הציונות, כתנועת שחרור של העם היהודי, הולידה את המדינה ומוסדותיה, את צבא ההגנה, את שלטון המשפט, את מוסדות ההשכלה, ואת היכולת להישיר מבט בפני כל אדם.
הפחד מפני כל אלה הוליד את מאיר מרטין כהנא. בעצם הוא מסמל, יותר מכל, את הפחד מפני ממלכתיות.
במדינה ריבונית יש אזרחים. אנשים שווי־זכויות. אבל לדידו אין שיוויון בין הבריות. יש רק עליונים ותחתונים, מדכאים או מדוכאים, רוצחים ונרצחים. צורה אחרת של יחסי אנוש בעולם לא למד. או שהגויים עליונים וישראל תחתונים, או להיפך. זו תמציתה של גלות.
מאיר כהנא למד בנעוריו שמגוי צריך לפחד, נקודה. מעתה לא תושבי הגדה, חסרי המגן, נטולי הנשק, הזכויות והאזרחות הם המסכנים, אלא הישראלים, אזרחי המדינה החזקה, בעלת השלטון היציב, המערכת המשפטית המעולה, העיתונות החופשית, ויש אומרים גם הנשק הגרעיני לשעת חירום. כל ילד ערבי שמרים אבן חזק ממנו. למה? כי הוא גוי. וגוי זה דבר מפחיד. לכן, מי שירה טיל באוטובוס של חסרי מגן, הוא “יהודי אמיץ”: הביטו, הביטו, הוא הרים יד על גוי.
במדינה עצמאית אנשים נושאים בגופם בעול המלחמות. הם־הם, כל אחד ואחד אישית, אחראים להגנתם ולקיום בטחונם. מאיר מרטין כהנא, איש בור ופחדן. לא בא להשתתף בגופו באף אחת ממלחמות ישראל. “הייתי צעיר”, הוא מנסה להתנצל, איזה צעיר? בן כמה היה מאיר כהנא במלחמת יום הכיפורים, למשל? בששת הימים? בהתשה? ואנחנו לא היינו צעירים כולנו? יהודי צעיר צריך לחכות עד שיהיה זקן כדי לבוא בארץ, שאז הוא פטור משירות קרבי? ולכן הוא לא בא לעמוד פנים־אל־פנים, יחידה מול יחידה, נשק מול נשק. זה לא בסכימה הנפשית שלו. הוא הגיע רק כשיכול היה, בחסות כל עוצמת צה"ל, לנפנף ברובה ברמאללה המפורזת, הפרוקה מנשק. אין הוא מסוגל לעמוד פנים אל פנים מול כפר ערבי. הוא מודיע מראש על בואו, בבחינת “החזיקו אותי. אני הולך!” – כדי שכל משטרת ישראל תיבטל ממלאכתה ותעמוד להגן עליו. תמיד מישהו אחר צריך להגן עליו. אם לא המשטרה, אז הבריונים שלו. האחריות על חייו לעולם איננה שלו. וזה היפוכה הקוטבי של ממלכתיות. זו הגלות.
לדידו, נועד החוק שיעקפו אותו, או שישתמשו בו. אם השלטון כזה טיפש שהוא דווקא רוצה להיות דמוקרטי, למה לא להשתמש בדמוקרטיה ולעקוף את השלטון? אם השלטון כזה טיפש שהוא מקיים את מה שאומר בג“ץ, למה לא להשתמש בבג”ץ כשזה מועיל למה לא להשתמש בכנסת בתור במה, אם השלטון כזה טיפש שהוא נותן לו במה, ואפילו מידה של חסינות? לא בגלל כבוד לחוק במדינת ישראל. לא בגלל כבודה של כנסת. שני אלה, לדידו, לא נועדו אלא למניפולציה. וזה בדיוק במסורת של אלפיים שנות חוסר עצמאות. זה שיעבוד מלכויות בהתגלמותו.
בעצם, מעולם לא יצא מן השכונה הניו־יורקית שלו. שם באמת היה רצוי שיהודים יצטופפו יחד, בגיטו אחד קטן שבו כולם יהודים, ומשדלים בכסף כל גוי הגר שם שייצא. מה שבטוח, בטוח. ואז הוא מגיע לארץ, ונתקל במציאות שבה יהודים וערבים גרים בצוותא, תחת אותם השמים, והוא נחרד: לגור עם גויי הארץ? חס וחלילה, גוואלד, יהודים, תהיה טמיעה, שהרי אין אנו חזקים דיינו לעמוד בפניה. אין אמון בעם ישראל, בתרבותו, בכוחו, בלשונו ובאוצרותיה, בחינוכו, בעובדה שישראל מצויה השנה בראש קוראי הספרים בעולם, יחסית לאוכלוסיה. בכלל אין לו הרבה אמון בעם ישראל. אנחנו חלשים, אנחנו קטנים, כצל עובר. מה הבעיה? שבנות ישראל תיטמענה ח"ו. ולכן נטש מאיר מרטין כהנא את המערכה וערק מן המקום היחיד שבו בעיית הנישואים המעורבים באמת קיימת, באמת חריפה, כלומר ארצות־הברית, מפני שלא היה מסוגל להתמודד אתה שם, כשם שאינו מסוגל להתמודד עם שום דבר רציני, וברח ממנה לארץ, שבה הבעייה בטלה בשישים ריבוא.
בחיל ורעדה המתמדת שהוא שרוי בה, והיא כנראה מקור האנרגיה החולנית שלו, צריך כל אדם מישראל להפיל חתיתו ולהפחיד את כל סביבתו, אחרת צפויה לו הכחדה אישית. באותה גולה דווייה מתמדת שהוא שרוי בה גם בביתו בארץ, לא שמעו עדיין על הרתעה מדינית וצבאית של מדינה ומוסדותיה. מציאות גיאו־פוליטית? אין. אינטרסים ערביים? אין. יחסים מתוקנים עם העולם? אין. דיפלומטיה? אין. הכל “גוואלד” אחד גדול.
הישראליות, זו החופשית, שאינה פוחדת מכל צל על הקיר, אינה מובנת לו, כינויי הלעג “יוסי” ו“שולה’לה” הם, כמובן, כינויים של קנאה. קנאה בישראלים. קנאה בבטחון העצמי של אנשים המסוגלים להגן על עצמם, היודעים מה שייך להם ומה אינו שייך להם. לפני שנים נקנס מאיר מרטין כהנא על ניסיון להדביק מזוזה בשער שכם דווקא. אין חייו חיים בלי מזוזה בשער. בית־המשפט, בשלוות־נפש, פסק שמאיר מרטין כהנא לא הוכיח בעלותו על שער שכם. אותה שלווה היא המוציאה אותו מדעתו. איך יכול יהודי, באמת, להתארח אצל ידיד־רופא בעזה, או ידיד מנהל בית־ספר בירושלים המזרחית, או ידיד חוקר־שירה בשכם, ולשוחח כבני תרבות? מאיר כהנא הוא איש חסר תרבות, שלא היה מחזיק מעמד בשיחה בבית ערבי משכיל אף שתי דקות בלי להתבזות. לכן, ליתר בטחון, הערבים לדידו הם כלבים.
כבר אמרו בעלי־תריסין שהיהדות שלו היא ביב השופכין של היהדות. מדבר על “אל נקמות ה'”. ולא למד שבמדובר בה' ולא בבני אדם, ואילו בבני אדם נאמר “לא תיקום”, ונאמר “דפרע קיניה מחריב ביתיה”, וועד כהנה וכהנה. אבל לא הבורות שלו בהלכה היא העיקר. העיקר שאינו מבין, עד עצם היום הזה, את ההבדל בין מדינה לבין גולה. בגולה עוסקים בנקמה. מדינה עוסקת במשפט.
ואולי רק המערכת המשפטית שלנו, שעד כה גילתה כלפיו אורך רוח מדהים, תסביר לו סוף־סוף, ותסביר עם זאת לכולנו, את ההבדל בין חולשתה של גולה לבין כוחה של עצמאות. פסק־הדין שיוצא יום אחד נגד מאיר כהנא יהיה, כנראה, פסק־דין היסטורי, שיילמד בכל בתי־הספר שלנו. נתאזר בסבלנות: הוא יבוא. ואז האיש הזה, המבולבל והדכאוני, הנראה מאושר רק בתנוחה האורגיאסטית האהובה עליו: על גבו של נער מתומכיו, כשהוא מתפתל ומלהיב ומסית ומדיח, יישאר כאחד הזכרונות האפיזודיים הפחות־נעימים ופחות־מובנים שלנו, ובעוד כמה שנים כבר לא יידע איש מי היה מרטין מאיר כהנא, שארית אחרונה של שעבוד־מלכויות במדינת ישראל.
ידיעות אחרונות, 6.11.1984
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.