רקע
נתן אלתרמן
א. מקצות "הארץ"
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: הקיבוץ המאוחד; תשל"א

 

1

הוויכוח על האחד במאי מתחדש אצלנו כל שנה, ועיקרו של ויכוח זה – מבחינת הנושא המוחשי, השייך לכלל הציבור – הוא ענין הופעתם של העתונים.

אני כשלעצמי סברתי ועודני סבור כי גם העומדים על שמירת־החג במלואו צריכים היו ליתן דעתם שמא יש להוציא מכלל השבתון את העתונים היומיים, ולאו דווקא מפני שהם “שרות חיוני”. אפשר, הודות לראדיו, להתקיים יום אחד בלי עתון. אף נדמה כי דווקא מנקודת־מבט של הידור השבתון היה יום האחד במאי נשכר הרבה אילו היו הגליונות החגיגיים של עתוני השמאל מופיעים דווקא ביום זה, וקהל־קוראיהם היה מוצא לפניו את החומר כשהוא חדש ומשתלב ממש בעניני דיומא ולא כשהוא גליון של יום אתמול.

השנה יצאו העתונים בצורה מקוצצת ויש לתהות על מידת התבונה שבאמצעי חצוי זה, אך תגובה מיוחדת במינה מצאנו לענין זה ב“הארץ”. תגובה זו מעידה כי גם בעתון מקוצץ יש מקום לכל מה שאפשר להעלות על הדעת ואף למעלה מזה.

 

2

במאמר מערכת שנימתו נימת אירוניה קלילה, פריבולית כמעט, קובע “הארץ” כי “פועלי ישראל עצמם כבר שכחו מה טעמו הסמלי של חג זה” והוא מוסיף כי “בארצות שונות מקיימים ימי חופשה שונים שאיש לא זוכר את טעמם המקורי” ו“מאחר שפועלי ישראל אינם יכולים ליהנות מימי־החג המרובים של הכנסיה הקתולית, אפשר בהחלט לאחל להם שינוחו באחד במאי. בואו ונחזיק טובה לאבות הסוציאליזם שקבעו את חגם בעונה שמזג־האוויר בדרך כלל נוח”.

לאחר מכן מוחה “הארץ” על קיצוץ העתונים. “גם בפורים שמח ואין זה מפריע שהאוטובוסים נוסעים והעתונים יוצאים”.

ובכן, ייתכן כי פועלי ישראל – ולא רק פועלי ישראל אלא פועלי העולם כולו – שכחו, כדברי “הארץ”, מה “טעמו הסמלי של חג זה”, אלא ששיכחה זו אולי היא הסימן לא רק לפחיתות משמעותו של היום אלא גם לנצחונו הגדול. ראוי כי נזכור שמשמעותו של היום הזה מתמצת בכל־זאת לא רק בסיסמאות הקרמלין וכי יש לו היסטוריה משלו, והיסטוריה זו, על אף הכל, אינה פורים. דיינו אם נדע כי אחד העיקרים – ולמעשה עיקר העיקרים – בהחלטת קביעתו של האחד במאי על־ידי האינטרנאציונאל השני לפני שמונים שנה, היה עקרון המאבק ליום־עבודה של שמונה שעות, ודבר זה בלבד דיוֹ להעיד, כי יום זה, על כל שאר עיקרים שלו, הוא לא רק סמל אלא גם כוח אשר שינה את פני העולם יותר מכל משמעויות של כל יום אחר בדברי ימי הזמן החדש. כן, שינה את פני העולם על־ידי שהוציא המוני אדם, למעשה את רוב מנינם של תושבי אירופה וארצות־הברית, מחשכת מצוקה ושיעבוד ושרירות עריצה של ראשית העידן התעשייתי, ואם דברים אלה נשכחו, הרי יום זה ואלה שמסרו נפשם עליו, הם שהשכיחו זאת. כל זה כרוך לא רק בשיפור תנאי־עבודה, אלא בפתיחת שערים לחירות הרוח – זו ששיעבוד הגוף הוא הקשה שבאויביה – לחירות־המחשבה ולחופש־הביטוי, שכן הרבה מן הדברים הנעלים, אשר חרויות אלו הצמיחו בעולם, באו הודות לכך שאותו מאבק ליום־עבודה אנושי – אם ניטול רק ענין זה בלבד – העניק להם את התנאים הפיסיים ההכרחיים, ואת הזמן הפנוי…

ענין זה בלבד הוא אולי נימוק מספיק כדי לומר כי אותו דיבור על “אבות הסוציאליזם שקבעו את חגם בעונה שמזג־האוויר בדרך כלל נוח” הוא דיבור שאינו יאה לעתון למבוגרים, אף שעוד פחות מזה הוא יאה אולי לעתון לילדים, העלולים, מחוסר־ידיעה לקבל זאת ברצינות.

אך צימוק נוסף עוד שמוּר לקורא בסופו של אותו מאמר־מערכת ב“הארץ”. צורתו המקוצצת של העתון ביום זה – כך נאמר שם – “יכולה להזכיר לנו כמה תלושים הם ראשי ההסתדרות מצרכי הציבור כאשר הם גוזרים בימים אלה של מתח בטחוני גבוה – בימים הדורשים ערנות עילאית של הציבור למתרחש סביבו – עתון מקוצץ ומסורס”.

כאן, לנוכח נימוק בטחוני עילאי זה אתה שוהה רגע ומהרהר כי על אף הכל אולי אין השד נורא כל־כך. גם על ארבעה עמודים בלבד, מעמודי העתון, עוד אפשר להשעין את המתח הבטחוני לבל יתפורר. כן, אין ברירה, במידה שהוא קיים, יתקיים ולא ייהפך לעיי מפולת גם אם יחסרו לו ביום זה כמה מדורים של “הארץ”, ביחוד אם נשים אל לב שמדור השיחה הקלה, המרעננת והמבדרת מצא לו תחליף הפעם במדור המאמר הראשי.

המלצות קוראים
תגיות