציאות סביבנו, ולספר, למשל, ש־92% מבני הנוער בארץ אכן משוכנעים בזכותנו לשבת בה (או אולי גם את הסקר הזה אסור היה לערוך?) או, בענין הירידה וגורמיה, את הפרט הקטן והבלתי־חשוב שהרוב המכריע בקרב היורדים בארה"ב הם בעלי השקפה ניצית ולאומנית־קשוחה דווקא. אבל לא זה העיקר.

יש איזה קור, איזו פאסיביות מפחידה, בכל התפיסה הזאת של “צידוק בכל מחיר” (גם במחיר האמת) לקיומנו בארץ. אנשים בכלל אינם חיים בגלל צידוק או אי־צידוק. חיים באפשר האנושי. מה קרה למושגים כגון אהבה, למשל, מושג אפשרי לגמרי? או שייכות? או איכפתיות? או מעורבות? שייכות עמוקה כזאת שבגללה אדם אינו יכול לשקוט על שמריו והוא נחלץ לתיקון הקלקולים, להבראה מן המחלות, לפעולה מתקנת? אהבה שבגללה נאבקים להווה טוב יותר, ככל האפשר, שלא לדבר על העתיד?…

לא מזמן אמר מר שמעון פרס, בפגישה עם אנשי המדיניות החברתית, כי שניים בעולם אין להם שדולה: החלשים – והעתיד. הייתי מציעה לכולנו לאמץ איבחון זה. יותר מדי שדולה יש אצלנו לעבר, ופחות מדי שדולה – לעתיד. אם להסתכל בעבר בלבד, אין כמעט אפשרות לדבר על צדק מוחלט בכל המצב הקיים בינינו לבין הערבים. הם עשו לנו דברים נוראים, ואנחנו עשינו להם דברים נוראים. הם סירבו להכיר בנו ובזהותנו, זמן רב מאוד, ואנחנו סירבנו זמן רב מאוד להכיר בזהותם. יש בהם הטוענים לבעלות על יפו, יש בינינו הטוענים לבעלות על חברון. אש"ף מעולם לא היה מסוגל להגיע לכלל שלום, מסיבות קיומיות ופוליטיות (אבדן תמיכה ותקציבים), ואצלנו הימין אינו מסוגל לשאת ולתת על שלום, מסיבות מיתולוגיות ופוליטיות (אף שעל). אם נעמוד כולנו על הצדק המוחלט – חשבון חיי האדם לא יסתיים לעולם. אפשר לדבר רק על צדק מועיל, מועיל לשני הצדדים, כלומר – פשרה טריטוריאלית והמשך חילוקי הדיעות בדרך של משא ומתן.

אלא שזה מחזיר אותנו, חד וחלק, לשאלת הזהות שלנו. אכן, אם זהותי היחידה היא היותי קרבן, קרבנו הדטרמיניסטי והנגזר של כל העולם, אני רשאי – לכאורה – לעשות כל זוועה שבעולם, גם לגרש אנשים מבתיהם (סליחה, פרופ' נאמן, להעביר אותם) – מפני שאני הקרבן ולא הם, גם אם גירשתי וגם ירשתי, כי כך ולא אחרת הגדרתי את עצמי ואת זהותי – לנֶצח. אבל אם זהותי היא היותי בן, או בת, לעם שיש לו היסטוריה ארוכה ומפוארת בת אלפי שנים של אחריות, של מצפון, של תקנה ושל תיקון, של תביעה לסדר חברתי ולצדק, של משפט שאין הרבה דומים לו בעולם כולו, והגנה על כל אלה – ואם אכן למדתי והפנמתי את כל אלה והם־הם המגדירים את זהותי – לעולם לא אדכא את החלשים ממני ולא אשתמש בכוחי לגרשם (סליחה, פרופ' נאמן, להסיעם החוצה). אף אין לי צורך להגדיר את ייחודי בעבר בלבד. אנשים הקימו כאן מדינה, למרות הפרעות של מורדים ופורקי עול מבפנים; אנשים קלטו כאן עליה ביחס של קולט אחד על נקלט אחד, ועל אף כל השגיאות האיומות – הצליחו; אנשים התגוננו מגבולות הקו הירוק והשיגו את נצחונם הגדול ביותר; אנשים הופתעו ביום הכיפורים, וסיימו את המלחמה קילומטרים לא רבים מקהיר ומדמשק. אנשים הקימו כאן מערכת משפטית גדולה, למרות המתנכלים לה, מערכת שלטון דמוקרטית – למרות הלוחמים נגדה; התגברו זה־עתה על הידרדרות במסלול־התאבדות כלכלי; יש מדינה, יש תעשיה, יש חקלאות, ויוצרים יום־יום ושעה־שעה תרבות עברית, ישראלית, כדבר המובן מאליו, ולא בגלל שיקלולים של צידוק או אי־צידוק. אלא מפני שזה המצב הקיומי שלנו. נולדים כאן ילדים יום יום, וזכותם המלאה לחיות, ולחיות בשלום. כל אלה אינם חלק מהמציאות?… בוודאי שיש אצלנו קלקולים רבים וסיכונים גבוהים. אבל, כפי שאמר אדם צעיר אחד ערב גיוסו לצבא – “נכון, המדינה הזאת חולה, אבל אין זו סיבה שלא להגן עליה”; ובוודאי שלא לנטשה, מפני שאין מקום אחר, ולא רק מקום אחר, אין גם עץ אחר ואבן אחרת, ולא נותר אלא לתקן ולתקן כל הזמן, כל יום, כל החיים.

במה, סוף סוף, זהותנו וייחודנו? אין שום ייחוד בקרבניוּת, כי קרבנות יש והיו בעולם, מהם עמים שלמים שנכחדו בלא זכר, ולא בעדינות. אנחנו קיימים, כעם, הרבה מאוד זמן, בפרק זמן זה אכן צבנו היסטוריה קשה ומיוסרת והרבה מאוד מצבים של קרבניוּת. אבל הייחוד שלנו מצוי, ויכול להיות מצוי, לא במה שאחרים עושים לנו, אלא רק בנו, בעצמנו, באופיינו, בתרבותנו, במציאות שלנו הנבדלת – אולי – מזו של אחרים, ובמה היא נבדלת: ב“מה” שלנו וב“איך” שלנו. לא מה עשו לנו: מי אנחנו. ייחודו של יהודי איננו בהיותו קרבן. ייחודו הוא בהיותו יהודי, בן גאה לעם בן ארבעת אלפים שנה, הבונה לעצמו הווה אנושי ומבקש עתיד הניתן להשגה. לא בממדים משיחיים: בממדי אנוש.

רק לפני זמן קצר קראנו בהנדה של פסח: שפוך חמתך על הגויים אשר לא ידעוך. מה שלא קראנו, הוא קטע שלא נכלל בהגדה, ולא במקרה. ודהו קטע שנכתב בוורמייזה בשנת 1521 ע“י ר' יהודה בן יקותיאל, צאצאו של הרש”י עצמו. וכך הוא אומר: “שפוך אהבתך על הגויים אשר ידעוך, ועל ממלכות אשר בשמך קוראים, בגלל חסדים שהם עושים עם זרע יעקב ומגינים על עמך ישראל מפני אויביהם”, לר' יהודה בן יקותיאל לא היה, בתקופת חייו, כל צורך לשלם מס שפתיים לשלטונות. הוא דיבר בתום־לב. אבל ההגדה שלנו, אשר נחתמה בתקופה קשה לישראל, לא כללה קטעים שאינם “קרבניים”. וההגדה היא סימפטום לכל מצוות האנשים המלומדה אצלנו, לכל הקונספציה הקרבנית, תהא אשר תהיה המציאות.

לא, בשום אופן אין לשכוח את האסונות; אבל מי שמעמיד את זהותנו אך ורק עליהם, מעוות את כל גדולתו של העם הזה, ומונע מבניו לא את הגאווה בלבד, אלא את עצם שפיות הדעת, בעולם בו אנו חיים.

ידיעות אחרונות, 13.5.86

המלצות קוראים
תגיות