1

שני הדיונים התנהלו כמעט בעת ובעונה אחת. זה של הממשלה וזה של הנהלת הסוכנות.

את הדיון הממשלתי לא חדלו המשקיפים המדיניים שלנו מלתאר, במשך שבועיים כמעט, במונחים שעיקרם ה“קדחתנות”. הוסבר כי לא יתכן שבפגישה בין ראש ממשלת ישראל ובין נשיא ארצות⁻הברית לא יעלו על הפרק שאלות⁻יסוד ומשום כך הכרח הוא שהממשלה תקבע עמדתה לגביהן. דחיפותו של הכרח זה קיבלה תוספת דגש⁻חזק לאחר שביקורו של ראש⁻הממשלה הוקדם לפתע בחודש ימים ומכאן ואילך נעשתה הקדחתנות כחוט⁻השני בכל התיאורים וההסברים. ישיבות⁻הממשלה היו קדחתניות, המגעים בין הסיעות – קדחתניים, קצב עבודתם של המומחים שהכינו את החומר, היה קדחתני.

כך נמשך הדבר כשבועיים ימים ולפתע הושלך הס והקדחתנוּת היתה כלא היתה. פתאום הוברר ואף הוסבר שיש פנאי ואין להיחפז וכי בפגישה בין ראש⁻הממשלה ובין נשיא ארצות⁻הברית אין שום הכרח או צורך להעיר ולעורר שאלות⁻יסוד ואך איוולת היא להניח שהממשלה צריכה לקבוע עמדה לגבי שאלות אלו, נוסף על מה שכבר נקבע והוצהר בכנסת. “דבר” אפילו הגדיר את כל הדיון כולו כ“פולמוס⁻סרק”. בקיצור, כל סימני הקדחת נתעופפו כהרף⁻עין וקדחתנות מסויימת נשארה רק בהכחשות⁻הקדחתנות.

כך נמצאנו איפוא עומדים לפתע במצב שבו נהפך הדיון הממשלתי הראשון בשאלות של עיקר, לאינטרמצו טראגי⁻קומי ובמידה שנשמעו קולות מערערים על ניעור⁻החוצן הפומבי מנושא⁻הדיון ועל הדרך שבה הורדה בבהלה מסדר⁻היום שאלת⁻היסוד של שלימוּת הארץ, הוסבר כי הדבר נעשה למען שלימוּת הממשלה.

2

כך לגבי הדיון הממשלתי ואילו בדיון הנהלת⁻הסוכנות, בשאלת העליה, היתה האווירה אחרת מלכתחילה. לכאורה, דובּר כאן אמנם על ענין אשר בלעדיו אין שחר לא רק לגבולות החדשים, אלא אף המדינה בגבולותיה הישנים נשארת בהיעדרו נתוקה ממשאבי⁻כוחה ומתכליתה העליונה והאמיתית. ואף⁻על⁻פי⁻כן, גם אם היתה בדיונים אלה אוירת חירום וקדחתנוּת לא היתה אווירה זו טעונה לא אישור ולא הכחשה, שכן הציבור, ואולי גם המשתתפים עצמם, ידעו כי אין זה קובע.

אמנם יש להודות שכאן נתקבלו החלטות מפרשות. הוחלט על הקמת ברית מגשימים בתוך ההסתדרות הציונית.כדי שנבין מה ערכו של מיפנה זה הסביר נשיא ההסתדרות הציונית, תוך הבעת ספקות לגבי היקף התוצאות המעשיות, כי אחת התוצאות הסבירות של החלטה זו (שאף היא אמנם עדיין רק בגדר הצעה) היא ש“להבא לא יוכל איש להיות ימים רבים מנהיג ציוני בלי לעלות לישראל”. בין שאר הצעות או החלטות מהפכניות, הבאות להשיב לצרכיה של שעת⁻חירום היסטורית זו, אפשר למנות גם את המחשבה, אך לא ההחלטה" לבטל את הסקציה האמריקאית של הנהלת הסוכנות ואת ההצעה המרעישה לצמצם את מספר חברי הנהלת הסוכנות לתשעה או עשרה, ומה שחשוב ומעניין עוד יותר, ש“נוסף על חברי ההנהלה הפעילים יהיו חברי⁻הנהלה שלא ינהלו מחלקות אך ישתתפו בישיבות חדשיות של ההנהלה לקביעת המדיניות”…

אכן, התמורה האמיתית שנתחוללה בדיון הציוני הזה היא, לדעתי, זו שהפעם לא עלו בו על הפרק אותם עיונים היסטוריוסופיים, אשר הפכו במשך עשרים השנים הגורליות הללו את רעיון התחיה הלאומית ראשו⁻למטה והעמידו במרכזה של הציונות את הדאגה לקיומן היהודי של התפוצות ואת “נצח הגולה”. רבים מכירים כעת כי בלעדי הגשמתו של עקרון קיבוץ⁻גלויות אין רעיון “נצח הגולה” מתפרש אלא כתהליך מהיר, ולגמרי לא נצחי, של טמיעה ושקיעה והתפוררות⁻התפוצות. כיום ברור כי הבעיה הדמוגראפית האמיתית שבגללה יש נכונים לוותר (במידה שהדבר תלוי בנו) על שלימות הארץ היא לא הבעיה הערבית אלא הבעיה הדמוגראפית היהודית של חוסר עליה, כן, אם יתברר שבגלל הויתור על מאמץ עליון להעלאתו של עם ישראל נהיה צריכים לוותר על שלימותה של ארץ⁻ישראל, הרי שבסופו של דבר נישאר באמת עומדים על עקרון שלימות הממשלה, ואם לא תהא זו בדיחת⁻השנה אין ספק כי משמעותו של תהליך זה, אם יימשך, הוא שהציונות עלולה ליהפך לבדיחת אלפיים השנים של דברי ימי ישראל בגולה.

3

נגד כל דברים כמו הנ"ל יש תמיד מי שקם ושואל: ובכן, מה הדרך הנכונה בענין העליה? שאלה זו היא, כמובן הגיונית בהחלט, אך אינני סבור כי אין אנו רשאים לחשוף את המעוּות אלא אם כן אנו מתווים גם דרכים לתיקונו. רצוני רק להוסיף ולומר, כי הימנעות הממשלה מלעמוד לעת הזאת, קבל עולם ולעיני כל ישראל, על דברים שבעיקרון ושביסוד, והסתפקותה בניסוח מדיני פורמאלי הדוחה את השאלות החותכות גורל⁻העם עד למשא⁻ומתן ישיר עם שליטי מדינות ערב, הימנעות זו היא גורם שמוסיף ומחבל בהמחשת משמעתם של ימים אלה ומרבה טשטוש⁻חושים והיסח⁻דעת מן העיקר.

הנימוק העיקרי שבו מסבירים את אי⁻ההחלטה הנחושה אשר נקבעה בסיומם של הדיונים הממשלתיים הוא הנימוק האומר שאין הכרח לקפוץ ולקבוע עקרונות מדיניים, מאחר שאין עלינו שום לחץ בענין זה ויש פנאי. אכן, נימוק זה נשען על עובדה שכנראה אין לערער עליה. מסתבר שבאמת אין ארה"ב לוחצת בינתיים, אך גם אם נניח שכך יימשכו הדברים יש לשאול אם המסקנה מהיעדר⁻לחץ זה היא המסקנה הנכונה ואם אין אנו שוגים משגה יסודי שעה שאנו עושים את היעדרו הזמני של הלחץ בזירה המדינית גורם בר⁻תוקף לגבי רבדי⁻היסוד של קיומנו הלאומי. שאלה זו יש לשאול ביחוד מאחר שאותה נוסחה מדינית שבה אנו מסתפקים כיום, הנוסחה האומרת כי על הכל ידוּבּר בשיחות⁻שלום בינינו ובין שליטי מדינות ערב, אינה רק טכסיס כלפי חוץ, אלא הוא הממצה באמת את עמדתנו כיום. הצרה היא לא בנוסחה, שהיא אולי אפילו נוסחה מוצלחת, אלא הצרה היא בכך שאנו נוקטים נוסחה זו לא רק כדי שלא לגלות עיקרי עמדתנו בטרם זמן, אלא גם מפני שאנו עצמנו איננו יודעים מה הם עיקרים אלה. מחשבותינו לגבי שאלות-גורל של קיומינו הלאומי מוצלחת, אלא הצרה היא בכך שאנו נוקטים נוסחה זו לא רק כדי שלא לגלות עיקרי עמדתנו בטרם זמן, אלא גם מפני שאנו עצמנו איננו יודעים מה הם עיקרים אלה. מחשבותינו לגבי שאלות⁻גורל של קיומנו הלאומי נעלמות כיום לא רק מזולתנו, אלא גם אנו עצמנו איננו יודעים מה הן. אנו מזניחים אַרכה אין⁻שנית זו שניתנה לנו ואיננו עושים אף את המעט כדי לנטוע עיקרי צדקתנו וכורח קיומנו בהכרת העולם ובהכרתו של העם היהודי. במקום זה אנו דוחים עיקרים אלה אל תחום שבו הם עתידים בהכרח להיעשות חלק מחישובים מדיניים ומסעי⁻לחץ, העשויים רק לעוות דמותם ומהותם.

4

אי⁻החלטה נחושה זו שאנו נוקטים ורואים בה חכמה עליונה, היעדר זה של אישור עקרונות⁻יסוד לעת הכרעה שאין דוגמתה, הוא דבר שאין לו אולי תקדים בעולם ודבר זה סכנתו נעשית ברורה עוד יותר אם אנו שמים אל לב כיצד ואקוּאוּם רעיוני זה הולך ויוצר גם בהכרת האומות ריקנוּת שבה נמוגים הדברים שהציונות עמלה לנטוע בתודעת העמים לענין צדקת קיומנו כאן. ואקוּאום זה פותח שער גם בציבור היהודי עצמו לעיווּת קווים לגבי עיקרי קיומנו. כמה רחוק הזמן שבו סברנו לתומנו כי רצונו המוצהר של “העולם הערבי” למחות זכרנו מעל פני האדמה הזאת אינו מטבע⁻הדברים ואינו תוצאה מוכרחת ונגזרת מעצם היותנו כאן. היה זמן שבו ידענו⁻זאת להבחין ולקבוע איך⁻שהוא כי מה שאנו אומרים לערבים לגבי עתיד השלום בינם ובינינו על כברת⁻ארץ זו, הוא נכון יותר וצודק יותר מן הדברים שהם שומעים מפי שליטיהם, הרואים נחלה ראשונה ואחרונה זו של העם היהודי כגזילה בידינו, גזילה שמצווה להחזירה לערב באש ובחרב, נוסף על כל מדינות ריבוניות שהם קיבלו כפרי⁻בשל של שתי מלחמות⁻עולם. כיום הולך ההבדל ונעשה מטושטש יותר ויותר לא רק בתודעת העולם אלא בתודעתנו שלנו. עמדתנו כיום במאבק לחיים ולמוות נראית כיום בעיני רבים מבינינו לא כעמידה של אמת כנגד סילוף ולא כצדק של כורח⁻חיים כנגד שרירות של תאוות השמד, אלא זה מתפרש לנו פשוט כ“קונפליקט” שהוא מטבע⁻הדברים ואין בו לא צדק ולא עוול, אלא הוא כמין פקעת אשר “שני הצדדים” נסתבכו בו על⁻כרחם. מושג זה של “קונפליט” אשר רבים וכן טובים קלטו אותו מתוך אותה חוברת חשובה של יהושפט הרכבי – אף כי לא כך כוונתו ולא אלה מסקנותיו – נעשה כיום נוסח חלק ונוח אשר גם שאלת חייו וגורלו של העם היהודי וגם חמת ההשמד שבלב שליטי ערב מתיישבים בו ממש שבת אחים גם יחד.

יחס זה משמש לרבים פתח להתעמקות כביכול בבעיות, אלא שהתעמקותם זו, שעה שהיא נוטשת עיקרים ונעשית כמין זחיחות⁻דעת של פאטאליזם ספקני, היא שטחיות סאלונית שאין לה כפרה.

דומה כי במדיניות המעשית של המימשל כיום ביהודה ובשומרון ובשאר שטחים מוחזקים יש התעמקות רבה יותר בשרשי בעיות קיומנו כאן מאשר בהרבה השקפות עיוניות⁻כביכול. מדיניות מעשית זאת, ההולכת ומדגימה קבל עולם מופת של עקיפת מכשולים עם הימנעות מיצירת מכשולים חדשים, כל שעה שאפשר להימנע מכך, מדיניות זו עתידה לפתור אולי בעיות רבות יותר ויסודיות יותר משבעלי הפאטאליזם⁻הקונפליקטי משערים.

אלא שגם מדיניות זו עשויה ליהפך כלי שתכליתו נשמטת, באם לא נעמוד בעוד מועד על אישור עיקרי קיומנו ועתידנו כאן. בעיות עקרוניות אלו התשובה עליהן היא ענין דוחק כאשר לא היה מעולם ותשובה זו אנו חייבים לא למדינאים זרים אלא בראש וראשונה לעם היהודי ולעתידו. אווירה זו של יש⁻פנאי ושל אין⁻לחץ אינה אלא אשליה.

1

בשבוע זה נמסר בעתונים על השתלת⁻הלב החמישית במספר. העולם עוקב אחרי נסיונות אלה ומונה אותם אחד⁻לאחד כדרך שהיה מונה לפני עשר שנים ומעלה את ראשוני הלווינים המשתלחים במירוץ אל החלל החיצון. שוב מתחולל חזיון מרתק ומרתיע, אלא שהריתוק והרֶתע טיבם אחר הפעם. ההבדל הוא קודם⁻כל בכך שהמתח המלווה את הביולטינים הרפואיים אין בו מאותו תבלין מדיני קובע, שהיה עיקרה של הדריכות, בה עקב העולם אחרי ראשית⁻המירוץ אל הקוסמוס, עד כדי כך שעָצמת ההישג המדעי והאנושי של ההינתקות מכדור⁻הארץ כמעט היתה שניה במעלה, לעומת חישובי מאזן⁻הכוחות שבין מזרח למערב ולעומת האפשרויות הקטלניות שהישג זה עשוי לפתוח להן פתח בעת מלחמה.

המתח מסביב להשתלת הלבבות שונה גם מתגובות הפליאה ורתיעת הפחד שנתעוררו לרגל הישגים קרובים יותר לתחום זה כגון אותם מחקרים ביוכימיים העשויים לתת בידי האדם מכשירי⁻פריצה אל תוך חדרי⁻חדריו של מנגנון⁻התורשה, עם כל הכרוך בכך לכוח שלטון אדיר וכל⁻יכול.

לגבי שתילת⁻הלבבות לא נשמעו גם אותם קולות ערעור, אם מצד המוסר הרפואי ואם מצד מוסר⁻הדת, מסוג הפולמוסים שניטשו לרגל תפניות אחרות בשטח הביאולוגיה של הזמן האחרון.

ואף⁻על⁻פי⁻כן מידת⁻הרתיעה ותחושת⁻הזרות שמעשה זה של השתלת⁻לבבות מעורר אינן מוטלות בספק, אם כי לעיקרו מסתבר כי מן הצד המקצועי אין במעשי ההשתלה הללו משום חדירה אל תחומים שלא נודעו ואין בכך משום מפנה לגבי מה שכבר נעשה ולגבי מה שכבר מקובל בשטח זה. גם איני סבור כי צודקים אלה המוצאים במעשה זה תוספת⁻משמעות החורגת ממדע הרפואה ורואים בו כמין חדירה אל שרשי חיים ומוות וראשית סילוקו של מסך מעל היֵש החי שסודו ניתן עתה בידי גאונו של האדם. ברור שענין העברתו של לב מגוף אחד אל משנהו הוא הישג כביר להעזה ולדמיון, אך יסודי⁻החיים וטיבם אינם נחשפים בכך יותר משנחשפים מהותו ומקורו וסודו של המתח החשמלי על⁻ידי הסבּל המעביר מנוע מבית חרושת אחד אל בית חרושת אחר ומחבר אותו אל תקע חדש, או יותר משמהותו של מתח זה נחשפת על⁻ידי המהנדס או המדען, היודעים אמנם חוקיה ודרכי פעולתה של עָצמה זו, אך אינם מגיעים אף אל קצה הכרת מהותה האמיתית.

אפילו אותו הישג אדיר של ראשית פיענוח הצופן הגנטי של מנגנון⁻התורשה, אינו מגלה לנו אלא את דרכי פעולתו ותוצאותיו הנראות⁻לעין של מנגנון זה, ואף אם נלמד להפעילו בתנאי מעבדה, לא נפתור אפילו אפס חידת מהותו ומקורו וגם לאחריו אנו עומדים אל מול סוד היווצרותו של היֵש החי, ממש כמו שעמד אל מולו האדם בראשית הרהוריו על אדמות. ההבדל הוא רק בכך שכיום אנו מתחילים לתפוס כי החידה היא מורכבת ומפליאה עוד יותר משהדמיון שיער מעולם. בפזמון ישן אמרתי פעם, על דרך ההיתול, כי “האדם הוא חידה הפותרת חידות”. למעשה, הוא חידה החושפת חידות חדשות. גדולתו של המדע היא בכך שהוא מגלה ומפרש לנו את שפת החידות של היקום ואילו הפתרון הוא אילם ואין לו שפה ופירושים.

2

הישג רפואי זה של שתילת לבבות מרתק אותנו, ונוסך בנו תחושת מסתורין ויראה, לא מפני היותו חושף או פותר חידות עולם. גם לאחר הישג זה נשאר עץ החיים נעלם מעינינו, על נופו ועל שרשיו, גם אם אנו לומדים לטפח דגמים שלו במשתלות. ייחודו של הישג זה ותחושת מסתורין שהוא נוסך בנו מקורם אחר. אחד מעיקריו של ייחוד זה קשור בערכה ומשמעותה של אותה משאבה פועמת הנקראת לב. פעמותיו של שריר זה מזוּהות, משחר⁻ימיה של האנושות, עם מהותם של חיים. פעימות אלו הן תמצית כל סימני⁻חייו של הגוף. הן המדברות בקול בשם שאר התהליכים החרישיים של המחשבות, של מירוץ הדם, של צמיחת הרקמות, אל פעימות אלו מטה הרופא אזנו קודם⁻כל, אם כדי לשמוע את הגוף החי ואם כדי לקבוע שחייו חדלו. ולא זו בלבד. האדם, מאז היותו חי מדבר, קשר בפעימות אלו גם את תחושות היסוד של קיומו. הייצר הוא ייצר⁻לב. השמחה היא שמחת⁻לב. חכמת⁻לב היא החכמה. שריר פועם זה נסתמל כמין צומת קשריו של הגוף עם הסובב אותו, לאהבה, לחימה, לשנאה, לחמדת⁻לב ולתאוות⁻לב, ולברית בין הלבבות, עד כי בלי משים אתה עשוי להרהר אפילו הרהור אווילי כמו זה: אדם שיחלים לאחר ניתוח של שתילת לב ויהלך ברחוב ויפגוש בילדיו של ה“תורם” הנפטר – האם לא “יתפעם” פתאום בגוף האדם החי לב אביהם הזר של הילדים הזרים הללו שאין החי יודע אפילו מי הם? דברים כאלה ובדומה לאלה גם הם מקורם של אותה רתיעה אינסטינקטיבית שמעשה השתלת⁻הלבבות מעורר בנו בלי⁻משים, עד כי נדמה כי כשם שגופו של החולה מפתח כוחות התנגדות לאבר הזר, כך מתעורר עדיין גם בהכרתנו סירוב להשלים עם המעשה, עד שנתגבר על כך.

3

אך רתיעה זו שאנו נרתעים עדיין מפני מעשה זה ומפני מסתורין שבו יש לה עוד סיבה. אמנם, על נטילת הלב מגופו של השכיב⁻מרע מחליטים הרופאים רק לאחר שברור להם שהחולה לא יקום מחליו, ואף⁻על⁻פי⁻כן העובדה בעינה עומדת: ההחלטה לגבי ודאות מותו של החולה, ולא המוות עצמו, היא התנאי הקובע את ראשית ההכנות לנטילת לבו מקרבו והיא המאפשרת את ביצוע השתילה.

איני מתכוון כאן לצד הליגאליסטי, או לצד האתיקה הרפואית, שכן מצד זה אין מערערים על המעשה, אף כי ברור שיש משהו זר ומרתיע בעובדה ששמונה שעות לפני נטילת הלב מגופו של החולה, במקרה השתילה הראשונה בקייפטאון, החלו נעשו בו ההכנות הרבות, שהן הכרח לניתוח זה. ייתכן כי עם שכלול שיטות⁻הביצוע יתקצר המועד ובעיה זו תיפתר כמאליה, אך בעוד היא קיימת הריהי נוסכת בכל המעשה טעם וצביון שאף הם מייחדים אותו מכל השאר.

ייחוד זה יש לו עוד צד שראוי לעמוד עליו. כל עיקרו של מעשה השתילה הוא בכך שלבו של האיש העתיד לחיות נחתך מקרבו, ויוצא מכלל חשבון, ובמקומו בא הלב הנלקח מן האיש שימות. אם יש, איפוא, בין שני האנשים הללו, התורם והמקבל, אחד אשר לבו עמד מלפעום, הרי זה דווקא האיש הנשאר בחיים, ואילו האיש המת הוא זה שלבו מוסיף לפעום ברקמתם של חיים אחרים, והוא בבחינת “אני ישנה ולבי ער”.

כאן אנו עוברים, איפוא, גבול שהוא חדש באמת: גבול משמעותה של הזהות האישית. שכן אם נשער, ואפילו מבחינת אפשרות עיונית בלבד, שתילה שבה יקבל היש החי מן התורם לא רק את לבו, אלא גם רקמות אחרות קובעות⁻חיים – אם נשער זאת, אנו עשויים לעמוד ולשאול שני האנשים הללו, זה שיקבל את הרקמות הנשתלות וזה שממנו הן נלקחו, – מי מבין שני אנשים אלה מת ומי מוסיף לחיות?

עתידותיו של הישג⁻ההשתלה הם מקור נוסף למסתורין המרתיעים שבענין זה. החדשות שאנו שומעים כיום בשטח זה של השתלת לבבות – ולא כל שכן באותו תחום של חקר מנגנון ⁻התורשה שהזכרנו – הן ראשית חדירתה של האנושות אל תחומים לא⁻משוערים, ובסביבה זו אנו דורכים על קרקע נכריה ומבטיחה הפתעות יותר מזו שאנשי החללית הראשונה עתידים למצוא תחת רגליהם בהגיעם אל הירח.

1

בעוד אנו עוקבים בעתון אחרי מהלך משפטיהם של אנשי “אל פתח”, העומדים לדין צבאי, נתפרסמו, בסמוך לכך, תיאורי נסיבות משפטם של ארבעת הסופרים⁻הסוטים במוסקבה ותיאור ההפגנה שנערכה שם לפני בית⁻הדין. סוכנויות הטלגראף מסרו כי אף שהמשפט התנהל בדלתיים פתוחות, להלכה, הרי למעשה נמצאו הדלתות נעולות בפני כל מי שלא נמצא כשר מלכתחילה, וכי בין אלה שרשות הכניסה נמנעה מהם הופץ כתב⁻מחאה שבו נאמר כי משפט זה הוא ביזוי כבודה של ברית⁻המועצות והוא מזכיר את תקופת משפטי⁻הטיהורים האפלים של שנות השלושים.

לכאורה, אין סמיכות פרשיות בין משפט⁻המחבלים שבישראל לבין משפט⁻המחברים שבמוסקבה ובכל⁻זאת, למקרא הדברים עלה לרגע הרהור, שעל אף כל המסופר בעתוני רוסיה בענין שיטות⁻הדיכוי של השלטונות הישראליים, מסתבר כי המשפט שמדינת ישראל עורכת לאויביה⁻בנפש הוא הוגן יותר מזה שברית⁻המועצות עורכת לסופריה. אלא שהרהור זה אינו עיקר, שכן כל אותו משפט מוסקבאי אינו חידוש גדול, לא מצד שרירות⁻הנוהל ולא מצד רמיסת זכויות⁻האזרח. בשטח זה הושגו שם פעם שיאים שהמתרחש כיום אינו אלא צל-צילם החיוור, החידוש הגדול והמפתיע באמת הוא לא במשפט עצמו אלא בכך שאפשר היה להפגין נגדו, ולא רק להפגין אלא גם להישאר בחיים.

אמנם אותה הפגנה לא היתה אלא התכנסות של כמה עשרות מכרים וקרובי משפחה של הנשפטים, שניסו לשווא להיכנס לבית⁻הדין ונהדפו אחור, על אף “הדלתיים הפתוחות”, אך הכתבים אפילו סיפרו בהדגשה כי אנשים אלה “השמיעו קולות ריטון” ומה שמפתיע עוד יותר: באותו מעמד חוּלק בין הנאספים, על⁻ידי נכדו של ליטבינוב ועל⁻ידי אשתו של יולי דניאל (שנידון בשעתו לעבודת⁻פרך) כתב⁻מחאה מפורש.

רגש התהיה והפליאה על עובדה טבעית זו הוא מוזר, לכאורה, ביחוד שעה שתופעות כאלו – שהן אלף⁻בית של זכויות אנוש – נעשות מקור סיפוק וגאווה לאוהדים שהתאוששו קמעה ממפולת הוועידה העשרים. נימה זו לא חדלה עד היום ולמעשה אפשר לומר כי אף אוהדיה הקיצוניים של הברית הסובייטית רואים אותה כמדינה⁻מתפתחת, בכל מה שנוגע לזכויות אזרח ושאר עקרונות חברתיים אֶלמנטאריים. גם כיום אנו מופתעים עדיין מכל תופעה שיש בה כדי להעיד כי חמישים שנה לאחר המהפכה הסוציאליסטית הגדולה מגיעה ברית⁻המועצות לאט⁻לאט להישגים של שוויון וחופש, בקצב ובמידה העשויים להעמידה כבר כיום על רמה שאינה נופלת מזו של ארצות נאורות כמו ערב הסעודית, או אפילו סוריה ומצרים.

2

לא הזכרתי ענין זה אלא לשם ענין סמוך, שהוא מן העומדים על סדר⁻יומם העיוני של בטאוני השמאל הפרוגרסיבי, שבהם אתה מוצא בזמן האחרון הרבה חיבוטים רעיוניים לנוכח דרכה של ברית⁻המועצות במזרח⁻התיכון לא רק מן הצד המעשי, שזה, כמובן, עיקר הדאגה, אל גם מן הצד האידיאולוגי. עיקרה של השאלה הוא זה: כיצד ייתכן שברית⁻המועצות תקריב עקרונות נעלים שלה, כמנהיגת העולם שוחר⁻החופש, לשם חשבונות של מדיניות אופורטוניסטית ותעלים עין מאָפים הריאקציוני של המשטרים שהיא תומכת בהם, הן תמיכה פוליטית והן תמיכה צבאית של תועפות נשק? הייתכן שהאופורטוניזם מגיע עד כדי כך שהיא מוכנה להקריב את ישראל קרבן לא רק למשטרים “ניאו-פאלנגיסטיים ופסבדו-סוציאליסטיים “ולאומניים⁻מיליטאריסטיים”, כמו מצרים וסוריה, אלא אפילו למשטרים פיאודליים מובהקים, כגון סעודיה, או לריאקציה משועבדת לאימפריאליזם כגון ממלכת ירדן? שאלות מרות אלו נשמעות, כאמור, לא רק מתוך חרדה מפני הסכנות שבמשלוחי הנשק הסובייטי למדינות ערב, אלא גם מתוך רתיעה רעיונית כנה ומובנת, לנוכח “סילוף ההלכה המרכסיסטית”. אין ספק כי לוּ היו הזמנים נורמאליים קצת יותר היו קושיות אלו מופנות ישר כלפי מוסקבה, אפילו בצורת מאמרים ראשיים ב”על המשמר", בנוסח הידוע של “באזני ברית⁻המועצות”. אלא שמחמת השתבשות הקשרים נטוש כיום הוויכוח בעיקר עם מפלגות⁻השמאל באירופה, אשר במסכת השקפותיהן הולכת ונקבעת דמותה של ישראל כסמל האימפריאליזם ודמותן של מדינות ערב כמייצגות את כוחות הקידמה.

3

אכן, על אף חשיבותו העיונית של ויכוח זה יודעים גם התוהים והשואלים, כי הדרכים שברית⁻המועצות נוקטת כדי לחדור למזרח⁻התיכון אינן ענין לטרוניות אידיאולוגיות דווקא, אך כיוון שיש מתרעמים על כך, כדאי אולי להזכיר כי לא רק מדיניות⁻חוץ אלא גם מדיניות⁻פנים של ברית⁻המועצות עשויה עדיין לעורר קושיות ופעמים אלו קושיות שהאזרחים הסובייטיים, בנבדל מן ההוגים שמחוץ לגבולותיה, רואים בהן את העיקר וטועמים בהן טעם של דם ומרורים. שנים רבות, בימי האופל של המשפטים ואחריהם, היה ענין זה טפל וחסר⁻ערך לעומת האור הגדול השופע ממוסקבה כלפי חוץ, אך כעת, שעה שגם בחוץ מורגשת קדרוּת⁻מה, מוטב שלא להעלים עין מכך. יתר⁻על⁻כן, אם יש ערך⁻מה לגינוי ולקטרוג מבחינה אידיאולוגית, הרי יכול גינוי זה להיות בר⁻משמעות כלשהי רק אם הוא חל גם על מהותו על המשטר עצמו ולא רק על דרכיו בחוץ.

זיקתה של ברית⁻המועצות אל מדינות ערב, כפי שהיא כיום, אינה צריכה להתפרש רק כזיקה של אופורטוניזם, המשבש את המהות האמיתית והנעלה. האמת היא אחרת. האמת היא שההצהרות על השאיפה העזה לשלום במזרח⁻התיכון, שאיפה המשותפת, כידוע, לברית⁻המועצות ולמדינות ערב, והתנגדותן לכל תוקפנות, אינן ממצות את הקשר שבין השותפים. למעשה – על אף כל סיסמות⁻הדרור של עולם⁻המחר – יש בין מוסקבה ובין מדינות⁻ערב גם דמיון עובדתי לא מבוטל בענינים כמו טיב חירויות האזרח, תקינוּת המוסדות המשפטיים, חופש העתונות וכיוצא באלה דברים שביסודי חיי חברה. איני יודע מה טיבה של העתונות בנסיכוּת⁻כוויית, למשל, אך מכל הידוע על עתוני מצרים וסוריה ושאר מדינות ערב, מסתבר כי מבחינת מהימנות⁻האינפורמאציה וחופש⁻הדעה אין ספק כי עתונים אלה הם מן המעטים בעולם היכולים להשתוות עם “פראבדה” ו“איזבסטיה”.

מסתבר שאזרחי ברית⁻המועצות יודעים זאת היטב, על⁻כל⁻פנים במה ששייך לעתוניהם שלהם. לא לשווא אולי נראו בזמן האחרון סימנים שונים שהעידו כי תסיסת דעת⁻הקהל במדינות שונות, בגוש הקומוניסטי, היתה כרוכה גם בערעור על העמדה הסובייטית הרשמית בזירת המזרח⁻התיכון. אין לדעת באיזו מידה מציקה התסיסה הזאת לשליטיה של ברית⁻המועצות ובאיזו מידה הם עשויים להתחשב בכך במדיניות⁻החוץ, אך אם יש גורם – חוץ מפחד ההתלקחות העולמית וחוץ מנוכחותו של הצי הששי – העשוי להרתיע אותם מצעדים קיצוניים, תהא רתיעה זו לא פרי חישוב אידיאולוגי ו“צמידות לערכי המהפכה”, אלא פרי התחשבות באותה תסיסה אשר נכדו של ליטבינוב היה נציג שלה, שעה שהוא חילק את כתב⁻המחאה לפני בית⁻המשפט במוסקבה.

נציגיה של תסיסה זו מוצאים כיום דרכים גם להשמיע קולם בחוץ⁻לארץ ולעורר את דעת⁻הקהל בעולם. בשעתו נמסר כי אחד האמצעים שהשלטונות הסובייטיים נוקטים כדי ליטול עוקצם של הסוטים הוא להכריז עליהם כעל משוגעים. אם כך ואם כך מסתבר שהשלטון מבין כי זהו שגעון שיש בו שיטה, שכן דעת⁻קהל, משעה שהיא מתעוררת לתחיה, היא מתמידה ומתעקשת. ייתכן כי שליטי מוסקבה כבר מביאים זאת בחשבון ואם נכונה הסברה האומרת כי השפעתם על מדינות ערב היא השפעה מרסנת, הרי זה סימן שהם בדקו אולי ומצאו כי לנוכח מיספרם ההולך ורב של המשוגעים⁻המדוּמים במוסקבה מוטב שלא להוציא מכלל פיקוח את המטורפים האמיתיים בדמשק ובקאהיר.

מה ששייך לנו, ברור כי ערכם המעשי של תהליכים אלה הוא אפסי לגבינו ואין בינינו נתפס למחשבה המגוחכת שאפשר לסמוך עליהם. אך ההשגות “העיוניות” שלנו על ברית⁻המועצות, אלו המערערות על מדיניות⁻החוץ שלה, הן מופרכות לא פחות. מדיניות⁻חוץ זו עשויה להימשך או להשתנות, ללא כל קשר עם נימוקים אידיאולוגיים, הוויכוח העיוני האמיתי עם ברית⁻המועצות מתנהל בתוכה פנימה. ושם אין הוא “עיוני” כלל.

1

השינוי שהתחולל בנוף הפוליטי של ישראל, עם האיחוד המשולש, אינו מליצה. ההר הגדול, שחלש על הסביבה, התמזג בן⁻לילה עם שני מיבנים גיאולוגיים סמוכים, והגוף החדש מתנשא עכשיו כצירוף של שיני⁻סלע ומכתֵשים וגבנונים. טיבו של מיבנה חדש זה עוד אינו מוגדר, אך גדלו⁻ותקפו ברורים. לנוכח ממדיו יש נתפסים אפילו לבהלה ותוהים אם מעתה יהא בכלל מקום לנוע ימינה או שמאלה.

יותר מזה. לא רק הנוף נשתנה. נעלמו מלים אשר שיוו גוון מיוחד ומוכּר להווי הציבורי. הצליל “רפ”י" היה חדש, ביחס, אך שמות כמו “מפא”י“, אוֹ “לאחדות⁻העבודה⁻פועלי⁻ציון”, כשהם יוצאים לפתע מכלל שימוש, הרי זו כמעט מהפכה לשונית, המשנה את טעמו וצביונו של השיג⁻ושיח החברתי. ביחוד מפא”י. זו היתה מלת⁻מפתח. מאותן מלים שבלעדיהן אין לפתוח אפילו אשנב קטן אל תוך התקופה. במרוצת הזמנים עלו וירדו מלים כאלו, שצלילן הוא סמל לפרק מסויים וחייהן חיי שעה. אך מפא“י בילתה את כולן. עמה אתה עובר ופותח דלתי שלושים⁻ושבע שנים בזו אחר זו, עד שנדמה לך שאתה יכול להגיע עמה אל ראשית הבריאה, והנה פתאום לפתע היא במגֵרה של עתיקות כמו “עליה חדשה” או הגוש⁻האזרחי או צ”ס וצעירי⁻ציון. משונה הדבר, אך כבר מתחילים אפילו להזכיר אותה לטובה. זה סימן שבאמת הקיץ הקץ.

2

איחוד מפלגות⁻הפועלים היה, כידוע, מטרה נכספת מימים רבים. מכוח מה קם עכשיו האיחוד הזה? מה חולל אותו? בשלהי המשא⁻ומתן המפרך בין המפלגות המתמזגות השמיע ראש⁻הממשלה, במזכירות מפא“י, דברים שיש בהם משום תשובה לשאלה זו, כלומר: “באו אלי חברים ואמרו – אתה צריך להיות שמח עד בלי קץ, כאייל על אפיקי מים. איחוד בשדה הלאומי, ממשלה כמעט מקיר אל קיר, והנה בנוסף על כל זכית לאחד את פועלי ארץ⁻ישראל. דבר שברל ז”ל לא זכה לו”.

אכן, מי שלא יסתפק בהסבר זה, ימצא גם גורמים נוספים ואחד המוחשיים ביותר היה, כידוע, מאמרו של בן⁻אהרון, שהעמיד את שאלת האיחוד על סדר⁻היום לפני כמה שנים ומאז אי⁻אפשר היה להורידה. גורם זה ואחרים הוזכרו גם בדברי ראש⁻הממשלה עצמו בוועידת⁻היסוד של המפלגה החדשה: ההידברוּת, המערך. הסבלנות וההתקדמות צעד צעד. כל זה נכון, ואף⁻על⁻פי⁻כן היה האיחוד לא רק תוצאה של תהליך שהבשיל לאיטו ובדרך הטבע. אילו היה “התהליך” לבדו פועל היינו רואים אותו ודאי נמשך בשקט גם כיום הזה תוך “התקרבות רעיונית” שאין לה סוף. למעשה, התגשם האיחוד לא צעד⁻צעד אלא בהשתלשלות פתאומית ומהירה, שהזניקה את אחדות⁻העבודה ואת מפא“י זו אל זרועותיה של זו, לאחר הצעתו של שמעון פרס לאיחוד בין רפ”י ובין מפא“י בימי החירום. הזנקה זו גרפה עמה גם את רפ”י עצמה, ומכאן ואילך החלו פועלים חוקי⁻המיכאניקה היסודיים שאין עצה כנגדם.

3

אָפיו המיכאני הנגזר של תהליך זה בשלביו האחרונים – נוסף על העובדה שהתכנים הרעיוניים היו טעונים מכבר בירור וליבון – היא הסיבה לכך שעכשיו אנו עומדים למעשה לא בפני מסגרת גדולה חדשה אשר שלוש פרוגראמות מצטרפות בה יחד, אלא בפני מסגרת, המחכה לתוכן רעיוני הצריך להיקבע גם בכמה עיקרים של יסוד. אפילו שמה של המפלגה החדשה צריך כיום הגדרה ובירור. בדפי המוסף שיצא לכבוד ועידת האיחוד אמר שר החינוך והתרבות כי “מפלגת⁻עבודה פירושה מפלגת עובדים, והדבר הראשון העולה במחשבה הוא ההסתדרות הכללית וציבור⁻הפועלים”. אין להניח כי זהו הפירוש הממצה וכי זה באמת הדבר הראשון העולה במחשבה.

4

לענין זה של צורך בירור לגבי עיקרים, אין המפלגה החדשה שונה ממפלגות סוציאליסטיות אחרות בעולם, המבקשות יעודים ותכנים חדשים. מה שאנו שומעים כיום מפי חוגים אזרחיים, ואף מפי חברי מפלגות⁻הפועלים עצמם, על התיישנות והתרוקנות של מונחים ומושגים, הוא דבר שאינו מופרך, כמובן, אך מופרכת הנימה שמתוכה משתמע כי תורה שלמה כאילו נתבדתה ועומדת ככלי ריק. אפיינית לטעות זו היא מידת הלגלוג שבה הגיבו עתונינו על ענין השמעתו של ה“אינטרנציונאל” בוועידה. נכון, בפי אנשי רפ“י שהתנגדו לכך שהימנון זה יוּשר, היו נימוקים טובים, אך מה שאינו מוצדק הוא שלא רק בעתונים של “חוגי הימין” אלא אף ב”מבט חדש" אנו מוצאים דברים (מאת אלקנה גלי ועקיבא דרור) על “הנסיון להחזיר שיר מצחיק זה לתנאים של 1968”, ועל כך שמוטב להתייחס אל כל הענין כאל “מהתלה ישנה”.

האמת היא שהתיישנות "המהתלה הזאת, וכל המושגים והמונחים הכרוכים בה, היא התיישנות שבאה לא מפני שהדברים נתבדו, אלא מפני שאותה מהתלה ומאבקיה שינו את פני העולם במידה אשר שום רעיון ושום הימנון ושום עיקרון לא ידעו כמוה לקצב ולממדים. אם נזכור כי רק מאה שנה עברו מיום שבו הופיע “המאניפסט הקומוניסטי” ואם נעלה על דעתנו מה היו פני החברה האנושית אז מבחינת זכויות העובד ותנאי⁻העבודה הנוראים ומידת השיעבוד והניצול, במרכזי הציביליזאציה האירופית, נודה כי "המצחיק שבהימנון זה הוא הסימן המובהק לנצחונו הכביר, לפחות בעולם המערבי וחרף תקופת ההסתאבות הסובייטית. הרבה המנונות בעולם היו מאחלים לעצמם לזכות ולהיות מצחיקים כמוהו.

איני אומר שדברים אלה אינם ידועים, אלא אני אומר שאין הם ניכרים מתוך רוב התגובות שבעתונים על ענין שירתו של ההימנון. כל שיר אפשר לזמר באופנים שונים, אך גם לא לזמרוֹ אפשר בצורות שונות. והדרך שבה אנשים רבים אינם מזמרים שיר זה, טעונה, לדעתי, תיקון. אם יש הימנון אשר עיקרי פסוקיו צריכים באמת לגרום מבוכה לשרים אותו, הרי זה דווקא הימנון סמוך לנו יותר, שאין עליו עוררים, שכן בזמן שציונים בגולה שרים כי “עין למזרח צופיה” הם מציגים דוגמה בולטת של מלים שנתרוקנו, וזאת לא מפני נצחונו של הרעיון אלא מפני עלבונו.

5

כן, הכל מודים כי מושגי⁻יסוד של המפלגה החדשה יצטרכו בירור וחידוש, אך מעניין שוותיקי הצמרת הקודמת מדברים בתקיפות מיוחדת לאו דווקא על מה שיש ללבן ולחדש לעתיד לבוא, אלא בעיקר על כך ש“יש להתגבר ולשכוח את העבר” וכיוון שהם מתכוונים לא לנטישת שגרות וניסוחים נדושים, אלא לענין אחר לגמרי, הרי מסתבר כי משאלתם היא ההיפך הגמור מן הראוי והדרוש.

אותו פולמוס שאליו מתכוונים ותיקי הצמרת, הפולמוס שפילג בשעתו את מפא“י, עיקרו היה לא בדברים שנאמרו בו ושאין הכרח לשמרם בזכרון, אלא עיקרו היה בדברים שהוטלו בו על הכף והיו אבן⁻בוחן לעמדות ולאנשים. הקרב, שערכה הנהגת מפא”י בימי הפולמוס ההוא היה קרב שחשף את שקיעתה של מפלגה שלמה וצמרתה. בעטיה של אותה צמרת נעשתה מלחמתה האחרונה של מפא“י מלחמת חשבון קטן ויוקרה מדוּמה, לאחר שבמשך עשרות בשנים היתה מפלגה זו הכוח שעמד בראש מערכות חותכות⁻גורל של הישוב והעם, בהנהגתו של בן⁻גוריון היתה מפלגה זו כלי⁻ההבקעה העיקרי למען רעיון המדינה היהודית ולאחר מכן מנוף לקביעת עיקרים והגשמת משימות⁻יסוד, כגון כללותו של צה”ל וכללוּת החינוך ותנופת ההתישבות והקליטה.

מעמדו של בן⁻גוריון כיום הוא אחת הבעיות שגרר האיחוד, אך למעשה, גם בהיות מפא“י מסביב לו, לא היה בן⁻גוריון בודד הרבה פחות משהוא עכשיו. ההבדל, פרט לטיבם של כמה מבין החברים שעברו עמו לרפ”י, הוא לא בכך שאז הורמו בעדו ידים רבות שבכוחן נסתייעה הגשמת דברים שהם כיום מיסודי קיומנו. ההבדל הוא בכך שלאחר פרישתו חדלה מפלגה זו מלהיות מנוף וכלי⁻הבקעה ונעשתה כלי התבצרות והתגוננות של צמרת שוקעת, אשר הרבה מן הרפלקסים שלה לגבי מנהיגה הקודם משתקפים גם בתחומי השלטון המדיני ובמהלכי פנים וחוץ.

אכן, יחד עם היחס הרשמי כלפי בן⁻גוריון, יחס הלובש בזמן האחרון איצטלה מגוחכת במקצת של קור⁻רוח אפוטרופסי שמגבוה, נמשך גם אותו נוסח של אנחה וגלגול עינים ו“יד על לב”. רקע לכל אלה היא אותה תחושת⁻חטא המחלחלת ומבצבצת מדי פעם והמשרה את אווירת הבהלה המתמדת שעליה דיברתי, שעה שעמדתי על סירובו של יו“ר ועדת⁻חוץ⁻ובטחון להרשות לבן⁻גוריון להופיע בפני הוועדה. יו”ר הוועדה, במכתב שפרסם לפני זמן⁻מה ב“מעריב”, בחר ש“לא להתיחס” לעובדת הסירוב שעליה עמדתי והסתפק בכך שציין כי דלתי הוועדה פתוחות לפני בן⁻גוריון אם יגיש הצעה לסדר⁻היום במליאת הכנסת, כאילו בדברים שאמרתי בענין זה ביקשתי עצה או בכלל ביקשתי משהו. ציינתי רק שסיבת הסירוב היתה הבהלה המרתיעה מפני חשש “קונפרונטאציה” בין בן⁻גוריון ובין ראש⁻הממשלה הנוכחי, דבר שדוד הכהן לא הכחיש ואינו מכחיש ולא יכחיש.

ראוי רק להוסיף שהסברו של יו"ר הועדה, בענין הגשת הצעה לסדר⁻היום, הסבר שלא היה עיקר לפני⁻כן, נעשה עכשיו בטל אף מבחינת החוק, לאחר שהוצע למנוע מלהציע לסדר⁻היום ענינים שפרסומם עשוי להזיק לבטחון המדינה.

6

מניעתן של תופעות התאבנות, מניעת השתבשות של אמות⁻מידה ושל אבני⁻בוחן, הוא ענין חשוב ודחוף למפלגה החדשה יותר מניסוח מצע רעיוני. אפילו שמה של מפלגה זו צריך להתפרש כיום פירוש מוחשי, שהוא דחוף יותר מן התוכן הרעיוני הטעון בירור. מפלגה זו תצטרך להנהיג בימים הקרובים את המדינה לעשיית העבודה הישראלית הגדולה בתחומי העליה והבטחון, הגבולות החדשים וההתישבות, ורק דרך ביצועה של עבודה זו תקבע אם המפלגה הזאת תהיה באמת מפלגת “העבודה הישראלית”. מצויים בה אנשים היכולים לבצע עבודה זו. דוגמא לכך אנו רואים עכשיו בקווי⁻המדיניוּת וקו⁻המעשה המתגשמים בגבולות החדשים. המעוף והאומץ שבמדיניות זו הם מן החזיונות הנדירים, הנוסכים אמון בכוחה וסגולותיה של החברה הישראלית. הכמיהה הניכרת בציבור לאנשים המחוננים בסגולות אלו אינה כמיהה ל“איש החזק”, כפי שהוותיקים מפרשים זאת בחרדה, לא אל האיש החזק נמשך הציבור אלא אל האיש החפשי, שאינו ירא מפני חוסר⁻תקדימים ואינו מודד את תנודות דעת⁻הקהל במאזני בית⁻מרקחת. יש במפלגה החדשה ויש במפלגות אחרות אנשים אשר סימניהם מיזוג של מעוף ושל שרשיוּת, של תנופה ושל נגיעה בגופי דברים, אנשים שהם פרי מובהק של ארץ⁻ישראל ועם זאת הם חלק לא נפרד מן הזמן החדש והרוחות החדשות בעולם. מידת התלכדותם של אנשים אלה היא שתקבע את טיב קדקדו של המשולש החדש ואת תוכו גם יחד. היא שתקבע אם תהא המפלגה החדשה כלי מסורבל ומתאבן, או מנוף חדש וחזק וכלי⁻הבקעה לעתיד.

1

אשה, שהתפרעה בלשכת⁻הסעד, הועמדה בימים אלה למשפט ונידונה למאסר חצי⁻שנה, בערך, כמחצית מזה על⁻תנאי וכמחצית – מאסר בפועל. בעתון נמסר שהיא אֵם לשמונה ילדים, פרט נוסף: בעלה נכה ועובד רק חמישה ימים בחודש. עוד פרט: הצעיר שבין ילדיה הוא בן⁻שנה, ולכן הורשה לה לקחתו עמה לבית⁻הכלא.

אפשר לומר כי “משפט⁻זוטא” מעין זה, מצד צירוף הנסיבות הנשקפות מתוכו, יש בו חומר די⁻והותר לעשרה משפטים, ואף⁻על⁻פי⁻כן הוא מן השכיחים אצלנו. קילוח מתמיד של ידיעות כאלו זורם בעתונינו מזה שנים על שנים ברציפות שאינה מושפעת מתמורות העתים. מקומן של התרחשויות אלו לרוב באזורים המכוּנים אזורי⁻פיתוח, שהם, כידוע, מעיקרי צידוקו ויעודו של המפעל הציוני. ובמקרים כאלה מדובר כמעט אך ורק במשפחות מרובות ילדים, ענין שגם הוא מוסיף מאורו לבחינה הרעיונית והעקרונית של הבעיה…

אין ספק כי לבם של רבים התחמץ בקרבם למקרא הכרוניקה הנ“ל, שבמדור הפלילים, ורבים ודאי הרהרו כי תופעות כאלו הן “כתב⁻אשמה נגד החברה” וכדומה. הרהורים אלה הם נכונים, כמובן, ואף⁻על⁻פי⁻כן, כל הרואה “מקרים⁻סוציאליים”, מן הסוג הנ”ל, כעוולה מבחינה “אנושית כללית”, או מעמדית, או אפילו מצד האפליה המוגדרת יותר, אינו תופס את עיקר משמעותם. טיבו של הקיפוח הנשקף מתוך סיפורים כאלה הוא אחר. במידה שיש כאן כתב⁻אשמה נגד החברה הרי עיקרו לא חרפת⁻העוני או דרישת הצדק החברתי הכולל. כאן סובבים הדברים על עבירה חברתית מוגדרת יותר. עיקרה של עבירה זו – הסחה ציבורית מוסכמת של אמצעים כספיים ואחרים מן היעד הנכון אל מטרות⁻משנה.

2

דבר זה לא קשה לראותו. רמת⁻חיים הרווחת של אזרחי ישראל – כשכבה המבוססת מבחינה כלכלית – אינה, כידוע, פרי התפתחות טבעית נכונה או לא נכונה, של המשק הישראלי עצמו. רמת⁻חיים זו נקבעה מכוח העובדה שמדינת ישראל נשענת על סיועו הכספי של העם היהודי בגולה, וסיוע זה ניתן לה ומקיים אותה על שום היותה מדינה אשר צרכיה נקבעים לא לפי כושר⁻הייצור של אזרחיה אלא לפי יעודה ולפי המעמסות המיוחדות שהיא נושאת בהן, כגון עומס הפיתוח וקליטת העולים, שהגיעו אליה בשנות העליה ההמונית, ועומס הבטחון. עיקרון זה מסיר מן הסיוע הכספי שהמדינה מקבלת את חותם ה“סעד”, ונותן לנו רשות לראותה לא מדינה “נתמכת”, אלא מדינה נבנית ונושאת יעוד.

אכן, דרכי השימוש בסיוע כספי זה היו תמיד נושא לוויכוח. מפעם לפעם נשמעים קולות שאנו מרבים יותר מדי להפנות אמצעים אלה לפתרון שאלות תקציביות שוטפות ופחות מדי למפעלי הפיתוח והקליטה. עוד זכוּר הוויכוח שלפני המתון, שאז נשמעו בכנסת טענות של ממש על ששכר עובדי השירותים הועלה בשנתיים האחרונות בעשרות אחוזים, ולבסוף, “כשהיה הכרח להצטמצם, הוטל העול על כתפי החלשים ביותר”.

נוסיף לכך כי באמצעים אלה אנו מקיימם לא רק את רמת⁻החיים אלא אף את הרמה התרבותית של המדינה, ואת רמת התצרוכת הרוחנית שלה בכל שטחי הספרות והאמנות והבידור. יש, כמובן, בין כל אלה ענינים שחשיבותם אינה צריכה ראיה, אך אין להתעלם מן העובדה שקיומם מתאפשר בעיקר על⁻ידי אמצעים חמריים המגיעים ישראל, משום שיש בה אזורי⁻פיתוח, המצדיקים את התמיכה.

משום כך, שעה שאותה אֵם לשמונה ילדים עומדת בלשכת⁻הסעד, בין המבקשים, עלינו לדעת כי מדובר כאן לא בסיוע הניתן לה “על חשבון משלם⁻המסים”, לפי הנוסחה הידועה. כאן פני הדברים אחרים. במקרה זה צריך משלם⁻המסים לדעת כי לפני שאשה זו באה להסתייע על חשבונו, נסתייע הוא על חשבונה, אם מבחינת רמת⁻החיים ודרגת השכר ואם מבחינת השירותים שהמדינה מספקת לו.

כך גם לגבי פרטי⁻הווי אחרים, מן השכיחים אצלנו, כגון אב שהניח ילדיו על סף לשכת⁻הסעד וברח והמשטרה מחפשת אחריו. מסתבר כי לא את האב בלבד צריכה המשטרה לחפש אלא גם את שאר המעורבים בבעיה זו ומסתבר כי המחפשים לא יצטרכו להיעזר בגששים כדי להגיע למקומות הנכונים, שיהיו פעמים מקומות לא⁻צפויים, כגון משרדי סוכנות ומשרדי ממשלה ואפילו מופעי תרבות מפוארים ותצוגות אָפנה.

3

ברור שאין זו שאלה של כסף בלבד. ענין כגון ההזנחה המשוועת בשירותים הרפואיים של אזורי⁻הפיתוח אינו מוצא תקון גם מחשש פגיעה בדימוקראטיה, אף כי ברור שגיוס רופאים או מורים או כל עובדי⁻ציבור אחרים, כפי הצורך, אינו פחות מוצדק מגיוס לצרכי בטחון. כבר התרגלנו לאירוניה המרה שבאותו פער משווע בין רמת מוסדות⁻הרפואה המפוארים בישראל, שהם מן המעוּלים בעולם, ובין המצב שבו נתונה אוכלוסיה שלמה מבחינת השירות הרפואי, מצב שדוגמתו יאה לנידחות ולנחשלות במדינות העולם, מצב שבו עשרות אלפי תושבים תלויים בחסדיה של מרפאה אחת עם רופא אחד או שנים, על כל הכרוך בכך. במידה שעקרונות הדימוקראטיה שלנו מונעים בעדנו מלתקן את הדבר בדרך של חקיקה ובאמצעי⁻חירום, הרי מסתבר כי לא רק את רמת חיינו אנו מקיימים בחלקה על חשבונו של קיפוח זה, אלא גם הדימוקראטיה שלנו נשענת, במקרה זה, על כתפים עמוסות שאינן כתפינו.

4

ענין זה יש בו עוד כמה צדדים שאינם טפלים לו. כך, למשל, העובדה שאנו מעמיסים מקרים אלה על לשכת⁻הסעד ומסתפקים בכך, רק מפני שאנו יודעים שמדוּבר בעולים אשר עלו מחמת המצוקה ואין להם ברירה אלא להישאר כאן, שכן אשה זו, גם לאחר שתצא מבית⁻הכלא לא תעזוב את הארץ, לא היא ולא התינוק שיעזור לנו לפתור את הבעיות הדמוגראפיות שאנו כה שקועים בהן כיום.

טעם נוסף מוסיפה לענינים אלה העובדה שחזיונות קטנים אלה של לשכות⁻הסעד מתחוללים בעוד אנו מעבדים תקנות עליה⁻וקליטה אחרות לגמרי, לגבי עולי ארצות⁻הרווחה, תקנות שעיקרן מבוסס לא על סעד אלא על כוח⁻המושך של תנאי דיור ותעסוקה ובחירת איזור⁻מגורים וכדומה. אכן, עולים אלה אינם נראים עדיין אפילו באופק, והבעיה אינה עיונית בלבד.

5

איני מתכוון להביע כאן דברי ערעור על פסק⁻דינו של השופט. מסתבר שהוא פסק דינו לפי מה שהיה לפניו, ולא היתה לו ברירה אלא למלא חובתו. אלא שלא משפט זה עיקר. העיקר הוא אותו משפט שלא נערך. ולא ייערך כנראה, והוא המשפט שבו יעמוד הצד הנתבע כתובע. איני יודע מה מידת הבסיס המשפטי שאפשר למצוא לענין זה, אך ברור כי הפרקליט יוכל לטעון כי האשה שבה אנו מדברים מבקשת לא תמיכה אלא מה שמגיע לה לפי החוקים הלא⁻כתובים שעליהם המדינה קיימת. גם בהיעדר משפט כזה, ברור כי אנו חוסים מפניו רק בצל טענות פורמאליות בלבד.

אם כך ואם כך ברור כי לא רק מבחינת הצדק המופשט, אלא גם מבחינת הזכות המשפטית ומבחינת תועלתה של המדינה צריכה אותה אשה, עם שמונת ילדיה, לעמוד לא בסופו של תור המקבלים מן המדינה אלא בראשו, ורק צרכי הבטחון משתווים לה במעלה. ברור כי אילו ענינים חשובים כמו הקצבות לתיאטראות או לפרסים ספרותיים, מטעם המדינה או מטעם הרשויות המקומיות, מקומם אחריה ולא לפניה, שכן מצוותן של הקצבות כאלו היא מצווה שבאה בעבירה מפורשת, כל זמן שאשה זו אינה מקבלת את המגיע לה.

כל אותו עיקרון שלפיו נעשית בעית קיומה של אשה זו וקיום ילדיה ענין למשרד⁻הסעד הוא עיקרון שאין לו יסוד. אם אנו רואים זאת כענין של עזרה סוציאלית, הרי עלינו לראות כך את כל המפעל הציוני ובנין הארץ.

אמנם שאלות בעלות ממדים כבירים עמדות כיום על הפרק, אך שעה שדיונים שלנו פוסחים על זוטות כאלו יש בהם גוון של התחמקות גם כשאנו עוסקים בענינים חשובים ביותר, הבעיות הגדולות אינן מגמדות את השאלה הזאת אלא מוסיפות על צדק עקרוני שבה ועל מידת דחיפות שלה.

6

כיוון שדברים אלה נזדמנו לגליון שנת⁻העשרים של “מעריב” ראוי לציון לזכותו, כי עתון זה, אולי יותר מכל עתון אחר במדינה, היה פעמים רבות, הודות למדור הרפורטאז’ה הער והחריף בו, אספקלריה נאמנה לענינים שעמדנו עליהם ברשימה זו ובכך מילא תפקיד של המחשה ושל הבלטה, החשובים יותר מכל דיונים מופשטים. הציבור כולו צריך להכיר לו טובה על שירות זה.

1

לפני זמן לא⁻רב כתב שר⁻השיכון, מרדכי בנטוב, מאמר מלא שנינה ותוכחה בו התריע על תופעה ציבורית מסוכנת שעיקרה:

“מתהלכים בתוכנו אנשים המרעישים עולמות כדי להוכיח כי שתים כפול שתים הן חמש. מדוע? מפני שזה יותר מארבע. והם, כמובן, רוצים יותר”.

כדי לחסוך את טורח הניחושים מאלה שלא קראו את הדברים, נציין מיד כי אותם מופרעים, שאליהם נתכוון השר, הם האנשים הסבורים שארץ⁻ישראל זו שלאחר מלחמת⁻ששת⁻הימים – ביחוד במה ששייך ליהודה והשומרון, שעליהם בעיקר סובב הוויכוח – היא שלימוּת טבעית, היסטורית ובטחונית, ששמירתה צריכה להיות משימה עליונה של האומה היהודית בזמננו.

על טירוף זה התריע שר⁻השיכון⁻והפיתוח גם לאחר מכן, בעתון העתונאים, שעה שדיבר על קבוצות⁻לחץ, הפועלות “כפי שפעל ההמון ההיסטרי ברחובות קאהיר, ערב מלחמת⁻ששת⁻הימים, כדי לשכנע את שליטיה שייצאו למלחמה”.

קולו המפוכח של השר לא היה, כידוע, אלא אחד מרבים. זה חדשים על חדשים, מאז מלחמת⁻ששת⁻הימים, מוצג עקרון⁻הקשר שבין העם היהודי ובין השומרון ויהודה, ערש האומה, כהזיה של מוכּי חשיש, עד כי דומה לפעמים כי מכוחה של המלחמה הגענו בהיסח⁻הדעת למעמד של כובשים הניצבים בהונולולו, ולא בחבל⁻ארץ שהיה, עד לפני עשרים שנה, חלק לא⁻נפרד מן המהות, אשר שמה היהודי והציוני היה ארץ⁻ישראל.

אני מזכיר כאן הלכי⁻רוח אלה כדי להטעים כי יש להביא בחשבון אווירה זו, על⁻מנת להבין כי אותו משורר כביר⁻זכויות, שהשתתף בסימפוזיון של “מעריב”, לא היה צריך אלא להוסיף על הקיים כדי לומר ש“קמה בתוכנו תנועה שלימה, מעין חברת פסוקים בערבון בלתי⁻מוגבל ובה כלי שיר וכלי קודש – וכלי נשיפה”, ולהוסיף דברים בענין “אנשי רוח הרצים בעקבות הלגיון הכובש”, ובענין “התפעלות של עגל” וכדומה.

דברים לה אינם יוצאי⁻דופן על הרקע שהזכרנו. חסרונם הוא רק בכך שהם איחרו קצת את המועד והם נראים כהתפרצות⁻פתאום של תרועה עזה מדי, דווקא בשעה שהתזמורת שוככת קמעה והדעות, כמדומה, הולכות ומצטללות. אכן, גם באותה שיחה של “מעריב” היתה התפרצות⁻קצף זו, הן מבחינת תכנה והן מבחינת נימותיה, הופעת⁻יחיד.

2

אגב, אותה הגדרה של “חברת פסוקים בערבון בלתי⁻מוגבל” לא היתה אולי החריפה שבין הנלוות אליה, אך היא אָפיינית ביותר לאותו הלך⁻רוח כולל, שלפיו מתפרש כיום כל דיבור של הזיקה בין העם ובין מולדתו ההיסטורית, כמיסטיקה ומיתולוגיה, גם בשעה שזיקה זו מובעת במונחים חילוניים מובהקים, כדרכם של רוב אנשי התנועה האמורה. נכון יש בתנ"ך פסוקים שהולמים ענין זה, ולפני זמן לא רב היו פסוקים אלה אפילו יסוד של טיעון, בפי ראשי הישוב וראשי ההסתדרות הציונית, בפני כל ועדות מלכותיות ובינלאומיות. מסתבר שתכנם של פסוקים אלה היה גורם עיקרי אף במערכה המדינית שהשיגה את הצהרת⁻בלפור, למשל, ואף בהכרעת האומות המאוחדות ב⁻1947.

אם כך ואם כך,דבר אחד אפשר לומר בוודאות: במה ששייך למיסטיקה ולמיתולוגיה, יכול אדם למצוא כיום פסוקים מיתולוגיים לא פחות, ואולי הרבה יותר, בפרוגראמות ובתכניות⁻שלום ובראשי⁻פרקים שונים, כגון אלו של מפ"ם, למשל, אשר גם שר⁻השיכון וגם מי שדיבר על כך בסימפוזיון “מעריב” משתייכים אליה, ואשר ראשיה הם מגדולי המומחים לכך בעולם כולו. פסוקים אלה, הנקראים בשם תזיסים ותיזות ורזוֹלוּציות, רבים מהם מוטלים עכשיו כגרוטות של עולם⁻האתמול, לאחר שנשאבו מכתבי⁻קודש של עולם⁻המחר.

יש רק לתמוה על כך, שבעוד דוברים אלה עוקפים בזהירות את גרוטות יום⁻אתמול, אין הם נמנעים מלהוסיף עליהן חדשים לבקרים, וביחוד צורם הדבר שעה שאתה שומע מפיהם גם הטפות בהלכות מוסר מדיני – כגון בענין מטרה ואמצעים, וכגון מה ששמענו מפי המדבר בשיחת “מעריב” – על הפוליטיקה שאינה צריכה בהכרח להיות לא⁻מוסרית, וכגון שגם מבחינת המוסר אין לכפות תנאים מראש על עם מנוצח, ועלינו להודיע מראש על ויתורים כדי להפיג את רגשי⁻עלבונם של הערבים, כלומר את צערם על שלא הצליחו להשמידנו. כן, שעה שאתה נזכר מה הצדיקו במשך עשרות בשנים חבריו של הדובר, וגם הוא עצמו, בתחום זה של מטרה ואמצעים, ושל מוסר מהפכני, אתה תוהה קצת על מידת להיטוּת של אנשים לא⁻מעטים להטיף ולהיות מורי הלכות בענינים אלה, עד כדי שהמדבר בסימפוזיון “מעריב” הטעים אפילו שהוא “בעד מבצע קדש ורחץ” ולא “קדש ורצח”. דיבור זה היה אמנם רק אימרה של דרך אגב, בגדר חידוד נחמד, אלא שהמדבר עצמו המשיך אותו באמרוֹ כי “זה אמנם שייך לכמה סעיפים אחרים, ביחוד סעיף המוסר בפוליטיקה, אך ממילא כבר נגעתי בכך פה ושם”.

כן, יש לומר כי גם מצד המוסר וגם מצד התועלת המדינית יהא זה לוקסוס רב מדי לבסס את עתידה של המדינה בשאלות חיים ומוות על מצעים כאלה ודומיהם. למזלו של עם ישראל, ולמזלה של מפ"ם, אין פרוגראמות שלה, גם המוחשיות יותר מזו שנתנסתה בסימפוזיון, נשארות אלא בגדר פסוקי הַשְבעות שבעליהם יוצאים בהם ידי חובה הן כלפי הציבור והן כלפי עצמם, תוך כדי ודאות מרגיעה שפסוקים אלה לא יהפכו, בין כה וכה, למדיניוּת מעשי.

כשם שיש לברך על כך שלא נוסחאות אלו כי אם היצירה החלוצית של “השומר הצעיר” נעשתה חלק מיסודות התחיה היהודית, כך יש לומר גם לגבי הופעתו של אברהם שלונסקי ב“מעריב”, שלמזלנו קיימים לא רק דיבוריו אלה, אלא קיימת גם שירתו, וזו הוסיפה לעם ישראל יותר משהללו עשויים לגרוע.

3

באותה שיחה של “מעריב” גם הוכח כי מופרכת מיסודה ההנחה ש“הרמטכ”לים שלנו" נוקטים עמדה מנוגדת בתכלית לעמדתם של בעלי “השגיונות” ורואים את השטחים הללו כענין לוויתורים מראש מטעמי תועלת מדינית ובטחונית או מטעמי מוסר וכדומה. ההיפך בדיוק נסתבר מדבריהם של שני רבי⁻האלופים שהשתתפו בסימפוזיון, שלא לדבר על האופן המטעה בתכלית שבו הציג המשורר את עמדתו של משה דיין.

מדבריהם של יצחק רבין ושל רב⁻אלוף יגאל ידין, בסימפוזיון זה, נשתמע בפירוש כי צרכי הבטחון וגם התבונה המדינית דורשים להימנע מכל “חפזון של נדיבות”, וכי עלינו לראות את השטחים רק מבחינת הבטחון ולא כקלף למיקוח או כענין לוויתור אשר יקרב, כביכול, את השלום.

ואף⁻על⁻פי⁻כן רצוני להעיר כאן משהו לדבריו של יגאל ידין, בענין מקומו של החישוב הבטחוני במסכת זו.

4

רב אלוף יגאל ידין אמר כי הוא משוכנע שאילו נחתם בשנת 1949 חוזה⁻שלום, היו רוב תושבי ישראל, ובכללם אלה המדברים גבוהה⁻גבוהה בנושא זה, מקבלים את גבולות שביתת⁻הנשק, למרות שישנם הגבולות ההיסטוריים, וכי משום כך הוא סבור שהארגוּמנט ההיסטורי הוא חשוב ביותר לענינים שונים, אבל אינו מכריע. “עובדה היא שיכול היה להיות אחרת, אילו היה שלום נחתם ב⁻1949. אולם יש גורם ריאלי ומכריע והוא הגורם הבטחוני. הוא צריך להיות לדעתי, בדוננו בנושא זה, בחינת שיקול בל יעבור בקשר לעתיד מדינת ישראל”.

הדברים האלה הם נכונים בהחלט, אך גם כשאנו מסכימים להם בכל, נראית משונה דרך⁻ההוכחה שבה מגיע יגאל ידין למסקנתו.

ודאי, רוב העם היושב בציון היה מסכים לגבולות שביתת⁻הנשק, אילו נהפכו לגבולות שלום, יתר⁻על⁻כן, בשעתו הסכמנו אפילו לגבולות החלוקה שפסקו לנו מדינה זעירה ומפוצלת עוד יותר, עם אוכלוסיה ערבית של 45 אחוזים. הסכמנו לכך לא מפני שסברנו שגבולות החלוקה הם שיא הצדק וההגיון, או מפני שסברנו שאמנם צריך גבולה המערבי של מדינת ישראל להיקבע, עם שביתת⁻הנשק, לפי תוצאות ההתקפה שערך הלגיון הערבי על גבולות⁻החלוקה, הסכמנו לכך מפני שאפילו “שואפי קרבות” שבינינו, אם היו כאלה, ידעו כי בלי מלחמה עקובה מדם לא נשנה את הדברים ומפני שבמלחמה אין אתה יודע לעולם כיצד היא עשויה להסתיים ומפני שהפסד במלחמה אחת הוא בשבילנו הפסד בכל המלחמות כולן. עובדת הסכמתנו לאותם גבולות אינה מעידה על ערכו או חוסר ערכו של “הארגוּמנט ההיסטורי”, לגבי דיון זה, אלא היא פרי הכורח המדיני והצבאי. גם אם לא נדבר אל “אלפיים שנה”, קשה לראות כיצד יכול “הארגומנט ההיסטורי”, זה שהיה חל על הארץ כולה מראשית ימי ההתנחלות הציונית, להיות גורם “שאינו תורם לקידום הפתרון” בנושא זה.

למעשה, גם שעה שאנו באים לקבוע את עתידם של “השטחים” רק מבחינת הבטחון בלבד, אנו יכולים לעשות כן רק משום ש“הארגוּמנט ההיסטורי” תורם לכך הנחה יסודית ראשונה שבלעדיה אין הנימוק הבטחוני שלנו לגבי הגבול של הירדן, למשל, בר⁻תוקף יותר מן הנימוק הבטחוני הערבי – ולא חשוב אם נימוק זה צודק או אינו צודק, לדעתנו – האומר כי לשם בטחונן של מדינות⁻ערב צריכה ישראל להימחות מן המפה.

משעה שאנו מניחים את הנימוק הבטחוני לבדו, אין הוא בר⁻ערך יותר או בר⁻הגשמה יותר, מנימוקו של הצד שכנגד.

5

באותו סימפוזיון של “מעריב” נתייחד גם פרק לשאלתה עליה והדברים נתגלגלו לענין ההגשמה החלוצית. תך כך נשמעה מפיו של מי שהתריס כנגד “כלי שיר וכלי קודש” גם הערה על כך שהללו אינם מראים דוגמה אישית של התנחלות. טענה זו היא דבר של ממש ומאחר שהזכרתי קודם דבריו של מרדכי בנטוב, אוסיף ואצטט מה שאמר גם לענין זה: “קמו לנו בשנה זו יהודים טובים המתפללים בדירות נוחות בצפון תל⁻אביב לשנה הבאה ביריחו. ילכו נא הם בלבד. אל ייהפך אצלנו לסמל היהודי מצפון תל⁻אביב, אשר בכספו של יהודי מניו⁻יורק שולח יהודי מקיבוץ ליריחו”.

נימוק זה הוא דבר של עיקר ואין להפריכוֹ אף אם נאמר כי לפיו צריך בנטוב לאסור דיבורים בעניני התישבות גם על רוב שרי הממשלה ולא רק לגבי יריחו אלא אף לגבי ארץ⁻ישראל בגבולותיה הישנים. מתוך ידיעה ברורה כי נימוק זה הוא אמת ומתוך ידיעה נוספת כי על אף אמיתו לא היה בו ולא יהיה בו כדי לחולל היחלצות התישבותית, אם בגבולות החדשים ואם בגבולות הקודמים, סברתי תמיד, גם בזמן שהשאלה עמדה רק לגבי מדינת ישראל “הישנה”, כי כדי לקדם את ענין ההתישבות וצרכי הספר והנגב השומם, צריכה הממשלה לראות בכך משימה חשובה לא פחות מן הבטחוון הצבאי ולנקוט גם לגבי ענין זה אמצעי⁻חירום, עד לחקיקה, בדומה לדרך שבה הוקם כוחו של צה"ל. כן, אמצעי⁻חירום אלה הם אותה “חלוציות ממלכתית”, אשר בנטוב וחבריו הלעיגו אותה ומצאו בה כל מומים שבעולם, ואילו הוגשם רק חלק ממנה באמצעים הראויים, היתה לא רק ההתישבות שלנו, אלא אף הדמוקראטיה שלנו, זו שאנו חוששים כל⁻כך מלהזיק לה על⁻ידי פגיעה בחופש הפרט, שרירה ובטוחה ואמיתית יותר, ולא היתה מסתפקת במדיניות של פיזור⁻אוכלוסים על חשבון העולים החדשים בלבד.

גם מרדכי בנטוב יודע היטב כי שום תוכחות, כולל אלו שבענין ההבדל בין נאה⁻דורש ונאה⁻מקיים, לא יהיו לתועלת בענינים אלה משטר ממלכתי של היחלצות יש בו לא רק מן הכפיה, יש בו גם מן השחרור, המסיר מן הפרט כבלי היסוסים ואזיקי מניעות אמיתיות או מדומות ומסלק מכשולים מדרך.

אגב, לשאלת ההתישבות בשטחים יודע השר מה עמדתם של חברי מפ"ם בממשלה לגבי מניעת ההתישבות, לא רק ביריחו, כי גם בשאר אזורים חדשים, אף כשמתישבים כאלה מצויים בעין ונכונים להתנחל. מדיניות ממשלתית אחרת היתה יכולה לחולל תנועה התישבותית גדולה, גם בדרכים שלא יקפיצו את מועצת⁻הבטחון. הדברים אולי עשויים לחולל אפילו פחות רעש וסבכים בינלאומיים מאשר איחוד ירושלים, אשר נעשה, אגב, בעיקר מפני “הארגוּמנט ההיסטורי”.

גם במידה שמדובר על עליה מן התפוצות ועל קיום ההתעוררות שהחלה עם מלחמת⁻ששת⁻הימים, ברור כי מפת ארץ⁻ישראל השלמה והבלטת המשימה הגדולה, הכרוכה בכך, עשויות להיות גורם קובע. אך מה נדבר על הצורך להגביר את כוחה המושך של מדינת ישראל לגבי “הנוער המבקש אידיאלים”, אם כל עמידתנו והלך⁻רוחנו כיום הופכים לא רק את “השטחים”, אלא את כל עקרונות שיבת⁻ציון לדבר שצידוקו מפוקפק ביותר ומי שהמוסר הוא נר לרגליו כבר יודע היטב שעלינו לכבוש ראשינו בפני האומה הערבית שאפילו הגדרה עצמית אנו מסרבים לתת לה, לאחר שארבע⁻עשרה הגדרות עצמיות כאלו קיימות כבר בארבע⁻עשרה מדינות⁻ערב.

הסיכוי האחד, לפי שעה, הוא בכך שסטיות אלו ממידות הדעה הצלולה וההערכה הנכונה של פני הדברים, הולכות ומתמעטות. כבר כיום מתברר לכל כי לא “השטחים” הם ניגודו של השלום. ניגודו של השלום היא המלחמה. במידה שעמידתנו ב“שטחים” אלה עשויה להרחיק מלחמה, בה במידה עמידתנו בהם עשויה לקרב את השלום; ככל שיתפזרו ענני הקצף והלעג המונעים מלראות את אמיתו ומשמעותו של הזמן הזה, כך יוסיפו ויתגלו גם יסודי הכורח והצדק, אשר קיום העם היהודי, על כל ה“ארגומנטים” שבו, עומד עליהם.

1

דברי התגובה של דן מירון, על מה שאמר חיים הזז, בנאום-יובל שלו, בענין ספרות עברית וספרות אידיש, הם חזיון מיוחד במינו. ולא מפני חריפותם אלא מפני תכנם וטיבם.

כדי לדון תגובה זו לכף־חובה אין אדם מוכרח לדון את דבריו של הזז כולם לכף־זכות.

כך, למשל, מסופק אני אם ראוי היה לו להזז לעשות חשבון־ספרויות זה דווקא לעת יובל שלו, אף אם למעשה בחר לדבּר על כך רק מפני שביקש להימנע מלדבר על עצמו.

יש מקום, לדעתי, לחלוק על דברי הזז גם מצד “אל תעירו”, ולא משום ששאלה זו שהוא נגע בה טעונה חמרי־נפץ. טעם זה לעולם אינו צריך להיות מניעה לדיון בענינים שעל הפרק. הטעם הוא אחר. הפולמוסים הכרוכים בענין זה ירדו מסדר־היום, אלא שלא כבענינים אחרים, אפשר לומר כי במקרה זה ירדה השאלה מן הפרק, אך חמרי־הנפץ שלה נשארו בעינם. משום כך אין זה נושא לנאום־יובל ולתזכורת כוללת של סיכום חותך, אלא לממדים אחרים של עיון.

יכול אדם, כמובן, לחלוק על דברי הזז לא רק מצד “העיתוי”, אלא גם לגופם, כלומר, לענין דעות שהובעו בהם, אלא שהתגובה שהגיב דן מירון היא מסוג אחר לגמרי. אין היא בגדר ערעור על דעות, אלא בגדר התרעה כוללת על סילוף טוטאלי ובגדר תדהמה על אבסורד שצץ לפתע־פתאום בלי שנדע כיצד ומנין ועל סמך מה.

דן מירון היה צריך להביא בחשבון כי כמה מעיקרי הדברים שאמר הזז אינם עשויים להדהים כל־כך מלכתחילה, שכן הם בגדר קווים כוללים ורווחים בתפיסת הרבים. יכול המגיב לראותם כמשפטים קדומים, או כטעות רווחת אך אין הדברים נהפכים לאבסורד גמור, מראש ועד סוף, על־ידי שמדביקים להם תו של שרירות או אונאה, או על־ידי ששולחים את אומרם ל“ספריה”.

2

כך, למשל, לגבי דברים שאמר הזז בענין בזבוזו של כוח־היצירה הלאומי לספרוּיות יהודיות בלשונות־ נכר. דבר זה נראה לו לדן מירון כהנחה כללית ומופרכת מעיקרה. ואף־על־פי־כן הנחה זו, אם היא מופרכת ואם לאו, היא אחת מנימות־הלווי הרווחות ביותר והבולטות ביותר בכל מה שהגו וכתבו סופרי דור שלם על כוחות חיותו של העם וסיכויי התנערותו לתחיה רוחנית וגופנית. אפשר לחלוק על דברי הזז שאמר כי ספרות ישראל היתה נעשית העשירה בספרויות אירופה, לולא “בזבוז חמסני” זה, ואפשר אפילו להסכים לדעתו של דן מירון שבתנאים אלה היה אולי ספרותנו נעשית “ביצת רקק מפעפעת”. אלא שמירון אינו מסתפק בכך והוא פוסל מכל־וכל את עצם הצגתה של שאלה זו כדרך שהעמיד אותה הזז. דבריו של מירון בענין אי־חוקיותה של השאלה הם פארודיה על סגנון למדני שאינו במקומו ואינו לענינו, שכן לפי זה היה צריך גם ביאליק להביא בחשבון אי־חוקיות זו שעה שכתב בענין דומה להנ״ל “ואשר גדל מבניכם גשר ועשה כנף - - - לא־אליכם המאורות יוריד”. לפי זה היה עליו לצרף את הערתו של מירון אף אל שמו של השיר ולנסחו כך: “אכן גם זה מוסר אלהים, אם מותר בכלל לדון בהתפתחות חוקית אימננטית, כאילו יש כאן בחירה מוטעית מצד איזו מהות סתמית שאנו מכנים עם”.

3

חמתו של מירון נעשית מופרכת עוד יותר שעה שאנו עוסקים לא בתהליכים והערכות אלא בגופי עובדות. את דבריו של הזז על כן ששתי הספרוּיות נלחמו זו בזו וירדו זו לחייה של זו, דוחה מירון על ידי שהוא שם את כל ענין “המלחמה” הזאת במרכאות כפולות וטוען שהיא היתה מלאכתם של עסקנים ונמושות בלבד, ולא של סופרים בעלי כוח יצירה. אם מירון כולל במונח “עסקנים” ראשי תנועות ובעלי תורות פוליטיות וחברתיות, הרי הצדק עמו אך מלחמה זו — שהיתה מלחמת הלשון העברית והלשון האידית — מפוצצת את המרכאות הכפולות שהוא מכניס אותה בתוכן, לא רק מהיותה סוערת ומלאה חימה ומרורים, אלא מחמת היותה אחת מנקודות־המוקד של פלגות-העם והשקפותיו ונטיותיו ופתרונותיו המוצעים, בעת פולמוס שהיה מן המרים והעזים בתולדותיו.

מעניין כי אפילו משורר אידי שאינו מן הנמושות כגון מלך ראוויטש, אינו מתכחש למהותה ולמשמעותה של מלחמה זו אף באסופת שירים שהוציא לפני כמה שנים. בהקדמה הוא מסביר, ביושר ובאומץ, מדוע ראה צורך שלא להשמיט מקובץ-שירים זה שיר מסויים, שבו מכוּנה העברית בשם “לוקשן קוידש”, וכל נימתו של אותו שיר אף היא היתה להעיד שהמרכאות של מירון אינן עשויות להכיל ענין זה. ״אם שיר זה או אחר — אומר ראוויטש — אינו אמת כיום הרי בשעת כתיבתו היו דבריו אמת".

4

איני סבור כי דבריו של הזז על “הבעל־ביתיות” של ספרות אידיש ממצות את טיבה. הייתי מזכיר לענין זה שסימניה הבולטים של ספרות זו היו גם היפוכה הגמור של בעל־ביתיוּת, הן מצד המחאה החברתית שהיא הביעה בתקיפות רבה והן מבחינת הנימה הבוהמית שנשתלבה בה, והן מצד יסודות כגון האדרת ה“עם־הארציוּת” בשלב מסויים, וכדומה. אך דן מירון אינו מזכיר את כל אלה, ובאותו טיול קטן שהוא עורך אתנו ב“ספריה”, מפתיעה מידת חוסר הרלבאנטיוּת של רוב הדוגמאות שהוא מביא. יש לפקפק, למשל, אם מנחם מנדל הוא התשובה לדבריו של הזז על הגיבור ה“מתלבט” של הספרות העברית. שכן למעשה אין מנחם מנדל אלא היפוכה הגמור של דמות זו ואין בו כדי לסתור דברים של מי שנתכוון לגיבורי גנסין או ברנר או פייארברג. כך גם לגבי הפואמות הדראמאטיות של לייוויק. צודק מירון כשהוא אומר כי בפואֶמות אלו “נבחן חזון הגאולה”. אך על אף העמקוּת והכוח שבהן, אין עיקרן סובב על נושא זה שאליו נתכוון הזז, אלא עיקרן הוא בעיית תיקון העולם ושאלת הצדק והגשמתו וכדומה. אפילו הגולם הוא מבחינה זו רק אליגוריה יהודית לשאלה עולמית. כך גם משה לייב הלפרן, שמירון מביא אותו כדוגמא לסתור, ואף הוא אינו נכנס במסגרת הדברים שאליהם נתכוון הזז שעה שדיבר על הספרות העברית כמורת־דרך לאומה.

5

מה שאמר הזז בענין ש“לא היתה קמה מדינת ישראל אלמלא תחיית הלשון העברית והספרות העברית” הוא, כמובן, דבר נכון רק אם מצרפים לכך שאר גורמים, אך שעה שדן מירון מעיר כי “הדברים שגורים ואפשר גם נכונים, אף כי עדיין חסרים אנו תיאור קונקרטי של הדרך שבה הובילה הספרות העברית להקמת המדינה”, הנני חושש כי אילו ניסה מירון להדגים “תיאור קונקרטי” זה היו דבריו גולשים שוב אל הנימה המופרכת של “החוקיוּת האימננטית” המוציאה דברים מתחומם וניגשת אליהם בכלים שמקומם ברובד אחר לגמרי.

איני יודע מנין לו לדן מירון שדבריו של הזז על “תוצאות” נתכוונו לייבסקציה. אם כך הדבר, אין לפטור זאת במלים סתמיות שנקט מירון לגבי נושא זה, כשם שהזז לא צריך היה לפטור דבר זה באמירה כוללת של אגב. אך עיקרם של דברי הזז הוא במה שנאמר מיד בסמוך לכך, כלומר שהספרות העברית “קירבה את הגאולה” והוליכה למדינת ישראל. שעה שדן מירון אומר בשבחה של הספרות האידית שהיא “נאחזה בחיים היהודים ושאפה להרחיב תחומיהם”, היה עליו להוסיף שהיא נאחזה בחיים היהודיים שבגולה ושאפה להרחיב תחומיהם על אותה אדמה שעמדה עליהם אחר־כך לכלותם.

רחוק אני מרחק רב מלראות בכך שאלה של “מי צדק”, אך כיוון שעמדתי בראשית הדברים הללו על ה“עיתוי” שאינו נכון, חובה להוסיף ולומר כי יש גם פנים אחרות ל“עיתוי” זה. בימים אלה שבהם הגולה הולכת ונעשית שוב תורת־חיים ואידיאולוגיה, מוטב אולי שלא להכחיש ולהשכיח מכל־וכל תהליכים אשר התעלמות טוטאלית מהם, כדרכו של דן מירון, היא ודאי פחות דבר־בעתו מאשר אמירתם.

6

בעודי כותב דברים אלה של תגובה-לתגובה, אני יודע כי אותן שאלות יסוד שנרמזו בדברי דרשתו של הזז ושיוסיפו ודאי להידרש בדברי משיבים ועוררים, הן, על אף הכל, מעצם טיבו ומהותו של יובל ספרותי זה.

יובלו של הזז הוא תאריך שאין חשוב יותר ממנו ואין רב משמעות יותר ממנו בספרותנו בזמן החדש. יצירה זו היא מפעל נדיר לתנופה ולחיוּת, לחריפות הקווים והגוונים ולסחף הנושאים והענינים שחותמם טבוע בו. אין כיום בספרותנו יצירה אשר חשבונה של אומה וכבשונה של אמנות ממוזגים בה מיזוג עז מזה.

פעמים נראים לך מרחבי יצירתו של הזז כמו נוף שמוצאו מן הגעש שלא פסק, והוא עשוי צלמי־לבּה שהגיחו מחביונה של אומה ושל חייה. שבירת הקווים ועיווּת הצורות יוצרים כאן מיבנים לא-צפויים וסדר מפתיע של שכבות חשופות, כמו באותם רבדי־הרים שחישופם מגלה ציורי־פתע חדשים של עורקים ושל גוונים שהיו ספוגים בתוך האבן.

דבר זה חל גם על הלשון. הסטיליזאציה כאן אינה אלא מעטה דק הנבקע מדי פעם ומבעדו אתה רואה את העברית כשהיא גועשת ומצרפת צירופים ותבניות, אשר כוח־מורשת שבהן, שהוא עיקר, נהפך כאן, יותר מאשר בכל יצירה אחרת, לכוח של חידוש ושל זינוק.

מצד ריבוי־הדמויות והמעשים הרי זו אולי היריעה הרחבה ביותר שיצרה הספרות העברית בזמננו, ועם זאת אין הרחבוּת גורעת כאן מחריפות הפרטים ובדילוּתם המזדקרת על כל שעל. אפילו מבחינת ה“נושאים” משקפת יצירתו של הזז, במידה שאין עזה ממנה, את תהליך המיפגש שהתחולל בדורנו בין הוויות ומורשות ומצוקות של אומה שנתפוררה להרבה ראשים, שכאן, בכרכים אלה, הם כאילו מתנשאים וצופים זה לעומת זה, וזה בפניו של זה. פני סיפורי המהפכה ופני יעיש והיושבת בגנים הם רק אחד העימותים החריפים המתחוללים בתחומיהם של שנים־עשר הכרכים הללו.

אכן, כרכים אלה של “כל כתבי”, שניתנו עכשיו בידי העם, הם לא רק נכס. הם מהרבה בחינות יותר מזה וגם ההיפך מזה. עם היותם נכס הם גם רעבון ושקיקה ודחף שאינם פוסקים. בימים אלה של חיפוש “הזהות היהודית”, אותו “חיפוש זהות” שנהפך אימרת־כנף נוחה ונעשה כמעט ל“הוֹבּי” לאומי, אשר החיפוש הוא עיקרו והזהוּת היא טפלה לו, בימים אלה ראוי לומר כי זהוּת יהודית זו מזדקרת מתוך הכרכים הללו ככוח נדיר של מוחשיות ושל תקיפוּת. היא מזדקרת לא כאספקלריה, אלא כצלם-פנים ברור וחד, שעל אף צלקות ושבירות וריבוי-בבואות שלו, הוא אולי המובהק שבצלמי־אומות ומכוחו משיר גם צלמנו־אנו כיום את מעטה הטשטוש והסתמיוּת.

יצירתו של הזז נוסכת בך אותה תחושה נדירה שבה הספרות היוצרת נתפסת לך גם כפלא וגם כהכרח, ולא רק כענין ל“הערכה ספרותית”, אלא קודם־כל כענין של כוח חי המעריך אותך לפני שאתה מעריך אותו, ומעניק לך יותר משאתה מתיימר לקבל ממנו.

1

המדיניות הישראלית העלתה השבוע שתי הצהרות בענינים־שביסוד. האחת היתה שיא של תקיפות קיצונית והשניה תמצית של גמישות ריאליסטית. הצד השווה שביניהן היה הצליל החלול, הסתמי, המביך, שעלה מתוכן. הראשונה באה לידי ביטוי בשיחתו של ראש־הממשלה עם כתב יונייטד־פראָס, ואילו השניה שייכת לתכונה הרבה שקמה מסביב לצו של משרד־הפנים בענין “השטחים המוחזקים”.

בשיחתו עם הכתב של סוכנות הידיעות האמריקנית אמר, כידוע, ראש־הממשלה, כי אם תתערב ברית־המועצות התערבות פעילה בסכסוך שבינינו ובין מדינות־ערב נילחם עד הישראלי האחרון.

הצהרה זו השאירה את הציבור נבוך קמעה ותוהה על פשר הדברים. מבוכה זו נבעה במידה מסויימת גם מן העובדה שדברים אלה, מצד החלטיוּת נחושה שבהם, לא נתיישבו אלא בדוחק עם אָפיו ונוסח דיבורו הרגיל של ראש־הממשלה. עם זאת היה תכנם ברור בתכלית ולא הניח מקום לספק. ראש־הממשלה אמר למעשה שאם תתערב ברית־המועצות בסכסוך, נילחם בה מתוך ידיעה ברורה שסופנו להימחות מעל פני האדמה.

החלטיוּת חותכת זו אינה מניחה מקום לפירושים הרבה. ובכל־זאת, כיוון שהצהרה זו, כמסתבר, אינה פרי החלטה נחרצת שנתקבלה בישיבת הממשלה, ראוי להעיר שיש ספק אם הישראלי־המיועד־להיות־אחרון צריך לראות את הדברים האלה כהתחייבות מראש.

דומה כי אף בלי לעשות חשבון־כוחות או חשבון קיום־או־חדלון ובלי להעלות אפשרויות אחרות, כגון רתיעתה של ברית־המועצות מפני הסתבכויות נוספות וכדומה, אפשר לומר כי בענין זה שהעלה ראש־ הממשלה דיה להחלטה בשעתה.

ראוי להוסיף ולומר, כי ספק הוא אם דיבור בדומה לזה יצא מעולם מפי ראש־ממשלה של כל מדינה שהיא בעת שיחה על תחזית פוליטית כוללת. אפילו צ׳רצ׳יל, בנאומו המפורסם אחרי דאנקרק, שעה שהבטיח כי “אנו נילחם על הים, אנו נילחם ביבשה, אנו נילחם על החופים, אנו נילחם בערים” וכן הלאה, לא הגיע במידת החלטיוּת שלו עד האנגלי הפוטנציאלי־האחרון. העובדה כי סיכויינו במלחמה עם ברית-המועצות פחותים אף מסיכוייו של צ׳רצ׳יל לפני הקרב על אנגליה, אינה מוסיפה אלא גורעת מתוקף דבריו של ראש ממשלת ישראל ואפילו עושה אותם, על אף הנימה הדראמאטית, בעלי גוון חייכני במקצת. אפשר לומר כי הציבור שאב עידוד מן התחושה הרווחת שעל אף רצינות הנושא לא היה דיבורו של ראש־הממשלה רציני.

אמנם כן, דיבורים כאלה נשמעו מפי מפקדים וראשי גייסות, אלא שערכם הוא בכך שהם נשמעו בנסיבות קרב ממש, כתשובה להצעת כניעה אחרונה, ובמסיבות כאלה אין זה על־פי־רוב דיבור של יאוש בלבד, אלא גם הפגנת־כוח ואפילו גורם מרתיע. כן, הכל אפשר למצוא בדיבור כזה, שעה שהוא נאמר במקום הנכון ובנסיבות הנכונות, הכל, פרט לאותה נימה של דרך אגב ושל תחזית סתמית כדרך שביטא זאת ראש־הממשלה.

אך נושא זה מוטב לא להאריך בו. תשובתו המסתייגת של שר־ההסברה, ישראל גלילי, שעה שנשאל בענין זה, אינה צריכה תוספת.

אלא שבשבוע זה ממש זכתה המדיניות הישראלית לביטוי נוסף שהיה, כאמור, כמעט היפוכו של הקודם מצד הנימה והסגנון. ביטוי שני זה הוא רב־משמעות יותר וצריך להדאיג יותר מן הקודם, על אף היותו, לכאורה, מופת של גמישות ופיכחון.

2

כוונתי למתח ולהתרוצצות שאחזו את מדינאינו בענין צווי משרד־הפנים לגבי “השטחים המוחזקים”. דומה שאילו ישבה סנהדרין שלמה וטרחה להמציא דוגמה שמתוכה ישתקף חָליה היסודי של המדיניות הישראלית לא היו יגיעותיה מצמיחות מופת תמציתי יותר מן התגובה שהגיבה מדיניותנו על הצווים האלה ומכל מה שנתלווה לכך עד לניסוח הרשמי שבה נתגבשה תגובה זו.

ניסוח זה קובע, כידוע, כי צו משרד־הפנים, שבו נאמר כי השטחים המוחזקים לא ייחשבו מעתח כ“שטחי־אויב”, אינו אלא צעד פורמאלי, הבא להסדיר עניני נוהל ואין בו כל משמעות מהותית. אכן, זהו ניסוח שדבריו פשוטים ומאירים וחד-משמעיים בתכלית ואינם מניחים מקום לספק, רק זו צרה, שמכמה בחינות ואף מצד הדגש החזק שהוטל בניסוח זה ומצד התכונה שסביבו ומצד הנזיפות שהוּטחו במשרד הפנים, נעשה הסבר הזה בעל משמעות עקרונית רבה יותר ממשמעות הצווים שהוא בא להפריכם. אתה רוצה להניח כי רק מחמת להיטות של בהלה לא ראתה ממשלתנו להעיר, אפילו ברמיזה קלה, בתוך כל הדברים שנשמעו בענין זה, שאם אנו אומרים כי צו משרד-הפנים בענין שינוי מעמד השטחים אינו אלא פורמליוּת נטולת משמעות, אין משמע מכאן שמכל הבחינות האחרות נשארים השטחים בגדר “שטחי אויב” כמו לפני המלחמה.

דבר זה לא נאמר לא במפורש ולא ברמז וייתכן שלא היינו חשים בהיעדרו, לולא עלתה מתוך כל ההשתדלות של משרד־החוץ נימה אשר כל שומעיה, הן בישראל והן בארצות-חוץ, שאליהן בעיקר נתכוונו הדברים, מוכרחים היו להסיק מתוכה כי חלילה לו למישהו לחשוד בנו שאנו מתכוונים בכלל לשנות משהו לגבי מעמדם של שטחים אלה, כביכול, וכי יודעים אנו היטב כי שטחים אלה אינם אלא פקדון בידינו ואנו נושאים באחריות לגבי הבעלים האמתיים שהם חוסיין ונאצר וממשלת סוריה. שום זיקות אחרות וקשרים אחרים ובעלי פקדון אחרים לא הוזכרו בכל מה שנאמר בענין זה בעל־פה או בכתב.

3

להיטות זו נבעה מן החשש פן ישתמשו שליטי ערב בצעד הישראלי הזה כדי לסכל את מאמציו של יארינג להביא את הצדדים ליד שיחות ויאשימו אותנו בכשלונו. אך כדאי אולי לשים לב לעובדה שעל אף המחאות לא יצאו שליטי ערב מן הכלים יותר מאשר בהזדמנויות אחרות ונאצר מצא דווקא בנסיבות אלו הזדמנות לומר כי שחרור השטחים לא יבוא אלא שלבים שלבים ומועצת־הבטחון לא הובהלה והעולם לא התהפך ושגריר ירדן במצרים אפילו הכריז כי צעד זה של ישראל לשינוי מעמד השטחים היה צפוי ואין זה צריך להפתיע איש. כל זה מעלה בלבך הרהור כי אולי היה ראוי בכל־זאת להניח לפירוש זה שפירשו הערבים את הצעד הישראלי להיקלט לפחות בחלקו, לפחות באחד־מששים, ואולי דווקא בהתחשב בכך שאנו עומדים לפני שיחות שבהן יונח עתידם של שטחים אלה על שולחן המשא ומתן, כמוצהר על-ידינו השכם והערב.

מרץ רב זה שבו קמנו להוכיח למדינות ערב ולעולם כולו שלא שינינו אלא כקצה קוצו של ניסוח פורמאלי, כלומר שלא עלה אפילו על דעתנו שלא להוסיף גם עכשיו לראות בשטחים אלה “שטחי אויב” לכל דבר, מרץ רב זה היה אולי מופרז גם מבחינות אחרות, היינו אומרים אפילו — מבחינות של קשרים וזיקות שאין לשום אומה אחרת, ומבחינת התודעה וההיסטוריה וכורח־קיום, ושאר דברים שיש יהודים המגחכים לשמעם אך יש גויים שמתיחסים לכך ברצינות. אך מסתבר כי מה שלא הפתיע את שגריר ירדן במצרים הפתיע את משרד-החוץ שלנו עד כדי כך שחמתו על משרד־הפנים ועל “קול־ישראל” חרגה אפילו מגבולות הפרוטוקול ועד כדי כך ש“דבר” ראה צורך לכתוב במאמר ראשי כי “אם אמנם עורר הצו של משרד־הפנים דאגה אמיתית בלב שליטי ערב צריך ההסבר שלנו להרגיעם”.

הבנה זו לגבי “הדאגה האמיתית” של השליטים הערבים לנוכח אותו צו העשוי להתפרש להם כאילו אנו חדלים לראות את שומרון ויהודה כשטחי אויב, אינה חורגת, על אף מידת רגישות פאנטאסטית שבה, מכל האווירה אשר שררה השבוע מסביב לענין זה.

4

אנו עומדים, כידוע, לפני שיחות עם מדינות־ערב, והנני מסכים לאלה שסבורים כי אם הצד הערבי יסכים להיפגש אתנו לשיחות פנים אל פנים, ובתיווכו של שליח המזכיר הכללי של או״ם, עלינו להיענות לאפשרות זו. עלינו להיענות לכך גם אם יש בכך משום ותור על עקרון השיחות הישירות שהכרזנו עליו בתקיפות רבה כל-כך. ויתור זה הוא עובדה ואין לטשטשו ולהחליקוֹ בפיתולי הסברים כדרך שמדינאינו מנסים לעשות עכשיו כדי “להציל את הכבוד”. הפרת העיקרון יש בה, לדעתי, במקרה זה, פחות אי־כבוד מאשר במאמצי ההסברים הדחוקים והמאולצים, המנסים לשכנע את דעת־הקהל שלא ויתרנו שמץ ויתור ואנו “דבקים בעיקרון” ועומדים עליו “עמידה איתנה” וכיוצא באלה מן המלון הידוע.

שאלת מעמדו של יאריגג בשיחות — אם הוא בבחינת “צד שלישי” או לא — חשובה כיום פחות מן השאלה מהו מטען הרצון ובהירות-הכוונות והחלטיוּת־העקרונות שאנו מביאים לשיחות אלו. החזיון שהתרחש בשבוע זה, מסביב לענין “שטחי האויב”, אינו אלא בבואה זעירה לאותו דמדום מסוכן שבו שרויה מדיניותנו לגבי ענינים ראשונים במעלה.

5

מדיניוּתנו היתה בנויה על הנחה שהערבים לא יסכימו לדבּר אתנו בעתיד הנראה לעין. יסודה המוחשי האחד של התפישה המדינית שלנו היתה הסתמכות על “עיקשותם של שליטי ערב”. על סמך הנחה זו קבענו שאנו פטורים מקביעת כוונות ועקרונות, והחכמה המדינית העילאית היא שלא להצהיר ולא להתחייב ולא לחייב, ובעיקר לא לומר דבר העשוי להזכיר למישהו כי מעמדנו בשטחים המוחזקים אינו רק מעמד של כיבוש צבאי, הצריך לשמור על התקנות, על־מנת למסור את הפקדון לבעליו כמו שהוא, אולי פרט לתיקוני גבול מסויימים.

שיטה זו היתה מישגה לא יכופר לא רק מצד עצמה אלא גם משום שאותה “עיקשוּת” ערבית שסמכנו עליה לא היתה עיקשות סתמית ופאסיבית. זו היתה עקשנות של שינון עקרונות ברורים, שינון מתמיד, שלא פסק אפילו יום אחד מלחזור על טענות הבעלוּת הערבית החוקית על השטחים שחובה להחזירם לבעליהם החוקיים, — עיקרון שהלך ונשתרש בדעת־הקהל בעולם. לעומת זאת אנו הולכים לשיחות אלו לאחר שוויתרנו אפילו על המשא־ומתן הישיר, שאותו עשינו לעיקר העיקרים ולמענו זנחנו כל טענות אחרות ועקרונות אחרים, שעה שהסתפקנו, הן כלפי פנים והן כלפי חוץ, בהצהרות כי “בשיחות הישירות ידובר על הכל”. אנו הולכים לשיחות אלו ואיתנו רק טענת זכותנו להתקיים על אדמות וטענת גבולות־ בטחון שלא יהיו גבולות שביתת־הנשק. במידה שקבענו עיקרון כלשהו חוץ מזה, היה זה העיקרון המופרך שחזר ונשנה בפי שר־החוץ, כי עלינו לדעת שהמצב הנוכחי, כגון עמידתנו בשומרון וביהודה, הוא מצב שאינו מתיישב עם אפשרות השלום באיזור.

6

לא על משמעותה של מדיניות זו כלפי חוץ אני מדבר כאן, אלא משמעותה כלפי עצמנו. מדיניות זו של עמידה על זכות-הקיום בלבד ועל זכות-הבטחון, מתוך דחיה והחרמה של כל שמחוץ לזה, הוא חידוש בדברי ימי העם היהודי. גם בשנות השיעבוד המרות ביותר שבדברי ימיו ידע העם הזה שלא להתכחש לזיקות וקשיים אשר היו מיסודי קיומו ובטחונו. מעולם לא הרשו לעצמם ראשי־עם יהודיים לדבר על ארץ־ישראל כדברים שאנו שומעים כיום הזה. מעולם לא היתה מנהיגוּת יהודית מרשה לעצמה להצהיר, ללא כל תוספת והסתייגות, כי שעה שהיא קובעת שחבלי ארץ זו, ובה שטחים שהם ערשה ולבה של האומה, אינם שטחי־אויב, היא מתכוונת רק לפורמאליוּת נטולת משמעות כלשהי. הרבה נכתב ונאמר על כך כי במקום התודעה הדתית, שקיימה את האומה עד הזמן החדש, באה התודעה הלאומית להיות לחישוק המלכד את העם. אילו היו קודמינו נוהגים בעקרונות הדתיים כדרך שאנו נוהגים כיום בעקרונות הלאומיים החילוניים, כי אז היינו עוברים ובטלים מן העולם מזה מאות בשנים.

תהליך רצוף ומהיר של התרוקנות מעיקרים גרם לכך שעל סף השיחות הללו אנו עומדים בתוך דמדומים של רצון ושל הכרה שהתחלפו בנוסחות של חלקת־לשון ושל טכסיסי התחמקות מן העיקר. ייתכן כי זה המועד האחרון שבו עלינו לראות את הדברים כמו שהם, כדי שבבואנו להטיל את ארץ־ישראל על שולחן השיחות לא ניהפך, מבלי משים, ל“צד שלישי”, המתווך בינה ובין שליטי ערב.

1

הדברים שלהלן אינם המשך של טענות ומענות בפולמוס־השטחים, מצד המופשט נתמצה ויכוח זה, עד שהיה לזרא.

ואילו מן הצד המעשי הולכת ונקבעת המציאות החדשה — זו ש“השטחים” הם חלק ממנה ושלוחותיה חודרות בכל.

כך בתכניות הבטחון, כך בהסדרי המימשל, כך בתחיקה וכך במגעים ראשונים שבתחומי הכלכלה והמסחר.

יש רק תחום אחד שבו אין קיום לא למציאות החדשה ולא לעיקרים שעליהם היא עומדת.

תחום זה הוא תחום מדיניות־החוץ של ישראל.

מדיניות זו היא שמורת־טבע שאין פחות טבעית ממנה. מדיניות זו כולה הגיון עקבי, פרט למשגה המונח ביסודה וההופך את כל הנובע מתוכו לטעות.

זו מדיניות שאין בה שינוי ותמורה, מאז הקו הפאטאלי שהותווה בה מיד לאחר ששת הימים.

רק הזמן ניגר בלי־הרף מבין ניסוחיה, כמו חול.

2

כיום עומדת מדיניות זו ושוהה רגע לאחר “נס קפריסין”, לאחר שניצלנו יחד אתה משיחות אלו, שעמדנו על מפתנן ללא תכנית, ללא עיקרי אמונה ורצון, ללא הכשרת דעת־הקהל בעולם.

שהות קצרה זו היא אולי שעת־כושר אחרונה שניתנה לציבור ולממשלה למנוע את הדברים מלשוב ולהתגלגל כקדם.

אם לא תתנער מדיניוּת זו מן הדמדום, המכלה את תכנה והופך אותה לתרגילי ניסוח ונתינת טיח שקוף על גבי בקיעים, היא עשויה להשאירנו לפתע עומדים על פני קליפתה הריקה, על פי תהום.

3

כל שעה שנשמעת בקורת על מדיניות זו, מזכירים דובריה את ההחלטה החגיגית של הממשלה והכנסת, כי ישראל תוסיף לעמוד על הגבולות החדשים כל עוד לא הושג הסדר שלום.

החלטה זו משמיעים לנו הדוברים בנימת־קול כה סולידית ומעוררת יראת־כבוד עד שרגע אתה נרתע באמת, נוכח מופת חותך זה, ומהרהר שאם כך הדבר מה רוצים ממנה באמת, ולמה מטפסים על הקירות?

אף כי למעשה אין אותה החלטה של הממשלה והכנסת מעידה אלא על דבר אחד בלבד.

היא מעידה כי העם וממשלתו בכל־זאת לא יצאו מדעתם עד כדי לוותר על ישועת הנצחון אף בלא הסדר כלשהו, ולוא גם הסדר של אמירת תודה מצד מדינות ערב על האפשרות שתינתן להן לשוב למחותנו מעל פני האדמה.

טוב שהחלטה זו של עמידה־עד־להסדר קיימת. בינתנו עוד לא נסתתרה ולא היתה לדמדום של טירוף.

אך בכל מה שמחוץ לזה מהבהב במדיניוּתנו אותו נצנוץ של דמדום בתכיפות רבה יותר ויותר, ואם כך יימשכו הדברים עתיד הבהוב זה להאיר את כל גיא־החזיון כולו.

4

הקו המנחה את מדיניות־החוץ שלנו הוא לא־לאשר ולא־להכחיש את המציאות החדשה שלאחר ששת הימים, לא לומר דבר שיש בו משום גילוי כוונותינו כלפיה או דעתנו עליה.

אך למעשה לא פסקה מדיניות זו מלומר כל מה שאפשר כדי למנוע את הרושם שהמציאות הזאת, כמו שהיא, יש לה אחיזה בהגיון ההווה, או במורשת העבר, או בכורח בטחונו של העתיד.

מדיניות־החוץ שלנו ראתה לנכון להצהיר בכל הזדמנות נאותה, כי המפה החדשה של ישראל אינה עולה בד בבד עם אפשרות השלום באיזור.

היא לא חדלה מלדון לכף־חובה כל מי שטוען לזכויות או לקשרים העשויים לשוות למציאות חדשה זו תוקף שאינו פרי הכיבוש הצבאי בלבד.

היא לא חדלה ממאמצים למנוע, או להפריך, כל צעד העשוי לשנות במשהו את משמעותה של מציאות זו, מבחינת תקנות נוהל לפחות, לגבי מה שהיה לפני החמישה ביוני.

מבחינה עקרונית לא נבדלה מדיניותנו, לענין זה, מעיקרי השקפותיו של הצד שהובס במלחמת ששת- הימים.

בהבדל אחד.

ההבדל הוא בכך שמדינות־ערב ובעלות־בריתן האחרים אומרות כי מציאות זו צריכה להשתנות מיד, לפני כל משא־ומתן, ואילו המדיניות הישראלית אומרת כי שום שינוי לא יבוא עד למשא־ומתן ישיר.

אלא שגם עיקר זה של משא־ומתן ישיר כבר אינו מה שהיה, אף שאנו מתאמצים למחות את עקבות סטייתנו ממנו, ומקדישים לכך הסברים דקים של העמדת־פנים והתחמקות.

5

משום כך לא נמצא אפילו מי שיתמה על שאסיפת ארגונים־למען־ישראל בארצות־הברית מקבלת בתשואות את דבריו של עוזר שר־החוץ האמריקאי, באמרו שהבעיה כולה מתמצית בשני עיקרים: הכרה מצד מדינות־ערב בקיומה של ישראל ונסיגה ישראלית מאזורי הכיבוש.

כן, אדם צריך לשהות רגע כדי לתפוס מה פירוּש הדבר שאפילו עכשיו, לאחר שישראל היכתה את צבאות־ערב מכה גדולה כל־כך, עדיין העולם שואל מה לעשות כדי שהערבים יכירו בקיומה.

אלא שלאור מדיניוּתנו, אתה מתחיל להבין אפילו מדוע משתמע מבין השיטין של דברי עוזר שר־החוץ האמריקאי, כי השגת ההכרה מצד מדינות־ערב בקיומה של ישראל הוא ענין קשה יותר מן הנסיגה הישראלית. ביחוד נוכח נאומי־ההשמדה החדשים של נאצר.

זאת על אף ש“משקיפים בירושלים” עמלים, מצד שני, לשכנע את העולם ואותנו שנאומי־השמדה אלה נובעים מ“קשיים פנימיים” שיש לנאצר עם הסטודנטים שלו. הוא אינו אשם. הוא לא רצה אפילו, כמסתבר, במלחמה אתנו. רק משום קשיים שלו היה נאלץ לוותר גם על השיחות עמנו בקפריסין “נוסח רודוס”.

6

אגב, על דעת איש לא עלה הרעיון כי אולי יש אפילו קצת בזיון מוחשי, פשוט, אֶלמנטארי, בכך שאפילו על רקע נאומים אלה אנו מוסיפים להבין לרוחו של נאצר הפוסל אותנו למגע כלשהו, והננו נכונים אפילו למשא־ומתן לא כל־כך ישיר ובלבד שנשב עם נציג,, בחדר אחד.

ייתכן שהיה צריך לומר ליארינג שאם נאצר נואם כך, אנו בוחרים לשבת עם נציגיו דווקא לא בחדר אחד ואולי אף לא בשני חדרים נפרדים.

ייתכן כי היה צריך לומר לו כי קצת לא נוח לנו להיענות ולהתחשב ב“צרכים הפסיכולוגיים של הצד המנוצח” שעה שאותו צד מוסיף להצהיר כי אחד הצרכים הפסיכולוגיים העיקריים שלו הוא הרצון להשמידנו.

אך מה לעשות שעה שאנו דוגלים, על אף הכל, ב“חתירה לשלום”?…

7

כן, החתירה לשלום היא מושג שמדיניותנו, בכל־זאת, מתעללת בו קצת שעה שהיא גורסת כי “השלום חשוב מן השטחים” וש“שטחים תמורת שלום” אינם מקח־טעות ושיש להתחשב ב“ברירה המציאותית” בין שני אלה.

כאילו לא היו שטחים אלה בידי הערבים עד לחמישה ביוני וכאילו לא היתה עובדה זו אחת הסיבות העיקריות לכך שעשרים שנותיה הראשונות של המדינה היו עקובות מדם וכאילו לא היו דווקא “שטחים” אלה ראשי־גשר לסכנות ולכיתור ולאיומים שהודברו במלחמת־ששת־הימים.

כאילו לאחר קביעת “ברירה מציאותית” כמו זו יש משמעות כלשהי להצהרה החגיגית שגבולות שביתת־הנשק עברו ובטלו מן העולם.

כן, יש רק לזכור את ממדי השטחים הללו כדי להבין שבלי הירדן, למשל, כגבולה של ישראל, לא תהיה כל מפה של הסדר אלא בבחינת תיקון של קווי־שביתת־הנשק ותו לא.

8

כיצד מדיניות כזאת מתקיימת ונראית סבירה?

היא נתקיימה ונסתברה עד כה מכוח ההנחה שהערבים לא יסכימו למשא-ומתן בעתיד הנראה לעין.

על כך סומכת המדיניות שלנו יותר מכל.

מעולם לא היתה המדיניות היהודית נשענת במידה כזאת על קשיוּת-ערפו של הצד שכנגד.

מעולם לא היתה בה מידה פחותה כל־כך של קיום עצמאי.

יכול אדם לטעון כי על אף ריקוּתה של מדיניות זו היא יפה לשעתה. אלא ששעה זו עשויה להסתיים בכל רגע.

דוגמא לכך ראינו בימים ש“על סף קפריסין”.

שעת נכונוּתם, האמיתית או המדוּמה, של הערבים לשיחות, היתה, בעטיה של מדיניותנו, אחת משעות-הסכנה הגדולות למעמדה של ישראל.

9

מדיניות החוץ שלנו עיקרה התכסיס המכסה על התוך הנעדר, המטפח אשליות ומרגיע בהלות-רגע, כגון בענין מידת נאמנות של ארצות הברית בעמידתה לימיננו.

זוהי מדיניות שהוציאה אל מחוץ לתחומה את כל יסודות הטיעון המהותי, העקרוני, שבו עמדנו בכל זירות בינלאומיות עד כה ושבלעדיו מתערער גם מעמדנו בגבולות הישנים ובלעדיו נעשות טענותיהם של הערבים נגד נוכחותנו כאן בכלל טענות שיש בהן הגיון.

תוצאתה המוחשית האחת של מדיניות זו היא הימנעות מכל פעולות התנחלות בגבולות החדשים. הינזרוּת מדברים שהיו מיסוד קיומנו בארץ זו מאז ראשית שיבת־ציון.

מדיניות זו קרובה לשלב שממנו והלאה היא עתידה להתגלגל יחד אתנו במדרון תלול.

10

שעת־כושר זו שבין פרק לפרק היא, כאמור, אולי הזדמנות אחרונה לשינוי הקו מיסודו.

לשם כך עלינו לעשות דבר אחד. עלינו לראות כיסוד למדיניותנו את המציאות החדשה, האמיתית, את העובדה שזו הפעם הראשונה נחתכה מפת האיזור לפי כורח מוחשי, אורגאני, של הוויית האיזור, ולא לפי הסדרים שרירותיים ומקריים של צד שלישי או של פלישות-שוד, כמו במקרה סיפוח “הגדה המערבית” לממלכה הירדנית.

עלינו להניח ביסוד מדיניותנו את העיקרון האומר כי על אף התרחקות הגולה מישראל כיום, מיועדת ארץ זו לרובו של העם היהודי שיצטרך לחיות בה חיים של הגיון, של שלימוּת ובטחון.

אילו ביססנו מיד לאחר המלחמה את מדיניותנו על עיקרים אלה, היתה עמידתנו עכשיו נזקקת פחות לחסדי ניסוחים מלאכותיים כדי לסמוך בהן משענותינו, כל שעה שהן הולכות ונשמטות.

11

מדיניות־חוץ זו מתנהלת, כידוע, באישור הממשלה, וכל השרים אחראים לה.

אך ממשלת־הליכוד קמה כדי להושיע את ישראל במאמצים משותפים, ולא כדי שערעור יסודי קיומה יעשה מתוך אחריות משותפות.

עת להוציא את עתידה של ישראל מבין סבכיה של מדיניות האשליות והדמדום.

וָלא, עשוי הוא להימצא על פי תהום ואנו רואים ומחשים.

א. הסערה

שעה שחבר־הכנסת וילנר עלה לדוכן, כדי להציע להוריד מסדר-היום את המחאה על הדיבה הפולנית, קמה בכנסת סערה, מן העזות ביותר שנתחוללו בבית־המחוקקים הישראלי.

שמץ ממנה שודר גם ביומן־החדשות של “קול ישראל”. קולות־השיסוע הרצופים עלו כנחשול ולא היה ספק שהחימה היא רבה וסוחפת. זמן־מה עמד וילנר כשהוא חוזר על פסוק־הפתיחה של דבריו ואינו מצליח להגיע לסופו.

איני מפקפק אפילו רגע אחד בכנוּתה ובצדקתה של חמת המשסעים ואף־על־פי־כן, אם לדון לפי מה שבקע ועלה מתוך השידור, איני בטוח מי יצא נשכר מכך, וילנר האחד או הכנסת כולה.

דומה שהמליאה הנסערת היתה צריכה להביא בחשבון כי תמונה זו של אדם אחד הניצב על הבמה ואינו יכול לפצות פה מרוב קריאות הזעם והבוז המוטחות כנגדו מפיות כל הקהל כולו, היא תמונה בעלת מסורת עתיקה מאוד וברוב המקרים היא מעוררת אסוציאציות שאינן לזכוּת הקוראים “רד”.

אין להתעלם מן העובדה כי הצדק, — כנראה, מתוך הנסיון — מתייצב במקרים כאלה, כמעט תמיד, באופן אבטומאטי, בטרם כל בירורים והבהרות, לימין האחד העומד נגד הרבים. אפשר לומר כי במקרה זה עמד לווילנר היתרון־המיספרי של היותו יחיד ומנודה למול הקהל הגדול. וחבל שכך נתגלגלו הדברים.

עובדה היא כי באותם רגעים מעטים נתחלפו היוצרות. בעמדו אל מול נחשול־החימה של הכנסת נהפך נציג הרודפים — לנרדף; נציגם של אלה שאינם מניחים לקרבנותיהם לפצות פה נהפך לאדם שאין מניחים לו לסיים פסוק ראשון של דבריו; נציג השלטונות הפולניים הפחדנים, המתחבאים מאחורי גבם של יהודים נאשמים על לא עוון נהפך ל“סלע איתן” העומד על זכותו, חרף כל ועל אף הכל,

קשה לשער שיבוש שרירותי יותר של ענין פשוט ונהיר, ומאחר שזו אולי רק ראשיתה של מערכה, וחבר־הכנסת וילנר עתיד לשמש בתפקידו לפחות עד לבחירות הבאות, הנני סבור כי לתועלת הענין ראוי להביא זאת בחשבון.

על אחת כמה וכמה אם נזכור כי חבר־כנסת זה עומד על הדוכן, בבית־המחוקקים הישראלי, לאחר שיד מתנקשה כבר תקעה בו סכין, לפני זמן־מה, בשל דעות שהביע לאחר מלחמת־ששת־הימים.

גם חמתו של המתנקש היתה כנה ותולדות־חייו רבות־הסבל מעידות על כך כמאה עדים, ובכל־זאת אני סבור כי הערת השופטים, לאחר ההתנקשות, שקבעו בפסק־דינם שהם “מבינים לנפשו של הדוקר”, ואף־על־פי־כן הם מרשיעים אותו בדין, היתה מיותרת, לדעתי, צריך היה פסק־הדין, במקרה זה של דקירה, להיות יבש יותר, עניני בלבד. בלי אותה לחלוחית של “הבנה לנפש המתנקש”.

נדמה לי, כי הערה כזאת יש לה מקום בפסק־דין רק שעה שהשופטים מתכוונים לנמק בה משהו — הקלה בעונש או זיכוי — אך שעה שהערה כזאת היא הקדמה להרשעת המתנקש (הרשעה צודקת והכרחית) הופך דיבור זה את הענשתו של מעשה פלילי לעונש שאינו מגיע לנאשם והוא ניתן רק מאין ברירה. איני סבור כי הערות כאלו, המכוונות בעיקר לקהל, צריכות ליהפך לשיגרה במדינת־חוק.

ההבנה לנפשם של המוחים בכנסת אינה גורעת כמלוא נימה מן השלילה שיש לשלול את התנהגותם. היא רק מוסיפה לשלילה זו את טעמן המר של הנסיבות ואת ההכרה שהחימה היהודית ניתכה כאן בדרך קלה ובטוחה מדי על אובייקט חשוף מדי.

נאומו בעל המעוף והתקיפות של השר בגין, שדיבר משפטים עם מוציאי־הדיבה הפולנים, גם הוא היה נימוק להימנע מהתפרצויות, שלא יכלו אלא לגרוע מן הדברים שנאמרו.

ב. הדיבה

הדיבה הפולנית — בענין הציונים העומדים, כביכול, מאחורי המהומות בפולין — היא כמובן, דבר חמור ביותר, במידה שריח מוּכּר של אוירת פוגרום עולה מתוכה. אך מבחינה עקרונית דומה לפעמים כי אישום זה, על סטודנטים יהודים וציונים שהיו כביכול חומר מתסיס ומסית להתמרדות, הוא ענין שעלינו לראותו לא רק כדיבה שיש לדחותה בשאט-נפש, אלא גם כאות-כבוד שחבל לוותר עליו ויתור גמור, ואף כי ספק הוא אם אנו ראויים לו במקרה זה, הרינו צריכים להתגאות בו.

קלסתר־פניו של הרבולוציונר היהודי הוא גם מן המובהקים והבולטים בגאלריה של שחרית המהפכה וגם מן העיקריים והמוּכּרים בתהלוכת המעוּנים של ימי הטיהורים האפלים. קלסתר־פנים זה היה חלק מן התמצית, הן לקנאות, הן לאמונה, הן לקרבן והן לחיסול. רוזה לוּכּסמבורג וטרוצקי הם שני הקטבים. ולשניהם לא היה חלק בניווּן וברקבון שאכלו את המהפכה הזאת. רוזה לוִּכִסמבורג כבתה עם שחר ואילו טרוצקי היה קרבנו הראשון, הסמלי, הקובע, של הסטאליניזם.

אך קלסתר־פנים יהודי זה נצנץ גם לפני המהפכה הרוסית וגם לאחריה, בכל מקום שבו נשמע באירופה קולם של כבלים מתנפצים.

חזון התחיה היהודית שאף ועודו שואף גם כיום — על אף הכל — שהעם יחדל מלפזר כוחות יצירה ותסיסה והגות שלו בנכר, וירכז אותם כאן בארץ־ישראל. אך דומה כי בדבר אחד בלבד אנו מאחלים לו לעם ישראל שיוסיף להיות ״קוסמופוליטי״ ו“בן־בלי־בית”: אנו רוצים להאמין שקלסתר־הפנים היהודי יוסיף לנצנץ בכל מקום שבו קמים מתרסים של מלחמת חירות־הרוח וזכויות האדם.

ג. הסבך

יש בינינו, כידוע, אנשים אשר עולמם האידיאולוגי חרב עליהם לאחר הוועידה העשרים במוסקבה ולאחר נאומי של חרושצ’וב. מאז הם מתלבטים בין נאמנות לבין כפירה. פעמים זו גוברת ופעמים זו. הכל לפי נסיבות השעה, אך רבים מהם מסרבים עד עכשיו לתפוס את המתרחש בגוש המזרחי. עיקר השקפתם, על אף כל הלבטים, היא שיסודיו של עולם־המחר הם איתנים ומוצדקים, על אף הכל, וכל הזעזועים שם אינם אלא תהליך של תיקון עיווּתים אשר שיבשו את הדברים על פני השטח.

עד היום אין הם תופסים, או אינם רוצים לתפוס, כי מה שמתרחש בפולין, בצ׳כוסלובאקיה ואף בברית־המועצות עצמה, היא מלחמה לא על “תיקונים” פה ושם, אלא דווקא על דברים שביסוד, על עיקרי חרויות אנוש, וניפוץ אזיקי־עבדוּת פשוטה כמשמעה, על דברים אשר בלעדם אין חברה אנושית יכולה להתקיים.

סירוב זה להאמין כי המאבק הנטוש בארצות הגוש הקומוניסטי הוא מאבק שביסודי ערכים, נובע גם מכך שהמאמינים הללו דגלו במשטר “הקומוניזם המתגשם” כשהם מצויים לא בתוכו, לא בברית־המועצות או בארצות הגרורות, אלא מעבר לגבול, בעולם שהם דנו אותו לכליה. תוך דביקותם במשטר ההוא, נהנו אנשים אלה למעשה מיתרונות המשטר הדימוקראטי הבורגני שהם חיו בתוכו. הם נהנו מחופש־הדיבור, מחופש־הדעה, מחסינות מפני מאסר שרירותי, מתהליכים תקינים של משפט ושל חוקה, ומשום כך אולי היה להם קל יותר להתעלם בעקשנות מזעקת־השיעבוד ומעובדות האופל והפקר-הדמים שטפחו על פניהם משם. הם הצדיקו כל עיווּתים נוראים עולם-המחר בעוד הם חוסים מפני עיוותים אלה במשטר מדינות-החוק של עולם-האתמול. מעטים אולי המקרים שבהם נהנו אדוקי־דת כל-שהם במידה כזאת משני עולמות בעת ובעונה אחת.

יש ביניהם כאלה שנלכדו לזמן־מה בין צפרניו של העולם הוא וחזו את אימי ניוונו פנים אל פנים, אך לאחר שנחלצו מן הסיוט לא שקטו עד שחילצו מתוכו גם אמונתם, על עיקריה. לאמור — “העיווּתים” הם שגרמו, ולא היסודות. עכשיו יש מהם נכונים לכפור בעיקר, מחמת יחסו של הגוש המזרחי כלפי ישראל, ואין הם נותנים אל לבם כי עמדתם זו, שהתעלמה ממופתי סילוף ושחיתות, עד שהדבר נגע במדינתם, היא עמדה פגומה ומעורערת לא רק מבחינה קומוניסטית אלא אף מבחינה לאומית יהודית, במידה שלאומיוּת זו אינה הסתגרות בתוך חשבון פרטי, יהודי בלבד.

התסיסה האמיתית, הנכונה, בתחום המפ״מי הזה, באה עכשיו דווקא ממקום שאפשר היה לצפות לו פחות מכל. לא מפעילי העיר, אלא דווקא מן השכבה הצעירה של בני הקיבוץ.

ד. ההתמודדות

ייתכן כי הדבר בא משום ששכבה צעירה זו הוחזקה עד כה — מבחינת ניתוק פוליטי מן העולם החיצון — בתנאים שהיו דומים מעיקרם (על אף כל אלף הבדלות) לתנאים שבהם הוחזק הדור הצעיר בארצות הגוש המזרחי. היה חשש כי על אף החינוך ההומאניסטי המעוּלה, היה עתיד הסגר זה לגדל דור קונפורמיסטי ודורך בנתיב רעיוני־חברתי שסללו קודמיו. ההפתעה הגדולה — אשר ההנהגה הוותיקה צריכה לשמוח בה יותר מכל — היא בכך שדווקא נוער קיבוצי זה הוא עכשיו היסוד המתסיס והמערער על מוסכמות, הוא ולא היסוד העירוני של המפלגה.

אכן, ההנהגה טוענת כי אין זו התמרדות אלא “תסיסה”, וכך טוענים גם המערערים עצמם, אך על אף הכל, עם כל הבדלי הנסיבות והממדים, נלחמים צעירי הקיבוץ הללו על הדברים שעליהם מפגינים כיום הסטודנטים בפולין או בצ׳כוסלובאקיה — על חופש־הדעה, חופש האינפורמאציה, חופש־השיפוט, חופש־המחשבה וחופש הדעה והדיבור.

תופעה זו יש לה, לדעתי, עוד משמעות, חשובה לא פחות מזו. תופעה זו עתידה להפריך את הדעה שהלכה ונשתרשה, כי הקיבוץ, כמבנה חברתי, אין לו עתיד שכן הוא מנותק ממניעי תמורות ודחפים של חברה טבעית. גיחה זו של צעירי הקיבוץ הארצי, לערער על המנהיגות ודרכיה, היא לא רק תופעה בעלת משמעות פוליטית. היא תופעה חברתית ממדרגה חשובה. היא מעידה כי מה שקלטו החניכים במוסדות-חינוך של הקיבוץ לא היה סטרילי מחידקי תהייה ובחינת דברים מיסודם ומראשיתם. תופעה זו עתידה אולי להיות עיקר ועידת מפ״ם המתכנסת עכשיו והיא חשובה יותר מכל שאלות המערך העומדות לדיון.

הדבר שיישמע מפי צעירי הקיבוץ הללו בשאלות שעל הפרק, החל מן הנשק הרוסי במצרים ועד לדיבה הפולנית, עתיד אולי להיות שונה בתכלית ממה ששמענו עד כה — לא מצד שלילת התופעות, שלא נעדרה גם קודם, אלא מצד שלימוּת הראיה, החפשית מנוסחאות, הבאות במקום המציאות החיה. אין זו שאלת חילופי-משמרות, אלא הרבה יותר מזה. זו שאלה של חילופי מנטאליוּת, של שינוי כלי־תפישה ושיפוט. גישה ראשונה אל גופי דברים, אל הבחנה בין מציאות ודמיון, בין טוב לרע, בין צדק ועוול, לפי ענינם ולא לפי החלטות מנוסחות של ועדה מתמדת — זו שאלה של התנערות חדשה אל מול עולם חדש.

1

הכל יודעים ש“כנס המיליונרים” אינו שמה הרשמי של הועידה הכלכלית הגדולה העומדת להיפתח בראשית החודש הבא בירושלים. אין הוא אולי גם שמה הנכון. לא מפני שהמתכנסים אינם אילי-הון אלא מפני שעיקרה של ועידה זו יהיה לא דיון של גבירים על גודל סכומי הצ׳קים שהם עומדים לתלוש מן הפנקסים, אלא משהו פחות מזה ויותר מזה. בין הבאים יהיו מחשובי אנשי העסקים באירופה ובארצות־הברית, מנהלי חברות, בעלי תעשיות, ראשי קונצרנים ומומחי שיווּק, כולם יהודים, כמובן, שידונו “יחד עם עמיתיהם הישראליים” על ייצוב המשק הישראלי ועל דרכים ותכניות להכשרתו לקליטת השקעות.

אומרים שישראל היא למעשה המדינה היחידה בעולם שיש באפשרותה לערוך כינוס בינלאומי כזה למטרה לאומית כזאת.

אך כינוס זה הוא מיוחד במינו וראשון במינו גם מבחינתה של ישראל עצמה.

דומה שזו הפעם הראשונה מתאספים גדולי ההון היהודי בעולם לדון, בקשר לישראל, לא על גיוס כספים לקניית אדמות, או רכישת נשק, או הקמת נקודות־ישוב, או ייסוד מפעלים שעיקרם תעסוקה וכדומה. כאן ידונו מה לעשות כדי שההון היהודי המושקע בישראל יתן רווחים לבעליו וכדי שההשקעות תהיינה לא מצווה שיש לקיימה, אלא עסק כפשוטו.

האנשים העומדים לבוא לכינוס זה כבר הביעו בהזדמנויות שונות דעתם על הקשיים הכרוכים בהקניית תודעה זו של “רווחיוּת” לפעולה למען ישראל, אין להכחיש כי הרתיעה מפני עיקרון זה, הכורך את היחלצוּת העם למען ישראל, בנימוק הרווח הכספי, אינה דבר של מה בכך. זהו עיקרון שיש בו, בהחלט, ניגוד מהותי לדברים ולמושגים שתנועות חברתיות ולאומיות רואות בהם את העיקר מבחינת הדחף והתכלית. יש בו ניגוד מהותי ליסוד החלוציוּת וההתנדבות, אשר בלעדיהן לא היתה מדינה זו קמה ובלעדיהן אין לה קיום.

2

לכך יש להוסיף גם את ענין העיתוי, כלומר את העובדה שוועידת-משקיעים זו נערכת דווקא מתוך ההתעוררות שבעקבות מלחמת-ששת־הימים זו שהיתה תמצית השקעה מסוג אחר לגמרי, השקעה שבעליה לא ראו ולא יראו שׂכרם לעולם. אין פלא אם רקע זה יוסיף גוון משלו לנאומים הנמרצים והנכונים שיסבירו כי יהודי המשקיע בישראל צריך לדעת שהוא יראה תוצאה רווחית מוחשית מהשקעתו.

אך משום כך, כיוון שהועידה צריכה להתקיים, ואפילו חובה עלינו לקיים אותה, הייתי אומר כי “המלה המגונה” שבה אינה “הרווחיוּת” ולא אותה הייתי פוסל, אלא הייתי נמנע מלהשתמש לגביה דווקא במלים ובהגדרות ההולמות את הרקע ואת הסביבה, כגון “מאמץ עליון” ו“רוח של הקרבה והבקעה אל היעד הכלכלי” וכדומה. עלינו להיגמל מן ההרגל — שיתן ודאי אותותיו גם בוועידה זו — לדבר על הכל בטרמינולוגיה אחידה. עלינו לדעת כי הסוחר והבנקאי, גם כשהם “מבקיעים דרכים חדשות לשיווק”, אינם חלוצים וגם כשהם “נאבקים בחירוף נפש על ביסוס הכלכלה הישראלית” אין הם מוסרים נפשם בפועל־ממש. יש הבדל. יש תקופות שבהן מושגים אלה רוויים תוכן אחר, מוחשי כל־כך, עד כי מוטב להניח אותם למקומם ולענינם בלבד. יש זמנים שבהם מוטב לא לנצל דימויים מסויימים, ואנו חיים כיום בזמן כזה.

3

את החידוש בוועידה הכלכלית העתידה הגדיר בצורה מעשית שר-האוצר, בשיחה עם סופר “למרחב” השבוע, באמרו כי “עד כה היו היחסים בין העם היהודי בגולה ובין הארץ, בכל מה שנוגע לתרומתם לביצור המדינה, מבוססים על התנדבות, תרומה למגביות וקניית בונדס. אנו מקווים שהוועידה תתרום לכך שיווצרו קשרים כלכליים על בסיס עסקי ומתוך צפיה לרווחים”.

דומה כי אין לזלזל בעיקרי המיפנה הזה וגם אין להרתע מפניו. להיפך, יש לאחל שהוועידה תעיר ותמחיש את הכוחות והדחפים שהיא מתכוונת להפעילם

כוח ההון היהודי בעולם וכוח הכשרונות והיצרים הפיננסיים הכרוכים בו הם גורם כביר שאפשרויותיו עוד לא הופעלו למען ישראל אפילו בחלקם. עלינו לדעת כי “רווחיוּת” אינה רק מספיחי הכוחות הללו, אלא היא חלק ממהותם. “ריווחיוּת” זו היא המהות עצמה, ובלעדיה כוח זה מתרוקן מתוכנו.

עלינו להבין כי כשם שהחלוץ אינו חלוץ אמיתי — ולכן גם לא חלוץ תכליתי — שעה שהוא פועל מטעמי רווח ושכר, כך הסוחר אינו סוחר אמיתי — ולכן גם לא סוחר תכליתי — שעה שהוא מנותק מטעמים אלה של טובת-הנאה ורווח.

ה“רווחיוּת” היא מחלפות־שמשון של אותו כוח שאני מבקשים להפעילו בוועידה, וכל דלילה אידיאליסטית המבקשת לגזז מחלפות אלה, לשם הופעה נאה יותר, נמצאת נוטלת כוחו.

4

כשרון הסוחר היהודי, על כל גילוייו, עד לעָצמת גאוני הפינאנסים ואילי הבנקאוּת, חדל להיות סימן־היכר לעם ישראל, הן אצלנו והן בעולם, פרט לרובד האנטישמי.

טשטושה של דמות זו בעולם נגרם, כנראה, במידה רבה על־ידי תהליך הטמיעה, אשר מחק את סימני־הזהות היהודיים מן המפעלים הכספיים שבוניהם ומנהליהם יהודים, ובמידה רבה נגרם ודאי טשטוש זה גם בתוקף המבנה הכלכלי של המדינות, שנעשה סבוך יותר ורב קשרים ושילובים, עד שתווי האישיוּת אינם בולטים מתוכו.

ואילו בעם היהודי פנימה נדחתה דמות הסוחר היהודי על־ידי רעיונות התחיה הלאומית ותהליך ההתישבות בארץ־ישראל והקמת המדינה. במקומו עלו דמויות החלוץ והלוחם שנעשו כיום שם־דבר גם בעולם.

עם זאת אין לשכוח שהסוחר היהודי, הבנקאי היהודי, והכשרונות שנתגלמו בדמויות אלו, היו מן הכוחות העיקרים שקיימו את העם בשנות-גלוּתו הארוכות, כשהוא מנותק מכל אחיזה אחרת.

האמונה הדתית ועיקרי מצוותיה ויעודה היו, כמובן, יסוד היסודות לקיומו של העם, אך מצד המוחשי היה ההון היהודי, וכל הכרוך בו, כוח שהוויית האומה בגלות לא תתואר בלעדיו.

מהותו של כוח זה אינה מתמצית בדמותו של מנחם מנדל ובמושג של “עסקי אוויר” בלבד. קשרי המסחר, הבנקאוּת, הבּורסא, התיווך, היו הצפרנים המוחשיות העזות ביותר שנעץ העם היהודי בארצות החיים, על־מנת שלא להיעקר מהן ולא לעבור מן העולם.

ההון היהודי, שהיה אחד מגורמיה של שנאת היהודים, היה גם המגן מפניה.

ההון היהודי היה מבטל גזירות וגירושים, היה מניע דוכּסים ומלכים להשיב אחור את התנכלוּיות הכמורה הרודפת ואף לבטל גירושים שנעשו ולהחזיר את היהודים אל ערים וארצות שנמצאו חסרות בלעדיהם את שאור התיווּך והמסחר. גם כשהיה העם היהודי כטיט־חוצות, היתה חומתו חומת־זהב.

כיום שינינו את מילות פיוט “ההבדלה” ואנו שרים “זרענו וצאננו ירבה כחול” במקום “זרענו וכספנו”. שינוי זה ודאי שהוא מוצדק מצד הנסיבות והסביבה, אך עלינו לדעת כי אותו “כספנו” לא היה דיבור שיש להתבייש בו. היתה לכך משמעות טבעית ועזה לא פחות מאשר ל“צאננו” עכשיו. מאות שנים של מלחמה יהודית מקופלות בנוסח זה.

5

כוחה של חומת־הזהב ניטל משעה ששנאת היהודים נכנסה לעידן חדש ונעשתה טורפת כל סייגים ומכלה הכל. מה שעשתה הציונות שעה שהבינה כי האדמה, ולא הזהב, עתידה להושיע את העם, היה דבר שנעשה בשעה האחרונה. ההון היהודי נעשה מאז מכשיר לרכישת אדמה ולביסוס הישוב ואחר־כך המדינה, אך עם זאת חל בענין זה עוד שינוי אחד.

השינוי הוא בכך שההון היהודי — או נאמר המגבית — נעשה לא רק מכשיר אלא גם תחליף. תחליף לעליה. הוא נעשה אמצעי של מילוי חובה בכסף. הזהב היהודי, שהיה חומה לעם מפני שונאים, נעשה כיום חומה בינו ובין ארץ־ישראל. לאחר שהיה כופר־נפש לעם מפני חמת זרים נהפך ההון היהודי כופר־ נפש לעם מפני מולדתי ויעודו.

מבחינה פאטאלית זו לא תהיה הוועידה הכלכלית הגדולה שונה מן המגביות שקדמו לה. זאת עלינו לדעת ברור. גם השקעות רווחיות לא תושענה באין העם עולה ארצה. במקרה זה אין הרווח וההצלה כרוכים יחד.

גם מדינה מבוססת מבחינה משקית תהיה עומדת על בלימה אם לא יהא עיקרון קיבוץ-גלויות מיסודי קיומה.

6

ועוד דבר אחד צריך שייאמר. עצותיהם ותכניותיהם של אילי-ההון היהודיים, יתקבלו כאן ברגשי הבנה וצפיה, ויש לקוות כי רבות מהן גם יוגשמו, הלכה למעשה. אך גם באי הוועידה וגם אנו צריכים לדעת כי מדינת ישראל זו, שאורחינו היהודים באים לסייע לנו לחזק את מעמדה, כדי שתהא נושאת את עצמה, יש בה, חוץ מן הטעון תיקון וביסוס, גם משהו מתוקן מאוד ומבוסס מאוד, והוא הקובע.

גם עכשיו, לפני כל הגשמת תכניות של ייצוב כלכלי על בסיס של רווחיוּת, ברור שמדינת ישראל היא העסק הנכון ביותר והבריא ביותר, רב התקווה ביותר, מכל עסקים שעשה העם היהודי מיום צאתו בגולה. מדינה זו, גם כשאינה נושאת את עצמה, נושאת גם כיום יותר מזה. היא נושאת את קיום העם, את עתידו בחומר וברוח. מסתבר שאפילו משתתפי הוועידה, בעלי הקונצרנים הגדולים, אולי נשענים עליה כבר כיום יותר משהיא עתידה להישען עליהם. עלינו לזכור כי החלוצים והלוחמים, שמסרו נפשם על מדינה זו בלי שכר, עשו את הגדולה והיסודית שבטראנסאקציות היהודיות מאז החורבן ועד עתה, ולולא פירותיה של השקעה זו אין כל שאר השקעות ועסקים אלא הפסד ומאמץ שאין לו שחר.

רק מנקודה זו ואילך, רק בזכות זו, אפשר לדבּר על רווּחיות, על אחוזים, על דיבידנדים.

1

בזמן האחרון _– לנוכח אפסוּת סיכויי התיווּך של שליח או"ם, בין מדינת ישראל ובין מדינות ערב, ולנוכח התקשחות עמדתה שם ממלכת עבר-הירדן – החלה המחשבה המדינית שלנו תוהה על אפשרויות הֶסדר עם הגורם הערבי הפלשתיני.

תוך כדי כך מנצנצת בעתונינו יותר ויותר הנוסחה הגורסת, כי ארץ-ישראל שייכת לשני העמים, העם היהודי והעם הערבי של פלשתינה.

נוסחה זו, שהיתה לפני כמה עשרות שנים נקודת-מוצא לבעלי הפתרון הדוּ-לאומי, הוסיפה להתקיים כשהיא נתוקה ממסקנות של הלכה-למעשה, היא כאילו עברה מן הרובד המדיני אל הרובד המוסרי ונעשתה רוֹוחת בהרבה חוגים, כביטוי לעקרון הצדק שעליו ראוי לבסס את קיומנו בארץ, אף כי ספק הוא אם כל המשתמשים בה עומדים כראוי על תוכנה האמיתי ועל המשתמע ממנה.

ראוי איפוא להקדים ולומר כי נוסחה זו, שעה שהיא משייכת את ארץ-ישראל לשני העמים, פירושה לא רק שוויון זכויותיהם האזרחיות של תושבי הארץ, היהודים והערבים, לגבי החוק והמשפט, או חופש-האמונה, או הבעלוּת הפרטית על נכסים וקרקעות ושאר חירויות. נוסחה זו עיקרה ברובד אחר לגמרי. פירושה היא שהעם היהודי והעם הערבי הפלשתיני הם גופים שווי-זכויות לגבי הבעלות המדינית על הארץ, ובפירוש על כל ארץ־ישראל כולה, עם כל המשתמע מכך לגבי שלטון וריבונות לאומית.

2

נוסחה זו יש לה, כאמור, היסטוריה פוליטית, ולענין משמעותה מבחינה עקרונית מוטב להביא דברים שנשמעו בשעתם מפי דוד בן-גוריון כלפי אנשי ברית-שלום, הקטע הבא הוא משנת תר"ץ (מצוטט לפי “ממעמד לעם”, עמ' 99):

“אם כוונתכם להגיד שעליית היהודים אינה צריכה לפגוע בזכות הערבים או להביא לידי שעבודם הפוליטי, הרי לא רק שאסכים אתכם, אלא ארחיק לכת מכם. - - אבל אם בנוסחה שלכם אתם רוצים לקבוע את שוויון ערכה של הארץ לגבי היהודים והערבים, הרי שוב אתם מחטיאים את העיקר ומסלפים את האמת. - - רק רסיס אחד של העם הערבי (אולי שבעה, שמונה אחוזים, אם לחשוב רק את ערבי הארצות האסיאתיות) יושב בארץ-ישראל וקשור בה. מה שאין כן ביחס לעם היהודי. בשביל האומה היהודית כולה – בכל דורותיה ותפוצותיה – זוהי הארץ האחת והיחידה אשר גורלה ועתידה ההיסטורי קשור בה בתור אומה. רק בארץ זו היא יכולה לחדש ולקיים את חייה העצמיים, את משקה הלאומי ותרבותה המיוחדת; רק פה היא יכולה להקים את קוממיותה וחירותה הממלכתית, וכל מי שמטשטש אמת זו – את נפש האומה הוא קובע. - - במקום נוסחה משובשת זו אני אומר: ארץ־ישראל יעודה לעם העברי ולערבים היושבים בתוכה”.

חריפות מיוחדת נודעה לוויכוח זה בשנות הארבעים, שעה שהנוסחה הזאת נעשתה עיקר־אמונה למפלגות השמאל הציוני והיתה אחד המכשולים הקשים ביותר במאבק לקביעת עקרון המדינה היהודית כתכלית מעשית דחופה וכמטרה מוצהרת של התנועה הציונית והעם היהודי.

אכן, מכשול זה לא היה אלא אחד מסבכי הסבכים הרעיוניים שהיה צריך להבקיע בהם. היה צורך בכוח רב של רצון דרוך, של מחשבה עזה, של מאבק ללא ליאות, כדי להעביר את רעיון המדינה היהודית הריבונית בתוך כל אלה. אתה קורא עוד ונדהם לעובדה שאפילו דברים הנראים כיום אֶלמנטאריים, כגון הצורך להכין כלים לעליה המונית של יהודים, היו טעונים היאבקות ושכנוע.

כיום, כשאנו קרובים לחגיגות מלאה עשרים שנה למדינת ישראל, כיום, כשדוד בן־גוריון זוכה, על אף הכל, לכך שוועדת חגיגות העצמאות מציעה לו אפילו להדליק משואה בהר הרצל “בשם החותמים על מגילת העצמאות”… כיום נראה אותו מאבק על דברים שבעיקר כה רחוק ומשונה, ואף־על־פי־כן אתה יודע כי זמנו של מאבק זה לא עבר, ואותו מצבר מופלא של מחשבה מדינית דרוכה וברורה ושל תנופת-רצון וראיה רחוקה, הם הם הנחוצים לנו עכשיו, בימים אלה, לא פחות מאשר אז – לעת החלטות העשויות אולי גורל כבאותם ימים.

3

אותה נוסחה של “ארץ-ישראל השייכת לשני העמים”, נעשתה במשך השנים, כפי שציינתי, ביטוי לעקרון הצדק המופשט שאינו מחייב, אך בזמן האחרון היא מתגלגלת גם בניצני גלגולים מוחשיים. המאמץ הנעשה בחוגים מסויימים ליצור ישוּת ערבית לאומית של פלשתינה, ספק אם הוא יוכתר בהצלחה, אך בינתיים אנו מתחילים לתקוע בדעת-הקהל העולמית את הרעיון, שאם אנו מחזיקים כיום בידינו את יהודה והשומרון הרי זו לא גזילה מחוסיין אלא גם גזילה שגזלנו מן העם הערבי הפלשתינאי.

אכן, הקשר בין נוסחה זו של “הארץ המשותפת לשני העמים” ובין ההבנה לנפש ה“פתח” הוא כבר עכשיו גלוי יותר משאנו משערים. רק לפני שבועות מספר ראינו איזה רטט חיבה ואהדה תקף חוגים רחבים בציבורנו כלפי אותו צעיר ערבי, חבר הארגון הטרוריסטי, שהסתייג בעת משפטו מפעולות-הטרור וקבע אפילו כי אין הוא סבור שרק ליהודים שנולדו בארץ יש זכות לשבת בה. זכות זו מגיעה, לדעתו, גם ליהודים שבאו לפלשתין מחוץ־לארץ.

כדאי רק להזכיר גם דברים מענינים שאמר פייצל עבד אל קאדר חוסייני (בראיון עם אמנון רובינשטיין ב“הארץ”) בענין ירושלים. “זעמתי – אומר הוא – בראותי את עירי, את אל-קוּדס, תחת שלטון זר, ישראלי. חלק ניכר מן העיר שלי נלקח בעבר. עכשיו נלקח הכל. קוראים לעירי בשם אחר. אורשלים. משַנים שמות רחובות ערביים. כופים עלינו שלטון זר, אורח-חיים זר. כופים עלינו בכוח מנהגים זרים לנו”.

לענין המנהגים הזרים, שהשלטון היהודי כופה על הערבים, חזר בו חוסייני מדבריו והודה, כי אמר אותם ללא יסוד, אך דבריו על ירושלים נשארו כמו שהם, אני משער, שהמראיין לא העיר כלום על דברים אלה מתוך הנחה שהם מדברים בעדם. אוסיף רק כי לדעתי יש ענין בדברים הללו לא משום תוכנם הפוליטי, או משום איבה שבהם, אלא מצד מידת איוולת ובערוּת (מדוּמה או אמיתית) שבהם. דומה שקשה לשער גודש רב כל-כך של אטימות ושל אין-שחר בשורות מעטות כל־כך. ובכל-זאת מסתבר שיש בנו כיום מידת “הבנה” אף לאבסוּרד מסוג זה ויש בין משכילינו שמוצאים בכך אפילו הד לנונקונפורמיזם שלהם ולמלחמה באֶסטבּלישמנט ובשוביניזם היהודי.

4

אגב, מאמצינו ליצירת ישוּת ערבית פלשתינאית הם בבחינת חידוש אפילו לגבי הצהרת-בּלפור, שדיברה לא על לאום פלשתינאי ערבי, אלא על תושבים לא-יהודים שהקמת הבית הלאומי היהודי אינה צריכה לפגוע בזכויותיהם.

אכן, דמיונם של הבריטים, מחברי ההצהרה, לא הספיק להם ליצור לאום פלשתינאי זה, שכן בימים ההם – לפני חמישים שנה בלבד – לא היה לאום ערבי פלשתינאי זה קיים אפילו בדמיון. היתה זו אוכלוסיה ערבית דלילה ונחשלת ללא כל סימן-היכר, פרט להיותה מן המטושטשות ביותר אשר באומה הערבית שבתחומי הקיסרוּת העותומאנית. המשכילים שבינינו, אלה המדברים בהיעלם אחד על העם היהודי והעם הערבי הפלשתינאי, צריכים להתברך בכך שהם מצליחים ליצור אומה שלמה על סמך חמישים שנה של היסטוריה מאז הכיבוש הבריטי, אלא שבכל-זאת יש לשים אל לב כי נכסי הרוח והחומר של עם פלשתינאי זה, בתור חטיבה לאומית מיוחדת, אולי אינם מספיקים עדיין, שכן במשך יובל-שנים זה לא התבטאו סימני-ההיכר הלאומיים הללו בהרבה יותר מנכסי התרבות של כתבי הוועד הערבי העליון והמופתי הירושלמי. ספק הוא אם זה עשוי להספיק ליצירת אומה, אפילו במאמצים מיוחדים.

המעניין שבדבר הוא שאפילו ציבורים ערביים ותיקים ובעלי ייחוד מפורש יותר אינם מוגדרים כאומות, אפילו על-ידי הערבים עצמם, אין אנו שומעים לא על עם עיראקי ולא על אומה סורית ולא על עם ערבי מצרי, אלא רק על מדינות עיראק וסוריה ומצרים. יתר-על-כן, אפילו אם ניטול מעצמה גדולה ובעלת ייחוד מובהק כארצות-הברית, למשל, ספק הוא אם מישהו יהיה מוכן לקבוע בלא היסוס שקיימת מהוּת כגון אומה אמריקנית. לאמריקנים לא הספיקו לשם כך ארבע מאות שנה של היסטוריה, עם לינקולן ועם וואשינגטון ועם כל אוצרות התרבות והטכנולוגיה שלה, אך משכילינו עומדים לטפוח על פניה ולהראות כי הדבר אפשרי אפילו לגבי ההיסטוריה ששיאיה הם קאוּקג’י או אחמד שוּקיירי.

5

כן, קיימת אומה ערבית גדולה, אשר תולדותיה הם חלק מאוצר התרבות האנושית, על אף תקופת הניווּן של מדינות-ערב כיום, על אומה זו, ולא על עם פלשתינאי או עיראקי או מצרי, מדבר, למשל, ססיל חוראני, הלבנוני, במאמר שהועתק בירחון האנגלי הנודע “אֶנקאוּנטר” לאחר ששת הימים. הוא מדבר על כך, ש“ההיסטוריה נתנה לאומה הערבית הזדמנות יחידה במינה לשוב אל קהילת הכוחות היוצרים בעולם”, ועל “צירוף נסיבות של מצב בינלאומי שאיפשר מתן ריבונות לכל הטריטוריות שלנו וגילוי אוצרות-טבע עצומים, הנותנים לנו, כמעט ללא מאמץ מצדנו, את האמצעים לשנות את מבנה החברה שלנו ולהביאה לידי שגשוג ורווחה”.

שום עם ערבי אחר, חוץ מאומה ערבית כוללת זו, אינו נזכר, באותו מאמר, ושעה שהוא מדבר על המצב שנתהווה לאחר מלחמת-ששת הימים הוא אומר:

“אם השטחים הכבושים בידי ישראל במלחמה האחרונה לא יוחזרו, הרי ברור כי יהיה צורך ליצור מבנה ערבי מדיני חדש ממזרח לירדן. אם נניח שם ואקוּאוּם ייכבש גם עבר-הירדן המזרחי תוך שנים מספר. למניעת דבר זה יש לאחוז באמצעים ליצירת מסגרת פוליטית חדשה, שבתוכה ימשיך חוסיין למלא את התפקיד שהטיל עליו הגורל”.

6

גם הדברים הנ“ל מעידים כי העם הערבי הפלשתינאי קיים, לפי שעה, בדמיון משכילינו בלבד וכמידת סבירוּתו של זה גם מידת סבירוּתה של הנוסחה הגורסת כי שני עמים אלה הם שותפים שווי-זכויות לבעלוּת מדינית על ארץ-ישראל. נוסחה זו, במידה שהיא ביטוי לעקרון “צדק” שאינו מחייב, נקלטת יפה באווירת הספקנות שהיא עכשיו באופנה אצלנו, לגבי כל מה ששייך לזכותנו על ארץ זו. הצלחתה של אָפנת הספק, הקלות שבה התפיסה הסקפטית הכללית נקלטת, ללא כל מאמץ לה, ללא כל נפתולים עמה, מעידה פחות על עיקרון מוסרי מאשר על היפוכו. היא מעידה כי בעלי ספקנות זו אינם משערים אולי מה פירוש היותנו לא צודקים בריבנו… הם יכולים להרשות זאת לעצמם שכן אין זה מחייב אותם לשום מסקנות עקרוניות. הם אינם מוותרים על צה”ל, המגן עליהם מפני ה“פתח”. הם רק יודעים, שבינינו לבין עצמנו, ה“פתח” אינו כל־כך בלתי-צודק… כך שתפישה זו מעניקה גם בטחון וגם קורת-רוח וסיפוק עצמי של רחבוּת-אופק. כמה שונה כל זה מן המתח המוסרי, שבו נאבקו עם השאלה הערבית בוני הישוב והמדינה, שעה שהבינו את חשיבותה הגורלית, הן מצד העיקרון והן מצד המסקנה המעשית לגבי המאבק הפוליטי ליסוּד המדינה.

7

לריקות הרעיונית השוררת כיום בציבור לגבי עקרונות-יסוד של קיומנו, תורמת הרבה גם הממשלה, הנמנעת מכל מה שעשוי לאשר ולהחיש את המיפנה הגדול שהתחולל שוב בתולדותינו, לאחר תקומת המדינה, עם מלחמת-ששת-הימים. אך השפעתה ההרסנית ביותר, והמוחשית ביותר של עמדה ממשלתית סתמית זו היא ברובד החיצון, בהתערערות דמותנו ותוקף זכותנו המוסרית בדעת-הקהל העולמית, זו שאנו עתידים אולי להצטרך לה מאוד־מאוד לעת מבחן.

מידת החכמה-העליונה המפוקפקת שבעמדה ממשלתית זו, הנמנעת מכל אישור זכות ומכל הצהרת עיקרון, כבר מטפחת על פנינו, שעה שעם כל תנודה באדמיניסטראציה האמריקנית אנו כמו נשארים ללא משען, שכן הכוח האחד אשר אדמיניסטראציה זו מתחשבת בו, דעת-הקהל העולמית האמריקנית, הולך ונעשה אדיש יותר ויותר ובחלקו הוא פונה לנו עורף במפורש, ואילו החלק האוהד אותנו אף הוא אינו צריך ואינו יכול לנקוט עמדה ברורה יותר מזו של ממשלתנו, השומרת עמדתה בסוד גמור. על הפרק עומדת, למעשה, עכשיו רק השאלה באיזו דרך תוגשם החלטת מועצת-הבטחון בדבר הנסיגה הישראלית, תמורת הבטחות לביטוּל לוחמה וחופש־שייט, כלומר תמורת הדברים שהיו קיימים על גבי הנייר גם לפני מלחמת-יוני.

לא מכבר דיבר אחד מחברי הכנסת המובהקים והמשכילים, בראיון שנערך עמו בגלי-צה"ל, על חריצות זו שבה אנו מנצלים את אי-הבהירות שבאותה החלטה של מועצת-הבטחון. אפשר שצדק, אך היה צליל מאקאבּרי באותה זחיחות בטוחה שבה דיבר על כך שעקשנות מדינות-ערב פועלת לטובתנו ושאנו מקווים ששליטי ערב יוסיפו לעבוד בשבילנו. צחוקו, וצחוק המראיינים אותו, צלצל פתאום כמו בתוך חלל ריק, ללא אחיזה, ללא תכלית וסבר. צליל מעביר צמרמורת.

זהו החלל הריק אשר. בו עשויה כיום כל תנודה בממשלת ארצות-הברית, או ביחסים בין אמריקה וברית-המועצות, להיות ראשית לחץ כביר שיתנכל לגזור עלינו נסיגה, בלי שהספקנו לעשות דבר כדי לקדם אפשרות זו, אם על-ידי התישבות בעוד מועד בשטחים המוחזקים ואם על-ידי רכישת דעת-הקהל העולמית. תוך חלל זה אנו עוסקים עכשיו ביצירת אומה ערבית פלשתינאית, בעוד האומה היהודית בעולם מוסיפה ונוטשת בפירוש ובפרהסיה את עקרון העליה שבלעדיו אין לנו קיום, בעוד אנו מדברים בלי-הרף על השלום עם מדינות-ערב ובעוד דיבורינו על כך נכרכים בוויתורים עקרוניים מראש, הננו משלימים למעשה עם האומה האחת שאסור לנו לעשות עמה שלום, האומה היהודית וכפירתה בעיקרי התחיה. כוחות המחשבה והמעשה והאמונה הצריכים להתייצב נגד כל אלה אינם בנמצא כיום.

1

מה שמתרחש כיום בין ישראל ובין מדינות ערב מוגדר, כידוע בשפת המדיניות העולמית, כ“הסכסוך הישראלי-ערבי”.

ובלשון הטרקלין החברתי הישראלי: “הקונפליקט”.

בימי המתח שלפני מלחמת-ששת-הימים כאילו נבקעה לזמן־מה קליפתו של סכסוך זה, ודעת-הקהל בעולם חדלה למשך זמן-מה לראות את שני הצדדים המעורבים בו כגורמים שווי-אחריות ושווי-צדק. לזמן-מה ניגלו עיקריו של סכסוך זה כעמידה של מעטים נגד רבים, של נצורים נגד הקמים עליהם לכלותם, של נאחזים בכברת-ארץ, שהיא נחלה ראשונה ותקווה אחרונה, לעומת נחשול של תאוות-השמד אשר חבורת שליטים ערביים עמדה להפכו לשטפון.

ברור שאילו נסתיימה מלחמת-ששת-הימים לא כפי שנסתיימה, היתה צדקתה של ישראל מתקיימת לעד, והצד הישראלי היה יוצא זכאי מלפני האומות, לאחר צאתו מן העולם.

אלא שהנצחון במלחמת-ששת-הימים שיבש, כידוע, את הדברים. “הסכסוך” הלך ונסגר שוב על קליפתו, והבדלי צדק או עוולה שבין הצדדים נעשו שוב ענין שאינו קובע.

יתר-על-כן, מכאן ואילך נעשה הסכסוך, יותר מאשר בכל שנות קיומו, למפגע בינלאומי, אשר ככל שהוא מתמשך כך הוא גורם טרדות אף לדורשי טוב, כגון לארצות-הברית ביחסיה עם עמי ערב, או לבריטניה בענין חסימת התעלה.

הצורך לפתור את הסכסוך הולך ונהפך על-ידי כך לתכלית בפני עצמה, ואילו הפרטים, דרכי-הפתרון ומידת הצדק או העוולה לגבי צד זה או אחר נתפסים כענינים שהעמידה עליהם מסתברת יותר ויותר כטפל לעיקר, ולא רק כטפל אלא אף כמכשול בדרך אל העיקר.

שלב מסוכן זה דומה שאנו עומדים כבר בתוך תוכו.

2

כך לא רק ברובד המדיני המובהק. גם לגבי דעת-הקהל העולמית, והכוונה לזו שהיתה אוהדת לנו לפני הנצחון, הולך ונשלם התהליך המחזיר את הסכסוך לקדמוּתו, למצב שבו, על הצד היותר טוב, שני הצדדים צודקים במידה שווה, אף כי ישראל צודק פחות.

תפישה זו, עיקרה בכך שהיא רואה שוב את הסכסוך הישראלי-ערבי כסבך טראגי ששני הצדדים שקועים בו במידה שווה ואשמים בו במידה שווה (אף כי ישראל אשמה קצת יותר) ואין להם תקווה להיחלץ מתוכו אלא אם גם בישראל וגם במדינות ערב יתגברו הנבונים על הקנאים.

במידה שיש למדינת ישראל מגע עם החוגים הנאורים בעולם – על אף חדלונה המשווע של ההסברה הישראלית – מתקיים מגע זה, בהתנדבות, על-ידי שליחים מתקדמים ישראליים, העמלים מזה חדשים להסביר לחוגי המשכילים השמאליים בעולם כי בישראל יש חוגים מתונים העומדים בפרץ בפני סכנת הקיצוניים וכי אם גם בארצות-ערב יקומו כוחות כאלה יש תקווה שהאנשים הישרים ושוחרי-השלום, הן בישראל והן בערב, יתגברו במאמץ משותף, אלה על קיצוניים שלהם ואלה על קיצוניים שלהם.

3

התפישה הרואה את הסכסוך הישראלי-ערבי כטראגדיה, כסבך ששני הצדדים שקועים בו, מושרשת גם בתוכנו. אין בדעתי לערער עליה. ברור שברובד האנושי, ברובך שבו הדם והסבל, היא נכונה. אך משעה שאנו רואים כך את “הסכסוך” עצמו, – כלומר משעה שאנו מעבירים תפישה זו אל התחום המדיני – אין לך מוטעית ומופרכת יותר ממנה.

כן, הטראגדיה קיימת והיא עקובה מדם ומסבל של “שני הצדדים” גם יחד. היא קיימת בשעה ששני צדדים אלה הם החייל הזונק על חייל ונאבק עמו לחיים ולמוות, היא קיימת בשעה שהצד האחד הוא הערבי הנשאר ללא קורת-גג לאחר פעולת-עונשין של צה“ל והצד השני הוא הדם הנספג באדמה לאחר מוקשי ה”פתח", שאותה פעולת עונשין באה לאחריו, היא קיימת בשעה שהצד האחד הוא הערבי הנמצא בבנין נכבש וירא לצאת ולהיכנע והצד השני הוא החבלן היהודי המחכה, חשוף לאש ולמוות, עד שהמבנה יתרוקן מיושביו.

לא כך ברובד המדיני של הסכסוך. כאן משמעות “שני הצדדים” אחרת לגמרי. כאן עומדות מצד אחד, מדינות ערב אשר טריטוריות שלהן משתרעות על פני שתי יבשות והן אינן חדלות מלהתנכל, זה עשרות בשנים, בכוחות השוד והשקר והרציחות והפוגרומים, אל מאמצי ההשתרשות היהודית בנחלה זעירה זו, אשר כל החוקים והמשפטים, החל ממשפט האמונה ועד משפט העמים, על כל ההצהרות וכל הוועדות המלכותיות והבינלאומיות, הועידו אותם ליהודים. העולם לא ידע תהליך התנחלות אשר הגזל והדיכוי היו כה זרים לו. כאן עומדת מן הצד האחד מדינה יהודית זו, אשר ביום קומה עטו עליה שכניה למחות זכרה, ולאחר שלא עלה הדבר בידם, נאספו עליה בשנית, ולאחר שלא יכלו לה בשנית, נקבצו בשלישית כשהם מרקדים ריקודי שמד וכליון ונשבעים להעבירה באש, עד שנהדפו גם בשלישית. מי שרואה נסיונות רציחה אלה ונאנח ואומר שזו טראגדיה, יהיה צודק רק אם הוא רואה את הטראגדיה בכך שהמתנפל המיסכן, על אף כל יגיעותיו, אינו מצליח להשלים מלאכתו. זה שייך לא לתחום הטראגדיה אלא לתחומי הפשע הפלילי. ואם לאחר כל אלה, לאחר שצבאות-ערב ניגפו בפעם השלישית, דורשים השליטים הערביים מישראל שהיא תיסוג קודם-כל אל קו-המוצא שלה, שלפני המלחמה, ורק אחר-כך אולי יאותו לדבר עמה, אם לאחר כל אלה עולה על הפרק ענין כזה, הרי שלכל היותר נוסף על-ידי כך ליסוד הפלילי גון הקומדיה האפלה.

4

הזנחת ההסברה שלנו בעולם, היעדר כל מאמצים לאישור גלוי של יסודי-זכות ועיקרי-קיום שלנו, בעוד “הסכסוך” נעשה כמין פקעת אחידה ללא סימני שוני בין הצדדים, הזנחה זו עלולה להתגלות כאחד הכשלונות החמורים ביותר שידעה הווייתנו המדינית. כך גם כלפי פנים. תהיה זו באמת טראגדיה אם תשתרש גם בתוכנו פנימה התפישה הרואה כ“סבך טראגי”, וכ“קונפליקט” שווה־צדדים, את העימות בין מאמצי התחיה והקיום של ישראל, לאחר כל מוראות תולדותיו של העם, ולאחר כל מסירות-הנפש של חלוציו ולוחמיו, מימי ראשית ההתנחלות ועד היום, ובין עמדתם של שליטי ערב, שהיא אחד הגילויים המנוּונים והנפשעים ביותר שידעה המדיניות העולמית בכל הזמנים. תהיה זו באמת טראגדיה אם יתברר כי בעוד אנו טורחים לקבוע בגלוי, ולרוב ללא תועלת, מי הצד שהתחיל ביריות, במה תקרית זו או אחרת, נחדל מלראות את ההבדל בין שני הצדדים בזירו התמודדות גורלית זו שבה עומד כיום העם היהודי ואתו תמצית כל תולדותיו ויעודן הלאומי, אל מול כוחות שהם כאילו תמצית כל השקר והסילוף והשנאה שליווהו בימי נדודיו. הכרה זו, במלוא תקפה ובהירותה, עשויה להיות לעזר גם במישור הממשלתי, בימים שבהם מתרקמות ההחלטות. ואין צריך לומר כי מבחינת תודעה ציבורית של חינוך וחישול אזרחי עשוי טשטושם של עיקרים אלה להיות גורם שאין מסוכן יותר ממנו לא רק לתחושת צדקתם אלא גם לכוח צדקתם של המערכה היהודית והקיום היהודי.

5

כל אלה, כמובן, דברים שאין בהם חידוש. הם כה ידועים ושגורים עד שהבּוֹן־טון הציבורי והמדיני ממש מתעוות קמעה שעה שהוא נתקל בהם. כך גם לגבי שאר ענינים שבמליצה, כגון סמיכות-השמות הנשכחת-כמעט של עם-ישראל וארץ-ישראל, וכך אפילו לגבי עובדות של היסטוריה שעוד אינה עתיקה כל־כך, כגון שהישוּת-הפלשתינאית הטבעית והבלעדית של עיר כמו חברון, למשל, נעשתה מוחלטת ולא מוטלת בספק רק לאחר שפרעות תרפ“ט גאלו אותה מן הישוּת היהודית הזרה, או כגון שבקעת הירדן, הריקה כמעט, נעשתה אדמת-קודש של הממלכה ההאשמית רק לאחר שהלגיון הערבי פלש לתוכה, על אפן ועל חמתן של כל חברות או”ם, פרט לפאקיסטאן ולסעודיה.

כל הדברים הללו נבלעו בתוך כללותו האלמונית של ה“קונפליקט”. במשך עשרות החדשים שמאז הנצחון לא חדל חוסיין מלטעון טענות של קשרי־נצח מקודשים עם “האדמות הגדולות” מבית-המלוכה הירדני, ואילו אנו, כיוון שאנו מכירים היטב שהגוזמא הערבית היא קש וגבב, ידענו כי מוטב להסתפק בעיקרון אחד, ברור ואיתן – שאת דעתנו על כל זה נגלה בבוא העת, במשא־ומתן ישיר. כך השלכנו את כל העקרונות הנמלצים, הסובבים על גורל העם ועל הציונות וכדומה, ונפנפנו בלי-הרף בעיקרון סינטטי זה של משא-ומתן ישיר. היה זה, לכל הדעות, עיקרון פיקח ונוח לשימוש, או כמו שאומרים שמיש. אלא שאירע דבר מוזר: אמנם עיקרון זה הוא המינימום שבמינימום, אך לאחר שהתמדנו כל-כך לשנן אותו ולהכריז עליו ורק עליו בלבד, התחיל ענין זה לעשות רושם של עקשנות משונה וטורדת, עד שהעולם התחיל רוטן על מידת נוקשות וקשיחות שלנו. הגיעו הדברים לידי כך שאפילו אנו עצמנו מתחילים להרגיש שאסור להתעקש כל-כך, ומאחר שהלחץ גובר ואנו נדחקים להחליט משהו, אין להוציא מכלל אפשרות שהרקע להחלטה זו יהיו לא אותן גרוטות נצחיות ומרופטות שהשלכנו מידינו, אלא נסיבות המצב ברגע זה בתחום היחסים השוטפים שבין ארצות-הברית וחוסיין ושאר חישובים של יסוד מסוג זה. שעה שאתה שומע, תוך אווירת הבהלה הסמויה שמסביב לכל אלה, כיצד מדינאינו מוסיפים וטוענים שהודות לשיטתנו עד כה אנו עומדים עכשיו על בסיס מדיני איתן, אתה חדל באמת להבדיל בין הטראגדיה והיפוכה.

יש רק לקוות כי החשבון היהודי הגדול, שנדחה מפני טכסיסי שעה, עתיד לקום ולכפות עלינו גזר הגיונו וכוחו בעוד מועד.

1

שום פרוגראמה לא קבעה שקיומה של מדינת ישראל הוא תנאי וערובה לקיומו של העם. אך כעת אנו יודעים זאת. מה שהוּכרז באותו יום ה' אייר תש"ח, קבע לא רק את חידוש הריבונות היהודית אלא את המשך הקיום היהודי. מה שהוקם אז היה לא רק מסגרת-מדינית אלא עמודי-תווך.

“הוויכוח על מרכזיוּתה” של המדינה בהוויה הלאומית הוא, כידוע, על הפרק כיום בתפוצות-הגולה, אך למעשה כבר הוכרע הדבר. גם אם אין הוא מוצהר, הוא מושרש היטב בהכרה. זה אולי ההסבר לתופעה, אשר רבים עמדו עליה, שהחרדה שאחזה את התפוצות עם מלחמת-ששת-הימים היתה רבה אף מזו שגרמה מלחמת-הקוממיות. המדינה נעשתה במשך עשרים השנים הללו לא רק חלק לא־נפרד מן הישוּת הלאומית אלא גם תנאי-בל-יעבור להמשכה של ישוּת זו. הפעם חרדו התפוצות לא רק לגורל “הישוב”, אלא אף לגורלן הן.

2

עם נצחון ששת הימים נתבדתה חרדה זו, אך יחד עמה נתבדה גם הסיכוי שהבהוב זה של הכרת שיתוף־גורלי יעמוד בעינו וישתקף לא רק באספקלרית־הזהב של המגבית.

מדינת ישראל הדפה את סכנת הכליון ונשארה עומדת על תלה ושוב היא משען ומבטח לתורת נצח-הגולה ומקור סיפוק וביסוס רוחני לתפוצות העומדות מנגד, סתירה גורלית זו היא המקפלת בתוכה את שאלת השאלות של עתיד המדינה והאומה גם יחד.

עם זאת, על אף כל תורות “שני מרכזים” וכיוצא, עוברות קורות-העם אל אפיק קורות המדינה. הן משתפכות אל אפיק זה מכל הזמנים ומכל הערוצים. הגולה, כמהותה כיום, הולכת ונעשית הוויה יהודית שאינה ממשיכה אף את קורותיה שלה. היא תמצית של הווה בלבד. אפילו יום־העדוּת האחרון של קורות הגולה, יום הזכרון לכליון ולמרד הגיטאות נשאר בה כיום-אזכרה בלבד. רק במדינת ישראל הוא מתנשא כישוּת נוכחת, על אימת תוכה ומשמעותה.

פרק-זמן זה שבו נתרכזו יחד חג הפסח ויום השואה והמרד, יום הזכרון לחללי צה"ל ויום העצמאות, הבאים רצופים בזה אחר זה, פרק-זמן זה הולך ונהפך לצומת המכילה את לב לבה של ההיסטוריה היהודית, צומת שאין דומה לה בעמים.

3

ואכן, יום-העצמאות הזה, העשרים למנין, לא יצא מקופח מלפני מתכנני האירועים למיניהם, הן בישראל והן בתפוצות. ולא רק היום הזה לבדו, אלא כל שנת העשרים כולה.

ועדת האירועים המרכזית בישראל כבר פירשה כמה פעמים תכניותיה ומכל מה שנתפרסם עולה תמונה שלמראיה אתה מפקפק לרגעים אם אמנם צריכה שנת העשרים למדינת ישראל להתנשא ולהתמשך כפסטיבל של אירועי אמנות וחברה, אשר כינוסים עולמיים והופעות עולמיות וביחוד שמות כוכבים עולמיים משובצים בו במידה שרק עם-עולם יכול להרשות לעצמו.

טוב לפחות שהדבר נעשה בשיתוף עם משרד התיירוּת. שכן פיתוחו של ענף זה הוא אולי הצידוק היחידי לממדים הללו.

כך לגבי השנה כולה. כל המקומות בה כבר תפוסים ודאי, ואף על־פי־כן, את יום-העצמאות הזה, אותו לבדו, כדאי אולי להוציא, ולוּ רק לשעות מספר, ולוּ לרגעים-ספורים, אל מחוץ למסגרת פסטיבלית-תיירית זו.

אל מחוץ לסימפוזיונים ולצוותי-המוחות, המספקים לו את התוכן.

אל מחוץ למשאלים של אנשי-הרוח, המספקים לו את העומק.

אל מחוץ לאמרגנים, המספקים לו את האמנות.

אל מחוץ לבמאים ולציירים ולפסלים המתוועדים יחד, כדי לחדש את צורותיו ואת תכנו ולבטא אותו. בעיקר – לבטא. ביטוי מקורי.

כל זה חשוב. אפילו הכרחי. ואף-על-פי-כן, כאמור, יש פתאום רצון להוציא את היום הזה מתוך כל אלה, ולו לרגעים ספורים. להשאיר אותו עם הבידור הפשוט ועם הקהל הרב, זה שאין לשמוח.

עם הקהל הרב ועם המצעד הצבאי, המתמשך ומתגלגל, המיותר לא-מיותר.

להשאיר את היום הזה עם כל אלה. לראותו פתאום לא מהוקצע, מגוייד, מצולק, מאובק, כאותו יום של תש"ח.

שכן, כזה הוא באמת.

שכן, על אף מרחק עשרים שנה הוא סמוך לאותו יום. הוא ממש נוגע בו. הוא בן־דמותו. הן לתוכן, הן למשמעות, הן לעמידה על סף.

הוא חזק ממנו. אך בודד וחשוף כמותו. על אף שפעות-הברזל שנוספו לו.

הוא חשוף וחד כמו שדות-הקרב ששקטו. והזמן הוא עמק החרוץ.

שכן מיספר־עשרים זה אינו מיספר עגול. הוא מיספר משוסע וקרוע, פרוץ אל מרחבי עבר ועתיד ואין מבלעדיו גשר בין שני אלה.

שפעתה של שנת היובל מכסה על עובדה זו.

רק בדבר אחד נבדל יום זה מן הימים ההם שלפני עשרים שנה. הוא נבדל מהם בכך, שעכשיו הוא כאילו תוֹהה ואינו רואה לפעמים את הדברים המוטלים על כף.

שכן כיום כאילו יש ברירה.

אך מדי פעם הוא שב ונזכר שאין זו אלא מראית-עין.

האמת היא שאין ברירה. כמו שלא היתה אז. אך יש כוח רב ויש דרך רבה שעברנו אותה לא על-מנת לחזור בה אחורנית. ואין הכוונה כאן ל“שטחים”. כוונה לשאלות הפתוחות שהשטחים אינם אלא אחת התשובות היעודות להן. בתוך תוכן אנו עומדים כיום. הן שאלות של עם שיחיה ולא ימות.

כן, שמחתו ויגונו של יום זה, עָשרו ועָניו גם יחד, כל זה מצטרף יחד לכוח שובר לב.

אך הוא גם כוח פועם כמו לב.

4

מדינת ישראל זו, אויביה כיום, כתום עשרים שנה, הם אויבים שקמו עליה לכלוֹתה ביום תקומתה.

מיומה הראשון לא ידעה מנוח.

ואף-על-פי-כן יודעים אנו שהיא קמה לאושר, לרווחה ולשלום.

אך כדי להביאה אל ראשיתה של דרך זו, היה צריך להבקיע קודם סבכי התנכרות והלעגה וביזוי ומנוד-ראש מבית.

הרבה גורמים הכשירו תקומתו של יום-עצמאות זה וכל הכרוך בו. ויש רק אדם אחד אשר עליו אפשר לומר כי לולא הוא – לא היה יום זה קיים.

מלחמת ההבקעה שלו דרך הררי שיגרות וחומות אטימוּת וסטיות ומלל היתה ממלחמות-הרוח הכבירות שבדברי ימי העם.

איני מתכוון לקבול כאן על בדידותו כיום. זו שנגזרה עליו או שגזר על עצמו. היא המשך ישר מאותה מהות שממנה נחצבו קרבותיו למען המפנה הגדול בתולדותינו.

הדברים יכלו כמובן להתגלגל אחרת. יכול היה בן־גוריון לנוח עכשיו על זרי-דפנא ולהיות בראש קרואיה של שנת-היובל הזאת, כשהוא מעוטף כאתרוג במוך של כיבודים.

אלא שהדברים לא כך נתגלגלו ולמעשה גם לא יכלו להתגלגל כך ואני סבור כי מוטב שהם כפי שהם כיום.

ואף־על־פי־כן הוחלט, כידוע, לכבדו. הוחלט שהוא יהיה בין חתני פרס ישראל. “פרס כבוד”, על פעלו בהקמת המדינה וקידומה.

אמנם, קוץ אחד היה בכל העניין הזה. וכבר נמצא אפילו מי שהעיר על כך בפומבי. פרס ישראל נועד, כידוע, ליצירה רוחנית, והענקתו בעד מפעל-חיים כמו זה של בן-גוריון משבשת את מהותו של הפרס.

יש, כמסתבר, מושגים שונים של “יצירה” ומי יודע דרך הרוח?

אך לא זה עיקר.

שכן, משאתה תוהה על דרך-חיים זו של מאבקי מחשבה ואמונה ודמיון ועוז-רוח, שחוללו תמורה שאין דומה לה בדברי ימינו החדשים, אתה תוהה כיצד היה מועמד זה משתבץ בתוך טקס-ההענקה, שעה שהיה נקרא לעלות לדוכן ולקבל פרס על הקמת המדינה, לאחר פרס המחול ופרס הפיסול, ולזכוֹת, בעד מפעל-חיים זה, ללחיצת-יד של השר ומחיאות-כפיים של הקהל.

למזלנו דחה בן־גוריון את הרעיון הזה. אחד מחתני-הפרס לשעבר התרעם אמנם מאוד על נימוק הדחיה – “מילאתי רק חובתי, ואין מגיע לי פרס בעד זה” – וטען שלא בן־גוריון לבדו מילא חובתו, אלא כולנו מילאנו חובתנו ואין זו רבותא. ואף-על-פי-כן נימוק זה נכון.

הוא באמת מילא רק חובתו. כל חייו. מעלייתו לארץ ודרך כל עמלו ונפתוליו והישגיו האין-שניים למען העם והארץ, ועד שדה-בוקר, ועד שגחן על אשת-נעוריו אחרי יציאת נשמתה ואמר “לכתך אחרי במדבר”. ועד היום הזה.

הצדק אתו. אין מגיע לו פרס בעד כל אלה.

אך מגיע לו שבדידותו כיום תיראה לנו רגע אחד כבדידות האפקים הגדולים, הנשארים תמיד מן החוץ ומן הצד, כבדידות הזירות הגורליות שבהן עמד לנו כוחו, יותר מכל כוח אחר בדורנו עד היום.

מגיע לו שנדע כי על אף היות יום-העצמאות הזה רחוק עדיין מן השלום ומן השלמוּת, הרי בכל-זאת שונה היום הזה מן הימים שבראשית-הדרך.

וההבדל הוא בכך שהעיקר בכל-זאת כבר נעשה.

ועיקר זה – הוא שחולל אותו יותר מכל.

5

יום-העצמאות הזה מחכה יותר מכל לדבר אחד בלבד – הוא מחכה לשלום בארץ הזאת.

וכך כל יום מימי עשרים השנים הללו שמאז קום המדינה. וכך כל הימים שלפני-כן, מאז ראשית ההתנחלות בארץ.

פעמים אתה מהרהר כי בדברנו על השלום אנו מדברים למעשה על ענין שהעם היהודי לא ידע טעמו מימיו.

בכל שנות נדודיו לא ידע העם הזה טעם שלום.

לא הוא ולא הארץ הזאת.

המלה העברית שלום, הנישאת על שפתיים עם כל פגישה וכל פרידה, זו שאנו מבטאים אותה עשרות פעמים ביום, היא אולי הנעלמה ביותר מכל המלים העבריות.

היא גן נעול.

אנו אומרים אותה בלי לדעת מהי.

אחרי יום של חוצות ושל שוק ושל הווי ושל מדיניות, לאחר שהיא חוזרת ומתגלגלת פעמים אין-ספור, במשרדים, בחנויות, בתחנות, היא נשארת לבדה. סודית כשהיתה.

ייתכן כי בהישארה לבדד היא נהפכת לדמעה גדולה, חמה, מלוחה, דוממת, מחכה.

ופעמים אולי אין היא דמעה או דומיה. פעמים היא אולי נהפכת לצווחה, לצעקה של קוצר-רוח, של עייפות אין-קץ: האומנם לעולם לא?

משום כך, משום שאנו כה נכספים אליה וכה מבקשים את הכמוס בה, אנו נכונים לחשוב לנו לזכות ולאושר אם נזכה לשמוע את צליל הברותיה – ולוּ רק הצליל בלבד – יוצא מפי אויבינו.

יש עצבות לאין-שיעור במעמדו של עם יהודי זה, אשר זה עתה הסיר חרב־כליון מעל צווארו, ועכשיו הוא מחכה רק לחסד שיעשו עמו אויביו המובסים ואותו לדבּר עמו.

יש עצבוּת לאין-שיעור בנכונות זו להציע כל פיצוי, כל הנחות, להבטיח אושר משותף ושגשוג ורווחה, ולוּ רק בעד פגישה פנים אל פנים, ולוּ רק בעד אמירת שלום על-ידי צד שלישי, תוך כדי המשך נאומי־ההשמדה הידועים.

השלום! אשרינו שאנו משתוקקים אליו כל כך. אין זו גנוּת. טוב שעד כדי כך אנו נכספים אליו. אך מדי פעם בפעם עלינו להתנער מן ההיפנוזה. עלינו להתאושש לרגע. לראות פתאום כי עוד מעט ואנו נוטשים מרוב כוסף לשלום את הדברים שרק מכוחם אנו יכולים להשיגו, את גבול הבטחון שבידינו ואת זכרון מורשתנו וצדקתנו. כן, מזה חדשים אנו עומדים למעשה ומשננים באזני כל, שאמנם יודעים אנחנו כי עמידתנו כיום היא מכשול לפני השלום, אך כל מה שאנו מבקשים הוא – לומר זאת לאויבינו פנים אל פנים.

ביום-עצמאות זה, על פרשת-דרכים מפולשת זו, עלינו לבקש שעת פכחון והארה. אין אנו שכורי נצחון. שכורי נצחון הם אלה מבינינו שהישגי המלחמה באמת סחררו את ראשם והם סבורים כי ההישג רב מדי, כי זה שפע שאין אנו רשאים לשאתו, שעלינו להתפרק ממנו ויהי מה. הפכחון האמיתי רחוק מזה. הפכחון האמיתי אומר כי זו הפעם הראשונה בתולדותינו, בעמידתנו כיום, אנו יכולים לקוות לשלום, ולוּ רק מתוך ידיעה שהיפוכו של השלום – נחשול המלחמה – נעשה, הודות לעמידה זו, ענין קשה יותר לאויבינו. הפכחון רואה את הדברים כמו שהם. על עצבם, על הפלא שבהם, על כָבדם וכוחם גם יחד.

1

יש בינינו, כידוע, אנשי בטחון שסבורים כי הגבולות הנוכחים הם יסוד לבטחונה של ישראל. למעשה, זו דעתם של אנשי הבטחון כולם, וההבדלים ביניהם לענין זה הם רק הבדלי הטעמה והבדלי מסקנות, הלכה למעשה.

גם מומחים צבאיים מאומות-העולם הביעו ומביעים את דעתם מדי פעם, בזכות ערכם הבטחוני של הגבולות הללו.

כדי שלא יהיו, איפוא, סבורים בעולם שחישובים כאלה יש להם ערך לגבינו, הסביר שר-החוץ בראיון לעתון “לה-מונד”, שאין נימוק זה קובע.

“גבולות השלום” – כך אמר – “אינם חייבים להיות זהים עם גבולות הפסקת האש, כיון שהשלום אינו צריך אותם תנאים טריטוריאליים שהם מחויבי המציאות עקב צרכי הבטחון ובגלל היעדר שלום”.

זוהי נימה חדשה. לאחר שמערכת ההסברה שלנו סילקה בהצלחה את “הנימוק ההיסטורי”, היא מורידה מסדר-יום גם את הנימוק הבטחוני. לפי זה מסתבר שלעת שלום בינינו ובין הערבים לא תהא ממילא שום משמעות למושג בטחון, שכן לא הגבולות ישמרו על השלום, אלא השלום הוא שישמור על הגבולות.

2

גישה זו יש בה הגיון, אך ההגיון הזה יש לו תוקף רק בתנאי אחד: בתנאי שמתכוונים לשלום של אחרית הימים.

אין ספק כי אותו שלום נצחי על אדמות, שבו יגור זאב עם כבש, לא יהיה זקוק לגבולות בטחוניים מובהקים.

מסתבר שאפילו ממשלות ומשרדי־חוץ לא יהיו דרושים בעת ההיא. יתר-על-כן, הוא לא יצטרך לכל גבולות שהם.

אלא שבינתיים מדובר, כידוע, לא באותו שלום-עולמים, אלא הכוונה היא לשלום מסויים מאוד, שמחציתו האחת, זו שבידינו, היא בגדר משאלה הנהדפת אחור, ואילו מחציתו השניה מופיעה לפי שעה בצורה של נאומי-השמד ערביים ובצורת החלטות משטמה-ונקם של ועידת חרטום.

על-כרחך אתה תוהה, איפוא, אם השלום הזה, אף אם יעלה בידינו למשוך ולמשות אותו בשערות ראשו מתוך סבך השנאה ותאוות-הנקם של שליטי ערב, הוא שלום שאפשר להטיל עליו, כבר עכשיו, מראש ומלכתחילה, את עול שמירת גבולותיה של ישראל ולהפקיד בידיו את בטחונה. נדמה כי מי שסבור כך מדלג דילוג רב מדי על פני תהום רבה מדי. מדיניות-החוץ שלנו אולי יכולה להרשות לעצמה קפיצה זו, הודות למשקלן המועט של נוסחותיה החלולות, אך מרגע שאתה משווה לנגדך את משקל בעיותיה של מדינת ישראל, בעיות הבטחון והקיום פשוטו כמשמעו, אין לך ברירה אלא להסתייג מקפיצה זו מחשש ריסוק עצמות.

3

הסתייגות זו אינה דבר קל. זהו תפקיד אשר כל העוסק בו לא יינקה.

שכן, מאחר שמדיניות-החוץ הישראלית דוגלת בשלום, היא רואה את כל המתנגד לה כמתנגד ממילא גם לשלום.

הזדהותה של מדיניות-החוץ שלנו עם השלום היא רבה כל-כך, עד שהיא חדלה להבחין בינו לבינה.

מי שקם וטוען כי אולי הגיע הזמן להחליף מדיניות זו באחרת, משיבים לו בחיוך סלחני שאין תחליף לשלום.

מי שטוען כי מדיניות זו סותרת יסודי-ציונות (כגון בהימנעות מעמידה עקרונית-לפחות על זכותנו לגבי ארץ-ישראל השלמה), משיבים לו שהציונות לא ידעה משאת נפש נעלה מן השלום.

מי שמתריס כנגד מדיניות זו, שהיא מוותרת מראש על שטחים שהם ערובת-בטחון, עונים לו כי השלום חשוב מן השטחים.

וכשהשואל מוסיף ומעיר כי שלום זה עוד אינו בידינו וכי בעד על ויתורים עקרוניים שאנו מוותרים מראש אנו מקבלים הבטחות השמדה עקרונית, מסבירים לו כי השאיפה לשלום חשובה לא פחות מן השלום.

4

במזכירות מפלגת-העבודה הסביר שר-החוץ לא מכבר כי אפילו אם ידחו שליטי ערב את שאיפת ישראל לשלום, הרי יש לה לשאיפה זו חשיבות של נשק פוליטי דינאמי, המרחיק מעלינו את סכנת הבידוד בזירה הבינלאומית.

כנגד דעה זו יש, כידוע, נטיות וסימנים המעידים כי אין סכנת הבידוד בזירה הבינלאומית מתרחקת מעלינו ופעמים נדמה שהיא דווקא מתקרבת.

על־כל־פנים ברור כי מבחינה עקרונית אין השאיפה לשלום, כשלעצמה, גורם מספיק ליצירת דימוי מעורר-אהדה תמיד ובכל הנסיבות.

שכן לשאוף לשלום ולשחר אותו בכל הכנוּת יכול גם הכובש, או הלסטים, שעשה מלאכתו ולאחר מכן אין הוא מבקש אלא לישב בשלווה והוא מושיט ידו להתפייסות ולפשרה.

הנחה זו אינה עיונית בלבד. על אף טענותיו ומאמציו של משרד-החוץ אנו רואים כי זהו למעשה הדימוי הישראלי ההולך ודוחק מפניו את כל שאר הדימויים החיוביים, והוא הולך ומשתרש בדעת-הקהל בעולם.

אמרנו שתהליך זה מתרחש על־אף מאמציו של משרד-החוץ, אך למעשה מספק משרד-החוץ סיוע רב וחשוב לתהליך זה, והוא משיג זאת על-ידי שיטת הסברה שלו, העושה הכל כדי לשרש ולעקור את הרושם שעמידתה של ישראל בשטחים המוחזקים – ולוא רק עד למשא-ומתן – היא עמידה שיש בה צידוק בטחוני, היסטורי, או כל צידוק שהוא, פרט לעובדת הכיבוש.

5

לפני ימים אחדים הובאו בעתונינו דברים מתוך ראיון של שר-הבטחון, רב־אלוף משה דיין, עם כתב של עתון הולאנדי. הפיסקה שאני מצטט להלן אינה מתכוונת אולי לענין שאני עומד עליו כאן והיא נאמרה אולי בהקשר אחר, אך יש בה, כמוֹת שהיא, משום התראה חדה ואכזרית מפני אותה סכנת בידוד אשר משרד-החוץ מתברך כל-כך בסילוקה ובמניעתה.

בעמדו על כך שעלינו להיות נכונים תמיד להתחדשות המלחמה, אמר שר-הבטחון כי אם תפרוץ מלחמה “עלינו להבין כי העולם יראה במעשי האיבה הגלויים של הערבים ובנסיונותיהם לגרש אותנו מעמדתנו הנוכחית, מערכה הגנתית גרידא, אשר כל מטרתה הוא כיבוש מחדש של השטחים המוחזקים”.

טענתה העיקרית של מדיניותנו בענין “הבסיס האיתן” שהיא עומדת עליו ובענין הצלחתה במניעת הבידוד הפוליטי, על-ידי הימנעות אישור עקרוני ומעשי לעמידתנו בשטחים המוחזקים, מופרכת כאן בדרך שאינה צריכה פירושים.

6

למעשה, אילו ביקשה מדיניותנו לנקוט היפוּכו של קו הסברה זו, ולפעול למען הבלטת הלגיטימיוּת של עמידתנו ב“שטחים”, לא היתה צריכה להמציא יש מאין. לגיטימיוּת זו, סמיכות זו שבין העם היהודי ובין חבלי-ארץ כמו יהודה והשומרון, יש לה, על אף הכל, שרשים עמוקים בתודעתם של עמי הנצרוּת. במידה שמציאותנו בארץ, מאז ראשיתה של הציונות, נסתייעה באהדתה של דעת-קהל עולמית, שהשפיעה על הממשלות, נבעה אהדה זו משרשיה של אותה הכרה היודעת שאין היהודים זרים בחבלי-ארץ אלה.

על-כל-פנים, הסברת הלגיטימיוּת הזאת היתה יכולה להתמודד בהצלחה עם טענות הבעלוּת של ממלכת ירדן, שזכויותיה המדיניות על שטחים אלה נובעות מתשע עשרה שנה של שלטון כיבוש שלא הוכּר על-ידי שום סמכות בינלאומית וראשיתו בהפרה גלויה של החלטות או"ם.

הימנעותה של מדיניותנו מכל טיעון ואישור של זכות בשטחים אלה היא שגרמה במידה מכרעת לכך ששטחי יהודה והשומרון מכוּנים כיום בפשטות בשם “טריטוריות ערביות”, אף בפי אוהדיה של ישראל.

היא שגרמה לכך שאפילו בשעה שהעולם משבח את המשטר השורר בשטחים המוחזקים ורואה בו מופת מדיני וצבאי, נשמעים שבחים אלה כהערכה להישגיו של שלטון כיבוש ארעי ותו לא. כגון אותו מאמר של שבח ואהדה ב“דיילי טלגראף”, שקבע כי המשטר שהנהיגו הישראליים בגדה המערבית הוא אפילו ליבראלי יותר ממשטר הכיבוש האמריקאי, בשעתו, ביאפאן.

קורת-הרוח שבה נתקבל אצלנו שבח זה אף הוא מעיד כי שום גוון נוסף, המבדיל בין עמידת האמריקאים ביאפאן, למשל, ובין עמידתה של ישראל בשומרון וביהודה, אינו עולה כיום לא רק על דעתם של זרים, אלא אף על דעתנו אנו. שום אבק הרהור נוסף ושום חיידק של הרגשת שוני וייחוד אינם משבשים כיום את היאפאניזציה הזאת של יחסנו לבעיית “השטחים”.

דומה כי אחד הזינוקים העזים והמרשימים ביותר של מערכת ההסברה החיצונית שלנו, היה הזינוק שקם בשעתו לעקור מדעת-הקהל בעולם כל שמץ הרהור, העשוי למצוא משמעות מסויימת באותם צווים של משרד-הפנים שקבעו כי יהודה ושומרון אינם “שטחי אויב”.

וכך בכל הזדמנות ובכל צורה, הן ברובד הממשלתי והן מחוץ לו. וכך עד לד"ר נחום גולדמן, שהסביר כי דעתו כדעת המתונים בישראל, שהם רובו של העם והם מבכרים הסדר של שלום על החזקת שטחים.

ישראל מצויה כיום – כך אמר – במצב שיש בו אפשרויות גדולות ואם היא תתנהל כראוי יכולה מדיניותנו להביא לידי כך שהעולם הערבי יכיר בקיומה וייתכן גם שהמעצמות הגדולות יתנו ערובות של ממש לבטחונה בעתיד.

7

חזון נעלה זה של עתיד, ששיאיו הנשקפים מרחוק הם הכרה בקיומה של ישראל, בצירוף בטחון הנשען על ערובה של המעצמות, נתקבל ללא כל הרגשת צרימה ורתיעה. אדרבא, בתוך האווירה המדינית הכללית היה בו אפילו צליל של חגיגיות מרוממת את הנפש. רק מעטים תהו אולי על כך שחזון זה, אשר אין בו דיבור וחצי-דיבור על עליה ושיש בו, כנגד זה, ויתור על עיקרים של ארץ-ישראל, יוצא דווקא מפי אדם שהוא נשיא ההסתדרות הציונית לשעבר.

ובאמרנו “לשעבר”, אנו מתכוונים לא לתפקיד-הנשיא, שד"ר גולדמן עודו משמש בו, אלא רק להסתדרות הציונית.

8

דלילותה של מדיניותנו ניכרה גם בדרכי פולמוס שלה עם המערערים עליה. עיקרם של דרכי ויכוח אלה – הדבקת כינויים שכבר נעשו שיגרה, כגון שוביניזם, ואפילו פאשיזם וכיוצא באלה, יחד עם יחוּס כוונות וסיסמות שהיא מייצרת אותן על-מנת להתווכח עמהן, כגון “אף שעל אדמה” או “סיפוח ויהי מה”.

דומה כי איש מבין המערערים על מדיניותה של ישראל כיום אינו סבור, ולא היה סבור מעולם, כי אפשר להחליף אותה על-ידי הצהרה ישראלית על “סיפוח השטחים” וסוף פסוק.

שכן השאלה אינה שאלת הצהרה של ריבונות והחלפת נוסחה בנוסחה. השאלה היא שאלת מערכת של מושגים אחרים, של מנטאליוּת אחרת, של השלטת חוקי-הגיון טבעיים ונכונים שמכוחם היו אפילו ענינים “מפוקפקים” כמו מעשה ההתנחלות בגוש עציון, שנראה כה מופרך בראשיתו, ושעכשיו הוא מובן מאליו, או תחילת ההיאחזות בחברון כיום, צריכים להיעשות ממש מעצמם, לא כענין של הצהרה אלא כדבר שהוא מסוג הרפלקסים הטבעיים הקובעים את חיי הגוף. דרכי הנדודים הארוכים של דברי ימי העם, עד לרגע הפגישה עם יהודה והשומרון, היו צריכים להימשך מאליהם, עוד סנטימטרים אחדים, מכוח תנופתם הטבעית, כדי שמעשי היאחזות כאלה יסתדרו אף ללא כל הסדר וייראו כתכלית העמידה בשטחים הללו. דברים אלה יכלו להיעשות, כידוע, בלי לתת פתחון-פה לשום טענות נישול או דיכוי ולהיות חלק לא-נפרד מן המדיניות רבת־התנופה וההשראה בשטחים המוחזקים.

גישה ציונית טבעית היתה מעמידה גם את שאלת המבנה האתני והפוליטי של תושבי הגדה באור נכון, כשאלה של מדיניוּת־פנים, במסגרת הריבונות היהודית, אשר אינה מוציאה מכלל אפשרות פתרון של אבטונומיה, בתנאי שפתרון זה יהיה מושתת על עקרון שוויון-זכויות אזרחי ופוליטי ועל עקרון הריבונות המדינית היהודית. מדיניות זאת היתה מעמידה גם את השאלה הדמוגראפית במקומה-הנכון, לא כשאלה של עודף אוכלוסיה ערבית, אלא כשאלה של חסרון עליה יהודית, שבלעדיה גם מדינת ישראל בגבולותיה הקודמים אין לה עתיד.

מדיניות ציונית טבעית לא היתה נותנת מקום לאותה תיאוריה שמתוכה משתמע כי לשם שמירת אָפיה של מדינת ישראל יש לוותר על לבה של הארץ. שמירת האופי היהודי של המדינה צריך להיות לא נימוק לנסיגה, אלא ראש הנימוקים לעמידה “בשטחים” אלה שקבעו את זהוּתו של העם היהודי, כשם שהעם היהודי קבע את זהותם, ובלעדיו הם שטחים בלי שם ובלי זכרון. החרדה לאָפיה היהודי של המדינה אין לה ולא ייתכן שתהא לה אלא מסקנה אחת: עליה מן התפוצות. האופי היהודי של המדינה יובטח לא על-ידי ויתור על ארץ-ישראל, אלא על-ידי אי־ויתור על עם ישראל. זו השאלה כולה.

1

אקדים ואומר כי אפשר להניח שאם החליטה הממשלה להימנע מלעשות פומבי רב מדי לציון יום שחרורה של ירושלים, היו לה טעמים ונימוקים של ממש. יש להניח כי ההיענות ללחץ בנקודה זו, מתוך כוונה שלא להחריף את הבעיה דווקא בשעה זו, כשמדינות-ערב עמלות להפכה נושא למבחן-כוחות נוח, היא היענות שנבחנה ונמצאה כדאית. לא כל רתיעה טכסיסית היא ויתור עקרוני ולא על כל “התחשבות בלחצים” יש לצעוק חמס.

לא על החלטת ההימנעות מן הפומבי, לגבי יום ירושלים, אני בא לתהות כאן, אלא על הדרך שבה הוצגה הימנעות זו לפני הציבור.

בניסוח המוסמך נאמר, כידוע, כי “הממשלה” החליטה כי יום כ“ח באייר, יום שחרור ירושלים השלמה וגאולת הר הבית והכותל המערבי, “יוחג על-ידי תפילת הודיה ליד הכותל המערבי וכן על-ידי הקדשת שעה מיוחדת בבתי-הספר לנושא ירושלים בתולדות ישראל”. עם זאת החליטה הממשלה להקים “ועדה שתקבע את סדרי ציוּן יום-העצמאות ומלחמת-ששת-הימים ויום שחרור ירושלים, בעתיד”. הכוונה היא ש”וועדה זו תיתן דעתה לכך שבחודש אייר חלים בזה אחר זה אירועים המבקשים מתן ביטוי הולם".

הפגם שבהסבר זה – והוא פגם שאולי אין חמור ממנו לגבי ממשלה, בעמדה בפני דעת-קהל שלה עצמה – הוא נימת חוסר־כנוּת שבו.

חוסר-כנות זה עיקרו לא בכך שהוא מצניע את הסיבה האמיתית לביטול החגיגות הפומביות – את ענין ההתחשבות בנסיבות המדיניות ברגע זה – אלא עיקרו בכך שהוא מנתק את הדברים לגמרי מהקשרם הנכון וניגש אליהם גישה כה עקיפה ותמימה עד שאי-אפשר שלא לחייך למראיה. ניסוח ממשלתי זה מעמיד, למעשה, את הדברים ממש ראשם־למטה, במקום לומר כי הממשלה מצאה לנכון להימנע, מסיבות כבדות-משקל, מלציין יום זה כמתוכנן, עומדת ממשלתנו דווקא על הצורך למצוא ביטוי הולם לא רק ליום זה בלבד אלא גם ליום העצמאות ולמלחמת-ששת-הימים, וברוח זו היא נותנת אפילו הוראות לוועדה שנתמנתה לכך דווקא ברגע זה.

טעם-לווי מוסיפה גם העובדה שמלחמת-ששת-הימים ויום-העצמאות צורפו להסבר זה כמליצי-יושר פחות לשמם ויותר כאיש להצדקת ההימנעות. עוקצה של בעית יום-ירושלים ניטל, כביכול על-ידי שמבליעים אותה בתוך מכלול של בעיות, אשר שאר ימים גדולים מצטרפים בו יחד. אפשר היה אולי להתעלם מן המלאכותיוּת שבניסוח הזה ולראות בו הכרח שלא יגונה, לולא היו הדברים שקופים כל-כך.

בכך מצטרף נוסח זה לשאר נוסחאות ופירושים ואומדנים שנעשו לנו לחם-חוק בחדשי המערכה המדינית, ובלי משים אתה מהרהר כמה שונה כל זה מניסוחי צה"ל בימי המערכה הצבאית. ההבדל הוא בכך שהקומוניקאטים הצבאיים עוררו אמון מלא. הציבור ידע כי אין בם לא כיסוי ולא התחמקות.

בנוסח הממשלתי הנ"ל מדוּבּר על “שעת מחנך”, שתוקדש בבתי-הספר ליום ירושלים, ראוי היה שהממשלה תוסיף כי הודעתה שלה בענין זה אינה צריכה להיכלל בחומר שיובא לפני התלמידים, שכן אין זו דוגמא מחנכת.

2

עוד לפני החלטת הממשלה שמע הציבור על דין-ודברים, בעיריית ירושלים, בענין ציונו הפומבי של יום שחרור העיר.

אני כשלעצמי סבור כי לשתגיע עת סיכומים יוברר כי פעלו של ראש עיריית ירושלים למניעת תקלות וסיבוכים, אחרי המלחמה והנצחון, היה בין התרומוּת החשובות ביותר לייצוב מעמדה של העיר המאוחדת, הן מן הבחינה המעשית והן מצד שיכוך התנגדותה של דעת-הקהל בעולם.

אך תנופת מאמציו של ראש העירייה בכיוּן זה חרגה, לדעתי, מגבול הסבירוּת שעה שהוא עמד, למשל, לבסס את הדעה כי עיריית ירושלים, בתורת גוף המייצג את כל אוכלוסי העיר כולם, ולא את היהודים בלבד, אינה צריכה לתת גושפנקא שלה לחגיגת הנצחון היהודי של כ"ח באייר וכי מוטב להקים לענין זה ועד ציבורי של אישים.

מסתבר שהצעה זו נתקלה בנימוק האומר שבמדינה דימוקראטית מוכרעים הדברים על דעת הרוב, וייתכן שהיו עוד נימוקים אשר יכלו לה. אם כך ואם כך דעה זו נדחתה ויפה שנדחתה. וייתכן שיש בה הגיון, אך אם כך הדבר, הרי שמאותו טעם עצמו היתה מדינת ישראל צריכה להימנע מלהעניק “חסוּת” שלה ליום-העצמאות, שכן גם המדינה יש בה אוכלוסים שיום זה אינו שמחתם-דווקא, והקמת “ועד למען מצעד-צה”ל" אף הוא דבר העשוי להתקבל על הדעת מבחינה מופרכת זו.

יתר-על כן, מאותו טעם עצמו – מאחר שממשלת ישראל היא לא רק ממשלתם של היהודים היושבים במדינה – היתה צריכה גם מלחמת-ששת-הימים להתנהל לא לפי החלטת הממשלה ומדינת-ישראל, אלא לפי החלטתו ובשמו של ועד ציבורי יהודי.

3

באותם דיונים של עיריית ירושלים העלה ראש העירייה, כידוע, חוץ מנימוק חוקיותו של הייצוג הכולל, עוד טעם שעיקרו התחשבות ברגישוּתם של אוכלוסי העיר הערביים לגבי משמעותו של יום זה, נימוק שיש בו משום “בנפול אויבך אל תשמח” ושאין לפטור אותו כלאחר-יד. נימוק זה הוא אנושי ועמוק ובמידה שהוא מיסודי “הרוח היהודית” הנכונה, הוא מקור גאווה לכל מי שזכה להיות מבניה של אומה זו. אך יש לו לנימוק זה שלוחות והסתעפויות שחובה לעמוד עליהן מחמת תהפוכות שמתחוללות בהן לפעמים.

כן, אותה התחשבות ברגשות התושבים הערבים, לאחר תבוסת יוני, הוא עיקרון שאנו רשאים להתגאות לא רק בערכו העצמי אלא גם בהתגלמותו המעשית, זו שהודות לה נעשו סדרי-המימשל ב“שטחים המוחזקים” לאחד המופתים הנדירים שבהם נמחקת הסתירה הנצחית-כביכול שבין המדיניוּת המעשית ובין הציווי המוסרי, בין ההגיון המדיני ובין התבונה האנושית החיה.

“התחשבות” זו אין נכונה ממנה, וכפי שהוכח אין גם מועילה ממנה מבחינה מעשית, כל זמן שעיקרה הימנעות מרמיסת זכויות הפרט, הימנעות מדיכוי, מהתנשאות ריקה, מיהירות פוגעת ומתקיפות הרואה הכרח להדגים עצמה על כל צעד ושעל, מחשש שמא ישכחו שהיא קיימת.

אך “התחשבות” זו נעשית מטשטשת עיקרים כשהיא בתודעת-הציבור אל מעבר לתחום שלה, שעה שהיא נעשית אמת מידה לקבוע עיקרי, יחס אל ענינים שאינם מגופה, שעה שהיא קובעת לא את יחסנו אל התושבים הערביים אלא את יחסנו אל עצמנו, אל התמורות שנתחוללו בארץ, אל הארץ עצמה, אל עתידה ועקרונות-חייה של האומה.

“בנפול אויבך אל תשמח” הוא עיקר שמתרוקן ממשמעות מוסרית שלו ומתמלא תוכן זר ומעוקם, שעה שהוא מדלדל את משמעותם של הקורות, שעה שהוא מקהה את משמעות הישועה והקרבן שבהם את משמעות השמחה הפצועה שזכתה לראות בנפול אויביה בנפש. דברים אלה אין להם תחליף באותן הנאות ושמחות של לגלוג ל“כיבושים” ול“נצחונות” וכדומה, הכל במרכאות-כפולות, כמובן.

תהליכים אלה גורמים לכך שאותה מידה של “בנפול אויבך” נעשית, היא עצמה, ענין של התנשאות ובטחון מופרז המתעלם מן העובדה שהאויב עוד לא נפל, עוד לא הובס, ועוד הוא זומם למחות זכרנו מעל פני האדמה.

4

משום כך עלינו לקבל את ביטול חגיגות יום ירושלים לא כענין הבא לטשטש את משמעותו של יום זה, אלא כענין הבא לחשוף את מהותו החדה והבוטה, לחשוף את העובדה שהכל עוד מוטל על הכף, שהמערכה עודה בעיצומה, ושהכוחות הקמים עלינו הם רבים ועצומים ושבדידותנו רבה ושדברים אלה מחייבים אותנו שבעתיים לחוש את מלוא צדקתנו וזכותנו, לחוש את כורח קיומנו ואת משפטנו שהוא משפט הצדק. דברים אלה צריכים להיות מוחשיים גם בניסוחים שלנו, בקביעת עקרונות שאין בהם דו-משמעות ועירפול, הן כלפי חוץ והן כלפי פנים.

ועוד עיקר אחר. עמידתנו העקרונית התקיפה והברורה בענין ירושלים הולכת ונעשית במדיניותנו כמין מפלט וצידוק לרפיונות ולספקות לגבי כל השאר, ירושלים בתורת אליבּי, ירושלים בתורת צידוק לוותרנות מראש על מה שמסביב לה, הוא חזיון שלא ייתכן. תקיפות עמידתנו בעניין ירושלים צריכה להיות לא פורקן אלא תוספת חובה לגבי מה שמחוץ לה, עליה להיות לא עיקרון המסתפק בעצמו, אלא הנחת-יסוד לאישור זכותנו וכורח קיומנו בארץ-ישראל זו, שאנו יראים מפניה כיום ומכסים עליה בנוסחותינו הסבוכות, ביחוד אם נזכור – גם מבחינה מעשית פשוטה – כי אם יכולה אולי ארץ-ישראל להתקיים בידינו בלי ירושלים, אין ירושלים יכולה להתקיים בידינו בלי ארץ-ישראל שבסמוך לה. ככל שנחדל להפריד בין שתי אלו כך יתחזק מעמדנו בשתיהן גם יחד.

1

הדרך שבחרה ההנהגה הוותיקה, כדי לתת בידי יגאל אלון את סגנוּת ראש-הממשלה ואת משרד-הקליטה החדש, עשתה עוול הן לאיש והן לתפקידיו החדשים.

זו היתה דרך משובשת שטלטלה במשך שבועיים את ממשלת הליכוד על גבי שוחות ומהמורות, שאיימו לרגעים לדון אותה בריסוק איברים. הנוהל הפגום גרם שהמינויים האלה קוממו בראשיתם כמעט את כל המפלגות ועוררו מורת-רוח כללית כמעט בדעת-הקהל.

מסתבר שהדברים יכלו להתבצע בדרך אחרת. מסתבר שצמרת מפא"י-לשעבר, אילו נקטה נוהל תקין, היתה יכולה להשיג אישור למינויים הללו אף ביתר קלוּת. אלא שזה סגנונה של ההנהגה הנוכחית. זה הרגל שנעשה טבע. עיווּת-הנוהל, המונח ביסודה כחטא-קדמון, נעשה כמין דפורמאציה מקצועית, המתגלה גם שעה שאין בה צורך כלל. משל למה הדבר דומה? לאותו בלש שמספרים עליו שהיה מסתכל בהדר זריחת החמה, כשהוא מצניע עצמו מאחורי עמוד טלגראף ועוקב אחרי הזריחה בהיחבא.

2

מינויים אלה נתפרשו, כידוע, בחוגים רבים וכן שונים לאו דווקא כענין שעיקרו לשמו ולשעה זו דווקא, אלא כתכנית הצופה עתידות. איני סבור כי פירושים אלה הם מופרכים. הכל מעיד כי הנהגה הוותיקה בחרה ביגאל אלון להילחם לה מלחמת-מאסף עם רדתה מן הבמה. צריך להודות כי זה רעיון שיש בו תנופה וברק-דמיון. לבחור דווקא את מפקד הפלמ“ח ואת המצביא שאין מסמל יותר ממנו את מלחמת-הקוממיות, לבחור דווקא בו כדי לערוך את קרב השקיעה של מעוז “חברינו” ו”שרינו", זוהי בלי ספק בחירה המעידה על אי-הסתפקות באמצעים-לחצאים. השאלה היא רק אם יאות יגאל אלון למלא תפקיד זה ואם בסופו של דבר לא יתברר שתוכן תפקידיו החדשים יהיה היפוכן הגמור של הכוונות שהונחו ביסוד המינוי.

אני כשלעצמי סבור כי התשובה היא ברורה והיא אינה זו שמתכנני-המינוי החדשים מקווים לה.

3

הטלטלה שהיתה כרוכה במינויים אלה, מחמת הפרוצדורה המשובשת, הצליחה להקהות אפילו את טעם החידוש שבהקמת המשרד לקליטה. אכן, נחוצה מדת כשרון מיוחד ונדיר של אפרוריוּת ושל טשטוש כדי להקפיץ עובש אפילו על חידוש מובהק, אך ההנהגה הצליחה בזאת, הצליחה עד כדי כך, שהקמת המשרד הזה לא נתפרשה, ובצדק גמור, אלא כטפל וכענין שהוא בבחינת אמצעי לחשבונות אחרים, לא פחות משהוא תכלית לחשבון-עצמו. ואף-על-פי-כן צריך לקוות כי חידוש זה יבקיע מבעד לספיחים הללו. ייתכן כי ברבות הימים –אם יעמדו שלטן הגורמים האובייקטיביים, שאין לנו שליטה עליהם, והכוונה לקפאון ייצר-החיים וההתנערות של התפוצות – יוברר כי הקמתו של משרד זה היתה אחד המעשים רבי-המשמעות שנעשו בזמן הזה.

עובדה היא כי כניסתם של שני קציני צה"ל מובהקים, לתפקידי ניהול בסוכנות היהודית, עשתה רושם של חידוש ושל מיפנה במידה אשר קונגרס שלם לא הצליח להשיגה.

הידיעה הקצרה, שהופיעה בעתון, כי יגאל אלון נפגש עם מי שהיה אלוף פיקוד המרכז, עוזי נרקיס, לדיון על תיאום בין הממשלה ובין ההסתדרות הציונית בעניני קליטה ועליה, היא בלי ספק ידיעה מהפכנית שהציונות לא ידעה דוגמתה זה שנים רבות.

4

אך נשוב לענין הסגנוּת, שהוא העיקר בשעה זו.

נדמה לי כי בתפקיד זה יכול וצריך יגאל אלון לפעול לא רק בניגוד לכוונות ההנהגה, אלא אף ברובד אחר, שהוא גם חשוב יותר בשעה זו וגם דחוף יותר.

ממשלת הליכוד הלאומי שלנו יש בה סימן-היכר, המנוגד לעצם הגדרתה כממשלת-חירוּם. אם נניח כי ממשלת-חירום סימנה הוא יסוד משותף אשר מפניו נדחים, בעת הכרעה, כל חילוקי-דעות בענינים אחרים, הרי ממשלת הליכוד שלנו שונה מזה שוני שביסוד. היא יכולה אולי למצוא מכנה משותף בין פלגותיה בכל ענין שבעולם, אך הדבר המאיים בכל שעה לפלג ולפוצץ אותה הוא הדבר אשר לשמו הוקמה, כלומר נקיטת עמדה וקביעת קו להתמודדות עם הבעיות החותכות גורל שלאחר מלחמת-ששת-הימים.

פאראדוכס שני של ממשלת-ליכוד זו הוא, שבעוד חבריה נמנעים כלפי-פנים מהחליט על העניין העיקרי, הרי כלפי חוץ, בזירה הקובעת, נמשך למעשה קו של החלטה ברורה לצד אחד, והוא כמסתבר דווקא הצד שהעתיד אולי, לעת-הכרעה, להיות מיעוט בממשלה זו, קו שנקודת-המוצא שלו היא נכונות הוויתור על ההישגים שאין להם תחליף, לשם הסתגלות לנסיבות מתחלפות ולמדיניוּת של חיי שעה.

עד היכן עשוי להגיע חוסר-תיאום זה ראינו לא מכבר, בימי הסערה שקמה בממשלת-הליכוד לאחר שנודע לממשלה כי ישראל קיבלה את החלטת מועצת-הבטחון “בשלמותה”. חלק לא מועט בתקרית קרדינאלית זו היה שוב לאותו טבע של שיבוש-נוהל, אשר גרם לכך שרק מפי אחרים ולא מפי ראש-הממשלה עצמו נודע לממשלה כי שר-החוץ התיעץ אתו התיעצת דחופה בענין זה. מן הפרט הזה הסיח ראש-הממשלה דעתו, בעוד הוא תוהה יחד עם כל השאר כיצד הוחלט מה שהוחלט.

המלחמה הגדולה, שערך משרד-החוץ לצידוק צעדו זה, היתה מלווה המולה כה רבה ועצבנות כה קיצונית עד כי לאחר שוך הסערה כדאי אולי להזכיר שוב כי הדבר הברור האחד שאותה החלטה קובעת הוא “נסיגת הכוחות הישראליים משטחים שנכבשו בסכסוך האחרון” וזאת ללא כל דיבור וחצי-דיבור על שיחות-שלום או משהו בדומה לזה. ראוי גם להזכיר כי אף שמשרד-החוץ נפנף בחזקה ובמרץ גובר והולך בסעיף המדבר “בפירוש” על “גבולות בטוחים ומוכּרים”, הרי האמת היא שמלים אלו אמנם מצויות בנוסח ההחלטה של מועצת-הבטחון, אך הן נאמרו רק בקשר לאישור זכותן של כל מדינות האיזור לחיות בשלום בגבולות בטוחים ומוכּרים שאין עמם איומים ומעשי אלימות. נפנופו של משרד-החוץ במלים אלה, כאילו הן סעיף אופראטיבי ממש, הוא נפנוף של הטעיה מזיקה ומסוכנת. מלחמתו של משרד-החוץ בענין זה לא היתה אלא המשך הקו הרצוף שבו אין להבדיל על-פי-הרוב בין המאבק על יוקרתו של המשרד ובין המאבק על בטחונה ועתידה של ישראל. מהדורה שניה של מלחמת-יוקרה זו באה, ואף במשנה-תוקף, לאחר שנודעו בציבור הדברים שאמר שר-הבטחון בענין אותה החלטה של מועצת-הבטחון. כנגד סכנה זו של גילוי האמת לציבור, ערך משרד-החוץ הסתערות, היכולה בהחלט להירשם כאחד מפרקי השפל של ההווי המדיני שלנו.

למרבה האירוניה הוסבר, מחוגי משרד-החוץ, כי בשעתו לא היה פנאי להיוועץ בממשלה בענין זה של קבלת ההחלטה על-ידי ישראל, מחמת שהמתח באו“ם היה רב בקשר עם המצעד העתיד של צה”ל בירושלים וצריך היה לעשות באופן דחוף צעד שיפיג את הרושם שהערבים הם שוחרי-שלום וישראל היא סרבנית. משום כך הוחלט בהתייעצות ביו שר-החוץ ובין ראש-הממשלה לעשות על דעת עצמם צעד הנוגע ביסודי היסודות של מדיניותנו…

את ערך מינויו של יגאל אלון לתפקיד סגן ראש-הממשלה אני רואה גם בכך שבעמדת-מפתח זו תהיה לו אפשרות לקדם פני התפתחויות פתאומיות כאלו, ואילו לשם כך בלבד בא המינוי הריהו לברכה. שאלות העומדות עכשיו על הפרק הן הצריכות להיות אמת-מידה ןאבני-בוחן לכל הערכה בכל רובד שהוא. ומאחר שעמדתו ודעתו של יגאל אלון בשאלות הקיום של ישראל (ואיני מתכוון הפעם לפרטיה של “תכנית אלון” המפורשת) ידועות, הרי יש חשיבות במאזן-הכוחות של ממשלת-הליכוד גם לעובדה שדעתו עכשיו היא לא דעת שר-העבודה אלא דעתו של סגן ראש-הממשלה. על-ידי כך ייקבע יסוד ברור של עמדה נכונה ויציבה, אם לא בכהונת ראש-הממשלה ממש, הרי לפחות בסמוך לה.

5

צד זה הוא מהותי ומציאותי יותר מכל חישובים שניתלו במינוי זה על-ידי הצמרת הוותיקה. אם חשבה צמרת זו כי בכך מתחיל המירוץ למשרת ראש-הממשלה, כפי המושג הציורי שנשתרש בציבור, מוטב שיידעו גם בהנהגה וגם בציבור כי דווקא חישוב זה הוא המפוקפק יותר מכל. כל אחד מאתנו נמדד לפי מידותיו וזכויותיו-הוא ולא לפי גובה ההדום או הכסא שמישהו מציב מתחתיו. ביחוד אם כסא זה הוא מן הריהוט הנושן של ההנהגה הוותיקה. יש להניח כי גם יגאל אלון יודע כי במידה שקידומת זו שניתנה לו על ידי הצמרת יכולה להשפיע על דעת-הקהל, הרי היא עשויה גם לגרוע ולא רק להוסיף.

סיווּגו של יגאל אלון במשרד-העבודה, לעת כזאת, היה מעשה של קיצוץ כנפים. שעה שמשרד-החוץ היה טוען כי שר-העבודה אינו צריך לחוות דעתו על עניני גבולות ובטחון היתה זו, על אף הסבירוּת הפורמאלית, אחת מבדיחות העונה. אלא שמעתה עלינו לדעת כי גם חשבונם של אלה שראו במינויו החדש רק ראשית מירוץ מסויים, אף הוא חשבון-שווא.

כל אותה טרמינולוגיה של מירוץ שהתחיל אינה הולמת לא את המסלול ולא את היעד שאליו צריכים להיות דרוכים כיום הרצונות ןהמעשים. ודאי, תמיד יש תחרות ויש ייצר טבעי ונכון של תפישת-הגה, אך זירתה וכלליה של תחרות זו אינם זירתו של טוטו-כדורגל או של חישובי מזכירות-מצומצמת. מינויוֹ של יגאל אלון אינו אלא המשך תהליך בריא, לחידוש פני ההנהגה וכוחותיה. ייצר המציאות וייצר האתגר והחוש המדיני והציבורי הנכון יאמרו לו את הדבר הידוע לו מכבר, שעליו להיות לא מאסף לאלה שהועידו לו תפקיד זה בחישוביהם, אלא אחד מכוחות-החלוץ של התקופה העתידה.

1

שגריר ישראל בבון מיחה בימם אלה נגד הנטיה המסתמנת בגרמניה להפסיק בשנה הבאה את שפיטת פושעי-המלחמה וליתן תוקף סופי לחוק ההתישנות.

תחולתו של חוק זה כבר נדחתה פעם, כידוע, בשל תנועת-מחאה עזה שקמה לפני שנים אחדות בארצות שונות, וישראל בתוכן, ואף בגרמניה עצמה.

אין ספק כי סגירת התיקים הנוראים של פשעי הנאצים פירושה סגירה אלימה של תקופה שעוד אינה יכולה להנעל. חשבונה וזכרונה של תקופה זו, הן אלו הניגלים לעינינו מדי פעם בצורת מיספרים כחלחלים על זרועות אנשים ונשים של יום-יום, והן הסמויים, הם דברים שעודם ממלאים את חללו של ההווה. מיליוני אנשים מבין החיים כיום, וכוונתי לא ליהודים בלבד, מחצית חייהם שרויה באותו עבר והם מעבירים אותו באלפי נימים אל תוך ההווה.

כפייתו האלימה של חוק-ההתישנות על כל אלה הוא דבר המעביר ומוחק על צלם-פניהם של ימינו אלה את תו ההגיון והבינה והזכרון. סגירה אלימה זו של תיקים פירושה כיבוי שרירותי של תודעת חטא וגמול, במסוה של פורמאליוּת משפטית סדירה.

תנועת-המחאה נגד תחולתו של חוק-ההתישנות עתידה להקיף ודאי חוגים רחבים בעולם. רבים יטו אוזן לשמוע את דברה של ישראל בענין זה.

דיבור זה יישמע ודאי, הן ברובד הרשמי והן ברובד הציבורי הכללי, ואין אני בא כאן להקדימוֹ. רצוני רק לציין כי מסע-המחאה הישראלי, עם כל הכרחיוּתו וצדקתו, ייערך על רקע מיוחד במינו, וכדי שלא לעסוק בנושנות ניטול, לשם הדגמתו על רקע זה, רק כמה פרטים מן הרעננים והחדשים ביותר.

2

לפני ימים מעטים נערך בישראל מסע-מחאה עז וקצר בענין גם הוא שייך לתחום יחסינו עם גרמניה.

כוונתי למחאותינו בענין נכונותן של חברות-הפלדה הגרמניות הגדולות להכנע לתכתיב החרם הערבי.

בינתיים נתיישבה, כנראה, פרשה זו, אם בשלמות ואם לחצאים, ולא היא עצמה עניננו כאן.

כאן נעמוד על נקודה אחרת:

בעת הדיון הציבורי שנערך בענין זה התברר כי ממשלת ישראל וחברת “כור”, שעה שעמדו להזמין את הפלדה הדרושה לצנור אילת-אשקלון, קיבלו הצעות שונות, מאת ספקים שונים בעולם. הברירות היו רבות, ומהן גם נוחות ביותר. אך ישראל בחרה להזמין פלדה זו דווקא משתי החברות הגרמניות אשר היו חלק לא נפרד ממכונת-המלחמה-וההשמדה הנאצית.

כן, חברת “טיסן”. כל מי ששמות ראשי מחולליה של תקופת-האופל הנאצית זכורים לו במקצת, יודע כי שם היה צמוד לשמו של היטלר לא פחות משמותיהם של גבלס וגרינג. זה היה שמו של איל-ההון שתמך בתנועה הנאצית בעת עלותה לשלטון וסיפק לה את הנשק שבו יצאה למסע-ההשמד העולמי, וגם עכשיו הוא עוזר לתנועה הניאו-נאצית בגרמניה.

ישראל דחתה איפוא כל הצעות שבעולם ובחרה לקנות את הפלדה דווקא ממנו.

ברור שהיו נימוקים מדיניים להעדפה זו, אך לא פחות מזה ברור כי נימוקים אלה לא היו גזירה מן השמים, ובעת הריתחה שרתחנו על חברות-הפלדה הגרמניות הללו, בשל נכונותן להיכנע לחרם הערבי, שמענו אף את משרד המסחר והתעשיה רוגז על אלה שהעדיפו ספּקים אלה על פני אחרים, זולים יותר ונוחים יותר.

דבר אחד אינו מוטל בספק: לולא רתיעתן של חברות אלו מפני חרם הערבים לא היה בינינו פוצה פה ומצפצף נגד התקשרות זו, מסתבר כי הצד הישראלי שחתם על החוזה ידע מה הנימוקים העשויים להכביד קצת על חתימה זו, אך נימוקים אלה חוק-ההתישנות חל עליהם מכבר.

נימוקים אלה עלו על הפרק בהיפוך-משמעות, רק בעת מחאותינו נגד כוונתן של חברות-ענק הגרמניות להפר את החוזה, שאז נשמעו, אף מפי חוגים רשמיים שלנו, דברי תוכחה כנגדן, על שמתוך חישובים מדיניים הן שוכחות כי עליהן לנהוג יחס מיוחד בלקוחות היהודיים. לבנו התחמץ בראותנו כיצד הגרמנים שוכחים מה הם חייבים לזכרון השואה.

3

אך אותו רקע מיוחד שעליו עשוי להתנהל מסע-המחאה שלנו נגד חוק-התישנות פשעי-המלחמה, נוצר לא רק מצירופם של ענינים רבי-ממדים, כגון אלה הקשורים בענקי-הפלדה הגרמנים.

רקע זה מצטרף גם מכמה זוטות מיוחדות במינן, וכדי שלא לעסוק בנושנות ניטול שוב מן החדש ביותר.

ובכן, לפני שבועות אחדים חלפה בעתונינו ידיעה כי ישראל השתתפה ביריד של בגדי-ילדים-ותינוקות שנערך בקלן.

באחת הכתבות נמסר, בתוך השאר, כי ההשתתפות הישראלית לא עוררה ענין רב, מחמת שכמה וכמה מוצגים איחרו להגיע וארגזים אחדים לא נפרקו למועד. על אחד הדוכנים לא הוצגו, למשל, אלא חמש נעלים בודדות של תינוקות.

אני מסופק אם צריך להזכיר לקורא יהודי – ואולי אף לקורא מבני אומות העולם – שסמל זה של נעלי תינוקות הוא מן הדברים העולים לראשונה בדמיונו של אדם שעה שהוא מהרהר בעיקרי אימותיה של אותה תקופה.

הררי נעלי הילדים באושביץ. הררי נעלי הילדים בשאר מחנות-ההשמדה.

סבורני, משום כך, כי אם אנו רוצים לתהות על משמעותה של השתתפות ישראלית ביריד בגדי-ילדים-ותינוקות בגרמניה, הרי אותן חמש נעלים,שעליהן מסוּפר בכתבה, מספיקות כדי להמחיש לנו משמעות זו.

אך אין זה הכל.

באותה כתבה מסופר גם על תצוגה של תכשיטים ישראליים ב“בוטיק” גרמני נודע לתהילה. תצוגה זו נערכה בחסותו של שגריר ישראל בבון ובהשתתפות דוגמניות שהציגו את התכשיטים. בעת הפתיחה החגיגית השמיע בעל בית-המימכר הגרמני דבריו ואמר כי רק העם היהודי שניחן בנשים יפות ואינטליגנטיות במיספר רב כל-כך, מסוגל לייצר תכשיטים כה נאים.

אינני יודע אם תמונה זו של תהלוכת דוגמניות ודברי-הלל ליפי בנות-ישראל באזני קהל גרמני, ברורה יותר או ברורה פחות מתמונת הנעלים, אך על-כרחך היא מתקשרת בזכרונך עם מה שמסוּפר בשעתו על אותן שורות שורות של נשי-ישראל שעברו במחנות המוות עירומות לפני קציני-המיוּן הגרמנים.

משום כך נניח לתמונות אלו ונאמר רק זאת:

מפעם לפעם ניטש אצלנו ויכוח מהו החומר שצריך להיכלל, לצרכי צנזורה, בסוג “חומר תועבה” שבדפוס או בצילום. דבר זה לא הוכרע עדיין, אך עד להחלטה אין ספק כי הגדרה זו אינה יכולה שלא לחול על תמונות-פתיחה חגיגיות כמו זו שהזכרנו לעיל ועל השתתפות ישראלית ביריד בגדי-ילדים-ותינוקות בגרמניה.

יש כאן מידת פרברסיה וביזוי אשר שום רשויות רשמיות אין בכוחן להפיג אותה.

אלא שאצלנו מענישים על ביזוי שם ישראל רק נערים ערביים המורידים את דגלי מדינת ישראל מעל בנין בית-ספר בחג-העצמאות.

4

ולרעננות הרקע שעליו עתידה להישמע מחאתנו נגד התישנות פשעי הנאצים נוסיף רק עוד פרט אחד מן האחרונים.

בימים אלה מצאנו בעתונים קטעי שיחות של כתבים עם נערים ונערות, בוגרי כיתות י"א, שנבחרו למסע לגרמניה.

הדברים שנשמעו מפי התלמידים, להסבר הנסיעה וצידוקה, היו גם מן התחום המדיני (“גרמניה היא מדינה חזקה ובעלת מעמד חשוב ויש לטפח קשרים עמה”) והן מן התחום הרוחני (“אינני שוכחת את השואה, אך אני רוצה למצוא שפה משותפת עם הדור הגרמני הצעיר”).

כל זה מעיד על הכנה חינוכית נאותה ותידרוך הולם.

אף כי במה ששייך לנימוק המדיני (“גרמניה היא מדינה חזקה”) דומני כי המחנכים שלנו היו יכולים לוותר עליו. נימוק זה הוא מן הסוג שאפילו מדינאים ותיקים נזקקים לו רק מהכרח, ולא מרוב טובה. בשנותנים אותו בפי נערים ונערות של בית-רבן, הרי יש בו לא רק משהו מחינוך לאופורטוניזם מן הסוג המובהק ביותר, אלא גם חינוך לאי-הרגשת המגוחך, שכן טיפוח קשרינו עם גרמניה, מתוך כורח מדיני, יכול היה להתנהל כשורה גם בלי עזרתם של בני כיתות י"א תיכון.

לעומת זאת ברור שאין לוותר על נימוק כמו “לא שכחנו את השואה אך יש למצוא שפה משותפת” וכן הלאה. בלעדי ניסוח זה קשה באמת לערוך את הנסיעה, וכאן אתה רואה בפועל ממש כיצד המחנכים גוררים את הנערים והנערות הללו אל תוך עולם הניסוחים הריקים, המכסים על הצביעות, הגושרים על פני תהומות של ממש במלים חלקלקות אשר הנערים והנערות הללו כבר מתאמנים כיצד לא להחליק ולא למעוד על פניהן.

כל זה, יחד עם הנסיעה עצמה, יש בה מידה לא-מעטה של השחתת-הנוער, והעובדה שגורמים חינוכיים עוסקים בכך אינה משנה את פני הדברים אלא מוסיפה לכך רק את הצימוק המיוחד.

5

על כרחך אתה מהרהר כי אם יש בין הגרמנים הבאים לישראל צעירים הנמשכים או נשלחים לכאן, אם מתוך תחושת אשמה וסבך לאין מוצא ואם לשם נסיון כפרת עוונו של הדור הקודם (ויש צעירים גרמנים כאלה), הרי הללו כנים יותר וראויים לכבוד יותר מן המחנכים והתלמידים היהודיים הנוסעים לגרמניה מתןך הפטרת פסוקים של “לא שכחנו”.

צעירים גרמנים מועטים אלה שבהם מדוּבּר באים לכאן משום שגרמניה מלאה צללי עבר שאין מפלט מהם והמעטים החשים זאת מבקשים פורקן והסבר ומוצא. הם חשים זאת משום שעד היום צריך נשיא גרמניה להצדיק חתימת ראשי-תיבות שלו על תכניות של בניית מחנות-ריכוז, הם חשים זאת משום שבימים אלה ממש מעיד ראש ממשלת גרמניה במשפט של פושעי-מלחמה, כשהוא נאלץ למסור עדותו בתוקף דרישת הסניגוריה, הם חשים זאת משום שאין בגרמניה לא מהנדס קשיש ולא רופא קשיש ולא עורך-דין קשיש ולא כל אזרח אחר שמעבר לגיל מסויים, שאינו חשוד על השתתפות בפועל בנוראה שברציחות שהיו מעולם.

זה הדבר המניע צעירים גרמנים מתי-מספר לבקש פורקן בישראל, פעמים אף על-ידי קבלת-עול בתוכה.

אך זהו בדיוק גם הדבר הצריך למנוע צעירים משלנו לצאת לגרמניה על-מנת להפגין שם את מראהו של הדור היהודי הצעיר, השונה כל-כך מן היהודים שהובלו לטבח.

הנימוק הגורס כי נסיעות כאלו לגרמניה באות לשם הבטחת העתיד הטוב יותר הוא נימוק ריק, כל הרוצה לפעול כדי שדברים איומים אלה שאירעו, לא יישנו בעתיד, צריך לדעת מה הם מחייבים בהווה, צריך לחוש שאין לפסוח עליהם בניסוחים חסרי-ערך של “לא שכחנו ובכל-זאת יש לנסוע”.

6

למען האמת יש לומר כי כל אותם ביזויים שהזכרנו אינם נעשים ללא לבטים. הלהטים הם חלק לא-נפרד מאותו תבשיל של קהוּת ואטימות שעיכולו עתיד להיות קשה יותר אפילו מפלדת טיסן.

לבטים היו לבמאים שנסעו לגרמניה ולשחקנים שנסעו ונוסעים לשם, ולבטים היו לא רק לכנר הראשון על הגג אלא אולי, אפילו במידה גדושה יותר, אף לכנר השני שיצא אחריו לכנר, לפי שעה בווינה, את נגינות היהודים בחזיון של דמויות שלום עליכם. לבטים היו וישנם לכל מי שמעורב במסכת מבישה זו, החל מן הסופרים ועד הבדרנים ועד לשמונת הפרופסורים של אוניברסיטת ירושלים שנפוצו למסע-הרצאות בגרמניה ואחד מהם אפילו סיפר בראיון ל“דבר הסטודנט” על לבטים מיוחדים שהיו לו אם להרצות בהיידלברג, במחלקה שבראשה “עומד פרופסור שהיה ידוע בפעילותו הנאצית”, – עד שהחליט להרצות.

לבטים היו אולי גם לאלה שהמריצו את יצרנינו להציג נעלי ילדים ביריד של בגדי-ילדים-ותינוקות בגרמניה.

לבטים אלה מוסיפים אפילו נופך דראמטיוּת לכל הענין כולו, שכן כל עיקרם הוא בכך שהמתלבט מתגבר על לבטיו, ועם זאת הלבטים מלווים אותו בדרך והוא מזכיר אותם בהזדמנויות נאותות, גם לקהל הגרמני, שעה שהוא משחק את מישחק הסבך הטראגי ושעה שהוא מספר אחר-כך, בשובו לישראל, כי הוא “הזכיר לגרמנים את השואה” ו“האולם כולו עצר נשימתו”.

כן, יש לחשוש כי אם לא נתפוס בעוד מועד את השטחיוּת והזיוף שבדבר יתפסו זאת אחרים.

ייתכן כי אותו קהל גרמני, ששליחינו מתרוצצים בתוכו, יבין פתאום כי בעוד אנו שולחים אליו מורים ותלמידים ושחקנים ובדרנים ומרצים וכיוצא באלה, אין אנו מבקשים למעשה אלא דבר אחד: אנו מבקשים רק ששחיתות זו שלנו תתקיים לא בחלל ריק אלא במקביל ובסמוך למשפטים של נאצים, העומדים לדין, ושל עדויות מסמרות שער על השמדת יהודים.

מאחר שחדלנו להתבייש בפני עצמנו ייתכן שקרוב היום בו נצטרך לכבוש ראשנו בפני קהל גרמני שיבין במה מדוּבּר.

כל זאת אני אומר לא מפני שאני סבור שעלינו לחדול מלדרוש את ביטול חוק-ההתיזנות לגבי פשעי הנאצים. עלינו למחות בכל תוקף נגד כוונה זו של הפסקת המשפטים. טוב שבענין זה לפחות אנו יכולים לפעול עדיין בלי לבטים.

1

מקובל כי גל המרי, הסובב כיום את כדור-הארץ, בצורת מהומות של סטודנטים, אחד הוא בכל המקומות.

“מסאן פראנציסקו עד פראג ומפאריס ועד טוקיוֹ, מטוקיוֹ ועד בלגראד, ועד מוסקבה”, כך ובדומה לכך מתנסחת, כרגיל, מפת-העולם על הגל הזה, בלי הבדל, כביכול, בין המתחולל בארץ וארץ ובגוש וגוש.

יש מדגישים אפילו בפירוש את הצד השווה בין התסיסה שבעולם המערבי ובין זו שבגוש הקומוניסטי. לאמור – כאן ושם מרד ב“מימסד”. כאן ושם– קריאת דרור לאדם מכבלי שלטון קופא, ממסגרות-חברה שנתאבנו, מכבלי מוסכמות.

יש, כמובן, אמת בתפיסה זו של מידת אחידות, ואף-על-פי-כן מידת השוני רבה יותר ובעיקר – מאלפת יותר.

2

אפילו לגבי המתרחש בעולם המערבי עצמו, יש להבדיל בין תנועה לתנועה ובין מרי למרי, בין אירופה לבין ארצות-הברית.

מזה שנה ומעלה עוקב העולם בסקרנות כנה ופעורת-פה אחרי הניסוחים האידיאולוגיים של תנועת הסטודנטים באירופה ואחרי השמות המרחפים שם בחלל האויר, שמות של אבות-רוחניים למרד, החל מטרוצקי ומאוּ-טסה ועד בּאקונין, וכמובן מארכס, ועד שמותיהם של הוגים מערביים שעלו פתאום לגדולה במידה שהפתיעה אף את בעלי הדבר עצמם.

טרוצקי, למשל, נעשה אב רוחני למרי, מכוח היותו קרבן המשטר הסטאליניסטי. הוא נבחר כסמל של התנגדות לשלטון טוטאלי בלי לשים לב לעובדה שאיש לא היה קנאי יותר ממנו לעקרון הדיקטאטורה של הפרולטריון וראיית המשפט המהפכני כפטוּר מכל סייגים, וכ“טרור אדום” ביודעים.

שרירות זו של בחירת מורים מתעלמת מן העובדה שאפילו קרבן מובהק של סטאלין כמו בּוּכארין גרס בשעתו את הדיקטאטורה של הפרולטריון במלוא משמעותה, וידועה תשובתו לכתב ששאל אותו בשנים הראשונות למהפכה מדוע אין מקום בברית-המועצות למפלגות אחרות מחוץ למפלגה הקומוניסטית:

“יש בהחלט מקום גם למפלגות אחרות” ענה בּוּכארין, “בתנאי שהמפלגה הקומוניסטית תהיה בשלטון והאחרות תשבנה בבית-הכלא”.

ססגוניוּת מיוחדת זו של הפאנתיאון המהפכני אשר לתנועות הסטודנטים באירופה, יחד עם צורת “אירועים” שהיו בעיקר חיקוי לאמריקה, גרמו שעד לתקופת המהומות-ממש לא התיחסו אל תנועות-מרי אלו אלא כאל גילויים פרובינציאליים אשר המטרופולין שלהם היא אמריקה.

אכן ראוי להזכיר ולהדגיש בפירוש כי תנועות-המרי האמריקאיות היו כל השנים הללו ענין שאיש לא הקל בו ראש, תנועות אלו היו תמיד ועודן גם כיום תופעה חברתית ברורה ופוריה, הן מצד ביסוסו העיוני של המרי, הן מצד ביטויו הספרותי החשוב והן מן הצד האזרחי. מלחמת וייטנאם ושאלת הכושים שיוו לתנועות- המחאה צידוק מוחשי ומניע טבעי ומתמיד. במידה שהמרי הזה היה גם מחאה נגד סכנת השליטה הטכנוקראטית, היה לכך צידוק טבעי יותר בארצות-הברית, מחמת טיבה האוּרבּאניסטי המובהק, מאשר בהולנד, למשל, מקום ש“הפרובוס” נראו כבני כפר וכבוהמה פרובינציאלית, לעומת הביטניקים של גריניץ' וילג', וכל פרעות-שער ויערות בלורית שלהם לא עשו רושם של זקן אחד אֶלן גינזבורג.

3

אך השוני העיקרי, היסודי שבין תנועות התמרדות, הוא לא זה שבין הקמפוסים האירופיים והאמריקאיים, אלא זה שבין המערב ובין הגוש הרומוניסטי.

השוני הוא בכך שבעוד אנו מבקשים ניסוחים למטרות ולרעיונות של המרי במערב – כגון מרידה נגד חברת-השפע, נגד ניתוק הרָשות מן ההמונים, נגד הביורוקראטיה נטולת-הפרצוף, – הרי בגוש המזרחי הדברים ברורים הרבה יותר.

בגוש הקומוניסטי סובב רוח המרדנות על ענינים שאין להם בעיות הגדרה וניסוח. הדברים הנדרשים הם חופש הביטוי, חופש העתונות, חופש הדעה, זכות המשפט ההוגן, יסודי-חוקה וזכויות אנוש.

כלומר, דברים שלשמם למעשה נתחוללה מהפכת אוקטובר לפני חמישים שנה ועכשיו הם נראים שם רחוקים יותר משהיו בימי הצאר.

אפילו מושג: “עולמו של קפקא”, שהסטודנטים במערב מקדשים עליו מלחמה, יש לו בגוש הקומוניסטי משמעות אחרת לגמרי. בפראג נשמע כיום מושג זה לא כסמל של סיוט, אלא כמעט כיעד שאליו יש לשאוף ואליו יש לצאת לחפשי מתוך ההווה, שכן “עולמו של קפקא” נתפס שם, כפי שאתה חש מתוך הנכתב והנאמר – לא בדמות סיוטיו של המחבר אלא בדמות חירותו לספר סיוטיו בלי סכנת מאסר ועבודת-פרך.

4

אין אני מתכוון לומר כי סיבות התסיסה במערב הן מלאכותיות משום שהן מורכבות יותר מאלו שבגוש הקווניסטי. רצוני לומר רק זאת שאם בזמנים רגילים אפשר למצוא צד שווה בין המתרחש במזרח ובין גילויי המרי במערב, הרי צד שווה זה נמוג דווקא שעה שפאריס סומרת מיתרסים ומוארת דליקות. לכאורה, יש הוד ומורא של מהפכה אמיתית במראות אלה, אך חמישים שנות המהפכ הרוסית, היודעות משהו על ההמשך שאחרי המיתרסים, מסתכלות דוּמם אל מהפכה צרפתית זו של “דני האדום” וחבריו כמו שאוניברסיטה עתיקת-יומין מסתכלת בגנון.

היא רואה כיצד האש של המכוניות הבוערות מאירה את הכתובות הכתובות על הקירות “מהפכה, אני אוהב אותך”. היא רואה זאת בחיוּך מריר, לא מפני שבצד כתובות כמו “תחי המהפכה” מתנוססות סיסמות כמו “הנשים האדומות עדיפות”, אלא משום שהיא מסופקת אם סיסמות כמו “מהפכה אני אוהב אותך” יודעות מה שהן סחות ואם הן שמו אל לב שהקולות העזים ביותר שקראו “תחי המהפכה” נשמעו ברוסיה לא רק לפני מהפכת אוקטובר, אלא גם הרבה לאחר מכן, במרתפי הג.פ.או. מפי מחוללי המהפכה בעמדם אל מול כיתות היורים, עושי דבר המהפכה.

כאן אולי אחת התשובות לשאלה התוהה מדוע פקעה המהפכה בצרפת כבועת סבון, מדוע לא יצא מעמד-הפועלים להשלים מה שהחלו הסטודנטים, מדוע לא יצאה המפלגה הקומוניסטית?

אותו חיוך מר של חמישים שנות מהפכה לעומת הסיסמות הישנות-חדשות, אותן ידיעות מפראג, אותן ידיעות מווארשה, הן אולי ההסבר. הן ולא רק הסברה שהבורגני הצרפתי הזעיר נבהל ברגע האחרון מפני הפרת הסדר, או סברתו של סארטר, שהמפלגה הקומוניסטית בגדה במהפכה מאחר שיש לה הוראות-קבע ממוסקבה, החלות על כל המפלגות הקומוניסטיות באשר הן, לא לסייע לתנועות הבאות להפוך משטרים מערביים, שכן העולם נתחלק בשעתו ביאלטה ועל חלוקה זו רוצה הקרמלין לשמור. אין ספק שסמכותו של סארטר בענינים אלה מספקת כדי ליתן תוקף לסברתו, ואף-על-פי-כן מותר להניח שעדיין אין זה מסביר את הכל.

5

עד כמה נראו המאורעות בצרפת כמהפכה של ממש, יכולים אנו ללמוד מתוך שיחה שנתפרסמה ב“לייף” (שהגיע עכשיו ארצה) – עם סרוואן-שרייבּר, עורכו של “אֶכּספרס” הצרפתי, בימי הבאריקאדות בפאריס.

יש לפעמים יתרון גדול בכך שלא כל הפרסומים-שבדפוס מגיעים לכל המקומות בעולם במהירות-הבזק, ושעוד יש כתבי-עת שבאים באיחור של ימים ואף שבועות. הודות לכך אתה קורא את הדברים על פני רקע שנתחלף בינתיים, וחילופים אלה משווים לנאמר מימד נוסף ומשמעות מפתיעה.

כיום אנו קוראים איפוא כי סופר “לייף” שואל את עורך “ל’אֶכּפרס” אם המשבר בצרפת פירושו קצו של דה-גול או קץ הגוליזם. והעורך עונה: “בלי שום ספק. אולי לא בשבוע הבא, כמובן, אך ימיו ספורים”.

את המאורעות בפאריס הוא רואה כמהפכה התעשייתית השניה לאחר 1789 והוא חוזה סיכוי של התפוצצות לכל חברה מאורגנת שבעולם. לכשנשאל מה יבוא במקום דה-גול, הוא אומר כי העם ימצא מעתה צורות חדשות של השתתפות במימשל. לעתיד לבוא הוא חוזה אפילו את חידוש הפורום הרומי העתיק, כדרך של דימוקראטיה ישירה. אמנם זו אוּטופיה, הוא אומר, אך כל מהפכה היא שוחרת-אוטופיה מטיבה.

רק שכרון השעה הוא שאיפשר לו, כנראה, לדבר בהקשר זה על האוטופיה הלבד, בלי להזכיר מה שמהפכה כזאת עלולה להביא לפני-כן ולאן היא עשויה להתגלגל בפרק שבין המתרסים ובין האוטופיה.

6

ואף-על-פי-כן דומה כי ההסבר הטוב ביותר לכשלון מהפכת-מאי בצרפת, הוא טיבם של ראשי מחולליה, הם והדברים שנשמעו מפיהם.

בירחון הצרפתי “מאגאזן ליטרֶר”, שגם הוא הגיע עתה, אנו מוצאים שיחה עם די האדום. כדאי להביא כמה מדבריו כדי לחוש כי ניסוחים שצלילם הוא אולי סביר בימי מופעים רגילים, נעשים דבר מופרך ומגוחך שעה שהם נשמעים על רקע של באריקאדות ממש וכהסבר לדרכה של מהפכה מתגשמת…

בהשיבו לשאלה מה הן מטרות התנועה המהפכנית, הוא אומר:

“תוך כדי פעולה, הולכת ומתיצבת באופן ברור יותר ויותר בעית המעבר מן התיאוריה אל הפראקטיקה ומן הפראקטיקה אל התיאוריה. בזמן שעמדנו במאבקים ברורים נגד הדכוי הסכּסוּאלי, בעד חופש ההבעה הפוליטית, בעד פוליטיזאציה של הסביבה האוניברסיטאית, נתקלנו בדיכוי טוטאלי, עד להשתוללות הנוכחית. מכאן ואילך עלינו לפתח סטרטגיה חדשה של פוליטיזאציה כדי להציג בעיות פוליטיטת ובהציגנו את הבעיות הפוליטיות הללו יתגלו לפנינו המטרות המדוייקות, בתוך האוניברסיטה, ובאופן כללי יותר בחוג מערכת החינוך, ומחוץ לתחום זה – תוך התקשרות עם מעמד-הפועלים”.

אם נוסיף שקטע זה אינו אלא אחד הפנינים שבמחרוזת ייקל אולי להבין משום מה בחר “מעמד-הפועלים” שלא להפוך את צרפת ראשה-למטה למען פרוגראמה זו, ןמשום מה הסתפקו עשרת מיליוני השובתים בהטבות-שכר שהשיגו ולא המשיכו במהפכה טוטאלית, בהנהגתו של דני.

כדי להוסיף תג לדמותו של הנהיג כדאי אולי להביא גם שאלה צדדית שנשאל ותשובתו לשאלה זו, תשובה שיש בה הכל, וחסרונה הוא רק בכך שאין היא תשובה אלא התחמקות.

“הוריך עזבו את גרמניה בזמן הנאצים – שאל הכתב הצרפתי – ואתה אינך בעל לאומיוּת צרפתית”.

“אני בעל לאומיוּת גרמנית – ענה דני בנדיט-כהן – ובכלל אני צפצף על כל לאומיוּת שהיא”.

7

תהליכי-מרי עמוקים וכנים מתחוללים בדור הצעיר של החברה המערבית ואין ספק שהסכנות הצפויות לחברה זו אינן דמיון-שווא. כלי-הנשק הקטלניים שהחלטת הפעלתם היא מחוץ לפיקוח ציבורי, העוני המשווע של מחצית-העולם, סכנות המדע הפותח אפשרויות-שליטה לא משוערות של מעטים על רבים, כל אלה מצדיקים כל מאמצי תמורה, אך דומה כי האמצעי האחד שאין לסמוך עליו כדי לחולל בו את המהפכה הרצויה, הוא כיום המהפכה עצמה. וככל שהידים המחוללות אותה תהיינה מאומנות יותר וחזקות יותר, כן תגדל סכנתה.

אותו חיקוי של ריבולוּציה שהתחולל בצרפת בימי מאי הוא לא מהפכה שנכשלה אלא מישחק לא-צפוי שנגמר בטוב פחות או יותר.

הרובד שבו יש צד שווה בין מאמצי הפורקן בגוש המזרחי ובין המרי המערבי הוא קודם-כל הרובד שבו היחס לדברים הוא רציני ואמיתי, נקי מתבליני קרנבאל.

ייתכן שצעירי הגוש המזרחי, הנאבקים כיום עם יסודי-דברים, פשוטם כמשמעם, סופם להביא בשורה גם למערב, מכוח כובד-הראש, מכוח ההבנה שלא כל עת היא עת לשחוק, מכוח מגע בבשרם ודמם של ענינים כמו כבוד האדם וחירותו.

1

הגדרת המאורעות המתרחשים בביאפרה כ“רצח עם” היא הגדרה שהומצאה לא בישראל. עתונות-עולם מגדירה כך את הדברים מזה שבועות רבים, והתיאורים המתפרסמים, תיאורי שואת המונים, מעידים על כך.

איני יודע אם מישהו בעולם חיכה לשמוע מה תאמר מדינת ישראל בענין זה. דבר אחד ברור, ההתעוררות שקמה בכנסת, לנקוט עמדה לנוכח התרחשות מחרידה זו, היתה התעוררות שמטבע ומהכרח. קשה לשער את בית-הנבחרים הישראלי מתעלם מן הנושא הזה. כן, מסתבר שהיותנו שייכים לעם-הנרצח הוא דבר שמטיל גם חובות מסויימים… הסיעות שהגישו את הצעות-המחאה שלהן לסדר-היום עשו דבר שאין לראות את כבודה של מדינת ישראל שלם בלעדיו.

אלא שהדיון שבא בעקבות ההצעות הללו, ונוסחת-המחאה שנתקבלה בעקבות הדיון, והמשא-ומתן הבינסיעתי, הפכו את המסכת כולה, באשמתה המפורשת של הנהלת הקואליציה, למשהו שאין לו תואר ושם.

2

הנהלת הקואליציה, שעמדה בפני ההכרח להחליט בדבר, יכלה לצאת מן הסבך בכמה דרכים:

א. היא יכלה לקבוע כי עזרה חמרית לנצורי-ביאפרה חשובה יותר מכל מחאות, וכי מדינת ישראל והכנסת צריכות להסתפק בהגשת עזרה חמרית זו. ב. היא יכלה לקבוע כי אמנם ראוי למחות, אלא שהמחאה צריכה לחול לא על “רצח עם”, כהגדרה הרווחת בעתונות העולם, אלא רק על פעולות מלחמה "לא הוּמאניות. ג. היא יכלה לקבוע כי אמנם אי-אפשר שלא להזכיר ענין “רצח עם”, אלא שאין להסמיך לכך ענין תקפה היהודי המיוחד של המחאה.

אך מרגע שהוחלט לנקוט מונח “גנוסיד” ולמחות על כך בשם מדינת ישראל ומרגע שהוחלט להדגיש את משמעותה היהודית המיוחדת של מחאה זו, – להדגיש ש“הכנסת מייצגת עם אשר מנת חלקו היו לא רק רדיפות אלא גם השמדת מיליוני בניו” – מאותו רגע היה צריך להבין עוד משהו: היה צריך להבין כי לנסח, אחרי כל אלה, מחאה אשר חיבוטי הנוסח ודקוּיות הרתיעה-הדיפלומאטית ממש משוועים מתוכה, הוא דבר מעוּות, דבר של אבּסורד ושל אירוניה מרה.

לדבר על “רצח עם” ולפנות בדברי כיבושין אל שני הצדדים, לדבר על “רצח עם” ולמחות על כך בתורת יהודים מלומדי נסיון, ולהימנע עם זאת בקפדנות כה רבה מלזהות את הנרצח בשמו ולהיזהר כל-כך מכל דבר שיש בו משום פריצת מסגרות השיגרה, לדבר בשם השואה היהודית, בשם שרידיה וציווייה, ולהסתפק במה שהסתפקה מחאה זו שלפנינו – כל הדברים האלה מצטרפים למסכת של גיחוך מר ונוקב, כל זה כאילו בא בכוונה-תחילה להבליט לא כיצד צריך היה העם היהודי למחות במקרה זה – אם החליט למחות – אלא כיצד עליו לשקוע בטיט-יוון סטרילי ומופשט של חישובים ועיונים ורתיעות שאך למותר להזכיר כאן טעמם המדוייק ומשמעותו.

3

מדינת ישראל עוד לא זכתה לתת לאדם היהודי ולאומה היהודית את שהללו שואפים לקבל מידיה, את תחושת האפשרויות החדשות, בנות-החורין, להפעלת הכוחות הגנוזים ביחיד ובעם לחיי רוח מלאים, להגשמת היעוד אשר למורשת הלאומית ולעקרונותיה, להשתלבות העם היהודי בחיי משפחות העמים, על כל מה שבכוחו לתרום לעולם מכוח נסיונו ותולדותיו.

העובדה שאפילו יום אחד מכל ימיה עד כה לא ידעה מדינת ישראל טעמם של חיי שלום, גרמה שההוויה הממלכתית נעשתה לא רק כוח משחרר אלא גם כוח כובל, שכן חירותו המוסרית של העם היהודי ושל היחיד היהודי נעשתה כפופה במסגרת החדשה לנימוק של “טובת המדינה” ל“ראֶזוֹן ד’אֶטה” ההכרחי, יותר משזכתה לפורקן של כוח ושל שלמות. המוסר שהמדינה כופה עלינו במקרים רבים הוא מוסר של נצורים. ברור שלעת מיבחן אין הוא נופל מכל מוסר אחר וברור שהשלמה עם פיצוץ בתים, למשל, כדי למנוע מפולת בתים אחרים, הוא ענין צודק יותר מהתרעה הנותנת סיפוק לבעליה. מי שאמר שאין הוא מקבל את העולם במחיר דמעת ילד, אמר אמת שאין למעלה ממנה, אך מכוחה של אמת זו אנו נאלצים לקבל את העולם יחד עם דמעת הילד כדי למנוע דמעות ילדים. במעגל זה אנו סובבים יום-יום ואנו יודעים כי אין זה פלפול אלא תריס מפני התוהו וההפקר.

אך מסתבר כי הנימוק הממלכתי עשוי לגלוש על-נקלה מן הכורח אל ההרגל הנעשה טבע. כדבר הזה אירע בזמן הוויכוח בכנסת על אותה מחאה נגד “רצח עם”.

4

לא אכנס לפולמוס עם נואמי הקואליציה שגלגלו עינים גדולות של פחדים דיפלומאטיים ושל הפחדות פוליטיות ועמלו בכל כוחם לדחוק את המחאה אל תוך הניירת המשרדית. כדי להבליט את מידת הסטיה בכיוון זה נזכיר כי שר-החוץ, לאחר שהסכים לעיקרי הדברים והוסיף משלו דברי הזדעזעות קיצוניים, אשר נגעו אף בזכרון השואה היהודית, הציע להעביר את הדיון בענין זה אל ועדת-חוץ-ובטחון…

נסיון זה למנוע דיון פומבי על מחאה אשר כל עיקרה הפומביוּת והבלטת הקווים הגדולים והעקרונות הקובעים, נסיון זה עשוי היה להפוך את המחאה מראש לענין של ועדת-ניסוח סגורה, למיסמך זהיר ומדוקדק שאינו שווה את הנייר אשר עליו הוא כתוב והשווה ודאי מטונה אחת של רפואות ומזון. זה היה נסיון אשר חוסר-זהירות שבו וחוסר תחושה מדינית נכונה שבו הופך כל שאר מיני זהירות וכל שאר תחושות פוליטיטת למסכה מופרכת מעיקרה.

5

מחאה זו והדיון שקדם לה, אילו התגלגלו הדברים אחרת, יכלו להיות לא רק ביטוי יהודי ממלכתי החורג מן השיגרה, אלא יכלו אפילו לשלב יסוד חדש ונימה חדשה במדיניות הבינלאומית. כאן היתה הזדמנות, כאן היה שער פתוח, להגשים משהו מיעודה האמיתי של מדינת ישראל, מיעודה הנקבע על-ידי תולדותיו של העם הזה, על-ידי מורשתו, על ידי עברו הקרוב.

מחאה כזאת, בענין כזה, אינה יכולה שלא לסלק הצידה, שלא להעיף עם הרוח, כמה שגרות ומוסכמות. ההצעות שנשמעו, לפנות אל מועצת-הבטחון, לדרוש הפסקת משלוחי נשק לניגריה, לכנס את עצרת האו"ם, להוקיע במפורש את מבצעי הטבח, לכונן חיל-סעד בינלאומי, הצעות אלו של סיעות האופוזיציה (ביחוד “המרכז החפשי” והעוה"ז) הם מסוג הדברים שמחאה כזאת לא תיתכן בלעדיהם, אם נדחו ההצעות הללו היה צריך לקבוע במקומן אחרות ברוח זו ובכיוּון זה.

מחאה כזאת היתה מצמיחה אולי אף תוצאות מוחשיות שאינן מבוטלות. היא היתה מניעה אולי גלגלי גורמים עולמיים שלא הונעו, מעוררת דרכי התאזרות חדשות ומקוריות, מטלטלת משהו בשגרות הדיפלומאטיות הקפואות של המדיניוּת הבינלאומית, ואולי לא רק בענין זה בלבד.

במקום זה ראינו מצד הנהלת הקואליציה מאמצים עילאיים של טשטוש, של עמעום, של התכוונות להקהוֹת ויהי מה את עוקצה של המחאה, ליטול כוחה, לדחוק אותה בכוח אל תוך המורגל, המאובק והמכרסם את תולדות האדם כמו עש.

וכל זאת מתוך הדגשה שאנו מוחים כיהודים, וכל זאת כשזכרון השואה היהודית ברקע.

החלטת המחאה של הכנסת, המדברת על “רצח עם” והמסמיכה לכך את זכרון השואה היהודית ואת החובה שהיא מטיילה על הנציגות הממלכתית של העם היהודי, נעשתה מסמך הסותר את עצמו ואת יעודו. לא מאורעות ביאפרה מתגמדים מול זכר השואה, אלא מחאה זו היא המתגמדת וחבל רק שאין גימוד זה הופך אןתה לאין. מיסמך כזה מוטב לו שלא היה מתנסח כלל ובלבד שלא יתנסח בצורה זו ולאחר דיון כזה. כל מהותה של מדינת ישראל, כל תולדותיה ותולדות אומתה הם היפוכו הגמור.

1

הראיונות-הפומביים נעשו בזמן האחרון אחד הענפים הפורחים של הווי הבילוי-החברתי-התרבותי במדינה. אולי הפורח שבכולם.

אין ספק שלא לשווא הם מושכים קהל רב.

הם מעלים על הפרק לוויכוח ולדיון קצר את שאלות-השעה ומאירים אותן לפעמים מזוויות לא-צפויות ומענינות; הם מביאים אל הבמה עסקנים הנלחצים לפעמים אל הקיר על-ידי המַנחה, הכופה עליהם תגובות רעננות יותר וגלויות יותר מן המקובל במסגרות הרגילות.

אפילו בעיות של יסוד, מתחומים “כבדים”, כגון ציונות, דימוגראפיה, גבולות, גולה ומדינה, זהוּת יהודית וכדומה, מוארות כאן לפעמים בהבהובים חושפניים על-ידי גישות מפתיעות ועימותים פּיקאנטיים.

לא כל שכן שעה שבין נושא-היסוד למשנהו באות חדשות מאחורי הקלעים של התיאטרון, של המפלגות, של הכנסת, של הממשלה.

נוסף על כך – וזו אולי באמת זכותם המיוחדת של ראיונות אלה – נחשפות כאן לעיני הקהל פינות-חיים סמויות של תמהונים, בעלי חלומות ובעלי אמצאות, בעלי מקצועות שונים ומשונים שלא היו זוכים לגילוי לולא ראיונות אלה. אנשים אלה הופעתם לפני הקהל היא ממש הזדמנות-חיים שלהם, ואפילו נימת-הלגלוג הקלה או הכבדה של המַנחה, והקהל המחרה-מחזיק אחריו, אינה מרתיעה אותם. הופעות תמהוניות אלו, הנחשבות בדרך כלל כחלק הרציני-פחות בתכנית, הן מבחינה זו אולי הרציניות ביותר, לא רק בתכנית זו.

ונוסף עליהם – מרדני-אמנות ומהפכני ספרות, ונונקונפורמיסטים קיצוניים מכל הסוגים, בעלי מרה אדומה או מרה שחורה, שחזיונות-חורבן שלהם באים כשמן בעצמות הקהל, ויחד עמהם נציגי-המימסד המובהקים, פקידים בכירים ומנכ“לים ומזכ”לים ופה ושם גם שׂרים ממש. כל זה מצטרף יחד לבליל פיקאנטי ומושך, שרבים קופצים עליו.

2

פריחתם של ערבי-ראיונות אלה היא במידה רבה תוצאת כמישתן של המפלגות והתרוקנותם של הפוֹרוּמים הפוליטיים הגדולים.

ימי הברקים והרעמים הפוליטיים עברו, וכאן, בערבי הראיונות, האווירה אחרת, השאלות הגדולות, שהיו משחרות לטרף, דומות כאן כאריות היושבים על גבי שרפרפים בקרקס, או כנמרים המדלגים דרך חישוקים שהמנחה מציב לפניהם. פעמים צר לראותן בכך, אלא שמוטב זה מאשר לא כלום.

וכך לא רק לגבי הפוליטיקה אלא גם לגבי שאר סערות-הרוח המתחוללות כאן, בתוך סביבה של מיזוג-אויר, עם הפסקות לקונסוּמאציה ועם הפטרה של תזמורת-ריקודים.

שכן נוסף על כל סממנים חריפים שמנינו לזכותם של ערבי-ראיון אלה יש בהם עוד תבלין אחד, הנותן מטעמו בכל השאר.

והוא תבלין הבידור.

תבלין זה גורם שהשאלות העולות כאן לדיון – ותהיה חשיבותן רבה ככל שתהיה – מעוררות לאו-דווקא את ייצר ההתענינות החיונית, אלא את ייצר הסקרנות, וההבדל בין הענין האמיתי ובין המופעים הללו הוא כהבדל שבין המציאות ובין המישחק. העובדה שהמנחה מצליח לרתק את הקהל אל כל הנושאים, שהוא מעלה לפניו במשך ערב אחד, באה לאו דווקא מעודף ה“איכפתיוּת”, אלא מפני שלמעשה לא איכפת, ובלבד שיהיה מעניין ופיקאנטי. עד כדי כך שבאחד הראיונות, ששודרו בראדיו, שמעו ודאי רבים, כמוני, כיצד המנחה מתרעם על הקהל שהוא מקבל במחיאות-כפיים, ובמידה שווה של חביבוּת, את שני הצדדים היריבים. טענתו של המנחה היתה טענה, ואף-על-פי כך הצדק היה עם הקהל. כיוון שהבריות באו לחזות במישחק, הרי הם מריעים לשחקנים לא לפי מה שהללו משחקים טיפוס חיובי או שלילי, אלא לפי הכשרון שהם מגלים על הבמה.

ואף-על-פי-כן, אף שהדיון אינו עיקר ואף שהוויכוחים הם מישחק, היו מנצנצים בערבי-ראיונות אלה, כאמור, גם קטעי אינפורמאציה ועיון שלא באו לידי ביטוי במקומות אחרים, ושהיו מפרנסים למחרת היום אף את כותרות העתונים.

3

פריחתו של ענף זה התבטאה עד כה בריבוי המיספרי של המופעים. אך בזמן האחרון חלה בו התתפתחות שהזניקה אותו אל ממדים חדשים של היקף ושל השתתפות-קהל.

זינוק זה בא עם ההכרזה על ראשית מפעל הקאליידוסקופּ.

הבשׂורות על הקאליידוסקופּ היו כה רציניות ובעלות-משקל עד כי נוצר רושם כי הממשלה היא המארגנת את המופע הזה, והיה צורך אפילו להכחיש זאת רשמית ולציין כי העסק הוא, למעשה, מה שקוראים עסק-פרטי.

כל מה שיש בערבי-הראיונות הוגבר כאן והוּצא מטרקליני ההוטלים הממוזגים אל מרחבי היכל-התרבות ובניני-האומה.

הדיונים והבירורים בערבי-קאליידוסקופּ אלה נועדו להיות מעמיקים וחשובים יותר, ולכן נקבע לכך צוות-מוחות מיוחד שיעסוק בבירור עיקרי הענינים שעל הפרק.

בחירת האנשים למופעים אלה גם היא תיעשה לא בדרך מקרית, ומסתבר כי מדי פעם ייבחר איש החודש, שיוצג לפני הקהל על-ידי המראיינים.

גם השתתפות הקהל נועדה להיות אקטיבית יותר ומבשרים לנו כי האלפים, הבאים לחזות בקאליידוסקופּ, יישאלו שאלות שיהיה צורך להשיב עליהן בקול רם “הן” או “לאו” וכבר נרכש מד-רעש מיוחד שיקבע את חוזק התגובות וכל העם רואים את הקולות על לוח-המדידה.

ברור שלא פרטים אלה הם עיקר, אך כיוון שקאליידוסקופּ זה עתיד להיות חזיון-קבע וכיוון שיש סימנים, כי מרצם של מארגניו עתיד להוליכוֹ בגדולות, ראוי לעמוד כאן על כמה נקודות.

4

ברור כי למופעים הללו לא יחסרו אישים בעלי חשיבות. ויש להניח כי בין שנים-עשר אנשי-החודש העתידים להופיע במשך השנה הקרובה יהיו ודאי כמה וכמה חברי ממשלה וחברי כנסת, ותקדימו של יגאל אלון, סגן ראש-הממשלה ושר-הקליטה, שפתח את שורת האישים, הוא תקדים מחייב.

עם זאת נדמה שיש קורטוב של טעם-כלאיים בהופעות של חברי ממשלה, או שרים או אלופי מילואים, בתכניות אלו, שעיקרן הרביוּ, יחד עם להקות-מחול ותזמורות-ג’אז וכיוצא באלה.

כוונתי לכך שהנושאים אשר חברי ממשלה אלה, או חברי כנסת, או אלופי המילואים, יצטרכו לעמוד עליהם במופעים אלה, מבחינת הזמן ורוחו ומבחינת השאלות העומדות על הפרק והמאורעות המתרחשים חדשים לבקרים, הם לאו דווקא ענינים שמקומם בתכניות אשר עיקרן הבידור.

טיבו של הזמן וטיב חדשותיו הוא כזה שאפילו לגבי הראדיו עולה לפעמים הרהור אם יפה עושה הנהלת שירות השידור שהיא מרשה לחברות המסחריות להסמיך חומר שלהן למדורי החדשות, כגון שלפני כל מהדורה אתה שומע מנגינה, שעליצותה נראית אוילית שלא באשמתה, שעה שהיא מכריזה על מוצר פלוני שראוי ליהנות ממנו לפני המהדורה הבאה. שעה שאתה מעלה על דעתך באיזו חרדה מצפים לפעמים אנשים בארץ זו לאות-הזמן שלפני “הרי החדשות”, אתה מהרכהר שאם החברות הללו עצמן אינן מרגישות כמה פרסומת זו שלהן דוחה את השומעים, היתה אולי הנהלת שירות-השידור צריכה להעמידן על כך, אפילו לטובתן הן.

משהו מזה, ואולי הרבה יותר ממשהו, חל גם על הופעות עתידות של שרים ומפקדים “בשאלות השעה” בקאליידוסקופּ זה, העומד להשתרש בהווי הציבורי שלנו לקול תופים וחצוצרות ופזמונות-החודש ולהיטי השבוע.

זו נקודה אחת ראויה לעיון.

אך השתתפותם של אישי ציבור ואישי ממשלה במסגרת זו מעירה גם נקודה אחרת.

5

לכאורה אין השתתפותם של שׂרים וחברי-כנסת לעתיד לבוא, בקאליידוסקופּים כאלה, עשויה להיות שונה מהופעות של מדינאים ודומיהם בתכניות טלוויזיה, כמקובל בעולם כולו, ואף-על-פי-כן יש הבדל יסודי בין הדברים.

ההבדל הוא בכך: בשעה שהטלוויזיה או הראדיו, מראיינים שרי ממשלה, או חברי קונגרס או פארלמנט, בבריטניה או בארצות-הברית, הרי הללו מופיעים לפני כלי תקשורת המונית חפשית לכל, ואילו הופעה כגון זו בקאליידוסקופּ שלנו היא הופעה המסייגת בפירוש את הקהל המשתתף בה ואינה מאפשרת את ההשתתפות אלא לאלה ששילמו לאמרגן הפרטי בעד הכרטיסים.

אמנם, לא כל הופעה של כל חבר ממשלה, בשאלות שמתחום תפקידו, צריכה להיות פתוחה לכל. ברור כי שׂרים וחברי-כנסת רשאים להופיע בפני חוגים מסויימים ומסוייגים, כגון סטודנטים, בעלי-מלאכה, אנשי המועדון המסחרי, וכדומה, ובמקרים כאלה לא ייתכן שרשות-הכניסה תהיה נתונה לכל.

אך בשום פנים לא ייתכן כי הופעת חבר ממשלה, בענינים שמתחום עיסוקו, תהיה מיועדת, מכוחו של אמרגן פרטי, רק לקהל קוני-כרטיסים.

זוהי נקודה בעלת חשיבות עקרונית לא-מבוטלת, ואיני יודע איך יוכלו בעלי הקאליידוסקופּ למלא את החלל שיווצר בתכניתם אם ירצו לשמור על עיקרון זה. שכן, לפי זה יצטרכו להכניס לאולם את כל הרוצה להכנס ולשמוע את השׂר, ולשוב ולהוציא את חסרי הכרטיסים לפני הופעת אפי נצר או התזמורת. ודבר זה ספק אם הוא ניתן לביצוע.

העובדה שהטלוויזיה שלנו עתידה לצלם קטעים של קאליידוסקופּ זה ולשדרם אחר-כך אינה מתקנת אלא מחמירה נקודה זו, שכן מדוע צריכה הטלוויזיה להביא ראיונות עם חברי ממשלה מכלי-שני ומדוע עליה לשלם לבעלי הקאליידוסקופּ בעד זכות השידור לאחר שהקהל כבר שילם להם פעם?

מסתבר אם כן שבעלי המופע החדש יצטרכו להסתפק בצוותי-מוחות ובשאר אטראקציות, ואילו את חברי הממשלה יצטרכו להוציא מתחום העיסוק הזה.

על-כל-פנים זה נושא שאולי לא כדאי לדלג עליו בקאליידוסקופּ הצפוי בקרוב בבניני-האומה בירושלים.

6

ייתכן כי אין בחוק הקיים שום אסמכתא המצדיקה את ההסתייגות הנ"ל, אך הסיבה להסתייגות זו בעינה עומדת. יגאל אלון, בהיענותו לבעלי הקאליידוסקופּ, קיים מצוות היענות שרבים וכן טובים מקיימים אותה, אך סבורני כי דבר זה אינו צריך להיות תקדים לא לו ולא לאחרים, לא במסגרת זו ולא במסגרות דומות לה, לא ייתכן שסגן ראש-הממשלה יופיע במסגרת בידורית כזאת להשיב לשאלות בענין הנוגע ליסודי קיומה של המדינה ולא ייתכן שאחרים ילכו בעקבותיו בענין זה. הדימוקראטיה עיקרה אמנם הדיון החפשי, אך הרבה מן התעיות והסטיות של הצבור, בענינים שבעיקרון וביסוד, – עד ליסודי זכותנו להימצא בארץ זו – נובע מכך שהכל הושלך אל תוך קדירת-שותפים גדולה אחת של דיונים, והפולמוס בענינים שביסודי-קיום נעשה חלק מבילוי הזמן התרבותי והנעים וכל הקם להתדיין בענינים אלה, לפני הקהל הסקרני והמשועשע, מקבל בלי-משים יחד עם רשות-הדיבור גם את רשות הבידור. הרבה מהלכי-הרוח המעורערים, השומטים את אחיזת היסוד, נובעים מאווירה זו, שאין בה דבר שהוא מעל לוויכוח ומחוץ לוויכוח, אווירה שבה ניטל מן השאלות שעל הפרק עיקרן, ניטלת תחושת חשיבותן היסודית, החותכת גורל. תחושה זו רק היא יכולה להטות אותנו לפתרונות הנכונים.

1

''יש להימנע במיוחד מהשקפה ניהליסטית בדבר הכרחיוּתה של מלחמה כוללת חדשה. השקפה זו אינה מבוססת לגופה, התפשטותה בתודעה הלאומית כרוכה בנזק רוחני ומדיני חמור".

התרעה בוטה זו נשמעה מפיו של שר-החוץ, במועצת סניף מפלגת-העבודה בירושלים, בתוך סקירה שעמדה על עיקרי מדיניותנו בשעה זו.

חבל ששר-החוץ לא פירש מי הם, לדעתו, דוגליה של אותה השקפה ניהליסטית או פאטאליסטית, ומה הסימנים המוחשיים להתפשטותה בתודעה הלאומית שלנו. עד כה ידענו כי תורה זו, של הכרחיוּת המלחמה הכוללת החדשה בין ישראל ובין מדינות ערב, היא תורתם של שליטי ערב בלבד, ואולי אפילו לא של כולם, אלא רק של הקיצוניים שבהם, ואף אלה יש שמהם נזהרים מלדגול בה בפומבי והיא מתגלית ברגע-האמת או השקר שלהם, כפי שאירע לאחרונה בנאומו של נאצר לאחר התקפת-השלום המפורסמת.

שעה ששר-החוץ שלנו מתריע איפוא על השקפה דומה, העלולה להשתרש, לדבריו בתודעה הלאומית של ישראל, היה עליו אולי להימנע מהכללות ולפרש יותר אל מי ואל מה הוא מתכוון.

היה עליו לעשות כן משום חומרתה הקיצונית של אשמה זו והמשתמע מתוכה, ומשום האחריות המחייבת את המטיח דברים כאלה בפומבי.

אך יותר ממידת אחריות הכרוכה באשמה זו, ויותר ממידת נזק מדיני שבה– נזק ששר-החוץ חרד לו כל-כך – חשובה מידת אמת שבה.

2

מבחינת קשר מוחשי ישיר של סיבה ומסובב היו, אולי, דבריו אלה של שר-החוץ בגדר תגובה על דברי שר-הבטחון בהרצאה שלו בבית-הספר לפיקוד-ומטה. קטע של אותה הרצאה, השייך להקשר זה, שוּדר בקול-ישראל, וברור כי פחות מכל היה בדברים ניהליזם של ''התנבאוּת'' למלחמה בל תימנע. היה זה תיאור ריאליסטי של מידת השפעתנו-אנו על רצון השלום של שליטי ערב, וההבדל העיקרי בין תיאור זה ובין דעות מסויימות של שר-החוץ היה לא במידת אמונה בטוב או ברע, אלא פשוט בכך שניסוחיו של שר-הביטחון נועדו להגדיר מציאות מסויימת ולא לבוא במקום המציאות.

ייתכן אפילו כי דעתו של שר-החוץ היתה נחה אילו סיים משה דיין דבריו באימרה כגון זו ש''המטרה החיונית ביותר של מדיניותנו היא להעמיד את מגמת הבטחון ומגמת השלום והבניין על איזונן המדוייק והשלם''. פסוק אָפייני זה, שהוא תמצית סקירתו של שר-החוץ בירושלים, הוא רק אחד מרבים, אך על אף “דיוק” ו“איזון” שבו, הוא נשמע יותר כלחש של השבעת-רוחות מאשר כתכנית מדינית.

אלא שאם התכוון או לא התכוון שר-החוץ להרצאה הנ''ל של משה דיין, הרי התרעתו במועצת הסניף בירושלים משמעותה כוללת יותר.

3

הכל יודעים מה כזה שאיפת-השלום של שר-החוץ. שאיפה זו הוא כה מאמץ אותה אל לבו, עד שפעמים קשה למישהו מלבדו יטול בה חלק ולהתהדר בה כמוהו. לא לשוא נשתרשה גם אצלנו וגם בעולם תחושת ההוקרה שהכל רוחשים לו על מאמציו להגן על שאיפת שלום זו מפני כל הזוממים עליה לכלותה.

ואף-על-פי-כן אין שחר לדבריו על אותה השקפה של הכרחיוּת מלחמה חדשה כוללת, העלולה להשתרש בתודעת האומה. האמת היא אחרת.

האמת היא שאם יש דבר אשר תודעתנו נרתעת מפניו, נתקפת צמרמורת בחשבה עליו, הרי זה ענין אפשרותה וסבירוּתה של מלחמה חדשה בינינו ובין מדינות-ערב. שום דעה, שום השקפה, מאלו ששר-החוץ מתנגד להן, אינן נובעות מתחושת הכרחיותה של המלחמה החדשה, אלא מן האמונה העמוקה, החיונית, האחת ואין שנית, שאפשר למנוע מלחמה זו, שצריך למנוע אותה, שהפעם, אולי בפעם הראשונה והאחרונה, ניתן לנו להיאחז עד קצה גבול האפשרות בכל מה שעשוי להיות למכשול לפניה, להכביד עליה, להדוף אותה בטרם קמה. תחושה זו אפשר למוש ממש באצבעות, למצוא אותה בכל מעשה והרהור ודיבור. לפני ששר-החוץ בא להשמיע דבריו החמורים, המאשימים, המיחסים לנו המנטאליוּת של שליטי ערב, היה עליו להירתע מכך שבעים ושבע רתיעות, ואפילו שאיפת-השלום העזה שלו אין בה כדי להצדיק דיבור זה שיצא מפיו.

4

אותה מנטאליוּת חדשה של הכרחיוּת המלחמה הוּקעה על-ידי שר-החוץ כניגוד למדיניותנו הוא, מדיניות אשר שום נימוק אינו צריך להטות אותה מן “הכיווּן המוצלח שהיא הולכת בו זה 14 חדשים”. מדיניות זו, מה שחסר לה כיום, צריך לדעת משרד-החוץ, הוא רק סך של ארבעה מיליונים ל"י, להגברת מסע-ההסברה בחוץ-לארץ.

תקציב נוסף זה דרוש כדי להוסיף תגבורת מסבירים, להרבות פרסומים, להיעזר במומחים זרים, לפעול בין הסטודנטים וחוגי השמאל בעולם, לערוך ביקורי עתונאים בארץ וכדומה.

ברור שיש ויש מה לעשות בכסף זה.

ברור שיש לתקן את ה“אימאז'” של ישראל, שהגיע עד שפל המדרגה, שכן מדינת ישראל נראית כיום, בעיני רבים, ביניהם אף אוהדים מאז ומתמיד, כמדינה כובשנית, העומדת בטריטוריות ערביות ומסרבת לזוז, על אף הכל.

אין ספק כי כל סכום שבעולם שווה את הסיכוי לתקן במשהו את הדימוי הישראלי הזה, ובכל-זאת, לפני שהממשלה תחליט להקציב את הסכום הנדרש, ראוי לתהות אם אין דימוי זה במידה רבה תוצאה של אותה מדיניות-הסברה שאנו אומרים עכשיו להגדילה ולהאדירה.

5

כדי להבין משמעותה של שאלה זו ראוי לזכור מה היה בידי מדיניות-ההסברה של משרד-החוץ מיד לאחר ששת-הימים.

• בידי המדיניות הזאת היה נצחון צה''ל שבא לאחר איומי השמדה מפורשים של מדינות ערב ולאחר התעוררות אהדה עולמית לאין תקדים לגבי מדינת ישראל וכורח קיומה.

• בידיה היה טעם מאורעות עשרים השנים האחרונות, שבהן היה שלטונן של מדינות ערב, ביהודה ושומרון, וברצועת עזה, שלטון לא-חוקי שבא בעקבות פלישה שרירותית, בניגוד להחלטת האומות המאוחדות, שלטון אשר שום מדינה שבעולם לא הכירה בו ואף נציג אוקראינה באומות המאוחדות, כפי שהוזכר לאחרונה, ראה בו תוצאת פלישה נפשעת.

• בידיה היה יתרון המצב הבינלאומי המיוחד שאיזן את לחץ המעצמות ומנע מאיתנו כל איומים מפורשים ונתן לנו שהות ומרחב תמרון, במידה שהוויתנו המדינית לא ידעה מאז ראשית ההתנחלות בארץ.

• בידיה היה יתרון תולדות ישראל – שהן במידה רבה נחלת המורשת התרבותית של העולם כולו – תולדות ישראל שהעניקו לעמידתנו בשטחים המוחזקים משמעות אשר שום צבא מנצח לא ידע כמוֹתה, משמעות של תהליך היסטורי ושל מחיקת עוול מדיני של שליטים ערביים אשר יבשת שלמה ניתנה להם לשלטון ריבוני ועכשיו הוּצא משליטתם חבל-ארץ זעיר זה אשר משמעותו לגביהם לא היתה דבר של ממש לכל אורך דברי-ימיהם, ואילו בתולדות העם היהודי לא היה נכס חי ועיקרי כמוהו.

• בידיה היה פרי הסברה ציונית, מאבק ציוני של עשרות בשנים, הסברה ומאבק שנטעו בהכרת האומות את מושג האחדוּת אשר שמה ארץ-ישראל ואת תחושת הקשר הנצחי שבין מהוּת זו ובין האומה היהודית.

גם אם נסתפק בסעיפים אלה בלבד ולא נוסיף למנות, תעלה השאלה אם אמנם יש צידוק להקצבה נוספת של אותם ארבעה מיליונים, לנוכח העובדה שגם בתקציב הזעום הקודם הצליחה מדיניות ההסברה של משרד-החוץ לשים לאל את כל היתרונות הללו, לזרותם לרוח, ולהישאר עם הטיעון הליגאליסטי העלוב האומר שאנו מקבלים את החלטת מועצת-הבטחון, אך לא ניסוג אלא אם יסכימו הערבים להיפגש אנחנו לשיחות ישרות. מה צורך יש בתקציב נוסף, אם גם בתקציב הקודם הצלחנו לנתק את עמדתנו כיום מכל הֶקשר ציוני, היסטורי, אנושי, תרבותי, ולהעמידו רק על מעמד של צבא כובש בטריטוריה ערבית קדושה… מה צורך יש בתקציב נוסף, אם גם בתקציב הקודם הצלחנו לנטוע בתודעת האומות שהגבולות הללו אינם גבולות-שלום ושאין אנו מתכוננים, חלילה, לקבוע עובדות שאין לשנותן… מה צורך יש בתקציב נוסף, אם גם בלעדיו סייענו להביא את האימאז' הישראלי למדרגה זו שבה הוא נמצא כיום, מדרגה של מדינה המתעקשת על פורמאליוּת של שיחות… ומי כמונו יודע שאין לנו ברירה כי אם להתעקש בנקודה זו, שכן זו הנקודה האחת שהשארנו לנו להשעין עליה את צדקת קיומנו… כן, אם התקציב החדש נחוץ, הרי הוא נחוץ אולי מפני שלא הכל מאמינים לנו, לא הכל מסוגלים להאמין שאנו מחמיצים שעה אין-שנית זו בתולדות האומה ושעד עכשיו, אם ניטול אחת הדוגמאות, אנו משאירים את שטחי הגבול ריקים מאין יושב, כדי שהתיישבותנו לא תהיה מכשול לפני השלום, אף כי ברור שקודם-כל היא עשויה להיות מכשול לפני המלחמה… ייתכן שיש עוד בעולם מי שסבור שלא יצאנו מדעתנו עד כדי כך. התקציב הנוסף נועד, כנראה, לשכנע את אחרוני הספקנים.

6

באותו נאום בירושלים, דיבר שר-החוץ גם על “מאכסימום בטחון תוך שמירת אָפיה היהודי של הארץ”. משמעות הדברים היא, כידוע, ויתור על שטחי יהודה ושומרון מחשש הפרת המאזן הדמוגראפי. לא כאן המקום לחדש את הוויכוח בשאלה הזאת, אך יש משמעות למושג ניהליזם, הרי ניסוח זה של משרד-החוץ, שמשמעותו ויתור על שטחי יסוד של ארץ-ישראל, שטחים שהם תנאי-בל יעבור לבטחון ישראל – ויתור על כך “לשם שמירת אָפיה היהודי של המדינה”, הוא אולי דוגמה שאין למעלה ממנה למהותו של מושג זה שאנו מדברים בו, ואם יש ניהליזם שסכנת השתרשותו בתודעת האומה היא סכנה מוחשית באמת, הריהו כאן, בנקודה זו, שפירושה ויתור על עיקרון העליה, ויתור על העתיד ועל העבר גם יחד, ויתור על יסודי היסודות שמכוחם אנו עומדים על רגלינו.

שני פרקים

מאת

נתן אלתרמן

---

חומר הדין

מאת

נתן אלתרמן

צו הגירוש שהוצא נגד שלושה ממתנחלי חברון הוא ענין שאין ליישבוֹ על־ידי המתקת העונש או בדרך של חנינה וכדומה. השאלה היא לא שאלת ביטולו של העונש אלא שאלת ביטול הצו.

תיקון השגגה הזאת, שיצאה מלפני האחראים, הוא צורך חיוני שאפשר להסבירוֹ בכמה נקודות בלבד:

• עיקרו של צו־הגירוש הזה אינו בכך שחומרת העונש אינה הולמת את חומרת החטא, אלא בכך שהוא מעתיק את העניין כולו אל תחום שאינו שלו. החטא (הקמת הקיוסק) הוא ענין שבין המתנחלים ובין תקנות המימשל, ואילו העונש הוא ענין שבין תקנות יסוד של העם היהודי ובין הארץ.

• עד כה לא היגלה המימשל אפילו ערבי אחד מן ''הגדה'' בשל עבירות על חוקי בנין או כל עבירה אזרחית אחרת. ההגליות, במידה שהיו, היו עונש על עבירות מדיניות מובהקות, ואף זאת בהתחשב עם נתינוּתם הירדנית של הנענשים. העובדה שהמימשל רואה אפשרות לגזור גלוּת על יהודים במקומות אלה, בשל עבירה אזרחית, מעידה כי זכות הימצאותם של יהודים באיזור המדובּר מסתברת לו כזכות שבאה מכוחו של המימשל בלבד. דבר זה אינו כך בשום פנים.

• אמנם כן, צו־הגירוש הזה אינו קם להגלות את המתנחלים הללו ממדינת ישראל. אך גם מדינת ישראל וגם המימשל קיימים כיום מכח העיקרון שכפר, לפני קום המדינה, בכל גזירות גלות של יהודים מארץ ישראל. כך מימי אשור ובבל ורומא עד היום. כל הציונות היא כפירה בחוקיוּתם של אותם צווי־גירוש.

• המתנחלים לא היו יכולים להימצא כאן לולא נצחון צה''ל ולולא המימשל שבא בעקבותיו, אך גם הם וגם המימשל נמצאים כאן לא רק מכוח תקנות אדמיניסטרטיביות, ולא תקנות אדמיניסטרטיביות יכולות להוריש מכאן לא את המימשל ולא אותם.

• משום כך, משמעו של חומר הדין במקרה זה אינו רק חומרת הדין, אלא יותר מזה: החומר שממנו דין זה עשוי.

הוא עשוי מחומר שלא ממנו עשויות כל קורותינו כאן. זהו חומר שהגוף היהודי אינו יכול לקבלוֹ, חומר המוכרח ליצור יסודות התנגדות, כמו לעת מחלה. אין אני בא ללמד דברים אלה לשום איש. האנשים שאני אומר להם זאת מעורים בכך יותר ממני. אני בא רק להזכיר כי דברים אלה קשורים בצו ההגליה ואין לנתקוֹ מהם.

• גזירת גלוּת אדמיניסטראטיבית זו מעוררת אסוציאציות כה מרובות וכה מרחיקות לכת, אפילו מבחינה מדינית, עד כי אין לשער שמחשבה שניה לא תניע את המימשל לבטל פקודה זו. כאמור, ביטול לא על דרך המתקת העונש, אלא על דרך מניעת הצו.

---

אנקת גבהים

מאת

נתן אלתרמן

1

השאלות שעליהן סבב הדיאלוג של הרחובות, בין צעירי המשכילים של ישראל ושל התפוצות, אינן, כידוע, שאלות צעירות ביותר. יהדוּת ונכר, יהדוּת כלאום, או כמושג רוחני, דרכי חיפושה ואישורה של המהות היהדות, כל אלו בעיות בעלות ותק מכובד, אך לשבחן ייאמר שהן מתמזגות כיום יפה בחברת צעירים. יתר-על-כן, כמה מבעיות אלו, שהזקינו עם הציונוּת-במרכאות, נעשו אפילו סמל ללבטי האדם בחברה המודרנית, ובקצת תוספת איפור של מונחים רווחים, כגון “ניכּוּר” ו“חיפוש זהוּת” ודומיהם, הן יכולות כיום להשתלב בכל קמפוּס ולהלך אפילו יד ביד עם ה“היפיז”, עם פרחים וגיטארות.

2

לא לשווא נשמעה גם בשיחת רחובות הטענה שמדינת ישראל, שנועדה לפתור את השאלות הללו, לא המציאה להן פתרון והננו עומדים לפניהן כמתחילים מבראשית.

אלא שטענה זו כרוכה בשתי טעויות.

טעות ראשונה היא שמדינת ישראל נועדה כביכול לפתור שאלות אלו. וטעות שניה היא ההנחה ששאלות אלו בכלל נועדו לפתרון.

מדינת ישראל, על אף ההנחה הרוֹוחת, לא נוצרה לפתור את שאלות מהוּתה ויעודה של היהדוּת, או שאלות מהותו של היהודי. היא באה רק לתת לשאלות אלו מקום חיוּת ומקום קיום. שאלות אלו עלו לארץ-ישראל ונשתקעו בה וכשם שליווּ את העם מאות בשנים, עם “מורה נבוכים” ועם “הכוזרי” ועם משה מנדלסון ועד משכילי גאליציה, כך הן מלוות כיום את המדינה.

סכנת תשובה סופית צפויה לשאלות אלו דווקא בגולה. שם הן עשויות להיפתר על דרך הטמיעה והחדלון.

מקובל שהאינטלקטואלים של התפוצות עוסקים בשאלות אלו ביתר עמקות מזו שהן זוכות לה בישראל. ייתכן. אך ההבדל העיקרי בדרך הצגתן של בעיות אלו בגולה הוא, לדעתי, לא במידת ההעמקה, אלא בכך שמתוך דיוניהם של יהודי הגולה בענינים אלה אתה חש תמיד, נוסף על השאלה עצמה, גם ענין אחר ומטרת-לוואי שהיא לפעמים העיקרית. תמציתה של מטרה זו: להוכיח מדוע אין לעלות לישראל.

3

אומרים כי באותו דיאלוג של רחובות לא חסרו גם שעות ריתחה וכי את התגובות הנסערות ביותר עוררו דבריו של ג’ורג' שטיינר, מבקר צעיר בעל מוניטין, מרצה בקיימברידג''.

דבריו נתפרסמו בחתימתו ב“ג’רוּזאלם פוֹּסט”, אם מכתב-יד של הרצאתו ואם כמילואים לה, וכיון שכך אפשר לדון עליהם מכלי ראשון.

עיקר קביעותיו של שטיינר הוא בכך שסילוקו של ייצר ההשתייכות הלאומית הוא ערובה להצלת האנושוּת מטירופי המלחמות המאיימות להביא עליה כליה. אפשר, כך הוא אומר, שהיהודי לא זו בלבד שאינו צריך לראות פסול במעמדו כאורח בין האומות, אלא עליו לברך על כך. לאחר שהוא דוחה את אשמת הנאמנות המפוצלת (שאינה אלא נאמנות לבחינה המוסרית המתחדשת תמיד) הוא מוסיף ואומר: “שעה שילעגו לנו על פגמי הדיבור המקומי שבפינו ועל שלא הגענו לידי השתלבות לא-מודעת באידיוֹם של ארצות-מושבנו, נודה באשמה ונאמר כי יחד היינה וקאפקה אנו משקיפים על המציאות לא מבעד לאשנב של לשון אחת אלא מבעד לחלונותיהן של לשונות אחדות. לאלה המתפארים בקברות אבות קדמונים נשיב כי למוּת הנכר אינו הבזוי בגורלות וכי מארכס טמון בהייגייט ופרויד בגולדרס-גרין ואפרו של איינשטיין פוזר על פני ניוּ-ג’רסי”.

עלי לומר מיד שהנני מסכים לכל מילה ומילה בפיסקה זו, כל זמן ששטיינר עצמו עומד מאחורי הנאמר, אך מרגע שהוא אומר להכליל את הדברים, אין לי ברירה אלא לשער בנפשי כיצד ייראה יהודי של כל ימות השנה שעה שישיב ל“מלעיגים” על היגויוֹ או על תלישוּתו או על מעמדו כ“אורח בין האומות”, ויצדיק מעמדו זה בטענה כגון “הלמאי מארכס ופרויד ואיינשטיין”. תשובה זו, לדעתי, מגוחכת קצת אפילו בפי ג’ורג' שטיינר, אף שאינו יהודי פשוט, אלא שזו כבר ענין של טעם.

4

אך יש בפיו של שטיינר עוד נימוק לצידוקו של מעמד ה“אורח”. ליהודים או לפחות לחלק מהם – כך הוא סבור – צריך מצב זה של נדודים בנכר להיות כפרה על חטא קדמון שחטאה היהדות בשעתה ולוּ גם שלא במתכוון. היהדוּת, לדבריו, מילאה תפקיד מסויים כאחד ממקורות הלאומנוּת והגזענוֹת בעולם. " בכל מקום שבו ראתה עצמה אומה מן האומות נעלה על זולתה, בכל מקום שהכיבוש והשיעבוד הומתקו בריטוריקה של יעוד עליון, צלצלו פסוקי התנ''ך. אנו שומעים פסוקים אלה מפי דוגלי האפרהטייד, ותמונות העם הנבחר אינן נטולות שייכוּת גם לשנאת הנאצי את היהודי". הפירוש הנאצי למקור יהודי זה הוא אמנם, לדעתו של שטיינר, בגדר פארודיה ותחפושת שטנית “ואף על פי כן, אם אין זה קשור אל מה שהיהדות עשתה מאותם פסוקים מקראיים, הרי זה קשור אל מה שאחרים עשו מהם”. “היהודי נושא איפוא באחריות מסויימת לפשעי השבטיוּת והשוביניזם, ופשע זה כמעט השמיד את העם היהודי שעה שהוא חזר כמו בּומאֶראנג מן העבר היהודי שנסתלף. תפקידנו עכשיו הוא אולי לתקן ולוּ רק על-ידי דוגמת חיינו הפרטיים התלושים, משהו מן הטירוף הזה. להיות נודדים ופזורים הוא אולי בשביל כמה מאיתנו צורך מוסרי”.

היסוד הצורם בדברים אלה אינו מחץ-חריפוּתם אלא קהותה של חריפות זו. ההוּמוֹריסט היהודי דער טוּנקעלער כתב פעם, שגם על הגבוהים שבהרים יכול אדם להגות את המחשבות השטחיות ביותר. דוגמה מוחשית להערה זו הוא מראהו של שטיינר הצעיר המטפס אל שיאי היסטוריוסופיה יהודית כדי להוריד משם אנקת-גבהים זו על חטא קדמון של היהדות שמכוחו נעשה התנ“ך, על-כרחו, מקור ל”מיין קאמפף". ייתכן כי יותר מן הפשע ששטיינר מתריע עליו מפליאה הכפרה שהוא בורר לענין זה. ספק הוא אם אותם סיגופים של נדידה כאורח בין האומות מספיקות לחטאת זו. העם היהודי על-כל-פנים יצטרך לחפש כפרות אחרונות.

אכן, בכך אין חיבוטיו של שטיינר הצעיר מסתיימים עדיין. חשבונו הנוקב נמשך. ישרנותו אינה מניחה לו שלא להודות כי בלי מדינת ישראל לא תתקיים זהותו היהודית וכי ייתכן שהוא יצטרך לה במקרה פוגרומים “בארגנטינה ואפילו במיסיסיפי”, אלא שלבטיו מתעוררים ביתר-שאת שעה שהוא שואל איך ייתכן בכל-זאת ש“ניני שפינוזה והיינה” יצדיעו לדגל ויישבעו שבועות נאמנות למדינה. לא נתווכח על מידת ה“אתה בחרתנו” שבדבריו של שטיינר ונאמר רק כי ניני שפינוזה והיינה מוצאים מקום ללבטים גם בתוך מדינת ישראל גופה ומציאותם בה אינה מסתכמת בהצדעות, והם בפירוש עמלים “גם בעדה וגם נגדה”, כפי הפרוגראמה שקובע שטיינר לעצמו כ''אורח'' בעולם. אלא שאם כך ואם כך, הוא מגיע בסוף מאמרו למסקנה כי עליו לעמול למען מדינת ישראל בכל הדרכים הכספיות ודרכי התעמולה, אף שהוא יודע שבכך אינו ממלא את עיקר החובה. כאן אנו יורדים סוף-סוף מן הגבהים אל רמת המגבית היהודית המאוחדת, וכיוון שגלשנו לארץ-המישור אפשר לפוש, מתוך הרגשה כי אחר ככלות הכל יכולים אנו להגיע גם עם ג’ורג' שטיינר הצעיר לעמק השווה.

1

הזעזוע שפקד את העולם למראה המחץ הסובייטי המדביר את צ’כוסלובאקיה, מקורו לאו דווקא בכך שמעשה פשע זה של ברית-המועצות אין לו תקדים בתולדותיה או משום שהוא קשה ומרתיע ממעשים אחרים שלה. אילו נערך משפטו הכולל של הקרמלין, לא היתה רמיסת פראג עומדת אולי כעיקרו ושיאו של כתב-האישום. סעיף זה היה מוצא סעיפים מתחרים בו ולא רק בתחומי גילוייה של העריצוּת הסובייטית לגבי מדינות שמחוץ לגבולותיה.

ייתכן כי לפני סעיפי-האישום המביאים לדין את מחץ הדיכוי הסובייטי לגבי אזרחי מדינות שמחוץ לברית-המועצות, היה עולה סעיף הדיכוי והרמיסה שמשטר זה רמס ודיכא את זכויות אזרחיו הוא. שכן לפני מיגור בּודאפשט ולפני הדברת פראג נמשך זה עשרות בשנים מסע-הדיכוי המשפיל והעריץ נגד אזרחי מוסקבה. מה שהתחולל בשנות הטרור האפל של שנות השלושים, מה שהתחולל בשנות הטרור האפל של שנות השלושים, מה שהתחולל במחנות-העבדים של הצפון הרחוק, מה שהתחולל בשנות הרדיפות והפחד שאחרי המלחמה, כל אלה ובתוכם משפט הרופאים וספיחיו הנוראים, לא היו מזעזעים פחות מן המתרחש עכשיו בכיכר ואצלאב של בירת צ’כוסלובאקיה. ההבדל הוא לא בטיב הפשע ולא בממדיו, אלא בכך שהפעם אין עליו מסווה, וקולות-המחאה העולים כנגדו בעולם שוב אינם מתערבבים בוויכוחים על “מהפכה שאינה טרקלין של מחול” או בדיונים על הזיקה שבין אמצעים למטרה ועל מידת המותר והאסור במעשים שיש לעשותם למען תכלית נעלה.

ההבדל הוא בכך שכיום, בפעם הראשונה, הכל מודים כי האמצעים הולמים בהחלט את המטרה. שכן האמצעים הם דיכוי אלים ואכזרי והמטרה היא ביסוסו ושמירת בטחונו של שלטון עריץ, הקם לסלק כל נצנוץ של חירות ועצמאות המסכנים את קיומו.

כך נסגר המעגל. חזיון המהפכה הדולה מגיע לסיומו. בברית-המועצות עוד חיים בולשביקים זקנים, ותיקי אוקטובר, שחגגו לפני שנה את יובל המהפכה. גאוותם היתה על כך שהם לא החמיצו את ההתחלה. כיום הם יכולים לומר בנפשם כי הם זכו לראות גם את הסוף.

2

המפלגות הקומוניסטיות הגדולות של אירופה, ואף שוחרי הקידמה והאור שבעולם וגם אצלנו, מגנים את מיגור פראג ללא הסתייגות. אף ברית-המועצות עצמה לא התאמצה להצדיקוֹ בנימוקים הרגילים. הפעם לא נחשפו בצמרת השלטון של פראג לא מרגלים ולא מחבלים ולא סוכני האימפריאליזם ולא שכירי הציונות והג’וינט. הסכנה שברית-המועצות קמה לעקרה מן השורש אינה מוסווית הפעם. הכל יודעים ורואים, ואף מוסקבה אינה מכחישה, שפלישת הצבא האדום, וצבאות המדינות הסוציאליסטיות האחרות, לצ’כוסלובאקיה, באה לשם מטרה אחת מוגדרת וברורה: להחזיר את הצנזורה על העיתונות. אכן, ברור שמבחינה זו הצדק עם הקרמלין. הסכנה היא באמת מוחשית ויסודית. מסתבר כי אפילו ניסיון לשלֵב גורמים קאפיטאליסטיים במשק הכלכלי הצ’כוסלובאקי לא היה מעורר מה שעוררה רוח חופש-הדיבור וחופש-המחשבה שהחלה מנשבת בצ’כוסלובאקיה, שכן רוח זו היא הנוראה שבסכנות שמשטר זה ירא מפניהן. רוח זו מנוגדת למקור-חיוּתו, לכל כולו, ליסודי קיומו.

אלה שקובעים כיום שברית-המועצות נטוש מאבק בין היסודות “הדוגמאטיים” או “הביורוקראטיים” ובין שוחרי התמורות וכי החדש עתיד לנצח את הישן, אומרים דבר שהוא אולי נכון, אך אין לו קשר למתרחש כיום בפראג.

ייתכן כי רק עור-הקרנף של המוסר הפוליטי של המאה-העשרים מונע בעדנו להיזכר כי אפילו גומולקה, מין הקשים שבמסתערים כיום על פראג, טען לפני שתים-עשרה שנה מה שטוענים כיום דובּצ’ק וחבריו. לא בפראג אלא בווארשה נשמעו הדברים שקבעו כי “אין זה יכול להימשך עוד! פועלי פוזנאן לא מיחו נגד הסוציאליזם שעה שיצאו להפגין. הם מיחו נגד עיקום העקרונות היסודיים של הסוציאליזם. הניסיון המגושם להגדיר את הטראגדיה של פוזנאן כפרי תככים אימפריאליסטיים הוא נסיון נאיבי ביותר. היסוד הקובע בסוציאליזם הוא מניעת ניצולו של אדם בידי אדם. הדרכים להשגתה של מטרה זו הן שונות”. נאום גומוּלקה.

וכך לא רק ב“אוקטובר הפולני” שלפני שתים-עשרה שנה וכך לא רק במרידת הונגריה. כך גם בברית-המועצות עצמה, שכן אם נטוש מאבק כזה בברית-הסובייטית, הרי הוא נמשך זה עשרות בשנים ואם ינצח יסוד החירות הרי יהיה המשטר הסובייטי לא משטר “מתוקן” אלא משטר אחר ושונה לחלוטין. ההבדל בין היסודות הללו אינו הבדל של מידת החירות, אלא הבדל שבין קיומה וחדלונה של חירות זו.

3

כן, המאבק הוא מאבק ישן. אלה שמצביעים עליו כיום כעל פרי הנסיבות, שוכחים כי הוא נטוש, למעשה, מימיו הראשונים של המשטר הסובייטי.

בשנת 1918 נסגרו בפקודת השלטון הסובייטי כל עיתוני הפועלים של מפלגות האופוזיציה ובאותה שנה עצמה כתבה רוזה לוכסמבורג: “החירות, שעה שהיא נחלתם של תומכי הממשלה בלבד, או נחלתם של חברי מפלגה אחת – – אינה חירות כלל. החירות פירושה תמיד חירותו של הזולת לחשוב אחרת. – – הכל תלוי בסימן היסודי הזה. – בלי בחירות כלליות, בלי בלתי-מוגבלת של העיתונות, ניטלת נשמתם של מוסדות הציבור. – עילית נבחרת של עובדים מתבקשת מדי פעם לאסיפות שבהן היא מקבלת במחיאות-כפיים את נאומי המנהיגים ומאשרת את ההחלטות. – – תנאים כאלו חייבים בהכרח להביא לידי ברוּטאליזאציה של החיים הציבוריים, לידי רציחות והוצאות להורג של בני ערובה וכדומה”.

המאבק אינו חדש, איפוא, ואף הסימנים אינם חדשים. בשנת 1920 ביקר ברטראנד ראסל בברית-המועצות ומה שהוא השכיל להבין אז לא ראו שוחרי קידמה ודורשי טוב סאלוניים אפילו בימי שנות הטרור של משפטי-הדמים, שלא היו דוגמתם בתולדות אדם. הוא כתב אז ספרון דק שבו הוא אומר כי “אם משטר כלכלי צודק יותר כרוך בכליאתה של הרוח האנושית ומניעתה ממחקר חופשי וחבישתה בתוך כלא אינטלקטואלי של ימי-הביניים, הריני רואה את המחיר רב מדי”. הוא מוסיף וקובע כי בטעות מניחים הבולשביקים “שאין עבדוּת אלא כלכלית”, והוא מנבא כי “המחיר שהאנושוּת תצטרך לשלם כדי להגשים את הבולשביזם בשיטות הבולשביסטיות הוא נורא מדי, ואחרי שישוּלם המחיר, אינני מאמין כי התוצאה תהיה זו שהבולשביקים מכריזים עליה”.

4

משטר זה של עריצות היה איתן מכל ממלכות-דיכוי שבעולם. מדוע? מפני שהוא ידע להקים חומת-מגן של שוחרי טוב ודוגלי דרור בעולם כולו. תשואות ושבועות-אמונים של שוחרי קידמה עולמיים החרישו את שוועת הכלואים. החומות שחיפו על הכנות מחץ-מלחמה, כמו זו שניחתה כיום על פראג, היו חומות של אחוות-עמים. משום שיתוקה של דעת-הקהל בעולם כולו, הירשה לעצמו משטר זה לנקוט שיטות שמשטרת הצאר לא ראתה בחלומה. במשטר כזה לא יכלה שום התמרדות להצליח אלא שעה שהיא באה מלמעלה, מתוך השלטון עצמו. לולא הועידה העשרים ולולא נאומו של כרושצו’ב, היינו שומעים כיום אף לגבי הפלישה לפראג מה ששמענו בעת-משפט הרופאים, גם מפי שוחרי קידמה שבינינו כאן, ש“המשטר הסוציאליסטי רשאי להתגונן מפני מחבלים מבית”.

5

המרי הצ’כוסלובאקי היה שעתן הגדולה של הספרות והעתונות החפשית. הללו היו לא רק נס המרד. הם היו המרד עצמו, הם היו מוצאו ותכליתו גם יחד. למען עתונות חפשית השתטחו צעירי פראג אל מול הטאנקים הסובייטיים. את שכרון טעמו של חופש זה, את גודל הזכות לחוש אותו וליהנות ממנו, שמענו כאן שעה שבקול-ישראל נשמע קולה של אותה אשה אלמונית (מזכירת איגוד-הסופרים של פראג), שהראדיו שלנו התקשר אתה בטלפון, בימי התקוות והתרוממות-הרוח בצ’כוסלובאקיה, קול צוחק מרוב אושר, משמחה, מתחושת טעמה של חירות, מתחושת הזכות הגדולה לחשוב ולדבר בלי פחד…

עתונות חפשית… אם אנו נוטים לשכוח לפעמים מהו נכס זה, הרינו נזכרים, לנוכח כל אלו, מה גדולה הזכות להחזיק בו ומה רבה החובה לשמרו ראוי לשמו וליעודו. לשמור את כוחו מן היוהרה ואת חירותו מן ההתפרקות, לנצור אותו מלהיות שוט-לנפנף בו, או קרדום לחפור בו, או מצנפת-ליצנים לשחק בה. לא להניח לעובש ולהיסח-הדעת לנוון אותו. באחת – לנהוג בו כבוד.

1

בסוף שבוע זה נערכה בלונדון הפגנה משונה. כמה מאות איש הפגינו לא בענין פראג, אלא נגד החלטתה של הממשלה הבריטית להמשיך במשלוחי-נשק לשלטון הפדראלי של ניגריה.

אני אומר “הפגנה משונה”, אף כי ברור שבימים כתיקונם היה ענינה נראה סביר וההחלטה שהיא באה למחות כנגדה היתה מעוררת מחאות, ואולי אף הפגנות גם במקומות אחרים בעולם. אלא שכעום נראית מחאה זו של מפגינים למען ביאפרה כמיטרד שאינו במקומו ואינו לשעתו וכעיסוק המסיח את הדעת מן העיקר: ענינה של צ’כוסלובאקיה.

2

אמנם בזמן האחרון, לפני שהטאנקים חצו את גבול צ’כוסלובאקיה, החלה זוועת הרצח המתחולל בביאפרה חודרת קמעה קמעה לתודעה האנושית בעולם ומעוררת מחאות, פעולות היחלצות לעזרה. העולם החל תופס כי באותה ארץ של קצווי אפריקה מתרחש אחד החזיונות הנוראים של זמננו, בסיועו של הנשק הסובייטי והבריטי ובעטיים של סבכי המדיניוּת העולמית.

הקרמלין, שראה במלחמה שבין ניגריה וביאפרה הזדמנות נוספת להיאחז ביבשת השחורה, סיפק לניגרים מטוסים, פצצות, תותחים, שפעות תחמושת, קצינים סובייטיים וטייסים מצריים.

בריטניה, שניגריה היא חלק מחבר-העמים שלה, טוענת שאם היא תחדל מלשלוח לשם נשק משלה תשמח ברית-המועצות לבוא במקומה ולמלא את החסר.

ואילו ואשינגטון אינה ששה להסתבך בענין זה עם בריטניה, העומדת לימינה במלחמת ווייטנאם.

ובכל זאת, כאמור, החלה התעוררות בעולם וזו הלכה וגברה, הן בצורת לחץ מדיני והן בדרך של היחלצות ארגוני-סעד ויחידים. ישראל תרמה לענין זה גם משלוחי מזון ותרופות וגם מושב מיוחד של הכנסת.

לאחר דיון רב אישרה נוסח של מחאה שהביעה את החרדה היהודית המיוחדת לנוכח פשע זה של רצח-עם ואת טעם הזכרונות היהודיים הנוראים שמכוחם רואה ישראל חובה לעצמה שלא להחריש אל מול הזוועה. עם זאת נמנעה, כידוע, מחאה זו מכל “קיצוניוּת”, מכל דיבור שיש בו משום הטלת אשמה על “צד אחד” בלבד ומכל “הצעות פזיזות”… כל המחאה כולה היתה ביטוי ליחס של אחריות, של כובד-ראש, כדרישת הרוב-בכנסת נגד סיעות המיעוט…

ןאף-על-פי-כן, “קלוּת דעתו” של אייבי נתן, שיצא לביאפרה זו הפעם השניה (הפעם עם מנהל “מגן-דוד-אדום”), יש בה יותר כובד-ראש ומידת אחריות מאשר במחאה הידועה של בית-המחוקקים הישראלי.

פעולות-הסעד השונות בעולם, אף שנתקלו בקשיים ואף שלא היו אלא כטיפה מן הים לעומת הפורענות הנוראה, היו, כמובן, חשובות לאין-ערוך בכל מקום שבו ניצלה בזכותן נפש אחת, אך היה ברור כי רק פעולה פוליטית נמרצת עשויה להפסיק את תהליך הכליון הנורא. צעד אחד תקיף של מעצמות-המערב היה עשוי לפרוץ לפחות את חומת המצור, למעבר חומרי מזון ורפואה. הבאת הענין לפני מועצת-הבטחון היתה יכולה להיקבע כשלב חשוב בדרך זו (על אף סברתו של הרוב בכנסת בירושלים, שהוריד, כידוע, מסדר-היום הצעה כזאת), אלא שהענין כולו נדחה לפתע הצדה, סולק, פקע, היה כלא היה וכל המוחות והלבבות פנו לעבר המתרחש בצ’כוסלובאקיה.

3

אין זה תפקיד נעים ביותר לדבר על כך בפרהסיה ולשלב נימת צרימה וספק בהתנערות הכללית שלנו על ענין פראג. להיות מעין עוכר-השמחה.

משום כך הנני נחפז להסביר שאין אני בא לטעון כי הזעם על גזילת חירותה של פראג אינו מוצדק או מופרז, לדעתי.

לא ולא. רצוני לומר רק כי צחוק-הגורל הוא שקנאת החירות המפעמת בימים אלה בעולם, לענין צ’כוסלובאקיה, נעשתה גורם של היסח-דעת ממסע טבח וכליון הנמשך בינתיים במקום אחר והעשוי ליהפך אולי לגזר דין מוות על עם שלם, על אנשיו, נשיו וילדיו.

אמנם כן, החירות היא נכס שאין נעלה ממנו וההיחלצות למחות על גזילת חירותו של הזולת היא מצווה גדולה וחובה קדושה, ובכל זאת שעה שעתה רואה, מצד אחד איש נאבק עם רוצחו, הקם עליו בסכין, ומצד שני איש מובל לכלא בעל-כורחו, דומני שלא תיטיב לעשות אם תחליט שעליך להיחלץ לעזרת האסיר ולנטוש את הנאבק עם הרוצח, מתוך הנחה שהחירות עדיפה מן החיים.

שכן להחליט מה עדיף, חירות או חיים, יכול אדם רק לגבי עצמו ולא לגבי זולתו.

על אחת כמה וכמה אם נזכור כי סערת המחאות בענין צ’כוסלובאקיה לא נועדה להיות ולא תוכל להיות אלא בגדר הפגנה, שכן אף פראג עצמה אינה מעלה על הדעת אפשרות של התערבות אמריקאית למענה, נגד ברית-המועצות.

בעוד שבענין ביאפרה יכולה, כאמור, נקיפת אצבע אחת של המעצמות להבקיע לפחות דרך למשלוח מזון לגוועים ברעב.

4

ודאי שאין לזלזל בטראגדיה של פראג. ייתכן שהיא גדולה יותר ממה שאנו משערים בשעה זו.

אמנם יש סבורים כי פראג נחלה מידת נצחון לפחות בכך שהנהגתה הקודמת נשארה על כנה, אך נדמה לי כי לא צריך יהיה להתפלא אם יתברר בקרוב כי אפילו שובם של אנשי ההנהגה הזאת אל תפקידיהם ישתלב בתנאיו של האוּלטימאטוּם הסובייטי, שכן במקום להקים ממשלת בובות, שהיתה ממרידה את האוכלוסים ומעוררת תוספת מחאות ואיבה בעולם, תעשה מוסקבה דווקא את השלטון הקיים מכשיר לפעולות-הדיכוי העתידות.

נוסיף ונומר כי פעולות ההתנגדות של האוכלוסים בצ’כוסלובאקיה ורוח-המרי המפעמת בהם הם לכל הדעות לא דבר של מה בכך במשטר ההוא. אחד העיתונאים של “אובּסרבר” אף הרחיב את הדיבור על כך באמרו שכיום ראינו, “בפעם הראשונה בהיסטוריה”, כיצד מופעלת שיטת ההתנגדות האזרחית, זו שאנשי מקצוע שוקדים עליה מזה זמן-מה ורואים בה תחליף אפשרי להתנגדות צבאית, והיא תורה שלמה הצריכה לימוד.

ייתכן. אך לפי שעה מתברר כי מצבה של פראג אינו דווקא מצב של התנגדות מסוג חדש, אלא מצב אשר התנגדות מוחשית כבר אינה אפשרית בו כלל. לפי שעה הולך ומתברר כי כל אותה שיטה של התנגדות אזרחית יש לה ערך ממשי רק כל זמן שהטאנקים אינם מתחילים לרמוס בפועל ממש. דבר זה התברר, כנראה, גם להנהגה הצ’כוסלובאקית בשיחות מוסקבה, והוא שבא לידי ביטוי גם בכמה מן הנאומים שנשמעו מפיהם לאחר שובם לפראג, שעה שהתחננו לפני האוכלוסים להימנע מפרובוקאציות כדי לא להיגרר למרחץ-דמים.

לנו ודאי שאין ללמוד הרבה משיטה זו, שכן ברור כי אנו עומדים אל מול אויב אשר הטאנקים שלו לא יניחו לסטודנטים שלנו, אפילו בשלב ראשון, לטפס עליהם כדי להתווכח על הדרכים לסוציאליזם.

בכלל, נדמה לי כי אותו שווייק נצחי, שרבים עוד סומכים עליו, שייך למציאות אחרת וכשאנו גוררים אותו על-כורחו מן האקלים של שלהי הקיסרות של פרנץ-יוזף אל אקלימו של סטאלין ויורשיו הוא יותר אנאכרוניזם חסר-אונים ולא יסוד שאפשר לקיים עליו מרי של אומה ומלחמתה על חירותה.

לא הוא סמל מאבקה של פראג, לא כיום ולא לעתיד לבוא.

משום כך נראה לי כי כל הפרטים ופרטי-הפרטים על אותה “התנגדות נוסח שווייק”, עם היותם חומר חשוב ומעניין, לא היו צריכים לבוא עלינו בשפע רב כל-כך עד כדי לדחוק מפניהם כל ענינים שבעולם ובתוכם ענין התנגדותו, האזרחית גם היא, של עם בּיאפרה ההולך ומושמד, פשוטו כמשמעו.

5

ילדי ביאפרה אינם קוראים עיתונים ואינם יודעים את ההבדל בין עתונות חפשית, שהמלחמה עליה נראית לנו, בצדק, חשובה מכל, ובין עיתונות מצונזרת.

יש בין ילדים אלה גם תינוקות שאינם יודעים אפילו גודל חשיבותו של עקרון חופש-הדיבור, שכן לא למדו עדיין אפילו דיבור כפשוטו. לא כל שכן חופש הדעה וחופש המחשבה וחופש האמנות.

משום כך קשה להסביר להם שהעולם, מרוב התעוררות על גזילת חירותה של צ’כוסלובאקיה, שכח לגמרי את מסע-ההשמדה הקם לכלותם.

לפני כמה חדשים אמר מנהיג ביאפרה אג’וּקוֹ:

“אם שני סופרים רוסיים נאסרים, כל העולם מזדעזע. אך שעה שאלפי כושים נטבחים אין פוצה פה”.

דברים אלה הם כתב-אשמה נכון ומחריד, ולא מפני שמאסר שני הסופרים הללו או מאסרו ועינוייו של אדם אחד בלבד אינו דבר שראוי להזדעזע עליו, אלא מפני שאנו יודעים כי שום מאסרי סופרים או דיכוי עיתונות בצ’כוסלובאקיה לא היה מסיר מן הפרק את החרדה שנתעוררה על טבח ביאפרה כיום לא רחוקה כל-כך ולא כושית כל-כך.

הטבח בביאפרה נמשך כיום באין מפריע לא מפני שמצפון-העולם נרדם. מצפון שנרדם אפשר אולי לעוררו. אך שעה שהמצפון עסוק, ביחוד כשהוא עסוק בענין חשוב ביותר, אין עצה.

מבחנו המוסרי העליון של העולם בשעה זו אינו בענין צ’כוסלובאקיה אלא בענין ביאפרה. בעוד העולם נרעש ונרתח, בצדק, על גזילת חירותה של פראג, מצווחת חירותו שלו, זו שבידיו, ושואלת מה הוא עושה בה ומה ערך לה אם מרב קנאתו לה אין הוא רואה צרתם הנוראה של מאות אלפי אנשים, נשים וטף, אשר חירותם וחייהם נגזלים מהם גם יחד.

1

זה שבוע ימים, מאז החזרתם של חטוּפי המטוס, מתחולל על הבמה המדינית הישראלית חזיון משונה ומיותר, בו מדגימה ממשלתנו, לעיני הציבור, מעשי-להטים שאין להם פשר.

אותו ענין של “מחווה” שממשלת ישראל התחייבה לבצע לאחר שחרור החטופים – ענין שהדרך הטובה ביותר לגבין היתה לפרש אותו לציבור כפשוטו – מוצג תוך מאמצים מופרכים להפוך עורו, לשנות טעמו, לשוות לו את כל הצורות האפשריות, פרט לצורתו הנכונה.

תוך כדי כך מטילים בו הדוברים השונים טלאי על גבי טלאי, וכיוון שהטלאים סותרים זה את זה, וצבעיהם שונים, מופיע הענין כולו במעיל-מוקיונים צבעוני, נלעג וצורם.

מרוב השתדלות – שעיקרה, כנראה, האדרת שם כבודו של משרד-החוץ – אין בעלי הפרסומים שמים אל לב כי הקהל מקשיב להם כשהוא נבוך ומבויש לראותם בכך. בדרך כלל אין הציבור הישראלי רגיל לראות את מנהיגיו כשהם טורחים להטעותו ולבלבל דעתו ולהיחבא מפניו מאחורי מחיצות של קש וגבב. ייתכן כי רק מפני שפרשת חטיפת המטוס נסתיימה בטוב, אין מאמצי הטשטוש הללו נראים לקהל חמורים כל-כך, אף כי משמעותם קשה מן הנראה לעין.

2

אין אני מדבר כאן בשבחו או בגנותו של הסכם ה“מחווה”. אפשר שעל-ידי כך באמת נתקצר זמן סבלם של השבויים וזה, כמובן, נימוק חשוב לזכות. אם כך ואם כך, ההחלטה הזאת נתקבלה בממשלה ברוב דעות וגם אם היא החלטה מוטעית, הרי הויכוח עליה כבר נערך ברובד הממשלתי ומתנגדיה ודאי פירשו התנגדותם במיטב הנימוקים.

אמנם יש כאן גם ענין עקרוני, שהציבור – גם בלי ידיעת הפרטים כולם – רשאי להביע דעה עליו. אין אני מתכוון בכך דווקא לתקדים העשוי להיווצר על-ידי החליפין. הנקודה העקרונית שאני מתכוון אליה היא בכך ששחרור מסתננים ומתנקשים, אשר נלכדו על-ידי חיילי צה“ל בסכנת-חיים, אינו דבר שאפשר לקבוע מראש את שוויוֹ כאמצעי-תשלום בטראנסאקציה כלשהי. כל זמן שאין אנו בטוחים שאסירים אלה שיצאו לחפשי לא ישובו לסכן את חיי המגינים על הציבור, אין איש יכול לומר בשום פנים כי שחרור האסירים הללו, בימים אלה, הוא כל המחיר ששולם במסגרת ה”מחווה".

אלא שאת הנעשה אין להשיב ואנו צריכים להניח שקובעי רשימת המשתחררים נתנו דעתם על ענין זה.

3

הספקות והשאלות שהממשלה טורחת לשכך אותם לא היו מתעוררים, כמובן, אילו היה ברור שהסכם ה“מחווה” הוא מוצא אחד ואין מלבדו. אלא שכידוע יש סבורים כי היו גם דרכי-מוצא אחרות ולאו דווקא דרכי-תגמול בלבד.

שעה שנודע, פני שבועות מספר, כי איגוד הטייסים הבינלאומי התערב בדבר והחליט להטיל חרם על נמלי-התעופה של אלז’יריה, הורגש שיש כאן התערבות ראשונה במינה של גורם רב-כוח, אשר צעדו זה הוא בעל משמעות לא רק לגבי הענין המדובּר, אלא הוא חידוש שעשוי להיות בר-השפעה גם בשטחים אחרים. עד כה ידענו כי המחלקה המדינית של ההסתדרות היתה משיגה הבעות-מחאה של איגודים מקצועיים, ביחוד באמריקה, בעתות מצוקה מדינית לישראל, ופעמים גם ערך מעשי למחאות אלו, אך זו הפעם הראשונה הטיל גורם זה מלוא משקלו ויוקרתו על הכף, עד כדי הסתכנות באולטימטוּם.

עכשיו מסתבר כי שעה שארגון-הטייסים ביטל לפתע את החלטת-החרם נעשה הדבר חרף הבטחה מפורשת של אלז’יריה לשחרר את הנוסעים והמטוס עד לתאריך שהוסכם עליו וכי נקבע גם מועד לחידוש תָּקפה של החלטת החרם (5 בספטמבר), אם לא תעמוד ממשלת אלז’יריה בדיבורה.

משרד-החוץ יש לו ודאי טעמים משלו לדרך המשונה שהוא נוקט עכשיו, שעה שהוא נוהג זלזול בהחלטת החרם של ארגון-הטייסים ומסייע בכך, למעשה, לממשלת אלז’יריה לקום על רגליה ולטעון במידה רבה של צדק שהיא לא נכנעה לאיש ולא יצאה ריקם מן הענין.

העתונות הישראלית צודקת שעה שהיא דורשת חקירת כל הפרשה הזאת, אך דברי כאן מכוּונים לא למהלכים שמאחורי הקלעים ולא לקביעת עמדה לגבי ה“מחווה”, אלא לדרך הצגתם לפני הציבור.

4

מיצוי קצר ונכון של המאמצים הממשלתיים בפרשה זו ניתן ביומן “מעריב” שקבי כי משרד-החוץ מנסה להפריד בין השחרור (של העצורים הערביים) ובין ה“מחווה” כלפי ממשלת איטליה, כביכול. תמצית זו מבטאה נכונה גם את טיב טירחתה של הממשלה וגם את חוסר טעמה של טירחה זו.

ואכן, קשה לשער כי הציבור הישראלי ראוי לתבשיל ממשלתי זה המוגש לו כיום, שעה שמצד אחד אתה שומע כי כל הענין כולו אינו אלא ענין שבין ממשלת ישראל ובין איטליה ומצד שני מדגישים בפניך, כי עדות לטיפול הנמרץ למען החטופים, כי שליח של משרד-החוץ הוחש לאיטליה לבדוק מה הם תנאיה של ממשלת אלז’יריה, ויחד עם זה מבטיחים לך כי לא היתה שום התקשרות בענין תנאים של הממשלה האלז’ירית ותוך כדי כך מוסיפים וטוענים לפניך כי “המחווה לאיטליה היא פחות מן המחיר שדרשו האלז’יראים”.

כן, ידוע לכל כי הדיפלומאטיה אינה חייבת לקרוא תמיד לדברים בשמם הנכון. מקובל בעולם שניסוחיה באים לא לשם גילוי אלא לשם כיסוי ופעמים ראוי אף להוקיר את המאמצים הנעשים בדרך זו כדי לצאת מן המיצר. המדיניות הישראלית ידעה שעות דיפלומאטיות כאלו, אך דומה כי היא עוד לא ידעה שעה שבה נעשתה הדיפלומאטיה מסווה כה שקוף וכה מיותר של אונאה עצמית, טכסיס כה מפורש של שיטת עקיפה לא כלפי חוץ אלא כלפי פנים, אמצעי להוליך בו שולל לא את המתנכלים שמחוץ אלא את הציבור שמבית.

אם נצרף לכך את דברי שר-החוץ ש“התרת הסבך הזה בדרכים מדיניות הוא מאורע שיש בו משום הישג למצפון הבינלאומי הנאור” (זאת על מעשה שוד שגזילתו לא הוחזרה אלא לאחר משא-ומתן מייגע של כופר) ושהוא “מאורע הראוי לציוּן בעולם כולו”, אתה חש כיצד המושגים מאבדים משמעותם מפני המשמעות האחת, שהיא יוקרתו של משרד-החוץ. כל מילה כאן היא מעשה התפארות וניפוח, שלא היו, לפחות עד כה, מסימני-היסוד של ממשלתנו.

5

הרבה מדובר אצלנו על הצורך "להשתלב באיזור, להשתרש בו, להיות חלק בלתי נפרד ממנו. זה אחד היעדים החשובים ביותר של ישראל מאז ועד היום הזה. יעד זה עודו רחוק, כידוע, אך החזיון הדיפלומאטי המוצג כיום אצלנו, אם אין הוא בגדר השתלבות באיזור עצמו, הרי הוא בפירוש השתלבות בדרכי סגנונו של האיזור, בטיב היחסים שבין מנהיגיו ובין הציבור שבארצותיהם, השתלבות בכל אותה תפיסה, הבונה הישגים בהבל-פה ונוחלת נצחונות על-ידי ניסוח.

חזיון זה משמעותו אינה מדינית בלבד. במידה שאחד מיסודי כוחנו הוא השוני האיכותי שבין ציבורנו ובין הארצות השכנות, הרי יש בסגנון זה גילוי מפורש ומסוכן של טשטוש ההבדל וביטול היתרון. זוהי תופעה שלא צצה יש מאין. היא בבואה של מנטאליוּת מסויימת, של אופי, של דרכי השקפה ומעשה, אשר מאבק ברור נטוש כיום בינם ובין היפוכם. כל שעה שמנטאליוּת זו מנצחת ומבקיעה ומשתלטת, היא שעה של סכנה תרבותית סמויה ואורבת ושל סיכון בטחוני ברור. כן, ענין המהלכים שקדמו להחלטת “המחווה” והמהלכים שלאחריה טעונים חקירה, אך משמעותם הכוללת של הדברים טעונה יותר מזה. היא מחייבת עמידה בפרץ.

1. העיקרון המתרוקן

לקראת ההתמודדות המדינית הצפויה, בזירת האו"ם, חזרה ממשלתנו וקבעה כי היא לא תסטה מן העיקרון שעליו מיוסדת מדיניותנו מאז מלחמת־ששת־הימים.

תמציתו של עיקרון זה: חיובו של משא־ומתן ישיר עם מדינות־ערב על שלום בר־קיימא ועל גבולות מוסמכים ומוּכּרים.

עיקרון זה זכה, במשך כל הזמן שמאז הנצחון הצבאי, לשבחים רבים וצודקים, מצד בעליו הישראליים, על גמישות שבו ועל מידת חתירה־לשלום שבו, אלא שבעת האחרונה נשתבשו מעלותיו הטובות ונתגלה בו מקום־תורפה מצד לא צפוי כלל.

מסתבר כי דווקא גמישותו המהוללת הולכת ומסתברת בעולם כקשיחות, ואפילו כעקשנות מיותרת, ודווקא חתירתו לשלום הולכת ומתפשרת כ“דריכה במקום”, ובסך־הכל מתברר, לדעת הגורמים העולמיים, שסמכנו עליהם בענין זה, כי אמנם כבודו של אותו עיקרון במקומו מונח, אלא שהגיעה השעה לדבר לגופו של ענין. תכלית.

בעוד המדיניוּת הישראלית תוהה על גישה זו ודוחה אותה מכל וכל, כדאי בכל־זאת לשאול מה מקורה של תמורה זו.

מקורה בכך שבמקום להחדיר ולהשריש בדעת־הקהל בעולם את עמדתנו לגבי המציאות החדשה שנתהוותה כאן לאחר מלחמת־ששת־הימים, עמלנו כל החדשים הללו להסביר מה הדרך הרצויה לנו לשינויה של מציאות זו. במקום לפרש את מהותה ואת צידוקה, עמלנו להצהיר מה המחיר שאנו דורשים בעדה.

שכן לגופה של מציאות זו לא ערערנו, למעשה, על התפישה הרואה את עמידתנוו בשטחים־המוחזקים כעמידה בטריטוריות ערביות ששייכותן המדינית לשליטי ערב היא מושכל־ראשון ועובדה שאינה ניתנת לערעור כלל.

כדי להדגים ענין זה דיינו אם ניטול אפילו שאלה צדדית כביכול כגון עמדתנו לגבי ההחלטה של מועצת־הבטחון בדבר השליח לשטחים־המוחזקים.

מצד ישראל נשמעו כל הטענות הצודקות שבעולם לפסילת נוסח הסמכתו של השליח הזה, ורק נקודה אחת לא זכתה, מטבע הדברים, לשום תגובה ישראלית.

היא הנקודה שבה פותחת אותה החלטה ובה נאמר כי השליח יצטרך לחקור את מצב התושבים“בשטחים הערביים הנתונים תחת כיבוש צבאי ישראלי, בעקבות מעשי האיבה מן ה־5 ביוני 1967”.

את הנקודה הזאת, שיש בה משום ערעור על כל עמידתנו כולה מראש, ומשום הפיכת כל הישגי ששת הימים לשאלה של זמן בלבד, אנו מקבלים מזה חדשים על חדשים בשתיקה־כהודיה, כדבר המובן מאליו.

משום כך, אף בימים אלה, שבהם הצטרכה המדיניות הישראלית להגיב על האיום הסובייטי עם הדרישה לפינוי מידי של השטחים ועל השמועות בענין נדנודי הספק האמריקאניים, לא נשמע מפי “החוגים המוסמכים” שלנו אפילו דיבור אחד לגופו של ענין, לביסוס עמידתנו בשטחים המוחזקים הללו, והטיעון הישראלי החזיק ביותר היה טיעון ההסתמכות על הנשיא ג’ונסון, שלא סטה בנאומו, בוועידת בני־ברית, מ“חמש הנקודות” ועל “הפירוש שנתן השגריר ארתור גולדברג לאותן חמש נקודות בנאומו בנובמבר אשתקד”.

כל דלוּתה של עמדתנו הלאומית, בתוך המציאות שלאחר ששת הימים, נשקפת מתוך תגובה זו, כל אותו ואקוּאוּם רעיוני שבו אנו שרויים, כל הבסיס הצר, ההולך ומצטמק, שעליו אנו משעינים את כוח צדקתנו.

3. הצטללות המוחות

עם זאת חובה לציין כי בעת האחרונה הולך ורב השוני בין ניסוחי המדיניות הרשמית החיצונה ובין הלכי־הרוח ברובד הממשלתי והציבורי גם יחד.

בימים אלה, שבהם צומחים צבאות־ערב סביבנו מחדש, צמיחה מהירה ומאיימת, בימים שמדי פעם מכסה אותם הדם השפוך על הגבולות, בימים אלה נראה הוויכוח בשאלה “מה עדיף, שטחים או שלום?” כאבּסוּרד צורם ודוחה.

הולכת וגוברת ההבנה כי אמנם “לא יצאנו לכבוש שטחים”, אלא יצאנו להדוף את המלחמה, אך כיבוש השטחים הללו היה הדיפת המלחמה והמשך עמידתנו בהם הוא המשך הדיפתה.

הולכת וגוברת ההבנה כי אם השטחים הללו, ערש האומה ומקור רוחה, אינם אלא “קלפים” למשא־ומתן, שאלה היא אם רשאים אנו להשאיר את הבאים אחרינו חשופים אל מול העולם הערבי בלי “הקלפים” הללו שאנו משליכים אותם מראש על שולחן השיחות המיוחלות עם שליטי ערב.

מתברר יותר ויותר – וזאת על אף התראות של אנשי־רוח שבינינו בענין הסכנה הנשקפת לצלמו המוסרי של העם היהודי מחמת כל יום של שליטה בשטחים הכבושים – כי בהופעות של “גנראל דיין” בזמן האחרון ובכמה דברים שנשמעו מפיו בענין עתידן של האומה והארץ, וגם בכל דרכי המימשל באותם שטחי־כיבוש, יש יותר התמודדות אמיצה עם בעיות מוסרו וקיומו של העם ויותר חדירה אל שרשי מהותו, מאשר בהרבה הטפות של אלה שהקלסתר היהודי ושאר־הרוח הם מונופול שלהם.

הולכת וגוברת ההרגשה בציבור כי על אף סערת ההתמרמרות המוסרית שהתחוללה מסביב למתנחלי חברון, על אף אותה וכּחנאליה של הלעזה והלעגה ושנאה שאפפה אותם, היה מעשה המתנחלים הללו תגובה אנושית ויהודית שבלעדיה אין לשער את התקופה שלאחר ששת הימים. הולכת וגוברת ההרגשה כי דבריו של השר יגאל אלון, שאמר למתנחלים זמן קצר לאחר בואם לחברון, כי אין הוא משער שממשלה ישראלית תקום לסלק אותם מעיר האבות, לא היו מעוררים כיום אותה הסתייגות ממשלתית קוצפת שעוררו בשעתם, שכן דבריו אלה, ולא הקצף שיצא עליהם, הם שהיו, על אף הכל, ביטוי נאמן ונכון לממשלה הישראלית, למהותה וליעודה.

לעומת זאת, ספק הוא אם היה הציבור מקבל בימים אלה ללא תגובה, ואף מתוך רוח הבנה, דברים כגון אלה שנשמעו לפני חדשים מספר מפי שר השיכון והפיתוח בממשלת ישראל, בענין גבולות הארץ השלימה ושאר מושגים שהאָפנה המדינית והציבורית הקודמת דנה אותם מראש ללגלוג ולמנוד־ראש מפוכח ומבוגר־כביכול.

כדאי לעיין כיום, לשם תזכורת, באחת ההופעות הללו.

כל המדפדף בחוברות “אאוּטלוּק” ימצא שם (בחוברת יולי) את דבריו של שר השיכון והפיתוח מרדכי בנטוב, כשהוא שואל ותוהה אם באמת קיים “אימפראטיב היסטורי לתוספת שטחים לשם הגשמתה של הציונות?”

לאחר שהשר מזכיר לנו, כי עד היום לא ניצלנו במלואם אף את השטחים שברשותנו (שכן הנגב, שהוא 60 אחזים משטחה של ישראל, עודו ריק כמעט וכך גם חלק מן הגליל המערבי) ולאחר שהוא עומד על מידת צפיפות־האוכלוסים של הולאנד (לפי זה יש מקום בישראל שלפני ה־5 ביוני לעוד שמונה מיליונים נפש) הוא מוסיף וקובע:

“הולאנד אף היא אינה בעלת צפיפות האוכלוסים הגדולה שבעולם, במדינה העצמאית של סינגאפור יושבים שני מיליונים נפש על שטח של 2,000 קמ”ר, לעומת 20,000 של ישראל שלפני ה־5 ביוני. בשנים האחרונות קלטה הונג־קונג יותר מהגרים (מסין) משקלטה ישראל בכל שנות קיומה ויש שם מיליון תושבים יותר משיש לנו, על שטח של 1,000 קמ“ר בלבד”.

מופתים אלה של סטאטיסטיקה מסינגאפור ומהונג־קונג לקביעת עתידה של מפת ארץ־ישראל ולערעור “האימפראטיב הציוני”, אפשר להסביר רק בכך שזהו גילוי נוסף לכשרון הפרוגנוזה המובהק וחוש האוריינטאציה הפוליטית, שנתנו אותותיהם בתולדותיה המדיניות של מפלגתו של השר. סטאטיסטיקה זו עתידה אף היא להיות אחד המוצגים באותו מוזיאון פוליטי שגרוטותיו הן מן המופלאות בעולם כולו.

אך באותו מאמר קובע השר לא רק עיקרים סטאטיסטיים, אלא גם קווים של מדיניות ממש וכך הוא אומר:

“אם נחרוג מן המינימום ההכרחי ונדרוש שטחים בהתאם לכוחנו או לרצוננו, או לפי מידות החזון, הרי לא הערבים אלא גם העולם לא יראה בכך צדק כלשהו, אם הדבר הוא בניגוד לרצון אוכלוסי השטחים הנוספים הללו. אין כל טעם להניח שהבעיה תיפתר בדרך לשונית: כאילו די בכך שנקרא ל’גדה המערבית' בשם ‘יהודה ושומרון’ או שבמקום ‘שטחים כבושים’ נאמר ‘שטחים משוחררים’, או במקום לדבר על ‘סיפוח’ נדבר על ‘שיבה לארץ אבות’, ומיד תיעלמנה כל אי־ההבנות והערבים יפלו על צווארנו מרוב התרגשות וכל העולם יעמוד דום ויריע”.

אכן, ההנחה שהערבים יפלו על צווארנו מרוב התרגשות אם ישמעו “יהודה ושומרון” במקום “הגדה המערבית” היא באמת חסרת־טעם, אך כיוון שהיא לא עלתה בדמיונו של איש מלבד השר, פטורים אנו ממנה. השאלה היא אחרת. השאלה היא אם באמת הספיקו עשרים שנות שלטון ירדני בלתי־חוקי להפוך את יהודה והשומרון לגדה כה מערבית עד כי רוחות השמים הועתקו ונתבלבלו עלינו ומזרח הארץ נהפך לנו למערב מקודש של הממלכה ההאשמית ושמותיהם העבריים של אזורים אלה של ארץ־ישראל, אשר היו שגורים בפינו עד לפני עשרים שנה, נהפכו נושא לאירוניה הרואה אותם כ“פתרון לשוני” מופרך. לא, הערבים לא יפלו על צווארנו מרוב התרגשות, אך מישהו או משהו עשוי היה ליפול על צווארנו ולאחוז בערפנו ולטלטל אותנו טלטלה ולשאול באיזו רשות קמנו לשים לצחוק מושגים ועיקרים שהיו יסוד תחייתנו הלאומית ובאיזו רשות אנו שומטים אותם מתחת לרגלי העם ותולדותיו.

4. קפיצת דרך אקאדמית

דיבורים אלה ודומיהם, שהפכו את אווירה המדיני של ישראל לדמדום ולהזיה, הולכים ונמוגים, כאמור. כיום הם מצטמצמים, במידה שהמדובּר בפרוגראמות פוליטיות מפורשות, בתחום ה“ישוּת הפלשתינאית”. טענות הנישול והדיכוי והשיעבוד אינן מושמעות בפרוגראמות אלו אלא בחצי־פה, כיוון שהמצב בשטחים המוחזקים אינו מניח מקום רב לכך, ואף־על־פי־כן מוסיפות טענות אלו להיות מעיקרי צידוקה של דרישת הגדרה מדינית לאומית מיוחדת לאותו אחוז אחד של האומה הערבית הנמצא בתחומי ארץ־ישראל, שכן המוסר היהודי יימצא מוכתם ומחולל, אם לא יוותר עַם ישראל על גבולות בטחונו ותחומי מקור־מחצבתו, כדי ליצור עוד מדינה ערבית, בנוסף על ארבע עשרה המדינות הערביות, המשתרעות על יבשת שלימה.

באסיפה שנערכה בתל־אביב בסיסמת “שלום ובטחון כן, סיפוח לא”, הביא פרופסור אריה סימון, בראש דבריו, סיפור ששמע מפי ידידו על ערבי זקן, מפליטי 1948, שאותו ידיד פגש בו בהרי חברון לאחר מלחמת־ששת־הימים. אותו ערבי אמר כי עכשיו הוא מקווה לשוב אל כפרו בית־ג’ובּרין, אך לאחר ששמע כי כפרו זה שוב אינו קיים ובמקומו יושב מזה עשרים שנה קיבוץ בית־גוברין, כבש ראשו ואמר בנימת עצבות, כי הוא מקווה לפחות לשוב אל מקום הנמצא בסמוך לשם, שכן “החיטה שם טובה וריח האוויר שם הוא הטוב שבעולם”.

אין ספק כי זה סיפור עמוק ורב־רגש. הנוסח המקוצר שהבאתי כאן אינו מוסר אלא מקצתו ואינו מכיל את העצבוּת הכנה והמרעידה שבמקור, אך דווקא משום כך מפתיעה המסקנה שפרופסור סימון מסיק מתוך סיפור זה. אין הוא מספר זאת – כך הוא אומר – כדי להגיד, כי ערבי זה יכול לשוב למקומו או כדי להדגים את שאלת הפליטים, אלא הוא מספר זאת כדי שנראה כי “לא רק אנו אלא גם עם אחר קשור לארץ הזאת” ובשם קשר זה של “עם אחר”, דורש פרופיסור סימון להימנע מהתישבות אפילו בשטחים פנויים של הגדה המערבית (שכן גם לערבים יש ריבוי טבעי) וליתן הגדרה עצמית מדינית לעם הפלשתינאי, וכל זאת מתוך אנחת צער על ערכי־המוסר שאינם נחשבים בזמננו ועל חובתנו לזכור כי “עבדים היינו” וכי עלינו להבין לנפש הגר ושאר דברים אשר בלעדיהם נמצאת מורשת המוסר היהודי מתחללת על־ידינו.

אפשר להסכים הסכמה מלאה לכל הדברים הללו ואף־על־פי־כן חסר בהם העיקר, שכן ספק הוא אם סיפורו של אותו ערבי זקן מעיד באמת על מציאותה של אומה פלשתינאית, שפרופ' סימון דורש מן העם היהודי ליצור לה מדינה חדשה.

מסקנה זו היא פרי קפיצת־דרך מחשבתית אשר אפילו האיצטלה האקאדמית אינה מחפה על מידת המופרך שבה.

קשרי הערבי הזקן הזה לכפרו אינם מוטלים בספק, אך אין הם מעידים על מציאותה של אומה פלשתינאית, כשם שקשרי האיכר ממתולה אל אדמתו אינם סימן למציאותו של עם ישראל וקשריו עם ארץ־ישראל.

יתר־על־כן, החלוצים היהודים הראשונים שעלו לארץ בראשית המאה, וכן כל העולים שלאחריהם, לא זו בלבד שלא היו קשורים לאדמה זו אלא שהם סבלו יסורי התאקלמות באוויר חדש ומעיק, שעורר בם לא פעם נוסטאלגיה אל נופים אחרים, ואף־על־פי־כן, ייצגו אותם חלוצים ראשונים את העם היהודי אשר שמר, הוא לבדו, על תחושת כללותה של ארץ זו. אמנם פרופסור סימון מביא על רגל אחת גם שיחתו של שבוי ערבי שאמר לחייל היהודי שהוא “פלשתינאי” ולא מצרי או עיראקי, אלא שגם זה אינו מספיק עדיין, על אף הכל, לסתור את העובדה כי ייחודה של ארץ זו, כחטיבה מדינית והיסטורית אחת, היה קיים רק בתודעתו של העם היהודי וכי מדינאיו של עם זה הם שעמלו, למשל, בזמן ועידת־השלום של 1919, למנוע קיצוץ גבולותיה של ארץ־ישראל, הם ולא התושבים הערבים שלא היו משמיעים אפילו ציוץ ערעור אילו נקבע גבול סוריה סמוך לירושלים או אילו נקבע שהגבול המצרי עובר בקאסטינה, היא באר־טוביה.

5. ישות מדינית שאיננה

כן, קורות־הימים יכלו להתגלגל אחרת ובארץ־ישראל יכול היה לקום במשך הזמן עם שהיה נקשר בארץ קשרי קורות ומורשת, עבותות הוויה לאומית של זכרונות משותפים וצמיחת יצירות חומר ורוח, וחגים ומועדים, הקשורים בקורותיו בארץ זו, עם שאר סימנים שמהם נוצר ייחודה של אומה.

אך אילו אירע כדבר הזה, הרי שהפתרון הדו־לאומי לא היה יכול לבוא בחשבון כשאר פתרונות, מן הטעם הפשוט שהציונות עצמה לא היתה יכולה לקום, שכן מראשיתה היתה מסתברת לא כתנועת־שיבה לארץ אבות אלא כפלישה לארצה של אומה אחרת. שאלה זו לא נתעוררה לא מפני שהוגי הציונות לא חזו אותה מקוצר־ראוּת, אלא מפני שהיא לא היתה קיימת. יושביה הערביים של ארץ־ישראל היו אז, כמו שהם כיום, שבריר של האומה הערבית הגדולה, ואף אחד מן הגורמים השליטים, אשר הציונות נשאה ונתנה עמם, החל מווילהלם קיסר והשולטן בימי הרצל, ועד מנסחי הצהרת בלפור, בימי וייצמן לא העלו בפני דוברי העם היהודי את הטענה שעם אחר כבר יושב בארץ.

הנס הזה, ששום אומה בעלת ייחוד מפורש, שום ישוּת מדינית לאומית מוגדרת, לא קמה בארץ־ישראל מאז חורבן הבית, הנס הזה שאיפשר את התחיה הלאומית, ואת קיומו של עם ישראל עד היום, הנס הזה נהפך כיום בידי אנשי־רוח שלנו ובידי שכבות צעירות של מפלגות מתקדמות כלי מישחק אקאדמי פוליטי של סיסמות המועתקות שלא למקומן ולא לענינן והבוראות אומה בהבל־פה.

עמידה איתנה פירושה קודם־כל עמידה נכונה.

טעותה הפאטאלית של עמידתנו המדינית עד כה היתה בכך שבמציאות החדשה שלאחר ששת הימים לא נשמע מפינו אפילו שמץ צידוק לכורח הבטחוני וההיסטורי של מפת ארץ־ישראל החדשה, אפילו שמץ ערעור על התפישה הרואה את חלקה המזרחי (שסופח לירדן אך לפני עשרים שנה בהתקפת שוד) ואת שטחי סיני (שסופחו למצרים תוך פשרה מקרית של משא־ומתן בין בריטניה ותורכיה) כמושכל ראשון של שייכות ערבית, כטריטוריות ערביות מששת ימי בראשית, אשר נוכחותנו בהן אינה שונה מנוכחותו של צבא כובש שבא מניוּ־זילאנד או מהונולוּלוּ.

משום כך נסתברה עמידתנו המדינית מאז ששת הימים, כלפי חוץ, על אף כל הצהרותינו המדיניות שוחרות המשא־ומתן והשלום, לא כעמידה על עקרון השלום אלא בראש־וראשונה כעמידה על מקח הנסיגה המוּכרחת. משום כך היה כל חודש נוסף מחמישה־עשר החדשים הלא־נשנים הללו, לא תוספת חזקה לעמידתנו בשטחים אלא תוספת קוצר־רוח בעולם לשהיות שאנו שוהים כדי לשים קץ לשלטון הכיבוש הזר.

בשעה זו אין אנו יודעים מה יהיה הנאום ששר־החוץ ישא בעצרת או"ם, אך אם לא יהיה בנאום זה מן המפנה העקרוני, אם לא תהיה בו השתקפות נכונה יותר של עיקרי תולדותיו ועתידו של העם היהודי, ושל קורות הארץ הזאת (אפילו רק קורותיה ביובל השנים האחרון), לא תהא כל עמידה־מדינית־איתנה שלנו אלא לשון סגי־נהור.

אילו הבאנו עמנו אל הזירה המדינית העולמית, לאחר ששת הימים, לוא רק את חלק המאה מן המטען הציוני, מן הארסנאל היסודי שמכוחו הבקיע העם דרך לתחייתו בין האומות ונטע בעולם את הכרת הקשר בינו ובין ארץ־ישראל, לא היה ה“אימאז'” שלנו מצטמצם היום בתוך דמות של חיל־כיבוש בטריטוריות זרות, ללא כל תוספת משמעות וללא כל פירוש נוסף. תקופה זו, ששיוועה לחישוף מהותה, לגילוי משמעותה, לאישור נימוקיה, החל מן הנימוק ההיסטורי ועד הנימוק הבטחוני ועד הנימוק הפוליטי של תולדות השטחים הללו בזמן החדש, כל זה סולק הצדה וכל שעה שמישהו היה מעלה על דל־שפתיו את טעמי משמעותה האמיתית של המציאות החדשה היה מיד נחשול הצדקנות הטרקלינית קם להתריע על שוביניזם יהודי ועל מיסתיקה ושכרון־נצחון. לכן אנו עומדים כיום בזירת האומות על טיעון פרוצדוראלי של פירוש החלטת מועצת־הבטחון בענין פינוי השטחים, ובידנו האחת חפיסת “הקלפים”, שאין אנו מגלים את הצפוּן בהם גם לעצמנו, וידנו השניה מחזקת הניסוח הדיפלומאטי של מגמת השלום, שבו אנו מכריזים על נכונותנו להניח על שולחן המשא־ומתן את השטחים החוצצים בינינו ובין המלחמה.

אך תולדות ישראל וארץ־ישראל אינם דמדום ואינן עשן־חשיש. הלשון העברית שצמחה מתוך השטחים הללו, הספרים שעלו מתוכם; זכויות קשריה של האומה עם הארץ הזאת, קשרים שהיו מחזיונות־הרוח הגדולים של העולם, אינם כזב ואינם אנטי־מוסר ואינם צחוק. ההתקפה הרבה שנערכה מאז ששת הימים על כושר שיפוטו וחושיו של העם הולכת ונשברת. מדיניות־החוץ שלנו צריכה לשקף מעתה את דמותו הנכונה של העם, את רצון־החיים הנכון שלו, את אמיתו ואת צדקו כמו שהם ולא את כשרונם המקצועי של רבי הדיפלומאטיה.

1

סבורני, כי אביע לא רק דעתי, אלא גם דעת כמה וכמה מבין חברי התנועה למען ארץ־ישראל השלימה, אם אטיל ספק במידת התבונה והנחיצות של אותו צעד שיזמה התנועה, שעה שפנתה אל הציבור, באמצעות מודעות בעתונות, וקראה לו לבוא לחברון באיסרו־חג, לביטוי ההזדהות עם המתנחלים, בקבעה שבכך “נפגין אי־רתיעתנו ממעשי טרור ונחזק ההתנחלות בעיר־האבות”.

דעתי היא, כי פנייה זו, בזמן ובנסיבות שבהן נעשתה, לא היתה עשויה לשרת את כוונותיה המוצהרות ולא הלמה את התנועה ודרכי פעולתה, וכי הרושם השלילי שהיא עוררה בלב רבים היה רושם מוצדק.

סבורני כי רושם שלילי זה אינו צריך להיקבע בלב הציבור, אפילו ארעית, כקו אופי וכסימן־היכר לתנועה האמורה. בזמן הקרוב יצטרך אולי קולה להישמע בשאלות שבהן יידרש לה כל קורטוב של קשב מצד הציבור. דבר זה מצדיק כל השתדלות להפיג את הרושם השלילי שעשה צעדה האחרון בענין חברון. הסתייגות מבית, מתוך התנועה עצמה, הוא אמצעי ראשון לכך.

2

בין המטרות המוצהרות של אותה התכנסות מטעם התנועה, היתה, כאמור, הפגנת “אי־הרתיעה ממעשי הטרור”.

לדעתי, לא היה מקום לכך, לא רק מבחינת מידת נזק או תועלת, אלא גם מבחינה עקרונית.

הטרור הוא חלק מן המלחמה הערבית נגד מדינת ישראל, ובמידה שהפגנה של אי־רתיעה מכוּונת כלפי הערבים, הרי ברור שאין לה מקום, כשם שאין מקום להפגנות של הציבור היהודי נגד ממשלות מצרים או ירדן או סוריה. כלפיהן יכולה אי־רתיעה זו להיות מופגנת, להלכה ולמעשה, רק על־ידי ממשלת ישראל וכוחות הבטחון. “הציבור”, או מה שקראו פעם “הישוב”, אינו כיום ביחסי־הפגנות עם החזית הערבית.

כך כלפי חוץ, ואילו במה ששייך להפגנה כלפי פנים, היה אפשר, כמובן, לגרוס הפגנה של תנועה אקטיביסטית, אילו היו שלטונות־הבטחון או הציבור מראים סימני־רתיעה מפני טרור זה, אך דווקא פרשת חברון היתה אולי בזמן האחרון המופת החותך ביותר שיש בו כדי להעיד על ההיפך הגמור מרתיעה כלשהי.

גם התנהגות הציבור היהודי שנהר בהמוניו אל כיכר מערת המכפלה למחרת ההתנקשות, גם הצהרת שר־הבטחון, שקרא לאוכלוסים היהודים להוסיף ולבקר בהמוניהם בשטחים המוחזקים ובחברון, גם סידורי ההשגחה המיוחדים שהוחלט עליהם ועבודות האבטחה מסביב למערה, גם ההודעה על הקמת קרית חברון – כל אלה הצטברו והיו להפגנה כללית נמרצת, ציבורית ורשמית גם יחד, שאינה צריכה שום תוספת.

אותן מודעות של התנועה למען ארץ־ישראל השלימה, שקראו לציבור להפגין אי־רתיעה מפני הטרור, היו, איפוא, צעד מוטעה, לא רק מפני שיש סברה שהוא עשוי היה להזיק, אלא גרוע מזה – מפני שהוא מיותר.

שכן הערעור המסוכן ביותר שאפשר לערער על הופעה של תנועה ציבורית הוא לא היותה גורמת נזק, אלא היותה מיטרד מיותר.

לא כל שכן בנסיבות השעה הזאת והמקום הזה.

3

כך גם לגבי כוונתה השניה של אותה התכנסות, זו שקבעה כי בכך “נחזק ההתנחלות בעיר־האבות”.

אחרי ההחלטה הרשמית על הקמת קרית חברון אפשר היה לגרוס הפגנה הבאה להדגיש את הצורך בזירוז הפעולה המעשית. אלא שבענין זה, כמו בכל שאלות ההתישבות, אין ההפגנה כלי יאה לתכליתו אלא שעה שהיא הפגנת אנשים האומרים “הננו ועלינו”, וספק הוא אם יאה לכך הפגנת ציבור אלמוני של אנשים החוזרים מיד לאחר המיפגן איש איש למקומו. כך על־כל־פנים גרסה התנועה למען א"י השלימה עד עכשיו.

מכל הנ“ל מסתבר, לדעתי, כי ועדת־השרים צדקה שעה שהגדירה את ההתכנסות היזומה בחברון כ”הפגנה מלאכותית", וכיוון שכך קשה למצוא נימוק שאפשר להעמידוֹ כנגד סברתם של השלטונות שראוי היה למנוע הפגנה זו מחשש למתיחות מיותרת.

יכולה התנועה למען א"י השלימה לערער על סברה זו, אך דומה שאין כל יסוד להסיק מכאן מסקנות כלליות לגבי יחסו של המימשל לנוכחוּת יהודית או לגבי ענינים אחרים שבעיקרון.

הכל יודעים כי הממשלה, או המשטרה, הטילו לא פעם ולא שתים, איסור על הפגנות, מחשש מתיחות והתפרצויות, לא רק בשטחים המוחזקים, אלא גם בתל־אביב, ואיש לא הסיק מכאן מסקנות שביסוד, על אחת כמה וכמה בחברון בימים אלה.

משום כך משוּנה גם טענתה של התנועה למען א"י השלימה כי “כל מגע עם מזכירות התנועה היה מועיל להבהרת המצב ואף מסייע, אם היה צורך בכך, לשמירה מלאה ונאמנה על הוראות־המימשל המכוּונות להבטחת השקט והסדר”. דומה שאם היה צריך מישהו “להרים שפופרת”, הרי מצווה זו חלה קודם־כל על יוזמי ההפגנה ולא על השלטונות.

משום כך אין יסוד גם לנימת הרזיגנאציה העולה מהצהרת התנועה כי “לאחר ההחלטה ההיסטורית של הקמת קרית חברון ולאחר קריאת שר־הבטחון ליהודים לבוא לחברון בהמוניהם, רצינו לקוות כי ההתכנסות בסימן איסרו־חג ליד מערת המכפלה תתקבל כחלק מן הקו הלאומי הכללי. תקווה זו היתה, כנראה, מוטעית”.

נימה זו אינה משכנעת ואינה נחוצה. שכן, הרושם האמיתי הוא שבחברון נעשית על־ידי המימשל עבודה אמיצה ונכונה של אישור הנוכחוּת היהודית ביד תקיפה ומרוסנת גם יחד, עבודה יסודית וזהירה תוך מכשולים רבים. אם ראה המימשל צורך, תוך עבודה זו ולמענה, למנוע התכנסות מיותרת, אין זה מצדיק עדיין הרהורים נוגים על תקוות שנתבדו.

4

קידומה של הנוכחוּת היהודית בחברון נמצא כיום בתהליך שאינו טעון דירבון מופגן, על־כל־פנים לא דירבון מלאכותי. התנועה למען א"י השלימה יש לה חלק בתהליך זה. ושר־הבטחון הלא יסכים כי לולא אותו קומץ מתנחלים, שהתנועה סייעה בידם, לא היו הדחפורים עכשיו “מזיזים סלעים” בחברון, אך פחות מכל צריכה התנועה להדגיש פעילותה במקום כגורם מפורש ומוגדר. עליה להימנע מלסייג את עיקריה בתחום של ייחוד תנועתי.

ערכה וזכותה של התנועה הוא בכך שאילולא היא, היה מושג־הארץ בכללו נבלע, מבחינת הביטוי הציבורי, בתחומי הספקוּלאציות של “מה עדיף – שלום או שטחים” ובתחום אָפנת האירוניה וההלעגה על יסודי הציונות ההיסטורית.

עם זאת נמנעה עד כה התנועה מכל עמידה של עימות בינה ובין הממשלה, ולא מפני חישובי כדאיוּת, אלא משום שחילוקי־הדעות הם לא בינה ובין גוף ממשלתי כלשהו, אלא בינה ובין נטיות הרווחות בתוך הגופים הממשלתיים פנימה, כל עוד לא נתגבש הקו המדיני המפורש של ממשלת ישראל. יהיה זה דבר מופרך ומיותר אם דווקא בתקופה זו שבה הגיעה מדיניות־הבטחון בשטחים המוחזקים לאיסטדיה של הגשמת עיקרים שהם מיסודי הציונות השלימה, יווצר ניגוד מלאכותי בינה ובין פעילי התנועה.

דבר זה עשוי לגרוע מכוחה ומכושר השפעתה של התנועה דווקא בזמן המתאים לכך פחות מכל.

1. תמורות ורקע

השינוי הפתאומי, שהתחולל בימים אלה באקלים המדיני שסביבנו, אינו ראשון במינו. מאז מלחמת־ששת־הימים נתרחשו כמה וכמה מעברים חדים כאלה, מאווירה של מגעים, של גישושים, של “נכונות ערבית לשיחות”, של הרגשה ש“הגיע הזמן להחליט מה להציע”, אל אווירה אחרת לחלוטין.

אך כמו בפעמים הקודמות, כך גם הפעם מסתבר כי תמורות אלו משקפות לאו דווקא את האקלים המתחלף פתאום מן הקצה אל הקצה, אלא את המעבר החד שעוברים אנו עצמנו מתחום לתחום, מן הריחוף בחלל־החיצון של הדיפלומאטיה, מן “הנפילה החפשית” וחסרת־המשקל בעולם הניסוחים והפרשנות של “המקורות המוסמכים”, אל תוך האטמוספירה הדחוסה והחורכת של המציאות.

לא, אותם מגעים וגישושים אין רע בהם וייתכן שהם אפילו הכרח. סכנתם היא רק בכך שתוך אותו ריחוף חפשי ונטול־משקל אנו עשויים לטשטש ולהפסיד עקרונות וכללים ומצוות־קיום שבלעדיהם אין לאן לשוב מן המרחב־החיצון הפתוח.

שכן אין לנו מקום מחוץ למציאות זו, על סכנותיה, על יגוֹנה שאין לו קץ, על הדמים השפוכים בה, ועל כוחה הרב, ההולך וגובר על אף הכל, הכוח שלא הכזיב ולא יכזיב.

זוהי מציאות שהמשטמה הערבית מקיפה אותה סביב וברקע שלה ניצבות החלטות חרטום של “לא שיחות עם ישראל, ולא משא־ומתן ולא שלום לעולם”…

זוהי מציאות שאפילו בשעות של מתינות אין הערבים מגיעים בה לכל היותר אלא עד להבעת נכונות לביטול מצב־הלוחמה, אם תיסוג ישראל מן השטחים שכבשה, בהיותם חוזרים ומדגישים כי על חוזה־שלום, חוזה כתוב וחתום, אין מה לדבר, ואף לא על הצהרה ערבית של נכונות לשלום…

ובכל־זאת ועל אף כל אלה שמענו מפי “המשקיפים” שלנו בירושלים, בתקופת המגעים האחרונה, אך לפני שבוע ימים, כי המשימה העיקרית של הדיפלומאטיה שלנו כיום, היא “כיצד לתמרן את המהלכים באופן שלא יהיה מקום להאשים את ישראל בקפאון”…

לצורך זה הספיקה מדיניותנו (זו שהממשלה כולה אחראית לה) לעשות לא מעט. היא הספיקה להביא לידי כך שכיום, שנה וחצי לאחר מלחמת־ששת־הימים, אנו עומדים נכונים לדבר עם הערבים אפילו על ענינים “מהותיים” ואפילו לא בשיחות ישירות, ואפילו עם מפות משורטטות, אך הערבים שוב דוחים את נכונותנו וממשיכים במלחמה ומדברים על פינוי השטחים קודם־כל, שכן למעשה התהפכה משמעות תוצאותיה של מלחמת־ששת־הימים עד כדי כך שכיום נראה שאנו עומדים ומציעים תנאי־שלום, ואילו הערבים דורשים כניעה ללא תנאי…

2. ירושת המלחמה

אמנם כן, מלחמת־ששת־הימים הסירה את חרב־הכליון מצווארה של ישראל, אך היא לא כפתה את השלום על האויב. היא נתנה לו את הפסקת־האש שביקש, ואף התנאי הזה, כידוע, אינו מתקיים. אפילו ניפוץ הכוח הערבי, שקם על ישראל, לא נשאר בגדר עובדה קיימת, שכן כיום כבר הגיע כוחם של צבאות־ערב למדרגה שלפני ששת הימים וסכנתו אף רבה אולי משהיתה.

אם יש דבר אחד שנשאר מאותה מלחמת־הדמים ומאותו נצחון הרי הם אותם “שטחים מוחזקים” שקמו עכשיו כחיץ בינינו ובין מדינות־ערב, אותם שטחים הנותנים לנו מרחב כוננות והרתעה.

אלא שדווקא שטחים אלה מציקים, כידוע, ליהודים רבים – ביחוד לנאורים ולמתקדמים שבינינו – עד כדי כך שיש רואים את השטחים הללו כקוץ ממאיר שננעץ בבשרנו בעטייה של המלחמה, שהיתה יכולה להיות כה מושלמת לולא ירושה זו שהיא השאירה לנו, אף כי מעלה אחת יש בהם בשטחים אלה, שכן הערבים אולי יסכימו ליתן לנו בעדם את השלום…

וכל מי שאינו סבור כך נחשב על־ידי הנאורים והמתקדמים לשואף מלחמה ומונע פתרון.

ובעת הגישושים האחרונים כתב עורך “דבר” כי “היו שנחרדו מפני תהליך שבירת הקפאון”. ובעתון “על המשמר” כתב בר־ניר כי דוגלי ארץ־ישראל השלימה אינם רק תנועת אנטי־שלום אלא הם תנועה למען המלחמה.

על אחת כמה וכמה נאומו של שר־הבטחון בהיכל־התרבות, נאום שעיתויוֹ בא להפריע, לדברי השר ברזילי, את תהליך השלום.

ורק מאורעות הימים האחרונים הזכירו שוב כי יש לו לשלום אויבים גדולים יותר.

3. הדיבה הריקנית

חולקה זו בין אוהבי־שלום ובין מחרחרי־מלחמה עולה לרובד גבוה יותר, רובד הגוּתי־פילוסופי כביכול, בבנין־העל הספרותי המסויים, שמעל חומותיו מדוקלמים מאז מלחמת־ששת־הימים מרבית דברי ההגות המעוקמים שנעשו לחם־חוק בטרקלין הרוחני שלנו.

ברוח זו אנו שומעים מזה שנה וחצי את האמת המובנת מאליה והמנופנפת ונהפכת לקאריקאטורה, כי לא למען שטחים ולא למען אבנים מתות ולא למען “מקומות קדושים” יצאנו למלחמה, כי אם למען החיים והחירות, ובאחת ההדגמות האחרונות של אמת זו אומר עמוס עוז, בשיחתו עם גאולה כהן ב“מעריב”, כי אילו הוטלו על כפות־המאזנים קיומו של הכותל המערבי מול חיי בנה של אם אחת, היה הוא, עמוס עוז, בוחר בחיי הבן. דברים אלה נאמרים בארשת כה בוטה של אומץ ושל התרסה, עד כי על אף הרתיעה שאתה חש מפני ויכוח על המלים הללו, שהוטחו בפני הציבור כולו, אין לך ברירה אלא לעמוד ולתהות בפרהסיה על המישחק הריק והמלאכותי שבעל המשל הזה כופה על המלים הנאנקות הללו ועל המסגרת הליטרארית המטופחת, שבה הוא מציב אותן, על־מנת שתעשינה את רצונו.

“אין מקומות קדושים”, אומר עמוס עוז באותו משאל. “יש דבר אחד קדוש בעיני: חיי אנשים וחירותם. החיים והחירות ניצלו ממלחמה זו ממוות ומהרס. זה הכל”.

כן הטון והתוכן של פיסקה זו משמיעים צליל נטול רקע, נטול אמת, נטול משמעות חיה.

שכן המצב האמיתי הוא רחוק מאותה תמונה יהירה וקמוטת־מצח של סופר צעיר, הקם לשפוט בין הכותל ובין הנער והוא מחליט לחיות את הנער ולהמית את הכותל, מתוך תחושה (שאין לחלוק עליה במסגרת מלאכותית זו) שמשפטו צודק ואמיץ ונכון.

המצב האמיתי הוא אחר לחלוטין. הוא מצב של מלחמה אכזרית שבה נופלים אנשים צעירים בלי כל אפשרות להחליט בעד מה ליפול ובעד מה לא ליפול, שכן אותם “חיים” ו“חירות” (שבעל המשל רואה בהם, בצדק, את התכלית שאין מלבדה) אינם במצב הזה מלים בלבד, מלים ריקות ונוחות לנפנוף בידי סופר צעיר; שכן במצב זה אנשים צעירים נופלים על־כרחם לא למען חיים וחירות כמושג מופשט ונבוב, אלא למען חייהם וחירותם של בני־אדם ושל עם עתיק ושׂבע־יסורים, אשר חייו וחירותו מכילים את כל הדברים שמהם החיים והחירות עשויים, את הדברים שבלעדיהם הם סיסמא ריקה, את השמים והארץ, את הכתלים והגגות, את המלים ואת השתיקות, את זכרונות העבר ואת ההווה ואת העתיד.

וגם את “המקומות”. כן, את המקומות “הקדושים” והאחרים.

שכן יכול אדם לכפור במושג ההלכי של הקדושה, ואף־על־פי־כן לא כל המקומות שווים. ולא רק בחיי הציבור אלא אף בחיי הפרט. יש מקומות – כגון קבר אבות או נוף ילדות או נוף של וידוי אהבה ראשונה, השווים לגבי איש ואיש יותר מן המקומות האחרים והם מן הדברים הנותנים משמעות לחייו וחירותו.

להמציא סיטוּאציות מלאכותיות וחסרות־שחר ולהתגנדר בנקיטת עמדה אמיצה כלפיהן, בימים שבהם אנשים מוסרים חייהם בלי לברור את היעדים הראויים לכך בדיוק על־פי הרצפט של עמוס עוז, – להמציא סיטוּאציות כאלו בימים אלה הוא מעשה של שעשוע קהה וצורם.

בגליון “מעריב”, שבו נדפסה תשובתו זו של עמוס עוז, נמצאים גם דבריו של משה שמיר בענין זה, דברים נכונים ועמוקים, שאפשר היה להסתפק בהם, ואם בחרתי להוסיף על כך הריני עושה זאת משום שהצהרות ריקות כמו זו של עוז יש בהן, נוסף על כל, גם דיבה וטפילת אשמה שאין קשה ממנה, כאילו יש אנשים שאינם מסתפקים בחיים ובחירות כשלעצמם, והם מוסיפים על כך אבנים מתות, או “שטחים” כדי שחיים צעירים יוקרבו גם בעד ספיחים טפלים אלה.

כדי למנוע את הרעל האווילי הזה מלחלחל בתודעת הציבור יש לחזור שוב ושוב כי המלחמה נמשכת לא מפני שמישהו בישראל אינו רוצה בשלום או מפני שאנו מקדשים אבנים וכתלים ו“שטחים”. לא בשל כך התחילה המלחמה ולא בשל כך היא נמשכת. היא מלחמה על החיים והחירות והשלום וכדי שמלים אלו לא תהיינה ריקות ולא תדרושנה קרבנות־שווא הן כוללות את כל גופי הדברים הקשורים בחיים, הנותנים טעם לחירות, המבטיחים את השלום. הצהרות כמו זו של עמוס עוז אין בהן סכנה ואין בהן חומר לדיון שעה שהציבור יודע את אשר לפניו, את אשר סביבו. אך בימים שבהם רצונו והכרתו של העם מנופצים ומעורבבים, בימים שבהם מדיניוּתו של העתיק בעמים היא המדיניות האחת בעולם שאינה יכולה לומר, לתוספת תוקף וכוח, שהיא מדברת בשם עיקריו ואמונתו של העם הכופה עליה קו ומטרה, בימים כאלה יש בהצהרות כמו זו, ביחוד כשהן כה רבות וכה שגורות וכה יאות לאָפנה הרוחנית, סכנת ניווּן שאין לזלזל בה. אין להניח לדיבורים כאלה ליהפך לנימת־לוואי ולצלצלי־מישחק, העורכים ראוות־ייצוג פרטיות בזמן כזה.

4. “מה נציע לערבים?”

אף אם נראה את “השטחים המוחזקים” רק מבחינה בטחונית בלבד ונקבל את דעת המומחים האומרים כי שטחים אלה שינו את ממדי בטיחותנו מן הקצה אל הקצה, הן מצד ההרתעה והן מצד המחסה ומרחב התמרון, עלינו לראות כיום את השאלה “שטחים או שלום – מה עדיף” לא רחוקה הרבה משאלה כגון “מה עדיף – צה”ל או שלום"?

כשם שהיינו רואים בטירוף תביעה ערבית לפרק את צה"ל כתנאי ראשון לשיחות שלום, כך עלינו לראות את תביעתם לפינוי השטחים, אף אם היא משתמעת מהחלטת מועצת־הבטחון, שמדיניוּתנו קיבלה אותה בשעתו כהישג דיפלומאטי ישראלי כביר לצרכי יוקרה־מבית, כמובן…

בעלי המונופולין לשאיפת השלום שופכים את כל מר לעגם על הסיסמא “אף לא שעל אדמה”, והם רשאים לעשות זאת, שכן זו באמת סיסמא נטולת משמעות, וכבר הוזכר כי היא נשמעה לראשונה מפי מנהיגי “השומר הצעיר”, שעה שהם התנגדו לחלוקה ודרשו ארץ־ישראל שלימה וזכות להתישבות יהודית בכל אזוריה.

כדי להקל על עצמם את המלאכה מוקיעים שואפי־השלום הבלעדיים מכל הסוגים את תביעות הסיפוח וה“סיפוחיזם” וכדומה, אך גם סיסמא זו אפשר להשאיר בידם לשחק בה, שכן לא על סיפוח מדובר אלא על משהו רב מזה ותקיף מזה, על זכותה וחובתה של התישבות יהודית, כפרית ועירונית, בארץ־ישראל, בלי לנשל את הערבים היושבים בה, על זכות וחובה של התישבות בשטחים הריקים של הארץ, שטחים שהציונות ראתה אותם עד לפני עשרים שנה כחלק לא־נפרד מחזונה, שטחים אשר עד לפני קום המדינה מחינו על כל גזירת קרקע שמנעה היאחזות יהודית בהם, שטחים אשר שום חוק מדיני או אנושי או אלוהי אין בכוחו להפקיע את זכותנו לשבת בהם ואשר ערביוּתם המדינית, לגבי “הגדה” המערבית, למשל, היא פרי פיקציה שנקבעה בכוח־הזרוע ולא הוכרה על־ידי שום גוף בינלאומי.

נקודה זו, אילו נוספה על תשע הנקודות של נאום שר־החוץ בעצרת האומות, אילו באה אפילו במקום כל תשע הנקודות כולן, היתה אולי חשובה יותר, אפילו מבחינת הדימוי, מכל התפתלויות־ניסוח של “הצבת כוחות” במקום נסיגה ופינוי וכדומה.

מה נציע לערבים תמורת השלום, אם אנו עומדים בשטחים הללו? כך שואלים הנאורים והמתקדמים המדוּמים. ובכן, אנו נציע לערבים את השלום שסופו לבוא אם נעמוד ולא נחליף אותו בהסדרים, שאף הם אינם ניתנים כיום. אנו נציע להם תיקוני־גבול הדדיים, אנו נציע להם כל מה שהשלום האמיתי כרוך בו, ורק דבר אחד לא נציע להם – את העמדות המונעות בעדם מלהכריתנו.

דבריו של שר־הבטחון, שהמערכה הנטושה כיום היא מערכה על השלום, הם דברים נכונים ונחוצים. זו מערכה על השלום ועל כל מה שהוא כולל, על חיים שלימים, על חירות שלימה, על דעה צלולה, על חושים נכונים. מדיניוּת־הבטחון שלנו היא כיום מדיניוּת־העתיד. יש בממשלה הזאת אנשים – והכל יודעים שמותיהם – אשר הגיונם וכוחם הם ערובה לדרך הנכונה ולהשגת המטרות הנכונות. בתוך הטשטוש והתעיות הולכים ונעשים כיום, בלי הרף ומתוך רצון ברור ותקיף, דברים שיקבעו את עתידנו לחירות ולחיים. הולך ומוגשם קו של הגיון, של אמונה ושל כוח. וכל שעה שקו זה מובלט ומוצהר גלויות, כן רבים הסיכויים שהמשטמה והסכנות תירתענה מפניו.

1

ענין אחד מן הענינים שעלו על הפרק בדיון שנערך ב“בית ברל”, בשבוע שעבר, הסעיר את רוחות “הלשכה המורחבת” של מפלגת־העבודה המאוחדת יותר משאר שאלות. לפי טיבו היה זה, לכאורה, ענין עקרוני, ואם תתקבל החלטה לגביו עשוי הדבר להיות חידוש רב־משמעות בחיינו הציבוריים. אך יותר מן הענין עצמו חשובים דרכי בירורו, רמתם ומהותם של הנימוקים, של ההנחות, של ההוכחות והתוכחות. כל אלה גרמו לכך שהדיון בסעיף זה נהפך לתמצית צרופה של טשטוש, של ערבוב דל־הגיון ורב־דחפים ופחדים אמיתיים ומדוּמים, תמצית העשויה להעיד לא על עצמה ועל ענינה בלבד, אלא על הרבה יותר מזה.

הענין עצמו אולי אינו מסוג הדברים שראוי להעסיק בהם את הציבור הרחב, ביחוד מאחר שהבירור לא תם, כנראה, והוא עומד להימשך. כוונתי להתרסה החריפה והנמרצת שנשמעה באותו דיון, מפי אנשי צמרת מובהקים, כנגד זכותם של חברי מפלגת־העבודה לקחת חלק בתנועה למען ארץ־ישראל השלימה.

אלא שטעמה ונימוקה של התנגדות זו הם הקובעים, כאמור, את ערכה העקרוני.

שכן התנגדות זו באה לא משום שמפלגת־העבודה קבעה עמדה בשאלת מהותה הרצויה של מפת הארץ, ולא ייתכן שחברי המפלגה יהיו קשורים לענין זה בתנועות אחרות. להיפך. בהמשך הדיון הודגש כי המפלגה אין לה עמדה בשאלות אלו וזה אחד הדברים הטעונים תיקון.

התנגדות זו לא באה גם משום שמצע התנועה לארץ־ישראל השלימה סותר במשהו קווי־יסוד או הנחות או ערכי מורשת של מפלגת־העבודה או הציונות.

התנגדות זו לא באה גם משום שענין שלימוּת הארץ אינו נושא שראוי לחברים להגות בו ולקבוע עמדה כלפיו, או מפני ש“התנועה” נוצרה מתוך הלכי־רוח שמפלגת־העבודה צריכה לפסול אותם.

לא. ההתנגדות להשתתפותם של חברי מפלגת־העבודה בתנועה למען ארץ־ישראל השלימה באה, לפי הנימוקים וההסברים שנשמעו, מסיבה אחת ויחידה: משום שבתנועה למען ארץ־ישראל השלימה משתתפים, בתוך השאר, אורי צבי גרינברג וד"ר ישראל אלדד (שייב).

2

טעמה של עמדה זו נתפרש בעיקר על־ידי גולדה מאיר שהקדישה לענין זה את רוב דבריה. לשבחה ייאמר שהיא הרחיבה את היריעה וכדי לשבר את האוזן שילבה בכך אפילו את משפט הרצח הידוע, שאיני מזהה אותו כאן במפורש כיוון שאף היא נמנעה מכל שמות וכל סימני־היכר, וכל דבריה בנקודה זו היו דברי סחור־סחור של הימנעות מכל קטרוג מפורש, ועיקרם הוקעת ההסתה שבעקבותיה אירע מה שאירע. יש רק לקוות שהיא לא תידרש לדין על דבריה אלה, שכן למעשה לא היתה בהם פגיעה באיש אלא רק אנחה כוללת על משהו שאינו מפורש ואינו מוגדר, ואם היתה בסגנון זה פגיעה במישהו, הרי דומה כי יותר מכל הוא עשוי לפגוע בנושא שהזכירה, שלא כך יש לדון בו, אם מחליטים להעלותו ברבים.

עם זאת היו בדבריה גם נקודות מפורשות יותר. היא קבעה כי שייב ראה לנגד עיניו רק הרס ופיצוצים ואי־אפשר לומר שהיה לו פרימאט לעם היהודי, למדינה היהודית, לבטחון העם היהודי, לחזון. “בימים שעמדנו נגד הבריטים היינו צריכים לעמוד נגד יהודים. את זה אי־אפשר לסלוח להם. אם יש לנו חשבון היסטורי עם אצ”ל ולח“י הרי זה לא משום שהיו חילוקי־דעות. זה בגלל העובדה שבזמן שעמדנו נגד הבריטים כפו עלינו גם מלחמה של יהודים מול יהודים”.

דברים אלה של גולדה מאיר אני מביא לא כדי לומר שהם פסולים ואסור להשמיעם. יש נוטים למחוק כל פולמוסי עבר, אך הנני מודה ומתוודה כי תמיד יש בי הוקרה דווקא למי שאינו הופך כל פרקי תמול למשהו שעיקרו עיסה גדולה אחת של שבת־אחים־גם־יחד. סבורני אפילו כי אם יש חשבון היסטורי עם אצ“ל ולח”י הרי חשבון זה עיקרו, שלא כדעתה של גולדה מאיר, דווקא חילוקי־הדעות המהותיים, המוחשיים והעקרוניים, אשר אותה מלחמה של יהודים נגד יהודים היתה תוצאה שלהם ולא נוצרה יש מאין.

יכולני איפוא לקבל דבריה של גולדה מאיר ואף להעריכם לגופם. אך מרגע שאני ניגש למסקנה שהיא מסיקה מכך, איני יכול שלא לשים אל לב כי היא וחבריה החשובים ביותר נמצאים כיום יחד עם אנשי אצ“ל ולח”י בכל ההרכבים המדיניים והחברתיים האפשריים, החל מן ההסתדרות הציונית וממשלת הליכוד ועד להסתדרות העובדים ועד למשלחות פרלאמנטאריות לחו"ל ועד לוועדות־חקירה שונות מטעם הכנסת או הציבור ועד להופעות בבמות־הסברה.

שיתוף זה הוא טבעי ונכון כיום, ולא מפני שחילוקי־הדעות לא היה בהם ממש, או מפני שהמישקע שהם השאירו הוא אפס ואין, אלא מפני ששני הצדדים מתגברים על מישקע זה למען בעיות חדשות שעלו על סדר־היום.

משום כך שעה שגולדה מאיר וחבריה חוזרים ומעלים מחדש כל אותם חילוקי־דעות וכל אותו מישקע דווקא לענין כה על־מפלגתי, ואפילו על־זמני, כמו ענין ארץ־ישראל השלימה שלאחר מלחמת־ששת־הימים, אני עומד ותוהה ושואל בנפשי מה היה אילו הודיע, למשל, ד“ר שייב בשעתו כי הוא מצטרף לאותה תנועה של “אזרחים תומכי אשכול” מלפני כמה שנים. האומנם היו גולדה מאיר וחבריה קובעים בחמת נפש, כי חברי מפא”י צריכים לנטוש תנועה זו מפני שד"ר שייב נמצא בה? על אף כל הרצון הטוב איני יכול להניח שכך היו מחליטים במקרה זה.

3

אין להימנע מלהזכיר עוד נקודה אחת. יומיים לאחר אותו דיון בבית ברל נערך בבית הנשיא בירושלים טקס מתן האות של לוחמי המדינה “לכל הארגונים שלחמו למען מדינת ישראל”, ובתוכם גם אצ“ל וגם לח”י. שרי ממשלת ישראל גם הם קיבלו עיטור זה ואני מניח, כי גולדה מאיר, אילו הוסיפה בשעה זו לכהן בממשלה, לא היתה מסרבת להשתתף בטקס רק משום שמנחם בגין השתתף בו או משום ששייב היה עשוי להשתתף בו. היא היתה באה לטקס על אף אותו עבר שהוזכר בדבריה, והיא היתה עושה זאת יומיים לאחר שטענה בבית ברל כי בשם אותו עבר צריכים חברי מפלגתה לנטוש את תנועת ארץ־ישראל השלימה, הקשורה באותו עבר הרבה פחות מן הטקס בבית הנשיא.

4

הקטרוג המפורש בדבריה של גולדה מאיר, וגם הנימוק המוחשי ביותר, היה זה שד"ר שייב “אומר לגרש את הערבים מן הארץ”.

ניסוח זה, שקשה להעלותו על הדעת אפילו מבחינה מעשית גרידא, מצד אפשרות הביצוע, הוכחש בבית ברל על־ידי אחד המשתתפים בדיון, צבי שילוח, אך להכחשה זו עונה גולדה מאיר כדברים האלה: “כך קראתי בעתון. אינני יודעת אם הוא (שייב) ייפה את כוחו של צבי שילוח להכחיש זאת. הוא (שייב) יודע לכתוב. הוא אינו אנאלפבית. אם יש לו מה להגיד הוא יגיד. הוא אומר: צריך לגרש את הערבים”.

הגיונם המשונה של פסוקים אלה משתבץ יפה בכל הגיונה ורמתה של ההנמקה באותו דיון.

התנועה למען ארץ־ישראל השלימה יש לה, כידוע, מצע־יסוד שבו נקבע היחס לשאלה הערבית בארץ־ישראל פי קווי מגילת העצמאות, כלומר שוויון־זכויות מלא, אזרחי, תרבותי, דתי, משפטי בארץ־ישראל. גם אילו אמר ד"ר שייב כי יש “לגרש את הערבים מארץ־ישראל” היה אפשר להקשות, לכל היותר, מדוע אין חברי התנועה תובעים ממנו להסיק מסקנות מעמדתו ולפרוש מן התנועה. אך לדרוש מחברי מפלגת־העבודה לעזוב תנועה זו מפני שאחד מחבריה מביע דעה שאינה במצע ואינה בכל המוצהר והנכתב והנאמר על־ידי חברי תנועה זו במשך שנה וחצי, מאז מלחמת־ששת־הימים עד היום – הוא, דומני, דבר שאיש לא היה מעלה על דעתו לדרשוֹ משום גוף ציבורי שבעולם.

ולגופו על ענין. כשם שיש בתנועה למען ארץ־ישראל השלימה אנשים הדוגלים בהחזרת הפליטים לארץ־ישראל, כך יש בה שייב הסבור כי השאלה הערבית תיפתר על־ידי טראנספר. דעתי היא, למשל, כי פתרון זה, לבד מכל שאר נימוקים שאפשר להעלות נגדו, הוא פתרון שייתכן רק במצב של יחסי־שלום אידיאליים בינינו ובין מדינות ערב שיסכימו לשתף עמנו פעולה במפעל גדול של העברת אוכלוסים ואף מטעם זה בלבד אין להביא פתרון זה בחשבון מציאותי כיום. דעתי היא כי ד"ר שייב צריך להימנע מלהביע דעה זו בכינוסים של התנועה, ואילו בהופעות אחרות עליו להדגיש (וכך הוא נוהג) שזו דעתו הפרטית. אך לעצם השאלה ברור כי אין לגזור אלם וחרם על דעה זו שהיתה נושא לוויכוחים לגיטימיים בתנועת־העבודה ובתנועה הציונית. בכתבי ברל כצנלסון, למשל, אני מוצא לענין זה דבר כלהלן, משנת 1943:

“ההיסטוריה של זמננו יודעת כמה טראנספרים המתקיימים בצורות שונות, רעות מאוד וגם טובות למדי. הנה סידרה ססס”ר טראנספר של מיליון גרמנים שהיו יושבים באיזור הוולגה והעבירה אותם למקומות מרוחקים למדי ולא שמענו שאלה הבזים לטראנספר יתקוממו כנגד המעשה הזה, אף־על־פי שיש להניח שאותו טראנספר לא נעשה מרצונם הטוב של המועברים. – – איננו נוטלים לעצמנו שום זכויות לכוף יציאה על מישהו. זוהי הנחה ציונית יסודית. – – אך אמרנו כי ייתכנו מצבים אשר יעשו העברת־אוכלוסים רצויה לשני הצדדים. – – מיהו הסוציאליסט המעוניין לפסול מראש את עצם הרעיון הזה ולהכתימו כבלתי־הוגן: האם מרחביה לא נבנתה על־ידי טראנספר? – – אלמלא טראנספרים רבים אלה לא היה השומר־הצעיר יושב היום לא במרחביה ולא במשמר־העמק ולא בשאר מקומות. – – ואם מה שנעשה למען ישוב של השומר־הצעיר הוא מעשה הגון, מדוע לא יהיה הוגן כשהוא נעשה בקנה־מידה גדול יותר, לא רק בשביל השומר־הצעיר, כי אם בשביל כלל ישראל?"

5

אכן, הערעורים על השתתפות חברי מפלגת־העבודה בתנועה למען ארץ־ישראל השלימה התחילו נשמעים עת רבה לפני הופעתו של שייב ב“היכל התרבות”, ובדיון של בית ברל נשמעו, בצד ההסברים של גולדה מאיר, גם נימוקים תמציתיים הרבה יותר, כגון זה שהביע אברהם עופר שקבע כי אורי צבי גרינברג ושייב הם פאשיסטים, וכשהביאו לפניו שמות אחרים של חברי התנועה, בתוכם שמות בני מהרשק ומשה טבנקין, קרא בשטף סערת־רוחו: גם הם…

אפשר לסלוח לאברהם עופר על שחמת הרגע הניעה אותו להרחיב כל־כך את מסגרת הפאשיזם, אך התשובה הנכונה להגדרה חד־משמעית זו שהוא הגדיר את אצ"ג ואת שייב אינה בכך שמטיחים כנגדו שמות אחרים. לא נתווכח עמו כרגע, ורק נומר כי התפרצותו זו, התפרצות של חמת־צדקוּת קנאית, היא בהחלט משהו קרוב מאוד לפאשיזם רוחני ורק הגיחוך שבה נוטל ממנה את עוקצה.

6

בדברי בן־אהרון לא הוזכר אפילו ברמז טיב הרעיון הכולל של התנועה למען א"י השלימה וטיב הרכבה הרחב והכללי.

בן־אהרון טוען כי מפלגת־העבודה צריכה לקבוע מישנה פוליטית שחבריה יצטרכו להזדהות איתה ואז נחפש לנו בעלי־ברית. אך זו צריכה להיות מישנה “שאנחנו נהיה המחברים והאחראים עליה. כי אם מפלגה אינה יכולה לתת תשובה לחברים למאוויים הפוליטיים שלהם והם צריכים לחפש את זה בכל מיני אגודות או תנועות בחוץ, הרי אין היא מקיימת את שליחותה”.

דברים אלה מתעלמים רק מענין אחד בלבד. הם מתעלמים מטיבה המיוחד, החד־פעמי, הלא־נשנה של הבעיה העומדת על סדר־היום. בעיה זו היא צומת לא־חוזר של מאבקי העם היהודי והציונות על ארץ־ישראל. ההכרעה בענין זה אינה כולה בידינו, אך בכל שנות נפתוליה וטיעוניה של הציונות בזירת האומות דיברו נציגיה לא בשם קווי־היסוד שאושרו במפלגה זו או אחרת, אלא בשם קווי תולדותיו ורצונו של העם היהודי. יכול העם שתהיינה בו דעות שונות בענין זה, אך אם נוצר והתגבש מאליו, מדרך הטבע, גוף שבו נפגשים נציגי כל הגוונים הפוליטיים והרוחניים שבציבור, למען הבעיה העיקרית והקובעת הכל, הרי זו תנועה הבאה להמחיש הנחות־יסוד של ישוּת יהודית כוללת, אשר בשמה דיברה הציונות תמיד ומכוחה נחלה את הישגיה. דבר זה הוא, דומני, בבחינת צורך־מה גם למדיניוּת הישראלית החיצונה שעה שעליה לעמוד בפני “לחצים” אמיתיים או מדוּמים. היא נכס והיא נימוק שהציונות לא ויתרה עליהם מעולם.

אותו אבּסורד של פסילת תנועה כזאת רק מפני שד“ר שייב נמצא בתוכה (אורי צבי גרינברג, פאר שירת ישראל, נשר בהמשך הדיון, כדי שיהא נוח יותר להפחיד את הנאספים) הסתבר אמנם לרגעים לא כאבּסורד גמור, שעה שאחד המשתתפים בדיון, ז. הרינג, דיבר בפירוש על הבחירות הבאות וטען כי “בבחירות הבאות תהיה מערכה מי ישלוט בארץ הזאת”. למערכה על השלטון ועל דמות הישוב, “דרוש לנו שותף כמו מפ”ם. מפ”ם תקבל את ההכרעה שלנו. שייב לא יקבל".

אלה דברים גלויים באמת. המרתיע שבהם הוא שהתנועה לשלימות הארץ נתפסת כאן לא מצד הרעיון שהיא נושאת אלא מצד השפעתה המשוערת והמופרכת על מנין הקולות, והנצחון המקוּוה הוא לא נצחונה על אידיאה זו או זו למען פתרון לאומי זה או אחר, אלא נצחונה של מפלגת־העבודה המאוחדת וביתר דיוק – של משמרת מסויימת שבתוכה.

7

אינני יודע אם המשך הדיון בסעיף זה יצמיח החלטות. אם יוחלט לאסור על חברי מפלגת־העבודה להשתתף בתנועה למען ארץ־ישראל השלימה יהיה זה המשך טבעי של תהליך חסר־שחר שהחל לא בשבוע שעבר, אך ההחלטה לא תשנה הרבה מבחינת הערכת הדברים. הצרה היא שאין להאשים את בעלי הדעות הללו אפילו באדיקות ובדיכוי ובשלילת־חופש וכיוצא באלה. יש כאן משהו שונה מכל זה. יש כאן טשטוש הכושר לדון בדברים בלי רחש חישובים ולחש אנחות־צידקנות ופחדים והצצות לצדדים. יש הכל, פרט לעמידה אל מול פני הבעיה כמו שהיא.

תוך דבריה הביעה גולדה מאיר הזדעזעות מכמה וכמה תופעות. היא התריעה על הפרופסורים “המעמידים בסימן־שאלה מוסרי מה שכבשנו.” “זה מזעזע”, אמרה. כך גם לגבי נסיעתו של בני מהרשק “לארגן הפגנה ספונטאנית בחברון”. לא ההפגנה היא נושא ערעורה, אלא נסיעתו בחבורה מסויימת. “לכאורה נוסעים בכביש אחד. אבל זה כל כך שונה שזה מזעזע”.

כיוון שכך, לא נשנה אולי את מאזן הזעזועים אם נוסיף כי גם אותו דיון שעמדנו עליו, על רמתו ונימוקיו, הוא ענין כמעט מזעזע.

1

החרדה ל“שמירת אָפיה היהודי של מדינת ישראל” יכולה, כמסתבר, ללבוש צורות משונות ביותר.

מתוך חרדה זו לאופיה היהודי יש חוגים שטוענים, מאז מלחמת־ששת־הימים, כי צו לאומי עליון גוזר עלינו להיפטר ויהי מה מאזורים מובהקים ועמוקי־שורש של ארץ־ישראל ההיסטורית, מחמת חצי מיליון ערבים היושבים בהם.

זאת, כמובן, מתוך הנחה, המשתמעת מאליה, שהגורם האחד, שיקבע את מאזן האוכלוסים במדינת ישראל לעתיד לבוא, יהיה הריבוי הטבעי של הערבים.

שכן הנחות־היסוד שעליהן נבנית תכנית זו של שמירת האופי היהודי של ישראל הן מחיקת עקרון העליה מכלל החשבון היהודי הלאומי, ביטול מראש של סיכויי כל מאמצים להגשמת עיקרון זה, התעלמות מכל נסיבות־עתיד העשויות להעמיד את העליה מחדש בכל הדחיפות על סדר־יומנו.

אם נוסיף למחיקת עקרון־העליה את הוויתור־מרצון על זכותנו וזיקתנו לגבי לבה של הארץ, שפירושו ויתור על עצם המושג ארץ־ישראל, כפי שגרסו אותו תולדות־העם ותולדות־הציונות עד לפני עשרים שנה, אפשר לומר, כי בעלי תכנית זו רואים את שמירת האופי היהודי של ישראל במסגרת של דה־ציוניזאציה של המדינה.

2

דבר זה, אנו נרתעים ממנו כשאנו שומעים אותו מפי דוברי מדינות ערב, אך מסתבר כי שעה שהוא מוגש לנו כחזון יהודי, העתיד לשמור על אָפיה היהודי של ישראל, הוא עשוי להתקבל על דעתם של לא מעטים ולמצוא אפילו סניגורים בוויכוח המדיני בכנסת.

זאת, כמובן, מתוך התעלמות גמורה מכך שגם אם נוותר על לב הארץ בשל 500 אלף התושבים הערביים אשר בתוכה אין האופי היהודי של המדינה מובטח, שכן בלי הגשמת עקרון העליה בממדים הראויים, עשוי הריבוי הטבעי הערבי לשנות את מאזן האוכלוסים אף בישראל שבגבולות שלפני ששת־הימים וההפרש אינו אלא הפרש־אַרכה של פחות מעשרים שנה.

וזאת מתוך התעלמות ממשמעותה הגורלית של תכנית־ויתור כזאת, האומרת שהעם היהודי אין בכוחו להכיל את יושבי “הגדה” הערביים משום שעל־ידי כך יהפוך את מדינתו למדינה ערבית, שכן עקרון העליה שהיה נושא כל משפטיו בשער עם אומות העולם, יורד מסדר־היום.

תכנית שפירושה הוא, שעם ישראל רואה צורך לוותר (אף במידה שהדבר תלוי רק בו, ואף בלי להביא בחשבון כל לחץ מבחוץ) על זיקתו וחובתו לגבי חבלי־ארץ שהיו מעיקרי אמונה וחזון אשר שמרו על אָפיו היהודי יותר מכל החרדים לאופי זה עכשיו.

אכן, הודאה פומבית כזאת היא אישורו של כשלון לאומי היסטורי אשר לאחריו כבר באמת אין חשיבות רבה לעדויות־אופי אחרות.

3

ואף־על־פי־כן נמשך הדיון על כך מאז מלחמת־ששת־הימים ודעתם של בעלי העמדה הזאת היתה מן הנשמעות ביותר ומן השליטות באווירה המדינית והרוחנית במדינה עד הזמן האחרון ממש.

עמדה זו באה לידי ביטוי ברוב הופעות של שר־החוץ ושל כמה וכמה שׂרים אחרים, ונודעה גם בתפוצות וגם בפורוּמים זרים של ההסברה.

משום כך היה משונה קצת לשמוע את פנחס ספיר מכריז כי הוא החליט להביע סוף־סוף דעה זו, כדבר שלא בא לכלל ביטוי עד כה, בבחינת למען ציון לא אחשה.

“אם יצורפו עוד מיליון ערבים למיעוט הערבי הקיים כיום במדינת ישראל – אומר פנחס ספיר – אין צריך להיות בעל חשבון גדול ואפשר לקבוע ברגע אחד כי במשך תקופה קצרה יגיעו הערבים לרוב בארץ זו, אפילו אם תימשך העליה בקצב של 20–30 אלף בשנה. אז תהיה זו מדינה דו־לאומית ואחר־כך מדינה ערבית”.

אנו רואים – אף כי לא זה העיקר – כי מרוב חידוש העמיד פנחס ספיר את מספר הערבים, שיש לנו “ברירה” לצרפם או לא לצרפם למדינת ישראל, על מיליון, אף כי מכבר ברור כי אם אנו עומדים על ירושלים ועל רצועת־עזה ושאר תיקוני גבול יורד מספר זה עד פחות מן המחצית.

אלא שלא בנקודה זו נבוא עליו בטענות. שכן השאלה אינה “כיצד נחיה עם מיליון ערבים” אלא השאלה היא כיצד נחיה וכיצד יתקיים אָפיה היהודי של מדינת ישראל וכיצד תתקיים מדינת ישראל עצמה בלי הגשמת עקרון־העליה בממדים נכונים.

התשובה לשאלה זו היא גם התשובה לשאר שאלות, וגם לשאלת אָפיה היהודי של המדינה.

ואילו תשובתו ופתרונו של פנחס ספיר וחבריו פירושם ויתור על תוכן קיומה של המדינה לשם שמירה זמנית על אָפיה היהודי, אפילו אם נניח כי אופי יהודי פירושו אך ורק עדיפות מספרית של האוכלוסיה היהודית ותו לא.

4

פנחס ספיר יש לו, כידוע לכל, פנקס קטן, המשמש לו לוח־עבודה. פנקס זה היה מכבר לשם־דבר והוא נתפרסם בישראל ובארצות־הגולה כמעט לא פחות מן המגילות הגנוזות. אלא שבזמן האחרון החליט פנחס ספיר לרשום בפנקס קטן זה את תחשיבי גורלו ועתידו של עם ישראל ולמעשה אין פגם בכך, אלא שתחשיביו אלה יש בהם, חוץ מן הדברים שנמנו לעיל, עוד מידה אחת שהיא עיקר.

מידה זו היא מידת ההעזה הדרושה כדי לראות את השעה הנוכחית, את נסיבותיה ואת שילוב גורמיה המתחלפים, כענין שעל־פיו בלבד מותר לנו לגזור דברים השייכים לא להווה בלבד, ולא רק לאותו “רגע אחד”, שבו ספיר עושה את חשבון העתיד של המדינה והעם, לגזור על־פי תחשיבים מפוקפקים של רגע, דברים השייכים לכל מה שקדם לנו ולבאים אחרינו.

משום כך נושא חשבונו של פנחס ספיר, מצד טיבו וטעמו, חותם של תנופה ושל היקף הנראים לכל היותר כחובקי זרועות עולם של רחבי ועידה מוסכמת או נבחרת, או של קאדנציה ממשלתית שלימה, וזה אולי הרבה מבחינה אבסולוטית, אך אין זה מספיק מבחינת הבעיות המוטלות על הכף.

שעה שפנחס ספיר מסתמך בתחשיב זה של פנקסו הקטן על בן־גוריון, הרי זו סמיכות מופרכת מעיקרה. אמנם כן, בן־גוריון חזה את הסכנה הדמוגראפית הערבית אפילו בגבולותיה הקודמים של המדינה, עוד לפני ששת הימים, אך תשובתו לכך היתה לא תשובה נוסח ספיר אלא שאגתו הבודדת על סילוף התנועה הציונית, שהורידה את עקרון־העליה מסדר־היום הלאומי ודרישתו להגברת הילודה. אלא שבזמן שבן־גוריון טען שציונוּת בלי עליה אין לה שחר, הוכיחו חבריו של ספיר באותות ומופתים שטענות כאלו מפריעות למגבית היהודית המאוחדת.

5

אמנם פנחס ספיר אינו מעלה על דעתו החזרת יהודה והשומרון לפני שיחות שלום עם מדינות ערב, אך כנגד זה, לכשתגיע שעתן של שיחות שלום אלו, הוא רואה את החזרת השטחים הללו, כמסתבר מכל דבריו, לא רק כ“מחיר” שעלינו לשלם בעד השלום, אלא ממש כטובת־הנאה שאנו מקבלים, כהזדמנות להיפטר ממעמסה וסכנה רוחנית וחמרית גם יחד. מעמסה וסכנה זו נראות לו כה מוחשיות וברורות עד שלמשמע דבריו אתה מדמה לרגעים כי אף אם יתעקשו פתאום הערבים שלא לקבל את השטחים הללו בחזרה, עלינו לעמוד על דעתנו ולכפות עליהם לקבל טריטוריות אלו.

באותו ראיון ב“קול ישראל” נשאל פנחס ספיר כיצד הוא רואה את השלום מבחינה מוחשית, ומובן שרבים נדרכו לשמוע מה הוא צופה לעתיד, לעת שלום, לאחר שאָפיה היהודי של ישראל יובטח לפי תכניתו.

תשובתו לשאלה זו היתה מוחשית ביותר והדוגמא הראשונה שעלתה על דעתו להמחשת ברכות השלום היתה ש“במקרה התהווּת שלום עם לבנון תתפתח תיירוּת משותפת שתוכל לעזור גם לנו וגם להם”.

הנני מודה ומתוודה כי למשמע תשובה זו, אף שהיא הגיונית בהחלט, חשתי רגש פתיעה משונה ומסתבר כי רבים מצמצו בשמעם זאת, אולי מפני שלא ציפו כי דווקא דוגמא זו תקפוץ בראש ותישאר למעשה בודדת, מאחר שמפני קוצר הזמן, כנראה, לא באו אחרות אחריה.

אלא שיחד עם דברים אלה אמר פנחס ספיר עוד דבר אחד.

6

הוא אמר כי השלום ישחרר אותנו גם מתקציב־בטחון עצום, שאין הוא מאמין כי נוכל לשאת בו לאורך ימים גם בעזרת יהודי התפוצות.

מתוך כל הלך־רוחו ונושאו של הדיון, מתוך הקונטקסט כולו, ברור כי דיבור זה הושמע לא כאינפורמאציה בלבד, אלא גם ובעיקר כנימוק, כהוכחה נוספת לכך שהשלום דרוש לנו וכדאי לשלם בעדו גם בשטחים.

אין לחזור ולהזכיר שוב, כי ההבדל בין פנחס ספיר ובין אלה שדעתם אחרת הוא לא הבדל מידת השאיפה לשלום, אלא המחלוקת היא לגבי הדרך הנכונה להשגת השלום המיוחל הזה.

ואילו לגבי אותו דיבור של פנחס ספיר בענין התקציב, דומה שאפילו מבחינת אינפורמאציה גרידא יש בכך טעות יסודית, שכן אפילו הדיוט בעניני תקציבים רשאי לקבוע כי גם שלום כתוב וחתום לא ישחרר אותנו במשך שנים רבות מעולו של תקציב־הבטחון.

אך עיקרו של אותו דיבור תקציבי הוא ברובד אחר.

דומה כי עד כה לא העלה עדיין אפילו איש־ציבור אחד בישראל את שאלת ההוצאות הכספיות כנימוק בוויכוח על הפתרון הלאומי לעתידה של ישראל ולהצדקת ויתור זה או אחר.

איני יודע מי הסמיך את פנחס ספיר לקבוע כי עם ישראל, הנושא בחלק מהוצאותיה של המדינה (בארצות־הברית אין מעמסה כספית זו של המגבית עולה על אחוז אחד מתשלומי מס־ההכנסה שהיהודים שם משלמים לאוצר האמריקאי), לא יוכל לשאת במעמסה זו “לאורך ימים”.

אך המרתיע והצורם שבכך הוא שאדם עומד ומשמיע בענין המעמסה הכספית של דמי הרכש והוצאות החזקת צה"ל דברים שלא נשמעו עדיין אף לגבי מעמסה נוראה לאין קץ של דמים אחרים, לגבי החשבון העיקרי שהוא באמת הנורא מכל.

כן, מתוך כל מאורעותיה של התקופה, מתוך כל שעה שלה, עולה שוועת השאלה האחת: “עד מתי?”, “הלאורך ימים?”. אך שאלה משוועת זו לא העומס התקציבי הוא ענינה.

ודאי, על רקע זה אין הדיבור על כובד העול הכספי שלא נוכל לשאת בו, אלא פליטת־פה, אך אותו רקע קיים תמיד מאחורי כל דיבורינו ומעשינו. פנחס ספיר לא יחזור בו אולי מפליטת־פה זו, ואף־על־פי־כן צריך הנימוק התקציבי הזה להימחק לא רק מפנקסו שלו, אלא מפרוטוקול ויכוחינו הציבוריים.

1

לפני ימים אחדים חלפה, מבלי משים, בין החדשות, ידיעה אפרורית כלהלן:

המימשל הצבאי של יהודה והשומרון העניק לעיריית שכם הלוואה בסך 200,000 ל"י לשמונה שנים (בריבית של ששה אחוזים).

לא הייתי נוכח במעמד החתימה על הלוואה זו, אך הנני משער כי צד אל"ף (המקבל) אולי גיחך גיחוך קל אל תוך שפמו או זקנו, למראה תאריך הפרעון שתחולתו בעוד שמונה שנים מהיום.

אלא שייתכן כי גם צד בי"ת (המלווה) הרהר אותה שעה במשהו.

אם כך ואם כך, בעוד הצדדים חותמים, ומיד לאחר מכן, הוסיף הזמן לרוץ אל מועד שמונה השנים, כדרך שהוא רץ אל תאריכים ומועדים אחרים, רבים לאין־ספור.

ואכן, אולי מצחיק לחשוב על כך, אך כפי שהדברים נראים עכשיו אפשר מאוד כי הלוואה זו לא הונחה על קרן־הצבי והיא תוחזר במלואה אם לא תבקש עיריית שכם אַרכה מן הממשלה הישראלית, כתום שמונה השנים.

ראיתי צורך לומר כאן שבחה של הלוואה זו לא רק מפני שהיא מאזנת את תקציבה של עיריית שכם, אף כי גם זה דבר ראוי לשבח.

היא ראויה לשבח מפני שהיא מאזנת ומחזקת גם את רוחו ומעמדו של הציבור היהודי במדינה, והיא אולי הצהרה מדינית חשובה יותר מכמה הצהרות מוסמכות אחרות, שנשמעו בישראל בשבוע זה.

2

כך, למשל, חמת הצהרתו של דוד הכהן, יו"ר ועדת־חוץ־ובטחון.

בקומו להתריס כלפי אלה הסבורים שיש לנו זכות להחזיק ב“שטחים”, מטעמי בטחון והיסטוריה ומטעמים משפטיים, הטיח דוד הכהן בכנסת שאלות כדרבנות:

“האם נחדש את התקופות העכורות בהיסטוריה שבהן רק הכוח קבע? האם נרצה שידביקו לנו הערכות כעם הכובש בכוח־הזרוע?”

זאת בענין זכותו של העם היהודי לגבי שטחים שהעם והציונות ראו אותם תמיד כלבה של ארץ־ישראל ולא שיערו את הארץ בלעדיהם.

טיב משמעותה של הצהרה כזאת אינו צריך פירושים והמעניין שבדבר הוא שדוד הכהן ידוע בהתנגדותו החריפה לכל הצהרות (בעלות תוכן אחר, כמובן) מחמת הנזק הנורא שבהן.

עם המתנגדים להצהרות נמנית גם גולדה מאיר אשר קבעה בהרצאה שלה, השבוע, ש“קודם־כל אני עושה לעצמי רשימה על מה לא אוותר. לא נסכים לחלוקה מחודשת של ירושלים, לא נמסור בחזרה את הגולן, לא נסכים שעזה תהיה שוב כעין אקדח המכוּון נגדנו. – – ולא יעלה על הדעת שבענין השיט נישען רק על כוחות או”ם."

באמת קשה לטעון נגד רשימה זו, רשימה כה מסודרת וכה נאה. דבר לא נשכח כאן. וגם העיקרון נכון: ראשית־כל נרשום נא לפנינו, כל אחד על דף נייר, על מה אין הוא מוותר. ואף־על־פי־כן חסר כאן דבר־מה. חסר כאן ענין אחד שכאילו היה קיים מאות בשנים בהכרת העם ואחר־כך בציונות, עניין מסויים ששמו ארץ, מושג מסויים אשר שמו ארץ־ישראל, מהוּת אשר חיים ווייצמן, למשל, עמל בשעתו, וגם הצליח במידה רבה, להסביר לאנגלים, שהיא מהוּת יהודית כמו שאנגליה היא אנגלית, מהות אשר אין לחשוד אפילו רגע שהיא נשמטה מזכרונה של גולדה מאיר ושל אחרים, ובכל־זאת אין מהות זו מצויה באותה רשימה מדוקדקת ובדומות לה. במקום מהות זו של ארץ־ישראל, קיימת סיטוּאציה מסויימת, צירוף־נסיבות מסויים, שעל־פיו כל יהודי גוזר את מפת המולדת ההיסטורית על־פי עדיפויות משלו, כגון שכוחות או"ם אינם משענת בטוחה, או שישובים יהודיים צפוניים נמצאים אל מול הרמה הסורית ושרצועת־עזה נמצאת אל מול איזור ישראלי מיושב. ואילו במקומות שבהם אין לחישובים אלה תוקף, באים חישובים אחרים, בטחוניים, כלכליים, דמוגראפיים, ואף זאת לפי סדר־עדיפויות של איש ואיש, בתוספת התחשבות בסיכויי השלום, על כל דרגותיו האפשריות, ובצירוף חישובים כגון ערכה של “הגדה המערבית” לגבי המסכת הכלכלית של ירדן וכיוצא באלה.

האירוניה שבדבר הוא שדווקא מתוך חישובים אלה – יותר מאשר מתוך הצהרות על שלימותה ההיסטורית והבטחונית של הארץ, עולה דמות עמידתנו בשטחים המוחזקים כעמידה כל כיבוש, המזכירה את “התקופות העכורות אשר בהן רק הכוח קבע”, דמות של התעקשות, כביכול, על פרוצדורה מסויימת של משא־ומתן, התעקשות לא־מובנת, שסופה לאבד כל משען ואהדה בדעת־הקהל בעולם.

3

אמנם כן, בכל ההצהרות הללו חוזר ונשנה פסוק קצר, אשר דבריו כמסמרות נטועים ועיקרו בכך שעל ירושלים לא נוותר.

ענין זה הוא כה מקובל וכה שגור ואיתן, עד שכבר אפשר להסתפק לגביו בתזכורת קצרה, חוזרת ונשנית, אבטומטית כמעט, תזכורת שאפשר להפליג ממנה אל כל החישובים הנ"ל ולהשאירה מתנודדת אי־שם על בלימה, בבטחון גמור.

פעמים יש אפילו רגש כי תזכורת זו, לא פחות משהיא באה כלפי חוץ, היא באה גם מתוך צורך של מתן פורקן כלפי פנים. כביכול, לאחר שאנו קובעים מושכל־ראשון זה, אנו חפשיים לנפשנו.

4

כל זאת לא הזכרתי אלא כדי להבליט את הרקע שעליו נשמעו בשבוע זה דבריו של בן־גוריון בכמה מן הענינים האלה.

לא בפעם הראשונה מביע בן־גוריון בשאלות הללו עמדה אשר רבים מבינינו נרתעים מפניה בתמיהה ובצער. לא כל שכן עכשיו, שעה שדבריו נשארים לא יוצאי־דופן אלא דווקא מתמזגים, בכמה עיקרים שלהם, עם הלכי־רוח אשר כל כולם אינם מטיבו ומשרשו.

בפגישה עם משלחת נשי “הדסה־ויצ”ו" מקאנאדה אמר בן־גוריון – והוא חוזר על כך בשינוי נוסח בהיכל־התרבות – כי אילו ניצבה בפניו הברירה להחזיר השטחים תמורת שלום־אמת, שלום של ממש, בכל המובנים, היה ללא ספק מחזיר הכל, לבד מן העיר העתיקה.

אלא, כך הוסיף ואמר, השלום עם הערבים אינו מציאותי, ולכן כל הוויכוח על כך, אם להחזיר או לא, הוא ויכוח־סרק.

אקדים ואומר מיד כי ברור שאין אפשרות לקבוע מראש – כי בשום פנים ואופן לא נחזיר את השטחים. דבר כזה, לדעתי, אין שום עם בעולם יכול להצהיר לגבי כל שטח שהוא. יכול להתהוות מצב, אם של לחץ חזק שאין לעמוד בפניו, אם של אוּלטימאטום, אם של סכנת תבוסה צבאית לא־נמנעת, שבו הכרח לוותר לא רק על “שטחים מוחזקים”. אלא שלא על כך נסבו דבריו של בן־גוריון ולא על כך אנו דנים כיום.

הברירה שעליה מדבר בן־גוריון היא אחרת. היא ברירה היפותטית – אפילו אוּטוֹפית – של “שטחים” תמורת שלום מלא, אשר בו למעשה אין הגבולות המדיניים אלא סימון של תחומי־ניהול אזרחיים שיחסי הידידות והרצון הטוב שביניהם אינם מוטלים כלל בספק.

מבחינה עקרונית אפשר, כמובן, לשער אפשרותה של ברירה בין “שטחים” ובין שלום בתנאי אוּטופיה כזאת.

למעשה, הרי זה חזון שיש בו מרוח אחרית־הימים, שלום אשר אם נרחיב את ממדי משמעותו אנו יכולים לתאר בנפשנו נסיבות שבהן האומות מוותרות לא רק על משמעותם של גבולות מדיניים אלא אף על הגדרה ריבונית של מדינותיהן עצמן, ובתוכן של מדינת ישראל.

אלא שלא זו המסקנה היכולה להשתמע מן הדברים האלה כיום.

שכן המסקנה המשתמעת מכך כיום היא שאנו בוחרים להחזיק בשטחים אלה רק מפני שאין שלום בינינו ובין הערבים.

שכן שעה שהדברים נשמעים כיום, בנסיבות הזמן ההווה והכרוך בהן, הרי ההד העונה כיום לדבריו אלה של בן־גוריון הוא לא הד אחרית־הימים אלא הד הסעיפים של החלטת מועצת־הבטחון. כיום מסייעים דברים אלה לא להגשמת חזון השלום העולמי וצדקתו אלא להמחשת צדקתה המדוּמה של החלטת ה־22 בנובמבר, אשר כולנו יודעים את משמעות הוויתור שהיא דורשת ואת משמעות השלום שהיא מציעה תמורתו.

ואילו מבחינה עקרונית אחרת מנוגדים דבריו אלה של בן־גוריון – “הייתי מחזיר הכל פרט לעיר־העתיקה” – לכל מה שטבוע וחתום בהכרת האומה ובתולדותיה לגבי מונח זה של שייכוּת אמיתית של השטחים הללו, שאם יש להחזירם למישהו מבחינה מדינית הרי רק לישראל יש להחזירם, כדרך שחזו והאמינו ותבעו גדולי חוזי התחיה הלאומית ובן־גוריון בתוכם.

בעוד אני כותב שורות אלו סברתי שמא כדאי לשלב כאן קטעים מספר מדבריו של בן־גוריון בענינים אלה, כפי שהם מצויים בספרים, אך מיד נרתעתי מפני דרך זו של “ציטטים”, שכן כל הוכחה כזאת של הבאת פיסקה זו או אחרת מתוך הנאומים והכתבים, רק תחליש את העדות העיקרית, את עדוּת כל דרכו ועמלו של בן־גוריון, העדוּת שמעידים בענין זה כל יסודי הוויתו הלאומית והאנושית, החל מעלייתו לארץ ואגרותיו הראשונות אל בית אבא ועד לעמידתו בשער נגד הוועדות המלכותיות השונות ומשפטיו עם העמים ועם קטני־אמונה מבית.

5

למען האמת היה עיקר צלילם של דברי בן־גוריון בשאלה זו לא צליל האוטופיה, אלא צליל המציאות הנגזרת. הוא קבע כי הערבים אינם רוצים שלום. השלום – אמר – אינו ריאלי כיום, ומשום כך יש לקום ולהתנחל ב“שטחים” ולעשות זאת מיד.

והרי על כך ממש נטוש הוויכוח, שאינו בשום פנים ויכוח־סרק, במידה שהוא חל על עקרון זכותו של העם על שטחים אלה וחוסר־זכותו לוותר עליהם מפני חישובי שעה.

עיקרון זה של צו תולדות אומה וצו בטחון – הפולמוס הנטוש סביבו אינו ריק, שכן עיקרון זה אינו חשוב פחות מאותו צו עקרוני אשר לשמו קידש בן־גוריון פולמוסו על עמדתה של ועדת השרים. אלא שאותה החלטה של ועדת השרים עודנה דבר שניתן לתקנו מבחינה עקרונית, ואילו בענין שבו אנו מדברים כאן, אם אנו מוותרים על זכותנו לגבי “שטחים” אלה, אין לכך תקנה עולמית.

בענין העקרוני הזה מוטב היה אילו שמעו גם משלחת ויצ"ו וגם הסטודנטים בהיכל־התרבות, וגם העם היהודי והעולם כולו מפי בן־גוריון לפחות מה ששמעו מפיו בשעתו הנציבים העליונים והוועדות הבריטיות והבינלאומיות ואף המוסדות היהודיים עצמם, החל מן הקונגרסים הציוניים ועד אחרון מוסדות “ההסתדרות”, במשך כל דרכו מימי סג’רה ועד מלחמת הקוממיות ועד יום פרישתו מן השלטון.

לא לוי אשכול ולא צמרת “העבודה” צריכים להיות עכשיו מטרה עיקרית למחץ הופעותיו של בן־גוריון. ראש־הממשלה הנוכחי הולך ומתקרב – אולי יחד עם צמרת שלמה ועם תקופה שלמה – אל סוף הקאדנציה שלו, כשהעול הרובץ עליו והאחריות שהוא נושא בה מקהים את חודי הטרוניות שיש לנו כנגדו. עיקר דמותו עכשיו היא דמות היגיעה הרבה והמאמץ הרב – אשר התהייה והמבוכה אינן גורעות ממנו, אלא אף מעוררות לפעמים את רגש ההשתתפות והאהדה כלפיו – להיות המתווך וקולט־הזעזועים בין הנטיות השונות המתנצחות בממשלתו, וצריך להודות כי עמידתו, דיבורו ושתיקותיו בסבך הזה מרתיעות מלהוסיף על מצוקותיו, בכברת־דרך זו שלפניו. דברי־המחץ של בן־גוריון, כדי להגיע אל מטרתם, צריכים להבקיע הצטברויות רבות מדי של בעיות העומדות על סדר־היום, ומשום כך, מהכרח, עושים דבריו רושם של התקפות שענינן אינו עיקר בשעה זו.

איני בא ליתן עצות, אך רצוני להביע את התחושה, הרווחת אולי בלב רבים, כי קולו של בן־גוריון צריך להישמע עכשיו אחרת, הן מצד הנושא והן מצד ההתכוונוּת.

קולו של בן־גוריון, דווקא מהיותו עכשיו משוחרר מסייגי תפקיד רשמי ומחישובים אמיתיים או מדוּמים של מדיניות־חוץ, צריך להיות כיום הקול שיעיד קבל עולם כולו, קבל עמים ומעצמות, על עיקרי חייה וציווייה של האומה היהודית, שיחשוף מחדש את הקווים הגדולים של “הטיעון” היהודי – קווים שנתרסקו ונתעקמו – שיחשוף את מהות זיקת הארץ והעם, כדרך שעמדה וניטעה גם בהכרת האומות מאז ראשית ההתנחלות החלוצית, הקווים הגורליים, המבקיעים מבעד לצירופי נסיבות של מיפוי פוליטי, המציבים שוב לעיני העולם את מושג ארץ־ישראל כשלימוּתו, כצדקו וכאמיתו, עם הקשר שבינו ובין קורותיו של עם ישראל.

אין כיום אדם שהעולם יקשיב לו בענין זה כדרך שיקשיב לבן־גוריון. הימנעותו של בן־גוריון מכך גורעת ממלחמת העם מקור־כוח שאין רב ממנו ושלא היה מעולם נחוץ יותר.

6

אכן, אפשר שלא היה השבוע נאום מדיני חשוב יותר מזה שהשמיע שר־הבטחון בכנסת, שעה שהשיב לשאילתה של חבר מפ"ם בענין המדיניות המעשית בשטחים המוחזקים. נאומו זה לא הכיל אמנם אלא עובדות ותזכורת של החלטות בענין שילובם של “השטחים” במדינת ישראל, על־ידי קישור רשתות קווי־מים וקווי־חשמל, על־ידי שיתוף מפעלים, על־ידי פעולות־תברואה משותפות וכדומה.

אך חשיבותה של תזכורת זו, גם מבחינה מדינית, עוד תסתבר כשווה את הרוגזות הפנימיות שהיא עוררה.

ביחוד על רקע שאר דברים של שר־הבטחון, שמתוכם אתה חש כי שילוב זה של השקיה ושל חשמל ושל חברות־תחבורה ושאר קשרים, נעשה לא על גבי לוח חלק אלא לפי קווי קשר ורשת של חיבורי עורקים ועצבים שבין השטחים הללו ובין הכרתו ותולדותיו של העם היהודי. תשתית זו, שהיא מן העזות בדברי ימי עולם, סופה להתגלות יותר ויותר.

1

מדי שנה בשנה כופה משרד־החינוך על רבבות תלמידים בישראל ועל משפחותיהם את מיבחן הסקר. ערעורים רבים ושונים כבר נשמעו כנגד אירוע חינוכי זה. רבים עמדו על כך שנחיצותו המעשית של הסקר (ככלי של אומדן והערכה) מפוקפקת, ואילו נזקיו הרוחניים נעלים על כל ספק. אך דומה כי לא פחות מכך יש לתהות גם על מידת חוקיוּתו של מיבחן זה כתופעה חברתית מצד מידת סמכות שבעליו נוטלים לעצמם ומצד מידת פגיעה שהם פוגעים בזכויות אזרחיה הצעירים של המדינה (התלמידים), אשר גם לגביהם, כמו לגבי האזרחים הבוגרים, לא כל אמצעי־השלטון יכולים להיחשב כשרים.

2

על־פי תוצאות מיבחן־הסקר קובע משרד־החינוך את שיעור ההנחה או הפטור משכר־הלימוד, לתלמידים שיעברו לבית־ספר תיכון.

כנגד המערערים על מהימנותו של הסקר, ועל הזכות לקבוע על־פיו את רמתו של התלמיד, טענו מומחי משרד־החינוך כי הציוּן שמקבל התלמיד במיבחן־הסקר מוּבא בחשבון לגבי הציוּן הסופי רק בארבעים אחוז, ואילו בששים אחוז קובעים הציונים שמקבל התלמיד במיבחנים השוטפים של בית־הספר. מהימנותו של מיבחן־הסקר מוכחת גם מכוח העובדה שתוצאותיו לא נמצאו סותרות את ציוני המיבחנים של בית־הספר אלא לגבי חמישה אחוזים בלבד מכלל התלמידים העומדים למיבחן.

כך טוענים מומחי משרד־החינוך, ואינם חשים כי מיספרים חותכים אלה הם חרב־פיפיות, המפריכה את נחיצותו של מיבחן זה ומעמידים אותו על בלימה.

שכן אם אמנם חופפים תוצאות מיבחן־הסקר כמעט במאה אחוזים את התוצאות של מיבחני בית־הספר, הלא על־כרחנו אנו תוהים ושואלים אם הוא שווה את כל הכרוך בו, את כל המסתעף מתוכו ומחלחל ממנו אל רבדים, אשר אולי רק מחמת היעדרו של חוק מפורש יוצא משרד־החינוך נקי בענין זה מאשמת הסגת גבול ופריצה לתחומים שאינם בסמכותו.

דיינו אם נשער רק שמץ מן הכרוך בכך, ביחוד לגבי משפחות הנמצאות עדיין בשלבים התחתיים של הסולם החברתי והתרבותי המקובל. דיינו אם נשער משהו מן הפקעת החיה הזאת, שמשרד־החינוך חותך בה, פקעת של תקוות הורים לגבי הילד, תקוות שמשרד־החינוך כופה עליהן להצטבר יחד לקראת סקר אחד שאליו הן עלולות להתנפץ במחי אחד ולבלי שוב, פקעת שבה נכרכים גם רגשי חרדתו של התלמיד, אשר המשרד עושה אותו אחראי להוצאות שהוריו יצטרכו להוציא עליו אם ירצו לשלחו לבית־הספר התיכון על אף הכל, פקעת של יגיעות ורגשי אשמה וכבוד פצוע ונחיתות ואזלת־יד בפני גורל חד־פעמי וחותך. כל הדברים הללו הם כללוּיות, אך פרטיהם והסתעפוּיות שלהם בהווה ולעתיד לבוא חשובים ורווּיי־מרורות עוד יותר. דברים אלה הם חלק ממחיר הסקר “הסותר את תוצאות המיבחנים בבית־הספר רק בחמישה אחוזים בלבד”, ומחיר זה לא משרד־החינוך משלם אותו. כל הטעמים המרים האלה, אשר בית־הספר מדלל ומפזר אותם על פני שנות הלימוד הרצופות, נדחסים מכוח סמכותו של משרד־החינוך אל תוך סקר אחד, מוצבים על חודם, מקבלים טעם של דחיפות חד־פעמית, חורצת דין וקובעת הכרעות, אשר ענין ההנחה הכספית בטל בתוכה בששים.

3

כל שיטת המיבחנים והציוּנים הכרוכים בהם, אפילו כשהם שלובים במהלך הלימודים הרצוף בבית־הספר ואינם חורגים מתוך הווי־ההוראה הרגיל, כל השיטה הזאת נתונה כיום לבקורת ולעיון בעולם כולו, ורבים מפקפקים בערכה ובצידוקה. אלא שהסקר של משרד־החינוך חורג אף מתחום זה. הוא מוציא את המיבחן מתחומי בית־הספר ומעמיד אותו בתחום הממלכתי החברתי. כל התופעות השליליות הכרוכות במיבחנים הרגילים מוכפלות כאן עשרת מונים ומקבלות כאן תוספת חריפוּת, שסממניה מחלחלים בכל רקמות העצבים של חומר־הניסוי החי וסביבתו. שבועות רבים לפני בואו כבר משרה מיבחן־הסקר על התלמידים ועל משפחותיהם אווירה שיש בה ממורא יום־הדין ומקדחת ההגרלה. מכוח סמכותו המסופקת של משרד־החינוך נהפך מיבחן הסקר הזה, של בני שלושה־עשרה ובני ארבע־עשרה, לתחנת־חיים אשר מצד מידת מתח הכרוכה בה ומצד ההכרעות, שהיא קובעת בעקיפין, מעטות כמוה אפילו בחיי האיש המבוגר בכל השנים שלאחר מכן.

אם נוסיף לכך את נסיבות הזמן ואת הטעמים החברתיים, בארץ־ישראל זו של קיבוץ־גלויות, לא יקשה עלינו להבין כי סקר זה כרוך במשמעויות החורגות הרחק מעבר לתכליתו המוצהרת.

4

לנוכח כל אלה אתה שואל בנפשך אם אמנם הביאו מומחי המשרד בחשבון את האחריות שהם נוטלים על עצמם בסקר זה, על המריבות ושפיכות־הדמים הכרוכים בו, שעה שהם קמים לכפות על הנער, בגיל זה דווקא ובנוסח זה דווקא, עימוּת כזה עם הוריו, עם החברה, עם השררה הממלכתית, עם גאוותו וכבודו ושאיפותיו, שעה שהפקידות החינוכית משליכה את כל הדברים הללו על הכף, לעיני כל, במיבחן של חידון שנתי.

כן, מידת הזחיחות שבה קבעו מומחי משרד־החינוך כי רק בחמישה אחוזים בלבד סותרות תוצאות מיבחן־הסקר את תוצאות הבחינות של בית־הספר, יש בה עוד תבלין אחד, עוד משמעות אחת, הנותנת רשות לפקפק אם תופסים גוזרי הסקר את מידת השרירות, שבה הם מפעילים את סמכות השיפוט שבידם, שכן אם נניח כי המיבחנים הרצופים של שנות בית־הספר עשויים להעיד על רמתו ואָפיו וטיבו של התלמיד יותר ממיבחן אחד של סקר מסוג זה, הרי שאין להסיק אלא כי משרד־החינוך עצמו קובע שלגבי חמישה אחוזים מן העומדים למיבחן מעוות הסקר הזה את הדין. חמישה אחוזים פירושם – בשנה זו, למשל – אלפיים וחמש מאות תלמידים.

אין לחשוב כי איזה בית־דין שהוא בישראל, או בארצות אחרות, היה מכריז ברגש סיפוק, לגבי משפטים של דיני נפשות – ואת משפט הסקר אין לקרוא בשם אחר – כי הוא עיוות במשך שנה אחת רק דינם של אלפיים וחמש מאות נפש.

5

פולמוס הסקר נמשך, כידוע, זה שנים לא־מעטות ולא כל נימוקיהם של מתנגדי המיבחן הזה, מבחינה מקצועית, זכורים לי, אך כמה מן הנימוקים שמורים עמדי.

מיבחן זה מפריע את מהלך הלימודים בבית־הספר, שכן הוא כופה את המורים לזנוח את התכנית הרצופה, לשם תירגול לקראת הסקר. יסוד השינון גובר והולך ובמשך תקופה ממושכת הוא תופס מקום רב עוד יותר מן המיועד לו מלכתחילה.

האווירה החולנית, הקדחתנית, המשתלטת בבית־הספר בחדשים שלפני הסקר משפיעה השפעה הרסנית על ההווי הלימודי והמשפחתי של התלמיד ופירותיה של פסיכוזה זו אינם דבר שנוי במחלוקת.

הסקר מערער את מעמדו של המורה בעיני התלמידים, מאחר שבשעת המיבחן, השעה המכרעת, הוא כאילו מסולק הצידה כדי ליתן למומחי משרד־החינוך לבוא במקומו ולקבוע את הדברים.

על סמך נימוקים אלה ואחרים נשמעה, עוד בשנת 1961, הדרישה לביטולם של מיבחני־הסקר, אך הם נמשכים, כידוע.

בשנה זו עמדו המורים, כידוע, שלא לשתף פעולה עם משרד־החינוך בביצועו של המיבחן, אך חזרו בהם. לדעתי, חבל שלא קיימו את החלטת ההימנעות. בכל הפולמוסים שהיו עם משרד־החינוך לא היו המורים צודקים יותר מאשר במקרה זה. לדעתי, היתה הימנעות זו גם מחובתם כלפי התלמידים, ולא רק חובה פדגוגית, אלא חובה אזרחית פשוטה של הגנה על אזרחים צעירים אלה מפני שרירותה של סמכות משרדית.

6

הרבה דוּבּר אצלנו על הרפורמה בחינוך. זו היתה אולי המערכה הגדולה ביותר שניטשה אצלנו בתחומי ההוראה ועוד אין לדעת, כמובן, אם היא שווה את המרץ והלהט אשר שני הצדדים שיקעו בה ואת ההון והכוחות שיוּצאו להגשמתה. ואף־על־פי־כן דבר אחד ודאי אפשר לומר בזכותה: בעיות החינוך, שאלות שיטותיו, אמצעיו, עקרונותיו, הם שדה כה נטוש וכה משווע לחריש עמוק ולתלמים חדשים, עד כי כל שינוי ותמורה, ויהיו מה שיהיו, יש להם סיכויים רבים להיות בבחינת תיקון.

כן, שינוי מבנהו של בית־הספר היסודי והעמדתו על שש כיתות, אולי הוא תיקון חשוב ואולי הוא תיקון מועט. אך רפורמה זו גם אם היא מוצדקת וגם אם היא תעלה בהצלחה, שמה אינו הולם אותה. הוא גדול מכפי מידתה.

החינוך בעולם כולו, על דרכיו, שיטותיו ועקרונותיו, משווע לרפורמה. להשאירו כצורתו כיום, פירושו להשלים עם אחד מבזבוזיה וכשלונותיה הגדולים ביותר של האנושוּת. אולי הגדול שבהם.

דומה שאין עוד תחום שבו ניתנו לרשויות הממלכתיות של החברה האנושית, באומות השונות, אפשרויות כה גדולות, מצד הסכומים המושקעים ומצד הכוחות המועסקים, כדרך שאנו מוצאים בתחום החינוך. רק המלחמה אולי תשווה לכך מצד ההשקעות הכספיות ומצד כוח־האדם.

בתחום החינוך מקבלת החברה האנושית למוסדות לימודיים שלה – היסודיים והתיכוניים – את אזרחיה הצעירים למשך שתים־עשרה שנים רצופות, כדי ללמדם, לחנכם, לטעת בהם ידיעות, לעורר ולפתח את כשרונותיהם. אילו היתה ההשקעה הגדולה הזאת מצמיחה לוּ רק חלק מן המקוּוה, כי אז היו פני העולם אחרות. אלא שבית־הספר – ובענין זה אין המתקדמות והמפותחות שבארצות ניפלות לטובה – הוא למעשה אחת הפינות הצחיחות ביותר שבחברה. לא המורים אשמים בכך, שכן דפוסי־החינוך הקיימים שולטים במורה לא פחות מאשר בתלמידים. שתים־עשרה שנים אלו שבהן נמצא האזרח הצעיר במוסדותיה החינוכיים של החברה הן ההיפך מיעודן. הן שנים של עול מדכא, של שיגרה מדכדכת, של הרבה עמל מיוּתר, של ספיגת ידיעות מיכאניות הנשכחות ברובן במרוצת השנים, של בזבוז זמן והון וכוחות שאין דומה לו בשום שטח משטחי הפעילות האנושית בימי שלום.

חוק־חינוך־חובה, עם כל הנאור והנעלה שבו, מה פירושו למעשה? פירושו בכך שהוא דן את אזרחיה הצעירים של המדינה, החל מגיל ארבע או חמש, למאסר שתים־עשרה שנה, או שמונה שנים לפחות, על לא עוול בכפם וללא כל כתב־אשמה או פרוצדורה משפטית. תקופה זו, תקופת השחרוּת והנעורים, נהפכת על־פי־הרוב לקטע האפרורי ביותר, הכבול ביותר, הצחיח ביותר, בחייו של האדם הצעיר והצומח. ואם מצויות בתקופה זו נקודות־אור, הרי הן נזכרות רק לאחר שנים רבות, בכנס הבוגרים המתוועדים יחד לפגישת יובל, שאז מתברר כי נקודות־אור אלו הן לרוב מעשי הקונדס והשובבות, או ההתפרעות, שהיו נקודות החושך והאפלה בשביל המורים.

7

דרכיו והישגיו של “החינוך המשותף” בקיבוצים של ישראל עשויים להעיד כמה שדה זה נכון לתמורות וכמה אפשר לחדש ולרענן בו. ואף־על־פי־כן לא נבוא להאשים את מדינת ישראל על שלא קמה לסלול דרכים חדשות לחינוך. אמנם מהיותה מסגרת ממלכתית חדשה, המתחילה מבראשית, כביכול, ללא עומס שיגרות גדושות מדי, – וגם מצד טיבה המיוחד כמעבדה חברתית מיוחדת במינה בתחום קיבוץ־גלויות – יכלה ישראל, לכאורה, לפרוץ סייגים ולפרוש אפקים חדשים שהיו נעשים אולי מקור־השראה לרבים, אלא שהתנאי האחד והיסודי לכל אלה לא ניתן לה עדיין: השלום. הענינים שהעסיקוה כל השנים ועודם מעסיקים אותה הם, כידוע, דחופים יותר ולא בה האשם על שלא נתפנתה ליעודים אחרים.

אך אם אין לקטרג על ישראל על שלא פרקה עול שיגרות בשדה החינוך ולא התוותה בו תלמים חדשים, יש ויש מקום לתהות על שעם תקומת המדינה הלכה ונשתלבה במערכת־החינוך נימה מעיקה וזרה שה“ממלכתיוּת” מתבטאת בה בדרכים נמרצות ושגורות מדי של שררה משרדית, של צווים אדמיניסטראטיביים ושל ניירת ממושטרת ומדורגת למהדרין. משרד־החינוך, כידוע, אינו שוקט על שמריו והוא הראה במשך השנים דוגמות של התמודדות רצינית וכנה עם הבעיות שעל הפרק, אך פעמים נדמה כי יחסי ההירארכיה הפיקודית בשדה החינוך, ויחסי הדרגות בין מפקדת המשרד ובין המורים, הוא צבאי יותר מאשר בצה"ל.

מיבחן־הסקר, עם כל אשר סביבו, הוא אחת הדוגמאות הבולטות לאווירה זו. אך סקר זה אינו רק ענין שבין המורים ובין המשרד. סקר זה הוא מכשלה חברתית חמורה ועוול ציבורי שהדיון עליו צריך לצאת לרשות הרבים.

1. פירושה של התנחלות

הממשלה עומדת, כנראה, להחליט בימים אלה בענין ההתנחלות בשטחים המוחזקים, ובעוד הדיון נמשך ראוי שנדע כי המחלוקת בשאלה זו אינה רק פלוגתא של טאקטיקה או התנצחות של גישות שונות הבאות לקבוע מהו הצעד הנכון בשעה זו.

אין זו שאלה של צעד זה או אחר, או של שעה זו או אחרת.

הענין העומד להכרעה הוא ענין שביסוד, הן מן הבחינה העקרונית והן למעשה.

משמעותה של החלטה שלילית, בשאלה זו, לא תהא שונה במהותה מן המשמעות שהיינו עומדים בפניה אילו הוחלט בשעתו, באחת מתקופות ההתנצחות הרבות שידעה הציונוּת לאורך קורותיה, להפסיק את העבודה המעשית בארץ־ישראל, עבודת ההתישבות והבנין והעליה, עד להכרעה המדינית.

ההבדל הוא רק בכך שהחלטה שלילית כזאת כיום אין פירושה דחיה עד לקונגרס הציוני הבא או עד למושב הבא של הוועד הפועל הציוני. החלטה שלילית כזאת כיום – פירושה עשוי להיות סופי, ללא אפשרות ערעור וחרטה.

השאלה היא אם לעשות את הדבר שההגיון ויצר־הקיום גוזרים עלינו לעשותו, או להחמיץ מועד היסטורי שאין להשיבו.

נוסיף ונומר רק עוד זאת:

אם תתקבל עמדתם של שוללי ההתנחלות, הרי פירושו של דבר, מבחינה פוליטית, הוא שממשלת ישראל מאשרת שמפת הגבולות של המדינה, לפי גירסתה, היא מפת הגבולות שלפני מלחמת־ששת־הימים. הקו הירוק.

וזאת על אף כל ההצהרות שגבול שביתת־הנשק עבר ובטל מן העולם.

2. פירושן של “התקפות אישיות”

מצדדים שונים נשמעו אצלנו בזמן האחרון התרעות על ירידתה של רמת הוויכוח הציבורי, בשל “התקפות אישיות” שהיריבים תוקפים זה את זה.

איני סבור שהרעה היא באמת רבה כל־כך. לא כל עקיצה ולא כל הערת־לגלוג מדלדלות את הפולמוס ומנמיכות את קומתו. עוקצין כאלה פעמים אינם פגם, ופעמים הם יתרון מצד תבלין החריפות. מיטב פרקי הפולמוס בספרות הפוליטית שבעולם יש בהם, כידוע, מן הסממן האישי הזה.

ואף־על־פי־כן הגיעה השעה, דומני, לתבוע עלבונו של אדם אחד – ולאו דווקא מן החיים עמנו כיום – שההתקפות האישיות עליו נתרבו בזמן האחרון.

כוונתי ליהושע בן־נון.

עובדה היא כי כל שעה שבעלי פולמוס מפוכחים שבינינו רואים צורך להפריך או לשים ללעג את טענות זכותנו ההיסטורית על ארץ־ישראל ואת זיקתו של העם היהודי אל ארץ זו, כמושג אחד ושלם וכולל, הם מוסיפים ומדגישים, כדי לשבר את האוזן, כי “לא נשוב לעולם אל מושגיו של יהושע בן־נון” או “לא עולמו של יהושע בן־נון הוא עולמנו ולא מפותיו מפותינו” וכיוצא באלה.

לדעתי, יש בהתקפות אישיות אלו טעם לפגם.

ראשית – כיוון שיהושע בן־נון נעדר מן הזירה המדינית, מוטב להימנע עד כמה שאפשר מלעקצו.

אך יש גם טעם שני המחייב, לדעתי, הימנעות זו. לדעתי, אין זה הוגן לעשות את יהושע בן־נון שעיר־לעזאזל ולהטיל עליו, בענין מפת הארץ השלמה, את האחריות לתפיסות גיאופוליטיות שלא הוא לבדו דגל בהן. בין שותפיו להשקפה, בבעיה זו, היו גם אישים אחרים ולא רק בימי קדם אלא אף בזמן החדש, ובהם דמויות כמו הרצל, וייצמן, ואפילו מאיר יערי, אשר כל כתביו וכל מעשיו מעידים עליו כי עד הזמן האחרון ראה אפילו הוא את ארץ־ישראל כדרך שראה אותה יהושע בן־נון, ולא עוד, אלא שאותה מפה של בן־נון עוררה אותו אפילו להתנגד בשעתו, יחד עם רבים וכן טובים, לחלוקת הארץ ולרעיון המדינה היהודית.

מי שטופל עכשיו על יהושע בן־נון לבדו כל אותן האלוּצינאציות בענין ארץ־ישראל וזיקת העם אליה, מעוות, איפוא, משפטו של יהודי, אשר לא הוא לבדו אשם ב“רוח השוביניזם ההיסטורי” הסוחף כיום, לפי “על המשמר”, חוגים ניכרים בישראל, רוח שפעם קראו לה בשם ציונוּת.

3. פירושם של “סנטימנטים”

תמיד כדאי להבדיל בין מדינאים שהגיונם עז וחותך ובינתם צלולה ומבטם נוקב וחודר ומרחיק ראות, ובין בעלי הזיות ואחוזי דמדומי־קדחת למיניהם.

תמיד יש לצלולי־הדעת יתרון על פני טרופי־הדעת, השקועים במיסטיקה רגשנית ומופרכת.

אלא שגם הפכחון אינו רוצה ואינו מסכים שיראוהו נטול “סנטימנטים” ומתנכר לרגשות.

משום כך, לאחר שפורסם בעתונים, כי פנחס ספיר אמר באחת ההופעות שלו, כי אין לו סנטימנטים לחברון ולשכם ולג’נין, ראה מזכיר מפלגת־העבודה צורך להעיר, בהזדמנות אחרת, כי “לא אמרתי שאין לי סנטימנטים לחברון, אלא רק לשכם ולג’נין. העתונאים סילפו ויבוּשם להם”.

קשה לקבוע בדיוק מהיכן נובע טעמה הקומי של הערת־תיקון זו, הבאה להעמיד דברים על דיוקם.

נניח, איפוא, ליסוד הגיחוך הקל הנלווה לענין זה ונעיר משהו לגופם של דברים.

היעדר של סנטימנטים לגבי שמות כמו חברון או לגבי ערים אחרות, אינו, לדעתי, פגם שיש להצטדק עליו או לתקנוֹ. אני רואה צורך לומר זאת מפני שגם אני איני מרגיש עצמי שונה בענין זה מפנחס ספיר. ודומה שאפילו אמרתי זאת, אפילו יותר מפעם אחת, ברשימות אלו בעתון.

אותי, למשל, מניח צליל השמות חברון, או יריחו, כמעט אדיש מבחינה סנטימנטאלית. אין שמות אלו מעוררים בי געגועים שאין להכילם.

אלא שאדישות רגשית זו אינה שייכת כמלוא־נימה לעמדתי כלפי ערים אלו, וכלפי מקומות אחרים בדומה להן, בוויכוח הנטוש עליהם כיום בציבורנו.

ההכרה הברורה האומרת כי אומה אינה יכולה ואינה רשאית שלא לראות כחלק אינטגראלי מהוויתה וממפת ארצה היעודה, עיר כמו חברון, או אזורים כשומרון ויהודה, שהם מיסודי תולדות העם וזכרונותיו ותרבותו, הכרה זו ויחס זה אינם פרי סנטימנטים, כמו שהיחס ללוח־הכפל אין בו מן הסנטימנט וכמו שהכרת ההבדל בין הזכרון ובין הטשטוש, בין חוק ההגיון והחובה ובין האימפרוביזאציה העסקנית, אינה כרוכה בסנטימנטים.

משום כך יש משהו מן הצורם והדוחה באותה לחלוחית של רגשנוּת שבה מדברים על “השטחים” דווקא אלה המתנגדים ל“שילוב”, או ל“אינטגראציה”, שעה שהם טוענים, כי ארץ־ישראל השלימה שוכנת בלבבם פנימה ואין הם צריכים לראותה נכללת דווקא במפה המדינית כדי לאהוב אותה ולהיות קשורים בה. עד כדי כך הם מחשיבים את הסנטימנט.

4. פירושה של סטאטיסטיקה

לענין “סנטימנטים” ראוי גם לציין כי היסוד הרגשי, אפילו הרגשני, הוא מיסודות דבריהם של ריאליסטים מובהקים מסוגו של פנחס ספיר, שעה שהם קובעים בסערת־נפש כי הסכנה הדמוגראפית תביא לידי כך שאנו נהיה ל“מס עובד” לערבים וכי ארץ־ישראל השלימה פירושה חיסול מדינת ישראל. על אף הפכחון המדוּמה שבו נאמרים דברים מסוג זה יש בהם מידה כה רבה של התמסרות רגשית לניחושים של הסתמכות על תחזיות־עתיד מעורפלות, עד כי ספק הוא אם פנחס ספיר היה עושה תחשיבים כאלה בסיס להחלטות גורליות אילו נסבו הדברים, למשל, לא על ארץ־ישראל וכריתת לבה, כדי למסרוֹ לבעלוּת מדינית של ירדן, אלא אפילו על ענין כדאיוּתה או אי־כדאיוּתה של מלחמת־בחירות באחת הרשויות המקומיות.

על סמך איזה חישובים, על סמך איזה אומדן מהלך עלינו פנחס ספיר אימים אלה של השטחים־המוחזקים, העתידים “לחסל את מדינת ישראל” מחמת הריבוי הטבעי של הערבים? הוא עושה זאת על סמך חישובים מספריים שהוא מקפיא וקובע אותם כבעלי תוקף לטווח של שלושים או ארבעים שנה. שלושים־ארבעים שנה, בעידן זה של תמורות ותהפוכות, שאין דומה להן למהירות ולהתפתחויות, ששיעורן אינו צפוי! אומדן זה של פנחס ספיר אינו מביא בחשבון לא את אפשרויות הגדלתה של הילודה היהודית, לא את סבירוּת צמצומה של הילודה הערבית עם שינוי הרמה הכלכלית והתרבותית, ולא את סיכויי העליה היהודית מן התפוצות ואת התפקיד העצום שעשויים למלא בתחום זה כל אותם גורמים לא צפויים שמרצון או מהכרח.

בחוברת מאלפת על “סיכויי העליה והבעיה הדמוגראפית”, מאת אפרים בן־חיים ופרופ' הראל פיש, אנו מוצאים כי עליית חצי מיליון יהודים, עד סוף המאה, תהא מספקת כדי לאזן את הריבוי הטבעי של הערבים. מספר זה בלבד (בלי לצרף אליו כל שאר נסיבות מסייעות) הופך את חישובו של פנחס ספיר לשרירות־לב פסבדו־ריאליסטית, אשר כל שנה מן השנים שהיא חלה עליהן, עשויה להפוך אותה ראשה למטה, ובשמה הוא דורש לעשות עכשיו את מעשה הוויתור הגורלי שאין להשיבו. דומה כי לנוכח כל אלה אפשר לשאול לא רק מה מידת הפכחון שבחישובים אלה, אלא גם מה מידת האחריות הציבורית של כל אותם בעלי־חשבון הבוראים, מכוח השם־המפורש של הדמוגראפיה, גולם סטאטיסטי נטול־שחר שהדבר האחד הברור והוודאי שבו הוא הקרדום שבו מאיים חשבון מופרך זה לנפץ את שלמות חזונה של האומה מיום צאתה בגולה ועד היום.

אותו סחף של יצר ושל רגש, המעורר אנשים לדרוש כיום החלטות־ויתור חורצות דין, על סמך חשבונות מעורערים, לטווח של שלושים שנה, אותו דמדום רגשני, אותם ערפילי מיסטיקה של סטאטיסטיקה, הם המהלכים כיום במסווה של פכחון ושל מדיניוּת ריאליסטית.

לא חסרון סנטימנטים הוא חסרונם של פנחס ספיר וחבריו. ההיפך מזה.

1

לפני כמה חדשים ביקרה בגרמניה משלחת תלמידים – כשלושים במספר – מבתי־ספר תיכוניים בישראל. בשובם ארצה נמסר בעתונינו, מפי דוברי המשלחת, כי הביקור היה גדוש רשמים.

התלמידים הישראליים התארחו באכסניות־נוער גרמניות ובבתים פרטיים, סיירו במחוזות שונים ובעיקר בבאוואריה, מקור־מחצבתו של הנאציזם, ערכו ביקור במחנה־ההשמדה של דאכאוּ, שהו בבסיס צבאי, שוחחו והופיעו במקומות שונים בהדגמת פרקי פולקלור ישראלי, וביקרו גם ב“בית אבות” שבו שוכנים, בין השאר, ותיקי הוורמאכט.

אינני יודע פרטי הביקור באותו “בית אבות” ולא ברור לי איזה רושם עשו האורחים הישראליים הצעירים על הישישים החביבים הנחים בבית זה לאחר שנות עמל של מסעי־מלחמה נודעים.

ייתכן כי הביקור החטוף לא היה אלא פרט זעיר במסכת סיוריה של המשלחת, אך דומה שאין צריך להרבה יותר מזה כדי לראות את נצנוץ הטירוף הנשקף בנקודה זו מתוך ההתפרקות הסוחפת כיום את מערכת היחסים שבין העם היהודי ובין הגרמנים.

על אחת כמה וכמה בולט נצנוץ זה מתוך הנימה הענינית המובנת מאליה, שבה המשלחות השונות מדווחות לנו, עם שובן, על חוויות שלהן.

2

באותו נוסח עניני וסביר נמסר, למשל, בשבוע זה בעתונים, כי מאחר ש“תנובה” ו“ארגון אמהות עובדות” משתמשים במכוניות גרמניות (ארגון האמהות קיבל את המכונית הגרמנית כתרומה) הופנתה בענין זה שאילתה אל הוועדה המרכזת של ההסתדרות.

לנוכח שאילתה זו אין הוועדה מתכוונת, חלילה, לתבוע את המוסדות האמורים לבירור. לא. הוועדה עומדת לדון שמא הגיעה השעה לבטל את ההחלטה האוסרת על מוסדות ההסתדרות להשתמש במכוניות מתוצרת גרמנית.

מכאן אתה למד שהחלטה כזאת, כנראה, נתקבלה פעם, למרבה הפליאה, והיא עודה קיימת.

החלטה זו נראית באמת כבריה משונה, שכן היא סבירה הרבה פחות, בתנאים הקיימים, מן הזיקה הסבירה שבין ארגון־אמהות בישראל ובין פירמה גרמנית־דווקא לייצוּר מכוניות. זיקה זו מתקשרת איכשהו גם עם אותו ביקור ב“בית האבות” הגרמני, אף כי כשאתה מדבר על כך אינך יודע באיזו משתי המלים האלו, ב“אבות” או ב“אמהות”, רותחים דמי הלשון העברית מכוח צירופים אלה שהיא נקלעת אליהם על־כרחה.

3

אם נוסיף לכך רק מקצת מיבול של ימים אחרונים ממש, נמצא כי משלחת של הדור הצעיר במפלגת־העבודה יצאה לגרמניה לפי הזמנת המדור לעניני משפחה ונוער וספורט של עיריית ברלין.

ונמצא כי “קבוצת אישים” מישראל טסה לגרמניה לפי הזמנת “לוּפטהאנזה”, לכבוד פתיחת הקו האווירי.

ונמצא, בין שאר זוטות, כי בנשף־העתונאים השנתי בדיסלדורף הופיע בין הכוכבים השחקן הישראלי אשר בידו מושלך סיפורו של שלום עליכם ערב ערב לפני הקהל הגרמני האלמוני, מושלך לצחוק ולהנאה ולהתלהבות ולטרף.

באותו נשף של עתונאים גרמנים בדיסלדורף הופיע השחקן הישראלי, כמובן, בפזמון מתוך “טוביה החולב”.

כן, כשאתה מהרהר בכל הזיקות וההקשרים וה“עימותים” הללו, אינך יכול שלא לראות בכך את כוחה של ההשגחה העליונה ואינך יכול שלא להרהר שהיא נתנה, כנראה, במקרים אלה, יפוי־כוח לשטן לצרף צירופים ולביים בימויים, אלא שעל אף האֶפקטים העזים כבר אין הדברים עושים רושם. הסייגים שסייגנו בשעתו מתעופפים סביב כקליפות אחרונות שנתרוקנו מתוכנן, כמה החלטות שנקבעו בשעתן עומדות פה ושם כפוחלצי־חיות שעבר זמנן, ועירפול חושיו והגיונו של העם היהודי בשאלה הגרמנית נמשך כפסטיבל של משלחות ישראליות ושל סיורי עסקנוּת ובילוי ובידור ואמנות, ורק מפעם לפעם קובלים דוברי המשלחות הללו בשובם, כי “תודעת השואה” אינה מורגשת די־הצורך בגרמניה וכי לא תמיד נענים האזרחים הגרמניים ברצון לשאלות ששואלים אותם התיירים היהודים בענין עברם.

כך, למשל, ציינו בצער גם דוברי משלחת התלמידים, כי אנשי הדור הגרמני הקשיש לא תמיד הניחו דעתם של האורחים הצעירים, ולשאלות “היכן היו בימי המלחמה העולמית” השיבו לרוב באופן סתמי: “בחזית הרוסית”…

ייתכן כי במקום לשאול את האורחים הגרמנים “היכן היו ומה עשו אז?”, היו רבים מן התיירים היהודים צריכים לשאול את עצמם, בשעת הביקור, “היכן אנו עכשיו ומה אנו עושים כאן?”

אלא שתנופת הדרדור במדרון אינה מניחה מקום לשאלות שאדם צריך לשאול את עצמו.

דבר אחד ברור: תנופת דרדור זו נעשתה כה שגורה וכה סטיכית עד כי חסר היה לכל התכונה הרבה הזאת איזה אקורד אחר מלכד ומשווה משמעות כוללת לדברים.

ואולי משום כך נחלצה הכנסת כולה לענין זה, שעה שהחליטה לשגר לגרמניה משלחת מטעם הסמכות העליונה של העם היהודי.

4

ייתכן כי אם אנו רואים את הכנסת רק כמוסד המאריך תקפן של תקנות לשעת־חירוּם, או מאשר היטלים של שר־האוצר, אין יציאת משלחת שלה לגרמניה שונה מיציאת קבוצות אחרות של עיסוק או בילוי נעים. אך אם נראה את הכנסת כמהותה המיועדת לה מטבעה, כגוף הממחיש ומסמל את דעותיו של העם ואת דעתו, ואת נטיותיו השונות ואת רצונו האחד, את סמכות חוקיו ואת משפט חוקתו ומוּסרו, אם נראה אותה כך, הרי ברור כי משלחת זו היא בעלת משמעות מוחשית וסמלית שונה מכל השאר.

משום כך מסתבר כי פרופ' דב סדן, שהתפטר מן המוסד המחוקק של ישראל בשל החלטה זו על שיגור המשלחת, ראה את הכנסת כמהות נעלה ורבת־משמעות יותר מכפי שהיא רואה את עצמה.

טוב שמחאה זו של התפטרות הובעה והומחשה על־ידי איש זה דווקא, על־ידי אדם אשר הדראמאטיוּת ההפגנתית אינה ממערכי נפשו, על־ידי איש־רוח מובהק אשר גם “אינטלקטואלים” שבינינו לא יאשימוהו בצרוּת־אופק, אשר גם הקיצוניים שבנונקונפורמיסטים לא יטפלו עליו חטא לאומנות ושוּביניזם, ואשר המפולפלים שבפיקחים שלנו לא ימצאו בו עוון קהוּת או חוסר חוש־פרופורציה.

במעשה־התפטרות זה אמר דב סדן את הדבר אשר בלעדיו לא ייתכנו חיי ציבור שפויים וחיי־רוח אמיתיים ובעלי הכרה.

5

דב סדן ודאי יוסיף דברים בענין זה, אך גם במלים המעטות שהשמיע עד כה באוזני הכתבים, קבע עיקר גדול. הוא קבע ואישר למעשה את ההבדל שבין הרובד הרשמי, הממשלתי שביחסינו עם גרמניה, ובין הרובד החברתי, הרוחני, התרבותי והמוסרי, אשר רבים רואים בו – מתוך טעות שאין קשה ממנה – המשך טבעי ליחסים הדיפלומאטיים הרשמיים, למדיניוּת, למלוות, לרכש.

“שיסעו כל המיניסטרים – כך אמר – אך לא חברי הכנסת ולא הנשיא”.

עמדה זו, אשר חסידי העיקרון של “הכל מותר או הכל אסור” רואים בו אופוּרטוניזם, רק היא הדרך שבה אפשר להחזיק את השאלה הגרמנית – שלא היתה רבת־משמעות ממנה בחייו הרוחניים והמוסריים של עם ישראל – קיום חי ונכון. לא כעיקרון מכאני מנותק מן הסובב, אלא כחלק בלתי־נפרד מתולדות העם ומחיי שעה שלו.

ואף־על־פי־כן – אותן תופעות של אין־סייג ואין־חובה, שמקצתן הזכרנו, אינן פרי “אי־הבנה” עקרונית. לא משום כך שותקו חושי הציבור לנוכח כל אלה, ולא משום כך נערכו עד כה הפגנות־מחאה – למרבה הפאראדוכס – אך ורק לגבי מגעים שבמישור הרשמי, המחוייב מכוח קיומה ופעמים גם למען קיומה של המדינה.

חושיו של הציבור שותקו לנוכח התפרקות זו שבתחום החברה והתרבות, מחמת שתי סיבות עיקריות.

סיבה ראשונה: סמכותם של אנשי רוח ואנשי אמנות שקשרו לגילויים אלה של לא־תרבות ולא־אנושיות חיה את ההילה אשר הדמים והמוראות אינם מכהים אותה כביכול, את הילת “הערכים” הנצחיים, את ההשקפה הרואה את התרבות כנתוקה מן העולם, את ההשקפה הכורה תהום בין הפשע ובין הטרקלין, בין ההנאה הרוחנית ובין כל מה שהנאה זו חייבת בהכרח להעלות בלבו של אדם, או בלבו של “איש־רוח”, אם הנאותיו הרוחניות הן באמת חלק מחייו.

ויש גם סיבה שניה לאותן תופעות של התפרקות והפקרות: רבות מהן לא היו מתרחשות לולא עידודם והמרצתם של גורמים ממשלתיים, ביחוד של משרד־החוץ וספיחיו, אשר כל היוצא בשליחות פרטית וציבורית לגרמניה שואל בעצתם ומתכסה אחר־כך באישוריהם ובהמלצות שלהם.

ייתכן כי כל אותן צרימות חשכות של מגעים שלא ייתכנו, מסייעות לפכים־קטנים של הסברה והתקרבות מדינית וכיוצא באלה, אך ספק הוא אם לשם השגת מטרות משניות ומפוקפקות אלו רשאים “הגורמים הרשמיים” לחולל שַמות כאלו בחושיו והגיונו של העם ולהפוך פרק זה של תולדותיו להידרדרות שאין משלה בחיי הרוח של כל אומה שבעולם. השימוש הכוזב בנימוק המדיני לענינים אלה נוטל את צידוקו של נימוק זה גם במקומות שבהם הוא בר־תוקף.

ראוי גם לשים אל לב כי בהתפרקות זו אנו מטילים למעשה על הגרמנים להיות שלוחי מצווה שלנו. כל משלחת שלנו שוקדת להזכיר לגרמנים, תוך כדי סיורים וביקורים והנאות, כי עליהם לשמור חובות שתקופת השואה מטילה עליהם, כלומר, שהם חייבים למחות נגד פסקי־הדין הנלעגים של פושעי־המלחמה, שעליהם למנוע את חוק־ההתישנות, שעליהם לחנך את הדור הצעיר ברוח הנאותה, בקיצור, ששומה עליהם להישמר מתהליך מביש של שיכחון ושל היה־כלא־היה. רק דבר אחד אין אנו אומרים להם. אין אנו אומרים שאנחנו נמצאים בעיצומו של תהליך כזה.

6

הדור שאנו חיים בו נטל לו תואר של דור התקומה. השם הזה לא נרכש חינם. רבים שפכו דמם בעדו. אך המטבע הזה יש לו גם צד שני.

בצידו השני של המטבע הזה מאיימת השאלה הגרמנית לחרות את חותם הסילוף והשפל ובצידו של חותם זה הולך ונחרת גם סימן־השאלה הגורלי של משפטנו לגבי ארץ־ישראל, זו שבידינו כיום. סימן־שאלה זה עלול גם הוא להתכסות מסווה של כורח כוזב ושל עירפול חושים וסילוף ההגיון ופריקת החובות, דברים שכבר כיום יש קוראים להם בשם אנטי־לאומנוּת ורחבוּת־אופק וכדומה.

שתי פנים אלו, פני ארץ־ישראל (והדין שאנו עתידים לדון אותה) ופני השאלה הגרמנית, הם שיקבעו קלסתר־פניו של העם בדור הזה ואולי לא בדור הזה בלבד. קלסתר־פנים זה הוא שישיב לשאלה אשר לעומתה אין שאלת “מיהו־יהודי”, על אף כל סבכים ומרורות שלה, באמת אלא ענין של רישום בדרכון. אותן שתי פנים של שאלת יחסנו לארץ־ישראל ויחסינו עם גרמניה, תקבענה לא “מיהו־יהודי”, אלא מיהו ומהו העם היהודי.

1

לפני ימים אחדים נדפס ב“מעריב” מכתב קצר מאת הפרופסור ישעיהו ליבוביץ, “להבהרת כמה מושגים”. במכתבו זה הוא מברר, סעיף לסעיף, בפסוקים כדרבנות, כמה ענינים שביסוד, ודבריו מכוּונים כלפי אחת מקוראות־העתון שבאה להרצאה שלו והביעה לאחר-מכן תמיהתה על כמה השקפות ששמעה מפיו.

מסתבר שאותה שומעת מופתעת (נורית קניגשטיין) לא היתה אולי תמהה כל-כך אילו היו דעותיו ודרכי ביטויו של המרצה נהירים לה מראש. אך כיוון שלא היתה, כנראה, מוכנה לדברים, אפשר להבין לרוחה. דבריו של הפרופסור ליבוביץ אינם בגדר חוויה קלה למי שלא נתנסה בכך.

נושא ההרצאה האמורה היה “המשמעות הרוחנית והדתית של גבורה ונצחון”. במהלך הדברים, שנתכוונו להוכיח כי גבורה ונצחון, כשהם לעצמם, אין בהם כדי להעיד על טיב בעליהם, קבע הפרופסור, כי “גם רבין ואנשיו, גם אייכמן ואנשיו, גם הקוזאקים של הצאר וגם חיילי האימפריה הרומית שכבשו את ירושלים, כולם היו גיבורי מלחמה וכולם היו מוכנים לחרף נפשם במידה שווה”.

דברים אלה, ועוד כמה השקפות וניסוחים שבאו לכלל ביטוי באותה הרצאה, עוררו, כאמור, את תמיהתה של השומעת, ולאחר מכן את מכתב-התשובה של הפרופסור, שאינו מתקן מה שהביאה מפיו, אלא מלמד אותה לקח באופן כה חותך וממצה עד כי למקרא הדברים אתה כמעט מרחם עליה על שחוסר-הנסיון העביר אותה על דעתה ועורר אותה להסתכן ולספוג מנה שכזאת. אילו ניחשה שכך פני הדברים, אולי היתה שומרת מצוות יד-לפה.

2

מכתב-התשובה של פרופ' ליבוביץ ערוך, כאמור, סעיפים ממוספרים ובסעיף ראשון הוא אומר:

“לענין הגבורה המלחמתית: ההיסטוריה ומאורעות ימינו מלמדים שהנכונות והכושר לחרף את הנפש בקרב הם תכונות שהיו מצויות, ומצויות גם היום, בטובים וברעים, בצדיקים וברשעים, בטהורים ובטמאים, בלוחמים למען ערכים נשגבים ובלוחמים למען רשע וכסל. לפיכך אין תכונות אלו מעידות כלום על רמתו האינטלקטואלית, הנפשית או המוסרית – ואין צריך לומר הדתית – של האדם הלוחם או הציבור הלוחם”.

ייתכן כי הבהרה זו באמת מספקת וייתכן כי לולא דוגמות אייכמן והקוזאקים היינו תוהים מה חידוש בא הפרופסור לחדש כאן. אם נתכוון לומר שבכל צבא – ויהיו טיבו ומטרת מלחמתו מה שיהיו – יש חיילים, או כיתות, או גדודים, המשיבים קרב באומץ ועומדים עמידה איתנה גם במצור וגם באפס-סיכוי, הרי אמר דבר ידוע ומקובל על הכל.

דבר זה מוצא לו ביטוי מפורש בכל מלחמה, בפי מפקדים, שעה שהם מזכירים דוגמות עמידה אמיצה של חיילי האויב. אפילו במלחמת-העולם השניה נגד הגרמנים, ציינו מפקדי החזית המערבית את עמדת השריון הגרמני לפני הבקעתו ב“בליטה” המפורסמת, ואפילו בחזית הרוסית נשמעו לפעמים מפי מפקדי הצבא האדום דברים בשבח עמידתן של הטיבות־אויב מובסות.

במלחמת-ששת-הימים אנו מוצאים דוגמה מובהקת לכך באותו ציון פשוט שקבעו “אנשיו של רבין” על פני עמדה כבושה של גבעת תחמושת, גבעת הדמים והקרבות האכזריים – ציוּן שאומר: “כאן נפלו חיילי לגיון אמיצים”,

אינני סבור כי בענין זה אפשר לומר יותר משאומרות המלים הללו.

אלא שהפרופסור ליבוביץ אמר בכל-זאת יותר מזה. שכן הניסוח המיוחד-במינו שהוא ניסח את רעיונו, אינו ניסוח בלבד. מרוב חריפות וברק הוא נהפך מאליו למהות חדשה, לרעיון חדש.

3

אלא שכדי לעמוד כהלכה על החידוש שבדברים הללו סבורני כי חובה להעיר שעל אף כללוּתו וקיצוניוּת שלו אין ניסוחו של הפרופסור שלם ויש בו מידת-טשטוש מסויימת. סבורני כי גם מטעמי הגיון וגם לצורך שכנוע היה הפרופסור צריך לערוך את הדוגמות, שהוא מזכיר, לא לפי סדר מקרי ומקוטע, אלא לערוך אותו צמדים צמדים, כדרך שגרט בדברי “ההבהרה” שלו, “טובים ורעים, צדיקים ורשעים”. ואם הזכיר את “אייכמן ואנשיו” היה עליו להשלים את הצמד ולא לעבור מיד אל “הקוזאקים”, אלא לומר, כי גם אייכמן ואנשיו וגם לוחמי הגיטו, גם הקוזאקים עורכי הפוגרומים והשחיטות וגם אנשי ההגנה העצמית היהודית, כולם צרורים בּצרור אחד “לענין הגבורה המלחמתית” ולענין “הנכונות והכושר לחרף את הנפש בקרב”.

אלא שהפרופסור הנכבד לא עשה כן. אולי משום שמושג הגבורה וביחוד מושג “חירוף-הנפש” אינו נדבק במידה שווה לכל אחד משני הצדדים הנזכרים.

ייתכן כי זה רק ענין לשוני, אך ייתכן שיש כאן במקצת גם ענין של מהות.

שכן גם אם נניח כי הפרופסור בדק היטב את מידת הגבורה ומידת חירוף-הנפש של הלוחמים שנזכרו בהרצאתו יתקשה אולי גם הוא להמשיך את רצף-המחשבה הזה, המשך טבעי ומתחייב, ולומר, למשל, (ולא רק בעברית, אלא בכל לשון שהיא), שבין חייליו של גנראל סטרוֹפּ, שורף גיטו וארשה, היו שחירפו נפשם בחיסול ההתנגדות, כשם שלוחמי הגיטו חירפו נפשם על עמידה אחרונה. הוא יתקשה אולי לומר זאת לא רק משום שהדעה הגורסת (ולא לשווא, כנראה) שהנבלים הם על־פי־הרוב גם פחדנים, אלא גם מחמת שאר סיבות, כגון ההבדל בין חמת־רצח ובין חירוף-נפש.

ולא רק לגבי מאורעות היסטוריים, אלא אפילו לגבי כרוניקה פלילית בעתון, יהיה קשה לומר כי הרוצח חירף נפשו במאמציו לרצוח את הקרבן, כשם שהמגן על הנרצח חירף נפשו כדי להצילו.

דיבור כזה יהיה מופרך לא מפני שהמדידה שהפרופסור מדד את חירוף-הנפש לא היתה מדוייקת או מפני שהמכשירים היו פגומים.

דיבור זה יהיה מופרך משום שעמקנות שלו היא שטחיוּת למופת, ומשום שכובד-ראש מדוּמה שבו הוא מעשה ליצנוּת.

ולכן, אפילו מבחינה אינטלקטואלית – בחינה שהפרופסור מזכיר אותה כענין חשוב ושהוא ודאי מונה אותה בין תכונותיו – עולה מכתבה של אותה שומעת תמהה על מכתב ההבהרה שלו, שאינו מבהיר אלא את האפלה שבה מגששים החריפות והברק המדומה של הרהוריו.

4

בסעיף הבא של מכתבו עומד הפרופסור על מה שאמר בהרצאתו כי “במלחמת-ששת-הימים נכבש הר הבית לא על-ידי החשמונאים אלא על-ידי המתיוונים”.

גם על קביעה זו אפשר היה לפסוח בלי להתעמק בה יתר-על-המידה, לולא דברי ההבהרה הנמרצים. וכך אומר הפרופסור:

"מדינת ישראל שלחמה את מלחמת-ששת-הימים היא מדינה יהודית, שאינה מכירה בסמכותה של התורה ושמתנהלת על-פי החקיקה של כנסת חילונית. מדינה שבה בעלה של גויה מפקד על חיילים יהודים, מדינה המחנכת את ילדי ישראל חינוך ללא תורה ומצוות, חינוך שמגמתו להקנות להם את הערכים ואת אורח-החיים של החברה והתרבות של העולם המערבי הנאור הלא-יהודי. במידה שניתן להשתמש באנאלוגיות היסטוריות, זוהי

מדינה מתיוונת מובהקת".

ובכן, כיוון שהפרופסור מדבר כאן על ההתיוונות כעל תופעה מוגדרת היטב בזמן ובמקום, כשהוא מסמיך לה את החשמונאים, ראוי אולי לשים אל לב כי ההבדל שבין החשמונאים (או החסידים) ובין המתיוונים, לגבי מידת הדבקות במורשת הדתית, היה, כמובן, הבדל יסודי, ואף־על־פי־כן גם המתיוונים שמרו מצוות הדת ואילו בימי גזירות השמד ממש עבר הקו המבדיל לא בין חסידים ומתיוונים, אלא בין יהודים ומומרים, או אנוסים, ובשום פנים אין לומר כי המתיוונים כולם המירו דתם.

יתר-על-כן, גם לפני הגזירות וגם לאחריהן שאפו המתיוונים לקבל מידי הסורים את משרת הכהן-הגדול בבית-המקדש, ולהסתפק במידה זו של ריבונות בעניני פולחן. ההבדל המהותי שבינם ובין החשמונאים היה בכך, שהחשמונאים נלחמו לא לממלכת כהנים בלבד, אלא למדינה ריבונית ממש, ואכן הממלכה שהקימו היתה ההיפך הגמור מהשקפתם של המתיוונים. זו היתה מדינה עצמאית אשר יחסיה עם גורמי-חוץ היו חילוניים בתכלית וסבבו על עניני טריטוריה ומסחר וגבולות ובטחון ובריתות צבאיות ואחרות.

לגרוס כי מדינת ישראל, זו שעיקרה הוא ניגוד לקוסמופוליטיוּת, לכפיפות הרוחנית והמדינית לשלטון זר, היא מורשת המתיוונים דווקא, פירושו באמת להעמיד דברים על היפוכם.

גירסה זו של פרופ' ליבוביץ אינה משתבצת בשום “אנאלוגיה היסטורית”, או אחרת, פרט לאנאלוגיה שאפשר למצוא בין השקפתו זו ובין שאר דעות “מקוריות” ואֶכסטראוואגאנטיות שלו, שכבר חדלו להפתיע.

5

להלן מבהיר הפרופסור את הדברים שאמר כלפי “פטפוטי השטויות” של אנשים הקושרים תואר “נס” לנצחון במלחמת- ששת-הימים וכלפי הגורסים כי נופלי מלחמת-ששת-הימים נפלו “על קידוש השם”, דבר שהפרופסור ליבוביץ רואה בו “חילול השם”. וכך הוא מבהיר:

“היוצא למלחמה להגנת העם והמולדת ומת במלחמה – מסר נפשו על הגנת העם והמולדת. ההולך למות על שמירת התורה וקיום מצוותיה – מסר נפשו על קדושת השם. הוצאת המושג ‘קדושה’ ממשמעותו הדתית למשמעות חילונית – זוהי חילולו”. פיסקה זו של פרופ' ליבוביץ, אף שהיא פרי עקביוּת שאינה יודעת רתיעה ואינה נכונה לוותר כמלוא נימה אפילו לגבי נסיבות ומצבים שאולי ראוי לנקוט כלפיהם מנהג של לפנים-משורת-הדין ולמחול אפילו על טעות של “הוצאה ממשמעות דתית אל משמעות חילונית”, פיסקה זו היא בכל-זאת מופרכת מעיקרה גם מצד עצמה, ללא כל קשר עם התנאים והנסיבות.

שכן על אף התרסותיו של הפרופסור תוסיף הלשון העברית, כמו כל לשון שבעולם, להוציא ענינים ושמות ופעלים מרשות לרשות ואנשים יוסיפו להישבע “בכל הקדוש” גם אם הם מתכוונים בכך, דרך משל, לאביהם ולאמם ולאו דווקא לאביהם שבשמים, ובני-אדם, גם אם אינם מאמינים בנסים ממש, יוסיפו לומר לא רק ש“פלוני ניצל ממש בנס” אלא אפילו ש“ממש בנס לא איחרתי לרכבת”, ויוסיפו “לגמור את ההלל” גם בימים שאין אומרים בהם הלל הגדול. ואפילו הפרופסור ליבוביץ עצמו יוסיף לדבר, כמו במכתבו שב“מעריב”, על “טהורים וטמאים” ולהתכוון בכך לא לדיני טומאה וטהרה שבתורה אלא למובנן המושאל של המלים, שכן בלי ההשאלות הללו אין לך לא לשון ולא ניסוחי השקפות ולא “מושגים” ולא “הבהרות”.

6

השקפותיו של הפרופסור ליבוביץ – כפי שציינתי בראשית הערותי אלו – היו לשם-דבר. כשאנו מביאים בחשבון את מידת חריפותן ואת שלל עניניהן, נדמה לפעמים כי אילו היה בהן כוח־מחץ כמידת כוח-תנופה שלהן, כי אז היו הללו מסוגלות שלא להשאיר אבן על אבן מכלל מושגי המציאות שאנו שרויים בה ולהניח אותנו, יחד עם הפרופסור, בעולם התוהו.

מה שמציל אותנו ואותו גם יחד מסכנה זו, הוא שהשקפותיו הן כה חריפות וחדות עד שהן חותכות וחולפות בתוך הבעיות בלי להשאיר בהן סימן.

רק חשש אחד מנקר בכל-זאת:

בימים אלה אנו שומעים מסביב דעות כה מפתיעות וכה מקוריות בענינים כה יסודיים – החל מארץ־ישראל ומשמעותה וכל ענין שיבת-ציון ועד למשמעותם של צדק ושל עוול ועד לשאלה שמא בכלל כל ענין עם ישראל ותולדותיו יסודו בטעות אחת גדולה – עד כי לעומת כל אלה עשוי אפילו הפרופסור ליבוביץ להיראות כקונפורמיסט מושבע ושומר מובהק של המימסד.

הכל כל-כך הפוך, עד כי גם השקפותיו המהופכות ביותר עלולות להסתבר, מבחינה יחסית, כאילו הן ישרות בתכלית וממש מובנות מאליהן.

משום כך יש אולי צידוק לנסיון שנעשה כאן לעיין בהן עיון חטוף.

שלושה פרקים

מאת

נתן אלתרמן

---

התמורה המתחוללת מאליה

מאת

נתן אלתרמן

במשך חודשים על חדשים, מאז הנצחון של ששת הימים, הוסברה נוכחותנו ב“שטחים החדשים” כנוכחות שבאה מכוח הכיבוש הצבאי בלבד, כהחזקת פקדון עד לשיחות-שלום. במשך כל החדשים הללו לא ערערה מדיניותנו, אפילו לגבי “הגדה המערבית”, על הנוסחה המגדירה אותה כ“טריטוריה ערבית”, אף שבעלוּתה של הממלכה הירדנית על איזור זה היא בעלוּת שלא הוכרה חוקית לא על-ידי או“ם ולא על-ידי המעצמות הקובעות. את המשך נוכחותנו ב”שטחים", אף לגבי איזור זה של יהודה והשומרון, הסברנו רק בכך שיש חילוקי-דעות בינינו ובין מדינות-ערב בענין פירוש ההחלטה של מועצת-הבטחון.

אלא שמבלי משים נתחולל שינוי יסודי בעמדה זו.

אמנם שאלת ההתישבות ב“שטחים”, זו המונחת בימים אלה על שולחן הממשלה, אינה קשורה, לכאורה, בהסדר הסופי, ובכל זאת יש בה עיקר אחד ראשון במעלה.

עיקר זה הוא כיום נחלת הכלל, הן של היונים והן של הניצים, ומשמעותו המפורשת, או המשתמעת מאליה, היא בכך שגבולנו המזרחי הוא על הירדן.

מרגע שאנו קובעים כך ומרגע שאנו מגשימים עיקרון זה על-ידי מעשי התנחלות, נעשות כל שאר שאלות, כגון אינטגראציה או התבדלות, ואפילו תכנית-המובלעת של אלון, ולא כל שכן תכנית דיין, שאלות פנימיות של מדינת ישראל.

אני יודע כי בין אנשי התנועה למען ארץ-ישראל השלימה וגם בין חברי הכנסת יש שאינם סבורים כך, אך יודע אני גם כי בין דוגלי שלימוּת הארץ יש אנשים שיהיו מוכנים לא לדון לשלילה גמורה לא את תכנית דיין ולא את תכנית אלון, מרגע שתכניות אלו עומדות מעבר מזה לגבולה המדיני של ישראל, אשר על הירדן, וכשיגאל אלון אומר שגם אם מוותרים על שטח אין אנו מוותרים על זכותנו ההיסטורית לגביו, הרי יש תהום בין ענין זה לבין מה שהיה מקובל במדיניות שלנו, ובייחוד במדיניותנו החיצונה עד כה.

וכאן יש להדגיש עוד נקודה חשובה:

גם הצהרתו של שר-הבטחון בטלוויזיה האמריקנית, שישראל נכונה לוותר על “הרבה שטח”, אינה חלה על השטחים האמורים. הדברים נאמרו בתשובה לשאלה בענין תגובתו של שר-החוץ המצרי לגבי “שבע הנקודות” והכוונה היא לא לגבול שעל הירדן ולא ליהודה והשומרון, שמעבר מזה לאותו גבול.

---

נוכחותה של היעדרות

מאת

נתן אלתרמן

שאלת ההסברה החיצונית שלנו אינה יורדת מסדר-היום והכל מודים כי סיבת דחיפותה הוא היעדרה הגמור.

אמנם כן, לא רק היעדר ההסברה הנאותה עשוי להסביר את העובדה שיחס עויין לישראל הוא כיום בעולם סימן של השקפה נאורה והוּמאנית, ולא רק בשמאל-החדש.

בדרך כלל אנו רואים את נצחונה הצבאי של ישראל במלחמת־ ששת-הימים כגורם עיקרי לתפנית זו של דעת-הקהל. אנו אומרים כי מדרך הטבע הוא שהצד המנצח אינו מועמד לאהדה, שכן המנוצח הוא המעורר את החמלה ואת ההשתתפות.

מידת אמת שיש בדעה זו בטלה בששים לעומת מידת ההתחמקות שבה. דומני כי נצחון ששת הימים עשה. למען העם והמדינה הרבה כל-כך, עד כי אין זה מן ההגינות להעמיס עליו גם את עול האחריות לחדלון ההסברה.

אמנם אין להניח, כי הסברה נכונה היתה משנה את הדימוי שלנו בעולם מן הקצה אל הקצה, ובכל-זאת חובה לציין כי, בכל שנות המאבקים הציוניים והמדיניים של ישראל לא הוזנח במידה רבה כל-כך הצד הרעיוני, העקרוני של מהוּת מאבקינו ותכליתם ושרשיהם.

את כל אלה – את כל ה“חומר” הציוני, היסודי, שמכוחו, הבקענו אל “משפחת העמים” – צררנו בתוך שק של בלואים שסולק הצידה לאחר שהדבקנו עליו תווית של “נימוקים היסטוריים”.

הנימוקים ההיסטוריים (ובתוכם כללנו גם עיקרים שהיו תמצית אמת שלנו וצידוק שלנו ונשק הבקעה שלנו אך לפני עשרים שנה, בימי המאבק על המדינה). אינם מתקבלים, כך החלטנו, על דעתם של הגורמים הקובעים.

ונימוקים אלה לא רק הוזנחו, אלא נעשו גם ענין למנוד-ראש ולהתקלסוּת מבית.

במשך הזמן שמאז מלחמת-ששת-הימים ספגו עיקרי הציונוּת מידי חוגים ציוניים מובהקים בישראל מנות השפלה, עלבון וגינוי שאולי לא היו כמוֹתן מאז הוויכוח עם ה“בּוּנד”.

ולכן רשאים אנו לומר כי חדלון ההסברה החיצונה שלנו אינו רק פרי משגה או הזנחה, אלא הוא פרי התרוקנותה של הוויתנו הישראלית מתוכנה הנכון והמודע.

ולכן אך לשווא אולי אנו נוזפים בסטודנטים ישראליים בחוץ-לארץ שעה שהם מודים ומתוודים כי אינם יודעים מה להשיב לאנשי “השמאל החדש” כשהללו שואלים אותם, בעת ויכוח, באיזו זכות נעשה יהודי לישראלי וכיצד הם מצדיקים את קיומה של ישראל “בטריטוריה ערבית”.

ומשום כך שעה שיצחק טבנקין משמיע במזכירות מפלגת-העבודה דברים שהם מיסודי ההוויה היהודית של תקופת התחיה, יש מי שקובע ב“דבר” כי יצחק טבנקין נשא “נאום לאומני תקיף, אם לא להשתמש במלה קשה יותר” וכי סגנונו הוא “סגנון שהיה שמור בעבר למנהיגים ערניים בלבד”.

לאחר סילוקו של אותו מחסן גרוטאות ציוניות, ביססנו את כל “הטיעון” על הנימוק הבטחוני. הוא לבדו נעשה לנו נימוק ויסוד להשרשת צידוקה של עמידתנו לאחר מלחמת-ששת-הימים, הן בדעת-הקהל בעולם והן בזירה המדינית גופה.

ולא שמנו אל לב כי נימוק זה אינו צריך ואינו יכול לעמוד לבדו.

שכן אם אנו מבססים את טיעון עמידתנו בשטחים החדשים ואת דרישתנו למשא-ומתן ולשלום-של-חוזה בטעמי בטחון בלבד, רשאים אולי האמריקנים, ואפילו הסובייטים, לטעון כי ערובה של המעצמות תיתן לנו, לדעתם, בטחון רב מזה שאנו מייחסים לגבולות נוחים ולחוזה עם מדינות ערב.

מעניין שדווקא החוגים הבטחוניים של ישראל, ובתוכם השרים ישראל גלילי ומשה דיין ויגאל אלון, אינם חדלים מלהדגיש בהופעות שלהם גם את הצד העקרוני השרשי של הטיעון הישראלי; ואילוּ חוגי משרד-החוץ עומדים רק על הנימוק הבטחוני.

וכל-כך השתרשה בנו בלעדיוּתו של נימוק זה עד שכיום, כשאנו תוהים מה יהא טיבו של המימשל האמריקני הבא, אומרים “חוגים רמי-דרג בירושלים”, כי תפקידה של מדיניוּת ההסברה שלנו כעת הוא למהר להסביר לאנשי האדמיניסטראציה החדשה כי התמיכה בנו היא מטובת בטחונה של ארצות־הברית.

שכן שעה שאין הנימוק הבטחוני שלנו מספיק, אנו מצרפים אליו גם את נימוק בטחונה של אמריקה. ליתר בטחון.

ואנו מגיעים בהכרח לידי כך שאנו מעמידים עניני יסוד, כגון התקרבות בין הגושים, כענין המנוגד לבטחון ארצות-הברית, ואין אנו תופסים כי בכך אנו עשויים לקומם נגדנו את דעת-הקהל בעולם כולו, שכן אנו “מסבירים” את התמיכה בישראל כמנוגדת לענין שהעולם רואה בו, בצדק, יסוד כל משאת-נפש, את מניעת העימוּת בין גושים.

וכל זאת בשם הבטחון.

את ההסברה האידיאולוגית העקרונית החושפת שרשים וטעמי-יסוד, אשר יש בה כדי להשפיע על דעת-הקהל ובעקבות כך גם על הממשלות, השלכנו ככלי אין חפץ בו.

---

מישאל הסטודנטים

מאת

נתן אלתרמן

כנוהג שבעולם נערכים מישאלים לשם אחת משתי המטרות הבאות:

א. כדי לעמוד על הלכי-הרוח הרוֹוחים בציבור, ולהסיק מכך מסקנות, אם עיוניות ואם מעשיות, כגון לפני בחירות.

ב. לשם קבלת החלטה, אם לאומית, כלכלית, ואם מפלגתית, שאז אין המישאל אלא הצבעה בממדים אחרים ובדרכים אחרות.

לכן אפשר היה להבין כל מישאל שהתאחדות-הסטודנטים היתה עורכת, אם כדי לעמוד על הנטיות הרווחות בין חבריה בשאלה מן השאלות, או כדי להחליט החלטה מעשית בענין שכר-לימוד או שביתה וכדומה.

אך מישאל כמו זה של ההתאחדות, בנושא לאומי כללי, מישאל הנערך לא כדי לעמוד על הלכי-הרוח, אלא כדי “לקבוע לפי התוצאות עמדה שתחייב עקרונית את מוסדות ההתאחדות”, מישאל כמו זה, דומני, לא נערך ולא ייערך בשום מקום בעולם.

מה פירוש לחייב את ההתאחדות עקרונית? לחייב – מאיזו בחינה? לחייב את ההתאחדות לחשוב לפי תוצאות המישאל? ההתאחדות כגוף הוגה אינה קיימת לא לפני המישאל ולא לאחריו.

או לחייב אותה עקרונית לפעול לפי התוצאות? נניח שתוצאות המישאל יקבעו שעלינו לזנוח את ה,שטחים", האם תאסור ההתאחדות על סטודנטים, הסבורים אחרת, לחשוב אחרת או לדבר אחרת, או לפעול אחרת?

ומאחר שאין אני סבור כי ענין ארץ-ישראל הוא “סוּבּ יוּדיצה” כל עוד המישאל מתנהל, סבורני כי לא יהיה זה בזיון בית-הדין אם יוגד כי מישאל זה הוא אבּסורד ציבורי מובהק.

ויפה עשו הסטודנטים של הטכניון שנמנעו ממנו.