רקע
אליעזר שטיינמן
ההר הירוק
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: תל אביב: תרבות וחינוך; 1965

 

א

כחצות הלילה הגיעה הרכבת לבירת המדינה הקטנה בשריקה גדולה ובירי תימרות עשן דחוסות, שנתלווּ להם איתות וחילוף-דגלים מזורז בין שמשי בית הנתיבות. פלוני שירד לתחנת הקרשים השרויה באור קלוש, הסתכל בתהיה אילך ואילך: תכונה רבתי בשל נוסע יחיד. יצא מן התחנה וחיפש במבטיו אחרי כלי-רכב. לא נראתה נפש חיה. דממה כפרית רחשה מסביב. אף עיר הבירה של הממלכה הקטנה, קרית מלך מעט, פושטת מעליה בלילה את אדרת המלכות ומתעטפת “בגלימה כפרית” – פסק האורח, שמפאת הרגלו ללון בסוגיות ספרותיות, הלביש גם את הרהוריו פסוקים מלוטשים הראויים לדפוס. עמד ליד הפנס המפיץ אור כהה ומזוודתו על ידו. אך הנה נראו שתי צלליות, ארוכה וקצרה. יצא רגע קטן ושניים, גבוה ונמוך, נתייצבו בקרבתו ללא רשרוש צעדים כל שהוא, משל הופיעו אליו כשני צנחנים ממרום. שני קולות, עבה ודק, קראו דרך שאלה את שמו ושם משפחתו. כיוון שענה להם הן שרבבו מיד את ידיהם ותפסו במזוודתו זה מכאן וזה מכאן. לא שאלם לאלתר לשמותיהם. הוא ידע: הללו הם מעריציו הצעירים, בני המדינה הקטנה, שבאגרותיהם אליו הביעו את התפעלותם מכשרונו הגדול, המפליא לעשות בשדה הסיפור, ואף הביעו מפעם לפעם את משאלתם לארחו אצלם בצל-קורתה של המדינה הקטנה, המשמשת אבן שואבת לתיירים רבים מקרב הסופרים ואנשי השם לבוא אצלה להסתכל בנופיה השקויים הלך נפש ובמידותיהם של בריותיה המיוחדים. לבם סמוך ובטוח, העירו בשלהי אגרת אחת, שכבוד מעלתו, הסופר המופלא, צייר הנשמות, הבוחן ובודק גנזי נסתרות באדם ובנוף, ימצא בחיק הטבע של מדינתנו הקטנה והרדומה בבואה מאותו מעטה-יגונים ורוח החן והתחנונים, השפוכים על סיפוריו. ואולי יגלה גם בפרצופי אנשינו, שרבים ביניהם הוזים והולכי בטל, אם כי הם בה במידה עקשים וערמומים, איזה ניצוץ מן ההזות המבורכת והפוריה, המציינת את הנפשות היוצאות מבית היוצר שלו, מעוטרות בזוהר לא מן העולם הזה. ואל נכון ילך לבו שבי אחרי יפה-נוף במרומי ההר הירוק, העוטר את עירנו, זה ההר עליו חמד שבת לפני יובלותיים אלירם, הכהן הגדול בהיכל שירתנו, מבשר כבודו. מה נאווּ רגלי המבשר על ההר הזה.

– שלום עליכם, רבותי – אמר בתקיעת יד והתאמץ להסתיר בנעימה החגיגית את רגש האכזבה, שעשוי היה לבצבץ בקולו למראה שני מעריציו הצעירים, שנשקפו לפי ארשת פניהם נערים רכים ממש, כבני י"ח מסתמא, אם כי יתכן, שכבר הגיעו לגיל עשרים או קצת למעלה מזה, אלא שהקצב האיטי של החיים במדינה הקטנה גרם אפילה לבגרותם או שביישנותם טבעה בהם את חותם הפגים. הכי לא בשל הזמנתם של שני הדרדקאים הללו טרח ובא לכאן ממרחקים ללא סיבה מעשית או מגמה ענינית? מתקו לו שבחיהם, שטפלו עליו מתוך קרן השפע. “יצירת כבודו היא קופסת הבשמים של ספרותנו, מוקד כיסופיהם של בני העליה שבצעירי דורנו”. לבשתו שימש לו צרור המור של קילוסים, שנצטבר בצרור אגרותיהם, מקור של נחת-רוח ועידוד ברגעים של חולשת הדעת: סוף-סוף נתעוררה עליו דעת המבינים. בסביבתו הקרובה אין שגיחים בו. אי-שם רחוק זרח אורו.

– וגם על מורנו ורבנו… שלום – אמרו ושניהם הביעו את המלה האחרונה לאחר אתנחתה ממושכת, כאילו היו מהססים ותוהים אם לבטאה מפורש. הגבוה שבהם הפטיר בהתרגשות ניכרת:

– יש מלים, שהנפש היפה סולדת מהן. מטבעות שחוקות הן.

– כגון המלה שלום, שכבר העלתה עובש. – הסביר הנמוך וטפח לאות חיבה והסכמה על שכמו של הגבוה.

– שמותיכם? –

– הוא גד – הורה הנמוך על הגבוה. אותו רגע ממש הורה הגבוה על הנמוך ואמר:

– הוא ירמיהו.

הצעירים צעדו בחפזון ובעקבותיהם עשה אף הוא פסיעות גסות.

– וזהו רחוב המלכים, רחובנו הראשי, – סחו גד וירמיהו בבת אחת, כשהפליגו קצת מן הככר, הנתונה בתחומו של בית הנתיבות. כאן היתה התאורה דשנה יותר. לכן נראה לו כעת גד גבוה יותר מבתחילה, קיפח ממש, וקומתו של ירמיהו כאילו הנמיכה יותר.

– כרכרה – פלחה קריאה מפי ירמיהו, ואולי היה זה קולו של גד, את הדממה, שנתעמקה כביכול על ידי התאורה מוגברת. נעצרו בציפיה. כל הד לא בא לעת עתה. גד הארוך התיר כפתור אחד ממעילו הקצר ומיד חזר ורכסו. אף ירמיהו הנמוך נהג כך במעילו הארוך, שנשתלשל לו עד למטה מקרסוליו.

– אנו מאושרים לראות את רבנו פנים אל פנים… לא פיללנו שנזכה לכך – דיבר ירמיהו. סימני צינה נצנצו מפעם לפעם בתנועות-ידיהם ובהעויות פניהם.

– גד, לא כפתרת כראוי את מעילך – העיר ירמיהו בקול מפיק דאגה.

– אף אורחנו הנעלה – פתח ואמר גד ומבטיו פזלו אל הצד מתוך חובת נימוס, שלא ליתן עיניו בפני רבו הנערץ בדברו אליו – זכור לי… בסיפורו “חום ירוק”, נדפס בשנת… בשלהי הפרק השלישי… בעמוד שבעים ושלושה… אם איני טועה… דן לגנאי את ה“שלום” הניגר בכל עת ובכל שעה כריר מן הפיות. כל אחד יורקו בפני חברו.

קולו של גד היה עבה, בטנוני, ולא התאים כל עיקר לפרצופו הנשיי.

– יפה דרשת, גד – סח ירמיהו בקול רך ודק, הנתון בסתירה לגרמי-גיוו המוצקים.

– קנה אדון סגליות, האביב בא – קראה אכרה והושיטה בידה הגרומה המרעידה מצינת הלילה לאורח צרור. בחושה הכפרי החד השכילה, כנראה, להבחין בין השלושה את האחד שאינו עשוי לסרב. ואמנם, אורח כבר נתעורר לשלשל את ידו לכיסו להעלות מטבע מארנקו. אך ירמיהו נתן את קולו הזעום בתגרנית הפרחים וציוה עליה להסתלק מכאן.

– אל תבלבלי את הראש, גברת – גער בה, משך את שרוולי מעילו הקצרים לשלשלם כלפי מטה ככל האפשר והפטיר ברצינות מהולה היתול מעט – אפנת הפרחים חלפה משכבר. אנו חיים בזמן של מטוסים, קרניים אולטרה-סגוליות. שוב אין דורש בסמרטוטים הללו.

– יפה דרשת, ירמיהו – ענה אף גד את חלקו – היא לנו בסגליות ואנחנו לה בקרנים אולטרה-סגוליות. גורל הפרחים בזמננו הוא כגורל שירי האהבה הנוגים-המתקתקים, שאפילו בנות ארבע-עשרה בימינו מעקמות את הא, עליהם. כבודו כבר הוקיע את קלוקלותם בפרקו השנון “הקץ לעשן הפינוקים”, נדפס בספרו… בשם “אשנבים לאופל”… בעמוד מאה תשעים ואחד, אם אינני טועה…

מופרכים ביותר נראו לו הפסוקים שהובעו מפעם לפעם מפי מעריציו הדרדקאים, והם מראי מקומות מספריו, כשם שמוזרה ביותר נראתה לו עמידתו העלובה בחצות הלילה כאן בבירת המדינה הקטנה בחברת מעריציו הדרדקאים. הרגלו לניסוח מלוטש של הרהוריו המריצו ליצוק במחשבתו את מורת-רוחו הסתומה להגות פסוקה זו: מחשבות ורגשות נבחנים לא בלב ההורה אותם, או בהגיון האיש הקובעם בכתב ובדפוס, אלא בפי אחרים החוזרים עליהם בקול. לתמהונו ראה עכשיו בעליל, שרעיונות פרי-רוחו, הגולשים מפי מוקירי-שמו – הכי באמת הם מוקירים אותו? – נשמעים לו כדברי הבאי ממש. הכי אוירה של המדינה הקטנה גורם או המגוחך שבמעמדו כאן בשעה לילית זו מקנה לכל הלך רוחו ולכיווּנו הספרותי צורה נעוה? כשם שהקרתני נראה במפולש בנסיבות הכרך, כך קורעת האוירה הקרתנית את מעטה ברק השוא של תרבות כרכים ופסקי-חכמתה. צחוק הגורל. שם בארץ מגוריו רחבת הידים ורבת-האוכלוסים טרח בכדי לצוד בחכתו את הלויתן של דעת הקהל והנה כאן העלה במכמרתו שני דגי רקק. אבל כלום לא התרשם מאגרות הקילוסין שלהם, שמאחורי שני בעלי האגרות עומדת למצער כת קטנה של מוקירי-שמו? ביקש לשאול:

– מי מכם גד ומי ירמיהו? – מיד הרהר חרטה על כך. הוא בעצם הבחין ביניהם. אולם פיו הכשילו להשמיע שאלה חסרת-טעם זו, מאחר שבסתר לבו לא נתיישב הדבר על דעתו, שהשמות גד וירמיהו מציינים שני אנשים נפרדים. הם חתמו תמיד גד-ירמיהו במקף, כאילו זו היא חתימתו של איש אחד כפול-שמות. הם היו תמימי-דעים בכל. אף כתבי ידיהם דומים, אפילו בטביעת עין חדה קשה להפריד ביניהם. שימוש-לשון משותף להם. אין בפיהם אלה הלכות פסוקות ודברים כדרבונות. וראה פלא, במציאות הם בכל זאת שני אנשים נפרדים, זה גבוה וזה נמוך, זה גד וזה ירמיהו, זה לבוש מעיל ארוך וזה קצר, לזה קול בטנוני וזה מצייץ כצפור.

– מכונית, כרכרה! – צייצה צפור ותקע בטנון. בירת המדינה הקטנה ספגה את הקולות ולא העלתה הד.

– הסבור אתה, גד, שכדאי לי להפליג מכאן אל הפרוור ולחפש שם אחרי כרכרה, למשל? – שאל ירמיהו.

ההצעה נתקבלה גם על דעתו של גד. לא יצאה שעה מרובה וירמיהו שב בעגלת אכרים. החברים הצעירים ביקשו את סליחת אורחם הנעלה, שלא נמצא להם כלי-רכב מהודר מזה. מנהג הוא במדינתם הקטנה, שמחצות הלילה ואילך כלים כלי-הרכב, הנאים למהדרים, מן השוק. ואילו האורח הביע דווקא את קורת-רוחו מן הנסיעה בלילה בעגלת אכרים הרפודה קש. העגלה נטתה חיש מהר מן הרחוב הראשי המואר ונכנסה לתחום הסימטאות, שאין בהן כל פנסים דולקים, אבל הן מוארות בנוגה הירח וכוכבים הקורצים ממרום. הנה ירח – אמר האורח. ואילולא הוא חושש מפני חבריו הצעירים, הנוהגים שאט-נפש בכל אותם הענינים, והירח הוא בוודאי בכללם, שכבר יצאו מן אפנה, היה מכריז ואומר: שלום עליך, ירח עתיק יומין! זה שנים רבות לא הופיע לעיניו ירח טרי ורענן כזה, שוקט על שמריו וחגיגי כזה. הוא בדיוק כפי שנחזה לו בשחר ילדותו בעירו הקטנה, השוכנת למרגלות הנהר המשתרע למרחקים בחיק הערבות הנרחבות. הכרכים המפוייחים הוציאו את הירח בדימוס. אבל הוא בשורש נשמתו היה דבוק בנוגה הלילי הנוטף מן הירח והכוכבים כדבש הטוב מן התאנה… נצח הלילה הקדמון, הבהיר, העוטה דממה ושלות השקט, נצח השחת הריחנית, החיים גנוּזים בתום הבראשיתי, האטיי והחרישי. ביקש ליצוק שוב את רחשי רוחו לתוך מימרה קצובה ופסוקה, מאחר שלא הרגיש עוד טעם בשום הגיון, שלא ניאות להתכנס לתוך נרתיקו של פסוק… אולם הוא גופו לא היה מסוגל להשתכן אף לשהוּת כל שהיא בהרגשה אחת או בהגות קצובה. מערכי-רוחו זרמו במעגלים, המקיפים זה את זה. הרעיון האחד לא היה שקול בעיניו אלא אם כן נשתבץ לתוך מסכת שלימה. לכן הפליג בהרהוריו, יצא והורה, שהדממה אינה כלל אפס קול, אלא, אדרבה, היא רמקול מאופק. כמה שנאמר דממה וקול אשמע. וכן נאמר קול דממה דקה. תדע לך, שהשאגה מחרישה את עצמה. אך הדממה כלי-קיבולה רחב לשכן בקרבה הגות נמרצה, סוד שיחה מי ימלל. יש רעשים תאומים – על כך אפשר לעמוד במדרעש – ואין שתי דממות תאומות. הרעש הוא כוח עויין, משעבד, סוגר מעיינות הנפש, מקצץ את כנפי הרוח, אך הדממה דורשת טוב, משחררת, פותחת כך גם נעול ומעיין חתום שבנשמה, קוראת דרור לדמיון היוצר. הדממה מנשקת.

– משערים אנו שכבודו ישתוקק לעלות למחרת… ואולי בהשכמה עם הנץ החמה… על ההר, מקום שבתו של אלירם – העיר גד וירמיהו נזדרז להטיל בהערה זו דגש השאלה.

– לא בהשכמה, ואולי גם לא מחר – השיב האורח. תמה היה, ששאלה זו הובעה דווקא בו ברגע, שאף הוא קירב את מחשבתו לאלירם, בזכרו שרעיון הדממה המנשקת כבר נמצא כתוב בספר “אהבת עולם” של אלירם. יתר על כן, נרמז שם גם משל האשה על הדממה, אם כי בלי הנופך שהוא הוסיף להברקה זו, והוא, שאף לשון “חיק הדממה” מאירה לנו נתיב לגזירה שווה בין האשה והדממה. כן, נופך, הוסיף להרהר במרי-רוחו. אף בני עליה שבחכמי החרשים אין בידיהם אלא נופך. ואילו הבינונים אף זה אין להם. הכל כבר הובע, כבר בא על ניסוחו. אלירם הקדימני ברוב חזיונות והגיונות.

צינה נשבה בלבו. הרהור זה יש בו משום הקנאה באלירם רבו, וכל קנאה כוללת גם יסוד הטינא הגלויה או הכבושה. הכיצד יכול היה לשעשע את נפשו ברעיון-שקר, שהוא נסע אלפי פרסאות מארץ-מגוריו אל המדינה הקטנה, כדי לעלות לרגל אל הר הבחירה של רבו ולהתייחד שם עם רוחו היוצרת הגדולה?

– אני וירמיהו הבענו פעם בשיחתנו את הפליאה, שכבודו לא הזכיר מעולם בשום חיבור משלו שם אלירם – העיר גד כאילו להרהורי לב האורח היה צמוד רמקול, שהוליך את שיחם אל חבריו הצעירים.

האורח שתק במבוכה. הוא נתפס בקלקלתו. מימיו לא הביע בכתב או בעל פה את שלמי האהבה שהוא חב לאלירם. לעצמו הלא היה לו טעם ונימוק. כבוד כל אהבה הסתר דבר. כל דיבור עליה גורם חילול. לא בחוצות ובשוקים כרועה בשיר השירים לשושנה, יביע את אהבתו. אף אלירם בחייו היה שושנה בין החוחים, ישב אל העקרבים. משכמו ומעלה גבוה מהשגות בני-דורו, שלא הבינו לרוחו. הושיבוהו בצל. נשמט הרחק מדרך המלך של הסופרים בזמן ההוא. עכשיו ששמו נישא בפי כל ושוב אין חולקים עליו, מה טעם להכניס תבן לעפרים ולספר בשבחו של המהולל בין כך ובין כך. כן, לעצמו יש לו טעם ונימוק, אך לאחרים אין לו במה ליישב את הפליאה.

– רצונכם לומר, כי פליאה היא, שלא הרימותי בפומבי על נס את אלירם, שהרבה משלי הוא משלו, לא כן? – סח האורח יותר ממה שצריך היה להגיד על שום כך דווקא, שנתכוון להשמיע הרבה פחות ממה שצריך היה להביע.

– חלילה לכבודו למעט את דמותו… יש דמיון בין כבודו ואלירם ואין שום דמיון. אלירם הסתכל ממרומי ההר על הבריות בשפלה וצר את פרצופיהם כמות שהם. ואילו כבודו כנשר הגביה מעל לשפלות, מעל לעסקיהם הקטנוניים של הבריות, מעל להוויות העולם הזה. כבודו כולו חידוש. לו נגלה סוד הבראשית, סוד ארץ לא זרועה – דברו גד וירמיהו בבת אחת ולסירוגין – סוד השממה המפרה – הפטיר גד – כפי שמצאנו כתוב אצלו בפרקו “ארץ לרום ושמים לעומק” בספרו בשם “הכוכבים אינם מתנוצצים”… שם בעמוד… מאתים ארבעים ושבעה, אם איני טועה.

הכי יכול הוא להתכחש לדיבורים “הדממה היוצרת” ו“השממה המפרה” וכיוצא באלו, כל אחד מהם הוא מראה מקום מספיו? חבריו הצעירים משלו הם נותנים לו. אך משום מה כל מימרה שלו נראית לו כה זרה, כשהיא יוצאת מפי חבריו הצעירים. אין אפיטרופוס ללשון. כל אחד יכול לעשות בה כבתוך שלו ולחבר פסוקים מתמיהים ביותר, המתקבלים מלכתחילה על הדעת כדבר חידוש, האוצר בחובו חכמה גדולה. אך הפוך בו והפוך בו ותראה, שאין לו כל משמעות. הקשב היטב והשקר מצפצף מתוכו. דממה יוצרת ושממה מפרה… גניבת דעת! הרעש יוצר. את השממה מפרים והיא אינה מפרה. כל ימיו נשא נפשו אל השממה הרוחנית הגדולה, שממנה אולי תצמח ראשית חדשה. כן, מאוס עליו עולם המוסכמות, כלכל לא יוכל את השיגרה, את החזרה ואת החיקוי שבע הנחת. אך מה אמת יש באין, מרומם את הנפש ובבלימה, הזנה את הרוח? הבלימה לא תוליד מאומה. בלי מסורה אין המשך. מי שאינו חוליה בשרשרת, אף חוליה איננו. הסולם שבחלום מוצב על האדמה. האמנות היא בת האדמה. כל צורה באה מן המורשה. אין ראשית ועד אחרית לא תהיה עוד ראשית. כל האמנים לקטנים הם. האמנות היא חיקוי למציאות, לזו שבהווה או לזו שניתנה לה השארת הנפש בתיאורי הקדמונים. המסרב להיות יורש לא יהיה לו מה להוריש. האפס הוא אויבנו הגדול, ואין זה אלא מעשה נואל לחפש השראה ליצירה בחיק אויבנו הנורא.

ככל שעגלת השחת הפליגה לסימטאות הדוממות, כן גבר בו הרעיון, שכיווּנו הספרותי אולי נלוז. והכי רק תועה דרך הנני? יכול שהנני תועה-לבב, שאין לו עוד תקנה. האמנות, ניקר יתוש במוחו, היא חמדת-בשרים ולא חיי-נשמות. היא ניתנה לבני אדם ולא למלאכי השרת. היא ניזונה מן החושים ושותה מן היצרים. היא רצופה קוים מוחשיים וזרועה תאוות. העובדות הן הלבנים שלה ושילובן לסיפורים נדבכיה. הוויות העולם הן קירותיה; בסיסה הממש; תחומיה המציאות; כללי ההגיון המלט בין חלקיה. נפשותיה הפועלות אנשי העולם הזה ולא נשמות ערטילאיות הפורחות בעולמות העליונים. אשר לספרות פשיטא שעניניה סיפורי מעשיות דווקא. טולסטוי, בלזק, פלובר, בוקצ’ו, דיקנס, מספרים ראשונים במעלה, בינונים ואחרונים, כולם תפרו, אף כי על-הרוב בחוטים גסים, את מסכותיהם ממטליות של מציאות. נטלו קמח ואף סובין, עשו עיסות ללוש מהן חלות, לחמניות, פת קיבר, עוגות עבשות. כולם עסקו בזוטות של חיים, בפכים קטנים של מעשים, באנשים ננסיים. הספרות היא עסק בקטנות ויניקתה מן השוה לכל נפש ולכל הגיון. האומר למשל, התרנגולת צייצה, הגג קפץ על הפרה, ההר עלה על האדם, מוצק כעשן, חם כקרח, העננים מלוחים, הים רודם, כיוון שיצא משורת השכל המקובלת, לא אמר כלום, אם כי לאמיתו של דבר הקרח מפיק חום, יש שמים מלוחים, כשם שמצויה אדמה מלחה. וכבר נאמר בישעיהו כי שמים כעשן נמלחו. אף הים רודם וכל הר מטפס ועולה. הכל כבר נאמר, וניתנה הרשות לומר כל מה שאדם רואה מהרהורי לבו, אבל דווקא האמן אינו רשאי ליטול לעצמו רשות זו. הוא חייב להחמיר עם עצמו לדבר בשפה ברורה, מובנת ומקובלת על הכל. וכי אין האמן אדריכל הבונה גשרים על פני התוהו? חייב הוא לברר את החומר לבנין הגשרים מן המוצק ביותר. דעת הקהל והגיון הרבים הם המצפן שלו. התוהו הוא שדה המוקשים לכל מלאכת מחשבת.

המלה תוהו עקצה את מוחו. היא הגיון הבלהות שלו. תוהו – מה דמותה ומה מהותה? הרבה עקיפין הוא עושה מסביבה במחשבתו תמיד. אך הפעם לחצה אותו במלקחיים, תוהו משמעו אין-דבר או בליל דברים. ואולי כמוהו כאין. היינו, אף לא אין-דבר. אלא אין גמור בטרם היות דבר. אף האַין אינו חל כלל. מוחו מרתית.

– כאן המלון “הזמן החדש”, בו שכרנו חדר בשביל כבודו – סחו שני החברים הצעירים. רעיון הבלהות חמק כעכבר לתוך חורו מפני מסכת החיים המוחשית, שקפצה עליו לפתע.

 

ב

ברנש קיפח במקטורן כתום פתח לפניהם את הדלת וקרא בקול מנומנם:

– ברוך הבא, כבוד מעלת הסופר, אשרי עירנו שזכתה לאורח רם המעלה שכמותו.

הם עמדו בפרוזדור מואר בעששית מפוחמת. ריח של מלפפונים כבושים היה על העליונה בתוך ערב-רב של ריחות אחרים, כגון טחב, עובש ובגדים ישנים שנדפו כאן.

– ברשות כבוד הסופר אציג לפניו גם את האישיות שלי. אני בעל המלון “הזמן החדש”. זאת אומרת, אני הפונדקאי… וכפי שרואה מר, אני מרכיב משקפיים, וכחולים דווקא – סח ולחץ את ידי האורח בשתי כפיו לחיצה כדבעי. כינס לתוך שלוש אצבעות מידו השמאלית את זקנקנו החד ליישרו כהלכה על ידי עיסוי וסח חגיגית:

– הנה כי כן, זכות גדולה נתגלגלה לידי לאכסן בצל קורתי אישיות פומבית, אם אפשר לומר כך, ככבודו הרם… או, מוטב לומר, אישיות ספרותית, ששמה מהלך לפניה. כל ימי אוהב אני להתאבק בעפר רגליהם של אנשי שם. את מימיהם אני שותה, ברוחניות, כמובן, שהרי בכל הנוגע לגשמיות, הטיפול הוא בידי. אני מלינם ומאכילם ואין קץ לשמחתי על אלו מהם המואילים להשתכן אצלי. רואה אני שכבודו ממצמץ בעיניו.. לא ניחא לו, משמע, מן האור ברחובותיה של מדינתנו הקטנה. צרה נוספת שבפקודת אבות-עירנו נאסר השימוש בחשמל בבתים מחצות הלילה ואילף. האור הכהה אינו מונע אותי, למשל, מלזון את מבטי בהדר-זיוו של אורחנו רם המעלה, שהואיל לבוא לעירנו. אנשי השם, רמי המעלה הם מאורות הדור, ולכל מקום שהם באים מביאים עמם אורה ושמחה.

– והיכן הוא החדר? – שאל האורח, ששמט את מבטו מן הפונדקאי, שלא יהא נראה כסוקר אותו מעשה סופר, המשקיף על הבריות, ועל התמהוניות שבהן במיוחד, באצטגנינות של מי שאומנוּתו לתאר טיפוסים מענינים.

– החדר? מסתבר שיש חדר. הוא מוכן ומזומן לפני מר מתמול. שני ידידיו הצעירים, המעריצים אותו בלב ונפש, לא יכלו לעמוד על כוונת מברקו אימתי יבוא מר למקומותינו. אם אמש או לילה. נקטו כלל: זריזים מקדימים. נמצא שמאמש עומד החדר פנוי. לא נעניתי לקופצים המרובים, שהיו לי עליו במשך היום. חדר יש. יש. בוודאי יש – הוסיף הפונדקאי כמתכוון להוציא את הפקפוק בענין זה מדעת עצמו – אצלי הבטחה היא הבטחה. הריני עומד לפני מר לשמשו ולהביאו לאלתר למקום-משכנו. חזקה על סופר, שאינו הולך לישון אלא בשעות הקטנות של הלילה. מן הסתם הוא מאחר לשכב ומאחר לקום.

– אף אנו כך שיערנו – סח ירמיהו והסתכל בפני גד בציפיה להסכמתו.

– לא, – אמר האורח, – דרך כלל הנני מקדים לשכב ומקדים לקום.

הפונדקאי געה בצחוק.

– מר סופר מהתל בנו. קיימא לן שלסופרים אין אורח כבני תמותה פשוטים. חזקה עליהם שהם ערים בלילה וישנים ביום, מהלכים כאבלים בין חתנים וכחתנים בין אבלים. הסופרים הם אנשי איפכא מסתברא וחיים בעולם הפוך.

– אמרתי דברים כהוויתם… ללא היתול כל שהוא, והיכן החדר? – שאל בקפידה קלה.

– היכן? מסתבר במעלה הקומה – הצהיר בהטעמת קול גומל חסד. – לעולם הסופרים שרויים ברומו של עולם. לא כן?

נטל הפונדקאי את המזוודה, אולם גד וירמיהו הוציאוה מידו בתנועה של מורת-רוח, משל סלדה נפשם מנגיעת הזר בחפץ קנינו של רבם הנערץ, וטלטלוה במעלה הקומות.

החדר הצר והארוך בבלואי טפיטין אדמדמים נראה לו כמקום-שיכון לטהרת מתים. על השולחן היה פרוש גליון היום של העתון “קול הזמן”. תמונתו התנוססה בעמודו הראשון ומלמעלה כותרת שמנה “ברוך הבא”.

– רואה מר, גם אנחנו הקרתנים יודעים ליתן כבוד לסופר החשוב פחות או יותר – הצהיר הפונדקאי והסתכל בפליאה בפני האורח שהפנה, כנראה, במחשבה תחילה את מבטו מתצלומו – אף דברי שבח נכתבו כאן במאמרון על מעלת כבודו. הואיל וגם אני הקטן מכבד אנשי מעלה, ומושכים בעט על אחת כמה וכמה, לכן שטחתי על השולחן את הגליון, שישביע כבודו בשמחות את פניו המתנוססות בעתון. משער אני שגם סופרים נהנים מזיו פני עצמם.

– שמא אנו מטרידים בנוכחותנו את אורחנו הנכבד, הזקוק אולי למנוחה – גד שלח את מליו אל ירמיהו וירמיהו נענה לו בקריצת מבט של זלזול כלפי הפונדקאי.

– רבותה גדולה שמטרידים סופר – השריק הפונדקאי תמיהה מתוך גרונו ופרצופו נתעקם למעין סימן שאלה. זקנקנו החד נשתרבב כסימן קריאה בצד סימן השאלה להטעמה יתירה – וכי יש סופר, שאין קופצים עליו, נדחקים אליו ומבלבלים לו את הראש. אומר אני מבלבלים לו את הראש, פשוטו כמשמעו. היכי תמצא סופר שאינו מעורב עם הבריות ושאין הבריות טורחים עליו? אם לאו טיפוסים מניין ימצאו לו? אומרים שהסופרים מתגרים בטיפוסים, כדרך שאחרים, נאמר, בדגים מלוחים או במיני סדקית. חושבני שכבוד הסופר ימצא בעירנו בריות משונות די והותר. מציאה ראשונה שנזדמנה לפניו בהיסח הדעת, הוא אני הקטן, טרחן שכמותי. לא כן? ועל שום מה איני טיפוס? אני הגבר כמות שהנני וכפי שאני עומד כאן לאחר חצות הלילה במקטורן שלי ולשוני מקשקשת. לא כן?

– ואולי כבר הגיעה שעתי לשכב – סח האורח כשואל עצה?

– לשכב? בפועל ממש לשכב, רצה לומר, לאלתר לשכב? – קרקש הפונדקאי בשריקות גרוניות משונות ומרוב תמהון יצאו מליו דחופות ונשתפכו כשומשמין – לשכב הרי זה משמע לשכב פשוטו כמשמעו. היכי תמצא סופר נוהג בעניני שכיבה ושינה בלילה ובכל כגון זה כדרך כל בשר ודם? ואני לתומי סבור הייתי, סופרים ערים בלילות, שאין השכינה שורה עליהם אלא בלילה.

– אני בלילות ישן.

קולו היה נוקשה או פניו זעומות, שכן הפונדקאי התיז מיד כמה שומשמין מפיו:

– אם כך, זאת אומרת, אם כבודו מדבר ברורות ופשוטות, הרי אני הקטן מסתלק מכאן. חושבני שאין כבודו זקוק לעת עתה למלאכי השרת שלי, או, כפי שאני קורא להם בקיצור, השירות. השירות כבר הפליג לשינה מתוקה. כאן בחדרו הכל מוכן לפניו. מיטתו מוצעת.

גד וירמיהו שליווהו במבטי רוגזה, עמדו שעה קלה בשתיקה, כמו תוהים ונמלכים זה בזה בחילופי-מבטים. נראים היו לפי ארשת פניהם ששפת המבטים נהירה להם כל צרכה לטכס בה כל עצה. לאחר מכן פתח גד ואמר:

–כבודו אמר, שבלילות הוא ישן. משערים אנו, שלא נתכוון אלא לדחות בקש אותו פונדקאי טרחן. אך לא כך כתב מר בפרקו “הכוכבים יוצאים מחוריהם”, שבו תיאר מעשה חושב את נדודי השינה, הפוקדים אותו בלילות ומוצצים את לשד עצמותיו. לאחר שקראנו אותו פרק נגזלה גם מאתנו השינה כמה לילות רצופים.

– מה ענין פרקי-כתב לחיים שבמציאות – החזיר להם האורח, בקול מרושל. וכי כל מסכת של תיאור היא מעמד אישי של מחברה? ישן אני דרך כלל שנת ישרים ואף עולה על מיטתי דרך כלל לפני חצות הלילה.

– בחצות הלילה בקירוב?

– לא. לפני כן. הרבה לפני כן.

– לא נאמין למשמע אזנינו – אמר ירמיהו, נזדקף על קצות אצבעותיו ונעץ את מבטו התוהה בגד. גד הפטיר – אם כך אף אנו נסתלק מכאן לאלתר.

– ואתם, רבותי, לאן? – שאל בליאות.

– אנחנו לאן? – שאל ירמיהו את גד.

– אנחנו עוד נטייל ארוכות וקצרות בסימטאות הנדחות, שאין בהם נפש חיה – סח גד בחיוך מסתורי. – טוב ונעים לראות שאין מה לראות.

– נתהלך לנו ונפרפר בתוך לילו של עולם – הפטיר ירמיהו בהטעמה – או שניכנס לבי-בירה לילי ליסב עם הקדוש ברוך הוא על כוס בירה.

הלכו בלי ברכת שלום.

שכב במיטה, נטל לידו את העתון והיה תוהה ומהסס, אם לקרוא מה שנאמר עליו ברשימת “ברוך הבא” או לאו. גברה הסקרנות. שמענו, נאמר בפתיחה, שהסופר מר… ששמו אינו בלתי נודע לקהל קוראינו, יבוא ברכבת הלילה למדינתנו. הפסיק לקרוא וסילק את העתון מלפניו. כמה נזהר אותו לבלר בלשונו לצמצם בשבחו עד כדי מעלה של אפס. לא הסופר המהולל, המפורסם, או לכל הפחות הנודע, אלא שאינו בלתי נודע. לבלרי העתונות, כלבי השמירה של התהלה, הם גם מלצריה ודייליה, המכשכשים בזנבותיהם לפני אלה שהעה משחקת להם וכבר עלו לגדולה, וכנגד זה חולקים בעיטות להללו, שלא זכו עדיין להסכמת הדיינים המומחים או קול ההמון. אין הללו משקפים את דעת הקהל – כלום יש לקהל דעה? – אבל משקפים הם את יחס הקהל, שמושכותיו נתונות בידי התרוודים הבוחשים בקלחת משום שנטלו לעצמם כתר מבינים ומעריכים: אכן, המדינה הקטנה נרמזה כראוי על ידי אותו לבלר ושלחה להקבלת פניו של הסופר, שאינו בלתי נודע, רק שני נציגיה, נעים כמעט. צמד דרדקאות – זה שויו בעיני המדינה הקטנה. לא עשה שקר בנפשו: קבלת פנים זעומה זו גרמה לו צער. הרבה נצטער על הצער הזה, אך אין להתכחש לו. שנים רבות היה שם, במרכז הספרותי הסואן, שרוי בבדידות גמורה, לא ביקש פרסום לעצמו, לא הלך בתלם ההשקפות המקובלות, לא הסתגל משום בחינה לטעם הקהל, לא נפגע מן הבקורת השלילית, שנפתחה על ספריו, או מן ההשתקה, שנהגו בו על הרוב, צעד בשבילו המיוחד ולא היה איכפת לו מה יאמרו הבריות או מה ישתקו עליו. וכאן דווקא באגם קטן זה, בתוך הקרתניות העבשה, חש עקיצת צרעה בנשמה, כאילו רק כאן נגלה לו בעליל מעמדו. האין זה לפי ששם במרכז הסואן הוקע לקרן זוית על ידי גלי הנכר הזידונים; ואילו כאן, במדינה הקטנה, בקרתניות הנלבבה, שעגלותיה עודן מרופדות שחת, חש לראשונה עקיצה ביתית, קיפוח בחיק המשפחתי, שפגיעתו קשה פי כמה מבקרב הזרים. בחיים הקטנים כל עלבון צורב יותר. הנה כי כן, המדינה הקטנה לא שלחה המונים לקבלת-פניו, לא נערכו לו תשואות ברוב עם, אף ה“ברוך הבא” הלבלרי נכתב מתוך זלזול ומיעוט הדמות. שם במרכז היה מגדל שן; כאן הוא בקתה נדחת. בדומה לרווק בכרך הגדול, שאין נותנים כלל את הדעת עליו, ואילו בעיר הקטנה הכל מורים עליו באצבע: הנה זה שבת-זוג לא נפלה בחלקו. אף הסופר, שלא רכש לו את לב הקהל, הוא בבחינת רווק. וכלום לא הניעתו במסעו אל המדינה הקטנה התשוקה למצוא כאן את הקהל, בת-זוגו? יכול שהיא תימצא לו, אבל בין כך וכך כבר נתמהמהה לבוא. לאחר קבלת-פנים זו בבית הנתיבות שוב לא יבוא על תיקונו, אפילו לימים תאיר אליו המדינה הקטנה את פניה ויתברר לו, שאותה כת מעריצים, שראה אותה בחזונו, קיימת כאן במציאות. האהובה שנתאחרה לבוא אל הפגישה אינה עוקרת את המשקע המר, שנצטבר בלב ביסורי הציפיה הממושכים.

כיוון שחלשה דעתו משך את גליון “קול הזמן”, שסילקו תחילה מלפניו בשאט-נפש. ומיד נסוג. לא זז מהחלטתו להימנע מן הקריאה ב“ברוך הבא”. הסתכל בתצלומו. נוהג היה לעתים להסתכל בראי, כדי לברר באיזו מידה פניו משקפים את פנימיותו וכמה יש בו מכושר ההעלמה וההערמה. קלקולו של הפרצוף האנושי, שהוא מוקע לפרהסיה. הוא שנא את הפרהסיה בה במידה שיצר הרהב פיתה אותו לזנות אחריה, ועל שום הרישומים החדים שנטבעו כפצעים בנפשו עקב הפיתוי ההוא, שנא אותה כפליים. לכן בחל גם בפניו. ועל שום כך היה בודקם מפעם לפעם, חוקר את קויהם, כדי לברר אם הם מפטפטים סודות מחדרי-נפשו. בלילות של נדודי שינה רבי סבל, הזרועים בטלה רוחנית, הריקים גם ממחשבה – המלאך הממונה על נדודי-שינה סוחט קודם כל את המוח מכל לחלוחיות של רעיון, כדי להגביר את הטמטום ולהעמיק מרירות הנפש והרגשת עקרותה בעת צרה – יש שהוא מחפש לו עיסוק משעשע בהסתכלות בראי, כדי לחקור על ידיהם את נבכי נפשו… אף הפעם ביקש להתעסק בשעשוע נואל, מביש, זה. למרבה הפליאה נראו לו פניו כעת מוזרים ביותר, כאילו לא שלו הם, אם כי התצלום היה לכאורה מדוייק. וכשהתבונן יפה בצלם-פרצופו חש סלידה ומיאוס מחמת ארשת של יוהרה יתירה ובטחון עצמי מופרז, שצווחה מתוכן. לרגע נדמה לעצמו לפי תארו עז ומחוצף פנים, מופקר. כיוון שאין אדם מסוגל לאורך-שעה לדון את עצמו לכף חובה ומיאוס, קשר מיד סניגוריה על עצמו, שמבטו הכשילו הפעם על שום שאין הוא מסתכל בפניו בהתיחדות עמהם ומתוך איצטגנינותו האישית, אלא בהבטה של פרהסיה, בשיתוף עינים שאולות של אחרים, בראי הציבור.

נוטה היה לנחש מתוך אמונה טפלה על פי זימונים מקריים בכל מקום חדש, הפוקדים אותו לראשונה, את מוצאותיו מעכשיו ולהבא. בא לעיר וראשון שנזדמן לפניו הוא צולע, אדמוני או בעל סבר פנים זועם, מיד לבו נוקפו, שמא מזומן הוא לכשלון באותה עיר לכל אשר יפנה. כעת חושש היה, שאם הלילה הראשון בפונדק זה יתנסה בנדודי שינה סופו להתייסר בהם כל הלילות לאחריו. נזדרז וירד מן המיטה, כדי להימנע מן היגיעה על השינה, המגבירה רב יתר את העירנות. עלה בדעתו לכתוב במחברתו כמה דברי הגות. לכתחילה לא ידע בבירור מהו הרעיון, הדוחקו לצאת מתוך ערפלי ההגות. אולם למוד-נסיון הנהו: כל פעם שמחשבותיו סדורות לפניו וחזיונו לובש לאלתר צורה ברורה, כיוון שהוא כותבם על הנייר, הדברים נראים לו מיד קלושים ודלילים. ממה נפשך, מה שיוצא מן ההעלם אל הגילוי גמור וברור, ללא חבלי ביטוי, אינו כדאי כלל להיגלות. כל שאינו בחבלי-לידה אינו ראוי ללידה. ורק הדברים שמתחילים הם מעורפלים ומגומגמים, בקושי מתבררים והולכים בשעת הכתיבה ומחיקתם מרובה מכתיבתם, יש טעם וממשות בהם לאחר שהם מתפרשים והולכים בצער גידולם. מימיו לא זכה לאשראה, שאין עמה לבטים מפרכים. חש עמעום ודמדום במוחו, אך מועקה שבנפש חייבה פורקן. הסתכל באור הנר הכהה, שהרקיד צללים דקים על הקיר. הרהר: אימתי ראיתי אור כהה זה? עמד ומנה שנים. הוא אז נער בבית אבא. הוא של עכשיו חמק ועבר. הנער ישב ומשך בקולמוס. וכך כתב:

לא הרי אדם של אור הנר, כהרי אדם של אור החשמל. אור חדש מביא לעולם אדם חדש. אני לאדם של אור הנר. אני למדינה הקטנה. ישיבת כרכים מוצצת את לשד הנפש. האוכלוסיה הצפופה מדלילה את הרוח. ההמון דוחק את רגלי השכינה של היחיד. בימי קדם היו אנשים מעטים בעולם והם הקימו מתוכם בני עלה מרובים. במדינות הקטנות נולדו הדתות הגדולות וניתנו לעולם הדברות המוצקים, חותמם אמת מוחלטת… שר הרוח אוהב ישובים קטנים ובהם מתי מעט. כשנתרבו האנשים שחה קומת האדם ובטחון-רוחו ירד פלאים. גבהו הבתים להרקיע שחקים, אך נתננסו האנשים. לא עוד כפרים וערי פרזות נבנים, כי אם כרכים ענקים, כממלכות, בתי מידות כסרקטינים, היכלי תעשיה כיערות עד ובתי עסק כבתי כלא. משכללים כלי רכב וכלי נשק ומתקהים כלי הנפש. קול ההמון שוקק כנחשולים עזים וקול שדי נאלם. הכוחות המחבלים עולים פלאים, אך כוח אין עוד ללדת אמת מוצקה ודעה נכונה כנכון היום. נדמה כל בשורה. הכי מהלמות המכונות באדיר נפלו הדתות, או כי משאגת ההמונים? מין האדם נעשה בן בלי דת, בלי אמת, בלי ודאי אף אחד לרפואה. הכי יש עוד תקוה מעט, כי ממדינה קטנה אחת תצאנה תורה ובשורה? אור הנר הכהה המתנועע, מה לחש-נחש בפיך? הוא הנר הכהה, כצרי אתה לנפשי, אחרי אשר האורים הגדולים בכרכים פצעוני ורוששוני…

לאורך האפלולי, נר, ישאוני רעיוני על כנפיהם מהגיון אל משנהו.

חידה-פליאה היא בעיני: איככה ישוטטו האנשים על פני ארץ רבה לעיני השמש גלויי-פנים? הכי לא ישתקפו בקלסתר הדיוקן כל מורשי הלב, כל הנקלים שביצרים, כל הפסולת שברגשים? קלוני מפרצופי המוקע לפרהסיה, כל עין תנקר אותו. הבן לא אוכל לדרך כסל של אנשי השם בדורותינו, המפרסמים את פרצופיהם בכל החוצות, המקימים כמו רמים את אנדרטותיהם על הדוכנים ובגבהי האולמות. הה, אלילים קטנים של דורות התרבות, השוגים בהבל.

אומר אני: אסור להלביש מורשי-לב בניבים ברורים. כל שפה זכה בעסקי-נפש היא חילול. משבח אני את כהני הדתות, אשר הביעו את מדברותיהם בשפת חרטומים. ידעו סוד הסתר אסתיר. כל הנשגב יפה לו הערפל. תורה קדושה מונחת בארון הקודש ואף עליו מכסה הפרוכת. בלי מחלצות הסוד אף הנגלה לא יעמוד טעמו בו. הנסתר נצב שומר על הנגלה. מה טעם לחיים בלי הטמים ונעלם? באין יראת הרוממות לגשת אל הקודש אין קודש. ובאין יראה אין רוממות. האמנות היתה מאז ומעולם שרויה בתוך חיקה של יראת שמים. בטלה יראה נעשה בית היוצר מערת פריצים, של נעליך, של, צועק אני בעצם הלילה הזה, של, של. ובאין מורא שמים מורא אדם מניין? ללא מורא אין אהבה.

איזו איוולת להציג לראוה את המערומים. דורי-דורות ארגו, שזרו, חוט לחוט, את אדר היקר לכסות על הנואל ועל הגועל באנוש – ואנו עושים קריעה להסיר הלוט.

נשתלחה יד בסוד. לכן תחת מקדשים הקימונו שווקים, איצטדיונים, זירות. רזי לי, אין הפכפך כאמן ואין מתכפש בעפר החולין כמשורר. חכם חרשים, מה נואלת. את חייך תתן כופר ליצירה. אך אם כל מעייניך תשית בבבואות ובנובלות-חיים, חייך אימתי נעשים? באין חזון יפרע עם, ובאין עם הכי לא יפרע חזון? הה, יוצר, היושב על האבנים, אבד שבילך אל העם, לא חלק ונחלה לך בשבט האדם. אחרי הצללים תרדוף. הלא גם מקור חייך יידל וייבש כבאר אשר תידלה אחר אשר נסתם השביל אליה.

באר, שאין שואבים ממנה, מתכסית ירוקה דלוחה. שאינו שותה לרויה מבאר החיים, כלום הוא מוסמך ליצור את צלמיהם? כנגד זה הנותן עינו בכוס היצירה שוב אינו מסוגל לשתות מכוס התענוגות. אין האמנות מתקיימת אלא במי שממית עצמו עליה. הממית את החיים, איככה יחיה אותם בתמונה על הבד ובאותיות הכתב שבשיר ובתיאור? הריני מודה ומתוודה, שהנני תוהה ובוהה בסוגיה חמוּרה זו. עתים סבור אני, כי מוֹתר האמן והפייטן מפשוּטי-אדם ביתרון רעבונו וצמאונו לתענוגות ולתפנוקים ובעודף תיאבון דעתו להגיע עד חקר המציאות על כל תהפוכותיה, מתקיה וממרוריה, סחיה וזוהמתה; בכוחו כי עז לשחר גם את מחוזותיה של הטומאה, לגרוף את כל הביבין שבגוף ובנשמה, כן, לשמש גם את הדימון ולהתמכר אפילו לשטן, כדי לבלוש את סודותיו – הרי לא לתוהו ברא האל גם את השטן והאשמדאי – ועתים שאט נפש יאחזני מעצם הרעיון לבוא במגע עם המציאות האטליזית. פיגול בעיני מתנת היצירה, שהשטן משמש שושבין לה. התאוות מאוסות עלי כתולעים האוכלים את הנפש והבשר כאחד. אני מזדעזע מן המחשבה, ששכינת היצירה שורה גם על בריות מנוולות ומנוונות, על שקרנים ושכורים, על גסי-רוח וניהנתנים, על פחדנים וגאוותנים, על מקטירי נרגילות ובוזי-נשים, על מחוסרי עקרונות וחנפנים, על כופרים בנאצל ושחקנים העומדים על במת ישחק גם כשהם ישובים על האבנים. כן, חוכך אני בדעתי. אך לבי אומר לי: לא, לא, לא יעלה בהר היצירה ולא יקום במקום-קדשו מי שאינו טהור וקדוש מבטן, שאינו זיוותן בעצמו ובבשרו, בדמו וברוחו, בהגיונו וברגשו. רק נזירי עולם זוכים לרוח הקודש.

ואולי האמן הוא ביסודו שלו עצם והיפוכו, רם-מעלה וחדל-אישים, בן האור, השוכן אשמנים, בודד הקשור בטבורו להמון, קדוש נאלח.

לאור הכהה של הנר אתבונן גם בי, במורשי רוחי, בשרשי עצמי. יהלומים אבודים וכתמים ברוח יש לחפשם באור הקטן של הנר הדולק ולא באורי הנברשות או באור השמש הגדול, המסנוורים את העינים. אני, מה אני? הכי לא איש תהפוכות הנני? תער הבקורת, אל חוס ואל רחם עלי, אני בשיני אֶשוך את בשרי. איש ריב ומדון הנני גם לנפשי. את כל היקר לי אשבר ואמגר ואשר אבוז ואמאס אליו תשוקתי. רצונות נוגדים זה לזה מתרוצצים בקרבי. אהבתי כי אשמע קול לבי הדופק בתוך הדממה השפוכה מסביבי, אך מה מאוד אחמד תשואות-עם. נחבאתי אל כּלי מעודי, אך שויתי לנגדי תמיד קהל-צופים. יקרו לי הגיגי רוחי וגם אחרי עלותם על הכתב אחרד לשלומם, לבל יפלו בידי מרדפי קריאה בטלה ההופכים כל פרק כתוב במכאובים למקרא עונג לעצמם. ויש אשר אתפלל בלבי: מי יתן ולא יהיה כל הד להגיון-לבי וכל מעשי הכתב שלי יהיו לעד כספר החתום לקהל הרחב. למה אכחד? כצרבת בלבי תהיה לי שבתי בסתר המדריגה בקרב עדת השרים והנוגנים של עמי. בושתי וגם נכלמתי כי לא שיחק לי מזלי, שפסוקי יהיו אמרות כנף לכל דורש במקהלות ולכל נער ונערה המתנים אהבים. אויה, הפכפך אני. אוהב את אשר אשנא ואבוז לנושא חשקי. גם אהבתי וגם שנאתי, גם תאוותי ובם בוזי, יקננו בקרבי בכפיפה אחת. אלו ואלו חותמם אמת, להט, סערת הנפש. הנני פורש דבק וזר קרוב.

והכי אמת יהגה רוחי? שמא המרמה דבקה בי כנגע מלידה. אם כך חייב אני גיהנום. והוא מזומן לי בקרבי. הדרקון מוצץ את דמי, והדימון, אשר בעוז הגיוני אתכחש לו ואשלחהו מעל פני, רודה בי.

כן, אמת היא שרוחי ישאני תמיד אל ידיד יחיד, אדמהו ואכנהו ולא ידעתיו, להפקיד בלבו את ילדי-רוחי. ואילו ידעתי כי חי הוא בעולם הזה אי-שם, או כי עתיד הנהו להיולד באחד דור, להוציא את גוילי הבלים ממחבואיהם ולקראם באהבה ובלב נכון, כי אז אמרתי אשרי מה טוב חלקי. ויש שאני מאמין בלב שלם, כי הוא האיש כלבבי, הידיד הקרוב לרוחי, כל משא נפשי והריני מוכן ומזומן לתת תמורתו לגיון של קוראים סקרניים הנוברים בתוך הספרים מתוך שעמום ובאפס חשק. אולם, אהה, יש אחד יושב בסתר בקרבי, השואף עליה לפומביות עד לכדי טירוף הלב והוללות החושים. הוא מקנן בקרבי, בן שחץ זה. הוא להוט ומבוהל אחרי המוני מעריצים.

לא אעשה שקר בנפשי: השקר הוא לחם חוקי. מוראים גדולים מהלכת עלי האמת. מי אני? מה אני? הכי שה אני או זאב טורף? האם אני הכהן או הנגע? לב-לבי להיכן הוא פונה: אל המשכן או אל העגל?

נר, שפוך את אורך הכהה להגיה את מחשכי רוחי.

מה דלותי בעצם הלילה הזה. אך מה ירון בי רוחי ומה ירום. לבדי הנני במדינה הקטנה וגר בעולם הגדול. אך רוחי ישאני אל אפסי-עולם. נפשי נקודת-מוקד לכל השאלות והמשאלות של הרוח באנוש מאז ומעולם.

תמו דברי. אך האם אלה הם הדברים, אשר העיקו על רוחי ואלצוני לישב אל שולחן הכתיבה, או כי הדברים ההם ירדו אגב המשיכה בקולמוס לטמיון בתוך מצולותי, ותחתיהם קפצו על הנייר תחליפים לא-קרואים, העושים את הגיגי לאמתם פלסתר?

 

ג

היה בדעתו לשלשל את החכּה לתוך נבכי המועקה, כדי לדלות משם את עיקרי ההגיגים, שנשמטו ממנו אגב משיכה בקולמוס, אך הנר דעך. מפח-נפש זה, הנגרם לו על ידי קוצר היד למלט משא נפש והשתבשות בטפלות על חשבון העיקר, עשוי היה לעורר בו מרירות הלב ורוגז עצבים ולהטריד את שנתו לכל הלילה. אולם נתרחש לו נס – הוא שאינו סומך על דרך הטבע מאמין בנסים ומצפה להם – חיש מהר אפפו ערפול המחשבה, המבשר דרך כלל ראשית קצה של העירנות ותחילתה של ההתנמנמות. הבשורה הפיחה בלבו תקוה וזו זרעה בעיניו קורי-תנומה. כיוון שכל צמחה תפילה על שפתיו, שביטאה במלים ממש לשר הרוחות, לאמר: שלח נא אלי את המלאך הגואל מנדודי-שינה, המשך עלי שלות-נחת, ויהא רוחי משכן לתנומה. אנא, הפל עלי חבלי שינה, המצא נא לי מנוחה נכונה תחת כנפי השינה. ואל נא יבהלוני רעיוני וחלומות רעים והרהורים רעים… ברוך אתה ה' מלך העולם, המפיל חבלי שינה על עיני ותנומה על עפעפי. מבלי משים נתן את דעתו על כך, נקט בתפילתו נוסח קדמונים, משך ולקח פסוקים ישנים ונדושים. באמת ובאמת תש כוחם של אחרונים להוליד תפילה… אנו שרים שירים ומחברים סיפורים ומחקרים, הוגים דעות, אך אין בן הזמן הזה מסוגל עוד לשאת תפילה. אף הוא, הנאבק כל ימיו עם המוכן, אין לו ברירה אלא לחזור במצוקתו על מלים מן הסידור הישן.

אולי עמדה לו התפילה להרעיף לתוך נפשו הסוערת קצת אגלי-שלוה. הוא נרדם, אך לבו היה ער ומוחו רחש הרהורים ודמויות. אף גופו לא שבת. הוא צעד בכבדות במעלה ההר הירוק. אלירם, מורי ורבי, לחשו שפתיו. היטב ידע כי שם על הפסגה מזומנת לו פגישה עם אשה, עם האשה, הפוקדת אותו לעתים בחלומותיו וגם בחזיונותיו בהקיץ, אי אז נתן לה טבעת, היא לבדה, ולא כל אשה חיה, מקודשת לו כדת משה וישראל. בקרבתה לבדה שוש ישיש וישאהו רוחו להתקין לו עמה בנין עדי עד, היא רעיתו בנצח. מעדנות נכנס עמה לחופת השינה. למרבה הפלא אף על פי שישן שנת ישרים במיטתו היה מצעד ואף פורח באויר. תמה הוא שהוא משוטט בכרך גדול, ספק מודע לו מתמול שלשום ספק לאו. המונים זרמו ברחובות, אך שכנה דומיה מסביבם, לא קול והגה, לא שעט-צעד. לרגע נצנץ רעיון במחשבתו, שמסתמא עזב עיר מגוריו, נסע ובא למדינה חדשה. הבן לא יכול: מה לו כאן במקום החדש ומי לו כאן? ריח עובש עלה באפו. אומרת לו האשה בעויה בפניה, העושה אותה סרת-חן: ריח רע. אמר לה: נפשי סולדת ממלים מגונות בפי האשה. אמרה לו: אבל ריח שמלותי כריח הלבנון. אמר לה: והתרווד שבידך, לשם מה? אמרה לו: לבחוש בו בסיר על האש. תמה הוא שסיר הבשר עומד על האש והרי כבר נשחטו בידי רבי הטבחים כל הבקר והצאן, הפרות והשוורים, הכבשים והשיות. כל בעלי החיים כבר ספו תמו מן העולם, כלב לא ינבח עוד והעכברים חדלו לכרסם, אך הזבובים מזמזמים בלי הרף. הגיע תור הזבובים להיאכל. כן, סח לו אחד, שלשונו הארוכה משתרבבת לאין שיעור, דורות בני אדם אכלו בשר בהמות וחיות. מעכשיו ואילך יאכלו זבובים המתבשלים בתוך הסיר. בחש, בחש בסיר. תן לעם הרב הזה ויאכלו. יאכלו וישבעו. עיני העם כלות למאכל תאוה זה. תן להם ויאכלו. רואה הוא ערימות של קערות וצלחות, כפות ומזלגות. הוא שולה בכף אל הצלחת ונותן, שולה ונותן. המקבלים ממנו את מזונם מריעים בקול אדיר: יחי החונן ונותן. ננס קופץ לתוך אזנו ולוחש לו: הכי אין מר סופר? כן, סופר, מריע העם, סופר דגול. ראו לזה איך הוא עומד ומנצח על הסיר. יחי, יחי. אף הוא מצעק: יחי אני. יחי אני. מתוך המון הראשים מתפרש ויוצא כפל-איש, ניגש אליו ומשתער עליו, מצח במצח פגע. שואל הוא: מי אתה, מר כפל-איש, ומה חפצך? עונה ואומר הוא: אני גד-ירמיהו. איש אחד בכפל-דמות. אך חליפותינו לעורינו שתיים הן… לצדם נצבה דמות נשיית יעלת חן, נכלמה. שאל: מי הלזו? ענה גד: היא הלא ילדת-חזונך, מורנו ורבנו. אתה עשית אותה בפרקך המופלא “העולם כעוף”. היא האשה האריאלית, המרחפת תמיד לפניך בחזונך, מבנות האדם אשר דבקו לאהבה בבני האלהים וילדו להם, המה הגבורים אשר מעולם אנשי השם. כן, אומר הוא, כך כתוב בחומש. ולמה עיני מוכות בסנוורים, אביט אליה ולא אראנה? ביקש לאצול לה נשיקה מפיו, אך היא דחפתו מעליה בעוית שבפניה: ריח רע… פתח גד ואמר: מורי ורבי, כלום לא קשרת עיטורים במסתך רבת הקסם “נפילים היו בארץ” לנשים האריאליות, אשר יאצלו נשיקות רק במבטיהן ותחת חיק תרחפנה בכנף; את עדנתן יזרעו בגויות ממרחקים וללא הפוגה. הזוכר אתה, הזוכר אתה כיסופיך לחג הכלולות לאין קצה, לא עוד ידבק האיש באשה להיות לבשר אחד? בשגם הבשר הנהו כציץ נובל וריחו רע, רע. כך מפורש כתבת. אך הנאהבים והנעימים לא יפרדו גם בטרם יידבקו… נפלא מה שכתבת על הגבר הכלול בהדרו כאשה ועל אשה אשר כאיש גבורתה… נפלא. נפלא. אך הענק נהם לתוך אזנו ממש: לא נפלא, כי אם הבל ורעות רוח.

סמוך ליקיצתו או לפניה זמזם זבוב טורדנית ליד אזנו. כשפקח את עיניו חיפש אחריו במבטו ולא מצאו. משום מה נצנצה במחשבתו המלה תרוָוד. תמה היה: מניין הזמזום באין זבוב ולמה נפלה למחשבתו פתאום המלה תרווד? במושכל ראשון לא תפס כמו כן היכן הוא. וכשנתברר לו, שהוא שוכב בחדר במלון במדינה הקטנה, היה תוהה: מה לי כאן? אור מעונן של יום אביב זלף כחלמון עכור על הטפיטים הכתומים, העשויים פצלות. כל מראה החדר היה ישן נושן ומן הראי המגודל הזרוע רבבים של זבובים, פרי דורות מסתמא, שנתרבבו זה על גבי זה הכריזה על עצמה זקנה כבדה. בהרף עין זה מצא ראיה ניצחת לרעיון הטורדו לעתים שהיופי בעולמנו הוא ארעי והכיעור קבע, היופי אורח והכיעור תושב, היופי אין לו אלא פריחה, אך הכיעור בלבדו מגיע לידי ותק. יפות הזריחות והשקיעות, קצרי הרגעים, יפה העולל בחיתולי התומים, אף האשה יפת התואר בת השעשועים של הגורל תרהיב את העין ותשובב את הנפש רק בעונת חמודותיה הקצרה. אך הכיעור המשתפך על פני קיומנו כנחל איתן ומטיל את ביציו הבאושות בכל הגופים החיים והדוממים, טובע בכל את רישומיו לזמנים ארוכים. ליופי אין אלא שעת הגיאות שלו, אך המאוס זוכה כביכול להשארת הנפש. אין אצלו כל שפל. אדרבה, החלוד מחליד והולך, העובש פרה ורבה מאליו. בשביל לשמור על הנקיון צריכים בני אדם למעט את חלבם ודמם. אך הלכלוך הוא אב לעצמו והגנן של עצמו. נזכר בפסוקו של פייטן “פרחי הרע”, שאין יצור שאינו נושא בחובו את “סגולת ההתבגרות” לנצחיות, אלא שהסמיך לו תיקון קטן: במה דברים אמורים בצד הנקלה של היצור, ואילו חוט של חן המתוח עליו רופף ובן-חלוף. הכיעור בדומה לקוצים ולברקנים ולעשבי-הבר צומח ומתפשט ופורץ צפונה ונגבה ימה וקדמה, חודר לתוך כל חור וסדק, נאחז גם בזנב של הלטאה; העכברים, הצפרדעים, היתושים והחרקים למיניהם הם נציגיו. אך למשכן היופי דרושים מרחביה וכוחות איתנים: ערבות רחבות ידים, שמי-תכלת, היכלי-שגב, נחלי איתן, אריות, נמרים והאדם העליון.

אף על פי כן היתה דעתו בדוחה עליו כמעט, כאילו מתוך נוהו העכור שפע על פי החוק שח אפכא מסתברא הלך-רוח צוהל. מקור נוסף לבדיחות הדעת שימש לו כיור הרחצה שעלה על כל יתר העצמים שבחדר במראהו המזוהם, משל הלכלוך שפשה כנגע צרעת בכל מראה העינים הקים את מטהו הראשי בתוך כלי החצה, מכון הנקיון. בהסתכלו שנית בראי, הזרוע כתמי זבובים נזכר לו חלומו בלילה שדעתו הוסחה ממנו עד עכשיו משום מה, על תבשיל הזבובים בקלחת. צא ולמד, סח בליבוב עצמי, הראו לך בחלום מה שעתיד היית לראות בהקיץ. מכלל שניתנה לך הסגולה לנחש מראות, שלא נגלו לפניך עדיין בעיני-בשר. הוא נשא בחובו אמונה, שלא הסיחה, אמנם, מימיו באזני איש, שהוא מחונן בחושים מסתוריים הגובלים בכושר נבואי. דבר זה כשלעצמו עשוי היה לעורר בו מוחין דגדלות ולגרש מלבו את העצבות. אך ניתנה האמת להיאמר, שגיאות המוחין באה לו לאו דווקא ממעשה החלום, שעלה בד בבד עם המציאות, אלא המציאות הקודרת לעצמה הכתה בלבו גלי-חדוה. מופלא הדבר: הוא נשא נפשו אל היפעה וכל מעיניו בתפארת. אך רק בחזון-רוחו שתה בצמאון מתוך ספירות החן. אולם כנגד האדם הפנימי השואף יופי היה האדם החיצוני שלו נוהה אחרי מראות העוני והסחי, שזנו את חושיו משחר ילדותו ועד לימים שבהם עמד על דעתו ונתן במחשבה תחילה גט-פטורים לנוף הדלות של מכורתו ולהשגותיהם של בריותיה המדולדלים. אף לאחר שבעט בהויה הדלה על מראותיה העלובות, לא רצה, ואף לא יכול היה, להודיע לה טינא, קל וחומר שאט-נפש. אילו נהג כך היה מותח על עצמו דין בוגד ומומר. שרשיו היו מעורים בתוך הדלות הזאת. הוא אהב את אנשיה גם מתוך רחמיו שנתגלגלו עליהם ונפשו סלדה מרחמים שאין עמהם אהבה, המבזים צלם האדם, וקודם כל צלם בעל הרחמנות. הכי אין נוף ילדותנו השאור שבעיסת חיינו? כל המתכחש לגירסא דינקותא משקר לנפשו. הוא שנא את השקר. לכן אהב את מכורתו העניה. אהבה לפכים הקטנים, לחיים הקטנים ולאנשים הקטנים היא שהניעה אותו מסתמא לעשות את נסיעתו אל המדינה הקטנה, שאין לה לכאורה כל תכלית מעשית. הואיל ותכליתה הממשית לא היתה מוחוורת לו המציא לה מפעם לפעם נימוק חדש. הנה כי כן, בחדר-עוני זה, בסביבה עלובה זו, עמד שוב פנים אל פנים עם ילדותו, כלומר, עם עצמו, רצה לומר, עם עצמותו לאמתה, עם המציאות הממשית שלו, מאחר שכל אחד יש לו מציאות מיוחדת משלו, המטעימה לו טעם ממשות, והיא שכינת חייו. הכי לא נתגלתה אליו היום שכינת-חייו?

הפשיל את הוילון, פתח את החלון ונחשול של אויר צח פרץ לחדר. הציץ וראה את ההר הירוק מתנוסס אי בזה לא רחוק. לא כי קרוב מאד, הושט את היד וגע בו. אמנם, במעוף מבט שני נתחוור לו, שאין הוא קרוב ביותר. בינו לבין ההר השתרעו טורי בתים מרובים אדומי-גגות לרוב; נזדקרו ארובות-עשן, גולות-כנסיות, עמודי-טלגרף, חלונות, וילאות, תרזות ואלונים. בינו לבין ההר שוקקו החיים של המדינה הקטנה, רחשו בריות אנושיות, שנשקפו לו ממרומי הקומה הרביעית של המלון כעדת פליטים, הנעה ונדה כמוהו ללא מגמה ותכלית.

לפתע נצנץ בזכרונו, שכבר היה מעשה בו, שהוא עמד ליד חלון בעיר של מדינה קטנה והשקיף על הבתים הרובצים למרגלות הר, ובלילה שלפני כן פקדו חלום כזה ממש שבליל אמש על התרווד והזבובים. ביקש לשחזר במחשבתו את הזמן והמקום ולא יכול עד שצף במחשבתו האופן המצחיק של גד למצוא לכל דיבור שלו סימוכין באיזה פסוק מספריו ואותו רגע נזכר גם כן, שהמעמד של עכשיו ואף חלום הזבובים כבר נראו לו בחזונו ונכתבו על ידו בפרק מסיפור. חבל, הרהר מתוך ידיעה ברורה, שהרהור מעין זה כבר הטרידו הרבה פעמים ובזמנים שונים, שטבע הסופר לנחש מראש לצרכי מלאכתו מראות ומקרים המקופלים בחיק העתיד. אין הוא מתאר את חייו, אלא חי את תיאוריו. קשה מזה, הוא חי על מנת לתאר. הוא בא בקשרי ידידות, מתנה אהבים, מתקוטט ומקלקל יחסים עם חברים, מסתכל בנוף, עורך גלות או מתבודד, קורא בספרים וחושב מחשבות, לא בתום לבב, אלא במחשבה תחילה להפיק רשמים ולאגור נושאים לסיפורים. אין הוא מסוגל אפילו להתמכר לעצבו או לשמחה לשמה. כשהלך בהלווית אמו היה מוחו נובר בעסקי ספרות ורקם מסכת ספרותית שקויה יגון יתמות, אף שקד להתבונן במראות הנוף שהתנוססו לעיניו בשבילים הזרועים אילנות המובילים אל בית העלמין. הקולמוס חוסם את דרך החיים. הסופר הוא התליין של האיש. חייו האישיים נכתבים על הטיוטה של יצירתו. כלום יכול הוא לנהוג שאט נפש באותה מאורה מלוכלכת, שמעריציו הצעירים התקינו לפניו – והרי גם שאט נפש עשוי לשמש מקור לקורת רוח – אם בפירוש נמצא כתוב בעמוד פלוני של ספרו… האדם לסחי יולד. בהגיחו מרחם אמו נגררת אחריו השליה וכל זמן שהוא מזקין כשרו ללכלך גדל והולך. מה בצע בדירה נאה עשויה בתכלית הנקיון ובכלים נאים, אם בית-חמרו הוא ביב של שופכין וכל כלי-נפשו מחלידים ומזדהמים בלי הרף? אוי לסופר. הנייר אדמתו, הקולמוס נתיב החלב, הדיו הדם בעורקיו, המלים הכוכבים בשמיו, התהילה השמש המאירה לו, מגילות הכתב השמים הפרושים על ראשו. פרי רוחו הם גניו הירוקים. ואילו חייו עצמם אפורים.

החיים מבעד לחלון נראו לו אפורים. הוא ידע זאת משכבר, שהחיים בנוהג שבעולם אפורים הם. אף על פי כן נראו לו החיים כאן אפורים עד להבחיל. צא וראה, אמר, הנמר, החתול והעכבר הם בני סוג אחד, אבל ככל שהיצור המכוער קטן בקומתו ודל במראהו הוא מאוס יותר. מנה גדולה של סחי מסלידה פחות מן הקטנה. מה יעשה והמציאות משמשת על הרוב נושאת כלים לדמיונו ומראה עיניו מלפף את הלך-רוחו. אף כאן זימנה לו המציאות סמוכין להרהורי-לבו הקודרים. בחצר השכנה עמדה בחורה גוצה ועגלגלה, שמנה ויחפה רכונה על עריבת כבסים גדולה כסכסה שפשפה וסחטה. תמה היה: מפני מה כל גוצה היא גם בעלת-בשר? דומה, הטבע שוקד להוסיף לכל חסר-חן לוית-מיאוס, העניק לזו מנה גדושה של שומן כדי לעשותה מסורבלת ומקושקשת ביותר. אחרי העני הולכת העניות. על יד הבחורה הגוצה עמדה אשה גבוהה ורזה כזו, שאומרים עליה שבלעה מקל, והשמיעה עצות והדרכות מלוות בדיבורים שוקיים גדפניים לזרזה, שלא תעשה את מלאכתה רמיה. דן במחשבתו, שאילו עמד כאן במקומו אחד מחבריו למקצוע הרותמים את הספרות לעגלת המציאות הגסה ורואים תפקיד רם לעצמם לתאר כל שפל ונקלה שבהואי ולשכשך את קוראיהם להנאתם, וגם להנאת עצמם, בכל שלוליות הבוץ המצויות, ואף שאינן מצויות לא בדמיונם, הרוחשות סחי לרוב, כן, אילו עמד כאן היה שואב נחת מעצם המחזה ורושם את ניביה ההדיוטיים, השופעים ניבול פה, לתוך פנקסו, כדי לתבל בהם פרק של סיפור ואף היה מחזיק גאוה לעצמו, שכך עלה לו להסמיך את האבניים שלו אל המכללה של המציאות הנוקשה. שמחה לסופרי ההואי, שהחיים כה עצובים והמציאות אפורה. כלל גדול בידם: המשלשל את תרוודו לתוך היורה הרותחת של חיים זבובוניים ומתאר כל מיאוס ושפלות הריהו אמן בחסד עליון. הואיל והוא זורק בוץ על הכל, הריהו שופך אור ומעלה אבוקת האמנות. אך מי שיבוא להשקיף על אותה פת שחרית מנוולת, שהתקינה לי המדינה הקטנה מבחינת צערה של אותה גוצה עלובה, כן, מצד הרחמנות על נפש חיה זו, שהטבע והתנאים עשקו ממנה כל קרן-אור של נחת, מצד הרחמנות כפשוטה, נמצא חשוד על ליקוי בכשרון התיאור ודנים אותו לגנאי, שהוא מטיף מוסר וחטטן. רחמנות היא חטטנות. שנאה לניבול הפה היא בריחה מן המציאות. המיאון לעשות את הבוץ נקודת-מוצא לכל הליכות אנוש, סימן של רכרוכיות ועיוורון למציאות. אף ההינומה הדקה מן הדקה הפרושה על העריה, ולא רק מטעמים שבאנינות הדעת, אלא גם מתוך יראת הרוממות בפני החיים שהצנעה יפה להם, נחשבת לאיסתניסיות בטלה. פשיטא שאין הוא מגלגל בענין זה במחשבתו מבחינה כללית בלבד. הוא מבשרו חזה. הואיל וכל מה שהוא מוקצה מחמת מיאוס מבחינת נקיון הדעת נראה לו מוקצה גם לייחד עליו ובנבדל את התיאור, יצא שם לסיפוריו כמסכתות עיוניות מחוסרי-ממשות, כאילו רק הגס הוא ממשי. כך, כך. בלב רגז ובהגיון שקט וצלול ישב ורשם ביומן המחשבתי שלו את הפסוקים הבאים:

משפטים קדומים ואמונות תפלות רוחשים לא רק ברשויות החברה ובתחומי הדת, אף ספירת האמנות משופעת בהם.

מסורת קבלה היא בידינו מקדמת הזמנים, שבית היוצר של האמן מקומו יכירנו רק בשדה-קטל בין ערימות החללים ובתוך אגמי הדמים הנשפכים בבתי מטבחיים מראשי בעלי חיים הנערפים ובבתי מקולין המציגים לראוה בשרים למכירה, בבתי המרזח המוזגים למרי-נפש או לתועי לבב יין להקיא וסמים משכרים ובבתי-בושת, הממיטים קלון על אֵם, אשה ואחות. משל החיים זורמים רק דרך ביבין של שופכין ושכינת היצירה זורחת ועולה רק מתוך קופות האשפה אין האדם אלא פקעת של יצרים נקלים ותאוות עזות. הרי זה כאילו מוסכם ומקובל בידינו, שגעגועים, כיסופים, שאיפות נאצלות, סערות-נפש של דביקות, חקר אלוה, רעיונות נשגבים על קדושה וטהרה ואהבה שמימית, הם דברים בטלים, דמיונות-שוא ובוקי סריקי.

אבל מניין לנו, שהדין עם המסורת הזאת? וכי משום שכך עשה הומירוס ובעקבותיו הלכו רבים מחכמי החרשים בכל הדורות, אסור לנו להרהר אחרי הנוהג הזה? וכי משום שדנטה ירד לתוך התופת כאחד שליח בית דין לעשות נקמות בעברינים ושקספיר העמיד בלב לבה של החברה האנושית קוביוסטוסים של שלטון, מוכי שגעון ההרס, נקבעה הלכה לדורות, שאין לאמנות בעולמה אלא תיאור השמד, הרצח והחבלה, ומתן דמות חקוקה לדורות לגבורים להכעיס ולרשעים מנוּונים, הזורעים שכול ואבדן? ושוב: וכי משום שכמה מחברי סיפורי-אהבים בדקו ומצאו, שלתכלית הגברת המתח וגניבת לב הקורא ראוי לתאר נשים סוטות דווקא ולגלגל ללא הרף בשילוש הנודע, חייבים לקיים מטבע זה של הרומן עד סוף כל הדורות? לא רק שמרנות נוקשה יש בדבר זה, אלא גם סתימת מעיין היצירה ומיעוט הדמות של רוח באנוש. האדם רעב לא רק ללחם ולמין, אף לכל נאצל. אין הוא בעל-תאוה בלבד, אף בעל אהבה. אין הוא תאב לשלטון ולחיים של פרהסיה, הוא חותר בה במידה, ואף למעלה מזו, לביטול היש ולצנעה. אמנם, החטא מושך, אבל גם המצפון צורב. כן, החושים תובעים, אבל שקיעתם קרובה תמיד. כנגד זה אין לעולם רויה לכיסופים. אין אנו מחוייבים כלל לעבור בדמים בדרך אל מלכות היצירה. היצר הרע הוא לאו דווקא השאור שבעיסת כל מלאכת מחשבת. הקדושה היא לאו דווקא עקרה והסיטרא אחרא היא לאו דווקא פוריה. זה דורות מתנהלים האמנים בקו של התנגדות הקלה והם מפטמים את יצירותיהם במרעין בישין המציגים לראוה כל מיני טיפוסים יוצאי-דופן קלי-דעת ומשובשי-שכל, קמצנים קיצוניים כשל מולייר, ספק אידיוטים וספק גאונים, כשל דוסטוייבסקי, הרפתקנים שהם בחזקת נוכלים, שיכורים הנראים כבני היכלא דכסיפין, חסידים שוטים או רשעים שוטים, מטורפים למחצה, לא-יצלחים מגוחכים להצחיק את קהל הצופים ולגרש לשעה קטנה את ענני השעמום מעליהם. האמנות נעשתה מעין קוטל זבובי השעמום מכאן, דגדגן ומגרה עצבים מכאן. דרכי האמנות בדורות האחרונים אבלות. פולחן היצרים והחושים הם בעוכריה. בגלל נאמנותה העיוורת לעקרונות בלים ולנהגים של קדמונים נתקעה לתוך מבוך שאין מוצא ממנו. כשם שאריסטו סחט לאורך יובלות את כוח החושב של המין אנושי ועג לו עוגה צרה ללא פתח תקוה לצאת מתוכה, כך חכמת החרשים של יון, שנעשתה דוגמה לתקופת התחיה ועקרון מקפיא לזמנים החדשים קצצה את כנפיו של הדמיון היוצר.

ואולי הפסוקים האלה, הכתובים על ידי כאן, בחדר מלוכלך זה במדינה הקטנה, המביעים דעה על דרכי היצירה בזמנים החדשים וחורצים משפט קטלני על אשלי רברבי הם חוצפה שאין לה כפרה.

אף על פי שפרקו ביומנו המחשבתי של הבוקר נסתיים בהרהורי תהיה והיסוס וגם בשאט נפש נסתר לעצמו, הננס מעז פנים כלפי גדולי הדורות, נחה עליו דעתו בשל ניסוח מחשבותיו, שגרם לו מעין הרגשת פורקן והקלה. אף לבו הרגז שכך הרבה. לרגע קטן נדמה לו, שהוא הביע את עצמו במיצוי על נושא מסויים ועל ידי כך הגיע לאותה הרגשה של שביתת נשק ברוחו, המטעימה לו גם שלוה נפשית. אותו שלום-בית בנפשו כמה יקר-המציאות היה אצלו. והנה כאן דווקא, בתוך הויה אפורה זו של המדינה הקטנה, כאילו מתוך חוק המרי והאיפכא מסתברא הפועל לגבי התנאים החיצוניים, זכה לתחושה של שלוה קצרה, משא נפשו תמיד, שרוחו קצרה להשיגה ברוב העתים.

חשב: זו היא עלית נשמה. טועמיה חיים זכו.

נקישות חזקות ותכופות על דלתו הפסיקו את טוי מחשבותיו. עדיין לא הספיקה לו השהות להגיד “בבקשה להיכנס” – ופלוני נכנס והתייצב על סף הפתח. לא היה זה פלוני אלמוני, אלא הפונדקאי.

– צפרא טבא למר – קרא בקול צוהל מגלה נצורות – כלל גדול בידי: עד שאני מצווה לאנשי השרת שלי להגיש פת שחרית לאורחי, הנני מתיצב בכבודי ובעצמי על סך חדרם להגיש להם ברכת שחרית שלי – הפליט מתוך טחנת הדיבור שומשמין צפופים.

 

ד

לאחר ברכת השחרית, שהובעה בקול נמהר וחוגג, מעין טקס או לחש, שהוא צורך השעה, ישב הפונדקאי מבלי שנתבקש לכך ואף זימן את הדייר בפונדקו, שהקביל את פניו בעמידה, לישב. פתח ואמר מתוך קירוב הדעת:

– ומלבד זאת שמצאתי נכון לפני לברך את מר בצפרא טבא בכל ההכנעה, כראוי לאישיות רמת מעלה שכמותו, רואה אני גם חובה נעימה לעצמי לשאול אותו, אם חסר הוא דבר מן הדברים, שהבריות בנוהג נצרכים להם בכל שעות היום והלילה, על אחת כמה וכמה בשעות הבוקר לאחר שנת הלילה. קיימא לן: הקם בבוקר, אפילו סופר הוא, יש לו אילו אצטרכיות. לא אעלים מעיני כבודו את הפליאה שבעיני: לכאורה סופר ואין מנהג ספריא בידו להפליג בשינה עד שעת הצהריים בערך, מאחר שהם עושים לילות כימים לכתיבה או לכל מיני מעשים משונים. ונמצא יומם לילם ולילם יומם. הרי לא יעלה כלל על הדעת, ששנתו של מר לקתה בגלל התנאים הלא-נוחים שבבית-מלוני. רואה מר, אנשי מעלה רבים, תושבי מדינתנו הקטנה וגם בני חוץ לארץ, זה פרופיסור או שחקן, זה אגרונום או מפקח על מסים, הקיצור אשלי רברבי, כבר נתפרקדו אצלי במיטותי ואיש מהם לא אמר צרה לי המיטה או יתוש עקצני. היתושים אינם להוטים כלל אחרי כל מיני חשובים מה שקוראים בעלי תריסין. הם מחפשים דווקא בעלי כרסין. ואילו מר, כפי שרואה אני, אינו בכרס. מאידך גיסא, אם נניח, ששנתו של מר נטרדה בגלל הרעש שבחוץ, לכך בוודאי יש פירכא. הרי מר בא מן הכרכים הגדולים והרעשניים וכנגדם מדינתנו דמומה לגמרי, כאילו מתו בה כל הזבובים. ומה מבקש מר על הלב הריקן, מה שקוראים פת שחרית? – הפטיר בקול של דרך ארץ, שנעימת קירוב הדעת היתה מסולקת מתוכו לחלוטין, כאילו קסמים היו בפיו לשנות בבת אחת את סבר-קולו.

האורח לא השיב לאלתר. דומה היה כאילו השאלה האחרונה לא נכנסה כלל לאזניו. כל מראה פניו מפיק טביעת עין. אכן, הוא הסתכל בפונדקאי מתוך סקרנות נמרצה. תוהה היה על צורתו, שכאילו נשתנתה מאמש, כמו נהפך לאיש אחר. האמנם היה גם אמש מרכיב משקפיים שחורים על חטמו? הוא לא ראה אותם כלל בלילה. אף חטמו נשקף לו היום ארוך יותר, ודומה שאמש לא היה מעוקל כלל. כלום יש חוטם גדל בלילה אחד עד כדי כפליים משיעורו? – למרבה הפליאה גלגל ברעיון זה חסר השחר שהות ממושכה מתוך חיבתו היתירה לשעשע את מחשבתו בדברי הבאי. וכל כך היה שקוע בהתבוננות בסקירת החוטם והמשקפיים, שלא נתן את דעתו על הפרק הירוק והחזיה האדומה שחוברו למכנסיו הלבנים של הפונדקאי, אלא לאחר שהלה חזר על שאלתו בקפידה קלה מהולה בנעימה של התרפקות, של ליבוב: – ובכן, מה מבוקשו של מר על הלב הריקן, טעימה או לגימה וכל כיוצא בזה?

הואיל והאורח לא נזדרז עדיין לתשובה, תשומת דעתו נתונה ללבושו המשונה של הפונדקאי ששיוה לו צורת מוקיון, משל המוקיונות שימשה אצלו תחביב בצד עיסוקו בפונדקאות, או שאף המוקיונות היוותה חלק מעיסקו המפרנס. שום אדם אינו אומר די באומנות אחת, אלא משמש בשתי אומנויות לפחות בבת אחת, הרהר בפליאה והיה תוהה אותה שעה על עצמו, מהי האומנות השניה האחוזה בידו. כיוון שזו לא נמצאה לו לאלתר הפליג במחשבתו לחפש אחרי הטעם והנימוק המאלצים על אחד לחפש אמנות-משנה. סבור היה: משום שאין אדם שמח בחלקו ואינו מרוצה מעצמו אין הוא אוהב את עצמו ולא את מלאכתו ולא את… אבל מה שכלול ב“לא את” לא פירש לעצמו, מתוך כלל גדול שבידו, לבלי לפרש גם במחשבתו דברים שאין לגלותם לפי דעתו, במגילה כתובה. מכל מקום הוא אוסר על עצמו כתיבה של מערומים, שכן אין זה מתפקיד האמן לקרוע לבושים – העולם קרוע ובלוי בין כך וכך – אלא, אדרבה, לתפור לבושים. ביתר קיצור היה מביע רעיון זה בכתב כך: לא באה האמנות לקרוע חלונות, אלא להפשיל וילאות. ושוב סבור הוא, שאף בידו יש אומנות שניה וזו היא: אין מלאכת מחשבת שאין עמה מלאכת הריגול. כל סופר גנב הוא. גנב לנשמות. הפונדקאי הזה – מה לי ולו? אך אני בולש אותו.

– ואני רצוני לשאול ממר סופר, אף כי יתכן, שאין זו מידה של הגינות לחטט בעניניו של מר, אף על פי כן יצר הסקרנות דוחק אותי לשאול: מהו בעצם הענין שהניעו לעזוב את הכרכים הגדולים ולילך אצל קרתנים שכמותנו? אלא אם כן נאמר, שמתכוון הוא להציגנו לראווה ולתאר באחד מספריו את חיינו הקטנים ואת השגותינו הדלות על כל הקוים והתגים להצחיק בנו את הבריות… ושמא מר לא בא כלל על מנת כך, אלא בא סתם כך. אין מקשין על סופר. אנו בני-תמותה פשוטים עושים הכל מתוך מחשבה תחילה, מחפשים ומוצאים לכל פעולה טעם ונימוק. אך הסופרים מה להם מחשבה ומה להם טעם ונימוק? הם הרי צפרי דרור. עפים לכאן, עפים לשם, לפי הרוח ומה שיעלה על רוחם, מה שקוראים דיבוק. הסופרים הללו, המרחפים בעולמות העליונים תמיד, לא יאכלו אלא אם כן משמיעים להם על שעת האוכל ומזרזים אותם לאכילה. כן, במה סוף-סוף רצונו של מר, בטעימה או בלגימה תחילה? – שאל בנעימה של קפידה מהולה בליבוב דרך היתול קל.

– בלגימה.

– כגון מה, למשל, תה, קפה וכל כיוצא בזה?

– תה.

– תה, אמר מר, אם איני טועה, לא קפה. נהדר. כיד המלך והשר. כל מבוקשו יינתן לו, מסתבר. אין כבודו חסר, אלא צלצול לשירות. ושמא רצונו של מר בשמנת ובה תות? רשאי הוא בדעתו להימלך. אני הולך. והריני לשמש תלמיד חכם ואצלצל במקומו בקול רם: אחת שתיים. רואה מר, לשירות מצלצלים שתיים, לא אחת ולא שלוש, כי אם שתיים. זאת אומרת, בדיוק פעמיים, כל פעם שיש למר ענין אל השירות יואיל נא לצלצל פעמיים וזו, המשרתת, כלומר, באה כהרף עין.

הפונדקאי טפף ויצא. הופיעה ריבה מעוגלה, בבואה של אבטיח או מילון להרף עין. שוב: סהר במלואו. ושוב: צמרת של תרזה. עלתה במחשבתו פרה מהלכת ועטיניה זולגים. אף עיניה המובלטות והנבעתות כמו פורצות לצאת מחוריהן, זלגו ליחות לבנבנה של עצבות ומרה שחורה. הציץ וראה, שהיא חכלילת-לחיים. צמותיה המארכות והבשרניות משתלשלות ויורדות אחת מאחוריה שניה מלפניה עד למטה מטבורה.

– אני השירות. נאמר לי, שמר מבקש להזמין פת שחרית – אמרה בגמגום ביישני, החווירה והסמיקה חליפות.

– כוס תה ולא יותר.

– ואילו האדון בעל המלון ציוה עלי להגיש למר פת שחרית במלואה, טעימה ולגימה כאחת, כך אמר בפירוש האדון בעל המלון – פתחה בדיבור נמרץ ללא גמגום כל שהוא, כמי שבא להעמיד את האמת על תלה ונופלות מעליו כל האימות והבושות – ואם מר בכל זאת מסרב – העזה פניה וגם את קולה – הריני לילך תיכף ולשאול את האדון בעל המלון.

לא הספיקה לו השהות לומר דבר והשירות כבר פנתה והלכה לה. עמד ולחץ על הכפתור פעמיים. לא יצאו שניות מעטות ובה הפונדקאי.

– צלצלתי פעמיים. אני לשירות – אמר האורח בהתנצלות.

– אולם חזקה על סופרים, שדעתם פזורה עליהם – החזיר הפונדקאי מיניה וביה – ולכן דנתי בעצמי כי מן הסתם טעה מר סופר, ולפי שיש לו ענין אלי צלצל פעמיים, שאילו הוא לשירות היה בוודאי מבלבל את היוצרות ומצלצל פעם אחת ולא שתיים. ובכן, מה רצונו של מר?

– פת שחרית.

– ניחא, ניחא – התניע הפונדקאי את הטחנה שבגרונו והטיח שומשומין לרוב – אצלנו בכל כגון זה אין אונס, כרצון איש ואיש. מסתבר שחיש מהר תבוא אליו השירות לקבל מפיו את ההזמנה. פרטי ההזמנה הם ענין של השירות.

כיסס בשלוש אצבעות מכופפות את זקנקנו החד והקצר, שעשוי היה באיזה אופן פלאי להתמתח עד כדי להיתפש בין שניו ויצא בקידה של נימוס מן החדר.

השירות הפסיעה ובאה אט-אט, מעוטרת בסומק של מבוכה השופע ממנה והלאה מעין עמוד האור המפלס לפניה את נתיבה בעולם המשובש בגיסות גברים. עשתה את דרכה לאורך החדר בעקלתון כסירה החותרת בין שוניות, שתי צמותיה שני משוטים מכאן ומכאן. כשניגשה אל שולחן האורח נרתעה לאחוריה כמה פסיעות. סחה בתוקף קול.

– החביתה בכמה ביצים?

– בשתיים.

– בשתיים? – אמרה ופניה הפיקו אכזבה מפורשת – ואילו האדון בעל המלון אמר לי מפי מר חביתה בת שלוש ביצים.

–ניחא, אמר, שלוש.

אותה שעה בא גם הפונדקאי.

– מר אורח מבקש חביתה בשלוש ביצים – סחה השירות ונפנתה כלפי הפונדקאי בחיוך של החזקת טובה לעצמה.

– רוצה אני לקוות שהשירות לא הכניסה אותי לתוך הענין הזה ולא שידלה את מר אורח בשמי להזמין חביתה בת שלוש ביצים דווקא – אמר בקול רך מהותל כל שהוא.

– לא שידלתי את מר אורח. אמרתי לו שכך שמעתי מפי אדוני – אמרה השירות בתמימות נועזה.

– מי? אני? קרא הפונדקאי בזעם פתאום – צרה היא בשירות, שאזניים לה ואינה שומעת. יתר על כן, שומעת את ההיפך דוקא. צרות צרורות יש לנו משירות זו. אתה אומר לה כף והיא מזלג, אתה לה מזלג והיא לך אווז. אני טוען לשירות ואומר לה: פקודה היא פקודה ולא מגריפה טבולה בכותח, אף לא מטריה מרוחה בשמן קיק או פרגיה מטגנת בקורי עכביש. לא כומר המהלך על הכביש, לא יום אתמול רכוב על גבי זקן התיש וכל כגון זה. אני לה לא כלום והיא לי חביתה בשלוש ביצים. השירות… השירות…

עוד שצף זעמו בפיו ונשמעו שלוש דפיקות חזקות על הדלת. בחדר צץ בר נש נושא-תיק.

– שלום להוד מעלתו הסופר. כאן עומד לפני מר נציג המעצמה השביעית. ענין דחוף לי אל מר ושעתי דחוקה. באתי מטעם העתון הנפוץ ביותר במדינתנו הקטנה “קול ימינו”. חושבני שיניחו אותנו לבדנו – דיבר בחפזון ובהטיחו מבט של זלזול בפונדקאי הוציא דפדפת מתוך תיקו והתחיל רושם בה בעט נובע, ששלף מהכיס העליון שבמעילו.

– אנחנו במקום גדולים לא נעמוד. וכי קלה היא? כאן נזדמנו לפונדק אחד סופר בעל שם וסגן העורך הראשי של העתון הנודע לשם… אנו הולכים… הולכים – סח הפונדקאי בקידה של דרך-ארץ – אלא שיש לחשוש לשלום קיבתו של מר סופר, שלא סעד עדיין פת שחרית, וקיימא לן אם אין קמח אין תורה. לא קיימא לן? קרץ עין ערמומית כלפי העתונאי.

אף העתונאי החזיר לו בקריצת עין חכמנית ואמר:

– חושבני כי אורחנו רם המעלה יכול לאכול פת שחרית במעמדי כאילו איני, ורק לכבוד יהיה לי הדבר, אם איראה בעיני סופרנו החשוב כאילו איני.

הפונדקאי נפרד בקידתיים ונושא התיק פתח להסיח את עצמו בענינו.

– לעצם הענין. כבר אמרתי לאדוני מי אני, ולאמיתו של דבר אני כשלעצמי איני ולא כלום. אני חתיכת קהל, שמש הציבור, אבר מן החי הגדול ששמו המון. יכול שאני גם קצת סופר, כלומר, מושך בעט, עטונאי בטית, יצרן של חדשות ושמועות פורחות וכל מיני דברי הבאי. בשעת הצורך איני מושך את קולמוסי גם מפרקי בקורת ומרביץ רצנזיה על ספר, הצגה או סרט, היינו הך, כל שיעלה המזלג. מקלס לזה ומשפשף לזה. הכל לפי הצורך ולפי פקודת העורך. לפי רמז מגבוה הנני דופק על מי שמגיע לו. הקיצור, איש טרוד אני ושעתי דחוקה תמיד. זמננו הוא זמן של טמפו, אדוני הסופר. כולנו אצים רצים שלא לאחר את הרכבת לשאול תחתיה. לעצם הענין. באתי להסיח את מר על דפי עתוננו שיחה לא ארוכה וגם לא קצרה, בינונית, כדי מאה וחמשים שורה לכל היותר. הכל לפי האיש ולפי מעלת הערך. עורכנו הראשי אומר שסופר במעלה ככבודו שווה אצלנו מאה וחמשים שורה בערך, לא פחות ולא יותר מכך… שמא מר רוגז עלי שבאתי אצלו ללא שאילת רשות מוקדמת ובהשכמה והרי אין זה מנהג סופרים לקום בבוקר עם הותיקין…

– איני רוגז על מר. אדרבה – השיב בסבר-פנים נלבב ועם כך היה תוהה במחשבתו ליישב אדיבות יתירה זו, שהוא נוהג בטרחן זה. כלום אין נפשו סולדת מן הלבלרים רוכלי החדשות וסרסורי הפרסומת, תרוודנים הבוחשים בכל הקדירות, רכילונאים המפיצים נגיפי הריגול הבין-לאומי, המסיתים ומדיחים לקטטות ואף למלחמות עולמיות? הכי לא הביע גם בדברים שבדפוס את בוזו להללו המתחככים ליד כל גדול ושוקדים לשמש נושא-כלים לכל מי שזרקור הפומביות נפל עליו לאותה שעה. הה, נפשות משרתיות! כל המכבד עצמו ראוי לו להתרחק מדלת אמותיהם של הללו. אדרבה. מה משמע אדרבה? משמע שאף אני שמח על שעת הכושר להתייצב ליד המזרקה של קרני הפרסומת, ולוּ גדלה כזנב הלטאה.

– אדרבה – אמר העתונאי ומשך בקולמוסו לדפדפת כמה שורות רצופות, כאילו היה במלה האחת “אדרבה” כדי לפרנס כמה שורות – מכיון שכבודו אומר בפירוש “אדרבה”, מכלל שדעתו נוחה מביקורי אצלו. לכבודו, משמע, הנאה ולי קורת רוח. אגיד למר את האמת, חוכך הייתי תחילה בדעתי אם להטריח עליו בשעה מוקדמת כל כך. בטוח הייתי שעודנו שקוע בשינה מתוקה לאחר יגיעתו בנסיעה.

– אם מר בטוח היה שעודני ישן, מה טעם טרח ובא אצלי בהשכמה? – שאל בדעה בדוחה לגבי אדם זה שמעשיו הולכים, כנראה, בכיוון הפוך ממחשבתו. הואיל ודעתו היתה בדוחה נעשו גם פניו שוחקות ונמצא לו ממילא הנימוק לאדיבות יתירה זו, שהוא נוהג בזרזיר-עט זה.

– הטעם אדוני, נעוץ בזמננו הנתון בסימן הטמפו. טמפו, טמפו, אדוני הסופר. בזמננו מי שאינו זריז שובר ראש וקדקוד. ואילו עתונאי מרושל ומתון אינו שווה לצור אותו על פי צלוחית. כלל גדול בידי, אדוני, כל פעם שהנני נשלח לצוד בחכתי איזה דג, בין גדול בין קטן, עלי להזדרז השכם בבוקר ולדפוק על דלתו. את האנשים המפורסמים אפשר להדביק רק במיטתם. לא איכפת לי שהוא ישן. יישן לו. כל זמן שהלה במיטתו הוא ברשותי. כיון שירד ממיטתו עלולים גם אחרים לתפסו ושוב אין לי בטחון במאה אחוז, שעתיד זה לגלוש לתוך חכתי דווקא. אומר אני למר סופר, המיטה היא המקום המתאים ביותר להתגדר בו. כל עסקיה החשובים של האנושות נעשים במיטה. המיטה היא מאה אחוז. וכעתונאי עלי להיות תמיד מאה אחוז. תפסתי אישיות פלונית במיטתה, הרי שידי על העליונה להסיחה כאוות נפשי. אדם במיטה הוא בחזקת שבוי, נתון בכלוב. מסתבר, שדרך כלל אנו מודיעים תחילה לאישיות, שיש בדעתנו לבוא אצלה להסיחה בשביל עתוננו הנפוץ ביותר…

– תמה אני על שלא נהגו מידה זו גם בי.

– אגיד למר בגילוי-לב: חששנו שמא מר יסרם לנו. מר, לפי השמועה, סרבן הוא, רצוני לומר, קפדן, היינו איסתניס, כלומר בעל עקרונות, אינו מעורב עם הבריות, ובכלל בלתי מובן בדרכיו, כשם שחיבוריו הם כספר החתום לרבים. אם כן אין זה מתקבל כלל על הדעת, שיהא סופר מסרב… לנציגה של הממלכה השביעית הבא להסיחו.

– מה טעם אין זה מתקבל על הדעת?

– אגיד למר את הטעם… הרי סופר כהרי רקדנית ברדיפה אחרי הפרסומת. זה וזו הם פומבאים ותלויים בדעת הקהל. ודעת הקהל במי תלויה? הוי אומר: בנו נציגי הממלכה השביעית. האישים המפורסמים הם מעשי-ידינו. לא כן, אדוני? – תכף תשובה ברהיטות-לשון כאילו מוכנה היתה אצלו מראש לשאלה, שעלתה לפניו בניחושו, ואילו קולמוסו רץ אותה שעה בדפדפת, כאילו פתיחת ההכשרה שלו לשיחה כבר היה בה מגוף השיחה. וכעת, אדוני, לעצם הענין. טמפו, טמפו. העתון “קול ימינו”, הנפוץ ביותר במדינתנו, מופיע לעת הצהרים ועלינו להזדרז. אתכבד לשמוע מפי כבוד הסופר איזו מימרה מחוכמת כיד שנינותו של מר על כל נושא שהוא, מדיני או חברותי, ואולי אנושי-סתמי, על דא או על הא, לא איכפת על מה… משהו שהוא חד וחלק, כפתור ופרח, פלפלא חריפא וכל כיוצא בזה. הנה פת שחרית הביאו לו למר – הוא תלה מבט בעוזרת, שהפסיעה ובאה לחדר והמגש בידה, מבלי לגרוע את עינו השניה מקולמוסו הרץ אורח על פני הדפדפת – הרי זה חביתה כדבעי. ביצים שלוש בה. יאכל מר לתיאבון, משל איני כאן כלל. כבר סחתי למר, שאני איני אני. כל עיקרי עט נובע. יסעד מר את לבו. מר בשלו ואני בשלי. ביני לבינו כבר הרבצתי כחמשים שורה. כלל גדול בידי, תחילת כתיבה מריחה. זאת אומרת, אני מורח קו לכאן וקו לכאן לתיאור האישיות מן הצד הראווני, אם אפשר לומר כך. משל האישיות מגישה אל הקהל הרחב באמצעותי את כרטיס הביקור שלה: כזו אני לפי קלסתר הפנים, התנועה, ההעויה וכל יתר סימני הזהות שלי, כגון בעל-גוף או לאו, גבוה או נמוך, פנים שוחקות או קנוטות. ויש בנותן ענין גם בתיאור הנסיבות שבהן מתרחשת השיחה כגון החדר, צורת הטפיטין, פיסת השמים הנשקפת בחלון, רהיט זה או אחר, פעמים חתול או כלב מהלך בחדר או בחורה נאה, שום פרט-לואי אינו קל ערך. קהל הקוראים מתעניין דווקא בפכים הקטנים של האישיות. מהא לדא וכבר העליתי על הכתב כמאה שורה ועוד קולמוסי נטוי. וכל כך למה? לפי שחזקה על העורך הראשי שלי שימחוק לפחות מחצית מן הכתוב. הוי אומר: עלי למרוח כשלוש מאות שורה, כדי שאהיה בטוח שלפחות מחצית או שליש מהן תראינה אור. חילקנו בינינו את התפקידים, מר סופר. תפקידי לכתוב ותפקיד העורך הראשי למחוק. טמפו, טמפו. אני תופס את המרובה משום ששתי דחוקה לי ואין לי שהות לתפוס את המועט. ולואי לא ארבה תבן רב מדי ולא אקשקש יתר על המידה. ובכן, אדוני הסופר אני עומד ומצפה לפסוק משלו על כל נושא שהוא, אם בפרשה מדינית ואם בסוגיה תרבותית, ובלבד לא בעסקי ספרות.

– וספרות משום-מה פסולה?

– פסולה לא פסולה, אך אין היא באפנה בימינו. אין הקהל הרחב מתענין בעסקי ספרות. טמפו, טמפו, אדוני.

– וכלום אין אומנותי באותם דברים שאינם באפנה? – שאל בסבר של בדיחות הדעת, שאילולא המשיך על עצמו פנים שוחקות היה עלול לבוא לכלל קפידה גלויה ולהטיח איזה דיבור של עלבון בטורדן השחצן – סופר אני. אם כי יש…

– השוללים ממר תואר מכובד זה. לא כן?

אף על פי שהעתונאי פירש בעצם מה שהוא רמז נתחלחלה צינה ללבו מחמת האמור והוא דן את עצמו לכף חובה, שנכשל ונתן ברמזו ידים לזה לזלזל בו בגלוי. אולם כשלון ראשון גרר אחריו שני. הוסיף ושאל:

– אומר מר, שיש השוללים ממני תואר מכובד זה ומר גופו מהו אומר?

– אני גופי לעולם איני אומר ולא כלום – ענה בתכלית הפשטות – העתונאי אומר תמיד מה שהכל אומרים. וכשהדעות מחולקות לרוב ולמיעוט מסתבר שהוא לצד

– ובכן, לעולם אין למר דעה אישית משלו?

– פשיטא שאין לי. טמפו, טמפו, אדוני הסופר. דעות הן ענין לבטלנים. רק מי שיש לו פנאי לרוב, מסוגל לגלגל בדעות אישיות משלו. אך אנו העתונאים הננו עמא פזיזא ואין לנו שהות לסגל לנו מתוך ישוב הדעת ממושך דעה אישית על כל נושא שהוא. כל שכן על עסקי ספרות. בני-אדם בזמננו אינם חיים מפי שירים. ומר הרי פייטן הוא ושר בשירים. לא כן?

– לא כן. מימי לא כתבתי שירים.

– מסתבר שמר מחבר סיפורים. סיפורים ושירים היינו הך. בימינו אין קוראים לא שירים ולא סיפורים. הולכים להצגה בתיאטרון, צופים בסרטים. אף התיאטרון יוצא, כפי שמסתבר, מן האפנה. כדאי לשמוע מפי מר משהו על המשבר בתיאטרון.

– חושבני שאין כלל משבר.

– הוי אומר: דעתו של מר היא, שאין משבר בתיאטרון. זאת אומרת, אין הוא גורס כלל שיש משבר באיזה שטח שהוא מן החיים, לא במדיניות ולא בתרבות ולא בכל כגון זה. מה?

העתונאי נעץ באורח שני חצאי-מבטים, מאחר ששני חצאי-המבטים האחרים נעוצים היו במעשי הקולמוס שלו.

– בערך כך… ואולי לא כך – סח בהיסוס נסתר שנתפרש כלפי חוץ כמהתלה קלה. רע היה עליו המעשה לעשות את העתונאי הפזיז שליח להולכת הרעיון המעסיקו הרבה, כי ענין המשברים שקטני-מוחין וקלי-דעת, ואף כמה מן החכמים והמלומדים מגלגלים בו מפעם לפעם, הוא פלפול ריק, שאין לו כל יסוד במציאות. כל עיקרו הוא תואנה להעמדת פנים וגניבת הדעת לחסום את הדרך בפני מחקר נגעי החברה לפי שרשיהם. לאמתו של דבר אין כלל משבר של המוסר או התרבות, של הספרות או התיאטרון, או שהמשבר הוא תופעה מתמדת בדברי ימי האדם. כל החיים האנושיים מתרחשים על עברי פי התהום ואין רגע בלי שבירה והריסה, כשם שאין רגע בלי מאמץ לבנין ולתיקון. אלא שהמשבר משמש נושא לענות בו אצל כל בעלי הדברים, העניים בנושאים, והוא ממלא בערך את תפקיד מזג האויר בשיחות של יושבי קרנות.

העתונאי תפס לשון ראשון דווקא והסב אליו את מחצית הפנים המפיקים אכזבה – מחציתם השניה הביעה ארשת של נחת רוח – והסיח:

– תמה אני לשמוע מפי מר, שאין משברים… הכיצד? אם אין משברים – מה יש? מילא, אומר אין – הוא אומר: זו היא חוות דעתו. יהא כך. יש או אין, היינו הך. הנוסחה היא העיקר. ומר ניסח זאת באופן מצויין ובקיצור נמרץ. אין וחסל. כפתור ופרח. זאת אומרת, לא באלף רבתי – דיבר אל עצמו במראה-פנים של חוזר על דברי בן-שיחו והריץ את קולמוסו בדפדפת לאורך רגעים, כאילו אותו קיצור נמרץ נאמר בשפת הצופן, שאפשר לפענחו רק מתוך הרחבה יתירה. – כן, עוד קצת שאלות בפי אצל כבודו: מהיכן בא מר ולהיכן פניו ממדינתנו הקטנה והלאה. מהי בעצם מגמת ביקורו אצלנו? איזו יצירה חדשה הוא מכין כעת לדפוס, אם ניתנה להדיוט שכמותי להציץ לחדר המבשלים, סליחה, לקדשי הקדשים שלו, לבית היוצר… אם אפשר לומר כך… רואה אני במר שאינו נוטה לענות על שאלה זו. ניחא – ארשת של ליבוב וריצוי השתפכה בפניו כאילו שמחה יתירה היא לו לבלי לקבל מענה – כן, עוד שאלה אחת בפי אל כבודו: מי מסופרי המופת שלנו מבני הדור הקודם נערצים עליו ומי מן הסופרים בני דורנו אהובים ומקובלים עליו? אם איני טועה מר מסרב להשיב גם על שאלה זו. היינו הך. ובלבד שיפסוק לפני איזה פסוק של שאר רוח… שיש בו מעין אני מאמין שלו. מסתבר שאף לסופרים יש “אני מאמין” שלהם ואינם נתונים תמיד למצבי רוח חולפים, כפי שיש מרננים אחריהם ואחרי מר לא כל שכן…

האורח לראשונה נעץ בו את מבטו במישרים לכהרף עין. צינה פגעה בלבו. תמה היה, שעד אותו רגע ממש לא הסתכל כמעט בפניו, מאחר שעיניו היו תפוסות בקלסתריהם של הפונדקאי והריבה מעוטרת הצמות. דומה היה הלה עליו כטחנת-מלל, שאינה מעורה כלל באדם חי, אלא סובבת ואינה פוסקת על ידי כוח חיצוני שהתניעה פעם אחת. עכשיו כיון שנתן בו את טביעות עינו דומה הלה עליו, כאילו מוּכר הוא לו מתמול שלשום, ולא רק במראה פניו, אלא גם בסבר קולו ובחיתוך דיבורו, בגילוי לבו המופקר, שאין בו כלל משום גילוי לב, מאחר שהלה אינו לב כלל, בעמידתו ובהתנהגותו, באופן הרצתו את קולמוסו בדפדפת. היכן ראה אותו? אימתי? מאידך גיסא שמא טועה ומתועתע הנהו. מה לו היום שכל הדמויות נראות לו חזויות משכבר? בכל זאת מודע ישן הוא, כולו בניעו ובשיחו, במראהו ובמלאי של סרק הטובע את חותמו בכל דיבור היוצא מפיו, ב“היינו הך” שלו, בלבו האדיש. כן, הוא נזכר… בפרק “על הפלאי” המתחיל במלים “הוא דיבר אלי ולא ידעתי אם אלי ישא את דברו או אל מעבר לי” כבר צרתי את צורתו, בן האדם השני, אדם שתוכו מלא לא הוות ותככים, אלא סרק פשוטו כמשמעו ושלבו אינו כלל חלל בקרבו – אף החלל יש לו תקוה לתחיה – אלא אדיש לאין תכלה. אדם קר וריק וניעור אף מיצרים רעים ואין צריך לומר מיצר הטוב, ורק יצר הקיום מפעמו, להתקיים ויהי מה, והיאך, להתהלך כצל מזריע וככלי הפועל וכמנגנון המשרת וכקוף המתכופף לפני כל שררה ומשתחוה לה, בין של יחיד רודן, בין של הוד רודנותו הקהל. אין זאת אלא שאדם יסודו קוף וסופו לקוף. אך אם קוף טרם-אדם היה יצור נלבב ומבדח, הרי קוף אחר-אדם, ושל אחרית הימים, כשיגיע לרום מעלתו והשלמתו, עשוי להיות מפלצת, שתהפוך את העולם האנושי לתוהו ובוהו.

אף על פי שהרעיון על הקוף המושלם של לעתיד לבוא נשא חרדות, גרם לו ניסוחו המוצלח של הרעיון קורת רוח. הסופר לעולם נאמן ליעודו, והוא לשוות לרגשותיו ולהגיגיו צורה נאה. אפילו כשהוא גולש לפתחו של גיהנום דעתו נתונה להגדרות ולניסוחים. דנטה שפת את הרשעים על האש בגיהנום וצלה אותם כדבעי, אך אותה שעה לא הסיח דעתו מלומר מה נאה אש זו ומה נהדר אילן-בכות זה או אותו עמוד התליה. המליצה היא נשמת האמן… אף רעיון זה השרה עליו דעה בדוחה. בנשמתו צצו חיוכים והקרינו פניו. "הכי לא אני הריתי בחזוני בר נש זה דמתקרי בפי אדם השני? הוא פרי-רוחי. כמה גדול כוחו של חזון להוליד בריות בצלמו. וכבר סח אוסקר וויילד, שהנפשות הפועלות בסיפורים יש להן השפעה על טיפוסי-אדם העתידים להיולד.

 

ה

כיון שמצא לעצמו טעם מניח את הדעת להארת פניו לפולש התמהוני “עד שראיתיו בעיני בשרי עלה לפני בחזוני, אני עשיתי את הנפש הזאת” – נתעורר בו חשק, שאף ההגיון עמו, להחיב שיחה כדי לרדת לסוף תכונתו של זה, שקפץ כביכול מנבכי דמיונו אל תוך המציאות החיה. על פי הכלל המקובל עליו, להעמיד כנגד כרכורים תכסיסניים של בן-שיחו גילוי-לב גמור, פתח ואמר:

– לצערי אין זה בגדר יכולתי לתרום למר כל פסוק שהוא בגדר הצהרה של אני מאמין שאין לי. בן-דורי אני. כמוהו כמוני מעורער בעולמי הפנימי. אף אני שרוי בבין השמשות של ערכים. הודאי ממני והלאה.

תוך כדי דיבור זה הרהר חרטה. ראשית, ההצהרה, שאין בפיו פסוק, היא גם כן מעין הצהרה מפיו. שנית, והיא העיקר, אין היא הולמת את המציאות של עולמו הפנימי. אמנם, בבטנת אישיותו נתהוו קצת שריטות, ואולי גם קריעות, אבל בבטנה של הבטנה – הרי נפש עשויה רבדים רבים זה על גבי זה, וכל ביטנה היא צד החיצון לזו שלמטה ממנה – ועד למוסדי רוחו שורר אצלו בטחון מוצק באמת זו, המתגשמת כמעט בשלימות בחייו שבעל פה ושבכתב. פליטת-פיו שימשה לו הוכחה נוספת לרעיון, שהיה טורדו לעתים, כי גילוי-לב שלא בערך בן השיחה הוא מדרון לגלוש עליו לשקר מסוג חדש, היינו שקר, המכשכש בזנב האמת.

– אבל מה אדוני סח? בתמיהה – קפץ כנגדו העתונאי במראה-פנים של משתאה ומשתומם – מכלל זה אני למד, שאף אדוני הסופר, המשכיל את הרבים, שרוי במעין מבוכה ותועה בדרכי החיים… איך לומר זאת? עומד על פרשת דרכים ושואל כמו כולנו לאן. מדיבור מעין זה אני גופי בא לידי התפעלות, לידי התרשמות… לידי… אין מלים בפי… –

דיבורו שנתגמגם לפתע ואף נעצר ומבטיו הנמהרים, שהאטו עד כדי קפיאה לשהות קטנה, העידו, כי הפעם בדיבורו על התרשמותו האישית היה לבו עם פיו. לרגע קטן נתגלגל איש הקולמוס, שליו הקהל, המתפעל ומתרשם דרך כלל מטעם אחרים, לשליח עצמו, שהענין הנדון נוגע לו גופו.

– על פרשת דרכים לאו דווקא. כיוצא בכך לא תועה בדרכי החיים, אלא אולי תוהה בבחינת המושגים, שהרי פעמים אף מי שמוח בקדקדו דעתו משתבשת עליו עד שאינו מבין עוד כלום ואינו יודע עוד צורת אלף בהוויות העולם של זמננו – ביקש לתקן את פליטת פיו הראשונה ונמצא מידרדר יותר – ויש שאינו בטוח כלל, ששולחן הוא שולחן וקיר הוא קיר או שהר ירוק זה…

– הר ירוק – קפץ העתונאי לתוך דבריו – אינו יודע מה אדוני סח – היכן יש כאן הר? שוב קפאו מבטיו לכהרף עין ואף קולמוסו עמד ממרוצתו.

– ההר הזה הנשקף אלינו מבעד החלון. כלום אין מר רואה הר?

– כן, הר. יש כאן הר, – העיר העתונאי בקול מתאושש והולך כאילו מציאותו נזדקרה ונתבהרה לעיניו מתוך אופל של אי-ידיעה – פשיטא. כל הבריות רואים אותו. הכל יודעים שיש כאן הר, ומה רבותא בדבר. שמא רוצה מר שנודיע על מציאותו לקהל במדור החדשות? כלל לא ידעתי שמר מתכוון להר הירוק הלזה. וכי מי רואה אותו? הוא כל כך מצוי, ששוב אין נותן דעת עליו.

פניו הביעו מורת-רוח מנומסת של אדם, שאחד בעל צורה משיאו לדברי הבאי.

– נקטתי הר כדוגמה וכסמל – תיקן את עצמו, שכן כל תיקון לפליטת-פה גורר תיקון – כשהוודאות מתערערת אפילו הר אינו עוד הר ואילן אינו אילן. עתים אפילו פעמיים שתיים אינן עוד ארבע. שחור עלול להיות לבן ולהיפך. עולם הפוך. הכל חוזר ותוהו ובוהו.

העתונאי הקשיב בארשת של קיהות, הצית סיגרה, שתחב בחפזון לתוך פיו והפיח סלסולי-עשן דחופים ותכופים, בדומה לקטר הפולט תימרות עשן דחוסות סמוך להתנעתו ממקומו, והטיח מתוך התימורת:

– מר סח על לבטים ותהיות שבנפש שהם פרטיים לגמרי ואינם בנותן ענין לקהל. אין לב הבריות בזמננו לחויות אישיות, אלא אם כן הן של אישיות רבת מוניטין, המניעה את גלגלי החיים במדינה או בעסקנות צבורית. ואילו כבודו אינו אלא סופר.

– ולמה בא מר להסיח אדם שאינו אלא סופר שאל בבדיחות מהולה בקפידה.

– לא להסיח באתי אלא לראיין – השיב מיניה וביה – וזהו ענין אחר. אנו העתונאים עומדים לשירות הציבור להציג לפניו לראוה כל פנים חדשות הנכנסות למדינתנו, בתנאי שנמצא בו משהו מגרה ומענין לגבי הקהל הרחב. דרך אגב גם מסיחים אותו רוצה הוא או לאו, היינו, גם על כרחו.

– גם על כרחו? הכיצד?

– פשוט מאוד. אין אנו מגישים כלל לקהל הקוראים מה שהוא אומר, אלא מה שהקהל רוצה לשמוע… בעצם אנו מחברים שיחה עד שהיא נעשית כשם שכותבים את החדשות עד שהן מתרחשות. לאחר כך באים החיים ועונים אחרינו על כרחם אמן.

הרהר מעט מתוך שיקול הדעת, כנראה, והפטיר:

– אגיד למר אמת ברורה, אף הפעם הקדמתי כתיבה לשיחה.

– הכיצד? – שאל הסופר בפליאה – דין וחשבון לפני המעשה על המעשה?

– בדיוק כך, מרי. אנו מקדימים נעשה לנשמע ומדווחים על כל מאורע לפני התרחשותו. טבע המקצוע שלנו בכך הוא. אנו, העתונאים, עמא פזיזה. טמפו, טמפו, אדוני הסופר… מי שאינו מתקדם מפגר. כל מלאכתנו היא מירוץ עם הזמן. לא לנו לתאר את המציאות כפי שהיא ובעת שהיא. זהו עסקכם, הסופרים. ואילו אנו, העתונאים, מצווים בימינו לנחש את המציאות לעשותה במו קולמוסנו. אנו מכסים מאורעות עד שנתארעו ואישים לפני שנפגשנו עמהם פנים אל פנים.

– ועדיין הענין תמוה בעיני: הכיצד אפשר להסיח אדם שלא בפניו ולחבר רשמים על אודותיו?

– לדידי אין זו תמיהה כלל. אנשי-שם דומים זה לזה בכל שיחם ושיגם והתנהגותם. למה לי בעצם להכיר כל אחד מהם אישית? לא כל מפורסם הוא אדם גדול באמת, שכל דיבור או תנועה משלו הם בגדר תורה שלימה. מפורסם בא ומפורסם הולך ולכולם שפה אחת ודברים אחדים. כל אחד מהם עסוק מאוד, מעמיד פנים שאסור להיכנס למחיצתו, מסרב כביכול להיות מרואיין. למעשה הוא עומד ומצפה לעתונאי, שיעשה לו פרסומת. מסתבר שאי-אפשר להוציא מפיו שום דיבור בעל ערך. כל פסוק שלו דו-משמעי, אומר ואינו אומר, כאילו סודות כמוסים עמו, שאין לגלותם בפני קהל ההדיוטות. אין הוא מדבר, אלא מגמגם. הגמגום סימן הוא לגדלותה של האישיות. כל האישים מחקים זה את זה בדיבור ובתנועה. נפוליון חיקה את אלכסנדר מוקדון, וילהלם קיסר ביקש להידמות לנפוליון. בימינו קפץ אחד סרדיוט ואחז בגינוני כולם. העוויות, העוויות. הלויתנים הגדולים, המושלים בכיפה, כך, הגדולים, שאינם לויתנים, אלא דגים רגילים, היינו, שהם גדולים בינוניים או גדולים קטנים, על אחת כמה וכמה שגינוני אחרים שקדמו להם בידיהם.

העתונאי נעץ את קולמסו בדש מעילו, גמע כמה לגימות דחופות מן המקטרת, סגר את הדפדפת ושלשלה לתוך תיקו בפנים מעוסקות, כמי ששעתו דוחקת אותו לפרק חיש חיש את הסדנה המיטלטלת שלו, קם מעל כסאו מוכן להליכה, אם כי השעין את עצמו אגב עמידה על מיסב הכסא, כשוהה עוד מעט מפני הנימוס… אמר הסופר בחיוך:

– כעת ארשה לעצמי לראיין את כבודו בשביל להשיחו על פרט אחד… אם אין שעתו של מר דחוקה ביותר.

– אם איני טועה – החזיר לו העתונאי מיניה וביה – שגם עד עכשיו הסיח כבודו אותי יותר ממה שאני הסחתי אותו. ובכן, מה הענין?

– הענין הוא שקושיה אחת לא ניתרצה לי עדיין בכל זאת: אם אפשר להסיח אדם שלא בפניו, ביקורו של מר אצלי על שום מה הוא?

שוב באה התשובה באלתור ועל דרך ההסברה הענינית לגמרי.

– אגיד לכבוד הסופר. משל למה הדבר דומה להקדוש ברוך הוא. עד שברא את עולמנו כבר נגלה לפניו העולם בדמותו ובצלמו. וכלום אין מחשבת הבורא בגדר מעשה ממש? אף על פי כן ברא את העולם, כדי להמחיש את חזונו ואף מן הסתם בשביל לעשות בו אחרי הבריאה תיקונים והגהות. אינו דומה מראה עינים להלך-נפש. אף אנו, העתונאים, מתארים תחילה את המעשים ואת האישים על מנת לעשות בהם לאחר כך תיקונים והגהות כל שהם בהתאם למציאות. כן, אדוני הסופר, אנו, העתונאים, רואים הכל תחילה מהרהורי-לבנו, להגיד את האמת במלואה, מהרהורי לב הקהל. למפורסמים הננו צרים את הדמות ההולמת אותם לפי הדעה המוסכמת. אנו בקולמוסינו עושים את אנשי השם. בכוחנו לעשות כל נחות-דרגה לנודע בשערים. חייטי התהילה הננו, אדוני הסופר. כתרים, על הרוב משומשים, נתונים לנו ואותם אנו מודדים לאישים שהשעה משחקת להם. לא הכתר לפי הראש, אלא הראש לפי הכתר. אם הראש קטן מן הכתר, הננו מגדילים אותו. הכל לפי הצורך. אנו מנפחים, אדוני הסופר, מנפחים מעשים ואנשים. הוא שאמרתי: מגיהים אנחנו. מגיהים את הראשים לפי הכובעים ואת החיבור לפי הטיוטה. הננו כותבים, אם אפשר לומר כך, את החיבור לפי הטיוטה. הננו משקרים במחילה, משקרים ללא בושה וחרטה. ודווקא משום כך ראויים אנו לתואר נושאי-כליה של האמת בעולם.

– הכיצד שקרנים נעשים משרתי האמת?

– כך הוא הדבר ובהחלט, אדוני הסופר. הואיל ואנו מנפחים את הכדור לאין שיעור סופו להתפקע. לדידי האמת לא תצמח משום ארץ וממלכה, כי אם מן הממלכה השביעית, הטובלת בים של שקרים וכזבים. תכליתה של זו להגביר את כוחו של השקר ולהאדירו עד כדי שיעור העובר את גבולה של ההשגה האנושית וגובל בתחומו של הטירוף. רק לאחר שיראו האנשים וישיגו במו-שכלם עד לאיזו תהום של שחיתות וטירוף הדעת והחושים הגיעו על ידי השקר, אולי יחזרו בתשובה שלימה אל האמת. השקר הוא שטות והשטות היא מחלה אנושה, שאין תרופה לה אלא השגעון. כי רק בטירוף חוזרים לקו הבריאות של השכל הישר. הוה אומר: אנו העתונאים יש לנו חלק לא מבוטל בתיקון העולם במלכות האמת על ידי השקרים והכזבים, שהננו מפיצים מדי יום ביומו בחדשות לבקרים ולערבים מטהרים על ידי שמעפשים ומנקים על שום שמלכלכים. אנו מזהמים את האויר ובכך כוחנו.

– דברי טעם השמיעני מר – אמר הסופר בהבעה מפורשת של קורת-רוח כאחד חוקר, שהצליח בניסויו לבודד איזה יסוד שבטבע ולהוציאו על ידי כך מן ההעלם לידי גילויו, ועדיין אין דעתו מתקררת עליו עד שיוסיף לגלגל בו דרך ניסוי להביאו לידי גמר-צורתו – ואכיר תודה למר אם גם יחכימני מה טעם סבור מר, שיש להקדים את החיבור לטיוטה בתיאור האישים.

– הטעם הוא פשוט לגמרי, אדוני הסופר. בינינו לבין עצמנו רשאים אנו לדבר גלויות. האישים הפומבאים הללו, הואיל והם נצבים תמיד בחלון הראוה של דעת הקהל שוב אין להם קלסתר הפנים שניתן להם מברייתם ואף האני שלהם פושט צורה ולובש צורה בהתאם לראי בו הם משתקפים בלי הרף. נמצא שדווקא האישים המפורסמים הם דרך כלל חדלי-אישיות. פניהם מפיקים זיו מלאכותי ומפיצים נוגה תפאורני, כשם שכל דיבוריהם הם כווני-חן וכל תנועותיהם העוויות. הווה אומר, כל פעם שמסתכלים בהם במישרים אין רואים אותם כלל כמות שהם. ההבטה בדיוקנם לא זו שאינה מעלה, אף מורידה. לא ברם תוכם. אי אתה עומד על טיבם אלא אם כן תהפכם לצד הביטנה שלהם, אם אפשר לומר כך, כלומר מסתכלים בהם שלא בפניהם. וזה מה שאנו העתונאים חייבים לעשות ואף עושים. אנו מתרשמים מן האישיות קודם להיכרות האישית. בין כך ובין כך אנשי השם הם מעשי-ידינו. אנו לא רק צרים את צורתם, הננו גם עושים אותם, כי הם לובשים את הפנים שאנו משווים להם. משל קצר, ברנרד שאו גלגל כל ימיו בדברי ליצנות, התחכם והתפקח, מאחר שהקהל הוציא לו מוניטון, שהו ליצן ופיקח חכמני. דעת הקהל לשה את אנשי השם ועושה בהם כבתוך שלה. ומי מנצח על דעת הקהל? הווי אומר, אנחנו העתונאים. זהו הענין, אדוני הסופר. בניגוד לכם הסופרים, הכותבים לפי הטיוטה של המציאות ומחקים את החיים אנו העתונאים מייצרים חיים וכותבים את הטיוטה לפי החיבור.

– הרבה למדתי מפי מר על כמה ענינים המעסיקים אותי – אמר הסופר בהארת פנים – ואני מוכן לשמוע עוד תורה מפי מר.

– כן, אבל זוהי שאלה של זמן – השיב דרך יוהרה. בתנופה מהירה הפנה אל עיניו את שעון-ידו וקרא בחלחלה – השעה תשע חסר רבע. טמפו, טמפו, אדוני הסופר. שעה שלימה בזבזתי על מר. אנו במירוץ עם הזמן. עתוננו המופיע כל יום בשעת הצהריים, היינו, בשתים עשרה בדיוק, עומד ומצפה לרשמים שלי על מר. אין להחמיץ. שלום למר.

כבר נפנה במרוצתו כלפי הדלת, אך חיש מהר הסב פניו לאחור וקרא:

– ואשר לרצונו של כבוד הסופר לבוא לפני נשיא מדינתנו לקבלת פנים…

– אבל כלום הבעתי את רצוני לכך? – שאל הסופר בתמיהה.

– הביע או לא הביע, היינו הך – השיב ברהיטות – רצונו של מר בפרט זה הוא מובן מאליו. זהו נוהג במדינתנו הקטנה. כל אישיות הבאה לכאן מתקשרת עם גורמים מסויימים, שיש להם קשרים עם חוגים מסוימים, מן המקורבים אל נשיאנו המכבד אורחים רמי מעלה הבאים בצל קורתו. הואיל ורצונו של מר בכך הריני להשתדל בענין זה אצל החוגים המסוימים רבי ההשפעה במדינתנו.

– רב תודות למר. לפי שעה אין עניין זה עומד אצלי על הפרק.

העתונאי נעץ בו עיני תמהון ודיבר בחפזה:

– לא עומד על הפרק? כלל לא? או אולי כן. גדולים חקרי-לשון של סופרים. יש שהכן שלהם הוא לא והלא – כן. אשר לאדוני, הרי סגנונו כולו מוקשה ואין לירד לסוף כוונתו, כפי שהעירותי, לא בלי יסוד, ברשימה, מעשה ידי, שנתפרסמה בעתוננו של אתמול.

– תמה אני לשמוע כי מר הוא מחברה של הרשימה של אתמול, והרי הוא לא קרא כלום משלי, לפי עדות עצמו.

– ומה יש? – ואותו רגע כבר הגיע במרוצתו עד סף הדלת ממש – לגבי סופרים בעלי מוניטון מה צורך יש בקריאת ספריהם? קוראים או אין קוראים, היינו הך. שלום גמור.

 

ו

העתונאי הלך. צלו נותר. צל קודר, צל המגלגל בהעויות ומשרבב לשון. כולו לשון שלויה. האורח שהא למדינה הקטנה, מבלי לדעת מה ענינו בה, עמד שעה ממושכת ללא טעם ומגמה באמצע החדר כמו צמוד אל הצל. אין מקרים. כל מקרה הוא שליח. המדינה הקטנה בצורת העתונאי בא-כוחה לא בכדי שיחקה לפניו היום מחזה המהתלים, כדי להלעיגו בעיני עצמו ולהוקיע לפניו את קלונה של ספרות זו, שכבר נגזר עליה דין ניוון וכליה ובברק השוא, ברק הרקבון, עדיין מאחזת עיני קומץ קטן של דון קישוטים, אף הוא בכללם, השומרים על טהרת בתוליה. הכי אחרי בלותה תהיה לה עוד עדנה? — הגה ברוח נכאה, שלא היה בה עוד בשעה זו אפילו מן העצבות.

המדינה הקטנה נגלתה לפניו כבבואה בזעיר אנפין של מרכזי התרבות הגדולים. מתוך גרונו של הנציג הקרתני בממלכה השביעית עלה קול המונו של הזמן החדיש. רקב בתרבות. העולם האנושי צועד על סף קברו. שלושה מי יודע, שלושה אני יודע. שלושה מרצחים קמו על מין האדם לכלותו. ואלו הם: רבי הגייסות נושאי החרב, המדינאים בעלי הלשון והעתונאים שכירי העט. ואם תמצא לומר צא מכאן את המצבאים והנח במקומם את אנשי המדע השימושי, הממציאים בכל יום ויום מכשירי רצח, שכל חדש קטלנותו גדולה משל קודמו. יכול ששעתם של המצביאים כבר עברה ובטלה מן העולם, שהרי אין צורך עוד בחכמת האיסטרטגיה בעידן, שחורבן העולם עשוי להתחולל בכוחה של לחיצה אחת על גבי כפתור. כנגד זה עולה וזורחת בתוקף-משנה שמש הדמים של בעלי הלשון, הנצבים על הבמות הגבוהות של השררה וזורעים מעליהם שנאה ומדנים בין עמים, מחרחרים ריבות בין מעמדות ושופתים בהתמד את כדור ארצנו על אש המלחמה הקרה. עוזרים על ידיהם בהכנעה ובהתרפסות שכירי העט למיניהם, הבוחשים בקלחת הרתיחה והרציחה וקושרים זרי-תהילה לראשי רודנים נקלים, הדורכים על ראשו עמים להגביר את הכוח הדורסני שברשותם. מאז ומעולם עצומים היו חללי עט שקר סופרים מחללי החרב. הקולמוס לא זו בלבד שהוא מפנה את הדרך לרשעים שבעולם ומכשיר לפניהם את הלבבות לקליטת מרותם ולקבלת אדנותם, הריהו בא גם לאחר המעשה לברך על הזבח וליתן יד ושם למנאצי עמים ולמחריבי ארצות לספר את כוח מעשיהם ולשבח את הודם וגבורתם. מתוך כך הללו, שמן הראוי היה ששמם ירקב, מתעלים לכלל אנשי-מופת, שכל השואף לכבוד ולתהילה חייב להידבק במידותיהם. נמצא, הקולמוס עומד בכל העתים ומשמש לפני החרב להפיץ את חידקי מגיפותיה מדור לדור. משרתי הרוצחים, כלום אינם נקלים ומושחתים מן הרוצחים עצמם? המכרכר לפני כל מי שהשעה משחקת לו ומחניף לכל כוכב שבאופנה, בין אפנה שבמטרופולין, החולשת על שטחים רחוקים, בין אפנה השולטת בירוקה קרתנית, מעיד על עצמו שהוא עלול לשמש שושבין לכל חבלן, שדרכו לילך ולהזיק.

צעד בחדר אילך ואילך. קשתה עליו הנשימה, כאילו לפתע לקה בקצרת. הסתכל בחדר הארוך והצר וסח לעצמו: הרי אני נתון בתוך צואר הבקבוק הצר, במדינה זוטא זו, בה כל תחושת האבדן מחריפה לעין שיעור. שם, בכרכים הגדולים, מוקדי השחפת של התרבות השוקעת, מסנוורים את העינים ואין רואים את הגסיסה. מה שאין כן כאן, שרואים את האודים המעטים העשנים שנפקח השכל להבין כמה גדולה חשרת החשכות הממשמשת ובאה. שם כבר אזל המלאי של הערכין האנושיים, הנימוסים הטובים והמידות התרומיות, אבל עדיין נשתמר מעט מן המרכולת הזאת להציגה לראוה בחלונות. כן, שם בכרכי התרבות הגדולים נשתיירו עדיין גרוטאות של תקופת הזוהר באמנות. לכן נערכות חינגות לכבוד נובלות של יצירות. הנשמות כבר קפאו כמעט, אך הגופים עדיין נוהרים כצללי-רפאים בתהלוכות-מחול. אולם כאן, בסביבה זו של דלות חמרית ורוחנית, חורבן העולם האנושי מנקר ממש את העינים. כאן מתחוור לך במוחשיות זו, שבה מזדקר לעינים כעת ההר הירוק, כי מאבקם של שאר רוח והנשמה היתירה בשלטון השקר והשחיתות יצא לבטלה. הרוח באנוש הפסיד את המשחק. עולם האצילות כרע-נפל. על היצירה הטהורה כבר נסתם הגולל. אפילו הגעגועים עליה פגו מן הלבבות. כשם שעברה ובטלה הנבואה, כך עתידה האמנות לעבור ולהיבטל מן העולם ואף קדיש לא ייאמר אחריה. ואשר יזכירו את שמה יתבלו את האזכרה בלגלוג קל ואף בליצנות, כדרך שהדורות האחרונים מספרים אחרי נזירים ופרושים מימי קדם, שגזרו על עצמם סיגופים, מתוך תמימות נואלה, ללא הנאה לעצמם וללא הנאה לעולם מענויי הגוף והנפש שלהם. ברור ומבורר, שוב אין זיקה בימינו ליושר התיאור ולהתגלות הלב; אין דורש טוב לחן ולאצילות; האמת נעשתה סרת טעם, האישיות ענין בטל לגמרי; כיסופים שאינם מעלמא הדין הם ללעג ולקלס. הקהל כבקר אוכל תבן, שונא אמת, רוצה להיות מרומה, מתיחס בשאט נפש ללבטים, בז לערכי רוח. חריקה עכברית לקולמוס הסופר בזמננו. עכברוש זה מכרסם הכל. בעתונאי זעירא של מדינה זוטא נתגבש לעיניו צלם-דמותו של המזוהם הגדול, שרשתו פרושה על כל המטרופולין.

לפתע נתעוררה דעתו, שלא פתח את החלון. שמא משום כך קשתה עליו הנשימה? כעת הבין מניין החנקן המרובה שבחדר. העתונאי במקטרתו הניח אחריו אדי-רעל דחוסים. אולם גם לאחר שבפתיחת החלון נתפזרו אדי העשן לא סרה המועקה מעל לבו. לפתע נזכר, שהלילה עבר עליו כמעט בנדודי-שינה. אמר: שמא מתוך עייפות יתירה, שפגעה בי, רואה אני הכל בעין הקדרות עד שהנני מעלה על העולם האנושי שהוא עומד על סף החורבן. עלה בדעתו לפשוט את בגדיו ולשכב במיטתו, לעשות לילה. אם יצליח להירדם לשעה מעטה, אפשר תסור מעליו רוחו הרעה. אלא שחזר בו ממחשבתו. הוא נמצא בורח מן המציאות לתוך השינה. כלום אין השינה מיתה קטנה? — שאל את עצמו — ואני מתוך כיסיפים לחיים של כבוד ויצירה גוזר עלי איבוד לדעת לשעה. לא יתכן.

עמד ליד החלון והסתכל בעשן העולה מן הבתים, ולא בתימרות עבות, כי אם בתמרורים דקים, כפי שנסתלסלו ויצאו בעיר מולדתו הקטנה ונזדקרו אליו בשכיבתו על הגבעה שמאחורי בית אבא, והוא אז נער הוזה. שנים רבות עברו מאז, ואף לא שעה אחת, כי העולם עמד בעינו, מין מסכת משונה, שאינה מתקבלת על הדעת ואינה מושגה כל עיקר בשכל, אם כי מתוך שיגרה והרגל מתקבלת על החושים וכאילו מושגה על ידיהם. ולפי שנפשו נתפלפפה מסביב לקורי העשן נדמה היה לו, כי כל מה שנתרחש באמצע בין עגילי העשן מאז לעתה, כל השנים שחלפו, כל הדמויות וההוויות, לא היו ולא נבראו כלל. וכלום מה היה? הכי היו חיים? הכי היה מות? הכי היתה אהבה? הכי היתה אמת? הכי הרה והגה דבר? וכעת מה יש? גם כעת אין דבר ואין מאומה. יש רק בלימה. אין שיג ואין הגיג, ריק, ריק.

מוזרה היא ההרגשה ושמא זו תחושה או רחשושה, שהנה היקום כולו מצטנף לצנפה, בדומה לבעל חיים חמקמק, שאם אתה רוצה לתפשו צונחת תודעתך לתוך לוע פעור וריק והוא אלוהים. אויה, הנפש מרעידה מהשגת האלוהות בחינת ריקנות אין סופית. אבל כלום מסוגלת התודעה האנושית לשער לו אין-סוף לא-ריק? הרגע נתחוור לו מושגה של יראת שמים או יראת אלוהים, הרובץ על מוחותיהם של הבריות בכל הדורות. זהו פחד מפני עצם ההגיות או ההגות באלוהות, המרוקנת את היקום מן הממשות. מחמת אימת האלוהות עמד ודיבק את מחשבתו עד שרשי-ישותו בסלסולי העשן הפורחים כנוצות. מוטב נוצות העשן מאלוהות בלא-כלוםץ אודם פטדה וברקת. אוי, דביקות, דביקות — ריננו בקרבו עצמותיו. יש שחלל העולם זרוע במלואו סכינים חדים והמוחין המרחפים שותתים דם.

ויהי בנסוע ארון האל ויאמר משה קומה ה' ויפוצו סכיניך… הכי באמת הנה האיש ליד החלון את רעיונו בניסוח כזה? כלום אין הוא ספרותי למדי? יהי כך. אנשים הוגים במחשובתיהם אהבות, שנאות, תאוות טובות ותאוות רעות, רואים בהרהורי לבם תרנגולות שחוטות, עצים מלבלבים, שכורים מתגוללים בשלולית-קיא, מלאכים פורחים בעולמות העליונים, מלכים מושיטים שרביטיהם לשגליהם, מצביאים צועדים בראשי צבאותיהם, דגים שטים בברכות יום ליום יביע אומר וכל מיני הגיגים משונים אחרים — ומדוע לא יהא איש העומד ליד החלון בעיר זרה במדינה נכריה ומסתכל בסלסלות-עשן מהרהר באלוהים, הזורע סכינים בחלל עולמו לפצוע מוחות? הניסוח הספרותי לא בכל התנאים הנהו פגם. האיש הרי היה סופר.

נעים היה לחשוב, כי בית היוצר של אותן סלסלות-עשן היו לאו דווקא בתי חרושת, סדנאות וכל מיני בתי-מבשלים להמונים, השופתים על כירות רחבות ידיים סירים גמלוניים להאכיל קהל אלמוני בבתי תמחוי, שהם רשות הרבים, כי אם גם כירות קטנות של מעונות פרטיים המתקינות תבשילים לבני המשפחה. העולם האנושי צמח ועלה מתוך בתי-אבות, קנים קטנים, רשויות ליחידים. אולם ככלשרשויות הרבים מתרבות ומתרחבות בו, כן חורבנו ממשמש ובא לכן נעים היה לו גם להסתכל בטורי הבתים הנמוכים, הנשקפים בחלוננו, שארובותיהם נראות כסיגריות פולטות עשן, התקועות בפיות. כשם שנסע לאחור במישור הזמני ונתקע בנוף הילדות, כך נעשתה לו קפיצת הדרך במקום. אולם במסעו לאחור נהר ההר הירוק אליו ונזדקר סמוך לפניו, נכנס לתוך עיניו ונשפך בתוך ישותו. מעכשיו לא ראה עוד גגות, לא בתים, לא עצים ולא שום נפש חיה מן הבריות המתהלכות או כל צלמי היש. הכל סג ונמוג בתוך כחלחל חלומי, להוציא ההר הירוק, שנתפרש בשרטוטים עזים ונועזים. כל צלעות ההר ומדרוניו עלו ופרחו באויר כמלאכים בסולם יעקב. השפלות נתלכדו עם הפסגות ולאחר כך נתהווה גוש פורח נטול קוים ותגים, כמו ביקש השלם להיגאל מפרטיו. זאת היא— קרא בקול צולח ונוצח, כמי ששעתו עמדה לו להציל בגיאות הנהר חפץ יקר, שנגרף בשטפון — התגלות הבריאה במלואה בחזיון השלם ללא שברים וקרעים.

נתחלחל מעצמת המחזה. רק בחלום יש אשר הבריאה תפקוד את האדם בחזיון השלימות והשלומות. אך בחלום תבוא החזות כבן-רשף, כמעוף הכוכב, כהגיון מופלא, ככנף המלאך וכזכרון עמום של בטרם הגדול. ואליו היא הופיעה בתבנית ההר הירוק. חדוה עילאה אפפה את נפשו. הכזהו חזיון הנצח? הנצח הפחיד. סטה ממנו וסח לעצמו בלחישה: לא כי אם התמיד העולמי, האהיה אשר אהיה, היש לאמתו.

רק קוצו של רגע בחזיון. בחינת פנים אל פנים ניחתה בו כחץ, שפלחה אותו ועברה ממנו והלאה. חיש-מהר דעכו הזיקוקין. היקום פשט את אדר היקר ולבש בגדי החול. אך עדיין לא יצא מכלל מוחין דגדלות. האפור-האפור זחל כשפיפון, ארב לו ואליו עדיין לא הגיע.

התגלות החזיון עוד שכנה בקרבו בחינת כוסף עז לאמץ אל לבו את התמיד, שבא ביעף אליו על גף רגע ולהידבק בו לעולמים. מצד המושכל האנושי היתה המשאלה לצוד את התמיד בחכה של הרף-עין דבר והיפוכו, היינו, קפיצה לתוך השגעון. אבל כלום חס היה לו להשתגע? הכי לא היה שרוי כל ימיו בכליון-נפש למלאכת מחשבת, שאף היא אינה ביסודה שלה, אלא כוסף הנפש לשכן מציאות של מעלה בתוך של מטה, לקבע את הקיים בחולף, לתפוס ביד צפור הקסמים, שאי-תפיסתה היא שיוצקת בה את קסמיה, לצור צורה לאין-דמות? האמנות ניתנה לעולם במזל השגעון. חולי היא ועלינו לישאנו. בכדי חיפשוה כל שוחריה על קו הבריאות, ואך לשוא משמשו תמיד כשם שהים הגדול הוא דיוקן לעצמו, ולא רק צירוף של כך וכך טיפות מים, וטין-סוף איננו רק סך הכולל של הברואים הסופיים, כך מעשה אמנות הוא בריאה חדשה, היינו השגת החיים שלמעלה מן החיים הרוחשים ביצורי התמותה. מת האילן, הפרפר, הזבוב, הפיל, הבשר ודם, אך הדיוקן הנאצל אינו מת. הוי אומר: רק הוא לבדו החי לאמתו כשר להיעשות פסל ותמונה. שכינת האמנות נגלית רק בחזיון השוכן עד.

עיניו ומחשבתו היו דבוקות בהר הירוק ולפתע נחרד נשעט-צעדים בקרבתו. הציץ וראה שחור ואודם בערבוביה. שוב ראה את הפונדקאי נצב לידו בשחור-משקפיו ובאודם חזותו… מקטרנו חום. האיש במקטורן סח:

– כסבור הייתי, שכבודו נתנמנם, משום שעמדתי מעבר לדלתו להקשיב ולא עלתה לשמיעתי מאומה, לא קול לא רשרוש-צעד. לזאת לא העזתי לדפוק על דלתו. דפקתי אבל חרישית, שרטתי את הדלת באצבעי. השתעלתי פעם ופעמיים. כיוון שלא ניתנה לי תשובה, נכנסתי לחדרו ללא דפיקה. ענין אל מר.

– ומה הענין?

– אמרתי ענין, אבל אפשר שאינו ענין, זאת אומרת ענין אולי של מה בכך הכל לאו דווקא, היינו, חצץ שעבר עליו הפסח, אתרוג שניטל ממנו הפיטם, כלומר זוטא.

– ענין למר אלי? — שאל בארשת של קוצר-רוח.

– לי ענין אל מר — החזיר לו בעל המקטורן בסבר פנים של משתאה ומשתומם, משל טופלים עליו כוונה מופרכת, שאי אפשר כלל להעלותה על הדעת – לי לאו דווקא, אבל למי שהוא מסתמא היה ענין אל מר.

– מי שהוא… בא לשאול לי?

– בא לשאול לאו דווקא. אבל מסתבר שהוא שאל.

– והכיצד שאל אם הוא לא בא?

– אדרבה, מניח אני לכבודו את היזמה לנחש הכיצד אפשר לשאול, אם אין באים.

– בטלפון, למשל.

– זהו-זה כבודו ניחש ויפה ניחש. קול בטלפון שאל למר.

– מי שהוא ביקש לדבר עמי?

– מי שהוא לאו אבל מי שהיא כן. אם כי איני קובע מסמרות בדבר אם הוא או היא. אמרתי למי שהוא או למי שהיא שכבודו נתנמנם לפתע בעצם היום. אמר הקול שיצלצל עוד פעם. מסתבר שאיזה ענין דחוף לבעל הקול אל מר.

– האם לא אמר אימתי יצלצל שוב?

– אמר. בוודאי אמר. וכבר צלצל בפעם השניה.

– ומר החזיר גם בפעם השניה שאני מנמנם?

– בפעם השניה לא. לא אמרתי, שכבודו מנמנם, אלא המצאתי תשובה נאה יותר, והיא שכבוד הסופר עסוק לפי שעה.

– ולמה לא נקראתי גם בפעם השניה אל הטלפון? כסבור היה מר שעדיין לא הקיצותי?

– יכול שהייתי סבור כך ויכול לאו.

– אם יכול לאו, מפני מה בכל זאת לא נקראתי?

– כיון שכבודו לוחץ עלי אגיד לו את כל האמת. פונדקאי רגיל ומנוסה שכמותי אינו עושה שום צעד ללא טעם ונימוק… קבלה בידי: אורח חשוב הבא לגור בצל-קורתי אין נותנים על נקלה דריסת הרגל לכל מי שהוא הבא להטרידו בין בנוכחותו האישית בין בשיח ושיג באמצעות הטלפון. כל הרוצה לבוא במגע עם אורחנו החשוב, כל שכן אם הוא חשוב מאוד, בדומה לכבודו, למשל, אני אומר: צפה לשעת הכושר, רחימאי. הזדיין בסבלנות וחכה. אין הוא עומד מוכן ומזומן לקריאתך. הוא מנמנם. הוא עסוק, הלך ובקרוב יחזור. הואל נא לטלפן עוד פעם ועוד פעם. זה הכלל, אין הבריות במדינתו הקטנה חולקים כבוד אלא למי שאינו נמצא על נקלה לדורשיו. מי ששעתו פנויה תמיד חזקה עליו שהוא קוטל קנים.

ביקש לשתוק. אולם ליאות שפעפעה בו דחקה את לשונו. שאל:

– ומר בטוח שזו היתה מי שהיא.

־ כיוון שכבודו שואל — החזיר לאלתר — הריני אומר שלדיוקו של דבר אין דעתי מאוששת כל צרכה בפרט זה. יכול שהקול הוא של מי שהיא ויכול שהוא של מי שהוא. הקול היה דק, צפצפני, נשיי לכאורה. אבל דווקא משום כך נוטה אני כעת לדעה שהיה זה לא של מי שהיא, כי אם של מי שהוא.

– על שום כך דווקא? הרי השכל מחייב ש…

– מה לנו שכל ומי לנו שכל? מנהג שובר את השכל. שמא אצלכם בעולם הגדול הנוהג הוא על פי השכל. לא כן במדינתו הקטנה. אנו כאן פועלים בניגוד לשכל. בדיוק בניגוד לשכל. כן, אדוני הסופר. כאן במדינתנו מי שהוא משתמש בבת-קול ומי שהוא בבן-קול. רצוני לומר, שאם הדובר ממין זכר הוא פוצח לתוך השפופרת בקול דק וצפצפני, ואם ממין נקבה הריהי מרביצה בס.

– ומה טעם?

– טעם רוצה מר. כלום העולם עומד על הטעם? כיון שכבודו לוחצני אל הקיר אגיד לו גם את הטעם — בעל המקטורן נטל בידו השמאלית את זקנקנו הקצ> ומתחו עד שתקעו מעשה אשף לתוך פיו, ואילו בידו הימנית הזיז את משקפיו מעיניו ולמעלה אגב פיזול ערמומי — הטעם פשוט, אדוני הסופר: לבלבל את המוח. רואה אני במר, שהוא מסתכל בי בעינים תמהות, כאילו סח אני לו מעשה בפרה שפרחה על הגג או בסייח שעמד והוציא את הסוס מן הריתמה והכניס במקומו את ראשו לתוכה בתנאי מפורש, שהסוס ייהפך לסייח. אם כך אומר לו, שבאמת כך הוא המעשה. הקרתנים שלנו הם בלבלנים גדולים, אוהבי חידודין והיתלולות הם. הנאה להם כשהם משטים בפלוני והנאה כפולה ומכופלת להם לעשות לחוכא והיתלולה את פלוני האורח החשוב, ששמו מהלך לפניו. אך רואה אני במר, שענין הקול אינו מעסיקו כלל. עומד הוא ומביט כל השעה נכחו. במה, למשל, מסתכל אדוני?

הפונדקאי געה בצחוק משולח, המידרדר והולך כמין דיבוק נושא את עצמו, ששוב אין מרות בעליו עליו ובכל תנועותיו והעויותיו הדגים מעשה המתגלגל מצחוק. וכל כך נחבט מביעותיו של העובר המכונה צחוק עד שפצח בצעקה:

– אוי, מעי, מעי… לא אוכל לעצור צחוקי. לא אוכל. דבר של פליאה סח אדוני, שהוא עומד ומסתכל בהר. מצא לו מחוז-חפץ למבטיו. גוש של מיאוס כזה, המזדקר תמיד לעינינו, תוקע עצמו לכל בית, משגיח לחלונות, מציץ לחרכים. אתה עולה על הגג ושם כל שכן שהוא מנקר לך את העינים. הוא כבר נתקע לנו לתוך בני-מעינו. אין להיפטר ממנו. טעמו טעם חלשות. ביקש הקדוש ברוך הוא להיפרע מאתנו הקרתנים, עמד ותקע לנו כאן את גוש העפר הזה. הר. מה זה הר? הר הוא אין ואפס. עקר הוא ההר. אינו מצמיח ואינו מגדל כלום. זה לא הר, כי אם כאב-ראש, פגע רע, מגרפה בשמנת, מטאטא רכוב על זנב של סוס, קורי-עכביש מטוגנים בחמאה ומתובלים בבצל. הר. מה זה הר? — הוסיף לקרקר בצחוקו — וכי אפשר לאכול הר? אוכלים פת חמאה או פת בשומן ולא פת בהר. אנו לא להר צריכים; אנו לפרנסה צריכים.

– האם רב המהלך מכאן אל ההר? — שאל באופן עניני, משל לגלוגיו של הפונדקאי על ההר לא נכנסו כלל לאזניו.

– אם רב? אבל מה משמע רב? הכל לפי האיש ולפי הדרך. פעמים הרב הוא מעט והמעט הוא רב. לכשירצה מר, הרי ההר נתון קרוב לו מתחת לחטמו ממש. ולכשירצה הוא מרוחק הרבה. או אינו אלא הוא קרוב דווקא. היינו, כמעט קרוב.

– כמה מילין בערך מרוחק ההר מבית זה, למשל, בו אנו עומדים?

הפונדקאי ספק כפיו מגודל ההשתוממות ואמר:

– בער אנכי מלהבין שאלה מעין זו. כמה מילין מכאן אל ההר? כלום יש הולך אל ההר, העומד ומודד מרחק המלין שביני לבין ההר? להר אין מהלכים, רחימאי. אל הר צועדים, ובפסיעה גסה דווקא. וכשבאים לשם אין עומדים מיניה וביה בראש ההר, אלא נצבים למרגלותיו. נחים קצת, מסתבר, אוספים כוח ומתחילים לטפס בהר. מגיעים אורחים פורחים בעירנו, המקיימים מצוות עליה ברגל בהר. אומרים הם, שמה שרואים שם נחמד לעינים.

האורח, שקשיב לשיחו של הפונדקאי בקוצר-רוח גלוי. שאל לבסוף:

– וכמה, לפי המשוער, המהלך מכאן עד להר, כדי שעה או מחצית השעה, ושמא למטה מכך? וכי אין מר יודע זאת?

– מה שייך איני יודע? — השיב הפונדקאי, בהטעימו את מליו בשהיות של עיון במחשבתו כשוקל היטב בדעתו לבלי לבוא חס ושלום לידי טעות כל שהיא — קרוב להניח, שאני באמת יודע, היינו, כמעט יודע. אלא שהנני נמנע מלהגיד למא אפילו על דרך השערה בלבד, מאחר שדומה עלי, כי ענין זה ידוע לי בה במידה שאינו ידוע לי. אני כלל זה בידי, אדוני הסופר, הלכה שאינה נהירה לי כל צרכי הריני מעלה על עצמי כאילו איני יודעת כל עיקר. הדבר אמור לגבי המהלך עד ההר. ופשיטא שאין לי כל מושג מה מידת הזמן הדרושה לטפס כדי להגיע למרומי ההר. מסתבר שידיעה זו נקנית רק לאלה שרתמו את רגליהם וטרחו ועלו. כבודו עומד לעלות. לא כן? —

הפונדקאי שלשל לתוכו את מבטו הבדקני. אמר:

– כן. הריני ללכת לשם. שלום למר.

יצא מן החדר והפונדקאי בעקבותיו. הדביקו, עבר אותו וקרא אחריו בשאלה מעין תביעה:

– ואם הקול ישוב וישאל לכבוד הסופר, מה להגיד לקול?

– יגיד לו מר מה שיגיד. יגיד לו שהלכתי להר ועומד לשוב בקרוב.

הפונדקאי נשף בפניו בצחוק שורק כקטר רב-קרונות, הזונק מתוך מנהרה ארוכה.

– אני צוחק — נשף ושרק — משום שמצחיק מה שאומר כבודו שישוב בקרוב… והוא הרי אל ההר מכוון את פעמיו. הר משמע מהלך רב. הר משמע מהלך שעות. הר אדוני…

 

ז

לא הלך אל ההר משום חשש הקול שיקרא לו בטיליפון ולא ימצאנו. עוד הוא יורד מעל מדריגות המלון צלצול הטילפון הגיע לאזניו. כבש את חשקו ולא חזר על עקבותיו. ביקש לסייר קצת רחובות בעיר ולהסתכל בפורצופים ובמראות, אולם כל הדמויות דהו לפניו. דומה, עיניו מבולבלות, דעתו חלוּשה. רעיון הקול העיסקו. התבייש בפני עצמו, שאיזה עורבא פרח של קול טורד את מחשבתו, כאילו הוא לעצמו עיקר חסר אצלו והריהו עומד ומצפה לאיזו התרחשות מבחוץ ליתן לו תיקון. לא נתן ממש בפטפוטו של אותו פונדקאי וכסבור היה, שהלה במתכוון העלה רמזי הקול כדי למתוח אותו, אך ההיה משום מה בטוח מאידך גיסא, שענין הקול אינו בדוי כל עיקר והוא בוודאי של אשה. לרגע כבר צמחה ודאות בלבו שהקול נושא עמו בשורה נעימה. הביט מסביבו ולא ראה דבר. נפשו דרוכה בציפיה. כמה נואל המעשה, הגה במרי-רוחו: באתי למדינה הקטנה, לפונדק הזה, צלצל הטלפון ורטט של ציפיה עברני. כמה מעט דרוש ללב הפותה ללכת אחריו שולל. אין לב רווק מאשליות.

גייס את כוחות נפשו להפיג את הקהות מרוחו, להתבונן מסביבו, לקלוט, להקשיב, נפנה בכיוון הרחוב הסמוך, שהעלה לפניו מיד בהצצה הראשונה דמות של רחוב ראשי. משול רחוב ראשי ומרכזי לאדם ראשי ומרכזי, שניהם פניהם אומרים חשיבות. נראים הם בעלי-צורה אפילו אינם קולניים וגם הזר המזדמן בקרבתם מכיר לאלתר את טיבם. כיון שעשה כמה פסיעות כבר ראה בעליל, שהגיע ובא לעורק הראשי של הבירה הקטנה. כאן נתרכזו בכפיפה אחת בית המחוקקים, הדואר הראשי, הבנק הממלכתי, היכל המשפט והמכללה, מצודת המשטרה, הנושקת ממש את ערפו של בית הנכות לאמניות היפות. חוט של עצלתיים היה פרוש על כל המראות והדמויות. כלי הרכב נהרו, אבל לא דהרו. העוברים והשבים צעדו אט ובנחת כביומא דפגרא. האוטובוסים היו רקים למחצה. כשהגיע לגן העיר שבטבורו של הרחוב מצא שם כמה יושבי-בטל שהפריחו בהרחבת הדעת פיהוקים ממושכים ומשולחים, כאילו נושאים את עצמם שלא ברשות בעליהם. תינוקות נמנמובעגלותיהם בפיקוח אמהותיהם או אומנותיהם. כמה תלמידות בית ספר ישבו בצוותא ושיננו, כנראה, פרקי לימודים. על הספסל נכחם התנשק חייל עם בחורתו. אחד שכב שרוע על ספסל ונאבק מתוך נמנומו עם הזבובים הטורדניים שירדו לחיי הנברא בצלם, על מנת להוכיח לו, כנראה, בריש גלי, שאין הוא החולש על כל יתר הברואים, כפי משפטו הקדום. מעל לבריכה הקטנה התנוססה פרוטומה של הגבור הלאומי הקדמון, דיוקנו חקוק גם במטבעות של המדינה הקטנה, הקדיש לפני אלף שנה ולמעלה מלחמה עם האויבים על קוממיות עמו, שלא זכה לעצמאות של ממש אלא בתום אלף השנים ובשלהי המלחמה העולמית. תמה היה למראה השקר הגס הזה, הלובש בפומבי איצטלה של מאורע מפואר בדברי ימי העם הקטן. הכי לא גלוי ומוסכם, שאותו אביר לצרכי יצוא לאומי לא היה בעצם אלא אלוף השודדים, שסיים את חייו רבי ההרפתקאות על עץ התליה. אך אין מקשים על העמים מייצרי האגדות. כיון שהם צריכים לגבור לאומי הם מורידים אותו אף מעל הגרדום, המוזמן לארכיליסטים. לא בכדי בורחים רוצחים למקדשים ונאחזים בקרנות המזבח. הלא מקימי המזבחות זכו לכתר גבורה ואף לכתר מלכות. הכי המדינה הקטנה תשנה מן הנוהג שבעולם? בקצהו של גן העיר מתנוסס צריף, המחופה מרבדי צבעונין ומעוטר בציורים ססגוניים. הוא בית מועד ללונה-פרק. פרצופים מדושני עונג של פרשים וקלעים מריצי גלגלים גולשים במרוצה. בפסוקים של אותיות שמנות מתוארים רגשי החוויות העזות של הנכנסים לתוך הצריף פנימה. המחירים הם בזיל הזול. צלילים חורקניים ושורקניים של תיבות-ג’ז בוקעים ויוצאים משם. שעון התלוי על גבי היכל המשפט הנשקף לגן הורה תשע ורבע. תמה היה, שבסך הכל רק כמחצית השעה עברה מפרידתו של העתונאי ממנו. השעון במדינה הקטנה מתקדם לאט.

לבו נחפז והגיונו רץ. פליאה היא בעיניו שעזב מטרופולין הומיה ועשה מסע של אלפי פרסאות בשביל לישב בשחרית זו בגן השומם הזה להסתכל באנדרטה של אחד שודד קדמון, שנעשה על ידי כורח המסיבות לגיבור לאומי בהווה, או אולי בשביל להתבונן באחד חייל, המנשק בין פיהוק לפיהוק לבחורתו. אבל אם הוא טרח ובא לכאן מן הסתם מצווה היה לעשות כך לשם איזו תכלית לא נודעה לו. צא וראה איולתם של הבריות, המחפשים לעצמם תמיד מטרות מעשיות ולעולם אינם יודעים אפילו טעמה של פסיעה אחת משלהם מפני-מה הרגל נפנית לכאן ולא לשם. אין האדם נולד וחי ופועל למען עצמו. שליח הוא בכל דרכיו מטעם ההשגחה העליונה. לא כן? בתוך תוכו הוא מאמין בדבר זה או נוטה להאמין בתורת השליחות. אבל בשום זמן ובשום מקום לא נתקע הרעיון הזה למוחו בעקשנות טורדנית כזו. שמא בכך נעוצה תכלית נסיעתו לכאן? ושוב נראה הדבר מופלא בעיניו, שהוא חש בעצמו זיקה לתכלית כל שהיא. ומה אם אין כל תכלית, אין ואין? אין תכלית לאדם, כשם שאן תכלית לזבוב ואין תכלית לרוחות המנשבות ולחתולים המיבבים כאן ליד צריף החוויות בקצב עם צלילי הג’אז? אך אם אין תכלית, אין שום דבר. אין אהבה, אין חיים, אין אלוהים. ואם אין אלוהים מה טעם לחכמת הלשון, מה טעם לשירות ולזמירות? הה, לישב בדד ולדום. מי יתנני לעקור מקרבי את שכלי ההוגה, את לבי הנחפז להקהות את כושר הסתכלותי ולכבות את אש החשק לתמונה ולדמות. מי יתנני תם ומטומטם. מה טובו אוהליך התם ומשכנותיך קטון-אדם.

—שלום עליך הר ירוק — קרא ברחש-מלים ממש, בהסתכלו לפתע בהר הירוק הנשקף מכל עבר. תמה היה, שתחילה נעלם ממבטו ואף נשכח מזכרונו. חיש מהר נעקרו רגליו מן הגן ויצאו בחפזון, כאילו נקרא לשם על ידי שליח מיוחד.

הרחוב הראשי לא נשתלשל למישרים עד למרגלות ההר. הדרך אל ההר נתפתלה בסימטאות צדדיות. כשהגיע לקצה הרחוב הראשי ונפנה לסימטה הצדדית הראשונה הבחין בשלט, המכריז על שמו, והוא, רחוב המלוכה. כאן נסתיימו בתי החומות ונגלו בקתות העוני. אף הנוף האנושי נשתנה. לא עוד אזרחים בעלי-צורה מטופחים בבגדיהם הנאים, אלא פשוטי-עם, קרועים ובלואים, סבלים מאובנטי חבלים, עגלונים ושוטיהם בידיהם, דייגים יחפים, שפרנסתם על הנהר, החוצה את שני עברי העיר, מתקני-סירות השרועים בעצם היום על תלי אשפה לנוח מעמלם, פרצופים סתמיים וחשודים של בריות משוטטות ודמויות יצאניות כסדר העולם בפרברי הערים. תרנגולים ניקרו בגללי סוסים. כלבים נבחו סתם בעלמא. ערימות אשפה התנוססו לתלפיות כשרידי עתיקות. חותם הדלות והעזובה היה בכל. אותה שעה עטפה את רוחו חדוה מוזרה, שנבעה כביכול מן העצבות השפוכה על הנוף כאילו האבלות ביקום מולידה חג בלב אנוש. שוב נתעוררה בו אותה פליאה, היונקת גם מהרגשה של בושה בפני עצמו, הפוקדת אותו מפעם לפעם לגבכאילו שמורות בלבו טינה לקיום ואהבה לחדלון. י הנטיה הקשורה בלבו לקבל נחת ואשרה של הלך-נפש חגיגי מיום-קטנות ונוף-קטנות, ממראה קודר וממחזה של עליבות ביקום או בטבע האנושי, מכל חזיון של שויעה וכמישה, רבות תהה מתוך סלידה על הסברה, שכשם שיש אוהבי הבריות ושונאי-אדם, כך אל נכון מצויים אוהבי עולם ושונאי הבריאה, שפריחה מכה את נפשם בשממון והפנים השוחקות מעוררותת בהם רוגז עצבים ודכאון. כל הסימנים מוכיחים לו, שאף הוא נמנה עם יריבי האל ושונאי בריאתו. לכן הוא אבל בין החתנים וחתן בין האבלים. אוהב חורבות הנהו מעודו.

על אף מוסר הגיונו לא יכול ההיה להתכחש לנחשול השמחה שגבר והלך בקרבו, ככל שהתרחק מבתי המגורים של האזרחים המתוקנים הרואים עולמם בחייהם ונתקרב אל קני העוני ואל תלי הזבל, ששיכנו בתוכם בערבוביה גרוטאות של כלים, בלואות של בגדים ופגרי בהמות וחיות. דומה אף הוא דבוק בלב ונפש אל כל הבליה הזאת, המשתרעת לרגלי ההר הירוק ומקריבה עצמה אליו, כאילו בשביל לכסות את מערוּמי עניה בכנפי שכינתו של ההר הירוק. בדומה לכל מחזה מרהיב-עינים ומרעיש-לב, המעורר חזיון של ישן נושן, כבר היה לעולמים, זרעו בו גם המראות למרגלות ההר תחושת החזרה לפגישה, שכבר נתרחשה אי אז בזמנים רחוקים, כשהתהלך בארצות החיים בתבניתו של עכשיו. מדמה היה, שהוא זוכר את עצמו מלפנים. הוא האבוד לעצמו יובלות לרוב שב ומצא את עצמו חי בשנית. הכי בגלל זאת השתפכו בקרבו בזה הרגע בעוז משנה מנעמי-רגשות? כנף רננים לחשה לו: וזאת הברכה מן הוֹד יסוד שבנצח. כן, זהו הרגע הגדול בחייו לטעם במוחש האישי את הקימה מן המות. פגה הבלימה ונעצם היש בתוכו ובברו. הריע בקול: עולם, אתה יש בפועל. מסעו חסר הפשר לבירה הנדחת נעעשה לפתע פשוט ומובן. כל עיקרו טרח ובא לכאן להסתכל במראה הזה ולהידבק בו בלבו ובמוחו, למען ילמד להבין את עצמת החיים החוגגים את נצחונם גם בשוממות היקום. כלום מהי אהבה ומהי שנאה? הדביקות היא התכלית. דבק בחיים, דבק במוות, בין כך ובין כך הנך דבוק, וכל הדבוק נעוץ במקור החיים. הדביקות אם האושר. מה לי אושר מן המשתאות, הלפידים וערוגות השושנים, ומה לי אושר, היונק מן הרוגז וחירוק השניים, מן השכול והכשלון או מן החוחים השורטים את הלב? כמה מעט דרוש בשביל לשובב לב אנוש. קומץ של ביקתות דלות, חצי תריסר דייגים יחפים המשכשכים את רגליהם במי הנהר, קצת תרנגולים המנקרים באשפה, קופה של גללי-סוסים, והלב אומר שירה.

כיון שנתפייסה עליו דעתו משך אהבה וחסד גם על שני רעיו הצעירים המודיעם לו חיבה והערצה. אף פתח לשדל את עצמו בתנחומים. רוב לבבות מטומטמים הם, אך לבבות צעירים פעמים מצליחים לכוון אל האמת. לא בכדי דבקו בי הללו להרימני על נס. מן הסתם גנוזה בספרי איזו סגולה יקרה. מן הסתם גיליתי משהו מיוחד בחכמת הלשון או בתורת הנפש שלבבות צעירים אלו נוהים אחרי ומתרפקים עלי כל כך. ובוודאי איני פועל בטל, המכלה את כוחו לריק בכתיבה חסרת טעם ושחר כממעשה הכתבנים הקלקלנים המשוגעים למלאכה שאין בה צורך לעולם. מצטער היה כעת, שלא הראה אמש פנים מסבירות לחבריו הצעירים כראוי להם, לא חיבקם בזרועותיו, לא נשקם על פיהם לומר להם: אשרי שאתם מודיעם לי חיבה ומודים בזכותי להסתופף בהיכל היצירה. אוי לבודד. ואני כל ימי הייתי שרוי מבחוץ. לולא אתם לי שקמתם לימיני.

העליה בהר שפרה עליו כעת מכל הבחינות. הוא צעד במעלותיו כמו בנתיב השושנים. נהר ונהרה שפוכה מסביבו. לא חש כובד-חמרו ולא ליאות-רוחו. משל התפשט מגשמיותו וגם מן האני, התובע תמיד את עצמו לערכאות. לא עוד ביקש יישר כוח לכשרונו הספרותי ולא שם של מפורסם בקהל הקוראים. דבר לא ביקש לעצמו. את כל עצמו ביקש להקריב אל רבו הנערץ שלזכרו עלה כעת ברגל. מרגע לרגע נעצר במהלכו והתיצב נוכח רבו, שנשמתו מרחפת עד היום בגבהו של ההר, כדרך שגופו החי היה משוטט בסביבות האלו שנים לרוב בחמדת הבדידות ללא קץ. רבות הגה ברבו מאז עמדו על דעתו, אך הפעם לא עצר עוד להגות-אלם ופתח את פיו לשפך-שיח בקול לאמור:

– שלום עליך מורי ורבי החי, שבח והלל לך. מה טוב ההר הזה ונחמד לעינים. בשגם רוחך שפוכה על כל סביבותיו. שנים לרוב התהלכת בהר הזה והקשבת כמוני היום לפכפוך הנהר הנוהג את מימיו בהמיה חרישית למטה. בדד התהלכת פה. לא בן השפלה היית ולא ארחת עוד לחברת דרי-מטה. נעלית ממני דורך, אף לדורי כמו זר הנך נחשב. איש ההר היית מעצם טבעך. כל אבק נקלה לא דבק בך.

הסתכל וראה, שההר מזדקר לעיניו מכל צד, יביט לכאן או לכאן, כל הסימטאות מוליכות אליו וככל שהוא מצעד ובא הוא כאילו מרוחק ממנו יותר. תמה היה, אם לא נשתבשו עיניו או מוחו נתבלבל. ראה פלוני עבר לידו עצרו ושאלו:

– היכן כאן ההר?

נעץ בו הלה מבט בוהה, חייך בסלידה של מי שנטרד על ידי תמהוני ונפנה ללכת מעמו בלא מלים, אולם הוא עבר אותו במרוצה והטיח שוב בפניו את השאלה למקום ההר, כמי שבהול ומבוהל למצוא ביתו של הרופא והוא זורק את שאלתו בפני כל עובר ושב.

– כלום אין מר רואה את ההר המנקר עינים — החזיר לו האיש ברתיעה של מורת רוח — מר אינו מכאן. איש מוזר הוא, מר — הפטיר בסבר-מבט, שמשמעותו הפליגה אף הרחק מן המוזר.

ההסבר היה כאן ההר. הרי הוא כאן לעינים. צריך היה לשאול איזו הדרך הקרובה אל ההר. אבל הוא כבר נגמל מלשון בני אדם פשוטה וברורה. אף את לשון בני האדם העלה על מזבח הספרות, כדי ללטוש לך לשון מיוחדת משלו. סגנון, סגנון. סופרים עמלים על סגנון ומאבדים את השפה הברורה של אנשים מן הישוב. שום איש בעירו לא העלה עליו במבטו, שאינו שפוי בדעתו. בתוך ערב רב של הכרכים ההומים עשוי חולה רוח להתהלך שנים לרוב ואין מכיר בו. אין מכיר, לפי שאין משגיח בו… אך בני הישובים הקטנים עינם חדה ועדיין ל ניטל מהם כושר הסקרנות לגבי כל פנים חדשות במחציתם. נעצר לשעה קלה בהילוכו ופתח לפשפש במחשבתו ולתהות על שלום רוחו. כלום מה שאלתי: היכן כאן הר? הרי זה משפט כשלעצמו ללא דופי. הר משמע הר וכששואלים היכן כאן הר מתכוונים לשאול היכן כאן כאן השביל הקרוב ביותר אל ההר. לא כן? היכן כאן ההר? היכן? מסתבר שהוא דיבר אל עצמו בקול, שכן שמע קול דובר אליו:

– רצונו של מר לשאול היכן הדרך אל ההר?

– הקצרה… — הפטיר והסתכל באיש בעינים מביעות חיבה והודיה.

– אוכל להגיד למר היכן הקצרה וגם הארוכה — סינן האיש מבעד לתימרות העשן של מקטרתו. — לאמתו של דבר איני יכול להמליץ על הקצרה… שהרי מסתבר שמר אינו מבני המקום. בידוע — סינן האיש את מליו אט-אט ומתוך הרחבת הדעת — שהזרים משתבשים בדרכים הקצרות דווקא. כנגד זה יש שהדרך הארוכה קופצת לפניהם. מכל מקום גם בקפיצת הדרך אין מגיעים אל ההר אלא בשעה מרובה.

– המרובה כמה היא?

– שאלה קשה שאלני מר ואיני יכול לצערי להשיב עליה. הכל תלוי בכוח ההליכה וברוחב הצעד. רגלים צעירות קלות כנשרים ורגלים באות בימים זוחלות כצבים. רואה מר, זהו ענין גיל. אם בארוכה הרי הדרך לכאן ואם בקצרה…

– רב תודות למר. אני לארוכה. שלום, אדוני.

כבר נפנה ללכת אך שמע את קול האיש מאחוריו:

– רצוני להגיד עוד דבר למר. יואל נא לעמוד מעט קט. בקושי הדבקתיו. בעל בשר אני — דיבר האיש בנשימה כבדה, מבלי להמיש את המקטרת מפיו — רציתי לומר למר, כי בת-לויה נחמדת היא סגולה להליכה מהירה. כשיש לך חבובה בצדך במקום הרגלים צומחות לך כנפים והדרך אפילו מלאה חתחתים נעשית כמישור. עם בת גוג יפהפיה שכזאת שוב אין מטפסים ועולים בהר, אלא ממריאים עליו כמו על כנפי נשרים. מבין מר.

– ואילו בלי בת זוג יפהפיה בכמה שעות עולים בהר? — שאל וליבב במבטיו את האיש, שבנועם שיחו עמו הזר, זרע בלבו ניצוצות אמונה ובטחון, שההר הוא הר והאדם הוא אדם בכל עת ואף הוא הנהו כאחד האדם ולא יוצא דופן ממין האדם, לא גר תחת השמים האלה, לא נזוף למקום ולבריות.

– על שאלה זו לא אוכל לענות למר — השיב האיש בסבר פנים של מי שנתפס בקלקלתו — אתן משל למר. רואה מר אותי? הריני בעל בשר. לא כן? ואילו זוגתי שלי, טובת לב ויפת חן, עמוסה בשרים יותר אפילו ממני. זוגתי שתחיה, במשך כמה זמן, סבור מר, אם יעלה הרצון לפניה לעלות בהר פתאום לפתע — כך דרכה של זוגתי שלי, שכל משאלות לבה צפות ועולות לפניה פתאום לפתע — ואם נניח שהשעה עכשיו היא… כמה בערך השעה? — הוא העלה מכיסו את שעונו ונשתהה בהצצה במחוגיו, כאילו אינו מאמין למראה עיניו. ואכן, לא נאמין, שכן הגיש את שעונו אל הזר ואמר — יסתכל נא מר בשעון שלי… אני מביט, מביט ואיני רואה. שמא סבור מר, שראייתי לקויה חסושלום? לאו דווקא. אם אראה את זוגתי שלי במרומי ההר נצבת שם כתורן בראש אניה — אם כי היא שמנמונת הריהי גם בעלת קומה ראויה להתכבד — מיד אכירה. אבל כשהנני מסתכל בשעוני איני רואה. ממש איני רואה. זאת אומרת, איני מאמין למה שהוא מורה לי. אדוני, לעולם איני מאמין לשעון שבכיסי שלי. ואילו לשעונו של זולתי כן בהחלט. האם יש שעון למר?

– אין לי שעון.

– אין שעון למר? לא ייאמן. אדם בן זמננו וללא שעון בכיסו. הרי זה יסלח לי כבודו אם אומר לו, שאדם שכזה בזמן הזה משול לקיאע רגלים ללא קביים. אדם ללא שעון מניין הוא יודע, אי אי, שהוא חי? ויכול שכבודו חש גם כן כאב בטן כשהוא שומע תיק תק של השעון בדומה לזוגתי שלי שהשעון מטיל עליה פחד של העכבר מפני החתול. רואה מר, מיום שנשאתי את רעיתי הנחמדת לא הכנסנו לביתנו שעון, חוץ מזה הטמון בכיסי ואיני מסתכל בו אלא בשעה שאין רעיתי עמי. כזו נעשיתי מטושטש במורה השעות. הריני מביט במחוגיו ופעמים איני מסוגל להבחין כלום. סופי שנעשיתי שוטה בזמן ולעולם איני יודע לכוון את השעה. באין ברירה נאמר שהשעה היא לפי המחוגים שלי… היא… יביט-נא אדוני ויאמר לי מה שעה הוא רואה… אומר מר, שהשעה היא שתים עשרה — אחת בערך לפני הצהרים. ניחא. וזו היא שעה שתכניות מוזרות וכל מיני מחשבות משונות עולים במוחה של רעיתי שתחיה. אילו היא עומדת בזו השעה כאן, במקום הזה, ונתחשק לה לפתע לכתת את רגליה עד למרגלות ההר ומשם לטפס ולעלות למרומיו בדרך הארוכה הזאת, היתה היא מגיעה, לפי השערתי, אם איני טועה, עד לפסגה לא לפני שעה שתיים אחרי הצהריים, או, נגיד שתיים ורבע, ואולי אני טועה והיא בכל זאת תגיע בשתיים בדיוק. הכל תלוי בטמפו ההליכה, בטמפו, הטמפו, אדוני מנצח על הכל.

שלף את המלים מפיו אט-אט כמו במלקחיים ואף הטיל אתנחתות ממושכות בין המשפטים. כנגד זה הטיח את קורי העשן מפיו דחופים ודחוסים. בשעת האתנחתות היו שפתיו מתנועעות ומרחישות לחשים כאילו ללפף בהם את הסגולה המגית, הטבועה, לפי הנראה, בתימרות העשן, שהסתלסלו מפיו כמו מתוך מפחה. אכן הוא עמד מרותק ובהסתכלו מפיו כמו מתוך מפחה. אכן הוא עמד מרותק ובהסתכלו בתמהון בפני האיש, שבחר בו האלומוני לשתף אותו בהרהוריו ואף לשבץ לתוך שיחתו מראי-מקומות מן הדפים המשפחתיים של ספר-חייו, חזר וניעור בלבו הרעיון שהיה דוחקו לעתים להפקיעו מגלמיות ולהלבישו מלים. עכשיו יצא מן ההעלם אל הגילוי בניסוח זה, והוא שמראש ומקדם נכתבו בספר התולדות בכתב הנוטריקון כל הדיבורים העתידים להישמע בין אדם לרעהו מששת ימי בראשית ועד אחרית הימים, דור אל דור יביע אומר וכל אחד בכל דור ודור מצווה להוציא מכסת מלים מפיו באזני אנשי שיחו בחייו עלי אדמות. מכאן כל פליטת פה וכל כשל פה וכל אותה תסבוכת שבשיחת הבריות, שמגלגלים במלים ללא הרף שמוסיפים בירור ודיון אי הבנה גדלה והולכת. לכל סוגי העל-כרחך נוסף אם כן על-כרחך אתה מדבר. לא זו אף זו: על-כרחך אתה מדבר. לא זו אף זו: על-כרחך אתה מוציא מלים אלו ולא אחרות ההולמות יותר את כוונתך. טמפו, טמפו. הווי אומר: יש משמעות מיוחדת למלה זו בחייו, שהוטחה בפניו היום מפי שני אנשים בזה אחר זה.

– שלום, אדוני. שעתי דחוקה — נפלט מפיו ללא מחשבה תחילה.

נשא את רגליו ללכת. אולם האיש נפנף במקטרתו אל עבר פניו וזימנו להתעכב שוב לשהות קטנה.

– הענין אדוני הוא זה — סח שוב אט-אט — הואיל ושעתו של אדוני דחוקה אשיא לו עצה, לבל יפעל בחפזון. אל נא ילך לא בארוכה ולא בקצרה, כי אם בדרך השלישית.

– ואיזוהי, אם אפשר להגידה בקיצור מלים? – אפשר. פשיטא, אפשר. אם כי לא כל כך אפשר. וזאת משום שמר בהול ונחפז.

– לצערי אין לי פנאי.

איש המקטרת תלה בו מבט חמור:

– אבל, אדוני, בבקשה, גם לאין-פנאי דרוש פנאי מעט. ישמע נא מר באזניו מה שהוא מוציא מפיו: אין לו פנאי כלומר, אין לו זמן. וכלום למי יש זמן? זמן אין לשום איש. הזמן אינו של שום איש. הוא של זה שם במרום — הוא הרים את מקטרתו כלפי מעלה — הזמן, אדוני, הוא הרים את מקטרתו כלפי מעלה — הזמן, אדוני, הוא של מי שברא כל זה — והוא נענע את מקטרתו שבידו לארבע רוחות השמים — ואם לאדם אין זמן כל עיקר, הרי יש לו כל הזמן שאינו שלו. יש לו הזמן, אם אפשר לומר כך, של כל הזמנים. הוא מילי מולטי מילי מיליונר של זמן… מבין מר? — פניו נתעוו לפתע לידי צורת שופר ובפיו תקע מעין נביחה כלבית אגב שרבוב לשונו לכל ארכה עד כמה שניתן לפה לשרבבה — אדוני — הפטיר דרך גערה — ליהוי ידוע למר, כי פי יהגה חכמה, יהגה, הגה, גע, גע. אני לא כלב, לא אוז, לא שפיפון אני בר דעת. שכל יש לי חבית מלאה בראש שלי. זו זוגתי העלילה עלי. היא תמיד מלשנת שאני… לשננית היא.

– שלום, אדוני — תקע לו את ידו מתוך חמלה.

– שלום גם לאדוני — אמר האיש ונשק לו בידו — זה טוב לי, וזה יפה לי. שינשקו לי בידי… שאדע גם אני שאני אדם, אדם גמור. ואדוני ילך אל ההר בדרך השלישית… לא הארוכה ולא הקצרה… השלישית — נתלווה אליו והלך עמו צעד בצעד ומילמל: — הדרך השלישית, אדוני, היא בסימטאות הללו. הללו… לכאן. כן, לכאן, רואה מר תלי האשפה? כן, הדרך השלישית היא בכיוון לערימות האשפתות… אשפה. אש, אש, אש… פה…

רק למען תקשיב למהלך העתים לא דבקת באשה, זרע לא הקימות, לא קנית חבר, אף שם לא עשית לך. בסוד נפשך באת ובו העמקת שבת. ברטחך הגדולה למרחקי העתים המראת, לכן לא נודעת לבני-דורך. עם רוחות לא מבני-אנוש המתקת שיח. אך הכי בגלל זאת השתפכו הגיגיך לחיק התוהו ולא נשמע קולך בין החיים?

רגליו צעדו במרומי ההר ואף רוחו המריאה במעלות החזיון וארחה לחברה עם נפש מורו, המרחפת במקום הזה על כל סביבותיו, ובהיצמדו אליה ספג אל קרבו את מרי-גורלו ואת קללת הכרת, אשר דבקה בפעלי רוחו. בגודל חמלתו על הרוח הדגולה ההיא, אשר דבק בה תו השכול. גמר אומר לתת את נפשו כופר לפועל רבו, להינזר מהיום ולהבא מכל אשר רוחו הורה והוגה, להיות כל מעיניו קודש לחקר פרטי היצירה ממקור רבו לגדל את שמו בעולם… כן, סח לעצמו במלים מפורשות ונעצר לרגע קטן במהלכו לשם מתן ליטוש יתר לניסוחו שיהא ראוי להשתבץ לתוך מסה ספרותית, כלום מה יכול אני לחדש בחזיון והגות אחרי האיש אשר כבר ניער כבתוך כברה את היקום הנפשי על כל גנזי-שביליו ומשעוליו הנפתלים? וכי עתיד אני לבטא דבר-מה, שלא הובע עדיין על-ידיו? תמה אני אם הוספתי עליו נופך משלי. אין לי כל נופך משלי. אין לי. אין. כל ימי אך נתעיתי בשוא, שכל בעל נפש הוא כאדם הראשון בשעתו וכל אשר חונן בכאב סגולה משלו, חונן גם ביתרון הכשר להלבישו ניבים בסגנון היחוד ממקור-רוחו, שלא היה עדיין לעולמים. לא, לא, אין שנים מתנבאים בסגנון אחד. אין נשמות תאומות. אין אח בכור ואח צעיר; אין כפילים בבית היוצר. אלא כהנים גדולים וכהנים הדיוטות המשמשים את הגדולים; יש חוזים וחוזרים, היוצקים מים על ידיהם; יש נשמות סגולות ונשמות נמושות. אני בין הנמושות. אין שני ראשונים, אך אין גם שני לראשון. אלא יש משמש בקודש ושמש למשמש. מכאן מקור והעתק מכאן. אדם העליון וקוף המהלך בעקבותיו ומחקה את העוויותיו.

הוא טרם הגיע למרומי ההר, אך חלחלת פתע דחפו ליסוב לאחור ולשוב על עקבותיו. הנה, סח שוב לעצמו בדיבור מפורש, ככל שהנני מתרומם במעלה ההר אחוש את מיעוט-ערכי ודלות-מהותי לעומת מורי ורבי שגיא הכוח. בהגיעי למרומיו הלא אהיה בטל ומבוטל בעיני. לא לי העטרת והאדרת, אך גם לא לי להיות נוש-שובל. לא אוכל היות שמש וקוף. בפסיעות נחפזות ירד מעל ההר, משל נמלט על נפשו מבית דין היושב במרומיו להוציא עליו את פסק-דינו. הוא דבק ברבו באהבת נפש, אך אהבה זו זרעה בו חרדה לנפשו, שמא תרד לטמיון באהבתה. נפנה מן ההר לשוב למלונו.

 

ח

לא הלך הפעם במישרים לרחוב הראשי, משל ביקש לסמל בזאת את המיאון לקבל עליו את מרות החזרה, אלא נטה לרחוב צדדי, העשוי, לפי השערתו, להובילו גם כן, אם כי בעקיפין למלונו… ראה פרוור חדש זרוע בתים רבי-קומות העומדים בבנינם, מזדקפים כלפי מעלה בצביון מגרדי שחקים. הבירה הקטנה קפצה כאן מחיתולי הקרתניות ויצאה להתמודד עם כרכי העולם בסגנון הבניה החדיש להקים בתי מגורים שיתופיים, קסרקטיניים, ללא קלסתר-פנים אישי, בתים ללא ביתיות, מעונות שאף רשות היחיד חותמה רשות הרבים. היה זה לכאורה מקום שיכונים צדדי, מעין תוספת בשולי הבירה. אולם התכונה הגדולה שנזדקרה לעיניים הן בכמות הגדולה של הבתים המוקפים פיגומים והן בסרטים הנרחבים בכותרותיהם השמנות, המתנוססים על עמודים גבוהים, להכריז כי מעונות רבי חדרים עומדים לממכר לדירות ולמשרדים ומגרשים לקניה, המרוצה הרבה של הפועלים החרוצים העוסקים כאן בחפירת היסודות באמצעות דחפורים ושם בימיקת הגגות, נתנו את אותותיהם, כי פרוור זה נועד מעיקרו לדחוק את רגלי הרחוב הראשי וכי השוליים של היום עשויים להיהפך מרכז למחר. נראה היה בעליל, שהבירה הקטנה, שהתנערה מתרדימת הדורות ומרדה בעצלתיים המתוקות השפוכות עליה, חותרת להיעקר מבין פסי המסורה ולהשתפך לתוך נחל האיתן של החיים החדשים. המדינה הקטנה מעמידה פני מעצמה. יש מאבד הון תועפות בענין רע ויש רוכש הון תועפות בענין רע. מתוך הענין הרע של מלחמת העולם הראשונה, שמדינות גדולות יצאו ממנה בשן ועין, יצאה המדינה הקטנה ברכוש גדול. עיר פלך בינונית עלתה לגדולה של עיר הבירה, החולשת על נכנסים וקרקעות. יערות ונהרות ואף מפרץ-ים. נמשלה זו לפרחח, שנפלה לו ירושה גדולה והוא אץ להתבגר והריהו מזדקר על בהונות רגליו, תוחב סיגריה לתוך פיו כדי להקיף עצמו בענני כבוד וחשיבות. המדינה הקטנה לרצונה, ואולי על כרחה ממש, הגבירה קצב, עשתה העויות גדלותיות. הנה היא בונה קסרקטינים גמלוניים לגיסותיה לעתיד לבוא. “טמפו, טמפו, אדוני הסופר”. הנה שלטים נרחבים מתנוססים במרומי עמודים המצהירים: כאן ייבנה בית הנכות הגדול, כאן המכללה, משרד המשפטים, בית האוצר. כל המשרדים הממשלתיים, השוכנים דרך ארעי בסביבות הגן הציבורי, יקומו כאן. המדינה הקטנה משחיזה את צפרניה ומתקינה לה כלים חדישים למזוג לתוכה את מרצה הגובר והולך. מרץ, מרץ, עולם של מרץ וכוח. מלכות הכוח תחת מלכות שדי, היא צו העתים החדשות, שאפילו מדינות ננסיות אינן פטורות ממרותו. כלים, כלים, עולם של כלים ולא של תוך, עולם של ברזל פלדה וביטון. כאן בתי החומה הקסרקטיניים מטפסים ועולים גם לצלעות ההר הירוק. פלוגת חיילים מצוידה בנשקה עשתה תרגילים בשטח הפתוח והגדור-תיל דרך רישוּל, כאילו הם מוּעסקים כשחקנים בהפקת סרט צבאי. עם כך ניכר היה, לפי ארשת פניהם ותנועותיהם, שאין הם מסיחים אף לרגע את דעתם מעיסוקם בתפקיד של מגיני המולדת ובני-חיל, עמודי המדינה הקטנה. טירוניותם הכריזה על עצמה. אפילו אותה תמימות גלמית של הקלגס הותיק נתגלגלה אצלם למעין טקס קונדסי והפגנתי. רוביהם נזדקרו להם באלכסון, כשם שכובעיהם היו שמוטים לצדדים. אמנם, כפתוריהם מצוחצחים במדוקדק, אך תחת זאת אין מבטיהם קהים ומטומטמים למדי כיאות לנושאי חרבות, שהקלגסיות היא מורשה להם מדורי-דורות. לרגעים היו נראים כסגל של מכבי-אש. אולם דווקא התפאורנות המצחיקה של חיילי המדינה הקטנה עשויה היתה לעורר הרהורים נוגים וחששות רציניים לסדר עולם זה, שבו אף הזאטוטים שבעמים מחוייבים להעמיד פנים של ברזל פלדה וביטון ולהלביש את צעירי בניהם במדים צבאיים, כדי שלא ייראו בעיני אחרים ערומים וריקים מכל עמדת כוח. לפי משחקי הזאטוטים ברחוב העיר ניכרים עיסוקיהם של נטורי-קרתא ולפי העוויות הקלגסיות של זאטוטי עמים אפשר לראות בחוש את שלוליות הדמים, העשויות להשתפך בקרוב בכל שדות הקטל של העולם. אף תלמידי המכללה במדיהם המגוהצים, שזה עתה יצאו מתחת מחטו של החייט, ששוטטו בהילוך שטבבי וטרזני, מודעי-חשיבות עצמם כילדי השעשועים של המדינה הקטנה והשמיעו מפעם לפעם שריקות, צפצופים וצריחות פראיות, התגוששו והתכתשו ואף זרקו זה על זה גירי-אבנים, עוררו בלב הצופה את ההרגשה, שהמדינות הקטנות על כל גינוניהן הגדולותיים, שצמחו מתוך שצף הדמים של מלחמת העולם הראשונה, הן נפלים שנולדו חסרי-אונים לחיים מתוך חבלי-לידה קשים של מעצמות גדולות, שהגיעו עד משבר וכוח לא היה להן ללדת זרע של קיים. אף טירוני המדע הלאומי נראו עלובים במדיהם החדישים על שום כפתוריהם המצוחצחים ותיתורי כוביעהם הנוצצים, ששיוו להם סבר קל דעת ומחוצף. הכי אין העולם זקן ושבע מכאובים? והללו מחדשים מעשי נערות.

עוד הוא תוהה ומסתכל בא גד, רצה לומר, גד, שאולי הוא ירמיהו. תחילה הבחין באחד בלבד. חיש-מהר צמח גם השני, היינו, ירמיהו, שאולי הוא גד. פליאה בעיניו שלא ראה אותם עד שנצבו לידו פנים אל פנים ממש. את פניהם לא ראה ואף צעדיהם לא שמע. גד-ירמיהו, שהכירו בפניו את פליאתו, נזדרזו להודיע לו פה אחד, שהם מהלכים זה שעה קטנה מאחוריו והיו מצעדים בפסיעות דוממות וללא דיבור כדי שלא לבלבל את מחשבותיו. ברור היה להם לפי הילוכו, שהוא שקוע במחשבות, ולא עוד אלא תקוע לתוך רעיון מסויים. הוא סבור, ואף חברו נצטרף מיניה וביה לאותה סברה, שרעיון הפועם בלב איש, היינו, רעיון בר-ערך, שיש לו תוכן ראוי להתכבד, וממילא הוא גם בר-צורה, הוא מעין, אם אפשר לומר כך, תמונה, יצור חי, כל התארים והתכונות של בריה חיה חלים גם עליו. לרעיון יש קול, שאוזן בוחנת שומעת אותו גם ללא מלים, ואף ריח נודף ממנו ובעל חוש הריח ירגיש בו. כשצעדו מאחוריו האזינו למהלך רעיונו והתבשמו מריחו. יכול, הפטיר גד, כנראה, אני אומר למעלתו מהו שהעסיק הפעם את מחשבתו.

– מהו? — שאל האורח והסתכל בהם בתמיהה ואף בחששה — שמא דברתי אל עצמי וקולי הגיע לאזניכם?

— לא, כבודו לא דיבר אל עצמו, אם כי בתנועותיו היה מעין דיבור. מר הסתכל מסביבו, ראה נוף, הר ירוק, פרוור של עיר… חיילים במדיהם, תלמידי המכללה. רובים, כפתורים מצוחצחים. זאטוטה העושה העוויות של מעצמה… בדומה לאותו פרחח, המזדקף על רגליו ואתה תוחב סיגריה לתוף פיו להיות נראה כגדול… אפילו תחמרות העשן הדחוסות, העולות כאן מתוך ארבות העשן של בתי החרושת החדשים, מזכירות אותם סלסולי עשן, שבהם הפרחח בסיגריה מקיף את עצמו בענני כבוד וגדלות. מצחיק, לא כן?

צינה קלה פגעה בלבו. הכי כל כך שקוף הוא, שאף הרהוריו נבחנים מבחוץ? או שמא יש באוירה של המדינה הקטנה איזה סם המחלחל פנימה ועושה את האדם מפולש. ואולי באמת היה מדבר אל עצמו, אלא שחבריו הצעירים משום דרכי נימוס הכחישו זאת. אם כך הרי כבר הגיע גם בדיבורו לדרגה זו, שהוא עומד בכתיבתו, היינו, הוא מדבר אל עצמו כשם שהוא כותב אל עצמו על ענינים, שאין לבריות כל ענין בהם.

במחשבה תחילה נמנע מלהרחיב את הדיבור על כך עם חבריו הצעירים והשיא אותם לענין אחר.

— תמה אני, אמר, על הזימון הזה, ששלשתנו הננו כאן. לא הלכתי כלל לכאן. דרך מקרה נזדמנתי על ידכם. מה שם הסימטה הזאת?

— סימטת השוחטים.

כיוון שנתפרש השם נשא עיניו וראה, מה שנתעלם ממנו תחילה, נוצות פורחות באויר וכתמי-דם על המדרכה. סימני העופות השחוטים המטפטפים בדרך מבתי השוחטים.

– והכיצד נזדמנתם גם אתם לכאן בו ברגע בדיוק שאני כאן?

— ניחשנו שכבודו עשוי לעבור כאן — פתח אחד מהם — כלומר, ידענו שכבודו מן הסתם יעבור כאן, לא ידענו ממש, אלא שיערנו שכך יהיה. אף שם בגינה הבחנו במר מרחוק מהלך שקוע במחשבותיו. לא רצינו להפריע לו. הלכנו מאחוריו שעה מעטה ונעצרנו בהילוכנו, שלא להתקרב אליו יותר מדאי. עמדנו שעה קלה והפלגנו בשיחה מעטה על דא ועל הא. וכבודו, אף על פי שהילוכו איטי, חמק עבר לפתע ונעלם מאתנו. הוספנו לטייל לתומנו. כלל לא נזדרזנו לשוטט אחריו ולחפשו במבטינו. בטוחים אנו, שאי-כאן אי-שם נזדמן שוב, ודווקא מתוך היסח הדעת, למחיצתו. קבלה בידינו, שבמדינה זוטא זו ובעירנו הקרתנית אין אדם נעלם לאורך שעה מן העינים. כאן אצלנו הכל שקוף והבריות מתחככים זה בזה ככבשים בעדר.

— עד כדי כך — שאל האורח בסלידה ניכרת ופנה אל השותק — האם גם אתה מר גד סבור כך?

— זו היא גם דעתי — השיב השתקן — אלא שאין שמי גד, כי אם ירמיהו. חברי הוא גד.

— סליחה, טעיתי. התנצל האורח, אין לי טביעת עין. איני בעל חושים כדבעי.

שני החברים העלו בפניהם חיוכים נרחבים ונלבבים הנהוגים אצל הבריות במחציתו של מפורסם, המשטה במעריציו וממעט באזניהם את דמות עצמו, כגון שחכם רב מוניטין מלעיז על עצמו, שהוא שוטה מופלג, והגבור, שהוא חלוש, והעשיר שאין לו פרוטה במזומן. אך הוא סח לפי תומו לפני חבריו הצעירים, אנוס על פי תשוקת הוידוי, הרהורי נכות חוחולשת הדעת הפוקדים אותו לעתים עד דכא:

— אמת, אני אומר לכם, קיהות החושים היא מום שבי. איני זוכר פרצופים ואיני קולט צבעים. עתיםהנני מתרשם מאיזו בבואה של עצם, שהוא גופו לא הגיע כלל לתודעתי. יש שאני רואה דמות גוף ולא את הגוף, אבחין בבת קול ולא בקול. משוחח עם רוחות ואיני מסוגל לגלגל שיחת נימוסין עם אדם קרוב או רחוק; עיור אני לנוף ולקוי-פנים ואף לתנועותיהם של הבריות. אך פעמים דווקא איזו העויה שבאקראי של פלוני מזעזעת אותי עד עמקי הנפש. לא חוננתי באותן הסגולות, שהן בנין אב לכל מלאכת מחשבת, חושים נכונים, כלי-זינו הראשיים של בית-היוצר, צלילות הדעת ושלות הנפש. לדידי אין שום צורה מגובשת בבריאה, הכל ניגר. לבה שוטפת, יורה רותחת, רואה אני…

— אשרינו שזכינו לשמוע דיבורים אלה יוצאים מפי כבודו — קרא גד בהתרגשות ואותות התרגשותו ניכרו גם בפני ירמיהו… הרי זה… פרק שירה. אשר לגוף הענין בלילה שתי רשויות הן. דבר זה מצאנו כתוב אצל כבודו בפרק “הלילה” בספרו… פרק נפלא, זרוע רזים.

— כן, אמר, אמש ראיתיכם במעילים. המעיל משנה צורה.

למרבה הפלא נתחוור לו לפתע, שאמש נשתבשה לו ראייתו גם מן הצד המוחשי ביותר, שכן הגבוה לא נראה לו היום בעל קומה כפי שנראה לו אמש. אף סבר פניו לא היה עוד רך ומעודן, נשיי ממש, כפי שנחזה לו אמש. זה כוחו של הלילה, הרהר בסלידה מעצמו, לתעתע. כל היש הוא מערכת קרב. הלילה נאבק עם היום, עיני הבשר מכחישות את עיני הרוח, ההר יורק בוז על השפלה, הדבורה עוקצת את האדם, אפילו הזאב טורף את השה והגבר משסע את האשה. שתי רשיות בבריאה.

— כבודו מסתכל בנו מתוך תהיה ופליאה — אמר הנמוך — כאילו נשתנינו בעיניו מאמש.

והוא דווקא תוהה היה לא על הנמוך במבטיו, כי אם על הגבוה שנשתנה קומתו מאמש.

— יפה ניחשת, מר גד, סח האורח, אתה נראה לי היום שונה מקצת בקומתך.

— אני לא גד. ירמיהו שמי.

— סליחה. שניכם, מר ירמיהו, ואתה מר גד, נראים לי היום מבוגרים מאמש.

— הסיבה לכך פשוטה ביותר — נזדרז גד ואמר — אנו כעת נצבים בקרבת ההר. ומצאנו כתוב אצל כבודו באחת ממסותיו ששמה… כן, “הלילה כפרוכת” שמה… ושם כתוב, שהאדם בקרבת ההר בגרות קופצת עליו. ההר מזקין. וטעם נתן כבודו, שההר גופו זקן. אין הרים צעירים. לא כן?

לא היה מנוס. כל פסוק ופסוק משל האורח מונח בקופסת זכרונו. האורח הרגיש את עצמו מדוקר ככברה. לא די שאין הוא עשוי להתעלם מן העין בסביבה קרתנית זו, שבה כל אחד מפולש, אין פסוק מחיבוריו שכוח מגד זה. אותה שעה נתפגלה בעיניו מלאכת הספרות. הרבה הייתי נותן, הרהר, שכל מה שהעליתי בכתב ישתכח לחלוטין.

— ומה עשיתם אמש לאחר שנפרדנו, הלכתם לישון? — שאל כאילו משחיל בקושי חוט לתוך קוֹפה של מחט. החוט המחבר אותו עם שני החברים הצעירים היה רופף מדאי וחושש הנה שישתמט מידו לגמרי.

— מה עשינו אמש — חזרו שני הידידים על השאלה בבת אחת והציצו זה בפני זה כנמלכים במחשבתם איש ברעהו. גד פתח — צעדנו.

— צעדנו בשתיקה והקשבנו לקול פסיעותינו בדממת-הלילה — מילא ירמיהו אחריו.

ירמיהו הגיש את פיו אל אגרופו והשתעל לתוכו משום כבוד רבו הנערץ והפנה מבטיו לצדדין, כאילו צידוד מבטו מעלים את שיעולו מאזני האיש שהוא רוצה ביקרו. גד אותה שעה נעץ את מבטיו באצבעות ידו הימנית המזוקפות כלפי מעלה, כדרך שיהודים יראים מגישים את אצבעותיהם לתחום מבטיהם בשעת ההבדלה על היין. לאחר כך האהיל בשתי כפותיו על עיניו כאשה צנועה בברכה על הנרות בערב שבת. משום מה נראו לו רק עכשיו עיניו לאחר הסרת כפות הידים מעליהן בסברן המיוחד הססגוני. זיו צחצחות שקוי אגלי דמע נשקף מהן. אף שביבים שובבניים ניצתו בהן לרגע קטן. הנה הן מפיקות תחנונים והנה מדברות נגידים. תוגה אדנותית שפעה מתוכן. לפתע הבחין בבליטותן היתירה של העינים הללו, הנראות מזדקרות וכמו יוצאות מחוריהן. תום ונסיון קמאי מהול המיית רחמים. בניגוד לפרצופו הנייח ולתנועות גופו הנוהרות בעצלתיים היתה המרוצה המבוהלת שלעיניו מעלה בלב הצופה את הרעיון, שהעינים הללו הן לא מקלסתר הפנים הזה, לא מן האיש הזה ולא מן העולם הזה. למרבה הפליאה היו מתלקחות ודועכות לסירוגין, משל הן מרחפות בלא הרף בין הקיום לחדלון. כשהסתכל בהן בגויעתן פגעה צינה בלבו והרהור נעקץ לתוך מוחו: מלאך המות מתלווה אל בחור זה כצל. הריהו הולך למות, ואולי יקום לתחיה בסיפור המעשה משלי. עוד הוא דן אותו דין בר מינן ושוב הופיעו השביבים השובבניים, כמו נזעקו לעזרה בצרה והדליקו חיוניות יתירה במבטיו ומתוכה צמחו שחוקים נלבבים של פיוס וריצוי, משל נתרחש להן נס של תחית המתים. אילולא צלילות דעתו היה מברך בקול רם ברוך מחיה מתים. נתאווה לנשק את העינים. אולם הוא בחל בכל תאוה.

— צעדתם, משמע, ארוכות וקצרות… עד איזו שעה בערך בלילה? — הוסיף לשזור את החוט הקלוש והרופף…

— מה שייך עד איזו שעה — החזיר ירמיהו — עד שהאיר היום כמנהגנו בכל לילה.

— והיכן צעדתם?

—בתוך העולם — סח גד.

– בתוך התוך של הזמן — הפטיר ירמיהו.

לראשונה נחלקו לכאורה שני החברים הצעירים בדעותיהם, אלא שתיכף לכך הבהיר גד:

— זמן ועולם חד הוא, שהרי עולם גם כן משמעו זמן, כפי שיפה דרש כבודו על כך בפרקו המזהיר “מעולם ועד עולם”.

— צעדתם והתבטלתם… לא כן? — נזדרז לקיים בידו את קצה החוט.

— התבטלנו לאו דווקא — החזיר גד — מלאכה בידינו.

— ומלאכתכם מהי? — שאל האורח בתמיהה כפולה. תמיהה משום שטיבה של המלאכה לא נתחוור לו ותמיהה שניה, משום ששיער, על פי צחקוקיו של ירמיה, שכוונתו של גד נהירה לו כל צרכה. ואכן, ברגע כהרף-עין נזדרז ירמיהו להבהיר את רמזיו-מליו בשים שכל.

— טוחנים אנו — הסביר ירמיהו — ריחיים של הזמן על צוארנו ואנו טוחנים בהם. הריחיים של הזמן על צוארנו ואנו טוחנים בהם. הריחיים שלנו מונעעים על ידי גלגל הבטלה. את ימינו אנו טוחנים לקמח לבן ואת לילותינו לקמח שחור. יפה אמר כבודו באחת ממסותיו, שאין עבודת פרך קשה לאדם מן הבטלה. אף אמר מר, שהאיסתניסים שבבריות פטורים מכל עשיה. הרהורי-לבם הם פועל-כפיהם.

הפעם שניהם כמעט פה אחד הסיעו מחיבוריו מראי-מקומות הן בענין המלאכה והבטלה והן בנושאים אחרים המיצרניים להן. אהה, הרהר הרבה דברים כבר אמרתי ועל נושאים מרובים כבר חויתי את דעתי ספרי. אין ענין שלא רמזתי עליו. ושני הבחורים קלטו הרבה ממה שנמצא כתוב אצלי. לא זו אף זו, אפילו כשהם מביעים רעיון משלהם, מן הסתם אני מדבר מתוך גרונם. שימוש לשוני וכל סממני הסגנון שלי בפיהם. לפתע נתחוור לו, שאף זיו העיניים של גד, משחק האש והדמע, הגסיסה והתחיה המשמשות בערבוביה בהן, עשויות כמתכונת הנפשות הסהרוריות המתהלכות בסיפוריו.

נשמתו הסמיקה מבושה. הללו לא די שהם שותים ממעינו, אף שואבים מתוכו בכלים משלו. " בכל כיסי כבר משמשו. את כל חלונותי פתחו. לא בכדי הבוקר צעדו בעקבותי בסביבות ההר. הם מתחקים עלי ומחקים אותי בכל. מאוס להיות קוף, אבל לא פחות מכך מאוס להיות רבם של קופים. אדם המעלה הוא משכמו ומעלה נבדל מכל האחרים, שאין יכולים כלל להיכנס למחיצתו, ומה גם לרדת לתוך בית-גנזיו וכל אחד יעשה שם כבתוך שחו… הסופר הוא חומה פרוצה. האין זה לפי שהספרות היא פרוצה? וכך בעמידת שלשתם עשה במחשבתו סיור-בזק על כמה פרקים מספריו ועלו בזכרונו כמה מימרות, שנעשו בשעתן אמרות כנף ועוררו לגלוגיהם של המרובים וקצת קילוסים מפי המעטים, שנשתבחו בטעמם המתקדם. הוא המשיל את כיפת השמים ללול, שהירח דוגר בו על ביצי הכוכבים, את האמן לסכינאי קוסם השוחט את הקוסמוס, את הספרות למזבח, את הקולמוס למאכלת, את הדיו לדם, את הסופר ליצחק המובל לעקידה ואת המבקר לעשיו אחי יצחק. אף הוא סח, שהשכל הוא מס, שהטירוף משלם לאיולת; שהיצירה היא תפילה חקישית לנעלם וכל עיקרה דו-שיח בשפה חתפעמית בין האדם לנפשו, ממילא אין לזולת כל חלק ולא כל השגה בה. כח יחיד הוא מין אדם חדש ורק לבו יודע את הגיגיו, שהם לכל אחרים בגדר רזין דרזין. מלאכת מחשבת היא אמיתית במידה שהסתום בה מרובה על המפורש. דעת הקהל היא עורבא פרח. אין קהל ואין דעת הקהל, אף אין עדרי-אדם. כל איש שה תועה אח לאח נכרי, הוא הדין אב לבנו ורב לתלמידו. בפירוש כתב בספרו “השיש היוקד”, שתהום חפורה בין האמנות למציאות. שום חוקי הגיון אינם חלים על מלאכת מחשבת. האמן בולע לתוכו כוכבים רותחים ופולט מתוכו גבישי-קרח נוצצים בהדר. אל תאמרו: הבו ענני-ערפל, הרבו קרה. רק בעב הענן ובחביון הקרחונים תיגלה שכינת היצירה. הנצח הוא ערפלנו. הערפל הוא נצחנו. איולת היא לתאר פרצופים ולצוּר צורות, גמויות, גופים. רק אשר איננו בדמות הוא ביש, ערום יצא האדם מבטן אמו והמערומים הם מחלצותיו. העולם בוער ובו ניגרים כלבה עגילי-אש, נזמי-אש, צמידי אש. וכי מי סח, שתכלית האמנות מתן-צורה? תחי המערבולת… האמנות היא פטיש המפוצץ את סלע היש ומן הסלע המפורר יצא נחל אפרסמון. והוא הנהר היוצא מן העדן. אף אמר, שהיקים הוא משרפה, לשון אחר, מטרפה. השגעון הוא היסוד. מיושבים בדעתם אין להם כל השגה בדבר שבאמנות ולא זיקה אליו. הפלישתרים מעמידים פנים, שהם שוחרי יופי. מי שאינו מסוגל למשכן את מעמדו האישי, את שלום נפשו ואת בריון המוחין שלו, תמורת פרק-יצירה, אל יהא לו עסק עם האמנויות היפות. איזו איולת היא לתאר את המציאות. המציאות היא הבל הבלים. אין האמנות נבנית אלא מחורבנם של החיים. האמן מתאבד לדעת על מזבח האמנות כדרך שאמר פלוני חכם שהבריאה נוצרה מתוך התאבדותו של אלהים. לעתיד לבוא לא יהיו בני אדם נבדלים לשבטים, לגזעים, לעמים או לכתות ולמפלגות חברתיות ודתיות לפי עיקרים אמונתיים או רעיוניים כל שהם, כי אם לפי הבדלי הטעם האמנותי ומידות ההבנה בשירים, בזמירות ובתמונות. האמנות דת העתיד תתגדל ותפרח, לאחר שכל הדתות הכנסיתיות תיבטלנה ותעבורנה מן העולם. הקרב האחרון והמכריע, בכנפיו יופיע השלום הנצחי, יתחולל בחזית הטעם. באמנות צפון המפתח לתיקון העולם, או שהאנושות תיגאל על ידה או שלא תיגאל כל עיקר.

כמה מזולזלים היו כעת בעיניו אותם פסוקי-כנף, שנקבעו על ידו בדפוס בשעתם בשמו ובחתימתו. פשיטא שאינם הולמים את האמת המקובלת על דעת הבריות. האם היו לפחות מקובלים על דעתו בשעת ניסוחם ויציקתם? או שהם היו מעיקרם עלים נדפים מאילן המליצות. המתנועע בסערת השכרון של גדלות המוחין? גורל קודר לחכמי-חרשים שבויי האשראה, או המרומים על ידיה, שהם עצמם אינם יודעים אימתי הם מדברים אמת ואימתי משקרים. בנוח עליהם הרוח — באין יודע אם זו רוח ממקור החסד העליון או רוח נעוה מתהומה של שפלות הנפש, המבקשת קרניים לעצמה להתגדל בהן על הבריות — כן, בנוח עליהם הרוח הם מגייסים לשירותה את כל גווני הקשת של כשרונם, לוקחים את לשונם או את קופסת הצבעים וילקוט התווים שבידם, ועושים מטעמים או ממרורים של אמת או של שקר. מי ידון ומי ישפוט? לית דין ולית דיין. איש הישר בעיניו יעשה ויפיח כזבים בשדה השיר והמליצה, הזמר או התמונה. גדולי השקרנים מימות עולם ועד ימינו היו חכמי החרשים, הפייטנים והציירים, מחברי האגדות ורבי הלחן. אף הוא, זעירא דמן חבריא, היה כזבא רבא. הכי לא יקום ביום מן הימים כתבא רבא וגברא רבא, איש אשר רוח האמת תפעמהו, כאשר לא פיעמה נביא אחד מימי קדם, לתנות לעולם בוידוי גדול ומרעיש את כל התעתועים והמדוחים שנעשו בשדה השיר והזמר, הסיפור והמנגינה, ההגיון וההגות בלהטי קסמיהם של הקולמוס, המכחול, הקשת, נמַפסלת והפה הממלל רברברן? האמנות מששת ימי בראשית, המתיהרת באיולתה להיות שותפה למעשי-יצירה, היא החטא הקדמון, הנוסך רעל לתוך הנשמות ונושא-יצירה, היא החטא הקדמון, הנוסך רעל לתוך הנשמות ונושא הרס גם לגופים. אילו אומץ ללבו היה פורץ בזעקה עזה ונוראה: אוי לי מקולמוסי, בושתי ונכלמתי מאומנותי.

עוד הוא עומד תוהה ובוהה במחשבתו ושני החברים הצעירים סיפרו זה עם זה בלחש, במראה פנים מפורש של זהירות, לבלי לבלבל את רבם בדביקותן. אף על אף מידת הזהירות נשמעו לאזניו מפעם לפעם כמה מן הפסוקים, שהחליפו ביניהם והם מראי מקומות מספריו. אצבע המקרה: לתוכם נשתבצו אילו מימרות, שעלו כעת במחשבתו למגינת לבו ולבשתו. אין מנוס. החברים הצעירים אף בהלך-רוחם נתלוו אל הליכות מחשבותיו, משל חוננו בחוש בוחן להרהוריו או שעל פי ברית הכרותה בין חסידים לבין רבם הם נמצאים מצומדים אליו דרך הטבע בהרהורי-לב.

עמד בבושת-פנים ותבע את עצמו לדין נפשו, הוא בעל הדין והוא הדיין, ושני החברים הצעירים עדי המלך. הוא במחילה מכבודו לא אמר כלום. כל המימרות שלו הן רק חידודים ולהטוטים לשוניים, שכל הרוצה יכול לחזור עליהם או לעשות כמתכוּנתם. ואכן, עושים, יעשו ואף כבר עשו. אין שום חידוש בספרות. הכל מתארים שניים שלושה טיפוסים הקיימים ועומדים מששת ימי בראשית, הכסיל, הרשע והתם, או ביש גדא בעל התאוה וחסר הדעה, המשוגע. יש מוספים גם את שאינו יודע לשאול, או להיפך, הטורדן, שיודע לשאול, כגון המלט מורט העצבים, השואל עצה, אם כי אינו יודע כלל ממי הוא שואל, להיות או לא להיות, ולפי שהכל טוחנים קמח טחון באו והמציאו מין חכמת לשון או אמנות הסגנון לשם מתן סימני זיהות לכל מושך בקולמוס או במכחול על פי דרכו. לשון, סגנון — כמה נמאסו עליו פטפוטי-מלים אלו. אין לשון ואין סגנון. לא היו דברים אלו מעולם. אחת היא הלשון ואחד הסגנון לכל. אבל בדו יחוד לשון ומקוריות הסגנון, כדי לבלבל את המוחות בלמדנות מדומה ובפלפולים של הבל. אף יצאו והורו, שזה חכם גדול, העושה נפלאות בלשון ומושל בכל מכמניה, כולו מקור ועצמיות הביטוי, וזה חכם קטן ממנו ולווה הרבה אפני ביטוי משל אחרים. שוא ושקר. אין מלכים ושרים ללשון, כשם שאין מלכים ושרים לשדות ולנהרות, לדגי הים ולחיות השדה. כל העולם שייך לכל ושום חלק מן העולם אינו שייך לאיש. הלשון היא אוצר כל הדורות ואין לאדם קנין בלשון אלא במידה, שהוא זקוק לניבים לבטא בהם את שיר היחוד או את הגיון היחוד, ואם תמצא לומר את כאב היחוד או את הגיון היחיד, ואם תמצא לומר את כאב היחוד, משלו. הרעב מגיע לו לחם לשובע; לצמא מים לשתיה. ורק במידה שמציקה לאדם רוח בטנו, רשאי הוא למשוך וליטול מלים מעטות. כל הלוקח יותר מכך גוזל את הרבים. אין הכשרון מכפר על לקיחת מנה אחת אפיים לא בתבואות השדה ולא בתנובת השכל והרגש. הכשרון הוא פשע. בממני-תיאור, יתרון ההכשר, כלי-בטוי משוכללים, כל הכלים כלי-זין הם. האמנות כלי חמס מכרותיה. לשון, סגנון, הה, מיאוס. מוקצה מחמת מיאוס. תמצא לומר יש קורטוב מקוריות בביטוי, הרי גם המקוריים מחקים את המקוריים שכבר היו לפניהם. מיאוס, מיאוס. כל שבא לבטוי כבר יצא לתרבות רעה של שוא או שר. הגיון הלב הנאמן ממאן מעיקרו להתלבש במלים. הוא מברייתו משוקע בתחום האלם ואינו יוצא משם אפילו במלקחיים. אם יש בן-רשף של הגות, הזונק מתוך פנימיות הנפש ומאיר נתיב לאיזו נקודה שבתהומה, הרי זריחתו היא הרף-עין לשקיעתו. אין מציצים פעמיים לתוך אותה תהום. חזיון נאמן הוא התגלות, נס. לכן, אין אדם שונה דבר לתלמידו, כדרך שאין הוא מוסר לחברו מהותה של צמרמורת וטיבה של חלחלה שפגעה בו. אין תלמיד, אין חבר, אין חוזר ואין שותף לדעה, כשם שאין שותף לרגשות. איש לנפשו ואיש לרעיונו. כל אחד בודד לעולמים. השכל, המחבר את המוחות, הוא רק טיפה מים הטירוף, המפריד אותם.

הוא בשלו. אף אותה שעה, שנתאכזר על עצמו לנפץ את מגדל-החן של אמנות צרופה, שנתן שנים רבות אישפוז לרוחו הנסערה, התועה במדבר הטירוף, היה טורח במחשבתו לנסח את רעיונותיו ההרסניים בניבים שנונים ומלוטשים הטבועה בחותמו האישי, שעצם מציאותו היה מוטל אצלו בספק. משול היה לאיש, התלוי מעל לתהום, ורק ידו האחת מאוחזת בענף של אילן העומד להישבר, ועדיין מהדר הוא בנענעויו מעל לתהום, מאחר שכל ימיו שימש מורה לשיפור התנועות. הוא ניסח את מחשבותיו בינו לבין עצמו באותה מידה של שכלול וליטוש, שהיה נוהג בה אילו היה מבטאן באזני שני החברים הצעירים. שנוכוחתם גרמה לו הפעם עינוי-נפש. רע עליו המעשה, שהללו אינם חשים ואינם מרגישים כלל ברגע זה במחשבותיו, אם כי טורחים הם לכוון את לשונם ללשונו ואת הרהוריהם להרהוריו. ויותר ממה שסלד משיחם ושיגם סלד מעצמו, הנתון בשתי רשויות. מכאן הוא עוקר מן השורש את קו היחס שבין רב לתלמידו, ומכאן הוא עצמו נוסע אלפי פרסאות אל ההר הירוק להתייחד שם עם נשמת רבו.

יש רגע ורעיון פוקד את האדם כברק וכרעם, כאש אוכלה וכדכי מים רבים, וכבת קול מן השמים. ולאחר שהאיר הברק והרעים הרעם יוצא הרעיון חיש מהר מכלל התגלות ונעשה פשוט לגמרי, כשדה בקמתו, כרגבי האדמה, כמי המעין, כדיוקן האם. כן, זה פשוט לגמרי. כל נפש בודדה במועדיה ובחוליה, בניביה ובאלם-הגיגיה. שני גופים נכנסים לזיווגין, אך הנשמות והמוחות אינם בזיווגין. גופים נושקים זה את זה, מוחות לאו. הוא הבין כעת עד תכלית את חכמת השתיקה. ישרי הלב בכל העתים שמו מחסום לפיהם, לא השנו הלכות, לא הטיפו מוסר, לא הורו דרכים, לא חיברו שירים וזמירות, לא העמיקו חקר בקול רם, לא ביקשו כלל לגלות נצורות. אם הגיגיהם נצרו בחובם ולבם היה קברם. כל פתחון פה הוא עבירה, קל וחומר הכתב והמכתב. מי יתן וילמד מהיום ולהבא את חכמת השתיקה וידום סלה.

להכעיס את לבו שנתייסר הצהיל פניו לתלמידיו, שהסתכלו ברבם התפוש מחשבות מתוך התפעלות והערצה, כדי לחפות במאור פניו על החשכות שבנפשו.

תמה היה שאין הללו משיגים אפילו בבואה דבבואה ממורת רוחו מהם. מכאן נתחוור לו בבירור גמור, שאין החוץ משקף את הפנים ושהמחשבות הן דוממות ללא קול וריח, בניגוד לדעותיו, שהביע במסותו “קול ודממה”, שהמחשבות הן מברקי האל הרצים על פני הלבבות, העמודים, מאיש לרעהו.

— תמהים אנו — הביע לפתע גד בסומק של בושה — שאין מר עולה לגבהו של ההר להתייחד עם נשמת סופרנו הגדול… הנערץ על כבודו…

— הנערץ עלי? — אמר בנעימה, שבה סותר אדם דעה שאין לה כל שורש במחשבתו — וכי אמרתי זאת פעם?

מימיו לא הודיע לא בכתב ולא בעל פה כל סימן של חיבה, כל שכן הערצה, לאותו גאון בודד, שהיה משוטט במרומי ההר הירוק. האם מחמת צרות עין לא עשה זאת או משום יראת הרוממות שבלבו כלפי רבו נמנע מלהביע לו הערצה בפומבי, שכן כל רגש היוצא לפרהסיה נעשה חולין? יתכן שמתוך אנינות הדעת נהג כך. בפרק-ספרות הציג לראוה את כל עולמו הפנימי, את יצריו הרעים ואת הגיונותיו הנאצלים, את הדברים שבינו לבין אהובותיו ושבינו לבין קרובי-משפחתו, אביו ואמו בכללם, לא הניח חריעת חיים משלו ומשל מקורביו שלא דרשה כמין חומר בתוך סיפורי-מעשיותיו. אך שמר אמונים לרבו הנערץ שלא פירש בשמו מחשש חילול. לרבו בלבד קשר עיטורי שתיקה ולא ישאו מדרס למעשי קולמוס.

— לא, אמר, לא עלה כלל רצון לפקוד את… מרומי ההר. איני נוהג להזכיר נשמות ואיני דורש למתים. וכלום הבעתי פעם הערצה למי שהוא?

— לא במפורש — פתח גד בגמגום וירמיהו נזדרז לענות גם את חלקו — מסתבר, לא במפורש. במפורש לאו, אבל ברמיזה אולי כן — הוסיף גד, שקיבל כנראה עידוד מהצטרפותו של רעהו — אנחנו באמת כבר שוחחנו על כך בינינו לבין עצמנו בתמיהה, שכבודו לא פירש אף פעם בשמו של הסופר הגדול, שרשומי השפעתו ניכרים בכל הלך רוחו ובמהלך מחשבותיו, הוא הדין בלשונו ובסגנונו של מר, היינו, גם במבנה המשפט. הרי יש בלי ספק ניצוץ בכבודו מנשמתו של… אחיו הוא ברוח… אח-בכורו…

צינה של עצבות פגעה בלבו. לא היה מנוס מרשת הריגול, שנפרשה מסביבו על ידי שני חבריו הצעירים. לא די שהיו בקיאים בכל הפרקים הכתובים, חדרו גם לצפונות מחשבותיו, בכל כיסי נשמתו משמשו. העינים הכשרות הללו של גד, העינים העצובות, היוצאות מחוריהן, כמו הן לא מעלמא הדין ולא מהאדם הזה, העינים הזיותניות, השזורות קרני-רוח, כמה הן חודרות חדרי-בטן.

— כן, אמר אנוס על פי ארשת התום של שני חבריו הצעירים בציפייתם לגילוי-לבו, מצאתם את חידתי. הריני עומד בדחילו ורחימו בפני אותו רב-אמן, שקטנו עבה ממתני, שהופיע בעולם הזה שנים רבות לפני. המעט שיש לי, פסולת היא מלוחותיו. מי אני ומה אני לעומתו? הוא כבר הביע כל מה שתלמיד ותיק כמוני עתיד לחדש ואין לי אלא להתפרנס בשיירים מעל שולחנו הגבוה.

אך יצאו הדיבורים מפיו ושני חבריו הצעירים החווירו. בעיני גד נצנצו אגלי דמע, וירמיהו, שהיה, כנראה, חולני, פרץ בשאגת-שיעולים וגופו נתנענע כמו בעוית. הואיל וירמיהו נכבש לשיעול הפטיר גד מטעם שניהם:

— אין דברי כבודו מתקבלים על דעתנו… מופרכים הם בעינינו בתכלית… בנפשנו הם. אנו שתי בועות-קצף אנו… אנו שתי נשמות ערטילאיות אנו… אנו מה אנו… אנו שני צינורות, שאין בנו אלא השפע הרוחני העובר מכבודו דרכנו… וחלילה לו למר אפילו דרך בדיחה ושנינה למעט את דמותו של עצמו. כבודו הוא גדול הדור, יכין וגם בועז של ספרותנו. אפילו רבים יש שוטים או זדים, המעפרים את כבודו בעפר ומבטלים אותו, כן, מבטלים אותו לגמרי… אפילו כאן במדינתנו הקטנה רבים מקלים ראש בכבודו… אבל אנו אומרים, תמיד אנו אומרים זאת… ובפני עם ועדה אנו אומרים זאת, שכבודו הוא גדול הדור… אין כמוהו… אפילו מחבר ה… בן עירנו, אינו מגיע לקרסוליו. בטוחים אנו, שהדורות הבאים יתנו כבוד וגדולה לו.

— כן, באמונה שלי — קרא גם ירמיהו שבולמוס השיעול הרפה בינתיים ממנו.

מורגל היה לשמוע רמזי-קלונו, דברי לעג ובביטול או דעות דו-משמעיות על פרי-רוחו מתוך קור-רוח גמור. אך בהקשיבו לקילוסים הברורים והישרים שאינם משתמעים לשתי פנים של חבריו הצעירים נתחמם לבו וכל זרמי הצינה שבנפשו הפשירו ועשויים היו לפרוץ בקילוח דמעות מעיניו מהמיית רחמיו על עצמו. לכן נזדרז ונפטר מהם בשלטם בנימוק של ענין דחוף שיש לו במלונו.

– כן, אמר ירמיהו בחיוך, אנו יודעים גם יודעים זאת. בוודאי בענין הקול שצלצל כמה פעמים היום למר.

הם ידעו. הכל היה גלוי וידוע. שום דבר מן הנוגעות לו לא היה סתום לפניהם.

 

ט

הפונדקאי הודיע לו מיד בכניסתו, ששעה מעטה לפני כן, רגעים מספר ממש לפני כן, נתבקש אל הטילפון.

— שוב הקול? — שאל בקול קר לחפות בו על נעימת הצפיה קצרת הרוח, שעלולה היתה לפרוץ מפיו.

— הקול לאו דווקא — השיב הפונדקאי ללא מאמץ כל שהוא להסתיר את קורת רוחו מאכזבת האורח — הקול לא שב עוד לשאול לכבודו. כך דרכו של קול לתכוף שעה אחת את קריאותיו בזו אחר זו ולאחר כך להשתתק לשעות מרובות.

— ועל ידי מי נתבקשתי לאחרונה אל הטילפון?

— על ידי האישיות.

כיון שראה הפונדקאי, שאין האורח מבין מהו סח הוסיף הסבר:

— אישיות זו, מר סופר, היא האישיות הידועה בעירנו. כשאומרים אצלנו אישיות יודעים הכל ואין שואלים כלל מי היא. זו היא אישיות מכובדת לכל הדעות, ראשונה לכל ענין ציבורי, היא להכנסת כלה ולהלוית המת ולקבלת אורחים רמי מעלה ולמתן כבוד לכל אנשי-שם, סופרים בכללם. כיוון שבא אדם גדול לעירנו, יהא גדול כסולם גבוה וכמטאטא ארוך, ויהא לא כל כך גדול, או אפילו גדול זוטא, מיד האישיות רואה חובה לעצמה לשחר את פניו, אם שהיא מבקרת אצלו ואם שהיא פוקדת אותו בברוך הבא לפחות על ידי השחרחוק, כדי להזמינו לקבלת פנים בביתה ברוב עם, או במעט קהל, הכל לפי מעלתו של האורח ולפי המוניטין שלו וכל כיוצא בזה, אשר לכבודו, מר סופר, אם נניח, שמקומו יכירנו בין הלויתנים הגדולים…

— ומה אמרה האישיות בצלצולה? — שאל, כדי להפסיק את שטף שיחו של הלה.

— מה היא אמרה? האישיות לא אמרה ולא כלום. היא אמרה, שאינה יכולה עדיין לשוחח עם מר, משום שאין שעתה פנויה לעת עתה. לא באה אלא לומר לו, שיש בדעתה להתקשר עם מר לאחר שעה, אם לא יקפצו עליו כל מיני עיכובים ומניעות.

— וחוץ מכך לא נקראתי על ידי שום קול אחר? — שאל מתוך תקוה מהבהבת בלבו שמא הקול בכל זאת דרש לו והדבר נשתכח מלב הפונדקאי.

— מר משמע שואל לא לקול, כי אם לבת קול, או לקול בת, אמר ותלה בו מבט שובבני — אגיד למר… כיוון שהוא חוזר ושואלני, הריני באמת חוכך בדעתי. אפשר שאל הקול ואפשר לאו. ואפשר שכל הענין הקול הוא עורבא פרח, היינו, בלבול-מוח סתם, מרדעת מרוחה בחמאה, מטאטא מנגן, נר של חלב, שטובלים אותו בדבש, תואר מורה מורינו לחזן העובר לפני התיבה בבית הכנסת מלא מתים וכל כיוצא בזה. אבל מה לו למר שעיניו מלפלפות? רואה אני במר שנוטה הוא לישון.

— כן, נוטה אני לשינה.

— אם כך ילך מר לנמנם. ובלבד שינמנם ולא ישן. שאם ישקע בשינה עמוקה יחמיץ סעודת הצהרים.

— וכי קרובה שעת סעודת הצהריים?

— מה שייך קרובה? היא קרובה במידה שאינה קרובה ביותר. אפילו קרובה, היא קרובה לא כל כך.

נכנס לחדרו, שכב, ציפה לתנומה והיא נטרדה ממנו. קם והפסיע בחדר. דבקו עיניו. שכב וקם. קם ושכב, עד שהשינה נכנסנה לתוכו בצעדי חתול השורט אותו בצפרניו ומלקק אותו בלשונו. וכבר היה רכוב על גבי סוס ושוט מצליף על פניו וכלב נבח לו לתוך אזניו בקול הפונדקאי: הירדם ותערב לך שנתך. לפתע נחרד מצעדים סמוכים. כשפקח את עיניו ראה את ה“שירות” ארוכת-הצמות לידו. היא באה להודיע לו מטעם האישיות, שזה עכשיו צלצלו בשמה ואמרו, שעדיין אין היא פנויה לשיחה עם כבוד האורח, אבל יתכן, שתוכל בקרוב להיפנות לכך.

שוב שיקע פניו במיטה ונשתוקק לתנומה, אך מבוקשו לא ניתן לו או שניתן לו במידה זעומה בלבד. הוא עצמו לא ידע אם הוא ישן או לאו. היה תפוס תנומה רק בחלק מישותו. שכב, אך לבו לא שכב, כי אם תפח ועלה בהר והוא גופו נתון בעמק. לרגע ראה נופים משונים והרהורים מטושטשים לגמרי התרוצצו במחשבתו. קולמוסו מדדה על גבי גליון נייר מעצמו, כותב ומוחק. תמה היה: על שום מה גם בשנתו מושך בקולמוס והוא בהקיץ כבר נתן גט-פיטורים לספרות והנה קולמוסו רץ על הנייר. אף הוא רץ. עמוד — שמע קול מאחוריו או מעליו. מי אתה הקול? — שאל בתדהמה. אין קול ואין עונה. ראה במרומים גן מתנוסס ובו אילנות כבדי-פרי ביקש לקטוף וליתן אל פיו. לא פירות מאכל, כי אם פירות זהב באילן. ראה כוכבי זהב ממרום ולול זהב למטה. גד וירמיהו מיללים כשני חתולים. קול לחש לתוך אזנו: תן דעתך. מי אתה? גרפומן!! — מושך הקול. המון ראשים באולם רחב הידים מאזין וקורא אליו: בוז לך, הסופר, בוז… בוז, קורא גם הוא, בוז לנפשי. תמרות עשן מסביב. הוא מטפס במעלה ההר… רחימאי, סח לו יצור ספק מלאך ספק שד: החיים הם מחזה-היתולים אלוהי ואלוהים הוא מחזה-יגונים אנושי. חושב הוא מתוך ידיעה ברורה של עירנות גמורה, אם כי מובטח, שהנהו ישן וחולם. רואה הוא תהום ומעליה מזדקרת חומה גבוהה חלוקה. מתוך התהום ניבטת אליו דמות אימתמית, המרדפת אחריו להדביקו ולחנקו. חיש-חיש הוא מטפס ועולה בידיו וברגליו במעלה הקומה.

קול מאחוריו מצעק: גנב, גנב, גנב, גנבת את השמש. לבו פועם בחזקה. שעט צעדים. שאגת פיות: תפשוהו. את השמש החביא בכיסו, הגנב. עורבים מקרקרים, כלבי-ציד נובחים. הוא במרומי החומה. קפץ וירד מעברה השני, רץ על פני ערבה רחבה, נאחז בסבך שבלים גבוהות בשדה. בית מרחץ ריק. קר. ריח זרדים. זכור לו, שטופלים עליו אשמת גניבה, ולא ידוע לו מה גנב. מן הסתם טבעת יקרה, יהלום. רואה גויל יקר כתוב משני עבריו. נעצר לרגע במרוצתו לקרוא בו וכולו מחוק, אך אותיות שמו ברורות, שוב שקשוק גלגלים ונחרת סוסים. נושאי לפידים פורצים לבית המרחץ בנהם זעם: הנה הוא הגנב, ידו במעל הגדול אשר לא קם כמוהו מיום היות אדם. עוד הידים שלוחות לתפשו. באופן פלאי הצליח להתחמק ולברוח מרודפיו. קל כנשר הוא מדלג על הרים, מקפץ על גבעות. אך גם רודפיו בהמון גוברים חילים, נישאים כקטריס בעקבותיו, נוהמים, נושפים, שורקים, מצפצפים, מריעים ומטיחים בו חרפות וגידופים. ידים שלוחות. יד אחת כבר תפסתו בגרונו לחנקו. אך רגליו כסוסים מהירים. היד נשרה מעליו כמו עלה נדף. שוב נתפש בידי חבר אנשים הקורעים את בגדיו מעליו ורק תחתוניו לבשרו. הוא עובר במערומיו ברחובות הבירה של המדינה הקטנה בדרך אל ההר הירוק. בראש להקת הקונדסים המלווה אותו במרוצתו צועדים גד וירמיהו לבושי מדי-שוטרים. תמה הוא: במה חטא שמוליכים אותו לבית האסורים? כלום גנב דבר ושם בכליו? את בגדיו קרעו מעליו להעביר את קלונו בחוצות, והוא משל אחרים לא לקח כלום. כל שלו משלו הוא. לא גנב שום נוף, שום משל וחזיון, שום מליצה. כשיתעורר משנתו יעלה על הגליון את חלומו, וכלום אין החלום שלו? כן, אני שלי וחלומתי שלי — מנסח הוא פתגם. מימרה המעלה חן לפניו. ועדיין היד הכבדה מאחזת בו ומטלטלתו בחזקה. עצמותיו מתפקקות מכאב. רואה הוא כדור-אש עף. לבו נשפך מתוכו והוא עגול ובוער כשמש. גנב, גנב. שוב נהם-קולות. שביבי שכל טוב מתלקחים בהגינו והוא נזכר דיבת רבים שגנב את השמש והנה נשפכה ויצאה מקרבו עם לבו. חיש מהר נדם שעט הרגלים וחדלו הקולות. עוד דוק-שינה דק פרוש עליו, גלוי וידוע לפניו, שהוא חלום חלם. אכן, חלום ערוך ומתוקן כפרק של ספרות. הסופר אפילו בחלומו מחבר סיפורים… הקיץ. לעיניו המלופלפות נזדקר הפונדקאי העומד ומרכס בידיו את כפתורי מקטרנו האדמדם. בקול בס סח:

— כבוד הסופר, האישיות הואילה לקרוא לו אל השחרחוק.

האישיות שחרחקקה:

– האם יש לי הכבוד להיות קשור על הקו עם כבוד מעלת הסופר, כמו גופו, ולא עם מי שהוא אחר? ובכן, שלום עליך אורחנו רם המעלה, שלום לך בשמי ובשם רעיתי הכבודה. יום עמוס. יש ימים, מבין מר, יש ימים אצלנו העמוסים רב מדאי כל מיני טרדות פרטיות, והעיקר ציבוריות.

אנו נושאים בעול הציבור ושוב אין אנו בני חורין לעצמנו. אין אנו של עצמנו וזמננו אינו עוד שלנו. אין לנו שעה, שהיא כולה שלנו. אין לנו, אם אפשר לומר כך, שום שעה. הרינו בבחינת פטר שלומיאל, שאבד ממנו צלו, ואנו שעתנו אבדה לנו. איני יודע, אם הצלחתי לבטא כראוי את מה שהיה בדעתי לומר בענין שכזה, שלי ושל רעיתי הכבודה, שהננו חיים ללא שעה מזומנת אף אחת שהיא שלנו. מובטחני שכבודו, שהוא אמן הלשון, בכך הכל מודים, והוא עשיר כקורח, אומרים עליו, במלים ובכלל בעל סגנון מצויין לפי מה ששמעתי ומליץ להפליא, היה מוצא מלים מפוצצות יותר, לתאר בהן מצבם של שני אישים שכמותו, אני ורעיתי הכבודה, שעסקי הציבור כולו רובצים עליהם, אם של עסקי החינוך בעיר ואם של תרבות וכל כיוצא באלו והם קצת מרצון, ולדיוקו של דבר, הרבה מרצון, וגם על כרחם במידה מסויימת, הייתי אומר, מושכים בעול. כן… אדוני. יסלח אדוני, רציתי לומר דבר-מה למעלתו, אך הנני נאלץ ברגע זה לצערי הרב, לגודל צערי, להפסיק לפי שעה את שיחתנו זו. קוראים לי בענין דחוף. אך אני נוטל לעצמי את הזכות, ברשותו של כבודו, כמובן, לשוב ולהתקשר אתו באפשרות הראשונה שתינתן לי… ואני מקוה שתינתן לי במשך שעה בכרך. אף אין זה מן הנמנע, שתינתן לי לאחר שעה קלה ואולי גם לאחר שהות מעטה כלשהיא ממש. בדעתי לשוחח עם כבודו בענין אחד בשמי ובשם רעיתי הכבודה… עוד נשוב לשוחח היום. אורחנו המכובד מסכים?

—הרי אני כאן אורח ואדוני הוא בבחינת בעל הבית וכל מה שבעל הבית אומר עשה — השיב בהיתול, שלא הלם את רוחו העכורה, אבל עלה בקנה אחד עם חולשת-דעתו.

לא יצאה שעה מרובה והאישיות שוב קראה את כבוד הסופר אל הטילפון בשביל להודיע לו, שלעת עתה עדיין לא יכול היה להיפנות ולגשת אל מקום-משכנו עם רעיתו להגיד לו “ברוך הבא” כראוי לאורח רם המעלה שכמותו. הוא ורעיתו טרודים לאין שיעור, והם מבקשים ממר סופר את סליחתו. כסבורין היו תחילה, שעיד הבקר יוכלו לחטוף ביקור קצר אצלו, ליהנות לרגע קטן מזיו פניו וללחוץ לו את ידו. אבל רואה הוא, שהדבר אינו אפשרי. לצערו הרב אינו אפשרי. יומם תפוס עד תומו, עד תומו, בענינים פרטיים וציבוריים, שאינם ניתנים להידחות. לכן בקשתם שטוחה לפני כבודו, שאם לא יוכלו לבקר אצלו במשך היום, מאחר שעדיין ניצוץ תקוה מהבהב בלבם, אבל אם לאו, יואיל נא לסור לביתם. הזמנה זו שטוחה לפניו בשמי ובשם רעיתי. מאד מאד נשמח אם כבודו יואיל לכבדנו הערב בביקורו. נשב במסיבה קטנה של משכילים יודעי ספר ומוקירי סופרים. כן, מוקירים, בהחלט. נשב ונשוחח מעט על כוס תה ושאר מטעמים. לכבודו תהיה ההזדמנות להכיר את טובי אנשינו ולנו קורת-הרוח מחברתו. כבודו מבטיח? מה? לאו? הוא מהסס? זאת אומרת, רצונו להתיישב בדעתו. ניחא, ניחא. אף דבר זה מתקבל על הדעת. אין זו ממידתו של אדם חשוב להגיד לאלתר כן. תחילה הוא שוקל בדעתו. ניחא. אולם אנו משעשעים את נפשנו בתקווה, שלא ימנע מאתנו את הכבוד לאחר ישוב הדעת… הישיבה בחברת אדם דגול, המזדמנת לנו מפעם לפעם, היא חלקנו מכל עמלנו עם הציבור ומן הטרדות השגעוניות. מקנאים אנו בכם, הסופרים, צפרי דרור הנכם ויש לכם שפע פנאי לשוטט בעולם, ויש שאחד מכם סר בדרכו גם לפינתנו הנדחת. מה? כבודו נוטה להסכים? תודה רבה. עדיין לא לגמרי נוטה? אבל קצת נוטה. טוב קצת מלא כלום. ואולי לא רק קצת. אני אומר בשמו: הן גמור…

—אם מר מדבר בשמי, מכלל ש… — אמר בהיתול.

האישיות נכנסה לתוך דבריו:

– מכלל שכבודו באמת מסכים.

—כן — הפטיר כדי להפסיק את השיחה הכפויה עליו בשפורפרת זו, שהקול ההיוצא מתוכה ללא צלם-פנים מעורר בו סלידה שבפחד סתום ומגביר בו הרגשת הנידוי מן הבריות המלפפת אותו כל פעם שהוא בא בחברתם, ועל אחת כמה וכמה כשהם מתקרבים אליו על ידי מגע מפשט, מקצועי, אם אפשר לומר כך.

לאמתו של דבר נתחוור לו מיד לאחר זניחת השפורפרת, שלא בשביל להיפטר משיחו של אותו טורדן נתן לו מעין-הסכמה, אלא משום צמאונו הנסתר לחברה, שבגלוי נהג בה זלזול. בדק ומצא שזה שנים הרבה לא ישב אל שולחן בעל הביתי להתכבד בטעימה ובלגימה מידי בעלת הבית שאולי היא גם נאה וחוט של חן קרתני מתוח עליה — החן הנשיי לפי תומו כבר יצא מן הכרכים, אך יתכן שעדיין אפשר למצאו במטמונים של הישובים הנדחים — ובוודאי תנעים לו במתק חיוך “יאכל מר, ישתה, יבושם לו למר”. פשיטא שהמסובים הקרתנים יגלגלו שיחה על נושאים ספרותיים, יביעו הערכות על סופרים, ישאלו לחוות דעתו, אך הוא יאמר להם בגילוי-לב, שהוא לא טרח לעשות דרך של אלפי פרסאות לכאן כדי לישא וליתן בבעיות הספרות, כי אם בשביל לראות חיים לפי תומם בישובים המרוחקים מן הכרכים הגדולים, בהם כבר מתו כל הסוסים, אין רואים פרה חולבת ואין שומעים קול צפור, אפילו הכלבים כבר איבדו צורת כלב, כל המראות והנופים נראים כתוצרים מבתי-חרושת פועל המכונות… כך יגיד להם.

שוב שקע בתרדמה עמוקה והיה ישן והולך, עד שהקיץ מדפיקה על דלתו. גד וירמיהו נכנסו במראה-פנים של בהולים ודחופים.

— אנו נזעמים, מוכים והמומים — קראו שני החברים הצעירים בגמגום סוער — על השגגה שיצאה מפיו, שיש בה משום… משום מעשה מצער… משום השפלת קרן הגאוניות… הכשרון… משום הנמכת הרמה… משום חילול הוד רוממותה של האמנות, שהיא בעינינו הקדושה העליונה.

—חילול? במה?

—במה? בזה… בזה… בזה… — כעת גבר קולו הבכייני של ירמיהו, שהיה כאילו שופע ויוצא מתוך עיניו הרחוצות דמעות — ההבטחה, שנתן מר לבעלי הבתים הנבזים הללו, לעסקנים הסמרטוטיים, שונאי היצירה החיה הנושאים בחובם חמת זוחלי עפר לנשרים שביוצרים, כפי שכתב מר במסתו השנונה “ההדיוט והאמן”… בה הביע דברים כדרבונות, שאוירו של בעל הבית הוא רעל לכשרון, השותה לעולם מתוך מעיינות הבדידות וניזון מן היאוש האחרון… כעת הבטיח לטפילים הללו לבוא הערב תחת קורת-ביתם ולישב עמהם אל שולחנם הערוך.

התחולל מעשה פלא. ירמיהו, שהעמיד לכאורה את עצמו בצל גד, כמי שכרוך אחרי חברו, אשר לו זכות הבכורה הן בשאר-רוח והן בכשרון הביטוי, פרץ הפעם מגדרו ונעשה ראש המדברים, כאיש אשר רוח הקנאות עברתו והוא הסיח עצמו בזעם התובע דין וצדק:

— הכי לא מורנו ומדריכנו אתה הדרכנו אל הפסגות? אליך נשאנו עינינו תמיד ואתה לנו היית לעינים בשאיפתנו לכל מרום ונאצל. אותך ראינו בתוך סופר הצעלה, הסולל נתיבות חדשים… הממריא… המתמרד… אשר דבר אין לו עם קהל האזרחים הלזה… לא דרכיהם דרכיך ולא מחשבותיהם מחשבותיך, עמהם לא תשב לשולחן אחד ובקהלם לא ייחד כבודך. אתה נשר והם גמדים. אתה מרחף בספירת החזון והם אסירי החומר. אתה אש אוכלת והם תוכם נחר… אתה הנך אתה, ומה לך ולעדת בעלי הבתים הללו, שנואי נפשנו? בהבתפחך, ולו לשעה מעטה הברוכה מתפורר ואנו תלמידיך מידרדרים ויורדים.

– והיאך יכול מורנו החי להכחיש את בופרנו בחזיוני יצירתו — מילא אחריו גד והתיר את כפתורי מעילו הארוך המגיע עד קרסוליו, כאילו נתכוון על דרך הסמל להדגים את התרת הרצועה טההתפוררות, העשויות להיגרם לעולמם הרוחני על ידי המעשה יוצא הדופן של רבם — בפירוש כתוב במסתו הנשגבה “הללויה”: הבו גודל לרועה השמים ואת בוזכם לרועי הארץ… וכן כתוב ש…

— איזו הדרך הגיעה אליכם השמועה על הבטחתי, שניתנה, אם ניתנה, לפני שעה קטנה על ביקורי הערב? שאל בהיתול מעט.

— מה משמע איזו הדרך? — השיב גד וחיפה בשתי כפיו על עיניו, כפי שנפשו סולדת לעשות את מבטיו שליחים להבעת צער או זעם שבלב.

— בכל הדרכים — סח גד ואף הוא כיסה את פניו מתחת לעיניו אם מחמת סלידת הנפש שפגעה גם בו ואם מתוך נטייתו לחקות מבלי דעת את התנועות וההעוויות של רעהו האוחז במושכות — השמועה על הביקור כבר פשטה בכל העיר. הכל מסיחים בה. נתחלחלנו לשמועה. בושנו ממנה. אנו ממורנו למדנו שנאה לבעל הבית. מהו בעל הבית? הוא חלאה, רקב לעולם.

— ואולי יסוד העולם, מעוז החיים — אמר ספק בהלצה ספק בכובד ראש, מתוך שביקש לרמוז לחבריו הצעירים, שהמשנה על הגאולה הצפויה לעולם ממקורות החן והטעם המעודן, שנשתנתה על ידו שנים מרובות בפרקי פיוט, אינה כלל מאוששת בידו לעשותה קו מנחה בהתנהגות האישית, שבה השאיפות הנעלות והמאוויים השפלים עולים בלולים יחד.

פני החברים הצעירים החווירו. עוד החיוורון עומד בפני ירמיהו עלה בפני גד סומק שחפני. גד פכר את אצבעותיו. אף על פי שעקר רגליו ונראה כמצעד בחדר לא זז, כמעט היה מדדה בו במקום. ירמיהו תפסו בידו ואמר:

— אל תתרגש גד. אסור לך. אסור. מסתבר, גד, שהשבח לבעל הבית, ששמענו הפעם, נאמר בלשון סגי נאור. לא תוכו כפשוטו. בוודאי יש לו משמעות נסתרה.

— אין בדברי כל נסתר, אלא דברים כפשוטם. בעל הבית הוא עמוד העולם, כשם שהבית הוא יסוד החברה. סדר החיים הוא החיים וההווי הוא ראי ההויה — דיבר בגלוי לב חמור, העולה לפעמים כסערה מתוך תשוקת האמת האכזרית או משום התאוה לעשות נקמות בנפש על תורת כזב שיצאה ממקורו של האחד והכשילה את הרבים. רוח היא באנוש לקרוע מעל עצמו הילה שאינה הולמתו. אילו ניתן כוח הפועל לאלילים שסוגדיהם מרובים היו בוודאי קמים, בנוח עליהם רוח האמת והיושר, לנפץ את עצמם. והאדם הלא לא פסל ומסכה הנהו. הכי לא נתערער בטחונו בכללותיו בתחומי השירה והיצירה? יינו החמיץ. המעט כי רעיונו נעשה אכזב, לבש גם גופים חיים של תלמידים, הפוצים פה להטיח בפניו אשמתו בעשותו בחיים פלסתר את חזונו. הוא, שביקש כל ימיו להרים את קרן האצילות ולקדש את הבדידות התרומיית, נתאווה כעת לחברת אנשים בעלי גוף וגסי רוח, בעלי הבתים של העולם, המפטמים את גופם במאכלים ואת רוחם ברהב, התובעים גדולה וכבוד לעצמם ומעמד איתן לביתם ולחוג קרוביהם, ללא היסוסים וספיקות בזכותם למקום מכובד תחת השמש וללא רדיפה אחרי חזיונות, הניזונים משגעון הגדולות. הוא, ששמר תמיד אמונים לאמת שבמסירות נפש וקידוש השם, נתערער בפינה הנידחת הזאת, למראה הבריות דלי הדלים, המשוטטים בין תלי האשפה והעוני, בבטחונו בנצח האמת וברום מעלתה ותועלתה. יכול שלא היתה התביעה לאמת אלא שגגה שיצאה מלפני השליטים הנביאים, השוגים בדמיון שוא, אשר לא יקרם לעולם עור ובשר. עד עולם לא תחוג האמת את נצחונה ותפארת אדם לא תקום. כן, האמת היא יין והשקר חומץ. אך בלי החמתן של השקר לא יוכל בשר ודם לנשום. אילו חלילה קמה מלכוּת האמת בעולם היו טוּבי האנשים נופחים את נשמותיהם ואחרי אצילי העדה היו גם פשוטי אדם נופלים כזבובים בתוך משטר החירום של האמת המשתוללת. הכי לא גרועה האמת הקרה והאכזרית מכל השקרים שבעולם? הלא היא המסכסכת בין האנשים ועלולה לגזור רווקות על מרבית הנשמות. אף הבדידות היא הרגל רע וסוג של עצלות.

רעיונות מתנהגים בעצלתיים, מחשבות דוהרות, אך הרהורי-לב עושים להם כנפיים. יכול שבקגע קטן ינופץ לרסיסים בלב אנוש עולם של אמונות ודעות, שעמד על תלו שנים מרובות. דומה היה עליו, שבהרף עין זה ממש נתערבבו עליו מושגיו ונשתבשו כל ערכי הנוי והחן, ששימשו לו לעינים הן בחכמת הכתב והן במלאכת החיים. קבלה היתה בידו, שלא ניתנה היצירה אלא לבודדים גמורים ותנאי לראיה נכונה של המציאות התפשטות גשמיותה והסתכלות טהורה בה בעיון-מחשבה ובעיון-מחשבה ובעיון-רגש, היינו מתוך דביקות באני, שהוא לבדו משמש מעוז הבטחון להשגת האמת. עיקר ראשון באני מאמין שלו היה האני. רק האני מאמין, רק האני יודע ומבין, רק החצים הדרוכים מן האני אל העולם קולעים אל המטרה. סטיה כל שהיא מן האני אספקלרית העולם, שאין בלתה, היא מקור כל הסילופים והטעויות. הואיל ונשען אל האני קיבל עצה והדרכה ממנו בלבד ומתוך גרונו דיבר תמיד הדיין שבלבו. דיין זה טבעו לחתוך גזירות ולפסוק הלכות. אין לפניו ספיקות, אפילו יש בלבו היסוסים. ברוב הימים נעקרו ממנו ההיסוסים ושוב לא ראה דברים אלא מהרהורי-לבו. אבל כלום לא ניענש על שום כך בעיורון לגבי הנופים? אין הנוף תוצר רוחנו. הוא יש לעצמו. הנוף הוא של ההרים והעמקים, של הדשאים והעצים, של הים והיבשת, של תבואות השדה ושל היצורים הקטנים והגדולים הרוחשים בכל, של האד העולה מן הארץ ושל ענני השמים, ועל הכל, של מחנות האנשים העוברים ושבים בחוצות והמסתופפים במעונותיהם מעבר לוילונות חלונותיהם, המתנפנפים ברוח היום. כן, הנופים מתחדשים לרגעים, אך האדם הנחבא לו לתוך כלוב האני משול לאסיר בתא-כלאו ואף נופל ממנו, שהאסיר מציץ מן החרכים, אך האני הוא לעתים סתום ואטום ללא כל חרכים. ואולי לא היו אומץ בטחונו ותוקף דעתו והרצאתו הפסקנית אלא מין חיתוך הדיבור, נוסח שכזה, נעימה מלומדת בתחכמוני של הלשון, מחוה של סופר, סגנון ראווני שהוא מן הסוג הקשה שבשקרים. לא איש האמת הנהו, אלא שקרן שבשקרנים. נניח, אין לי גרפומן, אלא בעל כשרון. אבל כלום אין הכשרון אויבה בנפש של הרוח? הכשרון, אם אינו חלון ראוה, הנהו בית-כלא הוא ביסודו שלו אינו כלל תקיף. אדרבה, מוג-לב, רך-מזג וחלש-אופי. מה תימה שלא עמדה לו רוחו לסרב להזמנתה של האישיות? כל ימיו ערך בדידות, שפך את בוזו על הפלישתרים, אך בסתר לבו נהה אחרי חברתם ונשא בחובו כיסופים לעקרת הבית העדינה, הענוגה, רבת התפנוקים, לישב אל שולחנה בשרקלין ולשמוע את נועם קולה השקוי חלום: איכל מר ישתה מר יבושם לו.

לא ידו היתה במגדל החרסינה, משכנו. הוא מאליו שקע לתוך האדמה, אשר פצתה את פיה, וכל כלי החרסינה הערוכים בתוכו נתנו קול נפץ עז. אותה שעה עצמה נראו פני החברים הצעירים מבוהלים ומעוותים, עמו נחרדו לרעש המפולת ונתחלחלו מאימת השבר הגדול. שניהם בבת אחת, כמעט פה אחד, הטיחו מלים כמו מתוך בליסטראה ועם כך דחפו את דיבוריהם כמו נזעקו לאחוז במגדל השן המידרדר ויורד ולהציל לפחות את כלי החרסינה משברונם האחרון, לקבץ פזורי הנפציצים ולחברם זה אל זה. קוביה כאן וקוביה שם, בדבק של ריר השצף והקצף:

— אף אין רשות למורנו להתכחש לעצמו, לכבות במו ידיו את הלפיד לאורו הלכנו ובאנו עד הלום. וכלום לא הורית לנו, שבית היוצר הוא בית המקדש, לא כי קדשי קדשים? ביקור זה אם יצא אל הפועל, יהיה מעילה בקודש, סטירת-לחי לכל עולמנו הרוחני… מכאן רק כחוט השערה לכניעתו של מר לספרות הישנה, זו שכל עיקרה תיאורי הואי וחיקוי למציאות העלובה, שהיא לדיוקו של דבר מכון לשידוכים, אולם-ריקודים, חנות לממכר יצרים, אטליז לבשר, תערוכה של מחשופים. וכלום לא למדתנו, שאין זה כך? אין זה כך. אין האמנות מעלמא הדין. חותמה האצילות, הזיכוך והעידון. לא ברעש היא, כי אם בקול דממה דקה. כולה סוד ורמז, התפשטות הגשמיות ונשמה יתירה. הסופר הוא כהן גדול, נאמר במסתך הנעלה “נשמה יתירה”. הוא משכמו ומעלה גבוה מכל הבריות ובקהל ההדיוטות לא ייחד כבודו. כך כתוב אצלך במפורש.

— כתוב… כתוב — למלם בנומך-קול ובנמיכות-רוח. עיניו היו כבושות בקרקע. לא העז כנגד שני תלמידיו הצעירים, שעמדו כנגדו ושטר גובינא בידם.

—כן, כתוב — השמיע גד שומר החותם של חיבורי הסופר ונעץ ברבו את עיניו, שאף על פי שנראו גם עכשיו שקויות-דמע, זהרן עומם וכל סברן התקשה.

—ושמא סבור מר, שהגיעה לו השעה לשבור את לוחותיו… למחוק מה כל שכתב, למחוק — אמר ירמיהו רועד והפנה את כל עצמו בקולו ובמבטיו אל גד, כאילו נתקעקע הגשר שבינו ובין רבו והוא תולה את כל עצמו על חברו לקבל ממנו פשר כל שהוא או עידוד מעט. — נכון, גד? אנחנו נחזיק במשנת הרב. אנחנו לא נבגוד.

—אנחנו לא נבגוד — השיב גד.

ירמיהו עצם עין אחת כדי לנעוץ את השניה במלואה בפני גד, ואילו גד פקח לרווחה את שתי עיניו, כאילו בשביל לשכן בתוכן גם את זו השלישית. הרב הציץ באלכסון וראה, שהעין המשולשת רוחשת בגידה. ירד לסוף הגותם, שהגיונה משטימה. רוחו היתה עכורה, אך דעתו צלולה ושקטה. נתרחש מה שעשוי היה להתרחש דרך הטבע. הלא אף הוא כתב בשעתו: “תולע הבגידה טמון בחביון כל תפוח אהבה. הכי לא היה זה תפוח שהאכילה חוה אמנו את אדם בעלה אחרי בגדה בו עם הנחש? כל פרי נאכל הוא צפע היוצא משורש נחש. בן אצ אביו ותלמיד את רבו עקוב יעקוב. המשטימה היא הדבק לשתי הנפשות באהבה. והכי לא יצפו הבנים לעת זקנת הוריהם? ככה התלמידים יארבו למשוגות רבותיהם. כגופים הניזונים זה מלשד זה, כך כל נשמה נבנית מחורבנה של חברתה. אף לבבות כדגים בולעים איש את רעהו”.

ביקש לגעור בשני תלמידיו הצעירים, שהטיחו בפניו אשמת הפרת האמונים לעצמו, או לגלות להם לפחות ברמיזה את התמוטה שהתחוללה במערכי-רוחו, אך לא עצר כוח לעשות זאת. הוא, שצעד כל ימיו בשבילו המיוחד, נאמן-לב, אטום לדעת הקהל, מסוייג מחבריו ואף מנודה להם, דובר נגידים עם הכל ועל הכל, מבקר ללא חת, עמד במחיצתם של שני הפרחחים מהוסס ומעורער, כמו נזוף, ולא העז להשמיע באזניהם דיבור מפורש בגילוי-לב ובהסבר נכון. חזון האדם בן החורין הגמור, נאמן הרוח בכל התנאים, הוא דבר-בדים. כל אחד מועל את המעל באיזה צד של ישותו. העומד בקומה זקופה לפני רבותיו או הוריו ודבר אליהם אמת עד תומה, סופו לעמוד מוג-לב בפני בניו או תלמידיו ולהפיח באזניהם שקרים וכזבים. שבתנו בתוך מרמה והכחש נשימת אפינו. ולפי שאין אדם משים עצמו רשע ושקרן, חיפש ומיד מצא זכות לעצמו, שאין הוא נזהר בלשונו אלא משום רחמנותו על שני צעירי הצאן, שהשתיתו את כל עולמם הנפשי על פרקי מחשבותיו וברקי הגיגיו. כל מושך בקולמוס מעלה על עצמו, שהוא כשמש יצא מחופת-יצירתו להאיר לארץ ולדרים עליה. אך מפעל-חייו לא היה שמשי כלל וכלל. הוא הבריק ולא האיר. לא העניק שום נכס של ממש, אלא הביא לעולם קצת פאפראות וכווני-חן, אילו אמרי-שפר, שנינות שבלשון. לשון, לשון. הכל מקלסים את חמדת-לשונו. הוי אומר: זו בלבדה היא מתנת חלקו. לשון, לשון, אליל הדורות האחרונים. אשרי שיבוא וינפץ את עולליך… והכיצד יתאכזר להם ויגלה לפניהם לבב חלל שבקרבו?

— גד, התאושש — נשמעה צווחה, כמעט יבבה, של ירמיהו, שתפס את רעהו וכינס בזרעותיו את גופו המתנודד — חזק, גד חזק. מה לך מחוויר? בוא והשתטח כאן על הספה. נפעמת, מה? אסור לך להתגרש. שכב על הספה. מה לך, גד?

— לא כלום. רק חולשה מעט — הלחיש גד בקול מחורחר.

הוא סירב להשתטח על הספה. ירמיהו בחן את דפקו ונגב בממחטתו את נטפי הזיעה מעל מצח רעהוו. כתמים אדומים בצבצו בפניו, שנראו כעת נטולי חיות, מאחר שהזיו נתעמעם בעיניו.

— שכב, גד — ציוה עליו ירמיהו בקול נגיד והשכיבו כמעט על כרחו.

— אתה תשכב ותשתוק חמשה רגעים. כן, גד?

— כן, ירמיהו — נענה לו גד.

בתום חמשה רגעים בערך התאושש גד וקם מעל הספה.

— הוטב לי — סח וקולו עדיין היה מחורחר.

— בוא גד ואביאך לביתכם ושם תדכב שעתיים רצופות במנוחה — דיבר ירמיהו בתוקף דעה כאיש שבידו הופקדו חיי הזולות והוא רואה עצמו אחראי להם. — אתה מבטיח גד?

— כן, ירמיהו.

על סף הדלת:

— אנחנו משעשעים את נפשנו בתקוה שעוד היום נתראה פנים — אמר ירמיהו בסבר של עזות פנים ובנעימה נוקשה, שלא נשמעה לפני כן בקולו, משל הנציגות הכפולה בשמו ובשם גד שנתחלש, העניקה לו תוקף-משנה — מר יהיה כאן בחדר?

— כאן או אצא לשוט בעיר.

— לבנו סמוך ובטוח, שעוד היום נתראה עם מר פנים, אם כאן בחדר ואם ברחובות העיר או במרומי ההר. ישוטט מר היכן שישוטט, אנו נצא בעקבותיו ונשיגהו בכל עת. עינינו עליו ומאתנו לא יתעלם.

— אצלנו בפינתנו הנידחת אין אורח חשוב נעלם אף לרגע מעיני הבריות. — הגיד חלקו גם הפונדקאי, שהגיע ונתייצב ליד הסף ללא כל קול צעד מבשר, כמו מהלך הוא בפוזמקאות ללא נעליים או צמח כאן מתחתיו — זהו-זה. התלמידים הצעירים קשה עליהם פרידתם מרבם הנערץ והריהם מקדימים פגישה נוספת לפרידה. לא כן?

שני שביבים קונדסיים מרצדים מתחת למשקפיו השחורים העידו נאמנה את שובע רצונו מכשרו המיוחד לשתף עצמו גם מרחוק בהאזנה לשיחות הבריות — אל דאגה, חבריא — הוסיף בעליצות — חזקה על חברה לבנה שכמותכם, גד ירמיהו, שעינכם תהא פקוחה בכל שעה ורגע על אורחנו רם המעלה. בכלל אין נסתר מעיני הבריות בעירנו. חברה, לא עת להרבות בדיבורים. שעת ארוחת הצהרים הגיעה. אף הסופרים, קיימא לן, יש להם תיאבון לאכילה. לא כן, רבותי? ובכן, מרי הסופר, שולחננו ערוך גם לכבודו.

לסתו הימנית התפיחה במידה שנתכווצה ושקעה השמאלית, משל הסיע דבר מאכל מצד אל צד. על פני חלקו העליון של פרצופו מפדחתו עד לחוטמו הגבנוני השתפך מתק-הנאה מן המטעם שבפיו, כאילו לא נוצרו הפנים הללו אלא לשמש חלון-ראוה לשולחן ערוך כל ימיני מטעמים.

 

י.

אף על פי שהיסב אל השולחנון הקטן והמבודד בפינה וכל יתר אורחי המלון נצטופפו יחד ליד שני השולחנות הארוכים לסעודת הצהריים, חש את עצמו שזור ומקושר לכל בעלי הפיות, ששלשלו את המאכלים לתוך כרסיהם, משל כלל הפיות נתפערו לפה כולל אחד וכל הקיבות נתפרו זו אל זו. תמוה היה הדבר בעיניו, ובה במידה בלתי תמוה,שהרגשה גועלית כזו לא פקדה אותו בשום מקום ובשום זמן בכרכים שבמדינות הגדולות על ידי אכילה בצוותא במסעדות מפוארות או המוניות. תודעת הצוותא לא פקדה אותו שם מעולם. יחיד היה בכל עת ובכל אתר ואתר, עעולם קטן לעצמו. כל האחרים זרים לו בהחלט. בני-מקום, בני-דור, בני-גיל, בני-ברית לחיים חברתיים ולחובות אזרחיות, בני לויה להלך-נפש ולמערכי-רוח. כל פעם שראה אוכלוסיה גדולה היה אומר: הרי ערב רב, המון, אספסוף, גוש גדול, לא קלסתר-פנים, הלהוט אחרי עלילות ועסקים או אחרי מחזות ושעשועים. לו אין דבר עמו. מה לו ולכל אותם הבריות העוברים והשבים בחוצות הכרכים, הממלאים את התורים ליד הקופות לתיאטראות ולאיטליזים, לבתי קולנוע ולמגרשי האספורט, לחנויות כלבו, המכריזות על מכירות כלליות, ולאולמות האחרים, בהם נקנות דעות ואמונות, חויות וזעזועים, במחיר כרטיסים? לא מחשבותיהם מחשבותיו ולא דרכיהם דרכיו; לא דבק בו אף קורטוב מאבק דרכיהם. שם עשה שבת לעצמו וחול בפני עצמו, בכל התחומים דרך בנתיבו משל הוא מין אדם מיוחד. אולם כאן ממש מן הרגע שירד לבית הנתיבות המקומי, הצריפון העלוב ועל פני רחובותיה של הבירה הדלה, המוארים באור קלוש, הגיעה אל אפו אווירה של הקרתניות — זו שהיתה גנוזה בחביון ישותו מעין צנצנת המן של ילדותו בעיר מולדתו — צלחה עליו אותה רוח משפחתית, שצררה אותו בחדר ובבית המדרש עם כל בני עירו, עם חבריו ללימודים ולמשחקים בני גילו, וגם עם קהל כל המבוגרים, לעדה אחת\ שכל חבריה מעורבים זה בזה וערבים זה לזה, כאילו כולם נילושו בידי הבורא מעיסה אחת, למרבה התדהמה תקפה אותו תחושת היחדיות ביותר כשנכנס לחדר האוכל ותפס את מקומו ליד השולחנון. הסתכל אלכסונית באנשים, ראה את פילוג אבריהם, את חיתוכי קויהם בפרצופיהם, את החור שבאמצע הפנים לבליעת אוכלין ומשקין, ונתחלחל. מדמה היה, שבפעם הראשונה נגלה לעיניו ברנש זה ולפי מראהו, הן מפלגא ולתתא והן מפלגא ולמעלה, הוא היצור המכוער והמאוס מכל הברואים שבעולם. הרהר: כמה משונה הדבר, שכל הברואים האחרים פנימיותם, שאינה משתקפת במראה-פניהם עלומה מאתנו, מה שאין כן האדם. שכל יצריו ומזימותיו נקראים מעל פניו כמעל ספר. כל צרכי הגוף שלהם מזוהמים מצרכיהם של הבריות האחרות. הנה הם אוכלים בציבור כעדת בהמות ליד האבוס המשותף. באמת אין מראה מגונה מן האדם בזלילתו. הפונדקאי שנתפטם כאחד עם אורחיו ועם שקיבל את מזונותיו מידי ה“שירות” היה בשעת כך מנצח על ה“שירות” בפקודותיו הרבגוניות, לעס בקול רם בארשת של חן-חן ויישר-כוח, כאילו אישיותו נתפלגה וכרסו מעלה תרועות הידד לפיו הלעסני. אף האורחים היו קולניים באכילתם וליוו בליעות וגמיעות בטרטורים ובצפצופים משונים. הללו שגנחו והללו שחרקו שיניים. ממחטות השריקו חטמים. לא היה בכל המתרחש ליד השולחן המזבח כל חידוש, בכל המקומות שבעולם, בין בשדה וביער, בין בחדרי האוכל המפוארים ובין בבתי התמחוי לעניים, שוקדים הכל בהעוויות משונות כאלה על תקנם של כרסיהם. אם לשם כך בלבד, היינו, בשביל להסתכל בגופים הממלאים את צרכיהם, לא היה כדאי לו לעשות מסע בן אלפי פרסאות ולבוא לכאן.

הוא משוטט במבטיו וגם עיני האחרים עליו. לראש לכל משמש אותו הפונדקאי במבטיו ללא הרף, הסתכל בו בליבוב ובפליאה כדרך שנוהג הצופה בחתול חביב בשעה שהוא מלקק את החלב מן הצלחת. אף יתר המסובים ערכו ציד על זה ששם סופר מהלך לפניו והוא מתייחד לו ליד שולחני מובדל ומופרש מיתר הבריות, כאילו אין זה לפי כבודו להתערב בקהלם. אותות הסקרנות היו חרותים בפניהם ובמבטיהם הבולשים אם אף הסופר כאחד האדם הנהו בישיבתו ובאכילתו. חש את עצמו כצפור במלכודת… קשתה עליו הבליעה והלעיסה. נדמה ההיה לו שאף הוא שורק וחורק, כח ומצפצף כאחרים. אותה שעה צמחה בלבו התחושה, שהאכילה בציבור היא חרפה ממש ואין בינה ובין מילוי יתר צרכי הגוף בפומבי ולא כלום… האוכל עמד בגרונו ודעתו חלשה עליו. תמה היה, שאנשים בעלי כרסים ואיצטומכות, בעלי בשר ומפלי-שומן ואברים נושאי-קלון, שאין לשום בהמה וחיה דוגמתם, שבטניהם מלאים תמיד הפרשות מזוהמות, קבלו תורה מסיני וחיברו תורות, כתבו מסכתות של עיון ופרקי-שירה, הדו דעות, ולמרבה הפליאה, הרו אהבות ונשאו חזיונות. שוב בחן ומצא, שלאמתו של דבר בשר ודם לא הביא לעולם שום אמונה זכה ודעה טהורה. כל תורותיו עומדות על כרעי תרנגולת. אין תורה, שאין כנגדה תורה לסתור; אין פרק שירה שלא אבד עליו כלח; אין נופך של חכמה שלא נאכל על ידי שן הזמן. הוא העלה במחשבתו כמה וכמה אמרות שנונות, שהיו לשעבר כדבש בפיו וכיין הטוב לחכו, והן נראו לו עכשיו חסרי טעם וחן ונטולי-אמת. כל דיבור ודיבור אפשר היה לו שייאמר, בה במידה שאפשר היה לו שלא להיאמר. הכל ניתן לניסוח מחודש והכל טעון תיקון והגהה. אין חוק שהוא בחזקת ייהרג ואל יעבור ואין משפט הטבוע בחותם האמת נמוחלטת. כל התנובה התרבותית, כל החכמה, השירה וכל המושכל, אינם אלא ציצים ופרחים. מי יתן והיה לפחות גרגר אחד של תודעה אנושית, שהוא בבחינת ההרים ימושו והגבעות תמוטינה ודברי לא ימוש. אך אין אף אחד כזה. הכל צף אמר חכם קדמון, הכל רופף.

חלשה עליו דעתו ובטחון האני שלו נתערער, משל חייו נשמטו והלכו מעל קולב אישיותו, כבגד הנושך מן התלי. חש את היקום כהר-געש. מוחו קפץ מתוך עוגן הגיונו. נזכר באיש המקטרת, ששרבב אליו את לשונו בקרבת ההר, הפורץ לכל תחום זר ללא רתיעה ובושה אף על פי כן כבש לשונו למלוא ארכה כלפי הבריות הללו, המפטמים את כרסיהם או… ישפוך את המרק מצלחתו בפני הפונדקאי הממשמש אותו במבטיו מתוך עזות-מצח של בלש מתנדב, הפורץ לכל תחום זר ללא רתיעה ובושה. אף על פי כן כבש שעה קטנה את יצר ההשתוללות, העמיד פנים של ישוב הדעת וסעד כאחד עם כל המסובים בנימוס ובדרך ארץ, עד שכלתה הסעודה לכולם. אף לאחר כך נשתהה קצת עד שגם אחרים קמו מאצל השולחן, שלא יהא נראה כבורח. אולם כשראה שמאוחריו נתלווה אליו הפונדקאי במגמה להסיחו, החיש את פעמיו לחדרו. וכששמע גם בקרבת-חדרו את צעדיו מאחוריו נפנה משם, הפסיע לאורך הפרוזדור ויצא מן המלון. ברחוב היה מצעד בחפזון במראה-פנים של הבהול אל בית הרופא, שנפשו סלדה ממנו ורוחו לא עמדה לו להסיר את מרותו מעליו. מפעם לפעם נצנצו לפניו דמויותיהם של שני החברים הצעירים שיצאו, כנראה, להתחקות על עקבותיו – או שמא עיניו הטעוהו? — ובשביל להימנע מפגישה עמהם נאלץ לנקוט תחבולות שונות להתעלם מעיניהם, אם על ידי סטיה מדרכו לסימטה צדדית ואם מתוך הרחבת צעדיו קדימה. פעם אחת הבחין דמות אדם דומה לכתב העתון, שראיינו הבוקר ונתעורר שוב לישא את רגליו בפסיעות גסות לחפש לו מחבוא מפניו. לא רצה לראות פנים מוכרות. נקעה נפשו מחברת האדם, אף לא חשקה להתייחד עם עצמה. פגה אצלו הרגשת ההשתייכות לגזע האנושי ופקעה ממנו תודעת המציאות, העולם נתרוקן מתכנו ואף צלמו סר מעליו. תחת הליכות עולם ראה הליכות צללי-רפאים. הממשות, שניגרה משכבר לעיניו כיין הניגר מחבית סדוקה, נמוגה כמעט כליל. נעצר לרגע ליד קיר למששו במו ידיו. אולם שאינו מאמין למראה עיניו, כלום יאמין למישוש ידיו? לאחר שכפר בכל הדעות והחזיונות בשירים ובמנגינות,, באמנות ובספרים. נעקר מלבו הבטחון במציאות עצמה. מפאת החלחלה בלבו והסחרחורת בראשו חושש היה, שמא תקפה אותו מחלת הנכפה ותפילהו על הקרקע לעיני כל העוברים והשבים. לכן התניע עצמו לרוץ בגדר הנימוס של בני אדם מן הישוב — העולם לא היה עוד עולם והארץ היתה תוהו ובוהו, הישוב כולו פגר מובס, אך לוחות הברית של נימוס ודרך ארץ היו עוד חרותים בזכרונו וחקוקים בלבו — כדי לברוח עד כמה שכוחו מגיע מן הנכפה. ואף על פי שהיה כאילו מרחף בחלל ריק, שאין בו אנשים חיים, לא תורות, לא זיקות, לא התפעלות ודביקות, לא מושכלות מוצקים, היה בכל זאת מעסיק את מוחו בהרהורים נוגים על מידותיהם של הבריות בישובים הקטנים, הבולשים זה את זה ללא פינת-מחבוא. שוב השיגו עיניו ממרחק של כברת דרך את שני החברים המשוטטים בצוותא או אחד מהם מפסיע מכאן ושני מכאן, משל ערכו עליו ציד בחברותא או לאחדים, לסגור עליו מכאן ומכאן וללכדו בפח. במנוסתו מדמויות רודפיו חמק לתוך חצר סמוכה. למזלו היתה זו חצר מפולשת, הפונה מצדה השני לסימטאות מפותלות. יצא לשם. עמד ועיניו בוהות. תמה היה: מה השעה? נסתבר לו, שהיום נוטה לערוב. הבין כי שעה מרובה עברה עליו במרוצתו מלאחר סעודת הצהריים… שמע קולות-זמרה מהולים בכי ותחנון. תמה היה: למי הבכי הזה והתחנונים האלו? פתח את פיו וצירף גם את קולו אל הקינה שבקעה ועלתה מפיות מרובים. למרבה תמהונו השתפך קולו לתוך הבכיה הכללית, כמו שב למקור מחצבתו. הבין כמה קרוב לרוחו הקול, אם כי כה רחוק. נזכר, אי אז בילדותו הרחוקה היה אף הוא שופך את שיחו בתפילתו לפי הניגון הזה. הלך אחרי קול התחנון כדלי הנמשך בחבל אל המבוע. נכנס לבית התפילה הקודר שקירותיו הטחובים הנדיפו עובש של טליתים וסידורים ישנים. מוכר היה לו המראה הזה, כשם שקרובים היו לרוחו הניגונים, התחנונים והבכיות. בכל כאן טבוע חותם שחרית חייו בקן המולדתי הקטן בו ראה אור החיים. הקרתניות התמימה נתנה אל אפו את ריח בתוליה. דמויות צעדו אילך ואילך בדמדומי בין הערבים ומלמלו תפילות בבכי ובזמר. אשרי יושבי ביתך ומה טובו אהליך יעקב.

פה שר אתה גבור לעולם אדני ומשנהו יענהו ונאמן אתה להחיות מתים, דור לדור ישבח מעשיך… אי, אי, רפאנו נא ונירפא. יש מסלסל בקול השיבנו אבינו לתורתך ופלוני משנן באזני נער שנים שאוחזין בטלית… אי, אי, אוחזין. נועם וקסם הוצקו בקולות, חן ובקשת-רחמים, תביעה ופיוס. מה נהדר היה המחזה ומה נורא. נוקב ויורד עד דכדוכה של נפש ומרומם את הרוח, מוחץ את הבשר ונותן חיזוק למושכל, כל קול נשא את עצמו, אך נמצא מבולל וממוזג בתוך להקת הקולות, משל כל הנפשות כאן נתחברו לנפש שיתופית אחת לסתום בהגיונה הכולל את סדקי התוהו, דרכן טפטף השגעון. היטב הבין הרגע, שהעולם בחמרו לבדו, שאין בו דבר למעלה ממנו המאחז ומקיים אותו, הוא גולם ללא רוח חיים, העומד להתפורר כלהרף עין וכאילו מפורר ועומד. אדמתו כולה על נחליה, יערותיה, שדות-תבואותיה, ערוגות-שושניה ועצי פירותיה, אינה אלא מדבר ושמיה ממעל ברזל. אך קול תורה ותפילה, קול הנפשות הרבות המתלכדות לנפש אחת, ללב אחד ולפה אחד, קול ממעמקים, הקורא לאל במרום לחלץ את בריותיו מן השממה ולהעריף עליהם טל של תחיה, הוא לבדו נותן נשמה חיה בבריאה. לא, לא, העולם אינו בנוי, אלא הוא נבנה והולך בכל עת ובכל שעה, נברא, מן האין אלהים ומן התוהו אל התיקון, בתפילה ובתחנונים, בקול האל המצעק מתוך גרון האדם לישועה ולפדות. המשכת שפע חיים על הבריות בכל רגע היא צורך נפש ממש כאויר לנשימה. אך אין ההמשכה לפי כוחו של הפרט. היחיד אינו מסוגל להרים את המשא הזה, הוא חידוש מעשה בראשית בכל עת ובכל שעה. היחיד נפול יפול או נבול יבול. אין השכינה שורה אלא על הציבור. אותה שעה היתה נפשו אכולה קנאה, שאין הוא מסוגל להתחבר עם הציבור ולצרף את קול שאגתו אל שאגת הכלל. אין תפילה בפיו, לא תורה בלבו ולא דבר אמת בעצמותיו, לכן לבו חלל בקרבו ותחושת היש פגה מנפשו. ניגש אל ארון הספרים ונטל סידור תפילה לידו להשעין עליו את ישותו המתנודדת, הגישו אל אפו. הריח את עבשו העתיק שהעלה מתוכו באופן פלאי בן-ריח של הילדות. אך הוא חש את עצמו שבולת ריקה. הקרקע נע, הקירות מטו, הכל היה כסוכה נופלת. ניגש לאחד המתפללים, גוף גברתן, שעמד בתפילת שמונה עשרה כמיתר דרוך ללא ניע ושהה מעט במחיצתו, כמבקש בקרבתו השראה של אישוש הישות…

…לא ידע נפשו, אך נפשו ידעה, כי התחוללה בה תמורה ללא דעת טיבה. טרם עצר כוח להתפלל, אך כבר פילל כי יש יום וסגולות התפילה, אשר פיעמתו מילדותו ואבדה ממנו בתשואות התרבות המפיחות כזבים. תשוב אולי לפעמו כמעין נסתם, שיד המקרה היתה בו לקרוע את סוגרו ולחדש ימיו כקדם. מלות התפילה הנושנות זרו לרוחו ולנפשו סלדה מתפילת אנשים מלומדה, אך כבר צלחה עליו רוח התפילה להתפלל לתפילה. באמת השתוקק להתחבר עם העדה הזאת, השופכת שיחה ויודעת לפני מי היא שופכת אותו, הדוברת אמת בלבה, אם כי לא שלימה בפיהם, המלבישה את משאלותיה והגיון-לבה לא במלים מן הלשון של בשר ודם, אלא במלים מלשון הקודש, שצמחו ממעונה אלהי קדם וגדלו על ענפי עץ האבות, ולא בניבים חדשים לבקרים, המצפצפצפים היום בפיות כצפרים חיות ולמחר הם נופלים פגרים כצפרים שחוטות אלא בפסוקי יושר מרום וקדוש מחצבתם, שן הזמן לא תכלם וירקותם תעמוד בהם תמיד.

עד שהוא תוהה על עצמו מה לו כאן ומפני מה אינו כאן בכל נפשו ומאודו, שמע קול קורא באדיר אמת ויציב וישר וקים ונכון. כן, חזר במחשבתו ועדיין לבו בל עמו, אמת ויציב. אמת לפי שיציב. ישר לפי שנכון… אמת לפי שהיא אחת ושלימה ללא קרעים בזמן ובמקום. אמת בגוף ובנשמה, באז ובעתה, אמת חדישה לפי שהיא עתיקת-יומין. דור לדור יביע אותה. אדם לאל שר אותה, בוכה בה, באותיותיה תיישן אם התינוק בעריסתו. אמת אשר איננה בת האפנה, כי אם רוח החיה באופנים. כל האמתות צצות ונובלות והאמת הזאת ירוקה תמיד, ירוקה כאמונה בת זוגתה… שירו לאלהים זמרו שמו, סולו לרוכב בערבות… ארץ רעשה אף שמים נטפו מפני אלהים זה סיני… אדוני יתן אומר המבשרות צבא רב…. מלכי צבאות ידודון ידודון… למה תרצדון הרים גבנונים, ההר חמד אל הים לשבתו אף ה' ישכון לנצח — — קראו קולות בלולים ושוקקו יחדיו, קולות נוקשים ונזעמים של באים בימים, רבי סבל ומנוסים בתלאות, וקולות רכים ענוגים של צעירי צאן קדשים חפים מכל דעת, אך רוויי אמונה. בתוך עדת המתפללים בלב אחד נתבוללו יחד כל המלים והניבים, הקולות והגופים לשיעורי קומותיהם, כל המאוויים, הרינות והשירות. לא היתה עוד פדות בין זקן לנער, כאשר לא ניתן ריווח בין התמול הארוך והיום ללא קץ, קול השתפך לתוך קול ודור הווה שלח את דמעותיו לתוך נאד הדמעות בדורות קדומים. ההר חמד אלהים לשבתו… ומי יעלה בהר ה'. הנה הוא ההר הירוק, הגה האיש הזר לעדה הזאת, קרובה הרחוק.

צללי בין הערבים השחירו והלכו, ניטשטשו הגופים, ובהיעדר האור נעשה הכל קול אחד באחד. אך הוא לבדו לא הוציא הגה מפיו. דבקה לשונו ויבשה נפשו. המלים נמוגו בהגיונו. מעין התפילה היה עוד סתום וחתום בקרבו. אהה, גם עכשיו בעמידתו בקרן זוית של בית המדרש לעת מנחה, בקרן זוית של העולם, שיה נדחה, הנוהה אחרי העדר ואינה מוצאת את דרכה אליו, לא עצר כוח לשבר ולמגר בקרבו את יצר המושך בקולמוס, השוקד בכל התנאים לסגנו את רגשותיו, להלביש את מערכי רוחו מחלצות הלשון ולשוות להם צורה ספרותית. הסופר כרסם את בעל התשובה ואכלו בכל פה.

דפיקה חזקה על האלמימר בשרה את עלייתו של המגיד לשיעור של מוסר. אור קלוש מנר בודד, שהודלק לפתע, האיר את הגויה העששה המעוטפה טלית שגררה בכבדות את רגליה במדריגות. שהות ממושכה, עמדה הגויה דומם, כמו קפאו בה החיים, אך גניחותיה הנדירות נתנו בה אותות מציאותה. לרגעים נתלוו אליה גניחות טרופות של הגופים האחרים, שהאפלוליות טשטשה את קוי-חודם. ארכה השעה עד שמתוך בליל הגניחות עלה קול ברור וצלול, שעל אף תשישותו מחמת זקנה, ואולי בגללו דווקא, עורר צמרמורת בגוף וחלחלה בנפש… הדרשן פתח ואמר בקול חודר ונוקב: עקביא בן מהללאל אומר, הסתכל בשלושה דברים ואין אתה בא לידי עבירה. דע מאין באת ולאן אתה הולך ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון. מאין באת מטיפה סרוחה ולאן אתה הולך למקום עפר רימה ותולעה ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון… לא ניבים יצאו מפיו, אלא איצטרובלים שננעצו בנפש. מימיו לא שמע קול-חרדות כזה, קול תקיף ובוער כזה, מתלהם ומתרפק, רווי חמת-זעם ושוקק המיית רחמים, בוכה ומתחנן, גוער ומפייס. המלים יצאו כמו במלקחיים, משל נעקרו כשניים מתוך פיו. אף הוא השומע חש כאב שניים. יש קצבה לשניים העשויות להיעקר, אך אין קצבה למלים פוצעות את הנפש בהן, כשהן יוצאות מפה חוצב להבות של חכם חרשים בניב, הנושא את דברו על במת ישחק לפני אלהים. אמנם, בכוח ניביו נשתלחה טלטלה רבה לתוך הגוף וכל מורשי הלב נזדעזעו, עד כי השומע הזר, שנפשו עיפה גם בלעדי זאת והתהלגה חררים, חש תמוטת הישות ושקיעת הקיום. אך תחת זאת שפעה מתוך החרדות שבקול ודאות אין תכלה לה ובטחון-קדומים, שעקרו את התחלואה היקומית הגדולה והקנו משמעות לכל מה שהיה חסר-שחר. הוא עוד תוהה על המתרחש כמו מתוך קיהות החושים ופיזור הנפש, אך לאט-לאט נתעורר בו כוח הקשב ועל לבו נפלו אבני חן כבדות של שיח הישיש, אבני-חן נוצצות ומבריקות, מתיזות זיקי אש ממדורות הגיהנום. משול היה לאיש שהקיץ משינה טרופה זרועה סיוטים, בתוכם עלו בלולים רוב דברי להג ואיולת וקצת אמרי בינה. אך גם קצת דברי השכל ירדו לטמיון בתוך המשוגה הרבה, עד כי הגיונו נתבלע, ובהקיצו היה לראשונה נבוך וחסר דעה. אולם לאט לאט פג שכרונו והקטרון שבמחשבתו נמוג, ובהעיפו עיניו מסביב בינתו שבה אליו אט-אט לתפוס את המושכלות הראשונים, כגון יום הוא יום, חלון הוא חלון ודלת היא דלת. הלא האיש ההוא ישיש כעל הון רב גם על אותיות אלף בית. ככה יצאו מפי הישיש תיאורי הגיהנום בדיבור חי נושא משך ההגיון, שהשומע חזר קרא בקרב לבו: ברקאי, הנה מלים נכונות אשמע, כמו לראשונה אשמע דברי שכל טוב. תיאורי הגיהנום וסיפורי היסורים של הרשעים הורצו בקול נגיד של מושל במכמני הבטוי, עזים וצורבים כמסמרות נטועים וכהרים מוצקים, חותמם הודאי. ממשות היש השתפכה בכל מורשי רוחו כנחשול עז. מתוך נבכי ישותו עלתה בת קול קוראה בלהט ובאדיר: יש גיהנום בהחלט. הזה אומר: העולם חי וקיים בפועל ממש.

… עוד הדרשן חוצב להבות הגיהנום והוא נשא את רגליו לצאת מבית אל בית עולם. כאחד עני ואביון הנמק ברעבונו, שנזדמנה לו בהיסח הדעת פת חמה, זה עתה רדויה מן התנור, בבית ריק מתושביו, שהוא חוטף את הפת, מחביאה תחת חצנו ובורח מן הבית, שמא ייתפס על ידי אחד נחבא ושללו יוקח ממנו, כל ברח מבית התפילה והעולם, שנפל בחלקו ביד המקרה תחת חתנו, גזירה שמא תישלל ממנו החמדה היקרה.

כיוון שעשה כמה פסיעות בחוץ, מיד צמחו בקרבתו גד וירמיהו. שני החברים הביעו במלים רדופות את התפעלותם מן הפגישה ולא היססו להודיע לו, שזו שעה מרובה הם משוטטים בעיר לחפש אחריו. לאור הפנסים הדולקים ברחוב נראו פני גד כאילו שרויים בהילה של שלוה ללא כל סימן-היכר לזעזוע ולחולשה שבהתעלפות שנגרמו לו בשעת הצהריים. אור צחצחות הבהיק מעיניו, משל הן שואבות את תאורתן מתחנת-עוח פרטית משלו, שאינה תלויה בשום גורמי-חוץ. נשמתו הבהיקה מתוכן. ואילו ירמיהו, שהחזיק בידו גליון של עתון פרוש לרחבו, נשך שפתיו בעצבנות.

—אנו נרגזים מאוד בשל מעשה החילול — קרא ירמיהו בחמת-זעם, שנטלה ממנו את כוח הדיבור — יוקרא נא כבודו מה שכתב על מר אותו כזבא רבא, אותו לבלר, בגליון של היום על יסוד השיחה…

ליד אור הפנס הציץ ברפיון בגליון “קול ימינו”. הכתב ראה צורך לספר לקהל קוראיו, שהסופר מר… שאיננו בלתי נודע לקהל הקוראים, ושבכתביו הוא מרחף, כפי שאומרים המעטים המצויים אצלם, בעולמות העליונים, הוא לאמתו של דבר בחייו הפרטיים בשר ודם פשוט. הריהו בולע למשל בסעודת השחרית שלו חביתה בת שלוש ביצים, קרי שלוש ולא שתיים. איש שיחה נאה הוא ובעל סבר פנים יפות. מדבר בחשק על חבריו למקצוע ומחלק להם מחמאות בשפע. נשא ונתן הרבה עם כתב עתונכם במשבר התיאטרון בפרט ובמשבר התרבות בכלל. הודיע חיבה יתירה ליפה נוף של מדינתנו ואדיר חפצו להתבודד ימים מרובים על ההר הירוק לקבל שם השראה… רוחו של רבו הנערץ מחבר… מרחפת שם, אומר הוא, כל מה שיש לו אינו משלו, אומר הוא, אלא משל מורו ורבו. הוא אינו אלא יורש המהלך בעקבות. יורש קטן הוא. כך בפירוש אמר….

— אבל הרי זה שקר גמור שיתקבל מאד על דעת קהל השוטים. — טענו שני החברים בפה אחד — אנו נכחיש את הדיבה הזאת. אנו נחבר מכתב אל המערכת בשם מר ונגיד בדברים ברורים שאותו כתב הוא שקרן וכזבן.

— אתם לא תעשו זאת — סח במרושל, כאילו המעשה אינו נוגע לו כלל, והשיאם מיד לעניין אחר.

— האם סרתם בשעות אחרי הצהריים למלוני?

– כן — השיבו שניהם. שמענו שכבודו נדרש כמה פעמים לטיליפון.

– על ידי מי?

– מסתבר, שזהו הקול מהבקר.

– ומה אמר הקול?

– אמר שיצלצל בפעם נוספת בערב.

– ובכן, נלך לקראת הקול — אמר בהיתול כל שהוא. השמים התקדרו וגשם התחיל לטפטף.

– גד, אמר ירמיהו והרים את צוארון מעילו של גד — עליך ללכת לביתך מיד, שמא תפגע בך הצינה ותירטב מן הגשם — ואני אלוה את אורחנו הנעלה לבית מלונו.

גד סירב לפרוש מהם שלשתם הלכו אל המלון. כשנכנסו לשם נתגלגל רעם וגשם עז פרץ.

הפונדקאי קיבל את האורח בברוך הבא סואן והצהיר:

– אומר אני: למר סופר יש מזל, שלא עלה, כפי שמסתבר, על ההר. אילו עלה היה שוקע שם בתוך הבוץ, כפי שכולנו כאן בפינה הנדחת הזאת שקועים בבוץ כמעט כל ימות השנה. מר סופר הסתכל מן הסתם בעבים וראה שגשם עז עתיד להתחולל. אתם הסופרים, כלום מה יש לכם בעולמכם מלבד עננים וכוכבים? ובכן, אתם צופים תמיד בענננים וחוזים בכוכבים. משום כך אינכם מתרטבים לעולם. אתם מהלכים, אם אפשר לומר כך, בין הטפין. מה שאין כן בני-תמוטה שכמוני, שאינם צופים בעבים ואינם חוזים בכוכבים אלא שגם לנו יש סמנים משלנו לנחש את הגשמים הממשמשים ובאים. אני, למשל, יש לי סימן משלי: שגרון שלי. נמלים רוחשות מתחת לעורי — הוה אומר: צפוי גשם. גשמים ובוץ זה חלקנו, בוץ יש לנו, הקרתנים, די והותר. בוץ וצחנה. אף ההר הירוק נותן את חלקו בהגדלת הביצה על ידי מי הרגלים למכביר, שהוא מזרים עלינו ממרומיו ברוב ימות השנה. וכלום מפני מה, סבור מר, מצויים פשפשים הרבה כל כך בביתנו ומלוני בכללם? מפני ההר הרם הנישא הזה, המזהם את עירנו בביצות המרחישות זבובים ויתושים לרוב.

– האם צלצל הקול בפעם נוספת? – שאל.

– הקול לאו דווקא. דומני שלא צלצל אף פעם אחרי הצהריים — השיב הפונדקאי באדישות — אבל צלצל מי שצלצל.

– מי?

– מסתבר, האישיות.

– ומה בפיה?

– האישיות אמרה, שאם תיפנה עוד היום מטרדותיה המרובות הרובצות עליו ועל רעיתו הכבודה יצלצל אל מר הערב עוד פעם.

– לא, — קרא ירמיהו בתוקף-דיבור וגד החזיק אחריו – האישיות לא תוסיף עוד להטריד את אורחנו. אנו הודענו לו במפורש, שאין בדעת אורחנו רם המעלה לבקר בביתו.

– כ-ך — סח האורח.


תרצ"ה

המלצות קוראים
תגיות