עם בלי קרקע ובלי שפה, בלי בסיס לחיי שעה ובלי מעמד לחיי עולם – זהו המצב של ישראל בימי גלותו.

גלות זו, שאנו מרבים לדבר ולדרוש בה, לא היתה כלה באונס, כי באו אויביו והגלו אותו מארצו – אלא רובה מרצון ומעוטה באונס. בני ישראל נפזרו בזמנים שונים מארצם וגלו מעל אדמתם, כי לא הספיקה להם את פרנסתם. כזה אנו מוצאים בהיסטוריה של כמה עמים בתקופות קדומות. אלא שאותם העמים, אשר יצאו מארצם וממולדתם ונתישבו בארצות רחוקות, נבלעו בהמשך הימים בשכניהם. מכלל זה יצאו היהודים והיונים. הם לא נטמעו במסבתם, אלא קיימו את סגולתם הלאומית והתרבותית גם מחוץ לגבולות ארצם. זהו היתרון הגדול של תרבותם הלאומית, שנתקיימה גם במסבה זרה וקיימה את הגולים בחייהם הלאומיים.

ואולם דבר נפלא רואים אנו בהיסטוריה של ישראל בגלותו. הוא קיים את תרבותו הלאומית אבל לא את שפתו הלאומית. זנח ישראל את שפתו העברית גם בשבתו על אדמתו. אמנם בארץ ישראל היתה השפה העברית עדיין שפת תרבותו, ובכל אופן קיימו אותה בפיהם אנשי הרוח, חכמיו ומנהיגיו הרוחניים. אבל ההמון המיר את השפה העברית בשפה הארמית. גולי ישראל במסופוטמיה וגם במצרים דברו רק ארמית. ואחרי שכבשה התרבות היונית את מצרים ואת סוריה היתה השפה היונית שולטת בעמי הארצות האלה, לכל הפחות באנשי ההשכלה והדעת (המון־העם החזיק גם בדורות מאוחרים בשפת מולדתו). היהודים במצרים ובערי החוף באסיה ובאיי יון המירו את השפה הארמית בשפה היונית. וכל כך נשתרשה שפה זו בלבם – כמעט שאפשר לומר בנשמתם – עד שנעשית להם מעין שפה לאומית, שאותה שמרו גם בישובים חדשים ובמסבה אחרת בלתי יונית. היהודים ברומי דברו יונית ושפה זו היתה להם מעין שפה דתית וצבורית.

עם כל זה עדיין היתה השפה העברית מעין מרכז לאומי־רוחני לכל פזורי ישראל. הרי כתבי הקודש, שהיו חביבים עליהם, נכתבים עברית. וכל 

התרגומים שבעולם לא הספיקו להרחיק מלב העם את חבתו לאותם הספרים הקדושים בשפתם המקורית. ואפילו אלה, שנשתכחה מהם השפה העברית ועל כרחם קראו בספרים האלה מתוך איזה תרגום, ידעו והרגישו, שיתרון גדול לספרי הדת בעברית והיו נוהגים בהם קדושה יתרה. חיבה זו לשפה העברית עמדה לישראל גם בימי הגלות, בימי הפיזור; היא היתה להם מעין ארץ מולדת משותפת בכל תפוצות הגולה. ודווקא אחר חרבן הבית חזר עם ישראל וחיבב את שפתו הלאומית, מה שלא עשה בפני הבית. כמעט שבטלו התרגומים, שהיו דוחקים את רגלי השפה המקורית בדורות הראשונים. בתפלה בצבור ובקריאת התורה וספרי הנביאים בבתי־כנסיות היו משתמשים מזמן חרבן בית שני ואילך רק בעברית. אפשר שלא עשה זאת העם מתוך הכרה ברורה; לא ידע להיכן הדבר נוטה, אבל מתוך רגש פנימי לאומי חזר וקרב מה שהרחיק בתקופה קדומה.

ימי הגלות רבו, והפיזור התרבותי היה הולך וגובר מדור לדור. נפזר ישראל בארצות שונות וסיגל לעצמו בכל ארצות מושבותיו את הדיבור בשפת שכניו. אלמלא נתרכזו העברים הפזורים בתוקף הדת הלאומית והספרים הדתיים הכתובים עברית – ספק גדול הוא, אם היו מתקיימים כל ימי הגלות הארוכה. בכל אופן לא היתה מתקיימת אותה האחדות הלאומית במשפחות ישראל, שהיו רחוקות כל כך זו מזו בתרבותן. ואולם באמצע ימי הבינים, משנות המאה התשיעית ואילך, מוצאים אנו שני יסודות תרבותיים שונים בישראל, נבדלים זה מזה הבדל רב: היהדות הספרדית, או אפשר לסמנה בדיוק יותר בשם היהדות הערבית, והיהדות האדומית, כלומר: היהודים היושבים בארצות אדום, בתוך עמים משיחיים. ההבדל הרב בין שני היסודות העממים האלה היה בעיקר בתרבותם ובהשכלתם. אין ספק שעלו היהודים בתוך שבטי ערב (באסיה, באפריקה ובאירופה) בהשכלתם על אחיהם היושבים בארצות אדום. דבר זה אינו צריך בירור. ואולם בפרט חשוב אחד עלו אלו על אחיהם הספרדים או הערבים – הם קיימו יותר את התרבות הלאומית הישראלית, ומה שחשוב ביותר: הם קיימו בחייהם התרבותיים, בספריהם, את השפה העברית. חכמי ישראל במדינות הערביים סגלו להם את הדיבור הערבי וגם את ספריהם, ספרי מדע ומחקר, כתבו ערבית. הם חידשו את הלימוד הפילוסופי בישראל, אלא שספרי פילוסופיה אלה כתבו ערבית. ולא רק ספרי מדע ומחקר עמוקים, שאותם כתבו ערבית מתוך חשש מדעי (לפי שלא הספיקה להם השפה העברית די צרכם בבירור ענינים קשים), אלא אפילו ספרים עממיים (כספר “האמונות והדעות” לרב סעדיה גאון וספר “חובות הלבבות” לרבנו בחיי הספרדי) כתבו ערבית. שלמה בן גבירול, אשר קונן על בני דורו על היותם זונחים את השפה העברית והם בני “אומה גבירה שוכחה דבֵּר” ו“שומרת את פלגשה” – הוא עצמו יסד את ספרו העמוק בפילוסופיה בערבית.

היהודים בארצות אדום לא הצטיינו כמותם בחכמה ומדע. את הפילוסופיה היונית לא ידעו, ואפילו בדקדוק הלשון העברית לא התקדמו כאחיהם הספרדים. עיקר עסקם בלימודים היה במקרא ובמשנה ובתלמוד. ואולם כל ספריהם כתבו עברית, והשפה העברית היתה שגורה בפיהם. שלמה פרחון, תלמידו של אברהם בן עזרא, מפייס את קורא ספרו “הערוך”, שאין סגנונו עולה יפה, אין לו שגרת הלשון העברית. הוא מתנצל על זה ומברר סבת הדבר: היהודים היושבים בקרב הערבים מדברים בינם לבין עצמם ערבית; שפה אחת בפיהם בכל המדינות. לא כן היהודים בארצות אדום; פזורים הם במדינות שונות ועם זה נבדלים הם גם בלשונם המדוברת. וכשיבואו אליהם אורחים מארצות אחרות הם מדברם עמם עברית. היתה להם שפתם הלאומית מרכז תרבותם הרוחנית וגם מעין קבוץ גליות. אין ספק, שבהתקדמות הסגנון העברי פעלו ועשו היהודים בארצות אדום הרבה יותר מאחיהם במדינות ערב. ולפי זה נאמר, שלדורות היתה פעולתם יותר חשובה ומביאה תועלת מפעולת אחיהם המצוינים בהשכלתם. את הפילוסופיה העברית של ימי הבינים עברנו כבר. גם לספרי הדקדוק מיסודם של חכמי ספרד ניחס עכשיו רק ערך היסטורי. אבל מה שהניחו לנו היהודים האשכנזים והצרפתים וכולו, זהו רכוש לאומי חשוב מאוד וראוי לקיום נצחי. ביחוד בגרמניה הדרומית ובצרפת הצפונית מוצאים אנו בשנות המאה הי"א בתי־מדרש לתורת ישראל, שיש להם ערך חשוב מאוד, ערך קיים לדורות. לא רק את הדת הישראלית בצרו חכמי בתי־מדרש אלה, אלא גם את האומה הישראלית, כי חזקו את בסיסה – את השפה העברית הלאומית.

בדור תחית המדעים בישראל, בשנות המאה הי"ט, הפליגו מאד בשבחם של היהודים הספרדים. העלו מערמות עפר את הקנינים התרבותיים שהעשירו בהם את עמנו, והם היו גנוזים כמה דורות, מפוזרים וכמעט נשכחים. ביחוד שמו את לבם לשירה העברית מיסודם של הספרדים והתענגו על יפיה הפיוטי ועל עושר תכנה. המשוררים הספרדים יסדו את השירה העברית הקלסית ואת המליצה הספרותית. אילו היתה שפתנו הלאומית רק לשעשוע רוחני, לעונג אסתתי, ודאי שיתרון רב לספריהם על ספרי שאר אחיהם. ואולם השירה השקולה, שמצטיינת בצורתה הפיוטית וברום רעיונותיה וגם המליצה העברית הנעימה, אינן אלא קנין המועטים. אין להן השפעה על העם בכללו. ודבר שאינו צריך לראיה, שאין סגנון זה מסוגל לדיבור עברי, לדיבור פשוט מקיף את כל צרכי החיים וגם את צרכי השוק. זוהי סגולת הסגנון הפשוט והטבעי של היהודים בגרמניה ובצרפת ובמקצת גם באיטליה. ולא עוד אלא שסגנון זה מכשיר בפשטותו ובטבעיותו את המחשבה העברית – כלומר: שיהא כל אדם מישראל חושב ומהרהר עברית ומעלה את מחשבותיו והרהורי לבו בלשון הלאומית. אין כוונתי לגנות בזה את הספרות הספרדית, אלא להתרחק מן הקיצוניות, שהיינו רגילים בה בדורות האחרונים, להקטין את מעלתם של חכמי ישראל וסופריו בארצות אדום. לפנינו שתי תרבויות, חשובות משלימות זו לזו, ועלינו לאחד אותן ולמצוא את הסינתיזה שבהן, לשכלל את בנין ספרותנו ושפתנו.

־ ־ ־ ־ ־

טפוס נפלא בהיסטוריה הישראלית ומיוחד במינו היה רבנו שלמה יצחקי, אחד הבונים המצוינים בבית היהדות. הוא בלי ספק החכם היותר נודע ומפורסם בכל כתות האומה הישראלית. רש“י – מי לא שמע את שמו? מי לא ידע את אשר פעל ועשה? השפעתו על התפתחות עמנו מימות הבינים ועד עתה היתה מרובה; סימניה נִכָּרִים ונראים בחיינו הדתיים והמוסריים. מה שאמרו עליו תלמידיו ומעריציו בדור שלאחר מותו: “תלמידיו אנו ומימיו אנו שותים”, יצדק גם כעת לא רק על כל המדקדקים בשמירת היהדות הדתית, אלא גם על כל כותבי עברית בסגנון עברי. רש”י הוא איש המופת גם במקצוע זה. אין בכל חכמי ישראל, ואפילו בין חכמי הלשון ומדקדקיה, אשר השפיע כמוהו על התפתחות הסגנון העברי ליפותו ולהרחיבו.

רש“י זכה כבר בחייו לפרסום ולכבוד גדול. ממדינות צרפת, אשכנז ואיטליה הריצו לו חכמי דורו אגרות ובקשו ממנו דבר הלכה. יש אנשים מצוינים בחיים הצבוריים ובעולם הספרות, אשר בכחם וגבורתם עשו להם את הכבוד הגדול הזה, אשר אישיותם ועצמיותם היתה נאדרת בעוז; אבל רש”י היה ענו ושפל ברך, בורח מן הכבוד ומן הרבנות. ענוָתו היתה אמתית, פשוטה, טהורה, טבעית – תמימות קדושה, שלא נמצא דוגמתה בחכמי עמנו המצוינים. הוא לא היה אדם יודע את ערכו המרובה ובוחר בענוה מתוך השקפה מוסרית, אלא כי בענותנותו הטבעית והתמימה לא ידע מה היא גאוה, וכי אפשר לאדם להתגאות. רש“י היה “פאר הדור”, לא רק במובן הרגיל, כמו שהיו בני דורו, אשר שאבו מימי תורתו, רגילים לתארו ולסמנו, כי אם גם במובן המוסרי. בדורנו אי אפשר לנו לצייר בהשגתנו אדם כמוהו, איש יושב באחת הפנות, איננו נדחק לעמוד במקום גדולים, איננו יוצא לשוק החיים, ואדם כמותו ישפיע בכח על הצבור, ודבריו יהיו נשמעים בלי שום סרוב ומאון מצד בני דורו. בטבע רש”י לא היה אף נדנוד של תאוה לשלטון ושררה, הן חמרית והן מוסרית. לא ידע אף לא חפץ למשול, להתנהג ברבנות ונשיאות, להכבד על פני העם. ועם כל זה ידע העם, כי לאיש המצוין הזה, מצוין בתורתו, במוסרו ובמדותיו, נאה למשול; הוא ראוי לנשיאות ורבנות, דבריו ראויים להשמע ולהתקבל. השפעתו היתה יוצאת מאליה, בני אדם היו נשמעים לו כשם שהם נהנים לאור החמה ולריח הפרחים. בלי התעצמות מצדו, מבלי להרים קולו, זכה שמכל אפסים הטו אוזן לשמוע אמריו, אשר היו מפכים כמי מעין טהור. דבריו המלאים חכמה ושכל טוב, מפיקים יראת שמים אמתית, צניעות וענות חן, נכנסו מאליהם אל לב השומעים ונתקבלו באהבה. כגשם נדבות, כאגלי טל, ירדו מִלָיו, משמחי לב ומשיבי נפש. רש“י לא היה מורה לעמו, אלא יועץ טוב, דובר שלום, חבר ורֵעַ נאמן. לא נזרק מעולם צָו מפיו, אלא דברי אהבה ואחוה, עצה טובה ונאמנה נובעת מלב אוהב ואיש חסד. אין בספרותנו אדם, אשר בעצמו לא עמד על ערכו הרם וחשיבותו הנפלאה כרש”י. אם לפעמים מסופקים אנו מתוך עצב ויאוש, כי אפשר לדברי אמת וצדק להשפיע מעליהם על הצבור, די לנו לראות את רש"י ופעולתו על דורו ועל הבאים אחריו.

ברש“י התגלם מלבד ישרו ומוסרו גם כשרון־מדעי נפלא, שאין כמוהו בספרותנו התיאולוגית. על הרמב”ם אמרנו, כי היה סדרן והגיוני מאין כמוהו בעמנו. בישראל לא קם כמוהו, אבל באומות העולם קם. ואולם רש“י היה מפרש ומבאר, או יותר נכון: מטעים ומסביר, שאין דוגמתו בשום אומה ולשון, בשום למוד מדעי. הפירוש שכתב רש”י לרוב מסכתות תלמוד בבלי, שאוב הוא, כמובן, מן הפירושים וערכי־מלים של חכמי ישראל שהיו לפניו. אבל לא פירוש הענינים ובאור המלים הקשות העיקר בפירושו, כי אם אופן ההסברה: סגנונו הנעים מיוחד במינו, קל ועמוק ביחד, שיטתו הלמודית־הפדגוגית, צחות לשונו, הרצאת דבריו שהיא פשוטה כל כך וגם עמוקה, ערוכה למתחילים ולמבינים. רש"י לא היה מפרש ומבאר במובן הרגיל, אלא מורה דרך, פדגוג אמן, מסביר ומאיר עיני הקוראים את דבריו, בין גדולים ובין קטנים. הוא לא באר את הסתום, אלא פקח את עיני הקוראים, כי יעמדו על אמתת הדברים מאליהם; הוא סייע ועזר להתפחות כח־ההבנה. כל קורא דבריו, אם יש לו בהכנה כח־הבנה, שכלו מתפתח ועיניו נפקחות ודעתו מתחוֶרת. איננו אומר למתחילים: כך וכך כונת הדברים הקשים, אלא הוא מרגיל אותם להבין מאליהם. הוא מוציא את כח הבנתם אל הפועל. בקצרה: פירושו הוא שיטה פדגוגית נפלאה.

כשרון פדגוגי כזה הוא בודאי טבעי ואיננו נקנה בחריצות והתמדה, אף־על־־פי שהבנה טבעית צריכה גם להתמדה. אילו היה פדגוג אמן כרש“י בכל מקצעות הלמודים המדעיים, כי אז היתה מהפכה בעולם הפדגוגיה. הלמודים בבית הספר היו חדלים מלהיות עבודה מיגעת את הנפש ואת הגוף, אלא טיול ושעשוע. אין למוד קשה, עמוק, מסובך כתלמוד בבלי, אבל רש”י הקל אותו, וגם בעלי כשרון־בינוני בימי הנעורים יכולים להבין רוב סוגיות הש"ס בסיוע הפירוש הזה.

כאמור, חֻנן רש"י מטבעו בכשרונו הפדגוגי הזה, אבל הרבה עמדו לו גם מוסרו וענות צדקו, מדותיו התרומיות וטוהר לבו. הוא לא נתכון מעולם להראות את עוצם חכמתו ובינתו; הוא לא אמר: הדברים סתומים וקשים ואני אפרשם. אישיותו בטלה לגמרי כלפי נושא ענין באורו. העיקר היה לו להסביר, לפקוח עינים, לפַתֵּחַ כח־ההבנה. אותה הענוה והצניעות, אשר אנו מוצאים בפסקי הוראתו, בתשובותיו לכל הפונים אליו בשאלותיהם, אנו רואים גם בפירושו. מה שלא ידע ולא הבין לא בוש להודות: דבר זה לא ידעתי לכונו, דבר זה לא נתחוֵר לי. הוא היה יכול לנסות כחו באיזה ישוב דחוק, כאשר עשו המפרשים לפניו ואחריו, או לדלג כל עיקר על הדבר הסתום – אבל הוא לא עשה כן, אלא הכריז על אי־ידיעתו, שמא יבוא אדם אחריו ויעמוד על כונת הדברים. התמימות הטהורה, שהיתה טבעו וסגולתו, עולה ומבצבצת מכל מלה ומלה אשר בפירושיו.

ומתוך שהיה פשטן ותמים עלה לו לישר ההדורים ולא לעקמם יותר ויותר. ועוד הפעם עלינו לזכור, כי עסקו היה בתלמוד בבלי. ומה נקל הוא להרבות בו את הקושי והתמוה, להקשות ממקום אחד על השני, למצוא או להמציא סתירות ופירכות, להאבק בעוצם הפלפול ולהעלות אבק! אבל רש"י לא עשה כן, אלא שם המעקשים למישור ופלג ארחותיו בים הסואן – זה ים התלמוד.

כשרון עצום, מוסרי ופדגוגי, היה צריך להתאחד באדם אחד, כדי שיצלח מפעל ספרותי כזה.

־ ־ ־ ־ ־ ־

רש“י נולד בעיר טרוייש אשר בצרפת הצפונית בשנת ארבעת אלפים ושמונה מאות ליצירה. דורשי רשומות היו אומרים, כי נולד רש”י בה בשנה שנהרג הגאון האחרון מר חזקיה בפומבדיתא, ובזה הראתה ההיסטוריה הישראלית, כי לא אלמן ישראל מחכמים גדולים “שעשו אזנים לתורה”. אין זה אלא חדוד של בית־המדרש. למוד התורה נתפשט כבר כמה דורות קודם ללידת רש“י בצרפת, ספרד, אשכנז ואיטליה. רבנו גרשם מאור הגולה היה קדום לרש”י בערך שני דורות. שהרי רש“י לא היה תלמידו אלא מתלמידי תלמידיו. גם במפעלו היותר חשוב, בפירושו הנפלא לתלמוד בבלי, אנו רואים את החוק התמידי והקבוע המושל בהתפתחות ההיסטוריה: הדור היה צריך לכך, ולפני רש”י נסו חכמים שונים לחבר פירוש מסביר לתלמוד בבלי, אלא שחסר להם אותו הכשרון הפדגוגי שאנו מוצאים ברש“י. החכמים האלה עשו פירושים לגמרא אבל לא פירוש, הם נסו לברר הענינים הקשים, לישב את הקושיות, לפרש את המלות שאינן־מובנות. כמובן, גם בעבודה המדעית הזאת נמצא תועלת מרובה, ורש”י בעצמו נסתייע בה על כל צעד וצעד. אבל עם כל זה ברא הוא פירוש חדש. או יותר נכון: רק הוא היה הראשון שהסביר את התלמוד לכל בני ישראל. הוא עשה בפירושו זה את התלמוד, ועם זה את היהדות הדתית בכלל, קנין לאומי ועממי והוציא אותם מרשותם של יחידי סגולה. אז היתה כל העדה לא כולם קדושים אלא רובם לומדים יודעי תורה. פקע יתרונם של המומחים שהיה כל העם צריך להם בהבנת החיים הדתיים ובהוראה. לכל אחד שהיה בקי בדברי תורה, לפני רש“י, הוסיף הוא ע”י פירושו מאה. הוא עשה את היהדות דימוקרטית. העמידו להם בכל קהלה וקהלה בישראל רב מורה הוראה, אבל עמו היו נמצאים תמיד לומדים בקיאים בכל חדרי התורה לעשרות ולמאות, ולא היו זקוקים עוד להוראתו של הרב ולא מפיו היו חיים.

עוד לא מצו את עומק פעולתו של רש"י במקצוע זה, ואפשר שהיא החשובה בכל פעולותיו של האדם הגדול הזה. אין ספק לי, כי אלמלא פירושו לא היה תלמוד בבלי לקנין כל האומה הישראלית בזמן כמה מאות שנה. ואל נטעה להאמין, כי אז הונח לנו מלמוד העמוק הזה, שהרי למוד התלמוד היה לנו דבר הכרחי לפי מצב עמנו בדורות הקודמים, אלא שבמקום הלמוד הישר והצלול היה בא למוד מעוקם ומסובך, כאשר היה לנו באמת במדינות פולוניה בדורות האחרונים, כאשר נתעותו דרכי החנוך והלמוד בקרבנו.

ממאורעות חייו בימי נעוריו ומאופן חנוכו אין אנו יודעים הרבה. רש“י היה בן משפחה מפוארה בצרפת הצפונית הן מצד אביו והן מצד אמו. בימי נעוריו שמש ת”ח ולמד בישיבות שונות באשכנז הדרומית, ומאיזו רמזיו אנו למדים, כי למד תורה מעוני. הלמוד העיקרי בימיו היה בקרב היהודים הצרפתים והאשכנזים רק התלמוד וכתבי הקדש, עד כמה שחש אז אדם מישראל צורך להבין בהם. הפילוסופיה שמשלה כבר בימי הדור ההוא בקרב היהודים בספרד ובפרובינצה היתה זרה כל עיקר לרוח היהודים בצרפת ואשכנז.

בדבר הזה אנו רואים, עד כמה נוטה עמנו מטבעו לקבל השפעת מסבתו. רש“י היה בן דורו של הפילוסוף העמקן והפיטן הנפלא ר”ש בן גבירול וצעיר ממנו. בימים שחֻנך בהם רש“י והתפתח בכשרונו העצום כבר הרקיע בן גבירול שחקים בפילוסופיה מקורית ועמוקה וכבר הצטיין בשירתו הנשגבה. אבל במסבת רש”י לא “דרשו במרכבה” ולא שאלו במופלא מהם, מה לפנים ומה לאחור, מה למעלה ומה למטה. רוח אחרת לגמרי נשבה במסבה זו. היהדות היתה בעיני היהודים בצרפת ואשכנז דבר ברור, ודאי, מציאות אמתית שאין לפקפק בה בשום אופן. הם לא היו צריכים לברור היהדות, כשם שלא נצטרכו לברור האויר אשר שאפו. אף צל של ספק לא נראה להם, אף נדנוד של שאלה וחקירה לא ידעו. בלבם לא היה שום קרע, שום נגוד פנימי, שום פולמוס, שום ספק. היהדות היתה בסיס נאמן לחייהם הדתיים והמוסריים, מוסד קיים וקבוע. השתלשלות היהדות היתה להם ישרה מימים קדומים; זאת היהדות מיסודה של תורת שבע"פ כפי שהתקדמה מימות הסופרים ואילך: הסופרים, התנאים והאמוראים¹, רבנן סבוראי, הגאונים, רבני הדורות המאוחרים. זאת היתה יהדות מקורית, בלי שום תערובת מצד הזרמים מחוץ לעולם הישראלי. הם לא ידעו את הספקות בימי חכמי אלכסנדריה ולא את החקירות והפקפוקים בימי תחית המדעים בקרב אנשי האיסלם.

אמנם היה קשר ויחס בין היהודים הספרדים ובין אחיהם באשכנז וצרפת. רש“י יודע היטב את מחברות מנחם בן סרוק וקבל מהן מה שהיה צריך לו. בדור שני לו נמצא את נכדו (רבנו יעקב תם) מכריע בין מנחם ובין דונש בן לבראט אשר השיג עליו, גם מחליף דברי חבה וכבוד עם אברהם בן עזרא. טעות היא, לפי זה, להאמין שלא ידעו היהודים בצרפת ואשכנז כלום מן החיים המדעיים בספרד ובפרובינציה – אבל לא היו נזקקים להם, מפני שלא התאימו הלמודים האלה לרוחם ותכונתם על פי חנוכם והרגלם. שתי תרבויות שונות ורחוקות כל כך זו מזו, שני עולמות נפרדים ונבדלים אנו רואים. בתקופה אחת ובימי דור אחד אנו מוצאים את היהדות התלמודית במדינות צרפת ואשכנז ואיטליה, יהדות בלי שום חקירה ובלי שום בקורת, ולעומתה יהדות חקרנית, פלוסופית, מדעית, ספקנית במדינות ספרד, פרובינציה ואפריקה הצפונית ומצרים. הראב”ע, שהיה אנוס לעזוב את ארץ מולדתו הספרדית ולסובב בארצות *אדום“, חש בנפשו את עוצם ההבדל בין היהודים השוכנים בין *בני קדר” ובין אחיהם היושבים בארצות *בני אדום" ־

וּבֶאֱדוֹם אֵין הָדָר

לְכָל־חָכָם הוּא דָר

בְּאַדְמַת בֶּן־קֵדָר –

וְעָלֵינוּ שׁוֹרְקִים.

וזאת לדעת, כי באיטליה היה בכל אופן עוד איזה ריח של חקירה מדעית מימי שבתי דונולו ואילך, בעוד אשר בצרפת ואשכנז היו רחוקים מכל פילוסופיה ומכל חקירה שבעולם. שם משלה המסורת בכל תקפה.

כשם שהיה הרמב“ם בימיו גמר הפילוסופיה הדתית, הבקרת והחקירה המדעית, כן היה רש”י בימיו ובמסבתו שלימות היהדות של המסורת. זה וגם זה היו ילידי מסבתם וחנוכם עם כל כשרונם העצום, כי סוף סוף אין אדם יוצא ממזלו ומן המסבות הסובבות אותו.

אחר אשר שמש רש“י את רבותיו, גדולי הדור, בישיבות שונות, שב לעירו ולמולדתו להרביץ שם תורה. לא מצאנו, כי היתה לו איזו שרות דתית רשמית, אלא כי כל הקהלות במדינות צרפת ואשכנז שמעו את שמע גדולתו בתורה וידעו את מדותיו ואת מעשיו הטובים, ומכל עבר פנו אליו בשאלות דתיות וצבוריות; שהרי בימים ההם נבלעו כל החיים הפרטיים והצבוריים בהדת. רש”י השיב בענוה לכל שואליו. דבריו היו בנחת ובצניעות מיוחדת במינה. מעולם לא פסק הלכה ולא השיב, כי כך וכך דעתו, אלא הרצה את דברי תשובתו והסביר את טעמו ונמוקו. הוא דן לפני השואלים כאילו היה תלמיד דן לפני רבותיו. וקוטב דבריו הם תמיד האמת והשלום, לדין דין אמת ולקרב לבות בני אדם לאהבה זה את זה ולברוח מן המחלוקת ומכל אונאה, בין אונאת ממון ובין אונאת דברים. דוגמא מתשובותיו, שמהן אנו מכירים את טבע נפשו האצילית, אנו מוצאים בתשובתו הנודעה על דבר המשפחות שהיו מתגרות זו בזו, וקפץ אחד והזכיר לחברו עוונות ראשונים, כי נטמע בימי השמד. וכבר גזר רבנו גרשם ובית־דינו להזהר ולהתרחק מאונאת־דברים זו. מה נעמו שם דברי רש“י. הוא לא בא לרדות, אלא להטיף אמרי מוסר, להתם כל איבה ומחלוקת, כל קטטה וכל שנאה בישראל. רש”י היה יהודי תלמודי בלי שום הגבלה, והוא יהיה לנו למופת, כי גם בחנוך תלמודי אפשרית השלמות המוסרית.

עבודתו העיקרית היתה במפעלו הענקי, שלו הקדיש את כל חייו: פירושו לתלמוד בבלי. את ערך העבודה הזאת, שאין דוגמתה בספרותנו התיאולוגית ובשיטתה הפדגוגית אין כמוה בעולם, ציירתי כבר במשפט כללי. אם באנו לחשוב את מעלותיו ויתרוניו בפרטות אין אנו מספיקים. התורניים העוסקים במקצוע הלמודי הזה עמדו כבר על חשיבות הפירוש הזה, הן מצד עמקו והן מצד סגנונו והרצאת דבריו. ידוע הוא, כי בפירוש זה אין אף מלה אחת שלא לצורך וגם לא מלה אחת הצריכה לענינה חסרה בו. כל דבור בו על אפניו, במקומו הראוי לו; לא פחות ולא יותר, לא מוקדם ולא מאוחר. לפעמים מעלים רש“י במתכון את עיניו מן המסקנא, אלא תופש בסלקא דעתיה של הקורא, כדי להוליכהו בדרך סלולה אל המטרה הרצויה ולהעמידהו על האמת. המטרה הפדגוגית היא תמיד נר לרגליו, הוא לוקח את המתלמד בידו ומוליך אותו מן הקל אל הכבד; בדרך יפקח את עיניו, יחדד את שכלו, יבינהו ויסבירהו, ילמדהו להכיר ולהבין מעצמו, ולבסוף כאשר יעמוד המתלמד על נקודת האמת, כבר ישכח את רבו ואת מוליכו בדרך, ויאמין כי הדבר פשוט בתכלית הפשיטות, ומאד היה תמוה ונפלא, אילו לא הבין הדברים מעצמו. ורש”י לא הוציא את פירושו כלאחר יד, אלא זה הוא גם פרי שקידה והתמדה גדולה. המחבר צרפו וזקקו ועשה ממנו מהדורות שונות. הוא שקד על תוכן דבריו; על נושאי ענינו, על הסגנון ועל הצורה; על צחות הלשון והרצאת הדברים. ברש"י אני מוצא את אחד המחברים המעטים, אשר לא הקלו ראשם בכבוד הקוראים. בכל מלה ומלה היה זהיר ומתון, מפני שידע, כי לאלפי בני אדם הוא מדבר.

פירוש זה זכה לפרסום ולהתפשטות שאין דוגמתה בספרותנו התיאולוגית. תלמוד בבלי ופירוש רש"י היו בקרבנו כתאומי־סיאם, לא יפרדו. מזמן

שהתפשט מעשה הדפוס לא נסו אף פעם אחת להדפיס את תלמוד בבלי בלי פירוש רש"י. ואף איש אחד לא נסה ללמוד גמרא בלי הפירוש הזה,

מה שהוא באמת בגדר הנמנע. מה שעשה רש"י לצרף ולזקק את הגירסאות והנוסחאות האמתיות בתלמוד בבלי, כלומר, עבודת הבקרת שעבד במקצוע זה, אי אפשר לצייר בדברים קצרים. בעבודתו זאת אחד וחבר בקורת ישרה, סקירה עמוקה, שכל עיוני, אהבת האמת, כשרון טבעי עם התמדה גדולה. לא להתהדר ולהתפאר בחכמתו אמר, כי אם לתת כבוד להאמת.

מלבד פירושו לתלמוד בבלי חבר עוד פירוש לספרי המקרא. ביחוד נתפשט בעם פירושו לחמשה חומשי תורה, וזה גרם הרבה לפרסום שמו גם בקרב המון העם. בימים הראשונים היה פירוש רש“י על התורה נצמד לתורה עצמה, וביחוד במדינות אשכנז ופולניה היה הדבר נמנע, כי ילמד אדם תורה בלי הפירוש הזה. אבל עלינו להודות על האמת, כי חשיבות הפירוש לכתבי הקודש שנויה במחלוקת, בעוד כי פירוש רש”י לתלמוד בבלי נתקבל בכל תפוצות ישראל בלי שום סרוב והתנגדות.

ועם כל זה, כשם שהפריזו – אפשר – על המדה כאשר קבלו את פירוש רש“י לתורה ולשאר ספרי המקרא בלי שום תנאי והגבלה, כך מפריזים עכשיו על המדה, בהמעיטם את כבוד הפירוש הזה וערכו האמתי. לפי עדות נכדו, הרשב”ם, הודה רש“י בעצמו בסוף ימיו, כי היה מן הצורך לחבר פירוש אחר לפי הפשטים המתחדשים בימיו. ובאמת אם לפירוש אנו צריכים לא יספיק לנו פירוש רש”י, אשר הלך בכמה ענינים אחרי הדרש. בנוגע לדקדוקי המלות וכללי הלשון, הנה מוצאים אנו לרוב בדבריו הבנה עמוקה בחכמת הלשון העברית, ומה שהוא חשוב ביותר: הרגשה יפה. אי אפשר למנות כל זה בפרטות, וגם ידוע הוא למדי לכל הבקיאים בפירוש רש“י לתורה. כמה פעמים עמד על עומק פשוטם של המקראות ושל תכנם הפנימי על ידי הבנתו בהם, על ידי הרגשתו הדקה. ואולם אין ספק, כי בפירושי זולתו, למשל, בפירוש הראב”ע נמצא באורי מקראות ודקדוקי מלות יותר מדויקים. מתוך ההשקפה המדעית גדול פירוש הראב“ע על פירוש רש”י. ודבר שאינו צריך להאמר, כי בנוגע לבקורת המקראות אין ברש"י אף התחלה, וגם אי אפשר היה למאמין תם ותמים כזה להבין במקרא מתוך בקרת וזקוק, אבל מצד אחד גדולה חשיבות הפירוש הזה.

ספרי המקרא רחוקים הרבה מאופן השגתנו והבנתנו, מפני שאין אנו סופגים את הציורים של החיים המצוירים בהם. אנו צריכים להבנה רבה כדי שנוכל לקרוא במקרא ולהבין בו על אמתתו; עלינו לסגל לעצמנו את ההרגשה הפיוטית, ומי שאין לו כזאת, אל יהיה לו עסק עם הספרים הנעלים האלה. ההבנה הרציונלית במקרא היתה לצור מכשול לכל המתחכמים והמתפלספים מימות חכמי אלכסנדריה עד קרוב לימינו אלה. הם לא ירדו לסוף דעת הספורים האלה, כי מובנים הם מתוך השגה פיוטית.

כשרונו הנפלא של רש“י עמד לו להבין את ספרי המקרא בתמציתם הפיוטית. הוא לא היה רגיל לקרוא בספרים מתוך השקפתו הוא, כי אם לעמוד על טבעם מתוך אותה ההשקפה שבה נכתבו. פירוש רש”י הוא במובן ידוע הפירוש האמתי לספורי התורה, כי יסביר ויטעים את הפיוט הנשגב האצור בהם. אמנם גם בזה לא חדש רש“י כלום מחכמתו, אלא אסף ולקט את המדרשים המפוזרים בכמה ספרי־אגדה. אבל כשם שהראה את כחו הגדול בסדור פירושו לתלמוד בבלי, כן הראה את טוב טעמו והרגשתו האצילית בסדור המדרשים לספורי התורה. הוא מאס תמיד את המדרשים “העבים כשקים” (שהרי גם כאלו נמצאים בספרותנו לרוב), אלא בחר באותם אשר “כמשי דקים”. רש”י קרב לנו את ספורי כה“ק על ידי יצירות פיוטיות דומות להם. מי שחפץ לדעת פירוש המלות ודקדוקן ואפילו באור הענינים לא ימצא תמיד מבוקשו בפירוש רש”י, אף־על־פי שיש בו לפעמים ענינים עמוקים במקצוע זה; אבל מי שחפץ להבין בספרי כה“ק, להעמיק בהם, להתענג עליהם, להרגישם ולקבל שפע פיוטי מהם – רק בפירוש רש”י ימצא את מאויי־נפשו.

באמת הפירוש הזה, הוא הפירוש המתאים לתורה. הוא יחבב עלינו את תורת משה, שלא תהיה לנו ספורי בדותא גרידא, או מצוות, חוקים ומשפטים. רש“י יגלה לנו את התמצית האלהית שבספר הנצחי הזה. מי שלא קרא בימי נעוריו, בימים המסוגלים לקבלת שפע פיוטי, חמשה חומשי תורה עם פירוש רש”י, לא יהנה בספר האלהי הזה הנאה אמתית כל ימיו. ואולם בפירושו לשאר ספרי המקרא נמשך רש“י ביותר אחרי דרך הפשט, ולפי שביותר בקיאים אנו רק בפירושו לתורה, שהוא דרושי, על כן לא שמו עין על ערכו הגדול של רש”י בתור פרשן־פשטן. הרבה והרבה יכולים עוד ללמוד ממנו בפירושיו, כי כאמור הצטיין רש"י בהבנת השפה המקראית בהרגשה דקה מן הדקה.

־ ־ ־ ־ ־ ־

רש“י נפטר בן ששים וחמש שנה ביום כ”ט בתמוז שנת ארבעת אלפים שמונה מאות וששים וחמש. עיניו ראו בסוף ימיו את הצרה הגדולה אשר באה על ישראל בקהלות גרמניה – שחיטות איומות בשנת תתנ“ו, בימי “מסע הצלב” הראשון. על המאורעות האלה יסד כמה פיוטים. בדור הקודם, שהיו מבקשים בפיוטים הדתיים רק את השירה היפה ואת המליצה המלוטשת היו מקטינים את ערך הפיוטים האשכנזיים, ובכללם גם את היצירות הפיוטיות של רש”י. ואולם, לדעתי, אין זה אלא טעות עצומה – טעות אסתיתית. המשקל בשירה העברית, שמסגל לה ריתמוס נעלה, וגם השמוש בדבורים מקראיים, ב“מליצה נשגבה”, הם צורה יפה לוקחת את הלב ונעימה לאוזן. ואולם אין זה העקר, כי אם התוך והתוכן. בפיוטי האשכנזים אין אנו מוצאים אותו היופי השירי, שבו מצוינים שירי הספרדים, לפיכך אינם לוקחים את הלב, אבל הם תוקפים את הלב – תוקפים ופולחים את הלבבות בבטוי הצער והכאב; הם אנחות שוברות את לב האדם, נאקת עם מדוכא ביסורים וסובל ענויים קשים וסיגופים. השירה הלאומית מיסודם של הספרדים היא יצירה פיוטית ולפעמים גם מלאכותית; השירה הלאומית מיסודם של האשכנזים היא טבעית, ובה אותו הכח הפועל והמשפיע של כל חזיונות הטבע. גם במשפטי זה איני מתכוון להמעיט דמות השירה העברית של הספרדים; אלא להעמיד גם את השירה הלאומית של משוררי ישראל בארצות אדום על גורלה בספרותנו. בימי תחית המדעים בישראל יסד שי“ר מעין משפט אפיגרמי לסמן את טבע השירה הספרדית וטבע הפיוט הדתי של האשכנזים: הפיוט הספרדי הוא שיחה בין נפש האדם ויוצרה; הפיוט האשכנזי הוא שיחה בין עם ישראל ואלהיו. כוונת הדברים, כי השירה הספרדית היא יותר אנושית ואינדיוידואלית; השירה האשכנזית היא יותר לאומית וצבורית. שד”ל טען על משפט זה ואמר, כי יצדק רק בנוגע לפיוטי הספרדים המפורסמים. לא כן בנוגע לשאר הפיוטים, שעדיין הם גנוזים ונעלמים. גם בהם אנו מוצאים שירים לאומיים נעלים ונשגבים. דבר זה כמעט שאין מן הצורך לאמרו. ואולם אני מבדיל ומבחין בין שירה טבעית ובין שירה פיוטית ואמנותית. כמעט בעונה אחת היו מאורעות הגזרות והרדיפות בישראל בימי מסעי הצלב השני (תתק"ז) והשמד הנורא בארצות האסלאם על ידי האלמוחדים הקנאים. על המאורעות באשכנז יסד רבנו אפרים מבונא פיוט בלי הדר המליצה, בכיה טבעית; או שנאמר אין זו גם בכיה, אלא געיה ונאקה. ועל המאורעות בספרד יסד אברהם בן עזרא שירה שקולה, שבה הוא מונה ופורט את הקהילות החשובות שנחרבו בתוקף השמד. השוו את שני השירים האלה זה לזה ותבינו להבחין בין הפיוט הספרדי ובין הפיוט האשכנזי מבלי שנוציא משפטנו עליהם לשבח או לגנאי.

בימי רש"י היו מאורעות גדולים ומבהילים בעולם המדיני. הקיסר היינריך הרביעי נלחם באפיפיור גריגור השביעי, ומלחמה זו היתה על דבר ענינים עומדים ברומו של העולם המדיני – מלחמה בין “מלכותא דארעא” ובין “מלכותא דרקיעא”. כך היו דנים ואומרים במליצה יפה בדורות הראשונים. באמת היתה מלחמה זו בין שני כחות מדיניים, בין הקיסר ובין האפיפיור. שניהם נתכוונו לחזק את שלטונם המדיני בארצות המערב. המלחמה היתה קשה עד מאוד, התאבקות עצומה משני הצדדים. מה שחסר היה להאפיפיור בכח ידו, בחיילותיו, השלים בחרמים ונדויים, שעדיין היו כלי נשק חריפים. העולם היה סוער וסואן ברעש. ובימי המהומות האלה בטלו על פי הרוב חוקי המוסר, הוסרו תחומי המותר ואסור. לגבי הצד שכנגד הכל היה מותר, אפילו מעשים מכוערים ביותר ומשפילים את הנפש, את הנשמה האלהית שבאדם. והכל “לשם שמים”, לשם המשפט והיושר וצדק עולמים.

בו בזמן הפיץ רש"י את תורתו, והוא יושב באחת הערים הקטנות בצרפת הצפונית. אינו משתמש כדי להגביר את שלטונו בשום נשק חמרי – כי כמותו לא היה בידו. ואפילו נשק מוסרי, שהיו משתמשים בו בדורו “אנשי הרוח”, חרמים, ונדויים וקנסות וכיוצא בהם, לא חפץ. עם כל זה היה הוא שליט בחלק גדול של עמנו. להאריך בדברים כדי להבחין בין ישראל לעמים בנוגע לכח המוסרי שבו – ימעיט ויקטין את ערך החזון ההיסטורי הזה.