רקע
נתן אלתרמן
ב. ההטפה המיותרת

 

1    🔗

כולנו זוכרים עדיין את הזמן – והוא אינו רחוק – שבו היה ה“ביצועיסט” אחד משמות־הגנאי השגורים ביותר בחוגי השמאל המתקדם.

סימנו הראשון של הביצועיזם היה “חוסר־ערכים”. סימנו השני – הישענות על כוח הכלים הממלכתיים להגשמת משימות לאומיות.

בסמיכות לכך נתפרש, כמובן, הביצועיזם כניגוד לחלוציוּת.

הכלים הממלכתיים, כך טענו מרה רבים וכן טובים, לעולם אינם תחליף לרעיון החלוצי.

דבר זה הוא נכון ביסודו.

ואף־על־פי־כן כשאנו רואים כיום, דרך משל, את מאות הישובים, הכפרים ועיירות־הפיתוח, הערים, מפעלי־החרושת, שהוקמו בישראל בעקבות גלי העליה הגדולים שאחרי מלחמת־הקוממיות, הרינו אומרים בלבנו כי ספק הוא אם אין בהם באמת שום חלוציות “רעיונית ובעלת הכרה”, אך דבר אחד נעלה על כל ספק: החלוציוּת לבדה – עם כל היותה רעיונית ו“ערכית” ו“סגולית” – לא היתה מחוללת את כל אלה.

ועל אף כל מי שטען במרי לגלוג כי “לא בדרכי פקודות ולא בצווים אדמיניסטראטיביים נבנה את הארץ” וכי דרך זו עשויה להוביש את מקורות ההתנדבות וההיחלצות, על אף כל אלה אנו רואים כיום תופעה משונה לכאורה:

הגוף אשר כל כולו התגלמות כוחה של הפקודה, הגוף אשר כל כולו בנוי על חובות־גיוס ממלכתיות שאין מפלט מהן – כלומר צה“ל – גוף זה הוא כיום מופת החלוציוּת, ההתנדבות, המסירות “הערכית” ו”הסגולית". הוא למעשה כיום שיא הביטוי הלאומי והאישי של התכונות הללו.

וגוף זה לא היה קם בשום פנים רק מכוח היחלצּות, או התנדבות, או הכרה פנימית וכיוצא באלה.

שכן אם נכון הדבר שאין הממלכתיות תחליף לחלוציוּת, הרי בשום פנים אין לומר כי החלוציות היא תחליף לכלים הממלכתיים.

 

2    🔗

כך היו פני הדברים גם לפני קום המדינה ורק חילוף־המונחים גורם לכך שפעמים אנו נוטים לצייר לנו בדמיוננו דמותו של “ישוב” אשר כל דחפיו ומניעיו היו פרי ההיחלצות הרצונית, הרעיונית, המתנדבת.

“קול קורא” של הוועד הלאומי בשעתו, אל הישוב, היה לו למעשה כוח־כפייה ותוקף של פקודה, לא פחות מאשר לפקודות ממשלתיות בימינו אלה, אם לעניני כספים, כגון מגבית ההתגייסות או כופר הישוב, ואם לענינים מעשיים שבמשמעת ובהתנדבות.

היעדר סמכותו השלטונית המפורשת של הצו וחוסר הכלים התחוקתיים לביצועו נתמלאו על־ידי מערכת חברתית חזקה ומדריכה, ששינתה רק את אופי הצו אך לא את מהותו.

 

3    🔗

גורם חשוב ומוצדק של רתיעה מפני כוח “הכלים הממלכתיים” כשהם לעצמם, הוא החשש לדימוקראטיה. רתיעה זו היא בלי ספק תריס בפני סכנות – גם כשהן רחוקות – של צמצום חופש המחשבה והביטוי, של קיצוץ החירויות האישיות והציבוריות.

אך רתיעה זו מגיעה לידי קאריקטורה שעה שאנו רואים, למשל, כי מתוך חשש מפני דעת־הקהל, החרֵדה לחרויות האזרחיות, אין הממשלה מרהיבה עוז למלא – אם ננקוט דוגמה בולטת ומשוועת – את המחסור ברופאים בישובי־פיתוח. עוד זכורה ההתמרמרות שקמה שעה שהוצע לחייב רופאים, לפי מודד מסויים, לשרת במושבי־עולים, או להטיל על תלמידי הפאקולטה הרפואית חובת עבודה בישובים אלה למשך תקופה מסויימת אחרי סיום לימודיהם.

חומה זו לא הובקעה. נשארה בעינה ההסכמה הכללית כי אמצעים כאלה הם ניגודה של דימוקראטיה.

שכן, מצב זה שבו שרויים ישובים שלמים, ממקומות מרוחקים מן המרכז, בלי רופא, לעומת שפע מוסדות הרפואה במרכזים העירוניים – מצב זה הוא כפי המסתבר דימוקראטי בהחלט.

לא, אין אמצעים דימוקראטיים ולא־דימוקראטיים מלכתחילה. מה שקובע הוא אם הוחלט על נקיטת האמצעי המסויים באורח דימוקראטי ואם הדבר מבוצע בלי אפליה, בלי שרירות־לב ומתוך ביקורת ציבורית מתמדת.

 

4    🔗

דברים אלה עלו על דעתי לשמע קולות הנכאים הנשמעים בימים אלה מחוגי “ההסתדרות”, המטפלים בהתנדבות לעזרת הישובים שעל הגבול.

אנו שומעים כי מזה כמה וכמה חדשים אין העוסקים בכך יכולים לספק למשקי־הספר מתנדבים במספר הדרוש. מתוך מאה אלף עובדי המדינה התנדבו עד כה רק כאלף, ומבין 110.000 עובדי מפעלי ההסתדרות נענו “רק מעטים”…

יש מוסדות – כך נמסר – שמהם צריכים לבוא על פי החישוב חמישים עובדים “ובאים רק חמישה”, ומאחת העיריות הגדולות שהיתה צריכה לספק מאה מתנדבים “הופיעו רק שני אנשים”…

והמנצחים על הפעולה מוסיפים ומציינים, כי כיום יש לספק ארבע מאות מתנדבים לשבוע, אך המספר הולך ויורד.

ובקשר לכך מדובר, כמובן, על הצורך “להגביר את מתח ההיחלצות” (כמעט הוספתי “של הישוב”…) ואת יסוד ההתנדבות האישית, הרעיונית…

ייתכן כי דיבורים אלה יש בהם הגיון, אך לנוכח הענין העומד על הפרק – עבודות ביצורים במשקים, הצורך לסייע בעבודות דחופות, המתקפחות מחמת השהייה במקלטים וכדומה, – נראים הדיבורים הללו כמליצות־רפאים.

 

5    🔗

דומה כי עצם השימוש במושג “התנדבות” או היחלצות", לענין יציאת אזרחים, מי ליום ומי לשבוע, לאיסוף עגבניות או לעבודות־חפירה, הוא ביטוי צורם בימים אלה, שכן לנוכח המתרחש יום־יום על הגבולות, במלחמה כפשוטה, יש לשמור ביטויים מסויימים לנושאים מוחשיים יותר.

אין אני מבין גם מדוע צריכה דווקא “ההסתדרות” לטפל בכך ומדוע צריכים אנו לשמוע כי מאחר שלהוצאות הדרושות לביצוע התנדבות זו (כגון הסעה וביטוח של המתנדבים והקמת בניני־ארעי בשבילם) יש צורך כיום בחצי מיליון ל"י, נוסף על המיליון שכבר הוּצא, “מקווים כי אפשר יהיה לגייס סכום זה מן הקרן למען ישובי־הספר, שאליה יועבר שכר־העבודה של אחד במאי”.

כן, עם כל הכבוד וכל ההערכה לאנשים המטפלים בענין זה, נדמה כי כל נימת הדברים וכל תכנם מתאימים יותר לגיוס כספים מטעם אגודות נשים של “יום סרט”, ולא לענין של סתימת פרצות בחזית המלחמה, פשוטה כמשמעה.

ולכן, שעה שאנו שומעים מפי העוסקים בענין זה, כי אם לא ישתפר קצב ההתנדבות צריך יהיה לפנות אל הממשלה ואולי לשאוב כספים מקרן ימי החופשות כדי לשכור עובדים לעזרת המשקים, הנני מקבל רק חלק ראשון של הדברים. נכון, יש לפנות לממשלה, שכן זה ענינה שלה ועליה לבצע את הצריך ביצוע בשטח זה בדרכים פשוטות, מעשיות, של תקנות מתאימות, בלא צורך “לקוות” שהדבר יבוצע.

יש להסדיר ענין זה של “עזרה למשקי־הספר” – לא כהתנדבות, על כל הכרוך בכך, אלא בהפעלת חובת שירות פשוטה, מעשית, מינימאלית, בלי נאומים, בלי מסיבות, בלי הטפות־מוסר על שיתוף־גורל וכיוצא באלה. צריך להסדיר ענין זה בדרך תקנות ממלכתיות, כמו שמוסדר ענין היציאה למילואים, ענין השירות בהג“א, ככל שאר היטלים ישירים ועקיפים. להסדיר זאת בכל הדרכים היאות לכך, המשרדיות, הממשלתיות, החל ממילוי שאלונים, למשל, על מידת הכשרה מקצועית, על סוג בריאות, על מצב תעסוקה, וכדומה (ושאלונים כאלה ודאי כבר מצויים באיזה מקום והם כבר מלאים וממויינים לענינים אחרים) ועד קביעת תפקידי היוצאים לשבוע־השירות, איש לפי הכשרתו ויכולתו. דברים אלה ימנעו גם תופעות חביבות מאד, אך קומיות במקצת, של מתנדבים ומתנדבות אשר הופעתם ודרך עבודתם היא חומר לתמונות־הווי נחמדות של ימי שלום ולא לימי מלחמה. דרך ממשלתית זו יש לנקוט עכשיו לא רק לענין משקי־הספר אלא גם למשימות אחרות שבאופק, החל מהתנחלות ב”שטחים" ועד פעולות הקמת ערים חדשות וסלילת דרכים וכל שאר משימות, אשר העתיד הקרוב צריך וחייב לראותם מופעלים ומתגשמים, אם ברצוננו לצפות גם לעתיד רחוק יותר.

אילו מה ששייך ליסוד “הרעיוני”, “למתח החלוצי”, ל“רוח ההתנדבות” – מי יודע דרך הרוח? זו עשויה להתגלות גם הפעם, כמו עד כה, דווקא במסגרות אלו של מילוי חובה לפי צו.

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 51452 יצירות מאת 2812 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 21715 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!