רקע
שולמית הראבן
ד"ר ר. הולך לקונצרט
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: תל אביב: דביר; תשמ"ז– 1987

הרכז החברתי של גימנסיה ידועה, המלמד בה מיקצוע ההיסטוריה, ד"ר ר., הצהיר לפני זמן קצר מיספר הצהרות אקס־קתדרה בנושא חשוב ומעניין מאין כמוהו: תרבות עילית כנגד תרבות עממית. תרבות – מלה גדולה היא, וכל העוסק בה אינו פטור ממיספר הגדרות ראשונות, כגון – אם באמרו “תרבות” הוא מכוון לקולטורה או לציוויליזציה; להלכות חיים ודרך־ארץ, להשכלה, לאזרחות מתוקנת, או להישגים אמנותיים ומדעיים בולטים שהם נחלת הכלל, וכיוצא באלה הבחנות שלכל אנתרופולוג תרבותי מתחיל חייב בהן. לתומנו סבורים היינו שאומנם עיין מר ר. בכתביהם של כמה וכמה אנתרופולוגים כאלה בני זמננו, כמו קליפורד גארץ, לוי־שטראוס וכיוצא בהם, ובכוונתו לתרום משהו לחברה הישראלית בבירור השאלות הסבוכות עד מאוד הפוקדות אותנו, ולדוגמא – כיצד משמרים רמה של תרבות עילית בחברה דמוקרטית. ידוע שתרבותה העילית של מצרים הפרעונית, למשל, כמו זו של אתונה של פריקלס, כל קיומה לא בא לה אלא בתנאים חברתיים־כלכליים, שבהם רובד דק מאוד של העוסקים בתרבות חי מעמל כפיו של רובד גדול למדי של פועלים שחורים ועבדים. בידוע גם שהאדריכלות היפה ביותר מצויה דווקא במישטרים מלוכנים ואפילו עריצים, על־כל־פנים בחברות בעלות היירארכיה ברורה, כמו הכנסיה, בעוד שהדמוקראטיה נוטה, בעוונותינו, לבנות שיכונים מכוערים פחות או יותר. ידוע לא פחות שתרבות־ההמונים השלטת בעידן אמצעי התיקשורת (בכל הארצות כולן!) עלולה לקבוע רמות, קני־מידה ומאפיינים העומדים בסתירה קוטבית לעשיית התרבות העילית. כל אלה, בלי ספק, שאלות שחייבים לתת עליהן את הדעת.

אבל מתברר שמר ר. אין לו עניין מיוחד באף אחת מן השאלות הללו. אולי אין הוא יודע כלל על קיומן. על־כל־פנים, לא נתגייס רכזה החברתי של הגימנסיה לעזור לנו בליבון השאלה התרבותית האמיתית של זמננו, השאלה הקיימת ומציקה גם בארץ: כיצד ניתן לקיים דמוקראטיה ותרבות עילית בכפיפה אחת; או, בהרחבה כלשהי – כיצד ניתן לפרש, מעשית, את העיליתיזם כשאיפה לעיסוק איכותי, מעולה ומצטיין בבעיות הומאניות כלליות. כל התיחכום הזה רחוק, כנראה, ממר ר., שכן יש לו באותו ראיון אומלל הגדרה אחת בלבד, פרימיטיבית להחריד: “ההבדל בין המזרחים לאשכנזים הוא בתרבותם, תרבות עממית כנגד תרבות עילית”. וביטוי זה אינו רק עניין מופרך שאין לו דבר עם הבעיות האמיתיות בתחום התרבות; הוא פשוט רעות־רוח. הוא רעות־רוח לא רק מפני שמצויה בו כל הקרתנות של ראיית תרבות אחת (זו שאתה רואה כתרבותך שלך) כעניין אקסקלוסיבי. מר ר. ודאי יציין את “רומיאו וג’וליאט” כאחד מנדבכי התרבות העילית – אבל כאשר הוצג המחזה ביפאן לפני עשרות שנים, איש לא הבין שם מה הבעיה – ולא מפני שיפאן חסרה לחלוטין תרבות. אבל לא המוֹניזם לבדו הוא רעות־הרוח שכאן, אלא עצם ההפרדה, שאינה קיימת ומעולם לא היתה קיימת, לא להלכה ולא למעשה.

בכל קהילות ישראל כולן, במזרח כבמערב, תמיד היה קיים רובד של משכילים, בדרך־כלל אמידים, שרכשו את תרבותם מן הסביבה הדומינאנטית. כך נספגה בירושלים של בית שני תרבות יוון, ובמרוקו של ראשית המאה תרבות צרפת, ובפולין הקונגרסאית תרבות גרמניה, ומן השילוב הזה צמחו פה ושם אנשים בולטים וידועים, ואורח־חיים הדומה יותר לאורח חיי הסביבה שאינה יהודית. במקביל לרובד זה, קיים היה תמיד – וקיים גם היום – רובד־עילית אחר, שלא היה דווקא הרובד בעל המאה, אבל בפירוש היה בעל הדעה: בעלי ההלכה, כלומר אנשים משכילים ומחדשים ופעילים במיסגרת תרבות עמם הם. הללו נודעו פחות בקרב הגויים, אך השפיעו השפעה עמוקה בקרב עם ישראל, הרבה מעבר לגבולות המדינות שבהן חיו. אפשר להניח ששמעו של הרב שפורטאש, מתנגדו המושבע של שבתי צבי, הגיע אל כל הקהילות כולן, ואף הציל אנשים וקהילות מהיתפסות לתרבות הפושטת מהר של משיחיות השקר, בהציבו כנגדה את היהדות הנורמאטיבית, הרציונאלית, המבוססת על משפט ולא על מעשי נסים. אנו מדברים על הרובד המוביל ביהדות, אנשים שיצרו תרבות ביבליוצנטרית, תרבות עילית שבמרכזה הטקסט; ועצם מרכזיוּת זו היא שאיפשרה את התפתחותה של מחשבה מופשטת ברמה הגבוהה ביותר, ושל פלוראליזם מחשבתי מורשת בית־המדרש במקורו, של “אלה ואלה דברי אלהים חיים”.

פשרה את התפתחותה של מחשבה מופשטת ברמה הגבוהה ביותר, ושל פלוראליזם מחשבתי מורשת בית־המדרש במקורו, של “אלה ואלה דברי אלהים חיים”.

אם כן, הגדוּלה בתורה ובהלכה, כלומר במשפט העברי, באורחות חיים ובתורת המוסר, ויחד עם זאת בספרות המסאית ההגותית, מעולם לא היתה נחלתה של קהילה אחת או עדה אחת בלבד. וקצת קשה שלא להיזכר בהקשר זה במישפט הלא־מתוחכם עד מאוד שאמרה פעם גולדה מאיר המנוחה, כאשר סופר לה על עלייתם הקרובה של יהודים ממקום נידח כלשהו. וכך הגיבה גב' מאיר: “טוב מאוד, נביא אותם הנה, ופה נעשה מהם בני־אדם”. השיב לה בר־שיחה מניה וביה: “גברתי, אני מכיר שם ראש־משפחה אחד שיודע את כל הרמב”ם בעל־פה – ואת תעשי ממנו בן־אדם?!…"

כדרכו של עולם, הן הרובד שספג בעיקר ממקורות שמחוץ לישראל, והן הרובד ששאב ממקורות תוך־ישראליים, היו שכבות דקות למדי, שתיהן משכילות, שתיהן נושאות תרבות עילית, בין שתיהן – ושתיהן בלבד! – נטוש ויכוח מתמיד ולפעמים בוטה ומר. מעבר לשתיים אלה קיים היה מאז ומעולם רובד “עמך” – זה שאינו נוטל חלק בוויכוח התרבותי, שאין לו עניין אינטלקטואלי במה שמעבר לחייו המיידיים, ואין בו מאותה סקרנות ואותה שאיפה מיוחדת לעשייה איכותית, מצטיינת, שבלעדיה אין תרבות כלל. אותה שיכבה חברתית עם־הארצית, ר“ל, היתה כמעט זהה בעיירות שתיאר מנדלי, כמו ב”מלאח" של טנג’יר; והיא קיימת עדיין, ובמיספרים גדולים למדי, בישראל של היום, עם או בלי וידיאו, עם או בלי טלוויזיה צבעונית, עם או בלי רכב לנסוע לים בשבת – אבל בוודאי ובוודאי שאין בה כל הפרדה או הבדלה עדתית. יתכן בהחלט שהקביעה השטותית של מר ר. משייכת גם אותו, בעצם, לאותה שיכבה זחוחת־דעת שאינה מתעניינת ושאין בה סקרנות אינטלקטואלית. הנחתנו זו מתחזקת עוד יותר בקראנו את ה“פרונונציאמנטו” הבא של הרכז החברתי של הגימנסיה הנודעת: “להיות בן־תרבות פירושו לאמץ את התרבות השלטת”.

ומכאן מתחילים גם הסבלניים שבינינו לאבד את סבלנותם. מה פירוש ההמלצה לאמץ את התרבות השלטת? פירושו שמרכז הבקרה המכוון את האדם אינו צריך להיות פנימי, מתוכו, אלא חיצוני, ממקורות אחרים, ולפעמים גם זרים, ואותו צריך “לאמץ” כדי להגיע למטרה חברתית מסויימת, כלומר – הצלחה בחברה. אכן, מירשם ראוי לרכז חברתי מסור, אבל מה לזה ולתרבות? בגרמניה של שנות השלושים שלטה בכיפה התרבות הנאצית, וזו במפורש תרבות. האם היה מר ר. ממליץ לתלמידיו, לו חיו אז ושם, “לאמץ” אותה על־מנת להצליח בחברה ולהיקרא בני תרבות? ואילו היה מר ר. אצטקי, האם היה ממליץ לאמץ את תרבות הדמים השלטת – תרבות ברמה גבוהה מאוד! – ובתוכה גם קורבנות אדם? ואחרי הכיבוש של קורטס – האם צריך היה בן־התרבות המקסיקני, בלי להניד עפעף, לאמץ לו מעתה את התרבות הנוצרית, הדלה מאוד, של הכובשים? עצם ההתנייה של תרבות בשיכבה השולטת היא התנייה חסרת שחר. התמורות התרבותיות הגדולות ביותר נעשו על־ידי אנשים המסרבים לקבל עליהם את הכניעה ל“רוח הזמן”, או “התרבות השלטת”. אילו נשמע טולסטוי למירשמו של ד"ר ר. אל נכון היה כותב את ספריו בצרפתית, שהיתה הלשון התרבותית השלטת בקרב האצולה הרוסית בדורו, וודאי שהיו אלה ספרים אחרים לגמרי. הדינאמיקה התרבותית מצויה כמעט תמיד אצל בעלי האישיות האוטונומית, הבלתי קונפורמית, משאת נפשו של כל מחנך טוב, ואני מקווה שזו גם משאת נפשם של מחנכי הגימנסיה. ושוב, אי־אפשר שלא להיזכר, והפעם בקטע מציק עד דמעות מתוך הסרט “ברייאן כוכב עליון” של להקת מונטי פייטון. בקטע זה צובא המון עם רב על פתחו של ברייאן “המשיח”, המון שהפך להיות עדר, ומדבר במקהלה; והוא מנסה להחזיר אותם לעשתונותיהם, ומתחנן לפניהם: “אבל הרי אתם כולכם אנשים אינדיווידואליים!” – ואכן מתפרץ אחד המעריצים וצועק בקול דקיק: “אני – לא!”

באחת: החינוך לקונפורמיות חברתית והחינוך לתרבות עילית הם תרתי־דסתרי בכל מציאות כמעט. וכאן ממשיך מר ר. בראיון שלו ואומר באי לישנא: “התרבות בעיני נחשבת להליכה לתיאטרון ולקונצרטים”. וזה באמת אחד משיאי האבסורד. נתבלבלה לו לרכז החברתי של הגימנסיה התרבות עם צריכת התרבות. המלחין, או המחזאי, שניהם עוסקים בלי ספק בתרבות, וכמוהם גם המנגנים והשחקנים, מפני שהם מקיימים את הקריטריון המחמיר של שאיפה לעשייה איכותית ומתוחכמת. אין זה הקריטריון שחייב להנחות את קוני הכרטיסים, שהם צרכני התרבות. יכולים להיות ביניהם אנשים הבאים מתוך סקרנות ורצון בתחום התרבותי; אבל יש גם ציבור גדול הבא בצורה פאסיבית, אולי מטעמים חברתיים, “כדי להיראות”, בלי להתיחס כלל לסביכוּת המתרחשת לנגד עיניו על הבימה, בלי להבין כלל את הפרובלמאטיקה של היצירה וביצועה, או פשוט, כדי ליהנוֹת, כלומר כצורה של בידור והפגת מתח. ציבור זה, שהוא כנראה הרוב, אינו שותף כלל לעשייה התרבותית של דורו, אלא בעקיפין, במי שעוזר לשלם את שכרם של האמנים; ולהיפך, ההליכה הקבועה למה שקרוי “מופעי תרבות, ר”ל, יכולה גם לשמש כיסוי לחוסר תרבות ולחוסר כל עיסוק אמיתי בתרבות, לא כל שכן תרבות עילית. נשים נא לב שמר ר. לא הזכיר כלל את המעשה התרבותי הראשון במעלה כמעט, שהוא קריאת ספר – אולי מפני שקריאת ספר אינה עניין חברתי, שלא כהליכה הקונפורמית בקהל להצגה או לקונצרט, ומר ר. הרי כמעט מטיף לקונפורמיות. ודאי שקהל הבא במגע עם עשייה תרבותית – ספר או מחזה או יצירה מוסיקאלית – נחשף לתרבות מסוימת; אבל עצם החשיפה רחוקה עדיין מרחק רב מהפיכת הנחשף לבן־תרבות, מפני שהצריכה הפאסיבית אינה תרבות על־פי שום הגדרה שבעולם. לפעמים, באמת, מתוך שלא לשמה יכול אדם לבוא לשמה. אבל קו התרבות העילית אינו עובר ליד הקופות, אלא ביכולת האבחנה האיכותית שיש באדם, או שאין בו, וזו יכולה להיות בכל תרבות שהיא, מזרחית או מערבית, חילונית או הלכתית, מוגבלת לארבע מאות שנה באירופה, או מקיפה יבשות וזמנים שונים.

אם לא די לנו בכל אלה, ממשיך ד“ר ר. ואומר ש”תשעים ותשעה אחוזים מיוצאי אירופה היו בעלי השכלה ותרבות, והעברית היתה שגורה בפיהם טוב מאד“. סטאטיסטיקה תמוהה זו מנין? להוציא את האנשים שצמחו על ברכי התרבות ההלכתית – וזה בכל העדות כולן – יודעי עברית היחידים כמעט בקרב יהודי אירופה היו בוגרי רשת “תרבות”, שבאמת לא היה לה מקביל בארצות אסיה ואפריקה, אבל אין לה מקביל גם היום באירופה המערבית או בארצות־הברית; וגם אז היה זה מיעוט בטל בששים. לעומתם יהודי תימן, למשל, ששמרו על מרכזיות הטקסט בחייהם, הגיעו כשבפי רבים מאוד מהם עברית רהוטה, טובה הרבה משל “היֶקים”. איך הגיע ד”ר ר., המורה להיסטוריה, לתשעים ותשעת האחוזים שלו? רק לו פתרונים.

ואחר־כך נתראיין ד“ר ר. ב”קול ישראל", ושם אמר שיש חברות כאלה, ויש חברות אחרות, ואת המלה “חברות” הגה, כמו רוב עם־הארץ, בח' סגולה וב' שוואית, במקום ח' בחטף־פתח וב' קמוצה; ובכך נתן לנו, כנראה, דוגמה נוספת לתרבות העילית אליבא דמר ר, כזו שאינה מדברת כראוי אפילו בלשונה שלה, אבל הדוגלים בה קונים גם קונים כרטיסים לקונצרטים, מפני שלא התרבות העילית לנגד עיניהם, אלא הקונפורמיזם הרדוד ביותר, גם כאשר מדובר בלשון שגויה, בבחינת או חברותא או מיתותא, ולא חשוב שהחברותא המיוחלת כלואה בסוציולוגיה המצומצמת מאד־מאד של עצמה. ובקיצור: אם אלה הדברים הנאמרים על־ידי מחנך בבית ספר תיכון אקס־קתדרה, נשאלת השאלה מה גובהה ומה סמכותה של הקתדרה.

ידיעות־אחרונות 17.2.84

המלצות קוראים
תגיות