אפשר לראותו נוסע בכבישי הגדה, לראשו כיפה שחורה, או אולי סרוגה, דובון צבאי מנפח את כתפיו, הנשק לידו. על הרכב שלו, קרוב לוודאי, מודבקת המדבקה “ישראל בטח בה'”, או “לעצור את הנסיגה מסיני”, או “עוד שלום כזה ואבדנו”. נסיעתו אינה רגועה. הוא מתוח, עיניו בולשות ימינה ושמאלה, שמא תיזרק איזו אבן.
מובן מאליו שזריקת אבן ברכב היא מעשה רע, ולעיתים גם מסוכן, בין שהאבן נזרקת בכביש רמות, או בשכם, או בכל מקום אחר. אבל מסתבר שיש מכוניות שמועדות לכך יותר מאחרות. שכן אלפי כלי רכב נעים יום־יום בכבישי הגדה, בתוכם גם מוניות ציבוריות, בלי נשק ובלי מתח ובלי חשש. הנוסעים ב“יעל דרומה” מירושלים לבאר־שבע מנמנמים בדרך בשלווה. אף נסיעה לא בוטלה. אלפי אנשים מסדרים את ענייניהם בשטחים יום־יום, ואינם מעלים בדעתם לנסוע מסביב, או להיזקק להגנה יתרה. רק לפני זמן קצר סיפרו שני צעירים ישראלים, שמכוניתם התהפכה באחד הסיבובים החדים, כיצד ערבי תושב הגדה אסף אותם, הגיש להם עזרה, והביאם למחוז חפצם כשהוא קונה להם משקה קר בדרך, ומנסה להפיג את ההלם שלהם בשיחה מרגיעה. ולא היה זה סיפור יוצא דופן. בניגוד גמור למה שחושב אותו בחור בכיפה ובדובון, אין כאן איבה אוטומאטית, עיוורת, חסרת הבחנה.
אבל בעיני הבחור שלנו הגדה מסוכנת. היא מסוכנת, מפני שרגשותיו כלפיה וכלפי האנשים היושבים בה טעונים מיטען רב של אלימות ופחד. כל נסיעה שלו היא הפגנת כוח. שירגישו. שלא ירימו ראש. שיידעו שהוא האדון כאן, סגנו של אלהים. ואם נעמיד את עצמנו רגע אחד במקומו, נראה שבאמת ובתמים מישהו בילבל אותו עד לא ידע בין ברוך מרדכי לבין ארור המן, ואותו מישהו אינו אלא ממשלת ישראל.
הבחור דנן חושב שדמוקרטיה זה טוב, אבל באמריקה, ובמזרח התיכון לא כל כך, כי יש פה הרבה “נייטיבס” שרוצים להשמידנו. הוא גם דתי, ומקבל מדי פעם בפעם את סמכות המוסדות הדתיים. בכנסת אמנם הכל מגנים את אירגון ט.נ.ט, אבל מה בעיניו הכנסת? הרי הרבנים הראשיים, שאפילו מקבלים משכורת מהמדינה, לא גינו בכלל את הפיגועים של ט.נ.ט. סימן שמה? סימן שלא נורא. די לחכימא.
הבחור דנן רואה עצמו פטריוט נאמן, וכל האחרים, שאינם סבורים כמוהו, או שהם בוגדים, כמו אמיל וחבריו, ובמוקדם או במאוחר יפגשו את הרימון, או במקרה הטוב הם תינוקות שנשבו ופשוט אינם יודעים. שר הבטחון אמנם מכריז השכם והערב שבדעתו להשליט את שלטון החוק בגדה, אבל הבחור שלנו יודע היטב שטרם הובאו לדין אפילו שוברי החלונות והורסי הרכב ברמאללה, טרם נפתח משפטם של המתפרעים בשוק בחברון, ועימם אותו רב שירה ב“עוזי” באויר וצעק שזה יום הנקם. והרי הוא יודע, והשלטונות יודעים, שחלק גדול של שמות המתפרעים נרשמו ברשויות. אז מה הוא צריך להבין מכך? ששר הבטחון מדבר, כי ככה צריך לדבר “בשביל הייצוא”, אבל בעצם הוא פטריוט כמוהו, ולכן מותר להתפרע. הרי אפילו דו"ח קארפ טרם הונח על שולחן הכסת. מי מעכב, לפי דעתכם? עיצומי הדואר? אל תהיו ילדים.
הבחור גם יודע, במופשט, שיש דבר כזה שקוראים לו שוויון בפני החוק, ושישראל חתומה על אמנת זכויות האדם, והוא מוכן להסכים, בחיוך משועשע כלשהו, שזה אולי טוב במדינה נורמאלית. אבל הוא גם יודע היטב שהמימשל אטום יאטום את בתיהם של ערבים שאחד מבני משפחתם עבר עבירה הפוגעת בנפש, ואיש לא יאטום את בתיהם של תושבי אלון־מורה, למשל, אם אכן יימצאו אשמים ברצח ילדה. אז מה? אז אין שוויון בפני החוק. גם הממשלה חושבת ככה. יהודי זה יהודי וערבי זה ערבי.
לעולם לא ישתף פעולה עם המשטרה. בלב שקט ישמיד ראיות, יחליף חלקי נשק, או נשק שלם, ישרוף, יסתיר, הוא יודע שזה טוב לעם ישראל. שהרי אילו התכוונה הממשלה ברצינות, היתה מביאה לגדה משטרה הרבה יותר רצינית, חוקרים של ממש, לא כאלה שמשחררים אנשים שיורים במחסומים, מחוסר הוכחות. אפילו שנהרג איזה נער או נערה מקומיים. הבחור כבר נמצא כמה וכמה שנים בגדה הזאת, ויודע להבדיל בין מראית־עין, לבין מה שהממשלה רוצה באמת, איש לא יספר לו. ויש לו גם חבר שבא מרוסיה, כזה שכבר סידר את כל המשטרה הקומוניסטית, מה בשבילו משטרת ישראל – והחבר הזה יודע לספר הרבה דברים, איך משטרה פועלת כשהשלטון מתכוון ברצינות.
ואם כן, מה יהיה?
שום דבר. אני אמשיך לנסוע בדרכי הגדה, יחד עם כל עם ישראל, או לבקר ידידים ברמאללה, או לראות מה קורה בחברון, או להיווכח במו עיני שאכן הוקם גרעין נח"ל דוקא בתוך מטע ששייך למישהו, בעוד שסביב משתרע הרבה שטח פנוי, נמשיך לנסוע גם באותו כביש ששמו הרשמי כביש חוצה־שומרון, ובלשון העם הוא קרוי הכביש חוצה־העם – פשוט, כדי לקצר את הדרך. לנסוע, ולהתבונן היטב, ולדאוג מאוד־מאוד לפקדון האנושי הזה, אנשים נשים וטף, אשר הופקד בידינו מאז 1967, ולחרוד לנו מאד־מאד שנישאר חברה שומרת חוק, וזכויות אדם, ושנגיע בידיים נקיות ככל האפשר אל שולחן המשא־ומתן.
וגם הוא ימשיך לנסוע בדרכי הגדה, חמוש ומתוח, עויין, לופת את הנשק, מצפה לתירוץ קל שבקלים להתגרות ולירות ולפגוע. שהרי הוא יודע היטב שהממשלה, לפעמים, משמיעה קולות ומדברת כמוני, אבל היא עושה או נמנעת מלעשות כמוהו; וכל תינוק החי במסר כפול, לומד מהר מאוד שבין דיבור לבין מעשה – המעשה הוא הקובע. ושם דיבור נמלץ לא יוליך אותו שולל.
ידיעות אחרונות, 15.1.84
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.