קסאנתוֹס ליסיוֹטיס: רסיסים (אנגלית),    🔗

קפריסין, 1973

הוי להיות בקפריסין שלך, אפרודיטי,

באי היפהפה, בוֹ עם בני־אדם

חיים הקוּפּידים, מְקַסְּמֵי לִבותינו,

הוי בפַפּוֹס להיות…

הוי קְחוּני שָׂמָּה

כי שָׁם החֵן ושָׁם התשׁוּקה.

אויריפידס: באקכיות

 

1. הצתה    🔗

ובכן, דן ידידי, הנה תקעתי את התקע, חיבּרתי את החיבּורים הנחוצים, ועכשיו אני מתחיל לדבּר במיקרופון הקטן לתוך מכשיר־ההקלטה.

אני מודה, יש בי קצת התרגשות. אפילו, במידה ידועה, מה־שקוראים התרוממות־רוח. אתגר העמדת לפני, ומתוך שאתה מכיר אותי היטב – אולי אפילו כמעט כמו שאני מכיר אותך, עד כמה שאדם יכול להכיר את הזולת בכלל – ידעת שלא אעמוד בפניו ואתפתה. וכך אני יושב לי עכשיו, לבדי, בדירתך הטבריינית החדשה, אל שולחנך, על כיסאך, ומנסה, בפעם הראשונה בחיי, נדמה לי, “לדבּר פּרוֹזה”, בהכרה מלאה, מתוך כוונה להוציא מתוכי משהו שיִדמה לסיפור.

אבל תחילה כדאי שאזכיר לך, למען הסדר הטוב, אם גם לא בלי קורטוב של יצר־התנצחות, שאני יושב כאן לספר לא רק בדירתך ואל שולחנך אלא גם בשליחותך כביכול ובמקומך. סוף־סוף אתה הוא שאמרת לי, כאשר ישבנו זה ליד זה באוטובוס המתקרב לניקוסיה, בדרכנו בחזרה מהרי־טרוֹדוֹס, בין הפרדסים וכרמי הזיתים שיום אחד אתה “חייב” לכתוב משהו בעקבות מה שהצטבר בנו בקפריסין במחיצת אחינו בני ארץ־ישראל, ואפילו שֵם מוכן אִתך כבר בשביל זה: “הטיול המאורגן”.

עברו מאז כמה שנים טובות ואתה עדיין לא מצאת להיפנות ולכתוב מה שהיית “חייב” לכתוב. פעמיים או שלוש, ברווחי־זמן הגונים, הזכרתי לך את החוב שקיבלת עליך בזמנו מרצונך החפשי, באורח ספונטאני כל־כך. עשיתי זאת אז בלי שום כוונה להקניט, אתה הלא תאמין לי. פעמיים לא הגבת בכלל. הסתפקת בחיוך מסוים, שאני מניח שכּיסה על כאב מסוים.

בפעם השלישית הוספתי ואמרתי:

“באמת חבל… אינני מבין אותך… זה יכול להיות דבר מעניין. וכמו שאני מכיר אותך אני בטוח שאם תתיישב על זה אז בשבוע־שבועיים תגמור את הענין”.

זה היה ערב אחד אצלכם בבית. בת־שבע שלך ואהובה שלי הפסיקו רגע את שיחתן שלהן והביטו בנו, ואתה המשכת בינתיים להטיל קוביות קרח לתוך כוס הוויסקי שמזגת לי, אבל כמו צל ירד פתאום על מצחך, ובשקט סיננת מבין שיניך:

“גם אתה”.

“תשמע”, החזרתי לך, “אני מדבר אליך ברצינות, ואתה – –”

“גם אני”, אמרת.

אני בטוח שזה לא היה מתואם בינך ובין בת־שבע, אבל היא, על־פי דרכה, מיד התלהבה למשחק ובעיניים נוצצות מלאה אחריך:

“דן באמת מתכוון לזה, שלא יהיה לך שום ספק. עכשיו יש לו ציפרים אחרות בראש, ועד שהוא יגיע לכתוב על הטיול לקפריסין יכולות לעבור עוד שנתיים לפחות ועד אז בטח כל מה שהיה כבר יתייבש אצלו לגמרי… או שיקבל צורה שבכלל לא דומה לְמה שהיה באמת…”

“אתה באמת מציע שאפרים יכתוב את זה במקומך?” השתוממה אהובה.

“בדיוק כך”, ענית.,הוא יכול להתפנות לזה ביתר קלוּת ממני. ואם קשה יהיה לו להתרכז בבּית שלנו בטבריה… נכון, בת־שבע?… יישב שם כמה שנחוץ יהיה לו, ואפילו יותר… אין בעיות".

“אני לא יודעת”, הפטירה אהובה ונתנה בי מבט מסויג.

“אני דווקה מוצאת שזה רעיון יוצא מן הכלל”, עודדה אותה בת־שבע. “מה אתה אומר, אפרים?”

“טוב, כולנו מכירים את דן”, עניתי לכולכם, ככה בשביל להתחמק ולהרוויח זמן, “אנו יודעים כמה הוא מומחה להעביר לאחרים דברים שלא נוח לו לשאת על שכמו”.

“פוּי, לא יפה!” נחלצה בת־שבע להגן עליך. ואילו אתה כך ענית לי, אני זוכר:

“זה בכלל לא זה… פשוט, אם אֶרצה להעלות איזו פנינה מקרקע הים, אזמין שוֹלה־פנינים או אמודאי, מפני שאני עצמי אינני יודע לצלול… זה הכל!”

“המשל יפה”, אמרתי, “אבל דחוּק… וחוץ מזה, אפילו נניח שאָרים את הכּפפה שאתה זורק לי, אם אתה באמת זורק לי, ואפילו נניח שאני אתפנה ואצליח להוציא משהו מתחת ידי – מי זה ידפיס פתאום יצירה ספרותית של אפרים יוּנגר?”

“אני חושב שאם פרופיסור יוּנגר יציע לפירסום יצירה ספרותית משלו זה יהיה הרבה יותר פיקנטי מכל כתיבה נוספת של דן תבור… וחוץ מזה – אתה יודע מה? – אם יהיה לך איזה קושי, אני מוכן שתחתום בשמי… אחרי שאעבור על הכתוב, כמובן”.

ברגע ההוא נשמע צילצול בדלת. באו עוד אורחים שהזמנתם לאותו ערב, ובת־שבע קמה לפתוח. הנחתי ידי על ידך ואמרתי:

“אתה יודע מה? יש בזה מספיק נבזוּת מכל הצדדים עד שאני מוכן לחשוב על זה… אּתן לך תשובה… ועכשיו נעבור לנושא אחר”.

“עשינו עסק”, אמרת.

יומיים אחרי זה, אתה יודע, החניתי בבּוקר את המכונית שלי בחניון של תחנת־הרכּבת, על־יד המסוף של “אל־על”, שממנו נסענו בזמנו כולנו יחד באוטובוס ללוד, לטיסה שלנו ללרנקה. נכנסתי לרכּבת של חיפה, כמנהגי מדי שבועיים בסימסטר־החורף, לסמינריון שאני נותן שם לקבוצה של עמיתים צעירים. התיישבתי בקרון ופתחתי את עתון־הבוקר. היה בוקר סגרירי כבד, ואני רק הספקתי לעבור בריפרוף על הכותרות והנה נכנסו שני גברים כבדים, בני פחות מארבעים, התיישבו מולי והתחילו לשוחח ביניהם. הם דיברו אנגלית כבדה ומאולצת, שברור היה כי אינה לשון־דיבורם ממש. לא יכולתי שלא לקלוט לפחות חלקים משיחתם, וכעבור כמה דקות ידעתי לבטח שהאחד מהם ישראלי, רומני במוצאו לפי המבטא, ואילו השני סוחר או סוכן מסחרי מניקוסיה, קפריסאי־יווני, המבקר אצלנו פעמיים בחודש לרגל עסקיו.

עד שזזה הרכבת כבר ברור היה לי שאני נענה לאתגר שלך, ועד שעברנו על־פני זכרון־יעקב כבר אירגנתי לי בראש את הסידורים הדרושים. לא היו כל קשיים מיוחדים

זהו.

יש עוד משהו?

כן. אולי משהו קטן, שבעצם לא שייך לענין. במאמר מוסגר, כמו שאומרים. זה יכול להיות טוב לפני שנכנסים לענין במלוא הרצינות.

פישפשתי כאן קצת בספרים שעל כוננית־הקש העזתית שלך – איך אפשר בלי זה? – וכמו בהיסח־הדעת הוצאתי מן המדף העליון ספר של אנגלי אחד, יונתן ריילי־סמית, על “האצולה הפיאודאלית וממלכת־ירושלים 1277–1174”. הצלבנים. אני יודע שהם מעניינים אותך מאז ומתמיד. גם אותי. על כל פנים, כדרכו של אדם אקדמי הצצתי קודם במפתח־העניינים, וכדרכו של אדם שאוהב בדיחות רציתי לראות אם יש שם איזה זכר לטבריה, למשל. טבריה זו שעדיין עומדים בה שרידי החומה הצלבנית, היפים כל־כך בלילות באור הזרקורים. מצאתי, אבל רק ארבעה מראי־מקומות. בגוף־הכתוב מוזכר, למשל, מפּי ההיסטוריון המוסלמי אבּן־ג’ובּייר, שאורחות־גמלים שהיו עושות דרכן בימים ההם מדמשׂק המוסלמית לנמל עכּו הצלבני היו עוברות את טבריה, בדרך ש“היתה אמנם ארוכה יותר אך גם קלה יותר”. במקום אחר מוזכר תאריך נפילתה של העיר לידי המוסלמים: 17 ביוני

1. ויש עוד כמה זוטות מן השנים האחרונות שלפני קרב־חטין.

מקום נכבד הרבה יותר מתייחד בספר לאדון אחד שנקרא ראלף איש־טבריה, אחד מארבעת בניו של נסיך־הגליל, ואלטר פון־פאלקוֹנבּוּרג. לפי המסופר עליו – ומסופר עליו כאן בהרחבה – היה איש חכם מאד, גדול המשפטנים שקמו לחברה הצלבנית־הבארונית בארץ־ישראל. הוא מת, כפי הנראה, ב־1220, ויש תיאור מעניין של פיליפּ איש־נוֹבארה מימי המצור הראשון של הצלבנים על דאמייטה שבמצרים, ב־ 1218/19, המספר איך ציוו עליו על פיליפּ לקרוא שם באזני ראלף בלילות־נדודיו ואיך אחרי־כן ראלף עצמו מספר לפיליפּ העלם דברים הרבה על ממלכת ירושלים ועל חוקיה ומשפטיה “ומצווה עליו שיזכור אותם”.

“ואני”, מוסיף פיליפּ, “מיִראָתי אותו, זכרתי הכּל”.

מר רייל־סמית משווה את הטברייני שלנו לעוד משפטן צלבני דגול, יוחנן איש־עיבלין, רוזן־יפו, שנולד ב־1215 ומן־הסתם נתגדל בקפריסין – אביו, פיליפּ, היה אחיו של יוחנן איש־ביירות, ואמו היתה אליס לבית מונבּליאר – והיה מבעלי־האחוזות הגדולים בממלכת הצלבנים המקוצצת. והנה מצאתי כאן שהטברייני לא השאיר אחריו שום דבר בכתובים, ואילו הרוזן היפואי לא די שהיה פעיל מאד בעסקי־הפוליטיקה של הצלבנים והיה אפוף הוד והדר בכל הליכותיו אלא גם ספר־המשפטים שלו הוא אחד המצוינים בכתבי־החול הנוצריים של המאה הי“ג. ומר ריילי־סמית מסכם ואומר (שם, עמוד 126) ש”אם היה ראלף איש־טבריה סוקראטס של הוואסאלים [כלומר הבארונים], הרי יוחנן איש־יפו היה אפלטון שלהם".

ודאי תבין מעצמך לאן אני חותר פה: בהקשר של העיסקה שעשינו, אני מוכן להניח לך שתהיה סוקראטס הטברייני אם תניח לי אתה להתעטר בעטרה של אפלטון היפואי – או להיפך.

כטוב בעיניך.

 

2. התנעה    🔗

מן הבוקר היה אד של ערפל פרושׂ על הכּנרת, והרי־הגולן נראו ממול רק כמו גוש אחיד של עופרת עמומה. המראה הזכיר לי את הים באותה שעת־צהריים חרפית זעומה וצוננת בתחנה שלנו בדרך לפאפוֹס, על החוף הדרומי של קפריסין. בקוּקליָה זה היה, נדמה לי. אתה יודע, כשנעצרו שני האוטובוסים שלנו ואנו ירדנו מן הכביש בנוף הפראי ושטוף־הרוחות לסייר על רגל אחת בשטח החפירות של המקדש והאמפיתיאטרון ולִצפוֹת על הים… אבל אני עוד אגיע לזה… בינתיים התחילה התבהרוּת וכבר אפשר להבחין במטושטש ברצועת המטעים של עין־גב על הגדה המזרחית ובתלמי הזרמים על חלקת האגם המכסיף. השמיים אף הם כבר הכחילו, אבל יש משהו כסוף־חיוור ומעוּלף גם בתכלת הזאת, שרוח דרום־מערבית מתונה משיטה בה שתים־שלוש פקעות קלות של צמר־גפן היגייני בצורת עננים. סליחה על הביטוי החריג. ודאי תקרא לזה עיווּת מקצועי. מה לעשות, רופא לעולם הוא רופא, אפילו כאשר נשמות הן תחום־ההתמחוּת שלו. אתה, בעצם, דווקה אוהב בהירות ודיוק בדברים – “קואורדינאטות מוגדרות”, כלשונך – ובכן, הרי לך.

למען האמת, יש לי הרגשה מסוימת שבכך אני גם מקל על עצמי “להכניס למהלך”. אמנם אין זו אצלי פעם ראשונה שאני פולש, בכתיבה, ולא רק בכתיבה, לתחום שאינו בדיוק שלי. יכול להיות שמדי־פעם יש לי צורך להוכיח לעצמי שכוחי עמי לא רק במסלול הקבוע של פעילותי המקצועית. יכול להיות ששטחי־ההתעניינות שלי חורגים מן הגבולות שמתווה לי תעודת־ההסמכה האקדמית שלי. לא פעם הזדמן לנו לשוחח על כך, נכון? ומובן מאליו שכּפסיכולוג המורגל בבדיקה־עצמית ובגישה ביקורתית־ספקנית אל עצמו אני ער לאפשרות שאולי הדבר נובע מאי־בטחון כלשהו בתחום המקצועי שלי. אבל נעזוב את זה. אתה ודאי זוכר, על כל פנים, את המסה על הסכיזופרניה, שאותה פירסמתי כעבודה משותפת ממש עם ידידנו ההיסטוריון, אסף צוּקר, כשם שזכורות לך, אני מקווה, כמה מן העבודות הקטנות יותר שפירסמתי בחקר המיתוס, בשיתוף עם עמיתים מתחומי־מחקר שונים ומגוּונים בחוץ־לארץ.

אני מוכרח לצחוק כשאני שומע את עצמי מדבר בטון פרופיסוריאלי שכזה, מדבר כך אליך, לעזאזל. אבל נכון, בכל־זאת שאני אוהב להכניס רגל לפעמים לאדמה הווּלקאנית של ההיסטוריה, ואני עושה זאת די בהנאה; ואין לי צורך להזכיר לך עד כמה אינני זר גם לממד הפילוסופי, או אפילו הספרותי־האמנותי, של הפסיכיאטריה הקלינית; ליתר דיוק – עד כמה אני מעוניין בנקודות־ההשקה שבינה לבין המעגלים האחרים הללו. מאז ומתמיד אני גורס, בעקבות גדולים ממני שקדמו לי – בחיי, ברגע זה ממש אני שומע אותך צוחק להצטנעוּת שלי! – ובכן, בעקבותיהם גם אני גורס שעיסוק מעשי בפסיכיאטריה הוא ענין חשוב ומקיף מכדי שנהיה רשאים להפקיד עליו “אחים מעשיים” בלבד. אבל מעשה־הפרוזה שמתיימר להיות בגדר ספרות יפה – הו, זה כבר בשבילי סיפור אחר לגמרי. לא בדרגה אלא במהות.

אבל אני חושש שכאן אני מתחיל להסתבך. כאשר תקבל לידך את הפיענוח של סרטי־ההקלטה, מסתבר שתחליט לוותר על כל הפּתיחה הזאת. אני, כמובן, מקבל מראש על מה שתפסוק. זה חלק מן ההסכם שלנו, לא? אילו הייתי מנוסה יותר בכתיבה, בכתיבה מן הסוג המכוּון, או המובטח – כלומר, בכתיבה שמיועדת לקוראים, לקהל של קוראים לא מקצועיים – ספק רב אם הייתי נזקק לכל ההקדמה הזאת. ספק רב עוד יותר אם הייתי נזקק בכלל לסיוע המיכני הזה של הקלטות.

אתה תצחק, אבל באמת יש בי איזו התרגשות עכשיו. כבר אמרתי זאת קודם, נכון. גם אתה מרגיש כך, לפעמים, כשאתה ניגש לכתוב משהו חדש? או שאצלך זה רק ענין של משמעת־עצמית?… טוב, תמחק. תמחק גם את זה, חה־חה. “למחוק את המיותר” כמו במילוי שאלונים בכל מיני טפסים רשמיים. כאן “למחק את המיותר” פירושו צריך להיות לוותר על פיגומים של דברי הקדמה והתנצלות ולגשת לעצם הענין – לא כך?

 

3. הילוך ראשון    🔗

טוב, אז אנו עומדים באמצע ינואר 78 ויוצאים יחד לחופשה של שבעה ימים “ניטוֹ” בקפריסין. ענין של פחות מ־50 דקות טיסה מלוד עד לרנקה במטוס־נוסעים קל וצנוע של חברת־התעופה הקפריסאית, במחיר הזדמנותי. בשילוב עם טיול קבוצתי. בזכות איזה מכּר שלכם, שהוא מעין שותף סמוי במשרד־נסיעות כלשהו. 2,500 לירות לאיש, “כולל הכל”! אפילו במושגי של אז הרי זה מחיר זול להפליא. לא כסף בכלל.

העוקץ הוא, כמובן, בזה שהדברים אמורים בטיול מאורגן. לא אתה – ובוודאי לא אני – לא היינו מעלים על דעתנו לנסוע במסגרת כזאת, לא ביחידוּת ולא בזוגות, לשום משך־זמן, לשם מקום שבעולם, בעד שום זול שבעולם. האם עלי להסביר מדוע? לא, אינני חייב. נקבל זאת כמושכל־ראשון. על כל פנים מכיון שאנו עומדים בכל־זאת לצאת ברביעיה, בשני זוגות שיכולים למצוא ביניהם איזו הרמוניה, איזו לשון משותפת, אם לנקוט לשון־המעטה, ומכיון שנוסף על כך כוונתנו היא לבלות יחד איזה נופש קצר מחוץ למעגל היומיומי שלנו ורק באופן שוּלי בהחלט לטייל עם קבוצה כלשהי, יש לנו יסוד לחשוב שלגבינו תישאר הקבוצה המאורגנת רק מסגרת חיצונית נייטראלית. מסגרת לתמונה שנרצה בה, ושאותה נצייר לנו בעצמנו, אנו הארבעה: אתה ובת־שבע, אני ואהובה.

בעצם, גם אין לנו מושג במי ובמה מדובּר. רק זאת אנו יודעים שבּסיסנו יהיה מלון בינוני בניקוסיה שיומיים מתוך השבוע נבלה במרומי הרי־טרוֹדוֹס, שיום אחד או יומיים נחצֶה את האי, פחות או יותר, מבוקר עד ערב, הלוך ושוב. די לנו בידיעה הזאת, ובידיעה שנוכל להיות יחד, במקום אחד אבל אחר, בלי להתאמץ, לא גשמית ולא נפשית ולא רגשית. פשוט כידידים: מתוך רוֹגע, בתוך רוֹגע, לשם רוֹגע.

בנמל־התעופה בן־גוריון, בשעה של לפנות־ערב, בפּינה היעוּדה, אנו מוצאים כבר את כל אנשי הקבוצה שלנו, קרוב לששים במספר. רוּבּם כנראה מוכּרים זה לזה. חברה הומוגנית למדי. הגיל בן 35 ל־45. הגברים רוּבּם בעלי־בשׂר, רחבי־שת, ממוצעי־קומה. הנשים רוּבּן שמנות, קצתן שמנות מאד. למען האמת, כולם מדברים בשקט, בלי עצבנות מיוחדת. מסתכלים בנו ספק באדישות גמורה ספק בחשדנות קלה.

איש אחד שנמצא כאן מטעם משרד־הנסיעות מזדרז לגשת ולהודיע לך שאתה תהיה “ראש הקבוצה”, האחראי. עכשיו שאני משחזר את הדברים לעצמי אני תמהּ באמת מדוע. אולי מפני שהיית, או נראית, הקשיש בחבורה. אולי מפני שלא היית “שייך” לחבורה ולכן חזקה עליך שלא תהיה כפוף ללחצים. שיקול אינטליגנטי, לגופו של דבר, אם אמנם זה השיקול. אבל, בעצם, מה זה חשוב. איננו שׂמים לב, כמובן, לא אתה ולא אני. מבקשים ממך? יהי כן. זה הכל.

מישהו צריך להיקרא ראש, ובכן אתה הוא, במקרה, שנקרא כך.

אבל מתוך חברינו־לעתיד יש מי ש“איכפת לו”, אחד שעקב כבר בדריכות אחר ההתרחשות המסעירה ולא חיסר שום פרט מפרטיה. הנה הוא מתקרב ופונה אליך:

“תגיד, איך קוראים לך?”

בקול נמוך מאד אתה מציג את עצמך ושואל לשמו שלו. הגם שאני עומד סמוך אליך, אין אזני כרויה לו דווקה.

אבל הלז אינו טומן כלל את קולו בגרונו והוא משיב בחשק גדול:

“אני קוראים לי משה מזור. בראשי־תיבות מ”ם־מ“ם. או פשוט מוֹישה… אז תשמע לי, אדון תבור… אם עשו אותך האחראי אז אין לי שום דבר נגד זה. כל הכבוד לך. אבל כדאי שתהיה אחראי באמת ולא תתן שיסדרו אותנו. אתה צריך לייצג אותנו ולא את החברה, את משרד־הנסיעות ההוא, נכון?”

אני זוכר אותו יפה, איך אפשר לשכוח תופעת־טבע שכזאת:

שער מתולתל, עורף של עגל־מרבּק, פנים של חזרזיר, שפתיים עבות, קול צרוד קצת, מאיים־מתנכל כזה, עיניים מתרוצצות וּמַתרות.

“אנחנו מכירים מאיזה מקום?” אתה שואל אותו באדיבות מודגשת, שלא לענין. כמו שאתה יודע.

הוא מסתכל בך היטב, מתכונן להשיב משהו, אבל האשה המגודלת ועבת־המתניים שעל־ידו, שלפי כל הסימנים היא אשת־בריתו, מתערבת ומקדימה אותו:

“עזוב, מוֹישה, מה אתה עונה לו? הוא סתם מנסה לעבוד עליך!”

ומוֹישה מטה את ראשו הצדה ונותן בך מבט ממזרי כזה, מן הצד, ומחייך ואומר, ספק לאשתו וספק לעצמו וספר אליך:

“עוד לא נולד הבן־אדם שיעבוד על מוֹישה מזוֹר. לא בקואופרטיב, לא במילואים, לא בארץ ולא בחוץ־לארץ… רק לאשתי, חה־חה, אני מרשה שתעבוד עלי, אבל בשביל זה היא אשתי! נכון, גאולה?”

המגע הראשון הזה עם אישיותו הדומיננטית של מוֹישה מזוֹר נקטע באִבו כי מתחילה עכשיו תזוזה נמרצת לעבר האשנב שבאולם־הנוסעים והאנשים מסתדרים בכעין תור לבדיקת דרכונים ולמסירת מטען. תוך רגעים ספורים נמצאים מוֹישה ואשתו בראש התור, כמובן, השד יודע כיצד. מכל־מקום, הטיפול בנוסעים מתנהל בזריזות וביעילות, ועד־מהרה אנו עולים לאולם ההמתנה לטיסות. כיחידה מתוּרגלת וּלמוּדת־מלחמה מסתערת הקבוצה גלים־גלים על החנות למוצרים פטורי־מכס. רשת הרמקולים המזעיקה את כולנו אל הטיסה מספר כך־וכך, שהתאחרה קימעה, מצליחה לבסוף לנפנף את עדת מהירי־השלל מן החנות. באוטובוס המסיע אותנו אל המטוס אנו מספיקים לשמוע גברים ונשים מחברינו־לדרך מחליפים ביניהם רשמי־רכש והשוואות־מחירים. מתברר שרק הרביעיה שלנו הפגינה הסתפקות חסכונית במועט: טבק למקטרת לך ולי, קצת מי־בושׂם לבת־שבע ולאהובה. האווירה שסביבנו מאותתת לנו שמידה זו של איפוּק מנקר־עיניים לא הוסיפה לנו פופוּלאריוּת.

הטיסה גופה עוברת במנוחה, להוציא התרגשות קלה סביב דייל־המטוס שמסיע את מריצתו במעבר שבין השורות ומציע סיגריות פטורות־ממכס ומעורר עליו טרוניה כללית כמעט על שום שאינו מוכר שום מוצרים נוספים. “חברה סמרטוטית”, מחווה שכנה אחת מאחרינו את דעתה תמציתית בעוד ציפור־המתכת שלנו מהבהבת בחשכה גשוּמה, בטרם תנחת בתוך זרזיף־מטר בשדה־התעופה הקפריסאי הקטן, מול אולם־נוסעים קרתני ומפוֹהק. עד שאנו עוברים את הביקורת החשדנית של שוטרים שׂפמנוּניים במדי שוטרים בריטיים, כמו בתקופת המנדט אצלנו, ועד שאנו מקבלים את מזוודותינו ומחליפים דולרים בלירות קפריסאיות, השעה היא כבר תשע־וחצי.

בכּניסה לאוטובוסים הממתינים להסיענו לניקוסיה, מהלך כשעה ורבע, אנו שומעים את חברינו מחליפים דברי תרעומת על העיכוב הממושך ועל הטיפול הבטלני.

“סחוטים נגיע למלון”, קובלת אשה אחת, “ומי יודע אם אפילו ארוחת־ערב נמצא שם”.

“זה סקנדל!” עונה עוד אחת כנגדה. “אסור לעבור על זה בשתיקה”.

“אני בטוח שרק לישראלים הם מתייחסים כך”, תורם גברתן אחד חבוּש־קַסקֵט את תרומתו, תוך שהוא מארגן את צרורותיו על הרף שמעל ראשו באוטובוס האפלולי.

“צריך להגיד לראש־הקבוצה ששׂמוּ עלינו שיתלונן”, מציע עוד מישהו. “שזה לא יעבור להם ככה בשקט”.

וכאן נשמע שוב, סוף־סוף, קולו של מוישה מזור: “עזוב שטויות, בחייך! אתה ראית אותו? זה ראש־קבוצה זה? זה באלאטה!”

“סמוך עליהם”, מחזקת גאולה אשתו את ידיו, “הם בוחרים את מי שכדאי להם”.

שתי מורות־דרך מצטרפות אלינו, יווניות דוברות אנגלית מבנות המקום: אחת שמנמונת ואפרסקית, הילנה שמה, ואחת צנומה וכהת־עור ושמה מאריה. שתיהן כבנות שלושים. שתיהן תהיינה צמודות אלינו כל ימי הטיול המאורגן.

אנו עוברים ברחובות החשוכים והריקים של לרנקה, יוצאים ומגבּּיהים בהדרגה בכּביש הצר, מבחינים בגיבוּּבי בתים נמוכים של מחנות לפליטים שבּרחו מן האיזורים התורכיים בזמן הפלישה של 1974, מבחינים בפרדסים, כרמי גפנים, חורשות ארנים, מטעי זיתים, איקונים, רואים פה־ושם שלט מוּאר של בית־חרושת לנעליים או מלט או סיגריות. עוברים לבסוף ברחובות הצרים של ניקוסיה, מגיעים למלון־חמש־הקומות המיועד לנו. פקידת־הקבלה מחלקת את מפתחות החדרים, נערי־המלון מסייעים בגרירת המזוודות. ביציע שמעל למבוֹאה ממתינים מלצרים להגיש לנו ארוחת־ערב חמה ומשׂבּיעה: מרק, בשר עם תפוחי־אדמה מאוּדים וסלט, תפּוזים, קפה.

“היה טעים דווקה”, מסכּמת אהובה, מופתעת לטובה.

“את צודקת”, ממהר גבר אחד מקריח וקולני להסכים עמה מאצל שולחן שכן, ובאירוניה דקה ומושחזת כפגיון הוא מוסיף: “יכול להיות הרבה יותר גרוע”.

לאחר הסעודה אנו יוצאים לשׂוּח מעט בחוץ, ברחובות הסמוכים. מזהירים אותנו שנפנה רק שמאלה, לא ימינה. אם נימין נגיע לאחר 100 או 150 מטר לקו־החיץ וּלעמדה של חיילים תורכים. הם יירו תחילה, יבררו אחר־כך. כמו שהיה מקובל בירושלים החצויה בזמנו. ובכן אנו משׂמילים, מדלגים על שלוליות, מגיעים לכיכר המרכזית של העיר, מופתעים לראותה מוּארת היטב ואנשים מתהלֶכים בה עדיין, ולא עוד אלא רוכלים יש בה שמוכרים מזכרות, עתונים, מיני סדקית, מיני מתיקה. בשמחה אנו מגלים כמה מטעמים אנגליים מובחרים – קיט־קט, טבליות שוקולד של קדבּורי, למשל – ובמחירים זולים למדי. חוזרים למלון, עייפים אך מרוצים. מרוצים כבר אולי בעיקר משום שניתקנו עצמנו לשעה קלה מן הקבוצה.

בכניסתנו אנו מבחינים באחד מאנשי קבוצתנו, מן הקשישים שבהם, בן קרוב ל־50, החוזר אף הוא מן הרחוב ברגע זה עצמו. כולו מפּלי־בשר רפוּיים והוא ממוּשקף וּמהודר בלבושו, אבל יש איזה ריפּוּט עגום בהידוּרו. הוא נוטל את מפתח חדרו מן הדלפק, מניע לנו בראשו בחיוך של מבוכה, נחפז אל המעלית, לעלות לבדו.

למחרת, בהמשך ארוחת־הבוקר, קודם שנצא לסיור מודרך ראשון בבּירה הקפריסאית, מתברר לנו ביתר בהירות מי ומי בחברתנו. אנשי הקבוצה רוב־רוּבּם חברים בקואופרטיבים להובלה, נהגים ותיקים, ומיעוטם מועמדים לחברוּת או פקידים באותם משרדי־הובלה עצמם או עובדי מוסכים. הבוקר הם נראים רעננים ונינוחים יותר, נשיהם מטופחות ורגועות קצת יותר. אני מתחיל לחוש חיבּה אליהם, אל פשטות הליכותיהם, אפילו אל החיספוס שבּפשטוּתם. שכּמותם, במהדורה צעירה יותר גם תמה יותר, אני זוכר משנת 48, מימים קדמונים שבּהם הייתי נמנה עם מלווי־השיירות.

“תסתכלי, תסתכלי”, אני מרעיף על אזנה של אהובה. “האנשים האלה אחרי הכל הם ארץ־ישראל האמיתית”.

בולמוס־פתאום של צחוק תוקף אותך, בולמוס משונה, לא מתאים לך, עד כדי כך שאתה מזורר כמעט את הקפה מנחיריך.

“אינטליגנט שכמוך!” אתה מתיז עלי מתוך הצחוק. “מתי כבר תתבגר?!”

בת־שבע נבוכה, מורטת את שרווּלך: “מה אתה רוצה ממנו, דן? הוא רק אומר מה שהוא מרגיש, וזה יפה מאד שהוא מרגיש כך…”

“זהו בדיוק”, אתה מחזיר לה, תוך שאתה מכניע את צחוקך. “אבל אין דבר, ההרגשה עוד תשתנה מהר מאד. אתה תראה, אפרים!”

אך לפני שנספיק להיכנס בדין־ודברים קמה בת־שבע ממקומה בצהלת־פתאום לקראת חברה ותיקה שאותה לא ראתה זה שנים והנה צצה כאן, בבוקר ראשון זה שלנו על אדמת קפריסין. שתיהן שמחות מאד בהפתעתן המשותפת. אנו מתוודעים אליה כולנו. שמה לאה. לאה גור. מתל־אביב.

“חברה טובה מאד שלי, מלפני הרבה שנים”, ממליצה עליה בת־שבע בחוֹם. לא, היא לא תצטרף אל שולחננו. קודם־כל, אין פה מקום לנפש חמישית, וחוץ מזה לא לבדה היא כאן אלא יחד עם בעלה־לעתיד, אמנם כן. את תראי, היא אומרת לבת־שבע, גבר מקסים. הוא מהנדס־כימאי, שווייצי, גרוש גם הוא, כמובן, שעשה שנה בארץ כמומחה־יועץ בהקמת מפעל פטרוכימי גדול. הוא איש־מקצוע בעל שם עולמי. במקרה נפגשו באיזו מסיבה, ומיד נדלקו. יש ביניהם כימיה יוצאת־מן־הכלל. בארץ פשוט אינם יכולים להינשא, זה ברור: הרי הוא “גוי”, לא עליכם! אז ככה, “אנו באנו לפוּש ולהתחתן פה”, חה־חה. הרי אלה “נישואי־קפריסין” בהדגמה חיה.

עוד רגע והנה גם החתן עצמו מופיע, וכולנו קמים לכבודו. הוא מציג את עצמו, מַקס־משהו, מאינטרלאקן, קנטוֹן בֶרן. אני מספר לו שאני מכיר את אינטרלאקן. לא פעם עברתי שם. סוף־סוף אני בוגר האוניברסיטה של ז’נבה וממנה הדוקטוראט שלי. הוא שמח לשמוע. הוא מקווה שתוך יומיים־שלושה יסתדר הענין של רישום הנישואים. יש להם כאן הפנָיה אל עורך־דין מומחה לדברים האלה. אחר־כך יסעו לכמה ימים להרים, ויחזרו לאיזראל. ואחרי זה, מן־הסתם, לוונצואלה. מתנהל עכשיו איזה משא־ומתן אתו בענין זה.

אנו נפרדים מהם במיטב האיחולים, בתקוה להתראות כאן שוב. הם מתיישבים אל שולחן משלהם. אני מעיף בהם מבט אחד של סיכום. אף שוודאי היא כבת 45 בלבד, ושקיקת־החיים הצבּרית שלה תואמת לכאורה את איפּורה היעיל, היא עושה עלי רושם של אשה שחוּקת גברים ו“אהבות”, אובדת־דרך, שרויה בייאוש מריר של ערב־בליה. לעומתה נראה הגבר האדמדם שלה צעיר קצת יותר, יבש ומשומר ומכופתר, מאוזן ותכליתי. אם כך, מה מצא בה. את היפוכו, כמובן ומה מצאה היא בו? עוגן־הצלה, או כדור־פורח להיתלות בו ולעוף אי־שמה.

שני אוטובוסים מחכים כבר לקבוצה שלנו ליד המדרכה. לפנינו בוקר גדוש פעילות תיורית. יום־חג היום, כך מתברר, לריפובליקה של קפריסין. חג לאומי, או דתי־לאומי. מכל־מקום, המסחר שובת, כך נודע לאחדים מחברינו שהספיקו להגיח לסיור־גישוש מוקדם. אולי משום כך גם אין אף אחד מהם נעדר מקהלנו.

הבוקר מעונן וגשם מטפטף לסירוגים, ואנו מוּבלים תחילה למוזיאון הלאומי, בנין קטן ומיושן מימי השלטון הבריטי. הילנה פוסעת לפנינו בכובד־ראש, משמיעה הסברים בנימה של התפעלות נלהבת, כאילו היא עצמה מגלה את הדברים לראשונה. הנה שרידים מן התקופה הניאוליתית. הנה עתיקות של צורים וצידונים. מרכז הפעילוּת הפיניקית היה במושבה כּתיוּם, או קיטיוֹן. באַסטילה של אסרחדוֹן מלך אשוּר, היא מספרת לנו, יש פירוט של הממלכות שכּבש בקפריסין, ואחת מהן נקראה אפילו קרת־החדשה. זה ממש עברית, אמרו לה ישראלים… זה היה במאה השביעית לפני הספירה… והנה שרידים של מלכויות טרום־אכאיות שהיו באי. כן, טרום־אכאיות. בפאפוֹס, למשל… נכון, אנו נהיה שם בהמשך השבוע. זה בתכנית…

“מה היא מבלבלת את הביצים?” נשמע ריטון משוּלי חבורתנו.

אדון מוֹאיז, כך שמו של האיש ההדור והערירי שבקבוצה, עומד על־ידנו, ענוד עניבה ועוטה מעיל שׂער־גמל ושׂערו משוּח היטב. במבואַת המלון, לפני צאתנו, ראיתיו מסיח כממתיק־סוד עם שני נערים מעובדי המלון. עכשיו הוא מגיב ברוגזה, כמו לנפשו: “זה דווקה מאד מעניין”.

והנה, מממשיכה הילנה בדרכה עמנו, הנה הכדים הקפריסאיים המחוּפּים, בעלי הדגם הגיאומטרי הטיפוסי, שאותם היה האי מייצא משך הרבה מאות־שנים לכל ארצות המזרח. גם אצלכם, בישראל, מוצאים אותם בשפע בחפירוֹת.

אנשים מניעים לה בראשיהם בהסכמה לגלגנית, משועממת.

והנה, היא מכריזה בהתרגשות, העתק הפסל הקדום ביותר של אפרודיטי שנמצא באי שלנו. ידוע לכם, היא מתלהטת, שבמיתולוגיה היוונית אפרודיטי היא אֵלת היופי והאהבה, ולפי האגדה – –

“רגע, רגע!” מתנסר קולו של מוֹישה. “זה יותר מדי חשוב, ומכיון שלא כולנו מבינים אנגלית כל־כך טוב, היה כדאי שראש־הקבוצה שלנו יתרגם לנו!”

“תן מנוחה, מוישה”, מתריסה זוגתו כנגדו ומבליעה פיהוק, “רוצים לגמור כבר מהר ולעוף מכאן”.

“לא בא בחשבון!” עונה הבעל ומפזל מבט ערמומי אל אשתו. “זה אנו מוכרחים להבין! מה אתה אומר אדון תבור?”

אתה ניאות לו בקוצר־רוח, מבהיר להילנה את הנוֹהל המוּצע, ומתחיל לתרגם במשפטים קצרים, תמציתיים.

“רגע אחד!” תאֵב מוישה לדעת. “אני לא מבין איזה מין חכמולוגיה זה המיתולוגיה הזאת. זה אולי חכמת־המיטה, הה?”

צחוקו מידרדר כתשפוכת של אבני־חצץ.

“זאת מחשבה מעניינית”, אתה אומר לו בפרצוף חתום. “אבל עד כמה שאני מבין, זה בא מן המלה היוונית מיתוס. כלומר, פשוט אגדות. מעשיות, אתה יודע…”

“מעשיות לסבתא, הה?”

“מספר חזק, המוֹישה הזה”, מעיר מישהו בקורת־רוח מבודחת. “מכניס קצת חיים לעסק”.

ובכן, ממשיכה הילנה, לפי האגדה נולדה האלה אפרודיטי באי שלנו. היא עלתה מקצף הגלים, לא רחוק מפּאפוֹס. הקצף שממנו נולדה היה משיירי אבר־המין של האל הגדול אוּרנוֹס.

“מה, מה היא אמרה?” מתפרץ מוישה ושואל.

“אתה הרי לא מבין אנגלית, אז תחכה שיתרגמו”, מזעיף מוֹאיז פנים לעומתו.

אבקש תשומת־לב בבקשה", פונה הילנה אל הקהל שלנו “קרה לי כבר עם קבוצה של ישראלים שכאשר הזכרתי את אבר־המין של אוּרנוֹס היתה אצלם קצת התרגשות. אבל אני מבקשת…”

והיא ממשיכה.

ובכן, האגדה אומרת שהאל קרוֹנוֹס, בהשפעת אמו, האלה גיאָה, התעלל קשה באוּרנוֹס. אתם יודעים, אצל היוונים הקדמונים המיתולוגיה היתה מלאה אכזריות ואינטריגות. האלים שלנו, אפשר לומר, היו אנושיים מאד. כן, בבקשה לתרגם… היא, כלומר האֵלה אפרודיטי, היתה הבת של זֵבְס האולימפי ודיוֹנה, אבל בעצם מוצאה מזרחי. יש אפילו דעה ששמה גזור מן השם אסתרתה, או עשתורת, אתם יודעים. ולכן, לפי האגדה, לעתים קרובות עזרה דווקה לאויבים של היוונים. היא תמכה, למשל, בטרויאנים במלחמת־טרויה והיא היתה מאוהבת באדוֹניס היפה, גם הוא אֵל שבּא ליוון מן המזרח, מאצלכם… טוב, אפשר לתרגם?… בהרבה פסלים אנו רואים אותה מחזיקה את השדיים שלה בידיה כאילו היא מתכוננת להציף את כל העולם בחלב שלה…"

“זה אני מבין!” נשמע קולו הדק של חבר אחד מקריח שקוראים לו מוֹריס.

“אוּף, אתה איום!” גוערת בו בחיבּה אלֶגרה אשתו, בלונדית דהוּיה ודלילת־שׂער.

“זה כמו שכתוב: מים שאל, חלב נָתָנָה”, משלים עוד מישהו, בעל השכלה תנ"כית מובהקת, ככל הנראה.

“איפה, חבר’ה, איפה מחלקים?” מתעורר מוֹישה להשקותנו מכּד ההומור הפרטי שלו, ונענה בהמיית־צחוק כללית למדי.

“רבותי, רבותי, מספיק!” מדבר עכשיו מוֹאיז על לבּם. “פה זה מוזיאון, לא שוק־הכרמל!”

משום־מה הדברים משפיעים וחברינו משתתקים ומַפנים ראשיהם אנה ואנה כמתוך חולשת־דעת פתאומית.

אני מתחיל להרגיש שהילנה מאריכה במידה מסוכנת בהרצאתה על אפרודיטי. אבל אני אומר לעצמי שאולי היא עושה זאת מתוך פטריוטיוּת קפריסאית כנה, או כתרומה אישית לעידוד התיירות לאי שלה. בתולדות האי הזה לא היה, סוף־סוף, לא אל ולא מלך ולא גיבור שהוציא לו מוניטין בעולם יותר מאפרודיטי הנעלסה. לא גי דה־לוּסיניאן, מלכו הצלבני של האי בימי־הביניים, ולא הקפיטן הקפיטן גריוואס בן־דורנו, מפקדה הזועם ואפוף־המסתורין של א.או.קא, זו המחתרת הלוחמת שהנחילה לרוב היווני באי לפחות איזו מידה של ריבונות רופסת אם לא את ה“אֵנוֹסיס” המיוחל, כלומר את האיחוד המלא עם אמא־הֵלאס. מתוך נטייתי המקצועית אני מוכן גם לחשוב על אפשרות אחרת, והיא שהילנה ההילנית שלנו מוצאת לה איזה פורקן־שבהזדהות תוך כדי פירוטן המופלג של עלילות האלָה, ואילו רגישותי הישראלית מעוררת אותי לחשוד בנימה של התגרות מצדה, מה־גם שכבר הזכירה אחת מן התגובות שקהל־תיירים ישראלי טיפוסי כגון זה שאנו שבויים בתוכו מסוגל להן לשֵמע כמה מנקודות־השׂיא באגדותיה של אֵלה־האהבה.

“אולי כדאי להציע לה שתעבור לנושא אחר”, אני משיא לך עצה בלחש.

“למה לך? אינך רוצה שארץ־ישראל האמיתית תכיר קצת את אפרודיטי?” אתה משיב לי בחביבות מרושעת.

“תרגום, בבקשה!” דורשת גברת אלגרה במפגיע.

בהנאה מפורשת מוסיפה הילנה ומספרת לנו על גילוייה השונים של אֵלת־האהבה הקיפּרית בקדמת־הימים: על אפרודיטי אוּראניה, זו השמימית, אֵלת האהבה הזכּה, ועל אפרודיטי נימפיה, שהיתה אֵלת חיי־הנישואים, וגם על אפרודיטי־פּנדמוס, ההמונית, ועל אפרודיטי־פורנֶה, הנאפופית, זו פטרונית הזונות, ולבסוף על אפרודיטי־פונטייה, אֵלת־הים, ועל זו הלוחמת, חבוּשת־הקסדה, שהיתה גילגול של אֵלת־המלחמה הבבלית עִשתר.

“באמת, יש לנו מורת־דרך מלומדת”, מעירה מישהי בקהל מתוך הערכה. אבל חברתה מזדרזת להעמידה על טעותה:

“עזבי, בחייך… כל זה הן לומדות בעל־פה, כמו תוכּי”.

לסיום מוסיפה הילנה ואומרת שמרכז פולחנה של אפרודיטי בימי־קדם היה בפאפוֹס שעל חוף הים; ששגוּר בשירה הקלאסית דימוי “החזה הענוג של אפרודיטי, שהזהיר כמו ירח”; ושפּיגמליון, האמן שפיסל פסל־אשה יפהפה עד כדי כך שאפרודיטי ראתה הכרח לעצמה להכניס בו נשמת־חיים, גם הוא היה קפריסאי.

באנחת־רווחה יוצאים כולם מן המוזיאון החוצה, לחזור ולעלות לאוטובוסים.

“ככה… גמרנו עם אַפרוֹפּיפּי”, מסכם מוֹישה מזוֹר שלנו, טופח בכפותיו על קיבּרות ידיו מפני הצינה.

“מה זה? מה זה? מה הוא אמר?” תוהה אחד ממעריציו בשקיקה, כמצפה לפירושם של סתרי־תורה.

“מה אתה לא מבין פה?!” מתנדבת גאולה אשתו להבהיר. “זה נורא פשוט: יש לה תסרוקת־אַפרוֹ, ליפהפיה הזאת, וחוץ מזה יש לה פּיפּי…”

נשמעים כמה ציחקוקים מבוישים. רק אותו מעריץ סופק כף אל כף בעליצות ואומר, “ואללה, מה אגיד לכם? מספּר חזק, המוֹישה הזה…”

האוטובוסים מסיעים אותנו בחזרה אל מרכז העיר. עכשיו עוד בתכניתנו ביקור בארמון הארכיבישופוּת, ארמונו החדש של הארכיבישוף המנוח מאקאריוס, נשיאה הראשון של קפריסין החפשית, שנפטר לפני כחמישה חדשים בלבד. היום נפתח הארמון בפעם הראשונה להמוני העם, ומורות־הדרך שלנו אינן מכסות על התרגשותן לרגל המאורע. אבל תחילה אנו צועדים ברגל, בין דשאים, אל ארמון־הנשיאות ההרוּס, שממנו נמלט מאקאריוס כבאורח־פלא על נפשו ב־15 ביולי 1974, ביום הפיכת־הנֵפל המשונה נגדו שקדמה לפּלישה התורכית. רבה התכונה במקום, ועכשיו מתברר אל־נכון כי החג הנחוג היום אכן קשור בעילוי זכרו של הארכיבישוף, כי “יום־השֵם” של מאקאריוס הוא היום הזה ואזרחיה הנאמנים של הריפובליקה מתייחדים עם זכרו. בעיקר בצעדה, “צעדת־אהבה פן־קפריסאית לזכרו של הארכיבישוף מאקאריוס”. בצעדת־ניקוסיה, שאנו מתכבדים לחזות בראשית התארגנתה, ישתתפו אלפים, רוּבם בני־נוער ותלמידים, והיא תתחיל מן הארמון ההרוס ותתנהל בנתיב שבו נָס המנוח ביום מבחנו הגדול.

כל ההכנסות מוקדשות לסיוע לתלמידים נצרכים בבתי־הספר התיכוניים שלנו", מגלה לנו הילנה בסבר של כובד־ראש. “והנה זאת בתי, אוּריאניה”, היא תוכפת ומוסיפה, שמחה ונפתעת קימעה, כאשר ילדה שחרחורת כבת עשר קופצת לקראתה מתוך שורות של תלמידות הערוכות להתחיל בצעדה. אחרי־כן, בדרך אל ארמון הארכיבישופוּת, היא מספרת לנו שזו בתה היחידה ושהיא מגדלת אותה לבדה. הבעל־האב עזב אותן, בלי גירושים, והוא חי לו עכשיו את חייו באנגליה.

בעוד אנו עולים במדרגות הכּניסה לבנין־הקומתיים של האכיבישופות, אל מול תמונת־הדיוקן עטוית־השחורים של האֵתנארך – נשיא־כוהן־גדול – הילנה מצטלבת בחרדת־קודש, עיניה מתלחלחות והדיבור ניטל ממנה מרוב התרגשות. אנו מכבדים את סערת־נפשה ופונים לתוּר בבּנין בכוחות עצמנו: מסיירים בחדרים; סוקרים את התצלומים שבהם המנוח נראה בחברתם של גדולי־עולם, בייחוד של גדולי העולם השלישי, הדוּר תמיד בשְחור בגדי־קודש שלו ובזקנו המכסיף; מסתכלים במטרוניות המקומיות, המוחות דמעה מעיניהן למראה חדר־משכבו הנאה; ומגיעים מתון מתון אל נקודת־השׂיא: הטרקלין שבּו הצנצנת אשר בה לבּו של המנהיג מוצג לעיני עם ועדה, שרוי בפורמאלין וּמשוּמר לדור־ודור. דממת־היִראה שבּה האנשים ניצבים ומצטלבים אל מול פלח־הבשר המשומר, הסומק־הוורדרד, ונועצים בו מבטיהם, די בה להעיד על הערצתם למי שעד לא מכבר היה הלב הזה פועם בחזהו, שבּו הם מדמים לראות סמל ומופת של מנהיג, של אמונה, של גדוּלה רוחנית ומוסרית, של מסירות קנאית למאבק לאומי וכנסייתי כאחד. נדמה גם שהערצה זו חדורה רגש של אהבה וכבוד לדמות־אב תקיפה ומגוננת, אפילו מטילת־שׂררה ועריצה שמיזגה בתוכה סמכות ארצית ורוחנית בהתאם למסורות עתיקות ועמוקות של תרבות המקום הזה.

בפסיעות מדודות האנשים מתרחקים מן הלב הקדוש והנקדש, מפַנים מקום למעריצים הבאים בתור. אנו יורדים במדרגות החוצה, מחכים לחברינו האחרים ולהילנה. עדיין אנו אמורים לבקר בכּנסיה הסמוכה של יוחנן המטביל ולסייר ברובע־השוק שבתוך החומה.

“אדון תבור”, פונה אליך אחד החברים, “תגיד לי בבקשה, באמת כולנו מוכרחים לראות גם את הכסיה ההיא? לא חבל על הזמן שלנו?”

“לא. אף אחד לא מוכרח לראות שום דבר שלא מעניין אותו”, אתה משיב לו בנחת. “ואתה גם לא חייב לשאול אותי מה לעשות”.

“לא, למה לא?” מתעקש הלז. “אני דווקה חשבתי שאתה, בתור אחראי, ככה, אז אתה צריך לדעת איפה האשים נמצאים”.

“זה עניינם”, אתה מתיז לעומתו. “כולנו פה כבר ילדים גדולים”.

“אז אני והגברת שלי חוזרים למלון, קצת לנוח”.

“בהחלט… רק שלא תלכו לאיבוד”.

“אוהו, לזה אין לך מה לדאוג! סיניאבר עוד אף פעם לא הלך לאיבוד!”

עוד זה מדבּר וזה בא. עכשיו עומדים עליך גאולה מזור ואלוף־נעוריה. הכרת־פניהם עונה בהם ששניהם מלאים רשמים עד להתפקע.

“זה היה גבר, הה?!” מגעגעת האשה, ואילו בעלה ממלא אחריה: “אני מתאר לעצמי כמה היה אצלו שמח בלילות! ראיתם איך היה אצלו חדר־המיטות?! יא חבּיבּי איזו מיטה!” ובעיניים של ממזר־מבין־ענין הוא משלים: “בטח היה דַפקָן־לאללה! אני מוכן להתערב שכּל ערב היו מביאים לו איזו נקבה קפריסאית אחרת לחמם אותו – –”

“מוישה, איך אתה מדבר!” נזעקת אליו אשתו, מרעידת־משמנים, מתפלצת להנאתה. “הוא היה אצלם בישוף גדול – –”

“מאה־אחוז!” משתלהב מוישה מזור, “אלה תמיד הכי חרמנים… תשאלי את אדון תבור, הוא אדם אינטליגנטי”. וכאן הוא פונה היישר אליך, במפגיע: “אז מה אתה אומר, אולי אני לא צודק?”

“אין לי מושג בזה”, אתה מסנן מבין שפתיך, “אבל אם אתה אומר, אז זה ודאי נכון”.

אבל מ“ם־מ”ם כמו לא השגיח בתשובתך המאופקת, והוא ממאן לרדת ממך:

“ואֶת הלב ראית, את הלב של מה־שמו, המאקאריוס הזה”! אני אמרתי לאשתי: זה פחות מרבע מנה של לבבות־וכבדים בסטקיה הכי מחורבנת בפתח־תקוה, חה, חה, חה!"

“ואיך שכּל הפּוּסטֵמות האלה מצטלבים מול חתיכת הבשר הזאת, איך שהם מסתכלים בה!” מחרה־מחזיקה הרעיה אחריו. “אני אומרת לכם, מַסטוּלים על־אמת – –”

“מה את רוצה?” מתערבת בת־שבע שלך כנחלצת להגן על הקפריסאים הללו, בתמימות נוגעת־ללב, תוך שהיא נושאת עיניים אל סמל האריה והחדקרן המתנוסס מעל פתח הארמון, “אלה אנשים מאמינים, ובשבילם הוא קדוש”.

“גברת, תעזבי אותך מהשטויות האלו”, מחזיר לה מוישה מזור. “אלה פשוט דבּילים שנותנים לכּומֶרים הללו לעבוד עליהם כל הזמן”.

“אני לא כל־כך בטוחה”, מחזירה בת־שבע כמתגוננת.

“טוב… העיקר, אדון תבור”, הוא חוזר אליך, בכעין אינטימיות לבבית, “מה עושים עכשיו? הולכים לראות חתיכת טחוֹל באיזה מקום?”

“משַגע פילים הבן־אדם!” גוֹעה גאולה מזור בצחוק מתגלגל.

ברגע זה מגיעות אלינו שתי מורות־דרכנו, הילנה ומאריה, ופוטרות אותך מן הצורך להשיב. הן נפעמות, ככל הנראה, מן החוויה המרוממת, שעתה־זה עברה עליהן ועודה נחה כעננת־חסד קלה על פניהן, אבל החובה תובעת את שלה. אנחנו – או, ביתר דיוק, המעוניינים שבתוכנו – נחלקים לשני ראשים: הראש האחד ינוע עם הילנה לכּנסיה הסמוכה וממנה אל השוּק אשר מפּנים לחומה, הראש השני ינוּע עם מאריה אל השוּק וממנו אל הכּנסיה הסמוכה, ושני הראשים ישובו יחד, בערך, לבית־המלון לארוחת־הצהריים.

 

4. הילוך שני    🔗

סיימנו בשקט את סעודתנו ואני כבר מפטם את מקטרתי והנה ניגש אל שולחננו אחד מן החבורה שלנו ופניו, אפשר לומר, כשוּלי קדרה. בשפה רפה מאד הוא מבקש סליחה מיושבי השולחן הסמוך בטרם ימשוך לו משם כיסא שהתפנה. סמוך אליך הוא מתיישב, רוכן כמבקש להמתיק סוד או ליטול עצה בשעת צרה.

“אדון תבור”, הוא פותח, “תסלח לי מאד, אבל יש איזה ענין רציני”.

“רציני?” אתה חוזר אחריו בנהימה.

“מאד רציני”, הוא שב ומטעים בהנמכת־קול, מעיף מבט לצדדים. “יש פה מלא פלשתינים!”

“כן. שׂמתי לב”, אתה מאשר. “אבל איך אתה יודע?”

“תסמוך עלי, אדוני. אני מריח אותם מרחוק. אתה לא מכיר אותי, אבל אני היה לי הרבה נסיון אִתם. אני יליד הארץ, לא איזה עולה חדש, ואני ככה די בעניינים. מי שמכיר אותי, יודע”.

“איך קוראים לך?” אתה מתעניין.

“לא חשוב… אני קוראים לי אליהו פרץ, אבל הערבים היו קוראים לי אַבּו־אליאס… לא משַנה… העיקר, זה לא בדיוק היה בתכנית של הטיול שלנו, וזה נושא, כמו שאומרים, שצריכים להתייחס אליו… אם לא יהיה טיפול, זה עלול להיגמר לא טוב”.

כאן אני מתערב וזורק לעומתו:

“אבל אנחנו לא לבד. יש פה בכל־זאת קצת יותר ישראלים מאשר – –”

“פרופיסור יונגר, תסלח לי בבקשה! אני ראיתי אותך לא מזמן בתכנית הטלביזיה ההיא, וכל הכבוד לך, אבל – –”

“אני מודה לך שהסתכלת בתכנית”, אני משסעו כמו ששיסע הוא אותי, “אבל מה זה שייך?”

“זה שייך במובן זה שאתה יכול להיות מומחה לטיפול בפסיכים או בהוֹמוֹאים אבל זה עוד לא עושה אותך מומחה בנושאים בטחוניים”.

שוב אני: “בסדר, אז אני לא מומחה, אבל פלשתינים, נדמה לי, רואים גם קצת בארץ־ישראל, אז מה יש אם הם נמצאים פה באותו מלון אתנו?”

עוד שני גברים מחברינו סוחבים עכשיו כיסאות ומצטרפים אלינו.

“נעים מאד”, אמר בעל־הנימוסים שבהם, גברתן ששׂפמו העבות מאהיל על שׂפתיו וכסו גולשת על חגורתו, “אני קוראים לי אברם בנדרלי… וזה החבר שלי, איציק אמסלם… שב, איציק, שב… אתם בטח מדברים על הנושא הזה של הבטחון, אז אני רוצה להגיד לכם ––”

“תשמע, אברם”, מקדים אליהו פרץ ונכנס לתוך דבריו, “יש לך פה עסק עם אנשים תמימים, מה אני אגיד לך? תמימים, או כאילו תמימים, וזה עוד יותר גרוע!… הנה, הפרופיסור הנכבד שלנו, מה שמכירים אותו מהטלביזיה וכולנו מכבדים אותו הרבה, באמת, אומר לך: ‘מה יש פה להתרגש, הרי פלשתינים יש לנו גם בארץ־ישראל!’ אז אני גם־כן לא רוצה לומר שצריכים להתרגש, אבל זה בהחלט לא דומה לָמָה ששָמָה הבטחון בידיים שלנו ופה זה ענין אחר לגמרי… ואם אנחנו לא נאחז באמצעים, אז בסוף כל הטיול הזה עוד יילך פייפן… זה יכול לעלות מאד ביוקר”.

“אין מה לדבּר!” מסכים בנדרלי.

ואז אתה, חד וקצר ולענין: “בסדר! אז יש לכם הצעות מה לעשות? או שאתם מעדיפים לדאוג לטיסה בחזרה הביתה מיד?”

שתיקה נבוכה, זעופה, ולאחריה תשפוֹכת שבּה כולם מדבּרים בערבוביה, בבת־אחת, ומצטרפים אליה, נמשכים כפרפרים אל שלהבת נר, עוד שתי נשים וגבר אחד מחברינו, גוּצים אך רחבי־שת, שתוקף דאגנוּתם ותקיפוּת התרסותיהם ותנופת ידיהם הנמרצת מעידים עליהם שכבר ברור־ומבורר להם הנושא שעל הפרק.

“צריכים להגיד להנהלה בלי שום קונצים: ‘או הם, או אנחנו!’”

“ככה זה לא יילך!”

“בעד הכסף שלנו מגיע לנו איזה יחס מינימלי!”

“כשנחזר ארצה נעשה סקנדל כזה של הארץ תרעש!”

“סתם זרקו אותנו לכּלבים!”

“במקום לזבּל לנו את השׂכל עם אפרודיטי ועם הלב של המאקאריוס הזה, היו צריכים לדאוג קודם־כל – –”

“שׂמוּ לנו אחראי שלא יודע מה זה אחריות…”

“עזבי, בחייך! לא יודע מהחיים שלו!”

“אבל ראית את האשה שלו? דווקה נחמודת, עושֶה רושם…”

“גם־כן אחת שחושבת את עצמה מי־יודע־מה! ואני גם לא כל כך בטוחה שהיא באמת האשה שלו – –”

“עתיקות ותרבות וכל זה – כל הכבוד! אבל אצל ישראלים הבטחון מוכרח לבוא לפני הכל!”

“חבר’ה, חבר’ה, רק בלי בלגן בבקשה, דח’ילכּום! תחשבו רגע איזה רושם אתם עושים ־ ־”

“צריכים לארגן משלחת – –”

אני בינתיים יושב ומפמפּם לי במקטרתי, המום למדי מכל ההתלהמות הזאת, למען האמת, ואין ספק שהייתי מעדיף לחמוק אל חדרי ואל אהובה למנוחה של אחר־הצהריים, אלא שאיזו הרגשת חובה־שבּערבוּת־הדדית מוסיפה לרתק אותי אל השולחן, תוך שאני גוזר על עצמי שתיקה ומפזל מבט אליך לראות איך תצא מן הפּחת הזאת.

ואכן בא רגע שבּו הרוחות נרגעות מעט, מאליהן, ואז אתה מרים ידך ומגבּיה קולך מאד וזורק:

“טוב, אפשר עכשיו לומר משהו לעצם הענין?” ולאחר שאחדים סביבך נענים לך בנהימה, אתה מסמיך כיסאך אל השולחן ומנמיך קולך מאד ופותח ואומר:

“תשמעו רגע! אני חושב שאנו עושים פה סתם מהומה בלי שום סיבה, ואני באופן אישי לא חשבתי אף רגע שנהיה כולנו רק ישראלים בבית־המלון, בלי אף ערבי אחד… אבל מישהו ממשרד־הנסיעות בא ואמר שאני ‘אחראי’, ולכן אתם רוצים שאני אַראה שאני באמת ‘אחראי’ כאשר משהו מדאיג אֶתכם באופן רציני – ואין לי ספק שהענין הזה מדאיג אֶתכם – אז אני מוכן לייצג את הדאגה שלכם… אבל אני גם רוצה שתבינו כולכם: אני לא חייב למשרד־הנסיעות ההוא שום דבר, וכל הענין הזה של ‘אחראי’ הוא סתם פורמאליוּת… בכל קבוצה של מטיילים מקובל כנראה שאחד יהיה כאילו ‘אחראי’, אז שׂמים אצבע על מישהו, זה הכל…”

“זה תספר לסבתא שלך”, מפריח מישהו, נדמה לי אליהו פרץ בכבודו־ובעצמו.

“לא, אין דבר כזה!” מוחה אחת הגברות שהצטרפו לחבורה באחרונה, בעוד חברתה מוסיפה בריטוּן חוֹרקני, כמו לנפשה: “בטח נתנו לו בשביל זה כרטיס בחצי מחיר, ועכשיו הוא רוצה להתחמק מתפקידו”, ואילו אליהו פרץ, בסבר של חשיבות־עצמית ואחריוּת־אמת: “אני לא מבין! הלא יש פה נציגות ישראלית בניקוסיה, אז למה שלא נתקשר אליהם ונגיד להם כך, וכך, וכך – –”

בסופו של דבר מתקבלת בכל־זאת הצעתך שקודם־כל נעלה כולנו איש איש לחדרו וננוח, וכמובן ישׂים כל אחד ואחד לב היטב היטב לחפצים חשודים ולתנועות חשודות, ועד שייצאו הכל ממנוחותיהם אתה “תברר” עם הנהלת המלון “מה אפשר לעשות”. ואילו אליהו פרץ, שלפי כל הסימנים הוא אמנם בעל “עבר בטחוני”, אם באמת יראה צורך בדבר הריהו מקבל ייפוי־כוח בלתי־חוזר ליצור קשר עם הנציגות שלנו בעיר ולייצג אותנו לפניה. ושלום על ישראל.

כשאהובה ואני יורדים שוב לאחר ה“סייסטה” לאולם־האוכל, לשתות תה פושר עם כמה עוגיות יבשות, אנו מוצאים אותך יושב שם כבר עם בת־שבע לאחר שמילאת את חובתך כשליח־ציבור ובדקת ומצאת, לשׂביעות־רצונך, שאמנם מתאכסנים במלון, דרך־קבע כמעט, צעירים בעלי דרכונים לבנוניים, ירדניים וסוריים המגיעים מבּיירוּת, והדעת נותנת שהם חברי “ארגונים”, המקבלים חופשת־שבוע בקפריסין – אם כפרס מיוחד ואם במסגרת “תנאֵי־השירות” שלהם – אלא שבּעת שהוּתם באי הזה הם מסתפקים איור

בנופש בלבד ואינם מתעסקים בשום פעילות “חריגה” ועד עכשיו, על כל פנים, לא היה מקום להתלונן עליהם במיוחד. אליהו פרץ מצדו אכן הספיק בינתיים “ליצור קשר” עם הנציגות הישראלית ומשם נענה לו מישהו והבטיחוֹ, בעברית בסיסית, ש“הוא יכול לשבת בשקט”.

התכנית ה“רשמית” של טיולנו המאורגן לביום הסתיימה למעשה עם שובנו למלון לארוחת־הצהריים ורק מחר נתחיל בסיורינו ב“רחבי” קפריסין, ובינתיים אין לנו ענין מוגדר לענות בו, מה־גם שמחמת אותו חג רשמי־למחצה יש שבּתון בעיר והחנויות סגורות ברוּבּן, הדבר נותן אותותיו באי־שקט מסוים בין חברינו, העומדים כמתגודדים בחבורות קטנות בפינות שונות שבּמלון וביציאה ממנו. אוזן קשבת יכולה לקלוט ריטונים על “טיול דפוּק” ו“שווה לַתחת” ועל “חרא של מקום”.

אנחנו הארבע נחסכת מאתנו התהייה הנרגנת הזאת. הכל בזכותה של אשתך רבת־התושיה, שגם הפעם לא הכזיבה. היא לקחה אתה מספר־טלפון וכתובת של חבֵרה־מלשעבר, ספק־ידידה ספק־שכנה, שבאה לארץ מרומניה בתחילת שנות ה־50 וכעבור שנים אחדות אירע לה שנסעה לטיול לקפריסין ואירע לה שהתאהב בה גבר מקומי ולקח אותה לאשה, ומאז היא חיה עמו כאן, בניקוסיה ממש. בת־שבע הספיקה איפוא להתקשר אליה, והתוצאה היא שכּולנו מוזמנים לבוא אליהם עוד־מעט לתה. גם היא גם בעלה ישמחו מאד, וכו'. ובת־שבע יש לה בשבילה תשורה קטנה מן המוכן, וכך יישמרו גם נימוסי־הביקור המקובלים.

מקץ כמה דקות הליכה ברגל מן המלון אנו מגיעים לבית־קומות שחזוּתו מכובּדת למדי, ומצלצלים בפתח דירה בקומה השלישית שעליה טבלת־השם “ק. וק. סאווידס”. הגברת קלארה סאווידס (לשעבר: פינקלשטיין) פותחת לנו את הדלת בתרועה גדולה ונופלת על צווארה של בת־שבע. בלבביות מרוסנת יותר היא מקבלת את שלושת האורחים הנוספים מישראל. “נעים מאד… נעים מאד… באמת עשית לי הפתעה, בת־שבע… בבקשה להיכנס… בעלי תיכף הוא גם־כן ייכנס…” עדיין לא שכחה את העברית שלמדה, במידה שלמדה, אבל היא מעדיפה לעבור חיש־מהר מעברית מסורבלת במבטא רומני לאנגלית רהוטה במבטא יווני. אשה גבוֹהית, בריאת־בשר, אדנוּתית, פנים אפרוריים, עיניים אפורות, שׂער מתולתל שאין להגדיר את צבעו, ושׂפתיים המפיקות מרירות מעט. “איזו הפתעה באמת”, היא חוזרת ומכריזה. “אני כל־כך שמחתי מתי אַת צילצלת, בת־שבע… אַת בכלל לא השתנית, אַת נראית יופי… כן, כן, אני פה מסודרת טוב מאד, אין לי טענות… בעלי שלי עורך־דין מאד ידוע… קריטון!” היא קוראת, ומוסיפה כמה מלים ביוונית. “כן, הוא כבר בא!”

עוד רגע ונכנס מר קריטון סאווידס, עורךדין. רזה למדי, שׂער שחור וּפסוֹקת־צד בו, שפם דק ושחור ומטופח, עיניים חומות, פסיעות חתוליות, מקטורן־טוויד ירקרק, מכנסי־פלאנל אפורים, עניבה אפורה־ירקרקה: הידור בריטי־קולוניאלי מאוּפק. האנגלית שבפיו מלוטשת. מזכיר דמויות ארצישראליות מימי המנדט הבריטי, בצל הפקידוּת האנגלית, או שהקפידו להשתתף באירועים של ה“בריטיש קאנסיל” בשלהי תקופת המנדט. אך מתברר עד־מהרה שמר סאווידס היה דווקה משך שנים הממוּנה על זרוע המודיעין בא.או.קא. של הקפיטן גריוואס, בימי מאבק־הטרור המר לעצמאותו של האי. כן, הוא למד משפטים בלונדון. כן, הוא חבר ה“בַאר” האנגלי. לא, אין לו חשק כל־כך לחזור בזכרונותיו אל ימי המחתרת. שנים רבות עברו מאז. מקורב היה לנשיא המנוח, הארכיבישוף מאקאריוס. הו, הייתם היום בארמון שלו? אדם גדול. איזו אבידה!… על כל פנים, המצב השתנה. עכשיו רוב הלקוחות במשרדו הם בתי־עסק בריטיים, או אנגלים שהיו להם בעבר, או יש להם בהווה, עסקים ונכסים בקפריסין.

כן, הוא שמע על ישראלים שבאים הנה להתחתן בגלל בעיות הקשורות בחוק הדתי הישראלי. לא, הוא אישית אינו מטפל בנושאים האלה… בישראל יש כל מיני בעיות, קוראים עליהן בעתונים, שומעים בראדיו… עכשיו, אחרי ביקורו של הנשיא סאדאת, ודאי יבוא שלום, לפחות עם מצרים, והמצב יירגע… כאן החיים שקטים, בסך־הכל, אף־על־פי שבמרחק כמה מאות מטרים מכאן, בחלק השני של ניקוסיה, יש צבא תורכי, אתם יודעים. ויש כל־כך הרבה פליטים שברחו מן האכזריות של אטילה התורכי, אתם יודעים… אב הושגה איזו יציבות… בחיי־היומיום אין מרגישים… אבל נכון, בעיות יש בכל מקום. קפריסין גם היא ידעה הרבה טראגדיות בתולדותיה… הנשיא קיפריאנו עושה מה שהוא יכול, אבל רק לא מזמן נכנס לתפקיד, צריך לתת לו זמן. להיכנס לנעליים של ענק כמו הארכיבישוף אתם יודעים, זה לא דבר פשוט…

כשאני מוצג לפניו כ“פסיכיאטר”, מיד הוא מניע בראשו בשיבוּת שׂבעת־רצון ומעיר: “יש לנו כמה וכמה פסיכיאטרים טובים מאד, אתם יודעים”. וכשאתה מוצג כ“פוֹאֵט”, גם אז הוא מקבל את הידיעה בסיפוק חגיגי כמעט ונענה: “יש לנו פה כמה וכמה משוררים טובים מאד, אתם יודעים”, ואין דעתו מתקררת עד שהוא תוֹכף ומוסיף בחיוך אל קלארה, כמשתף אותה בענין: “אחדים מהם, בעצם, ידידים טובים שלנו, נכון?” קלארה תולה בו מבט כּלבּי־כמעט של ציפיה, והא, כמי שנעתר בנדיבות־רוח לאיזו הפצרה אילמת: “בעצם, קלארה, הרי אנו נפגשים הערב עם ליסיוֹטיס וגם עם ניקולאוּ! מדוע לא נזמין את האורחים מישראל להצטרף אלינו בבּאר של הילטון, הה? מה דעתך? מה דעתכם אתם? אלה הם שנים מן המשוררים המפורסמים ביותר אצלנו, טובים מאד באמת, אתם יודעים…”

בינתיים ולטרקלין שבו אנו מסובּים נכנסת משרתת עוּלת־ימים, דלילת־שׂער, קטנת־קומה ודקת־גו, ומביאה אל על מגש קנקן מים חמים ותיוֹן וּספלים וּצלוחיות ועוגה יבשה, ומסתלקת בדומיה כלעומת שנכנסה. אחר־כך, תוך כדי גמיעות עדינות מן התה האנגלי המשובח וניקוּרי־מזלג אנינים בעוגה האנגלית הטעימה, אנו מסכימים על־נקלה ובנפש חפצה שניוועד כולנו בבּאר של ההילטון המקומי ב־9.30 בדיוק ונכיר שם את המפורסמים והטובים שבּמשורריה של קפריסין. “הם ידועים גם ביוון, ואפילו באנגליה, אתם יודעים”, מטעים בעל־הבית.

“הו, אנשים מאד מעניינים, פוֹאֵטים”, מאשרת־מבטיחה גברת קלארה בעברית על־פי דרכה. ומוסיפה, לשם איזון" “Charming people”.

“זה מקרה מוצלח שנדבּרנו אִתם הערב ואַתם דווקה פנויים”, ממלא אחריה מר קריטון, שעכשיו הוא מתחיל, ככל הנראה, לרווֹת נחת מראש מן ההתוועדוּת הצפויה. “ממחר עד סוף הטיול שלכם אתם תהיו עסוקים בסיורים ובילויים וכן הלאה. לא יהיה לכם רגע פנוי לעצמכם. אני מכיר את זה. אבל בערב הראשון… וחוץ מזה, מר ניקולאוּ אינו מגיע לניקוסיה לעתים קרובות, על כל פנים לא בתקופת הלימודים בבתי־הספר. אתם מבינים, עכשיו הוא מנהל בית־ספר תיכון בלרנקה, וגם זה מלפני זמן לא רב כל־כך. קודם הוא היה מורה בפאמאגוסטה… אתם יודעים, באיזור הכיבוש התורכי. כשהם נכנסו, הוא ברח לאיזור היווני, אתם יודעים… בזמנו גם הוא הוא היה חבר פעיל במחתרת… פאטריוט גדול. גם כתב שירים נגד הבריטים. בעילום־שם, כמובן… אז הוא היה צעיר מאד… אתם יודעים, אצלנו רוב הלוחמים היו צעירים מאד, בחלקם הגדול תלמידים. מבית־ספר תיכון, אפילו עממי. נערים בני שש־עשרה נפלו בקרבות, מתו מעינויים, עלו לגרדום… אבל”, הוא מסיים בחיוך של התנצלות, “לכם כישראלים אין טעם לספר דברים כאלה. אתם נלחמתם בבריטים לפנינו, אפשר לומר. היה לכם ה’ארגון' ומיסטר בגין, שעכשיו הוא ראש־ממשלה אצלכם… חיכה הרבה זמן, חה־חה, לא כך? סבלנות גדולה היתה לו… הנה”, הוא מחווה באצבעו לעבר כוננית־ספרים העומדת בפינת הטרקלין, “נמצא אצלי שם הספר שלו The Revolt. כן, כן, בבקשה להסתכל… אף־על־פי שאצלנו, למען האמת, היה מרד גדול מאד נגד הבריטים עוד ב־1931. אתם אולי אינכם יודעים… אבל אז הם דיכאו אותנו בימים אחדים. הנציב העליון אצלנו היה אז רונאלד סטוֹרס, שלפני כן היה מושל אצלכם, בירושלים. איש משכיל מאד, תרבותי מאד, אבל כאן קראו לו ‘פונטיוס פילאטוס’ חה־חה… זה היה מרד ספונטאני, הרבה אלימות, אבל בלי תשתית, בלי ארגון, בלי נשימה… אצל הקפיטן גריוואס זו היתה מנטאליוּת אחרת לגמרי. הקפריסאים בכלל השתנו מאז 1931. ויש להודות גם שאנגליה של אז לא היתה עדיין אנגליה של 1961, או של 1948”.

הוא חייב לבקש את סליחתנו: תפס לו מונופול על השיחה, נסחף, אינו מניח לאיש מלבדו להוציא מלה, חה־חה. ממש בלתי־מנומס. הוא מצטער מאד. אבל רק בנו האַשמה כי פשוט לעתים רחוקות מאד מזדמן לו לפגוש ישראלים. בעצם, כמעט מעולם לא… “ואתם אנשים שעושים רושם אינטליגנטי כל־כך”.

ובארץ־ישראל לא היה מעולם?

לא. חבל, באמת. בעצם, מן הדין היה… “אבל כנגד זה הרי אפשר לומר שהביא את ארץ־ישראל אליו, חה־חה”, הוא צוחק ומורה באצבעו על קלארה. ואילו היא מצדה ממהרת להסתייג מדבריו בטענה הכּפולה: (א) שאין היא יכולה להיחשב ישראלית טיפוסית ו(ב) שאשה מישראל לא יכולה לשמש תחליף לביקור בישראל.

האם היא עצמה ביקרה בארץ מאז נישואיה לקריטון סאווידס? למעשה, לא. רק פעם אחת, כשאמא שלה חלתה את מחלתה האחרונה ומתה. אז עשתה שבועות אחדים בחיפה… פשוט לא מזדמן… נוסעים כמה פעמים בשנה, אבל בדרך־כלל לביקורים קצרים באתונה, או לפעמים לביקור ממושך יותר באנגליה. שם יש לקריטון קרובי־משפחה. מסודרים יפה מאד. אנשים מקסימים… בזמנו גם היו קופצים לעתים קרובות לביירוּת. שם באמת היו מבלים נהדר! אבל מאז הפלישה התורכית, ובייחוד מאז התחיל הגיהנום הזה בלבנון… הרי זה משהו איום ונורא, אינכם סבורים?… וחוץ מזה, עם השנים, הנסיעות מאבדות מטעמן, מושכות פחות… אבל חבל כל־כך שכאשר מטיילים באים מישראל הם אינם יכולים עכשיו לנסוע לפאמאגוסטה, למשל, או לקירֵניה. האמת היא ששם, בידי התורכים, המקומות היפים ביותר של קפריסין, החוֹפים היפים ביותר, העתיקות המעניינות ביותר. הם היו נהנים שם כל־כך, קריטון והיא. בעצם, אם מותר לספר, הכירו זה את זו בטאוורנה אחת מקסימה בפאמאגוסטה, על שפת־הים, כשהיא באה לקפריסין בפעם הראשונה, בטיול מאורגן כזה… זאת היתה אהבה ממבט ראשון!

קלארה נותנת קולה בצחוק, אבל שפתיה מתעקמות במשנה־מרירוּת, כמדומה. כולנו מכבּדים בשתיקה את זכרו הענוג של המאורע.

אותו רגע, מן הסתם, אתה חושב מה שאני חושב: שהאשה הזאת יצאה לבקש אתונות ומצאה כביכול מלוכה; נסעה לכאן בתקופה שעדיין היו ישראלים מבוֹעתי־זכרונות־צנע עטים על האי הזה כנחילי אַרבּה למלא בו את צקלוניהם מגהצים חשמליים ושאר אבזרים מועילים, וסרדינים פורטוגזיים, וכיוצא באלה מחמדים, ולבסוף הגרילה כאן את כרטיס־הפיס הגדול של חייה.

אין צורך במאמץ גדול כדי לדמיין מה לקח את לבה בפגישת־אקראי ראשונה עם הקפריסאי הזה: רווקה מישראל, מהגרת מבּוקובינה שלא היכּתה עדיין שרשים במולדתה החדשה, בגיל שלא נחשב כבר צעיר כל־כך, מטוּפלת באם חולנית, טעונה חוויות ממלחמת־העולם השניה, שחוּקה משנות חיים במשטר קומוניסטי אדוּק ומַשמים, שחוּקה גם מעבודה מיכנית בסניף כלשהו של אחת מקופות־החולים בגוש־דן, נתלית, בחשש ובשקיקה, בקשרי־עגבים מזדמנים, שפתאום היא מציתה אש־להבה, לאשרה אך מן־הסתם גם לתדהמתה, בלבו של גבר נאה ומחוטב, אמיד, מלבב, למוד־נסיון, קרתני אך גם איש־העולם, חניך לונדון המעטירה, מצליח במקצועו, מעוֹרה בחברה שלו ומקובל על הבריות, ואפילו עטור הילה מסעירה של לוחם מצמרת המחתרת הפטריוטית המקומית. קל אפוא להבין מדוע בחרה להיאחז בקש שנִקרָה לה במהלך הטיול המאורגן שלה או בסיומו, ואימצה לה את האי של אפרודיטי. כבית, אם לא כמולדת.

אין גם צורך במידה יתירה של רשעוּת כדי לתמוה מה לקח את לבו של קריטון סאווידס, באריסטֶר, ממקורביו של הקפיטן גריוואס תחילה ושל הארכיבישוף מאקאריוס אחרי־כן, בדמותה של אותה תיירת יהודיה, ישראלית־רומנית. גם אם ניתן לשער שמזגה וּמראֶה יכלו לעשות אז רושם יותר מעכשיו, ספק רב אם היתה מהממת ביפי־תארה או בשאר־רוחה. לא עד כדי כך!… אף שבדברים האלה, כמובן, לעולם אינך יכול להיכנס לנעלי זולתך – או אולי מוטב לומר: למכנסיו. מכוח צירוף זה או אחר של נתוני־חיים (מישהו אחר יגיד: של הורוסקופים) בשעה שפגש את האשה הזאת, אולי ראה בה בדיוק את הדבר הנחוץ לו, החסר לו, המשלים אותו. סוף כל סוף, אם נהיה ישרים עם עצמנו, הרי גם אתה, דן, וגם אני, התנסינו, כל אחד לחוּד, בנסיון דומה למדי לזה.

במסדרון, כשאנו עומדים להיפרד ממארחינו בטרם נשוב להיפגש בקרוב, קריטון מחבּק הפגנתית את קלארה ומשבּח אותה: “דעו לכם שהיא קפריסאית מושלמת! לפני כמה חדשים, ב־3 באוגוסט, היא צעדה יחד אתי בהלוויה של הארכיבישוף המנוח, מכאן ועד מנזר־קיקוֹ. ותאמינו לי, הדרך היתה ארוכה מאד ומייגעת מאד, והציעו לה שתבוא אחר־כך במכונית, אבל היא בשום אופן לא היתה מוכנה לותר! לא כך, קלארה?”

כעבור כשעתיים, לאחר ארוחת־הערב, אנו מחכים, בתוך זרזיף דקיק, עם שׂפת המדרכה המוּארת, ליד מלוננו. קריטון סאווידס מגיע ואוסף אותנו במכוניתו, הַאמבּר ישנה אך נוחה. קלארה איננה אתו. הוא מתנצל בשמה: מרגישה עייפות יותר מדי, היה לה סוף־שבוע גדוש פעילות, ונוסף לזה היום, טכסי־הזכרון למאקאריוס וכל זה. יכול גם להיות שנתרגשה קצת יותר מדי מן הפגישה עם האורחים מישראל. היא מקווה שתבינו, ושעוד נראה אּתכם לפני שתעזבו, אם רק תהיה אפשרות. לא, שום דבר מדאיג, היא ודאי תקדים ללכת לישון, ויּשנה גם המשרתת… זה בסדר גמור. קורה! קורה לה לפעמים. נשים, אתם יודעים… על כל פנים הידידים ודאי כבר מחכים לנו במקום המיועד. אני בינתיים טילפנתי לשניהם ואמרתי להם איזה אורחים יש לנו! הם ממש מחכים בקוצר־רוח לפגישה… כמה זמן זה עד להילטון? הו, ענין של דקות. בניקוסיה, אתם יודעים, כל המרחקים קצרים…

הילטון־של־ניקוסיה מותאם בגדלו לממדיו של האי הזה, אך אינו מוותר על סממנים של מותרות והידור ועל היומרה ההילטונית הטיפוסית למזיגה של קוסמופוליטיות עם “אווירה” מקומית. הבּאר הוא אינטימי, דיסקרטי: אורות עמומים, ישיבה נוחה, פסנתרן מצניע־נגֵן, דיילים מצניעי־שרֵת. שני המשוררים המקומיים אכן מחכים. מר ליסיוטיס הוא הקשיש שבהם, כבן ששים ומעלה, תמיר, פנים חלקים, כמעט בלא קמט, שׂער מלבין, גזוז, מוחלק, נימוסי מאד, דיבורו חרישי, וגם לבושו שלו בריטי בהידורו המאופק: חברו, תיאודוסיס ניקולאוּ, הוא היפוכו הגמור כמעט: בן פחות מארבעים, שזוף, שׂער מתולתל וזקן מגוּדל, כזה כן זה שופעי־עלומים אף ששׂיבה כבר זרקה בשניהם, מהדר פחות בלבוש ובגינונים, משקפיים שחורי־מסגרת, אף בולבוסי, תנועות נמרצות, עצבניות, גוף מוצק אך נמוך יותר, קולו צרוד ודיבורו מתפרץ.

קסאנתוס ליסיוטיס מדבר אנגלית דייקנית, תִקנית להפליא. הוא גם מביא לך עותק אחד של קובץ־שירים שהוציא, שנים אחדות קודם, באנגלית: “רסיסים”. בן 1937 ל־1968 הוציא עשרה קבצי שירה ופירסם מסה אחת; וכמעט כל אלה, הוא טורח להודיענו, הוכתרו בפרסים בתחרויות ספרותיות “פן־קפריסאיות” ו“פן־הילניות”, ואילו השירים בקובץ זה שהוא נותן בידך, בהקדשה, נכתבו בעיקרם כ“מנחה לידידים שאינם קוראים יוונית”; קצתם אפילו נכתבו אנגלית מלכתחילה, “דבר שלא עשה שום יווני־קפריסאי לפניו”, הוא אומר, ורוּבּם תורגמו במו־ידו ממקורם היווני, “וזה”, לדבריו, “דבר נדיר ביותר!”

האנגלית שבפי עמיתו הצעיר ממנו רהוטה לא פחות – הוא השלים את השׂכּלתו, כך מתברר, במחלקה־לחינוך של אוניברסיטת לונדון – אך נדמה שאינו משתדל כלל להקפיד על מבטא הולם. לא הספיק עדיין לפרסם הרבה – קובץ אחד של דברי־פרוזה, מסה אחת, וקובץ אחד של שירה – ובכל־זאת טרח והביא לנו כמה דפים משוכפלים ובהם, “ממש במקרה”, שירים שלו בתרגום אנגלי (התרגום אף הוא שלו, “לכן זה גרוע כל־כך”).

אתה מביע צער על שאין עִמך כאן שום דבר משלך בתרגום, לא באנגלית ולא בצרפתית, למשל, ודאי לא ביוונית. לא שיערת מראש שהמזל הטוב יזַמן לך פגישה עם שנים מטובי המשוררים של קפריסין. “הו, לא, אין צורך להגזים”, מוחה קסאנתוס ליסיוטיס בענוות־חן, ואילו תיאודוסיס ניקולאוּ אומר: “הלוואי והיה זה נכון לגבּי, אבל האמת היא שאני פשוט ממעט כל־כך בכתיבה… לא מצליח להגיע לזה”, הוא פורשׂ ידיו במחווה מבוּדח של ייאוש. אבל קריטון סאווידס ידידנו, לאחר שהציג אותך חגיגית כמשורר “חשוב”, “טוב מאד”, ו“אולי הגדול ביותר” בישראל, חוזר ומצביע עליהם כמאשר: “הם מן הטובים ביותר אצלנו. שניהם!” ואם אין די בכל אלה, הרינו רוכן אחר־כך לעֵבר בת־שבע שלך ושואל כמיתמם: “הגידי לי בבקשה, מותר לי לגלות גם ביחס אליך?”

“לגלות מה?” היא מחזירה לו בתמיהה, מסמיקה קצת.

“הו… שאת גם־כן משוררת, חה־חה־חה!” הוא סופק כף אל כף. ומוסיף: “כן, כן, הגברת כותבת שירים ־ ובצרפתית, אם אינני טועה – והיא גם מציירת!”

בת־שבע מודה באשמה, לחייה מתלהטות והולכות.

“מי שאינו משורר כאן – החוּצה!” מרעים מר ניקולאו בצחוק צרוּד ומידרדר. “אני מרים את כוסי!”

“לחיי המשוררים שלנו!” צוחק מר סאווידס ועונה אחריו בהרמת כוס “לחיים!” הוא קורא. “כך אומרים בעברית, נכון?”

“חי־חי־חי”, מגעגע מר ליסיוטיס בנימוס. “ל־ח־יים!”

לאחר שני סיבובים של משקאות, ולאחר שיחה מקלחת שבּה אנו מגלגלים בהשוואות רב־תחומיות בין מאבקי המחתרות בעבר וקשיי החיים בהווה, בקפריסין מזה ובארץ־ישראל מזה, ושומעים כמה סיפורים על מעשי־הזוועה של התורכים בשטח־הכיבוש שלהם באי – לא רק כלפי היוונים אלא אפילו כלפי התורכים המקומיים, “שאִתם חיינו תמיד בשלום ובאחוה, בסיכומו של דבר” – ולאחר שאנו מזמינים את כולם לבוא לבקר אצלנו בארץ בקרוב, הרינו נפרדים בתודות ובאיחולים מן החברים־המשוררים. סמוך לחצות מחזיר אותנו מר סאווידס בהַאמבּר שלו למלוננו.

“אל תשכחי לצלצל אל קלארה ברגע שתוכלי!” הוא דורש מבת־שבע עם פרידה. “היא לא תסלח לך אם את לא…”

בטרם נפנה לחדרינו אני שואל ממך את ה“חומר” שקיבלת מליסיוטיס וניקולאוּ. סקרנותי מרובּה משלך, אני טוען, וחוץ מזה הרי אתה כבר הספקת לעלעל ולהתרשם תוך כדי שיחה, נכון?

קודם שאירדם אני מספיק לעבור בחטיפה על 34 השירים של ליסיוטיס. שמות אין להם, רק מספרים סידוריים באותיות רומיות. רושם מסוים משאיר רק האחרון שבהם, זה שממנו לקחתי מוטו לסיפור ה“משותף” הזה שלנו:

זכּרון – –

אתה המגדלור,

אתה המצפּן.

רושם גדול וחיוני יותר עושים חמשת התרגומים משיריו של ניקולאוּ. הללו, לפחות, יש להם שמות: “אבי”, “שאלת המרכז”, “ההיסטוריון הזקן”, “מסעות”, “רבּקה גֶ’סי בהאדֵס”. בהם אני מסמן משום־מה (לך? לעצמי?) את השורות האחרונות מן השיר “ההיסטוריון הזקן”, שכך אני מתרגם אותן בקוצר־ידי:

… אולם הוא לא נוֹאש, מפּרחים יפים

שליקטם רעננים מן הכּבשן

שבּוער היה זה שבע־ועשרים שנה

קָלע עטָרה ליופי אשר שָח לָאָרץ.

מוזר! עברו שנים, עברו דורות,

והם לא קיפחו לא את בּשׂרם ולא את צורתם – הפּרחים הנהדרים של האֶפּיטאפיוֹס.

ועוד כמה שורות מ“מסעות”:

לא הכּוכבים הנופלים משתבּרים בעינינו

רק זיו אורם של נר או מנורה.

על שׂפת החיים אנו חיים ולוחשים

חרישית

אילמים כמעט.

 

5. אתנח: איוואנוב    🔗

הבוקר עשיתי הפסקה והשמעתי לעצמי את הפרקים שהקלטתּי עד עכשיו. אחר־כך הרגשתי צורך ברור בפסק־זמן נוסף, גם כדי להעריך את כברת־הדרך שעשיתי וגם כדי לטעון את המצבּרים מחדש. למעשה, ביליתי את היום בתפנוקים של בטלה נינוחה, נעימה. ואכן היה זה יום נפלא, צח והדור מכל הימים שעברו עלי פה במעונכם הנשקף אל אגם והרים ושמיים. בלבבי כמעט התברכתי על שאינני מבזבז את השעות האלו של תכלת ואור על מילוי משימה שקיבלתי עלי, אפילו נגדיר אותה כמשחק ספרותי.

רק עכשיו, עם חשכה, חשכה זרועת אורות קטנים ויציבים ואלומות־אור ממצמצות מתרוצצות של פנסי מכוניות ונקודות־אור מנצנצות מיישובים הנטועים בצלעותיה ובמרומיה של רמת הגולן מנגד – רק עכשיו, אני חוזר ואומר, בשקט הזה הרך, שממרחק־מה מתנסרים בו לרגעים טירטור של אופנוע נחרת משאית כבדה צעקות של ילדים המשחקים או מודיעים על שובם הביתה, רק עכשיו, לאחר תנומה היפה להפגת מתחים ולאחר ספל קפה היפה להפגת תנומה ולאחר כוסית ברנדי היפה להפגת טעמו של קפה – הכנתי קלֶטּת חדשה למכשיר שמאז בואי לכאן אל צל־קורתך הפך להיות “האני האחר” שלי. ושוב אני מדבר אל המיקרופון הקטן שבידי.

אבל, ברשותך, עדיין אינני ממהר לחזור אל הטיול המאורגן שלנו.

לאחר הבוקר שעבר בשמיעת הקלטות עלה בי צורך במעין סיכום־ביניים, ואליו אנַסה להגיע. אתה ממילא, כמוסכם בינינו, תעשה בו אחר־כך כרצונך. אולי תמצא שהוא הורס את הרצף, ואין ספק שזה שיקול לגיטימי. אולי תמצא שהוא מיותר מעיקרו. ואולי תמצא שבאיזה אופן פאראדוקסאלי הוא מחזק את המבנה הכולל של הדברים ואף־על־פי־כן הוא עלול להעמיס ספקות והסתייגויות על מי שעתיד לבסוף לקרוא אותם באותיות שחורות של דפוס על נייר לבן של ספר. בין כך ובין כך אקליט ככל העולה על רוחי, אפילו תישארנה המלים רק בחינת פתיחה לדו־שיח ביני לבינך.

ובכן, אפתח בזה שאני חש הכרת־טובה עמוקה על ההתנסוּת הזאת שבּה זיכּית אותי, שמבחינתי האישית הריהי, כמובן, חידוש גמור. אינני יודע אם אי־פעם תזדמן לי עוד אחת שכמותה, ואינני בטוח אם אֶרצה לחזור עליה מיזמתי שלי. ברי לי שמצדי לא אבוא אליך בהצעת תרגיל נוסף כזה, אפילו יאוּנה לנו עוד פעם איזה צירוף־מקרים שיטיל את שנינו למצב שבו שוב נהיה שותפים ברצף מתמשך של חוויות התרשמויות ותגובות, כגון מה שאירע לנו בטיולנו אל האי השכן. עם כל זאת, אפילו בשלב זה, שאינו אלא אמצע הדרך, להערכתי, כבר אני משוכנע שלמדתי הרבה מן העשייה הספרותית שאליה נקלעתי – מיזמתך הליצנית והחמקנית, ומרצוני הטוב והתמים.

רגע אחד, אני רוצה להשמיע לעצמי מה שהקלטתי בדקות האחרונות… הואיל ויצאתי מגדר שיחזוּר דברים מן הזכרון וניסיתי לעבור למשהו שקרוב יותר לביטוי־עצמי מודע, יש לי הרגשה שאני צועד על קרקע חלקלקה יותר ועלי להיזהר יותר בניסוחים…

“למדתי הרבה”? אני חוזר בי. זה ביטוי ספק־אקדמאי ספק־פיליסטרי, שאינו מתאים לענין שלפנינו. מסוג דברים שאומרים פרופיסורים זה לזה במסיבת־קוקטייל אגב מיפגש בינלאומי. אחת ההנאות שאני מפיק מן הנסיון הספרותי הזה שבו העמדתי את עצמי נובעת דווקה מן הגילוי שאני מסוגל לבטא דברים בלי להזדקק למיתוד פסיכולוגי מקצועי ולנתחנות מלומדנית.

גילוי. גילויים. תגליות. עדיף על “למידה”, בהקשר הנתון. אם כן, העשייה הזאת, או ההתנסות הזאת, מאפשרת לי לגלות דברים. בנוגע לעצמי, בנוגע לזולתי. בנוגע לכל מיני דברים. גם בנוגע אליך. לא באשר אתה, עם כל הכבוד הראוי, “חשוב” כל־כך, אם כסופר ואם כאדם, אלא באשר אתה “זולת”. ואני חוזר: לא ללמוד, אלא לגלות. הגילוי ממילא יש עמו למידה, ממילא הוא “מלַמד”; וכשהוא בא מתוך התנסוּת אישית, במקרים כגון זה – שאולי רק בהם הוא ראוי לשמו – הלמידה היא אמנם מוצר־לוואי, תוצרת־לוואי.

אינני רוצה להפליג ולהאריך כאן, לסבך פתאום אותך ואת הקורא שלנו (הרי אסור לנו להשכיח אף רגע מלבּנו את היעד הסופי!) באנאליזה־עצמית מסועפת וּסדוּרה, פחות או יותר, ולשׂים אגב כך לאַל את הדבר שבעצם הִצהַרתי עליו שאני רואה בו אחד מן ההישגים העיקריים, או ההנאות העיקריות, שהנחילתני עשייה ספרותית חד־פעמית זו שהתנדבתי לשמש לה כלי ומכשיר: השיחרור מן ה“אני”.

"שיחור מן ה’אני' " אמרתי?

אולי מוטב שאומר "שיחרורו של ה’אני' "?!

אינני צריך לספר לך עד כמה עסקי ה“שיחרור” וה“אני” תופסים מקומות מרכזיים במדעי־הנפש – ולא רק בפּטפּטת הפסיכוליגיסטית שאני נתקל בה, לצערי הגדול, בסביבתי החברתית, ואפילו המקצועית. וזאת עד כדי כך שעצם התרגום האוטומטי של תחושת הפּוּרקן וההקלה שמעניקה לי הכּתיבה המוקלטת הזאת ללשון המונחים הללו יש בה כדי להזים את התחושה הזאת עצמה, או לפחות להעמיד אותה בסימן־שאלה. על כל פנים, לכאורה.

… דו־המשמעות שרודפת אותי כקללה בכל אשר אפנה, האם היא באמת רק חולשה אישית שלי, שלך, של שכּמותנו? או שאולי, באשר היא סימנם של רבים כל־כך שכּמותנו, ממילא היא מקבלת תוקף של חולשה קיבוצית, כוללת, חולשתם של אקדמאים, אינטלקטואלים, מה־שקוראים “אנשי־רוח”? ואולי, בסופו של חשבון, לא חולשה היא זו אלא כוח שלובש מסווה של חולשה?

משום־מה עולה ברגע זה בזכרוני ספר שהשאלת לי פעם, מבחר כתבים של ח’וֹסה אנטוֹניוֹ פּרימוֹ דה־ריבֵרה, האידיאולוג הצעיר של ה“פאלאנגות” הספרדיות, שבשלהי 1936, בהיותו בן שלושים־ומשהו, נדון למיתה על־ידי בית־משפט ריפובליקאי בעיר אליקאנטֶה והוּצא להורג. יש שם בספר ההוא מכתב גלוי אל ח’וֹסה אוֹרטֵיגה אי־גאסֶט, תחת הכּותרת “הפוליטיקה והאינטלקטואל”. זה היה מכתב של הבעת־כבוד וביקורת – מסוף שנת 1935, אם אינני טועה – וכמה פסוקים ממנו נחקקו ככה בזכרוני. הוא מדבר שם על “החירות היקרה ביותר לאינטלקטואל: זו החירות לבדוק חזוֹר וּבדוֹק את מסקנותיו; החירות להשלים עם ארעיוּתם שך מסקנותיו”. כרבים אחרים לפניו, הוא גורס כי מי שפועל בתחום החשיבה העיונית לא רק זכותו אלא בעצם חובתו היא לפקפק וללמד אחרים לפקפק שיטתית. ולא כך, הוא אומר, בתחום הפוליטיקה, כמובן. וכאן בא פסוק שאני זוכר אותו על־פה ממש: “כל פוליטיקה גדולה תלויה בהתגלותה של אמונה גדולה”.

מדוע הוא עושה שם חשבון עם דון ח’וֹסה אוֹרטֵיגה אי־גאסֶט? מפני שבימי הדיקטאטורה של הגנרל פּרימו דה־ריבֵרה, אביו של ח’וֹסה אנטוֹניוֹ עצמו, טבל אותו פילוסוף והיסטוריון טבילה של ממש בפוליטיקה הספרדית עד שהתאכזב וגזר על עצמו שתיקה ממושכת, מנוּזרת מן העשׂייה הפוליטית. במכתבו הגלוי אל ח’וֹסה אוֹרטיגה מטיח ח’וֹסה אנטוֹניוֹ הצעיר כנגד הזקן ממנו שהלז ודאי ברור לו ששום דבר שאירע באמת שוב אינו יכול להיות בטל־ומבוטל; ומכאן ששום מעשה בעל נימות־לוואי של טראגדיה – כדוגמת צלילה לעסקי־פוליטיקה – לעולם אין לבטל אותו מכל־וכל: אם אינו קיקיוני מעיקרו, הרי הוא נשאר “קיים־ועומד בטראגדיה היומיומית, המטהרת־להפליא, של אדם החוזה בסיכּולו של הדבר שהיה פעם התקוה הלוהטת ביותר של חייו”. אני מוכן להישבע כמעט שכּך בדיוק ניסח הספרדי הצעיר ההוא את דבריו, ושאתה אפילו טרחת להדגיש את הדברים הללו.

לא, רק שלא תקבל את זה באופן אישי, בחייך! האמן לי: לא עלה על דעתי לא לעקוץ אותך בנקודה שצריכה באמת להיות רגישה כל־כך אצלך, ולא לטפטף דברי־עידוד על אזנך בנקודה שוודאי היא גם כאוּבה אצלך מאד. אדרבה, מתוך היכּרוּת בת שנים רבות אני יודע היטב שפיתחת לך עור עבה כהוגן ואינך מתרשם במיוחד לא מעוקץ ולא מדבש. אולי אפילו מטבע־בריאתך יש לך עור כזה ולא היית צריך דווקה לפתח לך אותו.

אשר לעסקי־הפוליטיקה שלך, מובן שלא זה המקום ולא זה ההקשר להתייחס אליהם. אני יודע כמה הם ממלאים אותך, עד למעמקיך, גם כשלכאורה אינך נוקף אצבע בשבילם ואפילו כשאינך מזכיר אותם אף ברמז. ואני יודע שאצלך הם באמת תלויים באותה “התגלוּת של אמונה גדולה”. אף־על־פי שבפועל לא הייתי שותף לך מעולם בעניינים האלה – לא באותה אמונה ולא בעשׂיות שכּרוכות בה, או שהיו כרוכות בה, או שיכלו להיות כרוכות בה – לא הסתרתי ממך מעולם שאני מתייחס אליהם ברצינות ובכבוד. כך, למען האמת, עוד מלפני ראשית היכּרוּתנו, אז בתקופת לימודי־הרפואה שלי בז’נבה… האם אני צריך להזכיר לך שוב את הפּגישה הראשונה, המקרית, בבית־הקפה “לה פּאלמייה”, מקום־מִרבּצם של סטודנטים מישראל בשנים ההן (וגם מלבנון, דרך־אגב, הרי אתה זוכר!), שאליו נקלעת במהלך הגיחה הראשונה שלך לאירופה בקיץ 1953? שמעת אותנו מקשקשים עברית, והתערבת בשׂיחה שלנו… ואז זיהיתי אותך מפני שכבר ידעתי מי אתה ומה אתה, ואיזה עמדות אתה מייצג… זאת היתה שמחה אמיתית, בחיי… אנחנו עוד היינו אז אפרוחים, בסך־הכל, ובשבילנו זו היתה שמחה גדולה להלין אותך אצלנו – שלישי או רביעי בחדר, אתה זוכר? – ולקחת אותך אחר־כך לסיור בז’נבה־של־לילה… כמה שנים עברו מאז, יא חביבי!

במה כל זה שייך לענין? ומהו עכשיו “הענין”? אני מודה, יש רגעים שגם אני מתקשה כבר לעקוב. אבל אני חושב שדיברתי על דו־המשמעות כחולשתם או ככוחם של אינטלקטואלים, ולפני זה, אם אינני טועה – על התנסוּת בכתיבה “אוטומאטית”, פחות או יותר, כשיחרור מן ה“אני” או כשיחרור של ה“אני”. כן, זהו!

אני עומד רגע ותוהה: הכל טוב ויפה, מעשה־ההקלטה הזה אין לו כללים ותקנות, קל־וחומר פֶסֶק־הזמן שנטלתי לעצמי – אבל מה בכל־זאת בין מחשבות דו־משמעיות על דו־משמעות לבין כוונה לסיכום־ביניים של מסע ספרותי־אבוקאטיבי אל פרק של מה־בכך מן העבר האישי שלך, שלי, שלנו, מסע הנעזר בזכרון כ“מגדלור” וכ“מצפן”, כביטויו של אותו קסאנתוֹס ליסיוֹטיס, משורר־קפריסאי־בכשרון־מוגבל במחילה מכבודו (ומכבודך…)? מה הקשר?!

איך אומרים אצלנו ה“גששים”: “היה מנוע?”

על כך אני משיב – לאחר שיקול דעת חטוף, כמו שיעיד פֶסֶק של “־מעשה ההקלטה הזה אין לו כללים ותקנות”

דומיה בהקלטה – חד־משמעית דווקה: לא רק היה אלא גם ישנו. מוכרח להיות.

כאן, בלי להתעטף בשום אצטלות, אני מסתמך על הכלים של מדע־הנפש שעליהם אני אמוּן, על הזיקה הבסיסית בין חשיבה קוגניטיבית לחשיבה מיתית. או, אם נזדקק למונחים של מסורת־הדעת היהודית, ה“חז”לית" – הזיקה בין פשוטם של דברים לסודם של דברים.

דו־המשמעות איפיינה בשעתו, כך מסתבר לי, את יחסינו, שלך ושלי, עם חבורת הישראלים שאליה נספּחנו כספּחת בטיול המאורגן בקפריסין. אתה ודאי תסכים אתי. אתה ואני, נדמה לי בשבילנו היתה הפּגישה עם האי השכן, בלי להיתפס חלילה לשום אידיאליזציה, משהו שאפשר לסכּם אותו כחוויה “פאגאנית” מבּחינה רגשית ורוחנית. אין ספק שלא כך הסתכמה לגבי שאר בני־ארצנו, חברינו־למסע. אילו השתטינו לדבּר אליהם שם ברוח זו, לא היו אפילו מתחילים להבין על מה אנו מדברים. לכן, אני אומר, היינו שרויים כל הזמן במצב דו־משמעי בין “אפרודיטי” אוורירית־ערטילאית־קמאית לבין קהל ישראלי ממשי־גשמי־מגושם של “טיול מאורגן”. רק עכשיו אני תופס, למען האמת, עד כמה השם שאני מכתיר בו את כל סיפור־המעשה הזה מכוון אל התחושה הזאת של דו־משמעות או של ניגוד־רשויות.

תאמר: טיפוסים שכּמונו ודאי כך היו חשים עצמם גם אילו היו שבדים, למשל, או אנגלים, בתוך קהל של טיול מאורגן שבדי או אנגלי?

ובכן, קודם־כל, אינני בטוח. אולי כן ואולי לא. אך מכל־מקום, אם אנו מנסים בכל־זאת לנתח ולאַבחן, מעבּדתית ובדיעבד, אני רוצה לנסות להגיע אל חקר הבעיה הנתונה, או המצב הנתון, כפי שהם מונחים לפנינו. הבעיה היא ישראלי. המצב הוא ישראלי, חד־וחלק, בלי שום דו־משמעות.

דו־המשמעות מתחילה מיד אחרי־כן, בהתייחסות שלנו אל סביבתנו החברתית־התרבותית ואל עצמנו; בן בהתייחס אליה והן בהתייחס לעצמנו.

יש ויש מקום לחשוב שעמידה זו שלנו כישראלים אנשי “אינטליגנציה עובדת”, אם תסלח לי על הביטוי – עמידה דו־משמעית, אפילו מנוכּרת – יש לה סממנים מיוחדים משלה, המבדילים אותה א־פריוֹרי מזו של מקבילינו בשבדיה או באנגליה, למשל.

אני מנחש איזה קימוּט של פליאה במצחך. אז אני אומר לך: אינך צריך להתפלא עלי. כל כמה שמאשימים אותי לפעמים, בתחום זה או אחר, בגישה בלתי־מציאותית או באידיאליזם־יתר, הרי למיטב הכרתי מעולם לא הייתי אוּטופיסט. וחוש־המציאוּת שבּי, יחד עם נסיון־חיים מסוים שצברתי לי מאז ימי ז’נבה הרחוקים, מספיקים לי להבחין בייחודם של פרטים בתוך כללים או מכלולים. אני מצטער אם נקטתי לשון שתיראה לך “אינטליגנטית” מדי לטעמך, אבל תגובתך המשוערת, אפילו היא אילמת, באמת קצת מרגיזה אותי. סוף־סוף הרי מוסכם עלינו שהגדרת ה“אינטלקטואל” חלה על שנינו כאחד, בלי שנזדקק למשחקי־מחבואים של הצטנעוּת; ואם כך, הרי מותר לי, לפחות לי, להשתמש לפעמים בניסוחים שנראים לי הולמים בלי לחשוש מפני תגובה של אירוניה צוננת מצדך וחוץ מזה, כבר באמת לא איכפת לי. בין כך ובין כך, אתה הוא המחזיק במוחק ובמספרי הצנזור, ואני יכול לסמוך עליך שתשׂכּיל להתאים את הכל לטעמך האישי, אם לא לסגנונך…

טוב, מספיק. אינני יודע מה קרה לי שהתחממתי כל־כך פתאום, אף־על־פי שאני יכול לנחש. יכול להיות שהקלאוּסטורופובּיה עושה משהו בכל־זאת: ההסגר המוחלט כמעט שגזרתי פה על עצמי בדירה שלכם, האינוס־העצמי שמתלווה לכל התרגיל הספרותי הזה… אבל לא ארחיב כאן. הלא בפירוש אין בדעתי לנצל את פסק־הזמן לצרכים של אנאליזה־עצמית, מה?

אז נחזור לענין. איזה ענין? הרי עמדתי לאיזה ענין שהוא, ענין דו־המשמעות, נכון? הניכּור בין “אפרודיטי” ו“הטיול המאורגן”, וכל זה? יפה. ובכן, למרות הסטיות והעקיפות והדילוגים הדיסקוּרסיביים, אני מתכוון להגיע ויהי־מה לסיכום־הביניים שלי!

הנה אני רוצה להגיע לאיזו קביעה, חד־משמעית ככל האפשר, ביחס לטיבה של אותה דו־משמנות שבעמידת האינטלקטואל בתוך “המצב הישראלי”. ככל הנראה יש לי קושי בדבר, זה נכון… אולי מפני שאני מרגיש עכשיו כל הזמן שאני נמצא בדו־שיח או בעימות אתך, שבּו אתה יכול להגיב, ובצדק, במשפט כמו “האם לא אמרתי זאת לפני עשרים שנה, לפני שלושים שנה?” – וזו בהחלט הרגשה בלתי־נוחה… אבל אין דבר. לא בגלל זה אשאיר את הדברים אצלי בבּטן.

אחרי כל נסיעה מן הארץ, אם ארוכה ואם קצרה, מצאתי שאני מיטיב להבין את המציאוּת שלנו יותר מקודם. ההתרחקות מקרבת; אם לא אל הלב, לפחות אל השׂכל. היא נותנת פרספקטיבה, כמו שאהבו לומר המורים שלנו בתיכון. והטיול הזה בקפריסין אינו סותר את ההכללה הזאת. אדרבה: אפילו על־פי השיחזור שהספקתי לעשות עד לפסק־הזמן הזה, שיחזור חלקי אבל אינטנסיבי כל־כך, הרי לגביו יש לה אפילו משנה־תוקף, כמובן, דווקה מפני שהיינו כל הזמן כמו בתוך צנצנת – או כדור־פורח – ישראליים מובהקים; בלחץ אטמוספרי ישראלי, שאפילו בארץ נדמה לי שאיננו נתונים בו במידה שכזאת. לכן היתה הרגשת הקיטוב חותכת כל־כך.

אתה יודע על איזה קיטוב אני מדבר. לא על קיטוב בענייני אמונות ודעות, כמו זה בינך לביני. אינני צריך להזכיר לך איזה ניגוד קטבי יש בינינו ברוב הנושאים הקשורים במציאוּת הפוליטית שלנו, בפּתרונו, בהערכות, בתחזיות, במשאלות־הלב. אף־על־פי־כן – ואולי זה דבר ששנינו יכולים להשתבח בו, אפילו להתגאות בו, אם תרצה – אין הניגודים האלה מפריעים לנו להיות ידידים טובים ואפילו לחוש, אם תרשה לי, קירבת־לבבות בסיסית. קירבת־לבבות מן הסוג שלא נוכל לצייר לעצמנו אפילו בחלום־לילה עם עדר הישראלים הללו שהתחכּכנו בו במשך כל שמונת הימים הללו. הלא עובדה היא, למשל, שלא אתה ולא אני לא ניסינו אפילו פעם אחת להגיע אף עם אחד מהם לשום שיחה שנוגעת, ולוּ אף בקצה המזלג, בנושא כלשהו הנוגע למציאות־החיים שלנו. ובבטחון גמור נוכל להניח שגם ביניהם לא התפתחה אפילו התחלה של שיחה כזאת במשך כל הזמן ההוא, אף־על־פי שרוּבּם הכירו זה את זה, פחות או יותר, מן העבודה, מן החברה וכולי, ובלי טירחה מיוחדת מצאו ביניהם, ככלל, לשון משותפת שיתוף בתגובה ובהתעניינות ־ אם נקרא לזה כך.

אל תשכח: יצאנו לטיול ההוא חדשיים אחרי שבא אנוור סדאת – שלום לעפרו! – לשאת את הנאום ה“היסטורי” שלו בכּנסת בירושלים, ושבועת אחדים אחרי ההקפאה הראשונה של ההתלהבות הסוחפת – בפּגישה הקצרה של בגין ודיין עם המצרים באסמאעיליה ובפּגישה החטופה עוד יותר ב“הילטון” בירושלים. כך היה סדר־הדברים, אם אינני טועה. על כל פנים, ודאי לא היה דבר שהעסיק אז את הפוליטיקאים, את הפובליציסטים, את כולנו, יותר מ“תהליך השלום” שעמד אז בתחילתו ממש. אני יודע, אתה היית קר גם אז, בתוך ההתמוגגות הכללית; לא נתפסת לשום מצב־רוח “משיחי”, צָפית תהליך ממושך, עם עליות וירידות, שבסופו מכירה כללית ישראלית בלי תמורה מתאימה. היו לנו אז ויכוחים אחדים, ואני מודה שברוב הנקודות היה הצדק אתך, אף־על־פי שלעצם הענין גם אתה, נדמה לי, לא צפית את היקף הוויתורים שאליהם הגיעו בגין, וייצמן ודיין בסופו של דבר. אבל נניח לזה. מה שאני מבקש לומר הוא שכּל החברים הישראלים הנלבּבים שלנו בטיול המאורגן לא נתנו שום סימן לכך שהעסק ההוא כולו מזיז להם משהו בכלל.

יכול מישהו לומר שכך צריך להיות: זה מה־שנקרא התנהגות של ציבור “נורמאלי”. כך, נניח, היה מתנהג ציבור ממוצע של שבדים, או של אנגלים. בסדר… אולי אתה יכול גם להפיק מזה מין סיפוק נלוֹז, על־פי דרכך. לא מעניין אותי. אני מודה: לי זה חרה מאד שכל הדברים הללו שבּרוּמו של עולם – של עולמנו־אנו! – אינם מזיזים להם כלום. ממש כלום!

אל תבין אותי לא נכון: אני לא יצאתי לטיול ההוא בשביל לעשות סקר־דעת־קהל או בכדי לנהל ויכוחים פוליטיים, או להאזין להם. לא ויכוחים עם ישראלים, ובוודאי לא עם המקומיים. עובדה היא, סוף־סוף, שבינינו לא נגענו אפילו פעם אחת בנושאים הללו, פרט לזה שאולי שאלנו זה את זה, לפעמים, בארוחת־הבוקר, אם היו איזה חדשות מיוחדות בראדיו. אולי גם זה לא. אולי רק שמענו את אהובה ובת־שבע שואלות זו את זו. לא משַנה… אני גם לא רוצה להוציא משפט על אנשים או לבוא אליהם בטענות ובטרוניות. אבל מותר לבן־אדם שתהיינה לו לפחות ציפיות מסוימות, לא?

דרך־אגב, עולים בזכרוני אותם צעירים אנשי־פת“ח שהיינו מתחכּכים בהם באולם־הכּניסה של המלון בניקוסיה או בחדר־האוכל. הם הרי היו מקבלים מן הארגון שלהם שבוע־נופש או משהו כזה בקפריסין. מין פרס או תגמול, השד יודע. “תנאים סוציאליים” מסתבר. והנה, חודש־ימים אחרי הערב שהזדמן לנו לבלות את חלקו ביחד בבּאר של הילטון בניקוסיה – עם אותה מכּרה רומניה ישנה־אבודה של בת־שבע ובעלה הקפריסאי המכובּד וחבריו הפייטנים – היתה פעולת־הטרור הראוותנית של אנשי־ה”ארגונים" באותו מלון־הילטון עצמו, ובה רצחו כמה אורחים רמי־מעלה ממצרים, בתוכם אותו סופר־עתונאי ממקורביו של סדאת – מה היה שמו? יוסף סיבאעי, נדמה לי. תקן אותי אם טעיתי – וכעבור עוד יום אחד בא הפ’יאסקוֹ הנורא של תגובת חיל־האוויר המצרי בשדה־התעופה המוכּר לנו בלרנקה. ניסו לעשות שריר ולהראות לעולם ש“גם הם יודעים”, וסיימו בביזיון מביש… ועברו עוד שנים אחדות ובמארינה השלווה של לרנקה רצחו אנשי ה“ארגונים” את שלושת הישראלים, אשה ושני גברים. זה איזכור ממש טרי… ובעקבות זה באה ההפצצה על המפקדה הפלשתינאית על אדמת תוניסיה, וההשתלטות על אניית־הטיול האיטלקית ויירוט המטוס המצרי בשמי הים התיכון על־ידי מטוסי הצי הששי של ארצות־הברית, וכן הלאה וכן הלאה…

למה דווקה אני, איש יושב־אוהל, אוהב שלום ורודף שלום, חורז את מחרוזת האירועים האלה? ודאי לא בשביל להוכיח שגם אני מתמצא במתרחש ועוקב אחרי החדשות בעתון ובראדיו ובטלביזיה לא פחות מכל ישראלי אחר שאוהב את השלום אולי פחות ממני. לא זה. רק בשביל להמחיש, לצורך הביקורת־שבדיעבד על האדישות הא־פוליטית של חברינו הישראלים, עד כמה האי הנחמד של אפרודיטי שלוב־ומשולב, אם ירצה ואם לא ירצה, אם נרצה אנחנו ואם לא נרצה, במציאוּת הפוליטית והאנושית הקשוחה והנזעמת שאופפת את הארץ שלנו, או בעצם את כל החוף המזרחי של הים התיכון – את בסיסי־היציאה של “טיולים מאורגנים” למיניהם – במרחק 40 או 50 או 60 דקות טיסה מלרנקה.

הניכּור של חברינו אלה מן המציאוּת שבּה הם חיים (ואני מצטער מאד, אבל כך זה בעיני), והניכּור שלנו ושל שכּמותנו מהם (שהוא גם־כן, במובן מסוים, ניכּור מן המציאות הישראלית כפי שהיא), האם אינם נובעים ממקור אחד?

היו לי, מן הסתם, מחשבות בכיוון זה, עוד בימי־קפריסין שלנו ותיכף אחרי־כן, בדרגה זו או אחרת של אינטנסיביות. ודאי גם לפני כן. אבל עכשיו יש להן, כנראה, הזדמנות להצטלל ולהתנסח. עכשיו, משמע, כשאני מתייחד עם רקמת־זכרונות מסוימת מאד, בתנאי של הסגר, מנוֹער ומנוּקז ממצבי־רוח וכיווני־חשיבה “בלתי־רלבנטיים”. ועכשיו מבשילה בי לא רק השאלה אלא, צר לי לומר, גם התשובה.

התשובה, אדוני המרקיז, חיובית.

זמן רב השתדלתי להדחיק אותה. להשתיק אותה. לטשטש אותה. לחמוק ממנה. לעקוף אותה בכל מיני תחבולות שמאז ומתמיד אינטלקטואלים כמוני (ואולי גם כמוך) מתמחים בהן. השתדלתי, והצלחתי.

לא עוד. די, מספיק.

אני חוזר: התשובה, אדוני המרקיז, חיובית.

קולי נעשה תיאטרלי. זה לא לרוחי, כמובן. לא מתאים. מיותר.

פשוט ולענין, ישר וחלק: גם אצל הפשוטים וגם אצל המורכבים, גם אצל אנשי־החומר וגם אצל אנשי־הרוח, אחד הוא המקור לניכּור וּלדוּ־המשמעוּת ביחס למציאוּת שבּה אנו כולנו נתונים. והמקור הוא, לפי ביטוי קולע של בנימין תמוז, חבר שלך מלשעבר, בכך שכולנו התעוררנו “בתוך חלום של מישהו אחר”.

במלים אחרות: כולנו שבויים ולכודים ברשתה של מערכת מוסדית ורעיונית שקובעת ומכתיבה לנו דפוסים ואמות־מידה לפעולה, להתנהגות ולמחשבה ולתגובה, האמורים להתאים להנחות־יסוד וליעדים מסוימים שסוגרים עלינו כמו מחוך אלא שכּל התאמה בינם לבין הצרכים ה“טבעיים” למציאות־חיינו היא מקרית בלבד, פחות או יותר, או רק הוראת־שעה ומעשה־פשרה. ושטיפת־המוח המתמדת שבּה המערכת הזאת מזכּה אותנו, בצורה טוטאליטארית מרוכּכת אך תכליתית, נוטלת מאתנו למעשה כל יכולת להתמודד אתה ולהעמיד לה חלופה ממשית. לכן אנו פועלים בתוכה כסהרורים, וכשאנו מתנערים מדי־פעם הרי באמת אנו חשים את עצמנו כמי שהקיצוּ לתוך “חלום של מישהו אחר”.

כך החמרנים והפשוטים, עשוקים מסיפוק רוחני, מקימים להם לאט־לאט מנגנון־הגנה של אדישות אגוצנטרית, ואילו הרוחניים והמורכבים, העשוקים, או המרגישים את עצמם עשוקים, מסיפוקים חמריים, נדחקים לעמדה של עיליתיוּת שחצנית, זלזלנית, קוסמופוליטית כביכול.

והמערכת? – הו, היא מסתדרת יפה מאד עם כל זה. זורקת עוד ועוד עצמות, דשנות יותר או פחות, לכאן, עוד ועוד סוכּריות של סטאטוס וחנופה לכאן, מחליפה ריפוד ואבזרים לפי הצורך, מוכנה אפילו להחליף הילוכים באין ברירה, אבל ממשיכה במסלול שמכתיב לה ההגיון ה“פרעוני” הפנימי שלה – שהוא זר לגמרי להגיון הפנימי של נתיניה, בוני־הפיראמידות שלה.

האם הדברים ציוריים מדי, מופשטים מדי, סתמיים מדי?

אני מנסה לנחש מה תענה. אינני בטוח. אבל יש אתי כאן משהו, לא משלי, שיכול לשמש השלמה נאותה להתפרצות הריטורית שלי, או אפילו להיות מעין סימולאציה (“הדמָיה” זאת המלה, נכון?) לחליפת־דברים מסכמת ביני לבינך. אני מתכוון לספר קטן, אחד מן המעטים שלקחתי אתי הנה לשעות של הפוגה… הוא הזדמן לי בנסיעתי האחרונה לחוץ־לארץ, באחת מחנויות־הספרים שאני אוהב לנבּור בהן… משהו חדש. רגע אחד, שׂמתי אותו שם על הכּוננית… הנה הוא בידי. אולי תראה בו גם אתה סיום מתאים ואופטימי לסיכום־הביניים שלי. זה תרגום אנגלי של טקסט רוסי משנת 1920: שנים־עשר מכתבים שהחליפו ביניהם שני אינטלקטואלים משתי פינות של חדר אחד במעון־נופש ל“עובדי מדע ורוח” ליד מוסקבה. אחד היה משורר סימבוליסטי, ויאצ’סלאב איוואנוביץ' איוואנוב, והשני היסטוריון בשם מיכאיל אוֹסיפּוֹביץ' גרשנזון, יהודים מן הסתם. לא נתקלתי בשום דבר שלהם לפני כן, אם גם אפשר ששמעתי עליהם משהו… עכשיו נראה, סימנתי לי איזה קטעים פה־ושם… כן, הנה גרשנזון מעמיד את הנחת־היסוד – הימים ימי רעב ומגיפות ומלחמת־אזרחים, בבקשה ממך! – וכך הוא אומר: “התרבות מתפוררת, מתפוררת בתוכנו פנימה, שם היא מידלדלת קרעים־קרעים מרוחנו המוּתשת…” ומעניין מה עונה לו איוואנוב! הנה, תשמע: “חוסר־הסובלנות הממורמר שלך כלפי המורשת התרבותית המעיקה עליך, לפי הרגשתך, בעיקרו של דבר הוא נובע מזה שהתרבות היא בשבילך לא מִגוון חי של כישוּרים אלא מנגנון ערמומי של כפיוֹת מרובּות”.

ועכשיו, הנחמה הנפלאה של איוואנוב:

“החירות האמיתית שלנו, שהיא גם אשרנו הנעלה ביותר וגם סבלנו הנעלה ביותר, אִתנו היא תמיד, ושום תרבות לא תוכל לקחתה מאתנו”.

די. לילה טוב. ¹

 

6. הילוך שלישי    🔗

ויהי ערב ויהי בוקר יום שלישי. הבוקר מתחילים, סוף־סוף, תיורינו באי.

סמוך לשעה תשע מופיעות הילנה ומאריה, מורות־דרכנו, שני אוטובוסים מחכים לנו בחוץ, ליד המלון. השמיים צחים, שמש טובה מאירה, רוח רעננה מנשבת. הנהגים מחממים את המנועים. הבוקר פנֵינו למנזר־קיקוֹ, למערה שבּה הביאו לא מכבר לקבורות את הארכיבישוף־הנשיא של אי־אפרודיטי בתהלוכה־ אקסטאטית שאוכלוסי האי, לבושי שחורים, השתתפו בה ברבבותיהם, ובכללם מודעינו החדשים, קריטון סאווידס וקלארה רעייתו.

בהדרגה תופסים אנשי חבורתנו את מקומותיהם. בכניסתם רוּבּם כמו שוקלים ובודקים היכן “כדאי” להתיישב: איזהו המושב שבו תחמם השמש יותר, או תפריע חלילה: היכן תהיה קרוב יותר אל הדלת האמצעית, זו המוצבת מעל אחד הגלגלים האמצעיים, או אל יציאת־החירום של החלון האחורי הרחב; היכן תהיה סמוך יותר או מרוחק יותר ממי שאתה חפץ או אינך חפץ בקירבתו. ויש גם שאינם מופיעים בכלל: “לא מעניין אותם”, “מישהו מכריח אותם בכלל?” או ש“אינם מרגישים כל־כך טוב”. כשני־שלישים ממנייננו, יאריכו ימים ושנים, מתייצבים בכל־זאת, ובתשע ורבע, בסימן טוב ובמזל טוב, הנהגים מתניעים את כלי־רכבם. הכּיוון: מערבה.

נשינו מתיישבות על ספסל אחד זו אצל זו, לנצל את זמן הנסיעה לחילופי התרשמויות ו“שיחות־נפש”. אתה ואני על ספסל לפניהן, ולפנינו, לבדה על ספסל, מורת־הדרך הבּהירה וזהובּת־השׂער, הילנה. אני מרוּצה מזה שהיא באוטובוס שלנו וחבֵרתה, מאריה, בשני שמאחרינו. היא נראית לי ארצית יותר, “בשר־ודמית” יותר, “קלאסית” יותר. כשאני משתעשע כדרכי באסוציאציות תרבותיות־היסטוריות, כל כמה שתהיינה שרירותיות ולוקות באידיאליזציה, יכול אני בנקל לתאר אותה לעצמי מחוללת בטכס פאגאני במקדש יווני עתיק באי הזה עצמו. כנגדה מאריה, כהת־עור וכחושה, עושה רושם מופנם יותר, סגפני, מיוסר, רדוּף הרגשות־אָשם; אותה יכול אני לדמיין באותה קלוּת במדֵי נזירוּת, מצטלבת בדבקוּת, לוחשת תפילה ונודרת נדרים במערת־מנזר אורתודוקסית אפלה, כִבדת קטוֹרת־בשׂמים, מוּגהת שיפעת נרות דולקים.

אני משתף אותך במשחק־האסוציאציות שלי, ואינני מתפלא שאנחנו משדרים על גל אחד. “אפילו השמות שלהן מאשרים את האבחנה שלך, אם שׂמת לב”, אתה מפטיר מתוך הסכמה. מובטח לי שאינך חושד שאני “מנסה להתחיל” אתה, כשם שמובטח לי שאהובה שלי אינה מכָהה בי בלבּה, כשאני מתרומם ממקומי ומתיישב ליד הילנה.

“בוקר נהדר”, אני מצהיל קולי באזניה. “את מרשה לי?”

“בהחלט, פרופיסור”, היא משיבה לי בצחוק מצלצל.

“התואר הזה מניין הוא לך?” אני תמה.

“הו, הרי כל ישראלי הוא פרופיסור”, היא משיבה כמהתלת.

“לא, ברצינות!”

“איך אני יודעת? סתם ככה… תמיד יש מי שמפטפט, ויש מי ששומע”.

“אל תגידי לי שאת מבינה עברית! אם כן, אנו צריכים להתחיל להיזהר מפניך…”

“לא, זה מוגזם. נכון אמנם שזמן־מה עבדתי בשגרירות שלכם, בהדפסות, אבל רק ביוונית ואנגלית. אולי תפסתי כמה מלים בעברית. לא עד כדי כך שצריך להיזהר ממני”.

“ואולי גם הזדמן לך להיות בישראל?”

“הזדמן, אבל רק פעם אחת. לצערי. זה היה לפני חמש או שש שנים. נתנו לי את זה כפרס של הערכה מן הקונסוּל. היו מרוצים ממני, כנראה… חמישה ימים, בעיקר במקומות הקדושים… אבל מצא מאד חן בעיני. ארץ יפה יש לכם, מפותחת, מאד תוססת”.

אנחנו כבר מחוץ לניקוסיה. הכביש עובר בין שורות של צפצפות, על־פני כמה עמדות מסכנות של חיילים עלובים־למראה, על־פני שדה־תעופה צבאי שבו חונים כמה מטוסים קטנים ומיושנים, על־פני כפרים קטנים החוסים בצל כנסיות כפריות צבועות, ופרדסי הדרים וכרמי זיתים וכרמי גפנים, ומטָעים מעוּרטלי־חוֹרף של תפוח ודובדבן, ורכסי־הרים בפאתי מישור, ואיכרות לבושות שחורים, מטפחות לראשיהן, רוכבות על חמורים או נוסעות בעגלה רתומה לפרד. עוברים גם על־פני שיכּוני פליטים: לא אהלים ולא צריפים אלא בתים קטנים, טרומיים בעיקרם, לא מצוּפפים יותר מדי, עושים רושם נקי ומסודר. ואיקונים, איקונים לסוגיהם, במרחקים לא גדולים זה מזה. עוד אסוציאציה, הפעם מקראית: “תרפים”.

“הרבה דברים מזכירים את הנוף שלנו, כמו שהיה בימי האנגלים”, אני מעיר להילנה.

“זאת אומרת שגם אתם הייתם פעם פרימיטיבים?” היא נענית בצחוק מתגרה.

“למה פרימיטיבים? פשוטים יותר. קרובים יותר לאדמה, זה הכל”.

“בהחלט, פרופיסור. תיירים אוהבים לראות את זה. אבל אצל אחרים, לא דווקה אצלם בבּית”.

“אני רואה שאת לא כל־כך אוהבת תיירים שאוהבים את זה?”

אתה ממהר להסיק מסקנות, פרופיסור. זה לא כל־כך מדעי!" שוב היא מהתלת. וממהרת להוסיף: “לא, האמת היא שאני די אוהבת לעבוד עם תיירים. בייחוד עם ישראלים, אם לא איכפת לך!”

“ואִתם את עובדת בעיקר?”

“אפשר לומר שכּן. אני קשורה למשרד־נסיעות שיש לו סניף אחד בלרנקה ואחד בניקוסיה, והוא מטפל עכשיו בעיקר בתיירוּת של ישראלים. אני עושה שם גם עבודה משרדית. חוץ מזה, אם אתה רוצה לדעת, אני גם נותנת קצת שיעורים פרטיים. אנגלית, בעיקר. יש לי בת שאני צרכה לפרנס אותה, אתה יודע… אבל אל תחשוב שאני מציעה לך שיעור פרטי, חה־חה”.

“אני מבוגר מדי בשביל זה, אני חושב”.

“ואני גם לא מורה טובה, למען האמת”.

אני מתחיל לחוש מבוכה קלה בגלל הגלישה הלא־צפויה לחילופי רמזים דו־משמעיים, אבל הישועה באה כהרף־עין: הנה היא מסמיכה אל פיה מיקרופון קטן שהיה מוּטל לה בחצנה ומודיעה ברבים: “עוד מעט נגיע לכפר בשם אקאקי ושם נעצור לעשר דקות או רבע שעה – –”

“א־קאקי!” נשמע קול המחצצר ממעמקי האוטובוס. אין לטעות בו: זה קולו של מוישה מזור.

“אוֹי אַ־ברוֹך!” עונה־מרעים אחריו עוד מישהו, כבתחרות של בדחנים ברוּכי־השראה.

“ושם נוכל לעשות קאקי!” מתפנק קולו של פלוני שאנו יכולים כבר לזהותו כמאיר וילדר, זה הגבר שהקסקט אינו זז מפדחתו מעולם, כמדומה.

הצחוק הוא כללי כמעט, מדוּשן־עונג.

“שם”, ממשיכה הילנה, מגבירה קולה מעט, “תוכלו לשתות משהו קל ולנוח קצת. מי שירצה יוכל גם לקנות תפוחי־זהב או משהו. אחר־כך נעשה עוד חניה אחת קטנה בדרך במקום שנקרא סקוּריוֹטיסָה, ומשם נמשיך ישר למנזר־קיקוֹ ולקבר של הארכיבישוף”.

“וַיסעו וַיחנו”, מסכם אדון סיניאבר מאחרינו, בנגינה מלעילית לוחצת.

ואילו מוישה מזור מתפרץ עכשיו ממקומו אלינו ושואל אותי במפגיע, כיד ההומור הטובה עליו: “מה היא אמרה? מה אפשר לקנות שם, היא אמרה?”

“תפוחי־זהב, אוראנג’אדה, דברים כאלה”, אני משיב לו במאור־פנים.

“אה! זה כל הגְליקים שאפשר למצוא שם בַקאקי?!” הוא מעמיד פנים כמאוכזב “חשבתי: מי יודע מה!”

“מ”ם־מ“ם!” קורא אליו מישהו מאחור. “ואני חשבתי שאתה כבר הוצאת אתמול מספיק על הקניות אחרי־הצהריים, אצל המוּסַכניקים הללו… אז מה, נשאר לך עוד בכל־זאת די כסף?!”

“שכּך יספיקו לך שנים שחורות, חבּיבּי!” הוא משיב אחת־אפּיים, בעליצות, תוך כדי נסיגה למקום־מושבו.

“סקוּר יוֹטיסָה! קוּרווא ואשוֹיוּ מאט”, מסנן אדון סיניאבר מבין שיניו, על דרך האסוציאציה החפשית כמגדף.

“יוונית זאת שׂפה מוזרה בשביל מי שאינו מכיר אותה בכלל”, זורקת לי הילנה כמבקשת להפיס את דעתי.

עוד מעט ושני האוטובוסים נעצרים לצד הכּביש המתחיל להגבּיה בהר, ליד מבנה קטן ודל שבו מעין בית־קפה וחנות אחת קטנה ובה ארגזים אחדים של פירות וירקות ושולחן אחד שעליו מזכרות זולות וגלויות־תצלומים לתיירים, בצל כמה ארני־סלע זקנים וחסונים. בבית־הקפה יושבים שלושה קשישים מקומיים בלתי־מגולחים, דלי־לבוש, כומתות מהוהות לראשיהם, על ספלוני־קפה מרוּקנים ולוח־שש־בש. ברכת “קאלי מֵירה” הם מפריחים לעברנו בנהימה, בלי להשגיח בנו. נהגי־האוטובוסים שלנו, חבושים כובעי־מיצחה ולבושים חולצות־תכלת ומכנסיים אפורים־כחלחלים, צועקים אל תוך חללו של בית־הקפה: “יאני! יאני! יאנקי!” עד שאותו יאני מתרַצה ומופיע מפּתח אחורי כלשהו ובעקבותיו ילד שחרחר כבן עשר. הילד ממהר להיכנס לפעולה – מעביר מטלית על שולחנות־הפורמאיקה, מזיז כיסאות ממקום למקום – בעוד יאני והנהגים מחליפים כמה דברי־חידודים ביניהם. מורות־הדרך שלנו מצטרפות אל הנהגים ויאני טורח אישית להושיב את כולם אל שולחן שבקרן־זווית, תחת איקון שנר־תמיד חשמלי עמוּם צמוד אליו. על קיר אחר, תצלום (עטור שחורים) של הנשיא המנוח ועוד אחד של הנשיא הנוכחי, תמונת־מאדונה, תמונת הצלוב, והדפּס תצלום קבוצתי של קבוצת־כדורגל. בצלע ההר המתנשׂא מעל לכּביש מתגבּבים, מטפסים כעִזים, בתי האבן והבטון של הכפר וגגות־הרעפים שלהם.

כשאנו יוצאים שוב אל פאתי הכביש, לאחר ששתינו מה ששתינו, ועומדים וממתינים, ניגש אלינו אדון מוֹאיז. אני מספיק לשים לב כמה הילוכו גמיש על אף סירבול גופו, ועד כמה הופעתו מטופחת על אף כיעורו הכללי; גם עכשיו ריח בושׂם נודף ממנו. הוא פונה אליך בקול מעובּה, חנוק מעט:

“אני יכול לדבּר אתך רגע, אדון תבור, בבקשה?” “מבנה קטן ודל שבו מעין בית קפה”.

“כן, ודאי, מה הבעיה?” אתה נענה לו ומרחיק מאִתנו כשיעור פסיעה או שתים.

אין בעיה, הוא מסביר, יש מצב; מצב בלתי־נסבל. אי־אפשר להשלים עם זה. יש פה כנופיה של דגנראטים, גסי־רוח, בהמות, קאניבאלים, שנותנת את הטון לכל הטיול שלנו. אילו ידע שהטיול יקבל אופי כזה, בשום אופן לא היה מצטרף. הוא רוצה להבהיר: הוא בכלל לא שייך לאלמנט הזה, לא עובד בתחבורה ולא בהובלה ולא במוסך ולא חבר בשום קואופרטיב; הוא עובד חברת־החשמל, טכנאי, שבמקרה נודע לו על הטיולים האלה ונרשם. הוא משתדל בכלל לא לבוא במגע עם האלמנט ההוא, אבל הרי זה בלתי־אפשרי. הוא תמיד דוגל ב“לחיות ולתת לחיות”, אבל הטיפוסים הללו ממש לא נותנים לחיות; לא משאירים אוויר לנשימה! ובהתנהגות שלהם הם גם עושים בושה למדינה שלנו!

ניכר בו שהוא נרגז מאד, שבמאמץ גדול הוא מתאפק מלהרים קולו בצעקה. נימי־הדם שבלחייו העבות מתרווֹת אוֹדם עז.

“יפה, אדון מוֹאיז”, אתה מהנהן לו בראשך, “אני בהחלט מבין אותך. אבל מה יש לך להציע?”

“מה יש לי להציע?!” הוא נותן ידו אל לוח־לבו. “אני רציתי לשמוע מה אתה מציע!”

“אם אתה באמת רוצה לשמוע, אז צריך לעבור את זה בסבלנות. אלה אנשים מבוגרים, ואף אחד מאִתנו לא נמצא כאן על תקן של פידאגוג או סַמל־משמעת… אתה מבין אותי?”

“אה…² כן, כן, בטח”, טורף הלז בלשונו.

“אין מה לעשות”, אתה מסכם. “אני מצטער, צריך פשוט להתעלם מהם, עד כמה שאפשר. הבנת אותי?… ועכשיו בין כה וכה אנו מוזמנים לעלות לאוטובוס”.

מאקאקי והלאה אנו מתארגנים שוב בזוגות אתה עם בת־שבע, אני עם אהובה. הדינאמיקה החברתית מתחילה לעשות את שלה, כפי הנראה, ורוב הדרך עד לתחנתנו הבאה, סקוּריוֹטיסה, חלל האוטובוס שלנו מתמלא תצרוֹמת של שירים “עם טעם של פעם”: קלאסיקה של “ארץ־ישראל הישנה והנשכחת” כדוגמת “היתה גברת בכּנרת”, או “היֹה היתה אחת מאלינה”, או דִיוֹ־דיוֹֹ־דִיוֹ/שושנה וּצביה, או “אריה, אריה/קום התנדב לגדוד העברי”, וכיוצא באלה מכמנים שתמיד כוחם עמהם לקירוב הלבבות ולחימום הנשמה. בנות־זוגנו שלנו אף הן נגרפות לסירוגים בשפך הזמירות, וכשהדברים מגיעים ל“שׂה וּגדי, גדי ושׂה” מתברר למרבה־ההפתעה שקולותיהן הם המתנסרים ומנצחים על המקהלה, עד שבּתום האופּוּס הזה נשמעות מחיאות־כפיים וקריאות “בראבוֹ” של הערכה מבודחת, מרוּצה.

כשאנו מגיעים לבית־הקפה של סקוּריוֹטיסה – כמעט העתק, אם גם מוגדל, של קודמו באקאקי – יש הרגשה כאילו, בזכות בנות־השיר הצמודות שלנו, נסדקה מעט מחיצת הניכור הסמויה שבינינו לבין “האלמנט ההוא”, כלשונו של אדון מוֹאיז. משום־מה אני גם מדמה לשמוע פחות השוואות בין מחירי המצרכים והמשקאות כאן למחיריהם בחולון או ברמלה, למשל. עכשיו אנו נמצאים בפירוש במרומי־הרים, והצינה מחיית־הנפשות מאַלצת אנשים לרכּס מקטורן ומעיל, לזקוף צווארון, ואולי אף להצהיל פנים זה לזה.

לאחר חניית־אגב שניה זו אנו ממשיכים בדרכנו בתנופה עד מנזר־קיקו ממש, תוך שאנו מזינים את עינינו, בשתיקה ובשקיקה, בנופי־טרשים מיוערים, בעדרי עִזים כחושות המעפילות בנקיקים וגאיות, בזיתים הכסופים ובארנים המוריקים, בגדרות צבר ומטעי תאנים ואגוזים, ברוכבים גרוּמים המטים את בהמתם – פרד או חמור – אל צדי הכביש וזורקים מבט אל התיירים החולפים על פניהם.

המנזר אינו רב־רושם ככל ששיערנו תחילה, אבל בעוד אנו מצטופפים בפתחו מבקשת הילנה להכין אותנו בכמה מלות־הסבּר לבּיקור במערת־הקבר גופה. היא קוראת לנו להתאסף סביבה, ומבקשת ממך שתואיל וּתתרגם, לחברים שאינם שומעים אנגלית, לפחות את עיקרי הדברים.

ובכן, קודם־כל עצם השם “מאקאריוס”. אין זה סתם שם אלא משמעות יש לו, ובמיוחד, היא אומרת, אולי תתפלאו לשמוע, בקפריסין. ביוונית, האי קפריסין עצמו נקרא לא רק “קיפּרוס” אלא גם מאקאריה“, כלומר, בלשון־נקבה, מבורכת או מאושרת. ועל־כך למה? מפני ש”מאקאריוס" בלשון־יחיד זָכר פירושו מבורך, כנ"ל, אך גם רוח המת, ולפי תפיסתם של היוונים הקדומים שמערבה מכּאן היו רוחות־המתים הולכות אל האי של הברוכים, המאושרים, של רוחות־המתים – בלשון־רבים זָכר “מאקאריאוֹי” – הוא האי שבמזרח, שבו השמש הזורחת ועולה תדיר אמורה להשיב אותם לחיי־עולם. בשביל היוונים הללו היתה קפריסין אי קדוש, אי שהוא גם הגדול והמזרחי ביותר בים המוכּר להם וגם גן־העדן ממש, משכּן המאושרים או המתים. ועוד דבר כדאי להוסיף לענין זה, ממשיכה הילנה בהרצאתה הקצרה, הסמל לתחיית־המתים היה, כפי שוודאי ידוע לכם, עוף־החול, ביוונית “פניקס”. אתם מכירים את המלה, נכון? ובכן, מסיבה זו נתנו היוונים הקדומים את השם “פניקיה” לארצות־המזרח שעמהן באו במגע מתמיד – כלומר גם לארץ שלכם – ולתושביהן קראו “פניקים” מעניין, נכון?… מכאן אתם מבינים שלפי התפיסה היוונית הזאת יש איזו קירבה יסודית בי “מאקאריאוֹי” ובין “פויניקוֹי”, בין קפריסין, שהיא “מאקאריה”, לחבל־הארץ שלכם, שהוא “פניקיה” או “פוֹיניקיה”. ומכאן גם תבינו מדוע בשבילנו שמו של הנשיא הראשון למדינתנו העצמאית, הארכיבישוף מאקאריוס, שהיה גם ראש־הכּנסיה באי, הוא ממש סמל של קפריסין ושל כל ההיסטוריה שלה: “הקפריסאים לא רק העריצו אותו אלא ממש הזדהו אתו, כי הוא כאילו גילם את עצם הזהות שלנו”.

דבריה האחרונים נחנקים מהתרגשות, ואין זו הצגה לתיירים. וכשאתה גומר לתרגם אותה, מאריה צצה על־ידה ואומרת: “ועכשיו בואו אחרי, בבקשה”.

בתוך צמחיה עבותה, ניחוחית, אנחנו פוסעים בִשביל מרוּצף המוליך אותנו במורד אל מערה מפולשת, חצובה בסלע, שבּעומקה ניצב ארון־מתים מוקף נרות זקופים דולקים. פרחי־כהונה עולים ויורדים, אפורי־מדים, דלילי־זקן; נראים גם כוהנים שחורי־צניף, עבדקנים, גבהי־מצח.

מאריה עומדת עכשיו בפתח המערה מבּפנים, ובקול כבוש, רועד מעט, היא משלימה לנו:

“הארכיבישוף הובא כאן לקבורה ב־3 באוגוסט שעבר. עשרות־אלפים, מאות־אלפים, כמעט כל העם של קפריסין, ליוו את הארון – תארו לעצמכם! – מניקוסיה עד המערה הזאת שאתם רואים פה. עם שלם של יתומים ואלמנות התאבּל… בכל מקום לאורך מסע־ההלוויה חיכו גברים ונשים, זקנים וטף, להצטרף לתהלוכה. אולי פעם באלף שנה רואים דבר כזה… ינוח בשלום על משכבו”.

“טוב, מספיק הדוואווין האלה”, מגיח אליהו פרץ מן המערה החוצה וזורק בחצי קול, למען הנימוס. “עושות לנו חור בראש עם המאקאריוס שלהן, בּחיאת אללה!”

מרחק־מה מן היציאה, נשען על גזע אורן עבה ורוקע ברגלו, כמהורהר, על לוח־סלע מאזיב, אני רואה את אדון מוֹאיז. יש משהו פאתטי בעמידתו, ואני אינני מתאפק ושואל אותו:

“מרגיש לא טוב?”

הוא ננער, מביט בי כלא־מבין מבעד למשקפיו:

“מה, דוקטור?… סליחה, פרוֹפיסור… לא, לא, אני בסדר. רק – זאת אומרת –”

“זה פשוט מרַגש, איך שהן אוהבות אותו… איך הן מדברות עליו… בגלל הדת שלו אסור היה לו לקחת אשה, אבל תראה באמת כמה אלמנות הוא השאיר אחריו”.

אנו פוסעים יחד מן החורש אל הכביש. מבּטיו משוטטים.

“מקום כל־כך קטן, כל־כך עני”, הוא מהרהר בקול, “אבל זה לא אוריינט… זה מלא יופי, ועדינות גם־כן!”

“מרשים, נכון?”

“מה?… כן, רושם חזק מאד”.

הוא סוטה מן השביל ובוחר לעשות קיצור־דרך אל הכביש, מבוֹסס במרבד של מחטי־אורן ודשאים. אני ממשיך דרכי בַשביל, מרחק פסיעות־מספר ממנו.

“דוקטור”, הוא מוסיף, כמו שלא לענין, מביט נכחוֹ, “אני שמעתי אותך כשדיברת בטלביזיה, בתכנית על – –”

“ההוֹמוֹ־סקסוּאליוּת?” אני מסייעוֹ, בזהירות.

“נכון… זה היה – איך אמרת? – מרשים… זה היה נכון מאד, מה שאמרת שם… אני פעם הייתי רוצה לדבּר אתך על הנושא”.

“למה לא?” אני משיב לו, ברהיטות־לשון מקצועית שכזאת. “אם יזדמן… אולי לא בזמן הטיול. אולי בארץ, אם תהיה הזדמנות”.

“כן”, הוא לוחש, “אם תהיה… ותסלח לי אם אני הפרעתי… הנה, הגברת שלך מחכה”.

עכשיו הכל עולים בשקט לאוטובוסים. אנו מתחילים בדרך בחזרה לניקוסיה, והפעם בלי שום בלי שום תחנות־ביניים. הנהגים, מן הסתם, אינם רוצים לאַחֵר לארוחת־הצהריים שלהם, וגם אנחנו חובה עלינו להתאים את עצמנו לסדר־יומו של בית־המלון. את שעות הנסיעה מבלים עכשיו רוב חברינו בנימנום רגוּע. עליהם לאגור כוח, שהרי הבטיחו איש לרעותו ואשה לבעלה שמיד אחרי הארוחה, ועל כל פנים מיד לאחר מנוחה שאחריה, ישׂאו רגליהם סוף־סוף ללֶדרה, איזור־הקניות שנתקיים בו שמה העתיק של ניקוסיה, ויתמסרו, בכל הנפש והמאוד, לְמה שמעניין אותם באמת במסע הזה: נעליים, מגפיים, חגורות, ארנקים, צעצועים, מפות וצעיפים ורדידים, וכיוצא באלה. עליהם להספיק בלחץ של זמן מה שוודאי הספיקו אותם מחבריהם שוויתרו הבוקר על המסע הזה לקיקוֹ והתפנו לקניותיהם בשוּבה ונחת.

חילופי גבהים משפיעים עלי, כידוע לך, שלא לטובה. ככל שזכרוני מגיע, זו היתה הסיבה לכך שלאחר הארוחה נפרדו אז דרכינו, בעצם, עד למחרת בבּוקר. אהובה חרֵדה לי מאד כשאני חש קוצר־נשימה בעקבות חילופי־גבהים כגון אלה שידענו אותו יום, ולכן שוב לא זזה מאצלי ולא הניחה לי לזוז מן המלון. אתם, נדמה לי, יצאתם לפנות־ערב יחד עם אותה חברה של בת־שבע שבאה לכאן עם בחיר־לבה למטרת נישואים – בלי קשר לטיול מאורגן כלשהו – לפגוש את הישראלי האחד הידוע ביותר שבקפריסין, הוא יחזקאל פריש. כן, עכשיו זה בא לי בבהירות; בפרטי־פרטים סיפרתם עליו בעת ארוחת־הבוקר שלמחרת, לפני היציאה לפאפוֹס ולימאסוֹל. ודאי, אפילו אני זוכר עוד את פריש כאחד מכוכבי־הכדורגל של ארץ־ישראל המנדטורית, ועכשיו הוא יושב כאן זה שנים – בגפּו, בלי משפחה, נכון? – כמאַמן המצליח והנערץ של נבחרת קפריסין, או של אחת מקבוצות־הכדורגל המובחרות שבאי. בחיי, מוזר עד כמה אנו יכולים “לזכור” על־ידי־שליח כביכול! הנה, עכשיו אני זוכר, למשל, שהוא היה זכוּר לך כבחור צנום וזריז שנוהג טנדר אזרחי בין מחנות־צבא בדרום הארץ בשנים הראשונות למלחמת־העולם השניה, אחד הטיפוסים של דרום־תל־אביב של אותם ימים, ופתאום אתה חוזר ופוגש בו כאן, אחרי פסק־זמן של קרוב לארבעים שנה, והנה הוא גבר רחב־כתפיים, חסון וספורטיבי עדיין אך מזקין בעליל; ומפיק הדרת־פנים ג’נטלמנית שמקומה כביכול באיזו אופּירה אחרת שעבר זמנה.

 

7, ניוטרל    🔗

אבל בטרם תדווחו לנו אתם, ליד שולחן ארוחת־הבוקר, על עלילותיכם במוצאי יום אתמול, אהובה מקדימה ומדווחת לכם, לבקשתכם המפורשת, על מצב־בריאותי אמש והבוקר, ועל שנתי הארוכה והמאוֹששת, ובת־שבע ואתה מאשרים, כמובן, לבקשתנו־אנו, שהבוקר אני באמת נראה בריא כמו סוס, רענן ורגוע, ממש בבחינת “דוֹדי צח ואדום, דגוּל מרבבה”.

טוב, השעה דוחקת, ויש להחיש קצב. האוטובוסים, כך אומרים לנו, מחכים שוב למטה, וכבר התמלאו כמעט. “מהר, היכנסו כבר. שמרנו לכם מקומות”, צורחת אלינו גאולה מזור מכּבש האוטובוס. חן־חן, גאולה; חן־חן גם לך, מוישה.

היום, ממהרת הילנה לבַשׂרנו ברמקול שלה, יהיה המסע ארוך יותר מאתמול. אנו נוסעים לפאפוֹס, על הים, בירת קפריסין בתקופת הרומאים, שמוזכרת כבר אצל הומירוס, ב“אודיסיאה”. אנחנו נבקר בעתיקות שבסביבה, לאורך החוף – ויש הרבה מה לראות! – ונאכל ארוחת־צהריים בפאפוס החדשה. בדרך בחזרה נתעכב קצת בלימאסול, שהיא הנמל הגדול של האי. שם נהיה חפשים איש לנפשו במשך שעה, שעה וחצי. חוזרים למלון לקראת ארוחת־הערב. נסיעה נעימה!

קל להבחין שחברינו רוחם טובה עליהם הבוקר. בעיקר, נדמה לי, בזכותה של לֶדרה. כך עולה מן הרחש העסקני של חילופי ידיעות על רכישות, חילופי רשמים ממוצרים למיניהם, השוואות בין מחירים ששולמו בעד אותם מוצרים, והערכתם של הפרשי מחירים בין קפריסין לארץ־ישראל. כך עולה גם מקורת־הרוח המרוסנת – נגד עין הרע? – שבּה הגברים, ויותר מהם הנשים, מצביעים על מקטרנים, חצאיות, חולצות שׂמלות, מכנסיים, אפודות־צמר, נרתיקים, סוּדרים, אבזרי־מטבח, נעליים, מציתים וטרנזיסטורים, שבּהם כבר הצטיידו לכבוד היום הזה החדש והמחודש, תכופות למדי בלי להסתיר כמה עלה כל אחד מן הפריטים האלה המרחיבים דעתו של אדם.

אדון בנדרלי רחב־הגרם, היושב עכשיו מימיני, מעֵבר למַעבר החוֹצה את האוטובוס לארכּו, מתנדב ללמדני פרק בהוויות העולם “אני רוצה להגיד לך משהו, פרופיסור”, הוא רוכן אלי ופותח, “אם תסלח לי… אני רואה שאתה, ברוך השם, אוהב לעשן פּייפּ. מעשן הרבה, ושׂורף גפרורים בלי סוף… שיהיה לך לבריאות! אני יודע מה זה, כי הרבה זמן גם אני הייתי מעשן פּייפּ. האמת? זה בא לי מן האינגלים, כי אני עוד הספקתי, כמו שאתה רואה אותי, להיות איזה זמן חייל בצבא הבריטי, ככה, לקראת סוף המלחמה… אבל מה? נשבר לי מזה: אתה ממלא טבק ומתחיל להדליק גפרורים, ועד שגמרת לעשן הלכה לך חצי קופסה גפרורים!… אז למה אני מספר לך כל זה? תביט”, הוא שולף מכיס מקטרנו מצית מוזהב ומתנוצץ, “זה קניתי אתמול בניקוסיה. מצית רונסון אורגינל! תאמין לי: פחות מחצי המחיר מה שמשלמים אצלנו… ובמצית הזה, אתה יודע, יכולים לכוון את הלהבה שתהיה פִצפוֹנת וגם שתגיע לגודל כזה שהיא תיכּנס לתוך הטבּק של המקטרת שלך – הנה, אתה רואה? – ואז אתה מעשן לך בשקט עד סוף הסיפור”.

“אין ספק”, אני מסכים עמו. וכדי להניח את דעתו אוד יותר: “אני גם־כן יש לי כזה בבּית. אחדים כאלה. אבל מה? אני משתמש בהם רק בבּית, כי כשהייתי לוקח אותם אתי אז כעבור איזה זמן היו הולכים לאיבוד. הייתי פשוט מאבד, או שוכח באיזה מקום ולא זוכר איפה. אז מבּחינה זו כבר משתלם יותר לשרוף גפרורים, אתה מבין?”

“הו־הו!” הוא גועה בצחוק, “מה שקוראים פרופיסור מפוזר, הה?”

“בדיוק”, אני נענה לו.

“ככה זה”, הוא מסכּם ומשתתק.

עוד כמה קילומטרים והוא רוכן אלי שוב, הפעם בקריצה של מי שמבקש להמתיק סוד. אני אף אני רוכן אליו, מַטה אוזן:

“אני רוצה לשאול אותך משהו”, הוא מבליע קולו ומניח כפו על זרועי. “הידידים שלכם, זאת אומרת תבור והאשה שאִתו – –”

“מה יש להם?”

“זה מה שאני רוצה לשאול. תגיד לי: הם באמת נשואים – זאת אומרת, בעל ואשה – או סתם ככה, מה־שקוראים ‘ידידים’? כי פה אצלנו אנשים חושבים שהם סתם ככה, אתה יודע!”

“אני לא מבין: מדוע חושבים כך?”

“כי הם מתנהגים, איך לומר, כאילו בביישנות זה עם זה, ומצד שני, רואים שהם כאילו אוהבים הרבה. זאת אומרת, לא כמו בעל ואשה שקבורים ככה טוב־טוב באדמה ביחד, חי־חי, מהרבה זמן!… לא שאני רוצה לדחוף את האף שלי, חס־ושלום, אבל אחרים, אתה יודע… יש אנשים כאלה סקרנים, כל דבר איכפת להם… אז מה אתה אומר?”

“תראה, הם ואנחנו מכּרים מהרבה הרבה שנים, וכבר הרבה שנים שהם נשואים. זה מה שאני יכול להגיד לך… איך הם מתנהגים ביניהם, זה אצל כל זוג נשוי לפי האופי שלהם, נכון?”

הוא חוזר ומתרווח על מקומו. עכשיו בא תורי לשאול אותו משהו, ובאותה תנועה של קירוב אני מניע אותו להטות אלי ראש ואוזן:

“תרשה לי לשאול אותך: אתה בעצמך נשוי?”

“כן, בטח! נשוי מאד, חה־חה…”

“אבל הגברת לא באה אִתך לטיול, נכון?”

“לא, לא… באמת חבל… אבל אני אגיד לך מה: האשה שלי חולנית קצת. חולנית. השם שלה ציונה, והיא בעצמה מירושלים, ואתה יודע איך אומר הנביא: ‘בנות ציון המעוּנגות והנאות’. אז היא גם נאה אבל גם עדינה כזאת, שוכבת הרבה במיטה, לא אוהבת נסיעות ובָלָגָנים… אנחנו דווקה נשואים מזמן, יש כבר איזה שלושים שנה… מה אתה חושב? תיכף שאני השתחררתי מהצבא הבריטי התחתנתי אתה. עוד בתור חייל התחלתי לצאת אתה… אני אז, חבּיבּי, היו משתגעות אחרי הבּנות! כמה שהיא היתה יפה, אני הייתי פי־עשר! מה אני אגיד לך: אלוויס פרסלי כלב היה על־ידי, וזה אני אומר לא בשביל להתפאר, רק בתור עובדה… הייתי עושה הרבה ספורט: ריצה, היאבקות, כדור־ברזל, מה לא? ואכּבּר שׂחיין הייתי! אכּבּר שׂחיין!! אתה יכול לשאול עלי בהפועל־חיפה! עד היום יש כאלה שזוכרים אותי. אפילו עכשיו אני שׂוחה, כל פעם שבּא לי, אבל זה לא מה שהיה… אני במקור שלי חיפאוי – חיפאי, זאת אומרת. אנחנו משפחה שנמצאת בארץ דורות, הרבה דורות! בהתחלה הם ישבו בגליל, אבל אני באופן אישי כבר נולדתי בחיפה. אבל מה? אחר־כך מתי שהתחתנתי עם ציונה עברתי לגור בירושלים, על־יד המשפחה שלה, ושם עברנו את המצור ואת המלחמה, מלחמת־השיחרור – את כל הצרות, מהתחלה עד הסוף אז גם אמא שלה נהרגה מפּגז, מסכנה, אללה ירחמהּ, וזה גם־כן השפיע על אשתי קשה מאד. בגלל זה הפילה ילד ראשון, והכל – אל תשאל! אז החלטנו שבשביל השקט הנפשי שלה, כמו שאומרים, יותר טוב שנעזוב את ירושלים ונלך לגור במקום אחר, ומאז התחלנו, ככה, להתגלגל… מה אני אתחיל עכשיו לספר לך את החיים שלנו? זה היסטוריה, באמת התורה היסטוריה!… סינימה, בחיי!… החיים שלנו זה היה ממש גלגל: כל הזמן מסתובב… אבל עכשיו, ברוך השם, חיים בכבוד, אני מסוּדר טוב בעבודה עם קביעוּת, יכול להרשות לעצמי גם לנסוע לחוץ־לארץ, כמו שאתה רואה, הילדים גם־כן כבר עזבו את הבית, כולם מסודרים. אנו גרים בדירה טובה, מסודרת, בעכּו, יש לנו שם כבר איזה עשר שנים כמעט… רק מה? – האשה נשארה, ככה, די חולנית… זאת בעיה! בעיה!!… אבל מעלֶש. איך אומרים? העיקר הבּריאוּת, חה־חה!”

“אבקש את תשומת־לבּכם”, פונה עכשיו הילנה שלנו, למרבּה החמלה, אל צאן־מרעיתה, “ואתה, מר תבור”, היא מחייכת אליך כמתנצלת, “תואיל לתרגם מה שתמצא לנכון למי שצריך… ובכן, בכמה מלים הייתי רוצה להסביר היכן נבקר היום… ואולי קודם תשובה למי ששאל אותי על גוש ההרים מימיננו, שם, מערבית־דרומית מאִתנו. ובכן, אלה הם באמת מן ההרים הגבוהים ביותר בקפריסין, שם גם הר־קיאוֹניה, שמגיע לגובה 1429 מטר… לא רחוק ממנו, אילו היתה הראות טובה יותר, הייתם יכולים להבחין במנזר מאכיראס, שהוא מן המנזרים החשובים והעתיקים ביותר… ההר הגבוה ביותר הוא האולימפוס שלנו, ברכס הרי־טרוֹדוֹס – דרך־אגב, לשם אתם תסעו מחר, ושם תבלו את סוף־השבוע שלכם ותראו הרבה שלג – הוא מגיע לגובה 1951 מטר”.

ואתה, מר תבור, מוסר לנו את תמצית הדברים. הלאה:

“תודה… ובכן, היום הסיור שלנו יתרכז בשטח שאפשר לקרוא לו ‘ארץ אפרודיטי’, זה הקצה הדרומי־המערבי של קפריסין… ודאי כבר שׂמתם לב כמה מַרבּים להזכיר כאן את האֵלה אפרודיטי, אף־על־פי שהיא מזמן כבר לא פעילה, חה־חה, ולמעשה היתה קפריסין דווקה אחת הארצות הראשונות שהושפעו מן הנצרות וקיבלו אותה… כבר אמרתי לכם שפּאפוס היתה בירתה של קפריסין במשך התקופה הרומאית, ואליה בא השליח פאולוס בשנת 45 לספירה הנוצרית, והוא כל־כך הצליח בעשיית נפשות עד שניצֵר את הפרו־קונסול הרומאי סרגיוּס פאוּלוּס, הנוצרי הראשון מכל הנציבים באימפריה הרומית. ואני אספר לכם עוד משהו שצריך לעניין אתכם במיוחד: טיטוס, כן, טיטוס פלאביוס, שדיכא את המרד הגדול של היהודים – שהיה גם אחד המאהבים של הנסיכה ברניקי, אם אינכם זוכרים, ושאחר־כך היה בעצמו קיסר – ובכן הוא שהה בקפריסין, בפאפוֹס הבירה, בשנת 69 לספירה, בדרכו למלחמה בארץ־ישראל. ואז הוא ציווה להקים מחדש את מקדש־אפרודיטי בפאפוס העתיקה, שעכשיו קוראים לה קוּקלִיה, כי שנים אחדות לפני ביקורו נגרמו למקדש נזקים קשים ברעידת־אדמה… הפולחן הזה נמשך שם עד שקם הקיסר הנוצרי תיאודוסיוּס הגדול ובסוף המאה השלישית אסר על כל הטכסים הדתיים במקדש־אפרודיטי, שבמשך אלף שנה ויותר היו אלפי עולי־רגל באים אליו בכל שנה מכל רחבי המזרח… בבקשה, מר תבור!”

ואתה, מר תבור, מתרגם כראות־עיניך.

“בכל אופן, הקפריסאים הם אמנם, ברוּבּם, נוצרים יוונים־אורתודוקסים אדוקים, אבל הם אינם רוצים לוותר על היוקרה שהנחילה אֵלת היופי והאהבה היוונית לאי שלהם בתקופה העתיקה. אתם יודעים, אפילו חברת־הגפרורים של קפריסין, למשל, נקראת “ובכן, אלה הם באמת מן ההרים הגבוהים ביותר בקפריסין”. ‘גפרורי אפרודיטי’ בערבון מוגבל, חה־חה־חה, עד כדי כך!… ואתם יודעים מי אשם בזה? לפי דעתי, המשורר הומירוס, שהכניס ליוונים הקדמונים לראש שאפרודיטי נולדה מן הקצף הרך של גלי ים־פּאפוס. הנה כך הוא אומר: ‘ואפרודיטי אוהבת־הצחוק הלכה אל פּאפוס בקפריסין, כי שם חלקתה הקדושה ומזבּחה הניחוח’. הוא גם מספר שהכּוהן של אפרודיטי, אחד קיניראס, שלח מגן נהדר במתנה למנהיג היוונים, אגממנון, גיבור מלחמת־טרויה… אתם ודאי למדתם בבית־הספר על אגממנון, לא כך?… אני מצטערת, מר תבור, אבל אתה מוכרח להמשיך בתרגום. ואני בינתיים אספיק להחליף קצת רוח…”

ואתה, ידידי, שוב קם על רגליך ומתרגם להם לחברים.

“עושה לו חיים קלים, זה”, נשמע קול בקָרתי של אשה מירכּתי האוטובוס, “נותן לנו את הכל בקיצֶר…”

ומישהו אחר מטיח לעומתה לגלגנית, בהעמדת־פנים של מחאה, “מה את רוצה ממנו? בשביל הכּרטיס שנתנו לו הוא דווקה עובד כמו טָטָלֶה!”

“אני רואה”, חוזרת הילנה וממשיכה, בלי שום נימה של תרעומת, “שאין לכם כל־כך הרבה סבלנות לשמוע. טוב, אין דבר. אם תהיינה שאלות תוך כדי סיור, אני אסביר כמה שאוּכל… אבל דבר אחד אני רוצה בכל־זאת להוסיף, וזה בנוגע לפאפוס בתקופה שלנו. ובכן, בזמן המרד נגד השלטון הבריטי, בין 1955 ל־1959 – וזה אולי יעניין אתכם יותר – פּאפוס מילאה תפקיד ממדרגה ראשונה. על־יד פּאפוס תפסו האנגלים את הספינה הראשונה שיצאה מיוון להביא נשק למחתרת, ואת אנשי־הצוות הכניסו לכּלא. תלמידי הגימנסיון של פּאפוס היו פעילים מאד במאבק־השחרור, ורבים מהם נפלו בקרב. הלוחם האחרון שתלו האנגלים בניקוסיה היה אחד התלמידים האלה. שמוֹ היה אוואגוראס פאליקארידס… וגם ביולי 1974 מילאה פאפוס תפקיד חשוב מאד, כאשר הקולונלים מאתונה ניסו להפיל את הממשלה של הנשיא מאקאריוס. הוא נאלץ אז לברוח במנהרה מארמונו הבוער בניקוסיה, ובא ישר לפאפוס. מיד הופעלה בפאפוס תחנת־שידור חפשית, שבּה קרא הנשיא מאקאריוס לעם הקפריסאי לדכא את ההפיכה הנפשעת… ותחנת־השידור של פאפוס המשיכה לפעול גם כאשר אחר־כך פלשו התורכים לאי ומטוסים שלהם הפציצו את פאפוס מן האוויר בלי הבחנה… תודה רבה לכם על תשומת־הלב”.

כעבור שעה קלה, כשההרים מתחלפים בחמוקי־גבעות ואנו קרובים כבר לחוף הים, מבשׂרת הילנה כי שמורה לנו עמה הפתעה מיוחדת: אנחנו נתעכב קצת על־יד כפר בשם אמאתוּס, שם יש ריכוז של פליטים יוונים שבּרחו מן השטחים הכבושים, ושם נפגוש בממוּנה על היישוב ששמו אַנדריאָה. יש כאן מישהו שהשם הזה אומר לו משהו? לא? אין דבר, אבל לא פעם, בקבוצות של מטיילים מישראל, מזדמנים אנשים שהוחזקו בזמנו במחנות־מעצר שהקימו הבריטים בקפריסין ליהודים שניסו להגיע לארץ־ישראל בניגוד לחוק, והם זוכרים את השם אנדריאה. הוא ידיד בלב־ונפש לישראל, ושנים רבות עזר ל“הגנה” להבריח יהודים לארץ־ישראל בדרך הים. אפשר לומר שהוא היה האיש־של־ה“הגנה” בלימאסול. ואחר־כך הוא היה שנים רבות נציג של חברת־הספנות הלאומית שלכם בלימאסול. עד היום הוא מבקר בישראל לעתים קרובות ויש לו שם הרבה, הרבה חברים טובים. הוא תמיד אוהב לפגוש ישראלים… ואין ספק שגם אתם תשמחו להכיר אותו.

ובאמת, האיש האגדי היוצא לקראתנו מצל סככה מלוּפּפת שׂיח מטפס של אחד המבנים הטרומיים שבּפאתי חורש באותו ריכוז של פליטים, נזירי אך חסון ומסביר־פנים, ממושקף ולסתני ומקריח קימעה, המסוגל עדיין לעשות מאמץ ולהשיב על קצת משאלותינו בעברית, הוא גבר כבן חמישים הכּובש אותנו מיד במין יושר־לב תמים, אידיאליסטי, מצניע־לכת, הקורן מכל ישוּתו ועמידתו. קורטוב של זהירות המורגש במנהגו עמנו אגב שיחה חטופה ודלגנית, שמצדנו היא רצופה איזכּוּרי שמות של ישראלים שעל סמך עברוֹ חזקה עליו שהכּירם, אף הוא מתפרש לנו כמִשקע מוצדק ומובן, ואפילו מגביר־אמון דווקה, של איפוק שנתחייב בו מן־הסתם משך שנים של פעילוּת חשאית מסורה. אנחנו שותים לחייו, מצטלמים אתו, ונפרדים ממנו בחמימות.

עוד דקות־מספר ואנו עוברים בכּביש המתרחב את לימאסול, וממנה ממשיכים לאֶפּיסקוֹפּי, מבחינים בסימנים גשמיים ואלקטרוניים לנוכחות הצבאית של כוחות בריטיים; שומעים כמה מלים של הסבּר על טירה אחת מוצקה הסמוכה לכּביש, רחבת־חומות ומעוטת־אשנבים, טירת קוֹלוֹסי, שבּתקופת מסעי־הצלב היתה מפקדתם של אבּירי מסדר־יוחנן; ונעצרים ליד החוף ממש, בקוּריוּם, אתר יווני־רומי שבּו המקדש העתיק המפורסם לאַפּוֹלוֹ, אמפיתיאטרון, רצפות־פסיפס.

אילו אתה במקומי, אינני יודע אם היית מתעכב בכתיבתך כמוני על כל תחנה בסיורנו בפרטנות מדוקדקת כזאת, שבּעיניך אולי תיראה “מרובעת” כמעט. קרוב לוודאי שלא. ובאמת, קורה כאן דבר מוזר למדי: מתברר לי שפחות ופחות אני משתדל לכוון לזווית־הראייה (המשוערת) שלך ויותר ויותר אני הולך אחר תחושות ורשמים שלי (ככל שאני יכול לשחזר אותם). בסופו של דבר, אולי לא תראה כל־כך את עצמך במִבצע ה“משותף” הזה, אבל מוטב שנדון בזה שנגיע לשלב הסופי. ודאי גם שׂמת לב שכּכל שהחוט הזה נטווה כך אני עובר יותר לדיבור בגוף־ראשון ומתעקש פחות לדובב אותך. כנראה פועלת כאן איזו דינאמיקה שכּחה עמה לשנות מגמות, להחליף הילוכים, לכפות הרים כגיגית. בריטוריקה של “ברושוּרות” מסוימות, ששנינו מכירים אותה, במידה זו או אחרת, מנעורינו, קראו לזה, נדמה לי, “סטיכיה”. אגב: אנשים מן הדור של יצחק בן־אהרן עדיין דבקים במלה הזאת, אם גם בהקשרים אחרים.

לפני שאחזור למסלול, על־פי הבנתי – כמה מלים ביחס לעולם הקלאסי. אינני יודע מי משנינו מעוֹרה בו יותר; מבּחינה ספרותית, כמובן. אני אין לי כאן שום יומרה מיוחדת. אתה, אני יודע, למדת פעם יוונית קלאסית, באוניברסיטה, על הר־הצופים, ובקפריסין זה עזר לך לקרוא שלטים, ולפעמים גם להבין (בערך) את הכּתוב. באשר לי, עוד מקטנוּתי היו תצלום של גוף יווני פיסולי עתיק, או של פסל־ראש יווני עטור־זקן וחלול־עיניים, וריפרודוּקציה של כד יווני משוּח וּמעוּטר, מעבירים בי רטט סתום של ריגוש. אולי לא יותר מצַלמית קטנה של אֵלת־פריון קדמונית ממקומותינו – מעוצבת בקווים גלמיים ביד לא־אמונה של יוגב ירא־אֵלים או מיוחם – אך ודאי גם לא פחות. וכך זה עד היום… הוא הדין, אגב, באותיות של כתב יווני עתיק על אסטילה, ובאותיות של כתב עברי עתיק על ידית־כד או על מטבע – ואצלי, אתה הרי יודע, שלא כמו אצלך, אין בזה שום ענין של אידיאולוגיה!… קל־וחומר כשהדברים אמורים ברובד המיתי של העולם היווני הקלאסי, ובאותה מידה – בהחלט! – בזה של העולם הקלאסי העברי, או הכנעני, או השֵמי־המערבי, אחת היא איך נקרא לו. אם תשאל אותי למה ומדוע, לא אוּכל לתרץ. ככה זה, ודי.

אולי זה קשור באיזה צופן גינֵטי, נובע אולי ממעמקים של מבנה־נפש אישי, ואולי מאיזה תת־מודע קיבוצי של “קיבוץ” שאינני מסוגל אפילו להגדירו וּודאי לא לשבּץ בו את עצמי. אין לי פתרונים. אין לי תשובה. אבל אני יודע שכאשר סיפרה לנו מורת־הדרך הקפריסאית שלנו, זו שהסכמנו בינינו לכנותה “פאגאנית”, על ה“מאקאריאוי” שלה, היא נגעה בדיוק באותו מיתר עמוק ודקיק בתוכי שעליו אני מדבר כאן. לכן, מן הסתם, היה לי צורך לשחזר את כל ה“טקסט” שלה, ולהיווכח, תוך כדי כך, בהנאה דרדקית, באיזו מידה מפליאה אני זוכר אותו, או מדמה לזכור אותו – ולענייננו הרי זה אותו דבר עצמו.

אתה לא תשאל, אבל אני שואל: האם תיבת־התהוּדה הפרטית הקטנה הזאת שאני נושא משום־מה בתוך־תוכי בכל הקשור לאיתוּתים מן הקדמוּת הקלאסית – נאמר: ים־תיכונית, שתהיה מבסוּט! – עושה אותי אדם טוב יותר, או שלם יותר? חשבתי על זה לא פעם, וגם על זה אין לי תשובה מוחלטת. סוף־סוף, הן מן התיעוד הפסיכיאטרי והן מן התיעוד ההיסטורי, לרבּות זה הקשור בהיסטוריה של זמננו, אנו מכירים אנשים, אישים, ואפילו חברות שלמות, שלא לומר תרבויות שלמות, שרגישויות מיתיות־אסתטיות כאלו או כיוצא באלו לא הגנו עליהם מפני הידרדרוּת לניהיליזם פאראנוֹאידי או סכיזופרני מן המדרגה הזוועתית ביותר. מצד שני, אני בטוח שהן מעשירות אותי, מוסיפות איזה ממד לחיי־הנפש שלי, וזאת בלי לפגום בשום־פנים ביכולת שלי להרגיש את עצמי – בלי לדהור חלילה אחרי אוואנגארדיזמים מתחלפים לבּקרים – איש ה“כאן” וה“עכשיו” לכל דבר. אם תאמר לי שכּל הנתוּנים האלה עלולים להחריף בי, בהקשר הישראלי־הנוכחי הספציפי, הרגשה של ניכּוּר וּתלישוּת, או להציג אותי כתלוש ומנוּכּר בעיני הסביבה שלי – אהיה מוכרח להרים ידיים, אני מודה. אבל לך, דווקה לך, אוּכל גם להשיב: טול קורה מבין עיניך, ולא קיסם מבין עיני אחרים. מי כמוך יבין. לרֵעי, וּלצרתי.

טוב, אז בוא נחזור, כמו שאומרים, “לשטח”. עומדות היו רגלינו על מדרגות האמפיתיאטרון המשוקם של אַפּוֹלוֹ בקוּריוּ. הרוח נושבת קרירה, והשמיים מתכסים אפור, וגליו של הים, ירוק־אפור, משתברים בעצלתיים, חרישית, בקצף עכרורי, אל החול הגרגרי. ואני רואה, אם תאמין ואם לא… אל תאמין, ולא חשוב מה אני רואה.

ואחר־כך, כעבור כחצי שעה, אנחנו בקוּקליה, היא פאפוֹס הישנה, או “פאליאה פאפוס”, ליד השׂרידים המיקֵניים המונוּמנטאליים של מקדש־אפרודיטי, לאחר שבּדרך התעכבנו דקות ספורות לתת עינינו ב“פֶטרה טוּ רוֹמיוּ”, צמד השוּניות הנתוקות מן החוף, שמן הקצף הנחבּץ־מולן־תמיד נולדה אנו־יודעים־כבר־מי.

ואחר־כך, אולי מסע עוד רבע שעה, והנה אנחנו ב“קאטוֹ פאפוס”, פאפוס ה“חדשה”, ומסתכלים שם, כמו באלבום של מיתולוגיה יוונית קדומה, בפסיפסים הססגוניים המתארים תמונות מחיי אלים וגיבורים, מפּוסיידון עד דיוֹניסוֹס, מאכילס עד איקאריוֹס; ועולים על מזח־הבטון העלוב, שעליו, עד היום הזה, במעמד שוֹעים ושׂרים וכוהנים באצטלותיהם, נערך מדי־שנה ב־6 בינואר, הוא ראש־השנה האורתודוקסי, הטכס שבּו הארכיבישוף “מברך את המים” כבימים קדמונים; ופונים לבסוף אל העמודים הדוֹריים של “קברות המלכים” החצובים בסלע־התשתית, ואל העמק המפואר־בארזיו שבּמרכזה של פאפוס־העיר.

ומדי־פעם אני שומע־לא־שומע איך מורות־הדרך מסבירות, ואיך אתה מוסיף לתרגם טלגרפית, ואיך אי־מי מחברינו או חברותינו מתנדב, בין פיהוק לגיהוק, להציג שאלת־הבהרה למען הסדר הטוב – אבל רגלי נושאות אותי הצִדה, כשׂעיר המוליך עצמו לעזאזל, פרוּש־ומוּפרש מקהל רעַי־לדרך כמאֵשת־בריתי, קשוב־נטוי אל הקולות האחרים. מעץ ואבן, מן האדמה, מן הרוח והחול, מים־נחוּשה וּשמי־עופרת.

ובעמק־הארזים הלזה של פאפוס במי אני נתקל, בפרישתי החטופה מן הציבור, אם לא שוב באותו אדון מוֹאיז (שבינתיים מסתבר ששם־משפחתו סַפוֹרטה) – בָשׂמוֹ הולך לפניו, סוּדר־אַלפקה כרוך לו על צווארו, צעדיו כבדים ומהוססים, והוא ממלמל, נסער כשהיה ביום־אתמול, בחורש האחר של מנזר־קיקוֹ:

“זה נורא, דוקטור… כל־כך הרבה יופי!”

ממש כמו העורב ההוא של אֶדגר אֶלן פוֹ – חולף בי הירהור, ש“נשאר, נשאר נטוּע / – – / לא יסור מראש אתוֹנה ולנצח לא יִמוֹר”.

“מה קרה לך? איפה נעלמת?” שואלת אהובה כשאני מבוֹסס בחצץ, בעקבות מר ספורטה המתנשם, וחוזר אליכם, ליד האוטובוסים, שעה שכבר הכל יושבים וּמיוּשבים בפְנים.

“אתה מרגיש לא טוב?” מסמיכה בת־שבע אף היא דאגתה.

“כן, הוא חיוור קצת, נכון?” ממלאה אהובה אחריה.

“לא, הוא בסדר גמור”, אתה אומר, על שׂפתיך חיוך דק של הבנה חשאית. “בואו נעלה כבר. במסעדה מחכים לנו לארוחת־צהריים”.

לאחר סעודה חטופה, סרת־טעם למדי (“עכשיו לא העונה אצלנו”, מתנצל המלצר, “בקיץ יש לנו מבחר הרבה יותר עשיר. תבואו ותראו”) על מרפסתה רחבת־הידיים של מסעדה הנשקפת אל הים, תחת שמיים דלוחים וברוח מצַמררת, אנו מתחילים בדרך החזרה. בהמולת הקולות באוטובוס שלנו אפשר לקלוט שחברינו־למסע, או קצתם לפחות, טרודים בהשוואת מזכּרות קטנות שהספיקו להצטייד בהן בקיוסקים של פאפוס, כמו גם בתיכנון קניותיהם הבּאות בניקוסיה.

במבואות לימאסול השמיים מתבהרים פתאום. כשאנו יורדים מן האוטובוס השעה היא ארבע בקירוב, ואנו חפשים שם לנפשותינו, על תנאי שנחזור ונתייצב בעוד שעה. שמש טובה שופכת אורה עכשיו ממרחב של תכלת נוהרת, זרוּעה בלוֹאי־ענן רדוּפי־רוח. ארבעתנו, אתם ואנחנו, נתקפים איזו עליצות משונה, כדרדקים שזכו ב“שיעור חפשי” בשל מחלתו של מורה: בת־שבע יוצאת במין פיזוז משונה על המדרכה, אהובה נתלית בזרועה, אחוזת תזזית של צחוק, ואנו הגברים המסורבלים מוחאים להן כפיים בקצב. אחרי־כן אנו שוטפים בהליכה חפוזה, בין הולכי־רגל מעטים, על־פני חלונות־ראוָה ברחובה הראשי של העיר – שבּנייניו הבּהירים, חדשים למדי ומוחזקים יפה, מפיקים רעננוּת ונוֹעם – ועל־פני חומת־הנמל שמעליה מבצבצים עגורנים גמלוניים וארובּות של אניות – עד שאנו נקלעים לבית־קפה אחד, מצוֹדד בבהירותו ובנקיונו, שותים שם קקאו משובּח ומיטיבים לבּותינו בעוגות טעימות עד ליקוק שׂפתיים ואצבּעות.

יוצאים משם בלב שמח, מקדימים קצת לחזור למקום־המיפגש. ממתינים שם לחברינו, המגיעים אחד־אחד ושנים־שנים, עמוסי קניינים חדשים – השד יודע מהיכן! – כילדים בחגיגה של הבאת־ביכּורים, אף הם רוחם טובה עליהם: נמצא שׂכר לשממונם כל היום, פיצוי לשעות שהתבזבזו על “ארכיאולוגיה”, כמו שמתבטאת אחת מהם בצהלה מפורשת שאין עמה היסוס. ואחרון־אחרון מגיע, כבד־נשימה אך קל ־רגליים, חברנו מוֹריס דדון, שאשתו מסייעת לו לשאת בוּבת־ענק בגובה מטר ויותר, עטופה צלופן זוהֵר.

בנסיעה בחזרה לניקוסיה, כשאנו ישובים זה ליד זה, ובעוד חברינו משתפכים נוסטלגית בשירי גן־ילדים ובית־ספר ותנועת־נוער, אנו מנסים כוחנו בבירור מקורותיה של החמרנות הזאת, של הבּהילוּת הזאת לנכסים, אצל הישראלי ה“מצוי”. אתה, צבוע מתחסד שכמוך, עמֵל כביכול למצוא צד של זכות בתופעה, לתאר אותה כגילוי של אהבת־ה“יש”, אפילו של שמחת־חיים המתפרצת כבולמוס לאחר דיכוי או חֶסֶר מתמשך. אגב כך אתה מספר מעשה שהיה פעם בך, כשהיית בחברתה של תיירת צרפתיה וטיילתם בחוצות אשקלון; כאשר תמהה זו, בזהירות מנומסת, על דיבורם הצעקני של יושבי המקום – שאז, כמדומה, היו רוּבּם חדשים מקרוב־באו, ממזרחה או דרום־מזרחה של אירופה – השבתָ לה, כמתוך הארה פתאומית: “בשבילם אולי זה הוא החופש!”, וההסבֳּר כאילו הניח את דעתה… הו לא, אני אינני מקבל הסבּרים כאלה! ושגם לא יספרו לי סיפורים שדיבוק־הרֶכֶש, או הצעקנות, הם פורקן לדחפים מיניים מודחקים או כיוצא בזה. אני אומר לך שכּל אלה הם בבל“ת! בוּלשיט, שיהיה לך ברור! גם ההתנהגות המינית שלהם היא, אפשר לומר, חמרנית, חטפנית, חמסנית – במלה אחת: חזירית! – ואני אומר “חזירית, מפני ש”בבהמית” תהיה כאן מחמאה. ותאמין לי שאחרי נסיון טיפולי של שנים אני יודע על מה אני מדבר…

“פיצוי!” אני מתריס כנגדך, “זה אני יכול לקבל! אב מונח כמו ‘פיצוי’ אפשר למרוח על כל דבר מאוס ונתעב באופי ובהתנהגות, של יחיד ושל ציבור… אתה יודע, בראשית המדינה היה מי שדיבר אצלנו – כרגע אינני זוכר מי זה היה– על ‘נחלה מבוהלת’. הוא התכוון לפּשיטה הבּהולה על כל מה שנקרא אז ‘רכוש נטוש’ או ‘נכסי נפקדים’, כשאלפים ורבבות אנשים פרטיים, וגופים ומוסדות וקיבוצים ומימסדים שלמים, התלבשו על רכוש ונעשו פתאום, למעשה אם לא תמיד להלכה, בעלי־נכסים: כל הקודם זכה, ומי שלא מיהר לחטוף ולקחת נחשב, כבר אז, ‘פראייר’. אני אישית לא הייתי מעורב בזה, כמובן, כי הייתי בסך־הכל נער צעיר וכבר התכוננתי אז לצאת ללימודים בחוץ־לארץ, וגם הורי, למשל, לא היו במצב שהם עצמם היו צריכים להתמודד עם הפיתוי הזה. אבל מכּיון שאינני חושב את עצמי צדיק גדול, הרי גם אינני חושב שהייתי מתלבט הרבה אילו הציעו לי, בצורה זו או אחרת, חלק בבּיזה. יחד עם זה, אני אומר – יחד עם זה! – כאשר אנשים מוסריים ונוטפי־שמן־זית־זך במחנה הפוליטי שלי, שלי ולא שלך, מדברים בהתרגשות על ההשחתה שמשטר־הכיבוש שלנו ביהודה ושומרון וכו' גורם לחברה הישראלית, יש לי חשק גדול לומר להם שיילכו לפשפש בעברם ובמעשיהם, מפני שההסתאבות באה, ובצורה מקיפה וחמורה ויסודית הרבה יותר, בהתחלה, בשנים הראשונות, כשהם הלכו בתלם ולקחו כמו כולם, אם לא יותר”.

“אז למה אינך אומר להם?” אתה מנסה להשחיל לי.

“אינני אומר, מפני שאינני לא עסקן ולא מטיף־בשער… אבל אם אנו מחפשים הסבר לתופעה הגועלית של הישראלי התַבען והצַעקן והלַקחן והקַנין, להתבּהמוּת שלנו בכלל, אז הענין, כמובן, לא יכול להסתכּם רק בזה. זה גם לא מתחיל רק בדור שלנו. זה הולך אחרונית אל דור ההורים שלנו, ה’נפילים' למיניהם, ואל הסוציאלסטים פליטי בית־המדרש, ואל דורי־דורות שקדמו להם בתחומי־המושב ובגיטאות של אירופה ושל המזרח התיכון. ולדעתי, זה קשור קשר אמיץ בעצם היחס אל ה’גוי', שהואיל והוא רשע־מרושע וצורר מבטן־ומלדיה ומֵצֵר לישראל מטבע־בריאתו, הרי כל המַרבּה להערים עליו ולהתחכם לו הרי זה משובּח; ומכּיון שממלכה ממילא היא עסק של גויים ואין ליהודים חלק בה, הרי גם כאשר נופלת ממלכה בחלקם של היהודים – ומה־עוד יהודים נושאי אידיאה ובעלי־חזון ורבי־עלילה, ‘חולמים ולוחמים’ – ממילא הם מחויבים לתבוע ממנה ולסחוט אותה ולהערים עליה וללסטם אותה, או לפחות לעשׂותה מכשיר לתביעות וסחיטות והערמות כנגד עולם־הגויים כולו, כל אומות העולם, מי־שרק־אפשר – והכל בשם האידיאולוגיה והמרטירולוגיה וההיסטוריה, וּבכסוּתן… ומה שנכון ביחסה של הממלכה אל העולם החיצון ממילא כוחו יפה לגבי יחסו של אזרח לרשות, ולגבי יחסים שבין אזרח לחברו, ועל אחת כמה וכמה לגבי יחסה של הרשות לאזרח. הנה לך המעגל הסגור, מעגל־הקסמים!”

“אם כך, אתה אומר, בעצם, שהמצב הזה הוא טבעי!”

“טבעי? בוודאי! כלומר: שכּל דבר שנמצא בטבע הוא ‘טבעי’. ואין ספק שבּמידה רבה ההתבהמות או הברבריזציה, שכּולנו שרויים בתוכה, היא תהליך שהוא מחויב המציאוּת. כאשר כולנו, כביכול, חבל נביאים ואנשי־בשׂורה, ממלכת־כהנים־וגוי־קדוש, עַם־סגולה בארץ־הבּחירה, חלוץ העובר לפני המחנה, בנים יקרים לאלוהי ישראל שמִי כמוֹהו באֵלים, מופת לעם היהודי בכל פזוריו ואור לגויים, נושאי דגלים של שוויון ואחוָה, אמונה באדם־באשר־הוא־אדם ואהבת הזולת לגלי מצָרים, אבּירי ההומאניזם וממציאי המונותאיזם, מפריחי־שממה וגיבורי־מלחמה, מגשימי אידיאלים ומחוללי־נסים, בו־בזמן שלמעשה כל אחד מאִתנו הוא רק בן־אדם – וגם זה בקושי, כמו שאומרים הליצנים – הרי החוּקיוּת הפּנימית של הפסיכולוגיה הקיבוצית הזאת באמת מחייבת את היחיד לחתור לביטוי־עצמי באפיקים שהם ניגודה והיפוכה וביטולה של כל מערכת־הערכים היומרנית, הזייפנית והעושקנית שהוא נושא על גבו. הרי זה נעשה כמעט צו של שמירה־עצמית: אני עושה לביתי, לרווחתי, לקוּפתי, לעצמי־ובשׂרי – משמע אני קיים! אני חוטף, אני נואף, אני מצפצף – משמע אני קיים! ואם תוך כדי כך אני מצליח, הודות לאיזו חכמת־שׂרידה המשוקעת אולי בגֵנים כמורשת־דורות, לממש זאת תחת הגושפנקה של אותם הערכים המופגנים, לאשר אותם ולקבּל אישור מהם, הרי אני נשׂכּר כפליים, שהרי אז האני־הזאב יוצא שׂבע וגם כבשׂת־הכלל־האידיאלי נשארת שלמה”.

כאן נחרדת אלי אהובה מן הפסל שמאחרינו ומנחה יד על כתפי: “אפרים, אפרים!” היא לואטת אלי, “אסור לך להתחמם כל־כך… אתה יודע שזה לא בריא בשבילך!” ואליך, בנימה קלה של תוכחה, היא מוסיפה ואומרת: “דן, באמת… אתה יושב לך בשקט ולוֹ אתה נותן לצאת מן הכּלים”… לא יפה מצדך!"

“אתם יודעים מה אני מציעה?” עונה אחריה בת־שבע שלך. “אני מציעה שנתחלף שוב במקומות, וכל אחד יישב עם אשתו”.

כך, בבת־אחת, מוציאות נשינו, השומרות עלינו מכל משמר, את הרוח מן המפרשים, וּדממה, רצופת־הירהורים אך נינוחה, יורדת עלינו עד שוּבנו לניקוסיה ברחמים.

למחרת, יום־הששי, מסענו מביא אותנו אל תועפות הרי־טרוֹדוֹס.

בצהרים, בגשם שוטף, ברוח מַצלפת, בשלג נימוֹח, אנו מבוססים מהלך כמה פסיעות מן האוטובוס אל המלון המזומן לנו.

ומרגע עָברֵנו את מפתן בית־המלון והנה אנו שרויים באווירה חמה ומוסקת, מוגנת ומגוננת, מאירת־פנים ומכניסת־אורחים, לטיפה ומגפּפת, וספוגה ריחות־עדנים. כאילו מרגע כניסתך פנימה אתה מתבשׂר שמעתה והלאה, כל עת היותך תחת קורת־הגג הזה, הכל עשוּי ומכוּון לשרתך, להשׂבּיע את רצונך, למצוא חן בעיניך, להַנותך, לפַנקך, להנעים לך; הקצרה: להטעימך מטעמו של גן־עדן עלי־אדמות.

משהו מטעמו של זה אכן דבק אל חיכּנו ובא כשמן הטוב בעצמותינו משעה שירדנו כעבור שעה קלה מחדרינו אל חדר־האוכל הענקי, גבה־התקרה ורחב־החלונות, והתחלנו, משתאים על רוב השפע וכמו אחוזים בולמוס גם אנחנו, למה נכחד! – בעזרתם הנדיבה והצייתנית של משמשים במקטרנים אדומים שחורי־דשים ובמכנסיים שחורים אדומי־פסים ובעניבות־פרפר שחורות – להעמיס את מגשינו, ולשׂאתם, בשיטת השירות העצמי, איש איש אל שולחנו צחור־המפּה ועטוּר־הפרחים, כשהם טעונים קערות מרק דשֵן ומהבּיל וצלחות סלטים ומנות ראשונות ונזיד ודייסה ורביכה ומחית למיניהם, ודגיגים ודגים פרוסים למיניהם, ובשר צאן ובקר ועוף מבושל וצלוי ומטוגן ומעושן, עם הצנוניות הרעננות והבצלים הירוקים הדקים והבּצלצלים הכּסוּפים והעגבניות האדמדמות והזיתים השחורים השמנוּניים והמלפפונים בעירטוּלם ובציריהם, ועם הסלק והכרוב והכרובית והקולרבי, ועם הלחמניות הנימוחות בפּה ולחם־האיכרים השחור, ועם היין האדום הפשוט הנלווה אל כל אלה – לכל אותה סימפוניה משכּרת של אכילה־בתענוגים, לכל אותה הילולה של אדים וניחוחות וטעמים. כך עד שאתה חוזר ומטלטל רגליך, כבדות אך שׂשׂות־אלי־גיל, לפקוד את שולחן קינוחי־הסעודה ולבוֹר שם שוב מן השלל, המהמם בעתרתו ובצבעוניותו, של גבינות למיניהן, ופרפראות ורפרפות וחביתיות וקציפות וחביצות ולפתנים, ופירות טריים ומאוּסמים ומיוּבשים; ועד שאתה מסיים, נבוך ומטושטש קימעה, מול מבחר של עוגות ספוגיות ומוקרמות ומצופות ומקושטות ושל מגדנות ומעשי־מרקחת למיניהם, כלוואי־תפארת לקפה ריחני, משכּך: נקודה וסוף־דבר.

ובעוד נשינו צופות בנו בקורת־רוח מבודחת הרינו “דוחפים” את הקינוחים, אתה ואני, בהרמוניה עילאית, בכוסיות של ליקר ובסיגרים עבים, בהסיבּת־רווחה של שׂובע שלא מן העולם הזה; שׂובע שאין עמו לא קבס ולא זרא אלא רק תחושה נוהרת וממוּגגת של סיפור מושלם – כמעט כאילו רגעים מעין אלה (אוי לאותה בושה, מה?) הם התכלית המקוּוה והנכספת, שלא לומר גולת־הכּותרת, לקיומנו עלי־אדמות!

לאחר תנומת מוּבסים נעלסה שלאחר־כֵרה שוב אנו נפגשים, אתה ואני, בלי שנועדנו על כך, למטה, ליד דוכן־המימזג, באפלולית הערב המקדים להתגנב, בעוד הגשם ניתך בחוץ בלי הפוגות מארובּות־שמיים מבוּקעות. יחידים־לנפשנו כמעט תחת נגוהותיו הכּבוּשים של הבּאר, אנו גומעים לאִטנו מן הקוניאק הקוניאק הטוב והזהוב, מנהג בורגנים מסוגננים ולמודי־נסיון, מחליפי זכרונות גסטרונומיים מפינות־עולם שונות, תוהים סתמית היכן נעלמו בנות־זוגנו, שאותן, משום־מה, לא מצאנו במחיצתנו כאשר הקצנו.

התהייה לא תארך. אגב שיטוּט נינוֹח באולמות קומת־הקרקע של המלון אנו מגיעים אל המבוֹאה ושם אנו פוגשים את נשינו בסיומה של חליפת־דברים כלשהי עם פקיד־הקבּלה התורן. שתיהן “בהסיבּת־רווחה של שׂובע שלא מן האולם הזה.” נראות משולהבות למדי, כאילו חרשו איזו מזימה ממולחת אף ראו ברכה במזימתן. אהובה אינה משהה את ההפתעה והיא מודיעה לי בסומק־צהלה שעוד מעט, בשעה שבע בדיוק, אני מוזמן להצטרף אל קהל חברינו, משתתפי הטיול המאורגן, שהבּיעו, כמעט פה־אחד, ומיזמתם החפשית, את רצונם לקיים “שיחת־נפש” קיבוצית בהדרכתו של הפרופיסור אפרים יונגר, או לפחות בנוכחותו הקשובה.

אני אינני יודע אם לצחוק ואם לרגוז, להסכים או להתקומם. בשפה רפה אני מפטיר: “בסדר… שיהיה…”

ובשעה שבע אמנם פוגש אני אותם את כולם, חלוש־אופי שכּמותי, בחדר־הטלביזיה הגדול, המוסק היטב. שקועים בכורסותיהם הם יושבים וממתינים לי, אחוזים סקרנות, דרוכי־ציפיה. ולצדי אהובה ובת־שבע, שקטות ומרוצות, עיניהן מתנוצצות, ולצדן אתה, שעל פניך סבר החלטי של אדישוּת.

אני תופס את מקומי מול הקהל, מיטיב את משקפַי על עינַי, מושך בכתפי משיכה מקצועית־מעודדת כבתחילתה של “שיחת טיפול”, מרכיב רגל על רגל, זורק כמה מלים “לחימום הקנה”, כמו שאומרים אצלנו, וקורא לנאספים “להתבטא” ולהעלות בלי חשש מן הבעיות המעיקות עליהם בחייהם הפרטיים.

עד היום לא הצלחתי להוציא מפי אהובה איזה יתוש נכנס בה והמריץ אותה לעורר את אנשי הקבוצה שלנו “ליזום” את הסיאנס המשונה ההוא. אבל עלי להודות שהתוצאה מפתיעה אותי. אולי אחוזים הם תאוות־בידור, שזה כמה ימים לפחות לא באה על סיפוקה, אולי סקרנות של הדיוֹטוֹת לגלות מה טיבה של פגישה “חזיתית” עם רופא־נפשות היא שתקפה אותם, אולי מתגלה כאן, לפחות אצל אחדים מהם, צורך אמיתי בהתערוּת ובהסרת מסווֹת, ואולי פועל דווקה מן גירוּי נלוֹז לראות את הזולת במערומיו; מכל־מקום, אחד־אחד הם פותחים את הבטן, כביכול, ושופכים החוצה את מעיהם הכואבים.

לא קשה לי לתרץ לעצמי מדוע זכרה של אותה שיחה קבוצתית הוא, דווקה הוא, מן המעורפלים בזכרונות השמורים עמי מימי־קפריסין שלנו. קודם־כל, משקעי סעודת־המלכים שסעדנו ודאי עשו את שלהם. רוצה לומר שעדיין לא הייתי מאוּפּס במאה־אחוז, ועל אף רגש־האחריות והמצפון המקצועי שאינם סרים ממני, לשמחתי או לצערי, מרגע שאני “נכנס לתפקיד” – ולוּ גם במסיבות חריגות ובמסגרת בלתי־מחייבת כגון אלו שבּהן המדוּבּר פה – נדמה לי שחלק הגון מדבריהם של חברינו כמו חלפו־רחפו מעל ראשי, לעקוב אחרי מה שנאמר. הוסף על כך את ההתנגדות הפנימית המובנת שעורר בי הזימוּן הזה, הקשר הזה הליצני־למחצה שקשרה אהובה מאחרי גבי – התנגדות שנכרכה בהרגשה שאין מנוס ואין מפלט ואין טעם “לעשות ענין” ממהתלה שהתחשק לה לביים, ודאי בעידודה הפעיל של בת־שבע שלך; מה־גם שבסך־הכל ודאי ביקשה לזכּות רק בהזדמנות נוספת להתפעל מיכולתו של אפרים בעלה ולהוכיח, לה לעצמה כמו גם לאחרים, עד כמה יפה כוחו הטיפולי־הסיעודי־הכּישופי של “פרופיסור קירקהובן” הוואסרמני שלה להביא אנשים לידי ביטוי־עצמי וחשׂיפה־עצמית, וממילא, כך יש לקוות, לאיזו מידה של גאולה־עצמית.

אף־על־פי־כן, הרי זו חוויה בשבילי. לשמוע את אחינו ואחיותנו אלה המתפשטים להם, ככה פתאום, אם לא מגשמיוּתם הרי לפחות מן המגוּשם שבהם; לראותם משתדלים ועמלים ומתאמצים להתגבּר על מעצורים מושרשים ומוכּרים, ולהסיח זה עם זה, לנוכח קהל־רעים דברים אינטימיים כל־כך, ולהטיח זה כנגד זה ספקות וקיטרוגים מאותו תחום של צינעה והַצנֵע, ולהתגלוֹת אגב כך לא אחת, מלוא קלונם ועלבּונם ובדידותם וחולשתם וקוצר־אוֹנם, וחרדתם המרה, הנואשת; להתבונן בזכָרים הללו המחוספסים, נחוּשי אנוכיוּת ורהב ובטחון־עצמי, עוטי הקשיחות התוקפנית, ולהתבונן בכּלבּות הללו הנבחניות, הקנאתניות, חושׂפות־השיניים, בקיפּודות הללו סמוּרות־הקוצים, באותן נברניות מהירות־שלל וחשות־בז, והנה כולם מנמיכים פרופיל, מאבּדים גובה ונפח, מתרוקנים כבאלונים שהגז נפלט מהם בשריקת־נשיפה החוצה – כמתוך נהייה כנה, פשוטה אך תהומית, לשוב ולחוש עצמם עוללים רפי־כוח, צפויים לסכנה בכל עת תמיד, חסרי־מגן אך גם תובעי־מגן וזכְאים להגנה.

ופתאום, תוך שאני מפמפּם במקטרתי ומנענע להם בראשי ומעיר הערות הבנה וחיזוק, ושומר כנדרש על ארשת סבלנית, סמכותית־מאוּפקת אך גם אוהדת־קשוּבה, והנה גל חם של חמלה פורץ־עולה בי מעוֹמק חזה וגרון, מביך ומאיים לחנוק. לחלוחית עולה בעיני, ומתון־מתון אני מסיר את משקפי ושולף מטלית קטנה כמו לנגבם מאֵד, וחוזר ומרכיבם, ומבליע איזה כעכוּעי שיעול, וממצמץ³ כמבקש להיטיב ראוֹת.

ואז, אתה –

אתה, שמשך כל ה“סיאנס” הזה אינך מוציא הגה מפיך, שכל אותן שעתיים אתה מקשיב ומסתכל דוּמם ובינך לבינך, מן־הסתם, אתה נד לכולנו, למתוודים ולכוהן־הווידוי שלהם כאחד, הנה אתה מתנער באחת משאננותך וכשופט נייטראלי מכּוכב אחר אתה מטיל משפט אחד חותך וגוזר, פודה ומציל:

“רבותי, השעה כבר תשע… ארוחת־הערב לא תחכה לנו אם נמשיך עוד!”

וככה, בזכותה של התערבות מן הצד, צוננת בתיזמוּנה, נקטע ריחוף־החשׂיפה הקיבוצי, פג קסמו הסתום והעכור. עכשיו כולנו נושרים ארצה, מקפלים מצנחים כביכול, ובאנחת־הרווחה מרוֹקנת, למודי־פיכּחון־ושיגרה, נשוב לדשדש על האדמה.

 

8. הילוך אחורי    🔗

האחד שאולי זקוק היה יותר מכל זולתו באנשי חבורתנו לסיועה של “דינאמיקה קבוצתית”, ושעל־כל־פנים מן הדין היה, לדעתי, שינסה למצוא בה פורקן לבעיותיו, ולדיוקו של דבר כבר עשה נסיון הססני אחד לפנות אלי לעזרה בצַר לו, האחד הזה היה היחיד שנעדר מן השיחה בחדר־הטלביזיה המוסק שבמלון־הפנוקים שלנו בהרי־טרודוס.

האם אני צריך לפרש במי הדברים אמורים? האם אני צריך להזכיר לך שעוד לפני תום ארוחת־הערב – העומדת בסימנה של מין דממה משונה, מהורהרת ומבוישת ורפויה ונימוסית – עסוקים אנחנו עד־למעלה־ראש, אתה ואני, באותו פלוני?

אדון מואיז, מואיז ספורטה המסכן…

בכניסתנו, כתום תרגיל ההתערוּת הפומבית, לאולם־האוכל ההדור, המואר והריק כמעט מאדם, אנו רואים אותו עומד על רגליו ומקנח שפתיו במפית כמי שעתה־זה סיים אכילתו וכבר אץ לו הדרך. הנה גם מסתלק הוא מן השולחן, שאליו יושב היה בגפּו, ככל הנראה, ובהכרת־ערך מתונה־מאומצת הוא מטלטל את גופו הכבד, הדור בלבושו במידה שלא ראינו אצלו כמותה עד עתה, אל היציאה.

ובהגיע שעתנו לפנות אל שולחן־הקינוחים הקורץ אלינו בחמודותיו והנה אנו מרגישים באיזו תכונה בצוות־המלצרים וסמוך לאחר־מכן מצביע שם מישהו לעבר שולחננו ורב־המלצרים נחפז לגשת אלינו במין ריצת־רגליים־להציל ומבקש את סליחתך בנשימה טרופה ותובע במפגיע, באשר אתה “ראש־הקבוצה”, שתתלווה אליו בגלל איזה “ענין לא־נעים” הנוגע כנראה למישהו מן הקבוצה הישראלית. וכמתוך הארה עליונה משותפת תופסים אני שנינו בן־רגע במי המדובּר.

בעקבות רב־המלצרים אנו יוצאים יחדיו מאולם־האוכל (“אנו נחכה לכם פה”, מפטירות נשינו אחרינו) וחוצים את המבוֹאה (“זה מואיז… בטח הסתבך עם מישהו”, אני נוהם אליך כמקדים פתרון לְחידה), ושם נלווה אלינו אחד העובדים האחרים, בחליפה אזרחית רגילה (“איש-הבטחון שלהם, כנראה”, אתה לוחש לי), ועובר לפנינו בדלת־היציאה הסובבת, וכבר אנחנו בחוץ (“צריך היה לקחת מעילים”, אני זורק כמו שלא לענין, ספק אליך ספק לעצמי) וכבר נעלינו חורקות בשלג הפּריך.

אני זוכר, כאילו רק עכשיו היה זה, את המלים הראשונות שאתה זורק עלי שם בחוץ: “דווקה נעים פה בחוץ”.

אבל מיד אחרי־כן אנו רואים את הקטע ההוא כמו מסרט־קולנוע, ולא מסרט סתם אלא מסרט מסוים הנמנה עם מורשת זכרוננו הקלאסית, הלא הוא “המלאך הכחול” של פריץ שטרנברג; ובתפקידו של אמיל יאנינגס, מורה־הגימנסיה המידרדר למדחפוֹת, אנו רואים את אדון מואיז ספורטה, כמובן, מי אם לא הוא, תועה־בוהה כעטלף ענק בחושך המושלג, שח־גושש ארצה בחיפוש־נואשים בין האורות הבוקעים מחלונותיו המווּלנים של אולם־האוכל.

“הוא בצרה”, מתיז איש־המלון, כקובע עובדה, תוך שהוא נותן ידיו בכפפות אפורות של עור־גדי.

לשמע הקולות קופא מואיז רגע על עמדו, מפלבל בעיניו לעומתנו, נשימתו כבדה ושורקת. עכשיו שהורגלנו לחשכה אנו רואים אל־נכון את צורתו, וממילא גם את צרתו, לפחות בחלקה: שפתיו רוטטות, דמעות זולגות מעיניו בלי מעצור, ומשקפיו בל עמו. מסתבר שאותם הוא מחפש.

מה עוד אנו רואים? רואים אנו סימנים של סנוקרות באפו ובסנטרו וחבּורה אדומה־סגולה על מצחו. רואים אנו גם ששׂערותיו סתוּרות ושׂפתיו חבוּלות, כפתורים חסרים לו במקטרנו ובחולצתו, “משקפיו בל עמו. מסתבר שאותם הוא מחפש”. ועניבתו לא לצווארו אלא סרוחה־מידלדלת מכיס מכנסיו, שלתוכו ודאי תחב אותה בבהילוּת.

“אל תפחד, אדון מואיז”, אתה אומר לו, קרב אליו, אוחז במרפקו. “אנחנו נמצא”. ואל הקפריסאי, איש־המלון, אתה זורק: “יש לך פנס־כיס?”

ודאי", משיב הלז עניינית. בימינוֹ עטוית־הכּפפה הוא שולף פנס מכיסו, מדליקו, מתכופף, ארצה ומאיר.

“כן, המשקפיים”, ממלמל מואיז ספורטה, דמות־סאטיר מארץ־אגדות, בלחישה חנוקת־דמעות, תוך שהוא חוזר ומשתוחח ארצה לחפש. “המנוולים”, הוא טורף בלשונו, ובחמת־עלבון הוא מוסיף, “מנוולים שכאלה… אני עוד אַראֶה להם…”

“הנה!” מכריז הקפריסאי. באלומת־האור של פנסו מבליח זוג משקפיים עבי זגוגיות במסגרת־קרן, טמונים־למחצה באבק־שלג, סמוכים ממש לחרטום נעלו של מואיז ספורטה.

הוא מתכופף להרימם, מַשיב עליהם מהבל־פיו לנקותם, מושיט אותם בהנף־יד של אבּירוּת טכסית לבעליהם אובד־הדרך.

בינתיים ומאיזה מבנה צדדי מלבני, חד־קומתי, מרובה־דלתות, סמוי־חלונות – אולי שלוּחה של בנין המלון גופו – חומק מישהו הקרֵב אלינו בפסיעות חתוליות, כבושות אך זריזות. ממרחק קצר אך בטוח הוא משליך אלינו משהו הנופל על השלג באנקת־טפיחה כבדה, לרגליו של מואיז ספורטה, ובלי אומר ודברים הוא חוזר בחפזה על עקבותיו. משך שבריר של שניה דמותו מתממשת מן האפלה בחצוֹתוֹ את האור השופע מחלונות המלון שמאחור. ההתרשמוּת לא יהיה בה כדי לאפשר לי לזהותו, למשל, אפילו אֶדרש לכך, אבל יש בה כדי לאַשר לבטח כי גבר הוא זה – צעיר תמיר ומחוטב. בקוּפת המקראות שבּקופסת־מוחי, הרוחשת תולעי ציטוטים עד להחליא, יש בה גם כדי לנעֵר, קל־כמימרה, איזה דימוי מזרחי עתיק ומושחז: “דק כחרב, ויפה כנצחון”.

זה היה אפוא “לוֹלה”, או מרלן דיטריך – עזר־כנגדו לאמיל יאנינגס האומלל שלנו; כלי־קלונו־ואבדנו של הטכנאי המהוגן, שוחר־היופי; שלוּח־חטא־ומַדוחים מתגרה־הרסני מטעמה של יצריוּת גורלית.

מואיז ספורטה, שהספּיק להרכּיב את משקפיו ולהעביר אצבעות מפשירות־מחליקות בבלוריתו, לובש עכשיו, בעזרתנו האילמת, את מעיל שׂער־הגמל, תפארת מלתחתו, שמלאכוֹ הכּחול עתה־זה השליכוֹ לרגליו בחמלת־בוז־וחשבון. “אני אַראֶה להם”, הוא חוזר ולוחש לנפשו, משתעל־מתייפח.

“כסף לקחו?” אתה שואל, בעודך עוזר לו לכפתר את מעילו.

“לקחו?” הוא עונה אחריך כהד־תמיהה. “לקחו!” הוא משיב, “השד יקח אותם… לא חשוב לא זה מה שחשוב. שיקחו ויישרפו!… זה לא זה…”

“מה הוא מספר לך?” שואל אות הקפריסאי, בסקרנות מקצועית.

“אני חושב שהוא לא במצב שכדאי לחקור אותו”, אתה משיב.

“גם אני חושב כך”, מזדרז הלז להסכים “עניינים מן הסוג הזה, אתה יודע, מוטב לא לחטט בהם, נכון?”

אתה ואני תומכים את אדון מואיז משני עברים וכולנו יחד, עם הקפריסאי, מתחילים לפסוע לעבר המלון.

מוּלנו אנו רואים שניִם מאנשי חבורתנו קרֵבים אלינו לאִטם, כמפקפקים. כן, הרי אלה האדונים מוֹישה מזוֹר ומוֹריס דדוֹן.

“צריכים עזרה?” נוהם אלינו מוישה מזור, קופא על עמדוֹ.

“רק שהוא לא יכניס את האף שלו”, פונה אלי מואיז רתֵת, כמתחנן על נפשו.

“לא, הכל בסדר”, אתה נוהם, ושני המתנדבים שלנו אינם מתעקשים ועושים אחורה־פנֵה.

“כדאי לקחת אותו לכּניסה הצדדית”, מדריך אותנו הקפריסאי. “צריך דיסקרטיוּת במצבים כאלה… ואם יש ביניכם רופא שיכול לבדוק – –”

“אני האיש”, נענה אני לו. משום־מה יש לי פתאום הרגשה כאילו אשַמתי במשהו ועכשיו שׂוּמה עלי לכפּר ולשׂאת בענשי.

“טוב”, אומר הקפריסאי, סוקר אותי ביעף, משתכנע. “כאן שמאלה, בבקשה”.

במעלית־שירות אנו עולים לקומה הרביעית. מואיז אינו בוכה עוד. לאחר שמָחָה את עיניו בממחטה מבוּשׂמת ולחש עוד פעמיים או שלוש: “נבלות… אני אַראֶה לו… מצא עם מי…” הוא מוסר לנו בהכנעה את מפתח חדרו וכל־כולו מסור בידינו כשׂיה־לפני־גוזזיה־נאלמה.

כשאנו מגיעים אל דלת חדרו של מואיז, מעלה הקפריסאי חיוך ממזרי על שפתיו ומתיז:

“או־קיי, רבותי. אני בזה סיימתי. לילה־טוב לכם. בַלוּ בנעימים!”

לאחר הירהור קל, כמעביר על מידותיו וכנגרר לקנוניה, הוא לואֵט:

“אם תצטרכו לעזרה כלשהי, בקשו את ספּירוֹ. תמיד לשירותכם!”

ובטרם תוגף הדלת בפניו, הוא מספיק להימלך עוד בדעתו ולהוסיף:

“אדאג לשלוח קצת פירות ויין לחדר 405… אין תלונות, או־קיי?”

 

9. בלימה    🔗

אני מסתכל בתצלומים הספורים, הצבעוניים, שנשתמרו עמנו למזכרת מן הטיול בקפריסין.

הנה מצבת מאבק־החירות בכיכר הגדולה, בניקוסיה; וקמרוני פתחיו של ארמון הארכיבישופוּת (ר' למעלה); והתצלום של ארבעתנו עם אַנדריאָה הצדיק ליד הסככה, באמאתוּס בואכה לימאסול. ותצלום מרוחק של קצף־התמיד, שכּמו מוּעד הוא בכל עת לשוב ולפלוט מתוכו את הנאוָה באֵלות, שם במפרץ הקטן, בין שוּניות־הסלע של פֶטרה טוּ רוֹמיוּ, בצל דהרת־עבים הרת־עולם.

והנה ארבעתנו בשלג, בשיפולי האולימפוס הקפריסאי, פעם בין אשוחים ופעם בין ארזים, משוּטחים במעילינו על יריעות של פלסטיק, מתקינים עצמנו לתרגילי גלישה, וכדי חוּכה ואטלולה!

השעה הלא היא שעת בוקר, 10 או 11, ממחרת בואנו למלון שבּהרי־טרודוס ולמחרת מקרה־הלילה המעציב של מואיז ספורטה –

שהוא עצמו, מטעמים שאין לערער עליהם, מעדיף להישאר מסוגר בחדרו שבמלון, לאחר שנער־שרֵת עוּל־ימים, אדמוני עם יפה־עיניים, מכניס לו שמה עגלת־יד עמוסה פת־שחרית מרהיבת־עין־וחֵך, שהוא עצמו, מואיז, אינו צובט לו ממנה כמעט ולא־כלום –

כל זה במעמדי־אני, ולאחר שאני מזמין זאת במפורש, במו־פי, משירות־החדרים, ולאחר שאני מקדים לפקוד את חדרו, ומקבל ממנו רשות להתבונן, בדאגה חטופה, במצבו הגופני והנפשי, ומדבּר על לבּו שיתגלח ויתלבש, ומוסר לו על היציאה המתוכננת אל שטחי־הגלישה בהרים, ומציע לו להשתתף בה אם רצונו בכך, ורק אם אמנם כך רצונו –

ומשתכנע, מכּוח אינטוּאיציה ונסיון כאחד, בלי להעלות כלל את הנושא לדיון, חלילה, שאין הוא מועמד להתאבדות, בשלב זה, ואפשר להניח לו בשקט להישאר במלון, אפילו יתייחד שם חדר־בחדר עם עלבונו ויגונותיו, ומניח כף־יד אמיצה על כתפו הנפוּלה, ונפרד ממנו לשלום –

וחוזר ומצטרף אליך, הממתין לי במבוֹאה, עם בת־שבע שלך ואהובה שלי, ויחד אנו פונים אל אחת המוניות המרוּפטות שאוּרגנו לתכלית זו – ארבעתנו עם הנהג ועם עוד שלושה מקומיים, רֵעֵי־אקראי – ונוסעים כשיעור רבע שעה, דחוקים וצוהלים, עד הגיעֵנו לנקודת הפּריקה והטעינה של חבורת הנלבּבים שלנו, המצוּוה עתה על הגלישה ועל ההחלקה ועל צווחות־הגיל, ועל רכישת המזכּרות.

הלאה אל התצלום הבא, בבקשה!

כן, כן, הנה אנו מסובּים, במוצאי אותו היום, אחרי המסע הסגרירי המתמשך בכבישי־ההרים (פֶלּנדריה, קיפֵּרוּנדָה, אֲלוֹנה, פאליכוֹן, קְלירוּ, מאלוּנדָה וכו' וכו') בחזרה לבסיסנו בניקוסיה, אל שולחן גדוש צלחות מחוסלות ובקבוקים ירקרקים בטאוורנה, ומרימים כולנו כוסות של ברכה אל הצַלָם, כדת וכדין, שרי אם אשתטה מעט ואהיה כאן לפה לקהלנו הקדוש, דין הוא שאודה ולא אבוש –

שלאחר שתִיירנו וסִיירנו, ונסענו ופסענו, וטרחנו ונחנו, וגמאנו טריטוריה וספגנו היסטוריה, ורווינו מיתולוגיה ומילאנו לוגמינו ארכיאולוגיה, והשתקענו בגסטרומאניה והתמכרנו לרכישומאניה, ולא עוד אלא אף מצאונו שהוּת לפסיכודראמה־זוּטה וכבר דימינו לעמוד בשערי דראמה־כפשוּטה, הגיע גם הגיע התור למנה של פולקלור –

שבּאִי הזה ובבירתו הוא אמוּר להישמר בטהרתו, לשמחת־לב תושב ולרינת כל דורשיו, בין כתלי הפונדק, על אוּזוּ וקוניאק, ועל בִלעי “מזאתי” ובִצעי סוּפלאקי, עם פַרטוּטֵי בוּזוּקי ונענוּעי סירטאקי, ועד לשׁיא־השׁיאים ופסגת המנעמים: הלא זה מַפּץ הצלחות הנזרקות לאנחות, לעידוּד המרקדים ולעינוּג המנגנים.

ואם תרצה, יש עוד תמונה אחת או שתים בכלַי. בסדרן הכרונולוגי אני בטוח. וראשונה בהן זו שצולמה ברחוב לֶדרה הצר וההוֹמה, שאליו אנו באים ביום האחרון לטיול – קצת משום שרעיותינו מתאווֹת בכל־זאת לתת גם הן בכליהן שתים־כרעיים־וּבדל אוזן, לפחות כדי שלא לשוב מכל המסע הזה בארנק מלא ובמזוודה ריקה ולב דווי חלילה; קצת משום שאנו שנינו אין לנו ענין טוב מזה לענות בו בעצם השעות האלו ומשום שאחרי־הכל־מה־כבר-יכול־להיות־אִם; וקצת גם משום קורטוב לחלוחית של סקרנות אנושית פשוטה שעוד נשתיירה בנו, למרבּה החמלה, אפילו נטוּח אותה בתאוות־חֵקר למדנית, מכובדת יותר כביכול.

בתמונה הזאת, מכל־מקום, אתה הוא המצוּלם בחברתו של קשיש אחד מבּטלני העיר (לוּאיס מיליוֹטיס שמו, מרחוב ביזנטיון 17, ניקוסיה, לפי מה שנרשם, לבקשתו, על גב התצלום), הנטפל אלינו בעודנו עומדים מַשמימים ומחכים עד־בוש בפתחה של חנות שאליה פלשו נשינו למדוד להן מגפיים. אחרי שהוא מציג עצמו לפנינו, באנגלית ניו־יורקית רהוטה, ועורך לנו חקירת שתי־וערב קצרה אך ממצה, הוא מתגלה כמי שעשה רוב שנות חייו כמהגר בברוקלין ושם לימד את לשונו לדבּר גם יהודית כשם שהרגיל את בני־מעיו לאהוב גם דג־ממולא יהודי. אם כה ואם כה, מאז שובו לעת זִקנתו אל אי־מכוֹרתוֹ, ובייחוד מאז הפלישה התורכית לאי, נמנה־וגמר, ככל הנראה לפרוע את חובו הפאטריוטי על־ידי שהוא הופך להיות, מיזמתו ובחסד עצמו, סוכנות יחסי־ציבור־של־איש־אחד לשירות מולדתו ולהשׂכּלתם של אורחיה. הנה על כן הוא ממהר להשפיע עלינו מטוּבו ומתוך תיק בלֶה הוא שולף קונטרסים ועלונים מודפסים ומשוכפלים, שאחד מהם, לפחות, מרתק אמנם את תשומת־לבּנו מיד. עכשיו שאני מסתכל בדמותו הצנומה, משוּפּת־הלחיים, לבנת־השׂפמות, צף ועולה בי זכרו של אותו גליון נייר גס, הדפסה חיוורת של שיר בשם “אטילה”, תרגום אנגלי של מעשה־אמנות שנאמר עליו כי במקורו הופיע ביומון סטמבּוּלי חשוב, ממש ערב הפּלישה התורכית של יולי 1974 – חמישה או ששה בתים של שנאה מפעפעת ורצחנית ליוונים הכופרים, ה“גיאאוּרים”, שכּל אחד מהם מסיים בקירוב ב“אלף ראשי כופרים לא ישׂבּיעו שׂנאה אחת”.

וכאן אני מגיע אל תמונה אחרונה, אין עוד. שונה היא תכלית־שינוי מתצלום־הרחוב בניקוסיה, באשר לנושא; שונה היא ממנו מאד, כמדומה, גם באשר לאסוציאציות המתקשרות אליה. אבל למה זה אכבּיר עוד דברים? הרי זו התמונה שצילמתי לבקשתך־אתה, דקות אחדות לפני העליָה למטוס והַשיבה הביתה, ודקות אחדות לאחר התנפלות־הפרידה ההמונית על דוכני הסיגריות ודלפקי בקבוקי המשקה ובקבוּקוני הבושׂם ושאר מזבּחות־הממכּר שבמקדש־הפטוֹר־ממכס בשדה־התעופה בלרנקה. אינך זוכר?

אחדים מן הלא־נשכחים בחברינו־למסע ניבּטים אלי כאן מנייר הפּוֹלרוֹאיד המבריק: בַקצֶה צדוּדית בוֹהה, נוּגה של האדון מואיז ספורטה (בלורית מסורקת ומעיל שׂער־גמל), שכּכל הנראה אינו חש כלל שמצלמים, וּבַמרכז מוישה מזור וגאולה אשת־בריתו, נושאים כמו־במוט־בשניִם אחת מאותן בובות־נפילים אימתניות (שבכדוגמתן, צא וחשוֹב, הקדימו וזכו מוריס ואלגרה דדון עוד בשעת אותה חניית־ביניים בלימאסול), ומרגישים היטב שאני מכוון אליהם את המצלמה.

ואכן, הגבר חורץ לשון לעומתנו, כולו צחוק מתריס ולועג, ויד מהתלת פשוטת־אצבעות מזדקרת לו מעל ראשו. ואשתו, על־ידו, מסבה אליו פניה כמתמוגגת מנחת, חושׂפת שיניים בצהלת־התפעלות.

 

10. כיבוי    🔗

כשגמרתי להקליט את הפרק האחרון שלי (שלנו?) היתה שעת דימדומי־ערבּית של עוד אחד מימי החורף הכחולים, הבּהירים, החמימים שבּהם זיכּה אותי כאן מזלי הטוב. מול החלון התחילה הכּנרת – ראִי חלק ורקוע, גלוי ומפורש – להתרווֹת מסתורין של צל. ראשי עדיין היה מלא פרוֹזה, אבל בלבי כבר ניעור איזה צמאון למשהו אחר, לא מכאן, לא בהישג־יד. האמן לי: לא בקלוּת יוצא מפּי משפט כגון זה האחרון, אבל קשה יותר היה לא לומר אותו.

ובכן, היום הכחול נטה להאפיל ולהיאסף אל לילותיו, ופתאום צר היה לי שעוד מעט תיעלם נוכחותה של הכּנרת מנגד עיני ובאין ירח תישאר רק כמו איזה חלל של חשכה בין הזהרורים היציבים של חשמלֵי העיר למטה לבין איתוּתי האורות מעפעפים זעיר פה זעיר שם, ברמה שממוּל, מן האגם ומעלה.

פתאום גם צר היה לי שנגמר. שתם משחק ההקלטות הזה, או מאמץ השיחזור הזה, או מעשה יצירה הזה. בעיניך זהו ביטוי יומרני מדי, אני משער. גם אני, לאחר שחזרתי והשמעתי לעצמי בינתיים את כל תשעת הפרקים ברציפות, אינני בטוח כלל אם כאשר יועברו הדברים אל הנייר יעמדו במבחן כ“ספרות”. עם זאת, לא אכסה ממך שעכשיו, לפחות, אין זה חשוב לי כל־כך. בעצם, פשוט לא איכפת. ואם אתה רוצה לדעת את האמת לאמיתה: לא מזיז לי. גדולה מזאת: תוך כדי האזנה רצופה לכל הסיפור הזה כולו (אם אמנם זה סיפור) הציפה אותי יותר ויותר הרגשה של סיפוק מיוחד־במינו, שכמוהו לא ידעתי מימי – חדוות־נצחון כמעט! כאילו הגעתי להתגלוּת של איזו יכולת שלא חשדתי בקיומה אצלי, ושגם אם אני משוכנע שלעולם לא אשוב להשתמש בה, הרי עצם הידיעה שהיא בחזקת נתוּן־נתון ספוּן חבוּי, מובלע, אבל נתון! – מצמיחה לי, אם אתיר לעצמי שימוש נדיר במליצה חבוטה, כנפיים…

עכשיו שאין לי עוד מה לעשות פה, בעצם, ולא עוד אלא שחרגתי ממכסת ימי החופשה המיוחדת שנטלתי מן המרפאה (שם ודאי כבר מחכים לי ברוגזה מאופקת אך גוברת־והולכת), מן הדין היה, כמובן, שאקום מיד לארוז את המזוודה הקטנה שלי, בלי לשכּוח להטיל לתוכה את חפיסת סרטי־ההקלטה, אשׂים קצת סדר בדירה, ארוֹקן כמה מאפרות שהתמלאו מדשן המקטרות שלי, אֵרד למכונית שלי – ואֵצא מיד לדרך בחזרה הביתה לתל־אביב.

זאת, משום־מה, לא עשיתי.

כנגד זה לבשתי את האדרת שלי, העפתי מבט־פרידה מחלונכם אל האגם ואל גבנוּני החרמון שבּאופק, וירדתי למכונית. אלא שבמקום לעלות מערבה ירדתי מזרחה, אל חוף הכּנרת למטה. החניתי את המכונית בכּניסה למלון “גלי כנרת” ומשם לקחתי לי רגליים וטיילתי בנחת, באפלולית, לאורך הרציף המוּצל עד מלון “גני חמת” ועד חמי טבריה הצעירה. הרגשתי את עצמי כמו תייר בארץ־נכר. היה קריר קצת, אבל היתה זו – איך לומר? – מין קרירות מלטפת. אתה ודאי מבין מה אני אומר. בהולכי־רגל לא פגשתי כמעט. קולות אנוש מעטים בקעו מן המבנה של צופי־הים ומחוף־רחצה כלשהו. אין זו, עדיין, עונתה של טבריה. גם השעה היתה שעה של בין־השמשות, בין סוג אחד של פעילות לחברו. רק כלי־רכב עברו על פנַי כמעט בלי הרף, מן העיר ואליה, מכוניות פרטיות ומוניות וטנדרים ומשׂאיות וגוררות משתקשקות ואופנועים מטרטרים, פנסיהם מטילים קילוחים של אור אדיש, והכּנרת לא השמיעה שום רחש, אבל כל הזמן היתה לי הרגשה נעימה שהיא סמוכה אלי, מתרפקת, מסוככת, קשובה, שאני חוֹסה בצל כנפה של אם ואחות, מתמוסס להנאתי בכעין אחדוּת צמחית בראשיתית, אבודה־מכּבר, שבּקרקעיתה הרוגעת והצלולה מקור כל חיים וראשיתם.

בנחת, כאמור, טיילתי. עברה שעה לפחות עד שחזרתי למקום שהחניתי את המכונית. בהרגשת הרווחה ופורקן חזרתי, שהנה מילאתי איזה צורך פנימי “לגעת ברוח, לגעת במים”, כַשם שנתן עמוס עוז שלנו לאותו רומן שלו; שלאחר שכּל הימים האלה השקפתי על הכּנרת כמו מבּעד למטפחת־תחרה הרי עכשיו באתי במגע עמה, ממש; ושלולא עשיתי זאת בטרם אסע ממנה שוב הייתי נוהג כאיש גס־רוח, אטום־רגש, ערל־לב, מזדהה כמעט, בדיעבד, עם רוב חברינו־לשעה בטיול המאורגן ההוא.

על מה חשבתי אגב טיול ועל מה לא חשבתי תחת שמיים גבוהים וכוכבים בתפזורת? האם חשוב להיכּנס גם לפּרטים האלה? יהי כן. חשבתי איפוא קצת על אי־ההתאמה שבין היפה והנאצל שבאגם שאני מהלך לארכּו ובין העיירה שלחוֹפיה, היא ויושביה. עלה על דעתי שהכּנרת פשוט גדולה על הדרים במחיצתה. הוספתי והירהרתי שבעצם הארץ הזאת כולה, כל כמה שהיא קטנה במידותיה, הריהי גדולה על יושביה, כל כמה שהם מתרבים במספרם – ואַל תחשוב שהיה כאן הירהור שנובע מהשקפה פוליטית. ולא עוד אלא שבעקבות כך הוספתי ואמתי בלבּי שבּאותה מידה בעצם הרי כל ארץ שעל־פני הדברים לפחות מאז חדלו אֵלים משׂיגם־ושׂיחם עם בני־אדם, ומזמן שחדלו מלרדת לצחק עם בנות־האדם.

רוב הירהורי, מכל־מקום נסבּו, מטבע הדברים, על חוויית הכתיבה הספונטאנית הזאת שנתגלגלה לידי. (אמנם כן: “ספונטאנית”, אני אומר, על אף האופי המאורגן והמתוכנן לכאורה של מסיבות ראשיתה.) אגב כך הסתבר לי איזה דבר שספק אם יהיה בו חידוש למי שעיסוקו בספרוּת או במחשבת הספרוּת, אך אצלי צץ בפתאומיות תובענית של איזו הארה־ממעל, כסיכום לכל העמל שעמלתי כאן מול מימי הכנרת, ועיקרו שבּכתיבה אין זה חשוב כל־כך מה הנושא המוצהר של כתיבתך; חשובה היא ה“אינפורמציה” שבּה מזינה אותנו הרגישוּת המסַפרת, או מכלול הכּישוּרים הרגשיים של המספר (ולענין זה ודאי שהסתייעוּת בטכניקה של הקלטות, כבמקרה שלנו, אין בה כדי לשנות את סדרי החשיבות).

ועוד עלה בי איזה הירהור בקשר לשירוּת שהכּתיבה, ואולי במיוחד “כתיבה” מסוג זו שבּה ניסיתי והתנסיתי אני כאן, עשויה לשרת, מצד אחד, את קהל קוראיה, במובן הרחב ביותר (כלומר: לרבּות אלה מן הקוראים שאינם מתוודעים כלל בפועל־ממש אל הטקסט המוּפק בסיוּמה), ומצד שני – את הכותב, במובן האישי המסוים והמצומצם ביותר. ומאחר שאני עצמי קורא־ספרים מושבע, שלא לומר כפייתי, מזמן שאני זוכר את עצמי כאינדיבידוּאוּם (הרבה יותר ממך, אם תרשה לי לומר, בלי כל השתחצוּת), ולפיכך קטעי אמרות ואמירות מן הספרים מעוֹרמים על חשיבתי כחטים ושׂעורים על גבו של חמור; ומאחר שחוויות של אגב־קריאה ושבעקבות־קריאה תופסות מקום מרכזי כל־כך בעולמי הנפשי, לא פחות מחוויות הכּרוכות בעבודתי המקצועית כמי שאמוּר לרפא נפשות של בני־אדם והוא אמוּן על מירב האמפּאתיה עם הנפשות הללו – ממילא אף הירהור זה נקשה לו מיד פסוק שנספּג בי מספר של איטאלוֹ קאלווינו, “מר פּאלוֹמאר” שמו – ספרו האחרון, נדמה לי, שעומד הייתי בקריאתו ממש ביום שנתבשׂרנו על מותו של המחבּר. והנה שם הוא זורק באיזה מקום שה“אני” אולי הוא פשוט החלון שבעדו העולם מביט לעולם, וש“כדי להביט בעצמו זקוק העולם לעיניים (ולמשקפיים) של מר פּאלוֹמאר”. מאד נראָה לי אותו פסוק בשעתו, ואגב הילוך ביחידוּת בחשכה הקרירה אמרתי בלבּי שמבּעד לכתיבה זו שלי יוכל “העולם” שבתוכו אני חי, לפחות במובנו המקומי־הלשוני־התרבותי המוגדר, להביט, או לפחות להציץ, בעצמו, ולא עוד אלא שעד גבול ידוע, לפחות, תוכל גם אתה עצמך, דן, כ“עולם” לעצמו, להביט בעצמך בעיניים (ובמשקפיים עבי־העדשה) של פרופיסור אפרים יונגר, עבדך הנאמן, אפלטון היפואי…

אם כה ואם כה, חזרתי למכוניתי ובה חזרתי למעוני הארעי בביתכם. טעמתי מה שטעמתי ממה שנשאר עוד במקרר, וכמהוּפנט חזרתי אל מכשיר־ההקלטה. קשה כל־כך להינתק ממנו. לולא חששתי לעשות שימוש שלא־לענין בחמרי־יסוד של מקצועי, הייתי אומר שאני נצמד כבר אל המכשיר הזה כתינוק אל המוצץ שבּפיו.

בחיבורו “מעשה היצירה”, בפרק הנקרא, אם זכרוני אינו מַטעה אותי, “בטן הלוויתן”, מדבר ארתור קסטלר על המוטיב של “מסע־הלילה” היוצר, שבּו “הגיבור” תופס את הרדידוּת של חייו, את חוסר־השחר שבהתעסקותו היומיומית בשיגרה הנדושה של קיומו. הוא מדבר שם על הבנה שעשויה לבוא פתאום כמו הלם בעקבות איזו פורענות, או כהשפעה מצטבּרת של התפתחות פנימית אִטית, או בכּוח ההפעלה של חוויה באנאלית־לכאורה הלובשת משמעות בלתי־צפויה. או־אז יוצא לו “הגיבור” אל מסע־הלילה האמור, וממנו הוא יוצא צרוּף, עשיר במשנה־בינה, מחודש, “על מישור גבוה יותר של אינטגראציה” (את הביטוי הזה, בהקשר הזה, אני זוכר כמעט בוודאוּת). ועוד זכור לי, מאותו הפרק עצמו, דימוי “הנעל המאובּנת שמחזיק הרצען איש־פומפיאה בידו המאובּנת”.

האם לך אני צריך להסביר מה הסמיכות בין זִכרי־קריאה אלה לבין הסיכומים שאני עושה לי עכשיו, ביני לבין עצמי, בתום “מעשה־היצירה” הנסיוני שלי, שבא כפועל־יוצא מן האתגר והפיתוי שלך והתבצע בצל־קורתך – או, מוטב לומר, בצל ישותך הנעדרת־ולא־נעדרת?

לא אשׂים עצמי חלילה כמי שהולך בעקבות מרסל פרוּסט; לא אפטפט על מסע “בעקבות הזמן האבוד”. אך עם זאת הרי אני רשאי, כך נדמה לי, לפטור את עצמי מכל נסיון לשכנע אותך שהימים האלה (כמה? עשרה? שנים־עשר? אבד לי החשבון!) שביליתי בתרגיל זה של כתיבת פרוזה – שבתחילתו לפחות היה ספק־משחק ספק־ניסוי, ספק לרצוני ספק שלא לרצוני – אכן הפכו להיות, מבּחינתי שלי, כעין לילה אחד רצוף, יחיד־סגולה, שבּו במסגרת מסע יזוּם־כביכול בעקבות קטע של זמן אבוד, הומחשה לי הלכה־למעשה התפיסה הקסטלריאנית שכּמו חילחלה ועלתה והבליחה מאיזו שכבה גיאולוגית נקבּובית שבּתודעתי. שבּימים האלה, בהם גזרתי על עצמי ניתוק מוחלט מן החוץ (להוציא שיחות־חצות טלפוניות, מוסכמות וסתמיות למדי, עם אהובה, לקבלת דיווח תמציתי על שלומה, שלום הילדים, ענייני בית ומשפחה ועבודה וקצת רכילוּת, ולהוציא גיחות חטוּפות אל חנות־המכּולת הסמוכה), אכן הגעתי לאיזו “הבנה” חדשה מעין זו שאליה התכוון קסטלר, שאם גם לא באה בעצמתו הדראמטית של “הלם בעקבות פורענות” בכל־זאת הבשילה כִפרִי של “התפתחות פנימית אטית”, ובלי ספק היה בה משום אותה “הפעלה של חוויה באנאלית־לכאורה הלובשת משמעות בלתי־צפויה”. וכשהפרחתי אותה מליצה על “כנפיים” שכמו צמחו לי אגב כך, הרי ממילא מובן שבמונחים אקדמיים יותר התכוונתי – אם להמשיך בהתייחסות אל הטקסט הקסטלריאני – להשגת “מישור גבוה יותר של אינטגרציה”.

כתוצאה בלתי־אמצעית אוּכל עכשיו להעביר אליך את נעל הקפריסאית המאובּנת הזאת שאני מחזיק, משָל לרצען איש־פומפיאה, מידי המאובּנת לידך החרוצה, המנוסה, הבוטחת, השלוחה לקחת.

אני את שלך עשיתי. הרי אפוא שלך לפניך. יבוא דודי לגנו ויאכל פרי מגדיו.

אבל רגע אחד: מה אני סח?!

בשום פנים ואופן! היֹה לא תהיה!

לא, חביבי! אתה לא תעשה בהקלטות האלו ככל העולה על רוחך!

הבית הזה שבו אני יושב כל הימים האלה ומקליט הוא אמנם ביתך, והמקלטה שלך היא, וכך גם סרטי־ההקלטה. וכל המִבצע הזה לא בא לכאורה אלא ביזמתך. אבל, מצד שני, יזמתך שלך לא באה אלא כתגובה על המרָצָתי והמלָצָתי שלי. עצם הרעיון צץ אצלך מיזמתי־אני. והעיקר: המסע כולו, כל כמה שהוא סובב סביבך ומבליט אותך ומטפל בך בכפפות של משי, וכל כמה שהוא מאורגן כמסע אל תוכך, או אף אל תוך כלל היש החברתי שאנחנו בשׂר מבּשׂרו ואברים מאבריו, אם נאבה ואם נמאן, הרינו, בסיכומו של דבר, מסע שלי אל תוך עצמי.

אתה ודאי היית בונה את הבנין הזה אחרת. אתה גם עלול, משעה שיעברו הדברים לרשותך, לא להשאיר בו אבן אחת על תִלה ולבנות בנין אחר לגמרי – אולי “יפה” יותר, אולי “מסודר” יותר – מן המפּוֹלת. אינני מוכן לשמוע על כך. הדברים האלה חייבים עכשיו להישאר כנתינתם, גם אם יהיה שמך מתנוסס עליהם כמחבּר. לא השם מעניין אותי ולא “זכות היוצרים”, והכנסות שתבואנה או לא תבואנה מכוחה. בכל אלה ההסכמה שבינינו בעינה ובתקפה עומדת. אבל בפירוש אני עומד על כך שמהות הדברים חשובה לי גם חשובה, אף אם לכתחילה לא שיערתי גם רגע עד כמה תהיה חשובה לי.

לכן, לסיום, כמה מלים מעשיות, תכליתיות, ברחל־בתך־הקטנה: אתה תמסור את סרטי־ההקלטה לפיענוח, להרקה אל הנייר, אבל משעה שיהיו הדברים מודפסים במכונת־הכּתיבה אתה לא תגע בהם, לא להוסיף ולא לגרוע; לא תעבד ולא תסגנן ולא תשפץ. הדברים יובאו לדפוס כנתינתם, כלומר כנתינתי; לרבּות שֵם החיבּור כולו, החלוקה לפרקים ושמות הפרקים; והם יובאו לדפוס, במחילה מכבודך, רק לאחר שאני אשווה את הכתובים לסרטים שהקלטתי אני. לכל היותר אהיה מוכן לקבל את הפיסוק שלך, ואף זאת בלי להתחייב על כך מראש, ורק לאחר שאעבור עליו בעיון.

נימת הדיבור התקיפה הזאת מפתיעה אותך, מן הסתם. מעולם לא היו בינינו דיבורים בנימה כזאת בעשרות שנות היכּרוּתנו, ודאי לא מצדי־אני; ודאי גם שאין שום דבר בידידות הוותיקה והעמוקה שלנו עשוי לתת לה צידוק. אבל, האמן לי, דווקה כדי לשמור על הידידות הזאת לבל תיפּגם ולבל תיעכר בעתיד אני רואֵה חובה לעצמי להבהיר, בכל מידת ההחלטיות שאדם רך ונוח כמוני מסוגל לה, היכן אני עומד בענין הזה. זכוֹר בבקשה:

למען המשכם וחיזוקם של יחסינו הטובים בעתיד, אני מקווה שתקבל את הדברים ברוח טובה, של הבנה והסכמה. על סמך נסיון העבר, אני מרשה לעצמי לסמוך עליך. אבל אם יוהרה או כבוד־עצמי מדוּמה יעבירו אותך על דעתך ואתה תנסה להתחכם לי ולשפץ את הנעל המאובּנת הזאת שאני מעביר לידיך מיד־הרצען המאובּנת שלי, הרי יתברר לך שידי אינה מאובּנת כל־כך. זאת אני מבטיח לך נאמנה.

ועכשיו, סוף־סוף, אקום ואסע לי הביתה. אל ביתי.

טבריה, 1985–1981