[דבר המחבר]    🔗

תולדות החינוך בישראל המסופרות בכרך זה שונות הן מן הקורות לחינוך בני עמנו בארצות אירופה, ושונות הן תוצאותיו. במזרחה ובמערבה של אירופה התחוללה התנגשות רוחנית בין תרבות העמים שבקרבם חיינו ובין ערכינו אנו; התנגשות זו – סכנה היתה צפויה בה לקיומנו הרוחני, אבל היא היתה גם מפרה את שדנו. ההתנגשות הביאה לידי תסיסה ומלחמת זרמים, בין השכלה לבין לימודי מסורת, בין התבוללות ללאומיות. בתקופה ההיא התפתחה ספרותנו החדשה וקמה התעוררותנו הלאומית.

שונה היתה התפתחות חיי אחינו בארצות הקדם והים התיכון – בהן לא חלה מלחמת אידיאולוגיות. רוב היהודים תושבי אותן הארצות עמדו מרוחקים במידת מה מן הזרמים הראשיים בחיינו. ההשכלה האירופית הורדה אליהם מגבוה והבטיחה שיפור חיי הכלכלה וההנאה ממטעמי החיים. התרבות החדשה והמסורת הישנה לא התמזגו. היהדות התקיימה מתוך קיפאון לצד ברקה החיצוני של ההשכלה.

מימי מלחמת העולם השניה המר הגורל לחיינו, חרבו הקהילות ואחינו גלו ושועבדו ונרצחו. אחינו בארצות הערבים נרדפו ונתפזרו בעולם והתחילו לבקש דרכי הסתגלות ולהיאבק על קיומם החומרי והרוחני. חלק גדול מהם מצאו את דרכם אל ארצנו, במקום אשר ישובו לחיים חדשים ולרעננות חדשה.

בסוף המחקר ימצאו הקוראים סקירה קצרה על מצב הקהילות והחינוך של שארית הפליטה ושרידי הרדיפות לארצותיהם. הידיעות והתיאורים מגיעים עד ימינו אלה ממש.

ניו-יורק, ראשית תשכ"ו.

 

חלק ראשון: ארצות הים התיכון הבאלקאנים והמזרח עד שנת הארבעים למאה    🔗

העשרים

בראשית הדיון על מצב החינוך בישראל והתפתחותו בארצות הקדם, הים התיכון והבאלקאנים, מן הראוי לציין את העובדה רבת החשיבות כי גורלם וגידולם הרוחני של אחינו בתפוצות ההם נחתך לא מבפנים, בכוחותיהם העצמיים, אלא בהרבה מבחוץ, על ידי השפעת חברה צרפתית, – צרפתית על פי מוצאה וצרפתית על פי מהלך רוחה, הלא היא חברת “כל ישראל חברים”¹. חברה רבת פעלים זו נוסדה בפאריס בשנת 1860 ומטרתה היתה “להגן על כבוד היהודי ולהצילו מאשמת שוא, להרגילו לעבודה ולמלאכת יד ולהאיר את עיני השקועים בחשכת הבערות באור ההשכלה ולפעול לשם חירות ישראל, להשיג שיווי זכויות בכל מקום”. המטרות האלה היו פרי התקופה, עת גדולה היתה האמונה בהשכלה “בת השמים” וגדולה היתה הקנאה לזכויות שזכו בהן בצרפת, על כן מצאו להן המגמות הללו הד בלבבות, ופעולות החברה התפשטו. באנגליה נוסד סניף לחברה בשנת 1871 בשם “אנגלו-דזואיש אסוסיאשיון”² ובווינה בירת אוסטריה – בשנת 1873 בשם “די איזראעליטישע אליאנץ”. כעבור איזה זמן נוסד סניף לחברה גם בגרמניה.

החברה נוסדה בשעה שגדול היה כוחה של צרפת בעולם ושליטתה הרוחנית והמדינית היתה כבירה. בימים ההם הרבתה החברה לפעול להרמת מצבם של היהודים הנרדפים בארצות הנחשלות; אך עם ירידת ערכה הפוליטי של צרפת – נצטמצמה גם השפעתה המדינית של החברה. מסיבה זו, ואולי בתוספת סיבות פנימיות התלויות בנטיות רוחם של אצילי ישראל שעמדו בראשה, לא זכתה כברת “כי”ח" (כל ישראל חברים) להיות להסתדרות יהודית הדואגת לצרכי הלאום, ועיקר פועלה נראה בשדה החינוך. החברה החלה בהפצת השכלה בין היהודים בארצות הלחץ, כי האמינה ש“האמצעי הטוב ביותר להרמת מצבם של היהודים בכל מקום שהם סובלים – הם בתי הספר”. בשנת 1862 ייסדה את בית ספרה הראשון בטיטואן אשר במרוקו, ובשנת 1864 ייסדה שני בתי ספר, אחד לבנים ואחד לבנות, בטאנג’יר. בה בשנה ייסדה בתי ספר בדמשק ובבגדד, ואחר כך בבולגאריה, בטורקיה האירופית והאסיאתית, עד שהתפשטו בתי חינוכה מיפו עד חלב וממצרים עד טוניס, ועד פרס. עברו אך עשרים שנה מיום היווסד החברה וכבר היו לה 34 בתי ספר, וכעבור עוד עשר שנים, בשנת 1890 –

1. בשנת 1899 היו לה 94 אסכולות, 58 לנערים ו-36 לנערות. ומאז והלאה רבו בתי ספרה משנה לשנה. בשנת 1900 עלה מספרם למאה, ולאחר י"ח שנים – 144. היו ארצות-מצוקה שבהן לא נראה פועל החברה, כגון ברומניה וברוסיה, אבל לא אדישות החברה גרמה לכך, אלא התנגדות ממשלת הארצות ההן. הן חששו שאין בתי הספר הללו משמשים אלא אמצעי להגברת השפעתה המדינית של צרפת, וממשלת רוסיה אסרה אף הכנסת הדינים והחשבונות של החברה אל ארצה.

מה היו שאיפותיה החינוכיות של ה“אליאנס”? מלבד הפיסקה שהובאה לעיל חזרה החברה להגדיר את "מגמותיה באגרת ששלחה אל המורים בשנת 1896:

“מה מטרת האליאנס בייסוד בתי ספר יסודיים בקהילות ארצות הקדם ובאפריקה? ראשית להביא קרן אור מהשכלת המערב אל הארצות שירדו בתרבותן על ידי הלחץ והבערות במשך מאות שנים, ושנית: לחנך את הילדים חינוך אלמנטארי-השכלתי, לעזור להם למצוא את לחמם בדרך בטוחה יותר ובזויה פחות מרוכלות, ולאחרונה לפתוח לב הילדים למחשבות המערב, להרוס את המשפטים הקדומים ואת האמונות התפלות המשתקות כל פעולה. האליאנס שואפת לתת לנוער היהודי – ועל ידיהם לכל הישוב היהודי – חינוך מוסרי יותר מחינוך טכני, תחת לגדל חצי משכילים רצוננו לגדל בני אדם טובים, סובלנים, קשורים בתעודתם כאזרחים ויהודים, מסורים לטובת הכלל ולאחיהם, ולדעת למזג את דרישות הזמן החדש ואת הכבוד למסורת”³.

אם יעיין הקורא בתאריכו של המכתב החוזר יבין כי לא נכתב לשם ביאור לבד. הימים היו ימי התעוררות הרעיון הלאומי וחידוש החינוך העברי ברוסיה ופולין, ואף הארצות המערב נשבו רוחות אחרות. הלאומיים התלוננו על חברת כי"ח שאינה נאמנה לתרבות עמה. שהיא תולשת את הדור הצעיר מסביבתו, ממסורתו וממשאות נפש אבותיו ומגדלת טיפוס של ליבנטיני שטחי, עקור

משרשו, מעריץ הליטוש החיצוני ונטול משענת רוחנית פנימית. איגרת זו היתה על כן תשובה על הקובלנות, תשובה בעקיפין.

הקשי הגדול שנתקלה בו החברה מראשית קיומה היה חוסר מורים לבתי ספרה. לא כל אחד מוכשר היה לבוא ולהורות שם. יהודי הארצות ההן היו ספוגים חיי מסורת ומתנגדים לחידושים בחינוך. חובתו הראשונה של המורה היתה לרכוש את אמונם של תושבי המקום, על כן היה עליו לחיות חיים ישראליים. תחילה בחרה החברה במורים מיהודי אלזאס לותרינגן, ארץ שבה נמצאו יחידים בעלי השכלה חילונית ויהודית ששמרו על חוקי הדת. אולם מספרם לא הספיק וגם קשה היה להם לחדור לפסיכולוגיה של יהודי הים התיכון ומזרח. מורים מצרפת שיסכימו ללכת לארצות הנחשלות – לא היו. על כן ראתה החברה לחובה לה לייסד בית מדרש למורים מיוחד שבו יתחנכו צעירים יוצאי הארצות הנחשלות, צעירים היודעים רוח בני ארצם ותכונותיהם, שישובו אחרי סיימם את בית המדרש למקומם ללמד באסכולות. בשנת 1867 נפתח “בית הספר הנורמאלי האזרחי לגידול מורים” והנהלתו נמסרה לישעיה ליביין. שלושה תלמידים היו בו עם פתיחתו. האחד מקושטא, השני מירושלים והשלישי מטיטואן – טובי התלמידים שנשלחו על ידי מנהלי בתי הספר של החברה. אחר כך נוספו עליהם עוד ארבעה: אחד מטיטואן, שנים מטאנג’יר ואחד מבגדד. בשנת 1889 עבר בית המדרש לבניין נאה ומספר תלמידיו הגיע אז למאה. נוסדו גם מחלקות למורות. על רוח המיועדים להיות מורים העיד נרסיס לוון:

“ההליכה לפאריז לאחד מבתי המדרש (למורים ולמורות) היה חלומם של כל התלמידים וסיבת הסיבות להתחרות ביניהם. ההוראה בעיניהם לא רק אומנות יפה ואצילה, אלא גם ישיבה ארוכה בצרפת, וזה היה חלומם היותר נעים. בני הנעורים אוהבים את צרפת בטרם יראוה. המורים תיארו לפניהם את גאונה ואת השכלתה. הם לימדו אותם את דברי ימי המהפכה הצרפתית, הציגוה לפניהם כשהיא עובדת לטובת האנושות כולה, כשהיא נוצצת ומזהירה בתבל, ומכשירה יחד עם האומות הנאורות, תקופות חדשות למדינות היותר חשוכות ונסוגות אחור. ומה צריך יותר מזה בכדי להלהיב את דמיונות התלמידים ולהפיח בקרבם תשוקה עזה להתקבל לפאריז”⁴.

תוכנית בית המדרש כללה לשון צרפת ותרבותה, ובמקצת אנגלית, גרמנית וספרדית, מאתימאתיקה, פיסיקה, כימיה, ציור והתעמלות. מלימודי הקודש הורו שם עברית ודקדוקה, תנ"ך ודברי ימי ישראל.

החברה שמה לבה גם לגדל רבנים מודרניים לאותן הארצות. היא קבלה לרשותה בית מדרש קטן לרבנים שייסד הרב אברהם דאנון באדריאנופול (בשנת 1892) והעבירתו בשנת 1898 לקושטא. אבל במוסד לא הצליחו. רבנים אלו לא היו לפי רוח העדות והוכרחו אף הם להיות למורים בבתי הספר של החברה. המוסד נסגר ותלמידיו נתפזרו והמנהל עבר לפאריז ונתמנה למורה בבית המדרש למורים⁵.

כי"ח הוציאה סכומים גדולים לכלכלת בתי הספר. בשנת 1885 עלו הוצאות בתי הספר ל- 620,400 פראנק, שמהם נתנה האליאנס מקופתה 258,998 פראנק, ואת השאר הספיקו הקהילות שבמקומותיהן התקיימו בתי הספר. בשנת 1908 עלה הסכום הכללי לשני מיליון פראנק, והחברה הספיקה יותר מן החצי, 1,025,000 מקופתה, והשאר 975,000 פראנק, הספיקו הקהילות. בשנת 1908 הוציאה החברה לקנין ולשכלול נכסי דלא ניידי לבתי הספר 83,961 פראנק.

בדין וחשבון של שנת 1908 נמצא את הידיעות המפורטות האלה על מוסדות החברה שהגיעו למאה ושנים ומספר תלמידיהם ל-41 אלף.

מארוקו

בולגאריה:

טורקיה האירופית

טורקיה האסיתית (אסיה הקטנה):

סוריה והלבנון:

ארץ ישראל

מיסופוטמיה

טריפולי (לוב):

מצרים

טוניס

פרס

אלג’יר

מלבד אלה היו לכי“ח 33 בתי ספר למלאכה לנערים, 19 בתי אומנות לבנות ושני בתי ספר לעבודת האדמה, האחד ב”מקוה ישראל" בא"י והשני בטוניס.

מן הרשימה המפורטת הזאת נוכל לשפוט על ההיקף העצום של עבודת “כל ישראל חברים” לחינוך. אילו היתה רוח לאומית מפעמת בלב ראשי החברה, כמה גדולה היתה יכולה השפעתה להיות! בכל המקומות שייסדה את בתי ספרה היו חיים יהודיים אינטנסיביים, בהרבה מקומות היו החיים ספוגים תורה ויראה, ובכמה מהם אף אמונה תמימה, אבל רוח תרדמה היה נסוך עליהם. יהודי הארצות ההן חיו בסביבה ש פיגור כלכלי ותרבותי, ועל כן היו אף הם קפואים. השכלה עברית יחד עם לימודי החול הדרושים לשיפור חיי הכלכלה היו מחיים את העצמות היבשות האלה. לימוד הלשון העברית וקירוב לספרות העברית החדשה היו מרעננים את המסורת ואת הידיעות, מקשרים את אחינו אלה עם יהודי אירופה ומביאים אליהם את בשורת יצירתם והופכים אותם חברים פעילים בארגון אומתנו, והיו אף הם יוצרים ערכים בתרבותנו ומעשירים, אם ברב ואם במעט, את קניינינו. אך מייסדי החברה והעומדים בראשה היו קודם כל יהודים צרפתים, שואפי שיוויון, ומטרתם לשבור את המחיצות המבדילות בין ישראל לעמים. הם היו אמנם יהודים טובים לפי דרכם – אבל יהדותם היתה היהדות הנרדמה, היבשה, יהדות של בית הכנסת בלבד. על כן שימשו, בכוונה או שלא בכוונה ברורה, סוכנות לאימפריאליזם הצרפתי ןלהרס תרבות ישראל.

ללימודים הכלליים בחרה החברה במורים טובים ומוכשרים, אבל את הלימודים העבריים מסרה לידי “חכמים” עמי הארצות, בלתי מוכנים ובלתי מוכשרים, שלימדו קריאה בלתי מובנה ב“סידור” ותרגמו קטעים מן החומש, וסיפרו “תולדות ישראל” (סיפורי התורה והנביאים) ועיקרי דת, ובזה התמו. ה“חכמים” האלה היו לפי רוח המנהלים “הצרפתיים”, כי ככל אשר מעטה השפעתם כן גדלה השפעת הצרפתיות על התלמידים. וכבר ראינו מדברי נשיא החברה נרסיס לוון מה היה אידיאל הלומדים בבתי ספר אלה.

ואלה דברי מרדכי בן הלל הכהן, אשר הכיר מקרוב את טובי בתי הספר האלה, ובארץ ישראל:

“חברת “כל ישראל חברים” באה בכל מקום עם בתי הספר שלה להתחרות עם בתי “התלמוד תורה” ויתר מוסדות החינוך העומדים וקיימים בכל עדה יהודית. מעט היהדות, אלה השיעורים האחדים שהחברה משארת בבתי ספרה לתולדות ישראל, ללימודי הדת והלשון העברית – מעט היהדות הזאת נשארת על פי הרוב כאילו כפאה שד, כמין הנחה אל המהלך הישן של העדות הישראליות. את המורים ללימודים העבריים היא בוחרת על פי הרוב מן ה”חכמים" או מבין יתר פקידי הקהילה, אנשים שאין עטרת מורה ומלמד להועיל הולמתם ואין התלמידים רואים סימני ברכה בלימודים האלה, תחת אשר לעומת זה גדול ונכבד מאד ערך השפה הצרפתית שהיא שלטת בבתי הספר… המורה של הלשון הצרפתית הוא איש של צורה, על פי הרוב חניך בית המדרש למורים בפאריז, והוא גם מנהל בית הספר ואדונו, והתלמידים הרכים מרגישים תיכף בדבר. המה חשים ומבחינים בין ערך הלימודים הצרפתיים. וסוף סוף הלימודים העברים הולכים ומתנוונים. שכר המורים של הלימודים העברים בבתי הספר של כי“ח מצער מאד, והחברה מונעת מהתלמידים ספרי לימוד וקריאה עברים, בעת אשר ספרי לימוד אחרים ניתנים בחינם לכל תלמיד, ולכן הלימודים העברים נעשים מעט מעט בזויים על התלמידים, ויש תלמידים השוכחים את תלמודם שהביאו מבית הוריהם, במשך ימי לימודם בבית הספר של כל ישראל חברים”⁶.

ביקורת קשה ביקרו הלאומיים את בתי הספר האלה. יש והביקורת הועילה במקצת, וזעיר שם זעיר שם נעשו תיקונים קלים. בעיקר הועילה הביקורת בארץ ישראל, והחברה הסכימה להרחיב שם את תכנית הלימודים העברים וגם הועילה להסכים למנות מורים עברים מומחים, – בתנאי שתשלומם לא יהא חל על החברה, – וועד “חובבי ציון” באודיסה שילם להם. אבל למרות ההנחות האלה במקום שהיתה דעת קהל תקיפה, – נשאר לב החברה אטום לדרישות עבריות. רוח הטמיעה והצרפתיות ליוותה אותם כל הימים.

כשהגיעה הביקורת למרום שיאה החליטה החברה לשלוח ועדת ביקורת מיוחדת לבקר בבתי הספר ולהודיע את מסקנותיה. וועד השליחים היה מפקידי החברה הוותיקים, תמימי דעים עם המטרה והתכנית. בוועד היו ד“ר ישראל לוי, רב בפאריז, והד”ר פורגס, רב מלייפציג. אל שניהם נצטרף בנדיקט כמזכיר. כשלשה חודשים שהתה המשלחת בדרך וביום 16 לפברואר שנת 1909 הגישה דין וחשבון לפני ועידת חברי “כל ישראל חברים” שבגרמניה. מסע המשלחת החל באלכסנדריה של מצרים ונסתיים בסופיה של בולגריה, וכלל גם את ארץ ישראל. השליחים ביקרו בארבעים ושנים בתי ספר ובחנו את תלמידיהם. ונביא כאן קטעים מן הדין והחשבון:

הדברים הראשונים מוסבים על “מקוה ישראל” שהנהיגו בה את הלשון הצרפתית כלשון הדיבור וההנהלה והלימודים, והלאומיים היו מונים את החברה במטרה לעודד את התלמידים לצאת את הארץ, ולבקש להם מחיתם בארצות אחרות. על זה אומרים השליחים:

“מערערים על כי”ח כי לימוד הצרפתית משרש את התלמידים ממקום מולדתם ודוחפם לארצות אחרות. כי“ח אינה מעודדת את היציאה, ופחות מזה בארץ ישראל. “הישאר בארצך והתפרנס מיגיע כפיך” זהו העיקר שאנו נוטעים בלב תלמידינו. אבל מי שאינו יכול למצוא את לחמו בפלשתינה – וכאלה ישנם רבים, לצערנו, מי שמבקש עבודה בא”י כבעל מלאכה ואינו מוצא, לזה ניתנת האפשרות, על ידי הלשון הצרפתית, למצוא את לחמו במקום אחר. כי“ח רוצה לקשר את התלמידים אל אדמתם, אבל אין זה צריך להיות קשר אמיץ כזה שבמקרה שאי אפשר לו לאדם להתפרנס בארץ, תהא יציאתו בלתי אפשרית. כך היה מצב רבים אילו היינו מנהיגים את העברית כלשון הלימודים במקום הצרפתית. אין אנו חושבים את הלשון העברית כמכשיר טוב לפרנסה, כל זמן שלא תימצא ארץ שבה יוכל המדבר עברית למצוא את לחמו”.

ועוד:

“חינוכם הדתי של חניכינו אינו מוזנח אצלנו, אדרבה: מטפחים אותו. בבתי הספר של כי”ח אין מסתפקים בלימוד התפילה, אלא מתרגלים בה. יום יום, עם גמר הלימודים, אחר הצהרים, יתאספו הנערים יחד ויתפללו, בקיץ מנחה, ובחורף מנחה ומעריב. פעם יעבור נער אחד לפני התיבה ופעם חברו, וכל אלה ששמענו את תפילתם, קוראים בלי שגיאות, בשטף וביטחון. בכמה בתי ספר מתפללים בבוקר, לפני התחלת הלימודים, גם תפילת שחרית, בהשגחת אחד הרבנים (המורים). ברבים מבתי הספר מתפללים בציבור ביום שבת ומועד ושמה באים לא רק המורים ותלמידיהם, אלא גם אנשי העדה. אין בתי ספרנו אורתודוכסיים קיצוניים כ“חדרים” הפולניים, אלא יהודיים דתיים לפי רוח הרבנים (המורים) ומשכילים משמרים. כך הם רוצים להיות, כך הם בימינו וכך יהיו גם בימים הבאים".

“עוד דבר גדול עשתה כי”ח שהנערות לומדות דת. בארצות הקדם שוררת ההשקפה שלימוד העברית והדת למותר הוא לנערה. יתר על כן: תפל הוא. אך בתי ספרנו נלחמו בהשקפה זו. אנו הטלנו על ההורים – חובה מועילה, – בטובתם או שלא בטובתם, ללמד בנותיהם דת, ובזה עשינו, בטוחים אנחנו בכך, טובה גדולה ליהדות".

“אם כמה מבתי ספרנו אינם מצליחים בלימוד העברית – יש לזקוף כישלון זה לא על חשבון מיעוט השעות, כי אם על חשבון המורים שלא יכשרו. מספר השעות מספיק בהחלט. אבל המלמדים הם רבנים (“חכמים”) מן הטיפוס הישן שאין להם כל הכשרה פדגוגית. אפילו ידיעותיהם הן לעתים קרובות שטחיות וחד-צדדיות. דרך תרגומם הוא כדרך ה”חדר" הפולני, אלא שבמזרח משתמשים באיספאניולית במקום אידיש".

“הציונים שהתאוננו לפנים, לעתים קרובות, שלימוד לשוננו בכמה מבתי ספרנו ירוד הוא, שהתכנית מקוצצת והשיטה לא טובה – להם הצדקה. אבל השיפור יבוא לאט לאט. אי אפשר לפטר את ה”חכמים" ולקפח את פרנסתם, הרי אי אפשר לפטר בני אדם שרכשו להם כבוד בעדתם ביראתם ולהעמיד במקומם מורים חדשים… ועוד קושי אחד: אנו מלמדים עברית כדי לחזק את ידיעת הדת, ולכן לא נוכל לקבל כל אדם היודע עברית יפה והמוכשר ללמד. עליו להיות מורה דתי, שומר מצוה. רבים שהיו יכולים להיות מורים מצוינים אינם דתיים ואינם מבקשים בלימוד העברית אמצעי לחיזוק הדת, אלא להתעוררות לאומית. אותם לא נוכל לקבל כמורים עברים".

“שינוי אטי בלימוד העברית נחוץ, לפי דעתנו, ואפשר. על ידי הנהגת השיטה החדשה “עברית בעברית” ראינו התקדמות רבה בבתי ספרנו. אין שום ספק ששיטה זו היא הקלה ביותר והבטוחה ביותר המוליכה לידיעת הלשון. אבל עלינו להטעים שוב שאנו מתחשבים עם הלשון העברית רק כאמצעי הטוב ביותר לדעת את דתנו ואת כתבי קדשנו, אבל לא כלשון לצרכים חולוניים. חברת כל ישראל חברים לא תקבל על עצמה להיות חלוצה לרעיון הלאומי היהודי”⁷.

מן הראוי להעיר שחברת כי“ח לא היתה מחליטה לשלוח משלחת, מפני קיטרוגים של לאומיים. במשך השנים קמה חברת “ההילפספעראיין דער דייטשען יודען” [”חברת העזרה"] (נוסדה בשנת 1901) שאף היא החלה בייסוד בתי ספר ליהודים בארצות שונות, ובלשון הלימודים הגרמנית. ומפני שרצתה לרכוש לה עמדה נענתה לכמה דרישות והגדילה את שעות לימוד הלשון העברית כלשון חיה. התפתחה על כן התחרות בין שתי הסתדרויות יהודיות, האחת לשם התרבות הצרפתית ושניה לשם הגרמנית. על ידי התחרות זו השתדלה כל אחת להסביר פנים גם לעברית, כדי לקנות את לב הקהל.

“חברת העזרה” תמכה בבתי הספר בבולגריה והזמינה מורה לדת ישראל בבית הספר האשכנזי שבו למדו כמאתים תלמידים מישראל, רובם מבני הספרדים בסופיה. בקונסטנטינופול תמכה החברה (בסך של 19 אלף מרק בשנת 1908) את בתי הספר “אור תורה” (170 תלמידים), אכרידה – בעל ארבע מחלקות וגן ילדים (200 תלמידים) ו“צרור החיים” בעל חמש מחלקות וגן ילדים (300 תלמידים). החברה יסדה גן ילידם בשלוניקי, ועשתה גדולות בחינוך בארץ ישראל, ועל זה ידובר בפרקים המיוחדים לתולדות החינוך בארצנו.

ולאחר סקירה כללית זו על “חברת כל ישראל חברים” נעבור אל מצב החינוך בכל ארץ.

סוריה ולבנון    🔗

בסוריה נמצאת קהילה גדולה בדמשק. שם השתקעו יהודים מוסתערבים, מתושבי הארץ הישנים ויהודים מגולי ספרד שהגיעו לדמשק לאחר גירוש ספרד. ובזאת נבדלו הספרדים מדמשק משאר אחיהם שגלו לארצות אחרות. כמעט בכל מקום שמרו יהודי ספרד על לשון מולדתם, וכן על אורחות חייהם וגאותם. לא כן בדמשק, שם נתערבו וקיבלו עליהם את לשון הערבים ואת נימוסיהם עד כי קשה היה להבחין ביניהם ובין שכניהם. כשבעה עשר אלף יהודים היו גרים בדמשק בין ארבע מאות אלף נפש, מהם כשלשים אלף נוצרים.

יהוסי דמשק היו תלושים מן העולם, מדברים ערבית ומשתמשים בלשון זו גם לצרכי המשפחה וטכס (בהזמנות לברית מילה, לחתונה, לבר מצוה וכדומה). את שמותיהם שינו לערביים. ה“חכמים” הזקנים המעטים יודעים עוד לתרגם פסוקים ושברי פסוקים מן המקרא ומאמרים מן ה“זהר”, אבל בדרך כלל נקפאה שם היהדות, חיוניותה תשה ונצטמצמה כולה בתפילות ובברכות. כשביקר בה הד"ר אוגוסט פראנקל בשנת 1856 מצא בה שני תלמודי תורה שהיו שייכים לעדה, וחמישה עשר מורים. בשתי מחלקות למדו תלמוד. אבל אף אז כבר נמצאו יהודים ששלחו את בניהם לבתי כמרים צרפתיים ללמוד אצלם לשונות נכריות ומדעים⁸. אף כי קרובה היא לארץ ישראל אין השפעת הארץ גדולה עליה. את השקפתם על העולם רכשו להם יהודי דמשק מן העתונות הערבית.

בשנת תרע“ב היו בה כחמשת אלפים ילדים בגיל בית ספר, מהם עבדו כחמש מאות בבתי חרושת שונים – ילדים רכים שהתנוונו שם בגופם ובנפשם; כמאתים למדו בבית הספר לבנים של כי”ח, כמאתים נערות בבית הספר לבנות של החברה הנ"ל, וכתשע מאות בבית הספר הלאומי, בגן הילדים ובחדרים פרטיים. רק כאלף ושמונה מאות ילדים קיבלו חינוך בבתי ספר יהודיים, והשאר, – חלקם נתחנכו בבתי הספר של המיסיון הבריטי, של הקונגרוגניסטים, והחלק הגדול ביותר שוטט ברחובות ובשווקים וגדל פרא. האמידים שלחו בניהם אל בתי הספר של הנוצרים, והעניים אל המיסיון, שנתנה להם, מלבד לימוד חינם, גם תמיכה. הילדים אכלו שם טריפה, כתבו בשבתות ובמועדים, והמורים הכריחו את הילדים להתפלל תפילות נוצריות – אף על פי שההורים אדוקים היו באמונתם ולא שתו כוס מים בלי ברכה ראשונה ואחרונה. אך טפש לבם מהבין מהו חינוך. טענתם היא כך: החינוך בבתים האלה טוב הוא מן החינוך בבית ספר יהודי.

על שני בתי ספר של “חברת כל ישראל חברים” כתב א. אלמליח:

“אין בתי הספר האלה ממלאים את תפקידם. ישנם אמנם שלשה מורי עברית, אך כל אלה הם כמו שאומרים “פּור לא פורם” (לשם יציאת ידי חובה בלבד). התלמידים אינם יודעים את הלשון העברית ודברי ימי ישראל, וממילא אינם רוחשים שום כבוד לעמם וליהדותם ואין להם שום קשר אתם, ולבם ריק מכל אידיאל. הם רחוקים מדעת את היהדות”⁹.

מה למדו מלימודי קודש בבתי הספר של האליאנס? “חכמים” לימדו קריאה מיכאנית ב“תהילים”, ב“חוק לישראל”, ב“עין יעקב” או ב“זהר” ותרגום ערבי לפסוקי פרשה בחומש או בהפטרה. לימודי הלשונות, צרפתית, טורקית – לפני השחרור – וערבית, שללו כל הזמן. רוב השעות ניתנו לצרפתית, אף כי לא היה לתלמידים צורך בה.

הבנות שלמדו בבית הספר של האליאנס רכשו להן דעת ברכות אחדות ותפילות וקצת מתולדות ישראל בתקופת המקרא בלשון הצרפתית. רוב הבנות לא למדו בשום בית ספר.

תלמוד התורה העירוני עמד תחת השגחת האליאנס. זה היה מוסד קפוא, ישן נושן בשיטתו, מעין “חדר”. האליאנס דרשה מן העדה להשתתף בהוצאות הת“ת בסכום של עשרת אלפים פרנק לשנה, והעדה העניה קצרה ידה מהביא סכום גדול כזה. אז סילקה האליאנס ידה מן המוסד. כשנכנס צבא הכובש לארץ-ישראל והורגשה בכל הארצות הקרובות הרוח החדשה נמצאו יהודים לאומים שיסדו אגודה לחדש את הת”ת והביאו מורים מארץ ישראל ויסדו גם גן ילדים. במשך שנים מספר היה הסופר העברי אברהם אלמליח מנהל המוסד ואחד מן המורים יצחק שמי, – מספּר עברי. תקציב הת"ת עלה לעשרת אלפים פרנק, חציו נכנס משכר לימוד והשאר בא מתמיכת העדה, שלושת אלפים פרנק, ומהכנסות אחרות.

לאחר פרוץ מלחמת העולם הראשונה, וראשי הישוב בארץ ישראל גורשו מן הארץ על ידי ג’מאל פאשא, הגיעו רבים מהם לדמשק והם הכניסו אל הקהילה תסיסה לאומית ותרבותית. אחד מהם מספר מה שמצא בדמשק: “כשש מאות ילד היו נתונים בכותאבים (חדרים) נפרדים, פרטיים, במקום ש”חכמים" אחדים עם עוזריהם רדו בשבט בהמון היצורים הקטנים הללו לבלי רחם. וה“חדרים” אפלים, צרים, מגואלים, והמון החניכים רובם ככולם יחפים, גלויי ראש (גם לבית הכנסת באו גלויי ראש), קרועים ונבערים מדעת. בית הספר של כי“ח היה ברובו הגדול לבני העשירים והבינוניים”¹⁰.

תיאור אחר של הכותאבים יתן לנו א. אלמליח:

“בחדר צר ואפל יושבים עשרות תלמידים צפופים ודחוקים על מחצלות בלות, בוכים וצועקים מזריחת השמש עד צאת הכוכבים, לפני רבם הזקן והאומלל, העומד לפניהם בלי גרבים ובלי מעיל, בקפטן קרוע ובמצנפת שחורה מרוב זוהמה, ועמד וצווח ככרוכיא לפני תלמידיו הרועדים מפני מכות אגרופו או מקלו העב, וקורא פסוקי איוב או ישעיה, עין יעקב או זוהר, דברים שאין המסכנים מבינים את תכנם. התלמידים המסכנים מלוכלכים, רזים, חלשים ומתהלכים כצל הנה ןהנה”.

“ובעזוב התלמיד אחרי זמן מה את החדר, ללכת לאיזה בית ספר נוצרי, וראה לפניו חדרים גדולים ומרווחים, ומורים בריאים ולבושים כראוי ושיטה מסודרה, וקילל את היום בו נולד יהודי”¹¹.

בבית הספר העברי הלאומי היו אז כמאתים ילדים, והמורים מארץ ישראל. המורים התנדבו ללמד הרבה שעות חינם, ונדיבים אחדים שכרו דירה גדולה וקנו בגדים לבני העניים, ובמשך זמן קצר עלה מספר התלמידים לשש מאות ויחד עם ילדי הגן ובית הספר לבנות – כאלף ומאתים. מלבד זה סודרו שיעורי ערב לנוער, לבחורים ולבחורות. “ועד הצירים”, הועד הציוני שהיה מכלכל את מוסדות הישוב בשנות המלחמה, השלים את הגרעון הגדול מכספי הסיוע לסוריה. הצלחת בית הספר היתה גדולה מאד, והעדה ראתה בפעם הראשונה את ההבדל בין חינוך שמצעו לאומי ורוחו עברי ובין חינוך אדיש. רוח של תחיה עברה על העדה וביחוד על הנוער. הפרנסים היו נכונים למסור את כל עבודת החינוך לרשות ועד בתי הספר הלאומיים.

אז באו המאורעות המדיניים וקרבו קיצה של תמורה זו.

לאחר סוף המלחמה נכנסו הצרפתים לדמשק. אז הרימו התומכים בבתי הספר של האליאנס ראשם והתנגדותם לבתי הספר הלאומיים חזקה. הממשלה החלה להתייחס אל המוסדות האלה באיבה. היא חשבה את העומדים בראשם ואת המורים לשליחיה הפוליטיים של אנגליה. בינתים החל ועד הצירים בירושלים לקצץ בתקציב החינוך. עוד כשנה-שנתים התקימו המוסדות בתקציב פּעוט, וכשהודיעה ההנהלה הציונית בסוף השנה החמישית לאחר הכיבוש שהיא מוכרחת לבטל את תמיכתה, נסגר בית הספר (תרפ"ג). מאות התלמידים נתפזרו. מקצתם עברו אל בתי הספר של המיסיון ומקצתם אל בתי הספר של האליאנס שנעשתה אז שלטת על חמשה בתי ספר שכללו עד אלף תלמידים¹².

מנהל בית הספר היה הסופר העברי יהודה בורלא. הוא היה הראשון שלימד עברית על פי השיטה הטבעית, והוא הכניס בלב התלמידים את רוח אהבת ארץ ישראל. הילדים נקשרו אל בית הספר בקשרי אהבה. בשנת 1944 הודיע כתב אחד: “עד היום אפשר למצוא בדמשק גברים ונשים בגיל העמידה השומעים עברית, בזכותו של בורלא” (עם וספר, תל אביב, תש"ד).

תלמוד התורה הוחזק על חשבון העדה. התלמידים – כולם מדלת העם.

מספר התלמידים היה בשנת 1930 כמאה ושמונים, ולהם ארבעה מורים. לאחר זמן קצר מצאה הקהילה שאין בכחה לכלכל את המוסד ומסרתו לנדיבים אחדים להחזיקו על חשבונם הפרטי. שם למדו מעט עברית, ערבית וצרפתית.

“גן הילדים” – ההוראה בו היתה בעברית, אבל מכיון שעבר לחברת כל ישראל חברים שינו את לשון הלימודים לצרפתית, בטענה, שמכיון שמלמדים בבית הספר בצרפתית הדין נותן שהילדים יתרגלו ללשון זו בעודם באיבם.

בינתיים הלך המצב הפוליטי והחומרי הלוך וירוד. הממשלה לא אחזה בשום אמצעים לפתח את החרושת ואת המסחר וזה הביא לידי הגירה. יהודים לאלפים החלו עוזבים את דמשק ויוצאים לארצות שבהן קיוו למצוא עבודה ופרנסה, ביחוד למדינות הלאטיניות של אמריקה.

* *

המצב בחלב (אליפּו) טוב היה מאשר בדמשק. לעיר זו, הנקראת גם בשם ארם צובא, היתה מסורת ישנה של ידיעת התורה. בשנת 1845 עבר שם ישראל בן יוסף בנימין, הנוסע הנקרא “בנימין השני”, וסיפר על המצב הרוחני באליפּו:

“למוד חוקי ה' מורגל מאד אצל היהודים שמה. ואין אחד מבני ישראל בעיר אשר לא יאציל זמן מה מטרדת עתותיו להקדישם לתורה ולתעודה ולשתות מים חיים ממקור לא אכזב, תורת ה' הקדושה והטהורה. בתוך חצי הלילה יתאספו אל בית הכנסת זקנים ונערים יחדיו, ויעמיקו בלימוד התלמוד עד אור הבוקר, ואחר יתפללו והולכים איש איש לפעלו ולעבודתו… כמה מהם מדברים שפת עברית בהברה ספרדית במרוצה נפלאה”¹³.

נוסע עברי שני שהיה בחלב בשנת 1889 מחזק את דברי הקודם ומראה כי לא בא שינוי לרעה במצבם הרוחני של יהודי חלב:

“בקריאת התלמוד ונושאי כליו יצטיינו הנערים בחלב שכם אחד על רעיהם אשר בבגדד (ובדמשק לא נמצאו!) וסיבת הדבר כי עשירי חלב המה מחזיקים ישיבות בבתיהם, ובכבודם ובעצמם יעסקו כמה שעות בכל יום בתורה, בתלמוד, בטור, וש”ע ונו“כ בעיון ובשים לב, ובכל ישיבה ימצאו גם אוהבי העשיר וקרוביו – אשר במספר עניים לא יבואו – ואיש איש מהם גם מהחכמים הלומדים שם בקביעות, יחד את פני רעהו… ובני העניים הלומדים שמה ימצאו עזר ממחזיקי הישיבות הן במחיתם והן בלימודם”¹⁴.

מתקנות החברה “יסוד החכמה” שנוסדה בשנת תר"ס במטרה לפתוח בית ספר בארם צובא נוכל לראות כי רוח הזמן החדש הגיע גם שמה. “מטרת החברה היא התכוננות בית הספר לבני עמנו, מסודר ומשוכלל בכל מקצועות החינוך בהנהגות ולימודים דתיים ומדיניים, ובכשרונות מצוינים בהתפתחות החיים”. בתקנות נקבע “שבבית הספר ימצאו קתדראות (ספסלים) שבם ישבו התלמידים ועשויים אמנם באופן היותר טוב ומועיל תועלת גלויה, לשלות הנערים ולרוחתם, ולפני התלמידים שלחנות שבם תבות מיוחדות לכל עלם ועלם אשר יצניע שמה ספריו וכל חפציו המיוחדים לו”. ותכנית הלימודים היא:

“א) תנ”ך – ילמדוהו להם באופן מועיל ומוצלח מאד, ירגילום לקרות גם בספר בלתי נקוד, עד אשר יוכלו לקרות בספר תורה מבלי שגיאה ב) אגדות חז“ל ג) גמרא עם פירוש רש”י ד) ש“ס עם תוספות עם שאר מחברים ה) לימודים מוסריים ו) קצת דינים משולחן ערוך אורח חיים ויורה דעה ז) הלכות חג בחג ח) כתיבה יהודית ט) כתיבה ערבית י) שפת ערבית (אנשאוואת) עד אשר יוכל הנער לבטא באופן נעים ובמליצה מובנה את כל הגיוני לבו על הספר יא) חכמת החשבון לכל פרטיה ונטיותיה יב) אם ימצאו נערים מוכשרים לקבל לימוד שפת תורגמית (טורקית) מוכן למו מלמד”. על מנהגי המזרח תּעדנה התקנות:

“ל) על המורים לבוא יום יום בבוקר עם זריחת השמש, וזה רק בחורף, אולם בקיץ אם יתאחרו חצי שעה יותר הרשות בידם. לא ישבו כל היום בביה”ס ולא יצאו חוץ כלל, רק חופש להם שעה אחת בצהרים בכל יום לצאת חוצה לעסקיהם, ובתנאי שישארו עוד מהמורים יושבים ומשגיחים על התלמידים, כי אין להניח ביה“ס מבלעדי מורים אף רגע. מ) בכל יום ישבו עם הנערים עד שעה אחת עשר[ה] וחצי מהיום (כנראה אחת עשרה שעות וחצי משעת זריחת החמה) ואז המה יעזבו את ביה”ס, זולת ביום הששי, שמשעה תשע וחצי יעזבום לנפשם לבתיהם". ללימודים הכלליים ניתן זמן של שלש שעות ליום¹⁵.

בקיבוץ היהודים בארם צובא היו כשמונת אלפים תושבים, רובם דלים. בית הספר הזה לא התקיים כנראה, שנים רבות. בית הספר של כי“ח לנערים נוסד שם בשנת 1869 ולנערות בשנת 1889. בשנת 1913 היו בשני בתי הספר האלה יותר מאלף תלמידים. מלבד זה היו לכי”ח בית ספר לעשירים בשכונת ג’מילייה. שאר הילדים התחנכו בבתי הת“ת שברובע היהודי על ידי ה”חכמים".

הד"ר אברהם יעקב בראוור ביקר בקהילת חלב וכתב עליה: “חלב היתה מאות בשנים עיר ואם בישראל כוילנא בליטא, כלובלין בפולין… בה נתמזגו מזיגה נאה יהודים מסוריה ובבל וספרד ואיטליה. שעה של קורת רוח היתה לי שעת המנחה בבית הכנסת. קבוצות קבוצות ישבו האנשים, צעירים ברובם ועסקו בתורה – אלה למדו דף גמרא, ואלה ספר מחקר או מדרשים. ברוב ענין למדו והקולות בקעו החוצה כמו מתוך “קלויז” של העיירה היהודית ברוסיה ובפולין”¹⁶.

קהילת בירות לא ישנה היא. הנוסע ר' בנימין מטודילה מצא שם רק חמשים יהודים. לודביג אוגוסט פראנקל היה שם בשנת 1856 ומצא שם כשמונים משפחות או חמש מאות נפשות מעדת הספרדים. אז התקיים על יד בית התפילה תלמוד תורה ולמדו בו “כמו שבעים נערים קרוא מקרא ומלאכת הכתיבה. העתקת התורה והנביאים. רק ספר אחד הכולל כל התורה והנביאים נמצא שם ביד החכם. המורה יקח חמשה ושמונים פיאסטר למשכורת, הנקבצים על יד מנדבות מתושבים אחדים”¹⁷. הקהילה גדלה על ידי מהגרים שבאו מחלב ודמשק, ושם הוטב מצבם החומרי, לא כן המצב הרוחני. ההמונים היו חיים ערביים והנאורים חיקו את הצרפתים. האליאנס יסדה שם את בית ספרה לנערים בשנת 1880 ובית הספר לנערות כעבור שמונה שנים, וחינכה אותם ברוח התרבות הצרפתית. בימים הראשונים לאחר כיבוש ארץ ישראל על ידי אנגליה, כשגברה התקווה הלאומית בכל העולם, נפתח שם גן ילדים עברי שמחלקת החינוך של ההנהלה הציונית בארץ ישראל וועד הקהילה בבירות השתתפו בהחזקתו, אולם מכיוון שהפסיקה ההנהלה הציונית את תמיכתה, נסגר הגן.

בשנת 1930 היו בבירות, בירת הריפּובליקה של הלבנון, כחמשת אלפים יהודים, בהם כשלש מאות נפש אשכנזים, בקרב שמונים אלף תושביה. לחברת “כל ישראל חברים” היו בתי ספר בנויים לפי השיטה הצרפתית: א. גן ילדים משותף; ב. בית ספר לבנים בן שש כיתות; ג. בית ספר לבנות בן חמש כיתות; ד. ובית ספר תיכוני , פרוזדור¹⁸ בן שלש כיתות, והוא מעורב (לנערים ולנערות). לאחר סיום בית הספר העממי נבחנו התלמידים בפני שלטונות החינוך הצרפתיים וקיבלו תעודת גמר¹⁹. ולאחר סיום בית הספר התיכוני הפּרוזדורי נבחנו שוב וקיבלו תעודה מיוחדת²⁰. ושתי שנות לימוד נוספות זיכו את התלמידים בתעודת בגרות. תלמוד התורה שבעיר נועד בעיקרו לבני עניים וכן בית הספר העממי לנערות²¹ שהתנהל על ידי האליאנס ונתמך מקופת הקהילה. בשני בתי הספר הללו היו התלמידים מקבלים ארוחות חינם פעמיים ביום, בוקר וצהרים, ומכשירי לימוד ובגדים ונעלים במחירים נמוכים.

תכניות הלימודים בבתי הספר בבירות היו סובלות משפע לשונות. בחבל ארץ זה נאבקים כוחות תרבות ופוליטיקה שונים על שלטונם: הערביים שנעשו לאומניים היו שואפים לבער את ההשפעה הזרה מן הארץ ולהשליט את הלשון הערבית בכל האסכולות; הצרפתים היו רואים בהגברת הלשון הצרפתית כוח פוליטי חשוב, והיא גם לשון הדרושה למסחר ולמשא ומתן עם אירופה, וההשפעה מארץ ישראל דרשה את ידיעת הלשון העברית ותרבותה. לאחר מלחמת העולם השניה נוסף עוד כיוון אנגלי, ולכל כיוון יסוד, אם בחיים ואם בנפש (הכיוון העברי), ותכנית הלימודים שיקפה מבוכה זו. בכיתה השלישית העליונה, של הגן, שהיא כיתת מעבר לבית בספר היסודי, לימדו לדבר, לקרוא ולכתוב בשלש לשונות, צרפתית, עברית וערבית, והלשון הערבית כפולה היא, האחת המתהלכת בשוק והשניה הספרותית. ובבית הספר התיכון הוסיפו על השלש את הלשון האנגלית. רק בתלמוד התורה התנהל הגן בעברית (כמובן שהילדים הנכנסים מדברים ביניהם ערבית) ובכיתה א' היו מלמדים את הקריאה והכתיבה בשתי הלשונות, עברית וצרפתית, ורק מכיתה ג' לימדו את הקריאה הערבית. לשון ההוראה בכל האסכולות היתה הצרפתית.

מספר שעות הלימודים גדול היה, משמונה בבוקר עד ארבע אחר הצהרים (בצהרים הפסקה של שעה וחצי) ואחרי הלימודים היו הילדים נשארים להתפלל מנחה ולהכין את השיעורים, וזה נמשך עד השעה שש.

אף כי ניכר היה שינוי גדול לטובה בשנים האחרונות וההכרה העברית גברה, עדיין עמדה האליאנס על תכניתה הצרפתית ורק כארבע שעות לשבוע ניתנו ללשוננו. בתלמוד תורה עמד הלימוד העברי על מדרגה רמה יותר, והילדים היו רוכשים להם ידיעה ניכרת. נתקבלו שם מורים מארץ ישראל ואלה הביאו אתם רוח אחרת, הדגישו את לימוד התנ"ך הכניסו בו את כל אהבתם לספר הספרים ולישראל, היו מלמדים היסטוריה ומעמידים את ארץ ישראל במרכז הלימודים.

בני האמידים היו מתחנכים במוסדות של זרים (בשנת 1930 הגיע מספרם ל-1187), אולם בשנים האחרונות נשארו רק ילדים מועטים במוסדות הנכרים ורוב הישוב היהודי חינך את בניו במוסדות יהודיים. למרות העוני הגדול השורר בקהילה היהודית לא היו בבירות ילדי הפקר והכל היו יודעים קרוא וכתוב, אך בני העניים היו לומדים שנים מעטות ויוצאים מבתי הספר כדי לסייע להוריהם.

כמאתים נפש מישראל נמצאו בעיר אנטיוכיה (מספר כל תושביה היה כשלושים וחמשה אלף נפש, רובם טורקים) והמה דלים ועלובים. “את דלותם של אחינו האנטיוכאים – כותב הד”ר בראוור – ראיתי בפני ילדיהם. בית הכנסת היחידי בעיר משמש להם בית ספר, וחנוני שעזב עסקו מורה להם. למעלה משלושים ילדים, חוורים ועלובים, יושבים גלויי ראש לפני שבט רבם ומשננים את קריאת התורה בניגון המקובל בעדות הסוריות, בלי הבנה כל שהיא. שאלתי את ה“חכם” מדוע ישבו תלמידיו בגילוי ראש בבית הכנסת לפני ההיכל אשר בו ספרי התורה, ויען לי שעניים המה ואין ביד הוריהם לקנות להם כיסוי לראש"²².

בבל (עיראק)    🔗

בעיראק, המדינה החדשה, שנוסדה אחר מלחמת העולם הראשונה, ושנצטרפה משלשת המחוזות של טורקיה הישנה: מוסול, בגדד ובצרה, היו בשנת 1920 – 87,488 יהודים בין 2,849,282 תושבים מושלמים (מספר הנוצרים קטן ממספר היהודים). והעדה הגדולה ביותר בבגדד. בשנת 1890 היה מספר היהודים בבגדד 52,000 נפש, ומספר בתי הספר, ברובם כותאבים, 52. מספר התושבים בעיראק הגיע לארבעה מיליון נפש, ומהם כמאה אלף יהודים, רובם (80,000) היו מרוכזים במחוז בגדד והשאר מפוזרים בשאר המחוזות.

הכותאבים הבבליים תוארו בפרוטרוט על ידי מורה עברי משם; וזהו התיאור המפורט ביותר הנמצא בספרותנו על “חדרים” של אחינו המזרחיים:

ב“חדר הבבלי יש שתי דרגות, חדר המקרא וחדר הגמרא. ה”חדר הישן – יש שהוא פרטי, שהוא קניין בעליו, וחדר כללי, שהוא קניין הציבור. חדר המקרא – תכליתו להכשיר את התלמידים לקריאה רהוטה ומדויקת. הילדים צריכים להדגיש בשעת הקריאה את הדגשים, הקל והחזק, ולבטא את האותיות ביטוי מדויק. התכלית השניה היא ללמד את הילדים לקרוא בניגון המקובל – ספר ספר וניגונו המיוחד. בתחילה ילמדו הילדים את שמות הטעמים בלי הניגון, אחר כך יקראו את הטעמים בניגון החומש, ולבסוף יקראו את החומש בניגון בלי ביטוי הטעמים. מניגון החומש יעברו לניגון הנביאים והכתובים. לעדת הבבלים שמונה מיני ניגונים בתנ“ך: ניגון התורה, הנביאים, הכתובים, תהילים, משלי, איוב, איכה ושיר השירים. המלמד היה מחויב להכין את התלמיד לדעת את כל שמונת הניגונים האלה. זולת זאת היה על המלמד ב”חדר" הבבלי יש שתי דרגות, חדר המקרא וחדר הגמרא. ה“חדר” הישן המובא ב“חוק לישראל”. בכל יום למדו את המאמר השייך לאותו יום עם רש“י. לימוד חומש עם רש”י לא נהג בחדר המקרא, כי אם בחדר הגמרא. אבל מכיון שהיו מעיינים כל לך הרבה בתנ“ך ומנגנים אותו ידעו פסוקים רבים בעל פה”.

“חובת המלמד החשובה היתה לחנך את הילד לדרך ארץ, שיהא יושב בנימוס ומחלק כבוד לגדול ממנו ולא ינבל שפתו”.

ה“חדר הפרטי או ה”אסתאד“, היה בבית המלמד והיו לו שני סוגי תלמידים: אלה שהיו מתחילים גמורים, ואלה היודעים את ניגון החומש. הרהיטים בחדר פשוטים: ספסלים נמוכים וקצרים בלי משענות וכסא עם שולחן קטן למלמד. יש שישבו הילדים על ספסלים בעלי מגרות, שבהם יפקידו את ספריהם. הלימוד היה בחצר החדר. בשעת חום גדול או בימות הגשמים היו נכנסים אל החדרים שהיו פתוחים אל החצר. לימוד המתחילים היה באופן אינדיבידואלי. המלמד קרא אליו מספר תלמידים, אחד מהם ישב על השרפרף לפני המלמד וקרא ויתר התלמידים עמדו אחריו בתור. ויתר התלמידים היו משחקים אותה שעה בחצר, ואם פרצה מריבה ביניהם או החלו להשתובב היה המלמד קם ומצליף. בחדר למדו גם נערות”.

“לגבי ילדים שידעו קריאה היו לומדים קריאת פרשת השבוע וההפטרה בניגון ובלי פירוש. לא קראו תנ”ך לשם הבנת התוכן, אלא לשם אימון בקריאה נכונה. ילדים אלה ישבו כולם על גבי ספסלים וספריהם בידיהם. האחד קורא בתנ“ך והשאר מקשיבים ומתקנים טעויותיו. למלמד היה עוזר שהיה חוזר עם הילדים האלה על שיעור המלמד. לימדו את הילדים גם לכתוב יפה, תחילה אותיות ואחר כך מלים ומשפטים. הלימוד נמשך מן הבקר עד הערב”.

“החדר הכללי הוא הת”ת לבני עניים וקניין הציבור, ואמנם למדו בו גם בני אמידים ששילמו שכר לימוד. את צרכי הת“ת מילאו מ”הקדשות“, כלומר: עזבונות. כאן היו הילדים לכיתות, כיתה א”ב ותנועות, כיתת קריאת פרשה בלי טעמים. לימוד הטעמים, פּרשה עם טעמים, קריאת נביאים וכתובים, מאמר וכיתת הגמרא. לכל מלמד היתה כיתה מיוחדת. באופן שהיו מורים “מקצועיים”.

“בחדר הכללי היה גם “בית אוכל” לילדים העניים, נתנו לילדים לחם חינם, ולפעמים הביאו נדבנים מיני מזונות אחרים. בחדר הכלל היו “בחינות” מדי שבוע. שם היו הילדים מתפללים מדי יום מנחה לפני לכתם הביתה”.

“חדר הגמרא היה מוסד מעולה יותר, לא מלמד שם אלא “חכם” המכובד על הבריות מצד חכמתו ואישיותו. התלמידים והמלמדים ישבו על גבי שטיח או מחצלת וסדר ישיבתם כסדר ישיבתם של החכמים ביבנה: כחצי גורן עגולה סביב ה”חכם“. חדר הגמרא היה בבנין ה”ישיבה“, ג' כיתות וג' חכמים. תחילת לימוד הגמרא “גרסא”, להקנות לתלמיד את הקריאה הברורה ואת ההטעמות וההפסקות במקום שאלה ותשובה. בעת לימוד הגרסא דרשו מן התלמיד אך ידיעה קלושה ושטחית בתוכן. אחרי כן בא לימוד גמרא עם תוספות ומפרשים. היו משלבים גם לימוד ה”שלחן ערוך" עם הגמרא, במקום שחפצו שידעו את ההלכה למעשה. מטרת הלימוד היתה להכשיר את הילדים לתפוש את דרך המשא והמתן".

“על הרוב למדו סדר מועד. למדו את האגדה ולפני כל חג את המסכתות והדינים השייכים לאותו חג. בכל יום חמישי למדו בחדר גמרא חומש עם רש”י. ילד שהגיע לבר מצוה, החכם מלמדו תפלין ודרשה"²³.

הנוסע בנימין השני, שביקר בבגדד בשנת 1845 בערך, אמר על החינוך שם:

“סדרי הלימודים בעניני הדת והאמונה בין אחינו בני ישראל טובים מאד. שם הוסד בית מדרש הרבנים (ישיבה גדולה) ובו נמצאים ששים תלמידים מחונכים להיות מורי הוראה בישראל. בית הספר ההוא עומד תחת השגחת הרב החכם כהר”י עבדאלאה בן אברהם סומך הי“ו, אשר העמיס העבודה עליו חינם אין כסף. הוא איש עשיר מאד, אחד מן הסוחרים היותר נכבדים בעיר, אשר עזב כל עניני מסחרו בידי עוזרי ידו, והוא עצמו הקדיש כל עתו אל הדבר הטוב והנכבד ההוא”²⁴.

בשנת 1865 נפתח שם בית ספר של האליאנס, והיה בו מספר תלמידים קטן – כשבעים וחמשה. לאט לאט גדל מספרם. סיר אלברט ששון נדב חמשים אלף פראנק לבניין, ובית הספר נקרא “קולג' אלברט ד. ששון” והיו בו מאות תלמידים. אחר כך, בשנת 1902, נבנה על יד הקולג' “בית ספר רבקה נוריאל” והיו בו 339 תלמידים, ו“בית ספר אהרן צלחיי” נפתח בשנת 1905 ובו 214 תלמידים. בשנת 1893 נפתח בית ספר לבנות על שם לורה כדורי ונכנסו שמה 788 תלמידות²⁵.

החינוך הבבלי היה קפוא, ואם באו ויסדו בתי ספר חדשים מודרניים, היו המייסדים באים מן החוץ, פילנטרופים שמשכו את התלמידים אליהם לא רק בכוח החינוך החדש, אלא בתמיכות, כגון ארוחות חינם, מלבושי חינם וכדומה. על שינוי פנימי בהשקפת החינוך יעיד יסודו של “חדר מתוקן” בשנת תרס“ו שירש את מקום החדר הכללי. החדר המודרני נקרא בשם “מדרש תלמוד תורה” ובו שמרו על חוקי ההיגיינה. הת”ת נמצא בחצר גדולה רחבת ידים עם גן גדול. בחדר מתוקן זה היו י“ב כיתות, לפי דרגות הלימוד (א”ב, קריאה רהוטה במקרא, טעמים וניגון, קריאת הנביאים בניגון ובלי פירוש, קריאת הכתובים בניגון, בלי פירוש, תרגום משפטים קצרים לערבית, תרגום התורה והנביאים הראשונים, קיצור שלחן ערוך, “לקח טוב” (קטעים מספרי מוסר), “מאמר” עם רש“י גמרא (על פי ספר “המדריך”) ועוד. מספר התלמידים לכל הכיתות (בכל כיתה היו כחמשים תלמידים ויותר, והיו להן גם כיתות מקבילות) היה 1200. שם למדו גם כתיבה, חשבון ולשון, ואחר כך הכניסו בו גם לימוד העברית כלשון, והביאו מורים מארץ ישראל. שעות הלימוד היו שש ליום, ארבע לפני הצהרים ושתים אחר הצהרים. ב”מדרש" הנהיגו גם לימוד זמרה בשם “שבחות” לנערים שחוננו בקול נעים. ה“שבחות” הם פזמונים לימי חול ומועדים. בשעת חתונה או בר מצוה או סעודת מפטיר באים בעלי ה“שבחות” (המקהלה) לשיר והמורה

מנצח"²⁶.

במחוז מוצל (מוסול) היו כמה קהילות ישראליות, והעיקריות הן במוצל, כרכוך, ארביל וסוליימאניה, שהיו בהן מאלף וחמש מאות עד שלושת אלפים נפש. רובם היו עניים מרודים וחיו כערבים. חברת כי“ח פתחה בשנות 1912 – 1914 שני בתי ספר במוצל – לנערים ולנערות – וביקרו בהם כשלש מאות תלמידים ותלמידות. בבצרה העדה היתה חדשה, רובם מיוצאי בגדד. שם התקיים תלמוד תורה בו כמאתים ילד. בשנת 1903 פתחה שם כי”ח בית ספר, והעדה מסרה לידי החברה גם את הנהלת הת“ת ואת ההשגחה על הכנסותיה: מכס הבשר הכשר, מסים על החתונות ועל הלידות, נדבות בתי הכנסיות ודמי הקבורה – כל אלה נכנסו לקופה אחת, לכלכלת מפעלי העדה, והת”ת ביניהם. אחר כך יסדה כי“ח במקום הת”ת בית ספר ובנתה לו בניין מיוחד. בשנת 1913 פתחה כי"ח שם גם בית ספר לבנות. בארביל נטלה הממשלה בשנים האחרונות את תלמוד התורה של הקהילה ועשתו בית ספר ערבי-ממשלתי ולומדים בו גם נכרים.

בהילה היתה עדה יהודית קטנה (900 נפש בשנת 1907) וכי“ח פתחה שם בית ספר בשנת 1907. אל בית ספר זה באו גם ילדי ישראל מן המדבר, מבין נאות הבדוים, “ילדים שלא ידעו קרוא וכתוב בשום לשון, לבושים כצוענים, גופותיהם מעוטפים במעיל רחב ושערותיהם מגודלות פרע ומסולסלות כצמות, וחגורה רחבה למתניהם. הם חיו בתוך אהלי הערביים עם אבותיהם הרוכלים בין השבטים”²⁷. בשני בתי הספר למדו כמאה ושבעים תלמידים. היו גם בתי ספר של כי”ח בקהילות הקטנות של עמארה, הנקין וכרכוך.

השנים שלאחר יסוד החדר התוקן בבגדד היו שנות פּריחה לחינוך העברי שם. נוסדו בתי ספר פרטיים וכלליים ששררה בהם רוח לאומית, ודרכי הלימוד עברו מן המיכאניות אל ההבנה וטיפוח הרגש היהודי והכללי. בבגדד הופיעו עתונים וחוברות בשביל התלמידים וספרי לימוד מודרניים. בשנת תרע“ט ולאחריה יצאו ארבעה חלקים מספר לימוד “עברית בעברית”, שיחות בענינים שונים, חלק א' – הילד בבית הספר, חלק ב' – הילד בבית, חלק ג' – הילד בעיר וחלק ד' – הילד בשדה. מדרש הת”ת הגדול הוציא ספר “המתחיל” בצירוף תמונות, ומחבריו היו המורים שלמה צאלח שלמה ושלמה ומשה גרג’י,“לקח טוב” (הוא הספר שנזכר בתכנית הלימוד של מדרש תלמוד תורה – דברי מוסר) מאת סלים יצחק נסים ויחזקאל שמואל. בית הספר “פרדס” הוציא שני חלקי “שירי התחיה”, שירי ציון לתלמידים, לתלמידים, בית הספר רחל שחמון “משלים מלוקטים לתלמידים”, בית הספר “כרם התלמידים” הוציא “שירי הכרם” והסתדרות הנוער העברי “קובץ שירים לאומיים” וחוברת על הרצל. תלמידי בית הספר שמאש הוציאו בהקטוגרף אוסף שירים וחיבורים.

מן הרשימה הנ"ל נראה שהיו כמה בתי ספר פרטיים, יש מהם שהתקיימו לגמרי על חשבון שכר הלימוד ויש שקיבלו תמיכה מן הקהילה. רוב בתי הספר היו מקודם פרטיים ואחרי מות מייסדיהם עברו לרשות הקהילה. מלבד החדרים והישיבות היו בעיראק עשרים ושמונה בתי ספר עבריים. מספר התלמידים בבתי הספר של הקהילה, הגיע לתשעת אלפים ומספר מוריהם כמאה ושבעים. תקציב החינוך של הקהילה הגיע בשנת 1937 ל-18,995 דינר (הדינר היה שוה ל"שט אחת).

מלבד ילדי העניים הלומדים בחדרים למד רוב הנוער היהודי בעיראק בבתי הספר היהודיים מכל הסוגים ומיעוטם בבתי בספר התיכוניים והגבוהים של הממשלה. הממשלה החדשה היא לאומנית ואף על פי שהחוק המפורש מרשה את הכניסה של ילדי ישראל לבתי הספר הממשלתיים בלי הגבלות, כיוונה הממשלה את מעשיה לבל ירבה מספר היהודים בכל בית ספר מעשרה אחוזים למאה. במכללת בגדד היו כחמשה עשר אחוזים יהודים, 3 אחוזים נוצרים והשאר מושלמים. הכניסה לשאר בתי הספר הזרים העומדים תחת השגחת העדות הזרות היתה נתונה לשיקול דעתם. על כן גדול היה מספר היהודים בבתי הספר התיכוניים של הנוצרים והמיסיונרים. הממשלה לא היתה נותנת כל סמיכה כספית לבתי הספר של היהודים, אבל יש אשר שלחה מורה או שנים, לא יהודים, על חשבונה ללמד לימודים כלליים. מחלקת החינוך הממשלתית היתה משגחת גם על בתי הספר היהודים.

משעה שהחלו קטרוגי ערביי ארץ ישראל על היהודים בנוגע לארץ ישראל התייחסה הממשלה באיבה גם אל לימוד הלשון העברית, ובזה היו אשמים גם יהודים שהשתמשו בקטרוגים אלו לשם מטרותיהם האישיות. בשנת 1930 קמה תסיסה גדולה בקרב קהילות בגדד על ידי מלחמה בין פרנסים מתבוללים ולאומיים על השלטון. ממלא מקום החכם באשי, ששון כדורי, נצטרף אל המתבוללים כנגד כל הרבנים והלאומיים וביקש לחזק את שלטונו בכוח הממשלה. הוא השתדל להוכיח לממשלה שכל המתנגדים לו והמבקשים את פיטוריו ציונים הם שאינם רוצים להתערב עם תושבי הארץ. הוא, אמר הרב, מבקש לנטוע בקרב ההמונים אהבת המולדת שאינה מצויה אצלם והם ממאנים לשמוע בקולו. הממשלה תמכה בו ארק לאחר שראתה את התמרמרות כל הקהילה – עריכת סליחות בבית הכנסת הגדול בעיר בהשתתפות עשרת אלפים איש ואשה, והשתטחות על קברי הצדיקים וסירוב כל תושבי העיר לקנות בשר, – יצא מאמר מיוחד לקבוע בחירות חדשות והמתבוללים נידחו ממשרותיהם.

אולם הארס האנטי-יהודים שנתכסה במסוה של אנטי-ציונות, הוסיף לפעול את פעולתו. ומאז רדפו את החינוך העברי. ביחוד גדלו הרדיפות משנת 1939 ואילך. הממשלה גרשה את המורים שהובאו מארץ ישראל, אסרה ללמד מתוך ספרי לימוד המובאים משם, והלימוד העברי הוכרח להצטמצם בתנ"ך ולימודי דת בלבד, וגם לאלה היו מקדישים שעות מועטות. במקום דברי ימי ישראל לימדו דברי ימי האשלם. כל התכנית נמצאה תחת פיקוחו של המיניסטריון לחינוך של עיראק. ולא היה בכח היהודים להתנגד לה. המורים להיסטוריה ולגיאוגרפיה היו ערביים. ספרי הלימוד ציינו את ארץ ישראל כארץ ערבית ועל המפה לא היתה לא תל אביב ולא המושבות העבריות. כמה מן היהודים שלחו בניהם לחוץ לארץ, לאנגליה, לצרפת ולאמריקה ללמוד. אכן רוב היוצאים ללמוד ביקרו בקולג' של בירות. תלמידים אחדים הספיקו לסיים וחזרו וקיבלו משרות מורים בבתי הספר של הקהילה היהודית²⁸.

נער עברי-בבלי, שמואל יוסף, שעלה לארץ ישראל ונכנס לבית הספר “תחכמוני” בירושלים, כתב זכרונות מימי למדו בבית ספר יהודי בבגדד:

“שנות ילדותי הראשונות עברו עלי בעיר בגדד בקרב עם ערבי וממשלה ערבית עריצה. הורי דאגו לאחריתי והניסוני לבית ספר עברי למען אקלוט משהו מהיהדות. ובעודני תלמיד רך הרגשתי כבר את כובד ידה של הממשלה. כמעט מדי יום ביומו ביקרו את בית ספרנו פקידי הממשלה והשגיחו עלינו ועל מורינו היקרים בשבע עינים לבל נעלה על שפתותינו את השמות החביבים “ארץ ישראל”, “ירושלים” ו”תל אביב“. כצנינים היה בעיניהם השם “ציוני” ופעם פּיטרו מורים אחדים, מפני שאחד התלמידים העז ואמר בגלוי שהוא משתוקק להיות בתל אביב. לימוד הלשון העברית נאסר עלינו באיסור חמור ומורינו חירפו ממש את נפשם ולימדונו עברית וחינכונו ברוח לאומית. בבית הספר למדונו בהיתיר רק תפילות וברכות ומעט תנ”ך וכל שעות הלימוד הוקדשו לערבית ולידיעות כלליות קלות. עוד היום אני זוכר מתוך כאב ובושה את המקרה הזה: אבי מורי שאלני: בן איזה שבט היה משה רבנו? ואני – נער בן שמונה שנים – נבוכותי ולא ידעתי מה לענות לו, בעוד שדברי ימי הערבים היו ידועים לי לכל פּרטיהם ותאריכיהם. בהיותי בן שתים עשרה למדתי במחלקה שלפני העליונה, אך ניטל ממני כל חשק לשקוד על המקצועות הערביים, כי לבי נמשך לארץ אבות, למולדת האמתית"²⁹.

גם בבית הספר של הקהילה בארביל נהגה הממשלה כעם השאר: כבשתו לבית ספר של הממשלה והכניסה בו גם ערבים וקורדים, שם הרשתה ללמד רק קצת תפילות ותנ"ך³⁰.

הרי קורדיסטאן    🔗

ברובנדוז, עיר המחוז ומקום מושבו של הקיימאקאם (המושל) היתה לפנים קהילה יהודית ניכרת ונתפּזרה בימי מלחמת העולם הראשונה, כששאפו הרוסים להגיע לבגדד. הקהילה היתה קטנה מאד, והיא של יהודים קורדים, הידועים כפרימיטיביים. על ידיעותיהם ביהדות יספר הד“ר אברהם יעקב בראוור: “החכם למד בשעתו בישיבת ארביל ומשם הביא תורתו. האחרים ידעו ברובם לקרוא את התפילות. היו גם נערים אשר ידעו ברובם להתפלל בניגון הרגיל והמקובל. מורם אורג הוא ומלמדם בשעת מלאכתו ובודאי אין הוא מקבל שכר, כשם שמר שמואל עוסק ברבנות שלא על מנת לקבל פרס. בכפרים שבסביבה יש יהודים שכל ידיעתם בעברית מצטמצמת ב”שמע ישראל”, כי מקטנותם עליהם לשאת בעול הפרנסה, ללקוט עצים או עפצים ביערות בשביל הוריהם. לפעמים יבוא שוחט נודד אליהם וישחט להם בהמה ואת הבשר יעשנו וישמרוהו לימות החורף הקר. למרות שפלותם מאירה להם באופל חייהם תקות ישראל. כמה פעמים שאלונו מתי יבוא משיח צדקנו"³¹.

תימן    🔗

בדרום מערב חצי האי הערבי שכנה לה בודדה וכאובה גולת תימן, גולה עתיקת ימים, תלושה מן העולם, הכללי והיהודי, ומוקפת תושבים המבזים ורודפים אותם. בימי שלטונם של הטורקים – תימן נכבשה פעם שניה על ידי הטורקים בשנת 1871 – היה השלטון למגן ליהודים, אך הערבים סרבו לקבל עליהם עול מלכות ומדי פעם פרצו שם מרידות. בשנת 1904 עמד האימאם יחיא בראש המורדים ובשנת 1911 הוכרחו הטורקים לחתום על כתב הסכם והאימאם נעשה שליט. היהודים נמסרו על כן לחסותו של האימאם. מצב היהודים ירד מאז, הם הוכרחו לשלם מסים מיוחדים, נאסר עליהם לבנות בתים גבוהים מבתי המושלמים, ולרכוב על אוכף, כי אם בתנאי שתהיינה שתי רגלי הרוכב תלויות לו מצד אחד. ילד או ילדה מישראל כשנתייתמו מהוריהם נמסרו לידי הממשלה לגדלם בדת האישלאם. המופתי חג' אמין אל חוסייני מארץ ישראל – זה שסידר את הפרעות ביהודים – נסע בשנת 1933 אל האימאם יחיא והשפיע עליו לאסור על יהודי תימן לעזוב

את גבולות הארץ, ואפילו לצרכי מסחר. מטרת הגזירה היתה לעכב את עליתם לארץ ישראל.

מספר היהודים בתימן לא גדול היה. בראשית המאה הי“ט היו כשלושים אלף, ומהם כעשרת אלפים בצנעא, אלפיים במדבר בידא, אלף בעיר סאדא, אלף בדאמאר ומאתים בעדן. בכל מקומות מגוריהם הוקצה להם רובע מיוחד, כדי שלא יתערבו בערביים. השלטון הפנימי היה בידי תלמידי החכמים שנקראו “מאריין”. הם רועי הקהילה ומפיהם הם חיים. חכמים אלו משתדלים גם להרביץ תורה – אף כי לא יעשו תורתם קרדום לחפור בה ומתפרנסים הם מיגיע כפיהם. ל”מארי" יש על פי רוב בית כנסת שבו הוא מתפלל ויושב שם שעה אחת לפני התפילה ושעה לאחריה בבוקר ובערב עם אלה שמזדמנים לתפילה. וזוהי “הישיבה” העושה הרבה להפיץ דעת התורה ביניהם.

ילדי תימן למדו בחדרים. יעקב ספיר היה הראשון שהודיע לנו על דרכי לימודם:

“כולם יודעים קריאת התורה בתנועותיה ונגינותיה בדקדוק היטב, כי עוד המנהג הקדום שעל פי דין הנכון שכל מי שעולה לתורה קורא בעצמו הפרשה ולא החזן, ומי שאינו יודע לקרות בעצמו לא יקראוהו לספר התורה. על כן ילמדום מקטנותם ראשית כל ללמוד לדעת קריאת התורה על פה ממש. וכן אצלם המנהג הקדום הטוב לתרגם כל פסוק בציבור, ונער קטן כבן תשע ועשר עומד אצל הבימה ומתרגם כל פסוק מפי הקורא בספר התורה. וכן בהפטרה ובניגון יפה אף נעים. ומדקדקים מאד בין בקריאתם בין בלימודם באשר ספרים על כל תנועה וקוץ ובנעימות שהיה לנו מימי קדם”³².

ה“חדר” נקרא אצלם “כניס” ובו לומדים הילדים משעה שהם יודעים לדבר. בני ג' וד' ובני י“ג נמצאים יחד בכניס אחד. ה”כניס" נמצא אם בחדר בית הכנסת או במקום אחר. הילדים יושבים על גבי מחצלאות הפרושות על גבי הקרקע. ואם אין מחצלאות יביאו הילדים מביתם עור גדי או שה מיבש ויושבים עליהם, ובערב יקחום הביתה. ומשום חוסר ספרים הם יושבים בסדר שיהיו אחדים יכולים לקרוא מספר אחד, בשלשה צדדים של מרובע ובשתי שורות זו מול זו וביניהן אבנים ארוכות וחלקות שעליהן מניחים את הספרים. בצד הרביעי באמצע יושב המורה במושב קצת יותר גבוה.

“הדבר הראשון – יספּר לנו שמעון גרידי – שבו פותח התלמיד את יומו הוא התפילה. וזה סדרה: בבוקר השכם מתפּללים מ”אדון העולמים" שהיא תפילה מיוחדת מיסוד הרס“ג עד “ברוך שאמר”, כולם יחד. הילד שהגיע תורו להתפלל בקול קורא “ברוך שאמר” ואחר כך קורין כל הילדים יחד את הזמירות עד “ישתבח”. ויש מקומות שמתחילין מ”אלהי נשמה" עם סדר הברכות ואחר כך אלהינו וכו', וזה נקרא נוסח “שאמי” (ספרד). כל ילד אוחז בידו מקל דק שבו הוא מראה בסידור את המלה שהוא קורא. מפני חוסר ספרים מספיקים יש שקוראים גם ששה ילדים בספר אחד וכולם מראים במקלות הדקים שלהם על המלה הנקראת. ילדי תימן מתרגלים מילדותם לקרוא בספר ישר והפוך, מלמעלה, מלמטה ומן הצדדים ומשיגים בזה חריצות ידועה. כל זה נעשה מחמת שרוב הספרים כתבי יד הם ומעוטים ויקרים. הקטנים, שאינם יודעים עדיין להתפלל, יושבים יחד עם המתפללים, עונים אמן או חוזרים בחטיפה איזה מלים שתפסו מפי המתפללים… “קריאת שמע” אומרים כל הילדים יחד. בשמונה עשרה עומדים, ואחד מתפלל בקול רם ואחרים בלחש, אלא עונים אמן בקול, ב“תחנון” נופלים כולם על פניהם ויש מקומות שאומרים את ה“וידוי”. ב“אשמנו” מכים בידם על החזה. והם הנוהגים על פי נוסח ספרד. ואחרי התפילה גומרים כולם בשיר “אדון עולם”. אחר כך הולכים הילדים לאכול ארוחת הבוקר בבית. אלה שלא התפללו היטב או שלא השביעו את רצון המורה נשארים בתור עונש בחדר, והמורה שולח שליח אל הוריהם שיביאו להם ארוחתם".

“בשוב הילדים מתחילים ללמוד. תחילה קוראים כל התלמידים יחד. בדרך קריאה הנקראת הגא (כלומר נקודות וטעמים) ובניגון מיוחד. מתחילה קוראים כל אות ואות עם הנקודה שלה ואחר כך כל המלה ואחר כך את הטעמים של המלה. למשל: אתה בחרתנו – אתה, א' בפתח, ת' בקמץ, וכו'. ככה קוראים במשך שעה אחת. על פי רוב את הפרק הראשון מפרשת השבוע. אחר כך מבדילים את הקטנים לבד ואת הגדולים לבד, והגדולים עוברים ללימוד רציני. כותבים בדיו או בפיח על לוח מעצם אותיות אלפא ביתא ופסוקים באותיות גדולות שיסתכלו בהם אז יחזרו עליהם את שכבר לימדום. הגדולים פותחים את הספרים במקום פרשת השבוע ולפני שניגשים ללימוד מתחילים ב”פתיחה" שיש לה כמה נוסחאות. בפלך צנעא ודמאר אומרים:

"בְּשֵׁם ה' אֵל עוֹלָם נַעֲשֶׂה וְנַצְלִיחַ, וְהָאֵל עָלֵינוּ

בְּרַחֲמָיו יַרְוִיחַ, וְכַשּׁוֹשָׁן נַפְרִיחַ. וְכַבֹּשֶׂם נָרִיחַ.

וְנִחְיֶה וְנִזְכֶּה לְבִיאַת אֲדוֹנֵינוּ וּמַחְמַד עֵינֵינוּ הַמֶּלֶךְ

הַמָּשִׁיחַ. יִפְתַּח ה' לְךָ אֶת אוֹצְרוֹת הַטּוֹב, אֶת הַשָּׁמַיִם

לָתֵת מְטַר אַרְצְךָ בְּעִתּוֹ וּלְבָרֵךְ אֶת כָּל מַעֲשֵׂי יָדֶיךָ

וְהִלְוֵיתָ גּוֹיִים רַבִּים וְאַתָּה לֹא תִלְוֶה. הָרַחֲמָן בָּרוּךְ

הוּא יִפְתַּח לִבֵּנוּ בְתַלְמוּד תּוֹרָתוֹ וְיִתֵּן בְּלִבֵּנוּ

אַהֲבָתוֹ וְיִרְאָתוֹ לַעֲשׂוֹת רְצוֹנוֹ כִּרְצוֹנֵנוּ וּלְעָבְדוֹ

בְּלֵב שָׁלֵם בְּנֶפֶשׁ חֲפֵצָה".

אחר כך אומרים נוסח תפילה שנהגו בה מלמדי תינוקות מימי קדם להתפלל בה עם הילדים קודם הלימוד, מסודרת על פי סדר אלף בית:

אֵל לִבִּי פְּתַח. בְּתוֹרָתְךָ ה' תְּחַכְּמֵנִי, גַּדֵּל יָהּ מַעֲלָתִי

לְמַעַנְךָ. דִּבְרֵי לִמּוּדִים תְּלַמְּדֵנִי. הֲשִׁיבֵנִי אֵלֶיךָ

וְאָשׁוּבָה. וְאֶקְרָאֲךָ וְתַעֲנֵנִי. זַכֵּה ה' נִשְׁמָתִי. חָכְמָה

יְקָרָה תְּחַכְּמֵנִי. טוֹב יֵשׁ תַּנְחִילֵנִי. יַשְׁרֵנִי וְלַמְּדֵנִי

תוֹרָתֶךָ. כְּבוֹשׁ פְּשָׁעַי לִבִּי מַלֵּא דַעַת. מִכָּל מִכְשׁוֹל

נַקֵּנִי וְהַצִּילֵנִי נָא. סְמוֹךְ מַפַּלְתִּי כִּי עָלֶיךָ ה,

נִשְׁעַנְתִּי. פְּנֵה אֵלָי. צַדִּיק דְּרָכֶיךָ יַשְׁרֵנִי. קָרְבֵנִי

וּמֵעֹנֶשׁ פְּדֵנִי. רוֹעֵה יִשְׂרָאֵל, שָׁמְרֵנִי. שְׁמוֹר ה'

נִשְׁמָתִי. תָּמִיד יוֹמָם וָלַיְלָה תּצְּרֵנִי. וְתַעֲנֵנִי… טוֹב ה'

לְקֹוָיו טוֹב ה' לְקֹוָיו לְנֶפֶשׁ תִּדְרְשֶׁנּוּ, טוֹב לִי תּוֹרַת

פִּיךָ מֵאַלְפֵי זָהָב וְכָסֶף. טוֹב לְהוֹדוֹת ה' לְזַמֵּר לְשִׁמְךָ

עֶלְיוֹן, הַחֲיֵנִי אֱלֹהֵי הַנְּשָׁמָה. וְזַכֵּנִי יוֹצֵר בְּכָל

חָכְמָה. לַהֲגוֹת בַּתּוֹרָה הַתְּמִימָה, בִּזְכוּת יִשְׂרָאֵל

הַסְּגֻלָּה וְהַשְּׁלֵמָה. וְלָכֵן יִזְכֶּה אֱלֹהֵי אָבִי לִשְׁמוֹעַ

קוֹלִי וְנִיבִי. לַהֲגוֹת בַּתּוֹרָה אֲשֶׁר לִמְּדַנִי רַבִּי. עַל זֹאת

אֲשַׁבְּחֲךָ וַאֲפָאֶרְךָ וַאֲרוֹמֶמְךָ וְאֶעֱנֶה בְּמַעֲנֶה רַךְ: אללה

חק ומוסא חק ותראתה חק אלעדל ללאה ולמוסא ולתוראתה. תבארך אללה אלמנזל לנא אלתוראה עלא גבל סיני על ידי מוסא רסולה.

בָּרוּךְ הַשֵּׁם נוֹתֵן הַתּוֹרָה, בָּרוּךְ אֲדֹנָי לְעוֹלָם, אָמֵן

וְאָמֵן. יִמְלֹךְ ה' לְעוֹלָם אָמֵן וְאָמֵן. תּוֹרָה צִוָּה לָנוּ מֹשֶׁה

מוֹרָשָׁה קְהִלַּת יַעֲקֹב. וְזֹאת הַתּוֹרָה אֲשֶׁר שָׂם מֹשֶׁה לִפְנֵי

בְנֵי יִשְׂרָאֵל".

“את התפילות האלה יודעים הילדים במשך הזמן בעל פה”.

“אחר כך מתחילים לקרוא את הפרשה בניגון מיוחד מונוטוני עם תרגום אונקלוס. קוראים שנים מקרא ואחד תרגום. במקומות אחדים מתרגמים הילדים גם בערבית על פי תרגום ר' סעדיה גאון, אבל גם זה אינו מוסיף להבנת הילדים, כי התרגום כתוב בערבית ספרותית והילדים מדברים בשפה הערבית התימנית. מכל מקום זה לא חשוב, כי העיקר הוא שהילד ידע לקרוא בקול ובניגון”.

“באשר לספרים רוב השימוש הוא ב”תיגאן“, כתבי יד שקוראים להם “פרשה”, או בחומש (תאג') שנדפס בירושלים ובו תרגום ארמי ותרגום ערבי של רס”ג. מה ששייך להבנת המקרא אין המורה מוצא אפשרות לפרש את הדברים מכיון שיש לפניו תלמידים מגילים שונים ובעלי ידיעות שונות וכל כת קוראה במקום אחר. די לו בזה שהוא מאזין לקריאת כל ילד, ותופש את שגיאותיו. דבר זה קל בשבילו מאחר שהוא יושב באמצע ויודע בעל פה כל מה שהילדים קוראים בקול גדול".

“בהגיע שעת האוכל מסיימים הילדים בתפילת “אל לבי פתח” שנזכרה לעיל ונשארים יושבים על מקומותיהם עד שהמארי מפטר אותם אחד אחד, לכל אחד קורא בשמו: קום סאלם, קום חיים וכו'. ואת העבריינים אינו מפטר והם נשארים עד הערב. הילדים ההולכים הביתה מראים זה לזה סימני המכות ורק אם יש בבית אוכל מספּיק יכולים הם לשכוח את כאבם”.

“ארוחת הצהרים נמשכת כשעה וחצי. הילדים שבים וכל אחד מביא אתו ככר לחם שקוראים לו מצוה. את הטלית מקפּלים לארבעה קפולים ובין אחד הקיפולים מכניסים את המצוה. משמגיעים לחדר מושיט הילד למארי את המצוה וזהו חלק משכרו. עתה מתחילים עוד הפעם את קריאתם, חלק בפרשת השבוע וחלק בנביאים או במשנה כולם יחד בערבוביה והמורה מנצח על כולם, פעם מעיר ופעם גוער”.

“אחר הצהרים נמשך הלימוד כמו בבוקר עד שעת מנחה. הילדים הקטנים הולכים והגדולים נשארים להתפלל. אחר כך הולכים התלמידים ולפני עזבם את המורה הם אומרים: תשכב ולא תפחד, יא מארי! המורה מברך אותם ואומר: תשכבו ולא תפחדו, והתלמידים עונים: ושכבת וערבה שנתך. המורה: תלינו בטוב! התלמידים: תקיץ בישועה ורחמים. המורה: ה' יפתח לבכם לתלמוד תורתו ויציל אתכם מכל צרה וצוקה ויתמלא עליכם רחמים, והתלמידים עונים על כך ברכה: וכן למר. זהו סדר הנוהג בשלושת ימי השבוע הראשונים”.

"היום הרביעי נחשב בצנעא ליום הנורא, שאז חוזרים על כל מה שלמדו בשלשת הימים הראשונים והמורה מקפיד מאד ומצליף על גב התלמיד בשוט על כל טעות קטנה. ויש אשר ימשוך באזניו משיכה הגונה, או יצבטו צביטה חריפה. בין התלמידים נפוץ הפּתגם ‘היום יום אל נקמות’.

“יום החמישי הוא יום חדוה לילדים ואומרים “יום אלכמיס ילבסו אלקמץ”, זאת אומרת יום חמידי יתקשטו במלבוש יפה וירחצו פניהם, ידיהם ורגליהם ויכחלו עיניהם כחול שחור. בכמה מקומות חוזרים התלמידים ביום חמישי על פרשת השבוע בניגון יפה ומשמח, והמורה שם לב ביחוד לאלה הצריכים לתרגם את התורה בבית הכנסת, שהם ידעו לקרוא היטב את התרגום הארמי, וכן לאלה שיעמדו בספר תורה לקרוא את הששי. להם נחשב היום החמשי ליום הדין הנורא וביניהם נפוץ הפּתגם “יום אלכמיס כלאס אלקמץ” – ביום החמישי הסרת הכתונת, זאת אומרת שצריכים להיות מוכנים לספוג מכות. יום החמישי אחר הצהרים נקבע על ידי המורים ללימוד הכתב, כתיבת אשורי ורש”י. לימוד זה נחשב לדבר טפל, ולכן מקדישים לו הזמן הקצר הזה. אמנם נותנים להם לכתוב איזה שעה ביום אחר הצהרים כשהם כבר עייפים מקריאה. המורה נותן לכל תלמיד פתקא עם אות אחת או אתיות אחדות והוא צריך לכתוב כמוהן. המורה מלמדו כיצד להחזיק בקולמוס ואיך לתקנו לכתיבה, כי אין דרכם לכתוב בעפרונות, כי אם בדיו וקולמוס של קנים.

“ביום הששי אין לומדים כבשאר הימים אלא באים להתפלל שחרית. אחר כך קורא אתם המורה את תפילות השבת המיוחדות: אתה קדשת, ישמח משה, וכו'. ואחר כך שונה מי שהתור שלו לתרגם בציבור ביום שבת קודש או לקרוא את הששי כדי שיהא שגור בפיו. בקצת חדרים או בכפרים מגלח להם המורה את שערות ראשיהם ומשלחם הביתה. ויש מקומות שבאים הילדים אחר הצהרים ולומדים פרקים אחדים ממשנת שבת וגומרים את שיר השירים”.

זו היא תכנית הלימודים של שבוע אחד, וכך חוזר חלילה.

“ועל פי סדר זה לומד הילד בחדר עד היותו בן תשע או עשר. מובן מאליו שיש הורים שאינם מסתפקים בהוראת המורה והם בעצמם מלמדים את בניהם הלכות “שחיטה” ודינים, ואם אינם יודעים אזי שוכרים לבנם “מארי” אחר הבקיא באלה”.

“לילדי החדרים האלה אין שעשועים ואין טיולים, אין חופש ואין צלצולים, אבל יש להם לפעמים שעות של חופש ושמחה והן כשמזמינים אותם ל”בית היולדת" או ל“בעלי נדרים” שונים. הזמנת ילדי ה“מעלאמה” לבית היולדת נקראת בשם “הדאר” ואת החגיגה הזאת מוציאים לפועל בצורה זו: שוחטים עז או גדי ביום השלישי ללידה ועושים דייסה מחיטה גרוסה. הילדים באים עם מורם בשעות הצהרים. נכנסים הילדים, רוחצים ואוכלים ואחר כך מברכים “על המחיה” כולם יחד. אחר כך אומרים כמה פסוקים, כגון “בן חכם ישמח אב”. בגמרם נותנים להם שמן למשוח פיאותיהם ושבים ל“חדר”

“המורה מתנהג באימה ומורא עם התלמידים. הוא יושב בראש והתלמידים לפניו ומשני צדדיו. בידו שוט משוח בשמן כדי שלא ייבש והוא בעל שלש רצועות דקות או אחת עבה קצת ורואה מי מהילדים שאינו שם לב – מכהו ברצועה. ההורים שאינם מתענינים כלל בטיב ההוראה על פי רוב מרוצים מזה שהמורה מכה את ילדיהם, אך אם לא באכזריות. ועל כן אם הילד המוכה הולך ומתאונן לפני אמו היא אומרת לו “מא יטלא אלקורץ אלא בחמא”, כלומר “לא יאפה הלחם אלא בחום”. ולמורה בפני הילד היא אומרת “לא תכלי לה אלא אלסין ולעין” – אל תשאיר לו מלבד שן ועין. ומפני שהמכות והעונש תופסים מקום חשוב, לכן יש למורה גם מקל לח שאם במקרה יתפוס הילד בשוט יבוא המקל לעזרה. ומלבד זה גם חבל לקשור את השובבים ופילפל כדי לצער בו את פי הילד המבטא דברים לא נאים”.

“תפקידו של המורה ללמד את הקריאה בלבד. הביאור הוא מניח לילדים להבין מעצמם לכשיגדלו. רק להיותר גדולים מפרש המורה לפעמים פסוק זה, או אחר, אך הוא אינו עושה זאת בחפץ לב, מפני שלפעמים קשה לו הדבר בעצמו”.

“המורה בכפרים מקבל סכום פעוט לחודש וגם אוכל כל כל יום אצל אחד ההורים לפי הסדר. (בצנעא נותן כל ילד ככר לחם בכל יום). ביום הששי או בסוף החודש משלמים השכר כל אחד לפי ערכו ונדבת לבו. וכשהילד קם לברך הששי בשבת או לתרגם הפרשה שולחים הוריו למורה מנה יפה ביום שבת. או מזמינים אותו לסעוד אצלם דרך כבוד”.

“שכר למוד ואוכל נותנים אפילו העניים ביותר. מלבד זה יש למורה על פי רוב איזו מלאכה שהוא עוסק בה בשעות הפנויות או גם בעת הלימוד: מהדק כלי חרס שבורים, עושה ציציות, תופר, טווה, כותב סת”ם קמיעות ולחשים. העבודות האלה מכניסות לו השלמה לפרנסתו".

“העמדה הציבורית של ה”מארי" אינה גבוהה ולא נמוכה ביותר. הציבור התמים מכבדו כיכלתו, ואולם התלמידים אינם רוחשים למורה כבוד רב ובפרט אם איש אלים ואכזרי הוא. יש גם שהם שונאים אותו וחושבים איך להתנקם בו. הם שמים מחטים וקוצים במקום שהוא יושב וחלק מהילדים נוטרים לו איבה גם אחרי גדלם, ויש כמובן שמחזיקים לו טובה".

“אין נער בתימן שלא יחונך על ברכי התורה והמסורה אם מעט ואם הרבה. על כן הוא נצר נאמן לעמו ותורתו”.

“בית הכנסת הוא בית החינוך הלאומי בתימן אשר לא ימוט. הוא מקבל בזרועות פתוחות את האבות היגעים עם הבנים המסכנים ומפיח בלבם זיקי נחמה ותקוה גדולה”³³.

בדור האחרון החלה עליית התימנים לארץ ישראל, ולאט לאט מספרם בגולת תימן הלך ופחת. ראשית עליית התימנים לארץ ישראל היתה בשנת תרמ“ב, אולם העליה ההמונית החלה בשנת תרס”ט, לאחר תקופת רעב ומצוק בתימן. מארץ ישראל יצא לתימן שליח הציונים ש. יבניאלי כדי להשיג שם פועלים. כי התימנים מתאימים מאד לארץ ומסתגלים עד מהרה לאקלימה. יבניאלי יצא בשנת תר"ע ועבר על פני חלק גדול מארץ תימן ושיירות באו בעקבותיו. מאז גדלו מצוקותיהם ועל אף גזירת איסור היציאה הם היו מסכנים נפשם ובורחים מארץ המאפליה לארץ תקותם. בינתים ירד החינוך שם פלאים. חסרים מורים.

רק בצנעה בירת תימן נוסד בית ספר בשנת תש"ג על ידי כמה צעירים שואפי השכלה וצמאים לתורה ומדע. בראש העושים והמעשים עמד אז החכם הצעיר יוסף בן דוד קאפח, וזה אשר יספּר נוסע אחד עליהם:

“כלאביו זקנו הרב קאפח כן יש ליוסף דנן, על אף גילו הצעיר, זכויות רבות בקידום החינוך התורני והתפּשטות ההשכלה והמחקר בארץ תימן. מאביו זקנו ירש יוסף זה את הלהט והתשוקה לחידושים ואף הוא כאביו זקנו היתה סיסמתו: ‘למד היטב, חקור והשכלת’. בסיסמה זו נפתח ביה”ס המתוקן הראשון בתימן לפני כשלשים וחמש שנים ע“י הרב המנוח יחיא קאפח (ואשר נסגר אח“כ בפקודת השלטונות לרגל הצעקה והמלשינות אשר הקימו אז חשובי הדור בדומה להתנגדות שהיתה באירופּה לתנועת ההשכלה והמשכילים. כל עלילות הענין הזה הלא הן כתובות בספר ‘מלחמות ה’, אשר לרב יחיא קאפח, הנ”ל), ובסיסמה זו חזר ונפתח בי”ס זה שנית ע"י יוסף קאפח נכדו של הרב הנזכר.

“אם נשוה את שיטת הלימוד הנהוגה בתימן זה אלפים בשנים לא אחטא לאמת אם אומר שיש בשיטה הנהוגה כיום בביה”ס העברי בצנעה משום קפיצה נחשונית בצורת ההוראה. מלבד מיון הגילים והתאמת התפיסה החלו ללמד עתה את התלמידים חוץ משינון פּרשיות השבוע גם נביאים וכתובים, משנה, פּוסקים, חשבון, עברית, ערבית, גיאוגרפיה, ואף אלפא ביתא לטינית. ורבה הברכה אשר המורים רואים בעמלם והתלמידים בשקידתם. ואולם, דא עקא' קצר המצע מהשתרע. מול הצרכים הגדולים אשר לבי“ס זה עומדים מורי ביה”ס (המורים הצעירים יוסף בן הרב שלום קרח ויוסף שמן) חסרי אונים ואין לאל ידם להושיע. חוץ מזה שמשכורתם דלה ואין בה כדי לפרנסם, – חסרים הם את הספרים הדרושים למקצועם; בעיקר בלימודים ובמקצועות החדשים כגון עברית, חשבון, גיאוגרפיה והיסטוריה ישראלית וכללית. בספר לימוד אחד של עברית או חשבון משתמשים כיום לא פחות מחמשים תלמיד.

“סחו לי המורים, כי ברצונם ללמוד וללמד היסטוריה ישראלית וכללית, ומהיותם נעדרי כל ידיעה בנידון זה הציגו לפני שתי ברירות, או שאלמד אותם פּרק בהיסטוריה או לתת לתלמידים שיעור אחד בכל שבוע במקצוע זה. לדאבוני הגדול לא יכולתי לעשות דבר. חיפּשתי בכל צנעה לראות אם ישנו ספר היסטוריה אחד וכל עמלי היה לשוא. ואין לתאר את הבורות הקיימת בתימן בנידון זה. מקורותיהם היחידים אשר לדברי ימי ישראל הנם התנ”ך, המשנה והתלמודים וספר יוסיפון. כן דלה ועלובה היא ידיעתם של המורים בשפה ובדקדוק העברי החדשים. ואינני סבור שיכולה להיות תועלת ממשית מתלמודם אם לא יסופקו להם לתלמידים ולמורים הספרים הדרושים לכך".

בעדן, העומדת על שפת ים סוף ושהיתה תחת שלטון אנגליה, היו באים פליטי תימן, עניים וחסרי כל, ומחכים לרשות הכניסה לארץ ישראל. ומחמת קשי הכניסה יש שהיו מסתדרים שם בדרך ארעית ומוצאים פרנסתם. שם הקימו שני בתי ספר. אחד מהם, לבנות, הוקם על ידי הגברת מרים בת יהודה, לבדה, בלי כל עזרה. היא היתה מסורה ללשון העברית ואת הרגש הזה מסרה לחניכותיה. מחוסר מקום היו התלמידות לומדות משמרות משמרות, כל כיתה חמש-שש שעות לשבוע, והמשמרות מתחלפות כשלש-ארבע פעמים ביום. המנהלת ייסדה גם מועדון לבנות, והיו נאספות ערב ערב לבלות את זמנן במשחקים ובשיחה עברית. משום שהיה מורגש חוסר במורות השתדלה המנהלת לחנך את הנערות המוכשרות ביותר להורות בבית הספר.

בראש בית הספר לנערים עמד יוסף בן דוד. שהיו שם לומדים כחמשים ילדים. גם במוסד זה השתדלו לשים את הלשון העברית החיה בפי הילדים³⁴.

מצרים    🔗

קהילת ישראל במצרים היתה בימי כיבושה על התורכים (1517) קטנה מאד, ורובה של יהודים ברברים ומוגרבים. אך מראשית המאה הי"ט גדל מספרם, כי נוספו עליהם יהודים ספרדים מטורקיה האירופית. מיום שבאה מצרים אל תחת חסות אנגליה הוטב מצב הארץ בכלל ועל ידי כך עלה גם מצב היהודים וגדל רכושם ונשתפר מצבם. בשנת 1898 היה מספר כל התושבים

9,734,405 מהם 25,200 יהודים. בקהיר גרו 11,489 נפש מישראל ובאלכסנדריה

1. בשנת 1907 היה מספר התושבים כשנים עשר מליון נפש ובהם 38,000 יהודים. לפני מלחמת העולם השניה הגיע מספר היהודים ל-72,550 נפש, בהן 38,100 בקהיר (1933) ובעיר החוף אלכסנדריה 27,200 נפש.

יהודי מצרים היוו שתי שכבות קיצוניות, שכבה קטנה של עשירים, ומהם גבירים אדירים בעלי השפעה גדולה התופסים מקום גדול בחיי החברה ושכבה גדולה של עניים. מספר האמידים מועט. מספרם המכריע של היהודים הספרדים טבע על הקהילה את חותמה המיוחד, חותם האדישות לחינוך יהודי בעל תוכן משפיע.

גלגולי החינוך היהודי באלכסנדריה תוארו לפרטיהם בעתוני ישראל יותר מן החינוך בקהיר. על כן נפתח בתיאור החינוך שם.

באלכסנדריה היו מוסדות ציבוריים קטנים ו“חדרים” פרטיים (כותאבים) שמחזיקיהם היו “חכמים”, מן הטיפוס השכיח, חסרי הכשרה וחסרי ידיעות. כל הוראתם עמדה על רינוני תפילות ופרשיות השבוע, מבלי באר את המלים, ולימוד זה נמשך שנים. ילדי העניים שלא השיגה יד הוריהם לשלם שכר לימוד שוטטו ברחובות וגדלו ללא תורה ודרך ארץ. האמידים שלחו את בניהם אל בתי הספר הנוצריים הפרטיים. אלה לא היו בתי ספר שמחזיקיהם נוצרים, אלא מוסדות דתיים ברוחם ובלימודיהם, מיסודם של “אחים” ו“אחיות”. ילדי ישראל תלמידיהם הוכרחו לבקר גם בשבתות ובמועדים, להשתתף בתפילותיהם ולהקשיב לדרשות הכמרים, שבהן ניאצו את דת ישראל. נקל לשער “יהדותם” של חניכי המוסדות האלה. ובבתי הספר האלה שילמו ההורים שכר לימוד גבוה.

בית ספר מודרני ראשון נוסד באלכסנדריה בשנת 1848 על ידי שליחי יהודי צרפת ואנגליה, אדולף כרמיה, משה מונטיפיורי ושלמה מונק, שבאו שמה בעניין עלילת דמשק והשפיעו על מושל מצרים מוחמד עלי לשחרר את יהודי דמשק שנאסרו. בראות השליחים את מצב החינוך השפיעו על ראשי הקהילה ליסד בית ספר.

בשנת 1860 נפתח על ידי ועד יהודי “בית ספר לבנות” יהודי. שני אחים, בכור ויצחק אגיון, הקדישו בתים אחדים לטובת מוסדות החינוך של הקהילה, ואז קיבלה הקהילה את כלכלת בית הספר על עצמה. חמש שנים אחר כך, בשנת 1865, פתחה הקהילה תלמוד תורה, וקיבלו שמה רק ילדים מבני גיל גבוה, בני עשר ואחת עשרה, לאחר שביקרו בכותאבים. לא עברו ימים מרובים והקהילה נוכחה שסדר זה אינו טוב, מכיון שהילדים באים אל תלמוד התורה בלי כל ידיעה בלימודי חול ומבלי ראשית דעת בלשון אירופית הדרושה מאד לשם המסחר והמלאכה במצרים. החניכים שבאו אל הת"ת דיברו בלשונות שונות, לפי מוצא הוריהם, וקשתה העבודה על המורים. ועוד טרם הספיק הילד ללמוד יסודות הלשון הצרפתית או האיטאלקית – שהתהלכו במצרים – וקצת חשבון, הוצאו מבית הספר, כדי שיעזור להוריהם במלאכתם. על כן החליטה הקהילה לפתוח גן ילדים ובית ספר מכין³⁵ לקבל שמה בני שש ולתת להם חינוך שלם, עברי וכללי. זמן הלימודים בגן ובבית הספר המכין נקבע לארבע שנים, ולאחר הסיום נכנסו החניכים לתלמוד התורה, והנערות לבית ספר מיוחד שנוסד בשנת 1892 בשם “שדי יעזור”. בשנת 1904 הגיע מספר הילדים ל-320 ובבתי הספר – 490, מחולקים לשמונה מחלקות. בשביל הנערות פתחו גם בית ספר ללימוד תפירה וריקמה ולנערים בית ספר למלאכה. בנין בתי הספר נהדר היה ובו שני אולמים גדולים, האחד לתפירה ורקמה והשני לחדר אוכל, והיה בו מקום לאלף וארבע מאות ילדים. שני

האולמים תופסים את כל הדיוטה התחתונה. בדיוטה השניה נמצא בית הספר לבנות, ובשלישית – בית הספר לנערים. משני צדי הבית – שתי חצרות מוקפות עצים גבוהים, חצר אחת משמשת לשעשועי הילדים והשניה לילדות. הוצאות הקהילה על בתי הספר עלו בשנת 1908 – 335,866 גרוש מצרי ובשנת 1925 – 783,103. משנת 1923 ואילך החלו העיריה והממשלה לתמוך בבתי הספר של הקהילה בסכומים שנתיים, העיריה בשבע מאות לירות מצריות והממשלה בחמש מאות.

נוסף לאלה נמצאו באלכסנדריה גם בתי ספר יהודים פרטיים שנתמכו על ידי חברת “עמלי תורה” וגם ישיבה אחת בשם “צפנת פענח”.

הברון מנשה, אחד מאדירי ההון באלכסנדריה, ייסד אף הוא בית ספר שנפתח בשנת 1885 והשקיע בו קרן קיימת של שמונה עשר אלף לירות. בשנת 1911 בנה נכד המייסד בית ספר מודרני ומשוכלל. בתחילתו היה בית ספר למתחילים ואחר כך התפתח והיה לבית ספר תיכוני. בכיתות העליונות היו מכשירים את התלמידים לקבל תעודות בקונסוליה הצרפתית. המסיימים היו נכנסים אל הליציאום הצרפתי ומקבלים תעודת בגרות או תעודת גמר במדעי המסחר במשך שנה אחת.

על פי בקשת כמה הורים, שלא יכלו לשלוח את בניהם אל בתי הספר הפרטיים, כי לא השיגה ידם לשלם את שכר הלימוד הגבוה, ולימודי החול בבית הספר של הקהילה לא הניחו דעתם, כי לא הספיקו להם, פתחה חברת “כל ישראל חברים” בית ספר משלה בשנת 1897, ונכשל. נכנסו שמה בני עניים, על כן לא רצו האמידים והעשירים לשלוח בניהם שמה.

על רוח ההורים ויחסם אל חינוך יעידו הדברים של אחד המורים באלכסנדריה:

“רק העניים שאין ידם משגת לשלם שכר לימוד גבוה בבתי הספר של הנכרים ישלחו את בניהם אל בתי חינוך הקהילה. וגם אלה יחכו להזדמנות הראשונה, כשירחיב ה' את גבולם, להוציא את ילדיהם משם אפילו באמצע שנת הלימודים, כדי להכניסם לאחד מבתי הספר הנכרים. כי לפי דעתם אצלם יוכלו בניהם להתחנך ולהשתלם על פי רוח ההשכלה האמיתית”.

“בין המשפחות האמידות שוררת כאן אמונה, כי בניהם יטו מן הדרך הנכונה אם ישבו על ספסל אחד עם ילדי העניים. ולכן מסרבים ההורים האמידים לשלוח את ילדיהם אל בתי הספר של הקהילה”.

“ובנוגע ללימודי העברית? האמידים מהכיתות הבינוניות מסתפקים, כדי לצאת ידי חובת היהדות, לשכור לבניהם “חכם” לשתי שעות לשבוע, וה”חכם" מלמדם “תורה”, זאת אומרת מאלף בית עד ל“מודה אני” ו“שמע”, וכמובן נכללות בזה הברכות של ציצית, תפלין וקריאת התורה, כדי שיהיו מוכנים לחוג את חגיגת “בר מצוה” ובזה הם עושים, לפי דעתם, את חובתם כיהודים".

“ואילו העשירים, מבני השדרות הגבוהות, בשבילם, ברוך ה', אין צורך בקטנות כאלה, הם יוכלו להקרא בשם יהודים גם מבלי דעת לא את עיקרי הדת היהודית, לא את דברי ימי עמם, ואפילו מבלי להכיר את צורת ה”אלף בית" העברית. ובשעת הדחק יוכלו לקרוא את ברכות התורה והקדיש באותיות לטיניות, וגבאי בית הכנסת של הקהילה דאגו בשבילם גם בזה, להמציא טבלאות כאלה על הבימה"³⁶.

עם סגירת בית הספר של האליאנס נפתח במקומו בית ספר על שם הרב די לה פרגולה. יסוד בית ספר ישראלי באלכסנדריה בא מפני מאורע מרעיש. במשך שנים ביקרו ילדי האמידים והעשירים בתי ספר נוצרים וההורים “שבעו רצון” מן הלימודים שבהם. העיקר שבניהם לומדים לשונות חיות. ברוח החינוך אין ההורים משגיחים, ורק כשיבוא מקרה פומבי של הדחה דתית או שנאת ישראל, אז יתעורר הקהל משנתו ויבקש עצה.

“התעוררות כזאת באה בשכונת אלכסנדריה הנקראת “מוחרם ביי”, שכונה שרוב תושביה היו יהודים. בית ספר יהודי לא התקיים שם. פתחו ה”אחים" וה“אחיות” בית ספר בתשלום שכר לימוד גבוה, ומיד באו ילדי ישראל ומילאוהו. אז החליטו האחיות לבנות על יד בית הספר בית תפילה, למען יהיה לתלמידים מקום להתפלל בו, ומסרו לידי התלמידות הישראליות פּנקס לקבץ תרומות לבנין בית היראה, והבנות באו אל הוריהן ודרשו מהם להשתתף בממונם בדבר של קדושה. אז נפקחו עיני ההורים לראות את אשר עוללו לבניהם. בשעת התעוררות הלבבות יסדו בית ספר יהודי בשם “שבת אחים” והתקיים שלש שנים, – ונסגר…

מאורע שני הביא לידי יסוד ליציאום על ידי חברת “התאחדות יהודים לשם חנוך”³⁷ וזה הגורם:

בשנת 1925 דיבר מורה בית הספר סט. קאתרין לפני התלמידים – נוצרים ויהודים – על היהודים המשתמשים בדם נוצרים לחג הפסח. היהודים מחו, אבל הנהלת בית הספר לא שמה לב למחאות ולא פיטרה את המורה. אז באו היהודים ופתחו ליציאום משלהם. תכניתו – כתכנית הליציאום הצרפתי, בהוספת לימודי היהדות. בשנת 1930 הגיע מספר התלמידים לארבע מאות וחמישים, ובהם גם בני דתות אחרות, 53 מושלמים, 5 יוונים, 4 קופטים ושלשה קאתולים.

אבל לאחר כל אלה עדיין רוב צעירי ישראל היו מבקרים בבתי ספר תיכוניים זרים. רגש הנחיתות לחש להם כי הלימוד בבתי ספר של זרים עולה על הלימוד בבית ספר יהודי.

בשנת 1940 נוסדה באלכסנדריה מדרשה בשם “התחיה” – בית ספר לאומי שהכיל שלשה מדורות: א) מכינה ובית ספר עממי, ב) בית ספר תיכוני עד כיתה ג', ג) שלש כיתות גבוהות המכשירות לבחינות גמר. המייסדים היו יהודים לאומיים שקבעו להם למטרה “להקנות לתלמידים ידיעה מספקת בלשון העברית עד כדי הבנת ספר עברי והתפילות, ידיעה בתנ”ך שתאפשר להם קריאה קריאה והבנה עצמית הפרקים הקלים שבנביאים, ידיעה בינונית בתולדות עם ישראל שבכל התקופות והזמנים עד ימינו, יחד עם זה יסודי הדת, גם ידיעת תולדות ספרותנו החדשה, ולעורר כמיהה ושאיפה לקחת חלק פעיל בבנין ארץ ישראל ותחית האומה". למרות כל השאיפות הנעלות האלה אולצו המייסדים לקבוע ללימודים העברים לא יותר מארבע שעות לשבוע בכיתה. “צריך היה להשפיע על ההורים שלא יתנגדו לכך, “שילעיטו” את בניהם עברית כביכול”³⁸.

בשנת תרצ“ט יסד הרב הראשי ד”ר משה ווינטורה “מוסד הרמב”ם", והוא לשם מסיימי בתי הספר של הקהילה, שלא ישכחו תורתם. הרב היה מלמד בשיעורים והנערים היו רוכשים להם ידיעות ניכרות. שם נשמעו גם הרצאות בעניינים ישראליים והיתה גם מקהלה לשירה עברית. ההרצאות היו בצרפתית ופעם בחודש נערכו שיחות בעברית.

* *

על המצב בקהיר יש לנו ידיעות מכרמיה משנת 1840. “כשהייתי בקהיר – הוא מספר – חקרתי לדעת איך מחנכים היהודים את בניהם. את הילדים לימדו לקרוא ולנגן (על פי הטעמים) והבנות לא קיבלו שום חינוך. מספר מסוים של תלמידות מבנות המשפחות העשירות שבעיר היו נמסרות לידי אשה אחת או יותר להשגיח עליהן, מבלי ללמד אותן מאומה. התלמידות הללו היו מבלות את מרבית ימיהן באולם גדול, כשהן רובצות על כרים גדולים שטוחים על מרבדים ושטיחים רחבים או מתמודדות על הארץ כשהיו עיפות מאפס עבודה ובטלה”³⁹. כרמיה ייסד בית ספר שלא האריך ימים. היו תלמודי תורה לעדה, אבל עשירי ההורים לא רצו שילמדו בניהם יחד עם ילדי אביונים ולכן שלחו את בניהם אל בתי ספר הנוצרים. בשנת 1895 פנו כמה הורים אל חברת “כל ישראל חברים” וביקשו ממנה לפתוח שם בית ספר. החברה נענתה להם ובשנת 1896 נפתחה האסכולה. בסוף שנת 1897 היו בה 360 תלמידים. כעבור שנה ייסדה החברה בית ספר מיוחד לנערות.

בשנת 1898 בא שליח “אגודת אחים” (סניף חברת “כל ישראל חברים”) לבקר בבתי הספר, ונביא בזה קטעים מן הדין והחשבון. כמובן שמשפטו מיוסד על השקפתו:

“בית הספר נמצא ברחוב ‘גמאע אל בנאת’ ובו 270 ילדים ו-110 ילדות… היהודים העשירים או שהם תומכים בבית הספר בסכומים מועטים או שאינם תומכים בו כלל… רוב התלמידים ספרדים הם, אך יש שם גם הרבה אשכנזים, גם חמשה עשר ילדים מכת הקראים. התלמידים הם ברובם בני בעלי מלאכה, בני סוחרים קטנים ופקידי מסחר. מלמדים את התלמידים ארבע שפות: עברית, ערבית, צרפתית ואנגלית. נקסמתי ממש למראה המהירות והדיוק שבהם מתרגמים התלמידים מצרפתית לאנגלית ולהפך. שמעתי את התלמידים האלה מתרגמים מעברית לצרפתית ולאנגלית, בדקתי את מחברותיהם וראיתי שהם לומדים הנהלת ספרי מסחר, גיאומטריה, שרטוט ומדעים”.

“ישנם שם מעצורים שבגללם אין החלק הגדול של התלמידים היהודים בקהיר יכול ללמוד בבתי הספר של האליאנס. הראשון – האמונה השוררת בין ההורים העשירים כי בניהם יטו מהדרך הנכונה אם ישבו על ספסל אחד עם ילדי העניים. מאות ילדים וילדות מבני האמידים המאמינים במשפטים קדומים כאלה מבקרים את בתי הספר הדתיים של הנכרים שאותם הם מעשירים ובהם הם מאבדים את יהדותם. המכשול השני בקהיר – במצבה הטופּוגראפי של העיר ובפיזור היהודים בכל פינותיה, בפרברים היותר רחוקים שבה”⁴⁰.

בתי ספר של “האחים הקתוליים” היו בקהיר בשנת 1912 כשבעה, שבהם היו מתקינים את החניכים לעבוד בבנקים ובבתי מסחר. הידיעות הדרושות למשרות כאלו היו הלשון הצרפתית ומעט חשבון. נער בן חמש-שש עשרה שגמר חוק לימודיו בבית ספר כזה מבקש לו משרה ומתחיל חי חיי בוגרים, בביקור בבתי קפה. היו בקהיר גם בתי ספר גבוהים לרפואה ולהנדסה ולא היו בהם הגבלות ליהודים, אבל יהודים לא למדו בהם.

בשנת 1902 יסדה ה“אליאנס” בית ספר לנערים ולנערות בפרבר עבאסיה וכעבור עשר שנים קיבלתו הקהילה על חשבונה. בבית הספר היו מבקרים ילדי עניים, אף על פי שהיו משלמים שכר לימוד נמוך. החינוך שם היה כרגיל בכל בתי הספר של כי"ח, בלי השפעה יהודית לאומית.

בין בתי הספר היהודים בקהיר היו ידועים: בית ספר גדול אחד לבנים של "משה

קאטאווי פאשא" ואחד לבנות בשם “בית ספר מארי סוארס”, שני בתי ספר בשם

,Ecoles De Bienfaisance אחד לבנים ואחד לבנות, ובית ספר למלאכה לבנות. מספר התלמידים בכל בתי הספר האלה עלה ל-2500, ומספר המורים בכל הלשונות והמקצועות 120. כל בתי הספר האלה נמצאו בבניינים נהדרים שהקימה הקהילה מתרומות נדיבים גדולים. את בתי הספר האלה היו מבקרים בני ה“חרה” (הגיטו היהודי) והעניים שאין ידם משגת לשלוח את בניהם ל“אחים הקאתוליים”. בשנת 1929 הועמדו בתי הספר תחת פיקוח הממשלה. אנשי הקהילה, משה די קאטאווי פאשה, שהיה גדול השפעה, הוא הוא שנתן את הכסף לבניין, ונדיב שני, פליכס סוארס, תרם את דמי בניין בית הספר לבנות.

מתחילת היווסד בתי הספר היהודים בשנת 1840 עד מאת העשרים חלו בתכנית הלימודים הרבה שינויים לפי תנאי הזמן הפוליטיים והשפעות ממשלות חוץ על שלטון מצרים. בתחילת ייסודם לימדו בהם עברית, ערבית ואיטאלקית. אחר כך הוסיפו על שלש הלשונות את הלשון הצרפתית שהיתה לשפת הלימודים, השפה העיקרית. אחרי כן הוסיפו עליהן עוד אחת, את האנגלית. עם התגברות הרוח הערבית השוביניסטית נעשתה הערבית ללשון העיקרית. כל השינויים הרבים הללו באו על חשבון הלשון העברית. לימוד לשוננו הלך הלוך והצטמצם. ארבע שעות לשבוע לכיתה בת 60 – 70 תלמיד. בהליופוליס, עיר גנים מפוארת, מסע חצי שעה בקרון החשמלי ממרכז קהיר, נמצא בית ספר על שם אברהם בטיש, נדבן אשר תרם מכספו להקמתו. בראש בית הספר עמד ועד ציבורי. בית אולפן זה – תלמידיו היו מבני האמידים. על דרגת הידיעות יעיד מורה עברי אחד מארץ ישראל שביקר בו בשעת מלחמת העולם השניה:

“בעברך על סף המוסד נקלטים צלילי הצרפתית באזניך, ואין פלא בדבר, הצרפתית היא שפת הוראת רוב המקצועות, ומלבד זאת היא גם שפת הבית והרחוב היהודי… בכיתה ז' ניתן שיעור בעברית ודת על ידי מורה כבן ארבעים ויותר, יהודי ספרדי, בעל ידיעות רחבות ביהדות, המדבר עברית בהקפּדה יתירה, ואי לזאת מוזרה במקצת לאזנו של ארצישראלי… ואין פּלא שהעברית אינה שוטפת בפיו, כי היא שפת דיבורו בכיתה בלבד ואף כאן הנהו נאלץ להסתייע בתרגום צרפתי… המורה בחן את תלמידיו בתפילות בעל פה, בדקדוק, בכתיב, ובתרגום מצרפתית לעברית בכתב ובעל פה. המורה השמיע משפטים בצרפתית והתלמידים תרגמו לעברית. תוצאות הלימוד מפליאות הן בהתחשב עם מספּר השעות המצומצם העומד לרשותו של המורה, שעתים לשבוע, הכוללות תפילה, דת, תנ”ך ולשון… ברגעים האחרונים של השיעור ניסיתי לשוחח עם הילדים. דיברתי עברית ונזקקתי קצת לתרגום צרפתי. מתוך השיחה התברר לי שרוב הילדים חברים הם להסתדרויות נוער ציוניות המטפּחות בהם רגש לאומי ויחס חיבה לעם ולארץ. בשעה השניה ביקרתי בכיתה ג', בשיעורה של מורה ארצישראלית. בשיעור זה היתה רוח אחרת… ולמרות שהעברית אינה שגורה כל צרכה בפי הילדים הרגשתי את רוח ארץ ישראל בכל, בשיטת הקנית הקריאה והכתיבה, בנושא השיעור ובמגע שבין המורה לילדים. וגם פה ההישגים מרובים. הילדים קוראים קריאה רהוטה ושומעים וגם עונים עברית⁴¹.

בשאר הערים שבהן היו קיימות עדות יהודיות מעטות אוכלוסים כגון טנטה, מנצורה, דמהועד, פורט סעיד, כפר אל זייאת, מחלה, מית ג’אמר, זיפתא, בנהא, איסמעאילה, סואץ ­­­– לא היה זכר לתרבות ישראל ולחינוך יהודי.

כדי למלא את חסרון חינוכם הדתי של התלמידים היהודים בבתי הספר של הקונגרגניסטים הנהיגה הרבנות הראשית בקהיר ובאלכסנדריה חגיגות שנתיות של קונפירמאציה דתית, לבני “בר מצוה” ו“לבנות מצוה”⁴². החגיגות נערכו על פי הרוב בחג הפורים, ברוב פאר והדר. כל אלה שהגיעו לגיל י"ג שנים היו מתאספים בבית הכנסת הראשי לבושים בגדי חג וראשי הרבנים נואמים לפניהם. המועמדים להשתתף בחגיגה היו מתכוננים אליה במשך חדשים אחדים.

* *

הנגע ביהדות מצרים היה החינוך בבתי הספר של המיסיון והנוצרים. מי שהתבונן אל חיי אחינו שם הוציא משפטו זה:

“אחינו מקבלים לרוב חינוכם או אצל המסיתים והאחיות הנוצריות שהם צרפתים ביחוד, או בבתי ספר צרפתים חולוניים בנדון הדת, אבל לאומים בנדון הרוח שבהם, ורק חלק קטן מהם מקבל חינוכו בבתי הספר שנבנו בכסף יהודי וגם שם עברי נקרא עליהם, אבל הרוח בהם הוא כולו צרפתי… החינוך אצל המסיתים והאחיות הנוצריות ממית את הרגש הלאומי משרשו וגם מכרית את נפשות החניכים מעמנו… אבל גם המקבלים חינוכם בבתי הספר הצרפתיים החולוניים – המעטים מאד בארץ – גם אלו נפשות כרותות הן… ללכת פאריזה – זה החלום שכל ילד יהודי במצרים חולם בכל משך ימי שבתו בבית הספר הנכרי… רוח אחת חודרת את כל בתי הספר האלה: לחבב את צרפת, את עמה, את שפתה, את מנהגיה, את חגיה ומועדיה… הצעירים שגמרו את בתי הספר ההם חושבים ומדברים צרפתית… והמעטים המקבלים את חינוכם בבתי ספר עברים, אבל ברוח צרפתי, לא טובים מאחיהם שחונכו בבתי ספר צרפתיים… בתי הספר ההם או שהם ממוסדות אחינו הצרפתיים המתבוללים, או שהם ממוסדות יהודי מצרים, שהם בעצמם כבר חונכו בבתי ספר נכריים. הצד השוה שבהם – שבכולם אין רוח לאומי, ובמקומו כאילו בא “הרוח הדתי”. גם בבתי ספר אלו לומד הילד בעיקר את השפה הצרפתית ואת תולדות העם הצרפתי. גם בהם משתמשים באותם הספרים ובאותם האמצעים כדי לחבב על הילד את הצרפתית והרוח הצרפתי, וגם פה כל חניך מתכוון, בגמרו את בית הספר, לנסוע לצרפת. כל הצעירים הגומרים את בתי הספר האלה חושבים ומדברים רק צרפתית ונעשים גם לנושאי הצרפתיות בארץ נכריה”.

“והרוח הדתי שבהם אינו רוח שיש בכוח לקשור את התלמיד לעמו ולארצו: פּעם בשבוע או פּעמים בשבוע מספּרים לילד – וגם זה בצרפתית – על חג שהיו אבותינו חוגגים, כי הלא אין אבות התלמידים שמים לב לחגינו, ומספרים להם על אברהם, יצחק ויעקב… הרוח הדתי הוא ביד המחנכים המצורפתים למוקש לרוח הלאומי, כולו אומר: אנו לא בני עם אחד אנחנו, כי אם בני דת אחת”…

“החינוך הזה הוא שהיה בעוכרי אחינו במצרים והוא שטשטש את צורתם”⁴³.

מענין כי חשק ההורים למסור בניהם לבתי הספר של המשלחות השונות (מיסיונים) גדול כל כך עד שהמוסדות הזרים החליטו לצמצם בקבלת ילדי יהודים, וההורים היו מוכרחים להשתמש בפרוטקציה והמלצות, כדי שיזכו בניהם לקבל חינוך זר.

* *

בכל בתי הספר היהודיים, הציבוריים והפרטיים, התחנכו בשנת תש"ה בערך 4500 תלמידים, שלמדו קצת עברית, שעות אחדות לשבוע. בין המורים היו יוצאי ארץ ישראל ואלה השפיעו על התלמידים ברוח לאומית. על כן היו מבינים קצת עברית ויודעים להביע בה דברים פשוטים. 4,200 מילדי ישראל היו מתחנכים בבתי ספר זרים, חולוניים ונוצריים-כנסייתיים, שלא היה בהם זכר לעברית והם היו מרחיקים את החניכים מעמם. כחמשים אחוזים מילדי ישראל לא נהנו מכל חינוך עברי ולא ידעו אפילו את האלפבית, ולא דבר בתולדות ישראל.

המורה העברי במצרים מוצא פרנסתו בקושי ובצמצום. לפיכך מחויבים היו המורים לחפש פרנסות מן הצד. רבים מהם היו ממלאים חסרונם בהורותם בשיעורים פרטיים בבתי העשירים, ויש שביקשו להם פקידות באיזה מוסד או לשכה לכמה שעות ביום. אפילו מנהלי בתי הספר לא קיבלו משכורת מספקת לפרנסה.

* *

משעה שהחלה רדיפת הציונות והציונים בארצות הערביות התחילה גם ממשלת מצרים תובעת הגדלת מספר השעות הניתנות ללימוד הלשון הערבית, וגם הכנסת הערבית במקצועות אחרים במקום הצרפתית.

חבש (אתיופיה)    🔗

בחבש, ממלכתו של הניגוס, נמצאים יהודים בעלי עור שחור-בהיר הנקראים “פאלאשים” או “מהגרים” והם מכנים עצמם “בית ישראל”. הם מאמינים שהם מזרעם של אברהם, יצחק ויעקב, שומרים על השבת בכל חומר הדין ומבלים את היום הקדוש ב“בית אלהים” ואוכלים שם את סעודתם בחבורה. הם שומרים גם את החגים ואת המועדים וראשי החדשים, חוץ מחנוכה ומפורים שאינם יודעים טיבם. הם מכניסים את בניהם בבריתו של אברהם ככל בני ישראל, הם יודעים את כל ספרי המקרא אבל חמשת חומשי התורה קדושים להם ביותר, ואת התלמוד לא ידעו. כל ספריהם כתובים בגעז, לשונה העתיקה של כוש, ועברית לא ידעו.

יוסף הלוי וד“ר יעקב פייטלוביץ חקרו את חיי הפאלאשים והודיעו טיבם לעולם. והנזכר לאחרונה, הד”ר פייטלוביץ, בחר לו למטרת חייו להפיץ דעת היהדות ביניהם ולקשרם אל כלל ישראל. בעיר המלוכה, אדיס אבבה, ייסד להם בית ספר בשנת 1927, בית ששימש להם מרכז רוחני, והרים כבודם בעיני הממשלה והתושבים. גם הביא צעירים אחדים מחבש לארץ ישראל ולאירופה, כדי שיתחנכו להיות מורים לאחיהם. אחד המבקרים את בית הספר בשנת 1932 מתארו:

“רוב התלמידים בבית הספר הזה מוצאם מצפון אביסיניה, מהעיר גונדר. מנהל בית הספר כיום – אף הוא מגונדר. בבית אביו חונך כפרוטסטנט (המסיתים באביסיניה השתדלו להכניס את הפאלאשים אל תחת כנפי הדת הנוצרית, ולא הצליחו הרבה). הד”ר פייטלוביץ לקחו לאירופה, נסע עמו לארצות צרפת, איטאליה וגרמניה, ועשה אותו ליהודי בעל הכרה ומאמין. בית הספר עומד ב“גן” גדול – שטח אדמה מכוסה עשב דליל ועצים אחדים נטועים פה ושם. בית הספר נמצא בשלשה צריפים, שקירותיהם מבוץ וגגותיהם מקש. בקצה הגן נמצא בנין ארוך בן חמשה חדרים. בחדר הראשון, בו עומד ארון הקודש, מצאתי שני בחורים בני י“ח, שקראו תנ”ך בקול רם. הם היו לבושים מדים לבנים, ככל יושבי אביסיניה, ורק לראשיהם היו חבושים כובעים קטנים. בחדר הזה הם מתפללים, לומדים, ישנים ואוכלים. בחדר השני – שולחן וספה, ארון וכסאות אחדים. הוא משמש לשכה וחדר שינה למנהל. סמוך – חדר שינה של ילדים, שהיו כבר באירופה. ואחריו שני חדרים ריקים, בהם הילדים לומדים וישנים".

“הילדים הקטנים האלה, מבני שש עד י”ב, מוכרחים לפעמים לעבור דרך שתארך חדשים אחדים, כדי להגיע אל בית הספר. חלק מהם בא בלוית הוריהם וחלק מהם מצטרף אל השיירות של נוצרים צעירים, ההולכים מכל קצות המדינה אל עיר הבירה – הולכים הנוצרים אל הפטריארך, והיהודים השחורים אל ה“חדר”. כאן הם לומדים שש שעות ביום: קוראים תנ“ך, לומדים להתפלל, קצת חשבון, היסטוריה וגיאוגרפיה. זה היה אולי מספיק לו היו נשארים בבית הספר שנים אחדות. אולם מיד לאחר שנה הם נעלמים ואינם חוזרים יותר. המבוגרים שבהם נשלחים לאירופה, שם הם נשארים זמן די ארוך. כעת נמצאים בבית הספר הזה ארבעים איש בערך”.⁴⁴

בעת מלחמת העולם השניה, כשכבשה איטאליה את חבש, נפסקו הלימודים בבית הספר, התלמידים נתפּזרו, הבניינים נהרסו ורק אחדים מן החניכים שבאו מרחוק נשארו. ואלה הן הידיעות שהגיעו משם לאחר שהאיטאלקים גורשו משם והמלך הייל סלסיה שב לארצו:

“על פי הידיעות שקבלתי מחבש בעת האחרונה – כותב הד”ר יעקב פייטלוביץ – שבים והולכים החיים הכלכליים של התושבים למסלולם הרגיל, הואיל והוקם במדינה סדר של בטחון גמור. הממשלה נכונה עכשיו ואיתנה בידי הוד מלכותו הקיסר הייל סלסיה ושריו. הם מתקנים כעת את חוקי המדינה לפי רוח החופש ושיטת הממשל הנהוג בארצות הנאורות, שאינן מפלות בין אזרחים בעלי דתות שונות… נקראתי עכשיו בהסכם הועד למען הפאלאשים באמריקה לשוב לחבש ולחדש שם את פעולת בתי הספר, אשר סבלו הרבה מצוק העתים שעברו, ולהדק הקשרים שקשרה היהדות העולמית עם הפאלאשים בעשרות השנים האחרונות.

“בראש ובראשונה הוטל עלי לשוב ולחדש את הריסות בית הספר המרכז שיסדתי בשנת תרפ”ג באדיס-אבבה, אשר נפסקו שם הלימודים בזמן האחרון בשל המלחמות וחמת המציק. המורים והתלמידים נתפזרו, הבניינים נהרסו לרוב ורק אחדים מהחניכים נשארו במוסד… רבים מחניכיו משמשים עתה פקידים גבוהים בממשלה, ומנהלו, תלמידי תמראת עמנואל אשר שב אשתקד מגלותו לעיר הבירה יחד עם שרי הממלכה, תופס עתה משרה גבוהה במיניסטריון ההשכלה. נוסף לזה יש בדעתנו לייסד בתי ספר גם בשאר מרכזי הארץ, אשר אחינו הפאלאשים יושבים שם במספר גדול. מאז החילותי לפעול לתחיה הרוחנית של האבר המדולדל הזה מעמנו, שאפתי לסדר בכל המדינה חבורה של מורים סובבים בקהילות הפאלאשים ללמד את הנוער היהודי את שפתנו ותורתנו ולשם משרה זו הכשרתי עוד לפני מלחמת העולם הקודמת, בשנת תרע“ד, במחוז דמביה, בירת הממלכה לפנים, צעירים אחדים והדרכתי אותם בלימודי הקודש בהנהלתו של תלמידי גטה ירמיהו, אשר למד במשך כמה שנים בבתי מדרש בפריז, בפירנצי ובירושלים. את הפעולה הזאת עלה בידינו להמשיך זמן ידוע עד שהוכרחנו להפסיקה מחוסר אמצעים ומפני צוק העתים. שמח אני לציין, לפי הידיעות שקיבלתי מקרוב, כי למרות המחסור בכספים ובמכשירי לימוד ועל אף הקשיים שנתקלו בהם, עלה בידי אחדים מתלמידי בית הספר שלנו באדיס אבבה להמשיך במסירות נפש ממש עד הימים האחרונים בפעולה מחנכת בקרב ילדי הפלשים ולהפיץ ביניהם ידיעת לשוננו ותורתנו”⁴⁵.

באסמרה נמצאות כחמישים משפחות יהודיות שמיעוטן ממוצא אירופי ורובן מתימן. הם התאחדו לקהילה אחת והקימו להם בית כנסת קטן. נזדמנו שמה אחדים מארץ ישראל וייסדו שם אגודה ציונית ובשנת תש"ג ייסדו בית ספר לחמישים ילדים וילדות, והביאו ספרי לימוד מארץ ישראל.

פרס (איראן)    🔗

חינוך היהודים בפרס שהיא במערב אסיה שמספר יהודיה כששים אלף, בשפל המדרגה הוא, כתוצאה ממצבם הטראגי. תושבי פרס המושלימים קנאים הם וחשוכים מאד. השלטון המרכזי היה במשך דורות חסר כוח, והיהודים ניתנו בידי שרי הפלך לעשות בהם כרצונם. היהודי בפרס טמא הוא, וכל אשר תגע בו יד יטמא למושלימים. על כן לא יאבה מושלימי להשכיר את ביתו ליהודי, ואין לבן ישראל ברירה אלא לקנות לו בית או לבנותו. אם לקנות בית – ימכרו לו עיי המפולת, ואם לבנות – עין הכהן המושלימי צופיה עליו לבל יבנה בית מותרות. וכל בית שיש בו חדר מרווח, אור ואויר – בית מותרות הוא, לפי משפט הכהן.

“מולא” הוא שם המלמד בפרס. וזו תמונת החדר: לפניו יושבים כעשרים ילדים, והוא מלמדם צורת האותיות. לאחר עברם דרגה זו ילמדם מלים שלמות, ולא תנועה תנועה והברה הברה בלבד, כאשר יעשו בשאר התפוצות. ביום הראשון לשבוע ילמדם שנים שלשת הפסוקים הראשונים מן הפרשה, ועל זה יחזרו יום יום, ובזה יתם סדר השבוע. ילד בעל כשרונות יקנה לו ידיעת שלשת הפסוקים, ומי שאינו מגיע לכך, ימחל לו הרב, ובשבוע הבא ילמדנו שלשה פסוקים מן הסדרה החדשה. התוצאות היו כי לאחר עשר שנות לימוד ידעו אך קרוא, ואז יחלו ללמוד פירוש המלים, ואחר רוב עמל ויגיעה יצא דור היודע להתפלל, ובתוכו מעטים מאד היודעים לתרגם את התורה לפרסית.

כך יתאר נוסע עברי שביקר את פרס⁴⁶, אבל נראה שהוא מפליג בגנותו, ואולי נזדמן לו לראות את הגרועים שבמלמדים.

חברת כי“ח יסדה את בית ספרה הראשון בטהרן בשנת 1898 – לאחר שקיבלה הבטחה כי בתי הספר שיקימו יעמדו תחת חסות צרפת ואנגליה ולא יהיו נתונים לשרירות לבם של פקידי המקום. מיד נכנסו שמה 350 תלמידים. ראשי העדה חששו שמא יפגמו מנהלי בית הספר ברוח הדת והתנו עם כי”ח שהקהילה עצמה תמנה שם את המורים ללימודי הקודש. לאט לאט עלה מספּר התלמידים. אחר כך פתחה החברה בית ספר לבנות. זה הביא תועלת מרובה כי המנהל הכריח את הילדות להישאר בבית הספר עד שנת הארבע עשרה, ועל ידי כך מנע אותן מנישואי בוסר. בשנת 1900 פתחה החברה בית ספר בחאמאדן ונמצאו שם אף מושלמים ששלחו שמה את בניהם. באיספאהאן התקיימו בתי ספר של המיסיון הפרוטסטאנטית והשתדלו לקרב את ילדי ישראל באמצעיהם הפילאנטרופיים הידועים: מלבושי חינם, צרכי בית הספר בלי כסף, תמיכות במזומנים להורים עניים, רופאים ורפואות לחולים, וכיוצא באלה. על כן למדו בבתי ספרם ילדי ישראל במספר רב וראשי העדה לא יכלו לעכבם. גם בסינה, שיראז וקירמאנשאה פּתחה החברה בתי ספר. הצלחת החינוך מבחינת העברית לא היתה גדולה בפרס מאשר בשאר הארצות. אכן אם נמצא לפעמים מורה עברי בעל אישיות – פּעל הרבה. מורה כזה נמצא בבית הספר של כי“ח בטהרן, “חכם” עיוור “מולא” חיים, בקי בש”ס ופוסקים, בעל זכרון כביר, מסור להוראה בכל לבו ודורש טוב לתלמידיו. במשך ארבעים שנות פעולתו הקים דור של תלמידים שנחלו ממנו ידיעות עבריות במידה שאיפשרה לו תכנית הלימודים, ובעיקר הנחיל להם אהבה רבה לעם ישראל ולתורתו.

ואלה הם הדברים אשר יספּר הנוסע אברהם בראוור (ברור) על החכם העיוור המופלא הזה:

”בימי שבתי בטהראן, בסוף שנת תרצ“ה ובראשית תרצ”ו, היו בה יהודים למעלה מרבבה, ורק זקן אחד בעיר ראוי לשם תלמיד-חכם, אפילו כהוראתו בארץ ישראל. עיוור היה מנעוריו ובכל זאת האיר במאור תורתו את עיני אחינו הדוברים פרסית, ולא רק בעירו ובארצו אלא גם באפגניסטן, בטוראן (ביחוד בבוכרה), בקוקז, ואף בארץ ישראל ומעבר לימים. שמו המלא בשערי ספריו הוא אליהו חיים מורה בין חג’י מרדכי בן אליהו. התואר חג’י לאביו ר' מרדכי מוכיח שביקר בארץ ישראל וביקר שם לפני שבעים שנה ומעלה, מולא חיים – כך קראוהו בני דורו – נולד בשנת תרל“ב, ואביו מת עליו בהיותו בן שבע. בימים ההם היתה נסיעה מטהראן לארץ ישראל כרוכה במאמצים כבירים, בדמים מרובים ובסכנות. חג’י מרדכי הצטיין איפוא ברוב מרץ, ביראת שמים ובאהבת ארץ ישראל ותכונות אלה הוריש לבנו. מוריו היו ר' אליעזר, מלמד יזדי, ואחריו חכם יחזקאל יזדי. שניהם מן העיר יעזד, עיר של יראים ושלמים גם בדורנו אנו. כפי שספּרו לי נתעוור הנער אליהו בהיותו בן עשר. תורה ודעת הלשון העברית, הפּרסית, הצרפתית, והערבית קנה מתוך שמיעה. העיוור הורה בבית הספר של חברת “כל ישראל חברים”, היה חבר בבית הדין, נואם ודרשן וסופר דתי חרוץ. המורה העיוור הכיר את תלמידיו ושלט בכיתתו בכוח אישיותו הנעלה. היה קורא את תלמידיו אל הלוח ומכתיבם ושואלם לכל אות ואות כתובה. תלמידיו – מהם נמצאים גם בארץ ישראל – זוכרים את שמו בחיבה והערצה. ביקרתיו בביתו, אבל לא יכולתי להטרידו, כי לא היה בקו הבריאות. אחר כך נזדמנו לאסיפה בבית הציר היהודי לפּרלמנט מר נהוראי לוגמן. באסיפה זו לקחו חלק באי כוח כ”ב בתי הכנסיות שבעיר (קהילה מאוחדת אין בעיר). ניתנה לי רשות לנאום לפני הנאספים ורבי חיים העיוור תרגם את דברי בלי קושי. רק בשמעו מלה מחודשת כגון ‘ארגון’ שאלני לפירושה. רגילות זו בדיבור עברי באה לו, כפי שאני משער, משנות קיום החברה לחיזוק שפת עבר, שנוסדה בשנת הצהרת באלפור תרע"ח. ויותר משהיה סיפּק בידי להכיר את החכם המצוין בשתי פגישותינו, הכרתיו מתוך שלושת ספריו הנמצאים בבית הספרים הלאומי בירושלים, והם ‘דרך החיים’, ‘גדולת מרדכי’, ‘ידי אליהו’. והנה דברי המחבר על חיבוריו בהקדמה לספרו האחרון ‘יד אליהו’:

“האדונים היקרים והאחרים הישרים שמעוני. בעבור אשר רוב אחינו שבפרס אינם יודעים לדבר בלשון הקודש אני הצעיר בשנת תרע”ט חיברתי את ספר דרך החיים בכתב עברית בלשון פרס, אשר ידעו אחינו הקדושים את י“ג עיקרים, את תרי”ג מצוות, ויכירו את כל נביאי האל ונבואותיו ויבינו את זמן ביאת משיח צדקנו וידעו להשיב תשובה לאפּיקורסים… ובשנת התרפ“ד חיברתי ספר גדולת מרדכי כשם אדוני אבי זצ”ל למען ידעו אחינו את אשר קרה לישראל באיזה יום בחודש ובאיזה שנה היה הדבר ההוא, מיום יציאת מצרים עד הזמן הקרוב לימים האלה, וגם קצת מן הסליחות ותפילות ימים נוראים תרגמתי בו… ובשנת התרפּ“ז שינסתי מתני וחיברתי ידי אליהו. ותרגמתי בספר הזה את עניני דרך ארץ איך יתהלך האדם לפני האל, וכיצד יתנהג האב עם בנו והבנים עם האב… אחר כך כתבתי על עניני שמירת הגוף כדי שיהיה אדם בריא וזך בעבודת בוראו…”

“בעודו בחייו היה לאגדה בכל קהילות הקודש אשר במלכות כורש. וכך ספרו עליו באזני: כאשר חשך עולמו עליו נסע להשתטח במערת שרח בת אשר (מפורסמת בקרב יהודי פרס מדורי דורות כבעלת נסים) בקרבת איספּהן, כי שמע ששרח בת אשר מליצת יושר נאמנה היא בשמים לכל ישראל ואף ליחידים מקופחים בחייהם. בבואו למערה שפך מרי שיחו לפני שרח, כאילו היא גופה עומדת לפניו: המליצי נא בעדי שישוב לי מאור עיני ואהיה כאחד האדם, ולא אקבר חיים בעודי נער. מרוב בכי נלאה ויישן, ותבוא אליו שרח בת אשר בחלום, והיא עלמה כלילת חן והדר, וכה אמרה בנועם שפתיה: שמעתי את דבריך, בן יקיר, ובכל לבי חפצה אני להיטיב לך, אפס את האור אשר אבד לך אין להשיב, ואולם מן השמים יזכוך בזכרון טוב וכל אשר תשמע באזניך ייקלט במוחך ולא תשכחהו. ומאז היה רבי חיים לבור סוד שאינו מאבד טיפּה. והואיל ושקד כל ימיו לבקש דעה בספרים היה ברבות הימים לספריה חיה. הוא זכה גם ללשון לימודים, לבאר לכל אוזן שומעת את חמדת תורתנו. וכשם שאהב ללמוד כך אהב ללמד. להעמיד תלמידים רבים ולקרבם לאביהם שבשמים. כפי שאמר לי אחד מתלמידיו מעריציו בירושלים נפטר רבי חיים אליהו באביב תש”ג וכבוד גדול חלקו לו יהודי טהראן בהלוויתו". (אבק דרכים, חלק ב').

הטבלה הבאה תראה לנו את מצב החינוך הציבורי בפרס לפני קבלה את התחוקה שלה (1906):

הקטע הבא מגלה לפנינו את מצב היהודים בכלל בפרס וגם מצב ידיעותיהם של אלה שקיבלו חינוך עברי שם. וזה אשר יספר נוסע עברי:

“מכל אשר ראיתי בבומביי עשו עלי את הרושם החזק ביותר שני סוחרי שטיחים ממשהד Meshed אשר סיפרו לי תולדות רדיפות אחיהם באותה עיר פרסית, אשר העבירוני לימי האינקביזיציה בספרד. הם סיפרו לי כי היהודים דרו במשהד במשך מאתיים שנה, ושרדיפותיהם החלו לפני שלשים שנה, בגלל כלב שהומת על ידי היהודים ביום קדוש לשיעים. כעונש על החטא נהרגו שלשים וששה יהודים בו ביום, וכל הקהילה אונסה לקבל את הדת המושלימית. השיעים הקפּידו שישמרו האנוסים את דתם החדשה, ובנו בשכונת היהודים מסגד, בכסף האנוסים, והוכרחו האומללים לבוא שמה יום יום לתפילה, אחר כך הניחו להם מעט ונאנסו היהודים לבוא להתפלל עשרה לילות בשנה, בחג המוחרם. קרבנות הקנאות המושלימית אונסו לחיות כחיי האנוסים בספרד. הם בנו להם חמישה בתי כנסיות מתחת לאדמה, שם הם באים ערב ובוקר לתפילה, וגם תלמוד תורה יש להם במסתרים והילדים לומדים תורת עמם במעמקים. מספר בני הקהילה כאלפיים נפש, כשמונה מאות בתי אבות ולהם רב וכמה שוחטים ומוהלים. לפני שלשים שנה בערך (הדברים נכתבו קרוב לשנת 1920) ברחו כמה יהודים ממשהד לטורקסטן הרוסית והתגוררו במירב, אצל בוכארה, עד שבאו הבולשביקים ושללו את כל הונם. שני הפליטים שפגשתי, שכל רכושם נגזל מהם, שבו אל אחיהם בעוני ובחוסר כל למצוא ביניהם מפלט ותנחומים”.

"שני סוחרי השטיחים פיזרו את החשד שהם מספרים דברי בדיה, בהראותם לי את תעודת מסעם, שבהן נרשמו כבני דת מושלם, אבל הם דיברו עברית בשטף, ואחד מהם רשם, על פי בקשתי ולעיני, דברים קצרים בעברית המעידים על אכזריות, תלאות ובטחון. ואלה דבריו:

“הנה אנו מודעים (מודיעים) לכך על מאורעות שלנו בקיצור שאנו מאנוסי משהד שבקרוב לשמונים שנה יש שאינסו אותנו בדת האסלאם אבל בסתר אנו יהודים ושומרים את דת יהודי בסתר בישביל (בשביל, כלומר מפני) שלא רצינו לחלל את דתנו נסענו רובנו לרוסיא ושם עסקנו בסחורה ולא היה בינינו עני. לסוף הזמן נעשה (נעשתה) רוסיא בולשויבי (בולשבית) ושללו אותנו. חזרנו עוד הפעם למשהד בידים ריקניות ואנו יראים לגלות את עצמנו לא מצד המלוכה כי אם מצד העם שאם יודע להם שאנו יהודים הורגים אתנו (אותנו) כמו רגע (בין רגע) בשביל שהם פראים ואן (ואין) יכולת ביד המלוכה להגן בעדנו ורובנו חפצים לנסוע בירושלם (לירושלים) ואין יכולת בידם בשביל שנתדלדלו ועתה מבקשים אנו ממעלתכם שתעשו איזה תעלה למכיתנו (למצוא תרופה למכתנו) כי אמרו חכמים כל המקים נפש אחת מישראל כאילו קיים עולם מאלה (מלא) כי עת צרה היא לנו. חושו לעזרתנו ועשו תחבולה כחכמתכם שלא יהיה חס ושלום סכנה לנו”⁴⁷.

נער עברי ממשהד, שהגיע עם בני משפחתו לירושלים, ונכנס לבית הספר “תחכמוני”, מספר מזכרונותיו:

"נולדתי בעיר הפרסית משהד, היא העיר שבה חיים אחינו בני ישראל חיי אנוסים. כלפי חוץ הם מוסלמים ומקיימים את דת מוחמד ובסתר אהלם הם יהודים נאמנים לדת משה וישראל. שמות כפולים להם, שם עברי ושם פרסי. שמי העברי הוא שלום בן יחזקאל ואלו בפרס נקראתי בשם שכראלה בן עבדול סמד. כשהייתי רך בשנים לא ידעתי בבירור מי ומי אני, יהודי או מוסלמי, אך כשגדלתי נודע לי בסוד, כי על בית-יעקב אני נמנה. זוכרני, בהיותי כבן שמונה שנים שאלתי את אבי לאמור: “אבי, מפני מה קוראים לנו ג’דידים?” אבי הטוב הביאני אל חדר-הסתרים שבביתנו, נעל את הדלת, הושיבני על ברכיו ואמר לי: “דע לך, בני, כי לא שכראלה שמך כי אם שלום ושמי יחזקאל ולא עבוד סמד. יהודים אנחנו ואת אלהי ישראל אנחנו עובדים ועתה השמר נא ואל תגלה את סודנו לשום איש פרסי, כי אם יוודע להם שאנו מקיימים את מצוות דתנו והרגונו”. הבטחתי לאבי כי אשמור בלבי את הסוד ומאז היה קורא לי לעתים קרובות אל חדר-הסתרים והיה מלמדני את חוקי-תורתנו.

“רעים ומרים הם חיי היהודים האנוסים במשהד. תמיד הם שרויים במורא וברעדה. מימי לדותנו מלמדים אותנו הורינו לשמור בסתר את חוקי-תורתנו. בית הכנסת בנוי במרתף ובו אנחנו מתפללים בוקר וערב. בשעת-התפילה עומד שומר ג’דידי בחוץ ומתבונן אם אין פרסי אורב למתפללים. יום יום אנחנו מבקרים גם את המסגד ומשבחים בתפילותינו את נביא המוסלמים מוחמד. את כל טקסי-הדת הפומביים אנו עורכים בחשאי בבית הכנסת, את בריתות-המילה ואת חגי-הנישואין. את חגי-החתונות אנו עורכים פעמים, פעם אחת בפומבי, בראש חוצות, לפי מנהגי האיסלם ופעם שניה באין רואים – בבית הכנסת. הפרסים רוצים להתחתן בג’דידים בכדי שיהיו לעם אחד – ומה עושים אחינו, בכדי לקדם את פני הרעה? הם משיאים את ילדיהם וילדותיהם בעודם קטנטנים, והיה כי יבוא איש פרסי להתחתן בהם ואמרו ההורים כי ילדם או ילדתם בנו להם כבר בית…”

“ואף על פי שאנוסים אנחנו – מעיד אני עלי שמים וארץ, כי יהודים כשרים אנחנו ובכל לבנו אנו דבקים בתורת-אלהים. חיינו תלויים מנגד – ואת דתנו אנו שומרים!”

“גם עברית למדתי בסתר. אבי הטוב הזמין באחד הימים אל ביתו אחדים מחבריו וייסדו בית ספר עברי. בית הספר נפתח בבית הכנסת. מאה ילדים היינו ומורה אחד לימד את כולנו. ספר-לימוד לא למדנו, כי אם תורה ונביאים. המורה סיפר לנו תמיד בפרסית סיפורים יפים על ארץ ישראל בעבר ובהווה. עתי היה מחלק לנו גם את בולי הקרן הקיימת ויתאר לפנינו את החלוצים העברים ונתעורר בלבנו חשק עז לעלות לארץ ישראל ולעבוד עבודת התחיה העברית” ⁴⁸.

מן הראוי לתת קיצור הידיעות שאסף בחריצות רבה רפאל פטאי מירושלים בפי בני עדת המשהדים בירושלים על חינוך האנוסים במשהד:

“בשנת תקצ”ט (1839), ביום י"ב בניסן, נשחטו יותר משלשים נפשות מיהודי משהד והנשארים בחיים הוכרחו להתאשלם. בעת השואה החריב ההמון את החצר הגדולה שבה היו כחמישה בתי כנסיות. היהודים קיבלו את האישלם למראית עין ונעשו “ג’דידים” (חדשים) באישלם, בחצר שנחרבה בנו היהודים בניינים דלים אחדים למשפחות עניות, ומתחת לאחד החדרים היה מרתף בגודל של שלשה מטר על שלשה מטר שלא נתמלא מפולת, הכניסה למרתף זה היתה לא מן החוץ אלא מתוך חדר, על כן אי אפשר היה לאנשים מן החוץ לדעת את הנעשה במרתף זה. במרתף אפל זה נוסד “המדרש” (בית הספר), וזה היה כעשרים שנה לאחר השמד (בשנת 1860).

”בו בזמן נשקף היה כליון לעדת היהודים במשהד. הילדים היו מחויבים לבקר ב“מכתב”, בבית הספר הדתי המושלמי, אף על פי שלא היתה שם חובת לימוד כללית, אלא מכיוון שהם בני ג’דידים הוטלה עליהם החובה ללמוד ולדעת את הדת החדשה. ב“מכתב” למדו את הקוראן ואת כל מנהגי הדת האישלמית. ההורים שקיימו את היהדות במסתרים מוכרחים היו להסתיר את הדבר אף מעיני בניהם הם, שמא יגלו התינוקות התמימים את הדבר, ואז נשקף להם עונש גדול. הילדים גדלו על כן ללא דעת היהדות. על כן פּתחו ראשי העדה את המדרש בהחבא וקיומו היה ידוע לא לכל העדה, אלא למהימנים ביותר. קיבלו שמה אך נערים מבני שתים עשרה ומעלה, נערים המסוגלים לשמור את סודם. מורם היה אחד מבני העדה המלומדים שסיכן נפשו, שכר לא קיבל. מולא (מורה) יחזקיה היה המורה הראשון.

"כעבור עשר שנים עבר המדרש למרתפו של מולא אבא. ביתו של רב זה היה בקצה הרובע היהודי, ושער ביתו פתוח לרחוב הגוים. הילדים לא יכלו, משום זה, להיכנס לבית רבם בעד השער, לבל ייגלה סודם, על כן נכנסו לחצר קרובה שבתוך הרובע היהודי, עלו על גגו של הבית הסמוך, משם הגיעו לגגו של הרב אבא, ומשם לחצר הפנימית ומן החצר למרתף, שדלתו וחלונותיו הקטנים פתוחים היו לחצר. במרתף מוצנע זה למדו מעשרה עד שנים עשר תלמידים. לא היו שם ספרים עברים והרב הוכרח לכתוב כל אות לעיני התלמידים. לשם כך הביאו עמהם דפי נייר וקלמר ודיו.

"עברו כארבעים שנה לאחר השמד, בני ההמון שהשתתפו בפּרעות הלכו כבר לעולמם ואז הוטב קצב מצב הג’דידים ונעשו חפשים יותר. מספר הילדים במדרש גדל והגיע לעשרים אחוזים ממספרם הכללי של ילדי האנוסים. בשנות התשעים היו לעדה שני מורים, אחד בנו של מולא יחזקיה והשני מולא יוסף, חתנו של אבא. ביום לימד מולא יוסף קבוצה קטנה של ילדים ובערבים את בעלי הבתים היהודים שגדלו ללא לימוד עברי בעטים של השמד והפחד. מולא יוסף זה הפקיד את כל כספו בידי שני אחיו, שעשו מסחר בממונו ונתנו לו סכום קטן בכל חודש למחייתו, והאח החפשי מטרדות פרנסה הקדיש כל זמנו לטובת העדה. הוא היה שוחט ומורה. בלילות, אפילו בלילות הקור והקפאון, היה חוזר על פתחי הבתים ומלמד חומש ותפילות, חודש בבית זה וחודש בבית אחר. אחד מתלמידיו, – אדם שבימי עמידתו לא ידע קרוא וכתוב עברית, – לימדו מולא יוסף בכל ערב, ובמשך ארבעים יום למד לקרוא בסידור ובחומש ולהבין קצת. האדם הזה נעשה מנכבדי העדה במשהד. אדם חשוב שני מתלמידי יוסף היה חאג' יחזקאל – מן הדור שגדל בשנים שלאחר השמד ולא ידע את האלף בית. כלפי חוץ היה מושלימי אדוק ועלה למיכה – וזכה לתואר הכבוד חג‘, אך במעמקי לבבו נשאר יהודי נאמן. מולא יוסף לימדו עברית, חומש ותפילות, ולבסוף עלה יחזקאל ירושלימה ובנה בשכונת הבוכארים בנין גדול ובו עשרים חדרים לעניי העדה ולבני משפחתו, ושם גם בית כנסת קטן הנקרא על שמו של חג’ יחזקאל. ר' יחזקאל נפטר בירושלים בשנת 1906 ובו בזמן מת גם רבו, מולא יוסף, במשהד.

“שנים מספר לפני מלחמת העולם הראשונה עלה המדרש מן המרתף אל שני חדרים מרווחים בקומה השניה של אחד הבתים ברובע היהודי. עד אותו זמן היו מלמדים ב”מכתב" הפּרסי גם בבוקר גם אחר הצהרים, והאנוסים היו מוכרחים לשלוח בניהם שמה לשם בטחונם. על כן הוכרחו הילדים ללמוד עברית רק לאחר שגמרו לימודיהם ב“מכתב”, כלומר: בגדלם. אבל היה היו ילדים מועטים שלמדו במדרש בשעות מאוחרות, בשנות השמונים של המאה שעברה למדו רוב בני האנוסים במכתב של מולא חאסאן (פרסי). מולא זה היה אדם נוח וטוב ולמד פעם מיהודי ג’דידי את האלף בית העברי (אלף בית מיוחד ליהודי משהד). ממנו למדו כמה מתלמידיו את האלף בית. חאסאן לא חשד בתלמידיו שהם עדיין יהודים ולימדם רק לשם זכר היסטורי.

"לפני מלחמת העולם הראשונה נפתחו בתי ספר של המלכות במשהד ובהם לימודים מסודרים וגם חופש של שני חודשים ניתן לתלמידים. בינתיים הלך הפחד מפני הקנאים ופחת, ואז החלו ללמד את הילדים במדרש גם בימי ילדותם. אז פחתה הסודיות. בתקופה הראשונה היו האנוסים מסתירים מבניהם את דבקותם ביהדות עד שנת השתים עשרה. רגילים היו הילדים לקחת ארוחת הצהרים אתם לאכלה בבית הספר. האנוסים היו נותנים לבניהם בחג הפסח רק מאכלות מותרים בחג וכששאלו הילדים מדוע אין נותנים להם לחם היו ההורים מתרצים את הדבר באמתלאות שונות. בשנות המלחמה לא הוסיפו עוד להסתתר כל כך והתחילו לחנך את הילדים ביהדות בגיל של חמש עד שש שנים.

"וזה היה דרך הלימוד: תחילה היו הילדים לומדים כולם יחד, בקבוצה אחת. כעבור זמן מה החל המולא מחלקם לפי דרגות ידיעותיהם. בפינות המרתף ישבו שלש או ארבע קבוצות ילדים. בכל הכיתות עסק מורה אחד ועזרו לו שנים שלשה תלמידים ותיקים. המולא לימד עת קצרה קבוצה אחת ואחר כך עבר אל השניה, ואת מקומו בראשונה תפס העוזר, שהיה חוזר על הלימודים ומשגיח על הסדר ועל המשמעת.

"בשנות העשרים עמד בראש המדרש מולא יוסף דיל ועזר לו אחיו מוסא (משה). מספר התלמידים הגיע לששים או לשבעים, לימדו שם משמונה בבוקר עד הצהרים, ולאחר הפסקה של שעה – עד ארבע אחר הצהרים. עם פרוץ מלחמת העולם השניה וכיבושה של משהד על ידי הצבא הרוסי החל קשר רוחני בין יהודי פרס ויהודי ארץ ישראל וההתעניינות בלשון העברית גדלה. בשנת 1942 ביקר מר דניאל נסרוליוף, בנו של ראש עדת המשהדים בירושלים, במשהד, ועל פי הצעתו נשלחו ספרי לימוד עבריים למשהד. מחלקת הנוער של המשרד הארצישראלי בטיהיראן פתחה קורס למדריכים בעברית ובו השתתפו גם כמה צעירים מבני משהד שגרו בטהראן. אחדים ששהו כמה שנים בארץ ישראל חזרו למשהד ופתחו שיעורי ערב לעברית לצעירים. בשיעורים אלה השתתפו בשנת 1945 כמאה וחמישים תלמידים מגיל שש עד עשרים.

"בשנת 1945 היו במדרש עשרה חדרי לימוד בשתי קומות של בית ברובע היהודי. כל התלמידים ישבו על ספסלים (לפני זה היו יושבים על הרצפה, כמנהג המקום). למורה היו לוח וגיר וספוג. מספר התלמידים, מגיל 6 עד 14, היה מעשרה עד עשרים בכל כיתה, ומספרם הכללי כמאה. שעות הלימוד היו על פי הרוב אחר הצהרים, מארבע עד שמונה. משום שעד שלש או ארבע – היו התלמידים נמצאים בבית הספר הממשלתי. תלמידי הכיתות העליונות לימדו את בני הכיתות הראשונות. חלק מן המורים עבדו חינם והתפרנסו בשעות הבוקר מן המסחר או מעבודה במשרדים. חלק מהם קיבלו שכר מקופת העדה.

"תכנית הלימודים עומדת על אלף בית, ראשית שיחה בעברית, תורה ותולדות ישראל. מחוסר ספרים לומדים שני תלמידים מספר אחד. בה בשנה פתחו מחלקות אחדות ברובע החדש של העיר וגם שיעורים לבנות. את הנערות לימד יעקב מרש מירושלים, שהיה פקיד באותה שנה במשהד מטעם חברה בריטית אחת. ראשי העדה התייחסו אליו בכבוד רב ומסרו לו בנות, אף כי בפרס לא ייתכן שגבר ילמד נערות. לאחר עזוב מר מרש את משהד נסגרה כיתת הנערות מחוסר מורה.

"אף על פי שהנהיגו שיחות בעברית עדיין שיטת הלימוד היא הישנה. לשון ההוראה היא פרסית. מלמדים עברית כשפה זרה, על פי תרגומים. כשהילד בא לבית הספר הוא מביא עמו דפי נייר וקלמר. המורה הולך מילד אל ילד וכותב לו ארבע האותיות הראשונות של האלף בית. את ארבע האותיות קראו כמלה אחת אַבגד. אחר כך למדו את שאר האותיות בה בשיטה. ואלו הן המילים שהילדים שיננו בהן את האלף בית:

אַבְּגַד הַוַז חֻטִי כַּלַמַן סַעְפַץ קַרֵשׁתּ

ואחר כך את שאר האותיות. המבטא הוא ספרדי בהבדלים קטנים. לאחר שלמד הילד את האותיות הבודדות הוא מגיע לידי חיבור, כלומר: קריאת הברות ומלים שלמות. המורה כותב על גליונות הנייר של הילדים מלים פשוטות ומסביר להן קריאתן, כגון:

סֵפֶר: סַמֶך, סֵרֵי (צֵירֶה) – סֵ: פַא, סֶגוֹל – סֵפֶ: עִם רוֹש (רֵיש) – סֵפֶר

כך נמשך לימוד קריאה זה משלשה עד ארבעה שבועות, אחרי כן קוראים מספר נדפס. מכיון שלא היו ספרי לימוד השתמשו לתרגילי קריאה בדפים קרועים מחומשים ומסידורים. ורק לאחר הרגל בקריאה החלו לומדים ספר בראשית, והביטו שלשה ילדים בספר אחד.

“את ספר בראשית קוראים מתחילתו ועד סופו עד שמשתגרים בו. אגב קריאה למדו את טעמי הנגינה. את המילים ואת המשפטים לא תרגמו והילדים קראו מבלי הבן, אם במקהלה או תלמיד תלמיד לבד. לאחר שגמרו ספר בראשית לפי הקריאה המיכאנית חזרו ללמדו עם תרגום פרסי הנקרא “תפסיל”. ללימוד ה”תפסיל" הביא כל ילד עמו מחברת, שבה רשם את המלים העבריות עם תרגומן הפרסי. ובכל יום היה התלמיד חייב ללמוד כמה מלים ותרגומן. אחר ספר בראשית למדו על פי שיטה זו את שאר הספרים. בעלי כשרונות למדו גם מעט גמרא.

"נערכו גם בחינות ואחריהן ערכו חגיגה לילדים. תלמידים שסיימו את לימודיהם קיבלו מתנות מעשירי העדה.

“הבנות שלא קיבלו חינוך יהודי בבית ספר למדו ברכות ותפילות ומנהגים בעל פה מפי אמותיהן. היו מספר נשים שידעו גם לקרוא בחומש ובסידור”⁴⁹.

זהו סיפור הפלאים של שמירת היהדות בימי שמד במשך מאה שנים ויותר בתוך תנאים קשים יוצאים מן הכלל.

בשנת 1906 נשתנה סדר המדינה בפרס, השלטון הבלתי מוגבל הניח מקומו לקונסטיטוציה עם בית נבחרים (מייליס). משנת 1925 עמד בראש המלוכה השאח ריזא כאן פאלאוויי. רוחו – רוח לאומנית קיצונית השואפת לטבוע חותם הפרסיות על כל המיעוטים והיהודים מרגישים את הלחץ הזה בחייהם הרוחניים.

החדרים הפרטיים, גם בתי הת“ת של הקהילות, גם בתי הספר של “כל ישראל חברים” – כולם, כולם לא נראו בעיני השלטון. בתי הספר הוכרחו לשנות את תכניתם, להתאימה אל הכיוון הלאומני הפרסי, ולצמצם בלימודים העברים עד אבדן ערכם, כמעט עד לידי ביטולם. העיקר הן הלשון הפרסית ותרבותה וגזירת איסור חמור נגזרה על כל לשון זרה בבתי הספר העממיים, ואף לימוד הדת קוצץ וקופח. המנהלים שאינם נתיני פרס הוכרחו למסור את הנהגת בתי הספר לנתיני הארץ, ואף על פי שהתקציב בא מקופת הקהילה עושה המנהל את חפץ הממשלה הלאומנית. הקהילה גובה מס מבשר כשר וגם קוצבת שכר לימוד להוצאות המוסדות. דת ישראל נלמדת חמש שעות בשבוע. את תולדות ישראל מלמדים, על פי המסורת של כי”ח, בצרפתית, אלא שבגלל התנאים המיוחדים אין זה לימוד לשמו, אלא שכיוונו הוא לימוד הלשון הצרפתית. מורה הדת הוא המולא מן הטיפוס הישן, שאין לו הכשרה ועל שיטה מסודרת לא ידע. עתים מוצאים מורה שיש בו ריח מודרניות, אבל עם תלמידי החכמים לא יימנה וידיעותיו העבריות כמוהן כאין.

בשנת 1945 נמצאו בטהראן כעשרת אלפים יהודים, בין ארבע מאות אלף תושבים, ולהם שלשה בתי ספר. מספר תלמידי האליאנס ירד ובשנת 1942 היו אך כשבע מאות. בבית הספר על שם כורש, שנוסד על ידי האחים ברוכים, יהודים בעלי הכרה לאומית, למדו בשנה הנ"ל כחמש מאות תלמידים, אבל תוצאות הלימוד היו דלות.

בראש בית הספר של קהילת שיראז עמד מנהל מושלימי וכמה מורים פרסיים בעוזריו, ו“מולא” הוא המורה לדת. בקהילות הקטנות היה קיים עוד ה“חדר”. אולם אף הוא יורד ומתנוון ועוד מעט ויעבור מן העולם. בתי הספר של הממשלה פתוחים גם לפני ילדי ישראל והם באים שמה. אף בבתי הספר של המיסיון לא יחסרו בני עמנו.

הדור החדש, חניכיי המוסדות האלה, רחוק גם מידיעות היהדות וגם מקיום המצוות המעשיות, שעליהן מסרו אבותיהם את נפשם. ובכלל ירדו גם החיים הדתיים ירידה גמורה, עד כי גם בשבתות ובימים טובים נוהגים הקבצנים לבוא אל בתי הכנסיות לבקש נדבות. רק לאמונות התפלות יש קיום והקבלה המעשית ממלאת תפקיד בחיים⁵⁰.

תנועת התחיה לא פסחה גם על פרס. חוג קטן של יהודים צעירים יסד בשנת 1917 חברה להפצת הלשון העברית בשם “בסימן תחית ישראל”, וחברה זו הוציאה ספרי לימוד לעברית וספרים פרסיים בעלי תוכן עברי. על ידי השפעת החוג הזה נוסד גם בטהראן בית דפוס עברי פרסי, בעוד אשר עד אז סופקו כל הספרים לצרכי יהודי פרס מירושלים. בשנות מלחמת העולם השניה, כשעברו דרך פרס יהודים פליטים מארצות הטבח, נתחזקה ההכרה הלאומית והחלה תסיסת מה ונפתחו גם שיעורי ערב לעברית לבוגרים.

אפגניסטן    🔗

על המצב התרבותי של יהודי אפגניסטן כתב יהודה כהן ב“עם וספר” תש"ו.

“הקיבוץ היהודי באפגניסטן מונה כעת, לאחר שקרוב ל-3,000 מה עלו לארץ ישראל, כארבעת אלפים נפש. מצבם התרבותי ירוד מאד, הן לגבי ההשכלה העברית והן בשטח ההשכלה הכללית. קיימות שם שתי קהילות בהראת ובכאבול הבירה. בהראת, מקום שם מתרכזת האוכלוסיה היהודית הגדולה ביותר, יש שני ‘חדרים’ שבכל אחד מהם לומדים כ-100–150 תלמיד, בגיל 8–17, לימודי הקודש בשפה הפּרסית. בגיל רך מלמדים אותם את התפילות, אח”כ את החומש ואת התנ“ך ובגיל מבוגר יותר לומדים משניות ועין יעקב וחלק מהמבוגרים לומדים גם הלכות שחיטה. בכל מוסד כזה יש רק מלמד אחד העובד לפי השיטות הנחשלות ביותר, כי הלכות הפּדגוגיה ושיטות הלימוד החדישות טרם הגיעו לשם. ב’חדרים' אלה אין זכר לשפה העברית וגם התנ”ך והמשניות מתרגמים לשפה הפּרסית. את הגמרא אין אף אחד יודע, ורבני הקהילות בתוכם. אבל לשבחם יש לומר שכולם שומרי תורה ומצוות בכל חומר הדין.

"אחרי שמסיימים את ה’חדר' בגיל צעיר מאד (ולא כולם זוכים לכך) נכנסים לחיי עבודה ומזניחים לגמרי את הלימודים. אין שם מועדונים וחוגים תרבותיים שבהם יוכלו הצעירים לבלות בערבים. לספריות אין זכר, כי ספרים עבריים מחוץ לסידורי תפילה וחומשים ושאר ספרי קודש אינם בנמצא שם.

"לפני כמה שנים הוציאה ממשלה האַפגנית פּקודה המחייבת את הצעירים היהודים ללמוד בבתי הספר הממשלתיים, אבל הורי הילדים ראו זאת כגזירה חמורה הפּוגעת ברגשותיהם הדתיים (ויש לציין את זה לשבחם, כי ראו את הנולד) והרבנים הכריזו צום לביטול הגזירה. הם לא נחו ולא שקטו עד שהעבירו את רוע הגזירה ואת סכנת הכליון הרוחני מעל ילדיהם. שוררת שם בערות איומה, אפלת ימי הבינים. ספק אם יודעים הם אפילו את תקופות עצמאותנו בימי מלכי יהודה וישראל, ואם שמעו על זה, הרי הגיע להם הדבר מהתרגום המילולי היבש של המלמדים. אולם על תקופות הזוהר של החשמונאים ותקופת הגאונים בבבל או על ענקי הרוח שקמו לנו בתור הזהב בספרד – לא שמעו את שמותיהם. וכמובן שתרבותנו החדשה, הספרות העברית החדשה, זרה להם לגמרי. וכשם שהם בורים בתרבות העברית, כך בורים הם בתרבות הכללית. ספק אם גם בתי הספר הממשלתיים מקנים לתלמידיהם השכלה רחבה, כי גם המדינה נחשלת מאד מאד בשטח התרבות כבשאר השטחים. המשטר השולט במדינה הוא של ימי הבינים ואסור להכניס לתוכה תיקונים. היהודים שם מדברים בשפת המדינה, כלומר פּרסית, אבל את הכתב הפּרסי אינם יודעים.

“אם המצב בין הבנים כך, בין הבנות על אחת כמה וכמה. הבנות סגורות ומסוגרות בתוך הבתים ואין להן שום שייכות אפילו ללימודים העלובים של הבנים. ולא רק הבנות היהודיות, אלא גם הבנות מעם הארץ. הן אינן יודעות קרוא וכתוב. על אף חוסר החינוך הציוני והעברי מקננת השאיפה בלב כולם לעליה וכולם חותרים להגשמת משאת-נפשם. כזה הוא המצב בהראת. בכאבול הבירה, אין גם ה”חדרים“. אמנם הקהילה שם היא כולה מיוצאי הראת שהיגרו לבירה רק בשנים האחרונות, וכולם חניכי ה’חדרים' בהראת. אבל יש לשער שיש ביניהם גם ילדים בגיל בי”ס הלומדים בבתי הספר הממשלתיים, מקום שם מחנכים אותם ברוח זרה ליהדות".

קוקז    🔗

קוקז היא חלק ממדינת רוסיה הגדולה, במזרח הים הכספּי, בדרום פרס ותורקיה באסיה. מספר יהודיה היה בשנת 1897 – 58,471 נפש והם היוו 6.3 אחוזים למאה מכל התושבים. יהודי קוקז נחלקים לארבעה סוגים: קאלמיקים, גיאורגיים, ארמנים והרריים (יושבי ההרים) והם שונים קצת אלה מאלה בדרכי החיים.

הנוסע יוסף יהודה טשארני שעבר את קוקז וסביבותיה על מנת לחקור את חיי יהודיהן בשנות תרכ“ז – תרל”ה מתאר את סדר הלימוד בקוטאיס וגרוזיה:

“המלמד כאשר ילמד את הילד האלפא ביתא עם נקודות, מתחיל תיכף ללמד את הילד לקרוא “אלהי נשמה שנתת בי” ואחר כך ילמד אותו ברכת המזון, וכן סדר הלימוד: הוא קורא לפני הילד שורה אחת כסדר, והילד מוכרח ללמוד את השורה כל מלה ומלה בעל פה, ומושיב נער אחר אצלו ללמדהו זה השורה (אותה שורה), וכאשר אינו יכול ללמוד לזכור המלות אז מכה אותו מכת מרדות במקלו, וכאשר יודע ולמד אותה השורה, אחר כך המלמד שומע לימודו ואחר כל מלה ומלה הוא צועק עליו הא הא! כמו שצועקים על הסוס, וכאשר יודע הנער על פה את השורה הראשונה ילמד אותו השורה השניה כמקודם, וכן על הסדר עד שיגמור ברכת המזון, ואם להראות את השורה ד”מ (דרך משל?) אשר למד בעל פה להראות לו השורה הזאת או מלה אחד (אחת) בסידור שני או במקום אחר, אז משיב הנער: אקאנא מע ארוויצי, פירושו: בכאן איני יודע, לא למדתי בכאן. וכיון שמתחיל הילד ללמוד ברכת המזון, אז שולח אבי הילד להמלמד דורון, אחד או שנים תרנגולים, ואחד נאד יין ושלשה לחמים, ואחר שגמר ברוך השם ברכת המזון מתחיל ללמדהו סדר התפילה, חתיכות חתיכות (קטעים קטעים) על הסדר הנ“ל, הא הא! אחר כל מלה ומלה, וכן נער שיש לו הבנה, מבין אחר כך מן הרגילות לקרוא מעצמו מעט מעט אבל מי שלא יכול ישאר עם הארץ שאפילו תפילה אינו יודע. מי שיש לו הבנה אז המלמד מתחיל עמו ללמוד מקרא חתיכות חתיכות מן חומש, גם כן על הסדר, כמו שכתבתי למעלה, בלי פירוש המלות, כי אם דווקא לקרוא בחומש, וזה נקרא מקרא שלהם, בשביל זה יקבל גם כן מתנה כנ”ל. כיון שהוא יכול לקרוא בתוך החומש ואחרי כל מלה ומלה צריך המלמד לצעוק עליו בכוח הא! הא! ואחרי אשר יודע לקרוא מעט מעט התיבות אז גם כן המלמד יתחיל לפרש לו המלות בלשון גורזיא, ובלא חיתוך האותיות, ואז גם כן יקבל המלמד מתנה מאבי הנער דורון יותר חשוב כמקודם, ואחר כך כאשר יודע מעט לפרש בלא קריאה, אז גם כן מפרש לו בלשון גרוזיא מעט מעט פירוש המלות של תהילים, משלי ואיוב ומעט מן ישעיה לא על הסדר. אחר כך מתחיל ללמד אותו גמרא. ומהו גמרא? זהו עין יעקב, ודווקא האגדתות אשר מפרש לו דווקא פירוש המלות של אגדתות בלא שום מלות ובלא שום פירוש. ואז יקבל גם כן מתנה מאביו. בזמן שילמד עין יעקב ילמד אותו גם כן פירוש המלות של קו הישר (“קב הישר”?)⁵¹ בלא קריאת התיבות, ואחר כך ילמד אותו פוסקים. ומהו פוסקים? הלכות שחיטה ובדיקה, ולא משלחן ערוך כי אם מן ספר אחר “ימין משה”, אשר יימצא אצלם, וגם כן על זה הסדר, פירוש המלות בלשון שלהם בלא קריאת התיבות. אני היית במדרש שלהם ובחנתי. תלמידים אחדים יכלו בקשי צו בוכשטאבירען (לנתח המלים להברות ולאותיות) ואחדים גם זה לא יכלו. התלמידים הגדולים מבני ט“ו ואילך (ומעלה) הם רק אחדים, וידעו מעט לפרש פירוש ב”עין יעקב", ולא הפשט, כי הפשט גם החכם המלמד יודע מעט מזער! אחר כך מעט מעט מעצמם ילמדו במשך הזמן איזה דינים מהלכות שחיטה ובדיקה. כיון שיודע שחמשה אונות יש לה לריאה… ועוד איזה דינים אחדים בעל פה, ואז הוא עומד מוכן ומזומן וראוי לסמיכה ולהקרא בשם "חכם"⁵².

ועל החינוך במקומות שונים הוא מזכיר את טעמיר כאן שורא במחוז דאגעסטאן: “בין תושבי העיר בזמני היו יהודים ילידי הארץ (ספרדים) בערך 90 זכרים, 50 נקבות, 35 בתים. יהודי ילידי רוסיא (אשכנזים) בערך 70 זכרים, 50 נקבות, וליהודים שני בתי תפילה, אחד לילידי הארץ ואחד ליהודי רוסיא. הרב או החכם שלהם ימלא מקום החזן והוא שוחט ובודק וגם מלמד לילדיהם. בית הספר שלהם ראיתי והוא כסוכה קטנה ועניה עם חלון קטן. החכם ישב על קרקע הארץ ורגליו תחתיו, וכן גם הילדים ישבו מסביב על הארץ ורגליהם תחתיהם, ומלובשים כטשרקאסים קטנים. החכם תרגם להם את תורת משה בשפת טאט, והתלמידים למדו אחריו בניגון הפרסיים, ובתנועות גופם כבחורי הישיבות בליטא ובפולין. את הילדים הקטנים המתחילים ללמוד ילמד אותם הרב את האלפא ביתא מתוך אותיות מרובעות אשר הוא כותב לפניהם בעצמו, כי אלפא ביתא נדפסה לא מצאתי שמה. בזמני היו מעשרים עד שלשים תלמידים בבית הספר ההוא. הנכבד בעדתם ר' יהושע בן חנכה משהאילוב נתן את בניו למלמד את ילדי היהודים ילידי רוסיא, וישמח למאד, באשר בניו יכולים לדבר כיהודי רוסיא (יידיש), כמו בליטא ופולין ישמחו רבם כאשר ילדיהם ידברו צרפתית” (עמוד 5).

בעיר טארקו “אצל בית הכנסת חדר גדול מיוחד והוא בית מדרש או בית ספר לילדיהם, ושם יושב הרב החכם על הארץ, וכל הילדים בעיגול מסביב גם כן על הארץ ורגליהם תחתיהם, והוא יתרגם את התורה בשפה המדוברת אצלם, שפת טאט. גם ילמד אותם הרב החכם מלאכת הכתיבה, והכתב שלהם הוא כתב אשורית מעורב עם אותיות של כתב רש”י. עם הגויים שכניהם ידברו היהודים שפת קלמיקית, והרב החכם דבר עמד בלשון הקודש. בבית הספר היו בזמני ארבעים תלמידים" (עמוד 22).

בדרבנד: “בתי ספר לתורה יש להם שבעה, והמלמדים ילמדו את הנערים תורה כתב ולשון. בתי ספר לחכמה (ללימודי חול) לא ימצאו אצלם, רק בית מדרש יש להם בחדר מיוחד אצל בית התפילה הגדול, ואשר יבואו אל תוכו דרך אולם הבית. שם ילמד הרב את תלמידיו תלמוד בבלי ושולחן ערוך אורח חיים, חשן משפט יורה דעה ואבן העזר ודיני שחיטה ובדיקה על צד היותר טוב. והתלמידים כאשר יתמו (יסיימו) חוק לימודם בבית המדרש הזה יתמנו לחכמים ולשוחטים ובודקים בכפרי המדינה” (עמוד 40).

יהודי ההרים היו שבט של עשרים אלף נפש בערך שאבותיהם התיישבו שם בימים קדמונים. אחד מהם שבא ללמוד בישיבת אודיסה יתאר את חינוך הבנים שם:

“כשמגיע הילד לשנה החמישית או הששית מובילו אביו אל “התלמיד כונה” (בית התלמידים) ומוסרו ליד ה”רבי“. ה”חדרים" האלה נמצאים בבתים נמוכים וצרים, בלי אור ובלי אויר. התלמידים יושבים על גבי הקרקע, כחצי גורן עגולה, והרבי יושב לו מנגד ומקלו בידו לרדות בתלמידים. בתחילה מלמד הרבי את הנער אלף בית ואחר כך את הנקודות. ואחר שנתים של לימוד קונה לו התלמיד ידיעת הקריאה בתפילות. אז מלמדו הרב “תמסיי” – תרגומו של חומש – והרב מקבל מידי האב, בקבוק יין שרך וגם מתנת כסף. גמר הנער את ספר “בראשית”, הריהו מתחיל נביאים וכתובים, וזאת הפעם יתנו ההורים למלמד מתנה גדולה מן הראשונה. נאמר “נביאים וכתובים” ואליבא דאמת הם לומדים נביאים ראשונים בשלמותם וקצת מישעיה, ירמיה, יחזקאל ותרי עשר. אז יעזוב הנער את התלמיד כונה. המלמדים עצמם לא יימנו על הלמדנים, וידיעתם במקרא קטנה מאד, ולא תמיד ידעו לתרגם פסוק כצורתו. המלמד עונש את התלמיד קשה, קושר ידיו ורגליו ומניחו בקרן זוית ומונע ממנו אוכל ורודה אותו במקל. יש המלמדים את תלמידיהם מעט מפירושי רש"י, מתחילת פרשת “לך לך” עד סוף פרשת “ויחי”. אחר כך ילמדו גם משנה מעט, מסדר זרעים, מועד ונזיקין. לא כל הילדים זוכים לכך, אלא עשירים או מוקירי תורה.

“שכר הלימוד של ה”רבי" היה בראשית מאת העשרים מארבעים עד שבעים וחמש קופּיקות (מעשרים עד ארבעים סנט בכסף ארצות הברית) לחודש ורק לפעמים רחוקות הגיע עד רובל (חצי הדולר). זה היה שכרו של המלמד ממדרגה ראשונה, היודע פּירוש המלות ושהיו לו מעשרים וחמשה עד ארבעים תלמידים. להרביים ממדרגה שניה שילמו רק משלשים עד ששים קופיקות לחודש ומספר תלמידיהם הגיע עד ששים.

“אחר שגמר התלמיד שזכה לכך את ‘התלמיד כונה’ והוריו רואים בו ברכה והם רוצים שיהיה למדן וצדיק הם שולחים אותו אל הדיין ומתנות בידו. הדיין מלמד את הנערים תלמוד בבלי עם פירוש רש”י ממסכתות ברכות, בבא קמא, קידושין, כתובות וגיטין. כעבור שלש ארבע שנים הם יודעים לקרוא גמרא עם פירוש רש"י בעזרת רב. שכר הלימוד של הדיין במשך זמן הוא מרובל ומחצה עד שלשה לחודש. מספּר תלמידיו משלשה עד עשרה. אחר כך הם מתחנכים לשחיטה, לומדים “חולין” “יורה דעת” ומרגילים עצמם לשחוט ולבדוק את הבהמות. תלמידים אלה נבחנים במעמד נכבדי העיר, המלמדים ושוחטי המקום. לאחר בחינה בהלכות שחיטה התלמידים שוחטים, לעיני הקהל, תרנגולים וזורקים אותם לאויר וההמון חוטפם. לאחר זה הם נקראים “רבי”⁵³.

חידוש החינוך העברי ברוסיה ובשאר ארצות, שהביאה אתה תנועת התחייה, לא עבר בלי רושם אף על היהודים הנידחים בקוקז. בשנת תרנ"ב נדפס בירושלים ספר לימוד של מלמד בשם “חינוך הנערים” (ללמד כללי הקריאה ולימוד לשון הקודש לתועלת ילדי אחינו בני ישראל אשר במדינת קוקז, חובר ממני הקטן סימן נשמעד"ן פה קוטאיס), והוא ספר החינוך הראשון והיחיד המתורגם גרוזית (באותיות עבריות). בהקדמה לספר יתאר מצב הלימוד שם ומה מטרתו בספר החדש:

“ואני מיום עמדי ללמוד עם הנערים פה קוטאיס התחלתי ללמוד עמהם כסדר הנהוג בלתי שום שינוי, ולמפורסם אין צריך ראיה שגם אני מהם, ולא יצאתי מגדרם… וזה כמו חמש שנים אשר אני משתומם מאיזה דרך אזכם (את הנערים הבאים בבית המדרש להטות אזנם למוריהם) להודיע להם הדרך ילכו בה, האם מהמלמדים ייוושע גורז’סטאן? ואם הלימוד שלא כסדר ירבה תורה בהם? היאומן כי יסופּר, אשר בכל העולם נתעוררו אמונים לשכור מלמדים ומורים הן מכיסם והן מקופות הקהל ומהכנסות בית הכנסת, וכמעט אין בכל הגולה כולה אשר לא יש אף מדינה אחת שלא יהיו לומדי משניות ופוסקים, וגורז’יסאטן לא די שחסר כל אלה, אלא אפילו… עיני ראו ולא זר, תלמידים קטנים אשר להם הסגה (השגה) בלימוד לא פחות כמו שאר תלמידים העוברים עלינו תמיד מערי רוסיא אשר להם יד בש”ס ופוסקים ועיני זלגו דמעות, כי בעוונותינו הרבים המלמדים אינם משתדלים, על כי אינם מקבלים שכרם (יען לא למדו), ועל מבחן לא עמדו, בדבר אשר זדו, ואף על פי שאין האמת אתם, האמת אתם מצד טרחתם, מצד בינתם, כי הספר נסתם והחכמה נחתם (נחתמה), רק בלשון עגל (על פי הרגל מיכני) אשר הורגלו בם, מאין שורש וענף…"

“הספר הזה תועלת גדול (גדולה) לתלמידים הקטנים אשר בגורז’יסאטן להרגילם בלשון הקודש לדבר… לא ראינו מעולם שפת קודש עם שפת גרוזיא רק זה…”.

בראשית הספר יבואו האלף בית והנקודות, אחר כך קצת ברכות. בין הברכות אחת לאמרה אחר האכילה:

“בריך רחמנא אלהנא מלכא דעלמא, מרא דהאי פיתא”.

השיעורים לראשית לימוד הלשון מתחילים ברשימות מלים עם תרגומן ואחריהן משפטים שלמים, כגון:

שולחן – סטוֹלי

פֹה –אכּ

שָׁם – יכּ

כּסא – טבּסי

אמה – אלבּי

הנה – א אַי

מנעלים – שכמבּי

בית ספר – פסצולבּלי

זה – אסי

אנה – סדה

בסוף הספר יבואו גם סיפורים קצרים, מתורגמים מלשונות זרות לעברית המגומגמת של המחבר. ואף על פי כן משמש החיבור עדות לרוח החדשה שהגיעה אל התפוצה הנידחת.

כעבור שנים מעטות, כשרבו התושבים מיהודי רוסיה בקוקז, נשנה החינוך תכלית שינוי ועורר ביהודי גרוזיה את ההכרה הלאומית. ועל זה ידובר בפרק המוקדש לתקופה האחרונה, התקופה שלאחר מלחמת העולם הראשונה.

הודו    🔗

בין שלש מאות מיליון נפש שבהודו גרו לערך עשרים אלף יהודים (בשנת 1918) ומהם כחמשה עשר אלף “בני ישראל”. יהודים אלה הם הראשונים שבאו להודו והתישבו במחוז בומביי. עברם מכוסה בערפל ולא נדעהו, כי אם זאת שיש בידם מסורת שבאו להודו לאחר אסון לאומי לפני אלפיים שנה (חורבן ארצנו) ונקראו בשם “שבתיים”, משום ששבתו ביום השביעי, אך הם קראו לעצמם “בני ישראל”. במשך שנות יישובם נתקרבו אל עם הארץ, ההודים, וסיגלו להם אורחות חייהם ולשונם, המאראתי, ואף את אמונותיהם התפלות, ודמו להם בחיצוניותם, עד כי יקשה להבדיל בין הודים וביניהם. ואף על פי כן קרה דבר פּלא, שלמרות מיעוטם, לא נתערבו בהודים, והיוו קיבוץ מיוחד השומר שבתות ומצות מילה. הלשון העברית נשכחה מהם לגמרי ולא נשאר בפיהם אלא הכרוז “שמע ישראל”, ויען שלא היו להם תפילות אחרות להביע בהן את רחשי לבם ותחנוניהם לאלהי ישראל, היו חוזרים, בימי חגיהם ובכל מקרה של אבל ושמחת בית, כגון בשעת נישואין או קבורה, – על "שמע” פּעמים רבות. הם נמנעו מאכול דם בעלי חיים בשר חזיר ומכל סוגי הבשר השתמשו אך בבשר עוף, כבשים ועזים. “אוכל חזיר” (סואר קוא) היה דבר גידוף בפיהם ⁵⁴.

בשנת תקנ“ו (1796) בנה אחד מ”בני ישראל“, שמואל דוביקאר שמו, בית כנסת בשם “שער הרחמים”, ששימש להם מרכז רוחני. בניין בית הכנסת – מאורע מעניין כרוך בו. שמואל דוביקאר היה קצין מן החשובים בצבא ההודי הבריטי והשתתף במלחמה שלחמו הבריטים בשנים האחרונות למאה השמונה עשרה עם השולטן היידר עלי ובנו טיפו. דוביקאר נפל בשבי – יחד עם חיילים אחרים – ביד השולטן. המושל היה מושלמי קנאי וכפה על השבויים להתאשלם, ואלה שמיאנו לעשות פקודתו הומתו. כשהגיע תורו של שמואל דוביקאר הפּיל תחינתו לפני השולטן לרחם עליו ולבלי אנסו לקבל עליו דתו, כי שייך הוא ל”בני ישראל" והוא מבני אברהם, הנערץ גם אצל המושלמים. אמו של השולטן שמעה את דברי השבוי וביקשה מבנה לעשות בקשתו. מאז היה מבני ביתו של השולטן וקיבל מתנות יקרות ממנו. בני רחבי השתדלו לפני השולטן שישחררו את שמואל וההשתדלות עשתה פרי. שמואל חזר לקהילתו, בא אל קוג’ין – וזאת היתה הפעם הראשונה לביקורו בעיר זו – וראה את בית הכנסת ואת ספרי התורה, ואלה הפליאוהו מאד, ונתעורר החפץ בלבו לקרב את אחיו לעבודת האלהים ונדר לבנות בבומביי בית כנסת בתבנית זה שבקוג’ין, הוא שב לבומביי ובנה את בית התפילה ונסע לקוג’ין להביא משם ספרי תורה. בדרך מת.

בו בזמן שמע הנדיב רבי דוד יחזקאל רחבי מקוג’ין על “בני ישראל” והתעניין בהם והחל לחקור על מוצאם. חיים ש. קיהימקר, מי שהיה ראש עדת “בני ישראל”, מספר על חקירתו של רחבי את הדברים האלה: “אף על פי שהיה בטוח ש”בני ישראל" מצאצאי היהודים הם ביקש בכל זאת לתהות על קנקנם. הוא נתן לנשיהם דגים טהורים וטמאים, על מנת שתבשלנה אותם. אולם הנשים הבדילו את הטהורים מן הטמאים באמרן שמעולם לא אכלו דגים שאין להם סנפיר וקשקשת. רחבי ראה את “בני ישראל” בדלותם הרוחנית ובבורותם ביהדות, וקיבל על עצמו להחיות לפניהם את עברם ולהורותם את עיקרי דתנו ולקשרם עם כל העם העברי לתפוצותיו. זמן מה שהה ביניהם ולפי המסורת היה הוא הראשון שלימדם את הלשון העברית וחינך להם שני מורים שיהיו להם מדריכים ופרנסים. אלה השנים נקראו בשם “קזי” וצאצאיהם מתגאים עד היום ביחוס אבות ובזכות אבות. “בני ישראל” מזכירים את השם רחבי ברחשי כבוד, כי הוא אשר הוציאם מאפלה לאורה ומבדידותם לחברת עם. ממנו החלה תקופה חדשה בחייהם, היא תקופת תחייתם.

גם אחד אשר איננו מבני עמנו, הד“ר ווילסון, ראש המיסיון האנגלית, עשה הרבה להפצת ידיעת היהדות בין “בני ישראל”. ווילסון היה חכם במדעי המזרח ותרגם את התנ”ך ללשון מאראתי, היא הלשון המדוברת אצלם. והתרגום נתפשט וממנו למדו “בני ישראל” לדעת את התורה. בבית הספר שייסד לימדו גם עברית וכמה מתלמידי בית הספר היו למורים לאחיהם. אחד מהם היה יחזקאל יוסף רננפורקר, ש“בני ישראל” הקנוהו שם “פנטאצ’י” שפירושו “יודע חמשה חומשי תורה”, ואף הוא מרביץ יהדות ביניהם. מפיצי תורה ומסייעים לחייהם הרוחניים הם יהודי קוג’ין, שמהם באים החזנים ומורי הדת. מהם למדו את התפילה ואת דרך העבודה וניגוני התפילה. גם יהודי בגדד סייעו להם לתרגם את ספרי הקודש למאראתית, ברם התרגום לא עלה יפה, הוא נעשה על ידי שנים, אחד שלא ידע עברית והשני שלא ידע מאראתית, ולא היתה בין שני המתרגמים לשון משותפת, חוץ מהינדוסטנית רצוצה, ונקל לשער תוצאות התרגום הזה ⁵⁵.

כשהתחילו בתי הספר החדשים מתפשטים בהודו – על ידי האנגלים – נכנסו רבים מילדי “בני ישראל” אל האסכולות ולא למדו את דתם כלל. הם היו באים אמנם לשיעורים קצרים לבית הכנסת ללמוד תפילות וקצת עברית, אבל הידיעות לא הספּיקו. אם ישב הנער באחד הערים שלא היתה בה קהילה של “בני ישראל” לא ידע דבר ממהות דתו וממנהגיה, מלבד שחגיגות ביתו שונות היו והזכירוהו כי נבדל הוא משכניו. החינוך האסכולי המודרני ועם הארצות של הוריו הרחיקו את הנער מדתו והכניסו בלבו ספקות. מצד שני הביאה להם ידיעת הלשון האנגלית גם תועלת דתית ולאומית, שעל ידי כך נפתחו לפניהם שערי הספרות היהודית שבלשון האנגלית. ספרים ועתונים אנגליים ויהודיים מאנגליה ומאמריקה הובאו להודו ועוררו בלב המשכילים של “בני ישראל” את הכרתם הדתית והלאומית.

בשנת 1875 יסד חיים שמואל קיהימקאר הנ“ל אגודה לחינוך יהודי ⁵⁶ שפתחה בית ספר קטן שבו לימדו חול וקודש יחד, כדי שלא יוכרחו הילדים לחלל את השבתות ואת המועדים ויסגלו להם את ידיעת הלשון העברית ואת ידיעת התורה. בית הספר הזה התפּתח יפה וחברת “אגודת אחים” באה לעזרתו. בשנת 1881 עלה בית הספר במדרגתו, – מבית ספר עממי לתיכוני (The Israelite High School) שעמד בתוך הגיטו של “בני ישראל”. בשנת 1892 החליט ועד בית הספר להכניס שמה גם ילדות וקיבל זכות המטריקולאציה במכללת בומביי. בית הספר גדל ואז נבנה לו בניין מיוחד שיש בו אולם לנשפים ולחגיגות וחדרי לימוד נאים ומרווחים. בית זה – סיר אלי כדורי נדב להקמתו כשנים עשר אלף לי”ש ו“בני ישראל” תרמו משלהם כחמשים אלף רופיא (לי"ש היה 13.50 רופיות). תכנית בית הספר היא לאחת עשרה שנות לימוד והגומרים אותו נבחנים בבחינת הבגרות על יד האוניברסיטה. בבית הספר לומדים כשש מאות ילדים, וביניהם כמאה ילדים הודים. ילדי ההודים מבני האמידים הם ומשלמים שכר לימוד, בעוד שהורי התלמידים מ“בני ישראל” הם עניים. יוצא שההורים ההודיים מסייעים לקיומו של בית הספר.

בשנת 1915 סגרו את הסניף שבקאדיוק, והעבירוהו אל “חוג יעקב”, שכונה חדשה ש“בני ישראל” החלו לקבוע בה מושבם. תחילה נפתחו אך שתי מחלקות ומספר תלמידיהן כשבעים, אך במשך השנים נפתחו שאר המחלקות והיו לאסכולה שלמה.

מנהלת “בית הספר” היא הגברת רבקה ראובן, אחת מ“בנות ישראל” שסיימה את המכללה בקמבריג' וכתבה מחקר על “בני ישראל” והקדישה את חייה לחינוך הדור הצעיר, והיא גם הוציאה לוחות שימושיים וספרותיים שבהם אנו מוצאים את כל הידיעות על תולדותיהם וחייהם⁵⁷. העשיר דוד ששון עודד את צעירי הדור ללמוד את הלשון העברית ואת ספרותה והוא גם יסד בית ספר בשם “בית הספר החפשי על שם דוד ששון”.

הנוסע ישראל כהן מלונדון תאר את בית הספר:

“באתי אל אגף הבניין ומצאתי שם את המורה העברי וכמה נערים. נכנסתי אחר כך אל כיתה שניה שבה לימדה מורה צעירה. בתוך הבניין הראשי מצאתי את מר יחזקאל, די משה יחזקאל צטי, אחד מ”בני ישראל" המכהן בכהונת פרופיסור לעברית במכללת סט קסאוויר⁵⁸. בליוויו עברתי בכל המחלקות והתפלאתי על מעוט התלמידים, ומר יחזקאל הסביר לי כי רבים מן התלמידים נעדרים משום שהם מסייעים להוריהם בהכנות חגיגת פּורים, אף כי החג יחול בעוד כמה ימים. הוא אמר לי שגם ביום הששי ייעדרו ילדים לפעמים, לעזור בבית בהכנות לשבת. הילדים מרבים גם לשחק לשם רווחים, ואנו נלחמים קשה עם ההורים שישפיעו על בניהם לבוא אל בית הספר יום יום".

"למחרת היום ביקרתי את בית הספר של “בני ישראל” המתכלכל על ידי בית הכנסת “שערי רחמים” והנתמך על ידי “אגודת אחים” בלונדון. שוחחתי עם המנהל, והוא הודי, שהראה לי רוב המחלקות וערך בחיפזון תרגילי התעמלות לנערים ולנערות. ביניהם ראיתי ילדים אחדים שאינם בני ברית. שהיתי רגעים מספר במחלקה בשעת הלקח העברי, והמורה היה יהודי מקוג’ין שבמשך השנים האחרונות הכניס אלפי ילדים רכים לקריאה העברית הקשה להם. הנהלת בית הספר עברה אחר כך לעלמה כשרונית מבני ישראל, הגברת רבקה ראובן, שסיימה את המכללה בקמברידג' "⁵⁹.

על שיטת הלימוד בבית הספר קודם לכן והיום כתבה הגברת ראובן:

“לפי השיטה הגרועה של לימוד העברית שהיתה נהוגה קודם לכן לימדוה כלשון הדת. הילדים למדו לנגן תפילות ופיוטים ולקרוא פּרשיות מן התורה ויכלו להשתתף בתפילת הציבור בקולותיהם הרכים והצלולים, אף על פי שלא הבינו מלה ממה שביטאו בשפתם. לימודם העברי דבק על כן בחייהם והיה מלא שירה ורוממות. הלשון היתה חיה להם כשפת דתם, אף על פי שלא יכלו לנתח משפט לפי הדקדוק או לתרגם או למסור את התוכן… השיטה החדשה המלמדת לילדים את השרשים ואת פירוש המלים ואת צורות הדקדוק, המספקת בזה שהילד מנתח ומתרגם, שוכחת לצרף את הלימוד עם חיי הילד ואינה מצליחה לעורר ולחזקת את התעניינותם והתלהבותם”.

מכללת בומביי הכירה בלשון העברית כלשון שניה בקורס הלימודים ותלמידים שבחרו בעברית במכללה קיבלו תמיכה מקרנו של ששון. אחד מן הסופרים המאראתיים מ“בני ישראל” בנימין שמשון אשתאמקאר, ועוד אחד, תרגמו כמה ספרים מאנגלית ומעברית למאראתית, והפיצו ידיעת היהדות בין אחיהם. דרך אחרת להפצת ידיעת המצוות נמצאה ב“קירטאן”, בין דרוש בחרוזים, המכיר עיקרי תלדות ישראל והיהדות ושרים אותו בניגון-חיקוי לנוסח הודי. הקירטאן התפשט בין “בני ישראל” והועיל הרבה להפצת היהדות.

הידיעות האחרונות מהודו נתקבלו בשנת 1942 במכתב הגברת ראובן אל ה“ברית העברית העולמית”:

“רק פעולה עברית מצומצמת נעשית בקרבנו. ליד בתי הכנסת מתקיימים אמנם שיעורים, אלם נלמדת בהם קריאה בלבד והמנהלים שבעי רצון, אם תלמידיהם יודעים לקרוא את התפילות. בית ספר על שם כדורי של בני ישראל בבומביי הוא המוסד היחידי שנעשים בו נסיונות להורות עברית לפי שיטה פדגוגית מודרנית. לפני כמה שנים הורו אף בבית ספר זה רק תנ”ך, אבל בשנים האחרונות הרחבנו את המסגרת ומלמדים גם עברית חיה. יכולתנו מוגבלת, כיון שבבית הספר נלמדות שתי שפות זרות, וכמה מקצועות אחרים. בזמן האחרון נוספה עוד שפה, ועלינו איפוא להורות ארבע שפות לתלמידינו. בדרך כלל יודעים רק תלמידינו במידת מה השפה העברית. אך בבית ספרנו מבקרים בני השכבות העניות ואילו בני באמידים מבקרים בבתי אולפנא הזרים ובהם אין כל זכר ללימוד העברי או חינוך יהודי כל שהוא. כמה מהילדים לומדים לקרוא עברית כדי להתפלל"⁶⁰.

מספר “בני ישראל” בבומביי הוא כחמשת אלפים ויש להם בימינו ארבעה בתי כנסת ושני מניינים. השאר פזורים בערים אחרות, ויש להם בתי כנסיות, כגון בטאנא, במרחק 35 מיל מבומביי, באליבאג, פּן, פּונור, דנדא ועוד. בשנת תרצ"ב החלו לבנות בית כנסת בעיר אחמדאבאר. יש להם גם שני כלי מבטא הנדפסים באנגלית ומאראתית.

חוץ מן “היהודים השחורים” ישנם בהודו גם “יהודים לבנים” מבני ארצות שונות, ביחוד ספרדים מארצות ערב. יעקב ספיר, שביקר את הודו בשנת תר"ך כותב עליהם כדברים האלה:

“כל היהודים היושבים בעיר הזאת, באמביי, ובכל ארץ הודו, לבד בעיר קוג’ין במלבר, הם חדשים מקרוב באו הנה. רובם מבגדד ומבצרה, ומעט מפרס ומתימן. זה כחמשים שנה אשר תקעה ממשלת ענגלאנד האדירה יתד נאמן במדינות הודו ותרב מסחרה וחפשיותה, ומאז באו גם אלה היהודים לרגלי מסחרם, והצליחו והעשירו עושר רב. עתה, בשנת התר”ך לבריאת עולם, נמצאים פה יותר מחמשים בתי אבות ונעשו תושבים איש וביתו. שפת היהודים בבתיהם וביניהם היא ערבית, שפת אמם, ומנהגם ומעשיהם בדרך ארץ, ובכל ענייני דת משה וישראל, ומנהגיהם ומעשיהם בארץ מולדת אבותיהם בלי חלף ותמורה.

“נשיא אחד וראש לכולם, הוא השר הישר באדם, זקן ונשוא פנים, נדיב ושוע דוד ששון. הוא יגדיל חסדו עם העניים והיתומים אשר בעירו, כי יסד להם בית ספר גדול לנערים ונערות עם מורים ומלמדים יהודים מבינים, מן התחלת א”ב עד קרוא מקרא הלכה ואגדה, בסדר ראוי על פי מעלותיהם כפי מנהגיהם בלימודיהם על הסדר, וסופרים מהירים ללמדם גם כתב ולשון, שפת קודש, לשון ערבית שהיא שפתם בביתם, לשון הודו שהיא שפת המדינה, לשון ענגליש למסחרם ופרנסתם, וחשבון, ידיעות העולם, מפת הארץ – ככל אשר ילמדו עתה באירופה" (אבן ספיר חלק ב, ל"ט).

דוד ששון ביקש להנהיג את לימוד הלשון העברית בדרך מודרנית ופנה אל החכם משה שטיינשניידר לחבר ספר לימוד מיוחד לצורך זה. החכם נענה לו ובשנת 1860 יצא ספרו “ראשית הלמוד” המלמד את הקריאה, וראשית הלשון על פי שיטת הדקדוק, אף כי שטיינשניידר לא היה האדם המבין לרוח תלמידים צעירים והיודע לסדר שיעורי שפה בדרך מודרגת (די להזכיר כי ספר זה לילדים מתחילים כולל מאמר על תולדות הלשון והספרות העברית) יש לומר לשבחו כי באו בו תמונות נאות של בעלי חיים, ובכלל נדפס הספר ביופי.

יהודי אירופה הנמצאים בהודו שלחו את בניהם לבתי ספר אנגליים או לבתי הספר של המיסיון הנוצרי וחינוכם העברי עמד על קריאת עברי שמלמדם מורה פרטי, בעיקר לשם חגיגת בר מצוה.

מר א. אבי-זה שביקר בהודו בשנת תש"ו מסר את הידיעות האלה על מצב החינוך כיום:

"יהודים יודעי עברית בהודו ספורים ממש. שפות הדיבור והכתיבה שלהם הן מרטי (מבטא הודי) ואנגלית בין ‘בני ישראל’, ערבית בין יוצאי עיראק ושפות אירופה שונות ובתוכן גם אידיש בין הפליטים המעטים שהגיעו הנה לפני המלחמה. הרוב יודע לקרוא את התפילות במקור, מעטים מבינים את פירוש המילים.

“אין בהודו לומדי תורה, אין בית מדרש או איזה מוסד אחר שיקראו ויפרשו שם פרק בתנ”ך ולא כל שכן משניות או מדרשים. בכלכותה פגשתי במר ראובן גבאי, הלומד בקביעות פרק משניות ומצטט פסוקים מן התורה ודברי חכמים והוא, לדבריו, היחידי בעיר הזאת המונה כאלפיים יהודים. בבומביי, על עשרת אלפים יהודיה התפרסם מר יחזקאל המנוח מעדת ‘בני ישראל’, שהגיע לידיעת השפה ולהוראתה באוניברסיטה המקומית. בשל כך היה נערץ על בני עדתו, אף שימש להם פוסק הלכה. יתכן שאפשר למצוא עוד אחדים מן הדור הישן ששפתנו אינה זרה להם. במחנה הפליטים הפולנים הסמוך לקרצ’י ובו כמה יהודים, נתקבל שאלון ממחלקת העליה של הסוכנות העברית: יהודי העיר שמספרם מגיע למאות אחדות, שלחו שליח מיוחד שיחפש וימצא יהודי שיבין את הכתוב. הוא שב כלעומת שבא ורק זמן מה אחר כך כאשר נקלע למחנה שליח הסוכנות היהודית מארץ ישראל נשלחו השאלונים מן הארץ לתעודתם. שונה הוא מצב בין יוצאי מזרח אירופה ותושבי א"י היושבים בהודו ישיבה ארעית. אולם אלה מעטים והשפעתם חולפת. אחדים מהם קוראים בצימאון עתון עברי המגיע מן הארץ. אדם המבקש לעיין בספר עברי כמעט שאינו בנמצא.

"חינוך ילדי היהודים בהודו שונה בתכלית והכל תלוי במצב הוריהם. האמידים מכל העדות שולחים את ילדיהם לבתי ספר נוצריים. שפת ההוראה שם אנגלית והכל נלמד ברוח מיסיונרית. לומדים את הברית החדשה בלבד ונוכחים בתפילות יום א' ובשיעורי הדת הנוצרית. לעברית או לדת ותולדות ישראל אין זכר. הורים רבים וביחוד מבין יוצאי בגדד שוכרים מורים פרטיים להקניית הקריאה העברית. ברוב המקרים ידיעתם בשפה קלושה ושיטת לימודם נושנה. גם המעט הזה ניתן רק לילדים הלומדים בעיר. מאות ילדים לומדים במקומות מבודדים בהרים וחוזרים העירה רק לימי החופש. אלה, רובם ככולם, גדלים ללא ידיעת אות עברית. כך מתחנך דור ללא כל אחיזה בעבר, מנותק מההווה החי וחסר ביטחון לעתיד. אמנם חבריו ולפעמים גם מוריו בבית הספר יזכירו לו את מוצאו היהודי. הילד הנעלב מגיב על ההתקפה בשנאה עיוורת לסביבתו הזרה או בחלום השוא שיצליח על אף הכל להדמות לבני הדת השלטת. רק מעטים מוצאים את דרכם לתנועתנו הלאומית.

"שונה המצב בבתי הספר היהודיים. אין להשיג מספרים מדויקים עליהם, אך אפשר להעריך שלמעלה משליש של כל ילדי היהודים לומדים בבתי הספר האלה. אלה ילדי העניים הם ובתי הספר צרים מהכיל את כולם. רבים מתרוצצים ברחוב ללא חינוך כל שהוא.

"בכלכותה הוראת העברית היא בדרגה מעט יותר גבוהה. בקרצ’י נפתח זה עתה, ביזמת כמה מאנשי המקום ובעזרת שני חיילים מארצות הברית, בית ספר עברי ל-150 ילדים. המורות עצמן אינן יודעות הרבה, אבל זו התחלה חשובה⁶¹.

אפריקה הצפונית    🔗

בהגיענו לאפריקה הצפונית טוב לתת לקורא סקירה כוללת, כתובה בידי אחד המכיר אותה מקרוב, אברהם אלמליח:

“אפריקה הצפונית שימשה מאז מרכז גדול וחשוב לספרות, לשפה ולתרבות העברית, והרבה חליפות וגלגולים עברו עליו. ראשיתו של מרכז זה נעוצה בסוף המאה השמינית, שאז נוסדו שם קהילות רבות והוקמו מרכזים גדולים לתורת ישראל, לשפתו ולתרבותו. אולם הפריחה הזאת נפסקה מהמאה הי”ב והלאה, משום שהיהדות הצפון אפריקאית נסתגרה על עצמה ולא היתה מקושרת עם חכמי ישראל במדינות אחרות. אחרי גירוש ספרד בשנות 1391, 1492 וגירוש פורטוגאל בשנת 1496, התיישבו במארוקו כמאתים אלף נפש מהמגורשים, שהיו כולם גדולים בתורה ובמדע, ואחיהם תושבי הארץ עזרו להם להאחז בה. בין גולי ספרד שהתיישבו באַלג’יריה היו גדולי תורה, שמהם נזכיר את ר' יצחק בר ששת (הריב"ש), ר' שמעון בן צמח דוראן; מהם התיישבו בפאס ובערים אחרות במארוקו וטריפּוליטאניה, ויפיחו רוח חיים בקהילותיהן. מאז התחילו קהילות אלו לשוב ולשגשג ויקימו מקרבן הרבה דורות של רבנים וגאונים, מורי-הוראה מפורסמים, מליצים, משוררים ופייטנים עברים, שספריהם בהלכה ובמחקר ובשירה משמשים עד היום מאור עינים לרבנים בתפוצות הגולה. הם חידשו את רוח התורה והיהדות בצפון אפריקה והעשירו גם את המחשבה העברית ויכניסו לתוכה את יסודות המדע למקצועותיו".

“רוח זו היתה חיה ופועלת עד לתקופתנו אנו. ה”חדרים" שבצפון אפריקה היו צרים מהכיל את כל התלמידים שהיו מתחנכים בהם על-ידי מלמדים יודעי תורה וחכמה, והישיבות ובתי-המדרש היו תמיד מלאים אברכים שוקדים על לימודיהם ועושים את תורתם אומנותם. השפה העברית תפסה מקום נכבד בלימודים האלה והיתה שגורה בפי המתלמדים. ההשכלה העברית צררה בכפיה גם את טובי בעלי-הבתים והסוחרים ב“חארות” (הגיטאות) של קירינאיקה, תוניסיה ואַלג’יריה וב“מלאחים” (רחובות היהודים) של מארוקו אפשר היה למצוא גם משכילים עברים בקיאים בספריהם של קלמן שולמאן, מאפו, סמולנסקין, סוקולוב ועוד, כי אורם הגנוז של פליטת הסופרים העברים ברוסיה היה מתגנב למבואות האפלים ומאיר את לבות האחים הנידחים האלה. והשפה העברית היתה המקרבת את הלבבות הרחוקים ועושה אותם לאגודה אחת ולקהל עברי אחד".

“וכגורלו של הספר העברי כך היה גורלו של העתון העברי. גם זה חדר לסימטות העתיקות ביותר. לא רק של ה”מלאחים" בכרכים הגדולים, אלא גם לכפרים נידחים ומנותקים מכל ישוב, שעין תייר לא שזפתם ורגלו לא דרכה בהם מעולם. אחרי “המגיד”, שתפוצתו היתה הגדולה ביותר בצפון אפריקה, אפשר היה למצוא שם קוראים וחותמים ל“לבנון”, “הצפירה”, “החבצלת”, “הצבי”, “העולם”, “החירות” ועוד. העתונים האלה היו מביאים ליהודים את בשורת הגאולה והתחיה הלאומית ומשמשים אמצעי לפרסום כל המתרחש בתפוצות הגולה".

“בכפר נידח בתוך הישימון הגדול שבטריפּוליטאניה מצאתי בימי נסיעתי שם בשנת תרפ”ג תלמיד-חכם יהודי, קורא וותיק של העתונות העברית, שהזכיר לי מאמרים שלמים שכתבתי ב“החירות” וחזר כמעט מלה במלה עליהם, ושינן כמעט בעל-פה פרקים שלמים מ“המגיד” ומ“הצפירה” של “רבי” נחום סוקולוב.

"בצד העתונות העברית שהגיעה לצפון אפריקה מחוץ לארץ, יצאה לאור גם עתונות מקומית בצרפתית ובשפה הערבית המדוברת (באותיות עבריות), שתרומתה להפצת התרבות העברית, להקניית הערכים הלאומיים לקוראיה והפחת רוח התחיה הלאומית לא תסולא בפז.

“בכל צפון אפריקה היו יוצרים לאור, ועוד יוצאים גם כיום, עתונים יהודים שעמדו על רמה ספרותית גבוהה, הגיבו בסגנון נאה על השאלות הציוניות שעמדו על הפרק בחיי עם ישראל לתפוצותיו, תרגמו מהעתונות העברית קטעים ויביאו לקוראיהם את בשורת התחייה”.

“אולם עם הכיבוש הצרפתי באה הפסקה בתחיה רוחנית זו: השחרור הצרפתי וחינוך הנוער על-ידי ה”אליאַנס" הפכו את הקערה על פיה ויחפרו תהום עמוקה בין האבות והבנים. חלק גדול מהנוער היהודי השליך אחרי גוו את ירושת אבותיו ומסורותיהם. לבתי-הספר של ה“אליאַנס” בצפון אפריקה, שהעמידו תלמידים הרבה, יש אמנם חלק גדול בשיפור מצבו הכלכלי, התרבותי, הכללי והמדיני של הנוער היהודי. על-ידי לימוד השפה הצרפתית הוכנו והוכשרו אלפי מתורגמנים, פקידים ועוזרים לדיפּלומאטים ולצבא הצרפתי, והללו היו מפיצים בתוך עמם את רעיונות החופש והתרבות החדשה, גם היו למנהיגי הקהילות ומדריכי העם. הדור הישן סגור ומסוגר בתוך מסגרתו הדתית, שומר דת ומסורת, מדקדק במצווה קלה כבחמורה, אך חי באדישות גמור לכל הטבוע בחותם החיים החדשים, והמרחק בין הדור הישן והדור החדש הלך וגדל"⁶².

ועתה נפנה אל ארץ ארץ והתפתחות מוסדות החינוך בכל אחת מהן.

טריפּוליטאניה (לוב)    🔗

מספר היהודים בטריפּוליטאניה היה כשלשים אלף (1936), כחמשה עשר אלף מהם בטריפּולי ויתרם בבנגאזי ובשאר הערים. היהודים גרים ברובע מיוחד, החארא, בעוני גדול. בשנת תרס"ו נמנו בין אלפיים משפחות שגרו בחארא של טריפּולי יותר מאלף שחיו במצוקה גדולה.

כל יושבי החארא הם שומרי דת ומכבדי תורה, אבל ככל יהודי הקדם הם גם מאמינים בהבלי הקדם ובסגולות קבלה מעשית. כל האמונות התפלות הביאו מהרי המדבר, מן הברברים, ומשם באו רבים להתיישב בטריפּולי. בין יהודי המקום היו חכמים מובהקים וגם משכילים יודעי לשונות.

עוד בשנת 1876 השתדל נשיא העדה בטריפּולי, שאול לביא, לייסד שם בית ספר מודרני. יהודי העיר פנו אז אל רבני ירושלים לשאול מפיהם אם אין בזה אפיקורסות והנשאלים ענו שלא ירהיבו עוז בנפשם לפרוץ את גדרי החינוך הישן. בשנת 1889 שלח ועד האַליאַנס את דוד קאזס, מנהל בית ספרה בטוניס, אל טריפּולי לראות מה מצב העדה שם ואם כדאי לפתוח שם בית ספר. השליח מצא כי חסרים בטריפּולי בעלי מלאכה יהודים מומחים, ובית ספר לאומנות היה מרים את מצבם הכלכלי. בשנת 1890 פתחה החברה הנ“ל בית ספר וכלל שני בתי מלאכה, אחד לנגרות ואחד לנפחות, והיו שם כ”ב תלמידים, חוץ משוליות ששימשו אצל בעלי מלאכה בעיר וניתנו להם שיעורים מיוחדים. בשנת 1894 סגרה האַליאַנס את בית ספרה זה, כדי לקמץ בהוצאות, והכניסה את החניכים לבעלי מלאכה טובים, ובמקום זה פתחה בית ספר יסודי. בו בזמן היו ילדי ישראל לומדים בתלמוד התורה של העדה, אבל מכיון שבבית הספר של האַליאַנס למדו צרפתית ולשונות זרות אחרות, שהן סגולה לפרנסה, הוציאו הורים רבים את בניהם מתלמוד התורה והכניסום אל בית הספר. בשנת 1898 היו בבית הספר של האַליאַנס 160 תלמידים. הצלחה זו עודדה את החברה לפתוח גם בית ספר לבנות, ובו הצליחה יותר. מכיון שאין על הבנות חובת לימוד תורה, ומיד באו אל בית הספר החדש כמאתים וחמשים תלמידות. החברה רכשה לה גם קרקע, על מנת לבנות בנין לשני בתי ספרה.

רק חלק קטן מילדי ישראל ביקרו בבתי הספר והשאר למדו אצל “רביים” שפתחו להם “חדרים” בדירותיהם הפרטיות או בבתי הכנסיות והיו מלמדים את הילדים את הקריאה העברית ואת הכתיבה הערבית באותיות עבריות (בכתב רש"י). בשנת תרנ“ג (1892) קמו אחדים מראשי הקהילה ויסדו חברה “יגדיל תורה” ומינו מלמדים הגונים שמשכורתם שולמה מקופת החברה, וילדי העניים היו מקבלים לחם ושמן יום יום. ילדים שהוריהם רצו להוציאם מבית הספר בעודם רכים, כדי שיהיו להם לעזר בפרנסתם – היו קבלים תמיכות כסף מדי שבוע, על מנת שלא יעזבו לימודיהם. כעבור שנים מספר בנתה החברה בנין מיוחד ומפואר לתלמוד התורה. תכנית הלימודים כללה קרוא וכתוב, תנ”ך, משנה ותלמוד וחשבון. שיטת הלימודים היתה על פי תרגום לערבית. בית ספר היה מוסד חינוכי הגון.

בינתים בא שינוי פוליטי במצבה של טריפּוליטאניה ושינוי תרבותי בחיי היהודים שם. בשנת 1910 כבשה איטאליה את טריפּולי וראשית מעשיה היתה לכבוש את לב הדור הצעיר ללשון איטאליה ונימוסיה. הרשות הצבאית הפקיעה את הקרקע מידי האַליאַנס – משום צרפתיותה. בבוא הד“ר סלושץ בשנת 1911 – מיד אחר הכיבוש – לטריפּולי מצא את תלמוד התורה במצב טוב, מוריו היו שני תלמידי חכמים מובהקים, למדו בת”ת 450 תלמידים שנחלקו לחמש עשרה כיתות ולמדו בהדרגה מ“בראשית” עד “לעיני כל ישראל”, ונביאים, ובכיתות העליונות גמרא ומפרשים, ובהן כארבעים תלמידים מבינים. בתי הספר של ה“אַליאַנס” היו קימים עוד ולמדו בהם כחמש מאות תלמידים ותלמידות.

האיטאלקים רצו למשוך את התלמידים לבתי ספרם שיסדו, על כן הנהיגו בהם את לימוד הלשון העברית. בשנת 1920 הובא הרב א. שמואל הרטום מאיטאליה לשמש רב בטריפּולי והוא הנהיג בתלמוד התורה את השיטה הטבעית. כעבור שנים אחדות הובא מורה מארץ ישראל והלשון העברית הכתה שרשים במוסד. בשנת 1930 קמה אגודת צעירים בשם “בן יהודה” ששמה לבה לתיקון החינוך ויסדו תחילה שיעורי ערב לבחורים ואחר כך בית ספר “התקוה” – בבנין תלמוד התורה – שמה באו ילדים וילדות ללמוד בערבים את הלשון העברית (ערב אחד לילדים והבא אחריו לילדות), שש שעות לימוד בשבוע לכל כיתה. המורים היו מתנדבים, ואף על פי כן היתה השפעת בית הספר גדולה מאד. רוח ההתלהבות תקף את כל התלמידים והתלמידות, שזאת היתה להן הפעם הראשונה ליהנות מחינוך עברי. ראשי הקהילה ראו בהתקדמות הלימודים ומסרו לידי החברה גם הנהלת תלמוד התורה. במוסדות אלה הכינו גם מספר צעירים וצעירות להוראה. החינוך במוסדות אלה היה עברי⁶³.

בבנגאזי היה תלמוד תורה לילדים, בבנין מיוחד שנקרא בלשון המקום “סלא”, והוא בן שתי קומות. ולמדו שם רוב הילדים. בימי הכיבוש האיטאלקי היו הלימודים הכללים מתנהלים באיטאלקית.

בקהילת ברצה הרחוקה כמאה קילומטר מבנגאזי היה קיים בית ספר שלמדו בו כשבעים ילד וילדה. כמו כן היה קיים בית ספר בזליתן, וכן בכומס. כמאה ועשרים ילדים למדו שם, ומורם העברי היה (בימי הכיבוש האיטאלקי) פריג’ה זואריץ, הרב דמתא.

בנאות הדשא (אואזיסים) של מדבר לוב היו מפוזרים ישובים יהודים קרועים ותלושים מן העולם, נדכאים מרדיפות ונגישות המושלמים התקיפים בלי בתי ספר ובלי חינוך. באיזו קהילות היה תלמוד תורה קטן, אך הלימודים בהם עמדו על מדרגה נמוכה מאד, וקשה היה למצוא תלמיד היודע לפרש פסוק כצורתו⁶⁴.

היהודים הגרים במערות טריפּולי והאואזיסים הסמוכים נמצאים בין הים התיכון ומדבר סאהארה. במישור גדול אחד המשתרע מליבדה עד הר הונא נמצאות המערות הגדולות. זוהי ג’בל שממנה תבאנה השיירות. בג’בל איפרן היתה אוכלוסיה יהודית הדרה במעבה האדמה, במערות. הילדים התחנכו, בתלמודי תורה קטנים, תלמידים אחדים בכל אחד מהם. שם היו לומדים לקרוא ולהתפלל. יהודי המערות היו מדברים דיאלקט עברי משלהם.

אלג’יר    🔗

אלג’יר היתה מושבה צרפתית על חוף הים התיכון בצפון אפריקה. בין טוניס ממזרח ומארוקו ממערב. ישוב היהודים שם עתיק הוא והיו שם גדולי תורה שהשפיעו הרבה על ספרות הרבנים בה. החינוך העברי שם – לקוי היה בכל הנגעים של לימוד מיכאני, ואף על פי כן היו תוצאותיו לא רעות – מחמת רוב הזמן שניתן לו וחיי הסביבה ששפעו יהדות. בקיאות בתנ"ך וידיעת התלמוד היו שכיחות. כל יהודי היה פוסק פסוקים ויודע ספר.

ברציפות חיים זו בא משבר עם כיבוש אלג’יר לפני הצרפתים בשנת 1830 (תחילה היתה אלג’יריה מושבה ספרדית ויהודיה השתמשו בספרדית ועברית). בשנת 1870 קיבלו שלשים ושמונה אלפים מיהודי אלג’יר את הנתינות הצרפתית ומאז אבד שיווי משקלם ומוסדות יהדותם מתערערים. צרפת הביאה שמה את כל דרכי שלטונה של פיקוח מרכזי והשפעה ממעל לשנות אורחות החיים של היהודים ולקשרם לצרפת קשר תרבותי חזק. היא מינתה את רב הכולל ופתחה בתי ספר יסודיים כלליים, שגם ילדי ישראל יבואו ללמוד בהם. ואף כי רוב הילדים יהודים היו הפקידה עליהם מורים בני דתות שונות, והחינוך הישראלי היה מוזנח מאד. הדור החדש נקרע מעל תרבות עמו ותרבות חדשה ניתנה לו, תרבות שלא נזדקק אלא לחיצוניותה הטפלה. זה היה דור של בינים, שסכנת הריקניות צפויה לו.

לחינוך הישראלי יצאו ידי חובה על ידי שיעור תוספת בבית הכנסת על ידי “חכמים”, – מלמדים בלתי מוכשרים לתעודתם. משנת 1906, כשנפרדה הדת מן המדינה בצרפת, חדלה הממשלה מהתערב בעניני הקהילה ובבחירת הרב הכולל. הוצאות מוסדות הקהילה היו נלקחות מאז מקופת מכס הבשר הכשר.

התרוקנות הדור הצעיר מיהדותו הביאה דאגה בלב ראשי העדה וביקשו דרכים להשיב לב בנים על מסורת אבות. בשנת 1894 נוסדה אגודת “תלמוד תורה” שפתחה בית ספר עברי (שיעורי דת) וקיבלה תמיכה מקופת העדה. ה“אַליאַנס” שלחה שמה מורה ובית הספר עבר לרשותה משנת 1900. נרשמו בו כשש מאות תלמידים. היות ובית הספר היה משמש אך מילואים לכללי, שכל הילדים חייבים לבקרו, עמדה תוכניתו על קריאה עברית, תרגום תפילות וקטעי תנ"ך, תולדות ישראל בצרפתית (רק עד חורבן הבית) ודת (פעם החלו ללמד עברית חיה על פי שיחות). הלימודים היו נוהגים בימים שבתי הספר הכלליים סגורים בהם, הלא הם ביום הראשון בבוקר וביום החמישי בשבוע, בבוקר ובערב, ובשאר ימות השבוע משעה ארבע עד שש וחצי. ביום החמישי למדו שבע שעות וביום הראשון אך שלש שעות בבוקר. ואחר הצהרים היו חפשים. קורס הלימודים עמד על ארבע שנים. נפתחו גם כיתות לבנות. ומספר התלמידים והתלמידות הגיע לתשע מאות.

תלמידי הת“ת בני עניים היו ואמידי ההורים לא רצו שבניהם יבוא להתערב בין דלת העם, שמא ילמדו ממעשיהם. ואף כי הת”ת היה שיייך ל“אליאנס”, החברה בעלת הנסיון הרב בתפוצות האלה, היה יחס התלמידים אל לימודיהם אדיש, – לא כבשאר בתי הספר של כי“ח. כי בתי הספר של ה”אַליאַנס" בארצות אחרות הם בעיקר ללימודים חילוניים ולתרבות צרפת, והמורים מלמדים מתוך אהבה ואמונה בתועלת הלימודים, והחיים מחייבים אותם. באלג’יר משמש בית הספר ללימודי היהדות בלבד, והוא בית ספר משלים, ואין בו הרוח הזאת. “פה מביטים התלמידים רק על מחנכם החילוני – כתב נשיא כל ישראל חברים – כעל מורם האמתי, כי השיעורים היחידים שיש להם חשיבות ידועה בעיניהם הם השיעורים הניתנים להם בבית הספר החילוני, וכל השאר אינו ראוי לתשומת לב מרובה… אפשר לראות, למשל, הרבה תלמידים, שבבית הספר החילוני הם מקשיבים ומכינים היטב את שיעוריהם, וכשהם באים ללימודי הקודש – הנם אדישים… מורי הדת אינם מעיזים להיות תקיפים, מפחדם פן יכבידו על תלמידיהם אלה או ביחוד פן יזניחו האחרונים לגמרי את השיעורים”…

ואם כך הדבר משום מה לא הקימה החברה בתי ספר ללימודים כוללים גם באלג’יר, כבכל הארצות? כי התלמידים החלו לבקר את בתי הספר החילוניים עוד לפני זה ובאו במגע ובמשא עם ילדים בני דתות אחרות. זוהי הזדמנות שאסור לבטלה. “המגע והמשא של כל העמים, יחס הריעות בין כל התלמידים מבני הדתות השונות – הם תקוה לעתיד יקר מאד”…

ואע"פ שבית הספר באלג’יר אינו אלא ללימודים עבריים בלבד לא שכחה החברה את מטרתה הלאומית. “כמעט כל תלמידי בתי הספר הם מבני העניים. יש ביניהם הרבה זרים, מדרום אלג’יריה, ממארוקו ומטוניס. השיעורים האלה עוזרים להם לאקלמם, לצרפתם, ולהחיש את התפתחות רעיונותיהם ומנהגיהם ולהעשיר את אגרונם” (אוצר מליהם הצרפתי)⁶⁵.

בשנת 1946 ביקר מי שהיה רבה הראשי של אלג’יר, הד“ר מ. אייזנבט המנוח, את אמריקה ושוחחתי עמו. שאלתי את הד”ר אייזנבט, מה מוציאים חניכי בתי הספר של ה“אַליאַנס” בידיעות וענה: ידיעה מעטה בתפילות וקצת מתולדות ישראל עד החורבן. מן הראוי להעיר שבערך חצי ממספר התלמידים היהודים לא היו מבקרים בשיעורי-המלואים, ולא היה להם כל חינוך יהודי.

בקונסטאנטין של אלג’יריה ביקרו התלמידים בבתי הספר הכלליים ואחר הצהרים ב“מדרשים”, אצל ה“חכמים”, שלימדום שעה או שתים ביום. בשנת 1902 ייסדה שם ה“אַליאַנס” בית ספר משלים ובאו שמה כשבע מאות ילדים, והשאר למדו בתלמוד התורה של העדה. ה“מדרשים” נסגרו זה אחר זה, עד כי לא נשאר מהם אף אחד.

אוראן שוכנת על חוף הים התיכון ובה היתה קהילה גדולה. בשנת 1931 הגיע מספר יהודיה לעשרים אלף ובשנת 1946 לשלשים אלף. רובם דיברו ספרדית וערבית. אף באוראן למדו ילדי ישראל בבתי הספר הצרפתיים החילוניים. לפנים לא היה בואראן שום מוסד חינוכי ציבורי, כי יהודי המקום נחלקו ל“אוראניים”, התושבים הישנים, וטיטואניים שבאו שמה בימי מלחמת ספרד במארוקו בשנות 1860–1859, וגם מהגרים ממזרח מארוקו. ולא היה רק לשונם של הקיבוצים השונים חלוק, אלא גם לבם. על כן לא התחנכו הילדים ב“מדרשים” פרטיים. בראשית המאה העשרים נוסדה שם חברת “שבת אחים” ופתחה “מדרש” ללמד ילדים חינם. בשנת 1907 פתחה ה“אליאנס” בית ספר משלים ובאו שמה כשלש מאות תלמידים ותלמידות. בשנת 1919 התעורר בחור נלבב אחד, ששימש רב ראשי באוראן, ושמו אשכנזי, וייסד תלמוד תורה בשם “יגדיל תורה” וכעבור תשע שנים ישיבת “עץ חיים”. שני בתי הספר האלה היו מספקים חינוך עברי לנוער. הראשון לבני גיל רך, משש עד שלש עשרה שנים, והישיבה משלש עשרה ומעלה. בבית הספר של ה“אליאנס” ובתלמוד התורה “יגדיל תורה”, היו לומדים ביום הראשון וביום חמישי, שני הימים שהתלמידים היו חפשים בהם מלימודי בית הספר הציבורי, ובעונת הקיץ למדו יום יום. בבית הספר של כי“ח היו בשנת 1946 כחמש מאות תלמידים וב”יגדיל תורה" כמאה וחמישים. התלמידים היו מתרגלים לתרגם תפילות ופרקים מתנ“ך לצרפתית ותולדות ישראל בצרפתית. בשנים האחרונות הנהיגו גם לימוד הלשון העברית החיה ואף שירי ארץ ישראל. לבית המדרש “עץ חיים” באו בחורים עד שנת השמונה עשרה, ללמוד תנ”ך עם מפרשיהם, שולחן ערוך, אורח חיים ויורה דעה, משנה וגמרא ותולדות ישראל, גם חזנות⁶⁶.

גם באלג’יר ובקונסטאנטין היו קיימות ישיבות בשם “עץ חיים”, שהן כיתות המשך ל“תלמוד התורה” ושלש הישיבות הללו סיפקו את הרבנים ואת המורים ללימודי היהדות.

בכל אלג’יריה יש קהילות. והחיים יהודיים יותר בפנים הארץ, כי עיר החוף מושפעת יותר מן החיים הצרפתיים.

בשנת 1945 היה מספר האוכלוסיה היהודית באלג’יריה כמאה ושלשים אלף, מהם כשלשים אלף באלג’יר, כעשרים וחמשה באוראן וכשלשה עשר אלף בקונסטאנטין. בפנים הארץ היה כמעט כל ילד מקבל חינוך יהודי.

בשנות מלחמת העולם השניה רצתה ממשלת ווישי לייסד ליהודים בתי ספר מיוחדים, כדי להבדילם מעמי הארץ ה“אריים”, אבל ההורים התנגדו לכך. הם לא רצו להיבדל. ואף על פי כן לא עברו הזרמים של השנים האחרונות ללא השפעה על הדור הצעיר. עם גידול הזרם האנטישמי הגיעו שמם הדים מן הרוח הלאומית, והצעירים ייסדו להם חבורות ציוניות והתחילו ללמד גם עברית ולשיר שירי ציון.

טוניס    🔗

אין לנו סטאטיסטיקה מדויקת של יהודי טוניסיה, ומעריכים מספרם למאה וחמשים אלף (1938). בבירת המדינה לבד, בטוניס העיר, נמצאים לערך שלשים אלף (1938). והסיבה שאין ספירת היהודים ידועה היא שיהודי טוניסיה נחלקו לשלשה סוגים: טוניסיים, התושבים העתיקים, ליבורניים. כלומר יהודים שבאו מליבורנו ושאר ערים איטאלקיות במאה הי“ז והי”ח והתיישבו בטוניס, וצרפתיים. ובהיות ששתי הממשלות, איטאליה וצרפת, לא היו רושמות את אזרחיהן על פי הדתות, לא היה מניין מדויק אפשרי.

היהודים האיטאלקים נעשו בדור האחרון לראשונים במעלה, משום שביניהם היו בעלי השכלה ובעלי עמדה חברותית גבוהה, כגון רופאים ועורכי דין, בעלי אומנויות חפשיות אחרות, סוחרים ובעלי תעשיה. רובם התגאו על מולדת ועל “לאומיותם” האיטאלקית ובימי גאותו של הפאשיזם נשאו על בגדם את תו המפלגה השלטת. בניהם למדו בבתי הספר האיטאלקיים שבטוניס והמהדרים היו שולחים אותם לרומי, עיר הנצח, לשאוב את התרבות מבארה.

כעשרת אלפים נפש היו אזרחים צרפתיים, והם מבחירי המשכילים ומן השדרה העליונה, וכמובן שהם פאטריוטים של צרפת.

החלק העיקרי היו יהודי טוניס.

חינוכם של יהודי טוניסיה העיקריים היה ב“כותאב”. מפקח האוניברסיטה בטוניס תאר את הכותאב בדברים אלה:

”הכותאבים של היהודים נמצאים ב“חארא” (רובע היהודים), חוץ משלשה שהם בקומה הראשונה נמצאים כולם בשפל, ומצבם נמוך ממצב הכותאבים של המושלמים. צר לראות את הילדים החיוורים בתוך החורים האלה, חורים רטובים, חסרי אור ואויר, שאין בהם אפילו שרפרף לשבת עליו. ברחוב גוריאנו ישנו כותאב שבו לומדים מאה ועשרים ילדים, והאור המגיע אליהם בא בעד הפתח. ברחוב המקולין נמצאים מאתים חניכים בחדר נמוך, אפל וטחוב שאוירו מעופש ומלא אדים מזיקים. בכל בתי הספר האלה אין בתי כסא, והילדים מוכרחים לפנות לבתיהם או לעשות צרכיהם בחוץ. בכמה כותאבים אין כל רהיטים חוץ משרפרפים שעליהם ישבו המורים והתלמידים ורגליהם משולבות"⁶⁷.

מורה עברי שבילה כמה שנים בטוניס כתב על הדירות ועל המלמדים כדברים האלה:

“התלמידים הראשונים של כל “כותאב” לומדים בתחילה בבית הכנסת, אולם כאשר יתרבה מספרם הם מתחילים להשתובב ומשחיתים ושוברים את הרהיטים שבהם ישתמשו בשעת הלימוד, ושעל הרוב אינם רגילים בהם בביתם, כגון: שלחנות, ספסלים, ארונות, פמוטים וכדומה, על הרוב מושיב אותם ה”רבי" באיזה חדר ריק מחוץ לבית הכנסת, ושם בשבתם על הרצפה בחצי גורן עגולה, בין חומות ותקרות ערומות ומכוסות אך כתמי רטיבות בחורף וקני שרצים בקיץ – מבלים התינוקות כמעט את כל היום ולומדים תורה".

“והמלמדים מאין יימצאו? בצפון אפריקה נוהג עדיין המנהג הקדום מימי הבינים של “עשרת הבטלנים”, והם נידחי החברה ועניי הקהילה הזקנים והתשושים ביותר, היושבים תמיד בבית הכנסת כ”מנין" קבוע לקריאת ה“זהר”, והרי הם מוכנים בכל עת ובכל רגע לערוך כל מיני טכסים דתיים לרגל מקרים משפחתיים ו“מצוות” ציבוריות שונות, כגון: לידות, בר מצווה, קבורה, תעני צבור, הכנסת ספר תורה, אירוסים וקידושים, וכדומה. לרגל כל אחת מן המצוות האלה מזמינים את “עשרת הבטלנים” לקרוא פסקות ידועות מן הזוהר ולהתכבד בסעודה, ולעתים רק בפרוסת לחם ומעט “משקה”. אלה ממנין זה שאינם עדיין אינוואלידים גמורים ושיודעים קצת לקרוא בספרי התפילה, נוטלים על עצמם בעד שכר פעוט ללמד דרדקי לקרוא ולהתפלל. אולם רוב הבטלנים האלה מתקשים בעצמם בקריאת “עברי”, כי שכחו את גירסת ילדותם. את קטעי הזוהר שהם נדרשים לקרוא הם יודעים על פה, וכן את התפילות והפזמונים המיוחדים לכל “מצוה” ולכל מקרה של שמחה או של אבל משפחתי. בכלל כל “כלי הקודש” למיניהם, הממלאים את צרכי הדת של הציבור היהודי בבית ובבית הכנסת, ברחוב ובבית הקברות – כולם לובשים איצטלא של רבנות, וכולם זוכרים בתואר “רבי”, למרות העובדה שבחלקם הגדול אינם יודעים קרוא וכתוב"⁶⁸.

כמו ביהדות האשכנזית שה“חדר הדרדקי” עמד על מדרגה נמוכה והעיקר היה חדר הגמרא, כך בטוניס היה העיקר הישיבה. עוד מימי הבינים היו קיימות שם ישיבות מפורסמות ללימוד התלמוד והפוסקים, וגם לקבלה, ובראשן עמדו גדולי תורה. לאחר שיצא נער מן ה“כותאב” פנה אל הישיבה ושם רכש לו ידיעות של ממש.

בטוניס התקיימו גם בתי תלמוד תורה, אחד של העדה הטוניסית ואחד של עדת הליבורניים, שהלימודים בהם היו מסודרים. בתלמוד התורה של עדת הטוניסיים היו בשנת 1875 כשבע מאות תלמידים ובת"ת הליבורניים קרוב למאה וחמשים. בני האמידים והעשירים למדו בבתי ספר פרטיים או בבית הספר של “אחיות יוסף הקדוש” – בית ספר קאתולי תחת חסות הצרפתים.

בשנת 1878 נפתח בטוניס בית ספר של האליאנס, ואז בטלו בתי הת“ת, והתלמידים עם מוריהם יחד עברו אל בית הספר. ראשי העדה עשו חוזה עם כי”ח לנהל את בית הספר לפי רוח ישראל וללמד בו לימודי קדש בשיעור מספיק, ומסרו לידי החברה גם את הכנסות הת"תים ממכס הבשר הכשר. אך האליאנס לא שמרה על תנאי החוזה – על כל פנים לא לפי רוח הסעיפים – וקבעו בבית ספרה את סדריה, שלפיהם תרבות צרפת עיקר ותרבות ישראל טפלה.

בבית הספר של האליאנס היו יותר מאלף תלמידים. קורס הלימודים נקבע לשש שנים ותכנו: קריאה ודיבור צרפתיים, חשבון, היסטוריה וגאוגראפיה ושיעורים גבוהים למשתלמים. משבאה טוניס תחת חסות צרפת (1881) בא שינוי בתכנית וכיוונה “לקבל את הלשון הצרפתית כלשון הלימודים וללמדה בכל הכיתות, ואפילו בגני הילדים”.

הרבה עשו בתי הספר של האליאנס להרים את המצב הכלכלי והחברותי של יהודי טוניסיה, אך מה עשו לחיזוק היהדות?

נשמע נא דברים אחדים מפי המשכילים:

“זה חדשים מספר אשר צעקנו חמס על חינוך נערי בני ישראל בבתי הספר אשר יסדה בעירנו חברת כי”ח, על אשר פנתה החברה עורף ללימוד שפת קודש בבתי הספר ותשם את גברתנו לשפחה נחרפת ללימוד שפת צרפת, והילדים אשר בבית ספרה רק בילדי נכרים ישפיקו ומידיעת בני עמם לא ידעו מאומה. שאלו נא עתה את בני הנעורים אשר יצאו מבית הספר, אשר להחברה הנזכרת, דבר מדברי ימי עמם ותראו כי כאלמים לא יפתחו את פיהם, כי כולם נזורו אחור וחרפה היא להם לשגות בדברים כאלה, וכל תורתם והגיונם היא רק בלשון צרפת, ועל עמם יביטו כעל עם לא עז וחדל אישים. כעין הדברים האלה דיברנו באזני החברה הנכבדה, אך לדאבון לבנו קולנו היה כקול קורא במדבר"⁶⁹.

ואחד הסופרים מסר על מצב ביתר ביאור:

“רבות עשה בית הת”ת הישן בעולם האמונה והדת. נוכל להחליט כי רוב הרבנים ותלמידי החכמים המתים ואשר הם חיים עד הנה הם מיוצאי בית הת“ת הזה. אך לא כל העתים שוות… הבית היה עומד וקיים רק ברוח מנהליו… בכלל היה הבית הזה מבכר לעתותיו בכורי הרבנים והחזנים והסופרים וכל דבר שבקדושה, אשר הביאו תועלת לא מעטה להאמונה והדת… בכלל אזכיר לטובה את פועל החכם התורני מלא וגדוש בכל מיני חכמה ומדע ובלשון האיטאלקית והצרפתית לו יד ושם, וגם בספרות העברית גדול כחו מאד, ר' אברהם קאסטרו נ”י. הוא שימש בכהונת גזבר ת“ת איזה שנים וידע איך לכלכל צרכי החינוך, וניהל את בית הספר לרוח העת. הוא הפליא לעשות עם חניכיו… כי נמצאו נערים בני שמונה ותשע שנים שהיו שקלי וטרי בפלפול וסברא… יום מר ונמהר היום אשר בו הסיר את המשרה מעל שכמו. ומן הוא והלאה לא ראה בית הספר אור החינוך המועיל ליהדות. כי לרגל הקלקולים אשר נקרו ויאתיו בסדרי בית הספר הוכרחה החברה כי”ח לייסד פה בית ספר על שמה בשנת ה' תרל“ח”.

אחר הדברים האלה הוא מביא את פרטי החוזה שנעשה עם חברת כי"ח ואחר כך הוא מוסיף:

“בכלל נוכל להגיד כי הפקידים והמנהלים אשר על בית הספר דורשים תלי תלים ויש להם סודות ורמזים בפרקי הפרוגראם וכי יוכלו להטות אל כל אשר שמה הרוח ללכת… והמטרה רק לעשות את בנינו צרפתים גמורים… עמודי הדת והיהדות מתמוטטים על ידיהם… הלימוד הצרפתי הוא בגרם המעלות, והמשגיחים נתנו עיניהם רק אל שפת צרפת… בלשון צרפת ומעט ספרותה מילאו כל חלל מוח הילד, ואיך ישא פני הקריאה העברית אשר עבר עליה כלח, שאף אם יהגה בה כל היום לא יבין בה מלה אחת, כי כשעה אחת יקח הנער לענות בה את נפשו… כשמונה עשר מלמדים מזילים כטל לקח טוב ומועיל רק להספרות הצרפתית ורק שבעה מורים מלמדים את הנערים רק את הקריאה המשחתה אשר בה יבלה כל ימיו⁷⁰, ולא יגיע אל הנקודה הראשית (להבין)… ובהגיע הנער להחדר הרביעי (למחלקה ד) ישמת שמחה גדולה על פרקו העול הזה מעל צוארו”…

“זה כארבע שנים קינאו איזה אנשים לכבוד התורה הקדושה ולכבוד החינוך וייסדו להם בית ספר ללמד הנערים את הלימוד הישן. אכן מזה לא נקוה תחית היהדות, יען בלימודם לא תמצא העת קורת רוח… וכמוהו כל חדרי הלימוד פה (כלומר: ה“חדרים” הפרטיים), כי כל לימוד ישן אשר לא ירצה להעת החיה קדוש הוא להמורים (כלומר: המלמדים הם מן הדור הישן ואינם מבינים לרוח הזמן)”⁷¹.

יסוד בתי הספר של האליאנס הכניס שינוי יסודי בחינוך היהודי בטוניס. יסודות החינוך העברי ואתם יסודות ההוואי היהודי נתערערו. יהודי שהיה נוהג להביא את בנו לאחר ארבע שנות “כותאב” לישיבה מסרו עתה אל האליאנס. שם היה הלימוד הצרפתי שולט, והעברי נצטמצם להכינם לברכות התורה לשם “בר מצוה”. האדוקים ראו באבדן החינוך וייסדו תלמוד תורה בשם “אור תורה”. תחילה למדו בו רק תפילות, פרשה ותלמוד. כעבור שנים עבר המוסד לידי הקהילה ובאו בו שינויים והנהיגו בו גם לימוד הלשון הצרפתית. לימוד התלמוד נהוג שם לפי הנוהג המקומי: בתרגום לערבית, אולם לא לערבית של היום, כי אם לדיאלקט שעבר זמנו, כאשר תרגמו המלמדים האשכנזים את התורה ליידיש דייטש שלא היו לה מהלכים עוד. תרגום זה מקשה על מקצוע לימוד שהוא גופו קשה לילדים. כדי להגביר את לימוד הגמרא יסדו חברת “לימוד התלמוד”, ומכיון שלא נמצאו עוד מבני העיר והערים הקרובות מורים לתלמוד הזמינו אותם מג’רבה העיר.

ג’רבה עיר עתיקה היא, בנויה על אי בודד בדרומה של טוניסיה וקשריה עם העולם מעטים. יהודי ג’רבה דרים בשכונות מיוחדות להם. אלפים ושבע מאות יהודים היו דרים ברובע הגדול (חארה כבירה) וכאלפים במרחק שבעה קילומטר ברובע הקטן (חארה סג’רה). כמעט כל יהודי העיר הם יראים ושלמים והילדים מבקרים אך בחדרים ובתלמודי תורה ובישיבות ולומדים כל מקצועות היהדות, מן התנ"ך עד התלמוד והפוסקים. שונים הם יהודי ג’רבה משאר יהודי טוניס בזה, שאינם שולטים בשום לשון אירופית וכל הקשרים שביניהם ובין יהודי הכפרים הם בעברית. ובאמת היא עיר של חכמים וסופרים והם מספיקים סופרים ורבנים להרבה עדות. ג’רבה היתה המבצר האחרון של היהדות הטוניסית המסרתית.

גם דבר הספרות העברית החדשה הגיע שמה ויהודי ג’רבה, היו רוכשים להם ידיעות העולם מתוך הספרות העברית מדור ההשכלה. בשנים האחרונות נתגברה שם התנועה הציונית ונוסדה שם חברת “עטרת ציון” והצעירים הקימו להם גם “קיבוץ יהודי דתי” במושבת הכשרה, וזו היתה להם הפעם הראשונה לעסוק בחקלאות. כי יהודי העיר מתפרנסים מן המלאכה ומן המסחר"⁷².

ספאקס היא עיר הבירה הכלכלית של טוניס. כששת אלפים יהודים היו גרים בה ורובם סוחרים ובעלי מלאכה. בעיר ההיא נוסדה לפני שנים חברת “אוהבי ציון” וחברה זו השפיעה הרבה על פיתוח ההכרה הלאומית ועל אהבת הלשון העברית. בבית הספר של ה“אליאנס” היו מלמדים עברית על פי השיטה הטבעית. הנוער סידר שיעורי ערב לבוגרים.

בטוניס היו מתחנכים אלפים מילדי ישראל בבתי ספר זרים, צרפתים ואיטאלקים, – בתי ספר דתיים. לימוד הדת מסור בידי הכמרים והם משתדלים להשפיע גם על ילדי ישראל. יש והילדים שומעים לשיעורי הדת ויש והם משתחררים מזה. ילדים אלה, והם ילדי מתבוללים, אינם יודעים דבר מן היהדות. בעוד שהתלמידים הנוצרים יודעים סיפורי “הברית הישנה” אין ילדי ישראל יודעים מתורתם הם, ולא כלום. עם התפשטות הרעיון הלאומי הובא לטוניס נחום ירושלמי, מורה מארץ ישראל שהשתדל לפתח שם חינוך לאומי מודרני. לילדים מסכנים אלו, מבקרי בתי הספר הזרים, ייסד שיעורי ערב ושם למדו עברית וספורי התורה בצרפתית ושירי חג ומועד ושירים ארץ-ישראליים ושירי ריקודים. מעת לעת ערך חגיגות לכבוד הרגל וזה עשה רושם גדול על בני העיר. ההורים באו בהמוניהם לראות ולינוק השפעה לאומית מן הטקסים והמחזות.

ובעברי לעתים ברחובה של עיר, ובשמעי מכל צד את ברכות השלום העבריות ואת השירים העממיים העבריים – הייתי קרוב לשכוח שהנני נמצא בגולה רחוקה ונידחת, והיה נדמה לי שהנני עובר כחולם ברחובה של איזו עיר ארצישראלית קטנה, של טבריה או של צפת"⁷³

אפילו בימי הכיבוש הנאצי הראו חניכי החינוך הלאומי מסירות רבה ללימודים העבריים.

מארוקו    🔗

יהודי מארוקו מהווים שני יסודות – ממוצא ספרדי וערבי. מערי מארוקו מפורסמת קהילת טיטואן, שבחבל הפרוטקטוראט הספרדי, שהיא “אחד המבצרים המעטים שנשארו לפליטה מן היהדות המסורתית על כל צורותיה בנות הדורות ומנהגיה שלא שונו אף כמלוא הנימה”. רוב היהודים גרים בגיטו מיוחד, “יודריה”, והקהילה חיה את חייה הבודדים. בתוך קהילה זו קמו מורים שהרביצו תורתם בה ובסביבתה. מטיטואן מבקשות הקהילות רבנים, מורים ושוחטים. רבים מהם לא רק יודעי תורה, אלא גם בקיאים בתלמוד. ששה עשר בתי כנסיות בטיטואן, שלש ישיבות ו“מדרשים” (חדרים) רבים. היהדות נשמרת לכל דקדוקיה. “התעניינתי בדבר – סיפר הד”ר אריאל בן ציון – אם היהודים שנפוצו עתה בכל חלקי העיר עודם שומרים את השבת כאחיהם בגיטו. אף חנות יהודית אחת אינה נפתחת בשבת – אמרו לי – רק אחד מאזרחי טיטואן ניסה פעם לפתוח ונענש קשה על כך: הוטל עליו חרם. לא בלבד שהוצא מן החיים הציבוריים, אלא עוד אסרו עליו כל השתתפות בחגיגות בית הכנסת. עתה חזר מדרכו ויחסיו עם אחיו הוטבו"⁷⁴.

בית ספר מודרני נוסד על ידי האליאנס בשנת 1862 ונכנסו בו כמאה תלמידים, ואחר כך ייסדו גם בית ספר לנערות. “ועד המורשים” (בורד אוף דיפּוטיס) מלונדון תמך בבתי הספר האלה, על מנת שילמדו בהם גם אנגלית. ומכיון שמספר הלומדים אנגלית קטן היה, וגם לא נמצא שם מורה הגון להורותה, תששה התעניינותו של “הבורד” במפעל החינוכי וביטל תמיכתו. יחס ההורים אל בית הספר המודרני היה של בקשת התועלת האפשרית מבלי וותר על החינוך העברי, על כן לא מסרו שמה בניהם לשם חינוך שלם, – הם הוסיפו לשלוח בניהם אל ה“חכמים” במדרשים והביאום אל בית הספר של האליאנס לזמן קצר כדי שילמדו לשונות ומדעים. דבר זה לא ישר בעיני האליאנס, היא רצתה שיימצאו התלמידים ברשותה ויתחנכו ברוחה, ולא סתם להועיל להם בלימוד צרפתית לבד, והחלה להשתדל, על ידי רב העיר ר' שמואל נהון, שההורים ימסרו בניהם לבית הספר לחינוכם הכללי והיהודי גם יחד, וגם שתתן להם העדה תמיכה מכספי מכס הבשר הכשר.

בשנת 1889 היו בבית הספר של האליאנס 375 תלמידים ובה בשנה נבנה בניין לבית הספר מחוץ לרובע היהודי. בית הספר לבנות התקדם בלי סכסוכים, מכיון שחינוכן היהודי אינו חובה. משנת 1889 גדל מספר התלמידות מן התלמידים.

כמו בכל מקום הביאה “ההשכלה” של האליאנס לידי הגירה. על ידי ידיעת הלשונות והקשר עם העולם החלו הצעירים יוצאים קבוצות קבוצות לבראזיל, לוויניזואלה, לפירו, לקורסאו, ואפילו למערב אפריקה ודרומה⁷⁵. מקצתם אספו הון ושבו למקום מולדתם ורובם נשארו בארצות החדשות ושלחו תמיכות כסף להוריהם.

גם בטאנג’יר היתה תמיכת בית הספר של האליאנס באה במקצתה מ“ועד המורשים” בלונדון והלימוד העברי היה ברשות העדה. בין הנהלת בית הספר והעדה לא שלט השלום, מכיון שהאליאנס קיצצה בשעות הלימודים העברים וראשי העדה לא הסכימו לכך. סכסוכים אלו הביאו לידי סגירת בית הספר בשנת 1887. כעבור שנתים נפתח בית הספר שוב, והפעם כולו ברשות החברה, כדי שיוכלו לעשות בו כרצונם. וכפיוס לעדה העמידו שם מורים טובים לעברית. בשנת 1891 עלה מספר התלמידים לחמש מאות. בשנת 1903 נבנה בניין חדש לאסכולה.

ואם גם פעל בית הספר את פעולתו, ואף הזמן עשה את שלו, עדיין נמצאו הורים רבים שהלימודים העברים של החברה לא הניחו את דעתם ו“המדרשים” ו“החדרים” הפרטיים הוסיפו להתקיים.

אחת מערי החוף המערבי היא מוגדור. יהודיה מורדפים ודוויים מאד – האמידים שבהם דרים מחוץ ל“מלאח”, בפרבר קסבה. “ועד המורשים” של לונדון פתח שם בית ספר קטן וקבע את האנגלית ללשון הלימוד. כשבאה חברת כי“ח ופתחה שם בשנת 1875 בית ספר משלה החלו סכסוכים בין “בית הספר האנגלי” ובין ה”צרפתי“. “אצילי ישראל” באותה עיר נטו יותר אל האנגלי, כי היו להם קשרי מסחר עם אנגליה וסבורים היו כי בניהם ימצאו תועלת גדולה בידיעת הלשון האנגלית. על כן ביקרו ילדי האמידים בבית הספר האנגלי וילדי העניים – בצרפתי, והיו הראשונים שרים את ההימנון הבריטי והאחרונים את ה”מארסיליזה“. בשנת 1907 היה מספר התלמידים בבית הספר של כי”ח 311 ומהם 185 שלמדו חינם. אבל ה“מדרשים” הוסיפו להתקיים ולמדו בהם מאות תלמידים. בשנת 1906 נוסד בתוך ה“מלאח” תלמוד תורה מרכזי ובאו שמה 438 תלמידים. שם ניתנה ארוחת חינם לתלמידים. בתלמוד תורה היו מלמדים גם לימודי חול, אם כי על פי תוכנית מצומצמת, ומעניין הדבר שגם נשיא כי"ח מעיד בעצמו כי “מוסד זה המתאים לצרכי הסביבה מביא תוצאות מצוינות” אבל – מוסיף הוא “קמעא קמעא תתרחב התכנית (החילונית) ותהיה כתכנית שאר בתי הספר וכל הילדים ייהנו מאור ההשכלה”⁷⁶.

בקאזאבלנקה השתדלה האליאנס לייסד בית ספר משלה והתנגדה העדה לכך. בשנת 1897 באה החברה לידי הסכמה עם ראשי העדה, שעל פיה היתה הקהילה נותנת לחברה 1500 פרנק ממכס הבשר כתמיכה. אז פתחה האליאנס את בית ספרה ובאו בו תלמידים במספר רב (בשנת 1907 הגיע מספרם ל-458, ורובם בלי שכר לימוד). בשנת 1901 יסדה החברה בית ספר לבנות שמספר תלמידותיו הגיע למאתים. תלמוד התורה היה מן הטיפּוס הישן. בשנת 1939 בערך נוסד שם בית ספר “מגן דוד”, על ידי חברה לאומית בשם זה, והלימודים היו מודרניים.

בתי ספר לאליאנס היו גם בלעראייש, אל קצאר, רבאט, מזאגאן, סאפי ובערי הפנים. פאס היא אחת העדות העתיקות ביותר, עיר של תורה, ובשנת 1912 היה מספר יהודיה כעשרת אלפים. בפאס התקיים תלמוד תורה מרכזי ולמדו בו כשש מאות תלמידים. כשבאה האליאנס לייסד בית ספר שם לא מצאה אוזן קשבת בין ההמונים, אבל ראשי העדה ידעו כי האליאנס היא לא רק חברה להשכלה אלא גם מגן פוליטי על היהודים בפני השלטונות. התלמידים הראשונים באו “על פי הפצרת נכבדי העדה שרצו להשביע רצון האליאנס”. בשנת 1899 התחילה האליאנס לתת לתלמידים ארוחות חינם, – אמצעי בדוק ומנוסה להרבות מספר התלמידים בערי העוני והסבל. ובאמת עלה מספר התלמידים מיד. בשנת 1896 ייסדה האליאנס גם בית ספר לבנות. במארוקש יסדה החברה בית ספר בתמיכת העדה בשנת 1901 וכעבור תשע שנים נוסד בית ספר גם במיקנש (מכנאס). בשתי הערים האלה התקיימו גם תלמודי תורה ובכל אחד מהם כשש מאות תלמידים.

דיבדו אף היא היתה עיר התורה וכמעט בכל בית כנסת היה קיים תלמוד תורה. ידיעת התורה נפוצה שם ורבים שם ה“סופרים” שעבודתם יפה עד שהיו משלמים במארוקו כחמש מאות פרנק חלף ספר תורה של דיבדו⁷⁷. בשנת 1939 נוסדה במארוקו חברת “מגן דוד” שעשתה לה למטרה הפצת הלשון העברית ופתחה קורסים לעברית, והיו לה לחברה זו בית ספר בפאס ואחד בסאפי.

בהרים היו מצויים כשלשים אלף יהודים ברברים שהצטיינו בבריאות גופם ובגבורתם. חייהם חיי מסורת, אבל רק למעשה, וידיעותיהם ביהדות מועטות היו. בניהם למדו בחדרים – עם בני הערביים יחד. המורה הערבי קורא את הקוראן עם ילדי הערביים ו“החכם” היהודי את התורה עם ילדי ישראל, ודומים שני המורים זה לזה בשיטת לימודם, בניגונם המלווה את הלימוד ובתנועות גופם. היהודים ההרריים מדברים ברברית וערבית, אולם הלשון העברית אינה זרה להם.

במארוקו היו כמה ישיבות ללימוד התלמוד. שלש מהן הן בטיטואן. אחת מאלה נוסדה על ידי יהודה בנוליאל, הציר הראשון של שלטון מארוקו בגיברלטר, שהשאיר קרן לתמיכת המוסד לאחר מותו. היתה ישיבה גם במארוקש וממנה יצאו רבנים, חזנים ושוחטים.

בדרך כלל למדו בבתי הספר של האליאנס במארוקו כארבעה עשר אלף תלמידים, והשאר – כששה עשר אלף – למדו בתלמודי תורה ובמדרשים. תלמודי תורה ציבוריים נמצאו בפאס (מספר התלמידים היה כשמונה מאות בשנת 1945), במכנאס (כשש מאות תלמידים בה בשנה), במארוקש, בקאזאבלאנקה (“מגן דוד” והוא תלמוד התורה המודרני) ובאספי (סאפי) גם כן בשם “מגן דוד” ואף הוא מודרני. בפאס ניתנה ארוחת צהרים לילדי העניים. באוזרה, עיר העומדת בגבול מארוקו-אלג’יריה, דרו כששת אלפים יהודים והיה בה בית ספר עברי בן חמש מאות תלמידים. הלימודים היו מסודרים יפה. במדרשים למדו כבימי העבר, בחדרים ללא אור ושמש, בישיבה על הארץ וללא שיטה מושכלת. את הקריאה למדו הילדים ילד ילד לבדו ורק כשהגיעו ל“פרשה” היה הלימוד בחבורה, בכיתה. אולם גם אלו הלומדים בבתי הספר של ה“אליאנס” למדו בחדרים. משום שהחינוך בבתי הספר של האליאנס לא סיפק את התביעות הדתיות והלאומיות קיבל כל ילד שני סוגי חינוך. כל זמן שהיה רך בשנים – מבן חמש עד עשר בערך – היה לומד בחדרים, ורק בהגיעו לשנת העשר וכבר למד להתפלל ולהבין בפרשת השבוע ובפרק בנביאים וקצת מן האחרונים, בתרגום ערבי, היה בא אל בית הספר של האליאנס לרכוש לו הידיעות הדרושות לחיים.

ולמרות ההרגשה שהרגישו יהודי מארוקו שאין חברת כי"ח מסורה לאידיאלי הדת והלאומיות העריכו את פעולתה הכבירה לטובת ישראל שם, וכך יעיד עליה אחד מחכמי ישראל:

“בתי הספר שלה הועילו הרבה להרמת רוחם של הרבה מיהודי מארוקו אשר התנערו מאז מאותה הדלות הגלותית שהסכינו בה מכבר לשאת אותה בדומיה ובבתי הספר של כי”ח ראו כעין קו החיבור בינם ובין יהודי אירופה לקרוא להם בעת צרתם. על ידי החינוך בבתי הספר ההם במשך שלשים השנים האחרונות מצאו רבים מהצעירים גם את מחייתם, והעסק והמסחר בידי היהודים פרץ והתרחב עוד יותר"⁷⁸.

אבל הדלות החומרית היתה גדולה כל כך שנמצאו במארוקו כעשרת אלפים ילדים מישראל מחוץ לכל חינוך, הלא הם ילדי העניים המחויבים לבוא לעזרת הוריהם בבית מלאכתם, בחייטות ובסנדלרות ובשאר משלחי ידם.

טורקיה ויון    🔗

החשובה בקהילות טורקיה היא קושטא (איסטאמבול). היהודים היושבים בה יוצאי ארצות שונות הם, על כן אינם מאוחדים לא באורחות חייהם, לא בארגון קהילותיהם ולא בחינוך בניהם. נוסף על זה נפוצים הם בפרברים שונים, וכל פרבר מתבלט בדיוקנו ובחותמו המיוחד. באלאט היא שכונת העניים והדבקים בדת, קוזקונג’וק היתה לפנים שכונת העשירים, גלאטה היא המרכז המסחרי ובו נתרכזו היהודים האשכנזיים וחזקוי היא פרבר רוב “העם”. ככל יהודי המזרח היו הילדים מבקרים בכותאבים ומקבלים שם את חינוכם.

בשנת 1854 פתחה הקהילה הישראלית בפירי פאשא בית ספר מודרני, ללימודי קודש וחול, ומשפחת קומנדו כלכלתו. אחר כך הועבר בית הספר לחזקוי. זה היה המוסד הראשון לחינוך החדש ובעיר התחוללה סערה. האדוקים טענו כי מוסד זה יגדל אפיקורסים והטילו חרם על כל השולח בנו שמה. רבים מן ההורים לא יכלו לעמוד בפני דעת הקהל והוציאו בניהם, אבל בית הספר הוסיף להתקיים. אז בא הרב עקריש לפני העשיר אברהם קומנדו ונידהו. למחרת היום הובל הרב לבית הסוהר ובכל העיר גדל האבל. ההמון נהר אל בתי הכנסיות לומר תהלים ולהתפלל לשחרור רבם. ביום הששי, כשעבר השולטן עבד אל עזיז בסירה כדרכו להתפלל במסגד אשר בקצה קרן הזהב נאספו אלפי יהודים מכל קצות העיר ועמדו משני עברי הים והתחננו בקול ובדמעות לשחרר את הרב. ההפגנה עשתה רושם רב והרב שוחרר (1862). בית הספר נסגר אז מחוסר תלמידים, אולם העשיר נתעקש וכעבור שנתים פתחו שוב, ואחר כך נפתחו בתי ספר מודרניים אחרים בשאר הפרברים⁷⁹.

בשנת 1856 ביקר הד"ר לודביג אוגוסט פראנקל בקושטא וזה אשר יספר על מצב החינוך אז:

“כפי עדות ספרי המכס יעלה מספר עדת היהודים הישמעאלים (נתיני טורקיה) בקאנסטאנטינאפּאל לערך חמישה עשר אלף וחמש מאות והסרים למשמעת ממשלות נכריות לא יחשבו פה. והם יושבים נפוצים בכל העיר, אך רובם בערי החוצות (פרברים) מסביב. ששת אלפים בבאלאט, ארבעת אלפים בחזקוי, אלף וחמש מאות בפירי פאשא, אלף וחמש מאות באורטאקו ואלף בקוסגונג’וק. פניתי לשים עין על בתי החינוך העומדים תחת פקודת ברונסוויק (מנהל בית הספר בחזקוי) ואת אשר לא האמנתי לראות בארצות המזרח ראתה פה עיני. כי מערכת וסדרים בכל פנות הבית עד להתפלא, וכולו נקי מכל שמץ חלאה מקרקעיתו עד גבהי העליה. ידיעת הנערים בשפת עבר ובכל הענינים הנלוים אליה היא עדות נאמנה של שקידת המורים ודעתם… גם ידעו למצוא פשר דבר בחכמת ידיעת הארץ והטבע, בשפת צרפת ידברו צחות. אכן עד מאד יכאב לב כל שומעו: כי יקחו האבות את בניהם מבית התלמוד כמעט אחרי בקרם אותו (בו) כמחצית השנה ולמדם דברים אחדים משפת צרפת ולא ישלחום עוד שמה, בחנכם אותם למחיה ולכלכלה, בשלחם אותם החוצה למכור עצי גפרית בטנא, וכאלה”⁸⁰.

התיאור הקצר הזה מגלה לנו כי ההורים ההם חינכו בניהם בעודם רכים בכותאבים ורק בגדול הילדים שלחום אל בית הספר המודרני לעת קצרה לרכוש להם ידיעת הדיבור הצרפתי הדרוש לשם מסחר. נוסף על זה פרשה המיסיון הפרוטסטאנטית את רשתה בקושטא, ורבים מילדי ישראל למדו בבתי ספרה. נסיונות אחדים נעשו לייסד בתי ספר ציבוריים כדי שיוציאו ההורים את בניהם מאסכולות המיסיון, ולא הצליח הדבר.

בשנת 1873 בא מורשה כי“ח לקושטא ומצא שם כותאבים ובתי ת”ת מן הטיפוס הישן ורק שני בתי ספר מודרניים התקיימו, האחד בחזקוי והשני באורטקוי שנוסד על ידי התושבים ילידי שלוניקי. בשנת 1875 פתחה כי"ח בית ספר בבאלאט, ומיד נרשמו בו 120 תלמידים. בימים ההם הורה שם עברית העברי הנלהב נסים בכר והוא הנהיג שם השיטה הטבעית בלימודים. לפי זכרונותיו היה הוא הראשון להנהגת השיטה הזאת בהוראת הלשון העברית. במשך הזמן עלה מספר התלמידים בבית הספר ובשנת 1910 הגיע מספר הנערים הלומדים שם ל-262 והנערות – בבית ספר לבנות – כמאתים. תלמוד התורה, שמספר תלמידיו הגיע לשבע מאות, עמד ברשות עצמו.

במשך הזמן השתנה היחס אל החינוך וההורים לא התייחסו עוד בחשד אל אסכולה מודרנית וכשבאה כי“ח לפתוח בית ספר בקונג’וק נבלע הת”ת בו. לבית הספר נבנה בניין מיוחד ונאה. אחר כך פתחה החברה גם בית ספר לנערות (בשנת 1895) ומספר תלמידותיו הגיע למאתים ושבעים. בגאלאטה היה קיים תלמוד תורה מן השכיחים. בשנת 1875 פתחה שם כי"ח בית ספר. הפרבר ההוא שימש מרכז מסחרי, על כן היה צורך בידיעות לשונות וחשבון, והצעירים רצו להתכונן לפקידות לבתי מסחר, והלשון שהתהלכה בהם היתה הצרפתית. לא ייפלא על כן אם בית הספר של הפרבר ההוא הצליח למשוך תלמידים רבים ובשנת 1912 הגיעו לשש מאות. כעבור זמן מה ייסדה החברה גם בית ספר לנערות ועלה מספר תלמידותיו למעלה משמונה מאות. בבית הספר ההוא הנהיגו גם את הלשון הגרמנית, משום שמקצת התלמידות היו מבנות היהודים יוצאי אשכנז.

בית הספר של קומנדו לא הספיק עוד לתושבי הפרבר וחברת כי“ח פתחה שם בית ספר לבנים ולבנות בבנין רחב ידים והיו בו 650 תלמידות. באורטקוי היו רוב התלמידים לומדים בתלמוד התורה ומיעוטם בבית הספר של האליאנס. ברוב הימים נבנה בניין לבית הספר של כי”ח ונבלע בו הת"ת. בפרבר חזקוי התקיים גם בית ספר עברי מודרני, ורוח לאומי שרר בו, בשם “צרור החיים” (נוסד בשנת 1897) וניהלו הרב חיים הירשנזון מירושלים, אדם אוהב עברית ואוהב ציון.

בשנת 1910 היה מספר היהודים בקושטא כחמשים אלף, בין מיליון תושבים, רובם מיהודי המזרח ורק כחמשת אלפים יהודים אשכנזים. מספרם הכולל של בתי הספר של כי“ח היה שנים עשר, ששה לנערים חמשה לנערות ואחד מעורב. אכן מן הבחינה העברית לא היה החינוך משופר. בתי הספר החדשים אך הועילו להקנות לילדים את הלשון הצרפתית ולסגל להם ליטוש חיצוני בהלבשה ובנימוסים, אבל רוחם היהודי נתקהה והתורה והלשון העברית הלכו הלוך והשתכח. הסופר העברי א. ש. הרשברג שביקר את קושטא מספר: “מעט אשר ילמדו השפה הזאת בקושטא, וההדיוטות גדולה בה מאד. מעמד הת”ת אצלם שפל מאד. גם בבתי הספר של כי”ח לא ישימו לב ללימודים העבריים"⁸¹. וכתב אחד לעתונים העברים בקושטא מודיע: “בחזקוי אין אף מנין יהודים ובבירה כולה אולי יימצאו בקרב הספרדים כמנין וחצי יודעי עברית, ומפוזרים הם ברובעיהם”⁸².

על מצב העברית בבתי הספר של כי“ח כותב הנ”ל:

“העברית מונחת בקרן זוית. את לימוד שפתנו הלאומית מוסרים בידי מורים בורים שאינם יודעים קרוא וכתוב עברית וללימוד זה מקדישים מינימום של שעות. וזה נעשה למרות מה שבתי הספר מתקיימים ברובם על חשבון הקהילה והאליאנס ממציאה רק תמיכה חלקית, והחכם באשי שנה ושילש את הבטחתו להנהיג את לימוד העברית בתור שפה חיה”⁸³.

בימי מלחמת העולם הראשונה היה מצב החינוך היהודי בקושטא בכל רע. אחדים מבתי הספר נסגרו, כי לקחה הממשלה את הבניינים לצרכי הצבא והילדים נתפזרו לכל עבר ונשארו ללא חינוך. אז נסגרו גם בתי הספר של הישועיים ושל הקונגריגאניסטים שבהם התחנכו ילדי ישראל מבני העשירים. באה חברת “בני ברית” ופתחה בית ספר תיכוני בשם "מדרש יבנה". מוסד זה היה לאומי ברוחו ובראשו העמידו את רבם של האשכנזים הד"ר מרכוס ואת נייגו, מי שהיה מנהל “מקוה ישראל” בארץ ישראל⁸⁴.

בינתים התגברה בחוגי הממשלה התורכית הלאומנות והחלה הממשלה ללחוץ את היהודים שיקבלו עליהם את לשון תורכיה ותרבותה, והחינוך היהודי לקה עוד יותר. הקשר שבין יהודי תורכיה ויהודי חוץ לארץ נתרופף, ויהודי הארץ חרדים להכריז על אהבת מולדתם ולשונה, וגדלה שם הבורות מן הבחינה היהודית מאד.

אדריאנופול בירת רומליה בטורקיה האירופית היתה קהילה יהודית עתיקת ימים ובעלת תרבות. עוד בשנת 1555 נוסד שם בית דפוס עברי. במאה הט"ו התקיימה שם ישיבה רבת ערך ויצאו ממנה רבנים ומחברים. רוב יהודי אדריאנופול היו מיוצאי ספרד ואיטאליה. את בתי תלמוד התורה שם מתאר נרסיס לוון בצבעים שחורים:

“אלה היו בתי כלא עצומים לילדים. בתלמוד תורה היותר עתיק ישבו להם שמונה מאות תלמיד, רזים, מטונפים, לבושם בלויי סחבות, יחפים, כשהקדחת אוכלת אותם. רובצים בתוך חדרים צרים ונמוכים, ישנים או יושבים על הרצפה תחת השגחת מורים מתנמנמים ואוחזים בידיהם אַלות או מקלות ארוכים, ואינם יודעים אף את ראשית יסודות הפדגוגיה. הילדים היו מבלים במוסדות כאלה הרבה שנים מחייהם ומשננים, מבלי הבן כלום, במקהלה בצעקות מחרישות אזנים הרבה פסוקים מהתנ”ך שאותם היו מתרגמים ללאדינו. שום תכנית והשגחה לא היו, והכל התנהל על פי שיטות עתיקות".

אחד ממבשרי תקופה חדשה, תקופת ההשכלה באדריאנופול, היה יוסף הלוי, מי שהיה אחר כך לפרופסור ללשונות המזרח בסורבון בפאריז. הוא בא לאדריאנופול בשנת תרט“ז כפליט והוא אז בן עשרים ושמונה שנים, לבוש בלויי סחבות ויחף. יושבי העיר רחמוהו והכניסוהו לישיבת אחד העשירים. ובראותם כי איש רוח הוא מסרו לידו את הנהלת תלמוד התורה. המוסד היה בשפל המדרגה: בחדרים צרים ואפלים, הילדים יושבים דחוקים על מחצלאות מלוכלכות. מיד הכניס בבית תיקונים לשמור על חוקי הניקיון ושמירת הבריאות ועורר את חשובי העדה לבנות בניין מיוחד לת”ת. דבריו השפיעו ובית הת“ת הוקם על תלו וילדי אדריאנופול זכו לשבת בחדרי אור ואויר על ספסלים מתוקנים. בבנין החדש הזה בא שנוי גם בתכנית הלימודים: לימוד התנ”ך בפירוש ברור ומובן לילדים, הלשון העברית ודקדוקה והלשון הצרפתית. אולם התיקונים הללו עוררו כנגדו את האדוקים והעלילו עליו כי אומר הוא להטות את התלמידים מדרך היהדות והחלו לחרפו ולגדפו ולידות בו אבנים בעברו ברחובות העיר. חמש שנים סבל יוסף הלוי, אבל הצליח לחנך את הילדים חינוך טוב ולהפיץ בעיר את העתונים העברים מחוץ לארץ וכל ספר עברי נדפס. אבל לא יכול לעמוד בפני הקנאים ויתפטר ממשרתו ויעזוב את אדריאנופול. משם יצא לבוקרשט של רומניה להיות שם מנהל בית הספר הספרדי.

כשיצא יוסף הלוי מאדריאנופול נתקבל ר' יצחק מטראני למנהל ובנו ברוך למורה לעברית ודקדוקה. מורה זה היה מושפע מיוסף הלוי, ממנו שאל ספרים לקריאה והתקרב אל ההשכלה, וממנו קבל השפעה לאומית. בבחור זה נתגלה כשרון עתונאי והחל לפרסם מאמרים בעתונים האישפניוליים שהיו מופיעים בקושטא, ובעיקר על הצורך בתיקון החינוך ובתחית הלשון העברית. הוא היה מורה מטבעו ועד מהרה יצא לו שם טוב. ויען אשר בתלמוד התורה היו ידיו כפותות פתח לו בית ספר לעצמו בשם “מקוה ישראל” ובו הנהיג לימוד הלשון העברית כעיקר. שיטתו היתה ללמד בדרך הדקלום וההמחזה (דראמאטיזאציה) ורוב פרקי התנ“ך הוצגו על ידי התלמידים בזמן השיעורים, ומעת לעת הציגו מחזות תנ”כיים לפני קהל. כל זה היה חדש ומפתיע לתושבי אדריאנופול הנחשלים, ובמידה שנתקשרו בו התלמידים ואהבוהו – בה במידה החלו האדוקים להתנגד לו, ביחוד על הנהיגו בבית ספרו את הלשון הצרפתית, והאשימוהו במינות. בית ספר זה נסגר לזמן מה, וכעבור שנים חזר ופתחו בשם “עקדת יצחק” (על שם אביו יצחק), אך רק כשבע שנים ניהלו ואחר זה יצא לוינה והתחיל לפרסם חוברות אישפניוליות על החינוך וספרי לימוד (אחד מהם בשם “חינוך בנים”) בתרגומים לאישפניולית שנתקבלו בכמה מבתי הספר שבערי טורקיה, בולגריה, סרביה ויון. זמן קצר היה עוד מנהל בבית ספר בבלגראד של סרביה וימי זקנתו בילה באנדריאנופול ושם מת (אילו שנים בילה בארץ ישראל).

בשנת 1867 פתחה האליאנס בית ספר באנדריאנופול והתפתח יפה ובאו בו יותר מאלף תלמידים. כעבור שלש שנים פתחה החברה גם בית ספר לבנות ומספר תלמידותיו הגיע לאלף. וטיב החינוך היה מן הסוג הניתן בכל אסכולות החברה ההיא: צרפתית וליטוש חיצוני, ועברית של “דת”.

* *

קהילת היהודים בסמירנה – עתיקה היא והיא היתה אחת הקהילות החשובות ביותר בטורקיה, שניה לשלוניקי, מרכז לכל הקהילות באסיה הקטנה, ומשם שלחו הרבנים שאלות ותשובות לדורשיהם בארצות שונות. היו שם ארבעה בתי דפוס והופיעו בה עתונים ישראליים. אך במשך השנים פנה הודה. מן הישיבות שהיו בה לפנים לא נשארה אף אחת. ילדי ישראל התחנכו בכותאבים ולעדה היה תלמוד תורה אחד גדול שנוסד בשנת 1847 על ידי אברהם אנריקס שלמדו בו כחמש מאות נערים.

מספר תושביה היהודים היה בשנת 1905 כעשרים וחמשה אלף בין מאתיים אלף, ובשנת 1910 כשלשים וחמשה. בשנת 1903 נתן הבארון אדמונד רוטשילד שבעים אלף פראנק נדבה לתלמוד התורה. המוסד התנהל על פי סדרים ישנים, אך למדו בו גם טורקית וצרפתית. לאליאנס היו שם שני בתי ספר, אחד לבנים ואחד לבנות, ולמדו בהם כשש מאות תלמידים ותלמידות, ארבע מאות בראשון ומאתיים בשני. בגן הילדים של האליאנס למדו אך צרפתית, ובתכנית הניחו לעברית מקום מצומצם. אך לימודה עמד על מדרגה טובה יותר מאשר בשאר בתי ספרה, כי המנהל שעמד בראשם במשך שנים, נבון, היה חובב עברית, ולימדוה בכמה מחלקות כלשון חיה (1910).

* *

בברוסה היה תלמוד תורה קיים ובשנת 1880 יסדה שם האליאנס בית ספר משלה. במשך שנים היו יהודי ברוסה נוהגים לשלוח בניהם אל הת“ת עד שנת הי”ג ואחרי שסיגלו להם ידיעות עבריות מסרום לזמן קצר לבית הספר של כי“ח, על מנת שילמדו שם קצת צרפתית וידיעות הדרושות להם לחיים. דבר זה לא ישר בעיני החברה והשתדלה שיצרפו את הת”ת לבית הספר. בשנת 1902 יצא הדבר אל הפועל והאליאנס נשארה האפוטרופסית היחידה לחינוכם הכללי והעברי של בני העיר.

כדבר הזה קרה גם בערים אחרות. בדרדנלים ובמנגסיה היו גם כן בתי ספר של כי“ח. באיידין היה תלמוד תורה ובו שמונה מלמדים, ולימדו בו גם לימודים כלליים. במשך הזמן עבר הת”ת לחברת כי"ח ופתחה גם בית ספר לבנות וכן בקסאבה (1895) ובטירה (1897).

* *

הקהילה הגדולה והחשובה ביותר במקדוניה היתה קהילת שלוניקי, שמספר תושביה עלה בשנת 1913 לשבעים אלף. היהודים היו חצי ממספר התושבים והטביעו על העיר את חותמם המיוחד.

עדת שלוניקי הצטיינה מכל עדות המזרח בארגונה הטוב. ועד העיר היה מורכב משמונה עשר חברים שנמנו על פי הבוחרים המשלמים מס העדה, והועד הזה, והרב הכולל בראשם, ניהל את כל מוסדות החסד והחינוך. בשלוניקי התקיים תלמוד תורה עירוני גדול, חוץ מתת"ים קטנים וחדרים פרטיים. מובן מאליו כי משכילי העיר לא היו שבעים רצון מן החינוך בחדרים ובמוסדות הקטנים, שלא עלו בטיבם על מוסדות דומים להם בארצות המזרח, שהלימוד בהם היה מיכאני, ללא רוח.

במכתב שכתב הד“ר משה אלאטיני – אחד ממשכילי שלוניקי – בשנות החמישים למאה הי”ט אל הד"ר אוגוסט פראנקל, הוא מתאר את מעמד החינוך במשפטים האלה:

“את ילדיהם לא יחנכו – הורי שלוניקי – לתלמוד. נעריהם לא ילמדו בשפת עבר, אך לקרוא בלי הבין את סדר התפילה, וגם זאת באורח משחת ובעלגות לשון. ממלאכת החשבון לא ידעו אך את הנהוג במסחר, וכמעט אין אף אחד מתוכם אשר ישתוקק לקרוא ספר, אם לא בשומו מטרתו להיות רב”⁸⁵.

בשנת 1873 יסדה שם חברת כי"ח את בית ספרה הראשון ולאט לאט פרשה מצודתה על העיר ופתחה סניפים אחדים, עד שהיו לה שבעה בתי ספר: שנים לנערים, שלשה לנערות, גן ילדים ובית ספר למלאכה. תקציב בתי הספר עלה למאה אלף פרנק, ורוב ההכנסות בא משכר לימוד. את הגרעון כיסו החברה והעדה. בתחילת יסוד בתי הספר מילאה החברה שליש התקציב, אך במשך הימים החלה לצמצם ולקצץ בתמיכתה, עד כי בשנת 1910 לא הגיעה עזרתה אלא לעשרה אחוזים של התקציב. והעדה הוכרחה למלא את הגרעון הגדול. ואף על פי כן נטלה החברה את הרשות לעצמה למנות מנהל כרצונה ולסדר את תכנית הלימודים לפי מטרותיה וכיוונה. על זה היו ראשי הקהילה הלאומית קובלים. כי פרנסי העיר היו יהודים טובים ורצו בתכנית לימוד דתית חיה ולאומית, בעוד אשר מטרת האליאנס היתה אחרת. בעתוני ישראל שהופיעו בשלוניקי נתפרסמו מעת לעת מאמרים נגד בתי הספר ותכניתם. “לא נניח נשקנו מידינו – כתב האחד, איל פואיבילו, בשנת 1909 – כל עוד נראה כי החברה מתאמצת להמית את רוחנו הלאומי. לא נכבד את החברה כל זמן שלא תבין לכבד את רגשותינו אנו. נבקר קשה את מעשיה אם תוסיף לרדוף בבתי ספרה את הלשון העברית”⁸⁶.

כשהתחילה חברת “העזרה” (הילפספעראיין דער דייטשען יודען) מתחרה עם כי"ח ביסוד בתי ספר בארצות הבאלקאנים והמזרח, ייסדה גן ילדים בשלוניקי, וכדי למשוך את לב הקהל הסבירה פנים ללאומיים והנהיגה בו את הדיבור העברי.

בבית תלמוד התורה היו אז כאלף תלמידים, אבל למוסד לא היה מנהל טוב, לא תכנית מושכלת ולא מורים בעלי כשרון. בעתונות היהודית המקומית התעורר אז פולמוס על מגרעות המוסד הגדול. שיטת לימודו היתה עתיקה, מיכאנית, מבלי שים לב לנפש הילדים. אמנם שתי לשונות הורו בו, צרפתית וטורקית, אבל המוסד בכללו עמד על מדרגה שפלה, ללא השפעה טובה וללא שם טוב. רוח חדשה החלה לנשב במוסד משעה שניתנה משרת החכם באשי (הרב הכולל) על שכם יעקב מאיר. רב בעל נפש יפה זה היה אחד ממיסדי חברת “שפה ברורה” בירושלים, חבר לבן יהודה וחיים קלמי. מיד לבואו קיבל על עצמו לתקן את המוסד ולהכשירו ליעודו הגדול. אז נתגלו חילוקי דעות בעדה. הרב ותומכיו אמרו להביא מורים מארץ ישראל ולהכניס במוסד מרוח הלאומיות והתחיה, אך “אצילי ישראל” ועשיריו לא שבעו רצון מהצעה זו ודרשו כי ימסרו לחברת כי“ח הרשות למנות מנהל. הרב וראשי העדה ניצחו והביאו מארץ ישראל את ד”ר יצחק אפשטיין לנהל את בית האולפן.

יצחק אפשטיין בא והביא מהפכה בתלמוד התורה עד לבלי הכירו: הוא הנהיג את לימוד העברית כלשון חיה ומדוברת ותיקן תכנית מושכלת וכוללת כל המקצועות הנחוצים ומינה מורים טובים. ימיו היו ימי פריחה לתלמוד התורה, ימי אורה ושמחה לתלמידים. החניכים אשר ידעו ראשונה את המקל ואת הרצועה ואת השיעמום, כאילו קמו לחיים חדשים ונקשרו במנהלם באהבה רבה, ואף המסיימים את המוסד שיצאו לחיים לא ניתקו את קשריהם בו ובית ספרם היה מקום שכינתם. רוח לאומית הקיפה את הנוער בעיר החשובה הזאת ובני העיר העריצו את המנהל האידיאלי. תלמוד התורה בשלוניקי היה לאות ולמופת בכל ערי המזרח.

בשלוניקי התקיימה גם ישיבה בשם “בית יוסף” ונקראה “בית מדרש לרבנים”.

הלימודים בה לא היו מסודרים. עם התרוממות הרוח הכללי התחילו תלמידיה מרגישים בפגימותיה ובשנת תרע"ב פרצה שם שביתה מיוחדת במינה: התלמידים דרשו מורים טובים ותכנית מסודרת, שתכיל גם לימודי חול. הקובלנות הגיעו אל ועד העדה והאחרון החליט כי צדקו השובתים, אבל לא מצא לאפשר להכניס את התיקונים מיד מחוסר כסף. כל אשר עשו לטובת התלמידים היה להרשות להם ללמוד המקצועות הטובים בעיניהם בתלמוד התורה⁸⁷.

בתלמודי התורה היו רוב התלמידים מבני העניים. בני האמידים והעשירים היו לומדים בבתי ספר זרים, וכשבע מאות ילדי יהודים התחנכו בבתי ספר איטאלקים. כשהכריזו האיטלאקים מלחמה על טריפולי, שהיתה תחת שלטון טורקיה, סגרה הממשלה את בתי הספר האיטאלקים וילדי ישראל נשארו ללא אסכולה.

בשנת 1912, בימי מלחמת הבאלקאנים, כבשו היונים את שלוניקי. ראשית מעשי הממשלה היתה להשתדל לייוון את העיר בכל המובנים, ובהיות שהיהודים היו עמודי התווך החלו השלטונות בפוליטיקה של לחץ ורדיפות, לדחות את היהודים מעמדתם הכלכלית ולמסרה בידי יוונים. לחץ זה הביא לידי הגירה גדולה ומספר היהודים פחת. בשנת 1917 פרצה שרפה גדולה שהחריבה כמעט את כל העיר. רבעים שלמים עלו על המוקד ואכלה גם את בנייני בית הספר והילדים הוכרחו ללמוד בצריפים ארעיים.

אבל בבחינה החינוכית נגלתה אז טראגדיה חדשה: צריך היה להתרגל לתנאים חדשים, להימצא תחת חסות עם אחר, היווני, הדורש כי תרבותו תהיה המושלת בבית הספר ובחיים, ועל כן הוכרחו להקדיש חלק ניכר משעות הלימודים ללשון היוונית. המצב החומרי הירוד אף הוא השפיע לרעה, ועיני התלמידים היו נשואות אל ארוחת החינם אשר יתנו להם, והמורים לא קיבלו משכורתם במשך ירחים. כעבור זמן החלה הממשלה להקציב תמיכות לבתי הספר היהודים ומצבם הוטב. אז הביאו את יעקב כהן מירושלים למנהל והוא השתדל שהרוח הלאומית שהשליט יצחק אפשטיין לא תפוג והביא גננות מארץ ישראל ועשה ככל יכולתו להחזיק את בית הספר על רמתו. ואף על פי כן לא הצליח לעשות את הלשון העברית שלטת, כי הממשלה הגדילה משנה לשנה את דרישותיה, ללמד כל המקצועות הכלליים בלשון המדינה, כעשרים שעות לשבוע, בעוד אשר לעברית ולמקרא, לתולדות ישראל ולגיאוגראפיה של ארץ ישראל לא נשארו אלא שמונה שעות לשבוע⁸⁸.

אי קורפו    🔗

באי קורפו, – בים יוניא, היו שתי קהילות (מספר תושבי כל האי היה בשנת 1910 כמאה אלף, ובעיר קורפו כעשרים ושמונה אלף ובהם כחמשת אלפים יהודים). היהודים נחלקו שם לשלשה סוגים: ילידי יוון, הבאים מספרד והבאים מאיטאליה. יהודי המזרח נתערבו ביהודי איטאליה. משנת 1891 התאחדו הקהילות. בשנת 1856 ביקר שם לודביג אוגוסט פראנקל ואלה הדברים שמסר משם:

"את מעמד ומצב אחינו בני ישראל אשר במדינות יאניען החפשיות הציב הרב חזן לעיני בשפל המדרגה. יושבי קורפו במספרם ארבעת אלפים ויושבי האי צאנטע כשני אלפים. רובם כנעני ארץ (סוחרים). יחיו אך מעטים את נפשם מאומנות. גם רכשו אך מעטים מהם הון וקנין, ואף כי תושבי מדינות יאניען החפשיות הנמו, וכנפי מלכות בריטאניא האדירה עלימו פרושות, בכל זאת החירות נכריה למו.

"ילדי העברים יכוסו כלמה וילבשו בושת, בבואם לבתי התלמוד, והילדות אינן נספחות (אין מקבלים אותן ללמוד).

"ויקראני הרב חזן לבוא עמו ולבקר את בית תלמוד העדה… שם ראיתי כשמונים נערים נקבצים בחדר גדול רחב ידים… אל קול אות הפעמון קמו כולם משבתם, ויתנועעו טור אחר טור, כהולכי בחליל אחר התוף, לאורך צלעות החדר, עד ישבו אחרי כן איש איש על מקומו בשלום. בארצות הנגב אשר שם השמש בתוקף עוזה בוערת – ככה הואיל באר לי חזן את המראה – התנועה הזאת כרפאות ושקוי לעצמות הילדים לעודד רוחם… אחרי כן הביאו המורים את נעריהם בכור הבחינה ויעמידום על נסיון בשפת עבר, יון ואיטאליה. אך נפלאתי עד מאד בראותי, כי אמרו הנערים את התפילות בלשון עבר, בלי שים מצנפת על ראשם. כל מענות הילדים היו בשפה חיה ונמרצת, המעידה על אורח וסדר לימודים כי טוב וישר הנהו.

"על לימוד שפת יון עיננו פקוחה ביתר שאת ויתר עז – השמיעני אחד הפּקידים, – למען הרחק ממנה כל לזות עקשות פּה (מבטא בלתי טהור), כי לא תאבה להיות לבוז ולשמצה גם על עלגי שפה בינינו, – הוסיף דבר אלי בלאט.

“רק מורה התורה ושפת עבר היה יהודי וכל הנשארים ילידי יוון. וכאשר שאלתי האין יש פה עברי להורות במדעים וחכמות אחרות, ענני הרב חזן: לדאבון נפשנו אין עוד איש בינינו אשר יד ושם לו לדעת דבר בלשון לימודים בחכמה ודעת. אך תקותנו בעזרת האל לא נכזבה, ועוד חזון למועד, ובעזרתו יכו שורש גם בינינו כל חכמה ומדע ויפרחו לתושיה”⁸⁹

במשך הימים פתחה הקהילה גם בית ספר לנערות והמסיימות היו ממשיכות לימודיהן בבתי הספר הגבוהים הכלליים.

אי רודוס    🔗

רודוס הוא אי בים האגיאי והיה עד שנת 1912 תחת שלטון טורקיה. מספר התושבים עלה לשלשים אלף ויותר ורובם טורקים, יוונים ובעלי דתות אחרות. מספר היהודים הגיע לארבעת אלפים, אבל הלכו הלוך ופחות על ידי הגירה ובשנת 1919 לא נשארו שם אלא מעט יותר מאלף.

באי היו שני בתי תלמוד תורה מן הטיפוס הרגיל. לפעמים נוסף להם בית ספר פרטי. אחד מן המשובחים היה “תפארת ישראל” שנוסד על ידי אברהם גלאנטי, בערך בשנת 1902. אחר כך עזב גלאנטי את האי ויצא לקושטא להשתלם במדעי המזרח והיה לפרופיסור במכללה שם. לאחר שכבשו האיטאלקים את האי הכניסו בו שכלולים רבים ואל היהודים התייחסו בראשית שלטונם יפה. לחינוך הילדים היה תלמוד תורה מאוחד ובראש ועד החינוך עמד מיכאל מנשה משה, איש משכיל, אשר הביא מאיזמיר את המורה העברי הלאומי יעקב קאבולי לנהלו. בידיו עלה לחדש את המוסד הישן והשליט בו את הלשון העברית ושכללו מכל הבחינות, והנהיג בו שיעורי ערב לנערות. היה שם גם בית ספר של האליאנס ובמקרה היה המורה העברי בבית הספר, יעקב פראנקו, בעל כשרונות ולאומי ברוחו ועל ידי השפעתו הגדילו את מספר שעות הלימודים לעברית על השעות שניתנו לצרפתית – שלא כדרך שאר מוסדות האליאנס. שני המורים הטובים האלה הצליחו לתת חינוך יהודי טוב לצעירי המקום וייסדו גם אגודות לאומיות וציוניות⁹⁰.

כשביקשה איטאליה לפרוש את מצודתה והשפעתה על ארצות הים התיכון השתדלה לקנות גם לב היהודים ולקרבם לתרבות האיטאלקית, ועל כן עודדה יסוד בית מדרש לגדל צעירים שימלאו תפקיד רבנים בקהילות הים התיכון ואפריקה האיטאלקית. היא לא יכלה להשתמש לשם זה בבית המדרש לרבנים שבפלורנץ ואחר כך ברומי, משום שרבני קהילות הים התיכון היו צריכים לדעת את הלשונות המתהלכות שם, כגון: צרפתית וערבית וכו'. בחודש ספּטמבר שנת 1927 נתייסד ועד ברודוס למטרה זו ובית המדרש נוסד, בתמיכת מושל האי, האיטאלקי לאגו. מנהלו היה הד“ר אלדו לאטיס מרומי ואחד ממוריו החכם ד”ר ישעיה זונה (1936–1938). בשנת 1938 נתקבל הד“ר עזריאל כהן, תלמיד ישיבות באונגריה, תלמודי מובהק ובעל השכלה פּרופסיונאלית (ד"ר למשפטים). הוא ומוריו יעקב קאבולי, ד. מצליח וגבריאל מיכאלוב הורו את הלימודים העברים לשלשה מורים איטאלקים את הכלליים. אל בית המדרש באו צעירים מכמה מדינות ובמחיר נמוך קיבלו את כל הספקתם במזונות ודירה (הוצאות כל תלמיד עלו כתשעת אלפים לירה, והתלמידים שילמו פחות מן החצי). בשנת 1942 עזב הד”ר כהן את רודוס ובמקומו בא הד“ר ראובן פאציפיצי. אז הורו הד”ר ברגר תלמוד, הד“ר שמעון מרכוס מסופיה עברית ומקרא ותולדות ישראל והרב שלמה עזוז – הלכות שחיטה ובדיקה, חוץ ממורים ללימודים הכלליים. נתקבלו אל הסמינריון צעירים מבני י”ג ומעלה וקורס הלימודים עמד על תשע שנים. בשנת 1934–1935 היה מספר התלמידים כעשרים ותקציב המוסד עלה למאה וחמשים אלף לירה בערך⁹¹.

בולגאריה    🔗

בולגאריה ארץ קטנה היא ומספר תושביה היהודים מעט. בשנת 1908 הגיע מספרם לשלשים אלף, והיו מפוזרים, ורק בשלש ערים נמצאו יותר משלושת אלפים נפש, והן סופיה 8,000, פיליפופול 3,100, רוסצ’וק 3,100. בשנת 1925 עלו לחמשים אלף. אך הצטיינה בסדר חינוכה והיתה למופת. כמעט כל הנוער היהודי התחנך בבתי ספר עברים מודרנים, שם למדו לימודי קדש וחול יחד. ולימודי הקדש לא היו סרח העודף, אדרבה, המורים העברים קיבלו שכר גבוה מן המלמדים את הלשון הבולגארית⁹². לימודי הקדש לא היו מיכאניים ועומדים על חזרה ושינון ללא הבנה, אלא עברית חיה, ותולדות ישראל היו חובה ולימודי המקרא היו מתוך הבנה והשתתפות הנפש. כל קהילה, ולו גם קטנה מאד, היתה מכלכלת בית ספר עברי על חשבונה, והורי הילדים לא שילמו שכר לימוד. כל בתי הספר מאוחדים היו ובראשם עמדה מועצה מרכזית של יהודי בולגאריה, והמועצה מאושרת היתה מטעם הממשלה ועמדה תחת פיקוחה של מחלקת החינוך. על כן ראוי החינוך בארץ זו לתיאור מפורט.

בתולדות החינוך בבולגאריה היו שתי תקופות מסוימות, הראשונה שבה היתה בולגאריה משועבדת לטורקיה, והשניה מעת שחרורה בשנת 1877. בתקופה הראשונה היה ה“חדר”, ה“מילדאר” (פירושו באישפּניולית בית קריאה), המוסד החינוכי השכיח, הוא החדר הטיפוסי, בו למדו תפילות ומקרא על פי תרגום לספרדית. מוסד זה – השפעתו החינוכית לא היתה טובה ביותר. ה“חדר” בארצות הבאלקאנים והמזרח נצטמק בדורות האחרונים ופגה רוחו ולא נשאר ממנו אלא שלדו. התרגום היה של מלים בודדות לספרדית עתיקת יומין, שהרבה ממילותיה נשתכחו ולא היו מובנות עוד לילדים, דוגמת ה“חדר” במזרח אירופה בימי התנוונותו, ורק בדבר אחד נבדל ממנו, כי ב“חדרים” שבמילדאר היו נוהגים תחילה לתרגם את הפסוק השלם, לשם ידיעת תוכנו ואחר כך היו מתרגמים מלה מלה לבדה, כגון: ויאמר – דיסא, אדוני – דיא, למשה – א מאזע וכו'. המורים היו ה“חכמים”, שידיעותיהם לא התאימו לתוארם ולא התכשרו למקצועם. “חכמים” אלו – כלי זינם היה המקל וחירופים וגידופים לא פסקו מפיהם⁹³. ב“מילדאר” היו מלמדים גם שלשת יסודות החשבון (חיבור חיסור וכפל, ולא חילוק), ובזה עלו על “חדרי” האשכנזים, אבל לא לימדו בהם כתב ולשון טורקיה. הלשון הבולגארית לא היתה מפותחת עדיין אז ולא הוזקקו ללמדה.

ה“חוזה הברליני” של שנת 1878 הכיר את הנסיכויות של בולגאריה ורומיליה כעומדות ברשות עצמן ואת תושביהן היהודים כאזרחים. ושיווי הזכויות היה לא רק להלכה, כי אם למעשה, והממשלה שילמה גם שכרו של הרב הכולל. בשנת 1880 נתקבלה חוקה יסודית להנהלת הקהילות. בראש כל קהילה עמד ועד להערכת המס, והמס שהיה חובה איפשר לקהילות לכלכל את בתי הספר. החינוך היה על כן ציבורי וללא תשלום שכר לימוד.

בימים ההם, טרם נפתחו בתי הספר של הקהילה, לא ידעו יהודי בולגאריה לשון הארץ. הם ידעו לדבר טורקית, אבל לא לקרוא ולכתוב בה. ידיעת הדיבור באה להם מן הצרכים הריאליים, ממשאם ומתנם עם התושבים, אבל המסחר היה פעוט, פרימיטיבי, בלי זיקה לכתיבה. בולגארית לא הוצרכו היהודים ללמוד, מכיון שתושבי הערים דיברו טורקית, ותושבי הכפרים עמדו על מדרגת תרבות נמוכה, ומספר קטן של מלים בולגאריות הספיק למשא ומתן עם האכרים. חיי רוחם של יהודי בולגאריה היו בשמירת המצוות, בלימודי המקרא ו“עין יעקב” וקצת תלמוד, ובזה ראו את עולמם.

חברת “כל ישראל חברים” ייסדה בתי ספר בבולגאריה עוד לפני השחרור. החוקר הצ’כי ייריטשעק⁹⁴⁹⁵, שהיה פרופיסור במכללת סופיה, מספר בספרו “דאַס פירסטענטום בולגאַריען” שיצא בשנת 1891 כי שלחה ה“אליאנס” לבתי ספרה בבולגאריה מורים יהודים מארוקניים שקיבלו חינוכם בפאריז והם הפיצו את הלשון הצרפתית בבתי הספר ודחקו את האישפּניולית. במשך עשר שנים פתחה האליאנס בתי ספר בעשר הקהילות החשובות ביותר, עד שפרשה מצודתה על החינוך שם. בשנת 1901 היו לאליאנס ארבעה עשר בתי ספר שנוסדו או נתמכו על ידה. האליאנס נתנה מקופתה בערך כארבעים אחוזים מתקציב המוסדות. ובנוגע לרוח הלימודים הלכה האליאנס בדרכה הסלולה: להכניס השכלה, לשפר את המצב הפוליטי והחומרי על ידי הוראת מלאכה ויגיע כפים, ובזה פעלה הרבה. אבל ביסוד פעולותיה היה העיקר שהיהודים בני דת הם ולא לאום, ועל כן הקציבה לדת פינה מצומצמת, אפילו לא כדי חיות. די להם לילדים לדעת להתפלל וקטעי חומש ומעט מתולדות ישראל, אך עד החורבן. האליאנס קיבלה אל בתי-הספר את ה“חכמים”, מלמדי המילדאר, ללמד “לשון הקודש” ו“היסטוריה מקראית”. חוץ מזה היתה חברה צרפתית בכיוונה: הפיצה את ידיעת הלשון הזאת לצורך ושלא לצורך ולא שמה לב לתנאי המקום. את הלשון הבולגארית הכניסה על פי דרישת הממשלה.

רק אם נמצא במקרה בין המורים עברי מודרני ובעל נפש עלתה בידו לפעול על תלמידיו ברוח לאומי. ברוסג’וק למשל היו שני מורים לעברית בבית הספר של כי"ח והם מנחם פרחי וחיים ביג’אראנו בעלי אידיאל וכשרון. הראשון אסף את טובי תלמידיו בערב, אחרי עמלו כל היום בהוראה, ולימדם תלמוד עד שעה מאוחרת בלילה. בידי שני מורים אלה עלתה לגדל צעירים מסורים לעמם.

נוסף על בתי הספר של החברה נמצאו בערי השדה כמה בתי ספר ציבוריים יהודיים ובהם לימדו עברית במדה רחבה יותר. שפת ההוראה באלה היתה הלשון הבולגארית. קהילות המקום הבינו יותר לדרישות החיים.

כשהתעוררה התנועה הלאומית בעולם הושפעו גם יהודי בולגאריה ממנה והחלו לקבול על האליאנס על קפחה את זכויות הלימודים העברים. בשנת 1909 נתקבלה תכנית חדשה לבתי ספר בבולגאריה מפאָריז, שהטילה רעש גדול בציבור. על פי תכנית זו הוטל על המנהלים להכניס את הלשון הצרפתית מן הכיתה הראשונה, וכל כמה שהכיתות עולות בה במידה פוחת לימוד העברית והבולגארית וירבה לימוד הצרפתית. הלימוד העברי היה צריך להצטמצם עוד יותר. דבר זה לא נראה בעיני הקהל. מובן מאליו כי גם בבולגאריה עצמה נמצאו תומכים לשיטת האליאנס: אלה היו “אצילי ישראל”, העשירים.

שאלת החינוך העברי וכיוונה היתה לסלע מחלוקת בציבור. ועדי בתי הספר דרשו מן האליאנס לימודים עברים במידה רחבה יותר וברוח לאומי, והאליאנס לא הסכימה לכך, ולימינה עמדו ראשי הקהילות, שהם היו העשירים ובעלי הכוח. אך יש אשר התגברו הועדים על האליאנס וכבשו את בית הספר. בשנת 1901 נכבש בית הספר הראשון בעיר טיפורצ’יק, ולאט לאט כבשו הועדים עוד בתי ספר. אולם הכיבושים האלה לא שיחררו את בתי הספר לגמרי, להנהיג בהם סדרים חדשים, כי התקציב נתמלא מקופת הקהילות ואלו היו בידי העשירים, תומכי האליאנס. הלאומיים ראו על כן כי אם ירצו לבצר את החינוך העברי עליהם לכבוש את הקהילות. ואז החלה מלחמה. זכות הבחירה ניתנה לכל יהודי תושב, כאזרח בולגאריה וכנתין חוץ לארץ. והמתבוללים היו מנתיני החוץ. ומובן מאליו כי לעשירים אלה היו מהלכים בחוגי הממשלה והם השפיעו עליה מרוחם, להתייחס בשלילה אל דרישות הלאומיים.

בשנת 1909, כשנשלחה ממרכז האליאנס מפאריז תוכנית חדשה שעל פיה התחילו בלימוד הלשון הצרפתית בכיתה הראשונה, לפעוטות ממש, והלימוד העברי הועמד על עירומו, על מינימום שאין אחריו כלום, גדלה ההתנגדות לאליאנס ביותר והחלה התמרמרות. דרישות הקהל קיבלו מאז צורה חריפה. במכתב ששלחו ועדי החינוך לפאריז דרשו שמכאן ולהבא ילמדו את הלשון העברית על פי השיטה הטבעית, לא רק כלשון הדת והעבר, כי אם כלשון לאומית חיה, “המחברת כל חלקי הלאום בכל מקום שהם”. האליאנס ראתה אותות הזמן והחלה להראות סימני הכנעה⁹⁶.

לאחר מלחמות פנימיות רבות ומרות עלה בידי הציונים לכבוש את הקהילות ולחדש את מוסדותיהן בכלל ואת מוסדות החינוך בפרט. תקנון הקהילה קבע שכל קהילה בת שלשים משפחות חייבת לפתוח בית ספר עממי, וקהילה בת שלש מאות משפחות גם גן ילדים ופרוגימנאסיה. סעיף זה נתגשם, והיו גם קהילות קטנות מאלו, שמספר ילדיהן בגיל בית ספר היה רק כעשרים, ואף הן החזיקו בבית ספר עממי מיוחד. לפי הודעת המועצה המרכזית של יהודי בולגאריה מיום 17 במאי שנת 1929 היה מספר התלמידים המבקרים בתי ספר יהודיים עממיים 2227, מספר תלמידי הפּרוגימנאסיות היהודיות 651 ומספר מבקרי גני הילדים 650. כמה מילדי ישראל היו מבקרים בתי ספר זרים, מיסודם של עמים שונים.

וזאת היתה רשת בתי הספר האלה בשנת הלימוד 1932–1933:

גם אחר כיבוש הציונים נלחמו עוד המתבוללים בשעת הבחירות. בשנת 1927 הצליחו המתבוללים להוציא את הקהילה מידי הציונים בעיר ווארנה. טענתם היתה שהציונים מרוששים את הציבור היהודי במסים כבדים שהם מטילים עליהם כדי לשפר את החינוך ולעזור לבניין ארץ ישראל. פעולתו הראשונה של ועד החינוך של המתבוללים היתה לסגור את גן הילדים, לבטל את לימוד העברית החיה, להקטין את מספר השעות ללימודים העברים ואף אמרו לסגור את הפּרוגימנאסיה, עד שבאו הציונים והבטיחו להמציא להם באופן פרטי את הסכומים הדרושים לכלכלתם. אבל זה היה מקרה בודד. בית ספר יסודי היה בן שני מדורים, בית ספר למתחילים⁹⁷ בן ארבע שנות לימודים ופרוגימנאסיה של שלש שני לימוד. המסיים בית ספר יסודי עובר לגימנאסיה. הלימודים הכלליים נלמדו בשיעור המקובל בבית הספר הבולגארי. ותכנית הלימוד העברי שאפה להקנות לתלמיד את הלשון העברית כלשון חיה ואת התרבות הלאומית הדתית. בגן התחנך הילד שנה או שתים או שלש בלשון העברית. ואלה הן שעות הלימוד העברים:

בארבע המחלקות של בית הספר למתחילים 13 שעות לשבוע, מהן ארבע שעות לתורה, 3 שעות לקריאה מובנה, שתים לכתיבה, וארבע שעות ללימודי תוכן. במחלקה ראשונה של הפרוגימנאסיה ניתנו ללימודים העברים שתים עשרה שעות, שלש שעות לתנ“ך, שש שעות לעברית, שלש שעות לתולדות ישראל, במחלקה השניה – 11 שעות, לתנ”ך 3, לספרות עברית 6, לתולדות ישראל 2. במחלקה ג' – 10 שעות, 3 לתנ“ך, חמש לספרות עברית ושתים להיסטוריה. תלמידי הפרוגימנאסיה עברו על תולדות ישראל מאז היינו לעם עד ההווה, על נביאים ראשונים ואחרונים מן המקור וקטעי קריאה בספרות החדשה. את הגיאוגראפיה של ארץ ישראל למדו התלמידים בקשר עם התנ”ך.

ואף על פי שניתנו שעות מספיקות ללימודים העברים העידו באי כוח מחלקת החינוך של הממשלה שהשתתפו בבחינות הסיום שתלמידי בתי הספר ההם שולטים בלשון הבולגארית לא פחות מתלמידי המוסדות הבולגאריים. מן הראוי להעיר שבכמה בתי ספר (בסופיה, רוסה ופלובדיב) נלמדו גם הלימודים הכלליים בלשון העברית ובלשון המדינה למדו אך בולגארית, תולדות העם הבולגארי והגיאוגראפיה של הארץ.

בתי הספר נתקשרו עם חברות הצדקה לעזור לילדי העניים. בסופיה היו נותנים להם ארוחות צהרים, הלבשה והנעלה וספרי לימוד, הכל חינם. בקיץ נשלחו התלמידים העניים להינפש בקייטנה על חשבון בית הספר. תלמידים שרצו להכנס לבתי ספר למלאכה קיבלו עזרה.

הניסיון הזה של שיטת חינוך מסודרת ברוח העברית, שיטה שלמה ומאוחדת, הראתה לדעת שאפילו בית הספר האידיאלי בתפוצות, אינו יכול להשיג את מטרתו, אם לא ידאגו להכין גם סביבה מיוחדת שתהא עברית אף היא. “תלמידינו עוזבים את בתי ספרנו – קובל אחד מטובי המורים שם – וניתקים מעלינו לגמרי. השפה הולכת ומשתכחת וכל עמלנו יורד לטמיון”⁹⁸. דאגה זו הביאה לידי יסוד הסתדרות נוער. נפתחו מועדונים על יד כל בית ספר עברי ובהם היו ספריות וקורסים להשתלמות, ונשמעו בהם הרצאות ושיחות על ענייני הלאום, התרבות והחיים. כל אלה היו חלק בלתי נפרד מבית הספר והתכלכלו על חשבונו. משנת 1929 הונהגה בבתי הספר גם תפילת שבת בציבור והתלמידים היו יורדים לפני התיבה וקוראים בתורה.

כל עבודת החינוך העברי בבולגאריה נמצאה תחת פיקוחה של מחלקת החינוך שנוסדה על יד הקונסיסטורה של יהודי בולגאריה. מחלקת החינוך מינתה את המורים ואת המנהלים והשגיחה על התכנית ועל אחדות הפעולה ועל הכיוון הלאומי. מפקח מיוחד היה בקר פעמים בשנה, לפחות, את בתי הספר ויעץ למורים בכל שאלות ההוראה והחינוך. מועצה פדגוגית עליונה שהיתה מורכבת ממנהלי הפּרוגימנאסיות ושני באי כוח הסתדרות המורים – קבעה את תכנית הלימודים וברה בספרי לימוד והחליטה בכל שאלות הפדגוגיה, וההחלטות נמסרו למחלקת החינוך לאישור. ואף על פי שלא היה ארגון פנימי זה מאושר מטעם הממשלה צייתו לו כל בתי הספר והתנהלו ברוח אחת.

כמובן שהיו בתי ספר אלו, שהיו ציבוריים וכלליים גם כן, עומדים גם תחת פיקוחה של הממשלה והמיניסטריון להשכלה אישר את ספרי הלימוד העברים, – אף כי לא התערב בקביעת התכנית העברית. כל הגומרים את בית הספר למתחילים והפּרוגימנאסיה הצטרכו לעמוד לבחינה שנערכה על ידי המוסדות בפני באי כוחו של המיניסטריון להשכלה.

כאמור היו בתי הספר מתכלכלים מקופת הקהילות, ועד בית הספר קבע את התקציב והציעו לפני מועצת הקהילה. הלימוד היה חפשי. ואף על פי שלא היה לקהילה כוח הכפיה היה הציבור משלם את מסיו. על פי חוק היתה הממשלה צריכה להשתתף בהוצאות המוסדות החינוכיים של המיעוטים הלאומיים, אך השלטונות השתמטו מזה, באמרם שאין זו חובה אלא רשות.

תקציבם של בתי הספר העברים בבולגאריה עלה לששה מיליון ליבה. העיריות היו תומכות בהם, אבל תמיכותיהן דלות היו, חוץ מעירית סופיה שנתנה סכום הגון. יחס הממשלה היה לא קר ולא חם.

זה היה פרצוף החינוך העברי בבולגאריה, אולי המשוכלל ביותר בארצות הגולה, גם מצד הארגון וגם מבחינת הרוח. אולם גם בארץ זו היו צללים מרחפים על החינוך. בכרכי בולגאריה התקיימו בתי ספר גרמניים, צרפתיים, איטאלקיים. והיו הורים מישראל שהקריבו את עתידם הלאומי של בניהם על מזבח הלשונות הזרות: הורים אמידים היו מבכרים ידיעת הלשונות הזרות על ידיעת העברית, וככל אשר הוטב מצבם החומרי של יהודי בולגאריה, בה במידה רב מספר ההורים האלה, עד כי חלק ניכר מילדי ישראל בכרכים נשאר מחוץ להשפעה החינוכית הלאומית.

סרביה    🔗

היהודים גרו במדינת סרביה מלפני ימים כבירים, אבל מעטים היו. מטורקיה הגיעו שמה ולשון דיבורם לאדינו, ורק בתקופת הכיבוש האוסטרי (1718–1839) נוספו עליהם מעט יהודים אשכנזיים. ממחצית המאה הי"ט הוטב מצבם המדיני והחומרי. הנסיך מילאש אברונוביץ נתן ליהודים זכויות אזרחים ומימי הקונגרס הברליני, עת הוכרה סרביה לממלכה העומדת ברשות עצמה, קיבלו היהודים שוויון גמור. הקהילות הראשיות היו בבלגראד, עיר הבירה, בניש (נוסדה בשנת 1728) ובשאבאץ. שאר יהודי סרביה מפוזרים היו בקהילות קטנות בערי השדה. מספר כל תושבי סרביה היה בשנת 1884 2,493,700 וביניהם 6,492 יהודים.

מצב החינוך הישראלי היה לא רע. בכל עיר ועיר התקיים תלמוד תורה על חשבון הקהילה וביקרו בהם כל ילדי העיר – פרט לילדות, שכן לא הקפידו על חינוך הבנות בכל ארצות הבאלקאנים. המורים היו “חכמים” וחזנים ותכנית הלימודים עמדה על קריאה ותפילה, חומש ורש"י, נביאים ראשונים ואחרונים, ביחוד ההפטרות, בתרגום ללאדינו. ילדים בעלי כשרונות למדו גם משנה וגמרא. רוב הילדים ביקרו בתלמוד תורה משנת החמש עד שלש עשרה, ויש שהוסיפו ללמוד גם לאחר “בר מצוה”. המלמדים התנהגו עם תלמידיהם בכל חומר הדין, שמרו על המשמעת במקל וברצועה, והורו בדרכי לימוד פרימיטיביים. אבל תוצאות הלימוד לא היו רעות. הילדים ידעו את התפילות והבינו במקרא ופסוקים מן התורה היו שגורים על פיהם.

רעיון חיבת ציון הכה שורש בסרביה מראשית צאתו לאויר העולם המודרני על ידי הרב הנלהב יהודה אלקלעי שנסע אל ערי הבירה של אירופה להטות לב עשירי ישראל לישוב ארץ ישראל. עוד בשנת 1844 נוסדה בבלגראד חברת חובבי ציון. בשנת 1870 נוסדה שם ישיבת “שוחרי תושיה” שאליה נכנסו טובי התלמידים מבתי תלמוד התורה. כדרך הספרדים לימדו בה מסכתות הנוגעות במנהגי הדת: ברכות, שבת ופסחים, וחולין – לאלה שהתכוננו ל“קבלה” לשחיטה. ר' משה פרחי היה מייסד הישיבה ובאמת הורם מצב החינוך מאז.

תקופה חדשה בצורת החינוך הישראלי בסרביה מתחלת משנת 1882, מעת שהתחילה הממשלה לשים עינה על חינוך הדור וקבעה חובת לימוד כללית. הממשלה הטילה אז על תלמודי התורה להכניס בתכניתם לימודי חול: לשון המדינה ותולדותיה ויסודות החשבון. אז הפכו בתי הת“ת לבתי ספר. הממשלה שלחה אליהם ממוריה, והם היו נוצרים, כי לא היו עוד אז יהודים המוכשרים ללמד בלשון המדינה. במשך הזמן קמו כאלה בישראל. ובין ה”חכמים" והמלמדים היו בה בתקופה משכילים אחדים שהשתדלו לשפר את החינוך העברי ולהנהיג בו שיטות חדשות. ר' דוד בר' משה אלקלעי חיבר ספר לימוד לעברית ולדקדוק, “חינוך לשון עברי”, ונתקבל בכמה בתי ספר.

בשנת 1886 נתקבל הד“ר שמעון ברנפלד לרב הכולל בבלגראד והכניס תיקונים חשובים בחינוך, כאשר נקרא במכתב שנתפרסם ב”המליץ":

“מני אז נתמנה החכם הנעלה שמעון ברנפלד לרב ולראש על היהודים היתה רוח אחרת בהם, והעדה פושטת את צורתה הישנה ולובשת צורה חדשה, לפי רוח הזמן. ביחוד רבו התיקונים בבית הספר. בראות הד”ר ברנפלד כי יחסרון בבית הספר ספרי מקרא וספרי חינוך חיבר את שני ספריו “מלמד להועיל” ו“יסודי התורה”, למען ירוצו התלמידים בהתרגלם במקרא. כנגע נראו לו המורים ולא נח ולא שקט עד הסירו אותם מעל פניו ויפקד תחתם מורים מוכשרים וחרוצים העושים מלאכתם באמונה. ויהי ביום בחינת התלמידים נהרו המונים המונים אל בית הספר לנסותם והנה ראו לשמחת לבבם כי כילו הילדים את חוק משנתם יותר ממה שקיוו. בשומו לנגד עיניו מאמר התנא “לפום צערא אגרא” משתדל הרב להספיק למלמדים פרנסתם בריוח.

“בירח נובמבר 1887 ייסדו ידיו “בית מדרש לתורה ולחכמה”, בו יחונכו הצעירים להיות ברבות הימים מורים, שוחטים, חזנים וכדומה. כי תחת אשר עד היום הקשיבו הנערים לקח באחד מחדרי הת”ת שכרו עתה מנהלי החברה “שוחרי תושיה” בית בפני עצמו ושמה ישמעו החניכים בלימודים, גם העמידו שם מורים מוכשרים"⁹⁹.

משנת 1890 באה תמורה גדולה בחינוך הילדים. ילדי ישראל עברו אל בתי הספר הכלליים ובהם נקבעו שתי שעות לשבוע ללימודי הדת בתוך כותלי בית הספר, והמורים קיבלו משכורתם מקופת הממשלה. מורי דת אלו היו בעלי תעודת הוראה מן הסמינאריונים הכלליים או בעלי תעודות בגרות מן הגימנאסיות, ובלימודים העבריים נבחנו על ידי הרב הכולל. אכן הקהילה לא רצתה להסתפק בשתי השעות, ורוב הילדים ביקרו גם בתלמוד תורה. דבר זה היה נגד החוק, כי לא הרשתה הממשלה בתי ספר נוספים, אבל השלטון העלים עיניו ולא ראה אוון בזה. הלימודים בת“ת היו פעמים בשבוע, ביום הראשון וביום החמישי – שני הימים שבהם היה בית הספר הכללי סגור. אז באו הילדים אל מוסדם העברי ולמדו כעשר שעות, חמש בכל יום, את הלימודים העבריים. הד”ר יצחק אלקלעי, שקיבל חינוכו בבית המדרש לרבנים בווינה, נתמנה בשנת 1911 לרב הכולל בבלגראד והיה חשוב מאד בחוגי הממשלה ועשה ככל יכלתו לשיפור החינוך¹⁰⁰.

 

חלק שני: סקירה על החינוך העברי בארצות המזרח בתקופה האחרונה משנת הארבעים למאה העשרים עד הזמן הזה פעולות “חברת כל ישראל חברים”    🔗

במשך עשרים השנים האחרונות באו שינויים כבירים, לרעה, בארצות שחברת כי"ח קיימה בהן את מוסדותיה.

בימינו אלה מלאו מאה שנים מיום היווסד החברה (בשנת 1861). בראשית מלחמת העולם השניה היו לחברה ארבעים אלף חברים. כשנכנסו הגרמנים באביב של שנת 1940 לפאריז, העבירה החברה את משרדיה לווישי ופקידיה השתדלו להתקשר עם בתי ספרה במזרח התיכון. בספטמבר של שנת 1944 חזרה האליאנס לפאריס וכעבור שנה מאז הודיע הועד המרכזי, שבראשו עמד פרופ. רינה קסין, את הדברים האלה לקהל:

“אליאנס איזראעליט אוניברסל נשארה בחיים. רבות הפרצות בשורותיה, אמצעיה הכספיים פוחתים והולכים, אבל רוח תחייה מעודדתה”¹⁰¹.

כי“ח רכשה לה אחרי כן תומכים בארצות שונות. “שוחרי האליאנס בארצות הברית”, “שוחרים” בקנדה וקבוצות אחדות בדרום אמריקה באפריקה ובאירופה מסייעים לה. במקומות רבים שבספר זה הבאנו דברי ביקורת על החברה, על התנכרותה הלאומית, על שאיפתה לעשות את התרבות הצרפתית עיקר בשיטה החינוכית שלה, ועל השקפתה המצומצמת על מהות היהדות, שאפשר לצאת ידי חובה לה בלימוד תפילה בלי הבנה ובהיסטוריה סכימטית של עם ישראל בתקופת המקרא. אך מאורעות השנים האחרונות וההזדעזעות שבאה בעקבותיהם וכן תקומת מדינת ישראל – לא עברו בלי השפעה על ראשי החברה. יחסה אל קניינינו הלאומיים נשתנה והיא מחזקת את היסוד העברי במוסדותיה. בשנת 1948 כתב ד”ר מ. ס. וויילר, רב ליברלי וציוני, ששימש בדרום אפריקה, את הדברים האלה, לאחר ביקורו במרוקו:

“נסיעתי למרוקו היתה בשבילי חווייה עמוקה ותגלית אמתית. החיוב מרובה על השלילה, ודבר זה מכוון ביחוד לחברת כי”ח. הצהרתי זו חשובה היא, כי היה לי משפט מוקדם על האליאנס. אחר ביקור של עשרים יום במרוקו, בקאסאבלאנקה, מרוקש, מוגדור, סאפי, מאזאגין, רבת, סאלי, מקנס, פאס, צפרו, טאנגיר ובכפרים שמסביב, הנני משוכנע שרוחה של חברת כי“ח נשתנתה, הודות ליוזמתם האישית של ז’ול ברונשווייג ולמפקדה העליון טאגורי וביחוד לרב הראשי, מנהל בית המדרש למורים בקאסאבלאנקה. התלמידים המוסמכים של מוסד זה חוללו לאט מהפכה בכל הקשור ללימוד הלשון העברית, והצליחו להשיג חמש שעות עברית בשבוע (בבתי הספר) ויחס חיובי כלפי מדינת ישראל והעם העברי כאומה”¹⁰².

ומה היה מצב המוסדות בשנת 1960?

אז נמצאו בתי ספר אלה ברשותה של החברה:

במספר זה לא נמנו בתי הספר מיסוד כי"ח שנמסרו לקהילות המקומיות שיצאו מרשותה¹⁰³.

ומה המיסתורין על בתי הספר “שלא נמנו”? הלאומנות הערבית שנתפשטה במדינות הערבים ופעולת הליגה הערבית המפיצה שנאת ישראל הביאו לידי תמורות גדולות. הממשלות עוינות את הזר, עוינות את ישראל, עוינות את התחיה היהודית ואת רוחה. יש שממשלה באה וגוזלת את בית הספר לעצמה, ויש שהיא מפקיעתו מרשות כי"ח ומלאימתו בלאומיות ובאלימות.

במארוקו, שעצמאותה מתחלת משנת 1954, נשארו כמאתים וחמישים אלף יהודים – כמאה אלף ברחו מן העוני ומן ההתנוונות ומארס השנאה המפעפעת ויצאו בעיקר לישראל. עם התגברות השנאה לישראל אסרו על יציאת יהודים מן המדינה. החוק המגן על האזרחים כולם אינו פועל כראוי למעשה, ואין ליהודים שלוות הביטחון בעתיד. והנה התחילו השלטונות להתנכל לחינוך היהודי. שליש בתי הספר של האליאנס הולאמו (בקאסאבלאנקה, רבת, מרוקש, ספיוסאלי) באוקטובר של שנת 1960, ואלה שנשארו עוד ברשות החברה – מכניסה בהם הממשלה תלמידים מושלימים, ובתי הספר מאבדים את ערכם היהודי. האליאנס זכתה במצוה להספיק מורים וגם תתן שלש מאות מיליון פרנק לשנה להחזקת בתי הספר. המקום שניתן לפני זה ללשון הצרפתית יצומצם. המטרה האחרונה היא לעשות את הערבית ללשון ההוראה וכן לשנות את התוכנית לטובת לימודים ערביים. פקידי מרוקו הבטיחו שיוסיפו ללמד בבתי ספר אלה את לימודי היהדות, אבל מיד להבטחתם הכניסו שינויים בתכנית והגבילו את הלימוד לקריאה בתורה ופסלו את הלשון העברית. ושינויים אלה ודאי ילכו ויתחזקו, בלחץ הליגה הערבית.

באלג’יר יוצאים רבים מתושביה היהודים ומשתקעים בעיקר בצרפת. ראשי המרד מבטיחים ליהודים זכויות אזרחים, אבל ברור שזהו תכסיס, למצוא עזר בתושבים היהודים להשגת העצמאות. ועל מצב החינוך היהודי שם ידובר במיוחד.

מצבם הפוליטי של היהודים בטוניסיה טוב יותר מבשאר הארצות הערביות. (בשנת 1959 היו שם יותר מששים אלף יהודים).

לפי הידיעות שהגיעו אלינו מן האי ג’רבה בתי הספר מתקיימים שם, וגם הבנות ניהנות מלימודים, והג’וינט תומך בהם.

חברת כי"ח פסקה מהיות המשפיעה היחידה בחינוך, ועל השפעות ארגוני החינוך החדשים ידובר להלן.

מארוקו    🔗

מספר היהודים במארוקו ירד בשנים האחרונות, לרגל התגברות הלאומנות הערבית. לפני המלחמה היה מספר התושבים היהודים קרוב לרבע מיליון נפש, ובימינו נשארו מהם כמאה ושמונים אלף. ההפחתה באה, כמסופר לעיל, מפני ההגירה, למדינת ישראל בעיקר, ורבים מצפים עוד לעלות, אך הממשלה מעכבת את יציאתם.

הקהילה הגדולה ביותר נמצאת בקאסאבלאנקה, שמונים וחמשה אלף; במרוקש יש כשבעה עשר אלף, בפס – חמשה עשר אלף, ברבת – שלושה עשר אלף, במיקנס – שנים עשר אלף ובטיטואן חמשת אלפים. השאר מפוזרים בישובים קטנים.

רשת בתי הספר הגדולה המושרשת היא של האליאנס (כל ישראל חברים). מספר מוסדותיה שבעים וששה ומספר תלמידיהם בשנת 1960 – פחות מאשר בשנים הקודמות, 28,211, והירידה נגרמה על ידי ההגירה. נוסף על האליאנס פועלים במארוקו ארגונים אחרים, יצירי התקופה החדשה, “אוצר התורה”, שוועדה הראשי הוא בניו-יורק, ו“מרכז החינוך” של חסידי ליובאביץ, אף הוא בניו-יורק. “אם הבנים” הוא ארגון מרוקני המחזיק בתי ספר וכן קיימים בתי תלמוד תורה של קהילות מקומיות.

החינוך המודרג היחיד שהיה קיים במרוקו היה של האליאנס שנתנה לתלמידיה חינוך צרפתי-כללי ולימודים יהודים מקוצצים, שיגרתיים ומיכאניים. ברם עבודתה הכבירה של האליאנס עומדת עתה לפני התמוטטותה, כי הממשלה הלאומית שואפת להכניס את כל בתי הספר הזרים אל תחת שלטונה. עוד באוגוסט של שנת 1957 חזה א. שוראקי, שהיה ראש המדור לחינוך של האליאנס, “שלא רחוק היום שהערבית תהא לשון ההוראה בכל המקצועות בכל בתי הספר בטוניסיה ובמרוקו; היהודים שדיברו צרפתית עד היום בבית וברחוב, יחויבו לעבור לערבית, ותחת הצטרפותם לקהיליה הדוברת צרפתית יוכרחו להצטרף לקהיליה הדוברת ערבית”. בשנת 1959 הודיע העתון “אינפורמאציון”, כלי מבטאו של הועד האלג’ירי למחקרים סוציאליים, שההשתדלות לשערב (להפוך לערביים) את בתי הספר של האליאנס הגיעה לידי שלב רציני. שבוע לאחר שחגגה האליאנס את חג המאה להיווסדה נודע שהחלק הרביעי של בתי ספרה שבערים הגדולות קאסאבלאנקה, רבט, מרוקש, פס וסאלי יעבור לרשות המיניסטריון לחינוך המארוקני והם יהיו לבתי ספר ממשלתיים, האליאנס תוסיף לספק את המורים ותתרום שלש מאות מיליון פראנקים להחזקתם. בתי הספר שהלאימה הממשלה הכניסה הרבה מילדי המושלמים. ברבת לקחה לה הממשלה מספר כיתות והקדישתן לילדי המושלמים, והילדים היהודיים לומדים בכיתות אחרות בנפרד.

מובן שלא כל ילדי ישראל במארוקו למדו בבתי הספר של האליאנס. רובם למדו ב“חדרים” מן הטיפוס הישן, בחדרים שהיו משוכנים במרתפים, ללא אויר צח וללא אור מספיק, חמישים–ששים בני גילים שונים ובני ידיעות שונות בחדר אחד, והרב עומד על גביהם ושוט בידו ומלמד בדרך שיגרה, חזרה מיכאנית ללא הבנה וללא כוונה.

חדרים ישנים אלה בטלו ובמקומם באו בתי ספר מסודרים ומתוקנים של “אוצר התורה”, של חסידי ליובאביץ ובתי הספר “אם הבנים”.

הרב ברוך אליהו גורודצקי, מחסידי ליובאביץ, שעבד עבודת היהדות והחינוך במחתרת בימי הבולשביקים ברוסיה, עבר משם לצרפת ובפקודת האדמו"ר מליובאביץ התחיל להגיש עזרה למחנות העולים מצפון אפריקה, מחנות שהתכנסו במארסייל. שם סידר הרב קבוצות מאנשי המקום לשם ארגון והשגחה, ואחר כך הלך למארוקו והתחיל פעולתו החינוכית במיקנס. שם ייסד, בעזרת תושבים אחדים שמשך אחריו, ישיבה של בחורים שהיו מוכשרים ללמוד תלמוד ושאפו להיות לרבנים. הוא התחיל בשלושים תלמידים וכעבור חצי שנה הגיע מספרם למאה וחמישים, ובשביל התלמידים שבאו מן הכפרים סידר פנימיה. לאחר שנתים של לימוד נשלחו כעשרים תלמידים כשרוניים לגרונר הקרובה לפאריז להשתלם בלימודיהם.

קהילת קאסאבלאנקה הקימה בעזרת הג’וינט בניין גדול לשם תלמוד תורה מרכזי, ובאו שמה מי שהיו תלמידי החדרים. מוסד זה מסודר ומודרג. “אם הבנים” מקיימת בתי ספר יסודיים בכמה ערים במארוקו, ובהם מלמדים עברית, תנ"ך, משנה וגמרא. בא כוח הליובאביצים הקים שבעה מוסדות, ישיבה מרכזית בצירוף פנימיה, שתי ישיבות קטנות ובהן שמונה מאות תלמידים, שלושה בתי ספר “בית רבקה” לבנות, ובהם שש מאות ילדות, וסמינר למורות ובו שבעים וחמש בנות. במרוקש היה קיים תלמוד תורה, ועתה ישיבה בצירוף פנימיה, ובצפרו ישיבה, וכן בכמה עיירות וכפרים.

ראשי “אוצר התורה” הוציאו מחברת “תכנית לימודים לתלמודי תורה” ולפיה צריך כל תלמיד ללמוד לפחות ארבע שעות ליום לימודי קודש. התכנית למכינה, בני גיל 4–6, היא: תפילה, ברכות, חינוך (לימוד המוסר, כגון: לומר תמיד האמת, שלא להלשין על חבר, לשמור על נקיון הגוף והבגדים, להקדים שלום לכל אדם, לא רק בבית הספר אלא בכל מקום, למשל, כשנכנסים אל חנות, לדפוק על הדלת כשנכנסים לבית, לקיים מצות “מפני שיבה תקום והדרת פני זקן”, וכו' וכו', ולהשתמש בביטויים: תודה רבה, אדוני, בבקשה, סליחה)… סיפורי המקרא (בלשון השגורה בפי הילדים), לשון הקודש (שיחה וקריאה) קבלת שבת ומועדים, ובכיתת יסוד א: תורה (סדרת בראשית בלי ביאור, רק קריאה שוטפת), לשון הקודש, כתיבה, תפילה וברכות, מוסר וסיפורי תורה (בלשון התלמיד). בכיתה בינונית א' (גיל 9–10): תורה, שבע שעות לשבוע, שמות ובמדבר, ניגון הטעמים, נביאים ראשונים והפטרות, לשון הקודש, בעיקר דקדוק ודקלומים וכתיבה. ורשום בתכנית: “מכיתה ז' ומעלה חסרים לנו ספרי קריאה מתאימים”¹⁰⁴. בכיתה הגבוהה צריכים ללמד גם משנה, נוסף על המקצועות שהוזכרו, ונהוגה בה גם התעמלות.

במקרה מצאתי במחברת של תכנית הלימודים דין וחשבון על בית הספר “אם הבנים” בפס ולפיו היו באחת עשרה הכיתות וב“ישיבה” חמש מאות תלמידים.

מארוקו היהודית נמצאת בירידה כלכלית והתמוטטות פוליטית ופחד יום מחר, ובשעה רעה זו באו כוחות חדשים לרענן את האוכלוסיה הסובלת והמזועזעת בחינוך תורני, לשמור עליה מפני התרוקנות, התבערות והתבוללות.

טוניס    🔗

מספר היהודים בטוניסיה הוא למעלה מששים אלף נפש. בטוניס העיר – כחמישים אלף, בספאקס – 3,200, בסוס – 3000, באי ג’רבה – 1,800, בגאבה – 1000, בביזרטה – 800, והשאר מפוזרים בקהילות קטנות. מלבדם ישנם בטוניס כעשרים אלף יהודים שהם אזרחי איטאליה או ארצות אחרות – ויש לחשוב את מספרם הכללי של היהודים בארץ שמונים אלף נפש (בשנת 1960).

החינוך היהודי בטוניסיה אינו בעל דמות אחידה – הוא משתנה לפי האזורים והערים, הן בנוגע לטיבו והן בנוגע למספרם היחסי של הנהנים ממנו. יש הבדל בין הדרום, האזור הכולל את האי ג’רבה, מדנין ועוד ערים וכפרים, ובין טוניס העיר. על הקהילות היהודיות שבדרום טבוע חותם המסורת והלימוד היהודי תופס כשלושים או ארבעים שעות לשבוע, והמלמדים הם רבנים ומורים, ולימודי המסורת הם עיקר, ואף לימוד העברית כלשון אינו מוזנח. באזור זה נמצאים כתשע מאות בנים ובנות מגיל בית ספר.

דרך הלימוד במקומות אלה היה קודם לכן ב“כותאבים” (חדרים) ובהם היה כל מלמד מטפל בקבוצת ילדים מגילים שונים, עתים מגיל ארבע עד שש עשרה, והתקלות שבערבוב זה מובנות. עתה נעשו שינויים לטובה בהשפעת העסקנים לחינוך שהגיעו שמה מאירופה ופעלו בעזרת הג’וינט. הם דרשו סידור הילדים לפי גיליהם ומלמד קבוע לכל קבוצת שווי-גיל והנהיגו תכנית מודרגת לארבע שנים, ריהוט חדרי הלימודים וציודם וכו'. ואף כי הלימוד מסורתי הוא כמלפנים, הוכנס בו הגיון ההבנה ונוספו הוראת עברית ודקדוקה, כתיבה, ציור וחשבון.

מחסור המורים חריף הוא, כי רבנים ומורים היגרו ויצאו מן הארץ וקשה למצוא תמורתם. ובינתים הקהילות הולכות ומידלדלות על ידי הגירה.

בטוניס קיימים חמשה בתי ספר של האליאנס, שלושה מהם בעיר הבירה ומספר תלמידיהם כאלפים ושמונה מאות, בנים ובנות. אחד נמצא בסוס ובו יותר ממאתים ילד, ובסך הכל לומדים בהם שלושת אלפים ומאתים בנים ובנות, וילדי הגן בכללם. בכל אחד מהם מקדישים משלוש עד חמש שעות ללימודי קודש, והלשון העברית בתוכם. הלימודים הכלליים נלמדים בצרפתית ושעה ביום מקדישים ללשון ערב. וקשה לקוות שיוסיפו על שעות הלימודים העברים, מכיון שהחוק פוקד ללמד ערבית יום יום. זהו סעיף מן החוזה שנעשה בין האליאנס ובין הממשלה, שהיא גם תומכת בבתי הספר, אף כי נחשבים הם כמוסדות פרטיים.

יש בטוניס בית ספר כל-יומי של הקהילה בשם אור תורה ובו מלמדים לימודי קודש ועברית כארבע שעות ליום, ושאר הזמן ניתן ללימודי חול בצרפתית ובערבית. לילדים העברים המבקרים בבתי הספר של הממשלה ישנם בתי ספר עברים משלימים שבהם לומדים אחר הצהרים, מהם סנטר די לא גולט, זרקה, קיסראו והאמאם ליף, ומספר תלמידיהם לא גדול. רוב התלמידים ממבקרי בתי הספר הממשלתיים אינם מקבלים כל חינוך יהודי. מארבעה עשר אלף תלמידים יהודים בבתי הספר של הממשלה רק אלף נהנים מחינוך יהודי כלשהו.

בספאקס ירדה הקהילה במספרה ונשארו בה קצת יותר משלושת אלפים נפש. קיים בה בית ספר של האליאנס וגן ילדים. רב ומורה מלמדים בהם עברית ומקצועות היהדות שעה ליום. בסוס נמצא בית ספר של האליאנס ומספר תלמידיו למעלה ממאתים, וכנהוג מלמדים בו רב ומורה את הלימודים העברים. בסוס יש בית ספר של האליאנס ושיעורי ערב. בביזשא שדרים בה כאלף נפש מלמד הרב ומורה בבית ספר משלים. בנאבעאול שתושביה היהודים הם כשמונה מאות לומדים בתלמוד התורה כמאה ועשרים ילד, ויש גם שני גני ילדים; ובמאקנין שקהילתה קטנה, בת שלוש מאות וחמישים נפש, לומדת כיתה בת עשרים תלמיד לימודי קודש.

יש בטוניס גם בית ספר תיכון לבנות (בהשגחת הליובאוויצים) ובו ששים וחמש תלמידות, המקדישות שלוש שעות וחצי ליום ללימודי קודש, ואותו מספר השעות ללימודי חול. חברת התלמוד בעיר הבירה מחנכת רבנים ומורים. המוסד ישן וכן תכניתו. מלמדים בו תנ“ך ודינים ותלמוד. ויש שתלמידי הישיבה יוצאים לישראל או לארץ אחרת להשתלם בידיעותיהם. באי ג’רבה ובסביבותיה – מצב החינוך היהודי טוב יותר. היהודים שומרים כמקדם על תורתם ואורח חייהם, אף כי נגעה בהם הרוח המודרנית. הילדים מקבלים חינוך יהודי טוב בחדרים, ורב מספר המדברים עברית. בשלושת בתי הדפוס הקיימים מדפיסים עוד כיום גמרות, תנ”ך, וספרי שאלות ותשובות. לעתים מופיעות שם חוברות קטנות בשם שפתנו על הפצת הלשון העברית ופעולות החוגים העברים.

החומר לפרק זה לוקח ממקורות שונים, ובעיקר מן הדין וחשבון שהמציא יצחק שיבאבא מטוניס לקונגרס היהודי העולמי בשנת 1957.

אלג’יר    🔗

יהודי אלג’יריה – מספרם כמאה ועשרים אלף¹⁰⁵; רובם מרוכזים בשלש הערים הגדולות: אלג’יר, אורן וקונסטאנטין, והשאר מפוזרים בישובים שונים, בעיירות ובכפרים. יהודי המדינה קיבלו עוד בשנת 1870 את האזרחות הצרפתית ונהנו מזכויות, על כן לא ייפלא שבני השכבה העליונה והבינונית מרגישים עצמם כצרפתים ומסגלים להם את תרבותה. ואף על פי כן יש הבדל בין עיר לעיר, וכל אחת מהן מיוחדת בצביונה. בקונסטאנטין מורגשת עוד המסורת היהודית הישנה; באורן, שהיא כעיר צרפתית-אירופאית, נראים היהודים כמתקרבים לחיים הצרפתיים, ובאלג’יר, שהיא העיר הראשית, הכתה ההתבוללות שורש; ראשי הקהילה היהודית מסתייגים מן הציונות, והנוער היהודי ברובו צרפתי הוא, והצעירות העובדות במשרדים – יש שהן מתקשטות בצלב על צוארן, להעלים את מוצאן. נישואי התערובת הגיעו לשיא של סכנה לקיום היהודים, לחמישים אחוזים.

ילדי ישראל לומדים בבתי הספר הכלליים; יש אמנם באלג’יר תלמוד תורה של הקהילה, אבל מששת אלפים וחמש מאות ילדים יהודים מגיל בית ספר יסודי לומדים בת"ת כמאתים כחמש עשרה שעות לשבוע, וזה בימי החופש מן הלימודים הכלליים, אבל בשאר ימות השנה מספרם פוחת והולך; לימודיהם הם ביום ראשון וביום חמישי בשבוע, הימים שהם חפשים בהם מן הלימודים בבית הספר הכללי, ושעות לימודיהם אז שמונה בשבוע. המורים הם פחותי ידיעות וחסרי הכשרה פדגוגית ונוהגים בדרך לימוד של שינון מיכני. משכורתו של המורה זעומה עד כדי רחמים, ומובן שבני אדם מוכשרים למסחר או לפקידות לא יפנו לשוקת ריקה זו.

רק כארבעה אחוזים מילדי ישראל מקבלים חינוך מקוטע וחסר השפעה זה. תכנית הלימודים היא של תפילה, סיפורי המקרא, תולדות ישראל, פרשת השבוע ופיוטים. אבל מה אפשר להשיג בתנאים כאלה?

קיימת באלג’יר כיתת המשך למסיימי הת"ת, הנקראת “ישיבת עץ חיים”, ולומדים בה כעשרה – ארבעה עשר תלמידים פעמיים בשבוע דינים וקצת תלמוד ופרשת השבוע ונביאים. מנהלה הוא רב כשרוני מן היהודים “האשכנזים” והתלמידים מקבלים תמיכה על לימודם¹⁰⁶.

בדרך כלל יש בכל אלג’יריה אחד עשר בתי ספר ותלמודי תורה של הקהילות ומספר תלמידיהם 2,226, וזה יעיד על דלות החינוך ועל הסכנה הנשקפת לקיום היהודים שם.

קרוב לאלף צעירים פעילים בתנועות “בני עקיבא”, “דרור”, “גורדוניה” ו“השומר הצעיר”, ויש בזה נחמה פורתא. שליחי הסוכנות הציונית עורכים שיעורים לצעירים.

ארצות ערב שבמזרח התיכון    🔗

בארצות אלו, שקהילותיהן חרבו, או חרבו כמעט, אין נותנים דריסת הרגל ליהודי בן ארץ אחרת, ועל כן לא הגיעו משם אלא הדים רחוקים. עתונאי יהודי, ד"ר חיים שושקס, הצליח לחדור שמה בביקור קצר, והביא לנו תיאור חיי היהודים שם בשנת 1960.

לבנון

שם דרים כשבעת אלפים מאחינו, מהם חמשת אלפים תושבים ותיקים וכאלפים מפליטי סוריה. ממשלת לבנון נוהגת, לפי דברי אחד המנהיגים, ד"ר עטיה, סובלנות רבה כלפי היהודים. פליטי סוריה קיבלו זכות עבודה ומשתכרים כדי מחייתם. כקנה מידה לרמת חייהם תשמש העובדה שכמעט כל משפחה יהודית מרשה לעצמה לבלות זמן מה בקיץ בהרים.

בבית הספר של האליאנס מצא למעלה מאלף תלמידים, ובתלמוד תורה למעלה ממאתים. במוסד האליאנס מבינים כל הילדים צרפתית ועברית, ולומדים גם ערבית ואנגלית. בכמה כיתות מצא מורים מאירופה. חנה קוזלובסקי הצעירה מבריסק מלמדת עברית. והמקהלה שרה לכבוד האורח שיר בעברית. בתלמוד תורה לומדים חומש וקצת רש"י. ילד אחד קרא לפני האורח פרשת השבוע בטעמי הנגינה. גם האליאנס וגם תלמוד התורה נמצאים בבניינים מהודרים¹⁰⁷.

סוריה

העתונאי מצא את יהודי דמשק בגיטו שלהם בדלותם, לבושי סחבות ושרויים בזוהמה. בבית הספר של האליאנס, שהממשלה הפקיעתו ועשתו ממשלתי, מצא מאתים וחמישים תלמידים. בית הספר נתמך ע"י אחד שהיה מעשירי העיר שהשתקע באמריקה, והוא בכלל תומך בבתי הספר העברים שבארצות המצוקה, – יצחק שלום מניו-יורק.

משתים עשרה הרחובות הגדולים שהיו מאוכלסים יהודים נשארו אך שתי סימטאות ובהן מצטופפים בדוחק ובזוהמה אלפי נפשות, רובם יוצאי אזורים רחוקים, שגורשו משם. מן התושבים המכובדים של דמשק נשארו מעטים מאד. בתלמוד תורה לומדים למעלה ממאה תלמידים ותלמידות לבושי חאקי, הנהנים מן המזונות הנקנים במחיר הדולרים ששולח בשבילם “הדוד העשיר” האגדי, שלום. הילדים לומדים בקולי קולות תורה, והרב עומד באמצע החדר ותרבוש אדום על ראשו.

בארם צובא, שהיתה ידועה לשבח בתורתה, דרים עוד כאלפים יהודים ברובע יהודי מובדל. רכושם לוקח מהם, והם מתפרנסים ממכירת שארית חפציהם. אין מרשים להם לצאת ובכליון עינים יחכו לנס של רשיון יציאה. בקמשיל מתגוררות עוד כמה מאות משפחות של יהודים עשירים לשעבר, שקרקעותיהם לוקחו מהם והם גוועים ברעב.

עירק

בעירק, שהיו בה לפני 1948 כמאה ועשרים אלף יהודים, שרדו כחמשה-ששה אלף, רובם בבגדד. העתון “דז’ואיש כרוניקל” מיום 11 בנובמבר שנת 1960 מודיע עליהם: הישוב מורכב משלושים אחוזים עניים נצרכים, ארבעים אחוזים בני מעמד בינוני וכשלושים אחוזים אמידים. שום פרסומים יהודים אינם מופיעים. חסרה ליהודים הרגשת ביטחון והאוכלוסיה מתייחסת אליהם באיבה. בבתי הספר היהודים לומדים 550 ילדים, החל בגן הילדים וכלה בבית הספר התיכון. בבית ספר שני, יסודי, לומדים 350 ילדים. קיים גם בית ספר פרטי. לשון ההוראה לכל הלימודים היא הערבית, חוץ מחשבון ומדעים שמותר ללמדם בצרפתית או באנגלית. רק בכיתות הנמוכות מורים “מלמדים” תורה ושיעורי דת¹⁰⁸.

מצרים

ד"ר חיים שושקס הצליח לבקר גם בקהיר בשנת 1961 ואלה דבריו על מצב החינוך בקהילה:

"ביקרתי בבניין הקהילה. היא במקום שהיתה, בסימטת מיימון, ליד הבניין המונומנטאלי של בית הספר היהודי לשעבר. לפני מבצע סיני למדו בו למעלה מאלפים ילדים יהודים, ולימדו בו למעלה ממאה מורים יהודים. עתה הפכתו הממשלה לבית ספר מושלמי. לילדים יהודים יש בית ספר בדירה שכורה במרכז העיר ולומדים בו כשלש מאות תלמידים¹⁰⁹.

אירן (פרס)    🔗

מאז התחילה העליה מפרס לישראל, – ומספר העולים עלה לעשרים אלף נפש – נידלדלו קהילות ישראל בארץ, ביחוד אלו שבעיירות ובכפרים. בתי הספר של כי“ח (אליאנס) שהתקיימו בפרס מלפני שנים השפיעו הרבה על הרגלי החיים הישנים והנחשלים, ועתה נמצאים שם מנהיגים מספר שקיבלו השכלתם במוסדות של כי”ח, ודרגת חייהם של תלמידיהם רמה יותר. אבל זוהי שכבה לא גדולה ודלותם של יהודי פרס איומה היא.

מבחינת היהדות אין יהודי פרס עולים, אלא יורדים. כשהתגוררו בגיטאות נשמר אורח חייהם המיוחד, ברם מעת המהפכה של ריזה פאהלוי נפרצו חומות הגיטאות והיהודים השתוו לאזרחים. ועתה אין הדור הצעיר יודע דבר על היהדות. החנוונים היהודים שברחובות הראשיים – חנויותיהם פתוחות בשבת.

לאליאנס יש בפרס 34 בתי ספר ומספר תלמידיהם 7,955. בבתי ספר אלה מלמדים פרסית, צרפתית ועברית. כאלפים ילדים מבקרים בבתי הספר של “אוצר התורה”, וקיימים בתי ספר של “אורט” לשם לימוד מלאכה. בתי הספר מוחזקים על ידי הג’וינט. בן ציון גולדברג, עתונאי יהודי מניו-יורק שביקר בפרס, מספר על החינוך שם, ביחוד על פתיחת בתי הספר “אוצר התורה”:

“רב מגאליציה, יצחק מאיר לוי¹¹⁰, הוא היה המייסד. מעשהו שהתחיל בו בלי אמצעים הוא מעשה נסים: הוא ברח מפני המשמידים הגרמנים בימי המלחמה ונדד מארץ לארץ והגיע לפרס. שם פעל הג’וינט ששלח משם מזונות לארצות שונות, שאפשר היה להתקשר עם יהודיהן. בה בשעה פעל שם גם “ועד ההצלה” האמריקני ששלח חבילות מזונות ובגדים לרבנים ברוסיה. הרב לוי רצה לעשות דבר-מה להרמת מצב החינוך בפרס, ונסע לארץ ישראל והתבונן בבתי הספר שם; בינתים פנה אליו הרב הרצוג וביקש ממנו לחזור לפרס ולעזור ל”ועד ההצלה" בפעולתו. שם התחיל הרב לוי בסידור החינוך. הוא עבד במסירות נפש ובהבנה. הוא לא התחיל מחיפוש חסרונות בצד היהודי שבבתי הספר של האליאנס, אלא נסע מעיר לעיר מעיירה לעיירה, שלפעמים לא היה בהן אף זכר לחינוך יהודי, וכשמצא שם מישהו שידע משהו מינהו מלמד, ושכר בית קטן ופתח בית ספר. הוא לא דרש שכר לימוד ובתי הספר נתמלאו תלמידים. פעמים מצא אדם הראוי לתפקידו כמורה. הנדבן יצחק שלום מניו-יורק בא לעזרתו בסכומים שונים. כך עלתה בידו לייסד מוסדות חינוך במקומות שונים, והגיע אף לצפון המדינה, ששם אורח החיים הוא קורדי.

חוסר מורים היה חריף והוא פתח בשיראז שיעורים למורים. הוא אסף צעירים שהיתה להם ידיעת-מה, אם מבית הספר של האליאנס ואם מבית אבא, ולימדם במידת האפשרות והתקינם לשמש מורים. הם היו המורים הראשונים הטובים בפרס. גם הסוכנות היהודית באה לו לעזר ושלחה לו עוזר, בחור בשם ישראל שיף, בן תורה וירא שמים, שעבד קודם לכן במערכת “הצופה” בתל אביב. הבחור הנלהב הזה עשה נפלאות. הוא הכין גם ספרי לימוד, בבחרו קטעים מספרי לימוד שונים שהופיעו בישראל ובאמריקה, וצילמם. שנים אלו, הרב לוי ושיף עוזרו, מספיקים גם את המורים לעברית בבתי הספר של האליאנס.

“תחלה היו מכלכלים את בתי הספר של “אוצר התורה” מתרומות בלתי קבועות שהיו מגיעות מאמריקה. הרב לוי נסע לניו-יורק והשפיע על הג’וינט לעזור להם בכסף”.

בשנת 1959 בא לפרס שליח “אוצר התורה”, הרב א. רוזנפלד, מנהל מדור הישיבות של ועד החינוך בניו-יורק, ואחר ביקורו פרסם דין וחשבון על מצב בתי הספר של “אוצר התורה” ושל החינוך היהודי בפרס בכלל:

בפרס נמצאים כשמונים אלף יהודים, בין עשרים מיליונים תושבים. יש באוכלוסיה היהודית שכבה עליונה של עשירים ומעטים מבני המעמד הבינוני, סוחרים ברובם, אבל רוב היהודים הם עניים מדוכדכים. כחציים דרים במאלאח (הגיטו) בתנאים קשים מאד. מצבם התרבותי של התושבים נמוך מאד, וכן גם מצב היהודים.

הממשלה חקקה חוק חינוך של חובה, ברם אין משגיח בו. ומבחינה זו טוב מצב היהודים ממצב התושבים בכלל. כאחד עשר אלף תלמידים נמצאים בבתי הספר היהודים, וכמעט כל ילד יהודי לומד משהו. האליאנס הוא הארגון הגדול ביותר, וכבכל מקום הם מדגישים את החינוך הכללי, והצרפתית היא לשון ההוראה. “אוצר התורה” הוא ארגון חדש וגידולו היה מהיר ביותר. “כורש” הוא שם בית ספר בלתי תלוי – הוא נפרד מן האליאנס בגלל חילוקי דעות על התכנית. הג’וינט מחזיק גנונים וגני ילדים בערים הגדולות.

בבתי הספר של “אוצר התורה” מלמדים לימודי חול לפי דרישות הממשלה ומקדישים כעשר שעות לשבוע ללימודי קודש, במחלקות א' – י“ב. בבתי הספר של האליאנס קוצבים עשר שעות בשבוע ללימודי קודש בכיתות הנמוכות, ובכיתות הבינוניות והעליונות השעות הולכות ופוחתות, עד שתים בשבוע. הבניינים וחדרי הלימוד של “אוצר התורה” קטנים, הרהיטים ישנים ופגומים. לרוב בתי הספר יש חצר, ברם היא קטנה ואינה מספקת למשחק מאורגן. הכיתות צפופות. בכמה בתי ספר של האליאנס, שהאוכלוסיה היהודית ירדה בעריהם מחמת העליה לארץ ישראל או ההגירה לכרכים, פחת מספר התלמידים, ואז באה הממשלה והכניסה במקום החסרים ילדי מושלמים. בתי הספר נסגרים ביום הששי ובחגי המושלמים ובמשך ימי הקיץ ונשארים אך מאה ושלשים ימי לימוד לשנה. לימוד הלשונות הוא בעיה קשה. מלמדים פרסית, צרפתית ואנגלית, נוסף על עברית, וזה מכביד על הילדים. ההורים הדלים מבקשים “תכלית” ורואים אותה בידיעת הפרסית והאנגלית. המורים ברובם לא קיבלו הכשרה מספקת וידיעותיהם בעברית ובשאר המקצועות קלושות. יש מהם המחוננים כשרון הוראה. על כן פתח “אוצר התורה” בסיוע מחלקת החינוך של הסוכנות אולפנים וסמינריונים למורים, שיעורי קיץ וסיורים לארץ ישראל. שכר המורים נמוך מאד. ב”אוצר התורה" מקבלים המורים פחות מאשר בבתי הספר של האליאנס, ובאחרונים פחות מאשר בבתי הספר של הממשלה. דרך ההוראה הוא על פי שיגרה: חזרה ללא כוונה. מיון הילדים אינו מודרג. אין פיקוח מספיק. הישיבה בשיראז (הוא בית הספר למורים שהוזכר) היא פינת האורה. בה שתי כיתות ובהן נמצאים תלמידים שהגיעו לידי ידיעה. הם התקדמו בידיעת התלמוד ויש וחוננו באידיאליזם, לסייע לחינוך העברי בפרס. בטהראן יש סמינר למורות. בחרו י"ח נערות מבתי הספר ומורה מארץ ישראל מלמדתן. קבעו שתי שנות לימוד ושנה אחת של חינוך אינטנסיבי בישראל. הבנות הבטיחו להקדיש עצמן לחינוך היהודי בפרס. יש סמינר לרבנים בטהראן ולעת עתה נמצאים בו עשרה תלמידים ומלמדם מורה אחד.

בגני הילדים שהג’וינט מחזיק נמצאים כחמש מאות ילדים מגיל שלש עד שש¹¹¹.

בן ציון גולדברג שביקר בבית הספר של “אוצר התורה” ברובע היהודי של קרמן מתאר:

ביקרתי בכיתות של “אוצר התורה” והייתי מופתע מהצלחת הילדים. בכיתות הראשונות למדו חומש, רק קריאה בלבד. בכיתה אחרת למדו חומש וקצת נביאים. בכיתות ד‘, ה’, ו' היו הילדים והילדות קוראים חומש בניגון והיו מתרגמים פסוקים פסוקים לפרסית. בכיתה אחת למדו בראשית, בשניה דברים ובשלישית יהושע. היה להם גם ספר לימוד “אוצרנו” שהכין ועד “אוצר התורה”. בכיתה אחת לימדה המורה גם פרסית וגם עברית. ילדים מכיתה א' ידעו לשיר את “התקוה”.

יוון    🔗

ביוון יש כיום כששת אלפים יהודים, כחצי מהם באתונה, כאלף חמש מאות בסאלוניקי, ויתרם מפוזרים בישובים קטנים. לאחר השואה בחרו קהילות ישראל שביוון ועד מרכזי המייצג את יהודי הארץ ואחרי השתדלות קיבלו ארבעה מיליונים דולרים, פיצויים בעד נכסי הנהרגים שאין להם יורשים, ובהכנסות הכסף משתמשים לתמוך בחולים ובעניים, ביתומים ובזקנים, ובבתי הספר. בית הספר של קהילת אתונה נפתח בשנת 1960, והג’וינט סייע בהקמתו, באחת השכונות הטובות שבעיר, ונרשמו בו כמאתים ילד מבני ארבע עד שלש עשרה. הבניין נהדר, הוא עלה במאה ושבעים אלף דולרים, וחלק מכסף הבנייה בא מתשלומי הפיצויים של גרמניה, ועתה שואפת ההנהלה לפתוח ליד בית הספר פנימיה בשביל ילדי הישובים הקטנים, שיבואו לדור וללמוד בו. בשנת 1960 לימדו בו עשרה מורים לימודי חול, וכולם יוונים נוצרים, כי לעת עתה אין עדיין מורים יהודים מוכשרים, ושנים מלמדים לימודי קודש. גדולה היתה שמחת יהודי אתונה לפתיחת המוסד, שכן מושפעים בתי הספר הכלליים הרבה מן הכנסיה הנוצרית, ולימוד הדת הנוצרית הוא חובה. גני ילדים יהודים קיימים בשלוניקי, וואלוס ולאריסה. המורים מישראל הם.

בדרך כלל מקבלים מעטים מילדי ישראל ביוון חינוך יהודי, והנהנים ממנו – חינוכם היהודי קלוש מאד¹¹².

טורקיה    🔗

מספרם של היהודים בטורקיה הוא בזמננו כחמישים וחמישה אלף (קודם לכן היה מספרם גדול יותר, אבל משנת 1948 עד 1958 עלו משם לישראל למעלה מארבעים ושמונה אלף). לפי הספירה של שנת 1959 נמצאו אז באיסטנבול 32,946 יהודים, באיזמיר – כחמשת אלפים, באנקרה כאלפים, והשאר מפוזרים במקומות שונים. לפי הספירה ניווכח שרובם משתמשים עוד בלאדינו, ברם אלה הם הקשישים, והצעירים מדברים טורקית וצרפתית. היהודים שהיו אמידים קודם לכן ירדו ממצבם, כי לרגל הזרם הלאומני נדחו מעמדותיהם הכלכליות.

קהילת איסטנבול מחזיקה 4 בתי ספר עממיים. לשון ההוראה היא טורקית, לפי החוק. בבתי הספר האלה לומדים כששת אלפים תלמידים ותלמידות. תורה ומצוות הדת מלמדים בעברית. יש באיסטנבול גם בית ספר תיכון של הקהילה, למסיימי בתי הספר היסודיים. נוסד בשנת תשט“ו בית מדרש לרבנים ומלמדים בו משנה ותלמוד, תנ”ך ודינים, קריאה בתורה לפי הטעמים, דיני שחיטה וחזנות. שני מורים מישראל מלמדים בסמינר את לימודי הקודש. באיזמיר נמצאים ברשות הקהילה שני בתי ספר עממיים: תלמוד תורה שלומדים בו ארבע מאות תלמידים ותלמידות, ובית ספר מיסוד “בני ברית” ובו כמאה וחמישים בנים ובנות. שפת הלימוד בהם היא, לפי חוק המדינה, טורקית, אבל מלמדים גם בהם לימודי הקודש בעברית. הנוער המתחנך בו קשור במסורת ישראל¹¹³.

¹¹⁴: