בין שאר תמיהותיו של היסטוריון־העתיד על שגיאות הדור הזה, תעלה ללא ספק תמיהה גדולה אחת: הכיצד נוצר הסטריאוטיפ המזהה את אש“ף אצל רבים כל כך עם השמאל? הכיצד נעשה ארגון זה מפונק כל כך ע”י השמאל העולמי, ואיך קרה שבתוך ישראל עצמה טועים לחשוב כאילו השמאל הישראלי יש לו, או יכולה להיות לו ,לשון משותפת אידיאולוגית ואחרת עם ארגון זה, כארגון?

לא די לתלות תמונות של צ’ה גבארה על קירות המטֶה; נחוצים עוד כמה וכמה קריטריונים, כמה־וכמה קני־מידה בדוקים, על מנת להקרא – ולהיות – ארגון שמאלי. ספק אם אש"ף עומד אף באחד מהם; ומשום כך יתכן שנהיה קרובים הרבה יותר לאמת אם נקרא לו ארגון ימני מובהק, או פרוטו־ימני לאומני.

המאפיין הראשון, והראשון־במעלה, של תנועה שמאלית, היא תכנית חברתית ברורה. תכנית כזאת אין לאש“ף. אף אותו פלג שבו המתקרא “מרקסיסטי” (פלג חוואתמה), שעד שנת 1973 דיבר בשם תמורה חברתית, נטש מאז את האידיאולוגיה החברתית כמעט לגמרי, ועתה אין לפניו שום מטרה ושום תכנית מוגדרת, מעבר למטרה הלאומית של “שחרור האדמות”. הזרם המרכזי של אש”ף, הוא פת“ח, טוען שיש לדחות את כל השאלות החברתיות “עד אחרי שתושג המטרה הפוליטית”. ארגוניהם של חבש ושל חוואתמה זה שמונה שנים שאינם מדברים עוד על צדק חברתי ועל שינוי משטרים בעולם הערבי, ועצם ההגדרה “מדינה דמוקרטית בכל שטח פלשתין” שלפני 1973 היתה להם בבחינת ייהרג ולא יעבור, היום אינה מעסיקה עוד את הפלגים הללו ואין מתווכחים עליה. שלושת היעדים המוצהרים היחידים של אש”ף הם זכות השיבה, זכות ההגדרה העצמית וכינון המדינה הפלשתינאית. למעשה, אין איש יודע כיצד תיראה מדינה אש“פית היפותטית כזאת יום אחד אחרי הקמתה (ידיד ערבי ישראלי אמר בהקשר זה לכותבת: יודעים גם יודעים איך היא תיראה – היא תהיה מדינה טוטאליטארית ימנית, בעלית גוון דתי חזק), הטשטוש האידיאולוגי, היעדר צורות חיים חדשות הבנויות על עיקרים סוציאליסטיים (כגון צורות של קואופרציה), היעדר כל מאבק מעמדי, חוסר ההגדרות הסוציאליסטיות הבסיסיות ביותר – כל אלה מאפיינים את צמיחתן של תנועות ימניות דווקא. קיימים אמנם באש”ף מוסדות של טיפול ביתומים ובמשפחות חללים, הנחשבים למוסדות טובים; אולם דומה שמוסדות אלה בנויים על עקרונות של פילנטרופיה יותר מאשר על קופה משותפת. הקרן הלאומית, שהיתה כעין משרד־האוצר של אש“ף, נעקפת יותר ויותר על־ידי תרומות ישירות ממדינות הנפט. למעשה, התמורה החברתית היחידה שהנהיג אש”ף הוא השתתפותן של נשים בשורותיו, אף כי לא בהנהגה; וזה הכל. אם זה מרקסיזם, הוא נקנה בזול.

שנית, אם להזדקק להגדרתו המפורסמת של מאו, אין אש“ף כארגון מבצעי – להבדיל ממטרה פוליטית – שוחה באוכלוסית הגדה כדג במים; כלל וכלל לא. הוא עצמו נוצר בחוץ לארץ, וכל מפקדיו יושבים בחוץ; על מנת לבוא ארצה, על אנשיו להסתנן ולהסתתר בשיחים ובמערות, בלא עזרה מאורגנת מרובה מצד האוכלוסיה, ולא רק מפחד השלטון. כל תקציבו בא לו ממדינות הנפט, שגם הדמיון הפרוע ביותר לא יכנה אותן “שמאליות”. ממילא משלים הארגון עם משטריהן, ואינו עושה לשינוים. קשריו בשנים האחרונות מרובים עם ארגונים ניאו־נאציים, ואורח מלחמתו, שקשה לקרוא לה “מלחמה”, מעולם לא היה אורחה־ורבעה של גרילה שמאלית מהפכנית, שכן הוא נלחם לא נגד בסיסי צה”ל ולא נגד יחידות חמושות כדי לסלקן, ואף לא פגע מעולם במוסדות השלטון ובנציגיו, אלא הוא פועל נגד אזרחים, בתי־ספר, אוטובוסים. כאשר חבריו מניחים מטענים, מעולם לא קרה שהניחו אותם בשכונות האמידות או ליד מוסדות השלטון, אלא בשווקים שבהם קונה כל מי שהפרוטה אינה מצויה בידו בשפע. אנו עדים, למעשה, למלחמת אש“ף בדלת העם, פשוטו־כמשמעו. אש”ף עצמו מיטיב לדעת זאת, ולא ייפלא שעל מנת להקנות לעצמו בכל זאת דימוי של מהפכה עממית לוחמת, אחרי כל פיגוע כזה הוא מודיע כלפי חוץ כאילו תקף בסיס צבאי או מטרה צבאית; והרי אין זו דמותו במציאות ומעולם לא היתה. אשר ל“לוחמים” עצמם – אין אלה איכרים ופועלים שמרדו ואחזו בנשק במקום מושבם, כהגדרתה הקלאסית של מהפכה שמאלית לוחמת – אלא אנשים עקורים משדה ומעבודה, החיים זה שנים רבות בחוץ לארץ, על משכורת. אכן מהפכה שמאלית משונה היא זו שאנשיה חיים על משכורת, ואפילו חיים היטב, כפי שאנו למדים מאורח חייהם בחו"ל – כל עוד זורם הנפט בשפע בשדות ערב הסעודית, אבו־דהבי וכווית. יתרה מזאת: יש לאנשים אלה ענין ומניע להאריך את הסכסוך עד אין־קץ, מפני שהם מתפרנסים עליו, וחזקה עליהם שידחו את רגע המו’מ לשלום ככל שיוכלו, מאותה סיבה.

אפשר לומר בנקודה זו: בעולם השלישי של היום – מושגי השמאל והימין, כפי שהם ידועים לנו מתנועות השחרור המערביות, פשוט אינם תופסים. כאשר באות תנועות השמאל העולמיות להתייחס לעולם השלישי, לעתים די להן בכך שהתנועה מקיימת סעיף אחד בלבד – את סעיף המלחמה נגד הקולוניאליזם, בכל אמצעי כשר או בלתי כשר, ובכך כביכול, ולפחות עד גבול מסוים, סגי. השמאל האדוק ביותר יסתפק בהגדרה אחרת: האם התנועה המקומית ממלאה, או איננה ממלאה אחרי האינטרסים של ברית־המועצות באיזור הנתון. אולם הגדרה מינימאליסטית זו, שיש בה יותר משמץ של פטרונות מרגיזה – (כביכול מה שהיה יאה לנו, התרבותיים, המפותחים, כמובן לא נוכל לצפות לו אצל הבלתי־מפותחים הללו בעולם השלישי) – היא־היא שגרמה לניצול ההדדי הקיים היום בין תנועה כאש“ף לבין השמאל בעולם: אש”ף משיג את התמיכה בזירה הבינלאומית, בלי שבודקים בציציותיו, והשמאל העולמי מתהדר בכך שסייע לעוד תנועה אנטי־קולוניאליסטית אחת. התורפה שבהסדר זה מתגלית כאשר הצד הנסחט, הוא השמאל העולמי, אינו מבחין שהוא מקיים בכך, בעצם, סתירה שאינה ניתנת לגישור בין אידיאולוגיה ותיקה והומאניסטית מכאן, לבין תנועה שהיא חלק מחזית האלימות העולמית החסרה כל אידיאולוגיה – מכאן. קשה לתאר חשיבה עצלה ושטחית יותר.

יש מי שאומר: “אל ננסה אנחנו להגדיר להם אם הם שמאל או לאו; שמאל הוא מי שקורא לעצמו שמאל.” ובכן, הזרם העיקרי של אש“ף, הוא הפת”ח, הודיע לא פעם ולא פעמיים שאין הוא רואה עצמו כשמאל כלל; וכך כל ארגון־הגג של אש"ף, שאינו חפץ כלל בהגדרה שמאלית, אלא רק בתמיכה של השמאל העולמי.

אף לא כל העולם השלישי המשתחרר מעול הקולניאליזם השיג את מטרותיו בדרך האלימות והטרור. הודו, למשל, השיגה את עצמאותה בלי להזדקק לאלימות, וזאת ביודעין, כתכנית חברתית מוסכמת מראש. התנועה הציונות ברובה המכריע לא נקטה ולא גרסה אמצעי אלימות, בהם השתמשו רק הארגונים הפורשים, שהיו תמיד במיעוט קטן; וזאת למרות ההטרוגניות האידיאולוגית שאיפיינה תמיד את התנועה הציונית, שהיתה בעצם תנועת־גג לאידיאולוגיות חברתיות שונות.

לו היה אש“ף ארגון שמאלי, ואפילו פרוטו־שמאלי, היה מחפש מזמן קשר אל מרכז השמאל הישראלי ואף יוזם קשר כזה, שהיה יכול רק להשתלם לארגון, לו היה שמאלי בתום־לב. בניגוד גמור למקובל על הימין בארץ, אש”ף מעולם לא יזם ולא חיפש לשון משותפת כזאת, כיוון שהשמאל הישראלי מעוניין באמת ובתמים בהשכנת שלום ובפתרון בעיות חברה, ואילו אש“ף אינו מעוניין, לפחות עד הרגע הזה, להכיר בישראל ולוותר על הטרור, שני תנאי מינימום שבלעדיהם אין משא־ומתן, והיעדרם סוגר כל אופציה למשא־ומתן. אש”ף מעוניין להמשיך בסכסוך ולהנציחו, מפני שכל קיומו הפיזי והרעיוני, כל מחייתו, בעצם, מבוססים על המשך הסכסוך ולא על סיומו. גמר הסכסוך בדרך זו או אחרת יהיה, בעצם, סגירת אש“ף וסגירת מקורותיו התקציביים. שש שנים רצופות מנסים מתווכים דורשי־טובה למיניהם להפגיש נציגים ממרכז השמאל הישראלי עם נציגי אש”ף, שש שנים מתנהלות שיחות גלויות ושאינן־גלויות, ובכל מקום בו נראה שנציג אש“ף מוותר בשיחה הפרטית כהוא־זה על אחד משני תנאי המינימום, שהם הכרה בישראל והפסקת הטרור, תמיד באה אחר כך הכחשה רשמית. מה גם שפת”ח, שהוא הפלג העיקרי והגדול ביותר של אש“ף, מעולם לא ניסה לשנות את האמנה הפלשתינית בכהוא־זה. ערפאת אף אינו מודה, בעצם, בקיומם של כוחות שמאל ותיקים ומבוססים בישראל. לא־מכבר טען בראיון ב”ז’אן אפריק" כי כוחות הקדמה בארץ קמו אך־ורק בעקבות… מכת מלחמת יום הכיפורים והתחזקות הצבאות הערביים, כלומר מפני שנבהלו. כל תולדות ארץ ישראל העובדת והאידיאולוגית במשך יותר מששים שנה – יוק.

לא פלא, איפוא, שנציגי השמאל הישראלי העובד הגיעו כבר מזמן להכרה שכל שיחה נוספת עם אש"ף היא ברכה לבטלה, עד אשר יקויימו לפחות תנאי המינימום, וכי היום אין עוד נסיון רציני להידברות, מחוסר לשון משותפת ואפילו מחוסר מינוח משותף בין השמאל העובד לבין חזית האלימות. מן הבחינה הזאת, לפחות, הכדור איננו בידי ישראל.

שונה המצב תכלית שינוי כאשר מדובר באוכלוסית הגדה. אוכלוסיה זו, המתקדמת היום יותר ויותר לעבר אש“ף, לא היתה אש”פית מעצמה, או מטבע בריאתה, לא היתה בעבר זהות אינטרסים אוטומאטית בין הפלח או הסוחר בגדה, וזהותם הפלשתינאית, לבין המפקד איש־אש“ף, המלבה בבתי הקאסינו של אירופה; אין ביניהם אפילו זהות סגנונית, מפני שהפלח מצוי כאן, תחת הכיבוש הישראלי, והמפקד בעל המשכורת בפטרו־דולארים מצוי רחוק, וסביר שמעולם לא היה בארץ. לא רחוקים הימים בהם היו אנשי הגדה אומרים בשיחות אישיות: “אנחנו לא מכירים את ערפאת, הוא לא משלנו”. מי שהכיר את רצועת עזה, ואת ההשתלטות של אנשי אש”ף על כמה בתים, בעיקר אותם בתים בהם היה הגבר מצוי באחת ממדינות הנפט, או נהרג, והאשה נותרה לבדה עם הילדים – יזכור את עומק המרירות של נשים אלה ומשפחות אלה שהפכו להיות משרתות, למורת רוחן הגמורה. לא רחוקים הימים בהם היווה אש"ף בעיה לאוכלוסיית הגדה, ולא היתה זהות ברורה בין השאיפות הלאומיות של הפלשתינים לבין ארגון זה.

איש אינו שש לקבל עליו מנהיגות מבחוץ. הרי מי שרוצה באמת ובתמים להיות איש אש“ף, קל לו מאד לברוח: לנסוע באופן חוקי לגמרי לכווית, ללבנון – ופשוט לא לחזור. העובדה שמעטים מאד מקרב צעירי הגדה עושים זאת, והנוסעים – נוסעים ברובם הגדול על מנת להרוויח כסף בנסיכויות הנפט, או לרכוש השכלה, ולא על מנת להצטרף שם למחנות אש”ף. לא־מכבר סיפר פרופ' עמנואל סיוון ב“מעריב” על מחקר שנערך בקרב מדגם מייצג של בוגרי אוניברסיטאות השוהים בכווית, ובהם פלשתינאים, סורים ובני המפרץ הפרסי. לשאלה: האם אתה רואה את אש“ף כנציג בלעדי של העם הפלשתיני? השיבה רק כמחצית בחיוב, ואילו 40% ראו באש”ף רק אחד מן הכוחות המייצגים. ואם כן, ההזדהות אף בקרב השוהים בחוץ איננה אוטומטית; והרוב ממילא נשאר בבית, ודאי מתוך אותו אינסטינקט פשוט של אנשים בני־המקום האומר שההכרעה תהיה במקום ובתנאי המקום, ולא במטות רחוקים שפלאקאטים מהפכניים תלויים על קירותיהם, והשחצנות מעורבת בהם באלימות חסרת־אידיאולוגיה, עשירה ונתמכת. כל מי שהיה מעורב בממשל הגדה בשלוש־עשרה השנים האחרונות יודע לספר שעד לפני כמה שנים כלל וכלל לא היה קל לאש“ף בקרב אוכלוסית הגדה. ד”ר קדרי טוּקאן, מן הדמויות הבולטות בגדה אמר לכותבת זו אך לפני עשר שנים: “אתם היהודים חכמים, אתם נוהגים בנו בכפפות של משי, ובכך, אתם מפרקים את כעסינו”. כל עוד היינו חכמים, ההזדהות אכן לא היתה אוטומאטית. אחרי 1967 קמו אפילו כמה מפעלים כלכליים משותפים; היום אין אף אחד.

העיוורון ששרר אצלנו בנקודה זו – כיצד להתיחס לפלשתינאים בגדה – דומה שהוא גדול העוורונות בתולדות ישראל החדשה, עיוורון אף גדול מזה ששרר לפני מלחמת יום הכיפורים, מפני שהוא ממושך הרבה יותר. עוד הגברת גולדה מאיר המנוחה פחדה מפני כל צורה של התארגנות פוליטית בגדה (למרות ויכוחים ערים עם גורמים שונים, מפ"ם, למשל, שהיו בעד התארגנות פוליטית מקומית) – כנראה אי־הכרת המציאות הערבית, ומתוך חרדה פשטנית למדי שכל ארגון יוביל לראדיקליזאציה. משה דיין ניהל, לדעת מומחים, מדיניות דו־פרצופית: מכאן – כביכול – פתיחות, ביקורים אצל מנהיגים, שיחות עם אנשים כפאדוה טוקאן, ושייח' ג’עברי, החלפת דעות – ומכאן – בלימת כל התארגנות פוליטית ממשית, פרו־ירדנית ואחרת, שבאותה תקופה אולי־אולי יכלה עדיין ליצור מחסום בפני אש"ף הקיצוני, ושהיה עדיין חיצוני. היתה זו על כל פנים אפשרות, שכנראה לא נבדקה באופן רציני. העולם האינטלקטואלי הישראלי שגה אף הוא שגיאה נוראה באי־קירוב האינטלקטואלים של הגדה, ובחוסר כל מגע ממשי של שיחות עמהם, והיוזמה לדו־שיח צריכה היתה לבוא ללא ספק מצד ישראל. היעדר כל פורום לדו־שיח תרם אף הוא את חלקו שקרה וקורה בימים אלה בגדה.

יתכן שאוכלוסית הגדה היתה בסופו של דבר פונה לאש"ף מכל מקום; בעיקר מפני שהזמן עובר, וההסדר אינו נראה לעין; ולעומתו ההתנחלויות נראות גם נראות. אבל כמעט אין ספק שמי שנתן את העידוד הגדול ביותר לכך – זו ממשלת הליכוד ומדיניות חימום הגדה.

מתי פונים אנשים לאש“ף? כאשר המשחק חדל להיות משחק של שיחות, של דיונים, של בית־משפט, של קומוניקציה מתמדת במישורי חיים שונים – ומתחיל להיות משחק של אלימות, של השפלה ושל ירי. לערבי היושב בגדה אין נשק; ואם המשחק הוא משחק ההשפלה והירי, הרי על מנת להכנס לליגת האוחזים בנשק, אין לו מוצא אחר אלא לפנות לבעל הנשק, הוא אש”ף, ולא חשוב מה האידיאולוגיה. על כן מתחכם אש“ף היטב: לעלות על בסיס צבאי ישראלי – זה יעלה ביוקר, ייכשל, ולא יוסף יוקרה; אבל לארגן תלמידות להפגנה ולגרום לישראלים העצבניים שיפתחו באש – זה תרגיל משתלם מאד. הפח ברור ושקוף, ואנו נופלים בו יום־יום יותר; שכן מי שבתו בת הארבע־עשרה נורתה בנשק חם, יילך עם השטן ובלבד שיהיה גם בידו נשק חם, או לפחות יתמוך בבעל הנשק, עם או בלי אידיאולוגיה חברתית, עם או בלי חכמה ותורה והכוונה לעתיד. אנו עצמנו מחזקים את אש”ף בשטחים, ולוואי ויתברר שהתהליך עודנו הפיך.

יש טוענים שצריך היה לעזור ולבנות את הדרג המוניציפאלי בשטחים, גם אם פה־ושם שילם מס־שפתיים לאש“ף, המאיים כל העת על חיי ראשי הערים. דווקא דרג זה הוא שנפגע ביותר בתקופת השלטון הנוכחי: שני ראשי ערים נפצעו קשה, ושניים גורשו, והמכירים את פאהד קוואסמה, למשל, תמהים מאד שדווקא הוא גורש ונדחף לעבר הקיצוניים ביותר, מפני שהוא נחשב לאחד החכמים והפתוחים שבמנהיגי הגדה. בלי משים נזכר אדם בכלל שהיה נקוט בידי לינדון ג’ונסון, כלשונו הטקסאנית הידועה: “מוטב שיישאר בתוך האוהל ויטיל מימיו החוצה, משיהיה מחוץ לאוהל ויטיל מימיו פנימה”. חכמה שרשית כזאת לא היתה מעולם נחלתה של הממשלה הבלתי־אינטליגנטית הזאת, והתוצאה היא – הרעש הגדול באו”ם ובעולם כולו, שלפחות אותו אפשר היה למנוע במעט¹ תבונה מדינית.

בין כך ובין כך: את המציאות אי אפשר לשנות. אין אנו יושבים כאן היום על מנת לדון אם להמציא את אש“ף או לאו; הוא כבר הומצא, וקיים, ואוכלוסית הגדה נשבעת בו, בהיעדר כל גוף אחר המייצג כעת והמאחד את נושא הלאומיות הפלשתינית. גם אם ערפאת הוא מנהיג גרוע – והוא אכן מנהיג גרוע – הוא סֵמל טוב. קיימת היום הידרדרות ברורה בגדה, שאינה יכולה להוביל אלא לעבר התעקשות גמורה, התחפרות שכבר קשה מאד לעברה. גם המתונים ביותר בקרב מנהיגי הגדה לא יעזו לטעון עתה בפומבי נגד הקונסנסוס. התנהגות חלק גדול של המתנחלים (הידועה היטב לממשל, לעתונאי הגדה, ולחלק מן המימסד הפוליטי בישראל), התנהגות כמה חיילים צעירים (ופרשת סילוואד היא רק קצה הקרחון) – כל אלה מהווים תרומה יומיומית לחיזוקו של אש”ף. קל־וחומר – האינפלציה הקרויה “התישבותית” של שר החקלאות. במאמר מוסגר: אכן, היה עקרון חזק בקרב התנועה הציונית שישובים מוקמים שלא על מנת להיעקר, ועקירת ישוב או נטישתו היתה תמיד בגדר טרגדיה במסורת הציונית. ישובי־הדמה שמבקש עתה שר החקלאות להרבות, שהכל יודעים שרובם או כולם לא יישארו במקום ברגע בו ייסגרו התקציבים על ידי הממשלה הבאה, עם או בלי פיצויים אסטרונומיים – היא למעשה הרס העקרון של אי־נטישת ישובים שבתנועה הציונית.

לפנינו היום שני כוחות לאומניים, ימניים, בעלי זיקה דתית פונדמנטליטסטית, אלימים, וחסרי אידיאולוגיה כלשהי מעבר לנושא הטריטוריאלי, והם מחזקים ומזינים זה את זה הלכה למעשה. לא מן השמאל הישראלי בא חיזוקו של אש"ף בשטחים, אלא ההיפך הגמור: מן הימין הקיצוני ביותר, שלא החיים המשותפים וההסדר לנגד עיניו, ולא מבנים חברתיים וצורת חיים שיתופית, אלא בעלות על אדמות בלבד, וזאת בכל מחיר.

אולי הבעיה הקשה ביותר של ממשלת ישראל העתידה תהיה לנסות ולהחזיר מידה של שפיות בגדה, על ידי ויתורים דרמאטיים, על ידי הרגעת הרוחות, על ידי בניית אמון שאכן יכולה לקום מנהיגות מקומית לאומית, שאינה קיצונית, על ידי יחסים של שכנות ולא יחסים של כיבוש. יתכן שתקופת האוטונומיה היא־היא פרק הזמן הדרוש לכך – בתנאי שהיא באמת רק שלב, ושלב שינוצל בחכמה על ידי כל הצדדים, לקראת הסכמים. ממשלת המערך, אם תקום, תצטרך, כבר בימיה הראשונים, להודיע על צעד דרמאטי ומרשים, שלא יפול בעצמתו מיוזמת סאדאת בשעתה; ואולי עוד תהיה בכך תרומה להחלשת כוחו של אש“ף, ולעליית כוחות אחרים בקרב הפלשתינים. וכאן, להבדיל מן הקשרים עם ארגון אש”ף בבירות אירופה, הכדור בידי ישראל. הלוואי שלא איחרנו.

מעריב, 20.3.81

כאשר ממשלה אינה מעוניינת שמעשיה יקבלו הד רחב בציבור, וכאשר מדובר בממשלה של מדינה, שלפחות על פי שיטת הבחירות שלה מוגדרת כמדינה דמוקרטית – היא נוקטת בדרך כלל שתי דרכים. הדרך הראשונה היא הטיעון שנוכחותם של אמצעי התקשורת מחריפה את המצב הנסקר, וכי קבוצות שונות מביימות את עצמן למשחק בוטה הרבה יותר, כאשר הן יודעות שעין המצלמה עוקבת אחריהן. מכאן הטענה שמוטב למעט בסיקור.

הדרך השנייה היא לטעון שהוצאת הדברים לרשות הרבים, תחת שיישארו חסויים, מורידה את המוראל הציבורי, ובדיעבד מסייעת ל“אויבים”. מכאן המסקנה שמוטב לעבור בשתיקה.

בשיטה הראשונה יש שמץ של אמת. אין זו האמת השלמה. גם אם נניח – וכותבת זו מוכנה בהחלט להניח – שנוכחות התקשורת עשויה להחריף מצבים במידה מסויימת – נשאלת השאלה מהי האלטרנטיבה. האם בשל כך עלינו להניח לגופים שלטוניים שיבצעו את כל העולה על רוחם בלא שיהיה עליהם פיקוח כלשהו מצד העתונות החופשית, שתפקידה לספק לאזרח את הדבר החיוני ביותר בדמוקרטיה, הוא המידע על מעשי השלטון? אם עלינו לבחור, איפוא, בין החרפה מסויימת של הפגנה (שהיא על פי רוב החרפה מילולית והחרפה של תנועות הגוף כנגד המצלמה, ולא הרבה מעבר לזה) לבין מצב שבו השלטון עושה ככל העולה על רוחו ואיש אינו יודע על כך בציבור – כלומר, מצבן הקלאסי של ממשלות טוטאליטאריות – אין כל ספק באיזו אלטרנטיבה עלינו לבחור. יש מחיר לדמוקרטיה בכל נושא כמעט, והנושא של החרפת ההתבטאות בשל נוכחות התקשורת איננו מן המחירים הגבוהים. אזרחים במדינה דמוקראטית מוכנים לשלם אותו, ובלבד שיקבלו את המידע עצמו. את הסינון בין הצגה לכבוד התקשורת, לבין מצוקה אמתית, יודע כל אדם בר־דעת לסנן בעצמו, כשם שהוא יודע להבדיל בפרסומת המציפה אותנו בין השתבחות המוכֵר לבין מידע בסיסי.

אך הטענה של “אל תגידו בגת” חמורה הרבה יותר. ראש הממשלה עצמו השתמש בה באחרונה בעקבות מסיבת העתונאים של קציני המילואים, שנערכה על ידי שלום־עכשיו; ועולה מדבריו שיש דברים, גם חמורים ביותר, שאותם מוטב לציבור שלא לדעת.

ההבדל הבסיסי בין מדינה טוטאליטארית לבין מדינה דמוקראטית היא בשאלה את מי משרתים שירותי הציבור (ובהם העתונות), ואת מי הם מעוניינים לחזק: את החברה בארצם, או את השלטון. מידע הוא דבר מחזק; חוסר מידע הוא דבר מחליש. אדם שכל המידע, או מירב המידע בידו, הוא אדם בעל נתונים חזקים יותר לשפוט ולפעול, מאדם שאינו יודע, שפועל בחושך, בעיניים לוטות, על פי מה ששליטיו אומרים לו. טענתם של חלק גדול מהגרמנים, “לא ידענו”, היא טענה נכונה במידה מסויימת; הם באמת לא ידעו את המתרחש, ולכן גם לא יכלו להתנגד לו בפועל; אולם הם לא ידעו, בראש ובראשונה, מפני שלא השכילו לשמור על עתונות חופשית בארצם, וזו הפכה להיות כלי המשרת את השלטון בלבד, כלי המונע מידע. מי שאיבד את הכלי המספק לו מידע, אינו יכול לבוא אחר כך בטענות שלא ידע ולכן לא פעל. איבוד החופש המלא של העתונות הוא מעשה של עיווּר עצמי.

מתוך מסיבת העתונות של קציני המילואים (אנשים אחראים מאין דוגמתם, שלא חרגו כהוא־זה מן הבסיס המוסרי והבלתי־פוליטי של עדותם האישית) – עולה שנעשים היום בגדה מעשים המעידים על התמוטטות הנורמה המוסרית של צה“ל, ומעשים פליליים של מתנחלים, וכי קיים הסכם־שבשתיקה להשתיק את הנושא ו”לא לטלטל את הסירה". שלטון שיש לו עניין בטווח ארוך בסיפוח, או בגירוש התושבים, מעוניין באמת בהשתקה כזאת, ואינו מתחשב בהשלכות המעשים על כלל החברה ועל הדמוקרטיה הישראלית. כיוון שהשלטון הוא כמעט בכל המקרים בעל המידע, בידו גם הכוח; מניעת המידע מן האזרחים מחלישה את החברה, ואותה בלבד, ומקנה כוח מחוץ לכל פרופורציה סבירה לשלטון, שמעתה אין עליו כל ביקורת רצינית. אם כוונת השלטון הנוכחי היא חיזוק השלטון והחלשת החברה בישראל, הרי שהוא פועל נכון על פי הבנתו, והנושא מצטרף לשורה ארוכה של נושאים שבהם אכן פועלת ממשלת בגין להחלשתנו כחברה (והנושא – נושא חברתי בראש ובראשונה). ספק אם אזרחי ישראל שותפים למגמה זו.

קציני המילואים, ואחרים המספרים סיפוריהם בבית ולא בפני עתונאים, העלו ומעלים טענות חמורות ביותר בדבר התנהגות אנשים מסויימים בגדה. חלק מן הסיפורים הללו הועלה כבר בעבר בפני השלטונות, כולל עדויות אישיות – ונמצא מי שבלם את החקירה. והרי אין מדובר במעשים שנעשו מעבר לים, אלא קילומטרים ספורים מאיתנו; ואין מדובר ברעידת אדמה או שואת טבע, אלא בירי ההורג ילדים, ובמתן רשות לסאדיסטים שבנו לעשות באין מפריע. מן הראוי, איפוא, שהעתונות “תעלה בדרגה” את הידיעות על אירועי הגדה, ותפרסם אותם יום־יום, אם לא בכותרת ראשית, הרי לפחות בכותרת שניה, כדרך שהיתה מפרסמת אותם כאילו היו הנפגעים אזרחים וילדים בתוך ישראל עצמה. אם כך תנהג העתונות כולה, לא נהיה זקוקים למעשים דראסטיים כמסיבת עתונאים על מנת לשמוע על אותו רכז־בטחון מקרב המתנחלים ש“נטל את החוק לידיו”, והרג ילד הנושא פיתות אל אביו במחצבה, בשל… מחסום שאותו הקים מישהו אחר; ולא יתברר לנו רק במסיבת עתונאים, שאחר כך “אי אפשר היה למצוא” אותו רכז בטחון, שהכל יודעים את כתובתו.

בהביאה את המצב – אם לא את כל המידע, שנמסר לפרקליט הצבאי הראשי – לידיעת הציבור, עשתה שלום־עכשיו שירות שאין דוגמתו לחברה בישראל ולעצם הדמוקרטיה שבה. ולאומרים “אל תגידו בגת”, ראוי להשיב: לו היתה מין־שלום־עכשיו כזאת מתארגנת בשנות השלושים באירופה, אפשר מאוד שלא היתה השואה מתרחשת. שואות מתרחשות רק כאשר השלטון עושה ככל העולה על רוחו – והאזרח אינו יודע, כי מנעו ממנו את הידיעה.

ידיעות אחרונות, 20.5.82

אחת התופעות המדאיגות ביותר בעת מערכת הבחירות האחרונה היתה השימוש הבולט, השתלטני, שנעשה על־ידי מפלגות הימין (ועל־ידן בלבד!) בדגל הלאומי ובהמנון, כאומר: לימין, ולו בלבד, חזקה על הנאמנות הלאומית של העם, ואילו השמאל פשוט אינו לאומי דיו. אין בכך חידוש מהותי, כיון שהתנועה הרוויזיוניסטית עשתה מאז ומעולם שימוש במילה “לאומי” בכל אשר יכלה, ואפילו קופת־חולים הלא־הסתדרותית נקראה בשם התמוה “קופת־חולים לעובדים לאומיים”, כאילו מאות־אלפי חברי ההסתדרות הכללית הם עובדים שאינם לאומיים, חלילה.

אפשר לשאול בנימה אירונית מדוע אנשים לאומיים צריכים ללחוץ כל־כך כדי להצהיר קבל־עם על לאומיותם, שהיתה צריכה בעצם להיות מובנת מאליה. אנשים אוהבים אינם נוהגים להצהיר זה בפני זו הצהרות רשמיות של אהבה השכם והערב; חפים מפשע אינם קמים בבוקר ומצהירים בראי התגלחת את המלים הרמות “אני אדם חף מפשע!” מה שמופנם היטב ומובן מאליו ומצוי בנוף וביום־יום, אינו זקוק להצהרות. אם להזדקק להדגמה ספרותית, כבר נאמר שבכל הקוראן כולו לא מוזכרת אפילו פעם אחת המלה “גמל”, מפני שלקוראים לא היה שום צורך בכך כדי להתמצא בנוף ובהיגד. לעומת זאת, לא תמצא גרפיקאי מערבי אחד, מן הפחותים שבהם, שבבואו לתאר את נוף המדבר לא יכניס, ליתר בטחון, גמל או שנים.

אך ההפקעה הנעשית בעצם הימים האלה על־ידי הימין מסוכנת הרבה יותר מכל אשר קרה עד כה, ואולי ניטיב להבין אותה אם נזכיר לעצמנו את ההבדל בין המלים “פטריוטי” ו“לאומי”.

לאום – על־פי מילון אבן־שושן – הוא: “עם, אומה, קיבוץ גדול של בני־אדם המתייחסים על מוצא אחד, על גורל משותף בתולדותיהם, ועל־פי־רוב גם על לשון מדוברת אחת ועל ארץ מושב עיקרית אחת”. כלומר, הדגש במלה לאום כל־כולו אתנוצנטרי ואנתרופוצנטרי, ובעל נגיעה קטנה ביותר למרכיב הטריטוריאלי. להלן מסביר אבן־שושן שלאומיות – פירושה “אהבת העם, נאמנות לעם ושאיפה לראותו חופשי ועצמאי”, אף זאת באותו דגש עצמו. סמי מכאן כל רמז לטריטוריה כגורם מכריע.

המילה “פטריוטיות”, לעומת זאת, גזורה מן המלה “פטריה”,שהיא מולדת וארץ האבות על־פי ההגדרה, והשימוש העיקרי בה נעשה בעת המלחמות האירופיות במאות שעברו, ולא במאה הזאת, להוציא הגדרה אחת שעברה כעין אנאכרוניזם למאה שלנו: הגדרת הרוסים את מאבקם בעת מלחמת־העולם השניה בשם הרשמי “המלחמה הפטריוטית הגדולה”. רוסיה הסובייטית היתה זקוקה במלחמתה לאנאכרוניזם זה, כשם שהיתה זקוקה באותה עת להחייאת סמלים פטריוטיים ישנים גם בסרטים כגון “אלכנדר ניאבסקי” ואחרים, וזאת מסיבות מובהקות שהיו קשורות לזמן ולמקום ולנסיבות, ביניהן החולשה הצבאית וחוסר התכנון שבהם מצאה רוסיה את עצמה עם פתיחת המלחמה בגבולה. אולם כמעט כל המאבקים שלאחר מכן, כל מלחמות השחרור מן הקולוניאליזם באפריקה ובמקומות אחרים, היו והוגדרו כמאבקים לאומיים, וכך גם נקראו במינוח הבין־לאומי הרווח, משום שביסודם היה שחרור של עמים, ולא שליטה באדמות ונחלאות כאלה או אחרות. מושג ה“פטריה”, ארץ האבות, נסוג מפני מושג “לאום”.

למעשה, זיקת המלה “טריטוריה” היא למדינה ולאו דווקא לאומה, כי בכל מדינה קיימת כפיפות של אזרחים לחוק בגבולות טריטוריה מסוימת. במונח “לאום” – היסוד הטריטוריאלי עמום הרבה יותר: יש גם מדינות שבהן אומות שונות, ועקרון הלאום ועקרון המדינה אינם זהים. רופרט אמרסון הזהיר זה כבר מפני הסכנה של “סילוף המושג המשפטי ‘ריבונות של מדינה על טריטוריה’, בתקופה המודרנית שבה רוח המדינות הליבראליות היא רוח של ריבוי לאומים והקפדה על זכויות האזרח, והפיכתו למכשיר בתעמולה לאומית במובן הטריטוריאלי”.

ערבוב מכוון זה של לאום ולאומיות עם טריטוריה הוא המתרחש כיום לנגד עינינו, והוא מתבצע על־ידי מר בגין עצמו ועל־ידי מפלגות הימין כולן. למעשה, עם תום מלחמת השחרור והקמת המדינה הושג היעד הלאומי והמדיני היהודי על־פי ההגדרה, ונעשינו באמת אותו “קיבוץ גדול של בני־אדם המתייחסים על מוצא אחד, על גורל משותף אחד בתולדותיהם, בעל לשון משותפת אחת וארץ מושב עיקרית אחת”. שבהגדרתו של הלקסיקוגרף המצוין שלנו – ועל כולם יחד חל חוק המדינה. כל המגן על ערכים אלה ועל ביטחונם הוא בהכרח אדם לאומי; וכאשר בעיות כבדות־משקל של בטחון הלאום וההגנה עליו הביאו בסופו של דבר לשינויים טריטוריאליים, רוב הציבור לא ראה בשינויים אלה בעת התרחשותם בעיה לאומית, אלא בטחונית בלבד, ובמשך שנים אחדות אחרי מלחמת ששת הימים עדיין היתה הגדה המערבית, בחשיבתה המדינית של ישראל, קלף למיקוח מדיני. די שנזכיר כאן את המשל היפה שהמשיל אז קלוד רנאל: “אנו יושבים בשטחים כמו פועלים בחצר בית־חרושת, השובתים עד אשר תבוא ההנהלה לשאת ולתת עמם”. זאת היתה אז – וכך היא גם היום – המחשבה הלאומית הישראלית.

עתה בא מר בגין, ועוד יותר ממנו – אנשי גוש־אמונים, ומערבבים את המושג “לאומיות” במושג “פטריוטיות”. זיהוי זה של לאום עם המרכיב הטריטוריאלי, ועמו בלבד, אופייני כיום רק למר בגין, לגוש־אמונים – ולאש"ף. ומשום כך נעשתה ההידברות בין הלאומים קשה כל־כך, כל עוד הנשבעים בטריטוריה דומינאנטיים איש בשטחו. אבל יש לערבוב זה גם תוצאה מסוכנת מאוד בתחום הפנימי: אנשים אוהבי־עמם, שאינם רואים דגש עיקרי במרכיב הטריטוריאלי, מתחילים להיקרא בשפת הרחוב שלנו “בלתי לאומיים”. וכאן הסכנה מוחשית.

כך יכול היה להופיע בטלוויזיה מר כץ, מצעירי חרות, ולטעון – ככל שניתן להבין מן הצורה הבלתי־אינטליגנטית שבה ניסח את דבריו – שמחנה השלום הוא שהביאנו למקום שבו אנו עומדים, ואילו “הרחוב הלאומי” (ציטוט ישיר) הוא בעד הנסיגה, ומן הסתם אינו מאמין בשלום. במלים אחרות, מי שמוכן לנסיגה תמורת שלום איננו לאומי – וזה סילוף היישר מבית מדרשו של מר בגין. וכך, בצורה אבסורדית עוד יותר, יכול היה לטעון הממונה על בית עגנון, מר טירקל, כמצוטט באחד מעיתוני הערב, כי “לוא היה (עגנון) חי היום, ודאי (!) היה תומך בגוש־אמונים, כי עגנון אהב מאוד את הארץ, ובעיקר את ירושלים…”. וזאת כנראה כדי ללמדנו את ההנחה המחוצפת, שחוץ מגוש אמונים אין בינינו אוהבי הארץ ואוהבי ירושלים. כיוון שכותבת זו הכירה את עגנון אישית כאוהב גדול של התנועה הקיבוצית דווקא, אפשר לפקפק בספקולציה של הא' טירקל; אבל עצם העובדה שדבר מעין זה יכול היה להיאמר, ולהידפס בעיתון ישראלי, מלמדת על הלך־הרוח ברחוב המונחה על־ידי מר בגין. באווירה זו נוח מאוד לומר שכל מי שאינו בעד מר בגין הוא אש"פיסט; ובאווירה זו גם קשה לכמה אנשים להאמין שאך לפני זמן קצר צעדו ארבעים אלף איש, כולם לאומיים לעילא, נגד מדיניותו של מר בגין – תחת דגל ישראל.

מר בגין טען באחרונה, מטעמים “לאומיים”, את טענת בעלותנו על המקומות שבהם התנבאו נביאי ישראל. במקומו, לא היינו משתמשים בטענה זו. יחזקאל הנביא נשא דבריו על נהר כבר, ואין זו סיבה נראית לעין לכבוש בתקופה הקרובה את בגדד; אף אחד מנביאי ישראל לא התנבא באזור חולון – בת־ים – רמת־עמידר, ואין זו סיבה למסור שטחים מלבבים אלה בידי שכנינו. לא הייתי מציעה לנו גם לצאת למלחמה על ארצות צפון אפריקה בגלל הרמב“ם, או לשלוח ארמדה נגד ספרד בגלל אבן אבירול, ואף לא להטיס את הסיירת הבכירה שלנו במטוסי הרקולס לשחרר את קבר הבעל־שם־טוב. דברי הנביאים הם־הם נכסי הלאום, בדיוק כשם שדברי הרמב”ם ואבן גבירול והבעש"ט הם נכסי הלאום, שאיש לא יוכל לקחת מאתנו, ולא שעל האדמה שעליה נולדו. אבל מר בגין מתקשה, כפי הנראה, לתפוס תפיסה מופשטת ולשחרר את עצמו מן הצמידות לגשמי־מייצג. לא לחינם מסופר על מר בגין שהוא שואל, כל אימת שאמן מתכוון להגיש לו תמונה במתנה, אם אין זו אמנות מופשטת חלילה, שכן את זו אין הוא סובל; וכנראה טובים יותר אצל מר בגין סיכוייה של האסכולה האמנותית המייצגת.

מר בין אינו ראש הממשלה היחיד הסובל מליקוי זה – דווקא ראשי המדינות הטוטאליטאריות לקו בתכונה זו אף הם, והרחיקו כל אמנות מופשטת מתחומם, ולפעמים גם מתחום מדינתם. אולם נשאלת השאלה מדוע צריך עם שלם לסבול בשל ליקוי תפיסה של ראש ממשלתו, המעדיף כנראה את המקום הקונקרטי שבו פעלו נביאי ישראל על תוכן נבואתם ועל לקחה. וכך, תוך יישוב אנשים, בשם הלאומיות, באזורים שבהם התהלך ישעיהו, מתקיים בנו בכל יום יותר הפסוק של ישעיהו “הוי מגיעי בית בבית, שדה בשדה יקריבו, והושבתם לבדכם בקרב הארץ”, על כל פירושיו. היא הנותנת: לא לאומיות יש כאן, אלא להיפך: הרקת הנכס הלאומי מתוכנו. אותו ולא את תורתו – זו עבודה זרה, שהיא בראש ובראשונה חוסר תפיסה מופשטת והיתפסות למוחשי בלבד. וכיוון שכך, זועק מר בגין מרה נגד הסיסמה “הלאה הכיבוש” – מפני שבעיניו הטריטוריה אינה כבושה – אלא משוחררת – ואינו שם לב שבתוך כך, עם שלם מצוי תחת כיבוש, ואינו מסכים לו. אין מוחשי יותר מטריטוריה.

ולא נשאר לנו אלא לחזור ולהזכיר, השכם והערב: אנשים לאומיים, כלומר: אוהבי עמם, נאמנים לו, ושואפים לראותו חופשי ועצמאי – מתנגדים כיום תכלית ההתנגדות למדיניות מר בגין; וכל המנסה לסלף את המושג ולזהות את הדבקות בטריטוריה עם אהבת עם ועם נאמנות לעם – מִצוה להקהות את שיניו בכל מקום, בכל רגע ובכל הנסיבות, כי זדון הוא.

הארץ, 22.4.82

לפני שנים אחדות יצא לגמלאות התליין הרשמי של צרפת. במדינה זו, כידוע, טרם בוטל עונש המוות, ועדיין יש בה תקן רשמי לעורף ראשים בגיליוטינה במו־ידיו, אף כי העריפות נעשו נדירות יותר משהיו. יצאה ממשלת צרפת במכרז, כדת וכדין, ונרשמו שישים וארבעה מועמדים לתפקיד התליין. רק אחד מהם נבחר.

יוצא שמתהלכים כיום בצרפת שישים ושלושה תליינים מתוסכלים.

יש גם בינינו אנשים – יהודים וערבים ואחרים – המבקשים לנקר עינים, לרטש מעים, לכרות רגלים, לפוצץ בתי תפילה, לראות דם, וכיוצא באלה מעשים שברגיל אסור לעשותם. רוב ימות השנה האנשים הללו מתוסכלים. מתי מותר, כביכול? כשמדובר בנקמה. אז נעשית הפאתולוגיה החבויה לקולנית, והיא צועקת לו לאדם שבו היא שוכנת: למה רק “להם” מותר לעשות מעשים שלא ייעשו? גם אני רוצה; עכשיו גם לי מותר; אף אחד לא יעצור אותי!

אדם שרוצה לנקר, לבתר, לרטש, לכרות וגו', הוא אדם שרוצה לנקר, לבתר, לרטש, ולכרות, נקודה. מעשיהם של אחרים רק משמשים לו תירוץ נוח. הוא רוצח, אהיה גם אני רוצח. הוא מתעלל, אהיה גם אני מתעלל. הוא התחיל, סימן שהותר הרסן, ךוגם לי מותר. שבעתיים יוקם קין.

ופתאום נעשה התסכול הזה חשוב מכל המערכת המשפטית ומכל הנורמות גם יחד, חשוב מכל מה שהחברה מוכנה ורוצה לשאת. המתוסכל שלנו נעשה בעצמו עד, קטיגור, שופט ומבצע גזר הדין כאחד – תפקידים שהחברה הפרידה ביניהם תכלית ההפרדה, וטוב שהפרידה. בדרך כלל יאמר: “אני מוכן לעשות זאת במו־ידי”.

אף אין הדבר נחלתם הבלעדית של אנשים שלא זכו לחינוך המרסן את המידות הרעות. השר יובל נאמן, שנבחר כחבר־כנסת להיות איש הרשות המחוקקת, כאשר נעשה איש הרשות המבצעת, מינה עצמו – מינוי של פארודיה – גם לרשום השיפוטית, בפסקו מה מותר ומה אסור לעשות למי שהוא, מר נאמן, מכיר כמסית, ופסק דינו היה שמותר לכרות לאיש את רגליו. אפילו יש לזה “תוצאות חיוביות”. מר שרון דיבר על תלישת אשכים בגדה. מר רפאל איתן, לא זו בלבד שאינו מבין כהוא־זה בדמוקרטיה, אלא גם אינו מבדיל עד עצם היום הזה בין חינוך לבין אילוף, אף הוא אינו רואה למה צריך לברור באמצעים. הרי אבא שלו אמר לו שערבים מבינים רק את שפת הכוח. מר כהן־אבידוב, שאביו היה סוחר עורות, ועל כן ודאי הכיר בנעוריו לפחות חצי תריסר בורסקים ערבים, מצטרף למקהלה ואומר גם הוא שהוא מכיר את הערבים והם מבינים רק את שפת הכוח.

זאת בדיוק השפה שאנשים, וערבים בתוכם, אינם מבינים. זאת בדיוק השפה שעמים שלמים לא יבינו לעולם. זה שבע־עשרה שנה מטרטרים את הערבים בגדה, והפלא ופלא, הם עדיין לא “למדו” את השיעור שה“ה נאמן, איתן, שרון ואבידוב רוצים שילמדו. אש”ף קיים כבר יותר משבע־עשרה שנה, מנסה “ללמד” את ישראל לקח כל הזמן הזה, ואין שום סיכוי שבעולם שישראל “תלמד” את מה שאש"ף רוצה.

אנשים לא למדו, מפני שאין לומדים דבר וחצי דבר מיצרי לב אפלים של אנשים המבקשים בסתר לבם לנקר, לרטש, לכרות, לפוצץ וגו'. לומדים רק כאשר יש מה ללמוד, ויש ממי ללמוד, כיצד לעשות טוב ונכון יותר. כיצד לבטא סכסוך קיים, בעיה אמיתית, בדרך המשא־ומתן, הדרך הנכונה, ולא בדרך האלימות, הבלתי נכונה בקיומו של סכסוך.

מי שנזקק לריטושים ולניקורים, מקרב שני העמים כאחד, אינו מבטא סכסוך ואינו מבטא בעיה קיימת, אלא את יצרי לבו האפלים בלבד. בפושעים הרבים תטפל המערכת המיועדת לכך. אבל מי יטפל ביצרי האלימות באנשים שבקרבנו? במיוחד כשהם בממשלה, כנסת, כס סגן היושב־ראש?

ידיעות אחרונות, 27.5.84

עם הקמתו, נקרא צבאה של מדינת ישראל בשם “צבא הגנה לישראל”. שם זה אינו אהוב ביותר על ראש־הממשלה, המעדיף את השם “צבאנו”, או “צבא עברי”. רבים בתוכנו שואלים את עצמם היום אם שינוי השם בפי ראש הממשלה אין בו יותר מרמז בדבר שינוי יעודו של הצבא.

השם “צבא הגנה לישראל” מעולם לא מנע גם מבצעים התקפיים, כאשר מדובר היה בהתגוננות ברורה. הוא לא מנע מן הצבא גם עיסוק בנושאים שאינם צבאיים־טהורים, כגון גידול ירקות על ידי הנח“ל, או אימוץ המעברות בשנות החמשים המוקדמות, כשלא היה גוף מאורגן אחד במדינה שיוכל ליטול על עצמו את המשימה. מדובר היה במעשים ציוניים מובהקים של פיתוח החקלאות ושל קליטת עליה, ולמכות המעמסה הנוספת שמעשים אלה הטילו על הצבא, היתה הסכמה לאומית מלאה בדבר נכונות המעשים והצורך לעשותם. למעשה, ממשיך הרמטכ”ל של היום, רפאל איתן, במסורת ציונית זו, כאשר הוא מקיים את תוכנית החינוך שלו לטעוני־חינוך בצבא, ובעיקר כאשר התקציב לכך מתקבל בחלקו הגדול מהתנדבותם של אזרחים, המחזקים את ידי צה"ל במעשה זה, שגם ביחס אליו קיימת הסכמה לאומית מלאה.

היום מתקבל הרושם כאילו שונו, או משתנים לנגד עינינו, כמה מן היעדים של צה"ל, בלא שהושגה על כך הסכמה לאומית. חלקו משמש לשליטה בעם אחר, ומתחיל לנהוג כצבא־כיבוש לכל דבר. קצת קשה לקשר בין ההגדרה של “צבא הגנה לישראל”, לבין ירי בילדים במחסומים, או עוצר קולקטיבי בכפר, בלא הבדל בין צדיק לבין רשע, או חיטוט בכליהן של פלחיות זקנות. אכן, זהו צבא, וצבא הנקלע למורת רוחו למצבים בלתי אפשריים מבחינה אנושית, מפני שהכניסו אותו לסיטואציה בלתי אפשרית של שליטה באוכלוסיה אזרחית זרה; אבל השאלה אם מדובר עדיין בצבא הגנה לישראל, בעינה עומדת.

יעד אחר, שאליו כוון הצבא לאחרונה, היה השימוש בו, בכוחות גדולים מאוד, בפינוי חבל ימית. לא סוד הוא שהכוחות הגדולים הוכנסו על מנת לאפשר פינוי “רך”. מדיניות “רכה” יותר בגדה היתה מצריכה אף היא הכנסת כוחות גדולים מאוד, מפני שרק כאשר מפקד בכיר ממונה על כל בית, אפשר לטפל טיפול אינדיבידואלי, ואילו שלושה חיילים חמושים יכולים לסגור כפר שלם בדרך הענישה הקולקטיבית. ההבדל בגישת השלטונות בשני המקרים הוא ההבדל בגישה מראש: עוברי העבירות בימית הם, כביכול, “טובים”, שראוי להוציא עליהם כוחות הרבה וממון הרבה ולפנותם ביד רכה; ואילו עוברי העבירות בגדה, ואנשים חפים מכל פשע אתם יחד (כגון אותו אורח מסעודיה שנסע במקרה באוטובוס ואולץ באיומים לפנות מחסום – הרי הוא ערבי, לא?) – ראויים מראש ליחס קשה, ואין לבזבז עליהם מאמץ מיוחד. כבר היה מי שכינה אותם בשם “חיידקים מקומיים”, וחיידקים, כידוע, אינם מצביעים לכנסת, ואין שווה בטרחתם.

אנשי ימית היו פורעי חוק לכל הדעות; אבל הם לא סיכנו אף לרגע את בטחון ישראל, ולא היה שמץ של אפשרות שינסו להפוך את השלטון בכוח הנשק. בכל זאת הופעל צה“ל, אף על פי שמדובר היה באזרחי ישראל שפרעון חוק, והזרוע הביצועית המתאימה במקרה כזה היתה משטרת ישראל, או זרוע שלה, הרשאית לפעול בשטח צבאי, כגון משמר הגבול. אלא שאז אי־אפשר היה אולי להבטיח פינוי כל כך “רך”, ומר בגין זקוק היה לפינוי רך, מפני שחוץ מכל השיקולים אשר השמיע באוזנינו, היה לו גם שיקול פוליטי לא מבוטל. הבזיון שבהכאת חיילים שבעקבות החלטה זו, היה חלק בלתי־נמנע מן השימוש בצה”ל למטרות שלא להם יועד, ואשר כבר גרם לטראומות לא מעטות, ולבזבוז חסר תקדים של כספי העם, שאפשר היה למצוא להם ניצול טוב ונכון יותר. אבל המעשה הסמלי ביותר הכרוך בכך היה האילוץ שאילצו המתנחלים המתבצרים את אלוף פיקוד הדרום שיתכופף – כך ממש – והוא במדי צה“ל, ויגחן, על מנת לעבור בפתח שהשאירו לו, כדי שיכנס לשוחח עמם. מר בגין, איש הכבוד הידוע, שמע והחריש. בכל הפרשה כולה יצר מר בגין תקדים של שימוש פוליטי בכלי החשוב ששמו צה”ל – ווהוא כנראה הראשון בין כל ראשי הממשלות שנהג כך. למעשה זה אסור שיהיה המשך.

ולבסוף – הנושא המדאיג את כולנו בימים אלה, נושא הלבנון. גם מי שיכול היה לראות בפעולת הפצצת הכור בבגדד פעולה הגנתית מובהקת, יתקשה היום לראות מימד הגנתי כלשהו בהתקפה בלבנון. אש“ף אינו מהווה סכנה צבאית לישראל, ואין לו פתרון צבאי כולל, אלא פוליטי. קיימת כמובן בעייתם של ישובי הצפון, הנתונים בסכנת הפגזות, בדיוק כמו שתושבי ירושלים נתונים כל העת בסיכון של מטעני חבלה בצאתם ובבואם ובנסעם; אולם הפעולה הצבאית בלבד, שבה יפלו אבידות הרבה, לא תביא פתרון, אלא לכל היותר הפוגה זמנית בלבד, שאחריה יתחדש המצב כפי שהיה, ושוב תהיינה קטיושות. השימוש בצבא, ולא בפתרונות מדיניים, רק מפני שיש לממשלה זו צבא ואין לה פתרונות מדיניים, דומה לאותו אדם שאיבד שעון במרחק קילומטר, אך הוא מחפש אותו תחת הפנס, כי כאן יש אור ושם אין. בהבדל מהותי אחד: שכאן מדובר בחיי אדם. קיים חשש שמר בגין יעשה, שוב, שימוש פוליטי מובהק בצה”ל – שלא לכך נועד, ואפשר מאד שגם אינו מסכים.

את מפקדי צה“ל, אשר הסבו את תשומת לבו של מר בגין לכך, ואשר ערים אל־נכון למושג “צבא הגנה לישראל”, פטר מר בגין בכינוי “לשעבר”. שכח מר בגין שהוא חי במדינה דמוקרטית, שבה מהפך של יום־בחירות אחד עשוי להפוך גם אותו, תוך עשרים וארבע שעות, ל”לשעבר“. אף אין הוא אוהב את השם “צבא הגנה לישראל”, ומעדיף לומר “צבאנו”. לכן השאלה ממשיכה להציק מאוד: האם מי שלא שירת מימיו בצה”ל מסוגל באמת להבין את אופיו המיוחד, את היותו מערכת ורקמה נפשית – למרות כל השינויים – השונה כל כך מן הצבאות האחרים בעולם? את המושג “צבא העם”, היוצא מן העם והחוזר אליו, תוך השתדלות שלא יהיה שינוי גדול מדי במעבר? האם ברור, לעומק, עד לשד העצמות, שהפטריוטיות והכושר ורוח הלחימה הם רק חלק ממרכיבי האופי של הצבא מיוחד־במינו זה, כל עוד נשמר כצבא הגנה לישראל, – ושיש בו מרכיבים נוספים על מרכיב הציות העיוור, ששטות גמורה תהיה להתעלם מהם? היש עוד קשר אמיתי בין הצבא שגידל עגבניות בשמחה כשהיה צריך, וקלט עליה במאור פנים כשהיה צריך, לבין הצבא שמאלצים אותו לנהוג בגדה כפי שהוא נוהג, בקרב אוכלוסיה זרה? ומה יקרה לכולנו אם יינתק קשר זה כליל, וצבא־ההגנה ייהפוך להיות צבא־סתם ככל הצבאות, הנוהג ככולם ואינו מפעיל את ראשו ואת מצפונו? האם לא תשְׁחק ממשלה זו את צה"ל על ידי שימוש לא נכון בו?

ספק אם יש תשובה למר בגין עצמו; ונותר רק לקוות שמשנה שם – ער לכך שהוא גם משנה יעוד, והלוואי שלא יתברר לבסוף כמשנה הבריות.

ידיעות אחרונות, 30.5.82

(ששה ימים לפני פרוץ מלחמת לבנון)

הישראלים באו ללבנון. יד ישראל חלפה כאן –לא בהגנה ולא בבנייה ולא בנטיעה, כי באש ובהרס. ילד שאיבד קורת־גג באחת, לעולם לא יבטח עוד בארבעה קירות. עוד ההרס עשן. עוד הבתים קרוסים. עוד המשפחות מוכות מלשאול על מה ולמה.

מה פתרנו?

יש לנו ממשלה, אשר בעמדה בפני בעיה, אינה יושבת לפתור אותה, אלא קמה להרגה. יחד עם המוני אנשים, נשים וילדים שעמדו במקרה בשקט, ליד הבעיה. והממשלה הזאת עודנה בשלטון.

יש לנו ממשלה, שלא האדם לנגד עיניה, אלא אדמות בהר גריזים. ומי שמעדיף דם ועפר על חיי אדם – יש לפסיכולוגים שם בשבילו. לא רק להם.

יש לנו ממשלה שהילכה אימים על הציבור בדיבורים על שואה ועל השמדה. וישראל, שלה אולי הצבא המעולה שבעולם היום, ועוצמה שעדיין לא באה לביטוי באף מלחמה, ישראל החזקה עד מאוד, נעשתה לפתע מדינה מוכת־חרדה. מפני מי? – מפני ששת אלפים מוכי קנאות, שאף מדינה ערבית אחת לא באה לעזרתם בגיבורים.

יש לנו ממשלה שדיברה גבוהה־גבוהה על ילדינו במקלטים, והשכיחה מאתנו את עשרת חודשי השקט של שביתת הנשק בצפון, שביתת נשק שהיא עצמה הפרה. יש לנו ממשלה שבפעולה אחת ל“חיסול המחבלים” הפילה יותר ישראלים מכל פעולות הטרור יחד במשך שנים רבות. והממשלה הזאת עודנה בשלטון.

יש לנו ממשלה המכירה רק בדם אחד – דם יהודי. יש לנו ממשלה המכירה רק בילדים יהודיים. מוסר שבטי. אלוהות שבטית. מצפון שבטי. וכי לא היתה הערכה איזה מחיר, עם כל הזהירות, ישלמו הלבנונים והיהודים גם יחד?

ויש לאש"ף מנהיגות מטורפת, שתמשיך בסורה, תמשיך בגיוס אנשים וכספים בארצות רחוקות, תמשיך בפעולות טרור קטנות, פחדניות ומנוולות. והיא תמשיך, מפני שאין בה אף מנהיג בעל שיעור קומה אחד.

אלה ואלה אמרו “לא” למשא־ומתן, אלה ואלה אחראים לכל אשר אירע. רהב מול שחץ.

בין ההרוגים שלנו – רבים שלא האמינו אף לרגע אחד בפתרון הצבאי לבעיה המדינית. הם לא חשבו אף לרגע אחד שהתגיסו על מנת לשפוך דמם של אזרחים לבנוניים. אבל הם הלכו – מפני ששלחה אותם ממשלה שנבחרה באורח דמוקראטי. לא באשמתם הפך צבא הגנה לישראל, תחת שלטונו של בגין, לצבא אחר לגמרי, צבא שהשתמשו בו הרחק מעבר לצורכי ההגנה. הם אינם ולא ישובו – אבל הממשלה הזאת עודנה בשלטון. וגם אש"ף יתארגן מחדש.

הרחוב ההמום, הסר־מדעת, לוחש במבוכתו: זה הגורל שלנו. איזה גורל? וכי יש במדיניות “גורל” שלא בני האדם עצמם קבעוהו, אנשים כמידת שכלם, אנשים כמידת נכונותם לפתור בעיות? כל מצביע ביום הבחירות בקלפי הוא־הוא הקובע את הגורל. הוא, ולא שום כוח טמיר ונעלם. מי שהצביע עבור הממשלה הזאת, הוא שהצביע עבור מה שנקרא בשם הציני “שלום הגליל”. הוא שגרם לנו שעוד היום נשמעים קולות הירי בביירות, רחוק־רחוק מן הגליל ושלומו, הוא שבגללו ילד לבנוני חסר בית ישן היום ברחוב, ועוד עליו לברך אותנו שבאנו לכונן אצלו ממשלה חופשית. גם זה בשם הילדים במקלטים. גם זה בשם שלום הגליל. עוד לא היתה נשיאה כזאת של שם השלום לשווא.

זאת המנהיגות שהעמדנו לנו, וזאת המנהיגות שהפלשתינאים העמידו לעצמם. שני אנאכרוניזמים זה מול זה. אנשים המדבריםם על רצון אלוהים ומביטים בראי. אנשים המדברים על היסטוריה ומחפשים את הטלויזיה. מצטלמים חגורי־אקדח באו"ם. מצטלמים על הבופור. מדברים על מלחמה הומאנית. אף לא ביטוי אחד פחות מאלוהים, היסטוריה, שואה, השמדה, זריקה לים, דם ילדינו, נקם. אף לא טון אחד יותר צנוע. לעולם לא, או נצח־נצחים. תמיד רק גבוהה־גבוהה. נאומי כיכרות מעל בימת הכנסת. מה להם ולמחיר.

יעשה אש"ף את חשבון נפשו שלו, אם יש לו נפש. גם בגדה, עד עצם היום הזה, יש נכבדים ואין מנהיגים. גם במדינות ערב. אחד היה סאדאת ואיננו. יעשו הם את חשבונם.

אבל בראשה של ישראל עומד היום אדם החובט על חזהו ומתפאר: כי איש הרגתי לפצעי, ןילד לחבורתי. וכך נראית היום ישראל. לא אירגון פורש אחד, אלא עם שלם. ועדיין לא למדנו שהכוח יכול רק לדכא, אבל ההכרה בזולת היא המנצחת. ועדיין לא למדנו ששלום הגליל, ושלום המרכז, ושלום ירושלים, ושלום שכם וג’נין וג’דה ודמשך לא יובטחו אלא על־ידי שלום כולל.

ישובו הלוחמים ויוגש החשבון.

על המשמר, 17.6.82

לאט לאט, לפני עשרים שנה בערך, אולי קצת פחות, אולי קצת יותר, קמה ישראל מאבל השואה המטריף, ומן הפחדים והטלטלות הנוראים של מלחמת השחרור. התחלנו להיות חברה. דיברנו על חינוך, על סגירת פערים, על איכות חיים. היינו חזקים וידענו זאת. המילים הרמות של שנות הארבעים נתרוקנו מתוכן. לא עוד נקם – מילה מובהקת של השואה וחוסר האונים שבה, לא עוד השמדה, לא עוד עמידה על הנפש. סר הפחד וחדל להכתיב את המדיניות ואת מעשי היום־יום. חיפשנו אצל מנהיגינו, שוב, את המרכיב ההומאני. כבר לא היינו חיילים בחופשת אחד־עשר חודש. היינו אזרחים, שהלכו למילואים. הפאתוס חזר לגודלו הטבעי ונעשה נלעג מאד. את נביאי הזעם שמענו בחיוך עייף. עסקנו ביום־יום ובאלף בעיותיו. הלכנו עם המשפחות לשוק הספר. השתאינו עם “שלמה ושלמי” ושרנו עם התרנגולים וצחקנו עד דמעות עם הגששים. לאט, לאט, בבטחה, נעלם יסוד ההיסטריה. נשמנו נשימה סדירה. היינו ישראלים. אולי עוד לא ים־תיכוניים, אבל ודאי כבר לא אירופאים או אסיאניים. משהו חדש ולא ברור, אבל פתוח ושמשי מאד. ישראלים. אנשי חולין.

גם כאשר העלתה מלחמת ששת הימים את השוליים המטורפים שלנו, הם לא היו אלא שוליים. צחקנו כאשר דיברו על דם ואש ושנאת נצח ועמלק וספר יהושע. צחקנו, מפני שהם היו מיעוט נלעג שאין שווה לטרוח בו ובוויכוחים עמו. ישראל האמתית היתה, לגבינו, ישראל שאינה מדברת גבוהה־גבוהה. לומדים ועובדים ועושים חאלטורות לשלם את המשכנתא ושומרים על צבא חזק מאד־מאד, ובשבתות יוצאים לפיקניק ומגדלים את הילדים. כבר לא שונאים ערבים. אולי חושדים עדיין, אבל לא שונאים. מוכנים לשמוע. מוכנים ללמוד נתונים. ממלאים אולמות וכנסים שבהם אפשר לקבל קצת יידע, קצת מבט כולל, קצת תחזית. שוקלים. התווכחנו על עתיד הגדה – מי לא התווכח – אבל ידענו שכל המתנחלים כולם אינם אלא כמה אלפי נפש שישובם חדר־שינה, ורבים מהם יושבים שם רק מפני שידם אינה משגת כדי דירה בתוך הארץ.

גם מלחמת יום הכיפורים לא התנהלה בתוך הארץ. המוות והחורבן נשארו מחוץ לגבולנו. צה“ל היה חזק. מנתוני פתיחה הגרועים, המקוממים, הגיע צה”ל עד מבואות בירות ערב. היה זה אולי עצוב שבכל נצחונותינו, אבל אולי גם הגדול שבהם.

והיו לנו בעיות רציניות. דיור לזוגות צעירים. כך־וכך ילדים זרוקים. אלימות פושעת, ותאונות דרכים ואינפלציה. לו אמר לנו מישהו שבשנת אלף תשע מאות שמונים ושתים, נצא – לא לפתור את כל אלה, אלא באש ובהרס לכונן ממשלה על אדמת לבנון – מן הסתם היינו אומרים לו שהוא מטורף גמור, וכי אין לישראל בעיות דחופות יותר לפתרן? חסל תור המגאלומניה, היינו אומרים, נגמר הנקם, אנחנו מדינה נורמאלית. אולי השירות הצבאי עוד קצת ארוך, אבל לא נורא. אולי סוף סוף יהיה שלום עם כולם, כי נמאס, ובסך הכל אפשר לחיות עם זה. בעיקר שכבר יש טיולים למצרים. חבל על סיני, חבל, והלב כואב על אופירה ועל ימית – אבל השלום שווה יותר. בלוקסור כבר היית? בלילה? לא נורמלי.

ביוני שמונים ושתים הקיצונו אל תוך סיוט: אנחנו בביירות. גרוע מסיוט: טירוף המערכות. הקיצונו לתוך עולם שבו, לראשונה בתולדותינו, השתמשה הממשלה בצבא ההגנה לישראל לא על מנת להרתיע, ולא על מנת להגן, אלא על מנת לכפות הסדר פוליטי. התעוררנו לתוך סיוט של מלחמה, שגם אם היתה צודקת (ואין לכותבת זו שום אשליות באשר לאש"ף), לא היתה הכרחית. שום חרב לא היתה מוטלת על הצוואר. נכון שאש"ף סירב לכל משא ומתן; אבל הוא גם לא היווה איום צבאי ממשי; וגם שמר בקפדה כל השנה האחרונה על הפסקת האש. ממשלת ישראל היא שהביאה את עצמה למבוי סתום בתחום הפתרון המדיני, ועל־ידי סירובה הטוטאלי להיכנס למשא־ומתן כלשהו על עתיד הגדה, הכשילה הלכה־למעשה את הפתרון המדיני ונכשלה בו; ואז לא נותר לממשלה זו אלא קלף אפשרי אחד של הצלחה, והוא השימוש בצבא. קלף אפשרי, אנו אומרים; מפני שמלחמה זו היא בגדר הימור על כל הקופה. אם ככלות כל הסבל לא תושג כל מטרה מדינית מועילה לישראל לטווח ארוך – וברגע כתיבת הדברים הדבר רחוק עדיין מלהיות ברור, לא כל שכן מובטח – נמצא להוותנו שכל זה היה לשווא.

שימוש כזה הוא בעל השלכים עמוקים, בסיסיים, וכמעט אין־סופיים על החברה הישראלית כולה. וכאן עלינו להבדיל היטב בין מה שקורה בצה“ל – שכאן דווקא השינוי אינו גדול – לבין מה שקורה לעם כולו ולאופי תפיסותיו. צה”ל לא חדל אף רגע להיות צה"ל: מעולה, מסור, הומאני, ער, מתבטא בצניעות, בעל רגשות ובעל יכולת של אמפאתיה ושל כאב. בעם עצמו כבר ניכרים ניצנים של דה־הומאניזציה, לפחות בַתגובה.

על מנת שתתחיל להתרחש דה־הומאניזציה, דרושים מספר תנאים. ראשית, צריך העם לעמוד במצב של פחד על הקיום: שנית, הוא צריך להיות ניזון ממידה גדושה של מיס־אינפורמציה; שלישית, צריך להיווצר בו מיתוס שבטי חזק, כל כך חזק עד שיכסה על הערכים האוניברסאליים המופנמים.

את כל שלושת התנאים סיפקה ממשלת בגין. בגין אכן הצליח לטעת בלבה של ישראל, השפויה, החזקה, זו שאש"ף לא היווה כל איום צבאי עליה, לא כל שכן איום קיומי – את התחושה שאנו עומדים בפני שואה חדשה. את התחושה שאין לנו ברירה. שאנו חייבים לעמוד על נפשנו. דם ילדינו. נקם.

שום פוליטיקאי לא היה מצליח בכך לולא היה משהו במבנה הנפשי שלו־עצמו, אשר הולם את התפיסה השואתית, הקאטאסטרופית. קשה לעסוק בניתוחים־מרחוק של אישיותו של בגין, אולם סיפור אחד בחייו נראה לנו כל כך מהותי לנושא כולו, שאין ברירה אלא לספרו, לפחות כסיפור רקע.

בשנות שלושים־ותשע וארבעים השקיף בגין מרחוק על השואה, ואל השואה לא בא. הוא נציב בית“ר, עזב את ורשה בעיצומה של המלחמה, והגיע לוילנה שהיתה עדיין שקטה. בניגוד קוטבי, ניגוד ערכי טוטאלי ממש, למנהיגי תנועות הנוער האחרים, למרדכי אנילביץ' ולאנטק צוקרמן המנוחים. אשר חזרו לורשה ופיקדו על המרד, איש זה, נציב בית”ר, שנאם נאומים חוצבי להבות שיש להילחם בהיטלר, לא ראה עצמו חייב לחזור אל חניכיו ופקודיו, ונשאר בחוץ – עד שבאו הרוסים ואסרוהו. במילים אחרות: כאשר התרחשה השואה, בקרבתו – הוא, המפקד, לא תיפקד. האם יהיה מופרך לגמרי להעלות סיפור זה, כאשר היום, בעולם אחר, בזמן אחר, בשוני תנאים קוטבי, מנסה איש זה בכל כוחו לדמיין לכולנו תנאי שואה חוזרים, מצב חוזר, הקיים בדמיונו בלבד – אולי על מנת שיוכל, בפעם זו, לתפקד מתוך עמדה של כוח ולמנוע שואה? הפעם הוא יהיה בסדר; הפעם יגיב כנדרש. יש רק טירוף אחד בכל הסצנריו הזה, והוא – שהיום קיימת מדינת ישראל, שלא בגין הקים אותה – וקיים צה“ל חזק מאד, שלא בגין טיפח אותו, – וקיימת עוצמה גרעינית שלא בגין הביאה לישראל, – ושאין עוד שואה. אבל לא המדינה ולא צה”ל ולא העוצמה ולא האלקטרוניקה וה“מרכבה” הם המשכנעים את בגין. כאנאכרוניזם מהלך, מסוכן מאין כמוהו, לא הצליח בגין להוציא את עצמו עדיין משנות הארבעים. הוא עדיין נלחם את מלחמת השואה. אצלו עדיין השואה קיימת ועם ישראל עומד להישמד יום־יום. בידי מי? בידי נערי האר־פי־ג’י, המוטלים היום גלוחי־ראש בין הבוסתנים ותחת ההריסות, מפני שמישהו טמטם את מוחם באמנה הפלשתינאית?… וכך כל יום חולין שלנו הוא אצלו יום של עמידה על הנפש. ואם אין הסדר מדיני, אנו נכפה הסדר מדיני. מייד. בכוח ובהרג. אחרת אי אפשר. אדם שחי כל־כולו בזמן אחר. בזמן נורא. זמן שאיננו שלנו.

וכאשר עומדים באמת להשמידך, אליבא דפחדי ראש הממשלה, אפשר באמת להתנחם בכך שיש “רק” שבעים־אלף פליטים, ולא שלש־מאות אלף, כאילו המספר הוא הקובע; ויש “רק” כמה מאות הרוגים אזרחיים בצידון, גבר אשה וטף, ולא כמה אלפים, ועומדים “רק” בטווח נשק קל מארמון הנשיאות בבעבדא ולא בתוכו־ממש; וחוץ מזה הרי הבאנו להם תרופות וממתקים. ה“רק” הזה לא יאומן בישראל שלפני יוני 1982. הוא נעשה מובן רק כאשר עם שלם, שהילכו עליו אימים, סבור שהוא באמת עומד על נפשו, כי עומדים להשמידנו, אלא במוחו של בגין. וכמו נבואה נוראה המגשימה את עצמה, בדיוק קו זה הוא העלול לסכן את מדינת ישראל בהסתבכות צבאית ופוליטית שלא ידע מימיו, הסתבכות שפשוט לא היתה מחויבת המציאות – אילו השכילה ממשלת בגין ליצור יוזמות משלה לפתרון המדיני. היא לא השכילה, ואנחנו על עברי פי תהום עמוקה מאד.

על המיס־אינפורמציה כמעט אין צורך להרחיב את הדיבור. שרון ובגין הצליחו לטעת בציבור את התחושה שבעצם הגבנו על קטיושות על הגליל, – שעה שכמעט שנה נשמרה הפסקת האש בצפון בקפידה, ואנחנו ולא אש“ף הפרנו אותה על־ידי הפצצה מאסיבית של בירות. שרון שוטף את המוח בדברו על אלף ושניים קרבנות טרור (כנראה מאז פרעות חמלניצקי), כאשר בשלוש השנים האחרונות נהרגו 37, ובשנה האחרונה, שנת הפסקת האש, רק אחד. הוא התחיל את ספירתו משנת 60; אבל אש”ף הפוליטי הוקם רק בשנת 64, ולא מייד פעל. האמת הפשוטה היא, שבפעולה הנוכחית בלבנון נהרגו בשבועיים יותר ישראלים משנהרגו בחמש שנים מתוך שנות הטרור הקשות ביותר, וזה כולל מרדפים ופעולות שלנו נגד טרור. זיכרון האנשים קצר, אבל לא עד כדי כך.

סיפרו לנו על “תקריות” שהיו במהלך הפסקת האש, ומזכירים לדוגמא חוליה שנלכדה… שבעה קילומטר צפונית לחניתה (כלומר כשישה קילומטר בתוך לבנון). דיברו על מאה ושבעים הרוגי צה“ל, בשעה שהיה כבר ידוע על מספר גבוה הרבה יותר. מדברים על “שבירת אש”ף”, בשעה שכבר ידוע לכל, שאש"ף רחוק מלהיות שבור, ועדיין יש ברשותו בתוך ביירות כוח לא מבוטל, חמוש היטב, שיכול לסחוט תנאים פוליטיים נוחים בהחלט; וכי החזרת כוחו הצבאי היא עניין של זמן בלבד, ואפילו לא זמן רב. כאשר יש כסף רב ויש שכירי חרב, אפשר להקים קן־טרור פוליטי בכל מקום. גם בדמשק.

סיפרו על טנקים ועל מצבורי תחמושת עצומים, וזו אמת לאמתה; אבל שכחו לציין, שלא הימצאות הנשק היא הקובעת, אלא השימוש בו. למצרים, למשל כמות גדולה הרבה יותר של נשק, ונשק מתוחכם הרבה יותר, – אלא שאין מצרים משתמשת בו נגדנו, מפני שהשכלנו לחתום אתה על חוזה שלום תוך ויתור, דבר שלא השכלנו לעשות עם הפלשתינאים. ועובדה שכמעט שנה גם הם לא השתמשו בנשק נגדנו: עמדו בהסכם.

מתפארים בחיסול הטילים הסוריים ובהפלת המטוסים, כאשר לא ברור כלל אם אין לברית ורשה, או תהיה לה בקרוב, תשובה גם ל“פטנט” האלקטרוני שלנו, כמקובל במירוץ זה שכולו תשובה־על תשובה־על־תשובה, – שאז יחזור המצב לקדמותו בדיוק. אין מספרים לנו מה עצמת התגובה הסובייטית ומה היא עלולה להיות, אם לא מייד, הרי תוך פרק זמן חזוי. ומעל לכל, ולפני הכל, השקר הגדול מכולם: מבצע שקראו לו, בציניות בלתי רגילה, “שלום הגליל” – והוליכו שולל את הממשלה ואת ראשי האופוזיציה, כאילו בכך מדובר. בצבא כבר מזמן קוראים למבצע הזה, בלי שום אשליות לא בשם “מלחמת שלום הגליל”, כי אם “מלחמת הוד השרון”. שם גם אומרים, שהעניינים מתנהלים בכשרון: כי שרון רצה, כי שרון אמר. מדינה שלמה נמצאת בתנאי אונס. אבל ראשי המערך אינם יכולים לרחוץ בנקיון כפיהם, מפני שהם עצמם ניהלו פלירט (קטן כזה, לא מזיק, על ארבעים קילומטר בלבד) עם האנס הראשי. וכאן יש מקום לחשבון נפש עמוק מאד.

חייל אחד מידידי כתב לפני שבוע שצבא, כמו דת, הוא מערכת התייחסות גלובאלית. כאשר משתמשים בצבא, לא כבחבורת אזרחים אמיצים ואינטליגנטים המגינים על ארצם, אלא שימוש שנועד לחפות על כשלונה המדיני של ממשלה, משתנים כל הערכים. אז קיימות “סיבות עליונות” להרוס בתים בצור ובצידון, הרחק מגבולנו, שהרי הצבא חייב לשמור על עצמו (ושזה ודאי נכון ומוצדק מהרגע שהצבא מופעל); מעתה קיימות סיבות שאין לערער עליהן ליצור בעית פליטים חדשה (וזה מצער מאד, אבל הרי אנחנו משתדלים לעזור – ר"ל), מעתה, גרוע מכל, מצפים בחרדה להודעה היומית של דובר צה"ל, וכבר חדלים לשאול אם באמת היתה חרב מוטלת על צווארנו ואם כל זה היה הכרחי. כל עוד האנשים נלחמים, גם אינך יכול לעשות זאת. חייבים קודם כל לנצח, ולחזור בשלום – ואז נדבר נכבדות. על הכל.

אבל בל נטעה: היינו אנשי חולין – ואיננו עוד. היינו אנשים מפוכחים – ומישהו הכניס אותנו לתוך מיתוס שבטי של חרדות ופחד. היינו דמוקרטיה, ואנו עומדים מול שליטתו של שרון, איש התגמול ואי־האמת, שצבר עוצמה וכוח מעבר לכל מה שידענו במדינה – נגד רצונה של לפחות חצי המדינה. איש זה גם לא היה צריך להקיף בטנקים את משרד ראש הממשלה בירושלים, כפי שחשש מר ארליך, כדי להרוס את הדמוקרטיה. די שהקיף בטנקים את ארמון הנשיאות בבעבדא, וכמעט השיג אותו דבר. הוצאנו עד היום מיליארד וחצי דולאר על מלחמה זו, סכום שיכול היה לפתור מן היסוד חלק עצום של בעיותינו כמדינה וכאזרחים, – ובכך קבענו במו ידינו את סדר העדיפות האמתי של ישראל: כפיית ממשלה בלבנון במקום שיקום שכונות, במקום סגירת הפער. היינו בעלי דעה, אבל מישהו דרס לחלוטין את כל הדעות להוציא את דעתו שלו. רצינו במידע, ומזינים אותנו בפחות מחצאי־אמת. היינו דור הומאני, והוכתמנו. היינו אנשים שגורלם בידם – ונעשינו רחוב נבוך וחרד, הסופר היום את האבידות ואומר “זה הגורל שלנו”. ואין כאן שום גורל שאותו לא קבענו בעצמנו ביום הבחירות האחרון.

וכך הקיצונו בוקר אחד ביוני ליד ביירות, רחוק־רחוק מגבול הארץ ושלומה; לתוך זהות אחרת, ברוטאלית, שמעולם לא רצינו. רק מסירותם האדירה של החיילים עצמם, כמו נקודת השקט בלב הסערה, היא שעומדת לנו ולא נשתנתה. אם נותרה זהות שפויה לישראל, היא אִתם, עם החיילים היורים כשצריך, ונוצרים אש כשאפשר, ואוכלים לוף. וממתקים מהחבילות ומטלפנים הביתה ומתלוצצים על בית־כנסת בתורכיה, ובעצם כבר רוצים לחזור. הם עשו את שלהם. עכשיו על הממשלה לעשות את שלה, לנסות ולהוציא לפחות הצלחה מדינית כלשהי מהמצב, שתצדיק ולו במעט את אשר הושקע בו, בהימור הגדול ביותר בהימורי ישראל על היום. שהרי את המתים להחזיר אי אפשר.

ואם לא תעשה הממשלה כן, ישובו הבנים לגבולם וירעידו את אמות הספים.

דבר, 25.6.82

איש מאתנו לא יהיה, אחרי מלחמה זו, מי ומה שהיה לפניה. דבר זה נכון אחרי כל מלחמה; אך דומה שלא היתה עוד מלחמה בתולדות ישראל שגרמה לתמורה ולתפנית שלילית כל כך, ולמאזן גדול כל כך של הפסדים במישור הלאומי, לא פחות מן האישי, כמלחמה זו. עוד לפני שנסתיימה, אנו מוצאים את עצמנו עניים משהיינו בכל כך הרבה תכנים ותשתיות קיום, עד שדומה הדבר למפולת, שאת מלוא גודלה איננו מסוגלים להעריך עדיין.

ההפסד הראשון, שהוא אולי החמור ביותר מן הבחינה ההיסטורית, הוא הפסד טיעון השואה. עד היום ידענו, וידע העולם כולו, שבשואה הרגו אותנו, החפים מפשע, מפני שאנחנו יהודים. היום, בביירות, נהרגים אחרים, החפים מכל פשע, מפני שאינם יהודים. לו היו רובעי ביירות המערבית מאוכלסים יהודים, ואפילו מחזיקים בהם המחבלים כבני ערובה, אין כל ספק שלא היינו נוקטים את דרך ההפצצה המאסיבית.

הבדלה כזאת בין דם לדם, כאילו האחד סמיק טפי, כאשר מדובר באוכלוסיה שאיננה אויבת כלל, אלא רק נמצאת במקום, היא שהפסידה לאמריקאים בשעתם את כל העולם השלישי בעת מלחמת וייטנאם, ויש אומרים שעוד בהירושימה. היום היא גורמת לדה־לגיטימציה של חשבון השואה שלנו. כל פגז הנוחת היום בביירות מחליש את הטיעון החזק והנורא ביותר שלנו, שלא היתה עליו תשובה. יכול מר בגין לכנות את התגובה בשם “אנטישמיות”, ובכך להוכיח שוב באיזה נתק הוא חי, יש איזה יסוד מוסרי עמוק לבני אדם; ועליו אין לנו היום תשובה. בעולם של 1982, יש משקל עצום לדעת הקהל. וודאי שלא כולו שוקל שיקולים ציניים בלבד. אנו אומרים שזה “לא בכוונה”; אבל המוסר אינו מושתת על “לא בכוונה”, אלא על “בכוונה לא”.

ההפסד השני הוא הפסד הטענה המוסרית הנכונה והצודקת ביותר שלנו ביחס לאש“ף. כל השנים טענו, בצדק, שאש”ף הורג אוכלוסיה אזרחית. חשבון פשוט יראה שמאז 1967 נהרגו בכל הצפון כולו, כולל כביש החוף ומעלות, 106 אנשים, והתהליך היה בירידה בולטת. ידענו לנפנף חשבון זה לעיני כל העולם. עכשיו מגישים אותו נגדנו: יום אחד של הפצצות בביירות קוטל יותר אזרחים משהרגו המחבלים בחמש־עשרה שנות טרור. נסתתמה הטענה.

ההפסד השלישי הוא אובדן האמון בגירסה הרשמית. חיילים החוזרים מן הבופור וההרוגים עימם. שמעו ברדיו שהמבצר נכבש “בלי אבידות”. ביום השלישי ללחימה אמר מר בגין שמגמת ישראל היא להתייצב על קו ארבעים הקילומטרים, ואף הודיע על כך לנשיא ארה"ב. הוא אף הודיע לעם שהמבצע כולו יסתיים תוך עשרים וארבע שנות. כל השופרות הודיעו שאין אנחנו נמצאים כלל בביירות, שעה שהכתבים שלחו משם רשימות בלשון “אם אני לא בביירות – איפה אני?”. מדווחים על הפסקת אש, וחיילים חוזרים הביתה ומדווחים על ירי מאסיבי שלנו הרבה אחרי הפסקת האש. נוצר מצב שבו כמה תחנות חוץ מספרות גירסה הדומה הרבה יותר למה שראו עדי הראייה במו־עיניהם, מן הגורמים שלנו; וזו חדשה בארץ.

ההפסד הרביעי הוא אובדן הבטחון בגורמי הבטחון, ואין הכוונה לצה“ל חלילה, ששוב הוכיח את איכותו. הגורמים המדיניים, כלומר שר הבטחון, ועדת השרים לענייני בטחון, ושאר בכירים, הביאונו עד פתחי ביירות. שיקול דעת אלמנטרי ביותר צריך היה להבהיר מראש את הברירה שמיקום זה יעמיד בפני ישראל: או שיהיה פתרון מדיני, שהוא תוצאה של משא ומתן, ולכן יחייב מתן של רווח פוליטי גם למחבלים – או שיהיה פתרון צבאי, שלפי ההערכה מחירו עלול להיות כמה מאותו הרוגים ואלפי פצועים שלנו. ישראל איננה יכולה להרוויח בשום צורה מן הסגירה על ביירות, לכן שומר נפשו לא היה צריך להגיע לשם כלל. ומסתבר שאת העם אי־אפשר לרמות. מישאל “דחף” של מינה צמח שאל את האזרחים האם מלחמה זו תפתור או לא תפתור את בעיית אש”ף והטרור, ו־ 81% (!) מן הנשאלים השיבו בשלילה גמורה. במלים אחרות, הרוב המכריע של האזרחים אינו מאמין שהמלחמה אכן תשיג את היעד שעלו הכריזה הממשלה. יותר ויותר קונה לה נפשות הגירסה שבמלחמה זו שימש אש“ף רק כיסוי, וכי היעד האמיתי הוא סיפוח יהודה ושומרון. הרמטכ”ל אף אמר זאת במפורש בכמה מהופעותיו. ונשאלת השאלה אם מותר היה להשתמש לשם כך בצה"ל, צבא העם, שלפחות חציו מתנגד לכך.

אם יש הפסד בעל השלכים עמוקים ביותר לעתיד, כשם שהפסד טיעון השואה הוא הפסד לא־ישוער ביחס לעבר – הרי הוא אובדן ההסכמה הכללית בעם ובצה“ל ביחס לצידקת הדרך. החיילים לא הגיעו עדיין לסירוב פקודה; אבל רבים מהם החלו לשאול היום מתי ובאיזה מצב לגיטימי וראוי לסרב פקודה, כיוון שאינם יכולים לחיות עם מה שרואות עיניהם – וטענתם אינה מצפונית בלבד, אלא הם שואלים מהי “פקודה בלתי חוקית בעליל”, כפי שהוגדרה בשיפוט הצבאי במשפט כפר קאסם; כיוון שאזרחי לבנן אינם יכולים להיות מוגדרים כאויב, או כגורם המסכן אותנו. התחושה הרווחת היא ששונה עקרונית ייעודו של צה”ל; ועניין זה טעון בדיקה עצמית של כל אדם בארץ בפני עצמו.

אפשר היה להמשיך עוד הרבה ברשימת ההפסדים: למשל, הכירסום בדמוקרטיה על־ידי שר הבטחון, המתחמק מן הביקורת הציבורית הן בממשלה, הן בוועדת החוץ והבטחון. אבל אולי ההפסד החמור ביותר טמון בהשלכות על החברה הישראלית למחרת מלחמה זו. במהלך המלחמה למדנו שאת הכל יש לפתור בכוח, וכל דאלים גבר; שבעיות צריך להרוג ולא לפתור; שדם יהודי סמיק טפי מכל דם אחר; שלחימה בארץ אחרת יש לה קדימות כלכלית על כל בעיה חברתית, ואפילו חריפה, בתוך הארץ; וכי מותר לשלטון, בעת מלחמה, לסובב בכחש את אזרחיו ואת לוחמיו. את כל אשר לנו שמנו הפעם על חוד החרב; וכפי שנאמר לאחרונה, חוד החרב הוא בסיס צר מלהשתית עליו את המדינה ואת עתידה. ותמורה כזאת איננה רק תמורה צפויה באופי של חברה שעברה עוד מלחמה אחת: הפעם מדובר באובדן זהות. ישראלים אינם מכירים עוד את מדינתם; וזה, אולי, ההפסד הגדול שבכולם.

ידיעות אחרונות, 18.8.82

אחת הטרגדיות הקיומיות של מנהיגות היא בשינוי התדמית העצמית, המתרחש תמיד ובלי יוצא מן הכלל שעה שאדם עובר מן השלב של ציפיה למנהיגות, למנהיגות בפועל. לפי שאדם נעשה מנהיג, כאשר הוא בעמדת ציפיה, בעמדת ביקורת, הוא בטוח שיהיה טוב יותר, אינטליגנטי יותר, מצפוני יותר, מוכשר יותר, ובעיקר – גדול מקודמו. התמונה משתנה באורח דראסטי כאשר אדם מצוי בפראמטרים המציאותיים של המנהיגות עצמה, שאז לא התכונות עצמן משתנות – מי שהיה אינטליגנטי, אין סיבה שייהפך לבעל מנת מישכל נמוכה עם היותו מנהיג – אלא התוכן משתנה, הפרספקטיבות משתנות, וההפעלה משתנה עד אין הכר. המעבר מן הרצוי למצוי הוא תמיד מעבר של תמורה גדולה מאוד, ולא כל אדם העולה לשלטון מסוגל לה, ולפעמים גם אינו מסוגל לעמוד בפער הגדול שבין הציפיה העצמית שהיתה לו, לבין פעלו וסיכום פעלו בשלטון.

אחד האנשים, שידע לשנות את הפרספקטיבות בלי לשנות את התכונות עצמן, היה שארל דה־גול. הוא נבחר למעשה על כתפיהם של האקטיביסטים הצרפתים, בתמיכה גדולה מאד של הצבא ובמיוחד של הצנחנים שפעלו באלג’יריה, מתוך בטחון שדה־גול הוא פטריוט צרפתי גדול, ואפשר לסמוך עליו שינהג כפאטריוט צרפתי גדול: הוא ויתר על אלג’יריה. זה בשעה ששלטון צרפת באלג’יריה נמשך יותר ממאה ועשרים שנה, וצמח לא רק דור שני של צרפתים ושנולדו שם (ה“פיֶא נואר”), אלא דור שלישי ורביעי, ותחושת החזקה על המקום היתה גדולה מאוד בקרב צרפתים רבים. דה־גול, מן העמדה השלטונית, ראה בבירור לאן מוליך את צרפת השלטון המתמשך באלג’יריה – הסיק את המסקנות, כפטריוט צרפתי גדול. התכונה לא נשתנה: הפראמטרים נשתנו, ואיתם התפישה והתכנים. דה־גול היה מנהיג מלידה. והיה מעשה: זמן קצר אחרי הסכם ההכרה בעצמאות אלג’יריה בא הנשיא דה־גול לנאום בגמר קורס קצינים בסן־סיר. עם גמר נאומו, עמדו הכל לשיר את “המרסייז”. הצבא, שכעס על דה־גול, נאלם דום. איש לא שר. היחיד שעמד מול המיקרופון ושר לבדו, מול כל המסדר העוין והדומם, היה דה־גול. עמד האיש הזקן, הזה, שר לבדו שני בתים שלמים, וקולו אף לא רעד.

שונים מאוד הדברים כאשר אנו בודקים את הרקורד המנהיגותי של ראש ממשלת ישראל הנוכחי, מר בגין. למעשה, נמצא שבמעט מאוד מקרי הכרעה, עוד הרבה לפני עלותו לשלטון, נהג כמנהיג בתחום האחריות שהיה מופקד עליו, וכמעט תמיד נהג כפוליטיקאי בעל חשבונות פוליטיים, ולאו דווקא מנהיגותיים ואו מצפוניים. אולי הכשל הראשון, הכתם הראשון שלא יימחה, נמצא במר בגין, שלפני המלחמה נאם נאומים חוצבי להבות על הצורך להילחם בנאצים, לא נשאר עם האנשים שהיה מופקד עליהם, ונמלט לווילנה, שהיתה אז ליטא. באותה שעה נמצאו בווילנה מנהיגי תנועות הנוער הציוניות השמאליות, והללו התארגנו מייד כ“הנהגה ב'” (בלתי־ליגאלית) בתנאי חירום. מרדכי אנילביץ', אנטק צוקרמן, טושיה אלטמן ואחרים, חזרו על פי ההחלטה לורשה, אירגנו את חניכי השומר הצעיר ושאר תנועות הנוער השמאליות, ומאוחר יותר פיקדו על המחתרת ועל המרד. חברים אחרים, כחייקה גרוסמן (שהיה לה כבר סרטיפיקאט ויכלה לעלות ארצה!) קיבלו עליהם תפקידים אחרים, והעם היהודי ראה אותם בפיקוד על יחידות פרטיזאנים, בארגון ההתנגדות בנשק, ובכל שאר התפקידים הקשים של הלחימה היהודית באותן שנים נוראות.

אבל מר בגין לא חזר. לא חזר, ואף לא השתלב בשום פעולה אחרת. איש בית“ר אחר, ד”ר שמעון יוניצ’מן העביר אליו מפולין קריאה חד־משמעית: חזור, קברניט אינו נוטש ספינה טובעת!… מר בגין לא חזר. הוא נשאר בוילנה באפס־מעשה, עד שכבשו הרוסים את העיר ואסרו גם אותו עם העסקנים האחרים.

בעיות של מצפון הן בעיות של כל אדם בפני עצמו. קשה להגיש כתב־אישום לאדם, ראש תנועה, שכך נהג, ורק מי שהיה שם וראה בו מנהיג יכול לטעון: ממני ערקת, אותי הפקרת. אבל אפשר, ומותר, לשאול אם כך באמת נוהג אדם שהוא מטבעו מנהיג. גם אם הוא בשנות העשרים שלו (ואולי דווקא משום כך). יתכן, ולא לנו לשפוט, שהכתם הזה רודף את מר בגין עד היום הזה, אולי כמו שאותו קברניט של ג’וזף קונרד נשא עד סוף ימיו את חרפתו על שום שקפץ ונטש את האוניה הטובעת. אולי בשם כך הוא מתעקש לראות שואה בכל מקום, על מנת שיינתן לו סיכוי שני, והפעם יתפקד כראוי. אולי. דברים רבים עושה אדם בגיל העשרים, שאחר כך הוא מתחרט עליהם.

אבל מר בגין הגיע ארצה והיה כאן לראש אצ“ל. ראש אצ”ל צעיר בשנות השלושים לחייו, שלא השתתף בפועל באף אחת מן הפעולות, ולא על כולן דיווחו לו מראש, שלא לדבר על הכרעה. ראש מחתרת, שלא שמע שריקת כדור מימיו. אפשר לחשוד לפעמים שנמצאו אנשים באצ“ל שהיו מעוניינים בפיגורה פוליטית לא־כל־כך מתמצאת, כמר בגין, בתפקיד הראש הרשמי, מפני שלא היה מתערב יותר מדי. כך לא ידע מר בגין (ואני מאמינה שלא ידע) על השחיטה בדיר־יאסין אלא אחרי שקרתה (כשם שלא ידע שלושים וחמש שנה אחר כך על הכוונה להכניס את הפלנגות לסברה ולשאתילה, והוא ראש ממשלת ישראל). כך לא ידע מה קרה באמת לשני הסמלים הבריטיים הצעירים – בקושי כדי תגלחת יומית – שנתפסו כבני ערובה. סיפר לי אז איש אצ”ל ששני הבחורים – בקושי בני עשרים, וחפים מכל פשע – פשוט נחנקו למוות, כי אנשי אצ“ל שהכניסו אותם לארגזים, לא דאגו לפתחי אוויר מספיקים. אז לא נותרה ברירה אלא לתלות אותם, כ”תגמול, כביכול, והגויות מולכדו כדי שאי לא יגלה מה אירע באמת. ספק אם פרטים "בלתי חשובים " אלה דווחו בכלל למר בגין. כך קורא אדם בן התקופה ההיא את “המרד”, על הטון הנשגב ובעל האקזאלטאציה המתמדת שלכל אורכו, ואם לנקוט לשון המעטה, הוא מגיע למסקנה שהספר אינו יכול לשמש מקור מהימן להיסטוריון העתיד. אפילו כותבת זו, שהיתה אז בסך־הכל נערה־חובשת, אחת מרבים בשירות הרפואי בעת מצור ירושלים, ראתה במו עיניה מבצעים ומצבים שאותם מתאר בחגיגיות מר בגין (על סמך דיווחים של אחרים), ואין התיאור דומה למה שקרה באמת, בשטח, כהוא־זה. כך בכניסה לבווינגראד, כך ברמת רחל, כך בהכנות לכיבוש בית הספר לשוטרים, כך בעוד הרבה מאד תיאורים שבספר. לפנינו ספר של אדם פטריוטי, נלהב, בעל רצון טוב, מוכן להסתכן כמידת יכלתו – אבל כנראה תמים מאד־מאד, החי באיזה ואקום שמחוץ למתרחש במציאות. כל אלה, אולי, תכונות נאות כשלעצמן, אבל אינן תכונות של מנהיג. ובאמת, תעמוד לו למר בגין לנצח זכותו על שבסופו של דבר פקד שלא לירות בעת משבר “אלטלטנה”; אבל מי יצר את המשבר מלכתחילה? ואם אי־אפשר היה לחזות מראש, מה שכל מנהיג חייב היה לחזות, על פי הנתונים הקיימים, שהדברים יובילו לירי יהודים על יהודים? באיזה ואקום מנהיגותי נתקבלה ההחלטה על עצם המבצע?

מן העקרון הזה – אין יורים על אחים יהודים – חרג מר בגין עצמו מהר מאד; בעת הדיון בכנסת על השילומים מגרמניה עמד על מרפסת בככר ציון ושלהב את ההמונים לעלות על הכנסת. הוא אמר: “אז” (בעת אלטלנה) “נתתי את הפקודה: לא!” (לירות על יהודים). “היום אתן את הפקודה – כן!” והדברים רשומים.

גם אם נניח לרגע שהיתה אפשרות לתפוס בכוח את השלטון אותו יום בכנסת הקטנה, הבלתי מוגנת; גם אם נניח שנמצא מנהיג או זרם אשר ביקש להפוך בכוח את הדמוקרטיה הישראלית הרכה מאד, שזה עתה נולדה; האם היה הדבר מעשי? לא היה כל סיכוי למרד שכזה; ולמעשה נמצא מר בגין פוקד על אנשיו לפגוע ביהודים־ ללא כל תכלית מדינית ברורה. זו היתה חריגה חמורה ביותר מכל מחאה לגיטימית; אבל גם זה היה מעשה של פוליטיקאי, ולא של מנהיג. מנהיג אינו גורר לבימה רובה, שאינו יכול לירות בו במידה כלשהי של הצלחה.

נניח כרגע לשנות את האופוזיציה של מר בגין. שלא הרי עמדת המתנה וביקורת, כהרי עמדת מנהיגות. מר בגין החל להתקרב לעמדת מנהיגות כאשר התמודד לראשונה על ראשות הממשלה ב־1977, ואז עמדה בפניו במלוא החריפות הברירה בין מנהג של פוליטיקאי, לבין מנהג של מנהיג.

לפוליטיקאי (לא למנהיג!) היה חשוב לגרום להחרפת הפילוג העדתי. לפוליטיקאי (ובשום אופן לא למנהיג!) היה חשוב למוטט את אחד היסודות המוסריים ביותר שלפיהם התנהלה החברה הישראלית עד אז, הוא העקרון המֶריטוקראטי, עקרון הזכות, על פיו כבודו של אדם נמדד על פי תרומתו והתנדבותו, כך הושמצו הקיבוצים, ההסתדרות, תנועת העבודה, ולמעשה כל בוני המדינה – כדי להשיג רווח פוליטי זמני, במחיר כבד ביותר לקלסתר החברה כולה. לפוליטיקאי – ולא למנהיג – דרושה היתה העלמת העין מן האלימות המתפשטת. מנהיג לא היה עושה כל אלה, פשוט מתוך ידיעה שיום אחד יצטרך הוא עצמו לעמוד בראש העם הזה, ולקצור את פרי הפילוג, הרס הערכים והאלימות. אולי ההבדל המהותי ביותר שבין פוליטיקאי לבין מנהיג ביסוד המחנך. פוליטיקאי אינו מחנך לשום דבר. מנהיג־אמת יש בו תמיד מן היסוד המחנך. כל התבטאויותיו והופעותיו שלל מר בגין הביאו לו אמנם, בדוחק רב, את ראשות הממשלה – אבל הן היו אנטי־חינוכיות בפועל, ומשום כך קצרות ראות, ובסיכום – מזיקות.

ספק אם יודע מר בגין היום לתקן את מה שקלקל אז, קלקלה חמורה ביותר. כאשר פשטו על קירותינו כתובות הזוועה “אשכנאצים” – תוצאה ישירה וניתנת להוכחה של כמה מן הדברים שאמר מר בגין בעת מערכת הבחירות – שיגרה אליו חייקה גרוסמן (“אחותי הלוחמת”) מכתב אישי בו היא מבקשת ממנו, כראש ממשלת ישראל כולה, להגיב על המעשה החמור, מר בגין אפילו לא טרח להשיב.

ואם כן, קל, קל מאוד להתחיל בדברים בטווח הקצר, שאחר כך אין יודעים איך לצאת מהם; ואי־ראיית הנולד, הגובלת בעיוורון, אשר איפיינה את מלחמת הלבנון כולה, לא נולדה בשנה שעברה, אלא היא בפירוש אחת מתכונותיו הבולטות של מר בגין כמנהיג. אולי אין טוב ממנו להדליק אנשים לטווח הקצר, המיידי; אך מה יקרה עם כל אלה אחר־כך, מה תהיינה התוצאות ומי ישא בהן – לכל אלה לא מר בגין האיש. ולא היה אולי מקום ומצב שבו עמד לאור הזרקורים קוצר ההשגה של מר בגין, כבעת המשא ומתן לשלום עם מצרים.

היום ידוע כבר בציבור, מתוך מסמכים מצריים, שהנשיא סאדאת החל במשא ומתן, באמצעות מר צ’אושסקו, עוד לפני הבחירות, עם מר פרס, כמי שעמד על פי הסקרים לזכות בראשות ממשלת ישראל. מר בגין הצליח להרכיב קואליציה, וסאדאת המשיך עמו; ונקודת ההכרעה היתה באיסמאעיליה. סאדאת היה מנהיג אמיתי, לפחות בכל הנוגע למדיניות החוץ, וחשב בקנה מידה גדול. אפשר היה, עוד באיסמאעיליה, להגיע לשלום כולל – אילו היתה למר בגין אותה חשיבה מקפת, מרחיקה ראות, שהיתה לסאדאת. אבל מר בגין חשב שיצליח איך־שהוא להערים, לא לפתור עדיין את בעיית הגדה (שעל פי מדיניותו העיקשת, אין לה פתרון גם עכשיו ולא יהיה גם בעתיד) – והחזון הגדול של שלום כולל באיזור מצא לעצמו שותף אחד בלבד, את הנשיא סאדאת – כאשר השותף השני פשוט אינו מתעלה לגודל הרגע. הסכמי קמפ־דיויד, תחת שיהיו אבן־פינה לעידן גדול, שעוד לא היה דוגמתו באיזור, הפכו להיות הסכם דחוק, מלווה “מכתבים” משני הצדדים, הסתייגויות, וקשיי ביצוע, הם השיגו יעד חשוב אחד: שלום חוזי עם מצרים, שלום שעמד בכל המבחנים הקשים עד כה, מפני שהשלום הוא אינטרס לאומי של מצרים. התנהגותו המתלבטת של מר בגין, שלא עמד בגדולת השעה – גם לא בקמפ־דיויד – הטילה ספק אם השלום הוא גם אינטרס לאומי של עם ישראל, והוליד את כל תנועות המחאה המתחזקות והולכות מאז ועד היום.

כותבת זו אינה נמנית עם השוללים מכל וכל את הפצצת הכור הגרעיני בעיראק. סביר מאוד להניח שכל ראש ממשלה ישראלי, שהיו בידו הנתונים שבידי מר בגין זה זמן־מה, היה מחליט אותה החלטה עצמה. בלי ספק היתה זו הכרעה בדרג מנהיגות. עד כאן כף הזכות. אבל מכאן ואילך מתחילה כף החובה. הפוליטיקאי שבו גבר על מר בגין כמעט מתחילת המעשה, וגם לו, ראשית, לבצע את הפעולה דווקא כמה ימים לפני הבחירות; לא חטא רציני, אבל פגם אסתיטי, שהרי אין מסכנים חיי אדם לצורך השגת שמץ שבשמץ של רווח פוליטי. אבל הפוליטיקאי מר בגין לא יכול היה להתאפק, ופרסם את העניין ברבים; ולא עוד, אלא שנשא נאום אינפורמטיבי על כך שעה שהמטוסים היו עדיין באוויר, וסיכן חיי אדם במידה כזאת, שאנשים שפויים ויציבים ומסורים כראש המוסד דאז, יצחק חופי, ומפקד חיל האוויר דאז, האלוף עברי, עברו על מידותיהם ויצא בדברי מחאה לעתונות על דיבורים חסרי אחריות ומזיקים. כפי הנראה, אכן תרמה הפצצת הכור אחוז רציני ביותר להצלחת מר בגין בבחירות כמה ימים אחר כך; כפי שאמר אחד מראשי המדינה, “עשרה טייסים מערכניקים העלו את הליכוד לשלטון”; אבל מר בגין ראה במו עיניו איזו קבלת פנים צוננת ערכו לו הטייסים בבואו אחר כך לברכם בטייסת, וכיצד סירבו לדבר עמו – וטעמם ונימוקם היה עמם. גם טייסים אלה, כמו לוחמים אחרים במדינה, ידעו על מבצעים אחרים שנעשו על ידי ממשלות אחרות, והשתיקה היתה יפה להם אז ועדיין היא יפה גם היום. איש ממנהיגי המערך לא היה מעלה בדעתו להרוויח פוליטיים על חשבון מבצעי הפעולה עצמם. מר בגין הוא, כנראה, ראש הממשלה הראשון בישראל שהפר את כל כללי השתיקה המבצעית, ולא אותה בלבד, ופרטי הדברים עוד יישמעו ודאי כאשר אפשר יהיה לפרסמם.

אולי לשיא המנהג הפוליטי, להבדיל ממנהג המנהיגות, הגיע מר בגין כאשר, בעיצומה של מלחמת לבנון, שלחה אליו הסיירת המהוללת ביותר של צה"ל מכתב דחוף, בו הם כותבים שאיבדו את האימון בשר הבטחון. מנהיג ראוי לשמו היה מזמן מייד את האנשים – טובי הלוחמים בישראל – ושואל מה בפיהם. מר בגין השיב להם במכתב קר כקרח, שעליהם למלא פקודות (אותן מילאו ממילא), וכי… יש להניח שלא הצביעו בעד מר שרון גם קודם־לכן. כך נוהג פוליטיקאי, כך לעולם לא ינהג מנהיג.

ומתבקש להמשיך בנורא מכל – מלחמת הלבנון עצמה, שכאילו ניקזה בתוכה את כל מגרעותיו הנוראות של מר בגין עצמו כמנהיג: קלות הדעת, אי ראיית הנולד, כניסה חפוזה למצבים שאי אפשר אחר כך לצאת מהם, חוסר ידיעה וחוסר שליטה במתרחש בשטח, הסתמכות תמימה על אנשים שאינם ידועים כמדווחי אמת דווקא, וגרוע מכל – התעלמות מוחלטת מן הגורם האנושי, כאילו אפשר לשלוח אנשים ללחימה, לפציעה ולמוות בניגוד גמור לרצונם, בלא לעורר בכך גל מחאה אדיר – העלול להרוס הכל: את הופעת מר בגין על הבופור (“בלי אבידות”), את דיבוריו על מלחמה של ארבעים ושמונה שעות, או שבעים ושתים שעות, ורק ארבעים קילומטר, את ההבטחה שלא להכנס לביירות, את אי התמצאותו בעצם הזחילה לכביש ביירות־דמשק והשלכותיה הפוליטיות ביחס לסוריה וברית המועצות, את העובדה שלא ידע על הכנסת הפלאנגות לסברה ולשאתילה, ובעקבות אלה – את ההיסוס הארוך בענין הקמת ועדת החקירה, שבו המחאה הכריעה, וההיסוס הארוך בענין יישום מסקנות הועדה, היסוס פטאלי שהפקיר את הרחוב הישראלי לאלימות גוברת, וגרם בעקיפין למותו של קצין צנחנים צעיר, דמוקרט בלב ונפש, אמיל גרינצוויג.

כאשר קרא מר בגין את דו“ח הועדה, בסעיפים הנוגעים לו עצמו, אמר למקורביו: “לפי הדו”ח הזה, אני צריך להתפטר”. אין כל ספק שהקול הראשון הזה היה גם הקול הנכון. דו“ח הועדה קבע, בראש ובראשונה, נורמות של תיפקוד – כראש ממשלה בישראל, כשר בטחון, כרמטכ”ל, כראש אמ“ן, וכך הלאה. מר בגין, שעד כדי כך לא ידע, לא חזה מראש, לא הקשיב בישיבת הממשלה, ולא היה בתפוצת הדיווח בעוד מועד, פשוט לא עמד בנורמות, ואין כל ספק שהיה עליו להתפטר, פי שידע בעצמו. מטעמים הידועים רק לו, הוא החליט להמשיך, והוא ממשיך היום בתפקידו לא כמנהיג המראה את הדרך קדימה, אלא כפוליטיקאי מר נפש ואולי גם עורך את חשבון הנפש, שאין לו בעצם מה להגיד לעם ברגע קשה זה, ועל כן הוא שותק שתיקה נוראה – ודאי נוראה גם לו־עצמו. עובדה: בכל נקודות ההכרעה המנהיגותיות שעמדו בפני ראש ממשלת ישראל בשנים האחרונות, וגולת הכותרת שלהן – עצם ההחלטה על מלחמת הלבנון ועד מהלכיה – לא תיפקד מר בגין כמנהיג, ודאי לא כמנהיג בעל שיעור קומה. התכונות הדרושות פשוט לא נמצאו בו. כל הכשלים היו כשלי־מנהיגות, שכן העם תיפקד, וצה”ל תיפקד ועשה את המוטל עליו. רק המנהיג לא היה מנהיג.

איש אינו ידוע מתי ייקרא לישיבה של מעלה, וגם ראשי ממשלות ככולנו, בידי שמים. אם מחר, בחטף, לא יהיה מר בגין ראש ממשלת ישראל, ישאיר אחריו מדינה במצב שאין לקנא בו: עם מפורד ומפולג כפי שלא היה מעולם; כלכלה על סף התמוטטות; יהדות העולם מפולגת – ושם הפילוג מסוכן עוד יותר מאשר אצלנו; רבים יותר ויותר מתחת לקו העוני, כאשר שני שלישים ירדו לשם בתקופת שלטונו של מר בגין; אינטליגנציה ממורמרת (רופאים, מורים); עם שחלק גדול ממנו מאמין בפתרונות בכוח ואינו רואה חשיבות לדמוקרטיה; ומעל לכל – אותה ביצה טובענית ותובענית בלבנון, התשה והקזת דם איומה, שבפירוש אפשר היה למנוע אותה, ובהחלט אפשר היה וחובה היתה לחזות אותה מראש. מר בגין הוא אדם אינטליגנטי – יותר מכמה וכמה פוליטיקאים מצויים אחרים (וזה לא קשה), ויותר אינטליגנטי מכל ממשלתו גם יחד (וזה עוד פחות קשה). יש להניח שהוא יודע את כל הדברים האלה בעצמו, ויש להניח שימיו היום קשים מאד. לו ניתן לחזור לחמישה ביוני בשנה שעברה, ודאי היה מר בגין חוזר ברצון; אבל מידת חסד כזאת איננה נתונה בעולמנו, ואנו נשארים עם ההרוגים והפצועים והתסבוכת וההפסד הפוליטי – שכל־כולם נגרמו על ידי חוסר מנהיגות.

אפשרות אחת ויחידה עוד נשארה לו למר בגין, אם ברצונו בכל זאת להכנס להיסטוריה כמנהיג בעל־גדולה, מנהיג אשר היטיב עם העם, ולא רק הרע עמו לכל אורך הדרך במהלכים שגויים או בלתי מספיקים, והאפשרות הזאת היא לעשות עכשיו, מייד, למשא ומתן לשלום כולל באיזור כולו, אשר יכלול את פתרון הבעיה הפלשתינאית בצורה שיש לה סיכוי כלשהו להתקבל על דעת כל הצדדים. המסוק אשר יוביל – אם אמנם יוביל אי־פעם – את מר בגין לרבת עמון, ובידו הצעות רציניות, הוא אשר יעבור את הגבול בין פוליטיקאי ששגה לאורך כל הדרך, לבין מנהיג שיעלה את דרך עמו לדרך המלך (ואין הכוונה רק למלך ירדן). כל מהלכיו של מר בגין עד היום אינם מצביעים על יכולתו הנפשית להתעלות למעמד כזה, ולא הרבה אנשים משתנים בגיל קרוב לשבעים. אבל אין ברירה: אם אנשים אינם יכולים לשנות את מנהיגם, הם מחליפים אותו.

הפוליטיקאי הדומיננטי שבמר בגין ודאי חש בכך היטב. השאלה אם יש בו די שאר רוח של מנהיג שיסיק את המסקנות. אבל איזה פער טראגי, באמת, בין ההבטחה העצמית של מצפון, של המנהיגות ושל גדולה, שהיתה במר בגין לפני היותו לראש ממשלה, לבין שברי כל הדברים שבידיו היום.

ידיעות אחרונות, 6.6.83

השר לענייני מדע, הפרופסור יובל נאמן, קרא לנו באחרונה לראות את חברון כראותנו את יפו.

אם התכוון השר לבחינה הרגשית – חברון עולה על יפו מאה מונים. תרבותנו תרבות הר היא, קשה ומסוגרת, לא תרבות יורדי הים באוניות; ורבים בתוכנו מוכנים היו להשאיר את כל ארץ פלשת ואת תל־אביב בידי גויי הארץ (ויש אומרים שכבר היא בידיהם ממילא ) – ובלבד שנישאר בהר הזה. אבל תנועות־נפש פתאומיות אלה חבויות הן מטבען, שהרי חיינו התפתחו אחרית. וכפי שהתפתחו, יכולים אנו לשמור בלי שמץ חשש על יפו, ולהישאר מדינה יהודית ודמוקראטית לכל דבר, אבל איננו יכולים לשמור על חברון ולהישאר מדינה יהודית ודמוקראטית. אלה גבולותינו ואלה מגבלותינו, סייג לכל מעשה. החיים עצמם, לא רק המדיניות, הם אמנות האפשרי.

האם יעניק השר זכויות אזרח מלאות, וזכות הבחירה וההיבחרות בתוך כך, לכל תושבי הגדה הערבים? אם כן יעשה, ישתנה כליל פני הכנסת, ומפלגתו של השר נאמן לא יהיה לה צל של סיכוי להיכנס כלל לחיים הפרלמנטריים שלנו: בעוד שמר נתשה, למשל, סיכוייו טובים להיות חבר־כנסת, סגן שר, ואולי גם שר. ואם לא יעניק מר נאמן זכות כזאת, יהיה לנו מה שהחל היום בפועל, כלומר חוק אחד ליהודים וחוק אחר לערבים; וזה לא רק קץ הדמוקראטיה, אלא גם קץ עקרון המשפט היהודי עצמו, המעוגן היטב בתפיסה המונותאיסטית, זו התובעת מוחלט אחד, חוק אחד, מידה אחת ומשקל אחד. למעשה, לולא תפיסה זו, לא יכול היה הפרופ' נאמן לשמש היום שר לענייני מדע, כי לא היה נוצר מדע כלל, מֵעבר לקוריוז אינטלקטואלי שאין לו יישום.

ואם יתקבצו הערבים ויקראו זה לזה לראות את יפו כראותם את חברון – בשם מה נאמר להם “לא”? בשם מה ייצאו הבנים להילחם, אם יהיה צורך? בשם הכוח בלבד? זה כל מה שיש לנו להציע לאזור הזה? או אולי בשם הצדק, לא הצדק המוחלט של צד זה או של צד זה, אלא הצדק המועיל, הטוב לבריות: אתם תוותרו על יפו, ואנחנו נוותר על חברון, ונחיה איש עם ויתורו וכולנו עם התקווה? זה הבסיס החזק שלנו, ולא הכוחנות לבדה; ואם זה יידחה – תהיה כל לחימה מוצדקת.

בני אברהם אבינו רבים היום על עירו. יש מי שרוצה לחזור שוב ולגרש למדבר את הגר ואת ישמעאל, עם או בלי הקידומת “חס וחלילה”. שוכחים המבקשים לעשות כן, שמיד אחרי גירוש ישמעאל ירדה עלינו עקדת יצחק, שעל־פי המסורת שרה היא שנפלה לה קורבן אמתי. ולא תמיד נמצא האיל התורן. ולא כולנו מסכימים לחזור ולשחק שוב, כך בדיוק, את המיתוס.

הארץ, 19.7.83

אני העם היהודי.

העם היהודי אינו שוגה לעולם.

העם היהודי איננו מתפרע. לעולם.

העם היהודי איננו גוזל, כן?

העם היהודי, כלומר אני, אינו זקוק לשום בקרה. מאף אחד.

יש כאן דיקטטורה של בקרה. של תקשורת.

חמישים ששים איש במדינה עושים דיקטטורה.

וכולם נגדי.

צריך רק לעשות. עשייה גדולה. בתנופה.

לא צריך לחפש איזון. אי אפשר לרצות את כולם.

רק את היהודים, וזה מה שחשוב.

צריך להבין מה חשוב.

לעשות הכל. גם לשרוף. גם להתפרע. גם לנקום.

הרי זו תנופה גדולה.

ואני מציע, כן? אני מציע לכם לא לומר שיהודים מתפרעים.

יהודים לא מתפרעים. יהודים רק צודקים.

אני מזהיר את כולנו: לא להתפס להאשמה עצמית.

האשמה עצמית, פירושה שצריך לחשוב מה אני עושה.

ואולי גם לגרום חלילה – ואני אומר חלילה – להענשה עצמית.

לחשוב חלילה כאילו יש קשר בין המעשים שלי לבין התוצאות.

וככה אסור לחשוב.

זאת חבלה, זה חותר תחת עם ישראל, תחת התנופה הגדולה.

התנופה זה אני.

השופטים, כן? – השופטים – הם לא פוסקים. נכון. הם פוסקים נגד עם ישראל. הם פוסקים בעד אויבי ישראל.

הרי עם ישראל זה אני. איך לא מבינים דבר פשוט כזה.

כולם נגדי.

רק אני שילמתי. רק אני. עם ישראל שילם.

בגדו בי. הסגירו אותי.

האנשים, כן? אותם האנשים שאני לא הסגרתי.

הממשלה הפחדנית הזאת. כולם נגדי.

אל תפסיקו אותי.

אני עם ישראל. ויש גם תרבות שיחה.

אני עוד אטפל בזה.

אני עוד אטפל בכולם.

אני עוד אטפל בכולם.

אני עוד אטפל בכולם.

על המשמר, 29.7.83

בימים אלה דימה הנשיא רייגן את תנועות המחאה באירופה לצ’מברלין, אשר ביקש בשעתו לפייס את היטלר, והיה לסמל הפייסנות התמימה מול תוקפן, כזו שאינה רואה את האסון העומד בשער.

אין בדעתי להגן כהוא־זה על תנועות המחאה של אירופה, שתמימותן כנראה גדולה באמת; אולם נראה שבין הכישורים הנדרשים לנשיא ארצות הברית במילוי תפקידו, לא נמנה גם הכישור של ידיעת ההיסטוריה המודרנית על בוריה ועל מורכבותה.

זה שנים אחדות ידוע בקרב ההיסטוריונים באנגליה מה שהיה ידוע מאז 1936 בקרב יודעי סודות המדינה: בצאתו למינכן, לא היתה לו לצ’מברלין כל ברירה שבעולם אלא לפייס לפי שעה את היטלר. משרד ההגנה שלו הודיע לו בלשון שאינה משתמעת לשתי פנים שהר.א.פ., חיל־האוויר הבריטי, אינו מוכן עדיין – בעיקר מבחינת כמות המטוסים וקצב ייצורם – למלחמה נגד גרמניה, וכי דרוש לו לר.א.פ. זמן של שנה עד שנתיים של ייצור קדחתני, עד אשר יוכל לבשר לממשלת בריטניה שהאופציה הצבאית שלה אכן קיימת. צ’מברלין יצא למינכן כשאין עמו אלא שתי ידיו, על פי ביטויו הציורי של אחד ההיסטוריונים, לעצור לפי שעה את מכונת המלחמה. אף לא היו לו אשליות בקשר להיטלר עצמו. באחד המכתבים שכתב ממינכן, ואשר פורסמו באחרונה, כתב צ’מברלין: “נורא לחשוב שגורלם של מיליוני אנשים נתון בידו של המטורף הזה”.

בדיעבד, וגם על־פי ויליאם שיירר ואחרים, נתברר שפסק־הזמן של שנה, שאותו נתנה מינכן לאנגליה ולצרפת, לא רק שלא הועיל, אלא גם הזיק. גרמניה כנראה לא היתה מוכנה למלחמה כוללת אף היא ב־1938; ה“לופטוואפה”, חיל האוויר שלה, היה חלש הרבה יותר מכפי שהיה ידוע באנגליה, והשנה שאותה הרויח היטלר אך חיזקה את מעמדו מבפנים ומבחוץ. מהמם לחשוב שאפשר היה להביס את היטלר עוד ב־38, ואז גם השואה לא היתה מתרחשת. אבל צ’מברלין לא ידע אלא את אשר לפניו באותו רגע, והוא – שיאן לה לאנגליה אופציה צבאית עד תום שנה לפחות. גירסה זו אישר לכותבת, אך לפני חודשיים, אחד ההיסטוריונים האנגליים המובהקים שחקרו את הנושא במיוחד. ייתכן בהחלט שהדברים היו מורכבים הרבה יותר; ייתכן שצ’מברלין האמין בכנות באפשרות השלום עם גרמניה, וכי עמדת מיניסטריון ההגנה שלו אך חיזקה את הדברים שבהם האמין ממילא. אבל העובדה המדינית נשארת: צ’מברלין יצא למינכן בהרגשה שבמשך שנה לפחות המטריה המפורסמת שלו היא שתצטרך לחפות על אנגליה, בהיעדר מטרייה אווירית. במשך השנה שאחר כך נאלץ צ’מברלין לנווט במסלול בלתי־אפשרי: בין הצורך “להחזיק” את היטלר, לבין רגשות הזעם ההולכים וגוברים באנגליה, שסיכנו גם את מעמדו שלו. היסטוריונים מספרים לנו על נאומים שכתב תחילה ברוח אחת, ונאלץ לקרוע ולהשמיע תחתיהם נאומים הפוכים בתוכנם, פעם אחרי פעם, כאשר שגרירו בגרמניה מזהיר יום־יום כמעט ש“היטלר מרמה אותך”.

אין לקנא באיש מדינה, בעיקר בראש מדינה, המוצא את עצמו במצב בלתי־אפשרי שכזה. ועובדה שצ’מברלין שימש אחר־כך שר בקבינט המלחמה של צ’רצ’יל, וכאשר מת ב־1940 (“בלב שבור”, כהגדרת ההיסטוריונים), ספד לו צ’רצ’יל במלים חמות ביותר. ועוד באפריל אותה שנה, כחצי שנה לפני מותו, אמר צ’מברלין, שהיטלר “החמיץ את האוטובוס” כאשר לא תקף את אנגליה ואת צרפת בעודן בלתי מוכנות לקרב. לפחות חלק מן ההיסטוריונים מסכים לקביעה זו.

בדיעבד – שוב בדיעבד – ייתכן מאוד שצ’מברלין שגה; אבל השגיאה היתה פחותה בהרבה, והמהלך היה מורכב בהרבה, מן הסטריאוטיפ שהשמיע נשיא ארה"ב בשבוע שעבר, ורבים אחרים חוזרים עליו מדי פעם בפעם. המטריה נשארה, ואולי גם תישאר לדורות, כסמל הפיסנות הנכנסת, סמל מביש. ולא נועדו דברים אלה אלא להזכיר לכולנו שהמציאות תמיד מורכבת יותר מן הסטריאוטיפ, וכי אין בעולם סמל, ואפילו הוא סמל לדברים “שהכל יודעים אותם”, כביכול, שאינו טעון בדיקה וחשיבה חוזרת – שמא “מה שהכל יודעים” אינו אלא מסך, או מסכה, לעתים קרובות מכוונת, למה שאין יודעים. שלא לדבר על הלקח המר, והחשוב מכל: אם רצונך בשלום – היכון למלחמה. או בלשון מודרנית – אפשרות של שלום־אמת קיימת אך־ורק כאשר האופציה הצבאית קיימת. בלעדיה כל שלום הוא בגדר כניעה. וכאן, כנראה, עיקר תמימותן של תנועות המחאה באירופה.

ידיעות אחרונות, 28.8.83

הוא לא היה גדול.

גדוּלה פירושה, בין השאר, היכולת להשתנות; וכל עיקר קסמו של מר בגין – בעיני אותם אנשים שלהם אכן קסם – היה בהיותו מייצג נאמן, עקיב, עיקש וקנאי של כל הערכים הזעיר־בורגניים הישנים והטובים. בלי שום שינוי. בלי שום ספק. בלי שום ביקורת או הרהור שני.

אולי משום כך דבקו בו בעיקר כל אותם בני המעמד הבינוני, והבינוני־הנמוך, המצוי עתה בארץ בעיצומו של תהליך ניידות חברתית וכלכלית מהירה כלפי מעלה. כאשר המעמד משתנה, כאשר כל המורגל והידוע מתערער, אדם נוטה יותר לדבוק רגשית במוכר ובידוע. הרבה מבטחונו הנפשי נשאב מכך. דיבור פטריוטי, קצת דתיות אך לא יותר מדי, הערצה לצבא ול“כוח היהודי”, סנטימנט תקני ודומע לילדים, יחס ג’נטלמני לנשים שאין אחריו כלום – כל אלה מהווים את לב־לבה של הזעיר־בורגנות בתהליך של תמורה. וכאשר מוסיפים על כך את הלגלוג כלפי כל ניסיון לעשות אחרת, לחיות אחרת – התערובת נעשית למרשם בטוח כמעט. בטוח לכל מי שנמלט מפני הספק, מפני העמימות, מפני החשיבה העצמאית.

לשבחו של מר בגין ייאמר, כי הוא נתן את הדין על דבקותו. כאשר נכשל לאורך כל הדרך, הסיק את המסקנה האישית והלך. ואין זה משנה כרגע אם החלק המודע שבו הוא שהסיק את המסקנה המתבקשת, או היתה כאן תערובת של בעיות גוף ונפש, שצצו ועלו במקביל לכשלון.

לא לשבחו של מר בגין, שלא ניסה מעולם לבדוק את ערכיו לעומת ערכים אחרים. כך יכול היה לנזוף בזוג צעירים מן המפגינים ליד ביתו כאשר מחמת הקור הירושלמי התכרבלו יחד באותו שק שינה – ולא לראות את האובסצניות האמיתית. זו שבמשלוח חיילים צעירים למלחמה יזומה על־ידי ממשלה זקנה ובעלת תפקוד ירוד. כך יכול היה לומר באחת ההזדמנויות לרעייתו המנוחה, “זכרתי לך חסד נעוריך… לכתך אחרי במדבר בארץ זרועת מוקשים” – ולא לראות כלל שקיימת גם אפשרות של ארץ זרועה ומצמיחה, ארץ שדות ירוקים, בעברו של אדם כמו בהווהו ובעתידו. עולמו־שלו היה תמיד זרוע מוקשים. וכך יכול היה להיבנות על־ידי הפצצת הכור הגרעיני המאיים – מאיים בהרבה יותר מובנים מאשר האיום הבטחוני הישיר; מאיים בעצם היותו בלתי מובן, חדש, עניין שלא גדלו אתו – ולראות עצמו בכך מועדף על מר פרס, אשר בשקט־בשקט הביא את העוצמה הגרעינית לישראל.

הוא היה כהן הפחד הגדול. הפחד מפני כל חדש. הפחד מפני כל שונה. הפחד מפני כל ספק. בעצם, פחדו של אדם מפני עצמו. גם כתב־ידו זעיר, חבוי, נעול על עצמו. לדידו, לא היתה כלל היסטוריה יהודית חדשה. כמו קודמיו בשנות הגלות, הוא נטה לזהות כל התפתחות עם התפתחות קודמת, שקרתה מזמן. כשם שבפרעות של ראשית האלף קוננה הקהילה היהודית ודיברה על אנטיוכוס, כך דיבר גם הוא על ערפאת כהיטלר. טרמינולוגיה בדוקה, נושנה, פחד עתיק ומורגל כמו כאב־שן שחיים אתו וכבר לא עולה על הדעת שאפשר גם לרפאו. מתחת לכל הדיבור הרם על מולדת, על היסטוריה, ביצבץ תמיד איזה פאטאליזם קודר ועכור. גם ההיסטוריה היתה לדידו גורם דטרמיניסטי. כך רצתה ההיסטוריה. כך רצה אלוהים. חופש ההכרעה, חופש השינוי, חופש הבדיקה־מחדש, היו תמיד ממנו והלאה. גם הלגאליזם הדקדקני, הדבקות הקנאית בטקסטים היו חלק מכך. סאדאת בא עם חזון, ואילו הוא דיבר על האותיות הקטנות.

הוא לא ייצג מעולם את העוסקים במדעים, באמנויות, בחזון החברה עתירת־הידע, באפשרות הפלוראליזם האנושי הרחב. הוא לא ייצג מעולם את אלה העומדים בשלווה ואומרים: “אינני יודע. אבדוק.” הוא לא יכול היה ליצג אף לרגע אחד את האנשים המסוגלים לחיות עם עמימות, תקופה קצרה כארוכה, ואפילו כל החיים. בעצם, הוא לא היה יכול ליצג את אמיצי הרוח. היתה בו, תמיד, פסימיות פטליסטית ועמוקה. בעומק לבו חש תמיד שאין סיכוי, או יש רק סיכוי קלוש. כל יום היה לדידו יום של עמידה על הקיום. גם בשלום, לפני קמפ דיויד ואחריו, לא האמין עד הסוף. וכיון שלא האמין, קילקל.

לדידו, החיים הם התגוננות נצחית, נואשת, תמיד מוגזמת. מנתחים פלאסטיים מספרים לנו שאדם שזרועו נגדעה וחוברה מחדש, ממשיך ומצייר את דיוקן עצמו כחסר־זרוע; כלומר – הטראומה גדולה וקובעת יותר מן התיקון. ומר בגין היה נעול כל־כולו על הטראומה. לכן לא היה חשוב לו כלל שישראל הי המדינה החזקה ביותר בכל המזרח התיכון, בעלת המשטר החברתי היציב שביותר והצבא המעולה ביותר. המציאות הפסיכולוגית שלו היתה הפוכה: ישראל המועדת להשמדה, ולא חשוב כלל שלא היה לכך כל קשר למציאות החיים. שאפשר היום, ואפשר זה כמה שנים, להתקדם לעבר יעדים חדשים ומציאות אחרת. אצל מר בגין העם היהודי הוא תמיד עם נרדף. גם כאשר במציאות הוא כבר מזמן עם רודף. והרי בראשית הציונות המעשית המעשה החלוצי הוא אשר שיחרר לחלוטין את עושיו מן התחושה הנרדפת. אבל מר בגין מעולם לא היה שותף למעשה החלוצי.

להבדיל מן הזהירות הלגיטימית, הפחד הוא יועץ רע. יש עוצמה בזעיר־בורגנות החרדה, ומר בגין ייצג אותה נאמנה. אבל אפיונה של זו – שהחיים באים וטופחים על פניה ומזימים אותה כליל. הזעיר־בורגני מופתע תמיד, שוגה בתחזיות שלו במאה ושמונים מעלות – בשל חוסר יכולתו לצפות בשלווה בחיים המתפתחים. בפחדו כי רב, תמיד נדמה לו שהוא מוכרח לשלוט במצב, בכוח, על־פי חרדותיו הקבועות וערכיו הקבועים – ועל כן בעצם אינו שולט במאום. גם לא באנשים סביבו. וכאשר השליטה המדומה נשמטת, כאשר המציאות באה וטופחת, והגיוס המוגזם מתגלה כחסר שחר, והנסיון להטיל חתיתך מתגלה כשגיאה גסה – לא נותר אלא להסתלק מהר, בבריחה מאוכזבת ומבולבלת. הפחד הגשים את עצמו: כביכול, אין סיכוי ומעולם לא היה.

מר בגין הלך והשאיר אחריו ממשלה ממולכדת. עדיין הוא חייב לספר לעם ישראל את אשר עולל לו אריאל שרון במלחמת לבנון, וכל עוד לא עשה זאת, לא שילם חובו לעם ולא יצא נקי; מפני שהוא הלך ומר שרון נשאר עמנו, וכוח הנזק שבו קיים. אבל הוא הלך. כפי שציפו רבים מאתנו, והותיר רגשות של כעס ואכזבה בלבם של אלה שלא ציפו לכך ולא חשבו עליו במונחי התכונות האנושיות שלו, אלא קנו תדמית.

לכתו של כהן הפחד הגדול הוא סיכוי לשחררנו מן הפחד הגדול, הבלתי רציונאלי, המשבש את כל אורחות חיינו זה שנים רבות, במדיניות, בצריכה הפרועה, בתור, בכביש. לכתו עשוי להחזיר לנו את הראייה הנכוחה, את הידיעה המבדילה היכן באמת יש לחשוש, והיכן אפשר ליטול סיכון מכוון. ויותר מכל: את הבטחון בחיים, ובעצמנו, כל אחד בפני עצמו, בתוך החיים הזורמים; להכיר סוף־סוף שאנו מסוגלים לעמוד בהרבה מאד, ולכן יש לנו חופש בחירה וחופש פעולה – כל אחד לחוד וכל המדינה גם יחד. שלא כל יום הוא יום אחרון, ואין אני חייב תמיד להיות ראשון. שיש עוד התיחסויות בחיים חוץ מן הציר של רודף־נרדף, והעולם פתוח ומעניין ורב־אפשרויות הרבה יותר משחלם מר בגין, ומשחלמו כל אלה שהלכו כסהרורים אחרי פולחן הדבקות והפחד שלו, וקראו לכך לאומיות.

הארץ, 5.9.83

דוד אילוז מקריית־גת הוא מן הסתם חייל טוב. כאשר הבחין בטנדר המנסה לפרוץ לתוך המחנה בצור, פתח מייד באש, ובכך סיכל פיגוע קשה עוד יותר.

דוד אילוז מקריית־גת הוא גם בן־אדם. כאשר שאל אותו המראיין את מי ראה בטנדר, לא עלה בדעתו לומר שראה שם ג’וק מתרוצץ בבקבוק, או חיה דו־רגלית. הוא אמר, בפשטות, מה ראו עיניו: בחור בשנות העשרים לחייו, שנראה אפילו נחמד. אל־נכון דוד אילוז הוא איש משפחה, ויודע שגם האויב, שעליו פותחים באש, הוא איש משפחה, שבוכה על קברו.

וכאשר שאל אותו המראיין, מה היה אחרי שירה, אחרי שראה את הבחור שנפגע מתעוות בתוך תא הנהג, והטנדר פורץ פנימה, השיב דוד אילוז: ריחמתי עליו וריחמתי גם על עצמי.

אמר, ולא ידע איזה משפט גדול, בלתי מקובל באזורנו, אמר. אצל הפוליטיקאים הנצים כל הצדדים המלה “רחמים” מחוקה לגמרי מן הלקסיקון. גם פה גם שם מחנכים לקשיחות־לב, שבטעות גמורה רואים בה תנאי מותנה ללחמה טובה. וזה עוזר בדיוק כמו אכילת נחשים חיים. גם פה גם שם מחנכים שהאויב בעצם איננו בן־אדם, הוא חיה, הוא נחות, הוא ברברי, הוא עמלק. לא רק שאפשר, אלא גם צריך, חובה, לדרוס אותו כליל בכל מקום שבו יימצא – ועל כל פנים ליצור לו דימוי מפלצתי כזה, שלעולם אי אפשר יהיה לכרות עימו שלום, כי מי בעולם כורת שלום עם מפלצות?

כך חינכו מן הסתם גם את הבחור מצור, כך חינכו עוד לפני שנים לא רבות גם כפריים בכפרי הדלתא במצרים, שישראלים אין להם בכלל קלסתר אדם. ומעשה אמתי שהיה בבחור כפרי כזה, שחזר ממלחמת יום הכיפורים, ומייד הקיפוהו אנשי כפרו: תגיד, יא מוחמד, ראית את המפלצות? ראית את הישראלים? והשיב מוחמד: בחיי אללה, לא ראיתי ישראלים, ראיתי רק חווג’את…

המתאבד הצעיר בצור מן הסתם גם מוחו נשטף בשטויות האלה. אמרו לו אל נכון שאויביו ג’וקים או חיות דו־רגליות, וצריך להשמידם מעל פני האדמה. הוא היה מוכן גם למסור את נפשו על מה שנראה לו מעשה פטריוטי לעילא. אולי טמן איזה כהן־דת בכיס חולצתו מפתח לגן־העדן, מי יודע. מי שיכול להילחם, נלחם. מי שהובס, נוקט טרור, על כל הגועל והזוועה שבו. אבל ההחלטה לתת את חייך בשנות העשרים בלי שום סיכוי להינצל היא החלטה של מסירות נפש בכל מקרה; מסירות נפש, שפוליטיקאים נצים ובעלי זדון מנצלים לצרכיהם. עד שיש למי־מהם די אומץ ודי שאר רוח ודי כוח לעשות שלום.

דוד אילוז מקריית־גת לא היה שטוף־מוח. הוא ראה, כהרף עין, את הטרגדיה הכפולה: זו של בחור בשנות העשרים, שבעוד שניות מספר ימות, מפני שמישהו שכנע אותו שזה המעשה הנכון, הפטריוטי, הנאמן – ואת הטרגדיה של האנשים שלנו, והוא עצמו בתוכם, בשר מבשרנו, שבעוד הרף־עין ייפגעו פגיעה נוראה כתוצאה ישירה מכך. והוא פתח באש מיידית, מכוונת, יעילה – אבל לא התכחש למה שהוא מרגיש. ריחמתי עליו וריחמתי גם על עצמי – אמר דוד אילוז מקריית־גת, חייל טוב, שפעל נכון בצור. ושום אדם שלא עמד במקומו לא היה רשאי, ואולי לא היה מסוגל, לומר את המשפט הזה.

ידיעות אחרונות, 6.11.83

יש לו למר רפאל איתן אי־אלה בעיות עם הדמוקרטיה. אין הוא מצליח להבין אותה, משום־מה, וכפי שאמר בהתבטאות פומבית אחת בירושלים, איש אינו מצליח להסביר לו מהי דמוקרטיה. יש אומרים שהסיבה לכך היא שמר איתן פשוט אינו שומע כשמסבירים לו. אבל הבה נהיה נדיבים: אולי באמת רוצה האיש להבין, רוצה, ואינו יכול. סוף כל סוף לא קל להבין עניין מופשט כזה, שאין בו מן הנוסחה הפשוטה, הגואלת, של “או שאני מחסל אותו או שהוא מחסל אותי”. ואם אין כאן “זבנג וגמרנו” – מה המשחק הזה בכלל? מה משיגים?

וכך, נאמן לגמרי לאי־הבנתו המוצהרת, אמר מר איתן ביום א' שעבר, ביסוד המעלה, ש“יש לאסור על בני המיעוטים שאינם משרתים בצה”ל לבחור לכנסת, ואולי כך נצליח להמעיט את מספר חברי רק“ח בכנסת”. באמת, רעיון יוצא מן הכלל: השאלה היא רק מדוע לא חשבו עליו קודם, ולא רק אזרחים רופסי־מוחין, אלא קצינים ורס“רים משוחררים שאמורים להבין עניין. הרי זה כל כך פשוט. אפשר היה, למל, לאסור כבר מזמן על אזרחי המדינה השומרים מצוות (שחלק מהם אף הוא אינו משרת בצה"ל) את ההצבעה לכנסת, ובכך לפתור כמה בעיות במדינה, כולל תחבורה בשבת. אפשר לאסור על זכות הבחירה של בוגרי תיכון ובעלי השכלה גבוהה, ובכך להחליש במכה אחת את האופוזיציה שמברברת כל הזמן ולא ברור מי צריך אותה בכלל. הלא כבר אמר מר איתן שהאוניברסיטה היא אש”ף, ומאימתי אש"ף מצביע אצלנו? אפשר גם לווסת את העניינים על פי צרכי השעה האמתיים, ולאסור על זכות הבחירה של מי שצבע עיניו כחול, או שחור, הכל על פי האוסר וצרכיו ויעדיו, כי מה שקורה כרגע הוא באמת ברדק: מאימתי יש זכות לכל זב ומצורע להצביע? איזה־שהוא סדר חייב להיות. צריך רק לקבוע מה המטרה, ולאסור ולהתיר על פיה. איפה החבר’ה?

היחידים שאין להם זכות – וגם זו זמנית – להצביע בבחירות לכנסת במדינת ישראל, מר איתן, הם עבריינים, על שום מעשים שהם עצמם עשו. אזרחי המדינה הערבים אינם משרתים בצה"ל מפני שמדינת ישראל החליטה שלא ישרתו, ולא הם עצמם, ולפיכך אין להם ברירה, אינם עריקים, הם לא עברו כל עבירה ואינם פחות אזרחים ופחות בעלי זכות בחירה מכל אדם אחר במדינה. ומדובר בכמעט חמשית מכלל אזרחי ישראל, הבונים אותה ומגדלים פריה ומשלמים את מיסיה כחוק, שעל פי חזונו של מר איתן צריך מעתה לצרפם לאנסים, למועלים ולגנבים המרצים את עונשם בבתי הסוהר, שגם להם אין זכות הצבעה; ולא באורח זמני בלבד, כמו השפוטים, אלא כמין סטיגמה לנצח.

אבל אם הקריטריון לזכות בחירה הוא השירות בצה“ל, כלומר: אם להיות אזרח פירושו בעצם להיות חייל – הרי זה שמרבה לשרת, ומי שדרגתו גבוהה משל חברו, מן הסתם יש להכיר בכך ולהעניק לו זכות־יתר, מפני שהוא “בחור טוב”, כהגדרתו הידועה של מר איתן בשעה שהיה מעניק חנינות. אי לכך, אמור מעתה: לטוראי קול אחד, לרב”ט שני קולות, וכן הלאה – עד ארבעה עשר קולות לפחות לרבי אלופים – בתוספת שאפשר להתמקח עליה בעבור וותק, שירות קרבי, כוננות, וכיוצא באלה. מוכפל אוטומאטית, כמובן, כאשר מדובר באנשינו, אנשי ארץ ישראל השלמה, שציונותם מן הסתם כפולה משל מי שסבור אחרת. כאיש צבא ייחשב לצורך זה גם איש הג“א או מתנחל היכול להוכיח שהוא יודע להשתמש בנשקו בצורה ציונית הולמת. החישוב אמנם יהיה קצת מסובך, אבל לא נורא: המחשב של אכ”א יכול לעמוד בכך. הוא שנאמר בהגדה של פסח: בדמוקרטיה זכו בקול אחד, ועל ים חזונו של מר איתן זכו בעשרים וחמשה קולות. ואז יהיה סדר. המטרה תושג במלואה. הכנסת תהיה תו־פא (תחת פיקוד) כמעט לגמרי. אף תרמיל מיותר לא יתגולל בחוץ.

מר איתן הגן בגופו שנים ארוכות על המדינה, ואולי משום כך זכה שמדיו לא הופשטו מעליו אחרי פרשת סבר ושאתילה, אלא ניתנה לו מידת החסד לפשוט אותם בעצמו כתום שירותו. מאז עברה חצי שנה ויותר, אבל לא נראה כי ניצל מר איתן תקופה זו ולא למד דבר וחצי דבר על החברה שעליה הגן כל ימיו, ועל המשטר שבו בחרו אזרחיה. לא למד מר איתן את קנה־המידה הראשון לדמוקרטיה: מידת יכולתו של אזרח (כל אזרח, מר איתן, בלי הבדל מין, דת וגזע) להשפיע על השלטון בתוקף היותו אזרח, גם בקלפי, וגם בין קלפיות; מפני שהשלטון קיים למען האזרח, והאזרח קובע אותו, ואין האזרח כלי בידי השלטון. לא למד מר איתן שאין “נותנים זכויות” לאנשים (וממילא גם אין “נוטלים מהם” זכויות"), אלא שהם זכאים, מעצם היותם אזרחים, וזכותם קיימת, ומי שרוצה ליטול מאנשים בכוח את זכויותיהם, משנה משטר ומשנה אורחות חיים, ויוצר דיכוי, שיש לו חוקי־קיום משלו ותוצאות משלו, וכולן קשות.

אם באמת מחליט מר איתן להכנס לחיים הפוליטיים שלנו, במגמה פרלמנטארית או חוץ־פרלמנטארית, אין הוא יכול להכנס אליהם כסומא־בארובה. גם הוא לא היה מושיב ליד הגאי מטוס מי שלא עבר מימיו קורס טיס. ולפיכך אפשר לעוץ לו ברגע זה עצה אחת בלבד: שיטול פסק זמן וילמד אזרחות, פשוט ילמד, וימנע מעצמו את הבזיון כל אימת שהוא מופיע ונותן שיעור באזרחות. ויש די והותר אנשים בארץ הזאת שיכולים להדריך אותו בכך, גם כאלה שלא שירתו מימיהם אף יום אחד בצבא, וגם מפקדים מזהירים בעלי עיטורים רמים – וזכותך המלאה, מר איתן, לאהוב אחד מהם יותר מרעהו – אבל, במדינה דמוקרטית, קולו של זה שווה לחלוטין לקולו של זה.

ידיעות אחרונות, 2.11.1983

המחנה המכנה את עצמו “לאומי” – וכנראה מבקש לומר בכך שכל מי שחולק על דעותיו, פשוט איננו לאומי – נתון באחרונה ללחץ רב, ואחד הלחצים הכבדים ביותר הוא האשמת המחנה־שכנגד כי אישים מתוכו מסיתים בגלוי ואשמים בהפקרת דם, על כך מגיבים מנהיגיו, גב' גאולה כהן, מר אריאל שרון ומר רפאל איתן, בפרסום רשימות גידופים וחרפות שנזרקו לעברם, בבחינת סימטריה: אנחנו משמיצים – גם אתם אינם טומנים ידכם בצלחת. עובדה.

שיטת הגנה זו יפה אולי לרגע, כדי לסתום את פיו של מראיין תמים, אבל היא מתמוטטת דקה אחת אחר כך. כל מחנה שבעולם יש לו שוליים משלו, פחות או יותר אמורפיים, פחות או יותר קשים לשליטה, וכבר נאמר, ר"ל: רעיון דגול אינו יכול להיות אחראי לכל שוטה שדוגל בו. ההתנצחות על מה אמרו השוליים בכל אחד מהמחנות היא תרגיל־סרק בנאלי: בלי ספק אפשר להביא ציטטין בלי סוף מכאן ומכאן. השאלה האמיתית איננה מה אמר או כתב אדם כלשהו בשוליים, אלא מה אמר ואומרת המנהיגות, זו המובילה את המחנה, ועל כן עמדתה היא העמדה הרשמית. וכאן אין שמץ של סימטריה.

לא איש שוליים, אלא מי שהיה אז ראש־הממשלה, מר בגין, הוא שהעז לקרוא ללוחמי סיירת בשם “פרי באושים”, לא איש שוליים, אלא שר הפנים והמשטרה, מר בורג, הוא שאמר בפומבי, בכיכר מלכי־ישראל,, שהמוחים נגד המלחמה בלבנון הם “גיס חמישי”, כך אמר, במלוא סמכותו של שלטון. גב' גאולה כהן, מנהיגת “התחיה”, היא שדיברה על בוגדים וסכין בגב. מר שרון, חבר בממשלת ישראל, האשים אישית ושמית חבר־כנסת יחד עם “חבריו”, שהם רוצים להביא את האויב אל לב תל־אביב. מר צבי שילוח, מועמד “התחיה” לכנסת במקום גבוה מאד, הישווה את הסבורים שיש לנהל מו“מ עם אש”ף ללורד האו־האו ולפילבי, ויומיים אחרי זריקת הרימון הקטלני בהפגנה, טען שאולי זו פרובוקציה, כמו זו שבה נהרג (בידי הנאצים, כנראה) הבריון הנאצי הורסט וסל. לא איש שוליים אלא רמטכ“ל שכיהן אז בתפקיד, מר איתן, הוא שקרא לאוניברסיטה העברית בשם אש”ף; וכאשר הגיעה אותה הפגנה של אנשי שלום־עכשיו באותו יום מר ונמהר אל משרד ראש הממשלה, היא מצאה שלט ענק “שלום אש”ף", אשר הוחזק בידי מנהיגי צעירי־התחיה דאז, מר צחי הנגבי ומר ישראל כץ. ואפשר להביא עוד דוגמאות וציטטין כהנה וכהנה. גם מפיו של מי שהוא היום סגן־שר, מר דב שילנסקי, שבחודש דצמבר 52 – בל נשכח – נמצא אשם בנסיון להניח פצצה במשרד החוץ בירושלים, נשפט ונכלא כדין.

לשבחו של מר צחי הנגבי ייאמר שהוא נראה בורח מאותה הפגנה אחרי הרימון כמי שנס על נפשו פשוטו־כמשמעו; והוא כנראה היחיד אשר הסיק את המסקנה בדבר אחריות המנהיגות, הודה בפומבי ועזב. איש מחבריו־לדיעה במנהיגות המחנה המתקרא “המחנה הלאומי” לא עשה כמוהו.

ולא רק עמדת המנהיגות המוצהרת היא הקובעת, קובע קנה־מידה נוסף: יחסה של המנהיגות אל השוליים שלה וכיצד היא מטפלת בהם. כל מי שבא להפגנות הגדולות של שלום־עכשיו, למשל, יכול לראות במו עיניו סדרנים הפוקחים עין על סיסמאות שלא אושרו ומבקשים להסירן. במו עיני ראיתי כיצד מרחיקים – ולא בעדינות יתרה – בחורה אשר באה להפגנה ועימה שלט שציירה לעצמה, “רצח עם”. קשה הרבה יותר – למעשה בלתי אפשרי – לנהוג בצורה דומה בהורים שכולים, הכותבים לעצמם שלטים בדם ליבם; וכך הביאה אם שכולה אחת את השלט “בגין רוצח”, בירושלים, שלט שלעולם לא היה ססמת התנועה, ואחריה עשה כן אב בתל אביב. מי שלא עמד במקומם, אינו רשאי ואינו מסוגל להרים עליהם קול, חס ושלום, לא כל שכן – יד. אבל העובדה נשארת: יש מחנה אחד שמשתדל כל העת, בפועל, באמצעות סדרנים הממונים על כך, להסיר ולהרחיק כל אפשרות של מתן רשות למשחית – ויש מחנה אחר, שמנהיגותו בעצמה מסיתה בלי מעצור, וודאי שאינה בולמת כהוא־זה את השוליים הקיצוניים שלה, ובכך נותנת רשות למשחית.

אין אנו יודעים עדיין אם יונה אברושמי יימצא או לא יימצא חייב ברצח אמיל ובפציעתם של תשעה אחרים, מהם שנים קשה. אבל כבר סיפר לנו כתב “ידיעות אחרונות” שהאיש זוהה על־ידי רבים בירושלים כמפריע קבוע לדוכנים ולהפגנות, ובמיוחד – לדוכן צעירי תנועת־העבודה, אשר מחו על המדיניות הכלכלית של הממשלה. אחרי אותו אירוע פניתי מעל דפי עיתון זה אל מר חנן פורת בהאי לישנא: “מר חנן פורת ודאי שאינו אחראי למה שצעק התומך הנלהב שלו (“יחי חנן פורת”, “האוניברסיטה אש”ף"), ולא עליו המלאכה לכלותה; אבל האם הוא בן חורין גמור להיפטר ממנה?… לךָ, מר פורת, הוא יאזין. אין בדעתך לומר לו שהוא טועה, ומטעה, וגורם נזק ומפלג, והכל בשמך?” לו רק בשל אותה פניה אז, רשאית אני היום לשאול את חנן פורת: ובכן, עשית משהו? ואם לאו, האין לך, כמנהיגו המוצהר של יונה אברושמי, אחד־מששים במעשיו? והאם ניסה אי־פעם השר שרון לנזוף בתומכיו־שלו, אשר בעטו במפגינים וכיבו סיגריות בוערות על פניהם?

באחת: שוליים, על פי ההגדרה, הם רק שוליים, תופעה שולית, וגם אם אין אפשרות מוחלטת לטפל בהם תמיד ובכל עת, קיימת חובה של מנהיגות לנסות ולרסנם או להרחיקם כמיטב היכולת. מנהיגות, על פי ההגדרה, היא מנהיגות: היא המובילה ואומרת לעם כיצד עליו לנהוג.

מי שצייר על הקירות “שרון רוצח”, אם ייתפס, יואשם בהשחתת רכוש ואולי בהפרת הסדר הציבורי. שר שהסית והתיר דמים, לא יואשם במאום. השוטה שהאמין לו וקיבל את דבריו כפשוטם ונהג על פיהם, הוא שיתן את הדין וישלם את מלוא המחיר. אבל – בל יהיה ספק לאיש מאתנו: אנשי המנהיגות, ולא אנשי השוליים, הם הנושאים באחריות, שעל כן נטלו עליהם את המנהיגות; וכל המנסה להניח מראש סימטריה של אחריות בין מנהיג, מפקד המוביל את הרבים, שר בממשלה, לבין אדם ברחוב שעושה דין לעצמו, פשוט מאחז את עיני הציבור.

ידיעות אחרונות, 12.2.84

הציונות, כתנועת שחרור של העם היהודי, הולידה את המדינה ומוסדותיה, את צבא ההגנה, את שלטון המשפט, את מוסדות ההשכלה, ואת היכולת להישיר מבט בפני כל אדם.

הפחד מפני כל אלה הוליד את מאיר מרטין כהנא. בעצם הוא מסמל, יותר מכל, את הפחד מפני ממלכתיות.

במדינה ריבונית יש אזרחים. אנשים שווי־זכויות. אבל לדידו אין שיוויון בין הבריות. יש רק עליונים ותחתונים, מדכאים או מדוכאים, רוצחים ונרצחים. צורה אחרת של יחסי אנוש בעולם לא למד. או שהגויים עליונים וישראל תחתונים, או להיפך. זו תמציתה של גלות.

מאיר כהנא למד בנעוריו שמגוי צריך לפחד, נקודה. מעתה לא תושבי הגדה, חסרי המגן, נטולי הנשק, הזכויות והאזרחות הם המסכנים, אלא הישראלים, אזרחי המדינה החזקה, בעלת השלטון היציב, המערכת המשפטית המעולה, העיתונות החופשית, ויש אומרים גם הנשק הגרעיני לשעת חירום. כל ילד ערבי שמרים אבן חזק ממנו. למה? כי הוא גוי. וגוי זה דבר מפחיד. לכן, מי שירה טיל באוטובוס של חסרי מגן, הוא “יהודי אמיץ”: הביטו, הביטו, הוא הרים יד על גוי.

במדינה עצמאית אנשים נושאים בגופם בעול המלחמות. הם־הם, כל אחד ואחד אישית, אחראים להגנתם ולקיום בטחונם. מאיר מרטין כהנא, איש בור ופחדן. לא בא להשתתף בגופו באף אחת ממלחמות ישראל. “הייתי צעיר”, הוא מנסה להתנצל, איזה צעיר? בן כמה היה מאיר כהנא במלחמת יום הכיפורים, למשל? בששת הימים? בהתשה? ואנחנו לא היינו צעירים כולנו? יהודי צעיר צריך לחכות עד שיהיה זקן כדי לבוא בארץ, שאז הוא פטור משירות קרבי? ולכן הוא לא בא לעמוד פנים־אל־פנים, יחידה מול יחידה, נשק מול נשק. זה לא בסכימה הנפשית שלו. הוא הגיע רק כשיכול היה, בחסות כל עוצמת צה"ל, לנפנף ברובה ברמאללה המפורזת, הפרוקה מנשק. אין הוא מסוגל לעמוד פנים אל פנים מול כפר ערבי. הוא מודיע מראש על בואו, בבחינת “החזיקו אותי. אני הולך!” – כדי שכל משטרת ישראל תיבטל ממלאכתה ותעמוד להגן עליו. תמיד מישהו אחר צריך להגן עליו. אם לא המשטרה, אז הבריונים שלו. האחריות על חייו לעולם איננה שלו. וזה היפוכה הקוטבי של ממלכתיות. זו הגלות.

לדידו, נועד החוק שיעקפו אותו, או שישתמשו בו. אם השלטון כזה טיפש שהוא דווקא רוצה להיות דמוקרטי, למה לא להשתמש בדמוקרטיה ולעקוף את השלטון? אם השלטון כזה טיפש שהוא מקיים את מה שאומר בג“ץ, למה לא להשתמש בבג”ץ כשזה מועיל למה לא להשתמש בכנסת בתור במה, אם השלטון כזה טיפש שהוא נותן לו במה, ואפילו מידה של חסינות? לא בגלל כבוד לחוק במדינת ישראל. לא בגלל כבודה של כנסת. שני אלה, לדידו, לא נועדו אלא למניפולציה. וזה בדיוק במסורת של אלפיים שנות חוסר עצמאות. זה שיעבוד מלכויות בהתגלמותו.

בעצם, מעולם לא יצא מן השכונה הניו־יורקית שלו. שם באמת היה רצוי שיהודים יצטופפו יחד, בגיטו אחד קטן שבו כולם יהודים, ומשדלים בכסף כל גוי הגר שם שייצא. מה שבטוח, בטוח. ואז הוא מגיע לארץ, ונתקל במציאות שבה יהודים וערבים גרים בצוותא, תחת אותם השמים, והוא נחרד: לגור עם גויי הארץ? חס וחלילה, גוואלד, יהודים, תהיה טמיעה, שהרי אין אנו חזקים דיינו לעמוד בפניה. אין אמון בעם ישראל, בתרבותו, בכוחו, בלשונו ובאוצרותיה, בחינוכו, בעובדה שישראל מצויה השנה בראש קוראי הספרים בעולם, יחסית לאוכלוסיה. בכלל אין לו הרבה אמון בעם ישראל. אנחנו חלשים, אנחנו קטנים, כצל עובר. מה הבעיה? שבנות ישראל תיטמענה ח"ו. ולכן נטש מאיר מרטין כהנא את המערכה וערק מן המקום היחיד שבו בעיית הנישואים המעורבים באמת קיימת, באמת חריפה, כלומר ארצות־הברית, מפני שלא היה מסוגל להתמודד אתה שם, כשם שאינו מסוגל להתמודד עם שום דבר רציני, וברח ממנה לארץ, שבה הבעייה בטלה בשישים ריבוא.

בחיל ורעדה המתמדת שהוא שרוי בה, והיא כנראה מקור האנרגיה החולנית שלו, צריך כל אדם מישראל להפיל חתיתו ולהפחיד את כל סביבתו, אחרת צפויה לו הכחדה אישית. באותה גולה דווייה מתמדת שהוא שרוי בה גם בביתו בארץ, לא שמעו עדיין על הרתעה מדינית וצבאית של מדינה ומוסדותיה. מציאות גיאו־פוליטית? אין. אינטרסים ערביים? אין. יחסים מתוקנים עם העולם? אין. דיפלומטיה? אין. הכל “גוואלד” אחד גדול.

הישראליות, זו החופשית, שאינה פוחדת מכל צל על הקיר, אינה מובנת לו, כינויי הלעג “יוסי” ו“שולה’לה” הם, כמובן, כינויים של קנאה. קנאה בישראלים. קנאה בבטחון העצמי של אנשים המסוגלים להגן על עצמם, היודעים מה שייך להם ומה אינו שייך להם. לפני שנים נקנס מאיר מרטין כהנא על ניסיון להדביק מזוזה בשער שכם דווקא. אין חייו חיים בלי מזוזה בשער. בית־המשפט, בשלוות־נפש, פסק שמאיר מרטין כהנא לא הוכיח בעלותו על שער שכם. אותה שלווה היא המוציאה אותו מדעתו. איך יכול יהודי, באמת, להתארח אצל ידיד־רופא בעזה, או ידיד מנהל בית־ספר בירושלים המזרחית, או ידיד חוקר־שירה בשכם, ולשוחח כבני תרבות? מאיר כהנא הוא איש חסר תרבות, שלא היה מחזיק מעמד בשיחה בבית ערבי משכיל אף שתי דקות בלי להתבזות. לכן, ליתר בטחון, הערבים לדידו הם כלבים.

כבר אמרו בעלי־תריסין שהיהדות שלו היא ביב השופכין של היהדות. מדבר על “אל נקמות ה'”. ולא למד שבמדובר בה' ולא בבני אדם, ואילו בבני אדם נאמר “לא תיקום”, ונאמר “דפרע קיניה מחריב ביתיה”, וועד כהנה וכהנה. אבל לא הבורות שלו בהלכה היא העיקר. העיקר שאינו מבין, עד עצם היום הזה, את ההבדל בין מדינה לבין גולה. בגולה עוסקים בנקמה. מדינה עוסקת במשפט.

ואולי רק המערכת המשפטית שלנו, שעד כה גילתה כלפיו אורך רוח מדהים, תסביר לו סוף־סוף, ותסביר עם זאת לכולנו, את ההבדל בין חולשתה של גולה לבין כוחה של עצמאות. פסק־הדין שיוצא יום אחד נגד מאיר כהנא יהיה, כנראה, פסק־דין היסטורי, שיילמד בכל בתי־הספר שלנו. נתאזר בסבלנות: הוא יבוא. ואז האיש הזה, המבולבל והדכאוני, הנראה מאושר רק בתנוחה האורגיאסטית האהובה עליו: על גבו של נער מתומכיו, כשהוא מתפתל ומלהיב ומסית ומדיח, יישאר כאחד הזכרונות האפיזודיים הפחות־נעימים ופחות־מובנים שלנו, ובעוד כמה שנים כבר לא יידע איש מי היה מרטין מאיר כהנא, שארית אחרונה של שעבוד־מלכויות במדינת ישראל.

ידיעות אחרונות, 6.11.1984

הקיטוב הגדול ביותר ההולך ונוצר לעינינו בארץ אינו בין־עדתי, או בין־מפלגתי או מותנה בהשקפות פוליטיות כאלה או אחרות. הקיטוב האמיתי הוא בין החפצים בעליונות החוק ובאי־תלותו, לבין המעלים עניינים אחרים על פניו. כל המאבקים אשר יתנהלו בארץ בעתיד הנראה־לעין, כולל מאבקים פוליטיים ואחרים, יתפצלו למעשה על־פי הגדרה זו. המאבק הוא מאבק על החוק.

בשל צירוף־מיקרים מיוחד במינו, יש בארץ ציבור אנשים גדול מאוד שאינו מכיר בעליונות החוק ולא חונך עליה. הקבוצה הגדולה ביותר היא חלק ניכר של הציבור הדתי, למן הקיצונים החרדים, אשר אינם מכירים בסמכות המדינה בכלל, וממילא גם לא בסמכות חוקיה. אל אלה ניתן להסמיך ציבור שאמנם רואה עצמו כלאומי בהשקפתו, ומכיר במוסדות המדינה, אולם במיקרה שבו יראה סתירה־לכאורה בין ההלכה לבין דינא דמלכותא – יבחר במה שנראה לו כצו ההלכה. ציבור זה אפשר לכנותו כמקבל עליו את חוק המדינה על תנאי בלבד.

על אלה יש להוסיף קבוצות גדולות למדי באוכלוסיה שמעולם לא הפנימו את עניין הפרדת הרשויות. אצל אלה מצטייר בית־המשפט כמי שצריך, בעצם, לבצע את רצון הממשלה השלטת, ואף עושה זאת בפועל, כי כך הורגלו לחשוב בתרבות שטרם התחוללה בה הפרדת־רשויות אמתית. אם בית־משפט לא מצא מקום להקל בדין, סימן הוא, לדידם, ש“השלטון לא נתן”, ולהיפך: אם בית המשפט דן לקולא, סימן שקיבל רמז מהשלטון.

אל הקבוצה הסבורה שהמשפט עושה בעצם את רצון השלטון ניתן לצרף קבוצה אחרת, דומה מאד, הסבורה שעל בית המשפט לקיים את “רצון העם”. מעניין כיצד, בהגדרה אחרונה זו, נפגש אצלנו הימין הקיצוני עם המרקסיזם המוקדם: אחרי המהפכה הקומוניסטית ברוסיה סבר הרוב הבולשביקי שניתן יהיה לקיים מערכת משפטית על פי “רצון העם”, וזו תשמש ערובה לעשיית צדק. נתברר שהדבר אינו ניתן לביצוע, ואם כי בית־המשפט הסובייטי עודנו רחוק היום מאד מבית־המשפט כפי שהוא מוכר לנו בדמוקרטיות משוכללות, ניכרת בו, בהשוואה לעמדת הפתיחה של “רצון העם”, תזוזה ניכרת לעבר הליך משפטי מקובל – לפחות בעניינים שאינם פוליטיים במהותם.

ואם כן, מי שיערוך מיפקד, או סקר, ימצא הרבה מאוד אנשים במדינת ישראל היום, הסבורים שיש דברים חשובים יותר מן החוק ומן הנורמה של עליונות החוק; והחתך חוצה מפלגות שונות, השקפות עולם שונות, ובוודאי את החלוקה המסורתית בין שמאל וימין. אנו מוצאים היום, למשל, את דוברי הימין מקבלים בשתי ידיים את התיזה של “יש גבול”, לפיה יש לסרב לשירות חוקי מטעמי מצפון (וזאת בניגוד גמור לשלום־עכשיו, אשר פסלה בכל תוקף את סירוב השירות, הן בלבנון הן בגדה). אפשר להבין את כוונות הימין: הם מכינים בכך את הרקע להתנגדות פעילה, בעתיד, לפינוי הגדה בצו הממשלה החוקית. אולם התופעה ברורה: אי הכרה בעליונות מערכת המשפט של מדינה דמוקרטית היא היום נחלתם של אנשים מתנועות וממפלגות שונות ולעתים מקוטבות זו לזו, והוא היום קו פרשת־המים האמתי ביותר במדינת־ישראל.

הפרדת הרשויות ועצמאותו הגמורה של בית־המשפט הן מן ההישגים הגדולים ביותר של החברה האנושית על כל צורות ההתארגנות האפשריות שלה. מי שאינו תופס זאת – ויש אצלנו גם שרים וחברי־כנסת שטרם הפנימו עניין זה כל־צרכו – ומי שמתייחס להישג אדיר זה כאל עוד מהלך אחד על המפה הפוליטית, ולא יהסס לערוך דה־לגיטימציה של מערכות המשפט הדמוקרטיות בדרך זו או אחרת. לדה־לגיטימציה זו שלוש דרכים: טישטוש מושגי־היסוד; פיחות מכוון בערכה של המערכת כולה; ולבסוף – הטלת דופי באישים מתוך המערכת המשפטית.

כל השלוש כבר נראות בעין.

מכוונת של דה־לגיטימציה של שלטון החוק וכל המערכת הדמוקרטית, הבעיה חמורה הרבה יותר וטעונה התיחסות מיידית של כמעט כל הגורמים הקיימים במדינה, הרבה מעבר למערכת־החינוך לבדה. כל אדם וכל מפלגה אשר יתנו יד להצעת חוק החנינה בכנסת, למשל, יפעלו כאותם ברברים הבאים להחריב תרבות שלמה, ואני בטוחה שיש גם בקרב הימין כמה אנשים המבינים שמדובר באזעקה אמיתית, כשם שיש בשמאל כמה שאינם מבינים את הסוגיה בכלל.

הוויזגותים שלנו אינם איום חיצוני. הם כאן. המאבק הבא יהיה על סמכות החוק וודאותו. מי שיגן בימים אלה על החוק, יגן בעצם על כל מה שהוקם כאן; ומי שמאיים על החוק, גוזר על הכל. הבחירה האמיתית תהיה בין מדינה ברברית, לבין ציון במשפט תיפדה; ובימים הקרובים ביותר.

ידיעות אחרונות, 10.8.86

אפשר לראותו נוסע בכבישי הגדה, לראשו כיפה שחורה, או אולי סרוגה, דובון צבאי מנפח את כתפיו, הנשק לידו. על הרכב שלו, קרוב לוודאי, מודבקת המדבקה “ישראל בטח בה'”, או “לעצור את הנסיגה מסיני”, או “עוד שלום כזה ואבדנו”. נסיעתו אינה רגועה. הוא מתוח, עיניו בולשות ימינה ושמאלה, שמא תיזרק איזו אבן.

מובן מאליו שזריקת אבן ברכב היא מעשה רע, ולעיתים גם מסוכן, בין שהאבן נזרקת בכביש רמות, או בשכם, או בכל מקום אחר. אבל מסתבר שיש מכוניות שמועדות לכך יותר מאחרות. שכן אלפי כלי רכב נעים יום־יום בכבישי הגדה, בתוכם גם מוניות ציבוריות, בלי נשק ובלי מתח ובלי חשש. הנוסעים ב“יעל דרומה” מירושלים לבאר־שבע מנמנמים בדרך בשלווה. אף נסיעה לא בוטלה. אלפי אנשים מסדרים את ענייניהם בשטחים יום־יום, ואינם מעלים בדעתם לנסוע מסביב, או להיזקק להגנה יתרה. רק לפני זמן קצר סיפרו שני צעירים ישראלים, שמכוניתם התהפכה באחד הסיבובים החדים, כיצד ערבי תושב הגדה אסף אותם, הגיש להם עזרה, והביאם למחוז חפצם כשהוא קונה להם משקה קר בדרך, ומנסה להפיג את ההלם שלהם בשיחה מרגיעה. ולא היה זה סיפור יוצא דופן. בניגוד גמור למה שחושב אותו בחור בכיפה ובדובון, אין כאן איבה אוטומאטית, עיוורת, חסרת הבחנה.

אבל בעיני הבחור שלנו הגדה מסוכנת. היא מסוכנת, מפני שרגשותיו כלפיה וכלפי האנשים היושבים בה טעונים מיטען רב של אלימות ופחד. כל נסיעה שלו היא הפגנת כוח. שירגישו. שלא ירימו ראש. שיידעו שהוא האדון כאן, סגנו של אלהים. ואם נעמיד את עצמנו רגע אחד במקומו, נראה שבאמת ובתמים מישהו בילבל אותו עד לא ידע בין ברוך מרדכי לבין ארור המן, ואותו מישהו אינו אלא ממשלת ישראל.

הבחור דנן חושב שדמוקרטיה זה טוב, אבל באמריקה, ובמזרח התיכון לא כל כך, כי יש פה הרבה “נייטיבס” שרוצים להשמידנו. הוא גם דתי, ומקבל מדי פעם בפעם את סמכות המוסדות הדתיים. בכנסת אמנם הכל מגנים את אירגון ט.נ.ט, אבל מה בעיניו הכנסת? הרי הרבנים הראשיים, שאפילו מקבלים משכורת מהמדינה, לא גינו בכלל את הפיגועים של ט.נ.ט. סימן שמה? סימן שלא נורא. די לחכימא.

הבחור דנן רואה עצמו פטריוט נאמן, וכל האחרים, שאינם סבורים כמוהו, או שהם בוגדים, כמו אמיל וחבריו, ובמוקדם או במאוחר יפגשו את הרימון, או במקרה הטוב הם תינוקות שנשבו ופשוט אינם יודעים. שר הבטחון אמנם מכריז השכם והערב שבדעתו להשליט את שלטון החוק בגדה, אבל הבחור שלנו יודע היטב שטרם הובאו לדין אפילו שוברי החלונות והורסי הרכב ברמאללה, טרם נפתח משפטם של המתפרעים בשוק בחברון, ועימם אותו רב שירה ב“עוזי” באויר וצעק שזה יום הנקם. והרי הוא יודע, והשלטונות יודעים, שחלק גדול של שמות המתפרעים נרשמו ברשויות. אז מה הוא צריך להבין מכך? ששר הבטחון מדבר, כי ככה צריך לדבר “בשביל הייצוא”, אבל בעצם הוא פטריוט כמוהו, ולכן מותר להתפרע. הרי אפילו דו"ח קארפ טרם הונח על שולחן הכסת. מי מעכב, לפי דעתכם? עיצומי הדואר? אל תהיו ילדים.

הבחור גם יודע, במופשט, שיש דבר כזה שקוראים לו שוויון בפני החוק, ושישראל חתומה על אמנת זכויות האדם, והוא מוכן להסכים, בחיוך משועשע כלשהו, שזה אולי טוב במדינה נורמאלית. אבל הוא גם יודע היטב שהמימשל אטום יאטום את בתיהם של ערבים שאחד מבני משפחתם עבר עבירה הפוגעת בנפש, ואיש לא יאטום את בתיהם של תושבי אלון־מורה, למשל, אם אכן יימצאו אשמים ברצח ילדה. אז מה? אז אין שוויון בפני החוק. גם הממשלה חושבת ככה. יהודי זה יהודי וערבי זה ערבי.

לעולם לא ישתף פעולה עם המשטרה. בלב שקט ישמיד ראיות, יחליף חלקי נשק, או נשק שלם, ישרוף, יסתיר, הוא יודע שזה טוב לעם ישראל. שהרי אילו התכוונה הממשלה ברצינות, היתה מביאה לגדה משטרה הרבה יותר רצינית, חוקרים של ממש, לא כאלה שמשחררים אנשים שיורים במחסומים, מחוסר הוכחות. אפילו שנהרג איזה נער או נערה מקומיים. הבחור כבר נמצא כמה וכמה שנים בגדה הזאת, ויודע להבדיל בין מראית־עין, לבין מה שהממשלה רוצה באמת, איש לא יספר לו. ויש לו גם חבר שבא מרוסיה, כזה שכבר סידר את כל המשטרה הקומוניסטית, מה בשבילו משטרת ישראל – והחבר הזה יודע לספר הרבה דברים, איך משטרה פועלת כשהשלטון מתכוון ברצינות.

ואם כן, מה יהיה?

שום דבר. אני אמשיך לנסוע בדרכי הגדה, יחד עם כל עם ישראל, או לבקר ידידים ברמאללה, או לראות מה קורה בחברון, או להיווכח במו עיני שאכן הוקם גרעין נח"ל דוקא בתוך מטע ששייך למישהו, בעוד שסביב משתרע הרבה שטח פנוי, נמשיך לנסוע גם באותו כביש ששמו הרשמי כביש חוצה־שומרון, ובלשון העם הוא קרוי הכביש חוצה־העם – פשוט, כדי לקצר את הדרך. לנסוע, ולהתבונן היטב, ולדאוג מאוד־מאוד לפקדון האנושי הזה, אנשים נשים וטף, אשר הופקד בידינו מאז 1967, ולחרוד לנו מאד־מאד שנישאר חברה שומרת חוק, וזכויות אדם, ושנגיע בידיים נקיות ככל האפשר אל שולחן המשא־ומתן.

וגם הוא ימשיך לנסוע בדרכי הגדה, חמוש ומתוח, עויין, לופת את הנשק, מצפה לתירוץ קל שבקלים להתגרות ולירות ולפגוע. שהרי הוא יודע היטב שהממשלה, לפעמים, משמיעה קולות ומדברת כמוני, אבל היא עושה או נמנעת מלעשות כמוהו; וכל תינוק החי במסר כפול, לומד מהר מאוד שבין דיבור לבין מעשה – המעשה הוא הקובע. ושם דיבור נמלץ לא יוליך אותו שולל.

ידיעות אחרונות, 15.1.84

לפני שמונה־עשרה שנה נולד דוד בן שימול מקטמון. כמה שנים לפניו נולד עיסא ג’ברין מדהיישה.

שניהם נולדו במשפחות מרובות־ילדים. שניהם נולדו להורים שומרי מסורת. שניהם נחשבו לפורקי־עול בבית, שהוריהם איבדו כל השפעה עליהם ועל מעשיהם.

שניהם דגי־רקק, בעלי היסטוריה של פלילים, של הסתבכות, של “עצבים”.

עיסא ג’ברין התהלך כשלבו מלא רגשות נקמה ביהודים: משפחתו מספרת שבן־דודו נהרג בירי משמר הגבול בעת הפגנה בחברון, ומאז כולו זעם.

דוד בן־שימול התהלך מלא רגשות נקמה בערבים: משפחתו מספרת שידידתו נהרגה בפיצוץ חבלני באוטובוס מס' 18 בירושלים, ומאז כולו זעם.

עיסא ג’ברין ביקש, בהיותו בירדן, להתקבל כחבר באש"ף. הארגון לא נענה לו. אמרו לו שהוא ילד מפגר. כנראה ביקש להוכיח שאיננו ילד מפגר כפי שהם חושבים. שהוא יודע להרוג אנשים חסרי מגן.

דוד בן־שימול ביקש, בהיותו בחופשה, להתקבל כחבר בתנועת “כך”. העניינים התמהמהו. אחרי שהודה בירי טיל “לאו” באוטובוס הערבי, אמרו אנשי “כך” שהוא יהודי אמיץ, וקיבלו אותו לשורותיהם. הוכיח שהוא יודע להרוג אנשים חסרי מגן.

עיסא ג’ברין הואשם כי גנב נשק מצה“ל, וכי רצח בדם קר שני צעירים בשנות העשרים שלהם, אנשים שהוגדרו בפי מכריהם כ”פרחים". הוא ארב להם באחד המקומות היפים ביותר באיזור ירושלים.

דוד בן־שימול הואשם כי גנב נשק מצה“ל, וכי רצח בדם קר צעיר בשנות העשרים שלו, אדם שהוגדר על־ידי בני כפרו כ”פרח". הוא ארב לו באחד המקומות היפים ביותר באיזור ירושלים.

בבואת־ראי.

אבל עד מתי יתנהלו חיינו, רגשותינו, התודעה שלנו, בטחוננו וחרדותינו, עצם המדיניות שלנו, על פי הדמויות הכהות, המשקפות זו את זו בדיוק מחריד, בראי האפל הזה?

ידיעות אחרונות, 12.11.84

תיאטרון הקיבוץ הציג הצגה באחת מערי השפלה. כמה מורים, על פי העתונות, ניסו להפסיק את ההצגה בטענה שהיא “אינה חינוכית ואינה מוסרית”. הגדילה לעשות מנהלת חטיבת הביניים, אשר אמרה: “אין צורך להראות ממש את המציאות, אלא ליפות אותה”. גמר ציטוט.

עד כאן העתונות. מכאן צריך להכנס לתמונה גורם פדגוגי כלשהו. והוא חייב להכנס לתמונה, ומהר, מפני שמתברר שיש אצלנו מורים המוכנים לשלוח ילדים לנווט בתוך המציאות עם מפות מזוייפות.

מורה – אין פירושו אדם ה“מעביר” שיעור (איזה ביטוי נורא!), האחראי לכך שתלמידיו יידעו להשיב על כמה פרטים וכמה תאריכים. מורה, אם הוא גם מחנך, אחראי לכך שמירב התלמידים בכתתו ייצאו מבית הספר כאנשים אוטונומיים, מסוגלים לחשיבה עצמית ולהתנהגות מסקנית וביקורתית. וכדי שאדם יוכל להחליט החלטות אוטונומיות (קרי: כדי שיהיה אזרח כהלכה) – צריך שיהיה ברשותו מירב המידע. לא מיתוסים. לא סיפורי אגדות. לא כזבים. מידע.

כדי שאפשר יהיה אי־פעם לשנות מציאות קשה, צריך לדעת ולהגדיר היטב מה מחייב שינוי וכיצד ניתן לשנות. כדי שאפשר יהיה להתמודד עם מצבים בחיים, האישיים והציבוריים, צריך לקבל תמונה אמיתית על אותם מצבים, ועל האלטרנטיבות האפשריות. מה המחיר של כל אחת מהן, ומי ישלם בסופו של דבר. לדעת שלכל מעשה ולכל מחדל יש תוצאות. לצמצם עד מינימום את האפשרות שמישהו – שלטון, או אמצעי תקשורת, או מנהיגות מקומית – יתעתע בך וילעיט אותך בעובדות אינן נכונות, אבל הן נוחות למי שרוצה לתפעל אותך. לדעת די הצורך שתוכל לשפוט בעצמך, באחוז גבוה ככל האפשר של המקרים, ולא תסכים שמישהו יחשוב בשבילך.

כל הדברים האלה מחייבים מיפוי מתמיד ומדויק של המציאות. במילים אחרות: מידע, על הקיים ועל האפשרי.

מי שרוצה שתיאטרון “ייפה” את המציאות, שהעתונות “תייפה” אותה, שהספרות תיצור גיבורים “חיוביים”, ומבט לחדשות יהיה “קונסטרוקטיבי”, מגדל נתינים ולא אזרחים. וזאת כל התורה כולה.

התפיסה הפרחונית של החיים, כפי הציגה אותה מנהלת חטיבת הביניים (וודאי אין היא היחידה, להוותנו, בציבור המורים שלנו) – אין לה שום מקום במערכת חינוך המיועדת לגדל אזרחים ואנשים אוטונומיים. ואם למורה כלשהי אין אומץ להסתכל בפני המציאות כמות־שהיא, יחד עם תלמידיה, תוך חשיבה משותפת, אין היא יכולה להיות מחנכת, ואין להפקיד בידיה חינוך של תלמידים; שכן לא עליהם היא חסה ומנסה לגונן מפני המציאות, אלא על עצמה היא חסה, שאין לה בעצם כוח להתמודד עם כל אלה. ורחמים עצמיים אינם בסיס לחינוכם של אנשים.

ידיעות אחרונות, 2.12.85

הר געש התפרץ בקולומביה. היו אזהרות ואתרעות. היה מי שאמר: יקרה אסון. אפשר היה לעשות הרבה דברים, שלא נעשו. אחר־כך, כשכבר אירע האסון, נתברר פתאום (למה פתאום?) שאין די מסוקים, או שהמסוקים אים מתאימים, וצריך להזמין אחרים. פעולות ההצלה לא נעשו כיאות. לא היו אמודאים. איש לא נתן את ההוראה הפשוטה, הידועה לכל חובש, להכניס עירויים, או לפחות לתת שתיה, לאנשים השקועים בבוץ, כדי שיחזיקו מעמד עד לחילוץ. העתונות מספרת שמשלוחים אשר נשלחו לאיזור האסון, לא הגיעו לתעודתם. ברגע מסויים חדלו לחפש. עשרים אלף איש נשארו קבורים בתוך הבוץ, עשרים אלף עדויות לשורה ארוכה של מחדלים.

אז מה עושה ממשלה האחראית לכל זה?

מה כבר נשאר לה לעשות? היא מכריזה על המקום כעל…מקום קדוש.

אנשים צעירים, אנא, אל תעברו לדום בכל פעם ובכל מקום שאומרים לכם “קדוש”. היו ספקנים. שאלו שאלות. שאלו, בלי פחד, כמה אנשים כבר נקברו בבוץ בתוך הקדושה הזאת, וכמה צפויים להיקבר בה בעתיד, אם השלטון לא יעשה את המוטל עליו.

ואם מישהו יאמר לכם שזה לא מוסרי לפקפק בקדושה, או במיתוס, שאלו אותו אם קורבן־אדם מוסרי יותר.

ידיעות אחרונות, 5.12.85

אדוני היועץ המשפטי לממשלה,

נכנס אתה לתפקיד בתוך עם שבו ששים ריבוא תרבויות ותת תרבויות ונורמות של התנהגות ומושגים של טוב ורע. הדבר היחיד שיכול להחזיק אותו יחד, כמקשה אחת, הוא שלטון החוק – כנורמה המחייבת את הכל, דל ועשיר, עם־הארץ ובעל שררה; שאם לא כן, ישובו איש להרגליו, איש לנורמות שלו, איש לרצונו אשר הוא מבקש להשליט על כל היתר. מערכת המשפט, שאתה נציגו במערכות השלטון, היא הסכר היחיד העומד בינינו לבין מציאות מגדל בבל, או בינינו לבין לבנוניזציה; בוודאי בינינו לבין הפזורה־שבתוכנו, מנהג הגלות שכל־כך קשה לעקרו, זה שלימד אותנו להערים על חוק הגויים ולא לראות בו עיקר מחייב, ולא ידע להשתנות עם הקמת המדינה שלנו. ששים ריבוא גלויות ילחצו עליך. אתה תצטרך ללמדן ממלכתיות.

נכנס אתה לתפקיד בתוך מערכת שלטונית שלפחות חלק ממנה יתבע ממך לראות עצמך כסניגורה של הממשלה, פרקליט השכור על־ידי הרשות ותפקידו להגן עליה – וחלק זה איננו מכיר או אינו רוצה להכיר כלל את הפן האחר, הפן של נציג החוק במערכת השלטון, האיש החייב לומר לשלטון: “חטאת”. בעוד זמן לא רב יהיה לך עוד יותר קשה, שכן בראש ממשלת ישראל יעמוד אדם שיחסו לחוק, על־פי כל ביטוייו עד כה, בעייתי מאוד, בלשונן המעטה; אדם שבין שיקול פוליטי לבין הציות לחוק, יעדיף קרוב לוודאי את זה הראשון, יותר מכל ראש ממשלה אחר. הוא גם יקרא לזה “פטריוטיזם”, או “רחשי לב העם”. שוב, וביתר שאת, תצטרך להיות נציג הממלכתיות – מול הרגלים שהיו לטבע שני מימי המחתרת; נציג המדינה המתוקנת – מול נימוקים לא כל־כך אינטליגנטיים מסוג “ככה!”

לא תהיה לך תקופה קלה. הפופוליזם, הדיקלום, הפניה האמוציונלית, הם סגנון שצובר נקודות. ואולי דווקא אתה, שישבת בלטרון, תוכל להזכיר לכל בעלי “מיתוס המחתרת” שבתקופת היישוב היה ציות גמור, עיוור, למה שהישוב ראה כממשלתו החוקית: המוסדות הלאומיים שלו. יצאו מכלל זה רק הפורשים. כמה מהם פורשים עד היום.

שכּן, נכנס אתה לתפקיד בתוך מינהל בעל תרבות שלטון קצרה יחסית מבחינה היסטורית, ודלה למדי מבחינה תרבותית; מינהל החסר לא רק נורמות קבועות של שלטון וניהול, אלא בעיקר מינהל הנעדר רפלקסים מושרשים שקיימים אולי בשלטון ותיק יותר; מינהל הפועל לפי תנועות־נפש, כבשחרור המחבלים; מינהל שעודנו מתווכח על עצם עליונות החוק, ולא לגמרי ברור לו עניין זכויות האזרח. אותו חוסר נורמות, אותו היעדר רפלקסים מושרשים, שהם נחלת שלטון ותיק, מקצועי ומנוסה, אותו חוסר בטחון עצמי, בעצם, הוא שיגרום לחלק מן האנשים בשלטון להתחרט על הפניה אליך, להסס, לא לדעת אם לקבל את תשובתך וכיצד לקבל אותה. וכאשר השלטון חסר בטחון בנושאים האלה, יימצא גם מי שייצא לרחובות וידרוש את פיטוריך או קיצוץ בסמכויותיך. יישום מסקנות של ועדת חקירה משפטית, למשל, איננו עניין המופנם אצל כולם. בכך היסס מר בגין ועל כך נרצח אמיל גרינצווייג. הדברים עדיין אינם מובנים מאליהם. בכנסת שלנו, שעברה תוך זמן קצר יחסית את התמורה מעיליתא לשליטא, אף לא נוכל להיות מופתעים. אנחנו מצויים בדור־מעבר מבחינת תרבות שלטון: חלק שכחו, חלק הלכו לעולמם, חלק טרם למדו. קשה, בנתונים אלה, להיות יועץ משפטי. התפקיד כמעט מקדים את הדור הפוליטי בו אנו חיים.

אבל אתה נכנס לתפקיד בתוך עם שבו תמיד נמצא הנביא או החכם שהיה לו עוז להתייצב מול המלך ולומר לו בלי מורא: “חטאת”; עם שבו אמר שמעון בן־שטח לאלכסנדר ינאי: “עמוד על רגליך, מלך ישראל, ויעידו בך” – גם בשעה ששאר חכמים, מימין ומשמאל, כבשו פניהם בקרקע מפני מוראה של מלכות. והוא צדק ולא הם שצדקו.

בוודאי יבוא איזה עסקן לא כל־כך חכם, וייחס לכך כוונות פוליטיות, ואולי גם ידרוש ממך שתצטרף לאיזו מפלגה יונית ר"ל. אל תשים לב אליו. תמיד יימצאו שוטים המזהים את החוק עם השמאל, את הדמוקרטיה עם השמאל, את הסדר הציבורי הטוב עם השמאל, ולא מפיהם אנו חיים. ממשלות הן מערכות פוליטיות הקיימות רק מכוח החוק. הן מתחלפות, והחוק נשאר.

ויש בשלטון אנשים מגאלומניים, המזהים – בטעות גמורה – את המדינה עם עצמם, או את הבטחון עם עצמם, או את העם עם עצמם. כבר היו דברים מעולם. לואי ה־14 אמר: המדינה זה אני. לואי הלך לעולמו, המדינה לא הלכה עמו. בישראל זו – כמה קצר זכרונם של אנשים! – לפני פחות מעשר שנים התייצב יועץ משפטי באומץ מול ראש־ממשלה שסרח, הודיע לו שיועמד לדין – וראש־הממשלה נאלץ ללכת; וראה זה פלא, המדינה חיה וקיימת. שלוש שנים חלפו מאז ניסה שר־בטחון כושל אחד למכור לעם ישראל שהוא העם, והוא הבטחון, ואם ישפטו אותו על מעשיו – הכל יתמוטט. אותו שר־בטחון הורחק מן הבטחון, ועם ישראל חי, ובטחונו נשתפר לאין ערוך.

למשפט אין גייסות. הוא קיים כל עוד החברה יודעת לתמוך בו. כל המאבקים הפוליטיים בשנים הקרובות, ולא חשוב מה שם יקראו להם, יהיו ביסודו של דבר, בתמציתו, מאבקים על שלטון החוק במדינת ישראל.

אל תירא ואל תיחת. אמור להם, השכם והערב: אינכם גדולים מהחוק. ויהי רצון שבתום תקופת כהונתך, תהיה מדינת ישראל לא אוסף של מחתרות, קואליציה של בריוני־אינטרסים, מגרש־משחקים של כל מיני “קוזה נוסטרה” – כי אם מדינה מתוקנת, “מדינתית”, ושומרת חוק כדבר המובן מאליו.

תתפלא כמה אנשים מאחלים לך הצלחה.

ידיעות אחרונות, 9.6.86

“שמונים ושמונה פרופסורים – מולדת, את אבודה” – בסיסמא פופוליסטית זו הובילו ראשי השלטון הנאצי בגרמניה את הגל העכור, אשר חיסל את החינוך הליברלי, את המדע, ואת עצם החשיבה החופשית והפלוראליסטית בגרמניה של שנות השלושים. התוצאה: הרס תחומים שלמים, ופיגור השכלתי שגרמניה לא התגברה עליו עד עצם היום הזה, חמישים שנה לאחר מעשה.

“פרופסורים וסטודנטים – לליקוט אורז!” – אמרה המהפכה התרבותית בסין, והתוצאה – אובדן דור שלום של ידע והשכלה, והצורך להתחיל כמעט הכל מחדש.

“היום דפקנו דוקטור, מחר נדפוק פרופסור” – השתבחו הכסילים בוועידת חרות בשבוע שעבר.

הם לא המציאו את שינאת־החינם של עם הארץ למשכיל ממנו. עוד ר' עקיבא היה מספר: “כשהייתי עם הארץ, אמרתי: מי יתן לי תלמיד חכם ואשכנו כחמור”. השינאה עצמה קיימת, ושטות היא להגדירה במונחים עדתיים. הגורם העדתי נכנס לתמונה רק במידה שבה קיימת חפיפה בין רמת השכלה לבין מוצא עדתי; אבל אין הוא מאפיין מהותי, ועוד נחזור לכך.

שתי אפשרויות עומדות בפני מנהיגות של עם: לקבֵּע את הדלים בתורה ובדרך־ארץ במקום בו הם נמצאים, ולתת להם ולמעמדם לגיטימציה גמורה, כדי להרוויח רווח פוליטי קצר־מועד; או – אם המנהיגות טובה ונבונה – לעשות הכל כדי לקדם את עמי־הארצות, גם – אם כי לא רק – על־ידי קביעת דגמי חיקוי ראויים, גם על־ידי העלאת קרנה של ההשכלה.

מה קורה אצלנו?

בעת האחרונה קיימים נסיונות רבים, מצד הימין הקיצוני בדרך־כלל, לערוך דה־לגיטימציה של ההשכלה והחשיבה המופשטת, חלקם של נסיונות אלה נעשים על־ידי אנשים שפשוט אינם מסוגלים להבין טיבו של דיון אקדמי יסודי. לדידם קיימים רק: לנו אתה – או לצרינו, ומי שאינו “לנו”, ועוד משמיע דברי ביקורת, חלילה, או שואל שאלות קשות, או בכלל יש לו דעה אחרת, ר“ל, מן־הסתם הוא לצרינו. כך יצא בשעתו מר רפאל איתן מפגישה סוערת עם סטודנטים בירושלים, כשידו על התחתונה, והצהיר ש”האוניברסיטה אש“ף (!), וכך נעשים לעינינו נסיונות להדביק תויות פוליטיות (“שמאלנים”) למוסדות ולמרצים שככל שרמתם האיכותית גבוהה יותר, הם מרגיזים יותר את האגף הימני־פופוליסטי שלנו. כל דבר מופשט, כל נושא מורכב ולא חד־משמעי, כל חשיבה מתוחכמת מדיפה באפם של אלה ריח של שמאל; וכבר היה מעשה במנהל בית־ספר במרכז הארץ, אשר נתבקש לערוך בבית־ספרו דיון רב־צדדי בסוגיות הדמוקרטיה, והשיב שאינו יכול, כי אם יעשה זאת, יהיה עליו, לשם האיזון, לערוך גם יום עיון ל…ימין. ודאי על כגון דא אמר הרמב”ם ב“מורה נבוכים”: “אין ההמון משיג בעיון ראשון מציאות, אלא לגוף דווקא, ואשר אינו מצוי בגוף אינו מצוי אצלם” – כלומר, הגדיר במדויק את חוסר היכולת לחשוב חשיבה מופשטת: רק שבימיו לא היה קיים עדיין הכינוי האווילי “שמאלן”.

מי מרוויח מדה־לגיטימציה זו? למי זה מועיל?

אין שום יתרון מוסרי להשכלה על מעשי־אנוש אחרים. להיפך: כבר הזהירו חכמים שמי שחכמתו מרובה ממעשיו, אין חכמתו מתקיימת. יתרון ההשכלה קיים בתחום אחר לגמרי. במירעה, היא מגלה צמידות־יתר לטקסטים ולאינדקסים, ובונה מודלים מנותקים מן המציאות; וכאן אין נפקא מינא בין השכלה תורנית לבין השכלה כללית ברמה הנמוכה, ואין הבדל מהותי בין מישנתם הדלה והבלתי־איכותית של רבנים כגון הרב אבינר או הרב ליאור, לבין הרדודים שבסוציולוגים: בניית המודל המנותק מן המציאות, והסתמכות־היתר על טקסטים, משותפת לשניהם. אבל במיטבה – ולכך אין תחליף – עוסקת ההשכלה בקיומה של הסקרנות האינטלקטואלית; במיפוי נכון יותר ויותר של המציאות; בתיקון מתמיד של ידע ודרכי הידע; ביכולת ההבדלה (דיפרנציאציה), שבלעדיה אין חשיבה בכלל – ובקביעת נורמות של איכות. וגם כאן אין הבדל בין השכלה תורנית מעולה־באמת לבין השכלה כללית ברמה גבוהה; ורק האמנות עושה כל אלה בהצלחה גדולה יותר ובאמצעים מצומצמים יותר, אבל עשיית האמנות מעולם לא היתה נחלתם של רבים. אין תחליף, במדינה דמוקרטית, להשכלה.

לא זו בלבד: היידע והדמוקרטיה, כמדומה, ירדו שלובים לעולם. משטרים ישנים־יותר התבססו על רכוש, על קרקע, על מה שיש לי ולא אתן לך, ומה שיש לך ואני רוצה להוציא מידך. היידע, לעומת הרכוש, ככל שתתחלק בו עם אחרים, לא הפסדת אותו, אלא אולי להיפך: הרבֵּית. כל התפיסות המודרניות מבוססות על שיתוף גדול בהשכלה וביידע, שאינם נחלתו הפרטית של שום אדם, אלא פתוחים לכל סקרן. רק עם־הארץ מודד את ההשכלה כדרך שהוא מודד רכוש או נחלה “של אחרים”, כביכול.

ואם כן, קיימת שינאה של עם־הארץ לתלמיד־חכם, שינאה שקל מאוד ללבותה ולהשתמש בה; וכבר נאמר שלא חרבה ירושלים אלא מפני שביזו בה תלמידי חכמים – ללמדנו עד כמה הבינו קדמונים את הסכנה בטווח הארוך שבפופוליזם נלוז מן הסוג הזה. מנהיג של ממש היה רואה משימה לאומית ממדרגה ראשונה לעצמו ולכל ממשלתו להוציא אנשים מן השינאה הזאת, ולכוונם לעבר התפתחות טובה בתורה ובדרך־ארץ; כלומר, קביעת נורמה מקובלת ומוסכמת, שלפיה השכלה היא דבר טוב ואפשרי לגמרי, וראוי לשאוף אליו, לא כל שכן – אזרחות טובה ומידות טובות.

לליכוד לא זו בלבד שאין אף מנהיג כזה, אלא שאינו יכול להרשות לעצמו קביעת נורמה כזאת, כי אז לא יזכה לרוב. מצביעיו הם עדיין, ברובם הגדול, נמוכי השכלה, וככל שרמת ההשכלה והמעמד האישי עולים, כך נוטה ההצבעה פחות ופחות לימין.

ניתן לומר בלי היסוס, שמר בגין הוא שבנה את הגולם הקם עתה על יוצרו. לכאורה, לא היתה לו ברירה, אישית או פוליטית. הוא עצמו לא ניהל מעולם דו־שיח משמעותי עם השכבות המשכילות, ולא חש בנוח במחיצתן. הופעותיו המעטות בציבור האקדמי היו עלובות, ועד־מהרה חדל מהן. קל היה הרבה יותר לחבוש כובע טקסאני כאשר ביקרו אצלו שחקני “דאלאס”, ולהתעלם כלל מביקורים של גדולי המדע והאמנות בארץ, כמו למשל גדולי הפיזיקאים, ביניהם דיראק, שבאו לכנס־אינשטיין במכון ון־ליר. ניתנה אמת להיאמר, שמעטים הפוליטיקאים המסוגלים בכלל לדו־שיח נאור ממש, או שיש בהם סקרנות אמיתית ביחס למתרחש בתחומי התרבות והידע. מר פרס הוא אולי אחד הבודדים המצויים כל הזמן בדו־שיח עם הציבור המשכיל, בכתב ובעל־פה. אבל אצל מר בגין זו היתה כמעט אידאולוגיה נורמטיבית: דאלאס כן, דיראק לא, ולא במקרה. מר בגין לא היה יכול לעבור מהנהגת מיעוט אידיאולוגי לרוב בכנסת, לולא הפך עצמו לנציגו של קהל הכיכרות, ענין משתלם בטווח הקצר. אולי הוא שאמר שהרמב"ם, השמאלן הידוע: “כי מאד נוטה ההמון להאמין בשגעונות”. ואם כן, במקום לקדם את הציבור הזה, במקום לרפא את תחלואיו, במקום להוקיע מייד כל תופעה של אלימות ופראות, במקום לעזור לציבור הזה להיפך לטוב יותר, להגיע לכלל השכלה ונהלי תרבות ואזרחות טובה, העדיף מר בגין להפוך אותו־עצמו, כמות שהוא, לגיבור היום. גם בלאטינית השגויה של מר בגין אפשר היה וחובה היתה להבין ולא לטשטש את ההבדל שבין “פופולוס” לבין “וולגוס”. אסור היה להפוך את הצ’חצ’ח המצוי למודל לגיטימי – בין שמדובר בצ’ח ספרדי, או בצ’ח אשכנזי למהדרין, מן ההופכים את חופי הים ואת הכבישים שלנו לסיוט.

לו היה מר בגין מנהיג־אמת, היה מציב לבוחריו המושבעים דגמי־הצלחה ודגמי־חיקוי, כגון הפרופסורים באשי ורצהבי, ד“ר אלבז ופרופ' שטרית, ד”ר בן־עמי וד“ר ניני, וכמותם רבים אחרים שעשו חיל בלימוד ובחברה הישראלית. אבל מר בגין ידע היטב את סדר הקדימויות שלו. הוא העדיף לקצץ עד מחצית (!) את תקציבי ההשכלה הגבוהה, שמעולם לא הוכתה מכה כזאת בארץ, ולדבר לא עם הבאשים והאלבזים, אלא עם אנשים החושבים והמתנהגים כמו מר הרצל חנוכה, עושה התנועות המגונות באספת בחירות, ומר גסטון מלכה ההופך שולחנות בועידת מפלגה. הוא בנה אותם – כמות שהם. הוא שאמר להם שאפשר, ויפה, ולגיטימי, להיות עם־הארץ. והם הלכו אחרי בלא ביקורת, הצביעו בעדו בלא היסוס, והיו מוכנים להסתער על כל מי שיאמר: על בית־ספר תיכון, על הפרופסורים האש”פיסטים. לו אמר להם לשרוף ספרים, היו שורפים ספרים, לו אמר להם להסתער על האוניברסיטאות, היו עושים זאת בשקיקה. הוא שנתן רשות למשחית.

מר בגין לא הבין מעולם את תוצאות דיבוריו ומעשיו, וגם בעת מערכת־הבחירות לא הבין מה הוא עושה לעם הזה ולמסורתו, מעבר לנצחון המפלגתי הצר. בדיוק כשם שהאלימות אינה נעצרת, ואינה יכולה להיעצר, בקו הירוק, כך גם שינאת עם־הארץ שקיבלה לגיטימציה אינה יכולה להישאר מחוץ לגבולות הליכוד, והיא הופנתה, כפי שניתן לחזות מראש, גם לאישים שבתוכו. מנהיגו המוצהר של דגם גסטון מלכה לעולם לא יהיה איש־ספר ובעל מידות של תלמיד־חכם. מנהיגו יהיה תמיד מר דוד לוי, או כל אפותיאוזה פופוליסטית אחרת. מן הבחינה הזאת מר לוי הוא, אכן, יורשו החוקי ותוצאותו הישירה של מר בגין, שלא תפס שהוא, אישית, מכין את הרקע ללוי ולשרון, הקוצרים בקלות את מה שהוא זרע וטיפח.

תמיד היה הרבה עוני בעם ישראל מעט מאוד תרבות של עוני. יהודים התחנכו מילדות על הספר ועל מרכזיות הספר והחשיבה המופשטת. לימודי הגמרא הניחו את הבסיס הטוב ביותר לחשיבה מורכבת ופלוראליסטית – אלה ואלה דברי אלוהים חיים – ולא כל שכן, לחשיבה תיאורטית: בתלמוד יש מעט מאוד פסקי־דין בפועל, ורובו – מחשבה משפטית, פילוסופית ואנאליטית. העם הזה יצא לדרך הארוכה כשאין עימו דבר אלא ספר, כפי שאמר אבא קובנר בסיסמה המרכזית של בית־התפוצות. עוד במאה ה־13 פסק ר' יהודה מרגנסבורג שימכור אדם תחילה זהב ואבנים יקרות, בית ורכוש, ולא ימכור ספר. בעצם הימים האלה הקים המשורר רצון הלוי את מכון שבאזי בשכונת־התקווה, וריכז בו באהבה את אוצרות תימן האמיתיים: כתבי־יד ופיסות של כתבי־יד בני מאות שנים, שנטלו עימם באמתחות עולי תימן בדרך הארוכה לארץ, כיוון שלא רצו להיפרד מהם.

והיא שעמדה לאבותינו ולנו – עד שבאו הפוליטיקאים של הליכוד והפכו את הקערה על פיה, מתוך שיקול מפלגתי צר־אופק, והמיטו עלינו אסון שאינו נופל לטווח הארוך מאסון מלחמת־לבנון והרס הכלכלה.

את היפוך הערכים הזה יצר הליכוד. לפיכך אך לשווא מדברים עתה על מחנות שונים בתנועת־החרות. השוני הוא שוני פוליטי קטן ובלתי מהותי, והבסיס נשאר אותו בסיס פופוליסטי עצמו, ולא משנה מי עומד או יעמוד בראש המחנה. גם הפרופסורים המעטים של הליכוד נסמכים על בסיס פופוליסטי נמוך. לכן לא משנה אם תהיה לנו הסקרנות האינטלקטואלית של מר דוד לוי, או האנינות, הצניעות ואהבת־האמת של מר אריאל שרון, או היכולת לחדש ידע של מר יצחק שמיר, או השאיפה לאיכות של מר רוני מילוא. אף אחד מהם אינו יכול בלי דגם גסטון מלכה, כל עוד הוא נשאר דגם גסטון מלכה ואינו מתקדם. וזאת הבושה האמיתית שהמיט הליכוד על עם הספר: בכך שטיפח במכוון כל הצועק מלך, מלך, מלך – והעלים ממנו שמלכי ישראל האמיתיים לא רק הפעילו כוח ואגרוף, אלא, על־פי המסורת, גם כתבו את תהילים, משלי, קוהלת ושיר־השירים.

ידיעות אחרונות, 21.3.86

כאשר אמר השבוע השר זבולון המר שבעיית הרפורמים היא “בעיה מיובאת”, הוא שגה מאוד. ראשית, טבעי שאנשים הבאים אלינו לחיות עִמנו אכן מביאים עִמם, כעין יבוא אישי, גם השקפות־עולם ומנהגים משלהם, ומר המר בוודאי לא ימליץ לשלוח אותם חזרה עם מיטענם זה, מה גם שהוא לגיטימי לגמרי גם על־פי החוק, גם על־פי רוח מגילת העצמאות, ועצם הרעיון הציוני. עם העליות צריך לחיות, גם כאשר הן משנות עד־אין־הכר את פני המדינה המוכרים לנו משנים קודמות, מעליות קודמות, לשם כך ישראל קיימת.

אלא שלא כאן עיקר טעותו של שר הדתות החדש. טעותו היא בעצם המחשבה שמדובר בבעיה מיובאת. מדובר בבעיה מקומית בהחלט, מפני שלא הרפורמים הם הבעיה (וכותבת זו רחוקה מלהתלהב מהזרם הרפורמי) – אלא היהדות האורתודוקסית היא הבעיה; אותה יהדות שנטלה לעצמה את כתר הבלעדיות והסמכות העליונה של היהדות כולה, ובעיני רבים מאד מבני הארץ הזאת היא־היא שאינה מאפשרת להם להיות יהודים.

כאשר מדובר בזרם האורתודוקסי, מדובר קודם־כל ביהדות של טקס, קבוע־ועומד. טקס, בתנאים מסויימים, יכול להיות מעמד מרומם ומפרה. לעיתים קרובות יותר הוא מהווה חיץ וחציצה ומקור של ניכור בין האדם לבין סיבת האירוע, בהיותו בלתי אישי, מוכתב מלמעלה, חוזר על עצמו ונשׁחק, ככל מצוות אנשים מלומדה. גרוע מזה: הוא הופך להיות מטרה לעצמו. אדם המתפלל שלוש פעמים ביום, מאבד ברוב־רובו של הזמן את משמעות התפילה, את הכוונה, ואת עצם משמעות המילים, ואינו אלא מי שהמתייצב, שוב ושוב, ל“מיסדר” – מיסדר עצוב שסמי ממנו כל יעד, והטעון, בימינו, בדיקה יסודית מאוד כדי להיות בטוחים שהוא־הוא, אכן, הדרך הטובה ביותר להיות יהודי, או שמא יש טובות ממנה.

שכן, בדברנו על טקס ועל טקסיות, אנו מדברים בעצם על גינונים שונים, וכבר אין זוכרים את מקורם ואת סיבתם זכירה מופנמת, זכירה רגשית אמתית. והרי הסיבה היא המכרעת, ולא החזרה המתמדת וחסרת התבונה, שאין מעזים לסטות ממנה ימינה ושמאלה, אפילו לא לצורך ריענון המחשבה. טעמי המצוות הם נושא לבירור, שכמעט אינו נערך ביהדות של היום, או שהוא נערך בצורה חלקית בלבד. כך מדברים היום בחוקים מסויימים על מצוות ואיסורים שטעמם המקורי בהיגיינה פיזית ונפשית, כמו נטילת ידיים, או להבדיל גילוי עריות; כך אפשר להבין את הטעם שבאיסור החזיר שבשל מחלות שונות שבאותה תקופה לא היה להן מרפא, או את הטעם שבמילה לשמונה ימים, כאשר רופאים המטולוגים מספרים לנו שביום השמיני אכן מתייצב מנגנון קרישת הדם של הילוד, וכנראה מדובר בנסיון ארוך שלמדו ממנו. בהסברים מעין אלה אכן עוסקים היום, בעיקר בקרב מועמדים בלתי־מתוחכמים לחזרה בתשובה ר"ל; אלא שהעניין שבהם מועט ואינו מהותי, כי אין הם נוגעים כהוא־זה בעיקרי היהדות עצמה, זו שמעבר לעניינים שהזמן גרמם.

מי שמדבר אך־ורק על עניינים תלויי־זמן ותלויי־תרבות, ומסרב לדבר על המהויות, עושה מעשה מוג־לב ומנוגד ליהדות, שכל־כולה חקירה ודרישה מתמדת. האורתודוקסיה מטשטשת כל הבדל בין עיקר לבין מינהג. בודאי שיוצאי מצרים לא חצו את הים בקאפוטות, קרוב לודאי שגם לא היתה אצלם הפרדה בעת תפילה בין גברים ונשים, ובכלל איננה מדאורייתא, כמו שגם כיסוי הראש איננו מדאוריתא. בוודאי שבפומבתדיתא ובנהרדעא לא חבשו פיאה וגם לא “ספודיק” או שטריימל, ואני חוששת שהיינו מופתעים מאוד לראות איך, אם בכלל, נראו פיאותיהם. וגם אם אחוז לא־מבוטל של בני ישראל (ובוודאי לא כל העדות כולן) אוכל גפילטע פיש בשולחן הסדר, עדיין אין בכך כדי ליצור קשר, הגיוני או ריגשי, בין הגפילטע פיש לבין מעשה יציאת מצרים, שבאמת כדאי מאד לעסוק בו בכל דור ודור, אבל בוודאי לא בצורה של אותו קרפיון אומלל, ממותק או בלתי ממותק.

היהדות הגסטרונומית כמו יהדות־מנהגי־הלבוש, כמו כל יהדות הגינונים, היא פשוט, יהדות עם־הארצית, שקישרה לעיקרי היהדות פשטני וחסר מחשבה. אם אנו מדברים על יהדות כצורה גובהה מאוד של מונותאיזם; אם אנו מדברים עליה כסירוב כל אלילות; אם אנו מדברים עליה כמערכת־ניווט של בני אדם, הנושאים עימם את המידה הגבוהה ביותר של אחריות אישית מכל הדתות שבעולם – אם אנו מדברים, אכן, במושגים רמב"מיים כאלה ודומיהם, הרי שאין מקום בכלל לדבר על גינונים כאלה או אחרים; מה גם שכבר הזהיר אותנו אחד האינטלקטים המבריקים של היהדות, רק מנחם־מנדל מקוצק, שלא יהפוך אדם את המצווה לאליל. וכאשר הרב שלמה גורן, המתוחכם בדרך כלל, אמר השבוע שהעוגב והתפילה המשותפת הנהוגים אצל הרפורמים הם חיקוי לנצרות, הוא נכשל באותה פשטנות עצמה. אין שום קשר, ישיר או הפוך, בין יהדות לבין עוגב. אין היא עוסקת בו,. החיקוי האמיתי לנצרות, המתהווה לנגד עיניו ממש, הוא העדפת היסוד האמוני של היסוד המשפטי ביהדות, זה עיקר ההבדל המהותי ועל זה נתפלגה מאיתנו הנצרות; ומן הבחינה הזאת יש ביהדות האורתודוקסית עצמה, שלא לדבר על גוש אמונים, למשל יסוד נוצרי עמוק ומובהק הרבה יותר מן הניגון בעוגב או התפילה המשותפת, והוא בוודאי מסוכן הרבה יותר. קהילה שהתפללה כולה יחד, גברים ונשים, אינה כפירה בעיקר, ובכלל אינה עוסקת בעיקר. העדפת האמונה על המשפט, והדרישה להכפיף את המשפט לאמונתם של אנשים, היא כפירה בעיקר העיקרים היהודים. ולא שמענו את הרבנות מתריעה על כך.

טקס – כל טקס – דרכו שהוא מנציח את עצמו ומתחיל להיות קיים כמטרה לעצמו, יותר משהוא קיים למען העניין שבגללו נוצר מלכתחילה. נדמה לעיתים שעיקר כוחה של היהדות בא לה בדיוק בשל יכולתה להשתנות, לעבור תמורות בממדים עצומים, כאשר כל שינוי כזה מחזיר אותנו, מטבע הדברים, לחשיבה מחודשת ולעיון חדש בעיקר, ומחייב בכל פעם מחדש את הפרדת המוֹץ מן התבן. כאשר אמר השבוע הרב אליהו שהיהדות היא אחת ואינה משתנה, וכי אין לעשות שינויים בתורה, אפשר היה רק לתמוה על קביעה דפנסיבית ומאוד־מאוד בלתי מדוייקת זו. כל התהליך כולו הוא תהליך מתועד של שינויים – ברוח העיקרים ולא ברוח הגורמים המשתנים, תלויי הזמן והתרבות. כבר למדנו על משה רבנו שישב להאזין לשיעור בבית מדרשו של ר' עקיבא, ולא הבין דבר מכל הנאמר, עד כדי כך נשתנו הדברים – שגם הם היו הלכה למשה מסיני.

היהדות אכן עברה כל העת שינויים מהותיים ביותר, גם במה שנחשב דורות רבים כעיקר. לפני שנים רבות עברנו את המעבר מקורבן אדם לקורבן בהמה, ואנו מציינים זאת בלימוד עקדת יצחק, על כל מדרשיה הישנים והמודרניים. מאוחר יותר עברנו את המעבר מקורבנות בכלל, לתפילה שבאה במקום קורבן; ורק מעטים בינינו יסכימו היום לחזור לאותו בית־מטבחיים של בעלי־חיים שנחשב פעם לעובדה מרכזית ביותר בעבודת השם. כל המעברים האלה אכן התרחשו, כל השינויים הללו אכן קרו ביהדות, ולא הם בלבד.

אנו עומדים היום בדור־מעבר חדש, דור שבו הטקס הקבוע אינו מספק עוד את רובנו, מפני שכל הדור כולו, במדע, בהיסטוריה, ביחסי אנוש, אינו עומד עוד בסימן של טקס, אלא בסימן של חקר והבנה, מדוע וכיצד דברים מתרחשים כך ולא אחרת, וכיצד ניתן לשפרם. העובדה שאין היהדות האורתודוקסית מבינה כלל באיזה עולם היא חיה, העובדה שהיא מנסה – בכוח – לקיים גינונים שאין להם כל קשר לעיקר ולמהות, היא הגורמת לכל כך רבים מאיתנו להסתלק מן היהדות, בעיקר למי שאינו מסוגל להחזיר מלחמה שערה ולומר בפה מלא שהיהדות האורתודוקסית אכן רצופה מנהגים ומסורות הגובלים באלילות, משום כך היא עצמה הפוגעת הגדולה ביותר ביהדות, וזו אינה בעיה מיובאת. היא בעיה מקומית לגמרי. בעיקר כאשר אדם שומע, מדי שבת בשבתו, את הקריאה הטקסית “שא־א־בעס! שא־א־בעס!” ואינו מסוגל להתייחס אליה, לא כל שכן לזריקת האבנים הבאים עימה, ובוודאי מחללת את כל עיקרי השבת, מפני שהצועקים לא טרחו אפיו לומר, בעברית פשוטה, “שבת”; מושג ידוע, מוכר, שאפשר לשוחח עליו ולהגדיר אותו. על שבת אפשר לדבר; עם “שא־א־בעס” אין מקום לוויכוח: היא לא יותר מטקס, שאין בו לא יהדות ולא חוכמה אלא טקס בלבד.

הבעיה שאנו עומדים מולה היום, בעיית השבר בתוך היהדות, איננה בעיית הרפורמים או הקונסרבטיבים, לא כלל שכן החילונים. הבעיה, כל כולה, היא בעייתו של הזרם האורתודוקסי, שבמקום כלשהו חדל לחשוב, חדל להעמיק, חדל להבדיל בין עיקר לבין תפל; אבל מעל לכל אלה נתקף מורך־רוח ופחד מפני פסיקה. מאז חת"ם סופר, שבעצמו שינה הרבה מאוד הלכות פסוקות, מגלה האורתודוקסיה שלנו את סימן החולשה המובהק ביותר עלי אדמות: את הפחד מפני פסיקה, את הפחד מפני שינוי. אפשר לומר הרבה יותר מזה: האורתודוקסיה היום פוחדת מפני היהדות, אינה בטוחה בכוחה, מהססת “לטלטל את הסירה”, שמא ייהרס הכל.

הדור שלנו, העובר את המעבר מן הטקס ללמידה ולחקר, תמורה מהותית שאינה נופלת בגודלה מן המעבר מקורבנות לתפילה, כנראה שיש לו בטחון גדול הרבה יותר ביהדות, ולא זו של מאתיים – שלוש־מאות השנים האחרונות; אלא זו שקיימים בה מכנים משותפים וחזקים מאוד זה ארבעת אלפים שנה ויותר. מדובר בדור היודע שאין שום הכרח גדול של רדיפת צדק ומשפט ואחריות אישית של אדם למעשיו, ומתן דין. מדובר בדור שאחרי השואה, שאינו סבור כלל שעליו לבקש הרבה מאוד מחילה בדור הזה, כל עוד יש מיספרים על זרועות של האנשים החיים עימנו; אבל חשוב לו מאד לחיות נכון, ולא חיי שעה בלבד, ולשמור את התכונה היהודית המופלאה לחיות עם טקס מופשט, ולא עם צֶלם, כמרכז. מדובר בדור שאין עוד צורך ללמדו כי שמוֹע – מזבח טוב, ולהקשיב –מחלב אילים, וכי אין ערך בצומות ובהתענות, כל עוד מכים באגרוף־רשע. מדובר בדור שלא יסכים עוד לטקס במקום מוסר ברור, לפולחן – במקום חקר, לימוד ודרש, חופשי ופתוח, לגברים ולנשים יחדיו; ולריחות שישליק מהר הבית ועד שער־הגיא, במקום המונותאיזם הצרוף, שאין בו צלם ולא דמות הגוף או גשמיות. מדובר בדור שיכול היה להיות יהודי מאד־מאד – לולא עמדו בדרכו האורתודוקסים, שיש להם יראת שולחן־ערוך יותר משיש להם יראת שמים; לולא הרפורמים, אפילו, שלא שינו אלא בדברים הבלתי־מהותיים; לולא הדת שנעשתה פוליטיקה, זו הפוחדת לפסוק בקורקבן של עוף, אבל היא עובדת עבודת אלילים את רבניה, ובונה ארמונות לאלה מהם שלא יבואו לגור כלל במה שבנו להם. מדובר ביהדות העוסקת בחלוקת כספים, במקום לקבוע ולו קביעה מוסרית אחת שיש לה ערך בדור הזה; זו שהתנגדה לשתילת עדשות, עד רבניה נצרכו לה בעצמם; זו שעד היום הזה לא קבעה שום עמדה ביחס לשואה, ושיחסה למדינה ולחוקיה, בלשון המעטה, דו־משמעי; זו הרואה באשה טומאה, והמבינה ב“אתה בחרתנו” היתר לכל מעשה אסור – ושאין אולי רחוק מן היהדות יותר ממנה.

וזו, אדוני שר הדתות, בעיה מקומית בהחלט.

ידיעות אחרונות, 2.1.1986

אדם רוצח בארץ אחרת ונמלט לארץ. אישים ומפלגות מתנגדים להסגרתו למדינה שבה ביצע את הפשע, מפני שהוא “שלנו”.

אנשים רוצחים תלמידים חפים מכל פשע בחצר בית ספרם, אנשים גודעים בחומר־נפץ אבריהם של ראשי ערים, ומעוורים תוך־כדי את עיניו של חבלן בשירות צה"ל. אישים ומפלגות דורשים להעניק להם חנינה, כי הם “שלנו”.

רב־חובל נמצא אשם בסיכון חמור של חיי נוסע סמוי, בתנאים ברוטאליים במיוחד, כמה מחברי קיבוצו מחפים עליו: הוא “שלנו”.

מוסד תרבות מעלה, לפחות בשני מיקרים, הצגה שאינה עומדת בקריטריונים אמנותיים רציניים של איכות, לא בטקסט ולא בבימוי, מעטים מאד מעזים לומר זאת בפה מלא, כיון שהמסר הפוליטי הוא “משלנו”.

הלקט הזה מן המתרחש בחברה הישראלית בחודשים אלה הוא לקט מקרי, בדרגות שונות זו מזו של חומרה; אבל הוא סימפטומאטי למה שאירע להיירארכיה הערכית שלנו. בכל המקרים האלה, ובדומיהם, בא המונח “שלנו” להחליף ערכים גדולים וחשובים ממנו בהרבה. מה שהיה פעם מונח בעל תהודה חיובית, מונח של גאווה וסולידאריות, הפך להיות לנגד עינינו, מצב של חולי חברתי עמוק.

נזקו של המקרה הראשון, השני והשלישי, ברור למדי: יש מי שמעלה את הסולידאריות הקבוצתית (אתנית, מפלגתית, קיבוצית) מעל עקרון הצדק והמשפט, וזו פגיעה בעמוד השדרה של חברה מתוקנת; או, אם נרצה, לבנוניזציה. נזקו של המקרה הרביעי בכך, שהוא מבטל כליל את גורם האיכות, בתחום העוסק על־פי הגדרתו באיכות; וזו פגיעה לא רק באמנות עצמה, שנשמת אפם ה“איך” ולא ה“מה”, אלא – בעקבות זאת – פגיעה ביכולתה של החברה לשפר את עצמה אי־פעם מבחינה איכותית, כאשר האיכות מזולזלת דווקא על־ידי האנשים המופקדים על העמדתה בראש הסולם הערכי שלנו, כלומר – אלה שעיסוקם באמנויות.

שכן ל“שלנו” אין גבול: שלנו כעם, שלנו כמפלגה, שלנו כפלג בתוך מפלגה, שלנו כמקום ישוב, שלנו כחמולה, כשבט, כבית משותף, כשכונה, כמשפחה; וכיוון שלכל “שלנו” יש גם היפוכו, “לא שלנו”, או “שלהם”, הרי אם מונח זה הוא שיעמוד בראש סולם ההתייחסות, בתוך זמן קצר תהיה יד איש ברעהו; אנחנו לעומת אתם, או הם; שלנו לעומת שלכם או שלהם. את התשובות למצב הפרימיטיבי והמסוכסך הזה נועדו לספק קני־המידה הנורמאטיביים: המשפט והשיפוט האיכותי, שאינם מתחשבים ואסור להם להתחשב בהשתייכות או בהתייחסות האישית – ושניהם, אגב, מהווים את לתרומתו החשובה ביותר המונותאיזם היהודי. ביטולם של קריטריונים בסיסיים אלה הוא אנטי־יהודי מיסודו, אבל לא רק אנטי־יהודי. הוא המירשם הבדוק להקצנה מהירה בכל התחומים.

מה עיקרה של הקיצוניות? כיצד היא פועלת על אנשים? קודם־כל, בכך שהיא אומרת לאותו פלג שממנו הרחיקה והקצינה: “אתם לא אותנטיים, אנחנו האותנטיים, האמיתיים, אנחנו תמצית האנחנו” – ומביאה אלף ואחד נימוקים של שייכות ושל הזדהות ותכונות ה“אנחנו” להוכחת דבריה.

המלים “אנחנו” ו“שלנו” הן מלים טעונות עד מאוד. וכך מעמיד מיסטר כהנא את התחיה ברגשות של נחיתות על רקע ה“אותנטיות” היהודית, כך מעמידה ש“ס והעדה החרדית את חלשי הדעת שבקרב המפד”ל ברגשות של היסוס עצמי באשר ל“אותנטיות” הדתית; כך מעמידים קיצוני השמאל את המרכז במצב של חולשת דעת, או דפנסיביות, באשר לעמדתם ההומניסטית, וכך מעמידה התחיה את הליכוד, והליכוד את המערך, במצב של אתגר – כוזב מיסודו – באשר ללאומיות, ועדיין אנו מצפים לאזרח שיגיש בג“ץ בעניין השימוש הפסול מכל פסול במונחים “המחנה הלאומי” לעומת “המחנה האחר”. כל פלג מקצין – תמיד יהיה לו קיצוני ממנו ברבות הימים, כיוון שהוא מבוסס בדיוק על החרפת תחושת ה”אנחנו“, על השתייכות פנימית מעוּצמת, על ההגדרה הסובייקיבית ביותר, ועל רגשות־אשם ביחס ל”אנחנו" ו“שלנו”; ואשם זה, שהוא־הוא כלי השפעתו העיקרי של הפלג הקיצוני ביחס למרכז, נעשה כל־כך מופרע ומפריע, עד שהוא מסתיר כל אפשרות של דיון – לא על אשם, אלא על נושא חשוב הרבה יותר, האחריות. המקצין אומר: אני יותר יהודי ממך; אני יותר לאומי ממך; אני יותר הומניסט, יותר סוציאליסט, יותר רודף שלום, יותר דתי, יותר מאמין – ובסופו של דבר גם יותר טוב, יותר יפה, יותר צודק, יותר בעל זכות קיום עלי אדמות.

בסולם המתהווה כאן, סולם הבנוי מלכתחילה על אדני כזב של רגשות השתייכות ולא על מה שצריך סולם לעמוד, כלומר על עובדות ומעשים, אובד מייד מראשית הדברים קנה־המידה השיפוטי האובייקטיבי, המחמיר עם עצמו ועם זולתו, מפני שהוא מבוסס על ערכיות העולה בהרבה על זו “שלנו”. ערכיות זו חייבת לעמוד בכל התנאים, גם במלחמה, גם במצבי סכסוך. שום “שלנו” אינו גדול מן החוק. שום “אנחנו” אינו גדול מן האיכות. אבל כעבור שנים של בלבול ערכי טוטאלי כמעט בתחומים אלה, חברה מתחילה לשכוח, פשוטו כמשמעו, במה מדובר בכלל. שכחנו לשאול מה אדם עשה, מה מידת אחריותו, מה יושרו או פשעו, האם הוא דובר אמת או שקר. אנחנו שואלים רק אם אדם פלוני לנו הוא או לצרינו, ושוכחים כל תביעה ליושר, לעבודה הגונה, לנקיון כפיים, לאחריות אישית, למתן דין אדם על מעשיו ועל מחדליו. יש רק שלנו או לא שלנו.

לא רק ההקצנה הבלתי־נמנעת היא התוצאה של היירארכיה ערכית ירודה זו. תוצאתה האחרת, אף היא בלתי נמנעת, היא הסטיה מן הנושא־לגופו, ועיסוק כפייתי כמעט בדברים השוליים. להט הוויכוח בקבוצות מסויימות היום איננו במה שעשו או לא עשו רוצחים בזויים, שנשפטו בבתי־המשפט בכל הערכאות ונמצאו אשמים. כבר כמעט לא זוכרים בכלל מה הם עשו. להט הוויכוח הציבורי שם מוסט פתאום לוויכוח סוער על הפגנה־כן־או־לא. המרץ היוצר בקבוצות אחרות אינו מושקע היום בדין־ודברים על עקרונות של תרבות ואמנות, של לשון, של תרגום, של רמת כתיבה ובימוי וציור ופיסול ומוסיקה. כל הלהט הציבורי מושקע הרחק מן העיקר: בענייני צנזורה על מחזות. בל יטעה הקורא: כותבת זו סבורה שהפגנות הן נושא חשוב מאוד, וצנזורה־כן־או־לא היא נושא חשוב מאוד, וראוי לעסוק בו ולוּ רק כדי שאפשר יהיה להוריד אותו בכלל מסדר היום שלנו בעגלא ובזמן קריב, ואמרו אמן. אבל לא כאשר כל אלה מעסיקים אותנו על חשבון העיסוק בגופו־של־ענין, במה שיש־ואין הלכה־למעשה, במה שאנשים עשו בפועל – ולא במה שאחרים אמרו על זה אחר־כך.

זה זמן רב, ומדאיג, עוסקת החברה שלנו לא בעיקרי דברים, אלא בשוליהם. זה זמן רב, רב מדי, מתעלמים אצלנו מעובדות, ואין מתמודדים עם דברים של ממש, אלא ברעשים הרגשיים שסביבם, וזה תמיד קל יותר. מי שיבוא היום ויציג עובדות בדוקות ביותר ביחס להמשך הסכסוך הישראלי־ערבי, למשל; מי שיביא נתונים אובייקטיביים בקשר להמשך ההחזקה בגדה, ומחירה הבלתי־אפשרי, לא יישפט עוד על אמת המידה של אמת או אי־אמת שבדבריו, ואף לא על שיקול הדעת שלו: הוא ימצא עצמו מסווג מיד על־פי “שלנו” או “שלהם”, ומי אמר על זה מה ומתי. הוויכוח יתנתק מן העובדות במהירות הבזק. וההתרחקות הזאת לעבר הטריוויאלי נותנת אותותיה בכל תחום כמעט. חלק מן החינוך הדתי יצר לנו בחורים “שלנו” לכל דבר – אבל הם חסרים כל קנה־מידה מוסרי בפועל. חלק מן החינוך המודרני־הלאומי יצר עמי־ארצות, שכולם, עד אחרון שבהם, בורים “שלנו”. אנו חיים זה שנים עם תופעות של נכות מוסרית ונכות איכותית; ואנו חיים עמן כמי שהסכין עם מחלה נושנה, כרונית, מפני שחונכנו שנים רבות לכך שנהיה כולנו מחוּבְרתים, כולנו סולידאריים, איש וקבוצת ההתייחסות שלו, איש עם חבריו. או חברותא או מיתותא. כל ישראל חברים – על חשבון הכל. אפילו על חשבון עשרת הדיברות, שלא נכתבו לשום “אנחנו”, אלא כולם, עד אחד, בלשון יחיד.

בל נתפלא, במאמר מוסגר, שאנו מעמידים את האינטלגנטיים ביותר שבקרב יהודי הגולה בדילמה שאין לה מוצא. אי־אפשר לפעול כל החיים על־פי ה“אנחנו” ו“שלנו” בניגוד לכל הגיון לגופו של ענין. כל שוללי מלחמת לבנון שבגולה פחדו לפצות פה, מחשש לחוסר סולידאריות, ובכך ניטרלו עצמם מכל אפשרות של השפעה. ושם התחושה הזאת חריפה לאין־ערוך יותר מאשר אצלנו, שהרי כאן אפשר – עדיין – להיות אופוזיציה, ולהישאר בתוך הכלל, ואפילו כלל מכובד מאוד; שם – אי־אפשר, בלי לפגוע בקהילה. והרי זו מנטליות מובהקת של מיעוט, החש שהוא חסר הגנה מחוץ ל“אנחנו”, ולכן מעדיף לא לבדוק בציציות. שמעתי יהודים עולי ברה“מ שהגיעו ארצה עם תמיכה אוטומאטית בשרון, ולא רצו בכלל לדעת מה עשה בפועל. לדידם די שרדיו מוסקבה היה נגדו – והֶעֱצים בכך את תחושת ה”אנחנו", נחלתן המובהקת של קהילות בגולה. והרי מדינת־ישראל קמה בדיוק כדי שלא נזדקק עוד לאותה דפנסיביות לא־נחמדה של “אנחנו” בכל מחיר, מול כל העולם, אלא כדי שנוכל לכוון ולווסת את מעשינו ואת דרכינו על־פי חוק ומשפט וכללים ממלכתיים, ולא על־פי מה שיאמרו ויעשו לנו הגויים. בכך אמור היה להיות כוחנו. ואת הכוח הזה אנו מפסידים במו ידינו.

האם החברוּת אינה ערך חשוב בפני עצמה? בוודאי שכן; אבל גם החברוּת, כמו כל ערך, ראוי לדעת את מקומה בסולם הערכי הכללי, מה מחייב פחות ומה מחייב יותר. חשובה החברוּת, אבל אינה יכולה להחליף את בית־המשפט ואת שלטון החוק. חשובה החברוּת, אבל אסור לה לשים עצמה במקום ההכרה באיכות. פשע אדם, נשפט, ואתה חברוֹ – דאג לו שיקבל את ההגנה המשפטית הטובה ביותר, הבא לו חבילות לבית־הסוהר, תמוך בו שיחזיק מעמד בשעות הקשות; אבל אינך יכול לשפוט אותו מעבר למה ששפט בית־המשפט – אלא אם כן מגמת פניך איננה עצם החברוּת והדאגה לחבר, אלא אתה רוצה להשיג באמצעותו מתן לגיטימציה כללית למעשים נגד החוק – וזו, כנראה, מטרתם האמיתית של דורשי החנינה לאירגון הטרור היהודי. שגה אדם בעשייה האמנותית, ובוודאי שאין כל פשע בדבר – עזור לו לקבל את שגיאתו בלי להתמוטט, תמוך בו, עזור לו לראות את שגיאותיו ולתקן עצמו בעשייה הבאה; אבל אל תשליך לאשפתות, בעבור החברוּת, את השיפוט האיכותי.

יש לה, לחברה הישראלית, היסטוריה ארוכה ב“חברוּת” טועה ומוטעית מעין זו. מנהיגים פוליטיים העלימו עין פעמים רבות, ועל הרבה פשעים כיסתה לא אהבה, כי אם פוליטיקה רווחית. ידעו אבותינו את אשר אמרו כאשר ניסחו את הכלל הכואב שאין אדם נעשה פרנס על הציבור אלא אם כן קופה של שרצים תלויה לו מאחוריו, והיא־היא העושה אותו תלוי כל ימיו באחרים. הממלכתיות אינה מלאכה קלה ואינה נלמדת מיד, מעצמה, עם חתימה על מגילת־העצמאות. גם בן־גוריון, הממלכתי מאוד בכמה נושאים., טיאטא אל מתחת לשטיח המשפטי והמוסרי הרבה מן העבירות של דיין. אפילו אשכול, מטובי המנהיגים שלנו, נתפתה לדבר על “לא תחסום שור בדישו”. מר בגין, שקָבל קבִילות מרות כל־כך על שיטות ה“אנחנו” וה“שלנו” של מפלגת העבודה, בעצמו לא נהג אחרת: הוא הביא לחנינתו של גדול גנבי ישראל, יהושע בן־ציון, כנראה בנימוקי כזב – והעלים עין מהרבה מעשים שלא ייעשו של אחרים ממקורביו. ומובן מאליו שבקרב החרדים, שאינם מכירים כלל לא רק בסמכות בתי־הדין בישראל, אלא גם במוסר החילוני, אנו רואים כל העת אגרוף איש בפני רעהו, כי שם מושג ה“אנחנו” ו“שלנו” נצטמצם לחצר זו או אחרת על־פי מינהג זה או אחר של תפילה וציצית, וקשה כשאול שינאה.

הגיע הזמן שנכיר ששיטות ה“אנחנו” ו“שלנו” של ראשית דברי ימי המדינה אין להן עוד מקום כאשר הממלכתיות אינה מוטלת עוד בספק. הגיע הזמן שנדע ששום “אנחנו” אינו גדול מן החוק, וכי “שלנו” אינו תירוץ לתרץ בו קילקולים וקלוקלוּת. כל אחד מאתנו אחראי, אישית, למעשיו ולמחדליו, ושום חברות בגוף או אירגון, או מפלגה או קבוצה, או עם, או גזע, לא תנקה את ידיו, אם פשע. ואז נוכל לדבר בגאווה על שלנו – שלטון החוק שלנו, החברה האיכותית שלנו – בחזרה לאותה תהודה חיובית שהיתה למונח זה, כאשר, על אף כל המעידות הליקויים, עוד היינו גאים להיות ישראלים. וזה לא היה מזמן כל־כך.

ידיעות אחרונות, 12.12.86