1    🔗

סבורני, כי אביע לא רק דעתי, אלא גם דעת כמה וכמה מבין חברי התנועה למען ארץ־ישראל השלימה, אם אטיל ספק במידת התבונה והנחיצות של אותו צעד שיזמה התנועה, שעה שפנתה אל הציבור, באמצעות מודעות בעתונות, וקראה לו לבוא לחברון באיסרו־חג, לביטוי ההזדהות עם המתנחלים, בקבעה שבכך “נפגין אי־רתיעתנו ממעשי טרור ונחזק ההתנחלות בעיר־האבות”.

דעתי היא, כי פנייה זו, בזמן ובנסיבות שבהן נעשתה, לא היתה עשויה לשרת את כוונותיה המוצהרות ולא הלמה את התנועה ודרכי פעולתה, וכי הרושם השלילי שהיא עוררה בלב רבים היה רושם מוצדק.

סבורני כי רושם שלילי זה אינו צריך להיקבע בלב הציבור, אפילו ארעית, כקו אופי וכסימן־היכר לתנועה האמורה. בזמן הקרוב יצטרך אולי קולה להישמע בשאלות שבהן יידרש לה כל קורטוב של קשב מצד הציבור. דבר זה מצדיק כל השתדלות להפיג את הרושם השלילי שעשה צעדה האחרון בענין חברון. הסתייגות מבית, מתוך התנועה עצמה, הוא אמצעי ראשון לכך.

2    🔗

בין המטרות המוצהרות של אותה התכנסות מטעם התנועה, היתה, כאמור, הפגנת “אי־הרתיעה ממעשי הטרור”.

לדעתי, לא היה מקום לכך, לא רק מבחינת מידת נזק או תועלת, אלא גם מבחינה עקרונית.

הטרור הוא חלק מן המלחמה הערבית נגד מדינת ישראל, ובמידה שהפגנה של אי־רתיעה מכוּונת כלפי הערבים, הרי ברור שאין לה מקום, כשם שאין מקום להפגנות של הציבור היהודי נגד ממשלות מצרים או ירדן או סוריה. כלפיהן יכולה אי־רתיעה זו להיות מופגנת, להלכה ולמעשה, רק על־ידי ממשלת ישראל וכוחות הבטחון. “הציבור”, או מה שקראו פעם “הישוב”, אינו כיום ביחסי־הפגנות עם החזית הערבית.

כך כלפי חוץ, ואילו במה ששייך להפגנה כלפי פנים, היה אפשר, כמובן, לגרוס הפגנה של תנועה אקטיביסטית, אילו היו שלטונות־הבטחון או הציבור מראים סימני־רתיעה מפני טרור זה, אך דווקא פרשת חברון היתה אולי בזמן האחרון המופת החותך ביותר שיש בו כדי להעיד על ההיפך הגמור מרתיעה כלשהי.

גם התנהגות הציבור היהודי שנהר בהמוניו אל כיכר מערת המכפלה למחרת ההתנקשות, גם הצהרת שר־הבטחון, שקרא לאוכלוסים היהודים להוסיף ולבקר בהמוניהם בשטחים המוחזקים ובחברון, גם סידורי ההשגחה המיוחדים שהוחלט עליהם ועבודות האבטחה מסביב למערה, גם ההודעה על הקמת קרית חברון – כל אלה הצטברו והיו להפגנה כללית נמרצת, ציבורית ורשמית גם יחד, שאינה צריכה שום תוספת.

אותן מודעות של התנועה למען ארץ־ישראל השלימה, שקראו לציבור להפגין אי־רתיעה מפני הטרור, היו, איפוא, צעד מוטעה, לא רק מפני שיש סברה שהוא עשוי היה להזיק, אלא גרוע מזה – מפני שהוא מיותר.

שכן הערעור המסוכן ביותר שאפשר לערער על הופעה של תנועה ציבורית הוא לא היותה גורמת נזק, אלא היותה מיטרד מיותר.

לא כל שכן בנסיבות השעה הזאת והמקום הזה.

3    🔗

כך גם לגבי כוונתה השניה של אותה התכנסות, זו שקבעה כי בכך “נחזק ההתנחלות בעיר־האבות”.

אחרי ההחלטה הרשמית על הקמת קרית חברון אפשר היה לגרוס הפגנה הבאה להדגיש את הצורך בזירוז הפעולה המעשית. אלא שבענין זה, כמו בכל שאלות ההתישבות, אין ההפגנה כלי יאה לתכליתו אלא שעה שהיא הפגנת אנשים האומרים “הננו ועלינו”, וספק הוא אם יאה לכך הפגנת ציבור אלמוני של אנשים החוזרים מיד לאחר המיפגן איש איש למקומו. כך על־כל־פנים גרסה התנועה למען א"י השלימה עד עכשיו.

מכל הנ“ל מסתבר, לדעתי, כי ועדת־השרים צדקה שעה שהגדירה את ההתכנסות היזומה בחברון כ”הפגנה מלאכותית", וכיוון שכך קשה למצוא נימוק שאפשר להעמידוֹ כנגד סברתם של השלטונות שראוי היה למנוע הפגנה זו מחשש למתיחות מיותרת.

יכולה התנועה למען א"י השלימה לערער על סברה זו, אך דומה שאין כל יסוד להסיק מכאן מסקנות כלליות לגבי יחסו של המימשל לנוכחוּת יהודית או לגבי ענינים אחרים שבעיקרון.

הכל יודעים כי הממשלה, או המשטרה, הטילו לא פעם ולא שתים, איסור על הפגנות, מחשש מתיחות והתפרצויות, לא רק בשטחים המוחזקים, אלא גם בתל־אביב, ואיש לא הסיק מכאן מסקנות שביסוד, על אחת כמה וכמה בחברון בימים אלה.

משום כך משוּנה גם טענתה של התנועה למען א"י השלימה כי “כל מגע עם מזכירות התנועה היה מועיל להבהרת המצב ואף מסייע, אם היה צורך בכך, לשמירה מלאה ונאמנה על הוראות־המימשל המכוּונות להבטחת השקט והסדר”. דומה שאם היה צריך מישהו “להרים שפופרת”, הרי מצווה זו חלה קודם־כל על יוזמי ההפגנה ולא על השלטונות.

משום כך אין יסוד גם לנימת הרזיגנאציה העולה מהצהרת התנועה כי “לאחר ההחלטה ההיסטורית של הקמת קרית חברון ולאחר קריאת שר־הבטחון ליהודים לבוא לחברון בהמוניהם, רצינו לקוות כי ההתכנסות בסימן איסרו־חג ליד מערת המכפלה תתקבל כחלק מן הקו הלאומי הכללי. תקווה זו היתה, כנראה, מוטעית”.

נימה זו אינה משכנעת ואינה נחוצה. שכן, הרושם האמיתי הוא שבחברון נעשית על־ידי המימשל עבודה אמיצה ונכונה של אישור הנוכחוּת היהודית ביד תקיפה ומרוסנת גם יחד, עבודה יסודית וזהירה תוך מכשולים רבים. אם ראה המימשל צורך, תוך עבודה זו ולמענה, למנוע התכנסות מיותרת, אין זה מצדיק עדיין הרהורים נוגים על תקוות שנתבדו.

4    🔗

קידומה של הנוכחוּת היהודית בחברון נמצא כיום בתהליך שאינו טעון דירבון מופגן, על־כל־פנים לא דירבון מלאכותי. התנועה למען א"י השלימה יש לה חלק בתהליך זה. ושר־הבטחון הלא יסכים כי לולא אותו קומץ מתנחלים, שהתנועה סייעה בידם, לא היו הדחפורים עכשיו “מזיזים סלעים” בחברון, אך פחות מכל צריכה התנועה להדגיש פעילותה במקום כגורם מפורש ומוגדר. עליה להימנע מלסייג את עיקריה בתחום של ייחוד תנועתי.

ערכה וזכותה של התנועה הוא בכך שאילולא היא, היה מושג־הארץ בכללו נבלע, מבחינת הביטוי הציבורי, בתחומי הספקוּלאציות של “מה עדיף – שלום או שטחים” ובתחום אָפנת האירוניה וההלעגה על יסודי הציונות ההיסטורית.

עם זאת נמנעה עד כה התנועה מכל עמידה של עימות בינה ובין הממשלה, ולא מפני חישובי כדאיוּת, אלא משום שחילוקי־הדעות הם לא בינה ובין גוף ממשלתי כלשהו, אלא בינה ובין נטיות הרווחות בתוך הגופים הממשלתיים פנימה, כל עוד לא נתגבש הקו המדיני המפורש של ממשלת ישראל. יהיה זה דבר מופרך ומיותר אם דווקא בתקופה זו שבה הגיעה מדיניות־הבטחון בשטחים המוחזקים לאיסטדיה של הגשמת עיקרים שהם מיסודי הציונות השלימה, יווצר ניגוד מלאכותי בינה ובין פעילי התנועה.

דבר זה עשוי לגרוע מכוחה ומכושר השפעתה של התנועה דווקא בזמן המתאים לכך פחות מכל.